פירוש הראנ״ר
פירוש ה ר א נ ״ ר על מסכת ענודה זרה יוצא לאור כפעם ראשונה עם מראח מקומות וחערות על ידי אברהם סופר מעיה״ק י ר ו ש ל ם תובב״א ניו יוד? ו1שכא ב״ה. הקדמה ברוך המקום ברוך הוא ,אשר הגדיל עלי חסדו וזיכני להמשיך בעבודת ההוצאה לאור של דברי רבותינו הראשונים ז״ל ,אשר טרם זכינו לראותם בדפוס והיו טמונים ושפונים בגנזי הספריות השונות. זו הפעם עלה ב י ה בחלקי להוציא את פירושו של הראב״ד בעל ההשגות ז״ל למסכת עבודה זרה .אך למותר הוא לתאר ולבאר את גודל חשיבותו וערכו של ספר זה .ידוע הוא לכל בד בי רב ,שכל רבותינו הראשונים ז״ל חרדו מפניו ושתו בצמא את דבריו ,ואין לך פנה וענין בתורה שלא יביאו את דעתו ושיטתו של הראב״ד ז״ל בהערצה יוצאת pהכלל. אין אף צל של ספק שהספר הזה הוא פירושו של הראב״ד ז״ל ,שהרי אין' לך דבר שהראשונים ,בספריהם למסכתין או בספריהם על ההלכות הבאות במסכת זו ,מביאים וכותבים משמו שלא ימצא כמעט מלה במלה או בתכנו בספר זה. חושבני שטורח יתר הוא לסרט ולהעתיק כאן בהקדמה דברים שהראשונים מביאים בשם רבינו ולהעמיד למולם א ת דברי רבינו שבספר זה, כי כל הלומד מסכת זו עם חידושי הראשונים ויעיין בספר זה ימצא א ת הדברים כמעט בכל דף ודף של המםכתא .גם בהערותי לדברי רבינו ציינתי פעמים רבות את ספרי הראשונים המביאים ומעתיקים את דברי רבינו הבאים בספר זה ,ויקחם הלומד גם משם. v v הקדמה א ת הספר הזה הנני מוציא לאור על פי כ ת ב יד יחידי) ,עד כמה שידוע לי( הנמצא בספריית הסמינר בניו יורק .מספר הכת״י הוא J T S L , 01932 אין בידי לקבוע את התקופה ואת המקום אשד בו נכתב כת״י זה. הכתב יש בו נטיה הן לכתב פרוונצלי והן לכתב ספרדי ,וקשה הוא מאד מאד לקריאה ,כפי שיראה מן הצלומים המצורפים .גם מצאתי בו דבר שלא ראיתי כמוהו בכת״י אחרים והוא: במקום שהוא מביא פסוק או מאמר ממאמרי חז״ל שלא בשלימותם ,הרי במקום מלת ׳״כר״ או ״ ו כ ר ״ שרגילים לכתוב אחרי המלים הראשונות ,הוא שם קו אלכסוני כזה . /ועוד דבר ,בדף כד ,ב כתב כמה פעמים ׳״יק״ במקום שם השם ית׳ ,סימן שכזה לשם השם ית׳ לא מצאתי ולא ראיתי אף בכת״י אחד ,ואינני יודע באיזו מדינה ובאיזו תקופה נהגו בסימן זה .מפני חשיבותו הפאליאוגרפית של כת״י זה הנני נותן צלום מכמה עמודים של הכת״י כדי שיוכלו הלומדים לעיץ בהם. העתקתי את הכת״י בזהירות רבה ,ומרוב הקושי של קריאתו השוותי את העתקתי חמש פעמים לכת״י ועדיין נשארו מלים שלא ידעתי לפענחן ולקראן .במקום שלא הייתי בטוח בקריאה הנכונה העידותי על כך בהערותי. הרבה קיצורי מלים שבכת״י שאין אנו רגילים בהם השלמתי בתיד הפנים ושמתי את ההשלמה בסוגרים מרובעים .פ ת ר ראשי תיבות בלתי רגילים הכנסתי בהעדותי. ודים בארכם וברחבם היא 23x14ס״מ44בכל עמוד ישנם . שורות )מלבד העמוד האחרון( .אע״פ שכמה פעמים מוצאים אנחנו אי אלו שורות באמצע העמוד כתובות באותיות יותר גדולות הרבה מאשר כל העמוד )לפי השערתי שורות אלו כתובות מיד סופר אחר ולא מיד כותב כל הספד( מכל מקום מספר השורות אינו משתנה והוא גם בעמודים אלה — 44במספר. בגליון הכת״י דף 10עמוד ב כ׳ בכתב ספרדי מזמן מאוחר וז״ל: ״אישטה ש.תה ]האות השניה לא ברורה ואיני יודע מובן המלה[ איש״ ,ועל VI ה ק ד מ ה דף 11עמוד א ממשיך :״די משה בן החכם השלם הדיץ המצריך ,וממשיך בדף 12עמוד א :״כמה״ר יו״ט ]?[ אלגאזי״ שם זה ״יו״ט ]?[ אלגאזי״ מופיע ג״כ בדף 20עמוד א )ע׳ בצלומים( .לענ״ד רשם בעל הכת״י את שמו באמצע הספר ולא בראשו כדי להכביד ולהקשות את מחיקת השם או את קריעת הדף הראשון .אם הקריאה של המלה ״יו״ט״ נכונה ,נראה שהכוונה להגאון המהרי״ט אלגאזי ז״ל. ** אע״פ שבראש הכת״י כ׳ :״חידושי הראב״ד״ ,קראתי את שם ה ס פ ר : *פירוש סי׳ הראב״ד״, טז, פד, וגם זה כותבים ל ר ו ב : משום שרבינו שהראשונים בעצמו ז״ל קראו כשמביאים כן, את ראה דברי ״כן כתב הראב״ד ב״פירושיו״ ,או! תמים רבינו דעים מספרו ״פי׳ הר״א ז״ל״. ומספיק לפי דעתי רק דוגמא אחת! הרמב״ן' בחי׳ למסכתין דף לא ,א ד״ה ומפתח כ׳ וז״ל: ״והראב״ד ז״ל כתב בפירושיו״ ,ולעיל טו ,ב ,א ת ד״ה והא — מסיים :״ואלו דברים מנמוקי הראב״ד ז״ל״ ,וגם בספר הזכות למס׳ גיטין לג ,ב סד״ה כתוב כ׳ וז״ל :״וכבר ראיתי לרב ר׳ אברהם ז״ל בפירושיו במם׳ ע ״ ז . . .״ ,ומעתיק מלה במלה דבר שנמצא בספר זה) .ע׳ גם תשובות הרשב״א ח״ב סי׳ לב(. ** * בכת״י מצויות שגיאות רבות וכמה פעמים חסרות מלים אשר כל קורא ירגיש בהן מיד .אני לא שיניתי ולא הוספתי ולא תיקנתי כלום בפנים ,ורק vn ה ק ד מ ה בהעדותי נתתי את ההשלמות והתיקונים כפי שנראו לי׳ כדי שהלומד יעמוד על תכונת הכת״י ויבחין אולי בטעויות וחסרונות שנעלמו מעיני וישתדל לתקנם. בהרבה מקומות בכת״י קשה לקבוע בדיוק מהו לשון הגמרא ו ה י ס מתחיל הפירוש ,וכמו כן קשה להבחין איפה מתחיל מאמר ודיבור חדש .אותן המלים אשר לפי דעתי הן הבאות מן הגמרא הדפסתי באותיות אחרות מאותיות הפירוש ושמתי אחריהן קו כזה — .אינני בטוח שכוונתי תמיד אל האמת, והלומד אם יתקל באיזה קושי שנגדם ע״י חלוקה זו ,הרשות ב י ת ל ש ט ת בסדור הדברים וחלוקתם לפי הבגתו הוא. הוספתי פסיקים בדברי הפירוש במקומות הנראים לי ,כדי להקל על הלומד את הבנת הענינים. V לפי השערתי כבד היה לפני סופד כת״י זה ספר לקוי בחסרות ,אני משער כד ממה שמוצאים אנחנו בספר זה כמה פעמים מלים אחדות מובאות מן הגמרא ולא כתוב עליהן שום פירוש .ודומני שהוכחה מכרעת ,שהספד הזה אינו שלם ואינו מחזיק א ת כל פירושיו של רבינו למסכתין היא ז על כל דף ל שבגמרא אין בספר זה אף פירוש אחד ,ואחרי שפירושו של ר ב ע ו הוא פירוש שלם ומקיף את כל עניני המסכתא כולה ,וגם דברי אגדה שבה לא נמנע דבינו מלפרש ,א״כ אינו מתקבל על הדעת שעל דף שלם ,שיש בו גם עניני הלכה ,לא יכתוב רבינו אף מלה אחת של פירוש. לעומת זאת מצאתי בדף נח ,ב ד״ה אסור ,שדבינו ,אחרי שכ׳ את פירושו ,הוא מוסיף עוד פירוש בשם ״יש מפרשים״ ,והנה הדמב״ן בחי׳ כ׳ VIII הקדמה את פירושו של דביגו בשמו של רבינו והוסיף עליו עוד פירוש ,והוא הוא הפירוש שאנו מוצאים בספרו של רבינו בשם ״יש מפרשים״ .גם הרשב״א כ׳ את פירושו של דבינו בשם רבינו ואת הפירוש שהוסיף הרמב״^ כתבו בשם הרמב״ן אע״פ שנמצא בספרו של רבינו בשם ״יש מפרשים״ ,יוצא מזה שבספרו של ר ב ע ו שהיה לפני הרמב״ן והרשב״א לא נמצא פירוש זה .בע״כ אנו אומרים שמי שהוא הוסיף את הפירוש הזה לספרו של רבינו ,ע׳ בדף נח ,ב הערה ל והעדה לב ,וקשה מאד לומר שהרשב״א לא ראה את ספרו של רבינו למסכתין ,שהרי פעמים אין מספר מביא ומעתיק את דברי רבינו הן הבית הן בחידושיו למםכתין וכמה פעמים מסיים א ת דברי רבינו בתורת במלים: וביאור ״אלו דברי רחב .ועוד הרב״, ישנם ובביטרים מקומות דומים שאפשר לזה, לשער והדבר מהם צריך שנתווספו ברור דברים בספרו של ר ב ע ו . וידיד נפשי עמיתי הרב חיים זלמן דימיטרובםקי יצ״ו העיר לי על תשובת המהר״ם אלאשקר סי׳ כט שכתב וז״ל: ״ומה שתרצתם בה מיסוד הדאב״ד זל כמה הייתי רוצה לראות דברים אלו בצורתן כי יש בידי פי /ע״ז להראב״ד בנוםחא ישנה מדוקדקת ולא ד ב ר בםוגיא זו כלל עכ״ל״ ,והנד. בפי׳ שלפנינו לדף נ״ד לא נזכר כל הענין כלל ,ומתקבל על הדעת שלפני המהר״ם אלאשקר ז״ל היתה מצויה הנוסחא שלנו .אולם יחד עם זה ברור שלפני השואלים היתה נוסחא אחרת ובה דברים נוספים שאינם בספר זה. לפי השערתי הדיטב״א ז״ל לא ראה א ת ספדו ש ל רבינו למסכתין ומביא את דבריו מכלי שני. V ראה זה פלא ר ב ע ו אינו מזכיר א ת הירושלמי למםכתין כלל ,אולם כמה פעמים מצאתי שתוספות ושאר ראשונים מביאים ירושלמי דמסכתין DC הקדמה בענין אשר רבינו עוסק בו ומהירושלמי יש ראיה או קושיא על רבינו ,ורבינו אינו מזכירו כלל .נראה אפוא מזה שלא היה לפני רבינו ירושלמי למסי ע״ז לכה״פ בשעה שכתב את פירושו למסכתין ,ראה למשל ס״ה ,ב שמ״ש רבינו בניטלו עוקציהן' של הענבים ,הוא ירושלמי מפורש בםוגיין זו כמש״כ תום׳, וכן בדף ס״ו ,א סד״ה ורבא אמר ,וכאלה עוד )אבל בתשובותיו המובאות בס׳ תמים דעים סי׳ קי ,קיב ,קיג מזכיר דבינו את הירושלמי למסכתין(. פעמים ר ב ו ת מאד ההבאה שמביא רבינו מן הגמרא היא מקוצרת, לעתים קרובות העירותי שחסרה מלת ״וכוי״ או הקו האלכסוני אשר כותב הכת״י השתמש בו במקום * ו ט י ״ ,אבל עכשיו נראה לי יותר שאין כאן חסרון המלה ״וכוי ״ ,אלא שזה דרכו של רבינו לקצר ולדלג מלים מן הגמרא, ומי שרוצה לקבוע א ת גירסת רבינו בגמרא צריד לחקור ולדרוש ולעיץ בדבר בעיון עמוק כי אולי רק דלוג יש כאן כנ״ל) .בכ״מ שאני מציץ בהערותי לגמי ס. הכוונה לכת״י של מס׳ עבודה זרה שהו״ל ידידי פדופ. ד״ש אבדמסון נ״י(. חלוקת המשנה אצל רבינו היא אחרת מאשר בספרים שלנו ,לפעמים מה שבספרים שלנו הם ב׳ או ג׳ משניות אצל רבינו היא משנה אחת ,ואחר שדבינו מפרש א ת כל המשנה מתחיל הוא לכתוב את הפירוש על הגמרא שסובבת ע ל ת ח ל ת המשנה ,לכן את פירושו של רבינו על הגמרא שהיא בגמ׳ שלנו אחרי המשנה הראשונה ימצא הלומד אחדי פירוש כל המשניות שהיו לפני רבינו משנה אחת. מצאתי פעמים אחדות שרבינו בספרו זה פסק להלכה ופסקו מתנגד לפסק הרמב״ם ,ואעפ״כ בהשגותיו לא השיג על הרמב״ם כלום ,ראה למשל דף סא ,ב ד״ה ר ב נחמן ,שרביטי כ׳ וקיי״ל כרב נחמן ,וזה שלא כרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות פי״ג ה״ד ,וכן בדף נח ,ב ד״ה אסור ,ועוד במקומות אחדים .ומזה יש אולי קצת לפקפק על מ״ש רבותינו האחרונים ז״ל שבמקום שהראב״ד אינו משיג על הרמב״ם הדי הוא מסכים לו ,והדבר צריך בירור וביאור עמוק) .והעירני ידידי מר נפתלי בן מנחם מירושלים ת״ו על מאמרו x הקדמה של ידידי פרופ .א .א .אורבך בקרית ספר כרך לג )תשי״ח( עמוד שם והלאה(. הרב ר׳ חיים זלמן דימיטרובםקי יצ״ו העירני על מ״ש בענין זה ואהובי הגד״ח פאלאגי ז״ל בספרו נפש כל חי חלק א דף מט עמוד א וז״ל* :ולעד״^ לומד דהראב״ד מה שמשיג להרמב״ם אינו אלא בדבר שמוצא סמך בדברי הש״ם דמסייע לו לפירושו או שיש לו סמך מדברי הראשונים אבל בדין זה דלא יש לו סמך בש״ס ל ס ב ר ת ו . . .ולא נאמד בכי האי גונא דמדלא השיגו ש״מ דסבירא ליה הכי״ עיי״ש. ** הנני נותן את רשימת הספרים )מלבד ש״ם בבלי( והשמות שרבינו מביא בספרו ז ה : בעלי גאון: ר בי נו הגדה: הגדה הלשון: ע׳ קו. ע׳ נא ,ע ,קא ,קעז ,דנב ,רנד. האי גאון: ע׳ צ ,ר כ ט )ב פעמים(. ע׳ לט )לא מצאתי את מקומה(. מדרש רות: ע׳ ו )לא מצאתיה במדרש רבה רות שלפנינו(. XI ה pו& ה רי״ף — הגאון ירושלמי: ד׳ ע׳ פז ,צה ,ריב׳ רמוז. יצחק: ע׳ מד )ממס׳ שקלים( ,ק) 0ממס׳ חלה( ,אבל א ת הירושלמי למםיכחין אין דבינו מזכיר כלל׳ ראה לעיל דיה דבינו אינו. יוסף ד׳ מדרש ן׳ מ י גש: תנחומא: מכילתא: ע׳ לא. ע׳ לט ,נג. מקח וממכר: סדר עולם: ספדי: ע׳ עג. ע׳ לד׳ מו׳ דכט. ע׳ קג) ,לא מצאתי(. ע׳ מ ,מג ,מה ,עח ,עט )ב׳ פעמים( ,קיב׳ קיז ,קלא )ונ׳ ש ה מ ו נ ה ל ת ו ר ת כהגים(. ספרים ישנים ]של הגמרא[: דבינו למס׳ ע׳ קיט. ד מ א י :ע׳ קסח. פירושו של צרפתי: אינני יודע למי נ ת מ ו ן ר ב ע ו בכינוי זה פעם אחת בעמוד ע ב כ׳ xn ה ק ד מ ה , ע ו ,ח ,כ ,כא )ב׳ פעמים( ,כב ,נה ,פב ,צא ,צו, רבינו להדיא רש״י: קא ,קב ,קו ,קח ,קכ ,קנז ,קצא ,קצד ,ריט ,רכח ,דלג ,ת ד ,דנט ,דם ,רםב. רש״י: , ע עב. , ע :כד ) ב פעמים( ,כה )ד׳ פעמים( ,ל ,לב ,ק מ ,קכח ,קלח, תוספתא: קמד ,קמח ,קמט ,קנה ,קנח ,קסו ,קסז )ב׳ פעמים( ,קסח׳ קצג ,דטו )ב׳ פעמים( ,ר כ )ב פעמים( ,דכא ,דכז ,דל )ב פעמים( ,רלח ,רמד )ב פעמים( ,דנ ,רםא ,רמז. תודת מלים כ ה נ י ם: ע׳ קטו. לועזיות: ״אומטוס״, פה ע , כ ב »פאפא״ ,מ ״גאונטיש״ ,נה *פדליא״ ,נט ״סולתאנש״, קנב *דשיני״, קנב ״טריפיגט״, רנז ״גשלוטיש״ ,״יגנש״ ,״מלטאי״. חובה נעימה לי להודות גם הפעם למנהלי ״קרן קהוט״ על התמיכה הכספית שנתנו לי בעין יפה ואפשרו לי הדפסת הספר הזד- ולטובה יזכרו האחים המופלגים בתורה ויראה כבוד מוה״ר ר׳ אליקים , גציל פרידמן נ״י תוגתו הדגולה במעשים טובים מ ד ת אסתר ש ת ח י וכבוד מוה״ד ר׳ שלום פרידמן נ״י ורעייתו הדגולה במעשים טובים מ ר ת דיזל ש ת ח י XIII , הקדמה ו ב ת ם הכלה לאה חנה תחי׳ ובנם היניק וחכים יום מוב יהושע העשיל נ״י המסייעים כולם בכל כחם ומאודם להחזקת ישיבת *אהל שמעון״ בירושלם עיר קדשנו תובב״א ,הנקראת על שם אבי מו״ר הגאון הצדיק זצ״ל .בזכות , מעשיהם יזכו לכל טוב בגשמיות ורוחניות אמן . גם בפעם זו מודה אני לבעלי בית הדפום ״בלשן״ על השתדלותם המרובה וטעמם הטוב בהוצאת ספר זה. ונזכה להעברת גילולים מן הארץ ,ויכירו כל יושביה כי מלד ה׳ צבאות בהר ה׳ בירושלם במהרה בימינו אמן. חותם בהד הקודש בירושלם תובב״א אלול ,תשכ. אברהם מופר בלאאמו״ר הגה״צ מוהר״ר שממון סופר זצ״ל אבדק״ק טרלוי XIV לומי הכת XIX XXI - $ ך ן S- & ? i t ? [ f v k -ל י£ _> 3 i ־11 i i h t! Ill & * t־ IT m l « נ a * 1 * ׳י -נ x o 7i 3 3 ^ rf 3 a Q _ XXIII . r וי l i V VV\7 w» ״י 5 *־־ £ l b ? v U M »• ^ n £ נ «\ זי ך: 1־ f >» * - » * ־י- * r * * ? $ « V fe־ *ד111 -I J- c * 1 1 1 i ! 1 ז f # 1 r t * 5 * l f*»־l» i i 145 tin ?*n-n14' i ! r,;u:,'t>;־. M H m i « f * ׳נ • YY\n XXVII W T 7 T T T XXIX u a -י a -J בז u ri ״n Cf •vj• חרושי הראב״ד למי עי׳ז לפני אידיהן לפני אידיהן של גויס א לשאת ולתת עמהם — מקח וממכר שיש בו נטילה ונתינה. ג ׳ ימים ב — מפני שאנו חוששין שזה הגוי הלוקח בהמה באלו הגי , ימים לתקרובת יום אידו הוא לוקח אותה והוא מקדים בלקיחתה ג ימים , כדי לבקרה מן המום כדמפ בגמ׳ג ,ומתוך שהוא זקוק לענין בקור התקרובת , של יום אידו ג ימים קודם יום אידו אמ׳ דאסור למכור להם כל ד ב ר ר תוך אלו ג׳ ימים ,ואפי׳ ד ב ר שאינו צריך ביקור כלל ,מ״ט ,דאמ׳נדינן[ מכיון שלוקח בהמה לתקרובת ע״ז שלו לוקח מידה ,כמו כן כל מה שצריך להקרבתה ,ואם הוא ד ב ר שאינו ראוי להקרבה ,נמי אמ׳]רינן[ שמא ישמשו ד בו לפניה ,ואיכא משום לפני עור ד לת״מ ,שהרי בני נח מוזהרין על ע״ז. להשאילן — הוא שאלת החפץ ,ואסור משום גזי , משמשי ע״זו כדםרשי׳. להלותם — הלואת מעות ,שמא יקח מהן ז בהמה או כל תקרובת, ב( נ׳ שדבוד זה צ״ל קודם הדבור הראשון. א( נ׳ שחסר :״אסור״. ד( רבינו הרגיש קו׳ ר״ת )בתום׳ ד״ה אסור( :מדוע לא אמרו בגמ׳ ג( ה ,ב. ו ,א נפ״מ במידי דלאו תקרובת ,ומיישב אותה ,שהרי לצורך הקרבת הבהמה או לשמש לפני ע״ז כל הדברים שבעולם ראויים הם ,וע׳ מאירי ותראה שדברי רבינו הם יסוד דבריו אלא שהמאירי הרחיב והוסיף ובאר בארוכה כדרכו ז״ל .וע׳ תורת חיים לקמן ה( ע׳ תום׳ לקמן ה ,כ ד״ה שלשה שזכה לכוון דברי רבינו. ו( רבינו מפרש שכל הדברים שנאסרו במשנתינו משום לםני עור ה ,כ ד״ה ומי. נאסרו ובגמ׳ ו ,ב אמרו שגם משום הדוחה נאסרו ע׳ בדברי רבינו שם ד״ה משום ובדף ה ,ב ד״ה מתני׳ וע׳ מאירי וריטב״א אלא שהמאירי חדש עוד פי׳ בלשון הגמ׳: ז( הרימב״א כ׳ וז״ל :״ואי משום דזבני מינייהו ]מן המעות[ »דקא מרווח להו״. בהמה לע״ז האי לפני דלפני היא ולא מפקדינן״ עכ״ל ,ומ״ש הריטב״א שם וז׳׳ל: «דהא סתם הלואר .במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח נמי דליעבדו מנייהו נוי לע״ז״, עכ״ל .ע׳ רמב״ס הל׳ ע״ז ם״ז הט״ז שאם מצא מעות בראש ע״ז דרך כבוד אםורין ,ובפנים אפי׳ דרך בזיון אסוחס הן המעות .וראה תורת חיים לקמן ה ,כ דיה שלשה ,שב׳ 2 פרק ראשון פירוש הראב״ד עבודה זרה \בך לפורען ,והני כולהוח לדבא דאמ׳ט דללוות ולפרע ולשאול מהם משום י ננהו ומפ׳ אצרכתיהו בגמ׳יא ,ואיכא למי׳ נ מ י י ב להשאילן ולהלוותן ולפורען תנא הגי אטו הגי אבל לאביי דאמ׳ כי גזירות הם ,אצ״ליג למאי צריכי כולהו ,ונ״ל דאי תנא לשאת ולתת עמהם התם הוא דחיישינן כי תקרובת לצורך הוא עושה דמדידיה קעביד ,אבל להשאילו מידע ידע גוי דמנא לתלתא יומא לא מושלי אינשי ולצורך יומא הוא דקשאיל ליה ,מאי אמרת השתא נמי ק מ ת ק ן י ו צרכי תקרובת יום אידו הוא עושה ,אכתי מיהא לאו אסר קעביד השתא עד שעת הקרבה ולא ליחוש ליה ,צריכא ,ואי תנא הני משום דלא משעבד נפשיה מידי ,אבל להלותן דמשוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה אימא לאו להקרבה קעביד אלא לאכילה וגם אינו מודה לע״ז ביום אידו מפניטו צריכא ,ואי תנא הני משום דגוי קמודי עליהו אבל לפורען דמימילא קאתו ליה וגוי לא הוי מודה עליהו ,ואי נמי קמודה עליהו זוזי הוא לאפדועי קבעי ולאו ליום אידו קבעי ולא ליחוש, צדיכא, לשאול וללוות ולפרוע גזירות הם ,ואשמעי׳ דאפי׳ בכי הנך חששות גזרינן לשאול וללות, לאבייטז דאמ׳ גזירות הם אשמעי׳ דאפי׳ בכל הני חששות גזרי׳, והאי אצרכת דפדיש׳]נא[ לאביי דאמ׳ גזירו׳ נגהו ,אבל לרבא לא צדיכנא לפרושי ,דכיץ דלשאול וללות ולפרוע צריכי כדמפ׳ בגמ׳ איכא למימר תנא הני אטו הני ,ומ״ה לא מפ׳ לה בגמ׳יז ,בגמ׳ ,רבא הוא דמפ׳ להיח ,לרבא דאמ׳ כו׳]להו[ מודה כדמפ׳ H משום דקא מודה הוא ,אשמעי׳ דאפי׳ בהאי הנאה פורתא בגמ/ יהודה אומ׳ נפרעין ומיצור יט — ולמ״דכ דליפרע גזירה הוא, ם״ל לד׳ יהודה דלא גזרי׳ ליה כדי לצעודי לגוי ,ל מ ״ ד כ משום דמודה ס״ל לר׳ יהודה דלא מחרה כלל אלא שמקללו. שגם רש״י לקמן יב ,א ס״ל דמעות חזו לתקרובת ע׳׳ז ,וראה לשון רש״י שם בתומי ח( ר״ל להשאילן ,להלוותו ולפורען. ד״ד• דמותה ,ועמ׳׳ש הריטג״א לקמן נא * ,וצ״ב. יא( לקמן ו ,נ וא״כ ק׳ למ״ל י( חסר» :דאזיל ומודה״. ט( לקמן ו ,ב. למתני להשאילן ,להלתתן ולפורען ,שהרי אם לשאול וכד אסורים משום דאזיל ומודד, יג( =אנו צריכים יב( 1׳ שמלה זו מיותרת היא. מכש״כ להשאילן וכד. יד( כיה בכ״י ,ואולי מיותרת לפרש ,ו 7תום׳ ו ,ב ד״ה אמר שפי׳ בדרך אחרת. סז( מלים אלו ״לאביי טו( בכ׳׳י מקום פנוי לשלש או ד מלים. היא מלה זו. יח( למ״ל יז> בכ״י מקום פנוי לשתי מלים. — נזרי״ נ׳ שםעות סופר הן. יט( אולי צ״ל. :שמיצר״ ע׳ דקדוקי סופרים אות jk למתני לשאול ,ללות ולפרוע מהן. פירוש הדאב״ד אמר׳ פרק ראשון עבודה זרה 3 לו וכ׳כא — אנהו רבנן קמאי ולפרושי טעמא אתו. וחכ״אכב אע״פ ש מ צ ר — ולמ״ד גזי /גזריכג ,ולמ״ד מודה׳ רבנן , בתראי לפרושי ט ע מ אתו והגיהו כד רבנן קמאי. ישמעאל אומי• ג׳ לפניהם — איכא למימי טעמ׳ דר׳ יש']מעאל[ ר׳ משום דגזר תלתא בתראי אטו קמאי ,א״נ ם״ל משום דמודה הוא וגי בתדאי נמי אכתי אביק בע״ז דידיה ואזיל ומודה לה כל הדוחה דאתו ליה. גמ׳ מאן ד ת נ י — איד הוא השבר ,ותפשה המשנה לשון שבר ת ח ת השמחה שלהם ,א״נ מפני שיבוא שברם על עון ע״ז שלהם. ומאן כה עידיהן ד כ ת י בוטחים ויעידו בהם , עליהם — אומר להם הב״ה יביאו אותן אלוהות שהיו ויצדיקום בדין, ונראה אם יכולין לזכותם ולהגין ממני. וישמעו אמתכו ויאמרו — ישמעו אותן האפטרופין הטענות שיש עליהן והדין שאני גוזר עליהם ויאמ׳ האמת אם גזרתי עליהם בדין ,והע״ז נקראת עדים שלהם על שם שאדם מביא עדיו עמו לזכותו ,ויש מהם שעובדין לחמה ולבנה ומזלות ובוטחין כל בהם שיכלו להגין עליהם מן הב״ה. מצות ש י ש ר א ל כז כדכתי׳ יתנו — אותן העדים מצדיקים אותם, והם המצות שעסקו בהם. ועידיהם מעידות המה — דע״ז עצמה תעיד עליהם לדעה ,כמו שהמצות על ישראל לטובה. דרש ר׳ ח נ י נ א — נ״ל זה הדין לימות המשיח הוא ,כאשר יצא להלחם עם גוג ועם גוים רבים אשר אתוכח ויגמר דינם לכליה וחרץ ,ואז כב( נ״ל שמלה זו ט״ס היא. כא( =«וכר״. pבגמ״ ו ,ב. כד( ג״ל שצ״ל: כג( ולענ״ד *״ל שגם רבינו מםרש כתום׳ לקמן ו ,ב ד״ה אמר. כו( הוא המשך הקרא :יתנו עדיהם וכר, כה( חסר- :דתני״. *והגי הוו״. מ ( חסר• :וכ״י״. ישעיה מג ,ט ,ובגמ׳ ם .גרים כן ,ונ׳ שכן היה גם בגמ׳ שלפני רבינו. כח( כמש״כ יחזקאל לט ,כב• :ועל עמים רבים אשר אתו״. 4 פידוש הראב״ד שריהם יעמדו פרק ראשון העליונים לפני הב״ה ע ב ו ד ה זדה עליהם סניגוריא והב״ה ללמד נוטל מ״ת ומניחה בחיקה כדאמ׳ לקמןכט מיד כל אחד מבעט ,ונסיב ליה קרא ל ננתקה מוסרותימו, בימות המשיח לא ,וק״ל ימות המשיח אמאי קרי ליה למחר דהא אמרן לב היום וההוא על מלחמת מזמור גוג ומגוג קמיירילא ,שהוא לעשותם ולא למחרלג ,ואיכא למי׳ משום דה״ל תחיית המתים הוי עולם חדש לד. הא יש דקתני ד מ ת ק ב צ י ן — על השרים שלהם קאמ׳ ,שכל איש ואיש לו שוטר עליו למעלה לה ועל כלם שר ממונה עליהם לו כעין המלד של מטה. ב, ]דף הרבה ב[ שוקי׳ תקננו — ופתחנו חנויות שיהא מזון וכסות מגוי׳ ליש׳]דאל[. מרחצאות כסף בהם — לעדן עצמן ויעסקו בתורה א . ח ה ב ה ר ב י נ ו — כלומד עסקנו בפרקמטיא הרבה כדי שנרויח ולא נהיה צריכים ליטול ממונם של ישראל לח ,והנה יש לנו עליך שכר התורה שעסקו בה ישראל ,אמר להם הב״ה הנה המרחצאות והשוקים הם מעשה ידיכם אך לא לכונה זו עשיתם אלא לצורך עצמכם ,אבל הכסף חהב ירויח שהייתי שאתם או שהדביתם, אדם שהילד אומדים יפסיד בו אלא ודאי מאתי יודע שאם הריוח תפסידו תחזרו על לפרקמטיא בא ואני כלום נתתי יודע לכם יש׳]דאל[ ,הנה לא די לכם, אם מפני לא שתקבלו שכר אלא תפסידו ולא די שלא תקבלו שכר אלא שתענשו. ומנא לן דחשיבאלט — כלו׳ מן הכתוב שמלכות פרס חשיבא כלל מ. נט( ג ,א לענ״ו משם ראי׳ שזה יהי׳ בימי מלחמת גוג ומגוג ,ולפ״ז שמתי את קו הססיק. לב( לקמן ג ,א. לא( ראה רש״י שם פסוק א. ל( תהלים ב ,ג. לד( אולי הכוונה שתחיית המתים לג( הלא המצוות נוהגות הן בימות המשיח. תהי׳ זמן רב אחרי ביאת המשיח ואחרי תחה׳׳מ תהיינה המצוות בטילות ע׳ נדה םא ,ב וע׳ כסף משנה הל׳ תשובה פ״ח ה״ב ולח״מ שם ומ׳׳ש הרמב״ן סוף שער הגמול. לז( וכדאי׳ בסנהד׳ לו( והוא שר האומה. לד (.בב״ר פ״י אות ו אי׳ אין לך כל עשב. לח( ולפי׳ יז ,ב עיר שאין בה בית המרחץ אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה. של רבינו מיושבת קו׳ התורת חיים למה לא ענה הקב׳׳ה גם על כסף וזהב שלצורך לט( ממ׳׳ש ״כלומר״ נ׳ שמלח ״חשיבא׳׳ היא מדברי עצמם הרבו ,ע׳ בדבריו. מ( ולאטוקי שקד הגמ׳ היא מנלן דהיא השניה הגמרא ,ולכן פזרתי גם מלה זו. פירוש הראב״ד לכתי׳ עבודה פרק ראשון , זדה 5 , וארו חיוא — הנה שהוא א מ ד מלכיות המנויין במקרא מא, ואע״פ שישמב אדי ונמר שהם חשובים מג מדוב ,הם לא יכנסו לקבל שכד שאין להם שום זכות מד ,נמצא שהיא חשובה להכנם אחריה. הרבה גשרים , — מקום מים היה ,וכדי שיעברו יש ממקום למקום ללמוד תורה. הרבה כרכים , — כ ל ו אע״פ שהיו רוצים לעמוד עמנו בשלום הינו מכניעים אותם ת ח ת ידינו כדי שילכו יש׳נראל[ שברשותינו בשלוה ממקום למקום ללמוד תורה. הרבה מלחמות עשינו — מלחמות הם עם האויבים שהינו נלחמים את אויבינו להכניעם שילכו יש׳]ראל[ בשלוה מה. או׳ להם הב״ה כל מה ש ע ש י ת ם — להרבות ממונכם ,וא״ת עדין יש להם טענה כדי להרבות ממונם עשו שלא יהיו צריכין ליש׳ןראל[ ,זו אינה טענה שאף מיש׳]ראל[ הדר שם והעובר היו נוטלין מכסים וארנוניות, , ואם כונתכם היה כדי שלא יהו צריכים ל י ש היה להם שלא ליטול מהם מכס אלא ודאי לצורך עצמכם היתה. מלחמות אם אני עשיתי , — כלו מו מי לנצח או לינצח ,אלא הנצחון מאתי שיוצא למלחמות אינו יודע מפני שהיתי יודע שאם תנצחו ותפסידו במלחמה היתם חוזרים על יש׳]ראל[ ,נתתי לכם נצחון ,והנה לא תקבלו שכר כי אם עונש על זה. וכי , מ א ח ר — /כ ל ו לא היתה פרס יודע שהב״ה יוכל להשיב לה כמו שהשיב לרומי. םברי אינהו , וכר מז — כ ל ו לא נכנסה פרם לבקש על הגשרים מא( דניאל ז. וע׳ בתום׳ די״ד וגירםת הרי״ד המזה* :מנ״ל דחשיבא בחרא״. מג( ע׳ תום׳ ד״ה וארו שהקשו רק מארי משום שהוא מלך מבן שם פסוק ד. מד( תום׳ תי׳ בחיות .ואינני יודע מקור לדברי רבינו שפ שנמר יותר חשוב מדוב. מו( בזה מד (.נ׳ שחסר מ״ש לעיל* :ממקום למקום ללמוד תורה״. בדרך אחרת. מז( כ״ה מיישב רבינו למה לא אמר הקב״ה גם על המלחמות שלצורך עצמכם עשיתם, פירוש הראב״ד 6 עבודה זדה סרק ראשון והכרכים אלא היתה סבורה לקבל שכר בנין ב״המח והב״ה כבר נתן ש כ ר ם בעה״ז מט והוא שואל אותם אשר יש להם מעשה כדי שיזכו לחיי העה״ב מט ואו׳ להם מה מעשיהם והם משיבים לו כפי מעשיהם. וכן — כל האומות נכנסין לפניו ושואל מהם אח מעשיהם ודוחה אותם במחשבתם כמו שדחה את אלו. וכי מאחר ד ע י ל י ס ב ו י אנהו א ש ת ע ב ד ו בהו ב י ש ׳ ] ר א ל [ — כלומד אין נכנסין אלא לקבל שכר שלא שעבדו את יש׳]ראל[ ,והב״ה כ ב ר ש ל ם שכרם בעה״ז ומבקש לזכותם לעוה״ב ולא ימצאו. מ״ש הני ד ק ח ש י ב — פי׳ ה׳ צרפתי נ מפני מה פרסיים חשובים ליכנס אחר רומיים האיכא חיות אחרות מ דעדיפי מדוב שהוא כנגד פרס, והם ארי ונמר ,ונמר זה מלכות יוןנב ,ארי זה בבלנג ,וק״ל בהאי פי׳ ב ב ל ו י ת למה נכנסו כלל מאי זה זכות יבואו לקבל והרי נשתעבדו ב י ש ׳ ] ר א ל [ וסתרו וטמאו ב״ה ולמה יכנסו אחר תשובת דומי נד ,כי על ר׳ חנינא ב ר פפא קאמר מ״ש דקמפרש כניסת רומי פרס ואחריה ועל שאד האומות אינו מפרש מי נכנסת אחר מי ,ומתרץ משום הנד חשיבי ואית בהו קפידא מאן עייל ברישא אבל הנד לא חשיבי ולית להו קפידא. ]דף ג, א[ ויהי ערב ויהי בקר / מדכתי׳ הששיא ולא כת׳ ששי כדכתי׳ חמשי רביעי ,ש״מ יום הידוע במקום אחר והוא ו׳ בסיון שנתנה תודה ,ומה ענין לאותו יום בכאן אלא מלמד שהוסכם עם מעשה בראשית. יבוא ב ל ד ד השוחי — שהיו נביאכם ב וידעו עניני ישראל ויעידו בהם ,מצאתי בהגדה מד׳ רות ג אלו מעידין על דורן מכאן ואילך הגרים שבכל דור ודור מעידין עליהם. ומיושבת אין 5״ז כ׳ מ״ש. פסוק ו. מס( מח( ר״ל .בית המקדש״. הגי׳ גם בדקדוקי סופרים אות ד. נ( אינני יורע למי נתכוון רבינו .ברש״י שלפנינו קף תום׳ ד״ה ואבן. פי׳ כלל ,וע׳ תוס׳ ד״ה מאי ,אבל אין בדבריהם הכרע לפי איזה סי׳ נב( כן פי׳ רש״י ובפי׳ המיוחס לרם׳׳ג שס נא( שם בדניאל ז. נד( חסר. :ונראה לי״. נג( כדכ׳ ירמיה ד ,ז . :עלה אריה מסבכו״. pכדאי׳ בבא בתרא טו ,ב. א( כדאי׳ שבח סח ,א ועיי״ש ברש״י. ג( ברות רבד .לא מצאתי ,ובוי״ר ס״ב אות ט אי׳ קרוב לזה. פירוש הדאב״ד ]דף א״ר ד, זזמאב א[ / סרק ראשון כתי׳ אין — וזנוה לי, אין פי׳ לי אינה עבודה שכבר / ברשותי, זרה 7 / /א וכתי׳ נקם שאם היתה ברשותי אהיה שמיר ושית אציתנה יחד ,כמבול ,והוא ג םיפיה דקראד ,אלמא הב״ה , מתאוה לכלותם יחד כעין מבול ,והיינו ד כ ת י קרא אחדינא א ב ק ש להשמיד ליה ר׳ וקדריש אלכםנדראי א ב ק ש בנגני ,פ י , אבקש בדבריהם המגינים עליהם אם ימצאו להם אניחםה ,אם לאו אשמידם כלם ,והיינו כרבא דקדריש, אלמא לא מכלה אותם כאחד ,והא דדרש רבא אם בפידו שאין הב״ה נפרע , מישראל אלא מעט כפיד׳ היינו ד ר אבא ואנכי אפדם ,בחסור ממונם ,לשון פדייה אינו אלא בכסף כ ד כ ת י ׳ ו והפדה ,שמגרע מפדיונה ז ,והיינו מעט מעט בדין הקל, ואינם והמה יודעים כי דברו עלי כזבים, אומר ח שאני לכפדתם אני עושה ,והינו נמי מחסר אותם ד ר ב פפא אני לרעתם, יסדתי, יסורין דהינו מעט מעט בדין הקל ם ,דינה של גהינם אפקוד עליהם מעט מעט ,לשון ותפקדנו לבקרים י. כתי׳ אל זועם בכל יום וכתיב כי לפני זעמו מי יעמוד — כלומר אם אכעוס מי יעמוד אלא שאינו כועס. לא קשיא וכר — פי׳ הקב״ה כועס רגע אחד ידוע ביום ע״י חטאים שנעשים לפניו או בישראל או בא״ה ,ובאותה שעת הכעס כועס על אותן שהן חייבין לפניו ופוקד עליהם עונותם ,ולמדנו מן המקרא הזה כי כשהוא , כועס על אותן החיבי לפניו ה״מ כשהצבור או רובו חייבין לפניו׳ ואע״פ שהוא כועס עליהם אינם כלים מפני חטאתם לפי ורחמיהם שתפלת הצבור גדולה מרובים ומגינים עליהם מפני הכעס שלא יכלו בה כפי עונותס, אבל כשהיחיד או מיעוט הצבור חיבין ורוב הצבור אינם חיבים אינו כועס על המיעוט באותה שעת הכעס אע״פ שהן חיבין לפניו ,מפני שאם יתן כעסו עליהן ויכעום על מעשיהם מי ישא ויתפלל בעדם רנה ותפלה והנה , כי יכלו כעשן מכעסו של הקב״ה ,ל פ י הקב״ה אינו נותן כעסו לכעוס על היחידים אפי׳ בשעת הכעס ועומד עליהם כל שעה במידת רחמים ועת רצון, ב( כ״ה חגיי גם בילקום א( מלה זו וגס הקו מקומם אחרי •א״ר חמא״. ח של ג( ר״ל •אציתנה יחי״• ישעיה כת״י ראה דקדוקי סופרים אות ל. ה( בגי׳ שכ׳ בדקדוקי סופרים אות ם. אהיה שמיר וכר ,ישעיה כז ,ד. ח( צ״ל. :אומרים״. ז( כן דרשו בקידושין יא ,ב. ו( שמות כא ,ח. י( איוב ס( בכת״י מקום פנוי לשתי מלים וני שחסר :מ״ש בגמ׳ •אוהבו ופחדן״. פירוש הראב״ד 8 עבודה טרק ראשון זרה מה שא״א לבשר ודם לעמוד בשתי מדות הללו ,הקב״ה בתי׳ יא ה׳ איש ובמכילתא יב דרשינן איש גבוד מלחמה ה׳ שמו, וגבורה לובשתו אפי׳ אביו ואהובו הולך ומכה במדינה בשעה שקנאה בחימה אבל הקב״ה אינו כן אלא ה׳ איש מלחמה נלחם במצרים ה׳ שמו שהוא מרחם על הבריות שנאמ׳יג ה׳ אל רחום. ] ד ף ד, הם ב[ ומפקיד אדינא /ושלשה ראשונות — שנדון בר״ה שעת דין ,אבל ת פ ל ת יוצר כיון דאיכא ציבורא דעסקי בברכות או בתפלת יוצר ה״ל סיוע ולא מידחי ,ודוקא בריש שתא שצריך טפי לרחמי מפני שדין ר״ה חמור שהוא למיתה ולחיים יד ,אבל שאדי מוספין לא איכפת לן ,וה׳ צרפתי טו מפ׳]דש[ משום שארי מוספין אינה שבח בקשה אלא בעלמא ומ״ה לא איכפת לן. תורה ד כ ת י ׳ ב ה א מ ת — מתוך שהוא עוסק בה זוכר את העוסק בה ומקימה וכועס על העובד עליה ,ולא עביד בה לפנים משורת הדין שהרי נקראת אמת ,ומ״ה אותן ג׳ ראשונות קשות הם מן השניות ,שהשניות אע״פ שהם שעת הדין עושה בה מדת רחמים לבסוף כדאמ׳ לעילטז. ] ד ף ה ,א[ בא והחזיק א טובה ב — זה דור המדבר שחטאו ומתו, שאם לא חטאו לא היו מתים לעולם ואנו לא היו חשובים לפניהם כלום. ת״ר לו א ם בחוקותי א ס לשון בקשה ג וכה״א לו עמי שומע לי לשון בקשה וכה״א לו ישמעאל ד ,וסיפא ה נמי ישראל בדרכי — יהלכו, לשון בקשה ,מצי׳ שהב״ה מפייס את ישראל שישמרו את המצות. ואומי לו הקשבת למצותי — כלומר מצינו כמו ו במקום אחר שהב״ה מפייס א ת ישראל שילכו בדרכיו. ז ,יח ובכל בוקר ובוקר אינו סוקד רק מעט .ע׳ ראש השנה טז ,א ,וע׳ בתורת חיים יב( מס׳ דשירתא פ׳ ד. יא( שמות טו ,ג ונ׳ שחסר. :ביה׳׳. בסוגיין. טו( כ״פ גס רש״י בסוגיין יד( כדאי׳ ראש השנה טז ,ב. יג( שמות לד ,ו. ד״ה מוספי אבל הרבה פעמים כ׳ רבינו בשם »הי צרפתי״ פירושים שאינם ברש״י טז( ד״ד .לא קשיא. כלל ,ואינני יודע למי נתכוון רבינו בשם זה. ב( חסד. :לאבותינו״. א( בגמ׳ שלפנינו הגי׳. :באו ונחזיק״. ד (.של הקרא ד( בראשית יז ,יח. (1בגמ׳ הגי׳. :תחנונים״. ו( חסר. :כן״. דלעיל .לו עמי...״. פירוש הדאב״ד כפויי סרק ראשון 9 ע בו דה ז דה טובה — שאין אתם מכירין מי שמרבה עמכם לטובה׳ בודאי לא אמר הב״ה מי יתן אלא כדי שתאמרו אתם כן. ש״מ לא קאי א י נ ש — אינו מבין כל צרכי הדבר שאומר ]דף ה׳ ב[ , לו רבו עד מ שנה ,ועל משה עצמו אמר ,שלא רמזה אלא לאחר מ׳ שנה כשהוכיחן בערבות מואב ואמר להם לא נתן ה׳ לכם אמר לכם מי יתן, /כלומר כשהכ״ה /לא בקשתם ממנו שיתנו לכם ומפני כך לא נתן לכם לב לדעת שאלו בקשתם ממנו היה נותנו לכם ,וא״תז הוא עצמו היה מן הכלל והיל״ל לפני הב״ה אתה תן ,י״ל מרע״ה מתוך שלא היה צריך בתפלה זו לא נתכון אבל הם היו צריכין ולא נתכונו קראן כפרי טובה ,כי מתוך שהיו חושבים שכל מה שאומר להם הב״ה לרעתן הוא אומר ,לא נתנו לבם לבקש רחמים מלפניו על מה שצריך להם ,וי״מ ח בע״א וזה נ״ל. אשריכם זורעי — בזמן שאתם עוסקים בתורה וחסדים ,שהם הזריעה והמים ,אתם באשרי ,שלא תבואו לידי חטא ,שאם היו יכולין לבוא לידי חטא אינן באשרי ,וימ״פ לזה בע״א ,וזה נ״ל. מתני׳ דמתני , מפני פרקים ט ג׳ ג שכל , / ומי ימים קודם בעי׳ כולי יום אידו קס״ד טעמ׳ קונה לאכילת י יום אידוי האי — , ומודה לע״ז ביום יא אידו אבל להקרבה לא חיישי ,ומי בעיא כולי האי לאכילה ,ותריץ ליה ט ע מ , , דמתני׳ משום דחיישי כי לצורך קונה ומשום בקור וכ׳יב כדפ׳ הקרבה הוא ב מ ת נ י /והא דאבעיא לק׳יג משום הדוחה , הוא ,כלומר דחיישי נמי לשמא יודה או דלמא שמא יודה לא חיישי׳ אלא , ללפני עור מיהא חיישי /ונ״מ היכא דאית ליה בהמה ,ומפ ]רישנן[ לה לקמן ע. מניין למחוסר אבר יד — להקרבה. ט( ברור שצ״ל• :ימים״ ח( א״י מי סי׳ כן. ז( כ״ד ,ותי׳ גם תום׳ ד״ה עד. י( לענ״ד גם רש״י ד״ה ומי כוונתו כן היא וכמו שיוצא ברור מדבריו בסוף ד״ד .בגליל, יא( אבל מתום׳ אבל המהר״ם ז״ל הבין בדרך אחרת והניח בצ׳׳ע ,ולענ״ד לק״מ. יב( ואולי הכוונה שגם דברים ד״ה ומי נ׳ שס׳׳ל שמודה כבר בג׳ ימים אלו. שא״צ בקור אסור למכור מפני שצריך להם להקרבת הבהמה או לשמש לפני ע״ז וכמש״כ יג( ו ,א ד״ה משום. רבעו לעיל במשנה ,ולכן מסיים• :כדס׳ ]=כדפרישנא[ במתני׳״. יד( ברור לי שחסר כאן מ״ש בגמ׳ ש״אםור לבן נח״ וע״ז פי׳ רבינו •להקרבה״ ,ולפ״ז שמתי פירוש הדאב״ד 10 ש׳]נאמר[ שדי, אלא רמזו פרק ראשון זדה עבודה מכל החי ש נ י ם מכל — ולמאי אי לאכילה ,אפי׳ לדידן לפניו אחד שיקריב דלא המבול מן השלמים ,ואע״גסו א ק ר י ב מאותן שבאו שנים שנים אלא מאותן שבאו ז׳ ז׳ והתםטז לא כתוב אפ״ה ק״ו חיים, לטהורים, וכדי שלא לחלוק בהכנסה הוזהרו כולן על ולהקרבה. ] ד ף ו׳ א [ אפיי זקן אפי׳ ס ר י ס — אבל טרפה לא שמא תמות בתוד י״ב חדש ולא הויא ליה צוותא בה א. נצרי ואי לדברי ב ר׳ י ש מ ע א ל ג — מפני יום ראשון. ס״ד הן ואידיהן קלנדאד / — היכי קתני ג׳ ימים הא איכא יום איד של קלנדא שהוא ח׳ ימים ובי לפניו הרי עשרה ,אלא ש״מ הן בלא אידיהן. ואי ס י ד ואידיהן ל י ת נ י באידיהן ה ג׳ י מ י ם אסור ד — דמשמע עם י י אידיייז• משום #11•: ה ד ו ח ה — נמי הוא שהעולם נתרווח עליו כשיש לו ב׳ בהמות ו, אע״פ שלא היה לו אלא א׳ היה מקריבה ,אעג״ב טוב שיקריב האחת תעמוד האחרת בידו ולא נשאר בלא בהמה ואזיל ומורהו ,או דילמא לשמא יודה לא חיישי׳ מיהו לפני עור חיישי׳ ,ונ״מ היכא דאית ליה בהמה אחריתי ,או כל דכוותיה דההוא מידי דקא מזבין ליה או דקא משאיל ליה ,ליכא איםורא, ואי ק״ל כיון דאזיל ומודה היא ז אלפני עור ,איכא למי׳ ] מ ר [ אע״ג דעורוןח המכשול הוא לדידיה מי׳ ]הא[ לא קדינא ביה לא תתן אלא במידי דגוי קמהדר עילויה ט לצודד הדוחה דידיה ושמחה והודאה את הקו. בתר הכי אתיין לאו טו( ראה תום׳ ד״ה מנין )הראשון(. נותן טז( בראשית ז, ב ! ח ,כ. ב( ראה דקדוקי סופרים אות ה. א( בכ״י יש נקב בשי׳עור מלה א. ה( נ׳ דצ״ל : ד( בגי׳ שאי׳ בדקדוקי סופרים. ג( חסר . :לעולם אסור.- ו( ראה׳ פי׳ ר״ת בתום׳ ריש פירקין ד׳׳ה אסור ומ״ש הרא״ש שם .אידיהן׳׳. ז( נ׳ דצ״ל .הוא״ וחסר!. :עובר״» או שצ״ל .עובר הוא״. בשם ר״ת. ח( ז״ל המאירי בריש פירושו למתניתין. :ואע׳׳פ שאף בהרווחה שיך טעמא דמכשול משום דאזיל ומודה ,אין זה מכשול בעקר האיסור ר״ל בעבודתה״ עכ״ל )ועיי״ש שכ׳ עוד תי׳ אחר( ,ולענ״ד זו היא גם כתנת רבינו ,והמאירי ז״ל ראה את ספרו זה של רבינו, ס( נ׳ שחסר: ובספרו למסיכתין מביא את דברי רבינו בשמו יותר ממאה פעמים. סרק ראשון פירוש הדאב״ד עבודה 11 זדה מכשול קרינן ביה ,הלכך איכא למי׳ ] מ ר [ דלא חיישי׳ לשמא יודה ,ואי ק״ל אי לא חיישי׳ לשמא יודה ללות ולשאול ולפרוע מהן אמאי אסור ,ואיכא , למי׳ ] מ ר [ גזירות הן כדאמ אביי לקמ׳י ,ואי ק״ל כי היכי דגזרי׳ גזירה לשאול אטו להשאיל לגזור נמי היכא דאית ליה בהמה אטו היכא דלא א י ת , ליה בהמה ,ואיכא ל מ י ] מ ר [ התם הינו טעמא דגזרי׳ משום דלשאול לא יא צורך להשאיל הוא עכשיו הוא משאיל לנו כדי שנשאילהויב פעם אחרת , אבל הכא לא גזרי ,מי׳ ]הו[ ק״ל אע״ג דאית ליה בהמה לדידיה אמאי מותר ניחוש שמא לא היה רוצה להקריבה לפי שלא היה רוצה לעמוד בלא בהמה ואי לא היתה לו אלא א׳ לא היה מקריבה ולא שוחטה כ ל ל ועכשו לקח זו האחרת להקריבה ,ועוד שמא לקחה להקריב את שתיהן ונמצא מרבה בעבודת ע״ז על ידינו ואיכא לפני עור ,וגבי נזיד נמי היכא דאית ליה כוס א׳ של יץ מהיכי תיתי שיהא מותר ל ת ת לו עוד כוס אחר של יין ונמצא מרבה באסור על ידינו ,ש״מ מדלא חיישי׳ בהכי ,בכל הנך מילי דחיישי׳ משום לפני עור אם יש בידו מזומן מאותו ד ב ר שיוכל לעבור עליו אם ירצה שלא יהא בה הפסדיג לא חיישי׳ לתוספת האסור יד ומותר למכור לו כיוצא בו ,ואע״ג דבעיין לא אפשט׳ םוגיץ מיהא משמע דמשום הדוחה נמי , הוא וחיישי שמא יודה דאמ׳ ל ק מ ׳ י בשלמא להשאילן דקמרווח להו ,ורבא נמי פשיט כולהו משום דמודה הוא ,ואביי גופיה דקא מפ׳ להו משום גזי׳ איכא למי׳ ] מ ר [ נמי דס״ל דחיישי׳טו שמא יודה ויש הדוחה בזה שאין בזה מיהא בההיא הנאה פורתא דלשאול וללות לא מודה אלא גזירה הם. ] ד ף ו ,ב[ אסור, נשא ונתן מהו — ומסיק כרשב״ל נשא ונתן ביום אידם משום קנסיז ,לפני אידיהן מותר דכולי האי לא קנםינן ,וכי אמ , אסור ל מ מ ד להם לפני אידיהן ה״מ דברים המתקיימים עד יום אידס ,אבל שאין מתקיימים לא ,בודאי לאכילה שקיל ולא אזיל ומודה ביוםטז כדכולה יא( ברור שמלה י( ו ,ב ,ועמ״ש רבינו לעיל בפי׳ המשנה. *אבל במידי שהוא״. יב( וכן הוא בללות ולפרוע מהן ,כמובן. זו מ״ם היא וצריכה להמחק. יד( לענ״ד כוונת יג( ר״ל שאם יעבור בדבר שיש בידו לא יהא לו בזה שום הפסד. רבינו רק במקום שאינו בטוח שיעשה תוספת האסור וכמש״כ רבינו בקושייתו שמא לא היה רונה להקריבה! ,שנוא לקחה להקריב את שתיהן״ ,וע׳ מאית בםוגיין ד״ה כל טו( ר״ל בלהשאילן ולהלוותן ולפרען ,ועמ״ש רבינו בפי׳ המשנה. ובהערה א שם. יז( וכרביגו פסק גם המאירי בםוגיין ועמ״ש שם בהערה ו טז( חסר* :אידו״. פירוש הראב״ד 12 אבל שתאיוו ליקח מהן אסור פרק ראשון בכל עבודה זדה דבר כי מ״מ המעות מתקיימים הם בידם ,ומתגי׳ ד ר ב זביד לא פליגא אקמיתא ,והאי דנקט דלשאת ולתת אדבר המתקים קאי א״נ לישנא דמתני׳ נקט״ א״נ במכירה עצמה יש בה משא ומתן נשיאת המעות ונטילת החפץ. הנח אותו הצער להלכות המועד וכוי — שהאשה מצטערת בבישול המאכל ואפ״ה מותר מפני שהיא שמחה במועד באכילתה. אבל הכא כיון דביום אידו יש לו צעד לא חיישי׳ לשמחה של אחר אידו דביום אידו מיהת לא מודה. ] ד ף ז ,א[ אומר אדם ל ח ב י ת כו׳ — כיץ דלא פסיקא ל מ י ל ת י ה א הדהוד ,ודיבור אסור והרהור מותר ב. ת״ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל כו׳ — פי׳ לא ישאל עוד לאחר כדי שידונו לו עוד לידי טהרה ולא לידי התר ,לפי ג שכל דבר שניטמא או שנאסר ע״פ חכם שוב אין חכם אחר רשאי להתירה ולא לטהרה ,והכי תניא מ ס כ ת חולין ו פ׳ אלו טרפות חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבידו דשאי להתיר ,ואם ה התירו אינו מותר .ונראה לי דוקא ד ב ר שהן חולקין בשיקול הדעת ,אבל אם היה הראשון טועה ב ד ב ר משנה שיש לדייק מדברי הרמב״ם הל׳ עבודה זרה פ״ט ה״א שס״ל ג״כ שרק משום קגם אסור יח( כ״ד .בכת׳׳י ,ולענ״ד הכוונה וא׳׳כ לאחר ואף לבנו מותר ,וכ״כ גם הריטב״א. ששלשה ימים אלו הם ככל השנה ,כמו שאין אנו חוששים שיודה ביום אידו על מה שקנה לאכילה במשך כל השנה כן לא חיישינן על מה שקנה לאכול בשלשה ימים שלפני אידו. א( ז״ל המאירי בםוגיין ד״ד .אסור :״הנראה ...כלומר נראה אס יהיה ז ה . . .שזה אינו דבור הואיל ולא דבר במוחלט אלא כעין הרהור״ עכ״ל .וראה רש״י שבת קנ ,א. ג( דברי רבינו מובאים בשמו של רבינו ברשב״א חולין מד ,ב ב( שבת קנ ,א. בקצור וברשב״א למסיכתין ]עודנו בכ״י[ כ׳ וז״ל. :ונראין דברי הראב״ד״ ,וכר וכתב את כל דברי רבינו כאן ,וגם המאירי בסוגיין כ׳ את דברי רבינו אלה בשמו של רבינו, ומפרש את דבריו עיי״ש ,גם הד״ן בםוגיין כ׳ וז״ל» :כתב הראב׳׳ד בפירוש מסכת עבודה זרד ,שלו...״ ,והנה השוויתי דברי הר״ן אל מ״ש הרשב״א בספרו למםיכתין ,ונתברר לי שהר״ן העתיק את דברי הראב״ד מספרו של הרשב״א ולא מספרו של רבינו ,וע׳ ריטב״א לסוגיין ותראה שעיקר דבריו דברי הראב״ד הם ,וכרבינו כ׳ הרא״ש בסוגיין בשם הר״י. ה( דברי רביגו הם ולא מדברי הגמ׳ ,וז״ל הרשב״א )בחי׳ למסיכתין(: ד( מד ,נ. פירוש הראב״ד וחבירו רשאי חוזר להתיר, פרק ראשון כדתנן ע בו דה זרה בבכורות ו פ , עד 13 בפרה כמה מעשה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר׳ טרפון לכלבים ובא מעשה חכמים והתירוה, לפני וקי״ל דכל דבר שטעה בדבר משנה חוזר ,ואילו , , הואי פרה הוד .הדרה ,והכי א י ת בסגהדרי׳ז פ׳ אחד דיני ממונות ,מ י ]הו[ בדבר שהוא שקול הדעת אין חכם רשאי להתיר מה שאסר זה ,כלומר אין רשות וכח לו תדע להורות בה עוד להתרח ,וגר׳ פ ביבמות ט , האשד! רבה דלאו הוראה היא דאלו הורה ב״ד שחלב ודם מותר והדר חזי בה טעמא לאיסורא אי הדרי וחזו בה טעמא להיתירא אין משגיחין בהו ,כלומר שכיון שהורו בחתיכה זו לאסור שוב אין יכולה היא עצמה י לבא לידי התר ,וטעמא מפני שכיון שיצא להם שם איסור נעשה חתיכה של נבילה ח, ובלבד שהוא דבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת ,וי״מיא דהך בריתא דהכא וההיא דמס׳ חולין ד אין חבירו רשאי להתיר מפני כבודו של ראשון אבל אם התירה מותרת בכל ענין ,וליתא דאפי׳ מי שאינו מומחה וטמא או אסר אפי׳ מומחה אינו רשאי להתיר ולטהר מפני שנעשה חתיכה של , נבילה ,וכי אמייב דשאינו מומחה טימא וחוזר א פ י בשיקול הדעת ,ה״מ מחיוב וזכות, ״ א נ מטהרה והתר לטומאה ואיסור, אבל מטומאה ואיסור לטהרה והיתר בשיקול הדעת לא. היו הב , שנים א׳ אוסר וא׳ נזתיר וכר — כלו׳ שנשאלה השאלה בפני ונחלקו שניהם. הלך אחר חכמה ומנין — פי׳יג אם אחד מהם גדול מ ח ב י ת בחכמה ומנין שנים יד הלך אחריו ואם היו שוים הלך אחרי המחמיר. ונראין דברי הראב״ד שכתב ...דהכי תניא פרק אלו טריפות ...אינו רשאי להתיר מדאמר ז( לג ,א. ו( כח ,ב. אינו רשאי משמע דאם התירו אינו מותר״ עכ״ל. ח( והמאירי בםוגיין )וכן בהוריות ג ,א( אחרי שכ׳ שיטת דבינו כ׳ וז״ל• :ויראה לדעת זה שאף הוא עצמו אינו רשאי להתירה אחר שאסרה״ עכ״ל ,ועיי״ש בדבריו. י( ז״ל המאירי שם• :ומכל מקום אף הם ]ר״ל רבינו[ מודים שלא ט( צב ,א. נאמר אלא בחתכה זו בעצמה אבל בחתכה אחרת כיוצא באותו איסור לא חל עליה שם איסור עד שלא יהא אחר רשאי להתיר״ עכ״ל ,ובהוריות שם כ׳ וז״ל• :אבל בחלב של בהמה א ח ר ת . . .בחכם שאסר יכול אף הוא בעצמו להתיר כיוצא בה ואפילו יא( המאית בהוריות שם כ׳ שיטה זו בשם •גדולי הדורות שלפנינו״. חברו״ עכ״ל. וכן קורא המאית לבעל ההשלמה ,ובםוגיין oהמאית שיטה זו בשם •חכמי גדולי הרבנים״, ועמ״ש שם בהערה א שאולי כוונתו לרש״י בנדה כ ,ב ד״ה אגמתה ,וע׳ בר״ן בסוגיין. יג( מזה שפ רבינו •פי׳״ יוצא שבגמרא שלפני רבינו יבן ע׳ םנהדתן לג ,א. יד( כן פי׳ רבינו גם היתד ,הגירםא •הלך אחר חכמה ומנין״ ולכן םזרתי מלים אלו. פירוש הראב״ד H עבודה סרק ראשון זרה יהודה טו או׳ — אשניהם שוים קאיםז. ובד״ס וכלן הלך אחר ה מ ק ל שחזרו ב ה ם — — שבשניהם ת. על כל החשודים קאמ׳> בגון החשוד ל מ כ ו ר תרומה לשם חולין וחשוד על שביעית ועל המעשרות ועל הבכור׳ אין מקבלין אותם קודם להיות סומכים עליהם עוד ,וקונםין אותם כמו שהיו קונסים חזדהיח ,ואיתא להד ברייתא בבכודותיוז. חכמים ] ד ף ז ,ב [ הינו ת ״ ק ה 1באידיהן יס איכא ביניהו — ה״ ג ת״ק סבר הן בלא אידיהן ,כדבדירנא לעיל כ ,וכרבנן בתראי ופליגיכא אדר׳ ישמעאל בתרתיכב. נשא ונתן איבא ב י נ י ה ו ת ״ ק סבר /מותר — דלא קתני אלא אסור לשאת ו ל ת ת לכתחלה. דשמואל איכא ביניהו — ת״ק סבר דשמואל ורבנן כג לא ס״ל כשמואל ,דכיון דבהיתירא קמייריכד אי אית להו דשמואל ה״ל למיתנייה, לא ת״ק כה לית ליה דשמואל. בעדיות פ״א מ״ד« שמנין ר״ל מנין שנים ,אבל הרמב׳׳ם הל׳ ממרים פ*ב ה״ב מפרש שר״ל מנין החכמים במספר ,וכן ג׳ מדבריו בפי׳ המשנה שם וכן בהג״א בפירקין כ׳, :מנין פירוש תלמידים הרבה א״נ שרוב התלמידים אומרים כמותו״ עכ״ל ,וע׳ ש׳׳ך יו״ד סי׳ רמב בהנהגת הוראה ד״ה ואע״ג שכ׳ על הראב׳׳ד בפי׳ המשנה הנ-ל וזיל ,ואע״ג דהראב״ד כ׳ בריש עדיות ...י״ל דדווקא בב״ד תלוי בשנים לבטל דברי ב״ד חברו אבל לא בשני חכמים״ עכ״ל הש״ך זצ״ל ,והרי כאן כ׳ הראב״ד להדיא שגם בשני חכמים תלוי בשנים, וע׳ ריטב״א בסוגיין שפ גם פי׳, :במגין שנים ששימש תלמידי חכמים״, טז( דבר גדול משמיענו רבינו בזה ולאםוקי מפי׳ טו( ברור שצ״ל, :יהושע״. הרמב״ם הל׳ ממרים פ״א ה״ה שפי׳ שר׳ יהושע חולק גם ארישא דת״ק עיי״ש בכסף משגה יז( אבל לא נגד רבים ,וע׳ בש״ך שם והדברים ארוכים. ובש״ך שם ד״ה מיהו• ים( בגמ׳ שלגו הגי׳ ,בלא אידיהן״. יזו( לא א ,ורביגו מפרש כתום׳ ד״ה וכולן. כא( נ׳ דצ״ל ,פליגי״ או שאחר .בתראי״ צ״ל, :סברי כ( בגמ׳ לעיל ו ,א. כג( חסר, :בתראי״. כב( שרק לפניהם אסורים ורק שני ימים. הן ואידיהן״. כד, (.לא ת״ק״ נ״ל שס״ס היא ונ׳ כד( שהרי אמרו, :לאחר אידיהן מותר״. פירוש הראב״ד סוס פרק ראשון 15 ע בודה זרה זכר זקן — דכיון דזכר הוא ובמלחמה הא ודאי למלחמה קבעי , ולא למלאכה ,ולא חיישי שמא ינצל מן המלחמה ויעשה בו מלאכות ,דכיון , דזקן הוא לא ינצל מכובד המלחמה ,אבל אם היתד! נקבה אפי היא זקנה , ובמלחמה אומ אין דרך להלחם בנקבה והא למלאכה קבעי לה. בן , — /דלא חיישי לכשיזקין מטחינו ברחיים כו, בתירא לא מפליג דלא שכיח ,לאכז לדידיה דחיישכח אלמא כרבנן ס״ל הלכך לא שנא זקן , ונקבה כס חיישי . חרדל ל מתעשר — /מפני שיש בני אדם אוכלין את ירקו והלכך אם זרע סתם אמרי׳ כי לזרע ולירק זרען ,ותנןלא כל שתחלתו אוכל וסופו / חייב קטן וגדול. אמר מסתמא לו נשתקע — דם״ל כיון שאין דוב בני אדם אוכלין אותו לב ׳ לא זרעו אלא לזרע והנה כי הירק אינו אוכללג ואם אמ ]רינן[ אינו מעשרו לא נקרא מפסיד ממון כהןלג. והאיכא שזרעה וחכ״א לזרע / אינו התרומות לז , ר אליעזר ר , מתעשר הנה / דקאי מ ת י ה אליעזר זרע כי אומר וירק ר׳ — דתנן במ׳ מעשרות לד כוםבד השבת אלא אליעזר / שחלים ם״ל זירים, וגרגיר דשבת אע״ג קני השבת לה, בלבד, רג״אלו רובא דאינשי לא אכלי לה לירק דיליה אפ״ה בעי לעשורי ,הכא נמי גבי חרדל אע״ג דדובא לא דהא פליגי אכלי ליה עליה לירקיה רבנן, בעי מ״מ לעשורי, אמאי קאמ ואע״ג , ליה דלא הלכתא נשתקע / כר״א והלא בז( נ״ל שט״ס היא כו( כדאי׳ לקמן טז ,א. ש1״ל* :אלא ודאי״. כח( לא זכיתי להבין ,שהרי רבינו פי׳ לעיל שחשש הוא שאם ינ1ל וצ״ל* :אבל״. מן המלחמה יעשה בו מלאכה א״כ איך אפשר לומר *אלמא כרבנן ם״ל״ ,מ״ע ואולי ט״ם כט( נ״ל ברור יש במלים אלו» :לא לדידיה דחש״ ,ויגעתי איך לתקן ולא מצאתי. ל( בגמ׳ שלנו אי׳ *השבת״ אבל גם תום׳ רי״ד ,מאירי שט״ם היא וצ״ל *וזכר״. לב( נ׳ שחסר* :רק״. לא( מעשרות ם״א מ״א. וריטב״א גרסו *חרדל״. לג( ופשיטא שפטור ממעשר ואינו טבל אלא לא נקרא ממון כהן ]לוי[ אם לקטו לד (.רביגו פי׳ מלת לד( פ״ד מ״ה. ירק ולא הניחו לבא לידי חיוב ,כנ״ל לפרש. לו( = רבן גמליאל אומר ,ובמשנתנו הגי׳• :רבן שמעון בן גמליאל״. •זירים״ שבמשנה. לז( שם הגי׳• :תמרות״ ,ונ׳ שט״ם היא כאן שהרי להלן כ׳ •תמרות״. פירוש הדאב״ד 16 פרין ראשון עבודה זדה לר״א לא אמ׳ לו שישתקע הדבר אע״ג דאזיל בשיטתיה׳ ואי ק״ל נסייעיה נמי מכוםבר דתני לת׳׳ק מעשר זרע וירק׳ התם איבא למי׳ ] מ ד [ זרעה לירק קתני ,בפירוש זרעה לכך ,אבל מסתמא כיון דרובא לא אכלי ליה לד לא מיחייב לעשוריהלח ,וזרעה דרישאלט לאו דוקא ,ואי קשייא לך בסייעיה מר״ג ד ק ש ר י מ בחרדל עצמו ,איכא למי׳ התם תמורות קאמ׳ ,ושמא ת מ ד ו ת רובא דאינשי אכלי לתו ,ואיהו קאמ׳ כל ירקו של חרדל. בדגונייתא — כלומ׳ היכא דרובא לא אכלי ליה לירק מסתמא התם לא מיחייב לעשוריה ,וטעמ׳ דר״א בשבת דגנונייתא דקסבר רובא דאינשי אכלי ליה ,ורבנן פליגי עליה ואמ׳ דאפי׳ דגנונייתא לא אכלי ליה רובא דאינשי ,שאיז ל ד ד ב ר הנזרע לזרע שיאכלו רוב בני אדם את ירקו אלא וגרגיר בלבד. שחלים אדם צרכיו דר״אמב ר׳ יהושע אוי יתפלל — י״ח ,אבל ישאלמא תוד י״ח אינו דשאי להוסיף צרכי יחיד ,ואע״ג דתנןמג ד׳ אליעזר אומר העושה תפלתו קבע ,ואמי ]דינן[ מאי קבע כל שאינו מוסיף בה ,ה״מ מידי דדמיא לצרכי ציבור כגון התפלה, היינו מעין כל ברכה וברכה, אבל שאד מיגי דאינה מעין הברכה ,דלית בהו מעין הברכה ל״ש שומע ת פ ל ה וליש שומע מד בשאר ב ר מ ת ,דאינו רשאי לשנותן ממטבע שלהן. ר , יהושע ב״ר שמלאי מו — וגמ׳ ממשה, לבקש כלום מן הב״ה עד שנשבח לפניו ,ומשום הכי תחילה הלבד אין צריד לנו רשות שיתפלל כל י״ח כדי לסדר שבחו בג׳ ראשונות ,ומתיד שהוא צריד להתחיל בי״ח צריד שיגמרם ואח״כ ישאל צרכיו ,שהרי אינו רשאי להוסיף בתוכם כלום אלא מעין הברכות ,וד׳ אליעזר ס ב ר לא מבעי ליה לאיגיש לשבוחי ברישא דמחזי גיסותיה קמי שמיא ,אלא ידמה לעבד תחלה וישאל צרכיו ואח״כ ישבח ,ולא גמדי׳ ממשה דאדם חשוב היה׳ ואי ק״ל לד״א א״כ י״ח למה לט( של המשנה» ,כוםבר שזרעה לזרע ירקה פטור״ ,שהרי גס בזרעה סתם לח( ירק. מא( בגי׳ המובאה בדקדוקי מ( ברור שט״ס וצ״ל ״דקמחייב״. ירקה פטור. מג( ברכות כח ,ב. מב( גי׳ זו לא מצאתיה. סופרים אות ר. מד( ברור שמלה זו ט״ס היא וצריכה להמחק. פרק ראשון פירוש הראב״ד 17 ע בו דה ז רה , תקנו שבח בתחלתם ב ג ראשונות ,איכא למי׳ י״ח צרכי ציבור הוא וכבוד , צבור שאני ,וגמ בהו ממשה .ויחיד נמי היכא דאינו רוצה להוסיף מתפלל י״ח אבל יחיד שבא כגת ציבור ,דכיון דאתקון אתקון, להוסיף, בתחלה ישאל צרכיו ואח״כ ישבח. נדף וחכ״א ח ,א[ לא כדברי זה אמ׳ רב יהודה אע״פ — לאו דוקא שומע תפלה ,שלא יהא רשאי להוסיף על האחרות ,שאם בא להוסיף מעין כל /מיהו בשומע תפלה יכול להוסיף כל ד ב ר לפי שאין לה פנים א. ר׳ אמר חייא — / כלומ׳ רשאי ב אינו להמתין שומע עד תפלה ,מיהו אם לא הזכיר בברכת חולים או׳ בשומע תפלה. אריב״ל רשאי מרבו, אם / בא לבקש כלום אחר אלא שאם ואלו הן ה לומר שהודה / בג , — שלא אחרונות תהא ונדמה סבור ג שאין שגוטל לעבד אדם פרס בא לומר ד. אידיהן — סטרוניא קודם לקלנדא כדמפ , בגמ׳ ,אלא ש ב ת ח ל ה ו נקבע קלנדא לי״ט ולשנה אחרת נקבע סטרוניא ,וקלנדא וסטרוניא ענין א׳ ז הם ,אלא מפני שלא נקבעו תחלה כאחד מנה אותן שתיםז, א( ז״ל המאירי בסוגיין• :אבל ברכת שומע תפלה כולל בה כל מה שירצה ואף כשאינו צריך ופרשו בתלמוד המערב ]אינני יודע איפה[ לפי שאין לה פניםי ,כלומר שהיא תפלה כללית לקבלת התפלות ואינה מיוחדת לשום דבר כשאר האמצעיות שכל אחת ב( רבינו מפרש מה בא ר׳ חייא לחדש ותר״י בברכות מיוחדת לאי זה ענין״ עכ״ל. פי׳ בדרך אחרת ,ומרן בב״י או״ח קיט פ שמדברי רש״י נראה שרב חייא בר אשי לא ג( הדרישה או״ח קיט זכה חדש כלום ,ואולי מפני ששתיק רש״י ולא פי׳ כלום. ה( מלת •הן״ לא ד( חסר• :וכר״. לכתן בדיוק לפירושו של רבינו זה עיי״ש. ו( כתנת רבינו היא לפרש למה הזכירה המשנה את המאוחר מצאתי בשום ספר. ראשונה ,וכן פי׳ גם תום׳ ר׳ אלחנן )לעיל י ,א ד״ה וסימנך( ,תוי״ם ומהרש״* ז( יגעתי הרבה להבין דברי רבינו ולא זכיתי ,שהרי רבינו בעצמו לעיל ו .א ד״ה ואי פ שהיו שני ימים הפסק ביניהם וכ״כ גם תופ שם ד״ה ואי ,וא״כ המשנה מוכרחת למנות אותם שתים וצ״ב .ודע שבתום׳ ר׳ אלחנן שם ד״ה וסימנך פ שההפסק הוא ד או ף ימים ,והמאירי במשנתנו פ וז״ל• :ואין ביניהם אלא יום תקופת טבת לבד״ עכ״ל, פירוש הראב״ד 18 עבודה שרק ראשון זרה אבל יש שעושה זה ל א ח עושה זה .כדאמ׳ בגמ׳ בגמ׳ דומי עשתה ט קלגדאי, ויש אחרים שעושים םטרוניא. יום שמעמידין את המלד ואותו גנוסיא — הוא יום אותו יום איד כל ימיו ,וכן יום המלכות של המלד קובע בגוי כשהן ממליכין אותו בחיו כדי שיהא מוחזק במלכות אביו עושה אותו יום איד ,וקמ׳יא דאפי׳ בחיי אביו נקבע ליום איד מפני התחלת אותו המלכות ,ושמא לאחד מ י ת ת אביו כשהוא מוחזק יותדיב במלכות הוא קובע אותו יום האחריב ליום איד. ויום הלידה — של מלדיג. ויום המיתה — שעושין אותו יום איד כדי שתכפר ל ו ל ע״ז שלו, והגד כולהו לבני מלכותו אבל למלד אחר לא. וחכ״א יש יום מיתה שיש בו שריפה — ששורפין עליו כלי תשמישו. בה ע״ז — ומפ׳ בגמ׳טו. תגלחת זקנו יום שעלה בו / יום שיצא — מפגי שגעשה לו נס ,והנך כולהו טז על המלד לבדו טז קאמ׳ מדקא או׳ מ שאינו אלא על המלד ,אבל יום שעלה מן הים ושיצא מ ב י ת האסורים מספק׳ לי אם על המלך הוא אומי או אפי׳ על כל אדם אלא מדקנםיביח סיפא וגוי שעשה משתה ,מכלל דעד השתא על המלד קאמ׳ ,ועוד דגר׳ פ׳ ר׳ ישמעאלים ח( לענ״ד ממ״ש בגמ׳ את הבעיא על קלגדא ודבריו ג»ע אין יפרנס את הםוגייא שם. שהוא האיד השני ולא על האיד הראשון ,מזה משמע לי׳ לרבינו שתמי עשתה רק את יא( אולי דיל ״וקמיל״. י( כדאי׳ בגמ׳ י ,א. ט( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ס. קלנדא. יב( שהסכימו עליו עוד פעם להיותו מלך ,ולא זכיתי להבין מד ,הכריח את רבינו לפרש כן ,הלא מגמ׳ נ׳ שבדרך כלל לא העמידו מלך בן מלך .א׳־כ לרוב המלכים הי׳ להם רק יום גנוםיא ,ומלך בן מלך לא הי׳ לו ,רק יום שהעמידוהו בחיי אביו׳ מ״ב. יג( כ׳׳כ רבינו גם בהשגתו על הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ם ה״ה ,וכ״פ גם רש״י ,אבל לא טו( יא ,א. יד( למלך ,וכ״פ גם רש״י אבל לא הרמב״ס שם. הרמב״ם שם. טז( ז״ל רבינו בהשגתו שם» :אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכן כולן עד סוף בין של מלך בין של הדיוט אינו אטור אלא אותו היום״ עכ״ל .ולענ״ד זה שכ׳ בין של הדיוט על חגו של גוי שעשה משתה לבנו קאי ,וא״כ דבריו שם הס ממש כמו שפ כאן. יח( שיטתו זו של רבינו עד סוף ד״ה אינו, מ( ברור שחסרות כאן אי אתו מלים. ים( לקמן כתבו הראשונים ז״ל בשמו ,וע׳ מאית ,והרמב״ן בחי׳ חולק עליו עיי״ש. פירוש הראב״ד לבוד ועלה ואמ נפל , קאמ , פרק ראשון ר ב פפא משום עבודה דדמיאכ, זרה 19 מדקא׳]מר[ דדמיא ולא משום דה״ל יום אידו ,אלמא אעפ״י שנעשה לו נס אם לא שהיץ מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע״ז ,ואין לך בית האסו׳]דים[ גדול מזה. אינו אסור אלא היום אותו / — דאכולהו קאי, נ״ל מדקפסיק לכולהו בחדא פיסקא ועוד דקתני בהו יום תגלחת זקנו ובלוריתו ,ומהיכא תיתי דבל בגי מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו ובלוריתו של מלך. שור ש ה ק ר י ב קרן — פי׳ לא היתה לו אלאכא קרן א / מקרין ת ר ת י משמע ]דף ח ,ב[ — כלומר מקרין מרבה קרנים משמע. , ה ל כ ך כ ב ת ל ת י ן יומין — פ י כיון דמי שאוכל עם הגוי במשתה שלו אסור דאוריתא הוא ,תלתין יומין אחר המשתה אסור לאכול עמו ,אבל לישא וליתן עמו מותר ,דחששא דרבנן הוא שמא יקריב ממנו לע״ז או שמא יודה בג ,ולא חיישי׳ אלא לאותו יום. שאני רב / יצחק דאדם חשוב הוא — והיה שמח שמחה , יתירה והודה אמ׳ ודאי ה ייטיב לוכד לההנות משמחתו אדם כזה ,ודוקא בזמן ששייך לשמחתו ,אבל לאחר זמן ארוך אדם חשוב רשאי ליהנות ממנו, מההוא מעשה דר״ג שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטיכה. מוטב ועשית למקום / דכתיב — ע ל פי המקום אשר בזקן ממרא. יבחר — מלמד שהמקום גורם שאם מצאן אבי פגי והמרה עליהן אין המראתו המראה כו ,שאין עקר הוראת ב״ד אלא משם וכיון דאין עקר הוראה אלא משם אע״ג דאמר רחמנא מ כא( לענ״ד כתנת רבינו ,שלא תפרש •קרן כ( חסר• :עליה כיום אידם״. ס ,ב. כב( בגם׳ נוסף •כל״. אחת היתד ,לו במצחו״ ,נוסף על קרניו שבראשו. כד( בכ״י ישנה מלה א ,שנ״ל לקראה • :שזכה״. י ׳ לעיל ו ,א. ן בז( דברים טז ,יח. כו( כדאי׳ סנהדרין יד ,ב. כה( כדאי׳ לקמן מד ,ב. ט כ ד א פירוש הראב״ד 20 עבודה פרק ראשון זרה שופטים ושוטרים אינן רשאין לדון דיגי נפשות אלא א״כ אותו ב״ד הגדול קיםכוז שבירושלים ,צרפתי כט. ]דף שמלכו ט ,א[ בעילם, מ ל כ ו ת יון וספרא דמני הבית בפני יון למלכות — /עם אותן שש שנים לא חשיב להו, דאמ׳ והיינו ר ב פפא ונטפי עליהו עשרין שנין ,שהתנא מונה לחרבן הבית כדאי לעיל בברית׳ לחרבן מכאן ואילך צא וחשוב אחר חרבן הבית ,הנה שקדמה מלכות יון מונה בפרט ש״פ שנה ,נמצא כשהתנא ק׳ א שנה לחורבן הספרא הגיע לכלל ב מאות לפי׳ יוסיף התנא על הפרט של ספרא ק׳ א שנה. אמר בתנא העולם פפא רב טעי אי / — האי תנא לבריאה מוגה כדאמ׳ דבי אליהו דםמיד לזה ,והספרא לעולם מונה למלכות יון ,מבריאת ועד ואת הנפש אלפים שגה, דגמירי דאברהם שעתא בההיא בר נ״ב שנין הוה ,ומאת הנפש עד שיצאו ממצרים תמ״ח שגה ,דכי גר יהיה זרעך ת׳ שנה משנולד יצחק ,ומשיצאו עד שנבנה בית ב׳ תתק״ס שנה הרי בתר׳ ב• ת״ח ,מלכות פרס בפני הבית ל״ד שנה וו׳ שנה שמלכות יון בעילם עד שלא פשטה מלכותן ,הרי מ׳׳ח על הכללות ,הנה כשהספרא מתחיל למנות כמה הרי ביד התנא מ״ח שנה בפרט. ]דף ט, יטול מכל כ י זה ליכא, שמיטת ב[ אמר ר ב הזנא / האי מאן דלא ידע / וסי׳ — מאה. — /פי׳ ק מ ״ ל ג ר ב הונא דאע״ג דהאידנא ששמיטת קרקעות כספים מיהא איכא, לא ס״ל כר׳ דאמ׳ד אחד שמיטת קרקעות וא׳ שמיטת כספים ,וא״נ ס״ל ט ו ת י ה נהי דמדאוריתא ליכא מדרבנן מיהא איכא ואפי׳ בח״ל ,והנה אם יזכר השנים שבידו מן החדבן יחשוב כט( ברש״י שלסנינו לי׳ םי׳ זה ,וראה תום׳ ד׳׳ד .מלמד כח( ג׳ דצ׳׳ל ״במקומו״. שכ׳ כעין שב׳ רביגו. א( אינו ברור לי אם בכ״י כ׳ .ך״ סופית או ,ק״ ,אבל ברור שצ״ל» :כ״. (1דברי רבינו אלה כ׳ הרמב״ן ב•( צ״ל . :ג אלפים״. ב( חסר , 5ארבע״. בם׳ הזכות גיטין לו ,א םד״ה כתוב וז״ל ן ,וכבר ראיתי לרב ר׳ אברהם ז״ל בפירושיו במס׳ ע״ז...״ עכ״ל וכן גם בחי׳ שם ,וכ׳ שא״כ הראב״ד כאן חזר מדבריו שכ׳ שם 0גיסין לו ,א. בהשגתו על הרי״ף וע׳ גם ברשב״א בחי׳ שם סד״ה ולענין פסק. פרק ראשון פירוש הדאב״ד 21 עבודה זרה כללי ביובלי ונשקול מכל ק׳ תרתי ,דס״ל כר׳ יהודה ד א מ ר ה שנת ן׳ עולה לכאן ולכאן ,ולישדינהו אפרטי ,ונטפי עליהו חדא שתא אפרטי ,והיא אותה שנה שחרב הבית ולפי שהמונה מן החרבן אינו מונה אותה לפי שיצאת רובה בבנין העודפת לפי׳ על הוצרך לפי שבועים, לומר שימנה שכשחרב אותה ב״ה במנינו, מוצאי ואותה שביעית שנה היא וט׳ באב היה היה ,שהרי בית ב׳ עמד ת״ך שנה ומשהתחילו לבנות הבית ו׳ שנים עלה עזרא מבבל וגלותו עמו וקדשו את א״י ומנו יובלים לקדש שמטות ,וקםבר ראשונה לא קל״ל ,והכי קדושה אית הארץ תי״ד שנה ,טול מכל ק׳ ב׳ , בערכין ו, הרי משקדש עזרא שנים הרי ח׳ שנה ,וי״ד הרי את כ״ב, נמצא כי במוצאי שבת חרב ,הלכך יוסיף אותה שנה על הפרטים שבידו וידע בכמה בשבוע הוא ,צרפתי ז. יד אחר חרבן ה ב י ת ת ׳ שנה אם יאמר לך אדם — לא ידענא טעמייהו. ]דף בכה״ג י, א[ בעל השטר על א״ל רב נחמן האי ספרא — /ולא אמר התחתונה א דהואיל והאי ספרא לעולם מונה יון וא״א להעמיד בו חשבונו על הנכון לא אמר׳נינן[ למלכות מאוחר הוא׳ אלא לרב אחא בר יעקב דסבר למי׳]מר[ כי שמא לחשבון אחר הוא מונה׳ כה״ג ודאי אמ׳]רינן[ יד בעל השטר על התחתונה. דלמא יון מיציאת מצרים קמני — ומיציאת מצרים עד שפשטה מלכות בעולם אלף שנה ,ושבקיה לההיא אלפא וחשב מן השנים ק״ו שנה והנה אין לנו אלא ק׳ והוד .מאוחר ,והאי דקא חשבי׳ לכולהו שני דמלכות בר״הב יון ואילך כאחד ואין מדקדקין במלכים שמלכו אחריהם כדדייקי׳ , בין מי שעמד באדר למי שעמד בניסן ,איכא למי׳]מר[ התם במלכי י ש ] ד א ל [ כשהיו יש׳]ראל[ מונין למלכיהם אבל עכשו למלכות הערלים אין מונין אלא למלכות ראשו׳ ,א״נ הא דדייקי׳ התם לאו משום דקפידא הוא למנות למלך המולך באותה שעה אלא למי שרוצה למנות במלך העומד בו קאמד מאי זו שעה יתחיל למנות. ]דף י ,ב[ שדר ליה גרגירא — פי׳ ג בתו של אנטונינום שמה גירא, צרפתי ד. ז( רש״י בםוגיין ,אלא שרבינו כ׳ דבריו בסגנונו הו* ו( כג ,א. ה( ראש השנה ט ,א. ג( בגמ׳ שלנו כ׳ להדיא• :הוד ,לי׳ ההוא ב( ב ,א. א( מנחות קט ,א. ד( ברש׳׳י שלפנינו לי׳ פי׳ זה ,ע׳ הע׳ ברתא דשמה גירא״ .וגי׳ רבינו לא מצאתי. פירוש הראביד 22 שדר כוסברתא ליה משמע ר׳ ה ב׳ פרק ראשון כוסברתא לשונות ז כסה עבודה זרה הדרו על שדר בדתא — כרתי או שחוט׳ כלומד כאדם כי שאומר כוס לי טלה זו ,ושאל ז ממנו אמרת שאכסה עליה או שאכדיתנה. שדר ה״גזז ליה ר׳ ה חסא — כלומר חום עליה אמרתי לך. חד ק ט י ל אבבא דבי ר׳ וחד קטיל אפיתחיה דביתיה — שהיה הולד עמהם דדך המערה עד ביתו של ר׳ ,והיה הורג הא׳ לפתח המערה הסמור לבית ר׳ שלא בפני האחר ,והיה מפנהו לצד א׳ במערה שלא יראהו חבירה ומשהא שם הבי בבית ר׳ עד זמן חזרה .והיה חוזר עמו דרד המערה בשביל צוואת ואחר חזרה הורגו ,ואם היה מגיח שלא היה הורג א ת שגיהם עד אחר חזרה שמא יעמדו כגגדה אבל הא׳ לא היה ט כח לעמוד נגדו ,כל זה היה עושה כדי שלא יגלו הדבר שהוא למד תורה. שמה אדום — פי׳ הצרפתי י תנוח דעתו ,וכך היא הגי׳ יא מלכיה ולא כל מלכיה פרט לאנטונינוס כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקטיעא בד שלום — פי׳ נשיאיה הם האפופיוריםיב שלהם פפא בלע״ז, שריה יועצים שלהם ,ואין באותם האפיפיורים שיהא לו חלק לעולם הבא והינו וכל נשיאיה ,אבל שרים שלו נתמעטו משם לפי שיש מהן שיש לו חלק לע״ה ,והינו קטיעא ב ד שלום שהיה שד. ] ד ף יא ,א[ י ו ם ה מ י ת ה ד ב ר י ר׳ מאיר וחכמים אומי מ י ת ה ש י ש ב ה שריפה ו כ ר מכלל ד ר ׳ מאיר סבר לא שנא מיתה וכוי — קס״ד דבתא פליגי דר׳ מאיר ס ב ר שריפה לאו א חוקה היא ,אינו חוק קבוע להם שישרפו 0כן גרים גס רש״י. ד (.גם גי׳ זו לא מצאתיה ואולי פי׳ של רביגו הוא. הקודמת. ז( ע׳ תומי ד״ה שדר בשם ר״ח והערוך ,ורבינו נטה קצת מפירושם וגם מפי׳ רש״י, ואולי לא רצה לקבל מיש. :שיכרת זרעו״ ,שהרי לעיל אמרו שהיה לו בן ושמו אסוירוס. ח( לפני רבינו היתד ,הגי׳ שאי׳ בגמ׳ ס. :.חד הוד ,קטיל אבבא דביתיה וחד הוד .קטיל י( ברש׳׳י שלפנינו אין שום פירוש ע״ז. ס( חסר. :לו״. ליה אבבא דבי ר׳״. יב( ראה דקדוקי יא( ראה תום׳ ד״ה כל ובדקדוקי סופרים אות ח וגם בגמ׳ ם. סופרים שם. א( כגי׳ גמ׳ שלנו וכפי׳ רש״י ולא כגי׳ תוס׳ רי״ד עיי״ש שגרים. :ושריפה חוקה היא״ ,והריסב״א כ׳ שכ״ד .היא הגי׳ בכל הספרים ,ומ״ש הריטב״א פי׳ לפי׳ רש״י הוא פרק ראשון פירוש הראב״ד 23 עבודה זרה לכל מיתת מ ל ה אלא בחשיבותא תליא מילתא ,כשהמלך חשוב עליהן שהוא מזרע המלוכה אז ישרפו עליו ,אבל ע״ז עובדין בכל מיתת מלך שהיה מקובל עליהם למלך בחייו ,הלכך אמ׳ מסתמא בכל מיתת מלד יש ע״ז ,כי רובם מקובלים עליהם ל מ ל ה שאין הדבר מצוי שיהא מולך עליהם על כרחם, ואע״פ שאין בה שריפה ,אמרי זה שלא שרפו שמא לא היה מזרע המלוכה היה אבל מקובל עליהם למלך, ורבנן סברי אין ע״ז בלא שריפה, ס״ל שריפה לאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בקבלת מלכותו עליהם בדין ע״זב, שאם היה מקובל עליהם ודאי ישרפו ויאבדו עליו אע״פ שאינו חשוב ,כי חוק היא להם שישרפו ויעבדו לכל מיתת מלך ,הלכך אם אין בו שריפה בידוע שאין בו ע״ז ,שלא קבלוהו עליהם ,ודין הדיוט נוהגין בו בין לשריפה בין לע״ז. ואי תליא חק היא /אלא דכ״ע שריפה לאו חקה היא — אלא בחשיבותא מילתא ,ואי קשייא מקובל היה אלא לך לרבנן אמאי שלא היה חשוב ויש אין ע״ז שם ע״ז ואין שריפה, שמא בו שריפה, הינו בלא טעמא דרבנן דקםברי ע״ז לאו בקבלת מלכות תליא מילתא אלא בחשיבותא כדין שריפה ,הילכך אם לא ישרפו עליו בידוע שלא היה חשוב ולא יעבדו ע״ז במיתתו ,ור״מ סבר נהי דשריפה תליא בחשיבותא אבל ע״ז ב ק ב ל ת מלכות תליא מילתא ,הילכך אע״פ שאין בה שריפה שמא לא היה חשוב אבל יש בו ע״ז שמא היה מקובל. בסוס ובהמה שרוכב עליו — דהוי כלי תשמישו. טהורה לא — ה״ג במי שמחות ג עקור שיש בו טריפה אסור באכילה ומותר בהנאה ושאין בו טריפה מותר באכילה ואצ״ל בהנאה ,וקמ״ל דאע״ג דיש בו טריפה דה״ל מיתה ד ,לא הוי כנויי המת דאםירי בהנאה ה, , מ״מ מדקאמד אסור באכילה ש״מ עוקרין ואפי בהמה טהורה אע״ג דלאו בת תשמיש הוא. ג( ריש פרק ב( אמה בתרה לי אם צ״ל •בדין״ או ״כדין״. כעין מ״ש רבינו. ד( דטתפה ח׳ בשינוי קל ,ותוס׳ ד״ה עיקור מביאים ד״ז מתוספתא שבת פ״ח ח״י. ה( ראה ערכין ז ,ב וםנהדתן מח ,א. אינה היד* וסי׳ זה כ׳ המאית בסוגיין בשם רבינו. 24 פירוש הראב״ד ] ד ף יא ,ב[ פרק ראשון זדה עבודה כנגד י ע ק ב 0ך קירי פלסתר — קירי אדוני ,ואומ׳ שהיה ס ד פלסתר ,כלומר שקרן ומחליק ומטעים דברי שקד ,שכזב לאביו ולקח ברכותיו של עשו. אחוד! דמריה זיפנא — יעקב שהוא אחי עשו זיפנא הוא ,שזייף לאביו כאלו הוא עשו. לחמי חמי דלא חמי לא יחמי — /פי מי שרואה מאי אהני עכשו בשפלותו של יעקב והוא אדם חגר הנושא את השלם שעושין אותו דוגמא ליעקב שהיה צולע על ירכו ,והשלם שרוכב עליו הוא כגגד עשו ששולט על יעקב ,ועכשו מי שהוא רואה בשפלותו בשעה זו רואה ,ומי שאיגו בשפלותו בשעה זו שאינו בכאן שמא לא ידאה עוד כל ימיו ,לפי דואה שאין המעשה הזה נעשה אלא אחת לע׳ שנה ,לפי׳ כל מי שרוצה בנקמתו של עשו יבוא עכשו וידאה דלא אהני ליה רמאה ליעקב ברמאותיה שעשה לעשו ,שהרי הוא תחת עשו ,אע״ג שבעונותינו בכל יום היו יכולין לראות הזה שהדי הענין יש׳]ראל[ תחת ידם ,אעפ״כ הדוגמא של יעקב עצמו שמכניעין אותו ת ח ת דוגמתו של עשו היה חביב עליהם יותר ,שנראה בעיניהם כאלו לקחו נקמה מיעקב עצמו על הברכות של עשו. ה עובדיה , אסור לעולם. עיר דתגייא בתי ע״ז — דכל יומא פלחי, הלכך לשאת ולתת עם שיש בה ע״ז — מצאתי בתו׳]ספתא[ דביריד של ע״ז קמיידי, בתו׳]םפתא[ו מותר יריד שבתור וחנויות הברד המוכללות לו ח ח לכרך מ״מ מותר אסור ,פי׳ ושחת לכרך מעוטרות, מ״מ, תוך הכרך בין בתור הכרד בין שחוצה לו ,וביש׳]ראל[ העומד שם קמיידיז. ו( בפירקין ה״ג בשינויים ,וראה גם גי׳ המאירי ,ודע שאע״פ שגס בהשגותיו על הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ט ה״ט פי׳ רבינו ג״כ שלפי התוספתא ביריד קמיירי אעפ״כ נסה שם רבינו מדבריו שכ׳ כאן ,שחרי שם כ׳ שדווקא ללכת שמה לש11ת ולתת אסור וביום איד אפי׳ ללכת מבלי לשאת ולתת אסור ,וכאן פי׳ רבינו שיום יריד הוא יום איד ,וכמו שסי׳ רבינו כן פי׳ גם ר״י בתום׳ ד׳׳ה עטלוזא ובם׳ התרומה קלו ,וראה רא״ש סי׳ יא ,יב ,אלא שהם ז״ל לא הביאו את התוספתא לראי׳ לדבריהם ,רעי רבינו יונה בספרו למסכתץ ז( דמי שעומד חוץ לעיר אפי׳ ללכת שם אסור ומאי איריא ומביאו הרא״ש סי׳ ט. פירוש הראב״ד מהו סרק ראשון 25 עבודה זרה לילך שם — פי׳ שלא לישא וליתן בידיד. בזמן ש ה ד ר ך מיוחדת לאותו מקום — שכל מי שרוצה לילך ממקום למקום אינו עובר דרך שם לפי שאין דדך הרבים עוברת בה ,הלכך אסור לילך לה לשום ד ב ר ת מפני שנראה כהולד לישא וליתן ביריד׳ ויריד זה הוא של ע״ז שנוטל את המכס ט והוא יום איד ,ואתי למחשדיה שמא מכר שם ע״ז. הדרך מיוהדת י — שדרך הרבים עובדת בה. אין מותר , — מימר אמרי לעיר אחרת יא רוצה לעבור ,זהו פ י המשנה לפי ענין הברית׳ השנויה בגמ׳יב ,אך לשון התו׳]םפתא[ מתחלק מעט מזה, בתו]ספתא[ ו יריד שבתוך הכרך אין הולכין לא לאותו כדך ולא דתנייא לעיירות הסמוכות לו מפני שנראה הולך ליריד דר״מ וחכ״א אינו אסור אלא לאותו כרך בלבד ,משמעיג דלרבנן אפי׳ כדי לעבור דרך שם אסור ליכנס לה. עיר שיש בה ע״ז והיו בר! חנויות מעוטרות — ביריד קמיירי, כדתניא ב ת ו ׳ ] ס פ ת א [ י ד חנויות המוכללות לו מ״מטו ,ולא מפלגי בין שהיתה תוך הכרך בין חוצה לו ולאו דוקא עיר שיש בה ע״ז ,אלא לפי שדרך עיר של ע״ז להיות שם בתים המיוחדין לה ליטול מהן מכם משום הכי קתני לה גבי עיר שיש בה ע״ז ,ואם היה דרכן כמו כן ליטול מכס ממנו בכ״מ כמו pאסור כדקתני בתו׳]ספתא[ וחנויות המוכללות לה מ״מ אסור, ועטור זה פליגי עליה בגמ׳. ט( לא זכיתי להבין מדוע ח( ולא כן כ׳ בהשגותיו ע׳ הע׳ ו. חניות המוכללות. כ׳ רבינו כן ,הלא אח״ז כ׳ רבינו שאסור משום שיחשדוהו שמא מכר שם ע״ז ,וא״כ י( נ׳ שכן היתד ,גי׳ רבינו במשנה )כמו שהיא מה לי אם נוטלין מכם או לא ,וצ״.7 יא( כסי׳ רש׳׳י ,ולכן מותר לו ללכת לתוכה ,אבל בהשגות הל׳ בבריתא דף יב ,א(. ע״ז פ״ט ה״י פסק רבינו שרק לעבור בתוך העיר כדי ללכת למקום אחר מותר ,וצ״ב, יג( ממה שלא יב( יב ,א. וע׳ ש״ך יו״ד קמט םק״ג ובמקור מים חיים שם. יד( בפירקין ה״ג וכ׳ רבינו לעיל ד״ה עיר ,וחסר חלקו בין יש דרך מיוחדת או לא. סו( חסר• :אסור״. כאן• :יריד שבתוך...״ כמו שכתב לעיל שם. פירוש הראב״ד 26 ושאין מעוטרות פרק ראשון נוותר ליקה מהן ,והוא שאין — באותו ירידסז מקום אלא חוצה לה׳ המכס מן החנויות המעוטרות ,ועטור ידוע שהוא סימן לע״ז ,ואע״פ שהן סמובין ואותן עבודה זדה האנשים אין עובדין לה אלא שנוטלת זה לזה אין חוששין להם שמא יבואו שם מן העובדין בה את ולא יכיר בהם וישא ויתן עמהם. עטלחה של עזת מהו — לישא וליתן עם אותן שבפנים אם אינן עובדין לה מי חיישי׳ כיון שסמוכין זה לזה כ״כ שמא יבוא א׳ מאלו אצל אלו וישא ויתן עמהם או לא. ] ד ף יב׳ א[ דלמא לא חשו ח כ מ י ם א משום נבילה — אע״ג דסמכי מובא. א ד מ ה ד ר יש׳]ראל[ אפיה ב — אלמא אע״ג דאסוד דאורייתא הוא לא חיישי' ,בהא נמי לא חשו שמא ד׳לד גוי זה שבפנים ומכר ע״ז לאותן שבחוץ ודמי ע״ז בידו. רבה מותרין אמ׳ — לעולם הא ודאי לא איצטריכאג דדמי ע״ז ביד גוי כדגרסי׳ בפי דבנבילה השוכר ד, דלא שכיח דיהב גוי ליש׳]ראל[ אלא אפי׳ גויס, שמא יסמוך אחריתי לאיסורא יש׳]ראל[ ליכא למיחש לאיסורא אחריי ה מ י ד י ו ,אי נמי מסתפי דילמא חזי ליה, דשכיח דיהיב על הגוי לא חשו ומאי ניהו בישולי לגמרי ז ,הכא נמי לא חשו שמא יבוא א׳ מן השוק בפנים והרי הוא גושא וגותן עם הגוי ביום אידו אע״ג דשכיח דעיילי לגואי. רבה ממש בר ב ר ח ע ו ל א אמר — הא ודאי לא אמרי׳ דכיון דיום אידו הוא חיישי׳ ,ומכשולי גוים ליכא למיגמר דלא אפשר שיסמוך עליו לגמרי מתחלה ועד סוף ,אלא אותן קדירות בשד שחוטה היו שתיהן ,ואע״ג טז( ואין גם איד ,וכעין פי׳ רבינו פי׳ גם רבינו מאיר בתום׳ יב ,ב ד״ד .עיר ,אבל ר״מ לא פי׳ מאי קמ״ל מחגי׳ וראה רא״ש מיי יא יב שפי׳ בדרך אחרת ממ״ש רבינו. ב( גירסא זו לא מצאתיה. א( כגי׳ שבדקדוקי סופרים אות ל. ד( לקמן סד ,א. ג( כן כתב גם הר׳׳ן שמשום זה נאיד רבה מדברי אביי. ו( ולפ״ז גם במקום דלא מירחת מותר ,ע׳ תום׳ ה( ג״ל דמלה זו מיותרת היא. ח( נ׳ שמלה זו ט״ס היא. ז( ר״ל ולא יחתה אף פעם א׳. ד״ד .דלמא. פרק ראשון פירוש הראב״ד עבודה זרה 27 דאיכא למיחש שמא יתיזו צבורות מקדרות הגוי שהוא בשולי גוים לתוך של קדרתו דכיון ישראל ,לא חשו, דבשולי גוים והצנורא דרבנן גופה לא הוי בעינה ט ,לא לו להרחיקה ממנה מפני פחד הצגורות דהרחקה יתירה היא ,הכא נמי לא חשו מלישא וליתן עם אלו שבפנים כלפני אידיהם של , אלו מבחוץ שמא א׳ מאלו אצל אלו דכולי האי לא חיישי . אלא אימא אס אינו נראה כמשתחוה — היינו שהופך פניו לצד אחד. ] ד ף יב ,ב[ מעוטרות אסורות י אמר רשב״ל וכר דקא מ ח ה נ י מ ר י ח א — ודילמא מ מ י ן יא ליה ואסיר. אבל שהע״ז מעוטרות בפי׳ ] ר ו ת [ מותר — ליקח מהן מבגדי החנות אע״פ נוטלת ממנו את המכס. מ״ט מהני מ ו ת ר י ב — ודוקא מבגדי החנות אבל מפירות העטור אסור ליקח מפני שהן ע ע״ז. ור׳ יוחנ 1אמר כו׳ יד. ] ד ף יג ,א[ איזהו עיקור זה ה מ נ ש ר פרסות — פי׳ ומניחה ואינו נותן לה מזונות ,והיא אינה יכולה לילך ולרעות בשדה והיא מתה מאיליה, ונראה לי דקנסא יתירא הוא ,שאם יחתוך רגליה מן הארכובה ולמעלה או שיעשנה גיםתרא הדי היא מתה ,אלא אנו רוצים שתמות מיתה מנוולת לעיניו ויצטער. פירותא ירקבו — מניחו במקום האבוד ונדקבין בעיניו ב. י( גירםא זו לא מצאתיה. ט( שהרי מתבטלת בקדרתו של ישראל. יא( שהרי אמ אינו מכוין אפי׳ באםשר מותר כדאי׳ סםחים כה ,ב ,וע׳ חיי הרמב״ן יב( כן היא הגירםא גם בדקדוקי סופרים אות ג ובגמ׳ ם. בסוגיין. יג( חסר מה ואולי חסר• :תקרובת״ אבל רש״י כ׳ שרק מרד והדס דרך לשטחו לפני יד( לא פי׳ רבינו <ע״ז כלום ,ונ״ל שכבר חסר הפירוש ע״ז ואםורץ משוס תקרובת. בספר שהיה לפני הכותב את הכת״י. pויצטער ,כמש״כ רבינו לעיל ,דאל״כ למה לא אמת א( נ׳ שחסר• :ובו׳״. יטילם לים המלח ,כמו שאמת במעות וכלי מתכות ,ונ״ל שמעות וכלי מתכות אם יניחם לאיזה מקום חיישינן לתקלה לכן אמרו שימילם לים המלח ,אבל סירות נרקבין בזמן מועט ואין חוששץ לתקלה ,חד שו״ת זקני הכתב סופר זצ״ל חלק או״ח סימן קג. 28 פירוש הראב״ד הולכין פרק ראשון זרה עבודה לירוד של ג ר ם — ירוד זה ע״ז נוטלת בו את המכס מן התגרים ג. ולוקחין םהן ־ ־ פי׳ שהוא כמו תפס ירוד שהוא ח׳ או ימים י׳ והיום איד הוא בסוף הירוד כעין אותו של מגרש ,כגון זה מותר ליקח משם חוץ ד מג׳ ימים האחרונים ,ולא חיישי׳ דילמא זבין ביום איד ,אי נמי דילמא זבין מהתגר ושקלי מיגיה מכסא לד׳ יוחגן דאסר מהגה ע״ז מוקים לה לבסוף מבעל הבית דלא שקלי מכסא. ] ד ף יג ,ב[ קאי, דלאוה ונשחטיה מישחם ונישויר• גיסםרא — אהקדיש ואהעריד קגסא הוא. רבא אמר — היגו טעמא דלא עביד לה כי האי עיקור דירוד. מפני שנראה כמטיל מום וכוי נר׳]אה[ — דמטיל. מום מעליא הוא — וחייב מלקות ו. ק ס ״ ל ז וכוי אבל בזמן שביתוו המקדש קיים ז וכוי — אסורא ד ר ב נ ן בעלמא הוה ,והא דגדםי׳ בתמורה מ מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ומוקמי׳ ליה התם בזמן שאין בית המקדש קיים, דלא גזרי׳ שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והוי מטיל מום בבכור ,אלמא בזמן הזה אסור להטיל בו מום ,ותו גר׳ בבכורות י רפרם בפומבדיתא ה׳׳ל בוכרא יהביה לכהן אזל שדא ביה מומא יומא חד חש בעיגיה אתייה לקמיה א״ל בכור נתן לי ישראל במומו חזיגא בשיקריא ,פי׳ הכירו יא ,א״ל לאו אנא יהיביתיה ואפ״ה לא חש למלתא וכר ,אלמ׳ בזמן הזה גמי אסור להטיל בו מום ,ההוא איסורא דרבנן הוא ,כדקאמר הכא ,וההיא דמ׳ י״טיב נמי דאתא לקמיה דרבא וא״ל את גרמת ליה /אסורא דרבנן הוא. ג( ע׳ רמב״ן בחי׳ שמפרש שיום האיד הוא בתחילת היריד עיי״ש ותראה שמר כי אתרי׳ ד( ע׳ ריטב׳׳א שכ׳ שםוגיא זו קשה לשיטת הראב׳׳ד שאסרו ומר כי אתרי׳ ולא פליגי. לעיל לקנות מד& כל דבר ,וע״ש מה שתי׳ ,עכ״פ נ׳ שהריטב״א ז״ל לא ראה את ספרו ד (,ולא כתום׳ ד׳׳ה נועל. של רבעו ,שהרי לפ׳׳מ שפי׳ רבינו אין כאן שום קושיא. ז( גי׳ כזו לא מצאתי ,ואת המלה .קס׳׳ד״ ו( בקדשי מזבח ,וע׳ תום׳ ד״ד .ונשחסיה. ח( ברור שט״ס היא וצ״ל »שאין בית״. אינני יודע להעמידה ,ולכן חוששני שס״ס היא. יב( ביצה כז ,ב. יא( כתום׳ שם ד״ד .חזייה. י( לו ,ב. ט( כד ,ב. פירוש הראב״ד דאי ר׳ ע ב ד גוי למאי ט י ב ע י ליה — מאי מצוה אית ביה. ירמיה זבן פיתא — להאכילו יג. אי בתיסטו פרק ראשון עבודה זרה 29 הוה — ר׳ מ״ט י ש נ ן באתרא יד שפעמים שהתגר דשקיל מכסא הוה מפקיד שרשיוטז אסיר אצל אפי׳ מבעלי בע״ה הקבוע שם שימכרנה לו למכיריו והנה הוא נותן ממנה את המכס ,שלא פטרו בעלי בתים אלא כשהם מוכרים סחורות עצמן ,והנה הלוקח כי מבעלי בתים נמי יש לחוש שמא מהנה הוא לע״ז ,שהוא לוקח ממון שע״ז תטול ממנו מכס. איהו כי ז ב י ן ט ו מבעלי ב ת י ם שאינו קבוע ש ס ט ו — וכיון שאין אלא התגריז מפקיד אצלו כלום, אלו דברים אסור למכור לגויס — כל ימות השנהיוז. ואצטתבולין ותרנגול ושאר כל — מפני שרגילין לעבוד ע״ז באלו ,ואיני יודע למה. לבן — מוקי לה בגמ׳יט דאמר תרנגול לבן למי. הדברים ־ ־ מפ׳ בגמיכ סתמן — חטי חיורתא למי, פירושן — לע״ז. רמ״א אף דקל ט ב — מפ׳ ב ג מ ׳ כ פי׳ ] ר ו ת [ דקל טוב ,ולפי שהן דבר של שבח גדול מקריביןכא ממנו לע״ז תדירכא ,ואומר אני משנה זו לא נשנית אלא על ענין מקומן שהיו רגילין במקומן באותה שעה שכל יג( ברור שחסר מה ,ואולי צ״ל* :לעבדו או לבהמתו״ ,כמש״כ תום׳ ד״ד ,רבי׳. טו( גי׳ זו לא מצאתיה. יד( בגי׳ שאי׳ בדקדוקי סופרים אות ק. יז( נ׳ שחסר* :קבוע שם אין״ טז( כ״ה בכת״י ,ונ׳ שצ״ל *סחורתו״ ,כדלהלן. יח( לענ״ד גם הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ט ה״ו כ׳* :אסור למכור . . .לעולם״, כמש״כ לעיל. כוונתו לכל ימות השנה ,שהרי בהלכות שלפני זו מיירי מימי חגיהם ,והטור יו״ד כ( יד ,ב. יט( יד ,א. קנא העתיק לשון הרמב״ם ,ועמ״ש ב״י שם. כא( אין כתנת רבינו להקרבה ממש שהרי להלן כ׳ שיניחם עד יום איוו וכאן כ׳ •תדיר״ ,אלא כוונתו שמקצהו תדיר להקריבו ביום אידו ,כנלע״ד לפרש .וע׳ מאירי. 30 סרק ראשון פירוש הראב״ד זרה עבודה מי שנמצאו אצלו התרנגול לבן ואילו הפידות היה מקצה אותן לע״ז ביום אידו לפי שהיו מקדיבין את אלו יותר מכולן ,ואע״פ שהיו מקריבין לפניה הבהמה או כל למוכרן להם כל השנה משום לפני עור כי בודאי יניחם אצלו עד יום אידו, דבר ,אעפ״כ אלו היה עקר שדוב ובמקום עבודתו בבהמה עבודותיה ומשום לא אמר אסור שיהא אסור הכי להם למכור בהמה כ ל השנה אפי׳ איידי דספסיראכב משום גזר׳ תקרובת ,לפי שהבהמה מצויה היא כל שעה ,אבל פידות הללו אין הם מצרים ,והם מניחים אותם כל ארז השנה ליום אידם ,וכן נמי כל ]דף יד ,א[ כדגר׳ בר״הא. והתנייא מאי הוסיפו דבר המצוי כג. אצטרובלין תורניתא — והיא שמה שהיא / — ואי׳ ] ת [ ם״דב והתנן. בריתא ומשגה זו לא מצאתי יסודם ועקרם לא במשנה ולא בתו׳]ספתא[ על הבירור ותו׳]םפתא[ לפירותיהן כגץ אלא לפי אומד הדעת, לעגין סוגיא מין ואיני יכול לפרש של משנה שביעית! שביעיתד ,ואומר אני כי הוסיפו אלו על אותן שיש ב י ע ו ר ה וללוביהן ועלין שבהן ו ,מפני שהן כלין ,ויש שאין להן ביעור לולבי האלה והבוטנא ולולבי זרדן והחרוביןז, שאינן מפני כלין, ולכל האחרים יש להן ביעור ,והוסיפו את אלו על אותן שיש להן ביעור. ואי והלולבין ס ״ ד אצטרובלין ת ו ו נ י ת א — והלא אינו מוציא פירות ,והעלין שלו אין מייוחדין לאכילה לא לאוכל אדם ולא לאוכל ואע״פ שהן רכין וראויין לאכילה ,כיון שאין מיוחדין לאכילה תורת כדין סופן שהן עתידי! להתקשות, ואין להן שביעית אלא א״כ בהמה, עץ ח ייחדן לאכילה ט. דתנןי כל ש י ש לו ע ק ר — /פי׳ יא כל שיש לו עקר אחר, כג( מותר למכור כל השנה. כב( ראה בגמ׳ לקמן טו ,א. ב( =ססרים דגרסי ,וגירםות אלו שכ׳ רבינו לא מצאתי בשום טםר. א( כג ,א. ה( אבל לא לענין שביעית כפירש״י ,וע׳ בתום׳ רי״ד ד( ס׳׳ה ה״וז. ג( פ״ז. ח( חסר. :להן״. ז( שם משנה ה. ו( במשנה שביעית פ״ז מ״א. מהדורא ג. י( עמיש רבינו להלן ואי״צ להגיה ,וע׳ ריטב״א. ט( כדאי׳ שביעית פ״ח מ״א. יא( סי׳ זה כתבו המאית בםוגיין יד ,ב ד״ד .לענין בשם רבינו ,אלא שהמאירי כתבו בסגנונו הוא כדרכו בהביאו דבת הראשונים כדי ליישבם ולבארם .והנה המאית כ׳ שרבינו מפרש בלשון זה. :שכל שיש לו איזה עיקר כגון שאם אין לו סדי יש לו מיהא עלץ או לולבין שאדם מיחדס לאכילת אדם או אף לאכילת בהמה] ...והנה רבינו פירוש הראב״ד זולת פרק ראשון 31 ע בודה ז רה הפרי יש שביעית לפריו ,ואי זהו פריו מה שמיוחד ממנו לאכילה, אבל כל שאין לו עקר אחר זולתי פריו ,שהפרי עצמו כגון העלין והלולבין שלו הן נעשין עקרן של אלו, שביעית, של הואיל אילן הוא מודדין לה אלא עיקרה במשגה יג ואין דרך ללקטן הנקרא עקרו, מעקר שמניחין אותו עליהן ומתקשין ,אין להן לאכילה במס כדתנן השני שבה, ופיי]רושה[ אמרו בשביעית כל שהוא אלא , להניחן כלאים יב במקומן, הרכובה וגזעיה שבגפן אין ומשנה זו אע״פ שאין עצמה שנויה נשנית מקומות, בכמה /יש לו /וממין הצבעים כלל דתנןיד גדול /ועוד תנןטו כלל אחרטז אמרו בשביעית כל המיוחד ,שמעינן מכולהו דאין שביעית נוהגת אלא בדבר העומד לאכילה ואם אינו עומד לאכילה אע״פ שהוא רך וראוי לאכילה לא ,ולפי שרצה התלמוד לקצר לשונו הניח הצעה של המשנה והביא דוגמתה, , ויש דוגמ זו בכמה מקומות יז. אלא מ א י י ת אצטרובלין פ י ר י י ט — יש מפ׳]דשים[ ארז ,שיש מינין בארז שמוציאין פ י ולענין להן שביעית ביעור, במ׳]דרש[ הוצרכו דאשמעינן להוסיף שאוכל אותן אדם , שהדי על י , אותן הןכא והן , פי ]רות[ מינים הם כדאי שיש כלין, , של בד״הכ, להן שביעית ויש ולפי שמצאתי מה תנחומאכב נראה כי האי אצטרובלין עולות בשבולת כעין חיטים, דאמר התם בטנך ערמת חיטין כג ,אלא אין העולם יכול לעמוד על האצטרובלין , בלא חטין ,ולפי ענין זה נ״לכד כי הם הטין ארזנייתא דגר׳ ב מ גיטיןכה. מפרש שעיקר הוא הוא הגזע ,וא״כ כוונתו במ״ש •עיקר אחר״ — הגזע ,זולתי פריו — שאין הפרי מתקשה ונעשה גזע[ כל שאין לו עיקר כלומר שאין לו שום עקר ואף עלין ולולבין שבו אין אדם מיחדם לאכילה אף לבהמה ...אלא שמניחים אותם להתקשות״ עכ״ל ,ור״ל אחרי שהעלין והלולבין מתקשין ונעשין חלק של הגזע שהוא נקרא עיקר א״כ אין לו עיקר אחר רק פריו הוא עקרו ,כן נלע״ד הבין המאירי את דברי רבינו, יג( ולכן על גליון גמ׳ שלנו במקום •והתנן״ הגיהו יב( פ״ז מ״א. ואכמ״ל. טז( בםפרינו במקום טו( שם פ״ח מ״א. יד( שביעית ם״ז מ״א. •והתניא״. יז( גם במסכת קידושין דף נג עמוד א. •אחר -אי׳ •גדול״. יח( בגמ׳ שלנו במקום •מאי״ אי׳• :אמר רב ססרא״ ,וגי׳ רבינו לא מצאתיה. כא( ולא כרש״י ותום׳ ד״ד ,פית. כ( כג ,א. יט( ג׳ שחסר• :דאתא״. כב( פ׳ כי תשא אות ב ,וראה בשיר השירים רבה ם׳ ז אות ג ששם אי׳ בסגנון אחר. כד( גם פי׳ זה כתבו המאית בשם רבינו לעיל בפי׳ כג( שיר השירים ז ,ג. כה( ם ,א* . המשגה ,ועיי״ש בדבתו. 32 פירוש הראב״ד פרק ראשון עבודה זרה והיינו דאמר בגמ׳ לקמןכו חיטי תודניתאכז ,שהם דוגמת אצטרובלין ,וזהו פירי דאדזא. ומכולן מוכרין להן חבלה — מפ׳ בתו׳]ספתא[ כח לתגר ,שהוא מוכר לאחרים ואין מקטיר כלום ,שהוא חש על הפסידו ,אבל לא לבע״הכט ,ואם היה התגר עצמו חשוד ,שהוא מקטיר ל ,אסור למכור לו, תוס׳לא ,ולתגר עצמו כמו pא ס ו ר ל ג ל מ מ ד לו דבר מועט לב ,שאין דרך תגר לקגות פחות מג׳ מינין כשהוא רוצה למכור לאחרים ,אלא ודאי לצורך עצמו הוא קוגה אותה. תבן ר׳ יהודה א ו מ ר ל ג ב י ן התרנגולין מאי הוי לד — דקס״ד ה״ק ר׳ יהודה מותר למכור לו לבן ושחור דמדהאי לאכילה האי גמי לאכילה, מ״מ הואיל ואיגולה מבקש בתחלה א ת הלבן אע״ם שלוקח את השחור מאי הוי ,הא ודאי לע״ז בעי לה. אלא לאו לו א מ ר ר ב נ ח מ ן ל ז מאי בין התרנגוליןלח — פי׳ שבקש בתחלה התרגגול לבן ושחור למי ,לר׳ יהודה מותר לת״ק אסור למכור לו לבן הואיל והזכיר אותו כלל. תנא נ מ י הכא א״ר יהודה — /פי׳ לס והוא לבן. נח( בפירקין היד. כז( צ״ל כמ״ש בגמ׳. :חוורתא״. כו( בסוף העמוד. כס( לענ׳׳ד ממ״ש בגמ׳. :דלנזא אזיל ומזבין לאחריני״ ,משמע שלבעל הבית התירו, ל( ולא בפגי משה שמפרש בירושלמי בפירקין שהרי חגר תדאי אזיל ומזבין ,וצ״ב. ה״ד ,שחשוד שימכור להקטיר ,ולכן יצא לו פלוגתא בין בבלי וירושלמי עיי״ש במה״פ. לא( אולי ר״ל שעד כאן וברי תוספתא ,עס פירושו של רביגו )ששלב בין וברי לג( חסר :״וכר״ לב( ולא כפי׳ מנחת ביכורים על התוספתא. התוספתא(. לד( בגמ׳ שלנו במקום .מאי הוי״ או הקו האלכסוני ,ור׳׳ל .מוכר הוא — אפילו״. גרסי׳» :נמי לא״ ,וגירסת רבינו היא גם בדקדוקי סופרים אות ה ובגמ׳ ס. לו( כבר כתבתי לה( לענ״ד ברור שמלה זו טעות סופר היא וצריכה להמחק. שממה שמצינו כמה פעמים בספר זה מלים מן הגמ׳ שאינן מקושרות עם המלים שלאחריהן ,מזה אני מסיק שעל מלים אלו כ׳ רבינו פירוש אלא שכבר לפני כותב כת״י לז( בגמ׳ נוסף. :בר יצחק״ ,ואולי חסר .וכד״ ,או הקו זה חסר היה הפירוש. לח( נ׳ שכן גרים רבינו במקום »הכא במאי עסקינן״ שאי׳ בגמ׳ שלנו, האלכסוני. לט( הרי ברור שגי׳ רבינו בגמ׳ היתד. :.אר״י אימתי וגי׳ רבינו לא מצאתיה. בזמן שאמר תרנגול זה״ ,בלי מלת .לבן״ שאי׳ בגמ׳ שלפנינו ובכל הספרים ,ורבינו חולק על רש״י שגרים .לבן״ ,ו.זה״ לאו דוזקא ,וגם בדבור הבא חולק הוא רבינו על רש״י שמפרש זה וזה שהגוי אומר להדיא שחור ולבן ,ראה רש״י ד״ה אבל אמר, פירוש הראב״ד אבל סרק ראשון עבודה זרה 33 אמר זה וזר — .והם שחור ולבן מותר למכור א ת שניהם׳ ואפי׳ הלבן לבדו׳ והאי אימתי לחלוק מ הוא. ואפי , אמר תרנגול זה אם גוי הוא שעושה משתה לבנו מותר — ונ״ל דוקא שמצאו עומד לפני יש׳]ראל[ וא״ל מכור לי תרנגול זה אע״פ שהוא לבן מותר׳ אבל אם היה שואל אותו תרנגול לבןמא אעפ״י שהוא עושה משתה אסור ,דאי בעי לאכילה לבן למה. טבשזיג — שושבינות שהוא עושה אחר נשואין ,ואינו עושה יום איד אלא יום הנשואין בלבד. ]דף יד ,ב[ להקרבה ופי׳ אצטריכא ליה ב ה נ ה ו מ ב — פי׳ כיון דאין דרכן באלו ,סד״א אפי׳ שפי׳ לע״ז נמי אימא לאכילה קבעי להו והאי דרישמג לע״ז. בעי רב אשי תרנגול /ואת״ל אערומימד — התם הוא דדבורא בעלמא הוא אערומי מערים ,אבל הכא אי לע״ז קבעי לא הוה זבין מידי דלא צריך ליה ,ועוד מה דקאמר קטוע ,ולא ניחוש להערמה או לא. אח״ז בא לידי חי׳ הרשב״א ז׳׳ל למסיכתין )טרם נדפס( והרשב״א אחרי שחולק על פי׳ רש״י כ׳ וז״ל• :וכן נראה שפי׳ הראב״ד ז״ל שהוא פירש בזמן שאמר זה פי׳ והוא ל ב ן . . .או אפילו הלבן לבדו וגוי שעשה משתה לבנו נראה לי דוקא ...אותו תרנגול לבן למי אע״פ שהוא עושה משחור לבנו אסור ,דאי לאכילה מכל מקום לבן למה ע״כ מ( ע׳ סנהדרין כה ,א ,וע׳ יד עכ״ל ,ואה״כ מאריך הרשב״א בדברי רבינו אלה. מלאכי כללי הכ״ף סי׳ שא ושב שמאריך בזה מאד ומביא ראשונים שם״ל שמ״ש שם בסנהדרין זה רק על אימתי שבמשנה אבל בברייתא אפי׳ אימתי הוא לחלוק ,ומביא גם את הרא״ש חולין סח ,א שכ״כ להדיא ,והרי עכשיו מצאנו רבינו תנא המסייע לרא״ש, ובדברי רבינו שברשב״א שכתבתי בהע׳ הקודמת לי׳ ארבע מלים אלו ,ועמ״ש בחום׳ מב( מלה זו לי׳ בגמ׳ שלפנינו. מא( ראה הערה לם. רי״ד מהדורא א׳ זב׳. מג( ג״ל שט״ם הוא וצ״ל •דסירש״ ואחרי לע״ז דלג המעתיק את דברי רבינו או שהיה מד( חסר •וכר״ ,שהרי פירושו של רבינו סובב על מ״ש בגמ׳ חסר גם לפני הכותב. מה( רבינו מפרש שבעיא זאת תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור וכו׳ היא אח״ז. הוספה אדלעיל ור״ל אם אמר תרנגול לבן קטיע למי וכר וא״כ גם לרבנן קא מיבעיא ליה ולא כסי׳ רש״י. פירוש הראב״ד 34 ] ד ף טו ,א[ רב הונא יש׳ זבין עבודה זרה סרק ראשון ]לאל[ ש ש כ ר פרה — והוא שמזונותיה ע ל הכהן א. / פרה מצאתי — וממכר ב במקח שנדמה לו כי לשחיטה היה קונה אותה ,בגון שהיה טבח ג או שהיה לו סעודה ד בעיר דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה אלא או על מנת לשחוט לד׳ יהודה ה או שחוטה לר״מה. לא ימכור לו פרה החורשת — למי שחשוד לחרוש ] ד ף טו ,ב [ בשביעית. אדם מצווה ע ל ש ב י ת ת ב ה מ ת ו ב ש ב ת ־ -ומשום הכי גזרי׳ משום שאלה ,גבי שביעית דאינו מצווה לא גזרי׳ ואע״ג דאיכא משום לפני עור, אפ״ה עקר האסור דחבריה הוא ומ״ה תלי׳ לקולא ,אבל באסור דידיה לא תלי׳ לקולא. א״ל אביי ואםוראו / ואיכא — למגזר משום ואיכא שאלה ז גמי משום לפגי עור ותלי׳ לקולא. מתקיף דמתגי׳ אשי היכא לסיומי ח לה ר ב אשי וכל היכא דאיכא למתלי לקושיא דאביי תלי׳ /והרי כ ל י ם ל״ש הוא מצווה דאתא, ל״ש מי׳ ] ז ע [ — אלא ודאי טעמא שאינו עקר מצווה, הקושיא ודג מיהא דאביי נפק ,אלא שרצה רב אשי להביא המשגה זו דכלים דמפ׳ בה טעמא דהיכא דאיכא למתלי תלי׳ דקתני סיפא זה הכלל כ ל שמלאכתן מיוחדת ט, א״נ מצווה משום דתגא ביה זה הכלל, על שביתתן דאי ת ה הכלל איכא למיתלי תלי׳ לאיתויי אפי׳ דברים שאדם לקולא ,ואי ק״ל כלים נמי נימא שמא למוצאי שביעית לקחם כדאמר לגבי שדה מפגי ש י ט ל להובירד* כלו׳ שלא יזרענה עכשו עד מוצאי שביעית ,ואיכא למי׳ התם ה״ט דתלי׳ pלרב האי גאון שער י. א( כ״כ גם תומי דיה ישראל ע׳ בדבריהם ג( הרמב״ן ז״ל בחי׳ כ״כ מדעת ע1מו עיי׳׳ש ומובא גם נרא״ש בסוגיין סי׳ סז. ד( הרב המגע הל׳ שבת ס״כ ה״ד כ׳ ד״ז בשם הרשב״א ובחי׳ הרשב״א למסיכתין לא ז( ראה תום׳ ד״ד ,מי ו( נ׳ שמלה זו ט״ס היא. ה( לקמן כ ,ב. מ א ת י ד״ז. שכ׳ בפשיטות ששדה לא שייך בה שאלה ,ודברי רבינו ג״ב ,וע׳ טור וב״י חו״מ שא, ועמ״ש רבינו בהשגתו על הרמב״ם הל׳ שכירות סיב ה״ב ועש״ד חו״מ סו סוף ס״ק ט( חסר« :וכד״ ,וז״ל המשנה :זד .הכלל ח( אולי 1״ל ״לסיועי״. קכו ואכמ״ל. פירוש הראב״ד בהכי פרק ראשון עבודה משום דבירות׳ מעליי ליה לארעא אבל כלים אי זרה 35 למוצאי שביעית מאי מעליותא אית ליה בגויהו דקזבין להו השתא. זבין חמרא — ומסקנא דאסור למכור ליש׳]ראל[ החשוד למכור רבא , לגוי ,אית דפי׳]דש[ י ל י ש ] ר א ל [ דלאויא לפני דלפני הוא אלא לפני עור ממש הוא דהא ישראל מצווה על שביתת בהמתו ב ש ב ת ואיכא למיגזר משום נסיוני ,ואי ק״ל ליתני נמי הכא שמא יחזיקנה לעצמו או ימכדבה , לישי]ראל[ ,איכא ל מ י ] מ ר [ כיון דתגר הוא לא יחזיקנה לעצמו׳ ואי א מ ר ת שמא ימכרנה , ל י ש ] ר א ל [ ,בכה״ג לא תלינן׳ חדא כיון , דיש ]ראל[ חשוד למכור לגוי הוא לא שני ליה בין גוי ליש׳]ראל[ יב כלל׳ מידי דהוה אמכירת גזירה יג לגוי ,ולא תלינן אלא בשחיטה ,ולא אמריגן שמא לא יעשה בו , מלאכת שבת ,אלא א מ ] ר י נ ן [ כיון דלא שני ליה לגוי בין חול לשבת לאו תליה היא יד הוא הדין פרה החורשת דלא תלינן בה אלא בשחיטה ,ולא תלי בה שמא לא יחרוש בשביעית ,דכיון דחשודטו הכא נמי כיון דחשוד , הוא למכור לגוי לא שגי ליה בין ישראל לגוי ,ועוד דלא ת ל י אלא במידי דאית , ליה הנאה בגויה כגון פרה לשחיטה דאמ שמא לבשר הוא צריך, וכגון שדה ניר שהמביר שדהו הנאה הוא לו אבל האי מאי הנאה א י ת ליה , בין מכירת י ש ] ר א ל [ נקבות לגויטז. אצל נקבות — משום דאתו גוים לגבה ופעמים שאינו מוצא את הגויה ורובעה לבהמה מ. אין מוכרין להן — לגוי ולא לכותים. לא דין ולא כלי דיןיח — חרבות ורמחים ,כלי זיין ,תיק לסייף ויד רומח ,וכותי אסור לו למכור שמא ימכור לגוי וקטיל ישי]ראל[. י( כן פי״ גס תום׳ כל שמלאכתן מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר סותר ,עכ״ל. יא( את דברי רביגו עד סוף כל הדבור העתיק הרשב״א בחי׳ למסיכתין ד״ד ,לעובד. ]עודנו בכ״י[ מלה במלה וז״ל- :וכתב הראב״ד ז״ל ולאו לפני דלסני...״ והרמב״ן בחי׳ יב( ראה גם תום׳ ד״ה רהיט, כ׳ את תוכן הדברים בשמו של רביגו עיי״ש. יג( בכת״י יש כאן נקב ואת המלים ,לגוי ולא״ השלמתי ע״ס מ״ש ברשב״א. טו( שם נוסף• :הוא אי לחרישה יד( מלת •היא״ השלמתי מדברי רבינו שברשב״א. זבנה לא שני ליה בין שביעית למוצאי שבי׳עית״ ,וברור שכותב כ״י זה דלגו בטעות. יז( כדאי׳ ל ק pכב ,ב. טז( שם במקום •לגוי״ אי׳• :למכירת גוי״. יח( חסר ן •זיין״. 36 פירוש הראב״ד בפרזלא ] ד ף טז ,א[ והלא לד. הנדיאה עבודה — דודאי לכלי זיין בעי לה. מ ר ב י ע י ן ע ל י ה ויולדת — וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהו לולדות ואתי יהודה פרק ראשון זרה לא סבר לאחלופי מקבלה במכירת שלימה, זכר, מפני שהיא מפרש והכי שבורת בבכורות א, הדגלים ואינה ור׳ יכולה לסובלו ,ואפי׳ שבורה שאין ב בו טרפה קאמר ,ומאי שאינה יכולה להתרפאת להתרפות ולחיות, מן ולחיות הכאב מן המכה, ודוגמתו במ׳ גדה ג עד שתחיה המכה. שור לשחיטה של פ ט ם מהו — למכור להם ,ומסקגא דאסורד אע״ג דסתמיה מפטמי ליה ,מיהו ה״מ בשאותו הלוקח אין לו סעודה או איגו טבח אבל אם היה אחד מאלו מותרה ,ואפי׳ שור שאינו של פטם כמעשה דרב הונאו. שאין זזאהני אלא אסור מ ק ר י ב י ן אותו ח י אלא ש ח ו ט ז מ ״ ט — בשלמא שאין מקריבין שסלק איסור יום אידם או משום דמודהט או משום לפני עור ט, כיון שדחה אותו למחר מאי הנאה יש בין חי מלאכה לשחוט ,לאו משום בשבת. ולטעמיך שאין מקריבין אותן היום אלא למחר — מי נפקא ליה ומה לי למיבטל לגמרי, מאיסור, ע״כ חד אסור ומה לי אלא ודאי אלא למעקרה פורתא פורתא קבעי. מקום למעקרא תרי איסורי י ,ה״ל דמלתא אתי ואפי׳ חי׳ שנהגו למכור / דאין בו אסור מלאכה, — שיש מקומות שחוששי׳ לרביעה ,ובני ג( סד ,ב. pכ״כ גם תוס׳ שם ד״ה דלא. א( כ ,ב. ד( כן נראה ממה שאמר רב אשי בסוף סוגיין ,וראה ריטב״א שכ׳ שבעת לא איפשיטא ו( לעיל טו ,א. ה( וכמש״כ רבינו לעיל טו ,א ד״ד ,רב הוגא וגם טו ,ב ד״ד ,רבא. ז( בגמ׳ שלנו הגי׳. :שאין מקריבין אותו כל עיקר מ״ט״ ,וכגי׳ רבינו אי׳ בכ״י מ. ח( ההמשך בגמ׳ :אותו היום אלא למחר. שבדקדוקי סופרים וגם בגמ׳ ס. י( נ׳ שעל פי׳ זה כ׳ הרמב״ן בחי׳ שהוא פי׳ שאין בו ממש. ט( כדאי׳ לעיל ו ,א. וז״ל הרשב״א בחי׳ למסיכתין ]עודנו בכ״ק :פי׳ הראב״ד ז״ל אם איתא דחי לא נפיק לי׳ מאיסור דדילמא משהו ליה למה חסר רבואן שלא להקריבו ביום אידס אלא למחרתו כיון דאכתי רביעא עליה איסורא אחתנא דמה לי חד איסור מה לי ח ת אסורי הוה ליה ליבסל לגמת אלא ודאי ליבטל לה קא בעי וכד ,ולפירושו קשה דמאי קושיא אטו מאן דאיכא עליה ת ת אסות אי לא מצי מיבטיל חרווייהו לא מיבמיל חדא מנייהו ותו...״ עכ״ל, ואח״כ כ׳ בשם יש מפרשים מ״ש הרמב״ן בחי׳ ,ומסיים הרשב״א. :ופי׳ נכון הוא״ ,ועי גס פירוש הראב״ד עבודה פרק ראשון 37 זרה נח מוזהרין עליה ,ויש מקומות שאין הגוים שטופים ברביעה כגון המקומות שלנו ומותר למכור להם. ובכל , מקום אין מוכרין להם יא — וחיישי למלאכה בשבתיב גזירה משום שאלה ומשום נסיוני. אפי׳ עגלים וסייחים — שהרי באים לכלל מלאכה. ושבורים משום — דמשהו ליה ואתי לולדות לאחלופי במכירה שלימה. ור׳ יהודה מתיר בשבורה — שבורת הרגלים ,שאינה יכולה ל ק ב ל , זכר ,אבל זכר שבור נ״ל דמודהיג ר יהודה דאסור דמשהו ליה להרביעה על הנקבות. ובן בחירה מתיר בסוס — מפני שעושים בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת דחי נושא את עצמו. אין מוכרי! להם דובים , — /מפני שמזיקין את י ש ] ר א ל [ ,ולא ישמרו אותם. ואין בונין עמהןיד — מפני שהם ידועים בנינים לע״זםו, והרי הוא מסייע ידי עע״ז. בימםאותטז הגיע חיה — מרחץ קטן כגון בי מסותאיז. לכיפה יח. גסה הרי היא כבהמה זקר — .ד ב ע י , שתפרכס ביד פשוטה , וחזרה ים ,או ברגל אפי בפשוטה לחודה יט ,דאלו בהמה גסה םגי לה בחדא בין ביד בין בדגל. יב( מלה זו מטושטשת היא בכ״י ונ׳ לקרא יא( חסר* :בהמה גסה״. ריטב״א. יג( הרשב״א בחי׳ מביא דברי רבינו אלה וחולק עליו ,מדלא פי* אותה *וחשש״. במשנה להדיא ר״י מתיר בנקבה שבורה ,וגם מטעם שמםוגיין שבירושלמי נ׳ שבזכר טו( כן פי׳ גם הרמב״ם בפי׳ יד( חסר- :וכר״. םליג ר״י ובנקבה מודה עיי״ש. טז( הערוך ערך דמום )ג( גרים דימוסיאות ופי׳ מרחצאות ,מביאו תום׳ טז, המשנה. יז( כבא מציעא מא ,א ,ועמ״ש הריטב״א בשם הרמ״ה. ב ד״ה בימוםיאות. יח( כבר כתבתי שכת״י זה אינו מתזיק את כל פירושו של רבינו למםיכתין ,וחסר היה יט( כדאי׳ חולין לח ,ב. כבר בכת״י שממנו העתיק כותב כ״י זה. פירוש הראב״ד 38 טעמי דאית בה עבודה זדה סרק ראשון אהדת כ דכותיה נזק — הא חיה דלית בה נזק שרי ,וקס״ד דארי חיה גסה היא. בארי שבור ] ד ף טז ,ב [ שבורה ואפי׳ — — /ורבותיה בחיה אחרת שבורה מותרת. סתם ארי — ורכותה חיה אחרת. אצל מלאכה — דלית בה נזק שריא. כא במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה דקה כב אין מוכרי! דעביד בה מ״ט משום מלאכה. מתקיף כג לה ר ב נחמן ב ר יצחק כד ומאן — /תירוצא היא לתיובתא to ד ר ב חגן ב ר רבא למאן דמותיב לה ממתגי׳. דילמא אחרת חיה דלית בה גזק שריא דלאו ב ת מלאכה היא. מיתיביכז אסור דקה הוא — וטעמ׳ דאית בה גזק ,הא חיה דקהכו תיובתא ד ר ב נחמןכח ורב חנןכט — דאפי׳ חיה דקה ל ד ב ת מלאכה היא. רב אשי דייק ממתני׳ — דאיכא משנה יתירה. pולא כרש׳׳י שפי״ .הא לית בה נזק — א ר י . . .כגון ארי תרבות שרי״״ ולעניו נאיד רבינו מפי׳ רש״י ,שהת פלוגתא היא בסנהדרין טו ,כ אם את ודוב יש להן תרבות או כא( דבור זה מקומו אחת דיה מיתיכי ,ראה העי כג אין להן ,לכן כי פי׳ דאתיא לכ״ע. כב( כיה הגי׳ גם בגמ׳ ס .וכיה גי׳ ריח ,ועי ריסב״א ,והרשב״א בחי׳ האתך לדחות ג״ כג( בגמ׳ שלפני רבינו הי׳ מתקיף וכוי כ׳ גם לעיל, זו שכתבה בשם רבעו וריח. וכמשיב תומי דיה מתקיף וכמש״כ בתר ר׳ אלחנן ,ראה דקדוקי סופתם אות ת ,שהרי בדבת רבעו כ׳. :מיתיבי...״ אחיז ודיה .אפילו׳ מקומה אחת ד״ה ״מיתיבי׳/ כד (.שהקשו בגמ׳ לעיל טזM , כד( בגמ׳ שלנו לי׳ »בר מחק״. כח( חסר :״בד כז( חסר. :וכד״. כו( ולא כתום׳ ר׳ אלחנן עיי״ש ,ואכמ״ל. כט( בגמ׳ שלנו הגי׳. :תיובתא דרב חנן בר רבא״ ,אבל יצחק״ ,כמש״כ רבינו לעיל. ל( ראה לעיל ד״ה בגמ׳ ס .הגי׳. :תיובתא דרב חנן בר רבא ודרב נחמן בר יצחק״. פירוש הראב״ד ומותיב ותו — דליתני פרק ראשון אין מוכרין 39 עבודה זרה להם כל ד ב ר שיש לרבים נזק לא ,אלא ש״מ הא קמ״ל ארי הוא דאין בו חשש אלא משום נזק דשבור הוא אצל מלאכה ,הא חיה אחרת דכותיה אע״ג דלית ביה משום חששא דנזק ,אית ביה חששא דמלאכה. תיובתא דרב חנן — ואי קשיא ל ך כיון דכל חיה אסור למכור להם למ״ל למיתני כל הני ליתני אין מוכרין להם חיה סתם .איכא למי׳ דאי , , תני הכי ה״א ט ע מ ד מ ת נ י משום מלאכה הוא ובין דקה ובין גסה דכולהו בני מלאכה ננהו ,אבל דובים ואריות דלאו בני מלאכה ננהו ואין במינן , מלאכה ה״א דשרי ,ואפי לרבנן דאםדי בשבורה ,וכ״ש בעל דליכא דכולהו שבורי למגזר בהו שבור אטו שלם לר , יהודה, נינהו למלאכה ,ומ״ה , תנא כל דבר שיש בו נזק לרבים ותנא דובים ואריות לאשמעי תרתי. מיני ומינך תסתיים שמעתתא — כלו׳ אפשר כי רבה בר ירמיה שמע אותה מרב חמא ב ר גוריא בשם רב. אתמר רב נמי — וק״ל רבה בר ירמיה איך לא היה מזכיר שמו של חמא למעלה ,ושמא מנהגם היה שלא היו מזכירין אותה הראשון בלבד, השמועה לפרקים לא היו מזכירין כל אבל בעלי אלא בעל השמועה , עד שמגיעין לראשון ,והנה כששמע ר זירא מפי רבה ב ר ירמיה לב הזכיר , א ת ר ב חמא וכששמע ד זירא מפי רבה בר ירמיה לא הזכיר אותו. למינות — שגזרו שמד שלא לעסוק בתורה. דברים דימום במדבר לד במלים — בדברי תורה. , לג אתה — פ י פטור אתה ,ודגמתו בהגדה במכילתא לד ויחנו נתנה התורה בדימוס בפרהסיא במקום הפקר ,ובהגדה לה נאמן , מנאמן קביל והוא נפיק לדימום ,פ י לפטור. לב( ברור שט״ם הוא ובמקום לא( כגון חולין צח ,א. ואפילו אשר מקומו אחרי ד״ז. לג( בגמ׳ שלנו :״דימום פטור אתה״ .וע׳ רש״י •רבה בר ירמיה״ צ״ל• :רב אםי״. לד( על הםםוק שמות יט ,ב. ותום׳ ,וגי׳ רבינו לא מצאתיה אף בםםי י • לד (.אינני יודע איפה. 40 פירוש הדאביד ] ד ף יז ,א[ זונה אסור אפי׳ טרק משין עבודה זרה מהו לעשות ממנו בית הכסא וכוי — וקימא לן אתנן לבדק הבית, ד ת נ י א א נתן לה זהב באתננה אין עושין ממנו דיקועין ואפי׳ לאחורי בית הכפורת ,ולאו ד ו ק א ב בית הכפורת אלא בכל נ מ י ב אסירי, העזרה וקא מבעיא ליה אם נתן לה באתננה אבנים מהו לעשות מהן בית הכסא ,מי אמרינן טעמא דאסדיה רחמנא משום מיאוס הכא נמי לא אכפת לן ,או דילמא בית י״י מכל מקום ,ודוקא אבנים׳ אבל מותרים מעות ואפילו לקרבן דתנןא נתן לה כספים באתננה הרי אלו מותרין. ידיהו — על ב י ת ג יד שלחן ,גואנטישד בלע״ז. אבי ] ד ף יז ,ב [ אי ספרא לא סייפא — יש מפיה אותו כל מי שנוטל חלקו הספד אינו נוטל הסייף להיות לסטים וגנב ,וסומכין אותו על מדרש ספרי אתם תניא ב ס פ ר י ו ס פ ר וסייף ירדו כרובין מן ז אם אתם עוסקים בזה נצולים מזה ואם לאו אתם לוקים בזה ,הגה במקום הספר אין שם הסייף ובמקום הסייף אין שם הספר. ] ד ף יח ,א[ ושמא א — מי שרואה ושומע אותו לא היה ידוע ש p הוא והוא פורץ בו מעות לכד נענש. פורים נתחלפו לי במעות צדקה וכו׳ — פי׳ נתנו לי מעות ושכחתי ב למה נתנום לי אם לעניים אם למעות פורים ,ואם היה נותן אותו לעניים בתורת צדקה ,הרי עני לוקח מהם את צרכיו ,ונמצאת שמחת פודים מתמעטת לעניים ,ואם יתן אותם במגבת פורים ,הרי שהעני צריד ליקח מנעלים ג לרגליו ואינו יכול לקנות אלא א״כ התנה במעמד אנשי העיר ג, והנה שהיה מצריכו לעני להתנות ,ולכד חלק אותן המעות לעניים בתורת ב( לא זכיתי להבין הא ״אפילו אחות...״ תניא ,ושם קילא א( תמורה ל ,ב. ג( התורת חיים זכה לכוון לפירושו קדושתה כפירש״י שם ,וא״כ כש׳׳כ עזרה ,וצ״ע. ד (.ע׳ ערוך ערן• סייף. ד( = כפפות. של רבינו. ז( חסר :״השמים׳. ו( ובתם פ׳ עקב וראה מ״ר תחלת פ׳ ראה. א( הסופר דלג כאן את דבת הגמרא שעליהם כ׳ רבינו פי׳ זה ,וניל שחסר נ ״משום ב( עי פי׳ הוגה אח השם בפרהסיא״ ,וע״ז פי׳ רבינו מה חטא אם עשאו בפרהסיא. pכדאי׳ בבא מניעא עח ,ב ,ובגמ׳ הראשון של רש״י לעיל יז ,ב ד״ד! ,תחלפו. סרק ראשון פירוש הראב״ד 41 ע בו דה ז רה צדקה ,ונתן כמותן מעות למגבת פורים משלו ,ושוב אין העני צריך להתנות, כשבאו המעות ליד העני שהרי וכי רצונו, במגבת קפדינן בתורת צדקה באו לידו לעשות מהן כל פורים ה״מ כשבאו ליד העני מעות בתורת פורים אבל בסתם לאד. ] ד ף יח ,ב[ אצטדינין — על שם שצדין את ישראל להורגן ה ,ומוליכין עמהן , נחשים וחברים להגן עליהם ז ו בלטהם שלא יוכלו להדי ז בני אדם. ובלבד אם מושב לצים — רשעים. נוכל שלא יתחשב ע מ ח ם ח — שאומ׳ כמה בני אדם יש בםיעתנו לכבוש כפר זה אם לא׳ ואם נכנס בחשבונם ט הנה כי הם מתחזקים על ידו לילד ולכבוש ,אלא יעמוד מרחוק ויכבוש י וידאה מעשיהם ואם יכבושו יעשה עצמו מהם ויוכל להציל. מפני שצווח ומציל — דואה אם ישראל תפוס בידם וצווח לאחדים ומצילו. שמזבלין שם זיבול ע״ז — זיבול ,כינוי ,כ ל ר כבוד יא עושין לה, מעםרין אותה וזובחין לה. נשא ונתן איכא ביניהו — לד׳ מאיד דחיישיב בכלהו לע״ז נשא ונתן אסור ,דהוה ליה נשא ונתן בידםיג ,לרבנן דאמרי דאיכא דלא פלחי ד( ואסי׳ אם נתנו לו ביום סורים ,ור״ח חלק ביום שלפנינו אי׳• :רצועה לסנדלר׳. ה> ראה להלן הע׳ ז ,ונראה שגי׳ פורים פעם סתם ופעם בפירוש למעות פורים. רבינו בגמ׳ היתד ,כגי׳ הב״ח וכמו שאי׳ בדקדוקי סופרים אות ז • :מפני שהן שוסכי דמים״ ,עיי״ש בד״ם ,ולפי גי׳ זו צ״ל שברייתא הראשונה שאסרה לאצםדינץ מפני מושב לצים ,מיירי במקום שאין שם סכנה כלל ,ולענ״ד לכן כ׳ המאירי שהיה מהם שהי׳ סכנה ללכת שמה ומהם בלא חשש סכנה ,וכוונתו לתרץ הברייתות הנ״ל ועדיין 1״ב. ז( מלה זו קשה לפענחה, ו( נ״ל שמלה זו מיותרת ו פ הסופר בטעות ולא מחקה. ונ״ל שצ״ל• :להזיק״ ,ור״ל שהחיות הרעות לא יוכלו להזיק ולהרוג את •בני אדם• — הגויים שנתאספו שמה לראות איך החיות הורגות את בני ישראל שצדו אותם ליהרג, ח( בכת״י יש ורבינו מפרש כפי׳ הערוך שבאיצטדינין הרגו בני אדם ע״י חיות רעות. י( נ״ל שגם מלה זו ט( כפי׳ ר׳ אלחנן בתום׳ ד״ד• שלא. נקב במקום מלה אי. יב( ור׳ מאיר לשיטתי׳ דם״ל יא( כעין פי׳ ר״ת בתום׳ ד״ד ,שמזבלין. ט״ם היא. 42 פירוש הדאב״ד עבודה םרק ראשון זרה לע״ז ומשום רציחה יד הוא דאסור נשא ונתן מותר היכא דאין שם ע*ז, ואי קשיא לד לרבנן מנא ידעינן אי איכא ע״ז אי לא ,והלא אין רשות לילד לישראל לשם מפני פחד שפיכות דמים יו, ואיכא למימר איפשר שיעמוד שם אדם מרחוק ויראה א ם יש בה שום עיטור אם לאו ,רבנן ם ב ד י כיון דלא חזינן לא חיישינן לע״ז ,ואם ילד שם אדם ונשא ונתן וחזר פושע היה בעצמו אבל מה שנשא ונתן מותר ,אבל אם יש עטור בודאי ע״ז יש שם ואסור ,ור׳ מאיר אע״ג דלא חזינן חיישינןיב ואסור ,ויש מפ׳ נשא ונתן איכא בינייהו ,משום דהוה ליה כישראל החולד לידוד בחזירה אסור אימר ע״ז זביןטו ,ולזה הפי׳ ניחא ליה מפני חשד ע״ז ,וקשיא ליה ונשא ונתן ,דה״ל למימד הלד איכא ביניהו ,שהרי ישראל החולד לירוד משהוא הולד וחוזר איןםז חושדין אותו שמא ע״ז מכר אע״פ שאין אנו יודעין בו אם נשא ונתן אם לאו והראשון נראה לי. שלא ישב בתחבולות — עם יושבי קרנות ת ,שאין אומרין אלא דברי בטלה. ] ד ף יט׳ א[ ילמוד אדם ואחר כך יהגה — ילמוד אדם הגמרא ואחר כד יעשה בו סברא ,ולא גרסי׳ ליגמד אינש והדד לסבר ,ואי גדסי׳ חדא בפא א וחדא בפה ב גרםי׳ לה ,ואם אי אפשר לו ללמוד פי׳ ליגרוס ואע״ג דלא ידע מאי קאמד. גרסה — לשת גדיסין .כלו׳ מרוב התאוה שהיתה לי על התורה הייתי שונה אותה אע״פ שהיתר ,דומה עלי כחטין שאינן טחונות יפה געשות גריםין, כלו׳ שלא היתד ,מפורשת בלבי כל הצריד ,שאלו היתה מפורשת לי כל הצורד היה אומי טחנה ,שגעשית כקמח גמור שלא נשאר שום קושי. יג( לענ״ד ט״ם היא וצ״ל :״ביריד• )ראה לקמן לג ,א( ,ולמדתי דזזיישינן למיעוט. יו( הרי ברור שרבינו גרים גם כאן כברייתא לתקון כן ממ״ש הריטביא בשם רבינו. טו( כדאי׳ לקמן לג ,א. דלעיל ,אבל גי׳ רבינו לא נמאתי בשום ספר. ? (Vעייר ערך תחבולות. טז( ברור שט״ס היא מ ״ ל :״אנו״ ,או למחקה לגמיי• pכ״ה בכח״י ,ולענ״ד השמיט א( מלה זו ק״ק לפענחה ,וני לקראה ״הכא״. הסופר שני קוץ לסימן ר״ת ת ״ ל :״בפ״ה״ ,ור״ל ״בפרק הרואה״ ,שהרי שם בברכות סג ,ב אי׳ נמי מאמת של רבא ״לעולם ...יהגה״ ,וכוונת רבינו ,שהמאמר ״לעולם... והדר לסבר״ הוא רק כפל מאמר הראשון ולכן כ׳ שמאמר א׳ מקומו הכא ומאמר השני פירוש הראב״ד כתר סרק ראשון הs4 ע בו דה זד על ג וכתיב על כסא — שגי מקראות הם בפרשה אחת במשלי ד , והם על שבח התורה ,ד כ ת ו ברישא דענינא חכמות בנתה ביתה ה ,טבחה , טבחה ,שלחה גערותיה תקרא על גפי מרומי קרת ,ולבסוף כ ת י ו וישבה ביתה על גפי ז מרומי קרת ,תחלה מעמדת לומדה על גפי ,לשון לפתח כנפים ,ולבסוף מושיבם על כסא מלכות שהוא גבוה יותר. עלי דרך — פסוק אחד הוא ח בראש מרומים עלי ד ר ך בית כתר נ ת ב ו ת נצבה. בתחלה — תורה נדמית לאדם במרום, כדכתייט דאמות לאויל הכמות. רגלך לה ולבסוף כסא י — כשנתיישב עליה עומד על דרכיה וכל דקדוקיה. בתחלה שתה מיס מבורך — למוד תורה מ ר ב שבעידך ,ואח״כ תפזר הנה והנה ללמוד מאחרים ,וזהו ונוזלים בארך, מתוך והכי דדיש בספרי יא. יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי — כ ל ר מי ששונה והולך לא שאינו חוזר עליה ולבו ריקם. רב ששת אמר — לטובה נאי לא יחדך ,לשון איחרך אחדוכייב ,לא , ישרף ולא יארע לו שום דבר קשה לצייד הרמאי ,כ ל ו שהוא עושה תודתו בערמה לישנא ובחכמה ששונה וחחד עליה ,אלא יחיה ויאריך ימים ,ורב ששת דאמורא קמא נקט ,ודוגמתו בעידוביןיג ד ג ר ס י , , התם גאוה אפיקי , מגינים tאמר ד חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה ו ט ,גאוה או אונם ה( רבינו נקט דק ראשי הפסיקי* ד( ט. ג( חסר :״גסי״• שם בברכות ,כנ״ל. ח( משלי ח ,ב. ז( ט״ס וע״ל :״כסא״. ו( שם פסוק יד. ם( משלי כד ,ז .ודרך אגב מלמדנו רבינו סי חדש בפסוק ,ש״ראמות״ ,ר״ל במרום ,ולא כרש״י ושאר מסרשיס שהוא שם אבן יקר ,וע׳ אבן עזרא ש* ומד .נעמו דברי יבינו י( ברור שט״ס היא מ״ל 5״עלי ליד״. בפירושו החדש לדברי הגמרא ,וע׳ מהרש״א. יג( םה ,א. יב( שבת כ ,ב ,ראה רש״י בםוגיין ובעירובין נד ,ב. יא( דברים יא כב. יד( איוב מא ,ז. , פירוש הראב״ד 44 סרק ראשון עבודה זדה שינה בשעת ק״שטו ,ומפיק לשת מעביר ,כדכ׳טז כאפיק נחלים יעבדו ,כל המעביר מגן מעליו שלאטו להלחם כנגד השגה וישן מעט וקורא את שמע טוב הוא לו ,ודי יוחנן אמ׳ כל שאינו מפיק אתמרי ,כלוי כל שאיגו מעביר אתמר ,שמי שאינו נדחק מפני השינה אלא נלחם כגגדה הוא עושה יפה, ומאי אפיקי דקדא לשון גילוי ,כדכ׳יז וידאו אפיקי ים ,מי שמגלה מגנו כנגדה ונלחם בה ,ויש מפרשיית לא יחרוד בתמיהה לדעת ר ב ששת ,ולא גהיר לי. ]דף יט ,ב[ ה״גיט למאן דאמר ערז ש ל ישראל אסורה מ י ד ושל נכרי משתיגנבד — משום הכי דמי שכרו אסור כ ,אלא למאן דאנד ע ״ ז וכוי אסיר רבה ב ר טולא ע״ז מאן גרים לה מכוש אחרון ,שגגמדת בו ,ומכוש אחרון ל י ת ביה שוה פרוטה — וכיה דלא חשיב אגריה לא קגסוכא עליה שהרי הגאה כשהוא אסור איגו אלא קגס שכר אסור חכמים כדאמריגן לקמן פרק השוכר כב ,והיכא דלא חשיב לא ק נ ס ו כ א עליו. ]דף כ, זריזות ב[ זהירות מביאח לידי זריזות בשעת מעשה ,אדם שעושה מלאכתו — זהירות קודם מעשה, בזריזות ובחכמה נקרא זריז, והרואה א ת הנולד נקרא זהיר ,כדתנןא הוו זהירין ברשות ,חכמים הזהדו בדבריכם ב ,ובשקלים ג ירושלמי םמיד להו אקראי. מתני׳ אין מוכרין להם במחובר לקרקע וכו׳ — דכתו׳ד לא תחנם, קרי בה לא ת ח נ ם ה. אין משכירין להם ב ת י ם וכו׳ — מפרישג׳ כדפדיש גמ׳ לבסוף ,בתים איכא להו חדא איסורא דאוריתא במכירתם מלא תחגם ,ושדות אית בהו טז( איוב ו ,טו. טו( נדי חדש מאד עיי״ש רש״י ,ותוס׳ ד״ה מסר בשם ר״ח. יט( בגמ׳ ם .וכן בחי׳ יח( כן סי׳ גם רש״י בםוגיין. יז( שמואל ב ,כב ,טז. הרשב״א הגי׳» :הניחא למ״ד ע״ז של נכרי אינה אסורה עד שתעבד״ ,וראה גם הגי׳ כ( ברור בדקדוקי סופרים אות ח ,אבל אינו נ״ל שכוונת רביגו לאפוקי מגי׳ זו. כא( ומיושבת קר תוס׳ ד״ה מכוש ,וראה מאירי. שט״ם היא וצ״ל» :מותר״. כב( סב .א. ד( דברים ז ,ב. pסוף ס״ג. ב( שם ס״א מי״א. א( אבות פ״ב מ״ג. ה( בכיי מלה זו מנוקדת :ת פתח ,ח פתח ,נ צירי. פירוש הראב״ד תרתי פרק ראשון 45 ע בודה זרה חדא מן התורה מלא תחנם וחדא מדרבנן הפקעת המעשרות ,וה״מ אבל בשכירות ליכא איסור כלל אלא גזרה אטו מכירה ,וםודיא במכירה יש לה דין ארץ ישראל לאסור לא תחנם ולאסור הפקעת המעשרות במכירתן לגוי ,קסבר ר׳ מאיד כיבוש יחיד שמיה כיבוש ,מכל מקום אע״גו דשמיה , , , התם כיבוש אין דינה ממש כא״י לגזור בה כל גזרות א״י ,כ ד ג ר ס י ב מ ס גיטיןז בשלושה דברים שותה סוריא ,, לא י ובשלושה ,, ואמרי לח ל, קםבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש ,וא״הח אין דינה כא״י ממש ,וטעמא מאי ,דשלא , , כסדר עשה דוד ,התו ]רה[ אמרה ט והוריש ה את הגוים מלפניכם ,ואח״כ, , כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו ,א פ י ח״ל ,והוא הניח א ת שכיניו והלך וכבש ארצות ,והכי איתא בספריי ,הלכך באיי גזריגן שכירות בתים אטו מכירה אע״ג דליכא איסורא אלא משום לא תחנם ,וכל שכן דגזרינן בשכירות שדות אטו מכירה ,במכירה חדא איסורא דאורייתא וחרא איםוראיא ,ובסוריא לא גזריגן ביה בשכירות בתים אטו מכירה הואיל ואין במכירה אלא חדא איסורא ,אבל בשדות דאית בהו תרתי במכירה כדפדישית גזרינן שכירות אטו מכירה ,ובח״ל דליכא ולא חדא לא ב ב ת י ם ולא בשדות לא דאוריתא ולא דרבנן ,דמעשר ח״ל דדבגן הוא ,ולא אסרו חכמים א ת הפקעתן לא גזרינן ביה אלא בשדות הואיל ובא״י אית בהו תרתי גזרינן במכירתן ,אבל בשכירות שדות ובמכירת בתים לא גזרינן בהו ,ואע״ג דבמכירת , בתים לא הויא אלא חדא גזירה לא גזרינן בה ,ו ר יוסי סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ,הנה שאין בםוריא איסור לא תחנם ולא איסור הפקעת מעשרות , א פ י במכירה ,אלא גזירה היא ,וקסבר דבין ארץיב ישראל לא גזריגן אלא בשדות דאית בהו תרתי במכירתן ,הלכך בא״י משכירין בתים ולא גזרינן בשכירות בתים ,הואיל ואין במכירתן אלא חד איסורא ,אבל לא שדות ,דגזרינן למכירה דאית בהו תרתי ,ובםוריא מוכרים בתים דליכא איסורא כלל ולא גזרינן בהו ,ומשכידין שדות דמאי לגזר ,לגזר שכירות דידיה אטו מכירה דידיה או אטו שכירות דא״י ,גזירה לגזירה היא ,אבל לא מוכרין שדות דגזרינן אטו מכירה דא״י דאית בהו תרתי במכירת שדות א״י ,ובח״ל לא גזדינן כלל דמרחקא א״י מח״ל. ו( מכאן עד מלת •בספרי״ העתיק הרשב״א בחי׳ למםיכתין ומסיים• :מפירוש הראב״ד ז״ל״. י( דברים שם עיי״ש. ם( דברים יא ,כג ,כד. ח( = ואסילו הכי. ז( ח ,א. יב( נ׳ שבמקום •דבין א ח ״ *״ל• :דבאח״. יא( חסר• :דרבנן״. 46 פירוש הראב״ד ] ד ף נא׳ א[ שכירות אבל תועבה אל אלא עבודה א ף במקום שאמרו להשכיר וכו׳ — אומ׳א אני דוקא מכירה שרי דידיה דלביתיה וקרא קא מעיל, דלא תביא ביתך אסמכתא היא ולאו איסורא דאוריתא ,דלא אסרה תורה בהכנסת ובכל ישראל פרק ראשון זרה ישראל עצמו ב אבל גרמא דעל ידי גוי לא. מקום לא ישכור לו את המרחץ וכו׳ — ויאמרו שלוחו של אבל ה ו * ודוקא שכירות דשם ישראל עליו ,אבל מכירה שריא, שכירות שדות דח״ל שרי ,דלא אתו למימר שלוחו של ישראל הוא אלא אדישאג הוא דהוה ליה בגוה ולנפשיה קא קא טרח ,והכי מימר אמרי מפרש בגמרא ,ומדקא אמדינן ארישא הוא בגווה ,ש״מ אדישות נמי מותר אע״ג דלתרוייהו קא טרח ,ו pהדין שכירות קרוב יותר להתיר מן האדישות, שהשכירות כלו לגוי ואדישות הוא למחצה ,מיהו כיון דארישות גמי אימת דבעי יותר מצויד יעביד מן ה״ל קבלנות השכירות לפי׳ ובדגפשיה תלה אותו קטרח, אלא באריסותה, לפי כלו׳ כל שאריסות דלא אתי למי׳ ] מ ר [ דשלוחיה דיש׳]ראל[ הוא אלא אמרי ארים הוא כמו שהוא מגהג בני אדם ,ושכירות שדה דח״ל אע״ג דשכידות לא קגיא מותר ,דאין אדם מצווה על ש ב י ת ת שדהו בשבת. ובלבד שלא יעשנו שכונה — בס׳ מקח וממכר ד .אמכידת בתים קאי במקום ו המותר להם אבל לא על השדות. א( את כל הדבור הזה הביא הרשב״א בחי׳ למסיכתין משמו של רבינו ,והלשון שם צריך קצת תקון עפמ״ש כאן ,ולי דברי ר״ח שבתום׳ ד״ה אף ,ומת בב״י יו״ד קנא ב( ע׳ דברי רבינו והמהרש״א ד״ד ,אף זכו לכוון לדברי רבינו׳ וע׳ ש״ך שם םקס׳׳ז. ד( גם הרשב״א בחי׳ כ״כ וזיל :״והא ג( =אריסא. אלחנן שבתום׳ ד״ד .אף. דתלינן טעמא דהתירא באריסות יותר מבשכירות משום דבהכי אורחא טפי וכדאמר סתם שדות לאריסוח קיימי אבל כש״כ שהשכירות מותרת...״ עכ״ל ,עיין ה( שער י. שם ,וכן כתב גם הרמב״ן בחידושיו למםכתין. ו( לענ״ד יוצא ברור שס״ל שאף על חוצה לארץ קאי וכמש״כ הש״ך יו״ד קנא סקט״ו, וכ״כ הריטב״א להדיא שגם בחו״ל אסור ,ולענ״ד מלשון הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״י ה״ג משמע שגם בםוריא אסור ,אבל הדגול מרבבה שם פי׳ שהרמב״ם לא קפיו רק על א״י ,ולעניו דבריו צ״ע ,גם מ״ש הדגול מרבבה זצ״ל דממ״ש בגמ׳ :״דילמא אזיל ישראל ונוזבין״, משמע דקאי על חו״ל ,לענ״ד על סוריא קאי דהא לפי ר׳ יוסי אמרו כן ,ודברי הדג״מ צ״ע. פירוש הראב״ד אלפני ס pראשון 47 עבודה זרה , מפקדינן — ס י בעלמא הוא׳ כ ל ר שאין אנו חוששין בכל דבר שמא ימכור זה לאחר ויעשה האחר בו אסור ז׳ כדא׳ לגבי לבונה זכה ח. ]דף כא ,ב ,כב ,א[ — וכיון דאמרת א מ כותיים תיפוק , תניא כותי אנא רשב״א לא ישכור טפי גמירנא /א״ה מאי איויא מינד ש״מ ס״ל גרי אמת הן ומוחזקים במצות אלא שהן יש׳]ראל[ לי משום ל״ע א״ה דכותי לא ציית׳ אלא לאו / לרשב״א רשעים׳ א״כ מדקמפדשא טעמ׳ הכי׳ ש״מ ציית ,א״כ למה לא ימכור כ שדהו לגוי ב. מוריקאי — שקבלו בשותפות שזרעו מוריק׳ בגנתם וצמחה ,והתנו בשעת חלוקה שיקח הגוי לחלקו מה שמכר ג בשבת וישץראל[ מה שנמכור ביום ראשון ושרא להו רבא. איתיביה וקונה רבינא /ישראל וגוי ומלקט חלקו של ש׳ ] ב ת [ — /מ״ט דשליחותיה קעביד גוי, ונותן לו חלקו של חול כדמ׳ד בשבת, ואע״ג דלא באו לחשבון אסור. ואם יהא התנו מתחלה — בשעת קבלה. מותר — שאין לזה כלום על זה ,שעל מנת כן יורד לשדה שלא לו חלק במכירת החול ,וחלקו הוא נוטל בשבת, ולאו הוא שליחותיה קא עביד. ואם הואיל הותיר במכירתו בשבת לא לגוי באו לחשבון אסור — אע״פ שהתנו ו מתחילה שחלקו לימים, ולסוף הם הגוי מחשבין מה מכר זה בשבת ומה מכר זה בחול ,ואם במכירת השבת ימכור ישראל כנגדו בחול שני ימים .אע״פ שחולקין לימים יש לו חשבון על זה ,וכיון שמתחילה לא היה יודע שיותירו אחד על חבידו של שבת על של חול ולא של חול על של שבת והשתא ז( ר״ל להכניס ע״ז לביתו ,וז״ל המאירי :״הואיל ושלשה הם ואין מפסיק ביניהם אי ח( לעל יד ,א. אסשר להם בלא ע״ז״ עכ״ל ,וע׳ תום׳ ד״ד .אלסני. ב( לענ״ד ט״ם היא ו1״ל; •ישכיר א( לענ״ד ברור שצ״ל• :מדלא קמסרש״. ג( רש״י סי׳• :נקיט — לחרוש לזרוע שדהו לכותי״ ,ורבינו מסרש כרש״י ותום׳. ד (.ראה מ״ש ד( כ״ה בכת״י ואינני יודע לא לתקן ולא לסרש. ולקצור״. הרמב״ן בחי׳ בשם רבינו )ואת דברי הרמב״ן העתיק הר״ן בםוגיין מלה במלה( ,וע׳ גם בריטב״א .ודע שגם רב שרירא גאון מובא בב״י או״ח רמה ד״ד ,וכתב סי׳ ברכינו. 0לענ״ד רבעו ר״ל שבשנים שאינם עושים סירות מותר לישראל לטרוח וליבוה אבל פירוש הראב״ד 48 פרק ראשון עבודה זרה איתחזי להו הכי ,בשעה שבאין לחשבון ומשלים א׳ להכירו השתא הוא דקא מתגו ,והנה כי הגוי עושה שליחותו של ישראל ,ואע״ג דההוא זבינא גופא ב ש ב ת לא שקיל לה ישראל ולא מידי אסור. ש ת ל י דערלה הוו — ואכל גוי שני ערלה וטרח בהו ,ישראל הנהו אכל שגי היתידא וטרח בהו ,דכיון דלא טרח גוי בהדי ישראל ולא ישראל בהדי גוי אין לזה חלק עם זה ולא לזה עם זה ,הילכך לאו כמוכר פירות ערלה דמי ,דאורחא דמילתא הוא מי שטורח באילנות יאכל פירותיהן ומאן דלא טרח לא אכיל ,ושתא קמייתא ד ט ר ח ו ו בהו תרויהו ולא אכלו ולא מידי לפי שאין מוציאין בני שנתן ,הילכך כהתנו מתחילה דמי שאין לזה כלום עם זה ,והדי הוא כמי שמוכר לו הזכות שיש לו בשדה שיטרח שם ויאכל ואינו כמוכר לו חפירות שכל א׳ וא׳ אינו אוכל אלא לפי טורח עבודתו, אבל ש ב ת ליכא למימר הכי. סתמא גוי מאי — מאיליו ונטל חלק שלא אמר לו טול חלקד בשבת ואני בחול ,והלר בשבתות ישראל שרואה כן נוטל חלקו בחול, מי אמדיגן הואיל ושלא ממצותו הוא גוטל וגושא לא מיחזי שלוחיה דישראל, או דילמא כיון דניחא ליה הכי לא שנא. ת״ש אם התנו מ ת ח י ל ה מותר הא סתמא אסור אימא סיפא אם באו וכו׳ הא ס ת מ א — לאו באו לחשבמז .מותר — .ואי קשיאח מאי טעמא לא נימא ליה מרישא לא יאמר לו טול חלקד וכו׳ הא סתמא מותר׳ איכא למימד משום דבעינא למיתנא אם התנו מתחילה מותר ,דאע״ג דאתנו לא מיחזי שלוחיה דיש׳]ראל[ הואיל ומעיקרא אתנו, משום הכי תני רישא לא יאמר לו טול ,וה״ה לםתמא דאסור ,אלא ט ודאי מסיפא שמעי׳ דמותר, דאם איתא דפתמא ולא באו לחשבון אסור כ״ש היכא דבאו לחשבון ואפי׳ התנו מתחילה ,ולמה לי למיתנא אם באו לחשבון אסור ליתני סתמא ולא באו דאסוד דכ״ש התנו מתחילה ובאו לחשבון ,אלא לאו ש״מ סתמא ולא באו לחשבון מותר ,אלא מהא ליכא למשמע מינה. סליק פירקא ז( וגס לא התנו ,כן פי׳ הרמב״ן את אין כוונתו שכך עשו הנהו שתלי שבסוגיין. ח( את קר ותי׳ של רבינו כתבם הרמב״ן בחיי דברי רבינו ,וכ׳ עליו שאינו נכון. ס( מכאן והלאה לי׳ ברמב״ן ,ותום׳ בשם רבינו וכן פי׳ גם תום׳ ד״ד .ת״ש ,עיי״ש. ד״ד .ואם מפרשים בדרך אחרת עיי״ש. ]פרק אין מעמידין[ מעמידי! — ובני אין נח מוזהרין רבתי׳ א והיו לבשר א ח ה מי , שנעשין בו בשר א יצאו ב בהמה וחיה ,הלכך אסור משום לפני עלת״מג, ואפי׳ אית ליה בהמה לדידיה נמי אסור ,מ״ט ,גוי חס על בהמתו שלא תעקר או שלא תכחש בבשר כדאמ׳ בגמ׳ד ,הלכך ה״ל כמי שאין לו, בת ישיגראל( לא תיליד — מפ׳ בגמ׳ה מפני שמילדת בן לע״ז, וכן ו לא ת נ י ק ו . מתרפאין מהן רפוי ממו! — רפוי ממון בהמתו ז ,רפוי נפשות גופו ז, שום ח רפואת נופו מדלא שרי אלא בבהמתו ח. ואין מםתפרין מה! — ב ג מ ׳ ט מפני ש״ד ,אפי׳ בר״ה לא מסתפי מיגיהו ,אמ׳ לא הייתי מתכוין להזיק. חרם הדרייני — מפ׳ בגמיי ,וטעמ׳ משום דאיתיה לאיםורא בעיניה, שהרי שורין אותו במים ושותין אותן כאלו יין מעורב בהן. ועורות עגול לבובין — משום תקרובת ע״ז. אסור — הכי עבידי ליה לע״ז ,לבובין על שם שנקבו כנגד הלב בעוד שהוא חי ומוציאין את לבו להקטירו וקודרין אותו לע״ז וה״ל כנשחט לע״ז. בשר שנכנס יא לביתיב א( בראשית ב ,כד. ד( כז ,ב. התן מכשול. שבכמה ספרים לי׳ ועי׳ גם בגמ׳ ח( וזהו ז( כדאי׳ בגמ׳ כז ,א. ט( כס, מתסינן מינייהו״. היא• :הנכנס״ ,ראה רש״י לקמן ע״ז מותר — בהנאה׳ דעדיין לא נעשה ג( = עור לא ב( כן דרשו בסנהדרין נח ,א. ד (.כ״ה במשנה ,וראה בדקדוקי םוסרים אות ק ו( סי׳ בגמ׳ מאותו טעם. ם ,.וע׳ תוי״ט. מ״ש בגמ׳ שם ,,והיינו דאר״י אפי׳ ריבדא דכוסילתא לא יא( בכל הספרים הגי׳ י( לבx , א. יב( כ״ה גם ברי״ף, לב ,ב ,ד״ה בשר. 49 פירוש הראב״ד 50 ע בודה זדה פרק שני תקרובת ,ואי אמרת ניחוש שמא נשחט לע״ז והוכיח סופו על תחילתו׳ איכא למי׳ כיון דרוב לע״ז לפניה נשחטין ,ואיכאיג הנשחטין ואיכא ר ו ב הבהמות דאין נשחטין לע״ז אזלי׳ ב ח ר רובא. והיוצא אסור — דאפי׳ יד שלא נעשו תקרובת ,והתקרובת הוא זבחי סו מתים ,כלומר מה מ ת אסור בהנאה ,דר״ע ל״ג טז ליה ,דהא אמ׳ בגמ׳ יז ומני ד׳ יהודה ב״ב היא ,ומאן דגר׳ ליה מפ׳ הכי ומני ר׳ יהודה היא כ ל ר ] מ ר [ ר״ע ס״ל כר׳ יהודה דמקיש ליה זבח למת. ההולכים לתרפות — כגון גוים אלו ההולכים לבקש הטעיות. א ם ו ד לשאת — /משום דה״ל כלפגי אידיהן שמכין עצמו לע״ז שלו, וה״מ דברים המתקיימים בידו עד מקום הטעות אבל שאין מתקיים מותריח. והבאים לאיסורי מותר — דה״ל כלאחר אידיהן ,ותגא ליה הכא משום דדמי הגאה. ה״ג יט איה זכרים מנקבות לא נזבין — כיון דאמדת כ ] ד ף כב ,ב [ טעמי דבהמה דידיה ליכא למיחש לדביעה מפני שחס עליה ,הא לאו הכי חיישי׳ לרביעד״ הכא חסות ליכא דליכא מבחשא וגיחוש, ובריתא םתמא ק ת נ י לוקחין ל״ש מנקבות ול״ש מזכרים ,אלא לאו ש״מ בריתא דלא חייש לרביעה וק׳ אמתני׳. נקבות אצל נקבות — /דמתני׳ סתמא קתני אין מעמידין ,ועוד דקתני לה בבריתי מייתי ליה בפ״קכא. ] ד ף כג ,א[ ?״י ממון מותרת — אפי׳ לבעלה כהן ,אלמא לא חשידי לגבי יחוד לאוסרה אם נתיחדה ,וכיון דאיגה אצלה אלא ע״י מ מ ת שהלוה יו( אולי חסר: יג( מיעוט הנשחסין לע״ז שלא בפניה. מאית ורא״ש. .אלו״ ויותר נ״ל שבמקום .דאטי׳׳ 1״ל :״דא״א״ ,וכמו שאי׳ בגמ׳ לב׳ ב. טז( וכן לי׳ במשניות שבמאית וגס טו( בספרינו .כזבחי״ ,וע׳ הגרי״ם ותוי״ט. יה( כדאי׳ לעיל וj , יז( לב ,ב. לא בגמ׳ ס .ועי דקדוקי סופרים אות ר. pע׳ תורת חייס יט( בגמ׳ לא גרים »אי הכי׳׳ ,ונ׳ שלאפוקי מגי׳ וו כ׳ רביגו. :ה״ג״. כא( סו ,ב. שפי׳ כעין מ״ש רבינו. פירוש הראב״ד את פרק שני עבודה זרה 51 בעלה ה״ל ביהוד בלבד ,ומתירא הוא ליגע באשה שאינה שלו .והא הוא בדיעבד ונחבשה קתני, וסופה א דאי עבד תלי׳ לקולא דאמר כיון דאםו׳ היא דלמא לא עבד והכא נמי גבי בהמה לוקחין לקרבן מהן דתלי׳ לקולא א ס ר ם״ל ל ר ב פפא דכיון דפקר נפשיה לש״ד לגבי עריות פ ק ר נפשיה ,התם לא יחוד הוא אלא ממש ה״ל דידיה ועביד ליה כדתני. ודחי׳ / ליה דלמא לעולם דאי עבד נמי אסור לבעלה כהן ושאני הכא תדע דקתני סופא — כלו׳ ] מ ר [ כיון דשביק לה ע״י פדיון הנה עדיץ יש שם בעלה עליה ,ה״ל לחוש שאם יפדנה בעליה יתבע ממנה שלא גגע בה ,והויא לה לגבה באשה שאינה שלו ,ואפ״ה כיון דאין לו בה הפסד, שהרי לא הלוה עליה כלום אלא שגנבה מבעלה עביד אסר ,גבי יחוד גמי דאין לו הפסד בה אסור׳ אף בדיעבד. ור״א — ואפי׳ בהמתו ב ,ולא ס״ל הא דאמר סבר חיישי׳־ לרביעה ר ב גוי חם על בהמתו. דלמא עודה דכ״ע לא חיישי׳ של שקין — — לדביעת בהמתו ,ואית׳ ל ד ר ב ב . פי׳ גאון ג מלשון מעודד עגויםד ,והוא אותו חבק שחוגרין אותו לחמור על השקין שלוה גבו שיהו מהודקין עליו ,ואם חגר , אותה באותה החבק פ ס ו מפגי שהוא עליה משאוי. והעגלה עד בעול, -ערופה. שתמשוך — אותו החבל ממקום למקום ,כ ד כ ת י ׳ ו אשר לא משכה ושיעור משיכתה ] ד ף כג ,ב[ טפח ז. ש״מ פרה קדשי ש ב ח — נ״מ דאינה נ פ ד י ת אלא עיי מום קבוע. א( מכאן עד סוף הדבור הלשון מגומגם, ב( כן סי׳ גם לסרש ולא לתקן. ד( ג( ראה ערוך ערך עד)התשיעי( וע׳ ר״ת. ז( כדאי׳ סוסה מו, ו( דברים כא ,ג ונ׳ שחסרות אי אתו מלים וא״י לא תום׳ רי״ד וע׳ תום׳ ד״ה רביגא. ד (.חםר- :שעל״. תהלים קמז ,ו. א. 52 פירוש הראב״ד שאני פרה זחטאת פרק שגי ע בו דה זד ה רחמי — אהני ליה שם קרייה לענין חטאת הקרבתה דבעי׳ שתהיה כשרה בחטאת ,אהבי לה קדושת דמים לענין פדיון דיוצאה לחולין ליגזז וליעבידח. אלא דתניא מעתה ת פ ס ל ביוצא דופן — אא״ב דפדה קדשי מזבח היא הא נ פ ס ל ת ביוצא דופןט ,ם״ל לההוא ת נ א י דפרה קב״היא היא ,אלא השתא דאמדת דאפי׳ מ״ד קב״ה בעי׳ שתהא כשרה להקדבתה כחטאת ,א״כ ביוצא תפסול דופןיב, ע״איג אלא מעתה תפסל, כיון דבחששא דאמרת פליגי ,ולא פליגי בודאי רבעה אי פסלה בה רביעה אי לא ,דהיכא דודאי רבעה פסלה לדברי משום הכל אי קדשי מזבח היא אי משום דחטאת קרייה רחמנא ,תפסול נמי ביוצא דופן לד״ה. מידה יולדת ר׳ שמעון וכר — דעד כאן לא פליג ר׳ שמעון אלא לגבי דרבי רחמגאיד תלד ,אבל לעגין קדשים גמר לידה לידה מבכור, והכי אי תא בש״ס גדהטו ,אלא ודאי פרה איכא ל מ י מ ר ט ז דאמ׳ קדשי מזבח היא ואי למאן דאמ׳ קדשי בדק הבית היא וד׳ שמעון סבר קדשי בדק ה ב י ת היא ,והתם לענין רביעה היגו טעמא דפסולה לד״ה הואיל ומום פוסל בה. ] ד ף כד ,א[ מחלוקת ולד נוגחת אסור — שגגחה בעד א׳ ,ועובר ירד אמו. שנרבעו כשהן מוקדשין — דמר סבר בזיא ומד סבר לא בזיא. אבל כשהן חולין וכו׳ — דלא בזיא מילתא ח ה א וזה גורם מותר. מחלוקת כשהן חולין — ופליגי בזה א ת ה גורם ,אבל כשהן מוקדשין ד״ה בזיא מלתא ,הכי מפו׳ בתמורה ב. , י( לר׳״ש. ט( לענ״ד חסר» :ור׳ שמעון מכשיר״. ח( כדאי בכורות יוjt , יג( = ענץ אחר ,ור״ל יב( וכן פי׳ גם תום׳ ד״ה ש״מ. יא( = קדשי בדק הבית. פירוש אחר ,וגם פי׳ שני זה כ׳ תום׳ שם .יד( ויקרא יב ,ה ,וכואי׳ נדה מ ,א .טו( מ ,א. מז( לענ״ד במקום .איכא למימר״ צ״ל. :אי למאן״ ,ובספר שהעתיק ממנה כותב כת״י זה היה כ׳ »א״ל״ ,ופתרו הכותב בשגיאה. א( לעג״ד אין כאן מקום משום זו״ז גורס ראה בסוגיא דתמורה ל ,ב ,ואם אץ באן ט״ס ,ע״כ צ״ל שרבינו העתיק גס את ראש הסוגייא דשם. :מחלוקת כשנרבעו ולבסוף ב( ל ,ב. עבדו״ עיי״ש ,והסופר דלג ,כן נלענ״ו. פירוש הראב״ד מאי פרק שני 53 ע בודה זרה אותבוה ח ב ר י א לר׳ אליעזר — דחייש לרביעה ואפי׳ בבהמה דידיה ואין הגוי חס לעקירת בהמתו ג ,כל צאן קדר. הניחא למאן דאמ׳ יתרו קודם נזת 1תורה — פלוגתא היא במכילתא ד ובסוף מסכת זבחים ה פליגי אמוראי. ] ד ף כ ה ב[ , ר׳ י ש נ ן א מ גבול י ש לה ונסבין ח ב ר י א ל מ י מ ׳ ו וכו׳ — פ ל י ג י ז אדרב ד א מ ר ח גוי חס על בהמתו ולא שני ליה בין ב ת ג׳ מ ב ת ג׳ דבכלהו זבנינן מניהו אליבא דרבנן דלא חיישי לרביעה לפחותה בבהמה דידיה ,ור׳ יוחנן סבר פחותה מג׳ בהמה דידיה נמי לוקחים שהיא נעקרת בת ג׳ אין לוקחים שאינה נעקרת וחיישינן אפילו לרבנן ,אבל לד׳ אליעזר לית ליה חסות כלל דהא פרה ט בת שתים היתה נעשית וחייש בה לרביעה. איתיביה כל הני תיובתא — לד׳ יוחנן דאמר ב ת ג׳ מיהא חיישינן וקשיא אפי׳ לרבנן. ושני ליה בפחות מג׳ — לרבנן. אלא מחוורת^ וכו׳ — דפרות הוראת שעה היתד .בין ל ד אליעזר , בין לרבנן. ר׳ , י ש נ ן ד י ד י ה אמר ואמרתם ו כ ר — ד כ ת י י הודיעו בעמים עלילותיו, ואותה שעה נודע בעמים יא. יק מלך ירגזו ע מ י ם י ב — שהרגיז את העמים בקדושתו. יק מלך גאות לבש — שנתגאה עליהם ולא רצה לשבת עמהםיג. ו( גירםא חדשה שלא ד (.קטז ,א. ד( ריש פרשת יתרו. ג( כדאי׳ לעיל כב ,ב. ז( נ׳ שצ״ל• :פליג״ ,ור״ל ר׳ יוחנן .ע׳ תום׳ רי״ד מה״ק. מצאתיה בשום ספר. ט( כ״כ גם תום׳ ד״ד .רבי ,ולענ״ד לסמ״ש תוס׳ לעיל כג ,א ד״ה ח( לעיל כב ,ב. התם ,שכיון שפרה יקרה היא מאד בטוח הוא הגוי שימכרנה לישראל ולכן לא חם עליה, י( ישעיה יב ,ד והוא המשך א״כ אין מפרה ראי׳ שר״א לא ס״ל גוי חם וכר. יב( בגמ׳ יא( המהרש״א זכה לכוון לפי׳ רבינו בזה. הפסוק •ואמרתם״. שלפנינו אחרי •ואמרתם...״ בא •שירו...״ ,וסדרו של רבינו לא מצאתי. יג( מה נעמו דברי רבינו בפי׳ ד״ז ,והמהרש״א כ׳ :רחוק בעיני ליישב שירה זו לענין פירוש הראב״ד 54 שירו ליק שיר זזז־שיב עבודה םרק שני — כי היה זדה נ ס חדש׳ ואע״פ שלא בא דוד עדין׳ כ ב ר היו השידות אמורות מפי הפרות שצפו ברוח הקדש מה שעתיד דוד לומד. רני השסה — ועשו ארון עצי רני שיטים יה והאי שירה ליתא בקרא אלא גמ׳ גמר לה .ותמה אני אם אמד׳ השירה בלשונם מי היה המגיד את השידה הזאת׳ ואם נפתח פיהם ואמרו בלשון הקדש איד לא נחשוב פ ת י ח ת פי הפרות כמו שחשבו פ ת י ח ת פי האתון סו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות םז׳ וי״ל שבלשונם אמרוה והיו לשם מי שהבין לשון הפרות כדאמריז ברבך יוחנן ן׳ זכאי שהיה יודע שיחת דקלים. כמאן קרי פרסאי לנדה דשתנא — כגון דשוו בה ר ב י ם י ח לשון רגילות. דכתי׳ ]דף דרך נשים לי — אלמא דרכן של גשים הוא. כה, א[ אזל שית וקם שית וכו׳ — דכתי׳ שתי עמידות, ויעמוד השמש ולא אץ ל ב ו א * מקיש משום עמידתו לביאתו — פי׳ מקיש עמידה עמידה ,וביאתו דקא׳ דכתי׳ ולא אץ לבא. כשם כדכתי׳ג שעמד לו חמה ליהושע — /ק ״ ל ב אמאי לא חשיב י ע ק ב ויזרח לו השמש ,וחזקיה כדאי׳ בחלק ד ,וג״ל דלא קחשיב א ל א אותן שעמדה בשבילן וכל הנד לא עמדה ,אלא בשביל יעקב מהרה לצאת, ובשביל חזקיה חזרה מי׳ שעות שהגיעה כבר למערב למקום שעה ראשוגד, למזרח. השוק והעליה ר ב ה א ר שוק שזה ומאי והעליהו — שמגיחין החזה על השוק כ ש ע ת תנופתו. זה ויותר נכון גי׳ הילקוס דגרם הי מלך תנל הארץ...״ ,עיי״ש. סז( כדאי׳ אבות פ״ה מ״ו. טו( עמ״ש ע״ז הריסב״א ד״ד ,ואמרו. יזז( לא זכיתי להבין כוונת רבינו .ואולי ט״ס היא וצ״ל :״כיון דרשו״. א( יהושע י ,יג. ג( בראשית לב ,לב. ״דגי אלעזר״. יד( שמות כד י. יז( סוכה כח ,וג ״ ב( ראה תוס׳ רי״ד מהד תליתאי שהקשה ותי׳ ג״כ כרביגד. ה( נ׳ שט״ם היא מ״ל • ד( סנהדרין 1ו ,א. ו( חמר :״וכר״ או המלים שבגמרא :״דמחית לה לחזה...״ פירוש הראב״ד סרק שני 55 עבודה זרה ר ׳ שמואל אד שוק ושו9י — כי השוק הניתן לכהנים משלמי׳ הוא ר ג ל הימני בשנים האחרונים והוא מן הארכובה ע ד הכף של עוקץ הנקרא וכל שופי הירד נתן ז עמה, פדיל״א כדכתייט ואי קשיא לד ח והלא שלמים היו , בטרם יעלה הבמתה וכו ,וחזה ושוק לכהנים נאכל ולא לזרים ואיד נתנו לשאול ,איכא למימר שלמי במה קטנה היו וקימא לן בזבחים י פרק בתדא חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה ,ולא הפרישו שמואל אלא שהיה יודע שיבא אליו שאול והניח לו אותו החלק הנתן לכהנים דרד גדולה. ]דף כה ,ב [ מ א י ביניהו — אי זה מקום הוא באשה שיהא בו משום , שפיכות דמים לזה ולא יהא בו לזה ,תיגח ל ר ירמיה דאמ׳ באשה חשובה אבל שאינה חשובה יש בה משוס שפיכות דמים ,אלא ל ר ב אידי כלום יש אשה שאין כלי זינה עליה. , א י כ א ביניהו אשה חשובה בין וכר — פ י חשובה היא בין האנשים שהיא ממשפחה גדולה ומוראה עליהם ,ואינה חשובה ביופי כמו שאר הנשים, לד׳ , ירמיה ד א חשיבותא מהני לה להיות מוראה עליהם לית בה משום , ש״ד אבל משום עריות איכא שמא יפתה אותה׳ לרב אידי ד ק א מ יופיה מגין עליה אבל חשיבותא לא כיון דלאו יפה היא אית בה משום ש״ד, צרפתי יא ,ומשום עריות גמי איכא לתרויהו ,דאע״ג דאינה יפה כ״כ להגין עליה משום ש״ד ,בשעה שיצרו תקפו לא גריע ליה מבהמה דחשיד ושמא יפתגה ,ואי קשיא לריב כיון דמכל מקום משום עריות איכא למה הוצרכו לדרוש איזה מקום שיהיה בו משום ש״ד לדעת ר ב אידי ,ומאי נ״מ ,איכא למימר דכי חיישינן לעריות ה״מ שלא בפני בעלה ,אבל אם היה בעלה עמה ליכא משום יחוד ערוה ,ומ״מ צריכין להזהר משום ש״ד ,שהרי שניהם כיחידים ,שהאשה אין לה כח לעזור ,וגם אם ירצה להרוג את האשה תחלה אין בעלה עוזרה ,כי מתירא הוא על עצמו ובורח ומגיחה ,ואם לא גזהר בעלה מהם שאינו רוצה לצאת משם אע״פיג אנו מזהירין לאשה שתצא, ן( לענ״ד הכוונה ששמואל נתן את שוםי הירך עמה ,אבל לא מצאתי שבשוק של שלמים ח( כ״ה ותי׳ גם רש״י ו״ה ומחית. צריך לתת לכהן את שופי הירך. י( קיט ,ב. ט( שמואל א ,ט ,יג ,ושם פ • :כי הוא יברך הזבח״. יא( אינני יווע למי נתכוון ,שהרי פי׳ זה ליי ברש״י ולא בשאר ראשונים ,ובוברי רבינו יג( צ״ל• :אעפ״כ״. יב( ע׳ חיי הרמב״ן. י״ל הרבד* פירוש הראביד 56 ע בודה זדה פרק שני שאם היה פושע בעצמו דמו בראשו והיא לא תפשע בעצמה ,ומעתה אנו צריכין איזה מקום באשה שיהא בו משום ש״ד כדי שתהא צריכה להזהר בעצמה ולצאת ולהניחם שם ואע״פ שאין בה משום עדוה. ] ד ף בו ,א[ אמר כאופיא רב יוסף בשכר דנהרא — אשקומא. — /כלו׳ א לא התירו אלא משום איבה ומתני׳ היכא דאפשר לאשתמוטיא מיניה דלית בה איבה. סבר ר ב יוסף ב אפי״ ג לגויה — בדברים שאינם חלול ש ב ת ו . א״ל אביי — אפי׳ אין ד חלול שבת מציא למימ׳ לה חלול שבת הוא זה ולא מחלליגן שבתא אלא אמאן דמנטרא. ]דף כו׳ ב[ לא נצרכה אלא — /הא א מ ר ת ה ליחוש לאיבה, דאחדינא ,דכי חזו ליה כשהיא מגררא הויא להו איבה בהדן ,דגהיו דאיבה דידיה ליכא למיחש דמכי נחית לבור תו לא סליק ,א״נ איבה ד ח ד ז לא חיישי׳ אבל לאיבה דרבים ניחוש מיהא. א״לוז — ש״מ דכי אמ׳ מורידין צריד להזהר דלא ניחזו ליה אינשי דהתם ליכא טענה וחיישי׳ לאיבה. לאפוקי משוס מורנא / — שאסור לדפאתם כדאמ׳ במתני' בת ישראל לא תנק בנה של נכרי וה״ה לרפואה. ה״ג ימול ימול ארמי ולא ימול כותי דר״מ ר׳ יהודה א ר ימול כותי ולא ארמי — דקס״ד טעמא דד״מ דאסד בכותי משום דכותי מל לשם א( כל הפוסקים כ׳ שרק בשכר מותר כי דק בשכר יש מקום לאיבה )ועי ש״ך יו׳׳ו קנ״ד סק״ד( ,ורק הריטב״א כי בשם רבו וז״ל :״ואפי׳ בחנם נמי שרינן כל היכא דאיכא איבה כגון בזמן הזה״ עכ״ל ולענ-ו יוצא ברור מלשונו של רבינו שם״ל ג״כ כן, ג( ברור הוא לי ב( חסד. :למימר״. ובשכר שנקט ר״י הוא לאו דווקא. שמלה זו טעות סופר היא וצ״ל .אולודי״ )שהרי .אפילו״ אין לו מקום כלל ,כמובן(, וההבאה מלשון הגמ׳ צ״ל כן. :סבר רב יוסף אולודי לגויה״ וע״ז מפרש דבינו :בדברים ד( ראה ריטב״א ונראה שדברי רבינו הם הס וכד ,ולכן פזרתי כל מלים אלו. ד (.נ״ל שצ״ל. :דאמרת״ ,ור״ל בזד .שאמרו .דנקיט ליה עילא״, מקור דבריו. ז( אפי׳ אם יעלה. ו( אולי צ״ל . :דהרי״. וכטירש״י. :לאשתמוטי מאיבה״. ח( מלה א מטושטשת ונ״ל לקראה. :לעבורי״. פרק שני פירוש הראב״ד 57 ע בודה זרה הר גריזים ,כי המצות שהם עושים לשם ע״ז הם עושים ,ובעי׳ המול לה׳ כדמפדשי , לקמן ט ,אבל הגוי כיון שאינו עושה לשם ע״ז ,שע״ז שלו לא , צותה אותו על המילה ,אע״פ שאינו עושה לשם מצוד! ק ר י ביה לשם ה , דאדעתא דישדאל קעביד ,ומ״מ בעינן שיעמוד ישראל אחד ע״ג שמא יעשנו כרות שפכה ,וצריך שיהא אותו יש׳]ראל[ עע״גי מכיר ויודע בענין המילה , , שלא יוכל להביאו לזה לידי כרות שפכה ,ר יהודה א ו כותי /דכותי אינו , חשוד על ש״ד ,ולא ב ע י לה׳ המול ,אבל ארמי חשוד ודלמא מייתי ליה לידי כרות שפכה ואפי׳ אחר עע״ג ,דמצלי לםכינא. ] ד ף מ ,א[ דכתוב אמר ר ב חסדא מ״ט דר׳ יהודה — דאםר בכותי. — בפ׳ בא אל פרעה א וכי יגור אתך ג ר ב המול ,ודרשי׳ , םמוכין שאף המילה תהיה לה ,ואע״ג דר׳ יהודה לא דריש םמוכיןג ,ה״מ בתרי ביה פסוקי אבל בחד פסוקא דרישד .ור׳ יוסי ה םמכיה רחמנא למידרש למילה אלא לפסח ור׳ בלבד קאי. , יוסי — מ״ט ,ד נ ת י המול ימול — מ ״ מ ו . אתמר מנין למילה בגוי — /לאו ז אמילת׳ דר׳ יהודה הנשיא ז קאי ,אלא סברא דתרויהו קאמרי. ואתה את בריתי המול ימול — קרי ביה — /לאברהם קאמ׳ ,בעי׳ שיהא מהול כאברהם. ה מ ל ח ימול. י( = עומד על גבו. ט( בז ,א. ב( חסר :״ועשה פסח לה׳״ .ג( כדאי״ ברכות כא ,ב. א( שמות יב ,מח. ה( בכת״י יש ד( כדאי׳ ראש השנה ט ,ב שח יהודה ם״ל מקרא נדרש לפניו ,עיי״ש. ו( בגמ׳ ם .המלה •מ״מ״ כאן נקב ,ונראה לי שחסר :״ס״ל לא״. ז( ולא כפי׳ הריטב״א בםוגיין ומרן בכסף משנה הל׳ מילה פ״ב היא מדברי הגמרא. ה״א ד״ד ,ומ״ש זכה לכוון לסירושו ,שרב ור׳ יוחנן תרווייהו ם״ל דמילה בגוי כשירה, ולא סליגי אלא בטעמי׳ דר״י הנשיא עיי״ש וגם בתורת חיים ולחם סתרים ,וידידי מהו״ר ר׳ דוב היימאן נ״י מניו יורק בהכרם )ביו יורק ,תשרי תשיד( ביאר ענין מילה בגוי ח( כן פי׳ גם רש״י ,והנה הריטב״א כ׳ על פי׳ זה :״ואינו נכון באריכות עיי״ש. דהמל לא משמע אלא המוהל...״ ע״ש ,וידידי ר׳ חיים זלמן דימיטרובםקי נ״י אמר לי להמליץ על סי׳ רבינו ורש״י ,שאולי כוונתם לומר שצריך לקרוא המל )קבוץ תחת הה״א ודגש במי״ם( והכל אתי שסיר ,ולענ״ד צ״ב מ״מ למה לא סי׳ המול פירוש הראב״ד 58 ערבי פרק שני עבודה זדה מהו — בני ישמעאל קדויץ ערביים והמילה בידם מישמעאל ם. גבעוני י מהול — לא ידע נא מאי היא ,שהרי גבעונים כבד נתגיירו, ואע״פ שאין מקבלין אותן לבוא בקהל והם פסולים יא ,מ״מ גרים גיגהו, מידי דהוד• אגד עמוגי ,וי״סיב שכתוב בהן גבנוני מהול ושמאיג הוא אומה מבני קטורה ,והוא חוק בידם מאביהם ,שהרי בגי קטורה גמולים הוו כדאמ׳ ב ם ג ה ׳ י ו את בריתי הפר .לרבות בגי קטורה ,ואע״ג דמדאודיתא מחייבי סו שיהו בעול כ ל המצות כאברהם ,דהא כתוב אתה את בריתי תשמור ,איכא למיחש לאסור ,דאין המילה שלהם משום בדיתטז .למ״ד המול ימול ליכא למיחש ,דהא מהול הוא. איכא ביניהו אשר• — למאן דאמ׳ את בריתי תשמור איכא למיחש ל א ס ו ר ה דאשה לאו ב ב ר י ת מילה היא. ולמאן , ד א מ וכר — מה לשון מול ,קטוע ,ד כ ת י ׳ י ז ובראש ש ב ו ל ת יפלו ,ואשד ,קטועה היא. ]דף מ ,ב[ חויא דרבנן — קאמ׳ ליה ,מ ד א י ההוא לית ליה אסותא, ואילו ההוא חויא דילמא מתרפי מיגיה. כל כאילו מכה שמזזללין עליה וכר אין מרפאין מהן — שמא יעשה עצמו מרפא אותו ואינו מרפא ויניחו למות ,שהרי החולי יש בו פכנה. ולית ליה ד ר ב יהודה דאמדיח אפי׳ ריבדא דכוסילתא וכר. ם( בכ״י כ׳ ״א״ ואח״כ בשורוק הוי״ו ,ואי״צ בהוצאת הוי״ו. י( כ״ה גם בגמ׳ ם .וראה ריטב״א יש נקב ,ואולי היה כי ״אביהם״. יב( = ויש ספרים. יא( כואי׳ קידושין סט ,א. ודקדוקי סופרים אות מ. סו( ולא כרש״י בסנהדרין יד ( נס ,ב. יג( הריטב״א כ״כ בשם מדרש. שם שס״ל שזרעי בני קטורה פטורים ממילה ,אלא כרמב״ם הלי מלכים ס״י ה״ח ,ואע״פ שפ הרמב״ם שם .אמרו חכמים״ אין כוונתו שחכמים חייבום אלא שחכמים מסרו את טז( ואע״ט שנצטוו בני קטורה גם עכשיו ההלכה הזאת ואכמ״ל ,ועי במל״מ שם ה״ז. במילה פסולים למול את ישראל ,וגם הרמב״ם איסשר שם״ל כן ,וא״כ צ״ע מ״ש הגאון יז( איוב כד ,כד. מנחת חינור במצוה כ סד״ה והנה כתבתי ,ואכמ״ל. יז 0לעיל מ •* , פירוש הראב״ד ] ד ף כח ,א[ פרק שני 59 עבודה זרה כל מכה ש ל חלל אינה צריכה אונוד׳ •— פי׳ שאומדין את החולה אם צריך לחלל עליו את השבת אם לאו ,כי ההוא מעשה דמסכת יומא א ב׳ אומ׳ צריך וב׳ אומ׳ אינו צריד ואם אין שם בקי מאכילין אותו על פיו ,ואם אין שם בקי וגם הוא לא יאמר צריך אני ואיני יודע לומר אם צריך אם אינו ,אם מכה של חלל היא אין ממתינין לכך אלא מחללין עליו מיד ,ודוקא דכאיב ליה מובא אבל מיחוש בעלמא לא ,והדברים הללו צריכין פשפוש גדול. דד יוחנן רופא מומחה הוה — פי׳ אותה מטרוניתא שרפאה אותו מומחית הוה ,ואמ׳ לעיל ב שאם היה מומחה לרבים מותר ,דלא אתי לאורועי נפשיה. ] ד ף כח ,ב[ ואי רסיבא — אם החולי של אחן מוציא ליחה יקח הגובתא עתיקא בר ק׳ שנין שהיא יבשה היטב ,ואס החולי יבש הוא מוציא לחה קרה יקח גובתא רטיבא ,ו ק ״ ל ג שהרי לא ד ב ר על זה ,ומי הוא הנותן סימן לדבר שלא נאמר ,ולפי דעתי וסי׳ ד ל״ג ליה ,ומאן דגר׳ ליה מ פ , כי ע״י שהם דברי רפואות קצר את דבריו ורמזו ברמז כי יש חלוק בין חולי יבש ללח. ] ד ף כט ,א[ , שני לדם דג — פ י כי הדג קשה לגוף אבל אם יאכל אותו אחר הקזה למחרתו לא יזיקנו, ו מ אם יאכל אותו היום ומחד יקיז ד ס לא יזיקנו וי״א שמועיל מפני שמרבה הליחה אומטום. ] ד ף כט ,ב[ הא אתא לאשמעי׳ חומץ ש מ ו ביד גוי א״צ חותם בתוך חותם אי משום נסוכי — וה״ה דמצי לתרוצי דהא קמ״ל שאם נגע גוי בחומץ שלנו אינו נאסר ,אלא רב אשי אליבא דהלכתא אשמעי׳ דקי״ל כר״אא דלא חייש לזיופא ,ורשב״גא דלא חייש לשיתומא ,מי׳ בדבר שיש בו חשש ניסוך בעי׳ חב״ח משום שיכאא ,ודבר שאין בו כי אם חשש אחלופי סגי בחותם א׳ ,וכי א ת מ ר ב דרב ושמואל אליבא דרבנן אתמר ,כנ״ל. p א( פג ,א ,וראה שס גי׳ אחרת. = וסימנך. א( כדאי׳ לקמן סס ,כ. ב( כז ,א. כ( לקמן לס ,א ,ב. ג( = וקשה לי. פירוש הראב״ד 60 ע בודה זדה פרק שני ] ד ף לא׳ א[ המפקיד א יינו וכו׳ — כיון דספק׳ היא אם נגע בו אם לאו לא גזרי׳ אלא בשתיה. ורמנהיב גכרי ודאי מחליף. אמר ומפתחו אסור המפקיד ג אצל הנכרי כפירותיו רש״א דמאי ד — אלמא ר׳ אמ׳ ר׳ ירמיה כי בידו דהיינו חותם ישנן ד. — /שמסר לו ב י ת לינה א /אבל אם הפקידו אצלו ואין המפתח בידו בהנאה ,דודאי מחליף הואיל ושמירתו עליו דשייד בה. א״ה בשתיה נמי / ש מ ו יהוא ס*ד — צריכה למימר כי מקום שהעץ נטוע בו שם יהיה העץ ,ועוד מה צריך לומר זה. אלא — והאלף שבסופו ז שם יהו פירותיו המשדח ככל אותיות כמו ההלכוא אתו ם .ורמז רמז לת״ח שיבקש אדם את דבריו במקום מושבו. לא קשיא וכו׳ — דר׳ אלעזר שרי בחותם א׳ בשתיה ,ומפתח וחותם י דקתגי ,או קאמר ,ור׳ ירמיה דתריץ למילתיה דד׳ יוחנן כגון שייחד לו וכו׳ דהייגו מסד לו בית ומפתחו ,דלא הויא ליה מיוחדת אלא א״כ מ ס ר לו מפתח, שאין הגוי יכול ליכגם לה חוץ מדעת יש׳]ראל[ אלא א״כ יזיף אותו ,מצי לתרוצי גמי כגון שמסר לו בית לייגו ולא מסר לו מ פ ת ח שמידת היין עליו, דכימ דאין שמירתן עליו מותר בהגאה, מיד, ואין ומ״מ אסור בשתיד .אפי׳ לד׳ אליעזר דחותם א׳ מיהא בעי׳ אלא איכא א( אין בכ״י פי׳ על כל דף ל שבגמ׳ שלנו ,ונ׳ שכותב כ״י זה היה לפניו ספר חסר ,שתת בכל המסכתא כולה לא דלג רבינו מלפרש אף על ענין אחד ואפי׳ על האגדות ג( אולי חסר ב( כיה בגמ׳ ם .אבל בכל הספרים אי׳• :והתנן״. לא דלג ד( בכל הםפריס לי׳ בסוגיין .רש״א דמאי״ אבל לפני רבינו היתד ,הגי׳ ״סירותיו״. ד (.בגמ׳ שלנו לי׳ ״אמר — יוחנן״ בגמ׳ הנ״ל אי׳ רק כבמשנה דמאי פ״ג מ״ד. ו( כמה פעמים מוצאים אנחנו בספר זד .מלים מן הגמ׳ ״אמר ר ירמיה״ ,וע׳ ר״ח. אשר לא כ׳ עליהם פירוש ,ומזה יוצא ברור שרבינו כ׳ גם עליהם פירוש ,אלא שכבר ז( בפסוק קהלת יא ,ג חסרו ,ולא היו בספר אשר ממנו העתיק כותב כ״י זה. י( בגמ׳ שלנו הגי׳: ט( יהושע י ,כד. ח( אולי ר״ל אותיות יתרות. כ׳ «יהוא״. ״מפתח או חותם״ ,וכ׳ הרמב״ן בחי׳ וז״ל :ומפתח וחוחס בידו גרםינן בכולהו נוסחי אלא שכל המפרשים פירשו ״או חותם״ וכן מצאתי בתוספתא עכ״ל) .וכ״ה גם בגמ׳ ס >(.וכ״ה פירוש הראב״ד דר למימר , ירמיה סרק שני סבירא כרבנן ליה ע בו דה ז רה לשתיה רבעי 61 בתוך חותם חותם , ומשום הכי מוקים למילתיה ד ר יוחנן משמיה דרביה כרבנן דאפי׳ בחותם א׳ אסור בשתיה. ותרויהו מר כרבנן -־ דהכא סבירא להו. סבר כי פליגי רבנן — דהך ברייתא. עליה ומר , ד ר אלעזר בחותם א׳ וכו׳ — והלכתא כותיהה סבר וכו׳ — ואע״ג דאיכא רבנן אחריני דםבידא להו חותם בתוך חותם נמי אסור עד שיהא שם שומר כדאיתא בסוף פרק ר׳ ישמעאל יא. מיהו רבנן ומפרישנא דהכא דפליגי עליה דר׳ אליעזר, בתוך בחותם חותם שרו, ליה בדוכתיה. אגנא אפומא וכו׳ — קערה כפויה על פני החבית ,ולאו דוקא אגנא אלא אם עשה סתימה בפיה מכל דבר וטח אותה בטיט וסתם עליה מותר, אלא הא קמ״ל שאע״פ שפי החבית סתומה מתחת הקערה והקערה כפויה עליה ולאיב שריקא לא הוי חותם בתוך חותם, לפי שהסתימה שבפי החבית אינו חותם כלל ,שיכול אדם ליטלו ולהחזירו מאה פעם ואין בו הכר. דקולא החבית למטה ומיהדק — פי׳ דיקולא סחיפא אפומא דחביתא ,שהכניס פי לתוכו והיא מהודקת וחתומה אע״ג דלא שריקא מותר ,א״נ אגנא שריקא והדיקולא למעלה נול מהודקת הינו חותם בתוך חותם. ב ד ס י ק י א — פי דסיקיא חתומה ופי הנאד כפוי למטה בקרקע הדםיקיא מותר ,פי הנאד למעלה לא הוי חותם וכו׳ ,ואי כייף פי הנאד שכופל ממנו לתוך פיו וקושר עליו וחותמו הוי חותם בתוך חותם ,לפי שהוא מתירא שמא לא יחזור הכפל למקומו ויכירנו ,וכל הני וחתים דקאמר אפי׳יג יא( לקמן סא ,ב. גם ברי״ף ,וראה תורת הבית בית ה ריש שער ד ,ובשאר ראשונים. יב( לא זכיתי להבין ,הלא אף אם הקערה שריקא אינה אלא חותם א שהרי רבינו הצריך שסתימת החבית טוחה בסים ועוד שיסתום עליה בדבר אחר ,אבל סתימה שבפי החבית בלי סיחה אינה כלום כמש״כ רבינו להלן ,ולולא דמםתסינא הייתי אומר ,שבמקום *ולא״ יג( ברור שצ״ל• :פי׳״. * • ל • :ואפילו״ או שצ״ל :ולא שריקא וחתימא. פירוש הראב״ד 62 פרק שני עבודה זרה בקשר משונה יד ובלבד שיכיר את קשרו שלא נשתנה ,ודוקא במפקיר יינו אצל הגוי שהוא ח ת ר ורואה את קשרו דלא חיישינן לזיופא ,אבל השולח סו אצל חבירו יץ ביד גוי אין סימן מועיל לו אלא כתיבה על גבי ה ט י ס בפי כלי כדי שיהא גכר שלא גשתגה ביד הגוי ,וגם סימן זה איגו יוצא מיד הגוי כלל ,כדגרסי׳ בברייתא לקמןסז השולח חבית ביד כותי אם מכיר חותמו וסתומו מותר ,אלמא אע״ג דאיכא חותם בתיד חותם בעיגן מכיר, ואם נפתח קודם ראיה אסור שמא גשתגה החותם. יין של עין כושי וכו׳ — אנשי של עין כושי כותים היו ,ו ק ס ב ר כותים גירי אמת הם ,ובמקומם ליכא למיחש ,אבל כשהן מביאין יין ממקומם למכרו לגו אסור ,מפגי שהן עוברין דדד בירת סריקא שהן גויס ואין כותי מקפיד על מגע גוי ,ושמא פרקו שם את חמוריהם ל ט ח בעיר ותיד כ ד באו הגויים ופתחו את החביות וגגעו בהן. חזרו לומר וכר ־ ־ דאסתומה מקפד קפדי עליהו ולא שבקי למפתחיגהו ומנגע בהו. ] ד ף לא ,ב[ כאן םשענא של ציר ומורים ביד גוי — משום איערובי חמראיז. בעיר וכו׳ — בעיר אם הפקיד יח אצלו חביות סתומות ד ק א בחמרא. בדויד אטו — אםורין כדקתני בהשולח. הנך בעיר וכו׳ — והא דקתגייט ברייתא יץ של עין כושי א ס ו ר מפני ב י ר ת םרקא ועלה קתגי חזרו לומר סתומות מותרות. יד( ראה מ״ש הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד בשם רבינו ונ׳ שהרשב״א ז״ל הוסיף טו( הרמב״ן בהי׳ ד״דox , על לשון רבינו כאן כדי לפרש ולהסביר את דבריו. מביא את דברי רבינו אלה עד מלת .כלל״ כמעט מלה במלה בשם רבעו עיי״ש וגנו יז( רש״י פי׳ שבציר אין חשש תערובת מז( לא ,ב. בתורת הבית שם. יין וראה ר״ן ד״ד ,גרסי׳ שכ׳ שמלקמן לט ,ב משמע דלאו אורחיה למירמי חמרא מ י ד יח( הא יין שעשה הכותי אפי, ואולי גם רבעו פ דבריו לצדדין ורק אמורים קאי. בעיר אסור ,ואין הדבר ברור לי מדוע פי׳ רבעו כן ,וראה תום׳ לעיל לא ,א ד״ד .סתומות יט( נ׳ שצ״לנ »קתני״ ,בכת״י יש נקב במקו־ש שחולקים עין ,וצ״ב. פירוש הראב״ד אלא ע בודה זרה פרק שני 63 אמ׳. משום חתנות — משום גזירת יין כ הוא דאםור משום ח ת נ ו ת כ ,והיגו שמצא דשמצא דאמר לקמן. ישן מפני מותר אינן מניחין אותו לישן — פי׳ הארס אינו מניחו לישן שמסריחו. מפקי׳ ליה אבבא — /ודוקא שכר דמשתרי ח ח מחנות גוי ,דאינו אסור אלא משום גזירת כא יין ,אבל מילי אחריני דאסור משום חתנות כגון פ ת וכל בישולי גוים דכולהו בעקר גזירה ננהו אסור אפי׳ ח ח מרשות גוי, דהא לקמןכב איבו הוה בשדות, מנכית דאכיל פ ת של גויס אבי מצרי ,כלומר קסבר דלית בה חתנות בשדה א״ל ר ב נחמן לא תשתעי בהדיה דאיבו. ]דף לב ,א[ ששתה ממנו בעכו — קםבר כ pד א מ ר א יין ביין אוסר במשהו ,דיש ממשא ב ,אבל היכא דלית ביה ממשא וטעמא נמי לא יהיב מותר בשתיה ,דלא כלום הוא. והא הבא דרוצה בקיומו — וקס״ד נודות ל ד ׳ יהושע בן נפיםאי כחרם הדריני לרבנן משוי ליה ואסור בהנאה ,אלמ אכה״ג נמי אסור בהנאה. גודא לחוד — ושני מעשים היו ועל עדות ראשונה לא הודה ועל שנייה הודו ששמעו שהדבר מקוים. ולמ״ד רוצה בקיומו ע״י ד״א אסור — קנקנים של גויס היינו טעמ׳ דשרי ,דליתא לאיסור בעיניה ,אבל חרס הדריני חמרא בעיניה הוא והרי הוא כאלו יין קרוש ,ומאן דאמר רוצה בקיומו על ידי ד״א שרי, אין הנאת חרם הדרייני אסורה אלא למכרו בדמי יץ. כ( ומיושבת קושיית תום׳ רי״ד .הרמב״ם הלכות מאכלות אסורות מלה א. פי״ז ה׳ .והעתיק דבריו מרן בשו״ע יו״ד קיו ס״א שגה לשון הגמ׳ וכ׳ וז״ל :שעיקר כא( הרמב״ן בחי׳ הגזירה *שמא יסעור אצלו׳׳ ,ולא מצאתי מי שיעמוד לפרש דבריו. כב( לה ,ב ,ועיי״ש הגי׳. מביא סי׳ זה בשם רבעו ו פ עליו שאינו נראה. ב( ראה מ״ש הריטב״א ד״ד .הא בשם ויש אומרים. א( לקמן עד ,א. פירוש הראב״ד 64 אם עבודה זרה פרק שני י ש עליו קורט ד ם אסור — כי בודאי מחיים נקרע ,אם לאו מותר ,שאין דרכו אלא מחיים ,כדפרי׳ במתני׳ ג. א מ ר שמואל גוי ההולך ] ד ף לב ,ב [ /בחזרה /ישראל ההולך אסור דכיון דאביק ב ה ודאי מהדר הדר — וה״ל כלפני אידו ,וה״מ ד ב ר י ם המתקימין כדפי׳ ו ,ואי אריא ק״ל מאי משום דהדר, תיפוק דילמא לי ע״ז זבין ודמי ע״ז איכא בהדיה כדאמר לקמן ד ,ביש׳]ראל[ ההילד לירוד, איכא למימר כי חיישינן דילמא זבין ה״מ ירוד שהוא מקום סחורה אבל ת ר פ ו ת שאינו מקום סחורה לא. ] ד ף לג ,א [ ההילד גוי א — ירוד זה ודאי של ע״ז הוא ,מדקתני יש׳]ראל[ ירוד של מלכות שאין בחזרה אסור ,דאי בו איד בפ״קב האמ׳ הולכין לירוד לכתחלה ,ואי קשיא לד כיון דירוד של ע״ז הוא גוי בהליכה אמאי מותר גהוי כגוי ההילד לתרפות ,איכא למי׳ ] מ ר [ בדבר שאין מתקיים קאמר ,ולא אתא לאשמועינן אלא דיש׳]ראל[ אסור בחזרה משום דמי ע״ז בידו, שאיגוג עובד אותו וא״ג בגוי יום איד קמיירי הכי להתם, אזיל ודאי לקנות צרכיו הוא הולך או למכור ,כדאמ׳ד קלנדא אינו אסור אלא לעובדיה צרכיה הולך בלבד ביום ולא ואפי׳ אידן לישא עיירות מותרין, וליתן המשתעבדות אבל שהרי גוי אין לה ההולך שם לרומי לתרפות ירוד, והא ומביאות ודאי דאמד לה את לעובדה הוא גוי גמי הכא לימי ע״ז זבין ודמי ע״ז איכא בהדיה ,אלמא דמי ע״ז ביד גוי אסור ,לאו הלכתא היא דהא פסיק פרק השוכר ה דמותר. בודות הגויס אסר בהנאה דר״מ — ם״ל לר״מ דנודות הגוים וקנקנים ו אסור בעיגיהו הוא ,כחרס הדדייגי ,משום שבלעי הרבה׳ ואסירי ו ג( על המשנה לעיל כט ,נ לא מצינו פי׳ רגינו ,הרי הוכחה מכרעת שכת״י זה אינו שלם, 0לעיל ו ,ב. ר״ל שכבר לפני הכותב לא הי׳ פי׳ של רבינו למסכתין בשלימוחו. ה( לג ,א. א( נ׳ שלפני רבינו היתד• הגי׳ בגמ׳.. :ירוד גוי ההולך בהליכה...״׳ אבל לא ג( וגם רש׳׳י מיידי שידעינן ב( לעיל יג ,א. מצאתי גי׳ זו בשום ספר. ד( לעיל ח ,א. שהגוי הולך לסחורה ,ראה גם ריטב׳׳א שכ׳ רק תי׳ זה• ו( ע׳ תום׳ לעיל לב ,א ,ו׳׳ה והא ,שבתי׳ הראשון כ׳ ד (.לקמן סד ,א. דמתני׳ לא מיית כלל על איסור הנודות והקנקנים ,וכ״כ גם המאית והר״ן ובתי׳ ב תום׳ פירוש הראב״ד עבודה פרק שני 65 זרה בהנאה ,ר ץ הכנוס בהן כאלו כנוס בחרם הדרייגי ,שדינן כדין נפל לתוכה יץ אסור ום״ל לר״מ דיין ביץ כולו אסור בהנאה במשהו ,ורבנן סברי אין דינו כחרם הדרייני ,ד ל י ת א ז לאיסור בעיניה ,וטעם משהו בלא ממש ז מםתיה דאםוד בשתיה. המוריי0ח / מורייס נותנין יין לתוכן הרבה ם לעביר זוהמאם, ויש בו מעם ומראה ם יץ ,כיון י דלעבורי זוהמא הוא ולאו למתוקי טעמא לא חשיב כאלו איתא לאיםורא בעיניה יא. גבינת יב אונייקי — מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לע״זיג ומעמידין בקיבתן ור״מ חייש למעוט ,וכיון דמוקי ליה כאלו איתיה לאיסו׳ בעיניה דמי יד ,ורבנן םברי אע״ג דרוב עגלים נשחטים לע״ז איכא שאר בהמות שאין גשחטין והוו להו עגלים מיעוטא ואין חוששין למעוט ,ומה , , טעם נ א ם באכילה מפני שמעמידין אותה בקיבת גבילה כ ד א י לקמןיג. החרצנים ח — אומר אני טעמיה דר״מ מפני שהם מברייתו טו של , , יין חשיב להו כיין עצמוטו ואפי בהנאה אסו ,א״נ מפני שהוכשרו בתחלתן לאכילה ע״י הייןטז ונעשו כלן יץ גמור אין הכשר להן לעולם אע״פ שנגבו מן היץ ,ורבנן םברי /הלכך מ לחים דאית בהו טעם יין ומדאה יין ואין נאכלין אלא מפני טעם היין א ס ר בהנאה דאיתיה לאיסור בעיניה ,יבשים, לאחד י״ב חדשיזז ,שאין להם טעם יין אע״ג דאית להו מראה יין שהן מחלקים בין קנקנים לחרם הדרייני אפי׳ לר׳׳מ ,אבל רבעו אינו מחלק כלל ,וע׳ גם תום׳ ז( ע׳ לשון הר״ן ,ונ״ל שכוונתו כמש״כ רבינו. לקמן לט ,א ד״ד ,התם. ח( בכל הספרים הסדר :״החרצנים ,המורייס״ ,אבל בשנויי נוסחאות מציין שבכי״ק ם( ראה בגמ׳ לקמן לח ,כ ! ובמשבי״ר הסדר כמש״כ רבינו. לט ,א ,ונ׳ שכן מסרש רבעו מ״ש שם :״ידיע ממשו״ ,ופי׳ זה שיש בו מראה וטעם יין כ׳ המאירי ד״ד ,המשנה הששית בשם רבינו ,וכ׳ שיש מקשין עליו עיי״ש ובריטב״א. יא( ראה גמ׳ לה ,א ,ומאירי י( ברור שלפני מלה זו חסר- :״ורבנן סברי״. יב( בכל הספרים נוסף• :בית״ אבל םד״ד ,והמשנה הששית שמבאר ד״ז. יד( כדאי׳ לקמן לה ,א. יג( כדאי׳ לקמן לד ,ב. בגמ׳ לד ,ב לי׳ ״בית״. טז( סי׳ זה לא זכיתי להבין ,הלא החרצנים והזגים טו( פי׳ זה כ׳ גם המאירי. מוכשרים לאכילה עוד קודם שיצא מהם היין ,והחרצנים וזגים מעולם לא נעשו יין גמור, ואדרבה היין אינו נאסר במגע גוי עד שימשך מהם כדאי׳ לקמן נה ,ב ,והמאירי לא כ׳ רק יח( נ׳ שמלה זו מיותרת היא ,או שחסרים אי איזו מלים את סי׳ הראשון. פירוש הראב״ד 66 עבודה זרה פרק שני מושחרין מן היין לא כלום הוא ומותר׳ ואע״ג דאיכא בגויהן יין משהויט, בטל לגבי העץ דמין כשאינו מינו בנ״טכ. ואמי ולא כלכא כהן שדעת! יפה — /איגד .לא במשגה ולא בתום׳ ] פ ת א [ הודו לו — לא ידענא מגא. שורפה חיה — שא״א לבשלה בכלי עזרהכב ,מפגי שהיא ח ל ב ואין כלי ח ל ב במקדש. בקיבת עגלי ע״ז — ואסורי ע״ז אסור פרשיהו דגיחא ליה בגיפחיה כג, ואע״ג דקיבה לא מגופיה הוא׳ וגזרו על כל כד גביגת הגוי משום בית אונייקי, א״ג דס״ל לדי יהושע כד ברוב כה עגלים של אותן מקומות גשחטים לע״ז. א״כ למה לא אסרוה בהנאה — כיון דם״ל כר״מ דחייש למיעום ויתסר בהנאה. והשיאו ישמעאל הפסוק פיה לד״א — אלמא לא ס״ל כרימ. אחי — ואי ק״ל היאד היה קורא תדיר והלא מוכיח כי עליו מדבר דכתו׳ ישקגי ,ואם איתא תשקגי ראש מגשיקות מיבעי ליה ,ועוד ד׳ יהושע דמייתי דאיה מקרא דלקמיה ת י ת י ליה מדידיה ,ועוד למאי דקטעי ר׳ ישמעאל בין זכר לגקיבה מאי ראיה קמייתי ליה מקרא דלקמן ,דלמא ההוא גופא גמי מחליף ליה בין זכר לגקיבה, איכא ל מ י ׳ ] מ ר [ שר׳ ישמעאל כד שמע מ ר ב ו מ ,והיה סבור כי פשוטו של מקרא כד הוא׳ אמדה כגסת יש׳]ראל[ להב״ה ישקגי מנשיקות פיהו׳ והשיב לה כן אעשה כי טובים /אבל מקרא של אחריו אין ספק בו כי כ נ ס ת יז( כדאי׳ בגמ׳ לקמן לד ,א. לפני מלת .הלכך״. הל׳ מאבלות אסורות פי׳׳א הי״ד כ׳ וז״ל. :לאחר י״ב חדש לחלוחית׳ עכ״ל ,וגס הרשב׳׳א בתורת הבית בית ה שער ו כחרמים מתקיים אלא עד יב חדש אבל לאחר מכאן pראה לקמן בגמ׳ עג ,כ ,דבאינו מינו בטל בששים. כג( כדאי׳ בגמ׳ לקמן לד ,ב. כב( ראה מ״ש המאירי. כו( כה( אולי *״ל נ .דרוב״. ד״ד .מפני. יט( אבל הרמכ״ס כבר יבשו ולא נשארה בהן כ׳ וז״ל .שאין לחות היין עץ בעלמא הואי עכ״ל. כא( בכל הספרים לי׳ .כל״ כד( ע׳ תוס׳ לד, לא זכיתי להבין מדוע פי׳ 3 פירוש הראב״ד פרק שני 67 ע בו דה ז רה , ישראל אהבוך על אומ להב״ה׳ שהרי סופו מעיד עליו׳ על כן עלמות שהיה שמד טוב כשמן העלמות א ה ב ו ה ודרך העלמות להיות אוהבות האיש, , וזה הראיה שהביא לו ר׳ יהושע ל ד ישמעאל ,הואיל והפסוקים של אחריו מוכיחים כי כנסת יש׳]ראל[ משבחת להב״ה׳ אין לשנות זה המקרא מענין האחרים ולהפסיקו לב , ענינים כמו שאתה סובר׳ וד , לא ישמעאל היה בקי במקרא ללמוד ממקרא של אחריו ולתרץ מדעתו הטעות ששמע מדבוכו. גתדין — שאין עליהן כז. ישנים — אפי׳ הם גדודים ,או חדשים מזופפים אסר ,כי בשעה שמזפפין אותם נותנין בהם יין אחר הזפוף מיד ,כדי שתקלוט הזפת טעם היין בעוד שהיא לחה ולא תטיל מרידות ביין הבא אחר מכאן ,ושמא יש בזפת ויכנס היץ לכלי גומאכח עצמוכח ונבלע בו ,וכיון דדבר המכונס , לתוכו הוא אסור אפי׳ לד׳ דפליג בגת של חרם שזפתו גוי פ השוכר כט, דהתם כנוס העברה בעלמא הוא שאין מכניסין לתוכה לקיום אבל הכא הרי ועומד. גוי רבבן — פי׳ זפפן ,לשון רבב. ונותן לתוכן יין ויש׳ ] ל א ל [ עומד — מפני תקון הזפת. /לעולם כדאמ׳ מעקרא — דגוי נותן בו יץ של י ש ׳ ] ר א ל [ ל לתקון הזפת ,ויש׳]ראל[ עע״ג שלא ינסר היין קודם שפיכה ל * כח( לענ״ד כתנת רבינו היא, כז( חסר• :זפת״. רבינו ששמע מרבו. שנשארו מקומות בכלי שלא כסס הזפת ושם יש גומא בזפת ,וא״כ ,אפילו אם אנו יודעים שלא הכנים הגוי יין לכלי אחר שזפתו אסור הכלי ,ופי׳ חדש הוא ,ע׳ תום׳ לג ,א בשם ר״י ושאר הראשונים ,וממה שרבינו פי׳ כן את לשון הברייתא מזה יוצא שגם סתם ברייתא ם״ל שהיין שנתן בתוך הזפת הולך לאבוד ומותר הוא וא״כ רב זביד שחולק צ״ל שם״ל שאין אנו חוששין •שמא יש גומא בזפת״ ,ודברי רבינו צ״ב ארוך. ל( ולא כפי׳ רש״י ,שמשמע מדבריו כט( לקמן עד ,ב ,מר בדברי רבינו שם. שהגוי נותן יין שלו ,וע׳ רמב״ן בחי׳ ד״ה בעידנא שכ׳ ג״כ כפי׳ רבינו ,וראה מאירי )עמוד צג מעמודי םסרו למםיכתין ד״ד .זפתו( ור״ן שכ׳ פי׳ זה בשם רבינו ,חע׳ ו ב ת רבינו לא( כן העתיק גם שהביאם הרשב״א בתורת הבית בית ד שער ה תש דף קנב. הר״ן אבל המאירי כ׳ וז״ל• :שראה שלא נגע ב ו . . .״ ,והנה בדברי הראב״ד שבתורת הבית שם כ׳ להדיא שאע״פ שהיין הולך לאבוד אם המי נגע בקלוח היין נאסר הכל מה שנשאר פירוש הראב״ד 68 פרק שני ע גודה זדה וא״ת באותה שפיכה עצמה תאםר דכחו של גוי הוא לב׳ ה״ל אותה שפיכה כאלו שופכה לטיט והיכא דכחו לאבוד לא גזרו רבנן. מי דמי התם — לגבי גאדות. אזיל לאבוד — שהזפת אינה בת מאכל כלל ,אבל הכא אע״פ שהיין נאבד משתיה הנה הוא נאכל ע״י המלח והמלח אינה נפסדת ע״י היין ,ולא עוד אלא שמתמתקת מן היץ. גוי נותן לתוכן יין ויש׳]ואל[ נותן לתוכן לג מורייס ואינו חושש לד לכתחלה או דיעבד — /י״מלה כי לענין אסור הציר והמורייס הוא שואל, מי גזרי׳ שמא יתן לתוכו יץ כתחלהלו או לאלז ,והאי אינו חושש דקתני, ה״ק אינו חושש שמא יתן לתוכי יק כתחלהלו ,וי״מלה בו עגין אחר׳ כי פשיטא לן דיש׳]דאל[ גותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה ולא גזרי׳ בהו משום יין ,אבל מבעיא לן אם יתן בו יץ אחריהם לכתחלה או ל * ואי ק״ל מי הזכיר גתיגת יין לח ציר ומורייס כלל דקמבעיא לן אי לכתחלה אי דיעבד, איכא למי׳ ] מ ר [ דקתני ואינו חושש ואי אציר ומורייס בלחוד קאי מאי חשש דיין לס איכא פשיטא דלא גרע ממיס אלא לאו דהתר דיין קמ״ל ,מיהו מספקא לן אי איגו חושש ומותרין ל ת ת לתוכו יץ קאמר או אם גתן לתוכו יץ ואיגו חושש לשום איסור קאמר. ] ד ף לג .ב[ ת״ש דתניא נותן לתוכו יין — ול״ג ביה לכתחלד״ נותן כ ת ח ל ה מ — כלומד תחלה שיתן ישנים לתוכן ציר ומורייס בכלי ,עיי״ש ,וא״כ כתנת רבינו במ״ש .קודם שפיכה״ הוא קודם שהגיע לזפת. לג( חסר. :ציר״. לב( וכחו אוסר את היין כדאי״ לקמן עב ,ב. לד (.לא מצאתי בראשונים שלפנינו ,וע׳ תום׳ לג, לד( חסר. :איבעיא להו״. לז( וס״ל לי״מ אלו שאם לו( נ׳ דצ״ל. :בתחלה״. סד״ד ,כן היא. יתירו לו להכשיר בציר וסוריים אז יש חשש שיתן בו יין תחלה דמשקה במשקה מיחלסי אינשי ,משא״כ אם א״א להכשיר רק במים אז לא יבא לטעות ליתן בו יין קודס לח( אבל בגמ׳ ם .הגי׳. :ישראל נותן לתוכן שיכשירנו ,ראה בגמ׳ לקמן לג ,ב. ציר או מורייס וחוזר ונותן לתוכן יין ואינו חושש״ ,וכ״ד .הגי׳ גם בריטב״א. מ( כ״ה גי׳ דבינו לט( לענ״ד ברור שמלה זו טעות סופר היא וצריכה להמחק. K פירוש הראב״ד פרק שני זדה עבודה 69 לתוכן היין נותן לתוכן הציר׳ ומשמע דאחד מכאן נותן בהן יין לכתחלה דארישאמא קאי דקתני נותן לתוכן יין. ציר היין׳ ומורייס שורפין טעם ואיני יודע ושמא למה, נותנין לתוכן מלח הרבה והמלח נכנסת בו ומיבשתו לגמרי׳ ספיקאמב. וקנקנים דאיירי בשמעתן של חרס ננהו׳ מדקבעא להו החזירן לתוך כבשן האש׳ וקנקנים שהחזירן לכבשן האש ונתלבנו מותרין׳ מפני שבחמימת האש מעט סגי להו ,שאין אנו צריכין אלא ליבש לחות היין שבתוכן׳ ובנשירת הזפת ברפוי, או אפי׳ הלחות ומ״ה שרי מתיבש, בחזרת הכבשן, אע״ג דלשאר אםורי לא סגי להו בהכי ,משום דהםיקן מבחוץ ,הכא םגי להו. קינםא חד — נתינת הגחלים בתוכו. אסר — אע״ג דסגי להו בחמימות מועטת ,חיישי׳ דלמא חיים עלייהו דלמא פקעימג ולא שביק להו בגוויה כל צרכו. וחד להו שרי — כיון דבחמימות מועטת סגי להו לא חייש ושביק כל צרכו .והלכתא כמאן דאסר. מהו לתת לתוכן שכר — מי גזדינן שמא יתן בהן יין או לא .כלי נ ת ר אין להן טהרה ומסתברא הני /והוו להו כחרס הדריינימד .אחר מה י״ב חדש אסור, דאסוד בהנאה. חצבא — /מםתברא שתחלת תשמישן נשתמש בהן ישראל מו אע״פ שנשתמשו בהן גויים אחר מכאן הרבה מותרין בשכשוך ,כדבר שאין , וכמו שיוצא ברור ממ״ש להלן :״ ו מ ש מ ע . . .לכתחלה...״ ,וכ״ה הגי בגמ׳ ם ,.אבל מא( על חדשים ,ובהם פשיטא דלכתחלה קאמר בכל הספדים חגיי ״לכתחלה״. מב( כ״ה בכ׳׳י ונ׳ שר״ל שספק הוא לו לרבינו אם זה הוא הטעמ, נותן וכר. מג( כדאי׳ ססחים ל ,כ׳ וכמש״כ תום׳ וכמו שהתחיל לכתוב :״ושמא...״. מה( לפני מלה זו יש נקב בכ״י מד( לעיל לב ,א. בםוגיין ד״ה קינםא. בגודל מלה א ,ודברי רבינו אלה כתבם הרשב׳׳א בתורת הבית בית ה שער ו דיש דף קנד וז״ל* :ונראין דברי הראב׳׳ד שפי׳ דהוו להו כחרם הדרייני ואפילו אחר יב חדש אםורין ואםורין בהנאה״ עכ״ל ,אבל הרמב״ן בחי׳ מתיר אחר יב חדש. מו( הרשב״א שם דף קנג מביא סי׳ זה בשם -יש מי שסירש״ ודחאו ,וע׳ בחי׳ הרמב״ן. פירוש הראב״ד 70 ע בודה זרה פרק שני מכניסים לקיום ,דאי תחלת תשמשין היה ביד גוי לא עדיפי ממשפך של עץ דבעיא ניגוב מז. פתוותא כסי אסר דבי נזיכסי — כלי חרם של מקום פלוני. רב אשי שרא — פי׳ גאוןמח כסי דפחדא ,משום דמשמ׳ א ס ר לגמרי ואפי׳ גגוב לא ואליבא סגי ליה ,ולא משכחת לה אלא בשל חרס, דרבנן דפליגי עליה דד׳ פעם במשפך של חרם בפ׳ השוכר מט. ג׳ מותר — מסתברא אפי׳ בשכשוךנ דלא דינן נא הכי בגגוב כלל גב. והלכתא ירוקי כרב זביד בקוניאגג דלעניו י ק נסך חיורי ואוכמי אסירי ולענין חמץ ומסתבדאנד מדלא בפסח כולהו אסירי, שרי מפליג בהו ,ל״ש מכניסו לקיום ול״ש אין מכניסו לקיום שרי כדין מתכת ,מיהו מכגיסו לקיום בעי גגוב מפני שמרי יין המתיבשין עליו ,מפני שהקוניא מין מתכת הוא ומגיגה על החרס יש עליה תורת מתכת ,ואשכחן דאקילו בה בעי רבנן גבי גגוב הלוקח מתכת דאלו כלי עץ שגשתמש בהו גוי פעם ראשון ואע״ג דאין מכניסו לקיום כ ג ת משפדמז ,ואלו גבי מתכת תניאנה /כוסות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין ,וכלי מתכות אמוד׳ בפרשה כדאי׳ בפ׳ השוכר נה ,גבי מכניסו לקיום נמי סגי ליה בגגוב דלא בלע מידי בצוגן. ]דף לד ,א [ קנקנים של גויס /אחר י״ב חדשים אסורין או מותרין וכו׳ א. מה( הרי״ף כ׳ פי׳ זה בשם ״גאון״. מז( כדאי׳ לקמן עד ,ב. נ( בדברי רבינו אלה אפשר להעמיס הן את גדי רש״י והן מט( לקמן עו ,ב. את פי׳ ר״ת בתוס׳ ד״ד ,כסי ,אבל בהשגותיו הל׳ מאכלות אסורות פי״א הי״ח כ׳ רבינו גב( שהרי בגמ׳ לפגי דין נא( נ׳ דצ״ל :״דנין״. להדיא כפי׳ רש״י. נג( כן אמרו בכתובות קז ,ב. כסי ,נזכר גי פעמים ״שכשוך״ להכשר כלים. נד( דברי רבינו אלה עד סה״ד מובאים בשם רבינו בתורת הבית בית ה שער ו סוף דף קנג עיי״ש ,ובריטב״א ד״ד .״אמר״ ,אבל הרמב״ן בחיי ד״ה ה״ג חולק ע״ז ,ראה גס ר״ן. נה( לקמן עד״ ב. א( כבר כתבתי ,שמאחר שנמצאות בספר זה כמה פעמים הבאות מן הגמ׳ אשר לא כ׳ עליהן שום סי׳ ,מזה נ׳ שכ״י זה אינו שלם ואין בו כל ספרו של רבינו למס׳ זו. פירוש הראב״ד מתענין צריך פרק שני 71 עבודה זדה לשעות — מי שאמר הריני בתענית למחר עד חצי היום להתענות כמו שאמד או לא .מי הויא ק ב ל ת ת ע נ י ת או לא. במה בגדים ש מ ש משה כל ש ב ע ת ימי המלואים וכר — לפי שלא מצינו לאהרן אלא ולבניו ב ומצינו שאותן , ב פ ד ג׳ וא״כ משה במה שמש ,מי הבגדים משתרי הס ביה מחוסרי לבשום כדכתו , בגדים כי היכי דאשתרי ליה זרות ,או דילמא לדידיה גמי הוו ליה בגדי כהונה. בחלוק , דכתי ה בהו מעשה אורג. ]דף קטנה, דרך לבן שאין בו אימרא — תפירה ,כעין בגדי ד כהוגה היה לד. ב[ אבטא — כעין דטייעי היא ,ודומה מבא ו לאבטי וגדולה היא מן הכובא דמכניםין לקיום הוא ז ,והאי דטייעא, סכך הטייעא להוליך אותה על הגמל שלו. , בתר , ת ר י ס ר ירחי שתא וכו — והוא הדין ל ג ימים מעת לעת ח׳ אבל אין זה הדין לא בחרצניס ובזגים ,דורדיא דחמרא לא סגי ליה בשלשה ימים , ואפי במאה דהוה ליה כעין חרצנים גולפי בתר שחומי חגים. , וכו — אע״פ שהושחרו מדוב תשמישי היץ. , ת ר י ס ר — וה״ה ל ג ימים מעת לעת ח ,א״נ רבותא אשמעינן שאע״פ שהן מעפר שחור כמו חצבי ש ח י מ י ם כ י ה , ד ר ט שמכניסו לקיום , הוא בעי לישה או למלאתן ג ימים ,והצבי שחימי דסגי ליה בשכשוךם, מפני שאין לאשמעינן, מכניסו לקיום הוא, ותמיהא לי להאי פידושא, למאי איצט , פשיטא שגרע מעץ׳ והחכם יבור לעצמו. מוריים אומן — מודייס החדש הבא מבית האומן ועדיין לא נ ת ע ר ב , בו יץ מפני שיש בו שומן הפירותי כ ד מ פ ואזיל. ד( ר״ל מעיל ,שהוא כמין ג( ויקרא ה ,דיג. ב( כדכ׳ שמות כה ,ד. ה( רק במעיל כ״כ חלוק כמש״כ רש״י שמות כה ,ד ,וראה רמב״ן שם לא. ז( ועל כובא אמרו לעיל שם ו( דאי׳ לעיל לג ,ב. שמות כח ,לב. ח( ר״ל בערוי ,וכן ס״ל גם להרשב״א בתורת הבית דאין מכגיסין בו לקיום. בית ה שער ו ריש דף קנד וראה גס ב״י יו״ד קלה ,ותום׳ בםוביין ד״ד .אכטא. י( כ״ה בכ״י וצ״ל• :הדגים״. ט( דאי׳ בגמ׳ לעיל לג ,ב. פירוש הראב״ד 72 אף ציר אם פרק שני חלק אומן — חלק הוא הגעשה מדגים קטנים טהורים כעין של דגים או ע״י כבשים ,ודגים טהורים גכדין בו ,ופעם ראשון יא גפיש דג עבודה זרה שומגיהו, טמא אלא הגיחה ׳ וקסב ]ד[ מפני האי היץיא, תגא שלא גאסר הלכד פעם ראשון חלק יא לכבישה מפגי ערבוגייב כשסוחט אותה ביד גוי משגםחט איגו חושש שמא גתן בו יין ,מ״מ צריד שידע בבירור שהיא פעם ראשונה או שניה ולא גתערב בו פעם ג /ושמא היה להם זמן ידוע שצריך לשהות בו המים הראשונים והשניים ואח״כ מוציאין אותן המים ונותנין בו מים אחדים ובאותן המים השלשיים מערכין בהן יץ תחלתן תיד באותו יג הזמן הידוע להם הצרד לשהותם אם ראה י ש ׳ ] ר א ל [ עשייתן תרמינך אע״פ שעתך שגעשה בידי — זימנא גוי תיד אותו הזמן מותר. אחריתי מתרמא ליה שעת׳ לאותובי שפיר ,כלומד בפעם הזאת לא הקשית יפה. ה ״ ג י ד אימר בזביחה הוא עובדה. אדף לה ,א[ אסורי הנאה שרי פרשיהו — מדקאמר קיבת עגלה מותרת ,וטעמא מאי מפני שכגוס במעיה וכמו שמוגח בקערה דמי׳ אלמא כיון דלאו גופא הוא לא מתסרי ,פרש גמי לאו גופא הוא ולא מתםרי, אבל גבי ע״ז אע״ג דלאו גופיה הוא ניחא ליה בגיפחיה ומתם׳ ,וכד פי׳ רש״יא במ׳ חולין ב ,ולאו ג משום דקיבה פרש הוא כלל ,אלא חלב גמור הוא, כ ד ת נ י א ד קיבה שבשלה בחלבה אסר. יא( ע״כ גי׳ אחרת היתד ,לו לרבינו בסוגיין ,שהרי לפי גירסתנו ,פעם ראשון...׳׳ ,לא נאמר יג( צ״ל» :אותו». יב( כדאי׳ לקמן לס ,א. רק על מורייס ,וגי׳ רבינו לא מצאתי. יד( גי׳ רבינו לא מצאתי ,וראה רש״י. א( בכל המםיכתא כולה לא מצאתי שיקרא רבינו בשם רש׳׳י ,רק כאן׳ ואולי יש מזה קצת סמך שבמקום שכ׳ רבינו .צרפתי׳׳ אין כוונתו לרש״י ,והדבר צ״ב ארוך, שהרי לפעמים מ״ש רבינו בשם .צרפתי״ נמצא ברש״י ולפעמים לא נמצא. ג( גם מכאן והלאה דברי רש׳׳י הם שם. pקטז ,ב סד״ה הרי זו. ד( במשנה חולין קסז ,ב ,והנה ברש״י שם .כדתנא• ורבינו כ׳ .כדתניא״ אע״פ שהיא משנה ,וידידי הרה׳׳ג ר׳ קלמן כהנא יצ״ו בספרו שנת השבע )תל אביב ,תשי׳׳ט( ע׳ קכא כ׳ שבם׳ העמוד מצינו בכמה מקומות .תניא• כשמביא משנה ,ו״תנך כשמביא ברייתא, עיי״ש שהאריך בזה ומביא גם תשובה מד שדירא גאון שכ׳ גיכ כן ,אבל צ״ע ממ״ש פירוש הראב״ד ר׳ טמא פרק שני 73 ע בודה ז רה ירמיה ה לפי שא״א לגבינה ו בלא צחצשי חלב — ומפני ח ל ב נאסר, כ ד א מ ר ז איכא דקאי מפני ביני שמעמידין אותה בעור טיפי ח. / והויא ליה נבילה גמורה ,א ב ל — הקיבה מותרת שלא נאסרת עצמה דלאו גופא היא ט׳ ואי ק ״ ל י בשחוטה נמי , ומשום בשר בחלב ונבעי נותן טעם כ ד ת נ י א ד ב מ חולין יא המעמיד בעור הקיבה יב אם יש בה נותן טעם אסור, נאםרין ואינן אלא התערובת מפני בעי התם כיון דתרויהו היתרא ננהו טעם בשול , נותן שיהא דדרך אסרה תורהיג ,אבל נבלה דאםורא דאוריתא כיון דאוקומה קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפי׳ יוםפ ך מגש יד. ומי אמר שמואל במשהו והויא ליה ההוא — דקיבה מותר אסר מתס/ ולא בעיניה ,כ״כ ה ר וכיון דמפ , , לה , ב מ ת נ י אלמא ס״ל כותיה ,ומתרץ לעולם לא ס״ל כותיה והתם אליבא דקודם חזרה מפרש. , שמן ר ב אמ׳ — פ י משום חתנות ,ולא מפני שהיה ]דף לה ,ב[ בו טעם לאסור מן התורה ,ושמואל אומר לא היתה גזירה ,אלא מן התורה נאסר משום גיעולי גויס ,וההיא דאמרטו אבימי ניתואה פתן ושמנן טז, משמיה דרב אמד ולאיז ס״ל לשמואל. ]דף לו ,א[ בשלמא לדידי דאמינא — שלא היתד .גזירה אלא מטעם , גיעולי גוים נאסר היינו ד ד יהודא הנשיא התירו ום״ל נ״ט לפגם מותר, ואע״פ שהראשונים התירו א והיו נוהגים אסור ב נט״ל אסור והם היו גדולים ד (.ראה הגרי״ס ודקדוקי סופרים אות פ וכ״ד, רבינו לקמן מה ,ב ד״ה והתנן. ז( לקמן לה ,ב. ו( בכ״ה במקום ״גבינה״ אי׳• :לה״. גם בגמ׳ ם. ט( כמו שכתב רבינו לעיל ח( ושם אי׳ :״אטפי״ ,ובגמ׳ ס .הגירםא :״יטפי״. י( ראה גם תום׳ ד״ד .מפני וגם שאר הראשונים כ׳ קר זו. ד״ה אםורי. יב( כגי׳ הב״ח בהגהה שם ,ראה גם דקדוקי סופרים שם. יא( קטז ,א. יד( כ׳ דבריו גם שאר הראשונים זצ״ל׳ ודע שבתורת יג( כדאי׳ סנהדרין ד ,ב. הבית בית ג שער ו וכן בריטב״א ובר״ן בםוגיין פ בשם ״הראב״ד״ תי׳ שלא פ רבינו, אבל בחי׳ הרמב״ן ובמאירי בסוגיין כ׳ תי׳ זה בשם הרב אב״ד }בעל האשכול[. יז( ראה תופ ד״ד .בשלמא וגס טז( חסר :״וכר ״. טו( לקמן לו ,א. ריטב״א ,ואולי גס רבינו כוונתו היא לשמואל אליבא דתנא דמתני׳. א( לענ״ד ברור שמלה זו טעות סופר היא. ב( בכ״י יש כאן מלה א שלא 74 סרק שני פירוש הדאב״ד ע בודה זדה מן האחרונים ,לא אמ׳ בכה״ג אין ב י ד יכול לבטל ,שהדי במקומות הרבה חולק על רבו במדרש התורה והלכה כתלמיד ,אבל בדבר תלמיד המותר והגדול אוסר מפני גדר דבר אין קטן ממנו רשאי להתירה. הם לא דרשו — אם ר׳ יהודה הנשיא לא הסכים לדעת פי׳ אם המקרא. א נ ן ג דרשי׳ — דחזי׳ בפי׳ כי דניאל גזר עליו ד כ ת י ב ד וביין משתיו ושמן דומיא דיין דמשום חתנות. ושמן לכל דניאל גזר עליו דהא אמר — ומפת נמי מצי לאקשויי ל ר ב ישראל הורה וכתוב ד אשד לא יתגאל בפת בג המלד וביץ משתיו, מ״מ תירוצו סליק לכולהוה. ה״ג ואמר ו רב שמעיה ז מה טעם — תירץ הא שמן נמי לא פשט, וכ״ת מ״מ כיון דלא היה גדול ממנו היאד יכול להתירה ,סמכו על המקרא שמעיד שאין אדם רשאי לגזור עליו ,מהמקרא ח גדול מזה ומזה ,ד כ ת י ב ט במארה ,והיכא דאין ב״ד יכול ,כגון שהגדול גזר על הדבר מפני גדר ד ב ר י מקטן או יא הקטןיג אומ׳ מראית עיניו שאינה כדאי לאוס׳ מגזרה זו׳ אבל הכא המקרא מעיד עליו שאינו כדאי לאוסרו ,וק״ליג לעיל נמי דקא מקשי ליה שמואל לרב דגיאל גזר ואתא ר׳ יהודה ובטיל ,לישני ליה נמי כה״ג, שאין בה אדם רשאי לגזור ומיה גזירה על בטיל ,ואיכא למימ׳ הצבור אלא א״כ רובן כ י ת דאמר יכולין לעמוד ר ב דגיאל גזר עליו ותלמידי שמאי והלל גמי גזרו עליו ,ע״כ כי גזר דגיאל לא גזר אלא בעיר ובעיר ג( בכ׳׳ה הגי׳ :״אנן לא דרשינן״ ובנמ׳ ם .הגי׳» :אנו לא יכולתי לפענחה. ד( דניאל א ,ח. נדרוש״ ,אבל .מלת »לא״ נוספה למעלה בין השורות. ו( בכל הספרים הגי׳: ד (.ד״ז כ׳ הרמב״ן בחי׳ ד״ד .ה״א ,בשם רבינו ,עמ״ש עיז. ״אמר״ ,ותירוץ הגמ׳ מתחיל במלה זו ע׳ תום׳ ד״ד .והתנן ,אבל דבינו גריס ״ואמר״ ח( אולי צ״ל: ז( כ״ה גי׳ ר״ח. ומפרש שדברי רב שמעיה שייכים לקושיא. ״שהמקרא״ ,בכתב יד זה המי״ם דומה מאד לשי״ו׳ ואולי צ״ל :״והמקרא״. יא( ב מלים אלו ״מקטן י( כמש״כ רביגו ד״ד .בשלמא. ט( מלאכי ג ,ט. יב( אם המלים או״ ,אינן מובנות לי כלל ,ואולי ט״ס הן או שחסרות אי איזו מלים. יג( ראה תום׳ ד״ד, ״מקסן או״ ,ס״ס הן אז במקום ״הקטן״ ,צ״ל :״והקטן״. בשלמא שהרגישו ג״כ בקר רבינו ובתי׳ השני תי׳ כעין תי׳ רבינו ,מ ׳ גם בחי׳ הרמב״ן פירוש הראב״ד פרק שני זדה עבודה 75 , מיהא רוב ציבור יכולין לעמוד בו בהא איכא דובא ,ו ר יהודה הנשיא כי , שדא בין בעיר בין בשדה שרא ,ואי דניאל גזר עליו כ ד ק א היכי שרא ליה דניאל ר׳ יהודה הנשיא בעיר ועקר תקנת׳ דדניאל בעיר ,אלא לאו דלא גזר ולא ב״ש וב״ה גזור אלא מעקר התורה נאסר ומעקר התורה הותר יד ,ומסקנא דר׳ יהודה טו לא ם״ל כ ר ב ודלא דניאל גזר עליו כלל, ואי ם״ל כשמואל ניחא ,ואי ס״ל גמי כ ר ב דהוא מי״ח דבר וגזירה א׳ היתה בין בעיר בין בשדה ,ה״ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ומדהותדה מקצתה הותרה כולה בין בעיר בין בשדה. ] ד ף לו ,ב [ גופא א מ ר ט ז א ב י מ י בנותיהן מאי היא — כלומר הלא בנותיהן א ס ר מן התורה דכתי׳יז לא תתחתן ,גזרו עליהן שיהו נדות מערימה, כדי שלא יהו יש׳]ראל[ מצויץ אצלן ולא ניתי למנםבן. גניבא בית מ ש מ י ה ד ר ב אמר — ביאה נמי גזירה היתה כדמפ׳ ואזיל. דינו של ש ם גזרו דכתו׳ הוציאוה ותשרף — ואע״פ שבאותה שעה לא היו יש׳]ראל[ הרי היו שם בית דינו של שםיח ובית דינו של אאע״היח שהיו מקיימין את התורה בהופעת רוח הקדש ,ושאר האומות היו בעיניהם כגוים לפי שלא היו מקיימין המצות והיו עובדים ע״ז ,וגזרו אלו שיהו גדורים מן העריות שלא יתערבו באחרים כדי שלא ימשכו אחריהם , בע״ז שלא ישאו את בנותיהם ,ובנותיהם שלא יגשאו להם ואפי דרך זנות, ולא עוד אלא מפני גדריט ד ב ר גזרו עליה שריפה באותה שעה ,וכששמע יהודה כי ממנו היה הצילה ,שהדי יהודה יש׳]ראל[ היה ,ובני יעקב כשהיו נושאין את בנותיהם היו מגיירין אותן כ קודם לכן. אלא גוי הבא על ב ת ישראל — פי׳ כשגזרו בית דינו של שם בדרך זנות ה״מ הבא על ב ת יש׳]ראל[ דממשכא בתריה ,וקרי ליה דאורייתא טו( אחרי מלה יד( וראה מ״ש רבינו לעיל ד״ה בשלמא. ד״ה ,הא דאמרינן. זו יש נקב קטן בכ״י ובסוף הנקב כ׳• :ריר,״ ,והנקב הוא במקום שתי אותיות ,ואולי היה יז( דברים ז ,ג. טז( לפי גי כל הספרים חסר כאן •באלי אמר״. כ׳• :דשריה״. יח( שאברהם אבינו קייס את התורה כולה אי׳ בקידושין פב ,א ובבראשית רבה ס׳ פה. אות יא אי׳ וכ׳ רש״י בבראשית לח ,כד ,שתמר היתה בת שם שהי׳ כהן ולפי׳ דנוה כ( כדאי׳ בבראשית ים( ולא ק׳ קו׳ הרמב״ן בבראשית לח ,כד. לשריפה. , פירוש הראב״ד 76 ע בו דה זד ה טחן שני על שם שנכתב בתודה דכתי׳כא הוציאוה ותשדף ,ותו גרסי׳ במם׳ ברכות כב בג׳ מקומות הופיעה רוח הקדש בבית דינו של שם ובבית ריבו של שמואל וכו׳ של שם דכתי׳כג צדקה ממני ,אלמא דעת המקום היה עמהם. ה ״ ג כ ד וגמ׳ הכי הוה בתמיכה גנו׳ באקראי הוה — פי׳ והלא גזרת בית חשמונאי אפי׳ באקראי הוה דקתני הבא על הגויה, דמשמע ביאת אקראי ,אלא הכי קתני בית חשמוגאי גזרו על הביאה של צינעא בין דאקראי בין דמיחדא ליה אבל ייחוד גרידא לא וכר. ]דף לז ,א[ אמר רבינא הילכך ת י נ ו ק ת גויה וכו׳ — פליג אד ר ב גחמן דאמד ל ע י ל א שיהו גדות מעריסא ,וההיא אתיא כר׳ דאמרא גוי בן יומו מטמא בזיבה ,והא דדביגא אתיא כר׳ חייא. פשיטא — כלומר כ י ת דגוי בן ט׳ שנים הוא דמטמא פחות מט׳ לא מפני שאיגו ראוי לביאה גויה גמי לא מטמאה עד ג׳ שגים. מהו דתימא — אפי׳ בתוד ג׳ נמי לא מטמאה דהא לא ידעה לארגילה קמ״ל. ר׳ אמר יה ודא נ ש י א ה — בגו של רבן גמליאל ב של רביגו הקדוש היה. אביי הכל מ ו ד י ם כ ש ת צ א ח מ ה וכו׳ — על ר׳ יהודה הגשיא וסיעתו קאמר .כי כשנחלקו עליו כל סיעתו לא ג לאוסרה ליגשא לא גחלקו אלא באם תצא ,וכיוצא בו אם לא באתי מכאן עד יום פלוני ,וימות בתור אותו הזמן ,והאי דקא׳ אם תצא ולא קא׳ אם לא תצא דומיא דאם לא באתי, משום דדרד חמה לצאת ,וקס״ד לכ״ע להוי תנאה ומעכשיו קאמד ליה אפי׳ דאם תצא ,קמ״ל דפליגי ,ואם אמר ליה ע״מ שתצא דכ״ע מעכשיו כא( בראשית לח ,כד. רבה ,וא׳׳כ גם את תמר גיירו ,אם לא היתה בתו של שם. כב( נ׳ שטעות סופר היא ,שהרי בגמ׳ שלפנינו לי׳ בברכות אלא במכות כג ,ב. כד (.אות מ כד( לא מצאתי גי׳ זו ,וראה בגמ׳ ס. כג( בראשית לח ,כו. אינה ברורה ואולי היא שי״ן. ג( ברור כשמש שמלה זו ט״מ ב( חסר. :בנו׳׳. א( לעיל לו ,א. היא ,הסופר רצה לכתוב את המלה שלימה הבאה אח׳׳ז והפסיק וכתבה עוד פעם. פירוש הראב״ד פרק שני עבודה זרה 77 קאמ׳ ושריא ,כשתצא דכ״ע אסור לינשא במקום יבם עד שיחלץ לה .מיהו לד׳ יהודה הנשיא דםבר לה כר׳ יוסי חולצת ולא מתיבמת ולרבנן מתיבמת, ול״גד בה ואי מיית בליליא הוי גט לאחר מיתה ,דלר׳ יוסי לא הוי גט לאחר מיתה אלא חולצת ולא מתיבמת ,כדאמ׳ פרק מי שאחזוה זה גיטיך לאחר מיתה לא אמד כלום ,ואמ׳ עלה אמר ר ב הונא ולדברי ר׳ יוסי חולצת, וגרסי׳ התם ו אמר רבה כשאמות ולאחר מיתה אין זה גט ,אלמא כשאמות כלאחר מיתה דמי ולד׳ יוסי חולצת ,ומאן דגריס ליה מפ׳ ליה הכי ז ,ואי מיית בליליא כגט לאחר מיתה הוא ,פי׳ הרי הוא כאלו אמר לה זה גיטיך מיתה דכ״ע חליצה מיהא בעיא ,ואביי לישנא קמ״ל דשלא אבא ח לאחר כלאחר וכו׳ מיתה דמי ,וכבר פיר״שט שהיה לו לאביי לומר דלא תצא חמה דומיא דכשלאי ,אלא מפני שסוף חמה לצאת אודחא דמילתא נקט, ועוד אתה צריך לדעת כי דמיון ע״מ שתצא חמה הוא ע״מ שלא אבוא מכאן עד יום פ ל ו /ואם מת בתוך אותו זמן היא מותרת דכמעכשו דמי, אבל אם אמר לה ע״מ שאבא מכאן עד יום פלו׳ ומת בתוך אותו זמן לא כלום הוא ,דאע״ג דכמעכשיו דמי ,מ״מ בעי לאוקומי תנאה ולא מצי לקיומיה וגיטא לאו כלום הוא. וקמפלגי בראשו ארוך — פלוגת׳ בפ׳ אלו טריפות יא ,תנא דבי ר ב ודבי ר׳ ישמעאל דדרש להו בכללי ופרטי וכלל ,ואייתר ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך אע״ג דליתיה בפרטי ,ותנא דבי ר ב דדיש בכלל ופרט בלחוד, אין בכלל אלא מה שבפרט ,ולא מייתר ליה סלעם לרבויא. ] ד ף לז ,ב[ רב חייא בר אמי אמ׳ ס ו ס ב י ל — וקא מפלגי בכנפיו חופין את רובו ,ותנא דבי ר׳ ישמעאל דמייתר ליה סלעם קא מרבה לםוםביל ולכל דדמו ליה ,אע״ג דחופין את רובו כל דהוא הואי ,הואיל דדמי לפרט לכל מילי ,אבל שושיבא דהוא ראשו ארוך לאיב מרבינן דלא דמי לפרטי בהאי מילתא ,דפרט אין ראשו ארוך והאי ראשו ארוך. 0עב ,ב. ד (.גיטין עב ,א. ד( לא מצאתי מי שלא גרסה. ח( גלעג״ד דבמקוס •ושלא אבא״ צ״ל: ז( ראה פי׳ רש״י ד״ה לכי נפקא. ט( אמני יודע •דשלא באתי״ ,והיינו •לכשתצא״ ,כמש״כ רבינו בתחלת הדבור. י( חסר* :באתי״. למי נתכוון ,ונ״ל ,שצ״ל• :פרישנא״ שהרי רבינו טי׳ כן לעיל. יב( נ׳ שרבינו גרים כגי׳ גמ׳ דידן וע׳ תום׳ ד״ה בראשו, יא( חולין סו ,א. שהקשו ע״ז ודחו גי׳ זו ,וע׳ הגי׳ בחי׳ הרמב״ן ,ונ״ל ששם בד״ה צ״ל* :בראשו ארוך פירוש הראב״ד 78 ועל ל מ י ת א י ו — אסור לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש. אוקמוה אדם סרק שני משקה מםבזדיא וכו׳ — עקרה בפסח ראשץיג. דקרוב וסתם ע בו דה ז רה אדאורייתאטו דכתי׳ וכל טומאה הויא וטמא שבעת טומאת שבעה ,דכתי׳ וגומי, וקאמ׳יז כל יגע אשר בו הטמא לעילטז הגוגע אשר בו במת יטמאיח, יטמא — בכל גפש יטמא כמותו. וכתי׳יז בתריה כ ל הגפשות הגוגעותיט תטמא עד הערב ,וקאמ׳ שלא בחבורין גזרו שיהא טמא ז׳ ,לא אשכחן לה לא במשגה ולא בתוספ׳]תא[ ,ולא שמעגו אפי׳ אמורא שאמד אותה ,אלא סברא דגפשיה קאמ׳. אמר ולא להו רבא לא תתלו וכו׳ — כי מעולם לא כ היתה גזירה זאת עתידה להיות ,וגזירה לא היתד .אלא בחבורין ,כי מן התורה אדם באדם אפי׳ בחבורין איגו טמא זי ,כדממעט לה בספרי כא מוהגפש הגוגעת תטמא עד הערב ,ואתו איגהו גזרו דבחבורין מיהא יהא טמא לתרומה וקדשים, כדגרסי׳ לא אמדו במם׳ גזידכב פרק ג׳ מיגים ,אמ׳ ר׳ יצחק בר׳ יוסי א״ד יגאי טומאה בחבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לא לגזיד ועושה פסח ,ואמ׳ ה ת ם כ ג אי אמר׳ בשלמא בחבורין דרבגן הייגו דשגי ליה בין תרומה לגזיר ,ושגי ליה כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם במת, אלמא חבורי אדם טמא ז׳ באדם מדדבגן לתרומה וקדשים אבל לא לגזיר ועושי פסח ,ותגן כריש מסכת אהלות שגיס טמאים במת א׳ טמא טומאת יג( פסחים םז ,א .המאירי בסתיחתו למס׳ פסחים כ׳ שהגאונים נ״ע פליגי״. חלקו את מס׳ פסחים לשתי מסכתות :צרפו את פרק ערבי פסחים לארבעה פרקים הראשונים וקראוה מם׳ פסח ראשון ואת שאר הפרקים קראו מם׳ פסח שני. טו( לענ׳׳ד חסר כאן . :ו כ ד * ,ודוק. יד( נ׳ דחסר. :מסאב״. יח( צ״ל. :אשר יגע בו הסמא יטמא״. יז( שם כב. טז( במדבר ים ,יא. כ( ראה מ״ש רבינו יט( במקום .כל הנפשות הנוגעות״ צ״ל. :והנפש הנוגעת״. כא( במדבר יס ,כב ,ודע שרבינו בדבור הקודם ,וכדברי רבינו כ׳ גם הרמב״ן בחיי. מפרש את הספרי שמיידי אפי׳ בחבורין ,אבל בססרי סתמא קתני ,וברור שתום׳ נזיר מב ,ב ד״ד ,בחבורי ס״ל שהספרי מיידי שלא בחבורין ,וע׳ היטב בחי׳ הרמב״ן לםוגיין ד״ה הא שגם הוא ס״ל דבחבורין מן התורה מטמא סומאת שבעה וראה רמב״ם הל׳ טומאת מת פיה כג( בגמ׳ כב( מב ,ב. ה״ב ובפירושו ריש מס׳ אהלות ,שס״ל כרבינו. שלפנינו לי׳ .אי אמרת — לנזיר״ והגי׳ היא. :ואי אמרת דאורייתא מאי שנא״ ,ונ׳ פרק שני פירוש הראב״ד 79 ע בודה זרה , ז׳ וא׳ טמא טומאת ערב ,כיצד ב׳ ,אדם הנוגע ב מ ת טמא ז ואדם הנוגע , בו טומאת ערב ,כיצד שלושה ,כלים במת וכלים בכלים טומאת ז׳ ו ה ג בין כלים בין אדם טומאת ערב ,כיצד כד כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם , טומאת , ז ה ד בין אדם בין כלים טומאת ערב ,וכולה מתניתין בחבודין הוא כה ,כגון שהרגו בחרב שבידו מטמא אותו והוא מטמא את בגדיו וכלן ז /ומקראי נפקא בספרי כו ,ואפי טומאת , חבורי אדם באדם אינו טמא, ואיכא למימ׳ דכי תנן הא מתניתי׳כז לנזיר ועושי פסחכח ,אי נמי קודם , גזרה ,והאי דקא׳ ר׳ יצחק ב ר יוסף לא אמרו טומאה בחבורין אלא לתרומה , וכר ,ג מ הוי גמי׳ ליה דבחבורין מיהא גזרו ,ומיהא לא גזרו אלא לתרומה, וגזירה זו לא התירה יוסי ך יועזר. א ל א כ ט הכי אמר רב נחמן ספק טומאה בר״ה היתיר לוזן וכר — ומר זוטרא בריר .דרב נחמן שמא לא היה בקי במשנה זו דאהלות ,ולא במדרש ספרי, כדגרסי׳ל ברבה בר השלקות — היינו א מ ה לא תני מר סדר טהרות. בשולי גוים, מדרבאלא גזר לב משום חתגות, ולא תיקשי לדלג כיון ד פ ת אינו אסור אלא משום בשולי גוים למה ה ו צ ר מ , שתיהן לשנות ,כי יש ל ו מ בתחלה גזרו על בשולי לד גוים משום דמצוילד חתנות דידיה ולבסוף גזרו על כל לד בשול וקרא אסמכתא בעלמא וכר. ]דף לח ,א[ פי , ד ג י ם קטנים מלשים אין בהן משום בשולי גויס — אם בשלם הגוי ,שהרי משנמלחו נאכלים הם כמו שהן ח׳ניים[ ,ואם מלחן גמי גוי בהיתר לפני יש׳נראל[ אפי׳ בשלם הגוי עצמו מותר שלא א כד (.כן פי׳ גם כד( חסר• :ארבעה״. שרבינו נקים לישנא דגמ׳ ממש. הרמב״ם שם במשנה א׳ וכמש״כ הרמב״ן בחי׳ לסוגיין ,שכן דעת רבינו. כח( לבד ,אבל תרומה וקדשים מ ( ר״ל דאהלות. כו( במדבר ים ,טז. כט( בכל הספרים לי׳ •אלא״. ם״ל למתני׳ דחבורין מטמא ז. לא( כ״ה בכ״י ונ״ל שצ״ל• :מדרבנן״. ל( בבא מציעא קיד ,ב ,עיי״ש. לג( כ״ה גם הרמב״ן בחי׳ לעיל לד* ב ,וע׳ גם מאירי לב( נ״ל שצ״ל• :גזרו״. לד( הלשון מגומגם ,ולענ״ד ברור כי כן צ״ל• :בתחלה גזרו על והר״ן במתני׳. פת משום בשולי גוים משום דמצוי...״ ,וכן תי׳ גם הרמב״ן בחי׳ שם דתחלה גזרו על הפת משום •דשכיח חתנות דידיה מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו ואתא בי דינא אחריגא וגזר בכל השלקות משום חתנות...״ ,וראה גם מאירי ור״ן ,וע׳ תום׳ בםוגיין ד״ד .השלקות. א( את דברי רבינו אלה עד המלים• :שאין קיתב הדעת במליחה״ כ׳ הרשב״א 80 פירוש הראב״ד מציגו שרק שני זרה עבודה גזירה במלוח גוי כלל״ ועוד הגזירה של בשולי גוים היא ויוצאה לגו מן המשגה ב דקתגי השלקות ,אבל במליח לא אשכחן ,והדעת מ כ ר ע ת שאין קירוב הדעת במליחה כלל ,ולא עוד אלא שהמלח פוגם את המאכל לעגין הגוף ג. אמר רבינא הילכך האי גוי — פי׳ גוי אחד הצית בו את האור ויש׳]דאל[ עוממות שאין קבר בו את הדלעת והיה האש כבה והגחלים הדלעת גצליח בו ד ובא גוי וחתה בגחלים באותה סיכתא ,הואיל ולא היתה לבשל כוגתו אלאה שהרי הדלעת, לא יודע היה כי וטמוגה קבורה היתד״ לבשל הסיכתא ,אע״פ שלא היתה גצלית אם לא מחתויו של גוי, מותרת. ה״ד והשתא אילינזא / — אי לא הפד היה מתבשל שתי עד שעות נמי לא גתבשל עד ב׳ שעות. פשיטא -מאי עבד. אלא חתה ועכשו התם וראשה היה דאי לא הפיך לא הוה בשיל — כלל ,והגוי הצית את האור בו כגון וגתבשל בחתויו, דאותביהו — בשולי פי׳ בקעת ז, אחת חוץ לתגור והגיחו יש׳]ראל[ גיצלהח מן החמימות גוים גמורים גיגהו. שראשה א׳ תולה בתגור על ראש הבקעת החיצון ,ואם הבאות לו מן התגור עד שגעשה כמאכל בן דדוסאי אע״פ שהגיחו גוי בתור התגור מותר ,ואי לא אסור ,ואע״ג דלבסוף היה בא לידי מאכל ן׳ דרוסאי ,כיון דמחוץ לתגור היה עומד ט הוה ליה כולי מעשה ביד גוי ולאו בשולאי. ב( לעיל לה ,ב. בתורת הבית בית ג סוף שער ז בשם רבינו. ג( הרמב׳׳ס בהל׳ דעות פ׳׳ד ה׳׳ט כ׳ ,שהדגים הגדולים המלוחים הישנים הם רעים ביותר 0אחרי מלה זו יש נקב בכת״י עד מאד והם לגוף כמו סם המות עיי׳׳ש. במקום מלה א ,ודע שאם הגחלים לא היו עוממות כלל אז סשיטא שהדלעת מותרת וכמש״כ pחסר. :בסילתא״. ד (.מלה זו אםשר לקראה ג׳׳כ .ולא״. הרא׳׳ש סי׳ לא. ז( כמו שמצינו במם׳ שבת עד ,ב ,אבל רש״י פי׳ «םל״ ,ואת פי׳ זה כ׳ הריטב״א הגוי מותרת ,ע׳ רשב״א תורת הבית בית ג שער ז דף צ ,וראה גם ר״ן בסוגיין, ט( סברא חדשה שלא ח( ר״ל כבר נצלה. בסוגיין בשמו של רבינו. מצאתי אותה בראשונים ז״ל ,כולם כ׳ שאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוםאי בלי עזרת י( נ׳ וחסר ,דישראל״. פרק שני פירוש הראב״ד 81 ע בו דה זרה ] ד ף לח׳ ב[ הלכך יא האי ריפת& דשגר גוי תנורא — ואפה גוי הפת אלא קודם שנאפה את מותר׳ א״ג שגירת בשעת בא ישראל בא התנור וחתה בגחלים ישי]ראל[ וקרב את בשולו וסייע העצים בנתינת לתוך האש ונתן בו יש׳]ראל[ עצים כ ד י י ב שבאותן העצים מתקרב שגירת התנור הפת מותרת ,אע״פ שאפאו גוי לגמרי ,ודוקא בעיסתו של יש׳]ראל[ עיסת אבל הגוי שאפאו אע״פ יש׳]ראל[ משום אסור גויםיג, גיעולי ואע״ג דנט״ל מותר יד ,אימא קדירה בת יומא היתה ,כי הפה שאסר הוא שהתיר טו ,יש בו טז משום גיעולי הפה גויס ומשום בשול ,ואע״פ שאין , הסוגיא אוסרת משום גיעול כדקתנייז ,הביאו ל פ נ י פ ת פורני מאפה סאה אמר מה ראו לאסרה בשדה ,דלית בה חתנות ,אלמא ליכא משום גיעולי , נ מ י ת פעם א׳ יצא ר׳ לשדהיח אמר אין כאן פלטר כםבורין לומר משום גויס ,ו ג ר העם פלטר ואיבו דהוד. גוי, אכיל אבי ולא מצרי, חייש גיעול ,אלמא קדירה בת יומא לא שכיחא ,אבל הרי רגילים עכשו בקדירה ב ת יומא ,שאין כה בידינו להתיר ממנו איסור גיעול ,אבל אם לשה הגוי בצונן לקחו בפני ׳ יש ]דאל[ או בכלים ממגויט ,שאין אסור הפת של של י ש ר , וסייע ישר , באפייתו ואח״כ גרים בעיסה לפי שאין חתנות אלא , בפת האפויה ומשום ב״גכ ,והכי מוכח לקמןכא פ השוכר בההוא ב י ת א ב ב דחיטי , /ואשרא למטחנינהו ולמפינהו ולזבוניגהו לגוים שלא בפני י ש ] ר א ל [ , , ׳ מ״ט דאי לפני יש׳נראל[ חיישי דלמא אזל י ש ] ר א ל [ וזבין מיניה דגוי ,אבל בפני שלא אלמא בפני יש׳]ראל[ יש׳]ראל[ לא אתי למיזבן מניהו משום דה״ל מיהא לית ביה משום פ ת של פ ת של גויס, גוים ואע״ג דזבין ליה מן הגוי ,ואם נפשך לומרכג ,הרי סתם יינם נאסר משום חתנות ואפ״ה כי מטהר ליה יש׳]ראל[ ברשות הגוי וזבין ליה מיניה ומותר, דתנןכד יא( כגירםא שכתב דקדוקי סופרים אות ש וכן הוא גם בגמרא ם. יב( ולאפוקי הטלת קיסם ,כן סי׳ הרמב״ן בחי׳ לעל לה ,ב סד״ה מה את דברי רבינו ג( ע׳ מאירי לעיל לה ,ב ד״ד ,כבר בארנו שהסת ,וברמב״ן שם בשם אלה עיי״ש. הנקמץ ,והר״ן במשנתינו ד״ד ,ואלו הביא את דברי רבינו אלה בשמו של רבינו בקצור טו( אינני מבין כוונת יד( כדאי׳ לקמן סח ,ב. עיי״ש שחולק עליו ג״כ. טז( ר״ל בפת של גוי ,וכמש״כ הר״ן בשמו של רבינו. רבינו בזה. יח( בכל הספרים במקום •לשדה״ הגי׳• :למקום אחד״. יז( לה ,ב. כא( םד״ ו. כ( = בשולי גוים. ים( נ׳ שתםר• :מותר״. כג( ר״ל ,שכיון כב( כ״ה גם בגמ׳ ס .וגם ברי״ף ,והד״ס לא פ. שהעיסה היא של גוי למה לא תיאסר משום חתנות אסי׳ אם סייע ישראל באסייתו ,על כד( לקמן סא ,א. זד ,משיב רבינו• :הרי סתם...״ ,ראה גמ׳ בבא קמא סה ,ב. פירוש הראב״ד 82 עבודה פרק שני זרה המטהר ייגו של גברי ,אלמא אין חתגות אלא כשנגמר ע״י גוי אבל אם נגמר בידי ישראל ולא גשתלם הגוי עליו אין בו משום חתגות ,והדברים עתיקים כה אם יש׳ ]אל[ השואל כו מה ראו לאוס׳ משום חתגות תיפוק לן משום ספק יץ גסד ,נשיבנוכז שמא מפני ספק נסוך לא הייגו אוס׳ אותו בהגאה ודיו שגזרי׳ גסוך של עליו שתיה ועכשו כשגאסו׳ עליו משום חתגות וגוספה עליו ספק אום׳ בהנאה כח, אותו יש׳]ראל[ כט דודאי וכדי מגעו שלא שהוא לחלוק ספק מגעו ,אף גסוכו אסור על מגעו בהגאה, ביץ והחכם יחכם עוד ,והצרפתי ל מפרש כי באותה שעה לא היו רגילין בגיסוך ולבסוף כשראו שהיו רגילין לנסך אסרוהו בהנאה ומשום ספק גסוך ,וגראין דבריו. דג מליח — פי׳ דג גדול מליח שצלאולא גוי ,וביצה שצלאו גוי חזקיה שדי ,גאכל כמות שהוא חי לב גאכל ע״י הדחקלג ,וד׳ יוחגן אוסר, דרובא דאיגשי לא אכלי הכי. ת״ר בסוף הקפריסין והקפליט׳ פרקיןלד תילתאלה — /פי׳ והוא שבאים מן האוצר כדאי׳ קמאלה אשמעינן דאין נעשין ע״י בישול וגם אין עליהן חשש י״נ הואיל ומן האוצר הן באין ,ת ר י ל ו בתרי לו אשמעינן דנאכל כמו שהוא חי הוא. המםפן של גויס — כוספן איגו געשה ע״י בישול אלא שגותגין בו חמין ,ומסקגא בין יורה גדולה בין קטגה מותר דגט״ל מותרלז ,ואי ק״ל ליחוש לקדרה ב ת יומא לח ,אימר אפי׳ קדרה ב ת יומה פוגמתו ,וכי האי גוגא אמ׳לט גבי שמן ודבש מ. כו( קו׳ זו בצורה אחרת מביאה גם הרמב׳׳ן כה( לשון הכי דברי הימים א ,ד ,כב. בחי׳ לעיל לו ,ב ד״ד .ועל בשם רבינו שמואל עיי׳׳ש וגם בר״ן במשנה לעיל כט ,ב. כח( מכאן והלאה לי׳ ברמב״ן שם. כז( תי׳ זה כ׳ הרמב״ן שם בשם רבינו ודחאו. ל( אינני יודע למי נתכוון ,ותי׳ זה כ׳ הרשב״א בתורת כט( נ׳ שחסר. :גזרו״. הבית ריש בית ה סתם ונ׳ שהוא מדנפשיה ז״ל עמ״ש טור וב״י יו״ד רסי׳ קכג. לא( רבעו מפרש לשיסתו לעיל לח ,א ד״ד .דגים .שלא מציגו גזירה במלוח גוי כלל״, והרשב״א בתורת הבית בית ג סוף שער ז מביא פי׳ ושיטת רבינו זו בשמו עיי״ש. לג( ולא כפי׳ רש״י ,וכפי׳ רבינו כ׳ גס הרשב״א שם לב( נ׳ שחסר. :שהרי״. לה( כן הוא בכת״י ואין לו מובן ,לכן לענ״ד לד( מ ,ב. ריש דף צ׳. שט״ס היא וצ״ל. :ת״ר בתרא״ .ור״ל ת״ר האחרונה ששנויה בסוף פירקין ,ודו״ק. לו( כ״ה בכת״י וגם זו לענ״ד ס״ס היא וצ״ל :״ת״ר קמא״ ,ור״ל שבסוגיין ,ודוק. לס( ר״ל .אמרת״ ,שהרי לח( ע׳ תום׳ ד״ה אי. לז( כדאי׳ לקמן סח ,ב. מ( לקמן לט ,ב ,ועמ״ש רבינו לקמן סז ,ב סדיה אע״ג. בגמ׳ ליי בהדיא. פירוש הראב״ד משחא פרק שני שליקא — שנתבשל אחר שנעשה. אסור שהוא עבודה זרד 83 משום דמערבי ביה דברמא טמא ,ואינו נכר ביה ,מפני — משחיר כמו בבשולו והטומאה מושחרת, כן ומםקנא דאם דמותר, יתערב בו דבר טמא מיסרא סרי. חליא — מתוקים ,דנאכלין כשהן חיים ,והגיעול נותן טעם לפגם , הוא ואפי קדרה בת יומא. מרירי — אסירי אי משום ב״גמב אי משום שנ״ט לשבח הוא. שתיתאמג — ־ פי , מהבהבין שבלים של חטים או שעורים באש כשהן רכין ועושין קמח מן הקליות ומערבין אותן בדבש ,ואינו נעשה ע״י בישול ,א״נ נאכל כמות שהוא חי ונט״ל הוא ,ויש שעושין מקמח קלי של עדשים ,אלא שבעדשים נותן חומץ זולתי הדבש ,ויש שמתנין מים במקום חומץ. בטלפחי והלא מד — ודאי אסירא או מפני החומץ או משום ב״ג שהוא צריך בשול לבטל טעם החומץ ,בטלפחי ומיאמד ודבשא פליגי. מ״ם גזירה הא אטו הא — הואיל ורגילין בשניהם ,ופרס לא גזרי אטו ,אבל דחיטי ושערי לא יהבי ביה חומץ כלל הלכך ליכא למגזר ,וחיטי נמי לא מחלפי ,א״ד דאפי׳ חיטי בטלפחי תרי בטלפחי גמי גזי׳. מיני שתיתא — ברזילי גר היה ואיידי דשתיתא אייתי נמי הא ,ואיכא דאמר׳ כי ברזילי באותה שעה גוי היה ,א״נמה אין מקבלין גרים שתיתא לא בימי מותר דוד ולא בין דחיטי בימי שלמה, בין דטלפחי, ורב סייעתא אייתי למילתיה כי לי שהרי שעה ול׳׳נמו באותה עדיין לא נאסר סתם יינםמז ולא ב״ג. מב( = בישולי גויים. מא( רש״י פי׳ שמערבין בו יין ,וא״י מקור לדברי רבינו. מד( כ״ה בגמ׳ הנ״ל וגם ברש״י ורא״ש. מג( כ״ה גם בגמ׳ ם .וגם ברי״ף. מו( = ולא מה( כ״ה בכת״י ואולי ר״ל• :אמרו נמי״ ,שהרי כן אמרו ביבמות. מז( וצ״ל ,שרבינו לא סמך על מה שאי׳ בפרקי דר׳ אליעזר פרק מז נראה. )מובא בחי׳ הרמב״ן לו ,ב ד״ד• ועל ,ובמאירי במשנה כט ,ב( ,שפנחס ובית דינו גזרו על סתם יינם ,כיון שלא נאמר כן בגמ׳ ,או שס״ל שגזירת פנחס לא נתקבלה כמש״כ ב״י יו״ד פירוש הראב״ד 84 וכבשים שדרכן ל ת ת סרק שני לתוכן יין עבודה זרה אמר חזקיה לא שנו אלא וחומץ שדרכן — דאיכא דיהיב ואיכא דלא יהיב ,אבל אין לנו ידיעה גמו׳]רה[ שנתן בו לתוכן יין ,הלכך מספק לא נאסר אותן בהנאה ,כי שמא לא נתנו יץ נתנו ואם שמאמח אין נותן אבל טעם בידוע שהן מאותו מין שא״א להיות בלא יין ,א״ג שרובם מט נותנין בהם יין ,א״נ שראו נ שנתנו אסור בהם יין בהם טעם יץ ,איכא למי׳ כמו שהדרך כבשים שנותן לתוכן יין כך הוא דרכן מכיון לתת בהנאה, אפי׳ לתוכן יין הרבה וא״ת כדי השתא למתק נמי את איכא טעם לספוקי הכבשים שמא והנה אין שנתנו בהם יץ ודאי נא יש בהם נותן טעם ,ואי ק״ל נב כיון שדרכן ל ת ת לתוכן יין לר״מנג דחייש למיעוט וגבי גבינה דגוי אסר לה אפי׳ בהנאה מפגי ל ת ת לתוכן יין ספק ע עגלי ע״ז דהויא מיעוטא כ״ש הכא ואם גתגו בהן ודאי יש בהן טעם יין שהיה לו לאוסרן אפי׳ בהגאה ,ואיכא למי׳ ] מ ר [ התם ודאי בקיבה מעמידין אותו מאי איכא דילמא לאו מעגלי ע״ז הואי כיון דר״מ חייש למעוטא ה״ל פלגא ופלגא ,וכה״ג כודאי מגעו וספק טומאתו הוא אבל הכא ה״ל ספק מגעו, ותגן נד גבי טומאה, היו ב׳ רוקין א׳ טמא וא׳ טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברה״י וכוי ,היה רוק יחידי ונגע בו וגשא והסיטו בר״ה שורף עליו את התרומה ואין צריד לומר ברה״י ,הנה כי בכאן חדא םפיקא היא בין בשני רוקין בין ברוק יחידי ואפי׳ הכי שגי ליה בין ספק מגעו וודאי טומאתו ובין ספק טומאתו וודאי מגעו, דהכא שרפי׳ והכא תלינן ומ״מ בתרויהו אסירן, ה״ג לד״מ לעגין אסור הגאה שריי לן בכה״ג. ]דף לט ,א[ ור׳ יוחנן ה ת ם ידיגנ ממשו — שיש במורייס מראה היין ,הכא אע״ג דטעמ׳ דאית ביה ,לית ביה מראה ולא חשיב כאלו איתגה בעיניה ,מ״מ לרבנן דר׳ יוחגן בעי׳ טעם ומראה ושיהא גתון בו למתק את הטעם ,הלכד חרצגים וזגים בתיד י״ב חדש אסור׳ לדברי הכל ,דאית ביה מת( ולספק ספיקא זו נתכוון הריטב״א ד״ד .לא שנו. ריש סי׳ קכ״ג. מט( כ״כ גם רש״י ד״ד .ומאי אבל הרשב״א בתורת הבית הקצר בית ג סוף שער ו ג( לא זו אף זו קתני רביגו כאן. כ׳ ״כולם״ ,ועי רמ״א יו״ו קיו ס״י. נא( ורק בספק שנתן בהם יין אנו אומרים להקל ,שאפי׳ אם נתן יין שמא אינו נותן מעם נב( וע׳ רמב״ן בחי׳ שכ׳ בשם רבינו קו׳ ותי׳ זה קצת כמש״כ לעיל ,ועי להלן. נד( טהרות ס״ד מ״ו. נג( כדאי׳ לעיל לד ,ב. באופן אחר )וכ״כ גם הר״ן(. פרק שני פירוש הראב״ד 85 ע בודה זדה טעם יין ומראה י ק וטעמם מתמתק ע״י היין כי הוא מכשירן לאכילה ,ולאחר י״ב חדש דאין בהן טעם יץ אע״ג דאית בהו מראה יין מותריןא ,וגבינה שהעמידוה בקיבת ע״ז אסורה בהנאה ,דה״ל כמראה הקיבה וכטעמ׳ ,שהדבר ידוע שטעם הגבינה אינו דומה כטעם החלב וכ״ש מראהו ,וכיון שהקיבה לגבינה מעמידתו ה״ל כמראה הקיבה וכטעמו, והיא נתונה בו להכשיר מאכלה ,מי׳ הלכה כחזקיה דרביה דר׳ יוחנן הוא ,וחוקיה אליבא דר״י לא בעי אלא טעמ׳ והוא שיהא מכשירה לאכילה, הלכך חומץ לתוך מורייס אינן אסו׳ בהנאה ,דומיא דחרצנים וגבינה ,ויש שמוסיפין יץ לתוך מים דלחזקיה אסירי בהנאה בטעמא בלחוד מפני שהיין מכשיר המים לשתיה וה״ל ככבשין דלמתוקי טעמ׳ הואי ,ואי׳ ]בא[ דאמ׳]רי[ דלא דמי לכבשים, דאע״ג דיין מעלה ומכשיר טעם המים ,ה״מ טובא אבל טעם יץ פורתא כ״ש דפגס להו ,שהרי טובים הם המים לבדם לשתות יותר מן המים שיש להם טעם יץ במשהו ,כנ״לב. וטרית חלק טרופה — שמא יש בו דג טמא שאין ראש ושדרה ניכר בו 4 — סולתאנש והוא דג קטן ואינו מעלה קשקשת עד שיגדל הדג ד ,טמא עולה עמה ,ואינו מכיר בינו לדבר טמא. וקורט של חלתית — הוא שרף החלתית ,והוא צריך לחתכו מן החלתית בסכין ,מפני שומן הסכין נאסר ,אבל מה שמחובר מן השרף לעלה של חלתית מותר ,שהרי לא נחתך ,ולא חיישי׳ שמא מן המחותך הדביקו בו ,דמותר נתיר מיניה. אמר ר ב חבי״ת אסור׳ — חתיכת דג שאין בו סימן ואין קשקשת וסנפיר ניכר בהם ,וחתיכת בשר ,ויין ,ותכלת. חמפ״ג מותר — חילתית והוא פי׳ קורט של חלתית ,מורים ,פ ת וגבינה ,ונ״ל טעמ׳ דרב משום דחבי״ת אסר דאורית׳ ,ואסר בעיניה ה ,אבל ב( ועמ״ש רבינו לקמן עג ,א א( עמ״ש רבינו לעיל לב ,א ד״ד ,החרצנים. ד״ד ,יי״נ אםור ,ומובאים דברי רבינו בתורת הבית בית ה שער ה דף קנ. ד (.ראה תומי ד״ד ,אמר שכ׳ פי׳ ד( חסר• :ודג״. ג( ראה לקמן מ ,א. זה בשם הר״ר אפרים בר דוד ,ואולי במקום •אפרים״ צ״ל- :אברהם״ ,וכבר העיר ידידי פדופ .אפרים אורבך נ״י בספרו •בעלי התוספות״ )ירושלים ,תשט״ו( עמוד תקו העי מו וז״ל • :ד אסריס זה אינו ידוע לי ממקום אחר״ עכ״ל .אבל מזה שתום׳ כ׳ רק פי׳ זה וגס ממ״ש תום׳ בסוף הדבור יוצא ברור שלא ראו את ספרו של רבינו למםיכחין, 86 פרק שני פירוש הראב״ד ע בודה זדה חמפ״ג או אית׳ ו אסר דרבנן או ז לית׳ ה לאסו׳ בעיניה ,והא דקתני לא טרח ומזייף ,ה״ק לא חיישי׳ח דטרח ומזייף ,ולפי דעתי ל״ג במילתיה ד ר ב פח למאי ניחוש לה ,אלא במלתיה דשמואל גר׳ לה ,ופליג שמואל דאפי׳ בפת בלא חותם שרי ,ומאן דגר׳ לה מפרש בלשת קושיא ט, ] ד ף לט ,א[ תרי.טוני בשר ל״א י — כלומר לא אצט׳ למתנייה. א י ן לוקחין ימ״ח מח״ג — יץ ,מורים ,חלב ,מלח טלקונדדית ,חלתית, גבינד- אלא שום מן המומחה — פי׳ משום שהוא מומחה וידוע שאינו מוכר דבר ספק לישראל ,ולפי שהיה מגהגםיא שהיו לוקחים דברים הללו מן הגוים בהיתר ,היק כגון המטהר ייגו של גכרי ברשותו יב ,מורים כגץ מודים אומןיג ,חלב שחלבו גוי ויש׳]ראל[ רואהו ,מלח סילקוגדרית שישראל רואהו משעת חתיכתו מן ההר .חלתית שרואה אותו שפוסקו בסכין כ ש ר ע , גביגה שיש׳]דאל[ דואהו מתחלתו ועד סופו ,והיו בהן בגי אדם שהיו לוקחין מן הגוים להשתכר בהן מיש׳]ראל[ והיו פושעים בשמירה כמו שפי׳ ,ולא היו חוששין על לפני עלת״מטו ,לפי׳ אין לוקחין אותם אלא מאדם כשר ומוחזק בכשרות ,אבל דברים אחרים לא היה מגהגן ליקח אותן מן הגויים לפי׳ לא הוצרכו להזהיר עליד& לקגותם מן המומחה מפגי שחזקתן לא היו אלא מיש׳]ראל[. שחורה אסו׳טז דר״ם — ג״ל דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה ,באתרא דמד היה מגהגם בכך הלכך כה״ג אסו׳ בההוא אתרא והרמב״ן בחיי ואחריו הר״ן כ׳ טעם זה בשם הירושלמי ]בסירקין ה״ס ,וע׳ מהרש״א ותראה שזכה לכוון לפי׳ של רבינו במ״ש דחבי״ת איסור דאורייתא וכד עיי״ש. ו( כגון פת ,חלב ,גבינה ,וז״ל המאית ד״ד .כל. :שמא חאמר חלב סמא איסור תורה הוא ,חלב טמא אין לחוש לחליפין גמורין שהרי טהור לבן טמא ירוק ]כדאי׳ לעיל לד« p ונכר הוא ונמצא שאין שם אלא חשש תערובת״ עכ״ל ,ור״ל תערובת של מעט חלב טמא ומדאותיתא מין במינו בטל ברוב ואין כאן אלא איסור דרבנן — כ״כ הפרישה וש״ך ז( כגון מוריים ,ראה רש״י לעיל לח סוף ע״ב ומ״ש רבינו שם יו״ד קיח סק״ח. ח( ובאיסור ורבנן לא חיישינן לספיקא ושמא יזייף. ד״ד ,וכבשים. יא( ראה מ״ש י( = לא אמרינן. pע׳ תומי לקמן ד״ד .פת ,ועי תורת חיים. יג( כדאי׳ לעיל לד ,ב. יב( כדאי׳ לקמן סא ,א. התסב״א בשם רבינו. טז( נ׳ דחסר :״וכו׳״. טו( = עור לא תתן מכשול. יד( ראה גמ׳ לעיל לח ,ב. פרק שני פירוש הראב״ד 87 עבודה זרה , ואידך שרי׳ ובאתריה דמר הוו נהיגי איפכא ובההוא גוונא א ס ו ר בההיא אתרא ואידך שרי ,מ״ה קמפלגי במנהגא ,מ״ס כך היה מנהגם לערב בה קרבי דגים שחורים ומ״ם לא היה מנהגם אלא בלבנים ,ומר חזי הכא באתריה ומד חזי הכא באתריה ור׳ חגיגא ב״ג גמי חזא באתריה דזו ת ו מערכין בה ,הלכך בכ״מ חיישיגן לתרוייהו. והדבניותיז — פי׳ עגבים בשולות הרבה שזביןיח מאליהן ,ואין חוששיןיט שמא שרה אותן ביין ומפני כך הם מנטפות. ואין כ בהם משוס הכשר משקה — מלתא אחריתי. , שראש ושדרה ניכר — פ י ניכר בפרצופין שהוא דג פ ל ר טהור. כל מ ,א[ ]דף כאן בפתוח א כאן בסתום א — אם החביות פתוחות אע״פ שאין שם אלא כלבית אחת בחבית אחת כלן מ ו ת ר י ן ב דה״ל כאלו כולן אם מעורבות ג ,וה״ל ההוא שאר והגאה החביות סתומות חבית שיש בו בעי׳ רי״ףה פי׳ איפכא כי שיהו כשחבית הכלבית חזקה לכולהו ,אבל שתי ד כלביות שכלביות בתוכה בשתי ד פתוחה חביות, בפתוחות חיישי׳ דילמא חדא אתרמויי אתרמי ונפיל לגוה ובעי׳ תרתי באותה חבית, ואם החבית שהכלבית בתוכה היא סתומה םגי ליד. בחדא, ואם שאר יח( כן מיי גם תום׳ רי״ד ,מלשון תרגום יז( כגי׳ שכ׳ בדקדוקי סופרים אות ו. ים( ע׳ לקמן מ ,ב ד״ד .זבין ,שרבינו כ׳ סי׳ זד .בשם ״הגרפתי״ ויקרא סו ,ב. pבםסרינו הגי׳ ״אין״ וז״ל הריטב״א: ודחאו ,וסי׳ כמו שפי׳ רש״י כאן ,וצ״ב. והראב״ד גרים ואין בהם בוא״ו ותרתי ק ת נ י . . .ואשמעינן אגב אורחא שאין במשקה ההוא משום הכשר משקה...״ עכ״ל ,וגם המאידי גרים ״ואין״. א( בכ״ד .הגי׳ פתוחות סתומות ,וע׳ הרב המגיד הל׳ מאכלות אסורות ס״ג הכ״ג בסוף דבריו שכ׳ וז״ל :״ולשון כאן בפתוחות כאן בםתומות ולא אמרו כפתוחה וסתומה נאות יותר לסי׳ רבינו״ עכ״ל ,והנד .רבינו גרים ״כפתוחה וסתומה״ ואעפ״כ מפרש ב( כן פי׳ גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות ם״ג הכ״ג וראה כרמב״ס שם. תום׳ ד״ד .כאן שכ׳ חלק מפי׳ זה בשם ר׳ ״אפרים״ ,מג׳ לעיל זמף ה. ד( בכל חבית אחת ואז כולן מותרות כמש״כ ג( הר״ן כתן לפי׳ רבינו בזה. ד (.אין בידי לקבוע אתו נוסחא היתד .לו לרבינו בדברי הרי״ף ,ע׳ הרמב״ם שם. הרב המגיד שם ובהגהות הב״ח על הרי״ף ,ונ׳ יותר ,שרבינו היתד .לו הגי׳ שהיא ברי״ף שלסנינו אלא שהוסיף דברים כדי לפרש כוונתו ,עי׳ גם בב״י יו״ד פג. פירוש הראב״ד 88 ע בו דה זד ה פרק שני החביות פתוחות מותרות .ואם סתומות אפי׳ יש באי מהן ב׳ או ג׳ כלביות בין שהיא פתוחה בין סתומה היא מותרת וכולן אסו׳ כדלקמן. ובדגים בסי׳ כל שיש סנפיר — /משנה היא באלו טריפות ו דאיידי טהדת עופות וחגבים ,וקאמר ודגים סי׳ טהרה יש להם׳ אלמא לא סמכיגן בהכרת פרצוף עד שיראה בו סי׳ טהרה ,בשלמא לרב הוגא דאמד בעי׳ ראש שיהא גיכר, ושדרה איכא בראש סגפיר וקשקשת ז, ואיכא למימי ה״ט דרב הוגא דבעי ראש ושדרה ,לאו משום דםמכי׳ אהכירא בעלמא, אלא כי היכי דגחזי בהו סגפיר וקשקשת ,אלא לרב גחמן היכי משכחת לה, ע״כ רב נחמן אמר הכי בהיכירא בעלמא קאמד אביי כי תנן ד ב ר א ש ח הוה ליה קשקשת. — /והנהו ליכא למסמר עליהו אהכידא ומשום בעי׳ סי׳ ,ואיכא נמי אחדיניט דדמי רישיהו לטמאין ולהנהו צריכי טי׳ ,אבל לדגים טהורים שהפרצוף שלהן מופלג מן הטמאין סמכי׳ אהכידא, ובין ל ר ב הוגא בין ל ר ב גחמן אהכירא סמכי׳ ,ולא בעי׳ סנפיר וקשקשת, מי׳ מ״ס בעי׳ הכידא טפי ומ״ס לא בעיי. מחלקת לטבול — ד ר ב הוגא ורב גחמן. בציר! — דזיעה בעלמא הוא ,אבל לגופן דגוף דאםו׳י היא אנו מחמידין ובעי׳ ראש ושדרה גיכד ,ואע״ג דתגיאיא הטמאין לאסור יב, מדרבנן יג הוא וקרא אסמכתא בעלמא יג הוא. עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל א׳ וא׳ — פי׳ הראשין וכל השדרות ניכרין אע״פ ששאר הגוף של הדג הוא טדיף ואינו ניכר מותר. ז( ברור שס״ס יש כאן ,שהרי לפמ״ש כאן למה נקט שדרה, ו( חולץ גט ,א. אבל הרמב״ן בחי׳ ו״ה עד כ׳ וז״ל :אבל הראב׳׳ד ז״ל כתב שראש ושדרה ניכר שהוא דג פלוני וטהור ...בשלמא לרב הונא ובעי ראש ושורה בראש איכא טנטיר ובשורה קשקשת אלא לרב נחמן קשיא ובראש ליכא קשקשת ז״ל הרב ז״ל ,וכ״ז בשם רבינו גס הרשב״א בתורת הבית בית ג שער א דף סג עיי׳׳ש וכן במאירי בסוגיין ד׳׳ה ולענין ולעיל מיניה ד״ד ,כל שמאריך מאד בדברי רבינו אלה ,וברור שהרמב״ן והרשב״א לא ח( חסר» :לא״ ,ראה הערה הקוומת. העתיקו כל דברי רבינו שכ׳ כאן. ט( שהרי המשנה אמרה .ובדגים״ ,וקי לומר שעל שני מיני דגים לבד קאי. יב( חסר. :צירן ורוטבן״. יא( חולין קיב ,ב. י( נ׳ דחסר. :דאורייתא״. יג( ורבינו תנא המסייע לרא״ש בסוגיין ורשב״א תורת הבית הקצר בית ג שער א ,ולא פירוש הראב״ד ארבא חזא פרק שני ע בודה זרה &9 דצחנתא — דגים דקים מאד. ביה קלפי — במקצת הצחנתא. ושריא — לכוליה ,דה״ל כטדית טרופה שראש ושדרה של א׳ יד מהם ניכר שמתיר את כלן ,ורב הונא בר חנינא ס״ל חילק דקתני במתני׳ טו לא סולתניתטז הוא ,אלא מפני היין נאסר כדמפ׳ לעיל, מי׳]הא[ הלכתא כרבא. אמר מקצת׳יח רבה מי איכא — /כלו׳ מי איכא דשרי כל ח נ י ת קלפי כי שמא הקלפים pהטהורים הן ויש טמאים אחרים מעורבין בהן ,דם״ל לרבה בעי׳ ראש ושדרה של כל א׳ וא׳ ואפי׳ לצירן. ואנא לא מיסד אסרנא לא אמרנא דה״איט לי רב פפייט — דשרי רב הונא בר חנינא אפי׳ בגופן. ולא שרי׳ — בגופן. דה״איט לי ר ב יהודה משמיה דעולא מחלוקת — דרב הוגא ורב נחמן. לטבול בצירן אבל לגופן ד״ה ע ד שיהא ראש ושדרה ניכר — וכי , היכי דמחמדי׳ בגופן ובעי׳ ראש ושדרה כ הכיכא ב ע י ראש ושדרה לכל של כל א׳ ו א /וי״מכב שרב הונא בר חיננא התיר הצחנתא בקלפים שראה בדופני הספינה ,אמד דבא מי איכא מידי ,כי שמא הקלפים הללו לא מהללו היו אלא מפעם אחדתכג שבאו בה דגים טהורים ,ולא משרא שרי׳ בגופייהו דה״א מר יהודה / אלמא היכידא יתירה בעי׳ לגופו, הלכך בקלפים יד( אבל רש״י לעיל לט סוף ע״ב כתום׳ ד״ה מחלוקת ,וע׳ טור וב״י יו״ד ס״ג. טז( שאמרו עליה לעיל לט ,א טו( לעיל לה ,ב. פי׳ של כל דג ודג. יז( נ׳ דחםר! שאסורה משום שערבונה עולה עמה ,וםולתנית הוא דג קטן וטהור. ים( = דהא אמרן. יח( כמו שפי׳ רבינו לעיל ד״ד .חזא. ,משום״. כב( כן פי׳ גם רש״י כ( נ׳ דחםר • :לכל א׳ וא׳ ״ .כא( נ׳ דחסר- :נמי בצירן״. ד״ד ,ואנא לא ,וגם הרמב״ן בחי׳ ד״ד .חזא פ פי׳ זה בשם *ויש שפירשו״ ,ואת הפי׳ שפ רבינו לעיל פ הרמב״ן בשם ״רש״י״ ,ונ׳ שט״ם היא שם ברמב״ן ,וע׳ גם ר״ן ,וכגי׳ כג( סירוש זה לי׳ ברש״י. שבדקדוקי םוסרים אות ס וכ״ה הגירםא בגמ׳ ס. פירוש הראב׳יד 90 סרק שני עבודה זדה הללו אין להתירה ,דלא עדיפא מהיכירא דראש או שדרה ,ותמיה׳ לי טובא חדא דרב הוגא בר חגיגא גופיה היכי הוה שדי ,ועוד דבא גופיה דאסר וחייש דילמא הגהו קלפים מדגים טהורים אחדים היו ,הא ליכא האי חששא כגץ מין שהיה דבר ידוע שלא היו שם דגים עוד שרי ולא חיישי׳ לשמא והקלפים מן טמא מעורב בה הטהורים היו וכי כ״כ היא מםופקת האי צחגתא שאפי׳ אין מין כשד כלל מצוי בתוכה כד ,ועוד יבדוק במקצת ויראה אם ימצא שם א׳ מהקלפים ויתיר את כלה ולמה אסרה אותה על הספק, ד ר ב פפא אמר הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל א׳ ועוד וא׳ נכר לא כרבא ולא כ ר ב הוגא בד חגיגא ,וקי״ל דהלכתא הוא. עוברי זה כסי׳ דגים — הם ביצי דגים. מ ש ר י ץ מבחוץ — דג טהור ,שמוציאין ביצים ואח״כ מגדלן. ב י צ י ם כך סי׳ עוברים ד ג י ם — שראשה אחד כד וראשה א׳ חד קא׳ דשכיח בביצי דגים. בודדת — פי׳ רבי׳ האי גאון כבדה ,שאין לד שוה בשוד .כבדה בבצים כביצה טהורה ,ולשון ערבי כבדית אלגודראכה. אמר רבינא בשנימוחו — אבל לא גימוחו לא סמכי׳ אסימ׳ ,ו ד ו ק א מ סי׳ עוברי דגים דליכא דדמי לחו בטמא אבל בביצים של עוף לא סמכי׳ אסי׳ משום דאיכא דעורבא דדמי ליוגה והכי איתי במ׳ חולין כח. ולד׳ דוסתאי /ה ת נ ן כך ס י ׳ עוברי ד ג י ם — אלמא מדמצרכיכט לסי׳ ש״מ אית ליה עובדי. כד( אעס״כ מותרת אם ידוע שמקודם לא היו בה דגים סהורים ,כנ״ל לדחוק ולפרש .ואולי כד (.בגליון גמ׳ ם .כ׳ :״אלכודרה״ ,ועמ״ש בהערה. חסרות כאן אי איזו מלים. כו( כיה הגי׳ בגמ׳ ם ,.וגם בתורת הבית בית ג שער א וברין ,והדקדוקי סוסרים לא כ׳. כז( דברי רבינו אלה עד סוף הדבור העתיקם הרשב׳׳א בתורת הבית שם מלה במלה בשם כח( סד ,א. רבינו )וכצ״ל גס בריסב״א( ,והיא גס שיטת ר״ת בתום׳ דיה אמר.. כט( צ״ב ,שהרי יותר פשוט לסרש ,מדקתני עוברי דגים. פירוש הראב״ד ]דף מ ,ב[ ה״גל פרק שני 91 ע בודה ז דה לאו תרוצי קמתרצת תריץ כך סי׳ קרבי דגים לא — ואי אמרת קרבי דגים הא לא הוו כה״ג. משכחת לה בשליפוחא — פי׳ בית הרחם של דגים׳ כדגר׳ ב מ חולין לב היא האם היא טרפחת היא שלפוחית׳ וכשהיא , מליאה רוח היא רועשת לג כצורת העובר. דגים — /כלומר אני מלחתי את הדגים והוצאתי שאני נולוזתים את קרביהן ומלחתים והם טהורים שכיון שהוא מעיד שהוא הוציאן ממעי אמן ,אין לחוש שמא שקר העיד ומדגים טמאים היו ,דכולי האי לא חשידי׳ , ואס לא העיד כך חיישי שמא קנה אותם מן הגוי וסומך על דברי הגוי לומר שממין טהור הוא ואינו חושש למכשול אחרים בדבר הספק. עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן — כי כשיאמר כך מתידא הוא להעיד שקר כי שמא יכירו בהם אם עוברים הללו ראויים להיות מדגים אלו ,שלא יהו עוברים גדולים והדגים קטנים ,א״נ איפכא ,והלכת׳ כמ״ד אני מלחתים ותו לא צריך ,ודוקאלד שאינו חשוד אבל אס היה חשוד למכור עוברי דגים טמאים בחזקת טהורים אפי׳ אם יאמר אני מלחתים א ס ר ליקח ממנו ,ונ״ללד שאם יאמר אלו דגים ואלו קרביהן אפי׳ הוא שחשוד מותר ליקח ממנו ,שאין לך חשוד בעולם יותר מהגוי ,ותניא לה לוקחין ביצים מן הגוי ואין חוששין לא משום נבילה ,ואקשי׳ וליחוש דלמא דעוף טמא נגהו אמר אבוד. זיתי /וכ״ש כשנראה בעיני׳ הדגים והעובדים. גלוסקא המגולגלין — על שם שהם מגולגלין ב ב י ת הבד מכאן ומכאן כעיסה המגולגלת בעריבה כשעושין ממנה גלוםקאות. לוחמרא רמא בהו / — וק״ל לפי׳ הצרפתי א שמפ׳ בדבדגיות לא( נ׳ שחסר :״והיכי משכחת״ ,או שחסר; ״וכר״. ל( גי* רבינו לא מצאתיה. לג( כ״ה בכת״י ונ׳ שט״ם היא ,ואולי צ״ל ״דומה״ ,ורבינו רצה לפרש, לב( נה ,ב. לד( דברי רבינו אלה כ׳ הרשב״א שגם לפי התירוץ יש מקום ללשון ״עוברי דגים״. בתורת הבית בית ג שער א ריש דף סד בשמו של רביגו וכ״כ גם המאירי. לו( לסני מלה זו ישנה בכ״י מלה א שלא יכולתי לפענחה, לה( חולין סג ,ב. לז( אינני יודע למי נתכוון ,ולעיל בפי׳ המשגה כ׳ רבינו מי׳ ודומה למלת ״הכא״. פירוש הראב״ד 92 פרק שני ע גודה זדה דלא וויישי׳ שמא שרה לח אותן ביין ,ה״ל לפי לבעל גמ׳ כמו שפי׳ כאן בזיתי גלוסקא ,ונ״ל כי עקד ההתר בדבדניות לא היתה אלא שאין על אותו המשקה הנוטף לט מהן תורת יין לא לאסור יין ילא להכשר טומאה. השלוחין אס ו׳ — פי׳ שלוחין ,מופשטין ,כגון שלח מ י ד מ׳ שהאוכל מופשט מן גרעין שבתוכה. והחגבים הבאים נון הסלילה מא אסו׳ — סלילה כ ג ת דדך סלולה מב. כלומר גמכדין בדדך מעט מעט ,שמא זילף עליהן יין. ומן ההפתק מותר — פי׳ מן האוצר מג ,שמוציא אותן מן האוצר שיש שם הרבה מהם ואגו דואין אותם יוצאין מן האוצר ,שאין חוששין שמא זילף שם יץ ,מפגי שהן מסריחות מן היין כשהייתן ,ודוקא שאותן חגבין כבושין הם אבל שלוקים ודאי אסור משום ב״גמו. וכן לתרומה — מפ׳ בגמ׳ וכן לכהן החשוד ,שאם הוציא אותן מן האוצר ולקח ישראל ממנו מותר ,דכלי האי לאו תרומה היא ,מאי אמדת דלמא ערב בו תרומה ,סבר שמעי׳ ביה רבנן ומפםדו לי מנאי ,ונ״ל דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ליקח ממנו כלל קנסי׳ ליה ,כדתנן בבכורות מד, כהן ה ח ש ת אין לוקחי׳ אפי׳ מים ומלח דברי ר׳ יהודה רש״אמו, וי״ל כיון דקי״ל כר״ש דלא קגיס אלא באסור גופה ,הכא גבי אוצר לאו אסו׳ גופא הוא דהא לא מערב באוצר כלל ,ומדוכתא אחריגא הא לא זבגי׳ מיניה לעולם ,הלכד כי מזבין מאוצר אפי׳ לכתחלה גמי מזביגי׳ מיגיה דה״ל כשאר מילי. והביאו לו יין תפודדם של ע׳ שנה — בדוקא גקט ליה׳ כלומר מן האוצר היה ,דאי הוו מערבי ביה חמרא מפגם פגים ליה ,אבל שלא מן האוצר אסור מפני שיין תפוחים חשוב יותר מהיין ושמא עירב בו יץ. הדרן עלך פ׳ אין מעמידין לט( כן טי׳ רש׳׳י לח( ע׳ טיה״מ לרמב״ם. זה בסתם ולא דחאו ,וצ״ב. מא( כ״ה גם בגמ׳ ס. מ( ברכות כח ,א. לעיל לט ,ב׳. מג( אע״פ שבגמ׳ אמרו. :מן האוצר מב( כדכ׳ ירמיה יח ,סו. :דרך לא סלולה״. מד( = בשולי גויס. ומן ההפתק ,-ע׳ ערוך ערך אפתק ,שהפתק הוא ג״כ מין אוצר. מו( חסר. :וכו׳״ ,וז״ל המשנה שם« :ר״ש אומר כל שיש בו מה( כט ,ב. זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו״. כל הצלמין אםורין אי דנעבדין — אי פשיטא ליה לר״מ דנעבדין בכ״מ. בהא פליגי רבנן א — ולשון שאלה היא ,כלומר במאי פליגי רבנן, הא ד ק ת נ י ב מפני שנעבדין ,ולא קתני שמא נעברו ,א׳׳נג דקאמר פעם א׳ , בשנה ,ואי משום ספיקא׳ למה לא נסתפק לו אלא בפעם א ד בשנה אלא ודאי פשיטאה ליה ד נ ע ב ד י ן פעם א׳ בשנה וא״כ מ״ט דרבנן ה. אמ׳ נראה פליגי, לפרש רב י צ ח ק ו במקומו דתרויהוח לפרושי אלא דרכן של אותן /אמר ר ב יהודה פלוגת׳ מקומות דר״מ שהיו ורבנן עובדין /אמר אתו ח׳ רבה ז ולא לכל ע״ז שלהן — / בגזירה ביוק איד הגדול שלהן ,הלכך הני נמי למפלחיגהוט עבידי ,ושמא ט עבר עליהו ב( נ׳ שצ״ל: א( בכל הספרים הגי׳• :מ״ט דרבנן״ ,וגי׳ רבינו לא מצאתיה. ג( לענ׳׳ד זה שנותן רביגו פי׳ שגי ,משום דמקר הגמ׳• :אי דגיעבדין״, •קתני״. משמע ש״מסני״ נופל גם אם הדבר הוא רק ספק ,דאם ,״מפני״ ר״ל וודאי הוא שנעברו, ד( דאם אין הדבר ידוע י״ל הו״ל גמ׳ לומר כיון דנעבדין...״ ,ע׳ ריסב״א. ה( לענ״ד לפי סירושו של רבעו מובן היטב שעובדין אותו כמה פעמים בשנה. זה שנקט הגמ׳ בקו׳- :אי דנעבדין פעם א בשנה מ״ט דרבנן״ ,ולכאורה ״פעם א׳ בשנה״, שפת יתר הוא אבל לפי פי׳ רבינו לישנא דווקנא היא ,שהרי רק ממלים אלו יוצא, שוודאי הוא שנעבדין ולא ספק ,וכיון שוודאי הוא •מ״ט דרבנן״ ,שהרי לא יחלקו על ו( חסר• :וכוי ״ ,וכמש״כ רבינו לקמן. המציאות .ומיושבת קר תום׳ ד׳׳ה אי. ח( רב יהודה ורבה בר בר ז( מדברי רבינו להלן תראה ,שר״ל רבה בר בר חנה. חנה .וכן פי׳ גם הרמב״ן בחי׳ ,ששניהם חולקים על רב יצחק )ולענ״ד אסשר להעמיס סי׳ זה גם בדברי רש״י אבל המשנה למלך הל׳ עבודה זרה פ״ג ה״ו ד״ד ,ומ״ש לא פי׳ כן את דברי רש״י( ,וע׳ היטב מ״ש המאירי בד״ה ולענין ,אבל הר״ן כ׳ רק על רב יהודה שסליג על רב מחק ,וע׳ משנה למלך ד״ד .וראיתי שכ׳ שלפי הר״ן אפשר לומר שגם רבב״ח ט( לא זכיתי להבין ,רבינו כופל: פליג ,וזכה לכוון לדברי רבינו והרמב״ן. •הני נמי למפלחינהו עמדי״• ,וע״ז של נכרי אסור מיד״ ,ור״ל אפי׳ קודם שנעבדה ,וא״כ למה כ׳• :ושמא עבר עליהו יום איד ו״נעבדה״ ,וצע״ג ,וע׳ היטב בדברי המאירי ד״ד, 93 94 פירוש הראב״ד יום פרק שלישי זדה עבודה איד ונעבדה ,ומיד ט נאסרין׳ שהרי ע״ז של נכרי אסור מידי׳ והא מפני שנעבדין ,כלומד מפני שהמנהג שלהם לעבוד פעם א׳ בשנה דקתגי לכל דבר העשוי להם לעבודה והני נמי עשויין לעובדה ,ורבנן סברי לגוי בעלמא עבידי ולא מתסרי אותן אלא שיש בידיהו מקל דמהו ודאי למפלחינהו עבידי ,וי״מיא שלא באו ר ב יהודה ורבה בב״ח לחלוק על ר ב יצחק בר יוסף אלא לפרושי באי זו צלמים גזר ד״מ אטו מקומו ורבנן לא גזרי ,והגזירה כף היא ,דסבר ר״מ דחיישי׳ למעוטא כגון קטן וקטגה שמא ימצא סריםיב ,וה״נ אימד הנד צלמים געבדו ,ואע״ג דלאו אורחייהו בשאר מקומות, מההוא מיעוטא דלמא איכא דפלח להו והוי דפלחי, דגמי ] י ר י [ שאגשי מקומו של ר״מ דפלחי להגי ,ורבנן םבדי לא שדי׳ להו בתר מיעוטא אלא ב ת ר רובא ואפי׳ לקולא ,והשתא אשמעי׳ ר ב יהודה ורבה דכי מספק׳ להו לרבגן יג בשאר מקומות מההוא מיעוטא דפלחי מלכים ולאו או בעומדים על פתח מדיגהיג, אבל בשאר אלא באגדדטי יג של צלמים חיישי׳ להו מגזירה אלא משום דשכיחי בהו דפלחי. ] ד ף מא ,א[ תבנית מפני המוצא שברי — חצי יד או חצי ר ג ל א. יד או ת ב נ י ת רגל — אפי׳ גשברו מן הגוף ב. שכיוצא בהן נעבד — כי פעמים שאינו עושה מכל צורת יראתו אלא דמות היד או הרגל לבדו ועבדו. והמשנה ,שאחר שכ׳ את שיטת פירושו הוא ז״ל כ׳ וז״ל. :אע״פ שגוולי המפרשים ןהכתגה לרבינו[ פירשוה דוקא מחשש שתהא נעשית לעבודה ומפני שנעבדין פירושו שדרכן לעבדו פעם אחת בשנה ומתוך כך אף סתמן לעבודת היום נעשו ,ולדבריהם כל שידוע שלנוי נעשו מותרות ואין חוששין לעבדה אף באותו היום ,ולפירושו אף בזו חוששין...״ עכ״ל ,ואין הדבר ברור בעי איך פתס המאירי את לשון דברי רבינו שלפנינו ,והדבר יא( המשנה למלך י( קודם שנעבדה כר״ע לקמן נא ,ב. צ״ב רב וארוך. הל׳ ע״ז פ״ג ה״ו ד״ד .ומ״ש פי׳ כן את כוונת רש׳׳י עיי״ש ,ולענ״ד אין שוס הכרח לומר, יג( כפי׳ ר״ת יב( כדאי׳ יבמות סא ,ב. שכן היא כתנת רש״י .ע׳ הע׳ ח. בתום׳ ד״ד ,ובאנדרטי. ב( ז״ל המאירי. :ואפילו נכר הדבר באלו שהם א( ואבר אחר אפי׳ שלם. שברים ומן השלמים באו מכל מקום אפשר שדעתו היה לשיירם על הדרך שהיה עושה אותם מתחלה על תכונה זו״ עכ״ל ,וראה מ״ש רבינו בדבור הבא. פירוש הראב״ד שמואל ואפי׳ אמר סדק שלישי / 95 ע בו דה ז רה — מ״ט בסתמא ההוא דפלח לה בטל ל ה ג , , ואע״ג דאיכא לספוקי בשנשתברה מאליה ,מ״מ א מ איהי נפשה לא אצילה /ד. תבנית יד מצא — לאו קושיא הוא אדשמואלה ,אלא הכי קא / מקשי אמאי הא שברים ננהו ,ומ״ש מרישא ,דהאיכא תרי מפיקי ברישא. ]דף מא ,ב[ מילתא ת ע ב ד ו אפי׳ בעומדין על בסיסן — פי׳ ע ל הבימוס שלהן ,דמוכח משנשתברו ,כיון דחשיבא צורתן דכיוצא בהן נעבד , חיישי׳ כי לעבדן נתנן על הבימוס ,אבל שברי צלמים ו א פ י הן על הבימום מותרין ,דאמ׳ אתא איניש ופנינהו להתם ולא למפלחינהו ,ו ר י ״ ף ז פי׳ בעומדין על בסיסן ,כלו׳ לא נשבר אלא שנעשו מתחלה לכך. אתמר ע״ז ש נ ש ב ר ה רשב״ל או׳ — ונ״לח ה״מ כגון דאשכחה במקום שהרבים מצויים שם דא״א שלא ראה אותה גוי ,דאמ׳]רינן[ קמא דאשכחה בטלה ט ,אמר אנפשה לא מצלא ,ונכרי מבטל ע״ז שלו ושל חבירוי ,אבל במקום דאיכא למיחש שמא לא ראה אותה גוי משנשתברה, אסר, מ״ט השתא מיהא איכא למיחש דבאםורא אתאי לידיה וה״ל ע״ז ביד יש׳]ראל[, ק״ל להאי פי׳ הא דגר׳ בשמעתי׳י יש׳]ראל[ אינו מבטל ע״ז של נכרי, ומקשי׳ ואמאי תהוי כע״ז שנשתברה מאיליה ,ואי בטלה הגוי בעי׳ ,מאי קא מקשה ליה ,אכתי איבעי ליה למיתב דיש׳]ראל[ לא מבטל ע״ז ,דהא , מעשה ד י ש ] ר א ל [ לא מהני מידי עד דחזי גוי ומבטל לה ,אלא ודאי מסתמא מבטל יא לה ומיד היא בטילה. שבקיה איסיריה לדגון / — כי היו עובדים למזל דגים ,והיו מציירים א ת צורתם כדמות דג ובצורת דג ועובדין א ת הצורה לקלון יראתם ,ועכשו ד( כרשב״ל לקמן מא ,ב ,ושיטת רבינו כתוס׳ ד״ד ,אמר ,ששמואל ג( בזה שהוא שברה. כרשב״ל ס״ל ,וע׳ רמב״ן בחי׳ ובכסף משנה הל׳ ע״ז פ״ז ה״ז ובמשנה למלך שם ד״ד, ו( ר״ל שאינן יד ורגל. ד (,ראה תום׳ ד״ה והא. וראיתי ,ואכמ״ל. ח( מלה זו אסשר לקראה ג״כ• :וי״ל״. ז( ראה סי׳ ר״ת בתום׳ ד״ד ,בעומדין. ט( לענ״ד נ׳ שמרש״י מעילה יד ,א שסי׳ על דברי רשב״ל :דודאי •ביטלה הגוי בלבו״, נ׳ שם״ל כשיטה זו ,אבל בראשונים אחרים לא מצאתי מי שיסרש כן בדברי רשב״ל, יא( ומתייק הוא י( כדאי׳ לקמן מב ,א. חעמ״ש רבינו בסוף סירקין. לישני׳ דרשב״ל שאמר• :מסתמא בטילי מבטיל לה״ ,ולא קאמר •מסתמא בטלה״. פירוש הראב״ד 96 כשנכרתו עבודה פרק שלישי ידיו ונפלו על המפתן הניחו הדגון זרה ושבריו ועבדו את המפתן, אמ׳ הגיח השד של דגון קלונו על המפתן ועזב את הדגים ,אמ׳ כבד מאסו השר שלו ,וד׳ יוחנן סבר לא הניחו את הדגים כלל ולא עוד אלא שהיו חולקים כבוד אף למקום נפילת שבריו. יוחנן מדרי — סתמא כר״ש ,מיהו הוה דייק ר׳ יוחנן מינה מדלא ור׳ קתני שברי צלמים ושברי ע״ז. אימר עבדום — כלומר יב לשם ע׳׳ז נעשויב. אפי׳ הן בני יומן — שנדאין שנמרחו בו ביום. הרי הן בחזקת מתוקנים — וס״ד אפי׳ לאדם אכילת קבע. והא הכאיג. אב״א למי׳ ] מ ר [ כי ספק קתני — כלומר אפי׳ תימא דלית׳ ל ד ר ב חנינא הכא איכא הרי בחזקת הן מתוקנין, לבהמה קתני יו, להאכילה מהן קבע ,דלאכילה קבע דבהמה כאכילת עראי דאדם דמיא ,ואע״פ שהן ממורחין ונראין שנקבעו למעשר ותגן סו מאכילה לבהמה ולחיה עד שימרחו, איכא למי׳ ] מ ר [ שמא לא גמרחו בגורן אלא במקל יד או על יד ומשנעשו דגן לא ראו פני הבית, בתוך כיטז שמא הכניסה במוץ שלה וחבטה במקליז ביתו ,הלכך הוא עצמו אוכל מהן עראי ומאכיל לבהמתו קבע ,ואי אמרת כיון דחבר הוא חבר מי עביד הערמה לפטור תרומתו מן המעשר, לצורך אדם בהמתו עביד ושמא יחדם לבהמתו, כדרב הושעיא /עדיח שתהא ,אלמא לכתחלה שרי למיעבד האי דאמר הערמה מערים לתבואת בהמתו ,ומפי ה׳ צרפתיים שאם לא ראתה בתחלה פגי הבית בחיוב אע״פ יב( .עבדום• לאו דווקא ,שהרי ע׳׳ז של גוי אסורה מיד אף קודם שנעבדה ,כר״ע לקמן יג( כבר הערותי שכמה פעמים נא ,ב ,וראה דברי רבינו לעיל מ ,ב ד׳׳ר .אמר. מציגו בכת״י זה מלים שהן הבאות מן הגמ׳ ואין עליהן פי׳ של רבינו ,ומזה נ״ל שכת״י יד( הרמב״ן בתי׳ ד״ד .ומכניסה זה אינו מכיל את כל סי׳ של רבינו למסיכתן. כ׳ סי׳ זה בשם רבינו ,אבל נ׳ שהרמב״ן ז״ל לא ראה את דברי רבינו אלה בספרו זה, סו( שאה פ״א מ״ו. שהרי מ״ש הרמב״ן שם בשם ,וי״מ״ הם ג״כ דברי רבינו כאן. יז( לא היה דרכם לחבוס ולדוש טז( כ״ה בכת״י ,ונ״ל שס״ס היא וצ״ל» :או״. יט( הרמב״ן בחי׳ יח( בםסרינו במקום »עד״ אי׳. :כדי״. בבית בשוורים. סרק שלישי פירוש הראב״ד שהוציאן וחזר והכניסן מקומות, ואי ק״ל אפי׳ לאדם נמי נימא שהם אימור שוב אינן באין ע בו דה ז רה לא טבילי כגון שזרעו מתחלה חיוב, לידי ונר׳ בחזקת 97 דבריו במקצת מתוקנים דמעקרא לבהמה פטור מן המעשר כ ,ואיכא , ל מ י אע״ג דזרען לבהמה אם נמלך עליהן אחר מכאן לאדם נתחייבו במעשר, ואין אדם רשאי לאכול מהם קבע עד שיעשר ,הלכד לא משכח לה בחזקת , מתוקנים אלא לבהמה ול״ש נזרעו לאדם ול״ש נזרעו לבהמה ,כ ד מ פ ] ר ש י נ ן [ . ]דף מב ,א[ ובא כהן והציץ — לאו דוקא כהן א וכהן ב ע״ה היה שהכניס עצמו בספק טומאה. מצא תבנית תבן /ה״ק מפני /ב ש ל מ א ג לר׳ יוחנן /ג — כלומר שרובן עובדין לשברים ,אע״ג דאיכא ספיקא שמא לא נעבדה ,כיון דאיכא למי , שמא עבדום ואי נשברה מאיליה אכתי רובא פלחי לה ,אע״ג דאיכא , ל מ י אימור גוי תברה בידים ובטלה ,לא תלינן לקולא אלא בשברי שברים ד, דם״ל , כר ה יוחגן דאיכא דפלח ואיכא דלא פלח אבל בשברים דרובא פלחי לא ,אלא לד״ל קשיא. תרגומה הא שמואל / — נ״ל דהאי תירוצא סליק לתרויהוו, , כלומר ל ר יוחנן גופיה שברי צלמים לא מתםרי אלא בעומדין על בסיסן, הואיל ואיכאז תרי ספיקי לקולא ,והיעו דתנא לקמן מצא דרקון וראשו חתוך ספק גוי חתכה ,וכשאין עומדין על בסיסן. אף לא ירקות ואמאי תהוי — אשרה גופיה. ד״ד ,ומכניסה כ׳ שיטה זו בשם ר׳ שמואל ,ואולי הכוונה לרשב״ס ובתום׳ מנחות םז, בד״ה כ ד כ׳ בשם ה״ר אפרים וז״ל* :אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית כ( ראה רמב״ס הל׳ תרומות פ״ב הל׳ א ,ב. שוב אינו יכול לבא לידי חיוב עוד״ עכ״ל. א( כי גם תלמיד חכם נקרא כהן כדכ׳ שמואל ב ,ח ,יח* :ובני דוד כהנים היו״, ג( ממ״ש •כלומר״ ב( אולי צ״ל• :ואם כהן ,כהן...״. ראה נדרים סב ,א. ד( ראה נ׳ שכל זד ,הי׳ לפני רבינו בגמרא ,אבל לא מצאתי גי׳ כזו בשום םסר. לקמן מט ,ב ,וצ״ל ,שרבינו מפרש מה שאמר ר׳ יוחנן לעיל מא ,ב דשבדי צלמים ו( לענ״ד ר״ל שאף ה( נ׳ שצ״ל • :לר׳ ״. מוחרין ,דר״ל שברי שברים. אם נאמר שר׳ יוחנן לעיל מתיר בשברי צלמים ולא רק בשברי שברים אעס״כ לא קשיא ז( בשברי צלמים שאינן עומדין על בסיסן כדאי׳ לעיל מא ב. ממשנה זו. פירוש הראב״ד 98 ע״ז ע״ז קימת — הלבד הכל אסור ,שאף למה שגושר ממגו נוהג מפגי קלון ע״ז שלו ,א״ג דגזרי ] ד ף מב ,ב [ אסור שפוי עבודה שנשתברה מאיליה — ותשרי היא ועליה. ועקר קלון פרק שלישי זרה והא שפאים — ושפאים מיהא מותרת׳ אלא לאו ש״מ כלה ח ,מ״ה אשרה אסר, ולגבי ע״ז מה שגשד אמו מה שנשאר. לא הויא ושפאים כנשתברה ה״ט אבל מפגי שע״ז לגבי מתיפה הוי שפאים באותו כגשתברה ומותרין. ר ב הונא — כלומר דרד אילן הוא להשיר עליו .וכיון דמאיליה אמר מ ש ר ו ת ועקר ע״ז קימת לא בטיל הוא ,אבל הכא גבי שפאים דאיהו שקיל להו מיגיה ודאי בטליגהו ,ולא אפשר לשגויי ליה כדרבא ,דאין דרד קגית אילן ס אלא או בכסף י או בחזקה ,והקגאה ארוכה היא וליכא למגזר ביה קגי ליה והדר מבטל ליה. קס״ל בגון ששברה וקתני יתיז בקנה — לומר שגוטלן לעצמו, אלמא בטלי ,מיהו אשרה עצמה אסר דעקרה קימת ,ומ״ה יתיז בקגה אבל לא יעלה ויטלט ,ובהקדש לא גהגים ,כדמתרץ לקמן בגדולין הבאין לאחר »כך. ר ׳ אבהו אומר ר׳ יוחנן — אפי׳ תימא דשבדה בעצים ממגה ,ומאי דקאמר יתיז ,לאו לעצים אלא אפרוחים ,וכדמפ׳]דש[ לקמיה. אםברה לך אפרשין -־ ומפריחין ,פי׳ תגא רישא ביצים גבי הקדש לא גהנין וה״ה לאשרה ,תגא םיפא אפרוחין גבי אשרה מותרין וה״ה להקדש, מ״ט ביצה כיון דלא גידי ה״ל כתוספת ע״ז ,משום דהייגו רביתיהו דדרכה של עוף לקנן באילן ולגדל שם את ביציו׳ וכימ שהביצים גדילים בעמידת הקן ה״ל כגידולי האילן יא, א״ג כיון דצריכי לאילן ה״ל כגוף האילן ח( מליט אלו :״אלא לאו ש״מ אסור כלה״ ,אין להן מקוס ,שהרי להדיא אמרו בברייתא ״היא אסורה״ וע״כ שרביגו לא גריס ״היא אסורה״ ,אבל לא מצאתי כן בשום ספר. ט( והברייתא לעיל :״גוי ששיםה עבודה זרה לצרכו...״ ,לאו באשרה מיידי ,שהרי מפורש בה ״עבודה זרה״ ,אבל בתום׳ רי״ד מסרש שגם ברייתא זו באשרה מיידי ,וצ״ב. יא( כ״כ רבינו גם בהשגתו על הרמב״ם הלי י( ג׳ שנשמט :״או בשטר״. עבודה זרה ס״ז הי״ב :״כגידולי אשרה״ עכ״ל ,ודייק ״כגידולי״ בכ״ף הדמיון ,אבל אם פירוש הראב״ד ומתםרי הקדש כיון מדרבנן, גמי דנידי מי גדולי , סרק שלישי לא הוו הקדש להו ננהו, ע בודה זרה גדולים מיהו אין ממש, ואסר מעילה בהנך 99 כאן וכאן גדולין, דגבי אפרוחין מנפשיהו תו לא מחזו כגדולי אילן ומשום הכי מותרין כאן וכאן ונהנין מהן בתחלה ,ואע״גיב דתנן במ׳ מעילה יג הקדיש שובך ואח״כ / מועליןיד, ואין הוא מעילה דליכא הא איסורא איכא, שובך ה״מ דגבי הדיוט נמי יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום סו משום דהוי כחצר המשתמרת ,אבל כאןטז דחצר שאינה משתמרת היא ולא קביעא דירתן בגווה אפי׳ מפני דרכי שלום לית בהו ,וגבי הקדש נמי נהנין מהן , בתחלה ,וי״מיז ד ר יעקב לא בא להתיר מה שאסר ר׳ אבהו אלא לפרש , , מה שהניח הוא ,ד ר אבהו אוקמא להאי יתיז דאשרה באפרוחין ,ואפי אפרוחין , לגבי הקדש לא נהנין מדרבנן ,ו ר יעקב בא להוסיף ולפ׳ דדוקא אפרוחים , דאםירי , דפרי , בהקדש ושרי באשרה ,אבל ביצים א פ י באשרה גמי אסירי ,מה״ט וכן עקר ,והא דקתני כאן וכאן מותר, משום דמותר מדאוריתא, , וקמ״ל באשרה לא גזרי באפרוחין. חומרי מתני׳ — ליקט אותן האסו׳יח צורה שלהן מן הבריתות המפוזרות וחבר אותן בריתא אי. כל המזלות — פי׳ מזלות ופרצופין וצורות כלן מצויירות הן ע׳׳ג כלים ים ,מי׳ לצורת אדם ובהמה וחיה קרי פרצוף לפי שיש להם פרצוף פנים ולשאר קורא צורות. אלא פשיטא בעושה — אסור לעשות צורת אדם ע״ג כלים. וכלרב הונא — דאמד לקמן כ לא ת ע ש ה אתי ,אותי ,דהיינו דמות מםריחים ומתרחקים מן האילן אינם נראים עוד כגידוליו ,ומיושבת בזה קו׳ הכסף משנה יב( הריטב״א מביא קו׳ ותי׳ של רבינו כשם *ואיכא שם על רבינו ,עיי״ש. יד( חסר :״במה שבתוכו״. יג( יג ,א. דקשיא ל ה ו . . .ותירצו״. טז( ר״ל באסרוחים שבאילן ,ועיי״ש בתום׳ טו( כדאי׳ בבא מציעא קב ,א. יז( לא מצאתי בראשונים שלסנינו ,ויש להאריך בסי׳ זה מעילה יג ,א ד״ד ,אבל. יח( נ״ל שרבינו מסרש *חומרי״—חומרות ,מה שהברייתות הרבה ,ואכמ״ל. יט( רבינו פי׳ כן ושיטתו לעיל בריש סירקין ד״ד ,אמר, מחמירות ואוסרות. שהוא גם סי׳ ר״ת ,וגם תום׳ בםוגיין ד״ד ,יוליכם כ׳ שאליבא דר״ת המציעתא מיידי כ( מג ,ב. בפרצוסין ע״ג כלים. פירוש הראב״ד 100 אבל שאר אדם״ לעשות פרצוף עבודה זרה טרק שלישי בהמה וחיה כגון פרצוף שור ואריה אינן אסר עד שיהו כלן כאחד כעין תשמיש של מעלה .חוץ מפרצוף א ד 0 כדכת׳ אתי ,אפי׳ אותי לבדי לא תעשו. ב ע ו ט ה א י מ א ם י פ א כ א צורת דרקון — דרקץ מין גחש ,ומסגי ואי אימה הגדולה שיש לו עובדין אותו ומציירין אותו. והכתיב דרקח ועליהם וכי ודרשי׳ כב כדמות שמשי שלמטה הוא ,לא. ]דף ששת לא תעשון א ת י — /אבל צורת מג, ר׳ א[ /וכל צ ו ר ת * יהודה נווםיף — /ר׳ יהודה מוסיף צורת יומף ,והגה קאמר והוא אמתגי׳ המוציא קאי כלים — /וצורת אדם דקתגי ר ב דגקיט גריוא, דבהכי מוכרת צורתו בעי למפלחינה ציירי הכי. מפני שהבעלים ושמשין מתיאשיס שאיא לעשות — מהם ומדמיאש מיניה ודאי בטלה. — /ל*ג בהד קמיתא כגון אופנים ושרפים אלא בבריתא דלקמן גר׳ להו. ] ד ף מג ,ב [ והתניא ומדהנד לא תעשון א ת י ב -־ אפי׳ אותי לבדי. כגון אופנים ושרפים — /והא אופגים לית בהו פרצוף / אסירי הם ה כ ״ נ ג חמה ולבגה וכל המזלות גמי אסירי אמר אביי שמשים ד ואע״פ דלית בהו פרצוף והוא שעשויץ כעין של מעלה, חוץ מפרצוף אדם דאפי׳ לחודיה נמי אסור כעין מלאכי השרתה ,ותו לא צריכי למידרש ל א תעשון אתי אותי ,אלא כפשטיה לא תעשץ דמות מה שאהיה, אבלו שבמדור התחתון חמה ולבנה וכל המזלות מותרין. בא( חסר : »וכד ״ .כב( לקמן מג ,ב. ב( נ׳ דצ״ל: א( נ״ל שהמלים .וכל צורת״ וגס הקו שר״ל וכוי ,ט״ס. ד( לענ״ד ברור שגי מלים אלו .אמר אביי ג( = הכי גמי. .אותי״. ה( הרמב״ן שמשים״ טיס הן וצריכות להמחק ומקומן להלן לפגי .אבל שבמדור״. ו( לענ״ד לפני מלה זו הוא מקום בחיי מביא פי׳ זה בשם רבינו ודחאו עיי״ש. פירוש הראב״ד ועשייה והא עבודה זרה גרידתא כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ז. , אלא פרק שלישי 101 , ג ר ח שנים — פ י גויים עשו לו דלא מפקדי אעשייה. ר ב יהודה ם — כגת צורתי. וא״ל שמואל — /אלמא כיון דלצורך ישראל עבד כמאן דעבד ישראל דמי ואסור. ומשום דאוקמי חשדא — שמא יחשדוהו כעובד לאותה צורה. , ביה אנדרטא — פ י גאון יא שמד היה וגזר המלך להעמיד שם וכשבטלה הגזירה העבירוהו משם. והא רבאיב נמייג — /וניחוש לחשדא כההיא דרב יהודה דההוא נמייז בולט הוה .והצרפתי טו מפ׳ הני תרי שיגויא בתראי לעיל קמהדד, לעולם אלא של ישראל עשו לו ואפיה שרי דלאו כדמות שמשים הוא פרקים הואי׳ ואב״א דפרקים הוה וליכא חשדא דאי למפלח עביד לא הוה עביד לפרקים ,להתלמד עבד ולא גזר ביה. •וכד״. ״אמר אביי שמשים״ ,ואחר ״אביי״ חסר: ג מלים הס לעיל: ז( כבר כתבתי שכמה סעמים מצינו בכת״י זה מלים שהן הבאות מן הגמ׳ ולא פ עליהן גדי ושנראה מזה שבכת״י זה לא הועתק ססרו של רבינו כשלימות. ח( רבינו גרים, :אלא שני ]=שאני[ ר״ג ואחרים עשו לו״ ,אבל הר׳ץ פ בשם מהר״מ מרוטנבורג וז״ל, :׳ומשנינן שאני ר ״ ג . . .ולא קאמר אלא...״ עכ״ל. יא( גם הרמב״ן בחיי מביא ד״ז בשם גאון עיי״ש שפ שהעבירוהו משם אע״ג דליכא יב( צ״ל :״רב״ג״ = רבן גמליאל. משום חשדא מכוער הדבר. יגן נ׳ שמלת •נמי״ הי׳ לפני רבינו בגמ׳ ,וע׳ בר״ן בםוגיין ובכטף משנה הל׳ עבודה יד( ר״ל דר״ג ,וע׳ השגת רבינו הל׳ זרה ם״ג ה״י ,אבל אין מדבריהם הכרע. טו( אינני יודע למי נתכוון, ע״ז פ״ג הי״א ,ולא כתום׳ בםוגיין ד״ד .והא. הריטב״א בםוגיין פ בשם תופ כן על הא דפרקיס והמאירי בםוגיין בקצור דבפרקים ליכא איסור עשייה )ולא פ מדוע( ,והמאירי פ בשם ״יש מפרשים• ששני התירוצים אלו ר״ל שלא אחרים עשו לו ,ותמוה לי שלא פ שגם הרי״ף פסק תי׳ להתלמד. 102 פירוש הראב״ד ]דף מ ה א[ פרק שלישי א ״ ל ואשליך זרה עבודה — /והלא הנחל משקה את הזרעים אלמא זה וזה ג״מא. א״ל הרי הוא אומר ויזר — כלומר לא זדה אותו אלא על אותן המים ששתו ,כי לא היתה כונתו אלא לבודקן ,כי מי שזבח וקטר ונסד וגפף ונשק היו להם עדים ונכרין היו ,אבל מי ששמח בלבו היו צריכים והיו המים לעד ודנו כמי םוטה ,ואם לא השקה אותן והב״ה היה לבדוק דן אותן בהדרוקן שמא היו מרננים אחרי הב״ה ,היו או׳ זה שלא עשה ולא כלום למה נדץ ,או שמא היו סבורין בו כי מעון אחר הוא לוקה ולא מפני עון העגל ,וכדי לפרסם חטאו כי מאותו עון הוא נדון השקה אותם והתחילו המים מערערין אותן וידעו הכל כי יש בידו אותו עץ ,והצרפתי ב מפי בע״א ,ול״נ לי. הרי א״לג שהיו מדברים תזרם לשון פזור, להפליגו לענין אומרו הוא ארמית היו ורוח אחר כמו וממאי ה מביגים תשאם אשר / בתרגום ו כמו כן נשא כרכתי׳ ה יותר מן דומיא לבן תזרם דפזרם, אותנהז, / — העברית, כי אבל ולפי הנה הייגו מדרישא כי יכולים פזור כ ד מ ת ד ג ם ו סיפא גמי פזור ,וע״כ שרפן ואח״כ זרה אותן ,הגה כי לא חשש לזה וזה גורם שמא יוליכגו הדוח למקום צמחים. א״ל הרי הוא אומר — בד״הח, וישרפם ט — ולא כתי׳ וישאם, ש״מ שגי מעשים היו ,כי היו מהן ששרף והטמין האפר תחת הסלע או במקום קברות. והיו מהם שנטל לעצמו והייגו וישאם, ור׳ יוסי י מעשה א׳ ששדפן וזרה את אפרן ,ומה שחסר כאן פי׳ להלן. קשי קראי — כלומר למה שרף את אלו ונטל את אלו ,הנה כי בכאן העיד הכתוב שמעונין שריפה ובכאן העיד שמותרין בהנאה ,וזו הקושיא. ג( = אמר להס. ב( אינני יווע למי נתכוון. א( = גורם מותר. ה( גי׳ זו לא ד( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ס ,.אבל בםפרינו הגי׳ :״והלא כבר נאמר׳׳. ו( ק׳ לו לרבינו למה לא הוכיחו מן «ורוח תשאם״ וע׳׳ז הוא מפרש מצאתיה. ש״ורוח תשאם״ אפשר להפליגו לענין אחר ,והמלה ״תזרם״ מראה ש״תשאס״ ט( צ״ל: ח( א ,יד ,יב. ז( שמות לה ,כו. פי׳ גם כן לפזר. י( חסר. :םבירא ליה״ ,או .מפרש.- ״וישדפו״. פירוש הראב״ד אתי פרק שלישי 103 ע בו דה ז רה הגתי בא ובטלה — נר׳ כי באותה מלחמה היה עם פלשתים וכשראה מפלתן נפל על ישראל׳ וכשבא כבר התחילו לשרוף׳ ומשבא ובטלן נטלום לעצמן ,ונר׳ כי עמד בגיותו כל הימים עם דוד כדמ׳ בעטרת מלכם של ר ב ת בני עמת בא אתי ובטלה ,שהיה נויי ע״ז שלהם ,ואותו מעשה היה אחר כ״ט שנה למלכותו כדאי׳ בסדר עולם יא. במקום תפילין — הוא מקום שמוחו של תינוק דופםיב ,היינו בין הקדקד לפדחת. והולמתו — ע ל אותו מתישבת מקום אע״פ שהוא נמוך מקום מן הקדקד והיא לא היתד ,עשויה לאותו ענין ,וזו היא עדותה. בעי אנשי — והיאך אפשר שתשב על מוחו בתמי׳יג. והא ומקום תפילין יש בראשו — והוא מטה מטה סמוך לפדחת .והיה מניח באותו מקום הנמוך יותר ,והנזר מניח על מקום אחר של תפילין והיתד• מתישבת שם. ]דף מד ,ב[ שהכניסוה אע״פ — /פ י המרחץ אינו של אפרודיטי אלא , אני לא באתי לשם ובעל המרחץ השאילו מקום המרחץ בחצר מרחצו ,וא״ת שאין אמ׳ המרחץ שלו הרי בשעה שהעמידוהו שיהא לו המרחץ לנוי ויבואו ויעבדוהו כי יתכבד לפניהם בכבוד המרחץ והוי נוי ע״ז ,שלא יד העמידוהו שם להיות המרחץ נוי לאפרודיטי ,ירחצו סו במרחץ ,ולפי שהם ב׳ טעמים הצריכים זה לזה נבללו טז בא׳ ,ולא שיבאו בני אדם לעבד א ת אפרודיטי שהרי אנו עתידין לומר שכבר נתבטל שם, אלא שהיה צלם נאה והיו עובדין אותו בתחלה והכניסוהו לשם שיהיה להם למראית העין ומתוך כך יתקבצו שם וירחצו במרחץ, והנה כי בכניסתו שם הוקלה יג( מלה זו אינה ברורה בכת״י. יב( כדאי׳ מנחות לז ,א. יא( לא מצאתי. טו( ברור שחסרים אי יד( כאן מתהילה התשובה ,ואולי חסרים אי איזו מלים. איזו מלים ,וראה מאירי שכ׳ וז״ל• :אלא הדבר בהסך שהע״ז משית להיות נוי למרחץ, שמתוך שיהיו ההמון קופצים לעבוד או לראות הצורות והצלמים יתגלגלו לרחוץ וירבה הריוח מצד המרחץ עכ״ל ,והמאירי בספרו למסיכתין מביא את סי׳ רבינו לסעמים רבות מאד בשמו של רבינו ולסעמים סתם מבלי להזכיר שמו ,וע׳׳פ דברי המאירי ז״ל נוכל להשלים את דברי רבינו החסרים כאן ,ולהבין את המלים• :ירחצו במרחץ״ טז( ר״ל שלכן לא אמר ״דבר אחר״ ,ע׳ ריםב״א ,ותום׳ רי״ד. 104 פירוש הראב״ד עבודה פרק שלישי זדה יראתו מעליהם עד שנהסד לביזית והרי הוא בטל ,והיינו דבר אחר אם נותנין מרחץ נוי לך ,כלומר ויש שהרי לאפדודיטי לך בכניסתו דאיהיז שלא היתה שם נתבטל, וי״מ כונתם אפי׳ היה שיהא כדבריך שנאמר שיהא המרחץ נוי לאפדודיטי ,הדי נתבטל הוא ונויו. אביי אםר גניבות׳ — וקרי ליה עובה, כלומר בפחד השיב לו וכםהיח את דבריו ממגו שלא הגיד לו את המותר לנויט. שלא בטובת ר״ג כטובת אחרים דמי — לפי שהיו גהגין ממגו ה״ג הנאה יתירה כשהוא נהנה מהן ,והגה כי געשה אוהב כ לע״ז בעיגיהם ושמא ימשכוהו הכומדים אחריהם כ. וכי ממםהכא נוי מאי הוי והתניאכב בית זה לע״ז — שתעמוד שם ע״ז או שיהאכג מותר. שאין הקדש לע״ז — כלומד דלא מתסר לא לגבוה ולא להדיוט בהזמנה לע״ז ,והנה אע״פ שאמד בשעה שהכניסוהו יהיה שם מי כד שיהא לו המרחץ לגוי לא היה גאםר. נהי האמירה דאתסורי לא מתםר נוי מיהא איכא — כלומר אע״פ שבשביל כה שאמד נעשה מרחץכו לא גאסד ,מ״מ כשהכגיסוהו לשם וגעשה לו נוי מתסרכז ,והא דאמ׳ שאינו מתסר בהזמנה ,ה״מ תקרובת או נוי או יז( לענ״ד צ״ב ,שאס היא ראי׳ למ״ש מקודם ,לא הי׳ צ״ל ״דבר אחר״ וכמש״כ רבינו לדיל. יט( מלה זו אפשר לקראה גם .לו״ = ,לומר ,וז״ל יח( ע׳ תום׳ ד״ה תשובה. הרמב״ן בחי׳ . . . » :קרי לה תשובה גנובה לפי שלא רצה לגלות לו כל מה שמותר לו כ( כן טי׳ רבינו גם לקמן נא ,ב ד״ד .בטובת. וגנב ממנו הדבר״ עכ״ל. כא( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ס ,.אלא שבספרינו אי׳ אח״ז. :מרחץ לאפרודיטי נוי״ ,ובגמ׳ הנ״ל .האומד״. כב( בכ״ה נוסף: .מרחץ נוי לאפרודיטי״. הגי׳: כג( ע״ז ,הבית עצמו אבל אח״כ מצאתי בספר ההשלמה בסירקין סוף סי׳ ד׳ שכ׳ ןן״ל. ״והא ותניא האומר בית זה לע״ז פי׳ הרב ראב״ד בזה הלשון האומר בית זה לע״ז פי׳ שתעמוד בו ע״ז או שיהא גוי לע״ז מותר שאין הקדש לע״ז כלומר ולא מתסר לא כד( אולי צ״ל. :או״. לגבוה ולא להדיוט בהזמנה לע״ז״ עכ״ל. כו( שם נוסף .נוי״. כד (.גם פי׳ זה כ׳ בעל ההשלמה שם בשם רבינו. כז( פי׳ זה כ׳ המאירי לקמן בפי׳ המשנה השמינית ד״ה וגדול ,והריטב״א בסוגיין בשם פירוש הראב״ד ע בו דה ז דה פרק שלישי 105 משמשי ע״ז ,אבל להיות ע״ז עצמה נאסר בהזמנה כח לחודה לגבוה׳ והיינו מוקצה לן דנפיק מתשמרול בתמורה כט להקריב לי, שאינו מי משומר אלא לי פרט לשהוא משומר לעשותו לא אדון אחד זולתי לב ,דתניא בתום׳לג אי זהו מוקצה מוקצה לע״ז ,עצמה לה אינו נאסר בהזמנה לחודה עד שיעשו בה מעשה לצורך ע״ז או שהוקצה ז׳ שנים לה ,שלא עשו בו שום מעשה, דהואיל וכולי האי אקצייה תו לא הדרי בהו וה״ל כמי שנעבד ,א״נ אינו אסור עד שמםרוהו לכומדים ויאכילוהו כרשיני תרומה ע״זלו ,דודאי תו לא הדרי ביה ופלח ליה ולא הוה כהזמנה לחודה ,דהתם ה״ט כיון דמצו הדרי ביה הזמנה לאו מילתא היא דלמא הדרי ביה ,אבל היכא דודאי אקצייה חייל עליו איסור ע״ז ואסור לגבוה משום דמאים ליה ,ואיתנהו להנך מילי בתמורה לו פ , כל האםו /ו ג ר , נמי בתוס , דע״זלג מאימתי נקרא מוקצה , משנעשה בו מעשה ,ולפי זה ה פ י אם אמר שוד זה לתקרובת ע״ז א פ י , , , , הקצוהו ז שנים לכך או א פ י מסרה לכומדים להקריבו א פ י עשו בו מעשה לצורך ע״ז כגון שמשך זבל לגנתה ועבודות אחרות שאינן תשמיש לפניה אלא שהן צרכה מותר לגבוה ומוקצה שהוא אסור גזירה הוא כדגפק לן משמירה ,והאי דדרשי׳לז מן הצאן ,לא משמעותו היא ,דהא דרשי׳ לח ביה מן הצאן להוציא הנוגח, אלא אסמכתא לאםוריה דגפיק לןלט מתשמרו להקריב כדאי׳ בגמ׳מ. רבינו עיי״ש מ״ש ע״ז ,וע׳ תום׳ דיה וכי שט״ל שליהנוח מנויי ע״ז אסור מדרבנן, כח( אבל להדיוט י״ל שהזמנה בפה אינה אוסרת וכדם״ל ורבינו סתם ולא ביאר. לד״ע )שהלכה כמותו( לקמן נב ,א, :משפ סל ו נעשה אלוה״ ,וכ״כ הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ז ה״ד ,משפםלו״ ,וכ״כ גם המאירי לקמן נא ,ב ד״ה המשנה כ׳ וז״ל :״ע״ז של גוי אסורה בהנאה מיד שמשאה״ עכ״ל ,אבל הטור יו״ד קלט כ׳ סתם ע״ז של גוי אסורה מיו, ל( במדבר כח ,ב. כט( כט ,א. ולא מצאתי לרבותינו זצ״ל שיבארו ד״ז. לא( בגמ׳ שלסנינו לי׳ ,לעשותו״ ,ודע שרבינו נותן לנו סי׳ חדש לגמרי בםוגייא דחמורה שהרי רש״י ותום׳ שם פי׳ מוקצה — שהוקצה להקריבו לקרבן לע״ז ,וי״ל בזה הרבה. לג( תוספתא דמםיכתין סוף פרק ו. לב( בגמ׳ גי׳ אחרת עיי״ש. לד( ברור שלסני מלה זו חסר, :להיות ע״ז״ ,ואחת מלה זו חסר, :אבל לתקרובת או למשמשי ע״ז״ ,ובלי תקון זה אין דברי רבינו נקשרים זה לזה וגס סותר עצמו מניה לה( כדאי׳ תמורה כח ,ב ! כט ,א. וביה ,ולפי תקוני שמתי את קוי ססיק. לז( שפ כח ,ב דרשו :מן הצאן, לו( שם כט ,א ,ובספרינו לי׳ ,תרומת״. לח( ומיושבת קו׳ תום׳ שם כט ,א ד״ה מנין. להוציא המוקצה. מ( שם כטm , לם( שם כח ,כ. פירוש הראב״ד 106 מה ,א[ ]דף הגוים פרק שלישי עבודה זדה העובדים א מה שעליהן — פי׳ צפויו׳ משום דה״ל נוי ע״ז ו ב ת ר ב לא תחמוד א ,ואי ק״ל דלמא האי קרא דאסר גויי ע״ז ה״מ נעבד בתלוש דאיהו גופיה מתסד אבל דמחובד או דב״ח דאינן א ס ר להדיוט אימר לד ציפוייהן גמי מותר להדיוט ,הא גפיק לה בתמורה ג מואבדתם את צרפתית, שמם ו, ואיתא לקושיא ולפידוקא התם פ׳ ואע״ג דתקרובת דהר לא מתסיד כדאי׳ במ׳ כל האטו׳, ה׳ חולין ו אלא א״כ שחט לגודא דהר .אפ״ה צפויו וגויו אמיד׳ מגזרת הכתוב לא תחמוד ,ולי גראה דכלי תשמישו דהר גמי אסי׳ מדאמ׳ פ״ר ישמעאל ז אם איגו עגין למקומות דלא מתםדי תגהו לכלים. ר״י הגלילי — /אהיתידא דהר גופיה קאי, כלומד מגלן דהר מותר דכתי׳וז אבד תאבדון ,וקרא דשביק ת״ק מפ׳ ר׳ יוסי ,דלת״ק גהיט דהיתירו בלומר דהר נפיק ליה מהכא ,וי״מ לת״ק דכולה נפיק לה מלא תחמוד, אין אטור אלא מה שעליהם ,דהייגו הרים וגבעות שהם מותרים, כ ד כ ת י ׳ י אליי מסיכה ,וכ״ש מה שעל ע״ז תלושה שאין בו רוח חיים שהיא עצמה אזהרת יא שיהא אסור מה שעליה. אר״ע אני אובין — לשון ביגה ,ואין בעלי הלשץ מודים לי ,לפי שאין גו׳ המש׳יב גכגסת על זה העגין אלא א׳׳כ היא עיקרה פ״א הפועל שלו אל״ף או יו״ד ,כגון אוסיף אוריד אובירה ,עיר ויושב בה ע ,אומר אל אלוהיו, יכול אז תיכגם הו״ו במקרא הא׳ ובמקום האי׳ אד כמדומה לי שאגי להעמידה ,ומפני אריכות הלשון לא אכתוב הגה. כ ״ מ שאתה מוצא — /לא בא לחלוק על ד׳ יוסי אלא לפ׳ עוד אותו המקרא ,שבא להראות לישראל מקום ע״ז של אמודיים ,ומי׳ מדסמד קרא ההדים דדדשינן ביה נמי הד דרשי׳ אלוהים על ההרים אלהיהם. אלה׳ם על ההרים ולא ג( כח ,ב. pדברים ז ,כה. א( חסר. :וכיו״. ד (.כעין זה סי׳ גם רש״י ד״ד ,ומה ,ע׳ גם חוסי ד״ד .אלהיהס. ו( דברים יב ,ג. ח( דברים יב ,ב. ז( לקמן גא ,ב ,בסוף העמוד. ,א, י( שמות לד ,יז. pצ״ל :״נמי״ ,וכן פי׳ גם רש״י ד״ד .הן. יג( ירמיה יב( = נוסחת המשנה. יא( כ״ה בכת״י וצ״ל :״אסורה״. יד( איוב י ,ב .ידעי ר׳ זלמן חיים דימיטרובסקי נ״י העיר לי העדה זו ח ,טז. ו ( מ סרק שלישי פירוש הראב״ד 107 ע בו דה ז רה ור״י הגלילי היינו ת״ק — דהא תרויהו ם״ל דהר מותר. צפוי ה ר ס ו איכא ביניהו — י״מ נ ר י הר אב״אטז כלומר דלא ס״ל , לר״י דנויי ע״ז היא עצמה אינה נאם שיהו נוייה א ס ו /וקרא דלא תחמוד מוקי לה בע״ז דתלוש שהוא אסור נוייה א ם ו /ואי משום ואבדתם את שמם, לכנות לה שם הוא דאתא והיו קוריןיז, דנויי ע״ז וי״מיח דברים כגון של ע״ז המונחים לכבוד עליו דכ״ע אסר ,אלא צפוי הר דוקא ,וה״ט ד ר , יוסי משום דבטל צפויה לגביה ,ות״ק סבר לא בטיל לגביה והוה כשאר , , , , נ ר י ע״ז דנפקי מלא תחמוד ,ו ג ר בתמורה ים ב פ כל האםו מ ש מ כליש׳ קמא ,כי כל נוייה נקרין צפויה. ] ד ף מה ,ב[ מתוך , — /ה״ק עץ רענן ש נ אליה׳ם ושומע אני , דומיא דהרים וגבעות מה הרים שלא נעשו מתחלה לכך ואפ״ה מ ר ב י לה , מואורישכ לאםר ,ור״י הגלילי נפקא ליה מהאי קרא אלא שלא פ י במשנתיגו כי לכך אם טעם המקרא ,כלומר מה שנה אילן מן ההר בין שנטעו מתחלה בין שנטעו ולבסוף עבדו דהא תרויהו מחוברין נינהו וקאמר שיש בו תפיסת ידי אדם בשעת נטיעתן ומ״ה אסרה ד ח מ , , מפני בתלוש. , אי זהו אילןכא שגידועו — פ י מדלא כ ת ו שיעקר אותו ממקומו. הוי — /דעקרו מותר ותוספתו אסור ,דאע״ג דמהני אומר זה אילן , בו תפיסת ידי אדם בשעת נטיעה ומ״ה אסרה ר ח מ למיםרי כתלוש ,ה״מ וז״ל :הדוגמא •אובירה״ תמוהה ,שלא מצינו אלא אוביר )ב״מ קד ,א ,תום׳ ב״מ ט ,יב( ולמה לא הביא את המצוי .ועוד שזו לא מנחי ס״י היא .יתר על בן ממנה ראיה לפירושו של רבינו ולא סתירה .ע״כ נ״ל שבמקום אובירה צ״ל אובלם )ירמיה לא ,ח( .ולדעת רבינו בפעלי פ״א הנוםים בעתיד על משקל אמר בא הי׳ במקרא הא׳ ,כלומר להורות שקריאתו בחולם וכן במקום א׳ ,שהרי מן הדין שיבואו שנים ,א׳ של העתיד וא׳ של השרש. )ויש לציין שהדוגמא שמביא רבינו מאיוב בםפרינו היא חסר( .להשגת •בעלי הלשון״ זעו שומעים הד במאירי למסיכתין עמוד קסא .פי׳ של דבינו הוא בודאי צודק ,עמ״ש רי״ן טו( בכ״ה אפשטיין במבוא לנוסח המשנה ח״א עמ׳ פט ,ושם הביא דוגמאות אחרות, יז( חפר• :וכ״ו״ ,כדאי׳ לקמן טז( צ״ל» :״א״ב״ = איכא ביניהו. נוסף• :כהר״. כ( צ״ל• :מואשדיהם״. יט( כח ,ב. יח( כפי׳ רש״י. מו ,א. בא( בססרינו במקום •אילן״ אי׳ •עץ״ ,ובגמ׳ ם .אי׳• :דבר״. פירוש הראביד 108 עבודה זרה פרק שלישי למה שאינו מחובר בשעת עבודה כגון תוספתו שעדיין לא נתחבר לאילן, ואע״ג דתפיםת ידי אדם לית׳ בההיא שעתאכב ,אבל לעיקר אילן דמחובר גמור הוא מקמי עבודה לא מהני בה תפיסה דלמפדע למיםרי השתא במחובר, מיהו לגבי השתחואה לבית אמד׳ בג שכולו גאסד, דההיא דיגו כתלוש לעגין ע״ז ,מפגי שהבית אין לו שדשין ואיגו אלא כאבן המוגהת ע״ג קרקע. אבני ] ד ף מו ,א[ הר — /געקרו מאיליהן א ועבדום ,מ״ד מותר מותר לדברי הכל ,דאין בהם ת פ י ס ת ידי אדם ,ומ״ד אסור לד״ה דתלושין גגהו ,ומפ׳ ה׳ הצרפתי ב דאילן העולה מאיליו דיגו כאבגי הד שגדלדלו, ופליאה היא בעיגי כי איד יעלה אילן א׳ שנקבעו ג לכאן ויצא האילן מהן, ומ״מ בל זה עיקרו היה בו תפיסת ידי אדם או תפיסת שום בהמה וחיה ועוף״ כי מה ראיה ת פ י ס ת ידי אדם לכאן ,אפי׳ תפיסת בל דהו הויא תפישה ר ק שלא יהיה בידי שמים ,והכי ו אמ׳ באבגי הר אם דלדלן בהמה ד שהם תלושין גמו׳ לד״הד. מבהמת ב ע ל ת מוס — שגשתגית ,ומהרי ה לא מתםרי להדיוט לד״ה כדתניא בתמורה ו אי זו מוקצה /ומה שעליו מותר אי זהו נעבד /תה וזה מותר באכילה ,וטעמא מאי מדאצט׳ קרא למסדיגהו לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ז. א״נ בהמה תמימה ומאילן יבש — לרבגן אע״ג דגשתגה מתסר .הצד השוה שבהן שאין בהם תפיסת י״אח מותר אף אגי אביא לא ./ בג( לקמן מז ,ב ,וע׳ חוס׳ בסוגיין ד״ה והבא. בב (בשעת גדילת התוספת. א( כן פ י גם רש״י ,ואינני יודע מדוע מרן ז״ל בכסף משנה הל׳ עמוד ,זרה פ״ח ה״ב ,לא קבל סי׳ רש״י ופי׳ :״שלא נעקרו לגמרי״ ,ועוד אם לא געקרו לגמרי פשיטא ״מה להר שכן מחובר״ ,ואכמ״ל. שדינן כמחובר ,ובגמ׳ אמרו להדיא: ג( מלה זו ב( כן פי׳ נם רש״י ד״ד .ומאילן ,ו 7מ״ש תום׳ בסוף ד״ד .מבהמה. אפשר לקראה גם :״שנתרמי״ ,ונ׳ שלפני מלה זו חסר :״בלי הגרעינץ״. ד( יגעתי להבין דברי דבינו אלה ולא זכיתי ,ועוד ק׳ לי״ שאבני ההר שנתדלדלו דינן בתלושין גמורים ,ד״ז לא תלוי במי דלדלן ,ועוד״ דלדול ע״י בהמה מאן דכר שמי׳. ו( כח ,א ,ואע״פ שמשנה היא כ׳ רבינו ד (.נ״ל שמלה זו מיותרת היא. ז( כדאי׳ שם ״כדתדא״ ,וכ״כ רגינו גם לעיל לד״ א ד״ה אסורי ,ועיי״ש הערה ד. ח( = ידי אדם. בגמ׳ כס# , פירוש הראב״ד ומאן דלית דאסר פרק שלישי 109 ע בו דה זרה דכתר שקץ תשקצנו — לרבות כל ד ב ר שהוא תלוש ביה תפישה דאע״ג דמדינא אתי להיתירא ,דהוא אסור. ישראל — /אלא טעמיה כיון דאזמנה ישראל לכך שזקף לבינה אשתכזז גוי שליחותא דישראל קעביד ,ולא הוי כ ד ב ר שאינו שלו ,ואפילו בטלה אין לה עולמית משום דה״ל ע״ז של ישראל. ]דף מו, ב[ נעבד במחובר ויש — /מי מקשיגן לב״ח דשרי להדיוט ואסור לגבוה או לא. מה , , אתנן שמותר בתלוש — א פ י להדיוט א ס ר א פ י במחובר לגבוה, כדכתי , לא תביא בית — , הט למ״ל, לכתוב ה׳ י אלי׳ך, בית , למ״ל ,לאתרי א פ י במחובר. פרט לפרה — א ת מ ה שמותרין מן האתנן. לרבות הרקועין , — באתננה אסור פ י לאסור ,שאם נתן לה זהב לעשות ממנו רקועין ,ודוקא רקועין אבל אם לקחה ממנו קרבן מותר דתנןיא נתן לה כספים הרי אלו מותרין ,דכתי׳ הם ,ולא שגריהםיא. המשתחוה לקמה — דהא דפשיטא נעבד לאסור במחובר משום דמאיס ,ה״מ בעיניה ,אבל קמה דקמחה הוא דשריה אי מאים בשנוי או לא, , /דהתנןיא גבי וק״ליב לימא דיו ,מהיכא ק מ י ת י ליה מאתנן דיו לבא מ״ה , אתנן נתן לה חטים ועשאן םלת הרי זה מותר ,ואיכא ל מ י דרמי בר חמא לאו דקו׳יג מייתי ליהיר בהקישא מאתנן וקא מ ס ת פ ק , ליה משום ד מ צ י , , ל מ י הכא דון מנה ואוקי באתרה דהא ע״ז א ס ר גבי הדיוט טו. י( *״ל• :לה׳״. ט( בגמ׳ ם .ב מלים אלו כ׳ בגמרא וני שגם רבינו גרים כן. יא( חמודה ל ,ב .יב( ע׳ גם תום׳ ד״ד .יש שינוי .יג( נ׳ דצ״ל :בק״ו = *בקל וחומר״. טו( בתלוש אפי׳ אחרי שנוי ,וע׳ בדבור הבא ואולי יד( נ׳ דחםר• :אלא״. הדבור הבא 1ריך להיות דבור אחד עם זה הדבור .הרמב״ן בחי׳ ד״ד .הכי כ׳ תי׳ זה בשם 110 פירוש הראב״ד אין מי פרק שלישי עבודה זרה שנוי — דאפי׳ חליפין טז אסר ,וכ״ש שנוי ,והכי קמבעיא ליה אמ׳ דון מנה ומנה וכולה מילתא בגבוה ילפינן ,ומה התםיז אסורה במחובר אף געבד אסו׳ במחובר לגבוה ומינה התם יש שנוי אף הכא נמי יש שגוי, בתלוש תגאי דילמא אוקי או להדיוט מה בעלמא יח באחרא וילפי׳ געבד במחובר לגבוה מגעבד התם אין שיגוי אף הכא אין שיגוי ,ואע״ג דפליגא בהא פלוגתא, דלמא הכא אסור ע״ז שאגי ולצורך ע״ז שאגי ,וילפי׳ לחומדא או דלמא ל״ש. ת״שיט דההיא האסר לגבי ש ב ח — כגון רובע /וכולהו תגיגא ברישא דתמורהכ. וד״א אוסר — אכולהוכא. ואתמו־כב עלה — ה״ג לה בתמורה כג אמר רב הוגא ב ר חגיגא אמר ר ב גחמן מחלוקת שעבדו ולבסוף גדבעו ,ופליגי בעובר ירך אמו ,ר״א ס ב ר ירך אמו היא ,והיא וולדה נרבעו ,ורבנן סברי לאו ירך אמו ,וכה״ג גמי פליגי בעברו ולבסוף נעבדו ו pכלן ,אבל נרבעו ולבסוף עברו ד״ד, מותרין ,ודבא אמר רב גחמן מחלוקת בשנרבעו ולבסוף עברו ,ופליגי בזה וזה גורם ,דר״א ס ב ר זו״ג אסור ורבגן סברי מותר ,אבל עברו ולבסוף גרבעו בכל דברי הכל אסר, עגין מותר דוקא דהא כתי׳ בשאר אסורי גבוה אבל באתגן וולדותיה הם ולא ולדותיה׳ הם ולא שגוייהכד ,ואפי׳ חיטים ועשאן םלת כשר למגחותכד ,ורבא לטעמי׳ דם״ל דעובר ירך אמו הוא והיא וולדה גרבעו ,וה״ג בעברו ולבסוף גרבעו הוא ,אלמא אין שגדי בשאר אסורי גבוה ח ח מאתגן ,וגעבד דמחובר גמי גגמריה מב״ח לחומרא ולא מאתגן לקולא. סז( דע״ז בואי׳ לקמן נד ,ב. רבינו וכ׳ עליו »ולא נהיר״ .וע׳ ריטב״א. יט( חטר. :כל״. יח( בבא קמא צג ,ב ,וע׳ תום׳ בסוגיין ד״ה כל. יז( באתנן. כא( חוץ מאתנן כמש״כ רבינו בדבור הבא וכ״כ תוט׳ לעיל כ( כח ,א. כג( ל ,ב ,אינני יודע, כב( בכ״ה הגי׳» :ולאו אתמר״. כד ,א ד״ד ,ותני. האס רבינו ר״ל שגם בסוגיין צריכה להיות הגי׳ כן וכמו שכ׳ בחוט׳ ר׳ אלחנן ,עי ד״ט כד( כדאי׳ אות ט ,או ממ״ש רבינו בתמורה משמע שבסוגיין לא גרים כן. התם במשנה וגמ׳. פירוש הראב״ד ]דף מז ,א[ מעמידיןא פרק שלישי עבודה 111 זרה הכי השתא וכר — וההיא לישגא דמייתינן בד״פ דאין דמחלקת דנרבעו מקדשין, כשהן ההיא אחריגא לישבא הוא בתמורד* המשתחוה לדקל באילן — / שנטעו דאי דיש׳]ראל[ אשרה היא דלית ליה בטלה אם נטל במי לא יצא ,כתותי מכתת שיעוריה ,דהא בעי שחיקה או יוליכנה לים המלח ,ואפי׳ אשרה דגוי נמי כיון דבטלה ישראל ה״ל כע״ז ביד כי דנטל קבעי לן ישראל ב ואין באילן ואליבא לה בטלה וכתותי דרבנן — ול״ש מכתת שיעורה. דיש׳]ראל[, והיכא לא תבעי לך דודאי יצא ,דהא להדיוט שריא ואפי׳ בההיא דאםור להדיוט אם יש לה בטילה כגון משמשי ע״זג אמ׳ אם נטל יצא ,כדגר׳ בגמ׳ דסוכהד אמר רבא לולב של עיזה ,כ״ש של משמשי דכיון דע״ז ע״ז, עצמה הויא ביד גוי ובטל ע״ז בטל משמשיה אע״פ שהמשמשין ביד ישראל הן ,אגב ע״ז ,א״נ באשרה שגדע ופסל לע״ז ,או שהעמיד ג תחתיה ע״ז דהגהו לא צריכי בטול אלא שיעביר משם האםו׳ והשאר מותר בלא שום גוי ,ומצות לאו בטול ליהנות נתנו ,וכ״ש היכא דשרי להדיוט לכתחלה, אלא כי איבעי לכתחילה ו מי מאים לגבוה ולא נפיק בו לכתחילה או לא, והא דגר׳ במ׳ סוכה ד לולב של אשרה ומוקמי׳ בגמ׳ הכא באשרה דמשה דכתותי וכו׳, ה״פ הכא באשרה שטעונה שריפה כאשרה דמשה, והיינו אשרה עצמה שנטעה מתחלה לכך בין דיש׳]ראל[ בין דגוי ,דאשרה דמשה נמי מ״ה בעי שריפה דה״ל משום אשרה דיש׳]ראל[ ולית לה בטילה עולמית דשליחותייהו קעבדי דתניא הכא פ״ר ישמעאל ז ,אבל באשרה דאית , ל ה בטילה אם נטל יצא ,ד ג ר פ׳ מצות חליצה ח סנדל של ת ק ר ו ב ת ע״ז לא תחלץ ט ש ל י משמשי ע״ז אלמא כיון דמשמשים יש להם בטול לאו ב( עמ״ש תום׳ סוכה לא ,בד״ה באשרה ומאית בםוגיין א( לעיל כד ,א. ג( פי׳ זה כ׳ 0על ההשלמה בפירקין סי׳ ט׳ בשמו של רבינו עיי״ש. ד״ד ,יש. ה( חסר :״וכ״ו״ ,וכן אי׳ התם :״לא יטול ואם נטל יצא״. ד( לא ,ב. ו( הריטב״א מביא סי׳ זה של רבינו בשמו של רבינו ,וכ״כ גם הר״ן בםוגיין ,וע׳ הרמב״ן ח( יבמות קג, ז( לקמן נג ,ב. בחי׳ שמסרש ,שאסי׳ בדיעבד איבעיא ליה. ט(חסר: ב וחסר כאן :״סנדל של ע״ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה״. י( ברור •ואם חלצה חליצתה פסולה״ ,והטעם משוס דכתותי מכתת שיעותה. 112 פירוש הראב״ד כמכתתיה דמי׳ פרק שלישי שקצעו ורישא יא כגון עבודה מתחלה זרה לתקרובת ע״ז דה״ל כעין זביחה ואסר ולית לה בטילה יב .ולא תזוז מינה. אי תכלת דבגדייג נ ה נ י ם היינו בעיא דרנזי בר חנוא — אי שגוי יד, והגי גמי אשתגי בצבעאטו ,לעולם תכלת דכהגים והגיטז דלא אצטד׳ ליה למבעי קרבן אלא את״ל קאמר ,ותכלת וחצוצרות חדא ניגהו, גגהו .והיגו בעיא דרמי דתרויהו מכשירי בר חמא ,אלא את״ל קאמר ,דאין שיגוי לקרבן ולא למכשיריו. שוקיו מה הן /אליבא דמ״ד עקר — פלוגת׳ היא בערכין יז ובסוכה יח פ׳ החליל. שירה עקר בפת — כי הלוים היו אומרים בפה והמזמרימ היו מזמרים כגגדם בכגורות ובגבלים לבםם את קולם של אלו ,אבל חצוצרות ים לא היו ל ב ס ם א ת הקול שהדי כ תוקעין בהם אלא בין פרק לפרק כדאי׳ בסדר תמידכא, וחובה ובני אהרן הכהגים או בפגי עצמה היא, ובבוהגים תמימים כדכתובכב /וביום שמחתכם כדאי׳ בספרי כג. דילמא ל ד ב ר נ ו ת י ו — זה המקום שלובה. דרבים ט מי מתסרי והא״ר ישנן מ אין נאםרין — כלל לא להדיוט יא( מלה זו ק׳ לקראה ,ואינני בטוח לענ״ו שקודם מלה זו חסר :״ולא נקט״. שקריאתי נכונה היא ,ורבינו מיישב בזה הקף שהקשה הרשב״א יבמות ק ,ב ,עיי״ש שתי׳ יג( ג י זו לא מצאתיה. יב( כדאי׳ לקמן נ ,א. באופן אחר. טו( כן פי׳ גם רש״י ,ולענ״ד צ״ע מבבא יד( נ׳ ד1״ל :״אי יש שינוי בנעבד״. קמא גג ,ב ,והא חזותא לאו מילתא היא ,ועוד אי משום צבעא איך אמרו בגמ״ sהיינו סעיא דרמי ב״ח ,הא רמי ב״ח מיבעיא לי׳ בשינוי מקמה לסולת ,שהוא שינוי בגוף הדבר ממש ,וע׳ מאירי בסוגיין וכסף משנה הל׳ איסורי מזבח ס״ד ה״ז ,ותום׳ בסוגיין, יז( יא ,א. סז( נ׳ דצ״ל :״וה״נ״. שטי׳ שהטוייה היא השינוי. יט( נ׳ שכוונת רבינו שזה שאמרו :״אליבא דמ״ד...״ ,קאי רק על ין!( נא ,א. חלילין וטארוח ,שהרי לעיל ד״ד ,אי כ׳ רבינו ,שחצוצרות מכשירי קרבן ננהו ,וע׳ תוט׳ כא( ט״ז מ״ג. כ( ברור שחסר :״לא היו״. ד״ד ,קרניה ,ורמב״ן בחיי. כד( מלה זו אפשר לקראה ג״ב: כג( שם י ,ח. כב( במדבר י ,ח ,י. ״לרבונות׳״ ,וכן ג׳ יותר מן הפי׳ שפי׳ עלה רבינו ,ובכ״ה לי׳ לא זו ולא זו. כז( חסרו בו( בכ״ד ,לי׳ מלה זו. כד (,ר״ל שמשתחוד ,למקום המעין. פירוש הראב״ד סרק שלישי עבודה 113 זרה ולא לגבוה ,ואפי׳ עשה מעשה לע״ז ,והכי מוכח פ״ר ישמעאל כח כדקתגי התם לא צריכא ,וטעמא מפ׳]רישנא[ התםכט ,וי״מ התם דוקא דלא עשה אפי׳ דטפחיגהו מעשה אבל לע״ז עשה מעשה להדיוט ל, והא דקתגיכח בידיה ,לאו לצורך ע״ז טפחיגהו אלא תלשן למלאת מהן ואח״כ השתחוה להן ,א״נ תלשן יש׳]ראל[ ובא גוי והשתחוה להן ,והא דקתגי מים של ר ב י ם אינן נאם׳ ,רבותא היא ,דאע״ג דשל שותפות מתםר בגוויהו כיון דשותפות רבים נגהו ואית ליה לדידיה גמי דרבים נגהו כדבר שאיגו שלו דמי ולא כלל ,והתם מפ׳]רישנא[לא םוגיא לכל חד וחד. לא צריכא דנבעי מארעא דדידיהלב — ואינו יכוללג לאסרן כלל לא במחובר ולא בתלוש אלא א״כ עשה בהן מעשה ,ואנן בלא מעשה נמי בעיא לן ולצורך גבוה. מי לבית שהיה ביתו ע״זלה, נפל ובונה — /כגון שהיתה בגויה ובא גוי וסמך לה גדיליםלד והנה היא אסורה, אבל כותלו של יש׳]ראל[ אינו נאסר. — הכותל שבאמצע ,ירחיק ממנה ד׳ אמות לו, — נראה כי כל זמן שהכותל קיים היה חוצץ בינו לבין ע״ז אבל משנפל הכותל הנה כי הפרצה נעשית פתחה של ע״ז ואסר לעבור לז וכ״ש לישב בתוך ד׳ אמות לפתחה משום דכתי׳לח הרחק /ואמ׳]דינן[ וכמה לס אמ׳ ר ב ח ס ד א מ . / ל( גאסר. כס( שם בד״ה סוף סוף. כח> לקמן נם ,א. •וכ״ו״. לב( לא מצאתי גי׳ כזו ,ואולי מלה זו היא מסיי לא( עיי״ש בדברי רבמו. לג( רבינו מסרש ״לא צריכא...״ קאי על דברי ר׳ יוחנן ,והוא סי׳ של רבינו. לד( כ״ה בכת״י ,ואינני חדש לגמרי היסך סי׳ רש״י ותום׳ ,וי״ל בזה הרבה. לה( רבינו לא ביאר אם כוונתו יודע לםרשה ,ואולי ט״ם היא וצ״ל :״בוחלים״. כסי׳ רש״י ,שהבית עצמו נעבד או שתעמוד ע״ז בבית ,ראה מאירי ובהערה שם. לו( אינני יודע לקבוע האם המילים ״ד אמות״ היו לסני רבינו במשנה או לא ,מלשון הרמב״ם הל׳ עבודה זרה פ״ח ה״ד .נ׳ שלא היו לסניו במשנה ,וכן נ׳ מפי׳ רש״י ,וע׳ לז( לענ״ד רבינו מפרש ״ובונה״, ריםב״א בשם הרא״ה ,ובהע׳ המו״ל שם. לח( משלי הJI , שמחוייב לבנות ,כי אם יעזוב את הבית הוא מרווח לע״ז. מ( ד אמות. לט( לעיל מ ,א. 114 פירוש הדאב״ד היהמא פרק שלישי זדה עבודה שלו ושל ע-ז — כגת שבגאוהומב יש׳]ראל[ וגוי ולאחר בגין עשאו הגוי לחלקו בית ע״ז. ] ד ף מז ,ב[ ידון מחצה עיל מחצה — לעגין אסור ולעגין טומאה מב. דכתי׳ שקץ תשקצנו — וכתר מג שקץ הוא . / ואע״ג דאוקמ׳ — פ׳ הרואה ד ב ר כ ו ת מ ו לעגין מגלה מאחריו טפחיים ומלפגיו טפח מה כדאי׳ פ׳ מי שמתומו. ג׳ בתים — פי׳ שחזרתן להיתר חלוק זה מזה. שבנאו — וג״ל בין שבגאו להשתחוות לבית עצמו בין שבגאו להעמיד מז שם ע״ז אסר ,ואע״ג שלא השתזזוה ואע״פ שלא הכגיס לה ע״ז, לפי שהבית שהוא מיוחד לעמידת ע״ז הרי היא כתוס׳]פת[ מח ע״ז עצמה, ואתיא כמ״דמט ע״ז של נכרי אסור מיד ,ובית זה אין לו היתר עד שיבטלגו גוי ,ובטול שלו הוא גתיצת רובו נ כעגין מזבח של ע״זנא ,כי הטעם אחד הוא לזה ולזה ,והנגי מפ׳ בגמ׳ אותו פ״ר ישמעאל גב ,ק״ל להאי פי׳ הא דגר׳ פ״קנג הגיע לכיפה אסור לה לבנות ואמי עלה אם בנה נד ומק׳ פשיטא משמשיה ע״ז הן ואיגן אםו׳ עד שגעבדו ,אלמא בית שבגאו להעמיד מב( רכינו מפרש כן גם על הכותל ,ראה מא( כגי׳ הכ׳ בד״ס אות ת ,וכן היא בגמ׳ ס. מג( אצל שרץ ,ויקרא יג ,מא רמב״מ הלי עבודה זרה ם״ח ה״ד .ור״ן בסוגיין. מה( בגמ׳ מד( ברכות םב ,א. אבל רש״י פי׳ :״שקץ — לשון שחף. מו( ברכות כג ,ב. שלפנינו אי׳ :״לאחריו טפח ולפניו טפחיים•. מז( פי׳ זה של רבינו כ׳ הרמבין בחי׳ בשם רבינו )כמעט מלה במלה עד המלה ״מיד״(, וגם המאית ד״ה וגדולי ,כ׳ בשינוי לשון ,ומדברי שניהם ז״ל ,שאחרי שהקשו כמד ,קו׳ על פי׳ רבינו הקשו ג״כ מהא דהגיע לכיפה וכד שכ׳ רבינו להלן ,מזה נ׳ שלא ראו את פירושו של רבינו בספרו זה ,אבל לענ״ד נראה יותר שמ״ש להלן :״וק״ל להאי סי׳ הא...״ ,עד סוף הדבור ,הם אינם דברי רבינו אלא הוספה ממי שהוא ,וכן יוצא ברור ממ״ש רביגו לקמן ד״ה ג אילנות ,שרבינו לא חזר מפירושו זה שפי׳ כאן שאם בנאו להעמיד בתוכו ע״ז נאסר מסעם תוספת ,ואכמ״ל ,וע׳ תוס׳ רי״ד מהדו״ק ותליתאי. נ( שיטה חדשה. מט( לקמן נא ,א. מח( עמ״ש רבינו להלן בד״ה אבן. נא( ואי׳ לקמן גג ,ב ,ועמ״ש ע״ז המאירי במשנתינו ולקמ שם ד״ה ביסוס. נו( חסר: נג( לעיל יט׳ • נב( לקמן נג ,ב ד״ה מזבח ,עיי״ש. ב סרק שלישי פירוש הראב״ד 115 ע בודה ז רה ע״ז מותר עד שיעמידנה בתוכה בתורת משמשים .אלא יש לנו לפ׳ בגאו כגון שבנאו להשתחוות לבית עצמו אסור מיד. סיידה היש׳]ראל[ —/ וכיירה נוטל שפי׳ נד, מה שחידש אגי אומר כי עצמו נוטל מן החדוש משם והשאר מותר .שאע״פ שהבית כולו נאסר בהיותו שם ,ה״מ בעודנה עליו שנעשה כל הבית אחד בחבורו .אבל כשנטל משם אין לו אסור. הכנים לתוכה ע״ז — מוציאה נו. ישראל מ״ט דלא כיון עשהנז בהזמנה לחודה לא מתסרה ,כדת׳ נח בית זה לע״ז לא אמר כלום ,והכנסת לתוכה לא מעשה היא ,ולא דמי ע״ז שמשמש למשמשי ע״ז בהן שעה א׳ נאסרה ,דהתם עביד בגופייהו ,אבל הכא כיון דלא בנאן מתחלה לכך לא עביד בו מידי ,מ״מ כי איתיה בגויה מיהא א ס ר איכא משום דמיחזי בית ע״ז ,ואבדת נט. אבן האמר שחצבה — / בימוס היא מושב של ע״ז. בתורה ,והטעם שהיא אםו׳ מיד שעשאתה דגר׳ וזו היא מצבה ב ת ״ כ ס לא תעשו לכם אלילים סא ,מה פסל אם עשיתו פסלתו סב ,פי׳ אםרתו מיד סב ,אף מצבה אם עשית פםלתה ,וגזי׳ הכתו׳ היא שתיאסר מיד כע״ז מי׳]הו[ בעי׳ עשייתה מתחלה לכך .דהא כתי׳ לא תעשון אתיסג ,וכי מקיש להו להדדי לעשייתן, חצבה לכך הוא דמקיש להו ,מי׳ אם חצבה לכך אלא אפי׳ העמידה או זקפה סד לכך להשתחוות לה לא בעי׳ אסר מיד, נ׳׳לםה זקף נד (.בכ״י ישנן כאן ב מלים שלא יכולתי לסענחן ולקראן. •שכרו מוחר״. נו( סי׳ זה פ בקצור הרמב״ן בחי׳ בשם רבעו וכן המאירי ד״ד• וגדולי כ׳ בשם רבינו נח( כדאי׳ לעיל מד ,ב. נז( חסר• :מעשה״. ביותר אריכות עיי״ש. נט( אין מלה זו נקשרת יסד ,למ״ש לעיל ,ואולי חסר כאן לשון הססרי שהביאו הרמב״ן סא( והמשך ס( ויקרא כו ,א. בחי׳ וגם המאירי בד״ה המשנה בקצור עיי״ש. סב( לענ״ד ברור שהתורה כהנים הפסוק• :ופסל ומצבה לא תקימו לכם״. מיירי בגוי שעשה פסל ומצבה ,וכסתם משנה ור״ע לקמן נא ,ב ,אבל הגאון חפץ חיים בביאורו לתו״כ פ שהוא אליבא דר׳ ישמעאל שם ומיידי בישראל ולענ״ד מדברי רבינו 1׳ םג( לענ״ד ט״ם היא, שמסרשו בגוי ,וע׳ טור וב״י יו״ד קמה ובש״ך שם םק״ח. דלמה לו לרבינו לנקוט סםוק אחר )שמות כ ,כ( ,אלא נ׳ שצ״ל• :תעשו לכס״. סד (.נ׳ דצ״ל• :ד״ל״» והוא ר״ת •דאמרינן לעיל״, םד( ראה תופ ד״ד ,אבן. פירוש הראב״ד 116 ביצה טרק שלישי להשתחוות לה ,והוי סו כתום׳ ] פ ת [ דהוא כתו׳ ] ס פ ת [ עבודה זרה בניין מ ע״ז בנין ע״ז לא הוי כע״ז גמורה, עצמה, דאי ע״ז מי׳ אע״ג עצמה אע״ג דלא חצבה מתחלה להשתחוות לה אלא שהושיבה או זקפה להשתחוות לה נאסרה מיד כדאמ׳ לעיל סח זקף ביצה / ואפש׳סס, למ״ד אסור, מיד אסור ,ואלו הכא בעי׳ חציבה מתחלה לכך ,ויש תוס׳ ע״ז אחר שגאסר מיד אע״ג דלא חצבה לכד ,כגון שבוגה אותו אל עקר ע המרקולים ואיגו גכר בין התום׳ ובין העקר ע ,געשה גופו של מרקוליס ואסר מיד, ל מ י ד ע״ז של גברי אסור מידעא. סיידה וכיירה הענזיד עליה — הכל כמו שפי׳ ]רשתי[ בתים עב ,והאבן כמו הטעם לג׳ pאם לא חצבה לכד ולא סיידה אלא שהעמיד עליה ע״ז איגה גאס׳ בתורת משמשין מ״ט קרקע עולםסז שריהעג. ] ד ף מח ,א[ ובימום שאסורים ג ׳ אילנות — גראהא כי האילמת אין להם דין ב י ת אסור גמור בהעמדת ב ע״ז, לטי שהאילן איגו כתומ׳ בגין ע״ז שזה תלוש ת ה מחובר .א״ג כי עמידתה תחתיה איגו אלא לצל בעלמא גטעם והגה הוא מפורץ מכאן ומכאן ,ואין להם אסו׳ גמור אלא א״כ מתחלה לכד להיות ע״ז עצמה ,אלא ג א״כ גדען ופסלן לע״ז ומגי רבגן דפליגי אדר״י ב״ד יהודה. העמיד חזזתיה מ״ז ובטלה ו — פי׳ יש׳]ראל[ בטלה משם והוציאה ל ח ח מותר ,שאין דין אשרה עליה כלל ,דאפי׳ גבי בית ודימום גמי ל י ת בהו אסר ,מיהת כי איתיה תחתיה מיהא א ס ר דמחזי כאשרה גמורה ,ור״שה סז> גם סי׳ זה כ׳ הרמב״ן סו( אדלעיל על בימוס קאי. והוא לעיל פו* , סס( מלה זו קריאתה סח( מו ,א. והמאירי בשמו של רביגו ,והקשו עליו עיייש. עב( לעיל דיה עא( לקמן גא ,ב. ע( ראה בגמ׳ מט ,ב. אינה בטוחה לי. עג( אסי׳ אם היא ע״ז בעצמה ,כדלעיל מד« א. סיידה ת״ר .הכנים. א( גס טי׳ זה של רבינו כ׳ הרמב״ן והמאירי בשמו של רבינו ,והקשו עליו עיי״ש. ב( ר״ל כשבנה הבית או חצב אבן כדי להעמיד ע״ז ,וכמש״כ רבינו לעיל בבית ואבן, ג( נ׳ שלפני שאסורים אבל אילן אפי׳ נטעו כ ד להעמיד ע״ז תחתיו אינו נאסר. ד (,במשנה ד( ראה ריטב״א ותוי״ט ומאירי. סלד .זו חסדן .או״. סרק שלישי פירוש הראב״ד 117 ע בו דה ז רה פליג אהא דלא גזרי׳ ביה כלל ,ואע״ג דגבי בית ונימוס גזרי /התם דכי בנאן זמן מתחלה להכי ל א ו מתםר לגמרי ז וכי לא בנאן נמי א ס ר להו כל בגויה ובימום, דאיתה מפני כמאן דמוכח שהן תלושין שהגהתי ט בעניןח בבית בר״ש הלכך גזרי׳ בהו ,כל זמן דאיתיה לע״ז בגויהו׳ , אבל , באילן דמחובר לא גזרי ביה א פ י כי איתיה תותיה משום אשירה גמורה שלא נבנו י מתחלה לכך לא כלום הוא ,כי איתיה תותיה גמי לא גזרי , ביה ,דע״ז מוכיח עליו שאינה אשרה עצמה ,ובספרי יא סמך לכולהו אקראי, , בית שבנאו מתחלה צריך לבערה מן ופסילי / אלו סיידה וקראי , / המקום העמיד /ושברתם, ומותר, /הכנים לתוכה אילן תחתיה שנטעו /ואבדתם ואשיריהם / אבן פסלו / / שחצבה לע״ז ונתצתם, /העמיד עליה ואבדתם מן המקום ,וסופ׳יב לכולהו, אסמכתא. כיון ישראל /ש ]נאמר[ אבד /ואבדתם ,כלומר דלענין גופיה והוא מצי בםולה פי — ואלו , לאכשורינהו , , דבעי בטול גוי, הנך אחריני כדמפ ]רישנא[. , שסייד — פ י א פ י כל זמן שהסיור עליה אין האבןיג נאסר אלא א״כ חרץ בה ושקע בה את הסיוד דה״ל כולה מעורבת בםיוד מ י כי נטלה משם שריא. והא , בית איכא ביני אובנייד — וכולה בית כאבן א סו דמיא. ז( כמו שסי* pברור שמלה זו ט״ם היא וצריכה להמחק. שאחרי זו. ח( אולי הכוונה שמוכח מן הענין ממה שר״ש לא סליג רבעו לגבי בית ואבן. י( נ״ל שט״ם ט( כ״ה בכ״י ,ור״ל ,שפירשתי ע׳ לקמ׳ ד״ד .ע״ז. בבית ובימום. יא( דברים יב ,ג ,ולסנינו סדר אחר וגי׳ אחרת ממ״ש רבינו. היא וצ״ל* :נטעו״. יב( כ״ה בכת״י ,והנה הספרי שם אינו *סופר״ יותר ממ״ש רבינו ,וגם לשון ,,סופר״ אינו מתאים על ענין זה ,ולכן משער אני שבמקום ״וסוס׳ לכולהו״ צ״ל: *וםוסא דכולהו״ ,ור״ל הסוף ,הלמוד האחרון של כולהו ,של כל השלש בבות ור״ל הכנים לתוכה ,העמיד תחתיה ,העמיד עליה ,שכל זמן שהע״ז בתוך הבית או תחת האילן או על האבן שהם אסורים הוא רק אסור *מדרבנן״ ומלה זו חסרה יג( דלא נחשב בכת״י וקראי *אסמכתא״ וכן תראה מתום׳ מז ,ב ד״ד ,ה״ג ,כנלענ״ד. למשמשי ע״ז עד שלא יעבוד הגוי לציור וכיור ,אבל הציור נאסר מיד אפי׳ קודם שעבד יד( בססרינו אי׳* :אורבי״. • לו הגוי ,וכ״כ גם רש״י ד״ד׳ ו ה ו א סו( ולכן מה שנכנס כין האבנים נחשב כאלו נכנס בגוף האבנים ממש. , פירוש הדאב״ד 118 מי כי עבודה זדה פרק שלישי לא עסקי׳ דשיע — דהא לגבי בית לא קאמ׳טז רמי בר חמאיז בעי סייד בגופיה ,וא״כ אבן גמי לא גבעי. — לעגין אתסורי אע״ג דלא סייד בגופן מתסרי. אלא קמ״ל לגבי וקא׳ אבן אמר מתסד — דאפי׳ לאיה בסייד בגופן קמיירי דבי גמל הסיוד שרי, וה״ה שמואל לבגותיט. המשתחווה — וצריד ליטלגה משם, דאי כולה לא בהדיה כ ,מי׳ כי שקל התוס׳ עיקרה מותר. מתיב ר״א בר יהודה ,ומתגי׳ לא גדעו לא. אנאכא — קס״ד דשמואל אפי׳ לרבגן קאמר דפליגי אדר״י קתגי גדעו ,דה״ל תוס׳ כאלו גמעו מתחלה לכך, הא דאמרי כר״י ב׳׳ ר יהודה דאמ׳ אפי׳ נטעוכב ולבסוף עבדו אסו׳ — מיהו לא מ ת ס ד אלא תום׳ .כדאמ׳ לעילכג אי זהו אילן שגידועו אסור ,ומצי גמי ל ת ר ו צ י כ ו כלעילכה גדעו ופסלו אע״ג דלא השתחוה השתחוה אע״ג דלא גדעו ופסלו ,וחד מיגייהו גקט ,א״נ הוה דעת המתרץ דשמואל אליבא דד׳ יוסי אמרה ולא רצה להעמיד משנתו מ כר׳ יוסי אלא כרבגן ודוקא גדעו דה״ל תוס׳ כאלו נטעו לכך אבל השתחוה לא, א״נ דההיא אשמעי׳ ברישא אילן שגטעו מתחלה לכך אסור ,ואי גדעו ופסלו תוס׳ אסור בלא השתחוה ב״ש גטעו מתחלה לכד דכולה אםו׳ אע׳׳ג דלא השתחוה ,וא״כ למ״לכז גדעו ופסלו למם׳]רא[ תום׳ ,דהא גטעו מתחלה לכד הוא הוא לגבי תום׳ ,וה״ל לאשמעי׳ משתחוה אסור אע״ג דמחוברכח ,חד .עקר. טז( ולא בפירשיי משום ובבית סתמא קתני ,דלפ׳׳ז הלא גס באבן סוזמא קתני ומינה ד,ו״ל יז( בכל הספרים במקום .רמי בר חמא״ להק׳ כן הקשה בלחם סתרים ,ולפי׳ רבינו ניחא. יח( ברור ,שמלה זו טעות סופר היא וצריכה להמחק. הגי׳. :רבי אמי״. כ( וכמו שפי׳ רבינו לעיל ד׳׳ה סיידה )הראשון(. יט( צ״ל. :לבית״. כב( בכל הספרים במקום .אפי׳ כא( כגי׳ דאי׳ בדקדוקי סוסדיס אות נ ובגמ׳ ס. כד( ראה תום׳ ד׳׳ה גדעו, כג( מה ,ב. נטעא״ הגי׳, :אילן שנטעו״. כו( צ״ל. :משנתנו״. כה( מז ,ב ,לגבי בית. שתי׳ בדרך אחרת. כז( בחי׳ הרמב״ן כ׳ וז״ל :ולשון הראב״ד ז״ל .גדעו ופסלו למה ל י . . .״ ,ויש שינוי בלשון ממ״ש כאן ,ואת התי׳ השני שכ׳ רבינו כ׳ הרמב״ן בשם הרב ר׳ שמואל ז״ל והוא כח( ברמב״ן שם פ וז״ל. :הו״ל לאשמעינן הרשב״ם כמש״כ הריטב״א עיי״ש. פירוש הראב״ד מתקיף פרק שלישי 119 עבודה זדה , לה — פ י מאי דוחקיך לאוקומ׳ לדשמואל בפלוגתא ,דלמא ד״ד• היא בעקר אילן פליגי ,והיא גופה קמ״ל שמואל דלא פליגי אלא בעקר אילן ,הא שמעתת׳ מקופחת ומשובשת ב ס ׳ ] פ ר י ם [ ,ויש מחליפין דר׳ יוסי לרבנן ורבנן לדר׳ יוסי ,ואני תופס הגי׳ שמצאתי בם׳ ישנים ,ומה שפי׳ בםוגיא דלעיל כט לדיב״י לעקר אילן שרי ותום׳ אסור כדנפקא לן מואשיריהם, ומוטב להפוך דברי האחד ולהעמיד דברי האחר במקומן ולא שיהפכו שניהם, וה״ג דרבנן םברי עקר אילן אסור ור״י סבר עקד אילן שרי ,וא״ת הנה דלעיל כט םוגיא לא אמ׳ הכי, קאמ׳ל ורבנן ואשיריהם האי מאי עבדי ליה ומוקמי לה בגדועי ע״ז קודמי׳ לכבוש ,אלמא מדמיתר להו קראי ש״מ דמקילי ייתור טפי ,איפוך תרצת׳ דקראי דר״י לרבנן ורבגן לר״י ,כלומר אותו המקראות שהיו יתירים לרבנן למעלה יתירים לר״י ,ואותו עכשו חסוד המקראות לר״י ,דלא ה״ל קרא למדרש ביה נויי ע״ז ,השתא מיתר ליה למדרש ,והוא חסר לרבגן ,וההוא קרא דמיתד ר״י לגדועי ע״ז קודמין, רבנן לנטוע מוקמי ולבסוף עבדו דעקר גמי לכבוש נפקא ליה מדתני ר ב יוסף ונתצתם אסור, וגידועי ע״ז קודמי׳ , /והכא פ י /דהאי ודאי לא םגי לחו בשבי׳]רה[ ,אלא בשריפה כדין אשרה ,ומדלא פרש שריפה כדין ש״מ הנח להם קאמר עד שתרדף ואח״כ תשרף וה״ה לאשרה ,וגלי רחמנא במזבח הנח ורדוף וה״ה לאשרה ,ושריפה לאשרה וה״ה למזבח ,ועקר ע״ז דצריך לשרש אחריה נפקא לה מואבדתם כר״א ,והאי ואשיריהם דמשמע גידועו כדא׳ לקמן דגלי אסור ועקרה מותר ואוקמ׳ רבנן בגדעו ופסלו, דעתיה דבתום׳ ניחא ליה ולא בעקר ,אבל משתחוה לאילן ם״ל כולו אסור מאבד תאבדון ,ור״י מוקי כדאמר להו ואשיריהם בין לגדעו ופסלו בין למשתחוה לו דעיקרה מותר ,וגדועי ע״ז קודמין לכבוש גפקא ליה מדתגי ר ב יוסף ,ועקר ע״ז לשרש אחריה נפקא ליה מאבד ,וצריך לכנות לה שם מואבדתם שמם דמיתריה ליה כר״ע ,ולעיל נמי מצי למי׳ גדוע ע״ז קודמין נפקא ליה לר״י מדתני רב יוסף ,אלא מדלא משמע לרבנן האי דדשא ד ר ב יוסף דהא נפקא להו מואשיריהם לר׳ יוסי נמי אפיק ליה טעמא מקרא אחריגא. א״כ גדעו ופסלו מאן קתני לה — ה״ג אי רבנן הא׳ עקר אילן אסור אפי׳ במשתחוה ,וכ״ש גדוע ,אי ד״י למ״ל גדעו ופסלו ,למים׳ תום׳ ] פ ת [ השתחוה אע״ג דמחובר תוספתו אטורה״. כס( מה ,כ. ל( צ״ל* :דקאמ״׳. פירוש הראב״ד 120 עבודה זרה פרק שלישי הא אמ׳ במשתחוה גמי תום׳ ] פ ת [ אסר״ וכ״ש גדעו״ ולתני משתחוה ו כ י ש גדעו ופסלו חמור מן המשתחוה, גדעו ופסלו״ והיה דעת המק׳ לומר כי ושגי ליה אב״א דבגן בי אמ׳ רבגן עקר אילן אסור במשתחוה דהא לבוליה פלח אבל גדעו ופסלו ולא השתחוה עד שהחליף גלי אדעתיה דבתוס׳ גיחא ליה ולא בעקר ,ומסתמא אמ׳ דהכי הוא ,אב״א ר׳ יוסי ,ודקא קשיא ל ך לישמעי׳ משתחוה וכ״ש גדעו ופסלו ,גדעו ופסלו אצטר׳ םד״א הואיל ובההוא גידוע כולי אילן קרבן שויה דה״ללא לאילן אימא גהוי כגטוע כולו ו ג ת ם ר כולי אילן קמ״ל ,ואי ק״ל לרבנן כיון דמשתחוה כוליה אסור לשמעי׳ ר י ש א משתחוה וכ״ש נטעו מתחלה לכד דאסור כוליה ,איכא למי׳ ] מ ד [ אשמעי׳ נטעו לכך אע״ג דלא השתחוה לו וה״ה להשתחוה אע״ג דלא נטעו וכיון דלענין בטולא חד הוא חשיב להו חד. והא אנן ג׳ אשירות — כלומד וכבר פי׳ לזו לב ולמה הוציאה מכללם, ומשני תגא הכי תגא ברישא ג׳ אשידות הן ד״ה. אי זהו אשרה ס ת ם — דמסתמא היא בחזקת אשירה ואע״פ שאין אגו רואים עובדין לה ,וכולה לג מתגי׳ והוא דקשאיל ליהלג. סבי דפוס בדית׳ — ר ב יהודה לד. ] ד ף מח ,ב[ הקלוש באילן, צל לא ישב בצלה — צל צלה מפ׳ ה׳ הצרפתי לה צל קומתה צל העבה ואפי׳ חח לאילן הרבה, ודוקאלו אשירה דלצל עבידה בין לתחתיה בין לחוצה לה ,אבל בית ע״ז תוכה וגגד פתחה בד׳ אמות אסור אחוריו מותר שאיגו עשוי לצל כדאמ׳לז לגבי היכל שאני היכל דלתוכה עשוי. לא יעבור תחתיה — מפ׳ בגמ׳ משום דא״א דליכא ת ק ר ו ב ת ומטמא באהל. לב( בכ-י יש כאן מלה א ה לא( באן יש בכ״י מלה אחת שלא יטלתי לקראה. לג( כיה בכת״י ואינני יודע כתנת ה מלים אלו. שלא יכולתי לקראה. לה( פי׳ זה הוא כפי׳ הרמב״ם הל׳ עבודה זרד, לד( כן אמרו בםנהדרץ יז ,ב. לו( ד״ז כ׳ הרמב״ן בחי׳ בשם רבינו בלשון שכ׳ כאן ,וראה מ״ש פ-ז הי׳׳א. לח( הריטב״א ד״ד .היתה כ׳ דברים א ( פסחים כו ,א. המאירי ד״ד ,זהו. ת פירוש הראב״ד היתה עבר עבודה זדה פרק שלישי 121 גחלת — פי׳ שדרך הרבים עוברת תחתיה. תחתיה טהור — נ״ללח דכיון דרגל רבים מצויץ שם לא שבקי תקרובת התם ,ואפי׳ כשת״ללט ושבקום ,א״א דלא דרםום ברגל ונדחה משם ,ובלבד שלא יגע באשירה עצמהמא. ואי דליכא דירכא אחריתי — עובר לכתחלה ,דכיון דשל ר ב י ם הוא ד ב ר של רבים אינו נאמד ,וה״ממב כגון שקדמה שם הדרך ואח״כ בנו בה בית ע״ז ,אבל קדמה ע״ז לדרך אסור. זורעין מהם תחתיה — מפגי שהצל רע להם בימות הגשמים שמונעים הגשם. והחזירין — מפגי שגדלין על מים מועטים ואין מונעין ענפי האילן אותו ,ופעמים שהצל יפה להם להגין עליהם מן הרוח שלא תיבשס. במיה נטל חלש — עלים יבשים. היחנה — פי׳ ישראל נטלן הימנה. יותץ — דלא סגי בצינון הואיל וע״י א ס ר נגמרה מלאכתו שהדי אינו נעשה כלי עד שיוםק ,הנה כי ע״י הסק של אסור נעשה כלי והוא ראוי למלאכתו ,ואע״פ שאינו אפשר לאפות בו משנצטנן עד שיוסק פעם אחרת ,מ״מ ההסק הראשון של אסור הועיל לתנור ועשאו כלי וההםק הב׳ של התר אופה את הפת ה״ל זה וזה גורם ,ולית הלכת׳ כותיה דהא פסק , בשמעתי׳ לקמ׳מג הלכת׳ כר׳ יוסי. אפה בו את הפת — באותו היסק של עצי אשירה בין בחדש בין בישן מד ,הפת אפו׳ בהנאה מ״מ ,דחדמד לגבי פת ,דבל היסק האסו׳ גמרו מ( נ׳ דצ״ל :״דשבקו״. לט( = כשתימצי לומר. אלו בשם רבינו עיי״ש. מב( הטור ביו״ד מט( שהרי ע״ז מטמא במגע כשרץ ,כד&עיל מז ,ב ,וע׳ תוי״ט. מד( כן פסק ג״כ הרמב״ס הל׳ מג( מט ,א. קמב פ ד״ז בשם רבינו. עבודה זרה פ״ז הי״ג ועי״ש בכסף משנה ,אבל את דברי רבעו א״א לפרש כדבריו ,כמובן, פירוש הראב״ד 122 סרק שלישי זרה עבודה ל פ ת והפסידה לאכילה ,ויש שבח עצים בפת מד״ אבל לגבי תנוד קי״ל בין בחדש בין בישן יוצן, שאע״פ שהיסקן הראשון של אסור גמדה לגמרי ועשאו כלי ,מ״מ עדין איגו ראוי ליהגות ממגו במלאכתו עד שיוסק פ ע ם אחרת וה״ל לגבי הגאת עצמה זה וזה גורם. נתערבה באחרות מו אסו׳ בהנאה — דכל אסר ע״ז א ס ר בהגאה במשהו אע״פ שאינו ד ב ר שבמנין ,כדא׳מז לגבי יין גסד. ר״א — /פרש׳ דמי עצים שנאפה בו הפת ,והלכתא אומר יוליך כותיה דר״א ,וה״ה לחבית של אסר שנתערבה בחבית של התר ולא הוכרה הלכתא כדשב״ג חבית בחבית ,והכי אפסק׳ הלכת׳ פ׳ השוכר מח, ובגמ׳ דהאי פרקא. א״ל לים אין פדיון — אין פדיון לאסור תערובת ע״ז בהולכת דמי האסור המלח כי הכל א ס ר בהגאה לעולם. נטל הימנו כ ₪מ ט כיצד מבטלה שפאה — /דיש שבח בדבר בבגד נ דחד גורם הוא. — /והוא שגטלן לצרכו להסיק בהן את התגור. לצרכה — פי׳ לגאותה ,שפאר .לשון גזל עצים ושיפן נא. שלא לצרכה — אלא להסיק השפאין ת ח ת תבשילו מותרת. התם — /שהרי זורקו לרוח הלכך לא חיישיגן. דקאזיל אלא ע״כ שרבינו תנא המסייע להרמ״ה שמביאו הטור יו״ד קמב ,ולא כמו שמסביר הטו״ז זיל שם סקיד ,אלא כהש״ך ז״ל שס םק״י ובעבודה זרה שאפרד .אסור גס חומו של תנור אוסר את הפת אפי׳ בלא אבוקה ,עיי״ש ותראה שרבינו תנא המטייע להשיר זיל מד (.כדאי׳ פסחים כו ,כ» כז ,א ,ועמ״ש בסי בכל דבריו ,והדברים ארוכים מאד. מז( לקמן עג ,א. מו( חסר. :כולן״. המכתם שם )ניו־יורק תשיט(. מט( גי׳ זו לא מצאתיה ובספרינו אי׳. :כרכורי. מ ^ לקמן עד ,א. נא( בבא קמא צג ,ב. aכשיטת הומיה שכ׳ הטור ביויד קמב ,ע׳ לעיל הערה מב. פירוש הראב״ד כדאמר רב מרי פרק שלישי — בבכורות נב עבודה זדה פ , פסולי 123 המוקדשיןגג, נמכרין באיטליז ,אלמא כיון דאיבא ריוח להקדש שרי ליה רבנן ,וד«כא נמי כיון דאיכא רווחא שהעור המופשט דרך מרגלותיו כשהוא שלם הוא ראוי למפוח , ונמכר יותר ושרינו ליה ואע״ג דאיכא זילות דהקדש כדי שירבו בפדיונן, /שמניח עליו מן הבשר מפני כובד הפשטו ואין כאן ריוח אמר רב מרי לפודה. יחוד — זמורה. והתנן גר גה, , וםופא דמתני׳נו שאין מרכיביו כפניות של ערלה, , דכפניות היינו מתחלי ד ג מ דפםחיםנח ,ומפני שנעשה שומר לפרי ונ״לנז , , בשעת עבורו נאסר ,ו ר יוסי ל ט ע מ י דאמרנט סמדר אסור מפני שהוא פדי, דתניא שאם והיינו אכפניות דהוי עץ, ] ד ף מט ,א[ וכי קתני אחר אאגוז, נטע והבריך, נטע קאי דאלו הברכה בפרי ליכא. הבריך והרכיב קאי אבל לא קדס וסילק — אע״ג דאיכא שאור של חולין, אחרת אני בא, היכא דנפל חולין בסוף, שאע״פ שקרב נד( צ״ל :״נשרי״. נג( חסר :״כל פסולי המוקדשין״. נב( לג ,ב. נד (,ע׳ לעיל לה ,א ד״ה אםורי שרבינו גרים ״כדתניא״ גם על משנה עיי״ש בהעי ,וא״כ נז( סי׳ זה של נו( ערלה ס״א מ״ט. צ״ב מדוע כ׳ רבינו כאן ״והתנן גר׳״. רבינו כ׳ בשמו של רבינו הרמב״ן והריטב״א עיי״ש ,ואני מעתיק כאן הלשון שכ׳ ברמב״ן. יען שלפי השערתי כותב הכ״י דלג והתםיר בלשון רבינו ,ועכ״ס יובנו דברי רבינו היטב לפמ״ש ברמב״ן וז״ל :והראב״ד ז״ל פי׳ שבפניות היינו מתחלי דאמרינן בססחים ,ומפני שנעשה שומר לפרי בשעת עבודו ]ולענ״ד ט״ם היא וצ״ל כמש״כ כאן ״עבורו״ ,ור״ל בשעה שהתמרים קטנים אבל בשעה שנעשו סמדר כבר נופלים ,וכדאי׳ בגמ׳ ורש״י סםחים ,נב ,ב( נאסר ,ור׳ יוסי לטעמו דאמר סמדר אסור מפני שהוא סדי ,והיינו דקאמר ר׳ יוסי שאס נטע אגוז או הבריך יחור שיש בו כסניות שהן עצמן מוציאין יחורין או הרכיבן מותר לאחר ג ,משום דהו״ל זה וזה גורם ,דאע״ג דאמר ר׳ יוסי אין נוסעין ואין מרכיבין כסניות מסני שהם פרי אט״ה מודה הוא שאם עשה כן מותר שזו״ז גורם מותר, ולאו למימרא דסבד ת״ק דידיד ,זה וזה גורס מותר ,אלא דס״ל לרבנן נטע מותר דלכתחלה נמי נוטעין אותן דלא ם״ל סמדר סדי הילכך הן עצמן מותרין ,ונקט לשון מודה משוס נח( נב ,ב. הבריך והרכיב דמודה בהו לת״ק״ עכ״ל ועי׳ גס בריטב״א. נט( ערלה ס״א מ״ז ומובאה בפסחים שם. פירוש הדאב״ד 124 עבודה פרק שלישי זרה א ת חמוצו בתחלה בית שהחמץ נגמר ע״י החולין לבדו מותר׳ וליכא למי׳ הכא זה וזה גורם ,שהדי לא באסור כדי לחמץ ואותו האסור לא היה ב ש ע ת גמד החמוץ ,הלבד חמוץ דתרומה לאו כלום הוא. ] ד ף מט ,ב[ לא שנא אלא ב פ ת — דאע״ג דיש שבח עצים ב פ ת מ״מ חד גורם הוא ואין האסור בעיגיה ומ״ה שדי ד״א. אבל חבית — שגתערבה בחביות אחרות של היתר דאיתיה לאסור בעיגיה לא אמי. חביתא ע״ז אין דאסורא — של יין גסד גמור. שנשתברה במיז של חוליות והדיוט יכול ב להחזירה ונתפרקה ג ע״ז צריכה לבטול ד — כ ג ת שברים שגופלים כדרד גדילתן דהייגו עלין ,דהגהו לאו שברים גגהו שכד דרכה ,ולא מבטל לד -בהכי ,אבל הגד חוליות אע״ג דתחלתה של פרקים הוא ,משגתחברה תו לאו אורחיה לאפרוקי, ומשגתפדקה ה״ל כמי שגשברה כי בזויה היא בעיגיו כשרואה א ת י ר א ת ו פרקים ,וה״מ כ ג ת שהאבר עצמו יש לו ב׳ חוליות דמאן דחשיב לה כגשברה הויא ליה שברי שברים אבל אם היתד ,כל אבד ואבד חוליא בפגי עצמה אמר, דהא אמר דכ״ע עובדין לשברים ,דלא בזיא עליה ולא מ ב ט ל לה, כדאמ׳ ב ר ״ פ ה מפגי שכיוצא בהן געבד ,ואי ק ״ ל ו לשמואל ה״א ז ל ע י ל ה בר״פזז ע״ז מותרת ,י״ל טעמי׳ דשמואל התם דס״ל דאיכא דפלח ל ש ב ר י ם ואיכא דלא פלח, הלכד מוצא דאיכא תרי ספיקיט דדילמא חזייה ההוא גברא דלא פלח לשברים ובטלה ואת״ל דלא חזיא אימור איהו גופי׳ ת ב ר א מ״ה שריא ,אבל הבא כ ג ת שגשברה לפגיגו דליכא לספוקי בשברה איהו pכגי׳ רש״י ודקדוקי סופרים א( בגי״ וכפי׳ בעל המאור בסוגיין ,ולא כרי״ף. ג( אינני בטוח אם מלה זו היתה לפני רבינו בנוסחת הגמ׳ אות ז וכ״ה בגס׳ ט. ו( כעין גי׳ וקדוקי או שהוסיפה רבינו לפיתש ,עכ״ט אחרי מלה זו חסר« :וכ״ו״. ד (.לעיל מא ,א. סופרים אות ח ,ונראה שאחר זה צ״ל :״אלא דרך גדילתה׳. ו( ראה גס רש״י ד״ד .לא דכ״ע ותום׳ וחי׳ הרמב״ן לעיל מא ,א ד״ד .הא. pהרמב״ן בחי׳ לעיל מא ,ב. pחסר :״שברי״. ז( = הא אמר. ד״ד .והא כ׳ פי׳ זה בשם רבינו ודחאו ,עיי״ש ותראה ,שמ״ש שם ציץ־ הקון עטמ״ש כאן. פרק שלישי פירוש הראב״ד 125 עבודה זרה ה״ל פלגא דפלחי ופלגא דלא ואסיר׳ ומ״ד שברי ע״ז אסור ס״ל דרובא פלחי לשברי ע״ז ,נ״לי דהתם שברי שברים קאמר ,אבל שברים לא׳ והא דפ׳ בר״פה מצא תבנית יד ותרח /תרגומא שמואל ופי׳ יא לה בלשון קושיא היא הטעיתני לרבות בכאן שלא לצורך יב דברים ,כי בודאי שמואל לא מיידי בשברים כלל ,ולא אתיא ליה קושיא מתבנית יד או רגל אלא מתבנית יג בעא לפרושי כמו שהגהתי יד למעלה טו ,הלכך חדא םפיקי היא, כלומר איהו תברהטז ואסור ,וכי אמ׳ איכא דפלח לשברים ,דוקא שברים אבל שפיר ש״ש שהאבר עצמו נשבר מתברר לו ה״ט בהא לשנים לא פלחי לה ובטל ,ומאן דדייק דשמואל דדוקא מ ו צ א ת א ב ל ע״ז שנשברה לפנינו לא אמר ,ולא ם״ל לגמרי כריש לקיש ,דאלו ר״ל פשיטא ליה דלא פלחי לשברים כלל ,הלכך אפי׳ בע״ז שנשברה לפנינו היכא דמקום שהרבים מצדים שם הואיח ואיכא שהות שעבר אדם מותרת ,דודאי כדחזייה בטלה, ומשום הכי לא אקשיי ליה לשמואל כל חני תיובתאיט, דהמוצא שבדי צלמים כ כדשנייה שמואל לעיל ,דלא משתמע כ ליה ה״ד ,דאפי׳ מוצא שבדי ע״ז מותרין ,דלר״ל מאי אדיא מוצא שברי ע״ז אפי׳ נשברה לפנינו ש ר י * וכי היכי דלא תטעי במילתיה ולא תזח מיניה דוק׳ מוצא משום הכי שנייה בתירוצא אחרינא. הדרן עלו כל הצלמים י( רבינו נותן כאן תי׳ חדש על הקו׳ הנ״ל ,ולענ״ד הרגיש רבינו שעל תי׳ הראשון י״ל מ״ש הרמב״ן על תי׳ של רבינו וז״ל• :ועוד דלאו מילתא היא דלא מיקרי תרי םפיקי אלא היכא דאיכא למימר לא עבדום אבל תדאי עבדום ליכא אלא חדא םפיקא אימר בטלום ואימר לא בטלום ועוד...״ ,ומטעמים אלו רבינו בעצמו להלן כ׳ על תירוצו הראשון: ״הטעיתני לרבות בכאן שלא לצורך דברים״ ,עכ״ם ממה שהרמב״ן מביא רק את תירוצו הראשון של רבינו אשר רבינו בעצמו פ עליו הטעיתני ,ולא כ׳ תירוצו השני ,גם מזה יא( = ופירשו ,ור״ל שאחרים נראה שהרמבן לא ראה את ספרו של רבינו למםיכתין. פירשו ,וכן פי׳ גם תופ שם שהקושיא ממצא תבנית וכ״ו היא על שמואל וכן פי׳ גם יג( לענ״ד ברור שט״ם יב( ע׳ הערה י. הרמב״ן ד״ה הא דקאמרינן. יד( רבינו קורא את פירושו •הגהות״ ,ואינני יודע למה. היא וצ״ל• :מתניתין״. טז( ברור שחסר כאן• :ומותר או לא איהו טו( לעיל מא ,א ד״ה מצא ,עיי״ש. יח( כן פי׳ יז( כן פי׳ רש״י בםוגיין ד״ה לא. תברה״ ]אלא מאיליה נשברה[, יט( שהקשו לעיל בתש פירקין על ר״ל. רבינו בדבת ר״ל גם לעיל מא ,ב ד״ה אתמר. pכתנת רבינו כאן אינה ברורה לי וצ״ב. ]ר׳ ישמעאל[ אחל פרק ר׳ ישמעאל אומר שלש וכוי — מפרשי׳ בגמ׳ בצד ד׳ אמות שלו ,כלומר אע״פ שהן מרוחקות ממנו שהן עומדות בסוף ד׳ אמות שלו אסר ,לפי שעושין מרקוליס קטן בצד גדול ,פי׳ עקר מרקוליס ג׳ אבנים א׳ מכאן וא׳ מכאן וא׳ על גביהן ,ובצד ד׳ אמות בסוף שלו פעמים שעושין לו קלוט קטן מג׳ אבגים זו בצד זה ומ״ה א ס ר דאםו׳א ע״ז געשו שם, וב׳ מותרין דאין קלום בבי ,וגם לתקרובת אין חוששין שאין הדבר ב הזורק לו להקרבה לזרוק התקרובת מופלג ממנו ,ומוקמי׳ לה בגמ׳ כגון שאיכאג גובהה בין הקילוס והאבנים דליכא למי׳ דגפול מגה ,ורבנן סברי אפי׳ ג׳ זו בצד זו כיון דמדוחקות הן דאיכא גובהה ביגי ביגי וליכא למי׳ מיגיה גפול מותרין ,ואין חוששין שהן עצמן היו ע״ז דאין עושין קילוס קטן, ולתקרובת גמי לא חיישי׳ כדמפ׳ ר׳ ישמעאל ,אלא אם גדאות עמו אסור, כלומד שהן קרובות לו בתוך ד׳ אמות וליכא גובהה. מצא בראשו — מפ׳ בגמ׳ד בכיס תלוי לו בצואריה, דלא דרך גוי הוא ולא מתסר ,ובתורת תקרובת לא מתסרי דליכא תקרובת המשתכרת, ואי קשיא לך מעות גמי איכא לספקיגהו שמא חתכן מתחלה לכך ה דהויא משתבר כעין ע״ז ג״לו מעגין הגמ׳ז שכל מי שזורק אבן למדקולים איגו זורקה לפגיה אלא בגופה זורקה או מניחה ,והיינו ד א מ ר ז עלה געשה כמגדיל ב( כ״ה בכת״י ,ואולי ס׳׳ם היא א( מלה זו אפשר לקראה גם :״דאיהו״. ד( גא ,ב. ג( קריאת מלה זו אינה ברורה לי. וצ״ל :״דרך״. ו( כן הוא בכת״י ,ואין הדברים מובנים, ד (.עמ״ש המאירי בסוף פי׳ למשנתנו. לכן נ״ל שכותב הכת״י החליף וערבב השורות ,ולענ״ד סדר דברי רבינו כן הוא :דהויא משתבר כעין זביחה כדאי׳ בגמ׳ לענין סרכילי ענבים ,איכא למי׳]מר[ כיון שצריך אומן לא שכיחא״ ואח״כ צריך להיות נ״ל מענין הגמ׳ שכל מ י . . .מוסיף התקרובת״ ודברים אלו מן ״נ״ל מעניך וכ״ו ,אינם שייכים למ״ש לסניהם אלא הם דבור בסני עצמו ,ומלת ״ע״ז״ הכתובה לסני מלת ״נ״ל״ ט״ם היא ,וצריכה להמחק ,כן נלענ״ו ברור. ז( נא ,א. 126 פירוש הראב״ד עבודה סרק רביעי ע״ז ,הואיל ועליה מוסיף התקרובת ,ז ב י ח ה ח כדאי׳ 127 זדה ב ג מ ׳ ט לענין פרכילי ענבים ,איכא למי׳ כיון שצריך אומן לא שכיחאי. יינות שמנים /וכל שכיוצא — /פי׳ דהוו דבר המשתבר וה״ל כעין זביחה שהיתה נעשית למזבח יא ,וי״מ בענין אחד ולי׳. בשלמא רבנן — /ולא הוה כשברי צלמים דמותריב ,אלא כשברי ע״ז ,דכיון דמרקוליםיג ד ב ר של נוי הוא אינו נעשה אלא ליעבד ,ומי שעשה , ודאי עבדה ,הלכך נראית עמו דאיכא ל מ י מיניה נפול אסור ,אבל אי ם״ל אין עובדין לשברין אפי׳ נראית עמה מותרות ,ולא חיישי׳ שמא מתקרובת היו שנפלו שעושה ממנו, דהא תקרובת התקרובת ע״ז עצמה ,דהא אבנים גופיה עניןיד / לא מתםרא אלא תקרובת המשתברטו, מטעמא הלכך כי נפל ממנו התקרובת ה״ל כע״ז שנשברה מאיליה ,אלא ודאי ס״ל לרבנן עובדין לשברים. אבל הא כיון דמעקרא תבורי מתברא — דאפי׳ בעוד שהיא שלימה אינהמז .נ״ליז מן ה ת ו ס ׳ ] פ ת א [ י ח דהיינו טעמא דלא חיישי׳ בהני לתקרובת ת ק ר ו ב ת אבנים משום דאי הוה תקרובת לא הוה מנח׳ ליה עלויה אלא בלבד שהן עקר בנינו ,אבל הנך שהוא יינות שמנים וסלתות בית דע״ג מזבח קרבי חיישי׳ בהו דלמא אידמי ליה כמזבח ואנחינהו עלויהיט ת ק ר ו ב ת כעין מזבח ,ופרכילי ענבים ועטרות שבלים נמי כיון דיץ ושמן היוצא מהן ק ר ב ע״ג מזבח ה״נ לגבי ארורה זו דלמא חשיב להו אקרבינהו עלויה מי׳ ט( 1אa , ח( מן מלה זו עד סוף הדבור שייך לעיל אחרי מלת -כעין״. י( מה שכתוב להלן בדבור המתחיל אבל מן מלת ״נ״ל״ עד המלים •העליונה אסר״ יב( כדאי׳ לעיל מא ,א. יא( כמו שסי׳ בגמ׳ נא ,א. מקומו הוא כאן. יג( נ׳ שחסר :״לאו״ וממה שאמרו להלן נא ,א שאבני המרקילום אסורים משום מגדל ע״ז, טו( כדאי׳ ל ק ת נא ,א. יד( נ״ל שצ״ל :״בעינן״. ולא אמר שמשום נוי אסירי. טז( לענ״ד ברור שגם כאן הוחלפו השורות ואתרי מלת ״אינה״ צריכה לבוא מ״ש להלן מן מלת ״מחוברת״ עד סוף הדבור ואינני יודע לפרש איך בא לו לכוחב הכת״י )בעמוד יז( גם ברור לי שמן מלת ״נ״ל״ עד המלים ״העליונה אסר״ הכל זה( טעות כזו. יח( ראה תוספתא שייך לעיל לד״ה מצא בראשו ,אחרי המילים ״לא שכיחא״. יט( כסי׳ הרמב״ס הל׳ עבודה זרה פ״ז הי״ז ,אלא שהרמב״ם דמםיכתין פ״ז ה״ו. פירוש הראב״ד 128 בעי׳ משתבר כ, תקרובת פרק רביעי בתום׳]פתא[ תניאכא עבודה זרה אחרים אומי מעות וכלים שע״ג אבן העליונה אסר .מחוברת בטיט ולא בשום דבר ודבר העשוי ליפול הוא ,הלבד לא מבטל לה בנפילתה ,דהיינו ארחא ומידע ידעי דהכי נפלה וה״ל כעצי אשרה. ] ד ף נ ,א[ ורמנהי אבנים / — דכיון דםמוכות לו היינו אורחייהו ליפול בסמיד לו ולא הוי בעיניה בשברים ולא מבטל להו בהכי אבל שאינן נראות עמו דלאו אורחייהו בהכי א בהרחקה כולי האי כיון דאשתני מאורחייהו ב עליה וה״ל כעין שברים אלמא שברי קילוס ידועים מותרים ,וק׳ אמתני׳. שתים בתפיסה — שלש בד׳ אמות שלו ,אלמא ד׳ אמות ארחיהו למיזל ,ושני ליה בריתי כדקתני בד׳ אמות שלו ,ומתני׳ בב׳ תפיסות. והיכי דמי — כלומר והלא בצד מרקוליס קתני וא״א שיהיו חוץ לד׳ אמות שלו ואע״ג דבצד ד׳ אמות הם ה״ל כעין ב׳ תפיסות כגון דאיכא גובהה, וכבד פי׳ ג. ] ד ף ג ,ב[ וקוטמין אותה — לשון קטמאד ,שגותגין אפר בעקרו ה כדי לפטמו ו ,ו ל א ו אצרכי׳ ליה למתגי׳ ,דהא אפי׳ חרישה ח דהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך גמיעות עד ד״ד .ח ,אלא הא קמ״ל דעד ר״ה אין בשביעית לא ,כדאי ס ר ב עוקבא במ׳ מוכה י .מי׳ ערב ר״ה כיון דבחרישה לא גזרי׳, כדאמ׳יא י׳ נטיעות הל״מ ,וכ״ש דתולדות דידיה לא גזרי׳ ,אע״ג דאברויי כ( דיל שיוקצרו או יובצרו מתחלה מפרש בראש כל ע״ז ,ועיי׳׳ש בכ״מ ולח״מ. כא( דמסיכתין פ״ז ה״ו. לכך ,כואמ׳ לקמן נא ,א. ב( גם כאן מלה א( בכ״י מלה א שלא יכולתי לקראה ,ונ׳ שצ״ל .למנפל״. ד( הוא אפר ג( לעיל בראש המשנה. א קשה לקראה ונ״ל שר״ל ״מיבזו״. ה( כן פי׳ גס הערוך ע׳ ד״ש שביעית פ״ב מ-ד. כומתרגם אונקלוס במדבר יט ,מ. ו( המאירי כ׳ וזיל :והוא גתיגת אפר מגובל סביבו להכחישו כשהוא שמן יותר ז( ואת דברי רביגו אלה מביא המלאכת שלמה במם׳ שביעית מלאי...״ עכ״ל. ט( ברור שגם כאן ח( כוי צרכן כדאי׳ שביעית ס״א מ׳׳ו. פ״ב מ״ד מלה במלה. ערבב הכותב את דברי רבינו וממלה זו עד ״סוכה״ הוא ובור בפני עצמו וצריך להיות יא( סוכה לד ,א ! תענית ג ,א. י( מד ,ב. אחרי סוף הדבור. פירושהראב״ד הוא .א״ג בין אילני סרק רביעי בנטיעות בין עבודה זרה בשאר אילנות יב לא 129 גזרו על התום׳ שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה וחייב עליה בשביעית .ואפי׳ ל מ י ד יג שאין לוקה על חרישה בשביעית .מ״מ מדאוריתאיד אפו׳ כדכתי׳טו בחריש /אבל בשאר עבודות האילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאי׳ במ״ק טז לא גזרו עליהן ערב שביעית ,וכנ״ל. אמר אותו בידו ר ב יהודה לשום /פי׳ שמכין לפניה במקל על התוף או שנותגין תקרובת, ושבר מקל לפניה אע״ג דאין עבודתה בכך חייב ,דכעין זביחה הוא ,וחמש עבודות זיבות וקטור וניסוך זריקה והשתחואה קי״ל במ׳ סנהדרין ת שחייב עליהן ועל תולדותיהן בין לכדרכה בין שלא כדרכה ,ואמי התםיח אבות זבוח וקטור תולדות שבר מקל לפניה /דהויא כעין זביחה. זרק וכתרים מקל פטור — דלא הויא כעין זריקת פנים דהיא משתכרת. זובח לאלי׳ יחרם ]וכו׳[ רקן כל העבודות שלא יהו אלא לשם מיוחד כ ,הלכך אי הויא כעין עבודת שם המיוחד חייב בשלא כדרכה ואי לא לא .אבל לכדרכה בכל דהו מחייב כא ,מדכתי׳כב איכה יעבדו .והא דקתני ע״ז שעובדין אותו במקל .רבות׳ הוא בג דאע״ג דעבודתה במקל כיון דלאו עבודתה ממש בזריקה ולאו זריקה מ ש ת כ ר ת היא פטורכג. ] ד ף גא ,א[ דמר ש ח ט ליה חגב — אין עבודתה בכך א כלום. סבר — ר׳ יהודה סבר אמ׳]רינן[ דכעין זביחה היא דהינו יב( מותר לעשות מלאכות אלו וז״ל המאית :ולא בנטיעות לבד אלא אף בשאר אילנות ואע״ס שאמרו כאן מזהמין את הנטיעות וכוי עד ר״ה ,אין הדברים אלא מסני שדרכן של מלאכות אלו לנטיעות על צד הרוב ואע״פ שיש חולקין בזו יש לי בה שתי ראיות...״, עכ״ל ,עיי״ש• ,והחולקין״ הוא הרמב״ם הל׳ שמיטה ס״ג ה״ט שלא התיר רק בנטיעות. יד( לא מצאתי בראשונים שיטה זו וע׳ יג( ר׳ אלעזר כדאי׳ מועד קטן ג ,א ,ב. טז( ג ,א. טו( שמות לד ,כא. סאת השולחן ריש הל׳ שביעית. pכן דרשו יט( שמות כב ,יס. יח( סב ,א. יז( ם ,ב. כג( סי׳ זה כב( דבתם יב ,ל. כא( כדאי׳ שם םא ,א. בסנהדתן ס ,ב. כ׳ הרמב״ן והתטב״א בשם רביגו ,עיי״ש בדבריהם ז״ל ,וכ״כ רבינו גם בהשגתו על הרמב״ם הל׳ עבודה זרה ס״ג ה״ד. א( רבינו לשיםתו בדבור הקודם וע׳ תום׳ ד״ה חייב. פירוש הראב״ד 130 כע״פב, סבדי ורבנן פרק רביעי כ ע ״ פ ב ממש עבודה זרה שחיטת ב ע י /דהיינו בהמה ונסוך יין ומים וביוצא בהן׳ ולא ס״ל לרבנן דלהנך עבודות ה״ל תולדות. אמר זרק חייב התקרובת אסור ר ב נחמן ע״ז — פי׳ שעובדין אותה בזריקת מקל לפניה הלכך דעבודתה בכך אע״פ היא, שאין לא נפק׳ לן אלא מזביחהג ,דכתי׳ ויאכלו זבחי מתים ,מה מ ת בהנאה, התם ד ילפי׳ לתקרובת אין לה אתקש לזביחה דכתי׳ה אשר חלב זבחימו וזורק בטלה כמת, והקטרה נמי , /ונסוך נמי כתייר .יין נסכם, בכלל נסוך ד כ ת י ׳ ו בל אסיך נסכיהם. אבני ב י ת קולים ז — אותן הנזרקות לפניו לתקרובת. נעשה מתםרי כמגדל לע״ז הואיל — ותקרובת ממין בנינה הוא הלכך בתורת ע״ז עצמה. הניחא כיון משתבר, ואפ״ה לענין אמו׳ דזה למ״ד והא לא הוא עבודתה פלחיה כגדול — שוינה בשלמא לענין אחיובי פי׳ מיחייב מאיכה יעבדו דהא עלה כונתו לעבודתה ,מיהו לעגין מיתסורי התיגח עקר המרקילוס שהיה בתחלה מ ת ס ר בתוס׳ בנינו דהיינו עבודתו ,אלא התוס׳ אמאי יאסר ,והלא אין כוגת הזורק אלא לעבוד לעקר המרקוליס אבל לא לתקרובת עליו והיא אינה נעבדת, ושני ליה כל א׳ ואי נ ע ש י ת מרז ותקרובת לחבירתה — כלומר כונת הזורק לעבד בכל חברותיה הנוספות על המדקוליס הואיל ונעשית בנין ע״ז עצמה. בשלמא יינות ושמנים /איכא כעין פנים — לרוחא דמלתא קאמ׳ ולא משום דצריך להו לתרויהוח. שבצרן בעי מתחלה — וה״ל כעין זביחה ,ורב יהודה ורב נחמן דלא כעין פנים ט ס״ל כר׳ יהודה י ,ומתני׳ נמי מוכחא כר׳ יהודה, דהא ו( תהלים ד (.דברים לב ,לח. ד( לעיל נ ,א. ג( לעיל כס ,ב. ב( = כעין פנים. ח( עי׳ ריסכ׳׳א דכעין זריקה ז( כ׳׳ה הגי׳ בגמ׳ ס. סז ,ד ,וכדאי׳ בסנהדרין ס ,ב. ס( ר״ל נזמש כעין םנים ,וכמש״כ רבינו לעיל ד״ה לא היה צריך לאמרו עיי״ש. י( כ״כ רבינו גם בהשגתו על הרמב״ם הל׳ עבודה זרה פ״ג ה״ד עיי״ש דמר סבר. פרק רביעי פירוש הראב״ד פרכילי ענבים אינן יא דבר מתסדי, ע״כ משום דהוי כעין זביחה כדתריצנא, ואיכא מאן כותינהו, של נוי, דמפ׳יג במילתיה ומשום עבודה זרה דרב ע״ז נוי לא 131 מתסרי, במאי ותנא דםפתיב ס״ל נמי יהודה דוקא שעובדין אותה במקל ,דאי לא מיחייב כ״ש דלא מתסרייד ,והא מדקוליס דדבר ברור שאין עבודתה בזביחה כלל ולא בתולדותיהן וכי בצר לה פרכילי ענבים מתחלתה לשמה מתסרי דהויא להו כעין זביחה. א״ר אדר׳ אבהו — פי׳ שאין דרך עבודתה בכך ,ואליבא דרבנן דפליגי יהודה טו קאמר לה. השתא לבני נח — מן התורה מותרת היא בבמה דדהו דהא אתרבי לענין נדרים ונדבות טז כיש׳]ראל[ כדכתי׳ איש איש אשר יקריב ,כמקריב יז כעין עבודת שם המיוחד ,אבל במזבח שלנו אין מקריבין אותן להם אלא א״כ הוא מנוקה מכל מוםיח כדכתי׳יט ומיד בן נכר. ]דף נא ,ב[ כתוב ע״כ הוא מדבר — עקרה ספרי כ פ׳ שחוטי חוץ. אחד אומר ותראו את שקוציהם כסף וזהב — /הוא דמתסרי מידי אחרינא לא ,ע״כ לא מרבי׳ עץ ואבן אלא דומיא דכסף וזהב ד ב ר של נוי ,והאי קרא דעליהם למעוטי דבר שאינו של נוי הוא׳ אלא א״כ נעשה לו תקרובת המשתבר. א״כ לפנים לא יאמר עליהם — כוליה קרא קאמר כדמפ׳. מן ה ק י ק ל ח כ א — הוא החדר שע״ז שרויה בו. יב( בכ״י יש קו אחרי יא( כדמשמע מגמ׳ לקמן נא ,ב. וע׳ בר״ן בםוגיין. •וספת״ ונ׳ שהקו שייך למלת •ספת״ וא״כ ר״ל שהיא מקוצרת וצ״ל •ספתה״ ,וע׳ חוס׳ יד( נ׳ שחסרות כאן אי איזו מלים יג( כ״ס רש״י. לעיל נ ,ב ד״ה ספת. ונ׳ שחסר :וקשה אם כן בפרכילי ענבים כשבצרן מתחלה לכך מדוע נאסרו ,וע׳ רמב״ן טו( לעיל בשחט חגב ,ודרבנן כעין סנים ממש בעי׳ וריטב״א ד״ד ,ומעתה. יז( כן קראתי טז( כדאי׳ חולין יג ,ב. וכמש״כ רבינו לעיל ד״ד ,דמר סבר. יס( ויקרא יח( כדאי׳ תמורה ז ,א. מלה זו אע״ס שבכת״י אינה ברורה כ״כ. כא( גי׳ זו לא מצאתיה. כ( תורת כהנים יז ,ג ,והלאה. כב ,בה. 132 פרק רביעי פירוש הדאב״ד אפי , עבודה זרה מ י מ ומלח אסור — דשמא נעשה לו תקרובת המשתכר. לקיקלון דבר של נוי אסור — ואע״ג דאינו משתבר. חוץ שאינו דבר של נוי מותר — דליכא לספיקי בנדי ע״ז דהא ליוז ביה נוי ,ובתר רובא נמי לא .דאם איתא דתקרובת הוא לפנים הוה מעייל ליה. דאפי חילא , פ נ י ם כחוץ דמיא — ומים ומלח מותרין דלאו ת ק ר ו ב ת נ י נ ה ו ביה מלתא לאקדובינהו קמיה. השתא פעורי חוץ דאפי׳ כפנים דמי — ומים נמי ומלח אסו/ דבל דבר הוא לו לנויכב מפני שפילותם כי רבה. ע״ז שהיה לה גנה — /דוקא שלא נעשה לה נ ו י כ ג אלא ל מ ת י ת כמריה וצרכיה גתגו ,שלא גאסרו עדין לע״ז ,שאם געשה לה לגנה כד א ס ו ר כדתגןכה אין או׳ געשה מרחץ. ע״ז של נכרי — /משגמרה כו אע״ג דלא עבדה. פח0ה — שבלבל צורת פגיה. מכרה או מ ש כ נ ה — ג״ל כגון שמשכגה עד זמן ידוע אם לא ג ת ת י לך עד זמן ידוע תהא שלךכז. בשעת גמלה לפי לחזור יש׳]ראל[ מלחמה א ס ר — גד׳ אפי׳ לא היה בדעתו לחזור אסור א ס לאלתר כח ,דאמ׳]דיגן[ דהאי דשבקיה ולא שקליה ב ה ד י ה שבהול היה ע ל עצמו לצאת מפגי המלחמה אבל שמא בדעתי היד, בשבילה או לשגר אחריה ,והגה שכבר באתה ליד יש׳]ראל[ קוד ס לאלתר, דא״ כ שגתבטלה, אבל בשעת שלום אם אין דעתם לחזור בטלה כג( הריטב״א ס ד׳״ן כב( אבל רש״י ס״ל שמשום תקרובת הוא אסור ע׳ מהר״ם. כו( כחיי לעיל יט׳ ב. כד (.לעיל מד ,ב. כד( צ״ל» :ל1וי״. בשם רבעו. כח( לענ״ד הכווגה ,שהרי אחר זמן רב שהיי יכול לשגר אחריה ולא כז( ע׳ ר׳׳ן. , פרק רביעי פירוש הראב״ד 133 עבודה זרה איבעי ליה לשקוליה ליה בהדיה ,דהא ה״ל פנאי לצאת ולהוליד עמו מה שירצה. בימוםיאות / — מפ , בגמ , מפני שבונין אותו בראשכם הדרד כדי שיניחו עליו ע״זל וכשיצא המלך יפגעוהו וישתחוה ,ופעמים כי המלך אינו הולך באותה הדרך ,הלכך כיון שעל הספק הם בונים אומ׳ אם יצטרך לכך יצטרך ואם לאו יהא לישיבה ,הילכך אפי׳ עבר והניחוה עליו ,אחר םלוקא מותר ,דה״ל כמי שלאל נבנה מתחלה י״מלא מפני לכך, שכבר בטלה המלך כשלא הניח עליה ע״ז והניח על אחרת וה״ל כע״ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום ,והראשון מפולפל יותר דמאן לימא לן שעדיץ לא יהא דעתו להניח עליו בפעם אחרת כשילך בזו הדרד. בטובת כותרים — שמא ימשכוהו לב אחריהם לפי שנראה בעיניהם כאוהב. אם אינו ענין / תנהו — / ואע״ג דתקרובת לא מתם' בהכי כדמ׳]פרישנא[ ל4 ]דף נב ,א[ השתא גניזה בעיא משפםלו — פי׳ משחצםא. מנץ — נפיק לה מקרא לקמן בשמעתין. לעףז ] ו כ ר [ — פי׳ שטעונה אבוד ב דלית לה בטלה עולמית, וגניזה שלה היינו בים המלח או שחזקה חורה לרוח כד׳ יופי ג. בם( מלה זו לי׳ בגמ׳ ולא שגר בסלה היא כמו שאמרו בגמ׳ נג ,ב עיי״ש. ל( לעיל מז ,ב בד״ה אבן כ׳ רבינו שאבן שחצבה מתחלה כדי להושיב בשום םפר. עליה ע״ז נאסרת מיד ולכן פי׳ כאן שבונים אותו על הספק ולכן לא נאסרת רק כל זמן לא( לא מצאתי בראשונים. שהע״ז עליה כמו שאי׳ שם במשנה העמיד עליה וכ״ו. לב( כן סי׳ רבינו גם לעיל מד ,ב וע׳ ר״ן שצירף את ב הפי׳ שכ׳ רבינו לתי׳ א. לג( לעיל מה ,א ד״ד ,הגוים, ד״ד ,ה״ג ,והר״ן בסוגיין כ׳ פי׳ זה בשם רבינו. ע׳ גס תום׳ בסוגיין ד״ד ,תנהו. א( לשם ע״ז נאסר מיד גם קודם שפסל ממנו ע״ז כדאי׳ לעיל מז ,ב ,עמ״ש ב( כוונת רבינו לומר שאץ המונה לגניזה ממש בגניזה דאי׳ באבני רבינו שבג ג( לעיל מג ,ב. מזבח לקמן נב ,ב ,כן למדתי מדברי הריטב״א םד״ה מנין. 134 פירוש הראב״ד דכתר ושם בסתר פרק רביעי — עבודה זרה ואי ק״לד ליתי מואשידיהם /ד .ואמי לקמן ו דשלוחן של יש׳]דאל[ הוו ,ואיכא למי׳ דלמא הודאת שעה היתד .כדי שלא יטעו ז ע״ז של אמוריים כי ימצאו אותה ע״ז מלאה ח ואם לא ישרפום שמא יעברום ,אבל ע״ז דנכדי עד שלא באתה ליד יש׳]ראל[ אינה טעונה גניזה אלא אומי לגוי ומבטלה ט ,אבל משנטלה הויא לה ע״ז דישראל ובעי שחיקה כדתגיאי המוצא כלים. בין לר׳ ישמעאל בין לר״ע — כדכתו׳ את כל המקומות אשד עבדו ומוקמי׳יא במשמשין. תקרובת ותיבעי של אוכלין — שנתבטלה ע״ז שלהן מי בטלה טומאתן או לא. ליהיב — תקרובת ,וי׳׳מיג כלים המשמשים לע״ז ,דומיאיד דאוכלין המשתברין ,כגון שחתכן מתחלה לכך. כיון דאית לה ו טהרה — פי׳ בטומאת כלים בעלמא ה״נ אע״ג דלא בטיל איסור׳ כדדב גדל טומאתה מיהא בטלה. ותיבעי ליה ע״ז — ד ל י ת ליה טהרה כגון שהשתחוה לאבן או לאילן ובטלה אי בטלה טומאתה או לא. ] ד ף גב ,ב[ שבטלה גוי כי קמבעיא ליה — ואי ק״ל תיבעי ליה ע״ז דישראל דלא בטיל א י ס ו /התם בטול כמאן דליתיה דמי ,דלגבי ע״ז דישראל לא מהגי בטול כלל ,אבל הכא כיץ דאהגי ביטולו לגבי ע״ז עצמה ד (.תשרטון באש .דברים יב ,ג. ד( קו׳ ותי׳ רבינו כ׳ הריטב״א ד״ד .מנין בשם רבינו. ט( בכת״י יש ח( צ״ל :״מליאה ע״ז״. ז( חסר. :אחר״. ו( נג ,ב. י( במשנה לעיל מב ,ב ועמ״ש לעיל לה ,א ד״ה באן מלה א שלא יכולתי לפענחה. יב( ראה בריטב״א ותראה שחסר כאן: יא( לעיל נא ,ב. אסורי ובתע׳ שם. .כלים ]ומלה זו היא הבאה מן הגמ׳[ כלים של תקרובת• וזה פי׳ של רבינו. יד( לענ״ד גם כאן נתחלפו לו השורות לכותב הכת״י ,וממלת יג( כן פי׳ רש״י. .דומיא״ והלאה שייך לם״ש לעיל ,שכלים ר״ל כלים של תקרובת ,ובתקרובת צריך שתהיה משתבר ,כעין פנים) ,כדאי׳ לעיל נא ,א עיי״ש( ולכן מפרש רבינו כגון פירוש הדאב״ד ומשמשיה לבטולי כדתגןםו ביטל סרק רביעי ע״ז ביטל ע בו דה זרה אהני משמשיה נמי 135 לגבי תקרובת טומאתן מיהא או דלמא לא מהניא כלל. אליבא דנז״ד / — פלוגתא היא במנחות טז פ׳ בתרא ,והאי תנא ם״ל דלאו בית ע״ז הוא ,מדקאמ׳ אצ״ל לדבר אחר ,וקנסא הוא דקנםינהו להו, וקמבעיא לן אי קנסי , נמי בכלים או לא ,אבל אליבא דמ״ד בית ע״ז הוא הרי נאסר אפי׳ להדיוט ואין להם בטלה. איתיביה כל הכלים / — ואי ק״ל התם ע״ז ממש הוא ואין להם בטילה אפי׳ להדיוט והיאך אפשר לאשתמושי בהו ,איכא למי׳ ס״ל למק׳ דאין אדם אוסר שאינו שלו אפי׳ ע״י מעשה והנהו לאו דידיה הוו ולא מתסרי ,ואע״ג דמעל בהויז לא נפקא לחולין ,דתנןיז במעילה יח פ׳ הנהנה אין מועליט ,מ״מ שמעינן דלא קנסי׳ בכלים כדקנסי׳ בכהגים כדכתי׳כ אך לא י ע ל ו . / מזרחית ששקצום צפונית — במ׳ מדות בא גבי לשכת בית המוקד. לע״ז — שבנאום כב לע״ז ,וה״נ ס״ל למק׳ דאין נאסרות אפי׳ ע״י מעשה משום דלאו דדהו הוא ואפ״ה פסלינהו לגבוה ,ורב פפא גופיה מצי לתרוצי ליה התם ע״י מעשה בג אפי׳ ע״י הדיוט נאסרה ,אלא חד מתרי טעמי נקיט. קרא אשכח ודריש — שהדי נתנה להם תורה לאסרן כאלו כד היו יז( כ״כ בעל המאור טז( קט ,ב. טו( במשגה נב ,ב. שחתכן וכר. יט( חסר• :וכ״ו״ וז״ל המשגה שם :״אין יח( ים ,ב. בסוגיין ועי מלחמת. כ( מלכים ב ,כג ,ט, מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד״. כב( יגעתי ולא מצאתי להבין איך כא( ס״א מ״ו. וכדאי׳ במגתות קט ,א. אפשר לסרש •שבנאום״ ,הלא אם הגויים בנאום בטח לא היו מהרין מלהניף עליהם ברזל, ושלא תהיינה האבנים פגומות וא״כ מאי מקשי בגמ׳ היכי נעביד וכ״ו ,וצע״ג .ודע שרש״י ביומא טז ,א ,פי׳• :ששקצום — שהקטירו עליה לע״ז״ ,ופשיטא לי שגם להקטיר נקרא ע״י מעשה אע״ס שלא עשה מעשה באבנים גופן ,וא״כ צ״ב למה פי׳ רבינו •שבנאום״. כג( ר״ל דם״ל דע״י מעשה כן אוסר דבר שאינו שלו ,ע׳ ריטב״א בסוגיין ד״ד .מאי ובגמ׳ כד( ברור לי לקמן נד ,א ,ובתום׳ שם ד״ד ,היתד ,.וע׳ גם בעל המאור בסוגיין. פירוש הדאב״ד 136 שלהן עבודה זדה פרק רבתי שהרי עשאן כשלהן כד מדכתי׳ וחללוה ,כלומר שאין לי עוד רשות בהן ואין שמי נקרא עליהם ,והנה היא חולי׳ הואיל והן היו יכולין לאסרן נמי נאסרו ,ובעי גניזה. ולהדיוט דהיכי אותן לעביד נתברינהו — גוי כדי לבטלן מן האסור ואח״כ נבנה במזבח. אבנים שלמות וננסרינהו — /אבל פגומות פסו׳. — פי׳ יגסר אותן הגוי במסור שיהו בטלות כד ,בשבירתן ולא יהוכו. לא תניף עליהן — /ואם הגיף פםולין כדת׳כז חופדין למטה מן הבתולה ומביאין שם אבגים שלמות ושלא הגיף עליהם ברזל שהברזל פוסל בגגיעה ובפגימה לכל דבר ,פי׳ אפי׳ שלא ע״י ברזל כיון שגפגמו פסו׳ אבגים שלמות בעי׳ ,ומ״ה גגזום שלא היו עוד ראויות למזבח. וליתברינהו -גוי. ולשקלינהו לנפשיהו — ואי אמרת כיון דהקדש גיגהו אסירי להדיוט ,הא אמר ר ב הושעיא ]וכו׳[. שרבינו בזה תנא המסייע לרמב״ן במלחמת שע״י גויים י1או לחולין וגזירת הכתוב הוא כד (.וזיל המאירי ד״ה לסי. :לסי דרכך ]לפי עיי״ש בלשונו ,ולא כבעל המאור. פי׳ רש״י שננסרינהו דיל אחר שבירתן[ למדת שאבנים שנפגמו ונפסלו אס אפשר להשוות פגמיהן שלא בברזל הוכשרו ]וכ׳׳כ הרמב״ן שמות כ ,כב ,וגם רבינו בחיי שם[ ,ויש חולקין בה ומסרשים מה שאמרו כאן לינסרינהו על הגוי כלומר שינםרם בשעת בסולם עד שלא יהא שם סגימה לעולם ,ולא הוכרע בידינו״ עכ׳׳ל ,הנך רואה שה.ויש חולקיך׳ הוא רבינו ,ולמדנו מזה שגם בשעת בסולם אסור לא תניף עליהם ברזל שייכי בהו ,וזה לא כבאר שבע המובא במשנה למלך הל׳ בית הבחירה ס״א הט״ו .ושמעתי מאאמו״ר הגאון הצדיק ר׳ שמעון סופר זצ״ל אבוק״ק ערלוי שאע״פ שמותר להשוות פגמיהן בכסף או בזהב לא הקשו בסוגיין כן משום שהרי החשמונאים עניים היו כמו שאמרו לעיל מג ,א שאפי׳ את המנורה עשו מבתל העשירו מכסף וכ״ו ומכש״כ שלא היה להם כסף כז( מדות פ״ג מיד. כו( חסר. :פגומות״. למקבוח ולכשילים. פירוש הראב״ד אטו פרק רביעי 137 עבודה זרה — כסף שבלשכה ושבמקדש היה רובו של עולם׳ וכל דפדיש מדובא פרישכח. דינרא הדרינא — מטבע חשובה בימי אבדריאנום וכולה של זהב, ומפני חשיבותה היו הגזברים מחליפים בו כל המטבעות הבאים שם לשקלים וכשגפסלה אותו ולנדבה, מטבע גמצא רובו בב״ה, וכשהרב הבית בקשו לגזור על כל מה שיבוא לידם מאותו מטבע כי שמא מן המקדש היה ,וכיון דגוים לאו בגי מעילה נגהו לא גפיק לחולי׳ על ידיהו כדא׳ בפסחים כס , כגון שנפלה דליקה מאיליה דלא הוה איניש דלימעל ולא נפיק לחולי . וחללוה לא — מכאן שהתורה העידה עליו שיוצא לחולין ע״י. אשתמש ביה מבור• — אבל לצורך גבוה קימי. מתני ליה שלו ושל זזבירו — אבל לא של ישראל כלל אע״ג דיש לגוי שותפות. אדעתא שאם לא היה דגוי פלח — פי׳ לא היה עובד מפני ק ב ל ת יראתה עליו, הגוי עובדה הוא לא היה עובדה והיה משברה ומוכרה וה״ל ע״ז דגוי. ] ד ף גג ,א[ מחלוקת בצורף גוי ־ -וחזר אותו צורף ומכרה לישראל שאינו צורף ,דר׳ סבר כיון דםתמה צורף משברה ומתיכה משמכרה לו ודאי בטלה ,ורבנן סברי כיון דגוי הוא מימר אמד פלח לה ולא ת ב ר לה׳ אבל מכרה לצורף יש׳]דאל[ ד״ה בטלה׳ ואם מכרה ליש׳]ראל[ שאינו צורף ד״ה לא בטל ,מימד אמר איידי דדמיה יקרין מזבין ליה לגוי ופלח לה. לחבלה למי ממש — פי׳ שפי׳ לו הלוקח כי לשברה הוא קוגה אותה. שעתיד לחבלה — שדרכו לשברה בםתמא. וש״מ בין בזה ובין בזה ₪לוקת — ותיובתא למ״ד בצורף גד ד״ה לא בטל. כה( ע׳ היסב במאירי ד״ד .הקדש ותמצא עומק סי״ של רבינו בזה. כט( כז ,ב. פירוש הדאב״ד 138 הלוקח לוקח פרק רביעי עבודה זדה גרוטאות מן הגוי — סתם הלוקח גרוטאות להתיכןא הוא בין שהוא צורף בין שאיגו צורף. ע ד שלא נתן אם — /מפ׳ לה בהשוכרב משום דהוי מקח טעות, וסיפא אע״ג דהוי מקח טעות ,כיון שהגוי מחזיר מעות לישראל וגוי גוטל ע״ז מידו מחזי כמאן דמזבין ע״ז לגוי והוא דמי ע״ז ביד ישראל, ש״מ דאפי׳ במכירתה לצורף ישראל לא לישראל, וכ״ש לגוי, מבטל לה, אבל כלי נ״ל דוקא תשמישיה ע״ז וגויה דאיגה לא ג מ״מ בטלה בטילןד במכירתן בין לגוי בין לישראל ,דהתם הוא דמימ׳ אמר גוי פלח לה ישראל גמי איידי דדמיה יקרין דמזבין לה לגוי ,אבל הכא מאי מעליותא אית להו, ובמאי מגכרי ללוקח דמשל ע״ז הוו ,וכיון דהכי הוא לביש להו ומשתמש ה להו ומיתבר להו ועביד להו כל צרכיה ,ומאן דמזבין אדעתא דהכי זבין ליה, ועוד תגיא בתוס׳]פתא[ ה כלים המשתמשים בהם בגופה אסורה שלא בגופה מותרת אף כלים המשתמשים בהו גגבום כ ו מ ר י ם ו הרי אלו מותרים. ]דף גג ,ב[ ואי משום הנך דמעקרא — פי׳ קודם שנתנה הב״ה לאברהם, ואי ק״ל תיפוק לי משום דאיכא נטעום מתחלה לכך ז או גדעום ופסלום לע״ז ח דעשה בהם מעשה ואסרום אע״ג דלאו דדהו הן בהנהו מיהא להו דלא של יש׳]ראל[ ננהו׳ ואיכא למימר כיון שיש׳]ראל[ בבטול סגי רבים ט גגהו אע״ג דעשו בהן מעשה לא אסרום כדאמ׳ ל ק מ ׳ י לגבי מים של רבים דאע״ג ג( ברור שמלה זו ט״ס ב( לקמן עא ,ב. א( עמ״ש הר״ן בשם רבינו. ד( רבינו תנא המסייע לרמב׳׳ן ז׳׳ל מובא בטור יו׳׳ד סטי׳ קלט היא וצריבה להמוזק. )וכ״ס הרמ׳׳א שם קמו ס׳׳ח( ,והרמב״ן בחי׳ לעיל נא ,א כ׳ וביאר דבריו אלו באורך ,ומביא גם את הראי׳ מתוספתא שכ׳ רבינו )והר׳׳ן בריש פירקין העתיק דבריו מלה במלה ,ומרן בב״י שם כ׳ בשם הר״ן משום שלא הי׳ לפניו ז״ל חי׳ הרמב׳׳ן( ,ומדלא כ׳ הרמב״ן שגם רבינו ס״ל כן ,יוצא ברור הדבר שכתבתי כבר במק״א ,שהרמב׳׳ן ז״ל לא ראה את ססרו של רבינו למסיכתין אע׳׳פ שמביא את דברי רבינו על כל פני המסכתא כולה. ו( שם נוסף ״ומכרום׳׳ ,וברור ה( פ׳׳ז ה׳׳ו עיי״ש ,ונוםחת רבינו לא מצאתיה. ח( כדאי׳ לעיל מח ,א. ז( כדאי׳ לעיל מה ,ב. שכותב הכת׳׳י השמיטה בטעות. ט( חי׳ זה עולה יפה על האילנות שהיו של ישראל והגויים גדעום ופסלום אבל באילנות שנסעו לכך צ״ל שרבינו ם׳׳ל כיון שהארץ של רבים היא אין האילן שנטעו גוי נאסר, ולענ״ד דבר חדש הוא לגמרי וי׳׳ל בזה הרבה ,וע׳ מאירי והריטב׳׳א שכ׳ ד׳׳ז בשם רבינו אבל הריטב״א כ׳ הקושיא בזה הלשון« :וא״ת ודלמא עביד בהו מעשה״ עכ״ל ]ולא כ׳ י( נט ,א. כלל מאילנות דנסעום מתחלה לכך[ ,וע״ז כ׳ תי׳ של רבינו. פירוש הדאב״ד פרק רבעי ע בו דה זרה 139 דטפחינהו בידיה דעבד בהו מעשה לא מיתסרי כלל ,וה״נ אי לאו דשליחותייהו עבדי לא מווסרי ,ואי ק״ל כלים שהזניח אחז יא היכי אסר להו אפי׳ ע״י מעשה והא של רבים ננהו ,איכא למי׳ כיון דאקדישו ה״ל כדיחיד. בימום — אבן א׳ ודרכן לעשותן להניח עליו ע״ז ,מזבח אבנים הרבה ,ועושין אותו להקריב לפני ע״ז והוא נאסר בתורת משמשיןיב הואיל ונעשה מתחלה לכךיג ,והנימוס שהוא אבן אחת כ י ח שנפגם יד מותר. מזבח שנפגם / — פי׳ עד שהרס רוב בנין ,והטעם לפי שהוא בנין אבנים אע״פ שנפגמו ר ו ב האבנים טו במקומן כיון דרוב בנינו טז מתקיים לא זילו באפיה ולא שביק ליה ,אבל אבן אחת משנפגמה רובאיז שביק לה ומייתי אחרינא ,וכי בעי׳ נפילת רובויח בבימום ה״מ שנפליט מאיליו אבל היכא דפגמן איהו אפי׳ במשהו בטלין ,כדמ׳ הא זילא באפיה ובטלינהו ,כ ד א מ ׳ כ לענין אשרה אפי עלה א׳ ,וניל דוקא בבימום וכיוצא בו שהוא ד ב ר מיוחד, יב( לענ״ד גם הרמב״ם הל׳ עבודה זרה ם״ח הי״ב ם״ל כן דמזבח יא( כדאי׳ לעיל נב ,ב. אסור משום משמשין ומ״ש :״עד שינתץ רובו ביד גוי״ ,כוונתו היא לאפוקי ביד ישראל, וקמ״ל דמשמשי ע״ז ג״כ אין להם בטול ע״י ישראל )ולא כרב האי גאון שם״ל שמשמשי ע״׳ז אפי׳ של ישראל יש להם בטול ראה מאירי לקמן נד ,א ד״ד .לא והריטב״א שם בשם ר״ח( אבל בנשתברה מאיליה יש למזבח בטול) ,כמו בימום( ,ומיושבת קר הלחם משנה שם אבל הכסף משנה ולח״מ והש״ך יו״ד קמו סקי״ב לא סי׳ כן את דברי הרמב״ם, יג( ר״ל אז נאסר המזבח מיד אפי׳ קודם שהקריב עליה וכמש״כ רבינו וצ״ב ואכמ״ל. יד( בדבור הבא כ׳ רבינו שבנסגם מאליה לעיל מז ,ב ד״ד .אבן שחצבה עיי״ש. סו( וממה שכתב רבינו :״כיון דרוב בנינו צריך פגימת רוב האבן. מתקיים״ וכ״ו ,משמע שאפי׳ אם נפגם רוב כל אבן ואבן של רוב האבנים עדיין טז( וז״ל רבינו לעיל מז ,ב ד״ה ג׳ בתים :״ובית זה אין לו היתר הוא אסור. עד שיבטלנו גוי ובטול שלו הוא נתיצת רובו כענין מזבח של ע״ז כי הטעם אחד הוא לזה ולזה והנני מפרש בגמ׳ אותו ס״ר ישמעאל״ עכ״ל ,ועס״ז תבין מ״ש המאירי )בסוגיין ד״ד .בימום( .בשם רבינו עיי״ש אבל מ״ש המאירי שם בשם רבינו שבית או אבן שהיא יז( ע׳ מאירי שכ׳ ד״ז בעצמה ע״ז בסגימת משהו מותרין ,ד״ז לא מצאתי בדברי רבינו. בשם התוספתא ]במסיכתין ס״ו ה״ג[ ,ואינני יודע מדוע לא הזכיר רבינו תוספתא זו. יה( לענ״ד חסר כאן :״בבית ומזבת ופגימת רובו״ ,ודוק ותמצא שמוכרח שחסרות מלים אלו. pלעיל מט ,ב ,ודע שכל הפוסקים כ׳ םתמ בימום שנפגם ים( או נפגם ]הבימום[. מותר ,ומשמע אסי׳ בכל שהוא והרימב״א כ״כ להדיא בשם רש״י ,ובשם רבינו פ הריטב״א שצריך שיפגס רובו ,ולא כ׳ ההבדל שכ׳ רבינו בין נפגם מאיליו או סגמו הוא. 140 פירוש הראב״ד פרק רביעי עבודה ז רא אבל מזבח ובית שהן אבגים הרבה בעי׳ פגימת דוב האבנים כא ונתיצת ד ו ב בגיגו .מדאמ׳ לעילכב ב א מ י מזבח ששקצום לע״ז וגגזוס משום דלא אפשר למנסדינהו למזבח דהיכי נעביד גתבריגהו גוי .כדי לבטל אסר ,והדד גבגיגהו למזבח אבנים שלמות בעי׳׳ ואי ס״ד דבגתיצה לחודה סגי ,לנתצינהו ולא נתבדיגהו והדר גבגיגהו במזבח׳ ואי ם״ד דפגימת אבן ונתיצת רוב בנינו מגי, גוי חדא מיניהו ונתיצננהו והדר נשתדי׳ אלא לאו ש״מ כדאמ׳כג, ליתבר והשתא איבעי לן לפרושי בשומו כל אבני מזבח׳ כלומד היכא דמשכח כל אבגי מזבח מחוברות צריך הוא לשומם כאבני גיר ,פי׳ לגררם ולנפצם מן העולם, אבל אי לא משבח להו לכולהו לא צריד משום דבטלו מאיליהן ,ובמזבחות של גוים קמיירי ,ובכ״מ רובו ככולו ,ולשון הגי׳ דקאמ׳ אי איכא כאבני גיר מגופצות לא יקומו ואי לא כד יקומו ,איגו מדרש הפסוק אלא פי׳ למה כה אנו צדיכין לראות מזה המקרא ,כלומד הפסוק הזה עצמו מוכיח שאם געשו כ ל אבגי מזבח או רובן בשעת מציאתן כאבגי גיר לא יקומו ער ] ד [ אשדים וחמנים ,ואי אתה צדיד לבערם עוד מן הארץ ,ואי לא לא יקומו וצריד ל ב ע ר ם ולא יהגה מהם דכיון שכבשם באםר הדי הוא כאסו׳ ע״ז דיש׳]דאל[ דאין להם עוד התר ,ויש׳]ראל[ אין יכול לבטל שום אסור ע״ז. ] ד ף נד ,א[ תנא נטבד שלו אסור — אי תלוש אסר אפי׳ להדיוט, אי מחובר שלא היה בו שום תפיסת ידי אדם או ב״ח אסור לגבוה ומותר להדיוט. של ח ב י ת מותר — אפי׳ לגבוה ואפי׳ תלוש ואין בו דוח חיים דאיגו אוסר דבר שאיגו שלו. אונם הכל רחמנא פטריה — וכיון דמן התורה א אמאי מתםרה הגעבד. היו בכלל לא ת ע ב ד ם — וכית דבפדהםיא מיהת אסו׳ אע״ג דלא כא( ונ״ל שכאן מספיק פגימה כל שהוא בכל אבן ואבן כיון שנותץ גס רוב בנינו. כה אבל צ״ב מדוע גנזו את כל אבני המזבח הלא נתיצת כב( נב ,ב. ופגימת רוב האבנים סגי ,לבננהו את מעוט האבנים שנשארו שהם כשרים ושלמים וי״ל כה( כן הוא בכת״י כד( ממ״ש רבינו להלן ברור שחסר כאן :״לא״. ואכמ״ל. ונ״ל שצ״ל» :מה״. א( חסר. :סטור״5 ,׳ תום׳ וריטב״א. פירוש הראב״ד עבודה זרה סרק רביעי 141 מיחייב עלה בב״ד דהא לבו לשמים ומאונס הוא דקעביד אפ״ה נעבד קרי׳ ביה ואסור לגבוה ,והא דאמ׳ בציגעה מיהת לאו הלכתא היא וכבד א ת ב ד ר לן פ׳ בן סורר ומורה ב. בימוםאות של גויס / — שגזרו שמד על ישראל לעבוד ע״ז שלהם, אותן בימוסאות אין להן להם בטלה לעולם ,דאסורי ע״ז ניגהו ,אלמא כיון דפלחו בפרהסיא אע״ג בין ג באונם היו אסר. שנסך יין לחמה ד — כי קתני באונם לעולם כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה להד״ ואי אמרת הא איכא ד ב ר שאינו שלו ,כיון דעבד בו מעשה אסרה. הא בימוס בעלמא שויה — ובימוס אינו נאסר להעביד ש ה ע ב י ר ו ע״ז , משם אלא א״כ נעשה מתחלה לכך כדמפ׳ פ כל הצלמים ז ,ואי ק״ל אמאי קרי ליה בימום הא בעין מזבח עבדיה ,איכא למי׳ כיון דכעין אבן אחת היא כעין בימוס קרי ליה. אלא ]וכו׳[ כגון שנסך rלבהמה ח — עצמה .בין קרניה — דהויא ע״ז ,ועשה בו מעשה ט ואסרה אפי׳ להדיוט ,ואע״ג דקתני ליה בנעבד מותר דמותר להדיוט י ,כיון דבאסור קמיירי קתני כל נעבד האסור והוי אסור להדיוט כ״ש לגבוה ,ואפי׳ יא מעשה כל דהויב ,ונ״ל דהא דאמ׳ אין אדם אוסר שאינו שלו ,גמ׳]רינן[ מהקדש דכתי׳יג איש כי יקדיש יד ,מה שלו סו, ולא אתברר טעמא כי עשה בה מעשה מאי זה טעם אסרה ,דהא לגבי ד( כ״ה גי׳ ר״ח ,ובגמ׳ ם .הגי׳• :יין ג( פלה זו ט״ם היא. ב( סנהדרין עד ,א ,ב. ה( ברור שבמקום •והשתחוה לה״* ,״ל• :ונסן־ לע״ז״ ,ובין השורות נוסף • :לחמה״. ז( לעיל מ״ז ,ב, ו( מלה זו כתובה בין השיטץ ,ונ״ל שמיותרת היא. עליה״. ח( כ״ה הגי׳ והריטב״א מביא סי׳ זה בשם רבינו ועמ״ש רבינו בסי׳ המשנה שם. ט( ל?0ך גד ,ב ד״ד .חסר כ׳ רבינו להדיא דתרתי בעינן ,מעשה בגמ׳ ם. י( דבבעל חי הנאסר לגבוה קמיירי כדפי׳ רש״י לעיל ד״ד .נעבד, ועבודה ,עיי״ש. ומשמע דלהדיוט מותר ,ונ״ל דמלת •מותר״ ]הראשונה[ מיותרת היא וצריכה להמחק. יב( שהרי לא עשה מעשה בגוף הבהמה עצמה ,וע׳ ריםב״א יא( ג׳ דחםר• :ע״י״. יד( חסר: יג( ויקרא כז ,יד. שם״ל דתקא כשעשה מעשה בקרניה לנסך עליהן. סו( צ״ל• :מה ביתו שלו״ ,והכי דרשינן בבא קמא סח ,ב • :מה ביתו ״את ביתו״. 142 פרק רביעי פירוש הראב״ד עבודה זרה הקדש אם עשה מעשה והקדישה לאו כלום הוא ,מ״מ קי״ל דע״י מעשה לאוסרה כדקיי״ל לקמןטז כלים ,ושמא יכול אילימא דגבוה מכהנים — קבלהיז היתה בידם. דכתי׳יח אד לא יעלו ,אלמא אע״ג בנהו כדכתי׳יט ויבדל אהרן להקדישו ,כיון דאיתעביד דכהנים בהו מעשה לע״ז אתסד לגבוה. דלמא כהנים שאני ] ד ף נד ,ב[ — וקגסא בעלמא הוא. אלא מכלים — וג״ל דאע״ג דראיה דבלים לא קמיירי אלא לאסור גבוה כ ,אעפ״כ הרי גאסר אפי׳ להדיוט ,כדאי׳ לפלוגת׳ בשחיטת חולין נא ומתי׳ תיובתא למ״ד אין אדם אוסר דבר שאיגו שלו אפי׳ ע״י מעשה מהא דתנן המטמא והמדמע , /ותו אמ׳ התם כתנאי גוי שגסך יינו ישראל אטור ר׳ יהודה של היתד. כי /ושחט בה , /והני כולהו להדיוט ננהו ,והרי אמרתכב /מוכח מהא דלהדיוט ,דאי לגבוה ,פשיטא מאי אריא שחט לע״ז אפי׳ שחט כה״ג פסיל לגבוה כג ,שהרי געשית בעל מום וטריפה ושחוטי ח ח ,שגעשה כד בהן מעשה חטאת העוף בחוץ פסול. אע״פ חפר ש א מ ר המשתחוה לקרקע לא אסרה — להדיוט כד., בה בורות — לשם ע״ז כדי לחוצבה שימצאו מים לעובדיה כו. טז( נד ,ב ,וחסר :״לגבי״. שלו אף כל שלו״ ,וע׳ תוט׳ חולין מ ,א ד״ד .רבוצה. יז( לענ״ד הכוונה דמכלים אינה ראי׳ גמורה לבעלי חיים ,וע׳ השגת רבינו הל׳ עבודה זרה ט״ח ה״א ,שססק שע״י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו ,ובהשגתו בהל׳ אסורי מזבח פ״ד דס״ל דדבר שאינו שלו אינו נאסר אף לגבוה אלא במעשה ,ולענ״ד ממ״ש רבינו: .קבלה היתד .בידם״ מזה יוצא ברור שס״ל שנאסרו מן התורה דאי איסורם מדרבנן לא יח( מלכים ב ,כג ,ס ,ומפסוק זד .ילםינן לד, צריכי קבלה ע״ז ,וע׳ תוס׳ רי״ד. pראה רש״י ד״ד .איתסרו, יס( דברי הימים א ,כג ,יג. במנחות קט ,א. ולענ״ד גם רש״י ם״ל דלגבוה נאסרו מן התורה ,ואסורם להדיוט גזרו חזקי׳ וב״ד ואכמ״ל. כג( נ״ל שבמקום .פסיל לגבוה״ כב( בסוגיין לעיל נד ,א. כא( חולין מא ,א. כד( נ׳ דחסרות אי איזו מלים ,ור״ל אם זו שנעשה בה מעשה צ״ל. :לגבוה פסיל״. כד (.צ״ב מאי קמ״ל פשיטא דלהדיוט מיירי ,דמה חטאת העוף היא ,ע׳ חולין מ ,ב. כו( רש״י פי׳ שייך בקרקע לגבוה ,וע׳ מ״ש רבינו בהשגות הל׳ אסורי מזבח פ״ד. וז״ל. :חפר בו בורות לעבודה זרה״ עכ״ל ,ומשמע שהבורות הן הן ע״ז ,אבל הריסב״א פירוש הראב״ד אסרה פרק רביעי 143 עבודה זרה — דהא עשה בה מעשה ,ודוקאכז חפר והשתחוה אבל חפר ולא השתחוה לאכז ,דאפי׳ למ״ד ע״ז של נכרי א ס ר מירכה ,ה״מ בתלוש ומשלו ,אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מ ת ס ר להדיוט אלא ע״י מעשה דבין ועבודה ,ואליבא דמאן דלא ם״ל בהנד תרתי כדמפ׳]רישנא[ מילי דבר שאינו שלו בין קרקע עולם ותדויהו ע״י מעשהכט לא מתםרי להדיוט ,והא דחפר בה בורות שאסר להדיוט מפ׳ ליה הכי ,חפר בה בורות והשתחוה לבור אסרה ,ואם חפרה כולה לבורות לבורות והשתחוה נאסר׳ כולה ,ולא משום מעשה הוא ,אלא לפי שהבור תפיסת ידי אדם הואל ,ולמאן דמפ׳ הכי אפי׳ חפר ולא השתחוה מתסרילא ,וק׳ הוא לי דהיכי הוי תפישת ידי אדם ,אי להשתהות לאויר הבור הוא חופר לית ביה מששא ,וכותלי אמאי מתסרי ,אי לכותל הבור משתחוה ,מאי תפישת ידי אדם הוא ,והלא משחפר אמצעיתו כותלים מאיליהן נעשו ,ותניא לב בור בחפירה ובית בבנין ולפי׳ קמא נ״ל כי לענין בטול אסורה אם סתם א ת בורו נסתלקו מעשיו ומותר כדאמ׳לג לענין גדעו ופסלו נוטל מה שהחליף. שעושין שאינה יכולה סלע לצאת שלי פומבי בפרהסיא לה, — כנוי ופומבי שעושין תחת סתר, סלע שלי וצורת שקימת לד האדם הוא המטבע של הב״ה. ]דף נה ,א[ לוקחי] גת בעוטה — /זו משנה הראשונה דם״ל דאין תורת יין כדי לנםכה ולגזור עליו גזי׳ א ייגם עד שיגיע לעונת המעשרות, דהיינו משירד לבור ,כדאי׳ במ׳ מעשרות ב ,ומייתי לה בגמ׳ג. אחר שפ פי׳ רש״י פ * :וכן פי׳ הראב״ד ז״ל דדווקא שחפר בורות לשם ע״ז לחשבה ]וצ״ל כמש״כ כאן• :לחצבה״[ שימצאו שם מיס לעובדיה״ עכ׳׳ל ,הרי שהריסב״א השווה פי׳ רש״י לפי׳ רביגו ,וצ״ב ,ואח״כ מפרש הריטב״א למה לי דחפירה זו תהי׳ לשם ע״ז, ע׳ בדברי׳ ,ובענ״ד אינני מבין איך קרא רבינו לחפירה זו שהיא בשביל מיס לעובדיה כז( הרי רבינו תנא המסייע לטור יו״ד סםי׳ קמה, חפירה לשם עבודה זרה ,וצע״ג. ולא כרמב״ם הל׳ עבודה זרה ס״ח סוף ה״א ,ועיי״ש בב״ת שפ שגם הרמב״ם כתנתו היא ל( ע׳ ריטב״א, כט( לענ״ד חסר • :לבד״. כח( ר׳ עקיבא לעיל ,גא ,ב. כטור. לא( ע׳ בב״י ין״ך ונ׳ מדבריו שלא ראה את דברי רבינו אלה בספרו של רבינו ,וצ״ב. לב( ואינני יודע מה כוונת רבינו בהבאה זו. קמה שכן ם״ל לרמב״ם ור״י. לה( ואולי הטונה שחוטאין בסתר ,וצ״ב. לד( כ״ה בכת״י ,וצ״ב. לג( לעל מחx , ג( לקמן נו ,א. ב( פ״א מ״ז. א( נ׳ דחםר• :סתם״. פירוש הראב״ד 144 לתוך עבודה זרה פרק רביעי ד התפוח — כל דבר גבוה קרי תפוח ,כאותה ששנינו ה ,ותפוח היה באמצע המזבח׳ והוא הכרי שעושה באמצע הגת מן העגבים הדדוכות, וליש׳ דתוס׳]פתא[ ן יש׳]ראל[ יש׳]ראל[ העושה הגוי עם בגת, וגוי העושה עם בגת הרי הוא מעלה את הלחם לגבי תפוח ומוריד מע״ג ת פ ו ח אעיפ שהיין צף ע״ג ידיו מותר שאין דרכן ז מגהכין ב כ ה והשאר דורכין למטרח אסור מותר — מה שגשאד בגת. — /ג״ז משגה הראשר ,הלכך שרי לישראל עם הנכרי ולתגודי ליה לדריד עמו בגתו דלאו שכר ית נסך שקיל ,ומשום לגרום טומאה לחולין שבא״י ליכא, שכבר גיטמאו משבצרן הגוי לקופתו ח טמאין ,ומשום לסייע ידי ע״ע גמים ,הגוי לאו עובד עבירה הוא בטומאת תרומה וכ״ש בחולין הטבולין בה. אבל לא בוצרין — דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ואיהו קמיטמא להו בידים בגתיגתן לקופות הגוי. ד( בגי׳ ו״ס אות ל ,וכ״ה גם בגמ׳ ס. סוםריס אות ל ,וכ״ה גם בגמ׳ ם. ה( תמיד פ״ב מ״ב. ד (.תמיו ם״ב מ״ב. ו( במסיכתין פ״וז ה״ב. ו( במסיכתין פ״וו ה״ב, ועי בתוספתא שלפנינו ,וני שרבינו צרף אח שתי ההלכות להלכה אחת. לקמן נה ,ב ד״ד ,א״ר. ז( ע׳ חוסי ח( ולא כרש״י ותום׳ ו״ה אבל ,וע״כ צ״ל שרבינו ס״ל דגם בסתמא הוכשרו ,וי״ל שט״ל ,שאפי׳ בוודאי לא יצאו מהם משקץ ג״כ הוכשרו )וכמש״כ המאית לחדיא( ,ולעניו גם הרמב״ם בפי׳ המשנה ס״ל כן ,ולהדיא כ״כ בהל׳ טומאת אוכלץ טי״א היא )אבל התוי״ט כ׳ שהדמב״ם ס״ל :״דבבצירה הוכשרו ס 1הסתם״ ,עכ״ל ,ודבריו צ״ב( ,ורבינו מסכים לדבריו ,שהרי לא השיגו וא״כ דברי רבינו כאן צ״ע למה כ׳ ״לקופתו״, שהרי כבר נטמאו בנגיעת הגוי )וכמש״כ הרמב״ם בפי׳ המשנה ,ע׳ תוי״פ( ,וק׳ זו עוד יותר ק׳ על המאירי עמ״ש בפי׳ משנתינו ,ודע כי מ״ש הרמב״ם בהל׳ טומאת אוכלין שם וז״ל :״ועוד מפני שאינו מקפיד עליו הרי מתמעך ויצאו מימיו...״ עכ״ל ,לענ״ד במ״ש . ״שאינו מקפיו עליו״ ,ר״ל על הבציר ,שהרי זה שבוצר למכור או לאכול מקפיו שהענבים באשכול ישארו שלמים ויפיס ולא יתמעכו אבל זה שבוצר לדרוך אינו מקפיד והרי הוא מתמעך וכר ,וכוונת הרמב״ם פשוסה וברורה ,אבל מה אעשה ,שהרי רביגו וגם הכסף משנה שם נדחקו מאד לפרש כוונתו בדרך אחרת לגמרי ויגעתי הרבה לרדת לעומק דעתס ז״ל למה לא פירשו כג״ל ,ולא זכיתי להבין ,ו8ע״ג. ט( נ׳ וחסר: ״ליכא״. פירוש הראב״ד ישראל פרק רביעי 145 עבודה זרה שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו — לא בוצדין דאסוד לגרוס טומאה ,ולא דודכין דאסור לסייע יע״עי. אבל מוליכין — שאין זה חשוב סיוע שאין בגוף המעשה. נחתום נכרי העושה — דאםור לסייע יע״ע. שנמצא — ויש לו אפותיקי על אותו יץ של ישראל ,דאין נתפס עליו כגגב ,אומ׳ לראות אפותיקי שלי באתי ,אם לאו מותר ,ד מ ר ת ת ולא נגע ביה ,והנך מתני׳ דהשוכריא המניח יינו בקרון המניח נכרי בחנותו, לאו נתפש עליו הוא ,דאע״ג דבנגיעה מתפרש .אעמידה בצד היין לא מתפיס, הלכך אי ליכא עליה אלא חותם א׳יב ושהה כדי שישתום אםוריב, נפל לבור ,מדדו בקנה — ג״ל לפ׳ שהמעשים כך היו ב ב י ת שאן יג מ״ה נקט מדדו בקנה והתיז א ת הצרעה בקנה ,דאפי׳ מדדו בידו יד והתיז הצרעה טו נמי בידו מותר בהנאה ,דאיירי׳ לה בבריתאטז ,ולא קתני בקנה, לאיז בידו ממש, דומיא דרגל, וטעמא דמלתא מפני שכונתו נכרת כי למדידה הוא מתכוין או להתיז את הצרעה או להסיר את הרותחת מפגי החבית ,הלכך מספקיה נסוך כזה לא אסרי׳ ליה בהנאה ,מ״מ אסור בשתיה לחומדא כי שמא נסכו עם מדידתו ,ונפל לבור אע״ג דמגעו ממש הוא ,אימ׳ בעותי בעית וטריד הוה בנפילתו ולא נתן דעתו לנסך מ״מ אם עלה חי אמ׳ בגמ׳יט דאסו׳ בהנאה ,כי מפני ח ב ת כ הנסוך נתן דעתו ונסכו כ. יא( לקמן סט ,א. י( אע״פ שכבר נטמאו בקופה ,ראה חום׳ נה ,ב ד״ד• אין. יב( דלא כר״ת בתום׳ לעיל לא ,ב ד״ה השולח ,אלא כשאר פוסקים ,ראה טור וב״י יו״ד קל. יד( ד״ז כ׳ הרשב״א בתורת הבית בית ה יג( גי׳ רבינו לא מאתיה ,ראה רא״ש. שער כ דף קלד בשם רבינו ,וראה ר״ן נז ,ב ד״ד .הלכך ,הרא״ש כ׳ ד״ז בסתם ,וכ״פ בטור סו( ע׳ בב״י שם ד״ד• ודע )ומ״ש בשם יו״ד קכד ,וראה גם בם׳ ההשלמה אות ג. טז( לעיל נזJH , הרשב״א ,הוא בתוה״ב הק1ר שם( .והרי שרבינו כ׳ להדיא כדברי הב״י. יז( נ׳ דר״ל שלא קתני בקנה כדי לאשמעינן •לא בידו ממש״ ,אלא ה״ד .מדדו בידו ממש יח( הטור ביו״ד שהרי בברייתא אי׳ בין ביד בין ברגל ,הרי שמיידי ביד דומא דרגל. כ( בגמ׳ יט( לקמן ם ,ב. קכד כ׳ שמדדו וכ״ו הוי ידוע שלא כיוון ליגע ,עיי״ש. אמרו :״דדמי עליה כיום אידם״ ,וסי׳ רש״י :״ואזיל ומודד .על שניצל״ ,ורבינו מסביר 146 פירוש הראב״ד עבודה זרה פרק רביעי ור״שכא — אפי׳ בשתיהבב דכיון דמעשים הנכדים המ לא מספקי׳ בנסוך כי כלל ,ודוקא מעשים מתני׳ דאגרדמיםכג הנכרים כגון אלו ,אבל אם היה מעשה שקדח במנקת, אע״ג דאיכא למימר כי נכר לטעם היין מתכוין שהוא רוצה לקנותו ,אפ״ה אסור בהנאה ,שדרך הגויים ל נ ס ך עד שלא ישתו ,ושמא נסך ,ואיכא שלא בכונה אחריתי דשני לן בין כחו למגעו דכחו שרי אפי׳ בשתיה ,כי ההוא דר׳ יוחנן בן ארזאכד שלא ידע מתחלתו ועד סופו שגגע ביק ומוקמי׳ לה במוריק אורוקי ,שאם גגע בו אסור בשתיה ,והשתא דה״ל כחו מותר בשתיה ,אבל הנך דמתני׳ לא שגי לן כגון בין כחו למגעו דאסו׳ בשתיה ומותר בהנאה ,ואיכא נמי חרם גוי שהושיט כה וכמעשה דלוליבאכו דבהדי דדמי להני דסליקכז גגע שלא בכוגה ,דכיון בתחלת גגיעתן לא היו כה יודעין שהוא יין וכיון שידעו הוציאו את ידן משם מותר בהגאה ,כי כוגתם גכרת שלא לשום גסוך ,מ״מ לא שגי לן בכולהו בין כחו למגעו אלא בההוא דר׳ יוחגן בן ארזא כדמפ׳]רישגא[. הרקה בחמתו לבור — מותר בשתיה אפי׳ אזיל מיגיה ,שנתנה כס בידו לבור ,וכיון דבכעס הוא עושה ודאי לא גסכו. המטהר יינו של נכרי — שעשאו בכשרות ,ולקח ממנו ל ושכר לא כא( חסד. :מתיר״. שמשום חבת נסוך הוא מודה בזה שהוא מנסך את היין. כב( הרי׳׳ף גרים מלה זו במשנה )וכן המאירי( ,ואולי גס לםני רבינו כ״ה הגירסא. כג( לקמן נח ,א ,ועי בתורת הבית בית ה שער ב ריש וף קלו ,וע׳ במאירי נז ,ב ד״ד, כד•( לקמן גחx , כד( לקמן נח ,א ,ב. מעתה וגס בד״ה נגע על דרך. כז( עמ״ש רבינו לקמן נז ,א ד״ד .ההוא וע׳ גם תום׳ ד״ה ה״ג, כו( לקמן נז ,א. כח( כגון החרם ,אבל במעשה דלוליבא מותר בהנאה משום וגם בשאר ראשונים. דאין כאן כוונת מגע ,אבל מצאתי שהרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלה סי׳ שגם כס( כן סי׳ גם תום׳ במעשר .דלוליבא לא היו לא כוונת מגע ולא כוונת יין ,וצ״ב. לקמן נז ,א ד״ד .ה״ג ומדברי רבינו כאן למדנו את כוונתו בהשגתו על הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ב ה״ס ,וגם למדנו שרבינו מקיל יותר מן הרשב״א ולא כמש״כ בכסף משנה שם )וכן בב״י יו״ד קכה^ שרבינו והרשב״א בחדא שיטה קיימא עיי״ש. ל( אינו ברור לי ,אם .ולקח ממנו״ קאי אדלעיל שקנה ממנו היין אלא שלא שלם לגוי עכשיו ומ״ש רבינו .שעשאו בכשרות״ ר״ל שלא מכר הגוי את היין כלל לישראל אלא עשאו בכשרות כדי למכרו אח״כ ,ראה בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמו ובמאירי בסי׳ משנתינו ,או .ולקח ממנו״ אדלהלן קאי ,ור״ל שלקח או שכר את הבית מן הגוי. לא( רבינו רבותא קמ״ל :שאע״פ שהישראל שכר או אפי׳ לקח את הבית מן הגוי אין פרק רביעי פירוש הראב״ד 147 עבודה זרה ממנו בית והגיחו לב ,ואותו בית פתוח לר״ה ,והוא עיר שיש׳]ראל[ וגויים דדים בתוכה לג ,מותר ,אע״פ שאין מפתח וחותם בידו ,מ׳׳ט כיון דפתוח לר״ה דמרתת ויש׳]ראל[ דרים בעיר הו״ל כיש׳]ראל[ דר חצר באותה , שוייה אמ׳ השתא אתי ,ואמ׳ עלה ב ג מ א״ל ד׳ יוחנן לתנא תניא . / אבל נכרי בעיר לד — וה״ה לבית שאינו פתוח לר״הלה ,וה״מ ייגו של וכגון שלא נתן לו מעותיו ,דאחריות הגוי עליו ,ואינו נתפס עליו שאינו יכול לומר לו מה לך בביתי ואצל ייני ,שהרי כגנב, הבית שלו ואין אחריותו לו עליו ,אבל אם נתן לו מעותיו ,או אפילו לא גתן לו מעותיו , אלא ש כ ת לו התקבלתי ממך מעותי והריני נושה בו כך וכך מעות וכשהוציא היין משם לא עכב עליו דאין אחריותו עליו מותר אפי׳ בבית שאינו לז פתוח לר״ה ,ואפי׳ אין עליו לח ,אלא א״כ נמצא הגוי עומד אצלולם ,דהיכא דגמצא חיישי׳ ,כיון שהבית שלו דאיגו למתני׳ גתפס כגנב בכניסתו שם ,ודמיא דהשוכרמ המניח נכרי בחנותו ,שיש לו רשות ,ומי׳ אם לא גמצא שם לא חיישי׳ ,כיון דאין הגוי ד ר שם והוא רחוק מהיין כמו יש׳]ראל[ ושניהם ביתו דרים באותה של גוי ויץ של העיר הנה יש׳]ראל[ אינה היכא בשמירת הגוי דאין הגוי כלל׳ דר ולא שם מיין עדיפא שהוא אחריותו של גוי והוא בביתו של יש׳]ראל[ ואין יש׳]ראל[ דר שם׳ ותגןמא נכרי שנמצא עומד בצד בור׳ של יש׳]ראל[׳ וטעמא דנמצא עומד הא לאו הכי שם, מותר ,ומעשה דההוא כרכאמב נמי, שהבור אצל ותרויהו לא היה הגת הוא והגת אצל הכרם כדתנןמג גבי יש׳]ראל[ דר המוכר כרם הגוי נתפס כגנב על כניסתו לבית וכמו שביאר רבינו לקמן סא ,א ד״ד .ת״ר עיי״ש, לב( חסר- :שם״. וסברת רבינו זו מביאו הרשב״א שם סוף דף קמב והסכים לה עיי״ש. לג( והגוי אינו דר בחצר שיש בה היין וע׳ בר״ן שמביא שיטת רבינו בפי׳ משנה זו ,ותראה שהוסיף על דבריו הרבה ,וע׳ גם בם׳ ההשלמה אות ד שמביא את דברי רבינו אלה ועיי״ש לד( ז״ל המשנה• :בעיר שכולה גויים אסור״. בהערת המו״ל ז״ל ,ואכמ״ל. לו( נ״ל שט״ם היא ובמקום ״ואין אחריותו״ לה( בעיר שדרים בה ישראלים וגויים. א( ז״ל הרשב״א )ציינתיו בהע׳ ל( :״ובהא מתני׳ לא קתני פחח צ״ל• :ואחריותו״. לח( ברור שחסר :״מפתח פתוח לרשות הרבים ואע״פ שרש״י ז״ל לא פי׳ כן״ עכ״ל. לס( הרשב״א מביא ד״ז בשם ״יש אומרים״ ,וכ׳• :ואינו וחותם״ עיי״ש ברשב״א. מחוור בעיני״ ,ונ׳ שלכן לא הזכיר את שמו של רבינו על שיטה זו ובמשמרת הבית )ד״ה מ( לקמן סט ,א. עוד שם בהא( פ להדיא שהראב״ד הוא שס״ל כן עיי״ש. מא( לקמן ם ,ב ,וע׳ בתורת הבית שציינתי בהע׳ ל ,שדחה ראי׳ זו של רבינו והרא״ה בבדק מג( ראה בבא בתרא מב( לקמן םא ,ב. הבית מיישבה יע׳ גם במשמרת הבית. 148 פירוש הראב״ד עבודה זרה פרק רביעי לא מכר הגת״ אבל בעיר שכלה גוים וכת׳ לו התקבלתי או נתן לו מ ע ו ת י ו כיון שאין י ר א ת היש׳]ראל[ עליו והיק קרוב הוא למגעו של גוי הרי ה ו א מחלוקת שלד׳ אליעזר מד שדי בחותם א׳ ורבנן דברית׳מד .בעי נמי ש ו מ ר , מי׳ מתגי׳ דהכא דיה היא. ר י מ ו אומר רשות גויס — מפ׳ בגמ׳. המטהר יינו של נכרי ״ ־ הוצרכתםמז זו ללמוד מה ש פ י ׳ ] ר ש ת י [ מח, שאם כת׳ לו התקבלתי ואיגו מעכב עליו בהוצאתו משם שדיגו כדין ייגו ש ל ישראל גמור וכמי שנתן לו מעותיו שהוא מותר אפי׳ בבית שאיגו פתוח ל ר ״ ה בלא מם שישראל וגוי דרין שם בעיר ואותו! ישראל דד באותו כדפי ] י ר ש ת י [ , ותו אשמעי׳ שאפי׳ כתב לו התקבלתי אם כשירצה נא רוצה להוציא משם מן היין הגוי מעכב עליו הגוי נב אסור ,שאיגו אותו התקבלתי שכתב לו אלא הערמה נג כדי שגתידהו לעמוד שם נד היק ,א״ג הגוי הערים לו כדי שיקפוץ ה י ש ר א ל ויקחהו, והכי מפו׳ בתום׳נד״ ] ד ף גה ,ב[ אמר רב הונא י ץ — /פי׳ משירבה היץ ב ג ת ע ד שגמשך והולך מכאן לכאן נו הוא חשוב להיות עליו תורת יין ולגזור עליו גזי׳ ייגם ולגזור על מגעו ביין שלגו. סח ,ב» עא ,א ,ופי׳ רשב״ס שם סח ,כ ד״ד ,את הקנים ובתוי׳׳ס שם ,אבל לענ״ד נראה יותר שכוונת רבינו היא לתוספתא שם פ״ג ה״ד ,ובמקום .את השדה״ גרים רבינו :״את הכרם״ 7חסוי ווו שם ,ולפי גי׳ רבינו ניחא .וע׳ תום׳ לקמן נו ,א ד״ה ואע״ס. מז( כ״ה בכת״י מו( צ״ל. :רשב״א״. מד (.לקמן םא ,ב. מו( לעיל לא ,א. נ( מלים מס( צ״ל. :אלא״. סח( לעיל ד״ה אבל. ואולי צ״ל . :הוצרכנו״. אלו. :ואותו — באותו״ ,אין להן מקום כאן ,ונ״ל שס״ם הן וצריכות להמחק. נב( מלה זו מיותרת היא וצריכה להמחק. גא( נ׳ שס״ם היא וצ״ל. :כשישראל״. גג( פי׳ של רבינו למשנה זו כ׳ הרמב״ן בחי׳ בסוף פירקין בשם רביגו ,וכ׳ עליו :״זו גד (.ז״ל התוספתא שלפנינו נד( נ׳ וצ״ל. :עם״. היא ורך ישרה במשנה זו״. במםיכתץ פ״ח ה״ג. . . . :והלה כתב לו התקבלתי ...אין מ נ י ח ו . . .ואמרו אין זו אלא נו( הרשב״א בתורת הבית בית ד .ריע ערמה״ עכ״ל ,וטעם ההערמה הוא הוספת רביגו. »ער ב כ׳ וז״ל. :והראב״ד ז״ל סי׳ שהיין רבה בגת עו שהולך שתי וערב ב ג ת . . . . עכ״ל ,ונ׳ שממקום אחר העתיק את לשון רבינו ,שהרי .מכאן לכאן״ דיל ממקום הגבוה םידוש הראב״ד תנן בגת לוקחין גת , — /והלא א״א שלא יהיה נמשד היין מכאן לכאן. פקוקה — פקוקה שלא ירד מן הגת לבור כלום. מלאה יש ]ראל[ סרק רביעי עבודה זדה 149 , — שאפי בגת עצמו לא גמשך מצד זה לצד זה ,והוא שהיה עומד מתחלה ועד סוף ,ומשכחת לה מלאה מתחלתה ועד םופהנז כגון שהיתה גדושה ענבים ומשנדרכו היתה טפופה בין היין והחרצנים נז. ת נ ן נ ח עד שירד — והבור נם אמו׳ עד שיגע בו הגוי אחר ירידתו, , וקס״ד עד שיהא ירוד לבור קאמ ,אלמא לא הוי י״נ עד שיגיע לעונת גמר מלאכתו למעשר ם. בגת פקוקה — וזהו עד שירד לבור פי׳ עד שיטול פקק שלו ויתחיל לירד ,ולאו משום חומרא דבור אלא משיתחיל לימשך ע״י הגוי. והשאר מותר — אפי׳ נגע בו הגוי. ל ״ ק ם א — ונ״ל טעמא דהמשכה שכל זמן שלא ה ל ו היין ממקום למקום אע״פ שיש בו יין הרבה ,כגון מלאה ופקוקה׳ עדיין היין והאשכולות מעורב הוא הכל ועומד במקומו ,אבל משהלך היין ממקום למקום נשאריןםב דרוכין במקומן והיין הולך ונצלל מעט ,ודומה כמי שנשלה ונחלק המשקה מן האוכל ,ובאותו שלייה קימעא אנו נותנין עליו תורת יין לכל גזי׳ י״נ. גר׳ בתוס׳םג הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא תחתיו גממיות נז( ז״ל המאירי ד״ה לענין• :ואי אתה מוצא בגת למקום הנמוך ,כמו שפי׳ רש״י. מלאה אלא בשהיתה הגת גדושה כל כך מחחלתה שאחר שנדרכו עדין היא מלאה ,שאם תאמר מלאה מתחלתה ,אף בשנדרכו מתמעט שיעורם ואינה מלאה ויש מקום ליין לימשך״ נח( בכ״ה הגי׳• :תא שמע עכ״ל ,ובמ״ש המאירי מובנים היטב דברי רבינו אלה. ם( כדלקמן נו ,א. גט( חסר• :אינו״. ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור״. םא( = לא קשיא ,והיא הבאה מן הגמ׳ ,וכמה סעמים מצינו בכת״י זה מלים מן הגמ׳ ולא כ׳ עליו שום פירוש ,ומזה נ״ל שכת״י זה אינו כולל את כל פי׳ רבינו למםיכתין. םג( דמםיכתין ם״ח ה״ב. סב( נ׳ שחסר• :הענבים״ או •החרצנים״. פירוש הראב״ד 150 עבודה זרה פרק רביעי בצדו גממיות אסור ,ונראה סד כי מפגי הטעם שפי׳ סד• הוא אוסרו, מותר לפי שהיין זב מן העגבים וירד לגומא שבצד והגוי גוגע בו ואותה המשכה הוא כמו שגשלה וגצלל בירידתו לגומא ת ח ל ק מן האוכל ,אבל גומא שתחתיו האוכל עומד בתוכו ואינו מתחלק ממנו. עדיין בראשונה אין היו אומרי׳ — תרי לאסור׳. בוצרין — דאפוד לגרום טומאה אפי׳ בפי׳ ] ר ו ת [ שאין סופן ל ב א לידי תרומה כגון אלו שהן משל גוי ,הואיל ופי׳ ] ר ו ת [ א״י הם ,שאלו היו ב י ד יש׳]ראל[ היו חייבין בתרומה היה אסור לגרום טומאה אפי׳ לד״ה ,השתא גמי דאיגון ביד גוי גזרי׳ הני אטו הני ,והיכא דהוו ביד יש׳]ראל[ ליכא מאן דפליג, דכ״ע אסור לגרום טומאה ,ואפי׳ לסייע יד המטמאין ,ולא משגקבעו לתרומה, אלא אפי׳ משנכנסו לזיקתה כלל סו ,כדאמ׳ לקמן בסופא דמת׳ סז ,וגר׳ גמי במ׳ גיטיןסח משאלת אשת חבר אבל משתטיל למים לא תגע עמה שאין מחזיקי׳, ואמר התם סופא טומאת חלה דאורית׳ ,אע״ג דלא קביעה לחלה עד ש ת ת ג ל ג ל בחטין ,הואיל ונכנסה לזיקת חלה ,שהרי יכולה להפריש עם נתינת המים, כדתגןסט אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטין גלגלה גותגת מים מגבהת חלתה בלבד שלא יהא שם ה׳ רבעים /ובית שהיא קמח ועוד ע, אטור לגרום להם טומאה ולסייע יד המטמאין. ואין בוצרין עמו, אבל דורכין עם ישראל העושה דאם המסייע אסור אפי׳ — הרי ב״דעא לאסור ,וכ״ש שאין משגטמאו. כ״שעב המטמא עצמו. ד ו ר כ ץ עם הנכרי — דלית׳ לדרב הוגא ,ולא הוי י״ג ,ומשום סד( פי׳ של רבינו לתוספ׳ זו כ׳ הרשב״א בתוה׳׳ב בית ה ריש ש״ב בשם רבינו בסגנון אחר. סו( אבל לפני זה מותר ,וע׳ תוס׳ לקמן נו, סד•( = שסירשתי ,בדבור הקודם. סז( .דאין בוצרין עם ישראלי ,אע׳׳ס שאינם ראויים לתרומה עד דיה שמותר. שיעשו יין ,וכמשיב תום׳ הניל ,ובמס׳ גיטין סא ,א בתום׳ דיה רישא תי׳ תום׳ כעין ע( כגי׳ י״ון סם( חלה סיג מ״א. סח( סא א. תירוצו של רבינו עיי״ש. בתום׳ פסחים מח ,ב ,וע׳ תום׳ עירובין פ״ג ,ב ד״ד ,שבעת וראה מאירי שם ובעדיות עב( אבל תוס/ עא( = כ דברים ,וכמש״כ רבינו לעיל ד״ד .בראשונה. פ״א מ״ב. K פירוש הראב״ד טומאה וסייוע גרמת פרק רבתי ליכא, ידי ע״ע עבודה זרה דהא טומאה קבלו 151 וגוי מעקראעג, נמי לאו עובר עבירה בטומאת תרומה. חזרו /משום ד ר ב הונא לומר ]דף נו ,א[ דכיון דורכין, בטומאתן, — ושכר יי״נ שקילי. ואי] בוצרין עם ישראל -־ העושה בטומאה ,וכ״ש דאין דדריך להו ולמשגה מקרבי ראשוגהב טפי דאסרי לחיוב לגרום תרומה ואסור פי׳ א לסייע טומאה אפי׳ , לפי ]רות[ של גוים ואפי׳ שאין ראוין לבוא לידי תרומה הוה חמיר לגו בצירה עם ישראל בטומאה העושה דקא וכ״ש מטמא להו בידים׳ ואתיאב בכ״ש מדריכה דאינה אלא סיוע בעלמא ,ולמשנה אחרונה דשרי לגרום טומאה לפי׳ ] ר ו ת [ הגוים הואיל ואין באין לידי תרומה חמירא להו דריכה עם ישראל העושה בטומאה משום דמקרבה לחיוב תרומה ואתייא בכ״ש מבצירה דמרחקה מחיוב תרומה. בוצרין — /הואיל וחולי גוי ננהו דלא אתי לידי חיוב תרומה אבל אבל ישראל לד״ה אסור כדפ׳ג׳ ואי ק״לד הא דגר׳ במ׳ נדה ה נולד לעיסה ספק טומאה משגלגלה עד תעשה גלגלה שלא בטהרה חולין תעשה בטומאה הטבולין לחלה חולי כחלה ננהו דמו ומותר ואסור לגרום ו לגרום טומאה לחלה ,אלמא אע״פ שכבר נכנסה לזיקת חלה ב נ ת י נ ת המים ז הואיל ולא נקבעה לגמרי ז מותר לגרום והכא בבצירה דישדאל העושה בטומאה אמאי אסור ח ,ובמ׳ גיטיןט נמי אמ׳ משתטיל מים לא תגע בטומאה עמה, אע״פ שלא נתגלגלה, ואיכא למי׳ ] מ ר [ התם היינו טעמא דשרי משום דכבר נולד לה ספק טומאה ,וע״כי לא קאמר ר׳ יהושע יא גבי חבית שנולד ד״ד ,אין כ׳ :״וה״ה עם ישראל״ ,וצ״ב מדוע לא כ׳ כש״כ ,וראיתי שעמד ע״ז בלחם עג( עמ״ש רבינו לעיל בפי׳ המשנה ד״ד ,דורכין. סתרים ומיישב דבריהם. ב( רבינו מפרש למה לא א( ב״ה בכת״י ,ונ״ל שט״ם היא וצ״ל* :ספי״. נקטו במשגה ראשונה דכש״כ דאםור בצירה עם ישראל ,ראה תום׳ ד״ר ,ואין ,ובמהרש״א. ד( = קשיא לך ,וכ״ה ותי׳ גם ג( = כדפירשתי ,לעיל נה ,ב ד״ה אין בוצרין. י( חסר מה שאי׳ שם בגמ׳ :״טומאה לחולין ה( ו ,ב. תום׳ ד״ה שמותר. ז( כדאי׳ בחלה פ״ג מ״א ,שהביאה רבינו לעיל נד״ ב ד״ה אין שבארץ ישראל״. ח( שהרי חיוב תרומה שלהם הוא כשיעשו יין ,וכמ״ש חום׳ ד״ה שמותר. בוצרין. יא( בבכורות לג ,ב. י( מכאן והלאה לי׳ בתום׳ הנ״ל. ט( םא ,א. 152 לה פירוש הדאב״ד ספק םומאה היתד ,מכוסה יגלנה גדמא אין דאםר גזור בידים לא, דאורייתא ,אבל חולין אע״פ שטבולין לגמ׳]רי[ תרומה ה״מ דרבנן גנהויב ,וכי בהו דבגן היכא דקבעי לגמרי אבל הכא דלא קביעי שנכנסו לגמרי אע״פ לזיקת חלה כיון דגולד לה ספק טומאה לא גזרו בהו. ה״ג יקפה סרק רביעי עבודה זדה ותנןיג יין משקיפה — קבוע יו אלמא לא חשיב סו עד שיקפה, דשיניטז בלעז, כדכתי׳יז הקופאים על שמריהם ,והוא מלשץ ויצף הברזל יח ,וקפא פ ח ל א י ט ,שהשמרים שבה יורדים למטה והיץ צלול כ צף למעלה. הא ר״ע דתניא — גר׳יג ,ולעגין מעשר כ• ,וגמ׳כא ליה לענין יי״נ. תשמע דתנןיג יין משיקפה ואע״ג שקפה קולם מן הגת העליונה — וסיפא דמתגי׳ דלעיל הוא ,ומדקאמ׳ קולט מן הגת ,אלמא קיפוי דבור היא ,דאי אמרת דבעי׳ קפוי דחבית ,הל״ל ואע״פ שקפה קולט מן הבור ושותה ,דהא לא קביעי עד שיקפה בחבית. ישלה ־ -טדיפיגט בל׳כב. לימא תלתא תגאי ננהוכג — תגא דמתגי׳ ס״ל משירד לבור עושה י״ג ,וה״ה למעשר ,ת״ק דבריתא הייגו תנא דמת׳ דמעשר בעי קפוי בבור, וד״ע גמי בעי ישלה בחביותיו. ] ד ף גו ,ב [ רבגן ולרבא דלא שני ליה — מדאצט׳ לשגויי הא ד״ע הא ולא קמתרץ שאגי י״ג , /אלמא לעגין מעשר משירד לבור׳ אימ׳ יב( רש״י כי ,מדכי משמרת תדומותי ,ואולי אינו רק אסמכתא ,עי בכורות לד ,א יד( נ׳ שחסר :״למעשר״. יג( כמו שהגיד ,הגרי״ט. )ציינו הרש״ש(. טז( מלה זו קצת מסושסשת היא בכת״י ואפשר לקרותה גס: סו( אולי חסר. :יין״. יט( לשון התרגום שם. יח( מלכים ב ,ו ,ו. יז( צפניה xיב. .דשיי״. נ( &י וו ,כ הריטב״א בשס רבינו ,אבל רש״י בסוגיין וגם בבבא מציעא צב ,ב פ״ שהחרצנים צפים על היין אלא שבב״מ מוסיף רש״י וז״ל. :וגוטלין הזגין ו מ ש ל י ח כא( כ״ה בכת״י. כ•( נחלקו ר״ע ורבנן. )וכ״פ הרמב״ם הל׳ מעשר פ״ג הי״ד(. כג( כגי׳ תום* ד״ד .לימא ,וטעות נפלה בהגהות דקדוקי סופרים אות ר. כב( = בלעז. פירוש הדאב״ד מוקי עבודה זרה לה בתלתא תנאי ,והדד ביה ממאי דאמ׳ לעיל הא ר״ע הא רבנן, דמתני׳ . . .כ ד לא ר״ע ולא רבנן דמעשדות. גרגותני למטה פרק רביעי 153 /בנצוק — שהקלות נוגע בו ובבור והגוי נוגע עצמה כה בגרגותני נאסר בבור הנה כי מה שנשאר בנצוק, ואשמעי׳כו רב , הונא הבא זימנא אחריתי דנצוק חבור לי״ג כדאשמעי פ׳ השוכר. שפחםו לבורכז נפלה — לתוך מידוכז הבור, וקמ״ל רב הונא דאע״ג דאין עליוכח ת ו ר ת יין לגזור על עצמו משום י״נ ,אפייכט מתםר בתערובות אסור . . .ל היין מיהא הוי. , דורכין — ואפי למשנה אחרונה. א״ל לציירנאלא נסוך ומתגי׳ לג לידיה — אני חובק לב את י ת שלא יוכל לנסך בהן. , ד ו ג ל לא שמיה נסוך — פ י אינו חשוב להיות מנםכין כן, דאםר במדידת בשתיה קנה משום ספק לד נסוך, אפ״ה נםוך דרגל בזויה להו טפי ולא מנםכי ברגל. ההוא מ״0 מותר עובדא — כגון זו ששאלו לה. — כלומר מאי אסתפק ליה לשמואל ,לימא אםתפקא ליה אי בהנאה אי בהנאה דלא א מ , לא כד , נתן דברייתא, דאע״ג דקפסיק במדידה אסור מחשבתו נ כ ר ת מתוך מעשיו אפי׳ במעשה הנכר ,ואע״ג כה( בכ״ד .במקום ״עצמה• כד( בכת״י ישנה כאן מלה א שלא ידעתי לפענחה. כו( לעג״ד ברור ,שרבינו אינו מפרש כר״ת בתומי לקמן עב ,ב ד״ה גרםינן •גופה״. אמר ,שמפרש •שמע מינה נצוק חבור״ ,בלשון פירכא ובעיא ,אייא רבינו מפרשו בלשון ניחותא ,וא״כ אין ראי״ מכאן לפסק ר״ת ,ורבינו לשיטתו שפסק לקמן שנצוק חבור הוא, כז( גי׳ חדשה וראה רשב״א בתורת הבית בית ה סוף שער ה דף קנא ,וגם בריטב״א. ופירוש חדש ,שלא נשמע בין הראשונים ז״ל ,ובפי׳ מחודש זד .י״ל הרבה ,ע׳ חוסי ד״ה כט( נ׳ שחסר: כח( לא על היין שבגרגותני ולא על היין שבגת. גרגותני ,ואכמ״ל. לא( בכ״ה נוסף• :ליה״. ל( בכת״י יש כאן מלה א שלא יכולתי לסענחה. •הכי״. לד( ראה מה שכתב לג( ל ק ת ם ,ב. לב( ראה קהלת ד ,ה. לה( לינוקא ,ומדהוצרך רבינו לפרש כן יוצא רבינו לעיל נד* א ד״ד .נפל לבור. פירוש הראב״ד 154 גתן דר׳ תנאי הוא יחיד ופליגי פרק רביעי עליה עבודה זרה דבריתא רבנן דלמא דמתני׳לו, איכא אחרינא דס״ל כר׳ נתן׳ ומשום חומרא דיי״ג אין מודין להתירה לז, אכתי אי משבח תנא נמי דאסד כר׳ נתן. אימי־ ברגל כן, מנסכין — דאמר ר׳ נתן ביד מי אלא אמר — הא אסתפק הא שדרכן מנסכין כן. ברגל מיהא שדי בהנאה, שאין ירכך ליה דאי איכא תנא אחריגא דשרי ברגל כד׳ נתן לח ,כלומר אם יש תנא אחר דפליג בין יד לרגל כר׳ נתן ,דאלו לת״ק לא לישתרי ליה דס״ל שדרכן מגסכין ברגל כביד ,ואי משכת תגא דס״ל כר׳ נתן דשני ליה בין יד לרגל שדי ליה בשתיה׳ ואי ק״ללח הא איכא ר״שלמ דשרי בשתיה אפי׳ בנגיעת ידו ,הואיל ומעשהו נכר ,וליצרפיה בהדיה דלא ולשרייה, סמכי׳ כולי איכא האי למי׳ ] מ ר [ אמעשה התם לס הא למשרייה נכר קי״ל דלית בשתיה הלכתא כר״ש ביד׳ וכיון אפי׳ דסבר דד״ש ליתא לא מצרף ליה להתנא כלל. ] ד ף גז ,א[ ההוא עובדא — ה״ג דההוא גוי דסליק בדקלא וגגע בחמדא שלא בכוגה ,פי׳ ידו הכגיס לשם ,ואפ״ה שרייה רב לזבוני לגויים — דהא שלא ב מ ג ה הוה ,וגראה שלא גםך ,וי׳׳ג ואתי לוליבא וגגע ברישא דלוליבא, אסור ידע מ״מ לא א שגי לן בין כחו למגעו דשלא בכוגת גסוך דבשתיה ש ר י ב בהגאה ,אלא בההוא שלא בכוגה דד׳ יוחגן בן ארזאג ,שלא בו מתחלתו עד סופו, כדמפ׳]דישגא[ במתגי׳א. ברור ,שבגמרא שלפניו לא היד» :,דדשו ישראל ועכו׳׳ם לההוא חמרא״ .וכמו שלי׳ בדקדוקי סופרים אות כ ,וכמו שלי׳ ג״כ בכת״י אפ׳׳ב כמשיב בגמ׳ ס .דף קו׳ א ,ודע שהרשב״א בתורת הבית בית ד ,שער ב ריש דף קלן מעתיק ג״ר בלי מלת דדשו וכיו, לו( לענ״ד ברור שצ״ל: אבל שם סוף דף קלג מעתיקו כמו שהוא בגמ׳ שלפנינו. .ודמתני׳ ״ ,ודיל המשנה לקמן ס ,ב . :מדדו בקנה ימכר״ .וסירשה רבינו לעיל נה ,א לז( כסתם משנה ורבנן דברייתא. דיה נפל .דה״ה מדדו ביד ,ראה גם תום׳ ד״ד .דאי. לח( גם מכל מיש רבינו להלן יוצא ברור ,שרביגו גרים «ר׳ נתן׳ במקום .ר׳ שמעון׳׳ לס( לקמן ס ,ב. שבגמ׳ שלנו ,וגי׳ רבינו לא מצאתי בשום ספר. א( כ״כ רבינו גם לעיל נה ,א ד״ד .ור״ש. ב( צ״ל. :ושריי. ג( לקמן נח ,א. פירוש הראב״ד והא סרק רביעי 155 ע בו דה זדה , מר הוא דאמר — וההוא ודאי כשלא בבונה דמי׳ ואפי כונת נגיעה אין לו. מאיד אלא לאו אפי׳ כל שבגדול אסור הלוקח בהנאה לא ב ש ח י ה ד — ולא משום בקטן גזרו עליו דלמא אתי בםפק נסוך, למםרך. , עבדים ה ערלים — /ומן הגוי דוקאו ,דאם לקחן מ י ש ] ר א ל [ , , א פ י אם הוא ערל ו מספקי ליה בבן שפחתו ז ,ואע״פ שהיה דעת המקשה לומר דתרויהו כי הדדי נגהו , המק ]שה[ הוא שלא היה בלשון מדקדק , הבריתא והיה סבור דמן הגוי לאו דוקא ,מיהא אנן אתרוצי סמכי ,והכי תניא בתוס׳ח כתרוצי ד ר ב ט וכפי׳ דפי׳]רשתי[ ,מי׳ י ר׳ יוסי יא מפ׳]רש[ ליהיב ,ולא ידעגאיג אי פליג את״ק אי׳ מפ׳]רש[ רוקן ומדרסן טמא למילתיה דת״ק. אפי׳ בשוק ,דלא הוו ספק זבים ,ונימא ספק — , טומאה בר״ה טהור ,אלא ודאי זבים ננהו ,מ י זבין מדרבנן הוה לא שרפי׳ עליהן תרומה וקדשים כדאית , במ׳ נדה יד פרק בנות כותים. ד( סזרתי מלים אלו ,שהרי ברור שלסני רבינו היו מלים אלו בגמרא ,וגס גי׳ זו לא מצאתיה ו( ורבינו תנא המסייע להרשב״א בתורת הבית ה( חסר• :מן״. בשום ססר. בית ה ריש שער ראשון דף קל ,ולא כהרא״ה שם ,שהרי ע״כ צריך לומר שכוונת רבינו במ״ש• :אף בערל...״ ,היינו שבקםן ערל אינו אוסר אף בשתיה ,ובגדול שמל וסבל אי״צ י״ב חדש ,וכ״ס הרשב״א שם בשניהם ,וא״י מדוע לא כ׳ את דברי רבינו אלה, ודע שהריטב״א כ׳ וז״ל• :הלוקח עבדים מן הנכרים אורחא דמילתא נקט אבל הוא הדין מישראל ולא מחזקינן ליה בבן שסחתו וכן סירש הראב״ד ז״ל ועיקר״ עכ״ל ,והרי זה היסך ממ״ש רבינו כאן ,אבל ידוע ,שהרבה סעמים כ׳ בריטב״א •הראב״ד״ ,וצ״ל ז( ואין זעו מוציאים את האדון מחזקת כשרותו ,כי אולי מחמת חוליו •הרב אב״ד״. ט( אין הבדל בין בני השסחות ח( דמסיכתין ס״ג ה״ד. לא מל אותו. יא( בתוססתא שם. י( שבבן שפחה אין הבדל בין ערל לנמול. ללקוח מן הגוי. יב( חסרות אי איזו מלים ,ור׳ יוסי כן מחלק בין לקחו מישראל ללקחו מן הגוי ,שהרי ז״ל שם• :חזקת עבד ישראל אפי׳ ערלים הרי אלו כנענים עד מיודע בהן שהן בני יג( ע׳ רמב״ם שסחות ...חזקת עבדי עכו״ם אסילו מולין הרי אלו עכו״ם״ עכ״ל. הל׳ מאכלות אסורות סי״א ה״ו ,והנה הרשב״א )ציינתי מקומו בהע׳ ו( הביא רק אח דברי ת״ק שבתוםסתא ,וצ״ל שס״ל להרשב״א שר׳ יוסי סליג והלכה כת״ק ,אבל תמוהים לי דברי מרן ז״ל בכסף משנה שם שמתח את דברי הרמב״ם בזה הלשון• :והתוססתא אינה מכרעת מאחר שלא הוזכרה בגמרא״ עכ״ל ,למה לא כ׳ מרן שהרמב״ם ס״ל שר׳ יוסי יד( לד ,א. מסרש דברי ת״ק או אסי׳ אם חולק פסק הרמב״ם כר׳ יוסי ,וצע״ג. 156 סדק רבתי פירוש הראב״ד קטנים עבודה זרה אינם מושין — אלמא לא אס׳ כלל לא בשתיה ולא בהנאה, דאי אס׳ בשחיה ,לא הוה פסיק למלת׳ ואמר קטנים אין עושין י״נ ,שהרי אסור שתיה נמי קרוי י״נ כדאמר לעיל תנוק בן יומו עושה י״נ ,ו ה ״ א ט ו בשתיה. וא״ל — נראה טהור דאפי׳ ברה״י הוי טהור׳ רוקן כיה דרוקן וכל טומאה סז דרבגן היא כדגר׳יז אבל גזרו עליהן שיהו כזבים ,הני כיץ דמלו גפקו להו מתורת גוים ולא גזרו עליהם ,שהרי ראויים לקבלת המצות ואיגן פדוצין במשכב זכודיח. ההוא ] ד ף נז ,ב [ עובדא /שרייה רבא לזבוני — לכוליהים דנא לגרים ,והוה ס״ל לרבא למי׳ ] מ ד [ כי לעולם מגע גוי אפי׳ בכונת מגע כ אינו אסור אוסר בהנאה ,ומתגי׳ כא דקתגי מדדה ,ה״הכב דאפי׳ גתבון בשתיה, וטעה רבא במאי דשמעי׳ ליה מדרב נחמן דאמר שכשוד עושה י״ג ,ס ב ר על כל מגע גוי ק א מ /וה״ק וכי מפני למדידה וכי ט ששכשך בו ה ט י גאסד אותו אפי׳ בהגאה ,דכיון דלא שמעגיהכד די בו אם גאסר אותו בשתיה מספק. ] ד ף גח ,א[ א״ל בשאלותם, אקלע ר ב נחמן א לנחזחא — וגכגסב. רבא — /סגור השער קודם שירגישו בו בגי העיר ויטריחוהו ושמא דעתו יטרידו את דעתו מפגי עיון שאלתם ולא תהא יז( חסר» :במס׳ טז( חסד :״שלהם״ ,או «של גויס•. טון = והוא אמר. גדה׳ ,שם לד ,א איי :״איש א י ש . . .ואין הגויס מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיחו יח( שהרי מטעם זה גזרו על תינוק גוי שמטמא בזיבה כראי׳ כזבים לכל דבריהם״. יט( כן סי׳ גס רש״י ]וגם תום׳[ ,וכ״כ בשם רש״י כל לעיל לז ,ב» לח ,א. הראשונים זיל ,רק הריטב״א כ׳ פי׳ שהיין שבחזלא אסרו גם רבא בהנאה ,ומוכרח שלשני הריסב״א לא היה כ׳ ברש״י מיש לפגיגו ד״ד .א״ל אסור וגס לא מ״ש בסוף דיה דמי וההוא. כב( לענ״ד כתנת כא( לקמן ם ,ב. כ( בלא כוונת ניסוך ,וכ״כ חום׳ בשם דיי. רבינו שמתני׳ רבותא קמ״ל דאפי׳ בלא כתנת נג״עה )רק כתנת מדעה( אסור בשתיה. כג( כיה גי׳ כל הראשונים לקמן נח ,א וכמש״כ בדקדוקי סופרים אות ס. כד( נ׳ שחסר. :שנסך״. א( כגי׳ תום׳ ושאר ראשונים. ב( נ׳ שחסר :״רבא אצלו״ ,וכמשיב תום׳. סרק רביעי פירוש הראב״ד 157 ע ב ו ד ה זרה' מיושבת להשיב להם ב* כל צרכי׳ או שמא עיי טרדתו תצא מדעתו השמועה ששמעתי מפיו. , איהו ר ב א ג — /ג ר כי ייחד לו בית לעצמו בחצרו ושאל אותו. על כה״ג / א״ל — כלו׳ מגע גוי ולא שמענוהו שנסך מי אסור. אימור דאמרי אנא — כ ל ר לא אמרתי שאין מגעו חמור ודאי כיין נסך ,ולענין תערוכתו אמרתי ,שאם גתערב יץ מגעו ביין כשר ימכור לו כולו לגרים בהנאה חח מדמי יץ מנעו דה״ל כסתם יינו ד ,דאפי׳ה יי״ן מותר ח ח מדמי אותו יי״נה ,ולא הוי כי״נ גמור דאמיו יין ביץ כולו בהנאה, אסור ואע״ג דשכיח המזיק לישראל ושמא רצה לאבדה ז ממנו ונסכו ,אפ״ה לא עבדיגן ליה גםך גמור אלא ספק הוי כסתם יינן. אגרדמים — ממונה על שער השוק. שקדח במניקת — ה׳ צרפתי ח מפ המגופה בשעת רתיחתו, שאין יכולין בקצה , שפופרת שנותנין בפי הכלי כולה שלא לגוף את כדי תפקע ,ומניחין בו נקב קטן כרוחב שפופרת ,ונותגין השפופרת לתוכו כדי שירתיח אותו היין וכדי שלא תצא הרתיחה לחוץ ,וכשפוסק למטה עד שהוא שוד .לפי הכלי וטחין אותו מרתיחתו משקעין במגופה ,ועכשו קדח באותה מגופה ושאב בפיו והעלה מן היץ לפיו כדי לטעמו כמה הוא ראוי למכירה, או וא״א שלא יפול טפה מפיוט לחבית. שטעם מן הכום — טעם לאו דוקא׳ אלא אע״פ שלא טעמו אלא ג( ממ״ש אח״ז הקו לסי׳ ״וכ״ו״ יוצא שכ״ה בגמ׳ ,ולכן פזרתי. ב•( נ׳ דצ״ל :״לי״. ד (.לענ״ד מליס אלו ״דאטי׳ ...אותו יי״נ״ ד( ע׳ חידושי הרמב״ן ד״ד .הא ואמר ר״נ. ז( הרי רבינו חולק להדיא ו( לקמן עד ,א. טעות םוסר הן וצריכות להמחק. על מ״ש תום׳ לקמן נח ,ב )ופסק כן הרמ״א יו״ד םםי׳ קכד( ד״ד .כתב שגוי שנגע להכעיס ח( תום׳ ד״ד .שקדח היין מותר בשתיה ,עיי״ש שגם רב היי בר נחשון גאון התיר. פ פי׳ כעין זה בשם רשב״ם בשם רש״י ,ואינו ברור לי אם רבינו קורא בשם ״צרפתי״ ט( ע׳ להלן ד״ה ומה. לרש״י או לרשב״ס. 158 פירוש הראב״ד עבודה זרה פרק רביעי ששפכו לתוכו הרי הוא אסור ואוסר ,אלא אורחא דמלתא נקט שדרד האגרדמים לטעום ,והאי תנא ס״ל כי אפי׳ סתם יינן אסור במשהו בהנאה דלא כרשב״ג י. היק. חרם — אנס יא ,והוא דרכויב לילך אחר החשוב והשמן חשוב מן ומה היץ שפי׳ ]רשתי[ יג באגרדמי׳ שאינו אוסר אלא מפני טפת שחזרה מפיו ,אבל מפני קרקוש השאיבה עצמה לא ,לפי שאותה הקרקוש אע״פ שכחו הוא אינו אלא אקרקוש דכובא דשרייו ,לפי שאין דרכן מנסכין כן ,והכי מפ׳ בתוס׳]פתא[ טו. ] ד ף נח ,ב[ והא קנגע בכולה טז — פי׳ הלא היה נוגעת pביץ שבפיהו בשעה שתמלא יח אותו מן החבית ,שא׳׳א שלא יגע אצבעו לשםיט, וה״ל מגעו שלא בכוגה ואסור מיהא בשתייה. לא צריכאכ. יין שמזגו גוי — כגון יין המזוג במים. אסור — אפי׳ דיעבדכא ,ולא מעיקר הדין ,שאם זרק בו המים ,הרי יא( רש״י פי׳ משוגע ,ונ׳ שרבינו טי׳ ע״פ המשנה בנדרים כז ,ב. י( לקמן עו ,א. יג( לעיל יב( בכת״י ישנה מלה א ונ״ל לקראה ״כמה״ ,ולענ״ד ט׳׳ס היא לא העתקתיה. טז( ט״ט וצ״ל. :בנטלא״. טו( דמסיכתין פ״ח ה״ב. יד( לקמן ט ,א. ד״ד ,אגרדמים. יט( ר׳׳ל בפי הנטלא ,וכן יה( ט״ט וצ״ל :״שמלא״. יז( ט״ם וצ״ל :״נוגע״. פי׳ גם ר״ת בתום׳ לעיל נז ,א סד״ה ה״ג וגם ר״ת םטק שמגעו ע״י דבר אחר שלא בכוונה מותר אפי׳ בשתיה .ודע שלא זכיתי להבין מ״ש הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלו וז״ל :״דאינהו לא איפליג במאי דשתו אלא מה שנשאר בפגים ...ורחוק לומר דמה שהוריק להשקותם לא שתו אותו וקודם ששתו נתגלה להם ועליו הוא שנחלקו״ עכ״ל ,ותמוה הלא בגמ׳ אמרו להדיא :״לבתר דרנזא לכסא איגלאי״ ,א״כ ברור שהם עדיין לא שחו מה שהוריק הגוי וא״כ לא רחוק הוא ,וצ״ע ,ואולי גי׳ אחרת היתד ,לו לרשב״א ז״ל ,וכמו שנ׳ ממ״ש הרשב״א שם דף קלה ודף קלו ,אבל אין להפיק משם בברור שגי׳ אחרת היתה לו ,כי פעמים רבות כ׳ הרשב״א בתורת הבית לישנא דגמ׳ מבלי להעתיק כ( כבר הערותי ,שכמה פעמים מלה במלה ,ובכ״ה הגי׳ כמו שהיא בגמ׳ שלפנינו. מצינו בספר זה מלים מן הגמרא ,ולא בא עליהם שום פירוש ,ומזה אני מסיק שםפר זה כא( הנד .הרמב״ם הל׳ מאכלות אינו כולל את כל סירושו של רבינו למסיכתין. אסורות פי״ג הי״ג התיר בדיעבד ,ורבינו לא השיגו)וע׳ בתורת הבית בית ד .שער ב דף קלו(, פירוש הראב״ד הוא זרק כאלו אבן לתוכו פרק רביעי ומותר. רכל ע בו דה ז רה טהור שבזב 159 הואכב, ואם שפכן לתוכו והיה הקלוח נוגע בידוכג וביין׳ אפי׳ למ״דכד גצוק חבור׳ ה״מ יין ליין אבל יין למים לא כה ,אלא משום לך לך /דלמאכו אתי למשדי ביה חמרא ,א״גכו שמא ישקה אותם הגוי ,מפגי שהמזוגכז קרוב הוא להשקות׳ הלכך אסר דיעבד נמי אסור, ואיכא מילי אלא לכתחלה ,כגון שהביא ענבים אחרי דאםור לגת כה לך ואינן ואע״פכט שיש יין הרבה משום לך , ובדרדורים והיין מנתז על הענבים מותר דיעבד ,ולא גזרי באותה בסלים שפיכת היץ לאוסרו ,לפי שאינו מתכוין כלל אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נ מ ש י היין מהם ,ואין דרכן מנסכין יץ מ ה ,וי״מל אע״ף שהיץ מזלף עליהן שיש יץ הרבה בגת והוא ניתז בשפיכת הענבים אפ״ה מותר שהוא כאלו זרק אבן לתוכו ,ואסור להוליכן בתחלה שמא יגע בידו בגת ,או לא שמא יסחוט אשכול לתוכה בבונה ,ונ״ללב שאם מסייע אפי , , יש ]ראל[ על הגוי בשפיכת הענבים לגת שמותר לכתחלה, שהרי בשפיכת יין עצמו אין סיוע הגוי אסור אלא דלמא שבק ליה עילויה ולענ״ד מזה יש לפקפק על מ״ש רבותינו האחרונים ז״ל שבכל מקום שהראב״ד לא השיג על הרמב״ם הרי הוא מסכים לדבריו ,ובספר זה נמצא כמה פעמים שרבינו פוסק הלכה, כב( חסר :בגוי והספק הוא שלא כרמב״ם ואעפ״כ לא השיג עליו רבינו בהשגותיו. כג( הרי רבינו תנא המסייע לש״ך יו״ד אינו עושה יין נסך ,כדאי׳ לקמן ס ,ב. כה( רבינו סתם ,אבל הרשב״א שם מסביר וז״ל: כד( לקמן עב ,א. קכה םק״י. ״נצוק חבור לאו משום נגיעה הוא אלא משום תערובת ...ואין המים שביד הגוי כו( שני הטעמים האלה כ׳ גם הרשב״א שם ,בסתם ולא משמו נאםרין״ עכ״ל. כם( דברי כה( דאי׳ לקמן נט ,א ,ב. כז( נ׳ שצ״ל :״המוזג״, של רבינו. רבינו אלה עד ״מנםכין יין כזה״ פ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב ריש דף קלז ל( סי׳ זה כ׳ בשם רבינו ,אלא שכחבס בסגנון אחר כדרכו ז״ל ,וע׳ גם ריםב״א ור״ן. הרשב״א שם )בקצור( בשם הרמב״ן ,וכן הוא בחי׳ הרמב״ן בסד״ה מגעו )השני( ,ופלא הוא בעיני :גמ הרמב״ן וגם הרשב״א כ׳ את פירושו של רבינו בשמו ,והפירוש שכ׳ הדמב״ן בסתם והרשב״א כתבו בשם הרמב״ן כתבו רבינו בשם ״יש מפרשים״ ,לכן משער אני שנתווססו דברים בססרו זה של רבינו ,וע׳ הערה לב ,והדבר צריך ברור וביאור. לא( טעם זה הוא גזעם שנתן רבינו לפי סירושו הוא ,והרשב״א שם כ׳ בשם רבינו וז״ל: לב( גס את דברי רבינו אלה כתבם הרשב״א שם אלא ״אםו שפיכת יין גמור״ עכ״ל. שק׳ לי קצת שלפני דברים אלה כ׳ הרשב״א את סי׳ של רבינו ומסיים :״אלו דברי הרב ז״ל״ ואח״כ מתחיל הרשב״א :ונמצא לפי דבריו שגויס״ וכ״ו ,כל מה שפ רבינו כאן להדיא ,ולענ״ד לו ראה הרשב״א ז״ל את דברי רבינו אלה לא היה כותב ״ א ל ו . . . פירוש הדאב״ד 160 עבודה זרה סרק רביעי וה״ל כולי כח גוי .כדאי פ׳ השוכר לג א״ל ר ב להנהו שפוכאי לא ת ש ב ק ו ל ד לסיועי לגוי דלמא אדאזליתולד. משתדליתו הגוי כולו אין בו אסור ,אם מסייע ./ יש׳נראל[ שאפי׳ שופד כיץ והבא בהדיה לא גזרו ביה דלמא שדי ליה עילויה וה״ל כולי כח דגוי ,מי׳ לגבי שפיכת י ל נ״ל שאם סייע בשפיכה שהוא אסור בשתיהלו ,דלמא ארפי ידיהו ושדי ליה עילויה הגוי א/ וה״ל כולי בח גוי ,ולעגין הולכת היין אם היה דעתו לשופכו לו לכלי הייגו דרב ,ואסור מגזירה שמא יסייע עמו בשפיכה ,ואם אין דעתו לשופכו והחבית ואפי׳ סתומה שאין הגוי יכול ליגע בה אפי׳ הוליכה הגוי כלה הניחו ,אלא שהגיחו בחזקת משתמר ,ואפי׳ מותר, לכתחלה ,והייגו מ ת ג י ׳ ל ז גכרי שהיה מעביר ,ואם איגד! סתומה אלא שהיא חסרה שאינו יכול ליגע ב ה אלא א״כ יורידגה מכתפו והיש׳]ראל[ הולד עמו מותר לכתחלה ,ואם מלאה היא שיכול הגוי ליגע בה בעודגה על כתפו אסור ואפי׳ דיעבד ,שמא גגע בו והיש׳]ראל[ לא גזהר כ ל שעה לשמור את ידו. בצדה לית בצר אל יורה לח לאו היינו בצרה — בצר מא״י והוא מערי מקלטלם, הוא דרבגן בהו תרומת מאדום כדגי׳ בזרעים ירוש׳מב לא גזרו על התרומה ח״למג אלא על דגן תירוש ויצהר ,וגד׳ גמי במ׳ חולין מו אגי ראיתי מה א ת ר״מ שאכל עלה של ירק בח״ל דכתי׳מ מי זה בא מאדום מא ,/ ואפי׳ אסור גזרו ביה /וטעמא דמלתא דכל מילי דבארץ אסור מדאורייתא דבגן, במלתא בארץ אפי׳ מדדבגן היא, בח״ל לא גזרו ביה רבגן. ]דף נם ,א[ דידיה הא דיחידים נאם׳ — פי׳ הא אם היו נובעין מארעא א גנהו נאסרין. ו נ מ צ א , - . . .ועי העי ל. לג( לקמן עב ,ב. לד( גי* זו לא מצאתיה. לו( גם שיטתו זו לד (.כ״כ רבינו גם לקמן עב ,ב ד״ד ,כי ,וגס גי׳ זו לא מצאתיה. לז( לקמן טט ,א. של רבינו כ׳ הרשב״א שם בשמו של רבינו ,ועיי״ש שחולק עליו. לח( ברור ששתי מלים אלו ט״ס הן ,וג׳ שברגע שפ הסופר את המלה ״בצרי וקודש שהבין מ״ש עלה בזכרוגו מ״ש בעירובין סה ,א :״בצר אל יורה״ ,ושכח למחוק כ מא( והמשך הפסוק : מ( ישעיה סג ,א. לט( כדם דברים ד ,מ ג מלים אלן. מד( ו ,ב. מג( צ״ל. :בח״ל״. מב( חלה פ״ד ה״ד. ״חמוץ בגדים מבצרה״. מד (.בגמ׳ שלפנינו ליי ״אני ראיתי״ ובירושלמי דמאי פ״ב ה״א אי׳ אבל שס גי, אחרת עיי״ש. א( אולי צ״ל :״מארעיה״ ,וכן הלשון יותר ברור ,ומלת ״דדיה״ נמשכת למלת פירוש הראב״ד לא צריכא פרק רביעי דתלשינהו — פי׳ עבודה זרה שהיו ועם נתלשין 161 שנפלו קודם ב לארץ השתחוו. סוף /לא צריכא — י״מ שאם טיפח במים והתיזם למעלה ג סוף והשתחוה להם שהן תלושין בידי אדם ולא ע ו ד ד אלא שעשה בהן מעשה ד וכיון שהם של רבים אינו יכול לאום׳ אפי׳ ע״י מעשה ,לפי שכח דרבים עדיף ,ואם היו דיחיד בין שהיו שלו בין שהיו משל אחר היה יכול לאסרן , א פ י ה ע״י מעשהו ואפי׳ להדיוט ,וי״מ כי כשאמר מים של רבים אינן נאסרין לא מפני שהכח של ר ב י ם הוה חמור משל יחיד ,אלא היא גופא קמ״ל דדבר שאינו שלו קרינא ביה ,ואע״פ שהיא של רבים ויש לו רשות , בהן כשאר כל אדם ,ואפי על ידי מעשה לא מתסר להדיוט ,וכ״ש אם היו של יחיד אחד דלא מתסרי להדיוט ע״י מעשה, אע״ג דטפחינהו בידא, לאו מעשה לע״ז וי״מז להאי הוא ח ,אלא פי שישי]ראל[ , בתדא תלשן ובא גוי והשתחוה להן ,ומ״ה כי הוו של רבים כלו׳ דה״ל שותפות בהדן ד ב ר שאינו שלו ולא ה״ל דבריי אפי , זה המפרש מתסרי שבין יא לדברי אבל אי דידיה מתםרי, הוי המפ׳ ראשון דהיכא דעשה ועכשוט בו מעשה , ד ב ר שאינו שלו נאסר להדיוט ,אלא שנחלק עליו ב פ י הםוגיא ,מ י הראשו׳יב נ״ל משוםיג של רבים בא לאשמעי , דדבר המשותף , כשאינו ב( אע״ג דקיי״ל תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש כדאי׳ .ננהו״ ,וקאי על המים. ג( ממה שדייק רבינו לכתוב: במס׳ חולין סו ,ב ,אעס״כ סי׳ רבינו כן. ״חתיזם למעלה״ ,משמע שאם לקחם בידיו קנאם וזכה בהם ונעשין של יחיד ונאםירו גם להדיוט ,וכמש״כ המאירי לעיל מז ,א ד״ד ,המשתחוה ,ולא כתום׳ תולין מ ,א ד״ד .רבוצה, ע׳ במאירי ובהע׳ יד שם ,ופי׳ אלו שכ׳ רבינו כאן הם לא כש״ך יו״ד קמה סק״ב ועיי״ש ד( ר״ל מעשה לע״ז ,ראה מ״ש רבינו לעיל מז ,א בהגהת הגר״א םק״ב ואכמ״ל. ד (.לענ״ד ברור שחסר. :שלא״ ,וכן תראין מהשגת רבינו לרמב״ם הל׳ ד״ד .דרבים. ז( סי׳ זה כ׳ רבינו גם לעיל מז ,א ו( ר״ל לעבודה זרה. עבודה זרה פ״ח ה״ב. ח( הא אם הספיחה היתד .לשם ע״ז נאסרו המים אפי׳ אם הם של ד״ד .דרביס. רבים ,וכן היא גם שיטת הרמב״ן שכתבה הריטב״א בםוגיין ,ועמ״ש הריםב״א גם לעיל י( נ״ל דצ״ל :״לדברי״. ט( נ״ל דחםר- :בין״. נד ,ב ד״ד ,אעס״י ,וי״ל. יב( וז״ל הריטב״א לעיל נד ,ב ד״ה ונראה :״ומדברי יא( נ״ל דצ״ל. :ובין״. רבותינו ז ״ ל . . .נראה דכל שנעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע״ז והשתחוה לו נאסר אעפ״י שאינו ש ל ו . . .אלא שלדעת הראב״ד ז״ל אס הוא דבר של רבים אינו נאסר אע״פ שעשה בו מעשה״ עכ״ל ,וכוונתו שעשה בו מעשה לע״ז ,שהרי נמשך לשיטה שכ׳ יג( ג׳ דחםר. :דאס״. לעיל ,והן הן דברי רבינו כאן ,שמסכים לפי׳ ראשון. 162 פירוש הראב״ד עבודה זרה פרק רביעי שלו דמי ,הא ודאי פשיט׳ ,א״ג לאשמעי׳ שותפות ביחיד ,למ׳׳ל למי׳ ] מ ר [ של רבים ,אלא לאו ,דוקא של רבים קא׳]מד[ ,וכפי׳ קמאיב ,וכבר הבאתי ראיות לדברי הפי׳ ]דף גט ,ב[ הא׳ ההוא העולה יד בזה הפרקטי והחכם יברור לעצמו. אתרוגא — ג״ל כי האתרוג היה של אותו גויטז, אע״פ שהכגיס ידו ליץ כל זמן שלא השירה יו שלא עקרה ממקומה איגו הזהירם אוסרה בהגאה ,שאין דרך המנסכין להיות רובן מנסכין כן ,מ״ה שיקחו את ידו שלא יוציאנה וגם שלא יגעגעגה בתוך היץ ,והגה מכיון שיצאגו ידי הרוב שאין דרך מגסכין כן ,הדי הוא מותר אפי׳ בשתיהיוו, מ״ט שאפי׳ שכשך בו בהוצאת אתרוג לא היה גאסר אלא בשתיה ,דומיא דהיה מטפח ע״פ החבית יט ,/ שלא גתכון אלא להתיז הרותחת, ואע״פ ששכשך בטפחו מותר בהנאה ,והכא גמי הרי לא גתכוין אלא לגטילת האתרוג, ואם היה בו שכשוך הרי נאסר בשתיה ,אהני ליה האי דנקטוה לידיה, והוה הכא ספק מיעוט לאסור ומותר בשתיה ,כ ד פ ״ ל כ לגבי מדידת הרגל במעשה דשמואלכא ,וא״א לומד שלא התירה ר ב אשי אלא להיתיראכב לגוים טז( לענ״ו טו( לעיל נו ,ב. יד( ב״ה בכת״י ונ״ל שט״ס הוא וצ״ל. :למעלה״. רבינו חדש לפרש כן ,משום דלקמן ם ,א בד״ה ההוא כ׳ רבינו דבמעשה דברזא היו יהודים שם שיכולים להציל והגוי קדם והציל ולכן הו״ל ספק אם כוונתו להציל או לנפך עיי״ש ,והנה ע״כ דבמעשה דאתרוגא היו יהודים עומדים שם שהרי נקטוה לידיה )ברגע שהכניסה קודם שיתחיל להוציאה( ,ואם האתרוג היה של ישראל והגוי קדם להצילו הרי ג״כ הוא ספק נסך כמו בברזא ,ורק אם האתרוג של גוי אז אפשר לומר שהגוי היה בהול על שלו וחשב שהיהודים לא ימהרו להציל ,וודאי לא נתכוון אלא להציל כמש״כ רבינו להלן ,והנה הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלד פ סברת רבינו )ופסק כוותיה( שאם יש שם ישראל שהיה יכול להצילו וקדם הגוי והציל אסור אפי׳ בהנאה, ולכן פ שם )לפני הדין הנ״ל( וז״ל :נגיעה בידו בסיבת כלי שנפל ל ו . . .אינו אוסר בהנאה דמעשיו מוכיחין דלהצלת כלי שנפלו לתוכו נתכוין...״ עכ״ל וגם הטור יו״ד קכד פ וז״ל :וכ׳ הראב״ד דוקא כשלא היה שם ישראל להציל אז ודאי לא כיון אלא להציל"... ואח״כ נ ׳ :״ואם נפל לו שום דבר ביין ל א . . .לא נאסר בהנאה ...שאינו מכוין אלא ליסול את שלו״ עכ״ל ,אבל דברי הרמ״א שם סי״ג שהוסיף וכ׳ סתם :״ליטול משם דבר יז( כ״ה בכ״י וצ״ל :״הסירה״. שנפל לשם״ עכ״ל לענ״ד צ״ע ,וע׳ בהגה שם סכ״ב יח( הרמב״ן בחי׳ כ׳ את תוכן דברי רבינו אלה )עד סוף הדבור( בקצור ובסגנונו הוא ז״ל, = pכדפרישנא לעיל. ים( לקמן ס ,ב. עיי״ש וגם בריטב״א ומאירי ור״ן. כב( נ׳ שחסר :״למכרה״. כא( לעיל נו ,ב ו״ה מ״ס ,וד״ה ברגל. פירוש הראב״ד בלבד, עבודה זרה פרק רביעי 163 חדא דתנאכג היה מטפח״ והתם שכשוך הוה ביה״ ולמ״ל למנקטיה ועוד לידיה, בשתיה, מדלא קאמ׳ אשרוי לזבוני לגויםכה משום דאין דרך נסוך כלל בלא שכשוך, אלמא הכא שרי אפי׳ ליכאכה למשרייה אפי׳ בשתיה ,והאכו חזי׳ לקמן בז בההוא גוי דאשתכח במעצרתא דאי ליכא טופח להטפיח בהדחה סגי לגו ,ואי ליכא גםוך כלל בלא שכשוך הדחה אמאי בעי והא ליכא שכשוך ,אלא ע״כ צ״ל כי יש שמנםך במגע בלא שכשוך ,מיהא מיעוטא הוא ,ואהגי כוגתו לגטילת האתרוג דה״ל מגעו מיעוט ספק הרחוק ומותר בשתיה האי כדמפ׳נרישנא[. גוי דנסכיה — /י״מכח בכוגהכט ,שהיה יודע כי משל יש׳]ראל[ הוא ואעפ״כ נסכיה ,דה״ל מזיק ובעי שלומי ,אבל שוגג שהיה סבור שהוא משל עצמו ,לא ,מ״ט דכה״ג גבי יש׳]ראל[ ל א ל מיחייב לשלומי ,ונמצא נוטל דמי י״נ ,אבל ב מ נ ה מזיק הוא ולאו דמי י״נ קשקיל אלא דמי יין כשר ששפך לו ,ודוקא מיניה דהוא המזיק אבל באחר לא ,וי״מ דבכונה לא דוקא להכי אלא הכי הוא ,דמשנגע בו בבונה ואסרו בהנאה אפ״ה שרי לא למשקל דמי שויה ,שאם נגע בו שלא בכונהלב לא מתםר בהנאה לג כי הנך כד( ע׳ מ״ש על ראיות אלו הרשב״א בתורת כג( ״דתגן״ ,והיא המשנה לק׳ ם ,ב. הבית בית ה שער ב דף קלד ,ודברי רבינו כאן הם סמך למ״ש הרא״ה שם בבדק הבית כה( נ״ל דצ״ל :״וליכא״ ,ור״ל דאם אין דרך נסוך כלל למה לא נתירהו עיי״ש. כז( לקמן ם ,ב ,והנה כו( נ׳ דצ״ל :״דהא׳׳. בשתיה אפילו בלא אחיזת ידיו. קר ותי׳ זה שכ׳ רבינו כ׳ הרמב״ן בחי׳ בשם רבינו) ,כמש״כ אחר התי׳( ,ומ״ש הר״ן וז״ל- :והוא ז״ל הקשה על דבריו״ ,קאי על הראב״ו ,ועי׳ מאית וריטב״א ,ונ׳ שמ״ש כח( הרשב״א הם ז״ל בשם רבינו לא ראוהו לא בםסרו של רבינו זה ולא בחי׳ הרמב״ן. בתורת הבית בית ה שער ב ריש דף קלח כ׳ שיטה זו בשם •יש מפרשים״ ,ודחאה ,ונ״ל שמשום כבודו של רבינו לא הביאה בשמו ,שהרי רבינו להלן מסכים לשיטה זו ,גם המאירי וריטב״א כ׳ שיטה זו בשם ״יש אומרים״ ,עיי״ש ,והמאירי מוסיף ,שכן נראה דעת הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות פי״ג הכ׳׳ח שלא התיר לקחת הדמים אלא בשנטך לאנסו ]של ישראל[ ,וגם המאירי דחה שיטה זו ונתן טעם והסבר חדש להתיר עיי״ש. כט( כ״ה הגי׳ גם בגמ׳ שלסנינו ,אבל לא ברי״ף ורא״ש )וראה בתורת הבית שם( ,וע׳ ב״ח יו״ד ריש קלב שפ שגם אי לא גרםי׳ למלת ״כוונה״ צ״ל דמיירי שהגוי ידע שהיין של לא( ולפי׳ זה ל( כדאי׳ גיטין נב ,ב. ישראל הוא ונםכיה בכוונה לע״ז ,עיי״ש. לב( ר״ל שלא בכוונת הסכים הרשב״א שם ו פ עליו :״וזה נכון וכן עיקר״ עכ״ל. לג( רק בשתיה ,וכמה פעמים מצינו במסיכתין שיין שאינו מגע או שלא בכוונת יין. 164 פירוש הראב״ד פרק רביעי עבודה זרה במתגיילד ,ופי׳ קמא טפי עדיף ,ומסתבר דאי לא הוה ידע גוי דהאי ח מ ד א דיש׳]ראל[ הוא ואסביר .שלא ב מ ג ה לה אסיר למשקל דמי כדתנן מיגיה, פ׳ השוכר לו מדד עד שלא פסק א , /והא הכא דמיניה דידיה הוא ,ו כ י ו ן דשלא אשי׳ ב מ ג ה גסכיה דבחזקת שהוא שלו גגע בו אסור למשקל דמי מיגיה דידיה .ותו לא מידי. מנא ואע׳׳ג שלו, אמינא לה /שאומר לו לא כל הימן שתאסר ייני לאונסי — דלא ם״ל כותייהו, ואפי׳ בשתיהמ דאיהולח מותר ,ואגן ס״ללט דאין ס״ל דע״י אדם מעשה אוסר מיהא דבר יכול שאיגו לאוסרה ואפי׳ להדיוט מא ,מ״מ לגבי ההוא גוי דגסכיה טעגתיה טעגה שיכול לומר לא כל הימגך ,ואי ק״למב דרב גחמן דאמר במ׳ חולין מג אין אדם אי־םר דבר שאיגו שלו ואפי׳ ע״י מעשה, והכאמד גבי מעשה דרבא אמר וכי שכשוך עושה מה אימר דאמרי אנא ,והכא לא ה״ל שותפות בגויה ,כ ד מ ת ר ץ ה ת ם מ ו גבי המטמא ,ואיכא למי׳ ] מ ר [ מז שגי ליה ל ר ב גחמן אפור י״ג ע״י גוי שהרי אפי׳ במגעו גזרי׳ משום ייגו ,ואלו לר׳ יהודה בן בבא לא ש ג י לן כלל ,דלא שגא י״ג ול״ש בהמה איגו אוסר דש״ש ואפי׳ ע״י מעשה. אסור אלא בשתיה נקרא יין נסך ,ויישבתי בזה קו׳ הב׳׳ח יו״ד ריש סי׳ קלו שהקשה על שיטה זו וכיון שאמרו .דנסניה לחמרא״ לא הי׳ צריך לפרש בכוונה ושלא בכווגת מגע לד (.ע״כ ר׳׳ל .שלא בכוגד., לד( לקמן ט ,ב. לא שייך לומר דנטכיה׳׳ עכ׳׳ל. ל 0לקמן עא ,א. שהיין של ישראל ,ויותר נראה ששתי מלים אלו מיותרות ד׳ז• לז( המאירי שפסק ומתיר כיש מפרשים השניים כ׳ וז״ל. :ואין זה דומה ]במאירי כ ת ו . . .דומה אלא...״ ,אבל מלת אלא סיס היא[ למכר עד שלא פסק שדמיו אטורין ,שהרי הוא עצמו מסייע בכך״ עכ׳׳ל ,והריסב׳׳א בשם הרא״ה כי ,שפסק ג׳׳כ להתיר וכ׳ וז״ל . .ולפי שיטה זו לא שני ליה לרב אשי בין דנסכיה נכרי במזיד בין שהיה סבור שהוא שלו ובלבד שלא עשה כן מדעתו״ עכ׳׳ל ,ולענ״ד ברור שכוונתו לדחות הראיה שכ׳ רבינו לס( כמבואר בחולין מא# , לח( צ״ל. :דאינהו״. ואעפ״י שלא הזכירה. מ( פי׳ חדש מאד ועל פי׳ רבינו תדאי קשה קד הרמב״ן. :וכי לית להו כוליה הלכתין דיין נסך לאיסורי הנאה...״ ,ראה גם בריסב״א שהקשה כן על פי׳ רש׳׳י להדיא ]ולענ״ד הרמב״ן ז״ל כוונתו להקשות על רש״י ג״כ[ שהוסיף. :וזה אינו עולה על הדעת כש״כ שלא הזכירוהו בכולה מכלתין...״ ,ואינני יודע מדוע לא הקשו כן על רבי" ,שעליו מג( מ ,כ. מב( = קשיא לך. מא( כדאי׳ לעיל נד ,א. קשה יותר. מז( תי׳ ז מו( חולין מא ,זג מד (.חסר. :יין נסך״. מד( לעיל נח ,א. כי הרמב״ן והריטב״א בשם רבינו ,ודחאוהו עיי״ש. 3 ה ההוא פירוש הראב״ד פרק רביעי כל ברזא חביתא / דלהדי עבודה זרה — הוא מה 165 הבדזא, שסביבות שנגע בו הגוי ונשתבשו מם בחזרתו ,שא״א לחזרת הברזאמח שלא ישכשךמט מה שםביביו ,לפי ה ק ל ו ח נ כשאדם מפסיקו חוזר לאחוריו מפני כח הפסקתו שעה הוא ואחר ח ח ר ונח על הדבר המפסיקו, והשאר וזו אין מותר נא, לו שיעור מ ט ח אלא ד ב ר מועט הוא ,הנה ם״ל לרב פפא שאין אנו אוסדין מה שלמעלה מן הברזא ומה שלמטה הימנה ולא אף מה שכנגדה החבית או ברוחב ב ת ו ר ת חבור ,פרט ,דס״ל ל ר ב פפא דאין ת ו ר ת חבור אלא או בפיה בשוליה ,בפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידונב ,שדרכו לצאת משם, ואע״פ שהנוגע בפיה ובשוליה אינו משכשך אלא מה שבפיה או שבשוליה, אע״פנג גבי שנאסר כולו מתורת חבור ,והכי מפ׳ לקמן תרומה ,אבל מה שמן הצדדין מלמעלה ומלמטה במילתיה דר , יהודה ומשכגגדה של ברזא לא הואי חבור נד ,ואע״פ שהמשקה שלמעלה ושכנגדה של ברזא גדור הוא על הברזא שהרי יכול הוא לצאת משםנה ,אפ״ה אינו חבור ,מ״ט לפי שאפשר להיות צדה שלא יהא המשקה גדור על זה הנקב כגון שאם תהפך החבית על והברזא תלך מלמעלה, וס״ל שרואיןנו אותה כאלו היא עומדת כן, ואינו חבור כלל ,הלכך אינו אסור בהגאה אלא מה שעם הברזא שתשכשך מט( גם הרשב״א בתורה׳׳ב בית ה ש״ב סוף דף קלד כ׳ וז״ל: מזז( בגי׳ הרי״ף •נקטה״. מם( גם הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב סוף דף קלד כ׳ וז״ל: הרי״ף *נקטה״. *כלומר הקלוח שבסביבות הברזא שנשתכשך בחזרת הקלוח א״נ בהנחת ידו על הקלות״ עכ״ל ,וכיון שכן הוא הדבר במציאות שהקלוח החוזר משחכשן־ הוא לכן לענ״ד מ״ש רש״י וז״ל• :שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך״ עכ״ל ר״ל שקלוח דק שבנקב צר אינו יכול לשכשך שכשוך האוסר ,וכבר פ מרן בב״י יו״ד קכד שנראה שרש״י ס״ל ,ששכשוך הוא אינו נענוע כל דהו אלא שכשוך גדול בעינן ,עיי״ש ,ולענ״ד גם מפי׳ זה של רש״י ראיה למ״ש מרן ,וע׳ בב״ח יו״ד קכד ס״ו שהרמב״ם ם״ל שגם שכשוך כל דהו אוסר )ולא כמוץ בדעת הרמב״ם( ולענ״ד ראי׳ לזה ממ״ש הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ב ה״י ועוד נלענ״ד שמרן ז״ל בשו״ע ג״כ דעתו כאותן פוסקים ששכשוך כל דהו אוסר )וכמו שפ הב״ח שמרן הרגיש בסתירת דבריו הנ״ל( ולכן העתיק בסי׳ קכ״ד םי״ג לשון הרמב״ם ,ואינו קשה כלל מ״ש גאון עוזנו הדגול מרבבה זצ״ל שם ,וי״ל הרבה. נא( אינני מבין נ( נ״ל שצ״ל• :שהקלות״ ולפי תקון זה שמתי את הקו המסמיק. את המשך וקשר ב מלים אלו ,שהרי ברור כשמש שמ״ש אח״ז •וזו״ ,ר״ל הקלוח שחוזר נב( לשון התוספתא טבול יום פ״ב )ומביאה רבינו להלן ומשכשך את מה שבסביביו. בד״ה ר׳ יהודה( ,וברור לי שדלג הסוטר והשמיט• :משוליה מפני״ ,ולפ״ז שמתי את נד( עמ״ש רבינו לקמן עב ,ב ד״ד, נג( נ׳ שחסר- :כן ס״ל״. קו המסםיק. נו( ובאסור נד (,כ״ה גם התוי״ט טבול יום ס״ב מ״ב עיי״ש מה שתי׳. א״ר הונא. פירוש הדאב״ד 166 בחזרתה מותר והשאר פרק רביעי בהנאה מ, יינו דאפי׳ יץ ביין מותר בהנאה ]דף ס׳ א[ א״ד דעד ברזא ואע״פ עבודה זרה שהמשקין מעורבין, ה״ל כסתם ח ח מדמי אותו יין נח. — /והאי לישי ]נא[ ס״ל דאע״ג ד ל א נשתכשך בברזא אלא מה שסביביה אפ״ה בתורת חבור מתםר מה ש ל מ ע ל ה מן הברזא ,דה״לא כשוליה שהמשקה גדור ע״י ,מי לא מודית שאם ה כ נ י ס ידו לפי החבית ושכשך בו שכלו אסור מתורת חבור האי גמי גאסר מ ת ו ר ת חבור ,ולית ליה האי ב ליש׳ ]גא[ רואיןג ,דמ״מ השתא מיהת בשעת ג ג י ע ה הרי מה שעל הברזא והוי ו חבור וכלו אסור ,ומה שלמטה הימגה בהגאה מותר כדמפ׳]רישגא[ ד« כתנאי נקבה חבית — של תרומה פסול ו. — אמשוליה וצדה קאיז ,וה״פח אי הכגיס טבול יום ידו לתיד פיה וגגע במשקין או שגקבו משוליה או מצדיה והגיח ידו ע״פ ה נ ק ב , כולה פסולה ,שאע״פ שאין הכלי מצטרף את מה שבתוכו לתרומה ם, ה׳׳מ אוכלין אבל משקין כיון שגוגעיןי זה בזה ה״ל כולו חד .ואלו אוכלין א פ י ׳ היו נוגעין בהדדי מוגין בהן א׳ וב׳ ואין ג׳ עושה ד׳ בתרומה ם׳ אבל משקין מגגעיי אהדדי הוו חבור והשיבי כחד בין מלמעלן בין מלמטן ב י ן מצידיה. ר׳ יהודה אומר מפיה — ומפ׳ בתוסץפתא[ יא בפיה מפגי שהמשקה מ ש ו ך על תיד ידו ,כדמפ׳]רישגא[ לעיליב ,וה״ל חבור ,אבל מצדה טהור מכאן נז( כ״כ רבינו גם בהשגתו על הדמב״ם הל, דרבנן אמרינן רואין ,כדאי׳ ביצה ד ,זג נח( כדאי׳ לקמן עב ,ב. מאכלות אסורוח פי״ב ה״י. ג( שכ׳ רביגו ב( צ״ל :״להאי״. א( ר״ל מקום הברזא ,שסתם הגוי בידו. ו( כ״ה בכת״י׳ וג״ל ד (.בדבור הקודם. ד( צ״ל. :הוי״. בדבור הקודם. ז( שהרי סיד .נקובה ועומדת שס״ס היא וצריבה להמחק ,ואולי חסרות אי איזו מלים. היא משעת עשייתה ,ולמדנו שגם גי׳ רבינו היתד .כגי׳ המשנה שבסוגיין ולא כמו שד,י ס( כדאי׳ חגיגה כ ,ב. ח( = והכי פירושו. לפנינו במס׳ מבול יום פ״ב מ״ז. י( לא זכיתי להבין הלא גם אוכלין שנוגעין בהדדי מונין א׳ ובי ,א״כ א״א לתת טע יא( טבול יום ס״ב ה״כ. שבמשקין הנגיעה עושה אותם כולו חד ,וצ״ע. יב( ד״ד .ההוא חביתא. א 0 פירוש הראב״ד פרק רביעי 167 עבודה זרה ומכאן — כלומר שאינו חבור אלא מה שנוגע לידו אבל מלמעלן ומלמטן ומה שכנגד הנקב לא ,דאית ליה ההוא רואין דמפ׳]רישנא[ לעיל ע ,והיינו כלישנא קמא דרב פפא ,ולישנא בתרא דרב פפא לא תנא בגווה מכאן ומכאן, אלא מצדה טהור מכאן ,פי׳ למטה מן הנקב ,ואי נמי תני ליה מפרשי , ליה הכי יד ,טהורין מכאן אם תעמוד החבית כאן וטהורין מכאן אם תעמוד בהפוך ,ולעולם הצד העליון טמא והתחתון טהור יד דלית ליה רואין ,ודוק׳ טבול יום שאינו עושה בתרומה אלא פסלות ואפי׳ למשקה סו, אבל אם נגע בו ביד ראשון או אפי׳ ביד שני בין כך ובין כךטז כולה טמא ,דתניא בתוםץפתא[ טבול יום מ ,א׳ משקה שנטמא באב הטומאה וא׳ שנטמא בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם ,מטמאה את חבירו וחבירו את חבירו אפי׳ הן מאה ח ח ממשקה טבול יום שהן פסו׳ ואינן מטמאין ,והנה אע״פ שאין העליונים מטמאין את התחתונים יח, חבור, מש״כים יום, בטבול וטהורים בקיכא, מכאן ומכאן דאמר דוקא טהורים לא פוסלת ולא מטמאה ,ואפי׳ ואע״פ שהעליונים שהם פסו׳ מעורבים בהם ,לפי שהטומאה בטלה ברוב כ, והיא שהתחתונים מרובין משל העליונים ,אבל לענין התר שתיה לא עד שיהא בתחתונים ק׳ במה שבעליונים ,דתני בתוםץפתא[ טבול יוםכב ,חבית שניקבה ר׳ יהודה אומר מפיה ומשוליה במ׳ תרומות כג ומי שמפ׳כו הא סאה דרב תרומה פפאכז טמאה אסור /אבל מן הצדדין בק״א ,ותנן שנפלהכד ב״ש בשתיה ומותר אום׳ וב״ה בהנאה, מתיר׳ כה, בודאי דברי יד( פירוש זה כתבו הריטב״א בדבור המתחיל יג( דבור המחחיל ההוא חביתא. ולענין ,בשם •יש אומרים״ ,וכ׳ עליו• :וזד ,בודאי דוחק גדול״ ,ונ׳ שמפני שדחאו לא םו( כדאי׳ טבול יום פ״ב מ״א. הזכיר את שמו של רבינו על פי זה. יח( שהרי אפי׳ בנגיעה יז( פ״א ה״ב. טז( ר״ל בין מצדיה בין מפיה או משוליה. כ( ב״ה בכח״י אבל לענ״ד יט( = מה שאין כן. לבד מטמא את חבירו וכ״ו. כב( פ״ב ה״ב. בא( כדאי׳ בכורות כב ,א ,וי״ל. ברור שצ״ל • :בסתות מק׳״. כה( וא״כ רבינו מפרש, כד( חסר• :למאה סאה תרומה טהורה״. כג( פ״ה מ״ד. שרב פפא אוסר את שלמעלה מן הברזא גם בהנאה ומה שלמטה התיר בהנאה ואסר בשתיה ,כ״כ כל הראשונים שהביאו את דברי רבינו אלה וכ״כ רבינו בהשגתו על הרמב״ס כו( הרמב״ם שם )ונ׳ ברור שרבינו פי׳ את דברי הל׳ מאכלות אסורות פי״ב ה״י. הרמב״ם כמו שסי׳ הר״ן עיי״ש בכסף משנה( ורבעו משיג עליו שם מכת תוספתא זו שכ׳ כאן ,וכן פי׳ גם רש״י ור״ח ,מובא בתורת הבית בית ה שער ב סיף יף קלי. כז( ר״ל מה שעד הברזא )או להדי בתא( אבל מה שלמטה מתיר אף בשחיה. , פירוש הדאב״ד 168 פרק רביעי עבודה זרה תהו הן ,כי בודאי המשקה מעורב הוא ,והנה הראיה מן התום׳ כי מצדה טהורין דקתני עדין יש בו אסר תערובת כדתנן יעלה שהבאתי בק״א, ועוד תנא ב ת ר ] ס פ ת א [ דודאיכח קרא שם לשולי חבית לא ישתה מפיהכט לא ישתה משוליה מפני שהמשקה מעורביןל אבל קרא שם לשולי קדרה אוכל מפיה לפיה לא ישתה לא משוליה ,ואם לא מפני אריכות הלשון חיתי כ ו ת ב אותן הדברים המדאין להם פנים לפידושן ,והיתי מ ע מ י ת על בורין שלא לשבור א ת דברי לב pוכדי לדחות את דבריהם ,וכבר הם כ ת ר אצלי ו מ פ ר ל ג במ׳ דמאי. ישראל ואי אדנא וגוי אכובא — ולא חיישי׳ דילמא נגע ביה. מצדד אצדודי אסור — נ״ל דלאו מפני אותו נענוע היק נאסר, שהרי לגבי כובא חסרה אמ׳]ריגן[ אי גוי דרי לה שרי ,והתם ודאי א״א שלא יקדקש היין וינענע בתוכה ,אלא אמ׳]דינן[ אין דרד מנסכין כן כלל לא מעוט לד ולא רובא ,והבא נראה כי הענין בזה כ ג ת שהדנא עומדת על שפת הכובא ומוריקה לתוכה ואם געגע הגוי הכובא בודאי א״א שלא ירבה לה כוו( ט״ס ו«״ל. :דמאי״ היא שס פ״ח הי״א וע׳ בתוספתא כפשוטה של הגר״ש ליברמן נ״י. ל( הרשב״א שם דף קלה מסיים ע״ז וז״ל. :ואם אפילו לאטור כס( חסר. :לפיה״. דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין כל שכן לאיסור יין נסך החמור כן כתב הראב״ד ז״ל ועיקר״ עכ״ל ,ואינו ברור לי האם כל זה לשון הראב״ד הוא או שהיא הוספת הרשב״א ומ״ש .כ״כ הראב״ד ז״ל״ אדלעיל קאי עכ״פ למונו מזה שלגבי דמאי מיידי תוספתא זו, לא( ב מלים וא״כ אין מקום לתי׳ של הלחם משנה בהל׳ מאכלות אסורות פי״ב ה״י. לג( עד עכשיו לא לב( ר״ל כאן. אלו. :לא ישתה״ ט״ס הן וג״ל. :אוכל״. ידענו ולא שמענו ,שרבינו כתב פירוש למס׳ ומאי ,וכיון שמאנו שטי׳ את מס׳ דמאי נראה שפירש את כל סור זרעים ,וכמו שכ׳ החידיא ז״ל בסוף ספר שם הגדולים ד״ד, נדה וז״ל. :שכל אחד מהגדולים שראינו לו חידושים על מםכתא אחת על הרוב הוא כתב לד( עמ״ש רבינו לעיל נט ,ב ד״ד .ההוא אתרוגא ,ותבין. על כל הש״ט או רובי״ <נ ״ל• לד (,הרמב״ן בחי׳ והרשב״א בתורת הבית בית ד .שער ב דף קלז כ׳ טי׳ זה בשם רבינו, וכן המאית בסוגיין) ,ע׳ גם בריטב״א ור׳׳ן( ,והנה הרמב״ן הקשה על דבינו וז״ל: .ואינו נ כ ו ן . . .ועוד דאכתי כחו וכח של ישראל הוא״ עכ״ל ,והרשב״א כ׳ וז״ל. :ואינו מהתר דכח נכרי וכח ישראל מעורב בו בדיעבד מיהא מותר לגמרי״ עכ״ל ,והנה מ״ש .לגמרי״ הוא לטי שיסתו שם ריש דף קלז שמותר אף בשתי׳ ,וקושייתו היא :שהרי הראב״ד שכתבו הרשב״א שם אינו אוסר בסיוע גוי בדיעבד דק בשתי׳ )וכמש״כ דבינו ב פירוש הראב״ד פרק רביעי עבודה זרה 169 בשפיכת היק מן הדנא ,ונמצא כי הורק מכה גוי ואסור אפי׳ בהנאה לה ,ואי לא מצדד מותר דלא חיישי׳ דלמא צדד קימעא והוי כחו ,נ״ללו אחר כי אע״פ שאין הדגא עומדת על שפת הכובא כיון דמצדד לה הגוי לכובא וישי]ראל[ מוריק וכי לגוה אסר בשתיה ,מ״ט משום דקא מהדר לקלוח דדנא לאחוריה, מכויןלז לה מהדר ליה לאחוריה וכי מצלילה ליה מדוח ליה ,וה״ל לעיל נח ,ב ד״ד .אסור( וכאן אוסר רבינו אף בהנאה ,והגד .המאית בםוגיין אחת שכ׳ פי׳ של רבינו מוסיף וז״ל. :ואע״פ שיש כאן סיוע ישראל ,הם ]ר״ל רבינו[ נמשכים אחר שטתם שאוסתן את זו אף בדיעבד כמו שכתבנו״ עכ״ל ,ודבת המאית קשים מאד ,מה הועיל בתי׳ זה ,הלא המאית לעיל נח ,א ד״ד .כחו של ,פ להדיא שבמעשה דידן בישראל אדנא וכ״ו אוסר הראב״ד )אפי׳ הנשאר( בהנאה ,ושמ ד״ד .דבתם בשסכו ישראל וגוי יחד פ שהראב״ד אוסר רק בשתיה ,ולחומר הנושא ,ל ת ח קר ו^מב״ן והרשב״א ז״ל שהקשו שהראב״ד סותר את דבתו וליישב דבת המאית התמוהים מאד ,לולא דמםתפינא הייתי אומר, דלעיל )נח ,ב ד״ד .אסור ,ומביאו בתורת הבית תש דף קלז( מיית שהגוי והישראל שופכים ביחד מתחלת השפיכה וההרקה ,וא״כ בכל קלוח וכל טפה שיות כח שניהם מעורב אבל כאן כשהגוי מנענע הכובא דקדק רבינו וכתב שהגוי תרבה בשפיכת היין )כי ע״י נענוע הכובא ירד קלוח יותר גדול ועבה( ,וברבוי זה אין כאן רק כח הגוי לבד ולכן אוסרו אפי׳ בהנאה ,ואולי זכיתי ליישב דבת רבינו והמאית התמוהים. א ( יגעתי הרבה לו( חסר. :פירוש״ ,ע׳ ספר ההשלמה למסיכתין עמוד סו. להבין דברי רבינו אלד .איך צדוד הכובא מחזיר את הקלוח ,ולא מצאתי להבין רק אם נאמר ,שמצדד ר״ל שממין את דוסן הכובא ומכסה בה את סי התא מקום שהקלות יוצא ממנה ,וכמש״כ רבינו לעיל נט ,ב ד״ד .ההוא חביתא ,אבל ממ״ש רבינו להלן אם הגוי נקים כסא וכ״ו ,נראה שפירושי כמעט שאץ לה מקום כלל ,ודע שנ״ל שט״ס יש כאן ובמקום .וכי מכוין״ צ״ל. :כי מצלי״ ]מ״ש להלן[ ,שהרי .מצלי״ סירושו מטה לצדדין, ראה תרגום דבתם טז ,יט ,כתובות קה ,א ,ודע עוד שהר״ן פי׳ וז״ל. :מפני שידוע שהמצח־ הכובא כשהוא מגביה צדדיה מונע כח העליון המערה עד שכחו נפסק וכשהוא משפילה ממילא היץ מתערה ונופל בלא סיוע של עליון כלל וה״ל כח גוי גתדא ואסור• עכ״ל ,דבריו ז״ל מובנים היסב ,מפני שהוא מפרש שהדנא נסמכת על הכובא )ע׳ בדבתו שם לעיל( ,ולכן ע״י הגבהת הכובא ,הוא מגביה את התא והקלות נפסק ,וגם המאית אחת שפ סי׳ א של רבינו פ וז״ל. :ואף לסברתנו ]שסיוע ישראל מתיר בשתיה[ אפשר שבאותה שעה לא היה נשפך כלל והכל בא ע״י הגוי״ עכ״ל )ונ״ל שדבת המאית הם מקור דבת הר״ן( ,ודבת דבינו צ״ב ,ובםסר ההשלמה למסיכתין עמוד סו פ שרבינו מפרש בתרי אנסי עיי״ש ותראה שחסר הפי׳ השני ,ו פ וז״ל. :ולהאי פירושא ]ר״ל השני[ מסתברא דאסי׳ לא נגעו אהדדי כיון דכי מצדד לכובא קלוח דאתי מתא חוזר לאחותו מכחו ואסור בשתי׳״ עכ״ל )ועיי״ש מ״ש אח״ז( ,וגם מדבתו ז״ל לא אורו עיני לח( נ״ל דבמקום .וצלי״ צ״ל. :מכוין״ ,ע׳ הע׳ הקודמת. להבין הדברים. פירוש הדאב״ד 170 עבודה זדה פרק רביעי כמאן דאתי מכה גוי ,ומהא שמעי׳ דאי נקיט גוי כסא קמי ברזא אע״ג גקיט ברזא וחמרא אתי לכסא מידא ל י ש ׳ ] ר א ל [ ל ס חמדא כולה דיש׳]דאל[ אסור בשתיה. לדרי שרי זיקא -־ ופיו קשור. — דלא מצי מקרקש ליה מ, ואע״פ שיכול להשקיע בו את ידו מעט .איגו בלוםמא שאיגו דדך שכשוד ולא מגע יש בו. כי הסירה אסו׳ דילמא מקרקש — לה בידיה ,ומ״מ מותרת בהנאה דמעשיו גיכרין — בהגאהמב. להולכת משאו מתכוין וא״א שלא יקרקשגה. נובא דלמא מליא אמור — בשתיה. נגע — ביה ,א״נ משום דלא אפשר דלא גפיק מיגיה מידא לברא מג ,ומותר בהנאה כי להולכת משאו הוא מתכוין כדפ׳]דישנא[ לגבי זיקא ,א״נ כ ל מ ו ספק מגע מותר מד בהנאה ,דלא עדיף מספק נמוד במעשים הנכרים כדאי׳ במתני׳ מה. רב אשי אמר — /כלומד כי היכי דקרקוש דכובא לא שמיה נ ס ו ד שאין מנסכין כלל בשכשוד דפני הכלי • ד אין מנסכין כלל בדפני הזיקא המפסיק בין ידו ליין ,ורב פפא ם״ל אע״ג דקרקוש דכובא לאו נסיר הוא קרקוש דזיקא הוי להו נסוך מפני שהוא דך ונשקע ב ת י ו היין וה״ל כאלו הכגיס ידו בכובא בבגדו לתוכו ,והלכתא כרב אשי. מ( ע׳ בדקדוקי סופרים אות ש ,בכמה ספרים לי׳ -דלא לס( נ׳ דצ׳׳ל :״וישראל״. מא( כ״כ גם תום׳ ד׳׳ה זיקא. מקרקש״ ,ונ׳ שגם לפגי רבינו לא היתד .וגם בגמ׳ ס .לי׳. מג( הרשב״א בתורת מב( ברור כשמש שט״ם היא וצ״ל :״בשתיה״ ,ראה להלן. מד( הרשב״א שם כ׳ וז״ל הבית בית ה שער ב סוף דף קלז כ׳ סי׳ זה בשם ר״ח. דוקא בשתיד ,אבל בהנאה שרי ואע״ג דבשאר ספיקי מגע דבכוליה פירקין דהשוכר אסירי בהנאה הכא כ י ו ן . . .ועוד דאיהו במלאכתו עסוק לא חיישינן למגע בכוונה...״ עכ״ל לכן לענ״ד מ״ש רבינו »כל״ ,כוונתו מ״ש בסוגיין דהיינו זיקא חסירא וכובא מליא ,וכן מה( לקמן ס ,ב. נ״ל ברור ממ״ש רבינו ע״ז :״דלא ...במעשים הניכרים״. פירוש הראב״ד מעצרת׳ מו זירא פרק רביעי 171 ע בודה ז רה מלשון ויזד את הגזהמז ,פי׳ א ת מ ח שכבש גוי — הדפין שלו ,והדפין נקרין זירא ,והמעצדתא לא הוה כאן אלא כדי ל ב ד ד כי הזיירא מכבשי כי הגת הוא ולא היה לו מ ת ט י ן מ ט כדא׳ לעיל נ לענין דרכו ברגל. כח ומביאן מזו — הוא שהביא עמודים וקורות ונותגן על הדפין ומוליכן עליהם כדי שיצא היין מן הענבים עד כלה. , א י מ ר נ א דאמרי — וטעמ דמאן דשנינב בין בכחו בין בכה כהו בג, דקםבר שאין מנסכין כלל בכה״ג, ומסקנא דכח כהו אסור נמי בשתיה דאיכא דמנםכי הכי. ] ד ף ם ,ב[ וחבקה מפני בין שאותו ההוא זרועותיו חביתא — והתחיל כח היין לקלח לחוץ ובא הגוי והחזיר השכשוךנד הקלוח דומה השכשוךנד אלא בדופני החבית, לאחוריו ושכשכו, לאותו ומ י / שכשוך של כובא שדי לזבוגי, חסידה נד״ י״מ שאין בשתיה מתסר שמא נגע ביין עצמו כנגד הקלוח ,וי״מ דאע״ג דשכשוך גמור נו הוא ,מ״מ נכר היה כי ל ה צ ל ת נ ו היין נתכוין ,כי אם לא היה זריז הגוי ומיהר לחבקה היה כולה אבודה כרגע, אבל מעשה דברזאנח לא היתה בו פסידא כ״כ ,והיו שם ישראל שהיו מחזידין אותה ,ומה זה שקדם והחזירה ,לפי׳ ] כ ד [ יש לספקו בספק נסוך ,שאינו מעשה הנכד כגון זה. וה״מנט לארכה — דאיכא קלוח ושכשוך. מח( נ״ל שמלת •אח״ צ״ל מז( שופטים ו ,לח. מו( בגמ׳ שלנו• :מעצרא״. מט( כן הוא בכח״י ,והנה כל השורה • :והמעצרתא ...מתכוין״, אחרי המלה •גוי״. אינה מובנת כלל ואני משער ,שערבוב דברים יש כאן ע״י טעויות הטופר שדלג ממלה למלה וערבב אותן .והשערתי היא שכצ״ל סדר המלים :והדפין נקרין זירא והמעצרתא הוא הגת כי הזיירא מכבשי ,ולא היה מתכוין כאן ]הגוי לנסך[ אלא כדי לברר ]היין מן נ( נו ,ב ,עמ״ש הענבים אבל לא לנסך[ כדא׳ לעיל] ...שאין דרכן לנסך ברגל[. נב( אולי צ״ל• :דשרי״. נא( צ״ל• :איכא״. שם רבינו ד״ד ,נסוך ,והלאה. נד( אבל רש״י כ׳ שאין כאן נג( בכת״י ישנה כאן מלה א שלא ידעתי לקוראה. נו( דאין הבדל בין שכשכו ביד או ע״י דבר אחר, נד (,לעיל ם ,א. שכשוך כלל. נז( כ״כ גם וכ״כ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלז וכי שכ״כ הראב״ד. נט( כגי׳ הכתובה נח( לעיל נט ,ב. הרשב״א שם סוף דף קלה על מעשה זו. 172 טירוש הראביד אבל םרק רבידי ל9ותיה — והכביד עצמו עליה עבודה זרה בית שאינה מקלחת. שהרי חצי החבית העלית הכביד עליה .אעיט שהיין מטפטף והוא ה ע מ י ת בכבישתו עליו מותר בשתיתו ,שאין משכשד כלל .והרי הוא על החבית כאלו נתן עליה לבינה או בעי א ת להכבידה שלא יצא היין. הדחה ונגוב — מפגי שהיין מדובה ס על פניה לא יסוד ממנה היטב כי אם בהדחה וגגוב׳ א״גס מפגי ריבוי היין שעליו בולע מ מ ט מעט וכדי לבטל בו אותו הטעם בעי גגוב .וגיל כי אותו הגת של עץ היה וחדשסא היד .שלא גשתמשו בו אלא אותה הטעם או אחרת זולתה וכית דאיכא עליה טוטח של י ק בעי גגוב .אבל אם היה הגת ישן בהדחה פגי ליד* כדאית׳ סב לגבי סתיותא דבי מוכסי וחצבי שחימי דאדמאי .דכדבר שאין מכניסין לקיום גיגהו אעיג דהוה עליה טופח וטופח להטפיח סגי להו בשכשוך וגת נסי א מ מכניס לקיום .ועקר אלו הדברים פ׳ השוכר סג. מ ת נ י ׳ נ מי דייקא — פי׳]רשתיו[ במשגה סד .ואע״ג דענינא אחרינא הואטה .מימ איכא למשמע מיניה דשני לן בין יש א מלוה על אותו יין ב ת אין לו. כשהיא מתיר מתיר — כגת אלו ד מ ת נ י . א9י׳ בשתיה — דכית דמעשים נ כ ד י ם » הם לא ספק ליה בגסיד כלל. וכשהוא אוסר — פי׳ וכשהוא אוסר בגגיעת הגוי במעשה שאיגוסו נכר. בגון מעשה דאגרדמים םז ,אוסר אפי׳ בהגאד -ורב אדא בד אהב ח אחא דחגותא לאטוקי מסברא דרבא סבר סח למי׳ ]מר[ לעיל סם במעשה ס( שגי !דרושים אלו כ׳ הרשביא כחי׳ למסכת] rדיינו בב-י[ בדקמקי סוטרים. 0א( המאירי מלה בסלה בשם רבעו ירכינו מיישב בפירושו פ״ע תום׳ anבעח4 ם (1לדיל לג ,ב. בסוגיין דיה גוי כ׳ ד״ז בקזור בשם רבינו ,וגס בחי׳ הרשביא ש * סד (.לסי פירושו סי( לדיל גד* א י״ד .המטהר ת״ר .אבל. סג( לקמן דג .ב. סו> ראה מיש רבעו לעיל של רבעו ש * דיייש וד תום׳ בסוגיין דיה דיקזג טח( ! • ל • :וטבר״. םז( לדיל נח ,א. נד״ א דיה נטל ודיה וריש. ס< 0נז ,ב! נח ,א. סרק רביעי פירוש הראב״ד 173 ע ב ו ד ה ז ר ד. דמגע גוי לעולם אינו אוסר בהנאה ,וקמ״ל איהו דליכא תנא דם״ל הכי, ואפי , ד״ש דמיקל ,כי טעמ׳ דר״ש גמי משוס דקעביד מעשים נכרים, וחכמתו של ר׳ שמעה קבועה היתה וחזקה בלא ספק ואין עליה גמגום ופשימא ליה דאין לגזור במגעו בכה״ג ,אבל אם אין מעשה גיכר כי ההוא סשיטא ליה דאגרדמיםםז דמגעו אסור ואפי׳ בהגאה, ואיכא מאן דמפ׳ אנמצא בצד הכורל ,ולאו מלתא היא ,דלא עדיף ספק מגעו מספק גסכו במדידת הקנה. כל בזב טמא — ולאו כללא הוא ,דהא איכא כובא חםירא וזיקא בין מלאה בין חסידה עא ,והאיכא כחו שלא בכונה כי ההיא דר׳ יוסי p נהוראיעב ,דבזב טמאין וביין שרו ,אלא ר ב אשי נקט להנך מתני׳ דאםו׳, כגון גפל לבור ועלה כגגדו בזב אם נפל על המדרסות אע״פ שנשען שלא ב כ ת ה טמא ,מדדו בקנה והתיז קנה /כגגדו בזב טמא בהםט ,כדגר׳ במ׳ גדהעג בקומטו של זב והסיט בועד ,טעמי דקנה בקומטו ,דבית הסתירהעד. בזב רחמ׳ טהרה מוידיו לא שטף במיםעו ,אבל אי הוה הקנה בידו או במקום גלוי שבו והסיט בו את הטהור טמא ,היה מ ט פ ח /ע ז ,וכל שבזבעח ולפרושי מתגי׳ אתיאעט דבאזיל מיגיה עסקי׳ ומ״ה דוקא בחמתו כדמפ׳ ואזיל ,וליכא למימר נמי בהא כללא דוקא תנא ,דהא איכא קגה בקומטו. דבזב טהור וביין אסור אע״פ שהוא בקומטו של גוי ,אלא ודאי כדמפ׳]רישנא[, ]דף סא ,א[ בעיר שיש בו דלתיס — /ג״ל עיר חשובה שכל דבר מצוי בתוכה שהרוכלים המוכרין כל דבר קבועין ועומדין בהא ,ואין רוכלין המחזירין בעיירות גכנםין בתוכה ,שלא ירויחו שם כלום. עא( לעיל דף ס עמוד א. ע( שרק על זה קאי• :ורבי שמעון מחיר״. עד( תםר :״את הםהור םהור״. עג( מגM , עב( לעיל גח ,א ,ב. עז( ברור שחסרות כאן אי איזו עו( ויקרא מו ,יא. עד (,כדאי״ התם בגנו• מילים ונ׳ שחסר :״כנגדו בזב טמא שחרי נגע ביין״ ,ואולי מרוב פשיטות לא כ׳ רבינו עח( לענ״ד בתר ,ששתי מלימ אלו :״וכל שבזב- מלים אלו רק כללס במלח ״וכר״. מקומן להלאה לפני ״וליכא למימר...׳ ,וכמו שר תום׳ ד״ד .כל ,עיי״ש ותבין. א( דבת רבמו אלה כי הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד סוף דף קמו בשם רבינו ,וכן המאית ד״ה כל אלא שהמאית כ׳ ע״ז וז״ל :״ואין הדברים גראין ,אף בזו 174 פירוש הראב״ד ואשפה ב כ ר י ה — פרק רביעי עבודה זרה שאם היתה אשפה לפגי אותו בית של גוי, והוא עיר שיש׳]ראל[ וגוי דדין בה מותר שהוא כבית הפתוח בר״ה. וחלץ ב כ ר י ה דמיא — שאם היתה לו לאותו יש׳]ראל[ חלת בכותלו שיכול לראות בו לאותו בית שהיץ בתוכה מותר ,שמסתפי מיגיה דלמא חזי ליה. ודקלא — גמי אם היתד ,דקל לפגי אותו בית היל כר״ה — מפגי שבאין בגי אדם ג תמיד לעלות לדקל ליטול פירותי׳ ,ואפי׳ נפסק ראשה שאין בו פירותד׳ כיון שכל מי שאבדה לו בהמה עולה עליה להביט אחריה למרחוק ה״ל כריה ,ויימר ,שאע״פ שאין אותו דקל לפגי אותו בית א ל א שהוא עומד במקום שכל מי שעולה עליו יוכל לראות בבית היין, ביום ,ודו׳]קא[ ודו׳נקא[ ו כגון שהיה יכול לראות כל היין כגת שהיין עומד כגגד הפתח או שהבית קצר וגכגס כולו כגגד הפתח ,אבל אם איגו בעגין זה מה שכגגד הפתח מותר והשאר אסור, ו מ כשהוא פתוח לריר ,ממש ,ובלילה צריך לישן ז בתוכה ,והכי מוכח לקמן ח. ב( בגמ׳ שלנו יש להקל ולומר שמתירא הוא מן הבאים לקנות -עכ״ל ,וע׳ גם ריסב״א. הסדר :הלון ,אשפה ,אבל בגמ׳ ס .וברמבים הל׳ מאכלות אסורות פי-ג היו וכן ברשב״א ג( רשיי פי׳ דקל של ישראל ,וזיל הרשביא שם: שם וברא״ש הסדר כפשיכ רביגו. .ומםתברא בדקל של הפקר או של ישראלי עכ-ל ,וראה גם לשון המאית בזד״ ונראה ד( כ־כ גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות שדבת רבינו הם מקור דבריהם זיל. סייג היו וגם שאר כל הפוסקים ,ולכן 1יב מדוע מרן בשויע יו״ד קלא ס״א השמים ו( מכאן והלאה דבת רבינו הס כמו ד (.לעניד גם רש-י פי׳ כן. ולא כ׳ ד״ז. שתראה מהרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמז ,וגס המאית כ׳ ד״ז בשם ז( הרשביא שם )ודבריו העתיק הרין זיל( כ׳ בשם רבינו וזיל . :באשסה רבינו. וחלון ודיקלא ...בלילה צתן־ לישן בתוכה וביום נסי דווקא כשהיה היין כולו עומד כנגד הפתח ...וכן כשהוא פתוח לרהיר ממשי עכיל ,והנד .לפי סדר הדבתם האלו מ״ש: .וכן כשהוא פתוח לרהיר״ קאי רק על. :שכל היין ״עמוד נגד הפתח׳ אבל לא על: *.תן• לישן בתוכה׳ ,וכן משמע ממה שפרט. :חלון...׳ ,ולענ״ד כן פי׳ הרמ׳׳א בשויע יויד קלא ם״א את דבת הרשב״א אבל השיך שם סקי׳׳ב סי׳ שקאי גם על •ש1תך לישן בתוכה׳ ,ואעפ״י שאין שום הכרח לפרש כן את דבת הרשביא ]שכ־ בשם רבינו[ ,והנה ח( הרשביא מסדר דבת רבינו יתא ברור שזכה השיר ת י ל למ1א את כוונת רבינו. שם כ׳. :ונראה שסמך לו הרב זיל בזה על מ״ש בפ׳ השוכר ]לקמן ע ,א[ ההוא ביתא ...כל דבהדי ביזעא ש ת . . .״ עיי״ש ,וא״כ ראי׳ זו רק אולעיל קאי. פירוש הראב״ד פרק רביעי ע ב ו ד ה ז ר ד. 175 ת״ר אחד הלוקח ומלאהו יין — ביין ט ,או שלקחו מן הגוי ונתן לו א ת הדמים׳ שאין לו שייכות על היץי. וישראל p דר / — ואפי׳ בלא שום חותם ,ואע״פ שהגוי דר עמו גם באותה יא חצר ,דכימ דלא שייר בחמרא אע״פ שיש לו שייכות בבית מתירא הוא ליכגס שם מיראת הישראל שעמו ,אבל אם הישראל דר בחצר אחרת יא והגוי דר באותה יא חצר אע״פ שאין לו שייכות ביין הואיל ויש לו שייכות בבית ,שאע״פ שמכרו לו או שהשכירו י לו אדם עשוי לבוא ולראות את ממכרו שאין הלוקח מקפיד עליו ,אסור עד שיהא שם מפתח או חותם ,מפני שאין שמירת הישראל עליו אינו גתפס כגגב ,והייגו כר״איב, ורבגן פליגי עליה בסיפא דבעי׳ נמי שומר ,והלכה כר״א דסגי ליה בחותם אחד ,מי׳ האידגא בעי׳ חב״חיג משום שיבא ומפ׳ לה פ׳ השוכר יד ,ונ״ל דוקא שהבית היה של גוי שיש לו שייכות עליו כדמפ׳]רישנא[ ,אבל אם היה הבית ישראל שלא של לקחו ולא שכרו מגוי ,אע״פ שהגוי דר בחצר והישראל איבו דר בחצר מותר בלא מפתח ובלא חותם ,ואפי׳ גמצא שסטו, שהרי מ״מ גתפס עליו כגנב הוא ,וה״מ ביום אבל בלילה אסורטו ,ורישא דקתגי ישראל דר באותה חצר מותר ,לאו דוקא שהיין מוגח בבית שאין לו רשות ליכגס שם גוי ,אלא אפי׳ מוגח בחצר ,כיון שהישראל דר באותה חצר מותר ,והוא שיהא בחזקת משתמר שלא יודיעגו כשהוא מפליג ,מ״ט ה״ל כמגיח גכרי בהגותו טז ,שאם הגיחו בחזקת משתמר מותר ,ואע״פ שיש רשות לגברי לעמוד בצד היין ,והא דאמ׳ לקמן פ׳ השוכר יז חצר שחלוקה במםיפס איכא דחלוק /טעמא דחלוקה הא אינה חלוקה וגוי דר שם עושה יי׳׳ג ,התם למי׳ שדוק׳יח יי״נ נקט במסיםס טמאות, א״נ ליה, אהני אלא רבותא קמ״ל לטהרות דאע״ג דאע״ג דהודיעו שהוא חלוקה לי״נ מפליג כיון דאין לו רשות ליכנם שם מותר ,והוא שלא נמצא לפנים מן י( עמ״ש רביגו בפי׳ המשנה לעיל נה ,א ד״ד ,המטהר ס( חסר. :של ישראל״. יא( את כל דברי רביגו והלאה ,שדבריו שם קשורים עפ כל מ״ש בםוגייא זו כאן. אלה כ׳ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד דף קמב בסגנונו הוא ז״ל ,עיי״ש שכ׳ לפסק יב( לעיל לא ,א. הלכה בלי חולק ולכן לא הזכיר את שם רבינו עליהם. סו( עי׳ ברשב״א שציינתי יד( לקמן סס ,ב. יג( = חותם בתוך חותם. לעיל הערה יא שכתב דבר זה בשמו של רביגו וחולק עליו ,וע׳ גם בשו״ת הרשב״א ית( כ״ה יז( ע ,ב. סז( לקמן םם ,א. שכתבה מרן בב״י יו״ד םםי׳ קכח. פירוש הראב״ד 176 שיק דבילי עבודה זרה הםסיפס, ומ״מ דוקא שהישראל דד בזמרו אבל אם אינו דד בה אע״ם שחלוקו במסיפס כיון שהגוי דר בחצר זה יאק יראת ישראל עליו ו ג ם איגויס נתפס עליו כגגב אסור עד שיהא עליו חותם כר״אכג ,דהא השוכר בית בחצרו של גוי אע״פ שאיגו גתפס עליו כגגב דהא יש לו שיכות ב ב י ת כדמפ׳]רישגא[, מ*מ אין לו דשות ליכנס שם לבדו אלא מדעת השוכר, ואט״ה כשהישראל דר בחצר אחרת בעי׳ מפתח או חותם. ]דף ם * ב[ י י נ ו נטל גוי ־ -פי׳ שטהרו ולקחו ממגו ויש לו לגוי אחריות עליו ,ושכר בית בחצרו והגיחו בתוכו והגוי דר באותה חצר אע״פ שהיש׳]ראל[ דד מ ו ת ה חצר בעי׳ חותם ,ס״ט דכית דיש לו שייכות ביץ ובבית לא מהגיא ליה דירת יש׳]ראל[ בחצר עד שיהא עליו חותם ,דכולי האי ודאי לא מצי עביד דמסתפי מיגיה לזיוטי ליה הואיל וביאתו קרובה עליו ,וס״ל להאיכ דעדיף שומר יותר מדירת יש׳]ראל[ בחצר ,דאלו שומר אע״פ שיוצא וגכגס מותר ,דכי אתי מיהא לההוא ביתא דמגח ביה חמרא אתי ,אבל הכא כי אתי גמי לביתיה עייל ,וסבר הגוי אי אתי גסי דלמא לא חזו לי עילגא להתם ,ואי אתי גמי חזי ליה אמר ליה למחזי אסותיקי דידי אתיתי ,הלכד בעי חותם ,וליתא ,דהא איר יוחנן לתנא תני שאין מפתח — סביר׳כא דירת יש׳]ראל[ אע״פ בחצר מהגיא ליה לגמרי ,מיהו ביש׳]דאל[ דר בחצר בעי׳ שיוכל לראות מתיר ביתו או מן החצר כל היין שבבית כדפ״לכב ,אבל בשומר אע״פ שיצא וגכגס מותר, יש׳]ראל[ דר בחצר אחרת אסור ,מפגי שאין רגל הישי]ראל[ מצויה עליו דלמא מדיף אפי׳ כמה חותמות ,הלכד בעיי שומר. בא לקיצי! גריעותא הוא — דכיון ח מ ן ידוע הוא לביאתו אינו גזהר ממנו אלא באותו העת וכל היום יכגס שם בהבטחה ,והא אפי׳ ר״אכג מודה דייגו של גוי ברשותו בעי׳ נסי שומר כסתמ׳ דמתגי׳ וברית׳. רשות ג ר ס א׳ היא רב יהודה אמ׳ להקל — כלו׳ רשות גויס א׳ יס( ראה מ-ש רבינו לק pד ,ב ד״ד .ה״ג בגתיי ,ולדניד 1״ל. :שלאו לדיוקא׳. כב( = כדסרישנא נא( חסר . :ליה.- כ( חסר :תנא. חד רש״י שם ד״ד .התם. כג( לדיל לאjt , לדיל ,והטונה דל מ״ש רבינו לדיל סא ,א ד״ה ודקלא. פירוש הראב״ד סרק רביעי 177 ע בודה זרה היא שיהא דינן שוד .כד ,הלכך אם טיהר יינו של זה ושכר בית בחצר גוי ומפתח או חותם אחד בידו מבית כה ,אע״ס שאין , יש ]ראל[ דר באותה חצר ,דה״ל כשוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין של עצמו דםגי ליה בחותם כת״ק דבריית׳ ,דהיינו כר״אכג ,ולגומלין ,שיבוא זה הגוי א׳, בעל היין מפגי אחריות יעו לראותו מדיף החותם וזה הגוי בע״ה יחפה עליו ויניחהו , מזייף כדי שישלם לו גמול מ ה בפעם אחרת ,לא חיישי להכי ,אלא א״כ נמצא שם אצל היין ,מ״ט לא שבקי ליה לזיופי מימר אמר אי אתי ישראל וחזי ליך ,מיני דידי תבע ,הלכך כל דבר שאינו הוא עצמו נחשד עליו לא שביק ליה לחבריה למעבדים רב הרי נחמן אמ׳ להחמיר — כלו׳ איגו בתמיה ,אלא ודאי רשות גוים הן כאחת ודיגן שוה ,משום דמחפי עליה השתא כי היכי דבזימגא אחרינא כדזבין יש׳]ראל[ מהאי ומגח ברשותו דהאי גשבקיה איופי ,וקי״ל כרב נחמןכו ,והלכתא כת״ק. דבי של 9רזק — /טיהרו יש׳]ראל[ את יינו ושכרו בית בחצר ארישיהו פ ת ק רופילא והיה אחריותו עליו ולא היה יש׳]ראל[ דר שם אלא שהיה חותם בידם ,ומסקנא דאסר. ההוא כרכא — ליש׳ דגאוןכז ,דהוה יתיב בה חמרא דיש׳]ראל[ וגוי כה מקום היה עשוי ליכנם בו יץ ולא היה שם דירהכח כלל ,אם נתפש עליו, , כלומר שהמקומות חלוקים במחיצת י זה לייגו של גוי וזה לייגו של יש׳]ראל[ ואין לגוי רשות ליכגס אצל יעו של יש׳]ראל[ שאין לו שייכות לא ביין ולא בבית מותר ואי לא אסור כס ,דהייגו מתגי׳ ל גכרי שגמצא עומד ,כללאלא דמלתא כל היכא דגתפש עליו כגגב שאין לו שייכות כה( נ׳ שחסר• :םגי״. כד( נ׳ שחסר• :בתמיד,״ ,וראה להלן ד״ד ,רב נחמן. כו( דרשב״א מחמיר ות״ק סיקל .אבל הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ג ה״ד פסק כרשב״א ,ורגמו לא השיג עליו הרי גם מכאן מוכח מה שכתבתי שממה שרבינו לא משיג כז( אינני יודע למי גתמון ,הרשב״א גת״ על הרמב״ם א-א להסיק שמסכים לו. למםיכתין ]עודנו בכת״י[ וגס הריםב״א כי ,שרבינו כ׳ טי׳ זה בשם גאון ,עיי״ש שהם כח( ראה גם תום׳ ז״ל התחילו להעתיק מן •אם נתפס״ .והקשו על פי׳ זה עיי״ש. לא( ברור ל( לעיל ם .בי כט( ע״כ העתיקו הרשב״א והריטב״א. ד״ה ההוא. 178 פירוש הראב״ד סרק רביעי עבודה זרה לא ביין ולא בבית אע״פ שנמצא עומד בצדו והחביות פתוחות בין שהוא קרוב ליין יותר מיש׳]ראל[ בין שיהיו שניהם קרובין לו או רחוקים מותר, מ״ט היל בבולשת לב דדמי עליה בשעת מלחמה ואין לו פנאי לנסך ,כי נחפז הוא לצאת פן יתפש כגנב ,והכניסה תלי׳ לה שמא אחר היה רודפו ונחבא שם ,ולפי שאין לו טעגה מפורסמת לג הוא גבהל לצאת ואין לו פגאי לגסך .אבל אם יש לו שייכות כגת השוכר ביתו של גוי והגוי דר באותה חצר ואין יש׳]ראל[ דר שם ,או כהגך דפ׳ השוכר לד גכרי שהיה מעביר חבית והמגיח יין בקרון ,פי׳ ששכר גוים למשוך לו את הקרון ,והמגיחלד גכרי בהגותו ,והיה לד אוכל עמו על השלחן ,שיש רשות לגוים לעמוד אצל היץ ,אע״פ שאין להם שייכות על היין אסור עד שיהא שם חותם כר״א, או שיגיחוהו בחזקת משתמר ,ומתגי׳ דהשוכרלד דאסר ליה אפי׳ בחותם וחייש לשיתומיה ,אתייא כרבגןלד .דפליגי עליה דר״א ,ולית הלכתא כותיהו, מי׳ האידגא בעי׳ חב״ח משום שיבאלו ,ואם יש לו שייכות ביין ובבית כגון ייגו של גוי ברשותו ,אם היה יש׳]ראל[ דר באותה חצר מותר בלא חותם דהיל כשומר ,ובלבד שיהא היץ מונח בתוך הבית ,אבל אם היה מונח בחצר אע״פ שהיה בחזקת משתמר אסור ,דומיא דהיה אוכל עמו, ואם אין יש׳]ראל[ דר שם אסור עד שיהא שם שומר ,ואע״ס שאין הגוי דר שם באותה חצר ,ואע״פ שלא גמצא עומד בצדו ,והייגו מתגי׳לז המטהר ייגו וגתגו ברשותו ,וה״מ בשתיהלח אבל בהגאה מותר בכלן ,ואיגו אסור בהנאה אלא א*כ הפקידו אצל גוי כדי לשומרה ואין עליו שום חותם, כדתגןלס המפקיד ייגו אצל גכרי הרי הוא כפירותיו לח ,כדפי׳ ]רשתי[ על תירוציה דר׳ ירמיה פ׳ אין מעמידיןמ ,ויש׳]ראל[ דר באותה חצר דקא׳, לאו דוקא אותו יש׳]ראל[ כדאי עצמו שלקח היין ,אלא אפי׳ יש׳]ראל[ אחר במתגיילז בבית שהוא פתוח לר״ה ומקשי׳ בגמ׳לז והאיכא רוכלין, אלמא אותו יש׳]ראל[ לאו דוקא. הדרן עלך פ״ר ישמעאל לב( כדאי׳ לקמן ע ,ב. שמכאן והלאה דברי רבינו הם ,ועמיש רבינו לעיל ד״ה ת־ר. לד( לקמן סס ,א. לג( כגון בההוא אריא וכו׳ והדומים לזה ,ראה להלן ע ,א. א( לעיל סאA , לו( כדאית* לקמן סט ,ב. לה( לעיל לא ,א. לח( את דברי רבינו אלה כ׳ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד סוף דף קמה ,בשם ס( לעיל לא ,א דיה אמר. לס( דמאי סיג נדד ,ומובאה בגם׳ לעיל ל* א. רבעו. ]השוכר את הפועל[ פרק השוכר את הפועל ־ -מפ׳ בגמ׳א קנס ,ודוקא ] ד ף סב ,א[ בשוד• פרוטה אבל בפחות מש״פ לא קנסו כ אותו. שכרו לעשות עמו שהניח לגינו — עליה שכרו מותר מנכי ליה מאגריה. דמיו — מפ׳ בגמ׳ג. מלא משקין ד. — דלאוה משכר החמור דהא אי לא מנח ליה ו כע״ז — פי׳ כממכרו. לקוט לי ירק ז שכרו מותר — א״צ לבערה אחר הביעור ,שאינו דמי פירות שביעית אלא שכר יום הוא לו ושכר טרחו הוא. לקוט לי — /צריך לבערו אחר הביעור ,מפני שהוא דמי הירק, שהרי הוא כמי שאומר לחבירו תן לי בזה דינר ח. שעושין מלאכה בפי׳ שביעית — ששכרן לבע״הט להביא לו פי׳ מן השדה שלקטן כדי לאכלן. דיהבי׳ להו בצד התר כדתנן — במ׳ מעשר י. ב( הרשב״א בתורת הבית בית ה ,שער ב דף קלח א( אולי חסר :״משום״. כ׳ דמאה חביות בחמשים פרוטות מותר ואח״כ כי שלכתחלה מיהא אסור ,ולענ״ד כן נ׳ גם מדברי רבינו שלכתחלה אסור וא״י מדוע לא הזכיר הרשב״א את רבינו בד״ז ,וע׳ ש״ך ג( לקמן סה ,א. יו״ד קלג םק״ז ,אבל בקנס תדאי גם תום׳ מודים שמותר. ה( תסרות אי ד( דריקיס מותרים ,דליתיה לאיסורא בעיניה ,ראה גמ׳ לעיל לב ,א. ו( תםד :״לא״ ,וכן אמרו איזו מלים ,והכוונה :שאין הובלת הלגין משכר החמור. ז( כמי המשגה בשביעית ס״ח מ״ד )ראה הגרי״פ( וכן הגי׳ גם בגמ״ ם. במד םד״ א. י( מעשר שני פ״ג מ״א! ואולי חסר : ם( »״ל :״בע״ה״. ח( »״ל :״הדינר״. 179 180 פירוש הראב״ד לא פרק חמישי עבודה זרה יאמר לחלק — פי׳ למחצה או לשליש .מפני שאין לזד .כלום יא בפי׳ ]רות[ עד שיעלה אותם .וכשהעלה אותם הדי הוא חייב ליתן לו שכרו. והנה הוא כפורע ח ו ם מפי׳ מעשר בי. ]דף סב .ב[ אבל אומר לו העלם — פי׳ העלם לעצמך כדי שתאכל מהם ,נמצא שהוא מורח בשל עצמו ,אבל רישא מיחזי כמאן דאמר העלה לי כור ואתן לך סאה או סאתיים ,שאם נתן לו אותו סאה בפי׳ ] ר ו ת [ מעשר ב׳ שהוא פורע חובו ממש ממעשר ב׳ ,ואע״ג דהכא מגופיהו קאמ׳ ליה ואם יאנסו או יגנבו או יאבדו בדרך אינו חייב כלום ,שהרי לא חייב עצמו ליתן שכרו אלא המחצה מהם ולא קבל עליו אחריות ,ונמצא כי זה בשל עצמו הוא טורח והדי הוא כאלו הוא שותף בהם ,ואס״ה כית דקפסיק ליה אגריה מחצה או שליש מיחזי כמק׳ מםלת׳יג וכפורע חובו מהם .ש p דרך כל הגשכרין לדעת את פסיקת שכרן ,אבל הכא דלא מפרשיג ליה כ ל ל לא מיחזי כשבידו אלא כשותף עמו. ונותנין זה לזה מתנה של חנם — כלומר וכשיגיעו לירוש׳ גומלין מהם זה חד« גותגין זה א ה ת ה א ה ואין מ ה פריעת חוב אלא מ ת ג ת חנם היא. תמרים דהתם אסר דנפישי — לפי דעתי אין יד הקגס דומה לקגס של י״נ, קעביד כדמפ׳]רישנא[ת דרוצה בקיומו סו, אבל הבא לאוטז אסור קעבידי־ דהא לא מוכרים גגהו אלא שכירים ,תדע דהא ר מ י י ה עלה מפועל ,אלא קגס הוא שקגסום כדי שלא ירגילו עצפן לכך דלמא .שני״ או י״ל שאגל רביגו היו מעשרות ומסי מעשר שני מסכת אחת ושמה .מעשר״ ,וגש החיד׳׳א «״ל בשם הגדולים אות א סי׳ קמה דיה ואנכי כ׳ ששתי מסי אלו נחשבות יא( דקי׳י-ל כר-מ בקידושין גב ,ב דםעשר שני ממון גבוה הוא. לאחת .עיי-ש. יג( אבל בירושלמי שאלו מה בין האומר י ק כן הוא בכת״י ,ואינני יודע לפרש. יד( אע״פ שר יוחנן לעיל לחלק לאומר נאכלס ותי׳. :מהלכות של עימעום היא׳, סי( מ ד , סב ,א כלל קנס חמרין וקנס יין נסך כחדא ,ועי תום׳ שם ד״ד .מיס. סז( דבר גדול משמיענו רבינו ,שהרי הרמבים הל׳ שמיסד ,ויובל ס״ו לעיל לב ,א. הי״ג כי. :הזזמרים העושים בסירות שביעית מלאכת מביעית האסורה...׳ ,אבל דברי יבינו artשהרי הרין בםוגיין מביא שביתשלמי )בתש פירקין( פירשוה xrsera יח( לעיל סב ,א ומינן על חמתן מפועל ,היי שהחמרין י 0לעיל ד״ד .לקום. פירוש הראב״ד *תו למעבד פרק חמישי בהו מחורה׳ כגון שיאמרו להם עבודה זרה לקטו לנו בדינר או 181 בבי, וכה״ג אומ׳ים ,ומשום דגפיש אגרייהוכ וחביב עליהם הדבר והעגין קרוב לאמור קגםוכ עליהם מש״כ בפועל׳ והייגו דא״ר אבהוכא קגס הוא שקגסו בחמרים. דלמא מזבלא — ואע״ג דס״לכב כר׳ יוסי דאמרכג זה וזה ג״מכד׳ חני מתני׳ כד ,דיעבד׳ אבל לכתחלה ם״לכב כרבנן דא׳ יוליכם לים המלח ולא זורה לרוח דלמא מזבלה ,א״נ קנסא הוא ד ק נ ס י מ משום סתם יינן, אבל מוצא כלים או ע״ז סגי ליה בשוחק חורה לרוח. דבי ר׳ ינאי יזפי — פי׳ כגון שלקטום לאכילתם והותירו ,שמותר לאוכלן ו כ ״ ש מ להלוותן ,והיו לווים מהם על שעד שבשוק כח. ופרעי להו בשמינית — מפי׳ שביעית כם. ים( לענ״ד ס״ס היא וצ״ל -אסור״ .אח״ז ראיתי בחי׳ הרשב״א כפועלים שכירים. למסיכתין ]עודנו בכת״י[ שב׳ וז״ל. :חמתן דנסיש אגרייהו קנםינהו רבנן פירש הראב״ד ז״ל דלאו קנס ממש קאמר מחםת איסור כשכר יין נסך דהא לא עבדין איסורא אלא קנם הוא שקנסו שלא ירגילו עצמן בכך דילמא אתי למיעבד בהו סחורה כגון דאמר להו ליקנו לכו בדינר או בשנים דכי האי גוונא אסור׳ עכ״ל .ונראה שהרשב״א כ׳ את דבת רבינו בסגנונו הו* ואעפ״כ י״ת אתה למד מהם לתקן את דבת רבינו כאן. כ( ולענ״ד מסעם זה אמרו בבבא קמא ל» ב - :דבר שיש בו שבח ]וא״כ הוא מרויח ,חביב כא( לעיל סב ,זג עליו להוציא[ קנסו גופו משום שבחו דבר שאין בו שבח לא קנסו״. כג( לעיל מח ,ב ז מםM , כב( = דםבירא לן ,וראה תום׳ ד״ד ,אתי. כד (.נ״ל שלפני כותב הכתב יד הי׳ .ה״מ״ ,ור״ל. :הני מילי״, כד( = גורם מותר. כו( ז״ל הרשב״א בחי׳ למםיכתין ]עודנו בכה״י[ :ותרץ והכותב פתר כמש״מ הראב״ד ז״ל דדיעבד קיימא לן כר׳ יוסי אבל לכתחלה כרבנן עבדינן ויוליך הנאה ליפ המלח ואי נמי קיי״ל כווחיה ואפי׳ לכתחילה דילמא הכא קנסא דקנםינן משום דאגר ארביה עכ״ל ,ולמדתי מדבתו את כזונת רבינו ,שכיון שעשה שלא כהוגן להשכיר ספינתו ליי״נ קנסוהו )וכמה מעמים אמרו חז״ל :הוא עשה שלא כהומ וכר( אבל מוצא ע״ז לא עשה שוס מעשה איסור ,והנה הלחם משנה הל׳ מאכלות אםותת המ״ז הקשה :הרמב״ם שם שפסק שאח שכר חמור או ספינה יוליך לים המלח או ישרוף ויקבור ובהל׳ עבודה זרה ס״ח ה״ו פסק כר׳ יוסי דשוחק וזורה לרוח עיי״ש ולענ״ד גם הרמב״ס ם״ל שבעשה מעשה כח( ואץ בו כז( אינני יודע מדוע .כ״ש״. אסורה קנסוהו ,ואץ שום סחירה בדבתו. משום םאד .בסאה כדאי׳ בבא מצידא עב ,ב ,וע׳ תום׳ סד״ד* יאות וגם בתםב״א. כ» 0ג״ל שם״ם היא וצ״ל• :שמידת׳ או י״ל שאין כוונת ובמו לפיתת ממש אלא לבשר פירוש הראביד 182 עבודה זרה פרק חמישי י א ו ת עבדי — כי הפי׳]רות[ אחד שנאכלו אין להם קדושה׳ וכיון דהנהו פירי דפרע להו לא ועז מיחדול לפדעון בההוא שעתא דהוו שביעית סי׳ קיימים לא חיילי עליהו אסו׳ שביעית למפרע ולא אגלי מי ל ת א למפרע דהנד פירי דמי שביעית הן שיאמ׳לא אחר הביעור לב .ולא מבעיא בשמיגית דשרי אלא אפי׳ בשביעית עצמה כה״ג אם פרעו להם בשר או דגים בשביל ysmאחר שהפי׳]רות[ וכנגדן הבעלי אוסרתו גאכלין איצ לבער כדפ׳]רישית[. באתנ — / 1היכא דבא עליה ואח״כ גתן לה ,ואמי לה ת ח ל ה לילג סתם, למפרע, דלא הוה מיוחד ל אגרא שאסור הטלה איגו אלא בשעת בשביל ביאה ,שאין מאיסות הביאה׳ הביאה וכיון דההוא שעתא לא הוה מיוחד לא מתסר שויהלד. נתן לה ואחיכ בא עליה ניהול — דהא קיים אתגן בשעת ביאה. ] ד ף םג ,א[ אי דאמ׳ לד .קנה לין מעכשו — אע״גא ע״מב ש ת ב ע ל י לי וגבעלה לו לבסוף. פשיטא דנזותרג — שאין זה שכר ביאה אלא במתגה הוא והביאה ל( את עומק כתנת רבמו תבין אם תעיין בס׳ ודגי* וכמש׳׳כ אחיכ ,וזה נראה יותר. ההשלמה בפירקין סי׳ א ובמה שהאתך שם המו״ל ז״ל בביאור הדבר עיי׳׳ש ויוגעם לך, לב( וכגון שזמן מ ו ר לא( סיס ו1״ל. :שיאסרון׳. וע׳ תום׳ דיה יאות. פירות אלו נמשך בחוך שנה ח ,וברור הוא שרביגו ם״ל שאעיפ שהי׳ בעולם בזמן שלוו פירות שביעית כיון שלא נתיחדו לפרעון אין בהם קדושת שביעית ,אבל רש״י 0י׳ היו בעולם בשעת הלוואה ותום׳ דיה יאות ס״ל שאפי׳ אם היו בעולם כיון שלא נקנו לג( בתר כשמש שחסר. :בסלה׳ כדאי, לעניים לא חייל עלייהו קדושת שביעית. ל (1מלה זו אפשר לקראה ג-כ .מיניה׳ ,אבל יותר נ׳ לקראה כמו לקמן בסוגיין. שהעתקתי בפנים. ב( ע׳ רש-י דיה ליחול ודיה קני שכפל לכתוב « :דעל א( נ׳ דחסר . :דאמר״. מנת ביאה נתנו לה׳ ,ובעניד חשבתי שגם רשיי מפרש כרבינו אבל ראיתי שהמאירי כ׳ את שטת רבינו כאן בשם .יש מי שאומר• )ולא הזכיר שם רבינו משום שכ׳ ע״ז. :ואין הדבתם נראין״( ולא כ׳ בשם רשיי ,ולא ידעתי למה ,אחיז ממתי לזקיני החתם סופר ת י ל בחי׳ דיה והנה שמסביר שלפירשיי הוי כאלי אמר קני מעכשיו וכשאבוא אליך, ורשיי ס״ל דדברים שבלב אלו הוו דבתם עיי׳׳ש שהאתך לבאר שזו היא כוונת רש״י, ג( בניי דאי׳ בדקדוקי ולמדתי מדבתו שנדי של רבי נו אינו סי׳ רש ״י ,וכן נ׳ מהמאית. פירוש הדאב״ד היא שמה ד המתגה, קרקע דאדם פרק חמישי שאומר לחברו הא עבודה זרה לד מגה ע״מ 183 שתתן לי פלוגי ,שאין המתגהד ,דמי הקרקע אלא מתגה הוא והקרקע תגאי המתנה, והאי טלה נמי מתנה י הוא ,ומשום מאיםותא דביאה נ מ י ו לית ביה דהא ליתנה בשעת ביאה. לא צריכאז דא״ל — כלומר לא יהא רשאי בעל חובך למשכנד בו חוץ מדעתך לפי שעדיץ לא הקגיתי לך לגמרי. ואי מצסריך לך — לפורעו לו מדעתך או למוכרו שקליה מעכשו, דכיון דלא אקגייה ליה הקגאה גמורה מותר ,ומצי גמי מקרבא ליה דהא אי מצטריד לירח. טלה , זה נמים — כלו י כיון דאי בעי גמי מצי הדר ביה י ,כי ייחדו מאי הוי ,כמאן דלא מיחד דמי. א י קאי ליה בחצרה הא קני ליה וקאייא — ואמאי קרי ליה ואח״כ גתן לה ,הרי גתון ועומד בשעת ביאה ,וגבי זוגה גויה גמי מצי לאקשויי קא קגי ליה להאי משעת ביאה ,שהרי בגוי מעות קוגות ,וביאתה הן הן דמיה ,ותדיצא גמי סליק לתרויהו בע״איב. ל פ י י ג שהק׳ לו תחלה ליפלוג וליתני בדידה בד״א ]דף סג ,ב[ ה( 1״ל- :המנה״. ד( ברור שט״ם היא מ״ל. :תנאי״. סופרים אוח ע. ו( וקד הגמ׳. :פשיםא דשת״ ,ר״ל אפילו בלא קדמה והקריבתו .וזה לא כר״ן ,בסוגיין, ולפי מיי של רבינו לא ק׳ קר תום -סב ,ב ד״ה אלא ושפיר גרםינן .ומתנה בעלמא,,.״! ודע שגי׳ הגמ׳ ם .היא :ה״ד אי דאקגייה ניהלה מעיקרא מתנה הוא דיהיב לה אי דלא אקנייה ניהלה מעיקרא היכי נמיא...״ ,ונראה שכ״ה גס גי׳ רבינו ,ומ״ש רבינו. :ומשום מאיםותא ...דהא ליתנה בשעת ביאה״ ,הכל דברי רביגו הם ,וע׳ ר״ן םד״ה גרסינן. ת( אולי ז( כגי׳ דאי בדקדוקי סופרים אות 1וכ״ה גם בגמ׳ ס. וי״ל. ס( כ״ה גי׳ גמ׳ ם .ג״כ. :סלה זה נמי הא קא מיחסרא משיכה״. חםר . :אמר״. י( לענ״ד כי רבינו .כלומר״ ,משום שכוונתו ליישב קר הרא״ש בםוגיין םי׳ ב :מה שאלו בגנד .מיחסרא משיכה״ הרי שכר פעולה אינו px־ קנץ ומזה הוזיא הרא״ש דהאומר לםועל אתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ דאת החפץ לא קנה שהרי לא משך ,והרי רבינו תנא המסייע לרא״ש ז״ל ,ומ״ש הרא״ש כ׳ הריסב״א בשם הרשב״א, ואיתא בחי׳ הרשב״א למםיכתין )עודנו בכת״י( ,וע׳ ק1ות התשן חו״מ שלב םק״ד. יג( בתר שמכאן עד םוף יב( = בענץ אחד. יא( מלת .וקאי״ ישנה בגמ׳ ם. , 184 פירוש הראב״ד פרק חמישי עבודה זרח בחנוני .חזר וחקי לו דאפי׳ בחנוני שאין מקיפו במי היה יכול לחלק ולאסור כגון שאמי ליתן להם לשתות בדינר ויקנה לד חפץ פלו׳ משלי .דהא מיחד איקרי בשעת שתיה דד*.ל כמי שגתן מעות באותו חפץ וכדרבא׳ אלא יד מפליג ש״מ דכולהו אסר אלא ח ח משתה בדיגד זה וקי לד׳ יגאי .ת ה עקד. — /פי׳ אזךס שהוא חייב לו אם לא ייחד לו ליש מקיפו דמי לא מחסד כדר׳ יגאי. והכא אמר — הים דאסור. רב פפא כגון שהקדימ — ורישא דקא שרי בדיגר זהב קגיסו קאמ׳ צאו ושתוסז זה .כלומר שעדיין אני חייבת לו דינר מותר ,אע״פ שאמד להם דיגר זה .כ י ת דלפועליו קאמר ולא לחנוני לא קנאו החנוני לאותו דיגד. צאו ואכלו חושש מ1ו>ום שביעית — צריד להזהד אחר פועליו א״ל אם יש׳]דאל[ הם שלא ילכו אצל חגוגי החשוד למכור פי׳]רות[ שביעית. ואס גויים הם שלא ילכו אצל חגוגי גוי להשקותם ייג ,והא חכא דבשעת אכילה ושתיה עדיין לא נתיחדו לו דמיהן שתחול עליהן אסור י״נ ואסור שביעית, אלא אמרי׳ כי קא מייחד לד\ לבסוף ההוא שעתא חייל עלה ואסורים למפרע ואע״פ דלית׳ לאסור בעולם ואשתכח דכי קא פרע חובו ממעות החליפין קפדעו. המקיפו דמשעבד ליה — פי׳ אותו יעד]ראל[ משועבד לחנתי משעת נתינת היין לפועליו. דכיין דאורחיה לאוקופי ליהיח — כל שעתא, אותו יש׳]דאל[ הדבור אמר אין מקומם כאן מ״ל להלן סג ,ב אחר ד״ד .והבא ,ואולי גם המלה .בעיא׳ שבסוף הדבור הקודם שייר לדבור זה ,וא-כ -בעיא״ דיל -מ נ ץ אוזר׳ ,וריל ״פירוש אחרי ,וכבר כתבתי שבכת״י אין הפסק בין דבור לדבור ולא בין המלים שהן הבאות מן הגמ׳ ולמלים שהן סירוש רבינו ,וחלוק המאמרים ולחלק בין המלים של הגמ׳ למלים שבהן מתחיל הפירוש היא עבודה קשה מאד רבת העיון ,ולת יכול להיות שלפעמים סדיתי סו( טיס ובמקום •זהב קני• !יל »זד ,הכי״. יד( חסר- :מד׳לא״. בעבודה זו. יזז( בגם׳ ס .איתא י 0לענ״ד ר״ל בשלא הקדים. טז( חסר :״בדינר״. פירוש הראב״ד עבודה זרה •רק חמישי 185 משעבד עצמו ל מ ו נ י וקני חגוגי דיגד גבי יש׳]דאל[ ,הרי הוא כאלו מיוחד לו כ ב ר אותו הדינר משעת שתיה שהוא דמי יין ,ואסור דפודע חובו ממנו. חנוני והא שאיו מקיפו לאים תשתעבד ליה יש׳]ראל[. — א מ ׳ כ — וכיש האי מ ,ואי משום שעבודא דאית ליה עילויה הזין ליה כמאן דמיחדי ליה דמי מההיא שעתא ,א״כ כל החנונין נמי האמ׳כב משעבד להו. אלא דלאכה ל״ש מקיפו ול״ש שאין אע״נ ד מ ש ת ע ב ד ל ת י ק כ ג — ר׳ יוחנן כד הואיל ולא מיחדי דמי .הוה בשעת אכילת הפי׳]רות[, דתנאכו דבי ר׳ ינאי כיון דיזפי סירי דעניי מההיא שעתא הוו משעבדי למפרעיגהו, ואפ״ה בשעת אכילת הפי׳ ]רות[ כית דהנהו דפרעי לא הוו מיחדי של , שביעית ק א דשדי. יהכא , — קתני דאםוד דשימ דאמ ]דינן[ כיון דהשתא מיחדי אנו דואין אותן כאלו הן מיוחדין בשעת שתיה והנה כי כבר נאסרו בידז ואסו׳ לפרוע מהן. אלאכז אמר רב פפא — קודם שתית הפועלים ,דקני ליה חמדא גופיה ,והרי משקה את פועליו יי״נ. רב אשי אמר — שנמל היין מן החנוני והשקהו לפועליו .שכבר קנאו משעת הגבהתו ,והנה הוא נהנה מיי״נ שהוא משקה לפועליו המוטלים עליו להשקותם ולהאכילס ,ורישא דקתגי בדיגד זה מותר ,היק צאו ושתו כ( בכת״י כ׳ אח״ז ים( כ״ד ,הגי׳ במד ם ,.ר״ל בלי מלח •מי״. מילת •ליה״. כא( שהרי מםי ליה הנאה •מא״ ,וברור שס״ם היא ,ולכן לא העתקתיה בםנים. בזה שהשקה לפועליו ,בשכר שהוא חייב להם ,ראה רש״י ד״ה מדין ואולי כי רביגו .כ״ע• כדי ליישב קר הרמב״ן בחי׳ וז״ל :וחמהני וכי דבי ר׳ ינאי מדין ערב משחעבדי אינהו כב( כ״ה בכח״י ,ונ״ל ש1״ל• :הא מיהא״ או גופייהו לווימ נינהו ,עכ״ל. כג( כ״ה בכח״י ,ולענ״ד ס״ס היא ו1״ל• :ליה״ ,כדאי׳ בגמ׳ ולכן ש1״ל• :הא״. כד (.ר שחסר• :מיחםר״. כד( ג׳ דחםר• :ס״ל״. שמתי את הקו אחת מלה זו. כז( לא מאתי גי׳ זו ,רק בתםב״א ,ע׳ בדבתו. foאולי ז״ל• :כהא״. 186 פרק חמישי פידוש הראב״ד עבודה זדה ואני לא אעשה כי אם שאתן הדינר פותר ,שלא נטל היין בידו להשקותם לפועלים ,ומאי חושש דקתניכח׳ כלומד צריד מלהזהר שלא יאכילם מפי׳ של חנוני החשוד על השביעית ולא ישקם מי״נ• אבל ר-כאנס ד י ש ׳ ] ר א ל [ לא קני ליה לחמדא מההוא שעתא לא ניחוש לפריעת הדמים שיתבענו לאחר שתיה כדאמ׳]רינן[. שכרו / לשבור — כית דדתנה בקיומו לפי שעה עד שישברנו הוא כדי שיטול שכר בשבירתו. אין עוררין — פי׳ שחורשין בין הירקות ב י ד ל כדי להשות בהן את הארץ. בכלאים — בין כלאי זרעים בין כ״כ לב .ששניהם אסו׳ מאדוע ומלקיים בארץ יש׳]ראל[לג. ]דף סד ,א[ אבל עוקרי! — סי׳ עוקרין הא׳ מתוך א הב׳ כדי שלא יכחשו זה את זה והיל ניכוש א למה שנשאר. סברוה שהרי הא מני — וכדמתרץ לה רבה ב מ ״ ק ב כלה ר״ע היא / רע״א אף המקיים ,ואפיה עקירה שרי משום מיעוט תפלה׳ ואע״ג דההיא עקירה היל ניכוש דהוא קיום לנשאר. הא מני רבנ! ואי רבנ! מאי אריא לעקורה — פי׳ רישא! דמקיים כח( רקתני בסיפא ,הרי אסור גמור הוא שהרי חפירות או היין שלו הם לגמרי. ל( דיל במעדר אשר ביו ולא במחרישה עיי שתרים ,ע׳ ישעיה ז ,כה. כם( ר״ל בסיפא. לג( מן התורה ,שהרי לב( = כלאי כרם. לא( קריאת פלד .זו מסוסקת היא לי. כלאי הכרם בתוגה לארץ אינה רק מדברי סופרים כדאי׳ קידושין לח ,ב ,ועי תוס׳ בסוגיין דיה אין )השני(. א( פירושו של רבינו לא נזכר בראשונים רק במאירי שכ׳ וזיל• :וגדולי המפרשים ]כן קורא המאירי לרבינו[ סירשו עקירה אחת מתוך שתים כדי שהנשאר יגדל יותר ,וזד, תמר״ אלא שלשון הסוגיא מעיד עליו• עכיל ,ולא זכיתי להבין במה הסוניא מעידה על ג( דברייתא שמיידי מעמר בכלאים ב( במועד קטן ב ,ב. סי׳ רבינו תיע. סרק חמישי פירוש הראב״ד 187 עבודה זדה ליה ולא עקד מיניה ש״ד דהא לית בהוד מקיים כלאים אסור אלא זריעה בלבד ,והאי םוגיא אזלה כולה כרבה ב מה ד ר ט של חורשה ,ומ״ה אליבא בין לעדור בין לעקור שרי ,דלא ס״ל לרבנן אסור דרבנן אבל אליבא דרב יוסף דאמר התם ב זריעה, בכלאים אלא ח ו ר ע הוא, דחורשו תולדה הכא ודאי בין לר״ע ורבנן אסור לעדור ולעקור בכלאים דזורע מיהא לרבנן ואלו משום מיעוטא תיפלה שרינן לעקור ,ומשום דרבה ורב יוסף אסור, כרבה ז הלכתא למי׳ ]מר[ רוצה אה בר משדה ענין ומחצה ז, שקלי׳ סברא ח דר״ע היא אכלה מילתאט, וטרי׳ אליביה, ואיצט׳ וי״מי עוקרין לגמרי ,והוא בקיומו עד שיעקור אותו בידו ויטול שכר עליו ,ואמיא לא ששכר לעוקרה שמא היה שכירתו של זה הכלאים מרבה לשם פועלים שימהרו לעקרה וגמצא ע״י מתקיים שעה או ב׳, והואיל ואי עביד מעשה בקיומו כגון שגודר סביבו לוקהיב לדעת ר״ע הכא אע״ג דלא עביד מעשהיב אסור ,ולזה הפי׳ יוכל להתפרש אפי׳ לדעת רב יוסף ,ורישא דקתגי אין עוררין אליבא דד״ה הוא לדעת רב יוסף ,והאי דקפריד אי רבגן מאי אריא לעקור אפי׳ לקיים נמי ,אליבא דר׳ יוסף לאו משום רישא קפריד דרישא לד״ה אסור דהא תולדה ח ו ר ע הוא ,אלא אשאר מקיים קפריך כגון לגדור סביבו, דכית דביש׳]ראל[ לא לקי בדגוי אפי׳ לכתחלה שרי. •דמקיים ל י ה . . .שסיר דמי״ לרבנן ,ונ״ל שבמקום המלה •פי׳״ *״ל• :אפי׳״ וז״ל המכתמ )נוי יורק ,חשים( במועד קטן ב ,ב • :אף המקיים פי׳ הראב״ד ז״ל כגון עדור וכםוח ה( ומסיים שם רבה • :לרפויי ד( 1״ל • :להו״. וגודר לפניו כדי לשמרו״ עכ״ל. ארעא האי ]המנכש[ נמי מרפויי ארעא״ ,ולכן ם״ל לרבה דמנכשי משום חורש הוא דחייב. ז( כדאי׳ בבא בחרא קיד ,ב ,ונמזינו למדים ,שרבינו ו( מ״ס היא ו1״ל• :דמנכש״. ם״ל שלא רק במילי דבבא בחרא הלכתא כרבה אלא בכולא תלמודא וע׳ יד מלאכי כללי הדיש אות תק1ו ,והוא ז״ל מביא שרבינו בהשגותיו בהל׳ נזירות ס״ה הל׳ םז פסק ח( נ׳ חנ״ל • :םברוה״. כרבה בפלוגתתו עם רב יוסף בענין גזירות ,עיי״ש בדבריו. ם( ר״ל על כל הברייתא גם ארישא דאין עוררין וכר ,ואעס״י שרבי׳ מפרש את םוגיין כן לא השיג על הרמב״ם הל׳ כלאים פ״א ה״ג שפסק שאסור לקיים כלאים ואם קיימן אינו י( כן פי׳ גס רש ״י ראה גם רש״י סד״ה לוקה עיי״ ש בכסף משנה ומשנה למלך. יא( מכאן והלאה לי׳ ברש״י ,ולענ״ד רבינו או היש מפרשים רזו לתרץ בזה, ת״ל לא. הלא אם לא י׳עקור עמו יתקיימו הכלאים ,ואיכ אדרבה יהיה אסור מלמגוע להשכיר ע*מו, יב( מן התורה, שהרי ע״י מניעתו מלעקור הוא מקיים את הכלאים יותר ויותר. וכמו שתי׳ זקיני רבינו עקיבא איגר ז1״ל בגליון הש״ם את קר תום׳ ד״ד ,רבי עקיבא 188 •יק חמישי פירוש הראב״ד עבודה זרה 0ו פ א משוס דהיל רוצה בקיומו — ניל דוקאיג שהיה בידו לנוגשו ולפרוע ממנו מיד ומדעתו המתין לו עד שמכרן׳ אבל אם לא היה בידו לנוגשו ועיכיד מרחיב לו את הזמן ,אע״פ שאמר לו הגוי איני יכול לפורעד עד שאמכור ייני שרי. והתנן — /הא הכא דרוצה הגר בקיום ע״ז שלא תשבר׳ גר וגוי מפגי שהיא מעולה בדמיה כשהיא שלמה .ורוצה בקיום היין שלא ישפר ולא יתחמץ׳ כדי שימול מעות הרבה כגגדן׳ אלא ש״מ רוצה בקיומו כה״ג דלא קעביד ביה מעשה לא גזור רבגן. אמר רב הונאסו מת׳ בע-ז — פי׳ בעיז שהיא שבורה סז ואין לה עלוייז מפגי כספה תהבד* מי׳ לא שברה גוי .אלא מאיליה גשתברהיח, וקסבר עובדין לשברים ים .י״ג גמי בחרס הדרייני — שא״א לשפוד ולהחמץ. והלא רוצה כ שלא יגנבו אלא אמר רב פפא תניא נמי הכי בד-א — אמתגי׳ קאי דאפ׳ גר וגוי שירשו וקא׳]מר[ ]דף סד, ב[ אבל נשתתפו — אחר בד״א כשירשו. שחלקו או יש׳]ראל[ וגוי שגשתתפו והיו להם ע״ז וי״ג אסור — לומר טול אתה, מיס רוצה בקיומו אסור, והיל שלא ישתתף עמו ,אלמא רוצה בקיומו אסור וירושת גר שני. ינ( דברי יבינו אלה כתבם הרשביא בתורת עיייש ,ורק משום למעונך תיפלה מותר. הבית בית ה שער ב דף קלח בשם רבינו .וכן שאר הראשונים זיל ,אכל הריסב״א כ׳ וזיל: .נראין דברי הראביד זיל שאם אין ישראל יכול לנוגשי או שיש לו איבה אם לא ימתין שהוא מותר דהא אנוס הוא ואין כאן רמה בקיוסו כי היכי דלקנוס דמיו...״. סז( סי׳ של רבינו הוא סו( גי׳ זו לא מאתיה בשום ססר. יד( = ועל כחזו. פי• חדש ,וגי׳ הגמ׳ שלשנינו» :בע״ז המתחלקת לפי שבתה״ .םוכיזזה יותר כפי׳ רש״י, נם אריכות לשון התי׳ לא נראה כפי׳ רבינו ,לכן משער אני שגי׳ אחרת היתד .לפגי רביגו. מ( לעניד דיל אף אם השאר שלימד .אין לה עלוי מפני שהיא מכסף או זהב .וזה שויה יזז( ולכן אינה בסילד .כר-י לעיל מא ,ב. בין שלימה בין שבורה ,וכן ר גם מסי׳ רש-י. כ( אולי חסר מה שנוסף בגמ׳- :בקיומו״. יס( כדאי׳ לעיל מס ,ב. פירוש הראב״ד סרק חמישי ע ב ו ד ה זרד. 189 א י זהו גר תושב — שאתה מוזהר עליו משום ביומו תתן שכרוכא ושאר מילי טובאכב. אלה ה ״ ג כ ג אלו לא באו לכלל — שלא קראו הכתוב גר ותושב כד על שהרי כל הגויים מחהרין עליהן. ו א י זהו גר תושב זה גר אוכל נבלות — פי׳ שהוא מחהר בכל חייבי כריתות כה אלא שאיגו מחהר בחייבי לאוין כג״ל, וי״מכו שקבל עליו כל המצות ח ת מן הגבלות. מיחדץ ג״ל אצלו יין אפי׳כז בעיר שרובה גויים ואין מפקידי! כז — יחוד הוא שאיגו מגיח בשמירתו דאמ׳כח אלא שהגיחו בביתו ויצא והלך לו בעיר וסוסו לחזור אחר שעה וליטלו ,ואין מפקידין הוא שמגיחו אצלו בשמירתו יום או יוםים ,ומשום שאיגו מקפיד על מגע גוי כס ,שמא נכנם גוי בביתו וראה אותו כשהוא מטלטלה וגוגע בר* והוא גמי גוגע בה, כי הוא סבור שהוא שלו ,אבל ביחוד שהוא זמן מועט וגם אין לו רשות לטלטלו ל אין חוששין שמא גכגס גוי בביתו וטלטלה והכגים ידו לתוכה, כב( -מובא״ לא מאתי אלא להחיותו דאי׳ בםוגיין ולתת לו כא( כדאי׳ ב״מ קיא ,א. כג( אימי נגלה כדאי׳ בםםחיס בא ,כ וסםקו הרמב״ס הל׳ עבודה זרה סיג ה״ד ,וצ״ב. יודע איזו גירםא בא רבינו לשלול ,וע׳ גתורת הבית גית ה ריש שער ד שגרים •אלו ואלו״. כה( pמפרש דבינו את המשך הגמ׳• :שקבל עליו לקיים כד( נ׳ ש1״ל• :תושב״. כל מצות האמורות בתורה ח ח מאיסור נבלות״ )ובהבאה חסרה המלה וכ״ו( ,אבל יגעתי הרבה להבין ,מ״ם מוקי לה רבעו בחייבי כריתות ולא סי׳ הדברים כמשמען ,ולא זכיתי להבין ,וצ״ב .וז״ל המאירי םד״ה ואע״פ• :וגדולי המפרשים ]וכוונתו לרבינו[ פירשו שאינו נזהר על חייבי לאוץ שלא יעבור עליהם בשעת תרו אבל נזהר הוא על חייבי כריתות -עכ״ל ,וידוע שדרכו של המאירי בהביאו דברי קודמיו להוםיף על דבריהם ולשנות את םמונס כדי לפרש כוזנתם .ונ״ל שאימות כריתות לאו דוזקא וה״ה לאיסורי סקילה, כו( בתר שלפני רבמו לא הי׳ כ׳ בגמ׳ •שקבל — עמ״ש רבינו להלן ד״ה ובגוי. מאיסור נבילות״ ,וכן לי׳ בדקדוקי םופתס אות ת וגס בגמ׳ ם .ליי ,וגס מדברי רש״י ד״ה כח( כ״ה כז( ב״ה הגי׳ בגמ׳ ם .וגם בתורת הבית שם. כל ג׳ שלא גרים לד- בכת״י ,ואינני יודע לפרשה ,ודוחק גדול הוא בעיני שמונת רביגו היא דאמר לו לגוי שמניחו בביתו ויצא ,וכמו שכ׳ תום׳ במונח רש״י שמייחדין אפילו הודיעו שממליג וכ״ו, ודע שבכת״י נראה שהכותב כ׳ מתחלה •שמניחו״ ,ואח״כ העביר את הקולמם על אות •מ״ ל( בדבת כס( כמו שסי׳ רש״י בראשונה ראה תוס׳ ד״ה אין. משה ממנה •ה״. 190 סרק חמישי פירוש הראב״ד עבודה זרה ואפי׳ בעיר שרובה גויס׳ שהרי הנכנסים לביתו גוים הם אפיה מותר כי מה שאין לו רשות לעשות אין מניח לעשות לגוי. שמנו כיינו סיד ויינו לא מי קהוי י״נ לב — דמדקא׳ כייגו אלמא ס״ל יינו נמי אסור בהנאה ,דאי לאכילה מקיש לה למה ליה לאשויי ליין .אלא לאו להנאה מקיש לה ,והיינו תמיה׳ שמןלג אמאי שמנו אסור ,מי איכא למיחש ביה לנסוך. אלא יינו כשמנו — מה שמנו אסור באכילה ומותר בהנאה אף יינו אסור באכילה ומותר בהנאה ,מ״ט לנסוך דידיה ליכא למיחש ,מאי איכא משום ספק מגע לא מתסרא בהנאה לד ,מ״מ אסור בשתיה או משום ספק מגע לה או חתגות ,דמ״פ הרי הוא בכלל לא תתחתן .והוא הטעם לשמנו דאסור ,ואע״ג דאמ׳לו לגבי תנוק גוי pיום אחד עושה י״נ לאוסר במגעו לז בשתיה ,התם משום דאתי לכלל מגע גוי ,דלמא אתי למסרך ,אבל הבא כיון שקבל עליו שלא לעבוד ע״ז אין בו גזי׳ מגע גוי כלל אלא ספק מגע חבירולח שאיגו מקפיד עליו מגעו לס ,וגבי עבדים שמלו ולא טבלו מ גמי אע״ף שמלו בית שלא טבלו ולא קבלו שלא לעבוד ע״ז יש להם גזי׳ גסוך כשאר גוים. רשב״ג או׳ יינו / — קסבר כיח דאינו מקפיד על מגע גוי א״א שלא גגע בו גוי ולא סייע עמו בשעת הגתות ,שאין בעיה בעצמו דורד ואינו משלה מן הבור לחביות בעצמו .וגם נותן לו לשתות ומחזיר ידיו לחביות והגוי מחג לו ומוציאו מן החבית להשקותו .שאין מקפיד על הגוי בכל אלה הלכך ה״ל ודאי מגעו אסור בהגאה. ואמ׳ לה מותר בשתיה — דס״ל לדשב״ג דכיון דהוא איגו מנסך לא( ברור רבמו אלה מיושבת קר ר״ת על פי׳ רש״י הראשון ,שהוא ג 0פי׳ רביגו. לב( = יין נסר ,ולא בהגהת שטיס היא ו1״ל. :ושמנו׳ או שגיל, :שמן״. לנ( נ*ל שמלה זו הביח שמחק מלת .יין׳ ,ולא בדקדוקי סוסרים אות א עיייש. לד( כיכ רבינו נם לעיל נה ,א דיה נפל .דספק מגע יתירה היא או שחסר . :וכיו״. לד (.של גוי ממש הנכנס בביתו כמשיב לעיל דיה מיחדין. אינו אוסר בהנאה. לז( ובגר תושב לא אסרינן משום מגעו הוא רק משום ספק מגע לו( לעיל נז ,א. מ( דאי׳ לעיל נז .א. לט( ג׳ ש 1ל . :במגעו׳. לח( ר*ל גוי ממש. גוי ממש. פירוש הראב״ד פרק חמישי 191 ע ב ו ד ה זרד. הגה מוזהר הוא ממגע הגוי שלא יגסך את ייגו ,וגם גזי׳ חתנות אין עליו עקר גזירת שבית שנכנס כ״כ לקבלת המצות לא גגזור עליו״ וס״ל כי חתנות לא היתה אלא משום הרחקת ע״ז ,וכיון דעקרה הרחקה מא ,ליכא למיחש לע״ז ,אע״ג דאיכא שאר מצות טובאמב למ״ד שקבל עליו ז׳ מצות, אפ״ה לא גזרי׳ לא בשמגו ולא ביעו ,וה׳ צרפתי מג מפ׳ כי גר׳ דה״ג ר׳ יהודה מד אומר לא בכלל מה ואי זהו גר תושב זה אוכל נבילה ,ומפ׳ מיחד שעה או ב׳ ,ואין מפקידין זמן מרובה מפני שיכול להחליפו ביין שלו שאינו חשוב מ ה והוא אסור כדקתני סיפא דינו כשמנו ,אבל ביחוד שהוא זמן מועט לאחלופי לא חיישי׳ ,ולמגע גוי אחר לא חיישי׳ דכיון דאינו מגסךמו למה יגע בו ,ומי׳ מגעו ודאי אסור בשתיה שאפי׳ מל וטבל ואליבא דר׳ יהודה דאמר זה גר אוכל גבלות מ״מ הרי הוא גוי ומגעו כמגע גוי שלא בכוגה דאמ׳מז אסור בשתיה ומותר בהגאה שהרי אין מגעו בכוגת גיסוך ,ייגו כשמנו ומותר בהגאה ואסור בשתיה דמגעו כמגע תב״ימח ,דכיון דאיגו מכוין לגםך ,מ״מ אסור בשתיה דגוי הוא ועל הגוייס גזרו על מגעם שלא בכוגה שאסור בשתיה ,ולמגע גוי אחר שגמר את יינו לא חיישי׳ לאסור בהנאה כיה דלא חזי׳ דגגע בה הגוי כולי האי לא מחמריגן ביה הואיל ואיגו עובד ע״זמם ,ואסור בהגאה דחיישי׳ דלמא גגע גוי ביינו שאינו מקפיד על מגע גוי ביין שלו ,שהרי מגע שלו כתגוק גוי דאסור בשתיה ולמה יקפיד ,ואמ׳ לה מותר בשתיה, קס׳]בר[ כיון דאינו עע״ז ואינו מגסך אפי׳ כגוי תגוק לא הוי ג לאסור ייגו בשתיה ,ואע״ג דלא מל ולא טבל ,אלא מותרת בשתיה ,ולא ם״ל הא דתניאנא הלוקח עבדים מן מג( כבר כתבתי מב( שאינו מקיים. מא( כ״ה בכת״י וג״ל מ ״ ל • :והרחיקה.- שאין בית לברר למי גתמזן רבינו בשם זה אם לרש״י או לרשב״ם או לר״ת ,חלק מסי׳ זה כ׳ ברש״י וראה מ״ש תום׳ ר״ה אין בשם ר״ת אבל גם שם לא כ׳ כל מ״ש רביגו. מה( אולי מד( כ״ה חגיי בדקדוקי םוםריס אות ת ובתורת הבית בית ה ריש שער ד. מו( נ״ל שט״ם היא ו1״ל כדאי׳ חסר וג״ל כדאי׳ בגמ׳• :לא באו בכלל גר תושב״. ברש״י• :דאין לו הנאה בכך אינו מניח ליגע״ או שחםר קודם זה וג״ל כמש״כ תום׳ ד״ה אין ביישוב סי׳ רש״י• :ולמ0ע גוי אחר לא חיישינן שאין הגויים רגילים ליכגם בחיר החנות ולמגע ע*מו לא תיישמו כיון דלא פלח לא נגע ולא מגםך• ולס״ז זריך מת( = תינוק בן יומו דאי׳ מז( לעיל נת ,ב. לתקן לשון רבינו כן נלענ״ד. מם( ברור שחסרים כאן דברי הגמ׳• :רבן שמעון אומר יינו יין נסך״. לעיל נז ,א. נא( לעיל נז* , נ( כמש״כ רבינו לעיל םד״ה אלא יינו. 192 שרק חמישי פירוש הראב״ד הגויס עבודה זרה להשיב ו מ בגי השפחות גדולים עושים י״נ ,זהו םי׳]רושו[ ,ויש עליו ,והרואה יבין ,מ״מ מ״ש יינו אסור בשתיה כגוי ,זה איגו שלא גזרו על מגע גוי ביין שלנו אלא מפני ספק נסור ,דהא נטל את החבית וזרקה בחמתו הרי לבור ע מגעו ולא הוא גזרו עליו. מפגי וא״ת מדידה בקגהנב דכחו הוא וגזרו ,אלא ודאי משום ספק שהוא כחו, גםיד הוא, ובהא לא אסתפק׳ כלל ע .ויש עליו כמו אלה לדקדק אלא שאין לי להאדיר. ובגוי עד שישכור — והא גמי אע״ג דשומר שבתו גד דינו כ ג ו י לעגין שביתה .כיון דלא מודה כגוי באסורי לאוין שבו ,או שאיגו מ ו ד ה בעירוב לא עדיף מצדוקי וביתוסי כדאי׳ בעירוביןנה, ולפי חדא דעתי מיגיהו גקט דהאיכא רוקו ומדרסו ובשולו ואיכא מילי טובאנו. ] ד ף סה .א[ שכרו הרי הוא כמין שבאומות — מכיר א שיודע וכופר. לעשות עמו ואע-ג דלא א-ל לעתות ערב ורמינהי לעתותי ע ר ב אין — דהא שלים ליה אגריה ,והאיך פרוסה לחודה קימא ,אבל באמצע היום דהא אכתי מאגריה הוא אפי׳ שכרו לחרישה אסור ,דההוא פרוטה פתוכה בכוליה אגריה ,והרי הוא כמי שא״ל תהא העברת חבית זה במקום חרישת תלם אי. אמר אב״ ב רבא אמר — מתגי׳ ג שא״ל העבר לי כל היום ח ב י ו ת של התר וכל חבית בפרוטה ,הלכד אפי׳ באמצע היום אותה פרוטה א ם בפגי עצמה היא אסר והשאר מותר .והשתא דקי״ל כ ר י א ד דאמ׳ אפי׳ גד( וכמו שפי״ רביגו נג( תיל בהא בגר תושב אין ספק כזו. גב( דאי׳ לעיל ס ,ב. לעיל דיה ואי זהו ,ושבת יש בו גם כרת ,ואולי מ״ש רבינו לעיל .כריתות״ ,לאו j$pm נו( ד*ז כ׳ הםאירי בשם רבינו. נה( סח ,ב. ב( כמה פעםים מ י נ ו בכת״י זה סלים מן הגמ׳, א( אולי חסר. :רבונו׳. שאינן קשורות כלל למ-ש אחריהן וגם פי׳ אין בכח׳׳י על מלים אלו ,ל pמשער » י pמסדר וברי רבינו יומו שהשי׳ חסר כבר לפני כותב כתיי זה או שדלג עליו. שגירסתו בדברי רבא היתד. :.הא חדל העבר לי חבית חבית בפרוסה הא חדל העבר לי מאד *....וכן נראה שגרים גם רש*י .וגם בתורת הבית בית ה שער ב דף קלח ד( לעיל מס״ ב, נראה גיכ כן ,אבל גי׳ כזו לא מאתי וגם בגמ׳ ס .לי׳ כן. מרק חמישי פירוש הראב״ד 193 עבודה זרה ח ב י ת כ ח ב י ת ה יוליך הנאה לים המלח והשתי ו מ ו ת /מיהא כל זמן שהיא מעורבת בהנאה. בהן שלא אבל חבית הפרישה חבית דקתני מותרות׳ וברית׳ פרוטות, דאע״ג דכמו לאבדה, בפרוטה לעתותי ק׳ חביות והוכר אותה דאיל ערב, בק׳ פרוטות פרוטה העבר לי אסר כלן היא אסר וכלן ק׳ חביות בק׳ בקבלנות דפליגי אהדדי דמי ז ,אפ״ה כיון דכללן אחת ,שהרי אינו חייב ליתן לו כלום עד שיוליך כל הק׳ חביות ח ,דשכירות אלא אינה מרוטה של בסופה ם ,ה״ל ההוא פרוטה כגון שידע בו שהיא מוכללת בכולן ,ואעיג ובשעת חמישית פרעון איל שיחד לה הילך פרוטה ח ב י ת ראשונה ח ו של ב׳ חו של ג׳ וזו של הי ,אפ״ה כלן אסורות, בשעת שהרי לאחרי אלא השכירות לא חלקן, ומאי הולכת הק׳ חביות ,ומני נמי רבות׳ קמ״ל לעתותי ערבי. איל העבר לי ל ת ר מ י לברית׳ כגון ששכרו סתם, בדפ׳]רשתי[ ,אבל חבית חבית בפרוטה אם עשה כך אותה פרוטה א ס ר והשאר מותר ,מי׳ ליש׳ ]נא[ דברית׳ ק״ל דקתני נמצאת של י״נ, חבית דמשמע דלא הוה ידע ליה מעקרא בשעת הולכה ,איך אפשר לשער שלא היה יודע אותה בשעת שכירות אבל בשעת הולכה מ א ה והכירה. ואע״ס שלא היה דשאי לעשות p שכת פותר, והכי איתא , ב ת ו ם ] פ ת א [ ח4 ד (,ז״ל הרשב״א בתורת הבית שם. :ולענץ שסק הלכה כתב הראב״ד ז״ל דהשתא דקיי״ל כר״א דאםר בסי כל הצלמים יוליך הגאה ליס המלח ואמי׳ חבית בחבית ה״נ אמי׳ אמר לו מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאה לים והשאר מותר״ עכ״ל ,וכן *ייד לתקן לשון רבינו כאן ,כי כותב הכת״י דלג כמה מלים ,וגס בהשגות הל׳ מאכלות אסורות ס״ג הי״ח ז( שהרי ק חביות בעד ק פרוטות אמר לו pצ״ל • :והשאר״. ססק רבינו כן. ח( כ״כ גם רש״י בד״ה ולא קשיא ,והרשב״א ולא אמר חביות אלו מ ד ק פרוסות. בתורת הבית שם כ׳ וז״ל• :כולו אסור ששכר אותו חבית פחיך בכל השכר שהשכר אחד הוא וקשיא לי דהא קיי״ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל חבית וחבית שהוא מעביר זוכה כנגדה בפרוסה אחת וא״כ למה אסרו* עכ״ל ועיי-ש מה שתי׳ ,ולענ״ד קד הרשב״א קשה גם על רש״י וגם על רבינו ובתירוצו אין סי׳ רש״י ורבינו מתורצים עיי״ש ,ועמ י הרמב״ן בחיי ,ומ״ש הריטב״א בזה לא זכיתי להבין כלל עיי״ש. ם( קשה ל• אד הלא לעיל ים ,כ ובשאר מקומות שבש״ם לא קיי״ל pאלא אדרבה כמש״כ הרש א שהעתקתי בהערה ח) ,ורש״י לא כ׳ ד״ז ,אבל אעפ״כ קשר״ שהרי אן• אם הגוי יעכב __/רו של הפועל )ראה רש •י במתני׳ בריש סרקיןא שכרו מותר שהפועל י( וכמש״כ תום׳ כבר וכה גו( ,וי״ל אבל סוף דבר דברי רבינו לא זכיתי להבין וצע״ג. י«> דמםיבחיז ס״ח ה״ד. ד״ד .הא ע׳ בדבריהם. פירוש הדאב״ד 194 ] ד ף סד* ב[ פרק חמישי הוה שפיך עבודה זרה מיש׳]ראל[. — /שהיו לוקחים אותו בהיתידא קטרח ,שעדיין בכיליו של יש׳]ראל[ הוליכה .והלא ד ת ה בקיומו, אף משהריקו לכיליו של גוי נאסר בעריבת יץ שבתוכה או במגע הגוי הוא ד ת ה כקיומו ,שאם יבקעו גאדותם ויפסיד הוא הגולפא שלו, שאם לא יהיה להם יטלו הגולפא והוא יפסיד ש כ ח .דמתגה בהדיהו ,שלא יפסיד לעולם הגולפא שלו אע״ג דנמטיידו זיקיזע ,א״ג דמייתו כלים דקים א ם יבקעו אלה ישימו באלה והוא לא הפסיד כלום ,ה׳ צרפתי יג. והוא ע קםרחיד תלמודאסו — הוא דקפריך. כלומר גהי דלא פאגיראסז קעביד שהגולפאסז שכר הספינה ,אפיה אסור מ לטרוח באסורי הגאד- 30p עמהם דםתנהיח להתנות עם המברוגא להקל מעליהם שכר המעכרא. א״נ להם כלומר לא היה הוא מעבירם אלא שהיה הולך— דיהיב להויס קמרי החותם שלו להראותו — שלא הולך למעבורא לומר שע״י עמהם אלא שהיה גותן לקחו היין ויקל להם בשכרם ,כי גכבד היה בעיגיהם .וגיל דוקא שלא היו מרבין בשכרו מפגי שכד המעברא שכמו כן היו מתנין הגולפי לשאר השפוכאי ,אבל אם היו מרבין בשכרו אסור ,ששכר אסר שלוחו והמברונא שלוחו הנאה הוא נוטל או על ידו או עיי הו* יין שנפל ידיחן — דלא בלעי כלל. יב( ברשיי שלפנינו ליי ,ואיי האם הי׳ לפני רבינו מהוורא אחרת של רש״י או שכוונתו יד( פגי׳ דקדוקי סופרים אות ק : יג( נ׳ דס-ס היא מיל . :והאי. לםפרש אחר. סו( 1ב למה פי׳ ובמו כן ,ומדוע לא .והא קסרח באיםורא ומעביד לה מעבורי.- ניחא לי׳ שאלו שאמרו לאביי שאלו .pועוד למה לא פי׳ כן גם על שאלת .והא םז( כיה בכחיי ,וניל ש1״ל. :באגרא קעביד שהגולפא לאו שכר רו1ה בקיומו״. יז( אפי׳ בחנם כמו שיתנא פן התוספתא שב׳ רבינו לעיל םד״ה אמר הספיגה הואי. אביי וכמש״כ הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ב סוף דף קלח וכן בטור יו״ד קלג. יח( כן גרים רבינו בגמ׳ במקום גי׳ שלנו . :ח ד ל למברויא מעיקרא״ ,אבל גי׳ רביגו לא מאתי בשום ססר ,רק במאית מצאתי סמך קל שגם הוא זיל גרים כן. יט( כ״ה הגי׳ בגמ׳ ם. פירוש הראב״ד היו ואם סרק חמישי עבודה זדה 195 מבוקעות — משום דבלעי ושמא יש בהן ג״ט ,וגיל כ שאם היו הענבים מרוםות והעגבה נטולה מעוקצה שהיא כמבוקעת ואסור, או אפי׳ הוא מרופה וקרובה לינטל מעוקצה אע״פ שלא ניטלה. ומעשה / לפי שאין בהנאתן בנים — פי׳ שהוא גט״ל כגריסין לחומץ. ההוא ושרוד\ לאסור בהנאה, של ביתאכא דלא — / דמי והיץ לכבשיןכד, ביץכב דלאו בעיניה ,והרי הוא בקנקנים של גוים ולא שדי — מפ׳ לה בגמ׳ אנט״ל. יעשנו מרדעת כדי לתת למתוקי טעם טעמ׳ בחיטים כג, עביד, ולית׳ לרבנן כה. — /דכית דמלבוש אדם הוה מעיקרא דלמא אכתפיה ,ותנןכו לא יתן המרדעת מ אפי׳ להוציא הזבל ,ובמרדעת כלאים קמיידי ,ודוקא שאבד בו כלאים דלא חזי ליה ולא מזדהר בגויה ,אבל כלאימ הנר׳ מותר לעשות מרדעת אפי׳ מבגד שהיה תחלתו משל אדם ,דד״א חזי ליה ומזדהר ,ומשום אסור רכיבתו על החמור ליכא למיחש ,דבגד החמור הואכח ותנןכו מרדעת של /ולאכט יתן . / והלא ל — פי׳ חלא דאיס׳ לגו חמרא דהיתירא ,חמרא לגו חלא — חמרא דאיםו׳ לגו חלא דהיתידא .אביי אמר אסור לא — כיון דקרב לגבי חלא אשתגי ריחיה והיל ריחיה חלא וטעמ׳ חמרא חלא הוא ומין במיגו כ( תוספות דבור המתחיל ואם כתבו שכן אמרו בירושלמי ןבפריקץ הלכה ,p וכיון שרבינו כ׳ •ונ״ל״ ,משמע שפי׳ את הירושלמי בדרך אחרת ,וראה מאירי ,שאחרי שבי ד״ז בשם רבינו oוז״ל• :וכן יראה מתלמוד המערב שאמרו שם נדלדל חותמן כא( כגי׳ הרי״ף הרי הן כמבוקעות״ עכ״ל ,הרי שכ׳ -וכן יראת״ ,ולא כ׳ וכן אמרו. כג( סי׳ זה כ׳ הרשב״א בחי׳ כב( ט״ם ו1״ל :והיה. וכ״ה גם בגמ׳ ס. כד( לעיל לח ,ב דבידוע שיש בו יין אסור אסי׳ בהנאה ,כחזקיה בשם רבינו. כו( כלאים ס״ט מ״ד. כה( לעיל כס ,ב דמוחרין בהנאה. וחלפה כמותו. כח( והיא רק מוזעת תחתיו ,ראה תופי ד״ה הרי. כז( חסר• :על כתפו״. ל( דבור זה מקומו לקמן לפני ד״ד. כם( והמשך המשנה• :אץ בהם משוס כלאים״. בת תיהא ,וכן תראה ממ״ש רבינו בעצמו• :דאזל אביי לעיל...״ ,ואינני יודע פשר לא( צריך לומר •כמשהו״. לדבר איך טעה כותב הכת״י לכתבו כאן. פידוש הדאב״ד 196 במשהו. עבודה זדה פרק חמישי ואע״גלב דאזל אביי לעיל בתד טעמא ,התם דלא אשתני בגויה כלל אבל הכא כיון דאשתגי ליה כמאן דאשתגי טעמי ,ורבא סבר ריחיה חלא , /חמדא הוא בטעמיה וחמרא הוא בשמיה ושגוי ריחו לאו כלום הוא. ]דף סו .א[ וחלא חלא דחנזרא — דאםד. דשיכרא חמירא — דהיתידא. דחיטי וחמירא דשערי — לעגין ט ב ל א שגתערבו זה בזה, דטבל וי״ג מין במיגו במשהו ב. ה״ג אמר אביי בנ״ם שנוא והאי חלא דמתקרי בתר טעמא אזלי׳ רבא אמר במשהו בתר /אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלי׳ דתנן — במ׳ ערלה פ״אג תבלין ב׳ או ג׳ שמות ממין א׳ או ג׳ אסו׳ ומצטדפין ורש״א ב׳ שמות ממין א׳ או ב׳ מיגין משם א׳ איגן מצטרפין, פי׳ ב׳ או ג׳ שמות כי ההוא דתגן במ׳ כלאים ד פול המצרי והחירוב אינן כלאים זה בזה ,ותגן לעיל מיגיה החיטין והזוגין /אינן כלאים ,ב׳ מיגין משם א׳ לר״שד ,כגון דלעת יוגי ודלעת המצרית ו ,ודוגמתן גמי בתבלין ז והכא לגבי ערלה. ואמר זזזקיה — ומה טעם מצט׳ והואיל ואין שמ׳]ותיהן[ שוין והם ב׳ מיגין. במיני מתיקה — שטעם שגיהם קרובים זה לזה וכשהן בקדרה לב( פי״ זה עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בחי׳ בשם רבינו. 1 (1״ל :מיב, ב( כדאי׳ לקמן עג ,ב. א( כסי׳ תום׳ פסחים ל ,א ד״ה אמר. ה( ממה שדייק רבינו ד( ס״א מ״ב. שם מ״י ,ובססרינו ישנם שינויים עיי״ש. לכתוב ,לר״ש״ ,משמע שמ״ש ת״ק ,או ג״ מסרש רבינו כרש״י שר״ל ג םינץ וג שמות אבל בהשנתו בהל׳ מאכלות אסורות פי״ד ה׳׳ו כ׳ רבינו וז״ל. :כדאמרינן בעלמא ג שמות ו( שהן כלאים זה והס מין אחד שלשה מינין והם שם אחד אסור ומצטרפין• עכ»ל. בזה כדאי׳ במשנה כלאים פ׳׳א מ״ה ,המאית בםוגיין סד״ה ולענין כ׳ פי׳ זה בשם רבינו עיי״ש ,וע׳ בהשגה הל׳ מאכלות אסורות סט״ז הס״ו שכ׳ וז״ל, :השמות הללו אסותם הם״. ז( הרמבין בחי׳ כ׳ כגון כרפס של גגה וכרפס של אפר שם אחד הן וב׳ מיגין עכ״ל אבל פירוש הראב״ד אין סרק חמישי 197 עבודה זרה טעמן חלוק כלל שהקדרה מתמתקת כל צרכה מביניהם ,ואע״פ כשהן עצמן טעמן חלוק זה מזה ,מ״מ כשהן בפגי ומצטרפין בקדרה טעמן שוה לגמרי לאסור אותה ,ור״ש סבר כיה דחוץ לקדרה אין מתיקותן שוה אין מצט׳ ,ומה שהוצרכתי לפי הטעם לר״ש מפני שאין הטעמ שוה לגמי ]די[ ולא פירשתי בו הטעם מפני שהן ב׳ שמות או ב׳ מינין ,לפי שמצינו לר״ש ענין דבי אי, שמות ובי כדת׳ מינין במעילה ח הואיל מצט׳ הבגד והשק והעור בשיעור אחד בטפח ,כדתי י המקצע מכולן יא מחלקן ושיעוריהן שוין במקצת והם /אר״ש מה טעם ם, פי׳ , /והכא גמי אם לא שהטעמ אין השמות והמיגין מחלקין אותן הואיל ואיןיב אסור א׳ ושעור א׳ ,ור״ש תרתי אית ליה כי ב׳ אסר כגון ערלה וכלאי הכרם אע״פ שהן , מין אי ושם אי ושעור אי אין מצט כדאיתי׳ לקמן וב׳ טעמים כגת ב׳ שמות ממין א׳ או ב׳ מיגין משם א׳ ואע״פ שהן אסור א׳ ערלה או כלאים איגן מצט׳ ,אלמא בתר טעמא אזלי׳ אע״פ שאין שמותן שוין. ורבא אמ׳ הא מני ר״מ — ולא כדחזקיה ,שאע״פ שלא הושוו לא בטעמן ולא בריחן ולא בשמן והם ב׳ מיגים מצט׳ דכתי׳יג לא תאכל ,./ וכיון דכללן לאסר במקום אי ה״ל כמאן דנפקי כולהו מחד קרא לאסור, וכל שיעורין Tשבתורה לאו דוקאטו ,דהא איכא חלב ודםםו דלא מצטרפי כדאי׳ בכריתות טז, והאיכא תרומה וכלאי הכרם לענין ק׳ ומאתים דלא מצט׳ כדאי׳ במעילה יז ובמ׳ ערלהיח ,אלא כל היכא דאםור א׳ הן כגון ערלה וערלה אע״פ שהן ב׳ מינין ובי שמות ובי טעמימ מצט׳ ,א״ג כל היכא דמין זר כ הוון כגת חיטים וחיטים או חיטים וזוניןיס ושעורן שוהכ רביגו לא כ׳ ד״ז משומ שבהשגות בהל׳ מאכלות אסורות פט״ז הם״ו גראה שם״ל שהן ס( נ׳ שחסר הקו ,לסמן וכ״ו ,והמשך המשנה: ח( יח ,זג שם א ומין א עיי״ש. יא( וההמשך• :למושב טפח״. י( שם בגמ׳. •מסני שהן ראויין לסמא במושב״. יד( ברור ש1״ל • :איםורין״. יג( דברים יי ,ג• י מ ברור שם״ם היא ו1״ל• :שהן״. יז( סו ,ב ,מדסרם שם רק אלו גת( ד ,ב. טו( גם הרמב״ן בחי׳ כ״כ. ים( שהם מין א כדאי׳ ריש כלאים. יח( ס״ב מ״ב ומ״ג, שנקראו תרומה. כ( ז״ל המאירי בםוגיץ סד״ה אע״פ. :מגדולי המפרשים ]וכוונתו לרבינו[ סרשו מ נ ץ זה שכל שאין שיעורן שוד ,אין גמטרסין לאסור אף כקל שבשניהם ,הא אם היה שעורם שוד ,אמ הוא מין אחד או שם אחד או טעם אחד נמטרסץ אע״ס שהם שני איסורין כגון פירוש הראביד 198 ב׳ אסו׳ אע״פ שהם לעגין ג״ט ואע״פ טרק חמישי כגת ערלה וכלאי שהן ב׳ טעמים עבודה זדה הכרם או אפי׳ וב׳ מצטרפי׳, שמות תרומה וכלאים כללא דמלתא כל היכא שאין סו שיעודן שוד ,אין מצט׳ לאסור אפי׳ כקל שבשגיהם וכל שכן למלקות ולקרבן ,אבל היכא דשעורן שוד .אין נא מין א׳ הוא אע״פ שהן ב׳ אסר מצט׳ ,ואסור א׳ הגה אע״פ שהן ב׳ מיגין וב׳ שמות ו ב י כ ג מצמ׳ ,ולהכי אהגי קרא דלא תאכל כל תועבה ,ור״ש לית טעמים ליה צרוף אלא א״כ הן אסר א׳ ושעורן שוה ,ובדברים של טעמא עד שיהא טעמן שוה ,אבל הטין וזוגין או שעורין ושבולת שועל לא מצט׳ אפי׳ מאיסור א׳ לפי שאין טעמן שוין ,ולגבי טומאה שהיא ענין א׳ ושעורה שוה במדדסות אע״פ שהן ב׳ שמות וב׳ מיגין כגת בגד ושק מצט׳ לקל שבשגיהםכג ,אפי׳כו טומאת מת ושרץ שאין שעודן שוהכג ,מי׳ ק״לכד .מ״ש טומאה לעגין תרומה כו וכלאים דאף ע״ג דלנ״ט הן תעדובתן כדת׳ במס׳ ערלהכז שאור של תרומה וגצטרפו שוין לאסר את /ור״ש מתיר, לזרים ולכהגים ,אפיה לעגין ק׳ ודי לא מצט׳ כדת׳ בההוא פרקאכח ואיתא גמי במעילה כס התרומה ותרומת מעשר וחלה /עולים /ומצטדפי׳ הערלה ל / ואיגן מצט׳לא, כדאי צריכין, הגי הוא דמצטדפי, ומדשעודן שוה לגיט לשעוריהן נמי לגבי טומאה דבגד ושק אבל תרומה י וערלה לצטרפי לא מיהא לקל שבהן כדפ׳]רישגא[ ,ואיכא למי׳ שיעודין דג״ט לא שעוד א׳ הוא למחשביה כשיעורין שוין ולצטדפיגהו אפי׳ במה שאיגן ערלה וכלאי הכרם ,היה איסור אחי כגון ערלה או כלאי הכרם אע״ם שהן שני שמוח ושני מינים ושני סעמיס מטרפים״ עכיל ,והנה לסנינו כתב רבינו פעמיים רק »מץ אחד• לבד׳ וקי לומר שהכותב דלג פעמיים ,ואע״פ שדרכו של המאית ז״ל להוסיף ולגרוע אי איזו מילים בדבת הראשונים שמביא את דעותיהם )כדי לבארם וליישבם( ,כאן נ׳ יותר, כא( כ׳׳ה בכת״י וברור שס״ם שדבת רבינו ה* ונוסחא אחרת היתד ,לפני המאית. כב( כיה גם בדבת רבינו שהעתיקם המאית ראה הערה כ ,אבל היא ת -ל - :אפ״. בהשמת בהל׳ מאכלות אםורוח פי״ד ה״ו כ׳ רבינו ,שאפילו באיסור אחד בעמן סעם כד( ד״ז אינני מבין ,ודעתי נוטה לומר בג( כדאי׳ מעילה יח ,א. אחד ,וג״ב. כה( = קשה לי. שבמקום -אפי׳״ »״ל- :אבל לא״ ,אבל אץ הדבר ברור בידי ,ו1״ב. כז( ם״ב מ״ט כו( ר״ל לתרומה ,והכוונה מ״ש בץ ענין טומאה ובין תרומה וכלאים. ל( -הערלה ...ואינן צתכין• ליי כס( טו ,ב. כח( שם מ״א. ועיי״ש במשנה. לא( כדאי׳ להתא במם׳ לפנינו במשנה שבמס׳ מעילה רק במס׳ ערלה שם איי. ערלה שם מ״ג. סרק המימי פידוש הראב״ד שוין, אבל קצע מכלם ועשה בגד בין לדי ת א כ ל לד ואהני 199 עבודה זרה שיעורי מדרסות שעודן גמור וקצובין הן כדתביא במעילה לב לג״ט בין , , /והא דאמר לר״מ דערלה וכלאימ מצט , למלקות קאמר, והכי מוכח שבכללות הוא״ מ״מ הוי לאויהן מיוחדין במעילה לג, ואע״ג לכל א׳ ואי בין דלא במקומו לד\ לא תאכל למצרפינהו ,והכי מפי במעילה לה לגבי פגול וגותר , דלעגין אכילה מצט וגפקי להו צרוף מלא יאכל כי קדש לו ,כל שבקדש פסו׳ בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילה ,דלא לקי על אותו לאו אלא על פלפל הלאוין המיוחדין להן במקומן ,ומאן ד מ פ י א ג׳ שמות ממין א׳ כגון אדיר ו ל ס שחור ,טועה הוא ,דא״כ מה תיובתיה דדבא מהא והא לעגין חמירא אמר רבא שמא אולי׳ ,והגי גמי דחיטי וחמירא דשערי דחד שמא גגהו ובתר פלפל מיקרי לח ,ועוד לס דהוו נמי מין א׳ ,ומאן ד מ פ ׳ מ גמי ג׳ שמות ג׳ איסורין כגון ערלה וכלאים ותרומה ,א״א להעמידה מכמה אגפי ,חדא דהא קתגי לה לקמיה בההוא פרקאמא דתגן תבלין של תרומה ושל חולין מב שגפלו לתוך קדרה היכי פסיק /וגצט׳ ותבלו ור״ש מתיד ,ועוד למילתיה דמצט׳ לאםר לכל ,האיכא כהגים דשדי להו דהא ח ד מיגיהו תרומה הוא ,ועוד ממגי מה שיגה את הלשון ולא שגאה בשמותיהן ככולה מתגיימג והחי ]כס[ יוסיף עוד. ] ד ף סו ,ב[ בת תיהא — ריח גוי ליש׳]ראל[ אם הוצדד לגוי ריח חיץ מניחין אותו להריח ביין שלגו ,דלא גיחוש שמא יגע בו או שמא ישאב מד ממנו לפיו. לד( חסר» :לאו״ ,ראה תוססות לג( אימי יודע איפה. לב( יה ,א. לה רש״י בםוגיין. לו( שמוח בם׳ לי• לה( מ ,ב. דבור המתחיל כל. לס( איגגי מבץ. לח( ע׳ הגהות הב״ח אות ב שהרגיש בקר זו ותיתה. מ( ר״ת כדאי׳ בתום׳ שבת סם ,ב ד״ד .תבלץ ,ובםוגיין ד״ה תבלין כ׳ מתס, מא( שם במס׳ ערלה פ״ב מסיו ,ודע שאת קושיות רכינו על נדי ר״ת כ׳ הרמב״ן בחי׳ םד״ה הא בשם רבינו ומיישבן ,אלא שברמב״ן במקום •ר״ת״ כ׳ :״ר״ת״, מב( מ״ם ו1״ל• :כלאי הכרם״ כדאי׳ במשנה שם וגם בדברי רבינו שכ׳ הרמב״ן שם. מג( שם באותו הסרק ,והרמב״ן שם מסיי* שבירושלמי מם׳ ערלה מםורש כר״ח ,ובספרו זה של רבינו תנמא סעמים אחדות ,שהראשונים ז״ל מביאים ראי׳ )או פי׳( מירושלמי מד( והקלוח שבפיו מחובר ליין שבחבית ,ע׳ מאירי וריםב״א. ורבינו אינו מביאה. פידוש הדאב״ד 200 יש׳נראל[ רבא עבודה זדה פרק חמישי בדגוי אביי /מ ה — מאםורי הנאה בבונהמו. מותר — אפי׳ אמר אלא במתכוין ,דכיון דלאו לריחא קאי לאכילה ריחיה לאו כלום הוא וה״ל שלא כדרד הנאתן ,דבל איסורי הנאה אלא אינה דרד הנאתן ע״זמס דהנאתן כדאסי׳ בפרק א׳ מט. תנור ש״ענ כדאי׳ בפס׳מז, אבל דודד דישאמח והדס בכד אפור במתכוין ,ואי לאו מתכוין אע״ג דאפשד שהסיקוהו י — נמי כמץ לאו לריחא קאי ואע״ג של שרי דיש בפת גא ,ה״מ כגון ערלה גב וכלאים דאסו׳ הנאה ננהו .אבל ת ר ו מ ה דאינה אסו׳ אלא באכילה ,אם אין בה טעם תרומה מותר. ]דף םז ,א[ ולוקין תהו בתיד עליו כ ל עזטעמו וממשו — פי׳ ממשו זהו כזית א של איםו׳. — והוא שגאכל אותו כזית בתוך כדי אכילת פרס, כגון שהאסור מדובה בתוכה. ] ד ף סז ,ב [ טעמו פרס שאין א אכילת ושיעורן ולא ממשו האסור — מדובה שלא אכל מן האסור עצמו כזית בתוכו כ״כ, פרס ד׳ ב ביצים הלכד במדי ג להוד. מד (.בכת״י ישנן ב או ג מלים שקריאתן אינה ברורה לי ,ונ״ל לקראן. :וקמתהני הנאה״. מו( ואינני יודע מה יענה רבינו על קו׳ חום׳ ד״ד ,אביי ,ע׳ מהרש״א ומהר״מ וגם בחי׳ מז( כה ,ב ,וע׳ חום׳ לעיל יב ,ב ד״ד• אלא ,שלא זקיני החח״ם סופר למסיכתין. נ( = שבח עצים. מט( לעיל יב ,ב. מח( צ״ל, :ריחא״. ס״ל כרבינו כאן. נב( כדאי׳ פסחים כו ,ב. נא( ראה תום׳ ד״ד ,אמר. א( זהו פי׳ של ר׳ אליהו שכ׳ תום׳ סז ,ב םד״ה א״ר ,ומשער אני שבתום׳ הי׳ כ׳: .ר״א״ ,והמונה לרבינו ,ומי שהוא פתר ו פ .ר׳ אליהו״ ,וכבר הראיתיך שבתום׳ לעיל לס ,א ו״ה אמר כ׳, :ר׳ אפרים ביר דוד״ ,וגס שם הכוונה לרבינו עיי״ש הערה ה. ודע שכפי׳ רבינו בטעמו וממשו וכ״ו פי׳ גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פס״ו ה״ג, ב( הרמב״ם שם פסק ג ועיי״ש בלחם משנה מ״ש בכוונת ו ב ת ר׳ אליהו שבתום׳. ביצים ורבינו לא השיגו ,וא״כ גם מכאן יש לערער על הכלל שכ׳ רבותינו האחרונים ז״ל, ג( מלה זו אפשר שאם רביגו איגו משיג על הרמב״ס ז .א .שהסכים לדבריו ואכמ״ל. ד( ד מלים אלו. :ושיעורן הלכך במדי ]או .בשד״[ להו״ ,ברורות לקראה גס .בשד״. פירוש הראב״ד אע״ג או דאיכאה אחרינא פרק חמישי עבודה זרה דפגנוה בהדיה — שהיה 201 בה מלח הרבה שלא היה בה כל צרכה ת ה הוסיף פגם על פגמה מותר ,דלא בעי׳ שיהא כל הפגם בשביל האסר ,והייגו רבה טעם לפגם ,ש״מ מהבא דגט״ל , מגבלה חזי ג מ ר י לה ,ונבילה הראויה ל ג ד י ,וקי״ל דאע״ג שפוגמת מעט אכתי לגר, כדגר׳ במ׳ חולין ז גבי אוכל נבלות עוף טהור ח נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיהא חזיא ליה ,והא ודאי אפשר שלא נפגמה מעט בירידתה ור״ע לתוך מעיו ,וק״לט הא דגר׳ בפ׳ אלו עובריןי לגבי טעם כעקר יליף לה מג״גיא ור״ע כדרב חייא לא אסרה ת ו ר ה י ב דלאו גט״ל הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי א״א דלא פגמה פורתא הלכך חדוש הוא ומחדוש לא גמ׳]רינן[ ,ומ״ה אצט׳ כל משרת ,אלמא מדקא׳ דקדרה כת יומא נמי חדוש הוא משום פגימת פורתא מכלל דשאר גט״ל אפי׳ בפגימתה פורתא שרי וגמ׳]ריגן[ להו מגבלה יג ,ואיתא נמי לקמן בשמעת׳ ובסוף פרקי׳ יד להאי ליש׳ ,ותו ק״ל גבי שמןטו ודבשםז דאמ׳ אי משום ג״גיא , גט״ל הוא ,אטו קדרה בת יומא מי ליכא למיחש ,וא״איז דאפי קדרה בת יומא נמי פגמה ליה ,אטו מי פגמה ליה כולי האי דפםיל ליה מאכילה , ל ג מ ] ר י [ ,השתא הוא גופיה אפי׳ למ״ד דקדדה בת יומא פגמה לא קאמר אלא דפוגמה פורתא ,ולתערובתו פגום לגמרי ופםיל ליה מאכילה יח ,וי״נ ע״ג גרוגרות יט נמי מי פסלי כולי האי ,ומילי ניגהו דצריכי עיוגא. ואידך אפי׳ , קדרה בת יומא — פ י ואידך דס״ל נט״ל אסור אמר ל ך לדידך דם״ל הא דרב חייא אכתי איבעי לך למילף מג״גיא לאסור ה( חמר• :מילי״. הן בכת״י ואין ספק בקריאתן ,ואינני יודע לפרש או לתקן. ח( דבזה מיידי הפסוק שמובא שם ז( עא ,א. ו( נ׳ שחסר• :קרויה נבילה״. ס( קר זו בדרך אחרת הקשה גם הרשב״א בחורת הבית ראה רש״י ויקרא יא ,מ. בית ד שער א דף קם ותירצה ,וכן במאירי בםוגיין ד״ד• יש ,והס ז״ל לא בשם רבינו יב( חסר• :אלא יא( = געולי גויס. י( סםחים מד ,ב. כתבוה עיי״ש. יג( ר״ל נם״ל גמרינן בםוגיין מנבלה וא״כ סגומה סורתא צריכה בקדירה בת יומא״. יד( לקמן עד* ב. להיות אסורה דהא כל נבלה פגומה סורתא כמש״כ רבינו לעיל. טז( לעיל לס ,ב ,ועי׳ תום׳ לעיל לח ,ב ד״ד ,אי שכ׳ דסתם כלי ט! (-לעיל לו ,א. גויס אינן בני יומן ,וע׳ מאירי ועמ״ש רבינו שם ,והמאירי שם ד״ד ,והדבש כ׳ מ״ש רבינו יט( לעיל סה ,ב ,וע׳ יח( בתמיד., יז( = ואי אמרת. שם ולא מ״ש כאן. פירוש הראב״ד 202 עבודה זדה פרק חמישי דהא פגמה פורתא ,מיהו לדידיה לא ס״ל דאע״ג דלאו בת יומא דפגימה לגמרי סבר אסרה רחמ׳ וילפי׳ מינה כ ,והכי מוכח בסוף פרקיןכא ,ומאן דשדי לא פגמה כלל כ ,א״ג פגימה פורתה אפ״ה אסור עד שפגום לגמרי הוא דבעי כדמפ׳]רישגא[ ומאן לעילכב, ליה דמקשי במילתיה בעלמ׳ לאוקומיה ,א״נ שהיה ס ב ו ר דמאן דשרי בנט״ל אפי׳ לפגימת פורתא שרי ולא היא לא שרי ליה ליה, עד דפגים לגמ׳]רי[ ,שמעתין איתרצן לה וההוא דסוף פרקיןכא נמי אפשר לפ׳ כדפ׳]רישגא[ ,כי היכי דלא תיקשי ל ד בהדי האיך מלתא לעילכב מההוא גודאכג דהכא ובסוף פרק׳ להד פי׳ דפי׳]דשתי[, ואפשר כי רבנן דהתם הכי הוד ,ס ״ ל כ ו דפגימת משהו שדי ליד* מיהו אנן לא ס״ל הכי ,ותמיה׳ לי שובא דרבנן דהתםכה ,דאי ס״ל הא ד ד ב חייא וקדרה ב ת יומא פגמה פורתא ,ובעלמא נט״ל אפי׳ משהו והכא גבי ג״גיא אסור וחדוש הוא איחדית בהו רחמי ,מ״ש ד ק ד ד ה שרי ב ת יומא חדית ,והלא גבי שאד אםו׳ פגימת משהו ופגימת טובא כי הדדי נגהו ,ועוד מי הזקיקם לומר דלא אסרה תודה אלא ב ת יומא ,כיץ דחדוש לא מצאי גימד גמי דבכל ג ״ ג מ קאמ׳ רחמ׳ וחדוש הוא ,וגר׳ דברי ת ל מ י ד כי הנהו רבגן בודאי לא ט״ל הא דרב חייא ולא ס״ל כרבגן והכא לדדהו כל ג״ג אסור ואע״ג דפגמה לגמרי דחדוש היא ולא גמ׳ מינה, דהשתא גבלה דגוף האסור הוא כשנפגמד ,מאכילה שריא ג״ג דטעמא בעלמא גגהו לכ״שמ, אלא ודאי חדוש הוא ,ושאר נט״ל מותר ,מוטב דגלפיגהו מגבלה ולא מג״ג ,זהו דעת דרבגן דהתם ,והא דקאמ׳ קדרה בת יומא גמי א״א דלא פגמה פורתא לטעמי דר״מ קאמר, כלומד אפי׳ לדידן• דט״ל כרב חייא השתא מיהת הא פגמה פורתא ,ואיגהו ס״ל כי בפגימת משהו שרי, הלכד להו קדרה אפי׳ תימא דקדרה בת יומא שרי אפ״ה חדוש הוא דשדי ,וד״מ לא ס״ל הכי כלל בת פרקיןכח יומא אע״ג דפגמה דמגבלה גמ׳ דפגימת משהו לא שרי ליה ,הלכד פורתא דין הוא שתהא אסו׳, והגך דםוף דאמ׳ וכלן שבשל כס בהן ,ס״ל כד״מ וס״ל כרב חייא. כ( כמש״כ גם תום׳ ד״ד! ואידך. בבדק הבית ובמשמרת הבית בית ד שער א דף קט. כג( גיל דט״ם היא וצ״ל: כב( בדבור הקודם. בא( עו ,א ,ושם לי׳ ״פורתא״. כו( אפי׳ באיגה כה( פסחים מד ,ב. כד( ראה תום׳ ד״ד .ואידך. »סוגיא״. כח( עה ,ב. »( = לא כל שכן. בת יומא ,שהרי גם בת יומא חדוש הוא. כט( בכ״ה הגי׳ :״שנשתמש״. פירוש הראב״ד ] ד ף סח׳ א[ סרוחה פרק חמישי מעיקרא 203 עבודה זרה כגון שהיתה מותלעת בחייה. — אלא א פ ג ו מ מעיקרא ד״ה מותר — דהוי כגבלה סרוחה מתחלתה. ר , דמעקרא, אבל י ש נ ן אמ׳ דהתם איסור גופיה הוה פגום טפי הכא דפגום מעקרא עד שלא נעשה — /שכיון שחמצה כל צרכה הרי מחמץ פוסלה מאכילה. שאור כי מעקרא א ס ר ג, הכא אוכל הוא דפגום אבל האסור כשהוא בעיגיה לא פגום. והא לה ב פ ג ו מ מעקרא מחלוקת — ולא דמי לגבלה סרוחה ש ל חולין ג /ובזה כדי / — וזהו השביח ולבסוף פגום, מפני רבוי שאור באה לידי פגם ,שאם לא נפל שם אלא א מחמצת לב׳ שעות והיתד .ראויה לאכילה ,עכשו כשהגיע , היתה ב׳ שעות כבר נפסלה ,מיהא בתחלה ה ש ב י ח ו שגרם לחמצה בשעה א׳ והיתד .ראויה לאכילה. ור״ש נפל מתיר — מפ׳ לקמן ד. של תרומה תחלה — ויש בה כדי לחמצד .וחמצה כל צרכה והיינו השביח ולבסוף פגם ,ואע״פ שאין הפגם כולו בשביל תרומה ה ,לא היתד .השאור של חולין לא נפסלה על ידה ,מ״מ מסייע לפגם גם ד ^ ואימ׳ הבא ו טעם לפגם מותר ,וקתני ד״ה אסור. נפל של חולין — /וזהו פגם מעקרא ופליגי ,ובהשביח ולבטוף פגם ד״ד ,אסור ,ותיובת׳ דעולא בתרתי. וכ״ת ה״נ כר׳ זירא — כלומר טעמא דרבנן דאס׳ בסופא משוס דלא חשבי ליה לחמוץ יתירה בפגם אלא בשבח ,דאע״ג דפסיל ליה מאכילה א( נ׳ וט״ם היא ו1״ל כמו מהרש״א על תום׳ ד״ד .אמר עולא גם בגמ׳ ם .וגם בדקדוקי סופרים ד( בגמ׳ סח ,ב. סדר משובש. ב( ולא חל עליה איסור מעולם ,חף בכ״ה• :אבל״. ג( כ״ה הגי׳ ותראה שזכה לכתן לדברי רבינו אלה. אות ט ,ואינני יודע מדוע כ׳ בעל ד״ם על זה ,שהוא ו( מלה זו אץ קריאתה ד (.נ׳ שחסר • :שאס״. פירוש הדאב״ד 204 עבודה זדה פרק חמישי משביח ליה לחמוץ עיסות אחרות ,ור״ש דשרי סבר פגום הוא דאפסילה מאכילה והוי פגום מעקרא. ת״ש נזסופא היין וכ״ת הבא ננזי כדשני והא ק ת נ י נ פ ל ] ד ף סח׳ ב[ — אלמא אפי׳ לד״ש ס״ל בחמוץ יתירה פגים הוא לה, ולבסוף היכא פגם מיהו מורי דאםור. אלא ש ״ מ — ותיובת׳ דעולא בתדתי. אלא דאסרי רישא, אמאי רישא אצט/ דמשביח בה מבעיא _ פ ש י , ט דבגן. אמר דמי דהשביח אביי רישא לר״ש א צ ט ׳ — סד״א גהוי כהשביח ולבסוף פגים, גרם לה לחמצה בשעה ז ובהשביח ולבסוף פגם הא קמודה ד״ש. ור״ש ומודיגא — אמר לכו ואסירי, לד אבל היכא דשבח מעקרא מחמת אסור לבדו אסר ליה, הבא באותו עצמו שבח התר היה עמו ואין התר מצטרף לאיסור. , ואפי ׳ אסור לאיסור לא מ צ ט ר י ף דתנן — במ׳ ערלה ח הערלה וכלאי הכרם עולין בק״אט ומצט׳ ורש״א אין מצט׳ ,שאם עלו י ג׳ קבין יא ערלה וג׳ של כ״היב לתוך ק׳ סאה של התר אותו התר מבטל הערלה בפגי עצמה שהיא לו ר״א ,ומבטל הכלאים כמו כן בפגי עצמו ,ואם היה הכל ערלה או כלאים היה העדשים כלן אסו׳ שאיגו אלא א׳ בקי ,והיין שגפל לתוך בודאי לא אצט׳ ,אלא או לגלויי טעמא דשאור של חולין תחלה דלאו כר׳ זידא הוא אלא משום דפגים מעקרא גמי פליגי ,א״נ היא גופה אשמעי׳ דיין לתוך עדשים וחומץ לתוך השעורים גט״ל הוא. דהא ממאיס מאים — והאיג כנבילה סרוחה מעקרו יד. ח( פ״ב מ״א. ז( חסר מ״ש בגמ׳, :אחת איסור״. ברורה לי ,אבל הענין מובן, יא( ג קבין הם חגי סאה. י( נ׳ וצ״ל, :גפלו״. ט( ט״ס וצ״ל :בר״א. יו( דאפי׳ לר״מ מותר יג( אולי ט״ס היא ,וצ״ל, :והוי״. יב( = כלאי הכום. פירוש הראב״ד אלא מגבלה מעתה סרק חמישי 205 עבודה זדה — /וקםבר שרץ דלא מטמא יבש משום דגמ׳ לה הוא ,דכתי׳טו ,עד דהויא לחה בשעתטז מיתה ,דוכי ימות מיותר הוא ,דהא כתו׳ לקמיה הנוגע בנבלתה ,אלא ש״מ למדרש ביה כעין מיתה, , שאם נתיבשה בענין שאינה יכולה לחזור לכמות שהיתה א פ י ע״י שריתה מעת אלא שנתיבשה ע״י לעת טהוריןיז, בפושרין סרוחה ואע״פ שאינה , מ ל ח וע״י אור ואפי הוא ראויה לגר ע״י שריתה במים ב׳ ימים או ג׳ טהורין דלאו כעין מיתה הוא ,וקם״ד בשרצים נמי מגבלה יח לעגין אפ״ה טומאתה גמי לא לגמרי מיגיה ,דאע״ג דיבשים ננהו נמי ליטמאו ,ומ״מ הדוש הוא ים דהא אי מוסרחים ננהו מטמאי היכא דהוו לחים ים ,דהא לא ג מ ר ת להו מנבלה לענין ראויה לגר בין לטומאה בין לאסור ,ולענין יבשין , גמי לעגין טומאה לא תגמרינהו מיגיה ותגן ב מ גדה כ הזוב והגיע והרוק כא , לחיןכב ,אלא לאו ש״מ לא מאיםי ולאו הדוש נגהו ,ורב סבר גט״ל אסור, מעקראכג ,וה״ה מטמ וגבלה לשרצים מינה הראויה לגד דקא׳ רחמנא למעוטי סרוחה דלא אשתני כלל מגבלה ,הלכך לגבי לח ויבש גמי , ג מ ר י להו דלא חדית בהו רחמנא ולא מידי. וה״ג לטעמי׳ ] כ ר [ כד שכבת זרע ורוקו של זב כה נטמאו לח ויבש , , — פ י לדרכו כו דסבריתו ל מ י ] מ ר [ דכולהו מנבלה ילפינן ולא כתוב בהו טעמ , וםריחי בגופיהו, שכבת לגבי זרע ורוקו של זב מי לא מודית דמאיםי לגר אף כשהן לחין אפ״ה מיטמו ולא מקיש להו רחמגא לגבלה, , , א״כ לענין יבשין אמאי מקשי להד לנבלה ,אלא ע״כ בגופיהו כ ת ו ט ע מ דדהו מסריח, , דלא מגבלה גמ ,ש״ז ראוי להזרע ,דהיינו כשהוא לח דראוי להזרע הוא חוץ מש״ז במעי אשה לאחר ג , ואפי , , הוא ימים דרחמ׳ סו( לענ״ד ברור שחסר• :וכי ימות״ ,ולס״ז שמתי את הפסיק, כדאי׳ לעיל סח ,א. והמשך הסםוק ויקרא יא ,לס* :מן הבהמה ...הנוגע בנבלתה יטמא״ ,ובנדה נו ,א יז( כדאי׳ נדה נד ,ב. טז( צ״ל :״כשעת״. דרשו• :כי ימות — כעין מיתה״. יח( ברור שחסר יש כאן ,ולענ״ד תוכן המלים החסרוח הוא• :גמר לה והקשה לו אלא מעתה ששרץ אסי׳ לח הוי כנבלה סרוחה ואעס״כ אסרו התורה א״כ לענין איסורה לא ים( ראה תום׳ ד״ה אלא. גמרינן מנבלה״ .וראה תוס׳ רי״ד מהדורא תנינא. כב( ואין מטמאין יבשין. כא( והשח והנבלה ושכבת זרע. כ( נד ,ב. כד( השלמתי מלה זו ע״ס סי׳ רבינו להלן וגי׳ גמ׳ ם .היא: כג( כר״מ לעיל סח ,א. כו( נ׳ דצ״ל: כד• (.ורוקו של זב״ לא מצאתי בשום םסר. •אמר להו ולטעמיכו״. פירוש הדאב״ד 206 מעמיה כדאי׳ מוהיו והכי אית׳ שבתכח אר״ע, רוקו כתי׳ נמי במ׳ נדה כס. הבא הכא, נכונים כז, פרק חמישי במ׳ עבודה זדה נ מי — בשרצים במותם , /ורוקו ה״ט דלא מפ׳ טעמי דילה דסמיד אמאי דמפ׳ ליה התם ל ,והכאלא מיניהו נקט לפרושי ,ומאן דמפ׳לב האי יבש דנבלה משום דה״ל סרוח לב ,טועה הוא ,חדא ליש׳ ] נ א [ דיבש לא משמע ועוד הכי, דומיא ויבש דלח דש״ז, והתם משום אי סרחון הוא לח נמי סרוח הוא ,ועוד דקא מפיק לה טעמ׳ במ׳ נ ד ה ל ג מכי ימות מן הבהמה כעין מיתה ,ואי משום דמסרחת הא קא נפקא לן לד מ ל ג ר אשר בשעריך ,ותו לא מידי. ] ד ף טט ,א[ אמרטוטי נ פ ל לתוך א חלא מאי — פי׳ משביחו או פוגם. אמרטמ — נ״ל שכבר גפל צמרו ב נפל מעליו ואח״כ שם הבשר ועמד בו עד שנתן בו טעם ,וההוא ודאי ג״ט לשבח הוא׳ אבל היכא שנפל שם בעודו צמרו עליו ג מספקאד לן אי משביח אי פגים. לא גרע מתרומה — פי׳ אינו בטל בפחות מתרומה ,מ״ט דיהיב טעמ׳ עד ק׳ ,ואע״ג דכל אסר שבתורה בס׳ משערינן עד ס׳ יהיב טעמי טפי לא, אע״גה חוץ מהחמיץו ומתבל וגריםין עד דיהבי טעמ׳ ואפי׳ ביותר מק״אז ,עכברא בחלא שגי ,כי מפגי תקפו של חומץ כל דבר המרפהו מעבה ח מיד גיכר ,וס״ל לרביגא דעד ק׳ הוא גכרס ,והאי דקאמ׳ מתרומה, כח( פו ,א ,ואחרי מלת .שבת״ חסר :״פרק״. כז( שמות יט ,סו. .לורכיכון״. לא( כיד .בכת״י ו1׳ שס״ס היא וצ״ל. :וחוא״. ל( נדר ,נו ,א. כס( מ ,א. לד( לעיל סח ,א. לג( נו ,א. לב( לא מצאתי מי שפי׳ כן. ב( .ואמרטוטי״ הוא מלשון הקרא ויקרא יג ,מ : א( בכ׳׳ה הגי׳, :לגו׳׳. ג( הרשב׳׳א בתורת הבית בית ד שער א סוף דף קי כ׳ .ואיש כי ינורס ראשו״. ד( בחלא הוי ספק, סי׳ זה בשם רבינו ודחאו ,עיי״ש ,ומשם העתיקו הר״ן בסוגיין. אבל בדבר שאינו חריף וחמוץ אין ספק שסוגס ,וזהו מ״ש הרשב״א )והר״ן( שם בשם ד (.נ״ל שמלה זו ט״ם היא וצריכה רבינו. :ואינו סוגם אלא מחמת צמרו״. ז( כדאי׳ חולין צט ,א ,ואחרי מלת ו( צ״ל. :מהמחמץ״. להמחק. ח( כ״ה בכת״י ונ״ל שצ״ל. :הרסה ״מק״א׳ יש בכת״י מקום פנוי למלה א. מעבהו״ ,ר״ל שאפי׳ דבר הרפה אינו נימוח אלא החומץ מעבהו ומיד נעשה דבר הניכר. ט( לענ״ד להסביר ,וביותר ממאה כח החומץ מרובה הוא וממחה את השרץ. פירוש הראב״ד סרק חמישי עבודה זרה 207 , בעלמא קאמ ,ולאו משויי כתרומה ,דאלו תרומה אע״ג דאין בו ג״ט םי׳ , אם פחות מק׳ ככל החולין וכפרשי׳יא ואם יותר מ ק הוא אם יש בו נ״ט ואם אסור מותר. לא ודלמא , כתבלין דתרומה — ומשום דקא איהו תרומה אקשיי ליה איהו תרומה ,וה״פ דלמא עכברא בחלא אפי׳ יותר מק׳ נמי יהיב ט ע מ / מפני תקפו של חומץ ,וה״ל חומץ כתבלין של תרומה לקדרה של חולין. רב שיער אחאי בחלא בחנזשין — סבר לא יהיב בה טעם אלא בחמשים. והלכתא נ״ט אידי /־ -פי׳ בין בחלא בין בשיכרא בם׳ ,אלמא קםבר לשבח הוא. נכרי שהיה מ ע ב י ר הניחו בחזקת מ ש ת מ ר — מפ׳ בגמ׳ שפי׳ ממנו ס ת ם והלך לו לדרך אחרת ,שכיון שלא ידע באי זה דרך יצא לו ,או כמה מתירא הוא שמא יבוא דרך עקלתון ויצא לו לפניו ,או שמא לא ישהה ישהה כ״כ ,אפי׳ שהה הרבה מותר. מודיעו פי עד , שפי , ש מ פ ל י ג י ב — כדתניא נמי בגמ׳ לכו ואני אבוא אחריכם, ממנויג ואמר לו אלך עד מקום פלוני יד ואשוב אחריך ע ויש אותו מקום בין הליכה וחזרה שיעור סו שתימה וסתימה ונגוב ושהה בשיעור הזה , אםו , שכיון שהודיעו השהיה והודיעו שאחריו יבוא אינו יא( ״ככל החולין וכדסרשי׳״ ס״ס הן ,וג׳׳ל שצ״ל• :אוסר כל י( אולי צ״ל ן ״ממש״. יג( אע״ס שבגמ׳ אי׳ יב( גי׳ זו לא מצאתיה. החולין״ ,וכדאי׳ בחולין צס ,א. בלשון רבים •חמריו ,אחריכם״ ,שנה רבינו וכ׳ כ״פ )בכל הדבור( לשון יחיד ,ולענ״ד נתכוון רבינו לאשמעינן בזה ,שאם היו הגוים רבים ואחד מהם רואה אס הישראל בא והאחר יכול לנגוע אז אסור ,והריםב״א ד״ד ,כיון כ׳ סברא זו בשם הרמב״ן ,והרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמה כ׳ ד״ז בלשון •אסשד״ וכ׳ שאינו נראה כן מלשון הברייתא יד( את כל דברי רבינו אלה עד סוף הדבור כתבם דקתני בלשון רבים עיי״ש. הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמה בשינוי סגנון קצת ממ״ש כאן עיי״ש, סו( ולענ״ד ברור ששיעור זה הוא אחרי וראה גם ריםב״א ד״ד ,ואם ובר״ן. פירוש הדאב״ד 208 עבודה זדה פרק חמישי מתירא שיבוא לפניו בדרך אחרת קרובה מזו ,ודוקא שהודיעו מקום ה פ ל ג ת ו אבל אם לא הודיעו אע״פ שאמד לו לך ואני אבוא אחריך ונתעלמו עיניו מותר, ממנו משום ואמר דמדתת שמא לא ירחיק שאוכל כדי לשתום ולסתום ולנגוב ,ואע״פ שלענין טהרות אמ׳ שאם אמ׳ להם לכו ואני אבוא שנתעלמו סז ,התם משום חשש מגע הוא וחביות פתוחות או כית אוכלין מגולין הן דבהרף עין יכול לנגוע בהן ואינו גכר מגעו ,אבל הכא דאיכא שתימה וסתימה ונגוב דמגכרא מלתא ומרתת ,ואו׳ אגי כי רישא גמי אע״פ שהודיעו מקום הפלגתו ויש מאותו מקום עד מקום ההפלגה בין בהליכה וחזרה שעור שתימה וסתימה וגגוב כיון שלא הודיעו באי זה דרך ישוב אע״פ ששהה הרבה מותר ,אמר שמא לא יבוא בדרך זו ויבוא בדרך א ח ר ת רחוקה כ״כ כדי שאיגה ישתום שישתום ויסתום ויגגוב. — לשון פתיחת גקב קטן ,כגון שתום העיןיז ,כלומד כדי שיקוב מגופת חבית אפי׳ פ ת י ח ת שיעור קטן כזה אסור. רש״איח כדי ש י פ ת ח — כלומר לגקיבת המגופה לא חיישי׳ כי ד ב ר הוא כדמפ׳ בגמ׳יט, הגכד שאיגוכ מתחבר יפה ,א״ג אין מראה טיט p יומוכא למראה טיט של ב׳ ימים ,אבל אם שהה כדי פתיחת כל המגופה מגופה ועשיית אחרת וגגיבתה אסור ,והייגו חייש לזיופא וד״א לא חייש לזיוסא, זיופא דאמ׳ בגמ׳יט, וד״ש שכית שהחבית סתומה במגופה אין חוששין שמא יעבירגה ויזייף אחרת תחתיה כמותה ,כי מתירא הוא שמא יכיר יש׳]ראל[ את תכוגת מגופתו שלא היתה כזו, ור״א דלא חייש לזיופא כל המגופה ,איכא למימר דתייש לשיתומיכב דרבגן ,ואע״פכג שהדבר קרוב להראות יותר מן הזיוף ,אפ״ה איכא למיחש שמא היה קל בעיגי הגוי לזיף נקב א׳ קטן יותר מכל המגופא ,מ״מ קי״ל כתרוייהו דלא חייש לא לשתימה ולא ל ז י ו פ * וה״מ היכא דלא חדי׳ אבל היכא דחזיי׳ שהעביר אסר כגון א ת המגופה מפי ח ב י ת והכיר בה מלמסה מקום שיתום וסתימה אפי׳ בהנאה דהא ודאי מגעו. שיתעלם מהם ויחזור יז( טמאות״. (3פי׳ של רבינו הוא. לא הקשו בגמ׳ סט ,ב טז( חסר :״מעיניו טהרותיו למקום שיכול לראותם. יט( סט ,ב. יח( צ״ל. :רשבג״א״. במדבר כו ,ג. כב( כוונת רבינו לפרש למה כא( חסר :״דומה״. כג( מכאן לפי ר״א לבד וכמש״כ תום׳ שם ד״ד .והאידנא. פירוש הדאב״ד המניח יינו פרק חמישי עבודה זרה , 209 , — /מ פ בגמ׳יט משוס ספיגה כד אצט . ה ״ ג כ ה הניחו בחזקת משתמר והלך לה ול״ג ברישא מותרכו ,ויס״גכז דלא כתוב בהו הניחו בחזקת משתמר אלא המניח יינוכח והלך לו בקפנדריא , ו נ כ נ ס למדינה ,ולפי ה ג י הזוכט נראה כי הקפנדריא היאכט חזקת המשתמר. כלומר המבוא שהלך מהם שלא ראו באי זו דרך הלך ולא ראו כניסתו , במדינה .ודומה לו הא ד א מ ב ג מ ׳ ל בבא להם דרך עקלתון ,וק״ללא להאי פי , , אמאי א צ ט ברישא לב ה״ד בחזקת משתמר ,לגמרה מהאיך ,דכל היכא דםירש להם ס ת ם ולא ראו א ת דרכו ולא ידעו מקום הפלגתו מותר. הניחו בחזקת לג והלך לו קפנדריא — פ י הקיף דירות הרבה לד ,ג״ללה שלא הודיעו — /כדמפ׳]רישנא[ ברישא. , כר (.גי׳ זו לא כד( נ׳ דצ״ל* :קרון וספינה״. והלאה לי׳ בתום׳ שם. כו( לענ״ד הכוונה ,שלא גרםינן .אם היה בחזקת המשתמר מצאתי בשום ספר. כז( = ויש ספרי גמרא ,וכן הוא בגמ׳ שלפנינו וגם בכ״ה. מותר״. כט( אבל לפי גי׳ רבינו י״ל שלא הודיעו שהוא כח( חסר :״בקרון או בספינה״. מסליג הוי חזקת המשתמר ,ראה תוססות דבור המתחיל היכי וע׳ הערה לב. לב( ב״ה בכת״י ,ונ״ל שט״ם לא( = וקשה לי. ל( סם ,ריש עמוד ב. היא וצ״ל :״ברייתא״ ,וכוונת רבינו היא :אמאי אצטריך הגמ׳ להביא מברייתא את הסירוש על ״חזקת המשתמר״ הו״ל ללמוד ממשנתינו זו וז״ל הרשב״א בחי׳ למםיכתין ]עודנו בכתב יד[ :״גמרא היכי דמי בחזקת משתמר ,תימא מאי קא מיבעיא ליה דהא מדקתני במתניתין ואם הודיעו שהוא מסליג אסור ,אלמא משמע דחזקת משתמר הוי כשלא הודיעו שהוא מסליג ,ומדברי הראב״ד ז״ל שכתב במתני׳ גבי הלך בקסנדריא משמע דאיהו ז״ל מפרש לה הכי ,דהשתא מססקא לן הא דקתני אם הודיעו שהוא מסליג אם הוא הפך מחזקת משתמר ולומר דכל זמן שלא הודיעו הוי בחזקת משתמר או דילמא הא דקתני אם הודיעו שהוא מסליג קאי אחזקת משתמר ולומר שאם הודיעו שהוא מפליג אע״ג דהניחו בחזקת משתמר אסור ותזקת משתמר לאו היינו שלא הודיעו שהוא מסליג אלא מילתא אחריתי היא ומשום הכי מיבעיא בעי לה היכי דאמי האי חזקת משתמר ,ומדברי הרמב״ן נראה דמסרש...״ עכ״ל )ובתורת הבית בית ה שער ד דף קמד כ׳ רק את תי׳ הרמב״ן לבד( ,והנה הרשב״א ז״ל כ׳ :״ומדברי הראב״ד ז״ל שפ במתני׳ ...מש נופ דאיהו ז״ל מפרש לה הכי...״ ,ולענ״ד משמע ליה להרשב״א ז״ל כן״ ,ממה שרבינו הקשה כן רק לפי הםסרים שלא גרסו המלים :״הניחו בחזקת המשתמר״ הא לסי הססרים שגרסו ״בחזקת לג( כגי׳ רבינו המשתמר״ לא הקשה כלל ,וזה מוכיח שדבינו מסרש כמש״כ ,ודוק. לעיל ד״ה ה״ג. לד( כרבא בברכות סב .ב. לד (.דברי רבינו אלה עד סוף פידוש הראב״ד 210 עבודה זדה פרק חמישי כאן שיכנס למדינה וירחוץ ,שאם הודיעו אע״פ שלא אמר לו באי זה ד ר ך יבוא כימ שהשיעור גדול לשתום ולסתום ולנגוב ככניסת המדינה ורחיצה אסור ,אלא כגון שפי׳ ממנו סתם ולא הודיעו מה יעשה לו. הודיעו מקום שתפליג — כדפרישי׳ ברישא לו שהודיעו מקום הפלגה ושיעור ההפלגה כדי שתימה והודיעו שיבוא אחריו באותה דרך אם שהה כשיעור זה אסור״ ודוקא שיש במקום ההפלגה כשיעור זה אבל אםלז שם כשיעור זה אע״פ ששהה יותר הרבה מותר ,מ״מ דמדתת דלמא השתא אתי וחזי ליה. המניח היה טסות נכרי — /מצריד לה בגמ׳לח. אוכל עמו — דולבקי בצד השלחן הוא ,והוא מקום הגהת ולגינין וכלי משקד- והניחו ויצא — אפי׳ בחזקת משתמד אסור ,מ״ט דלא מ ר ת ת מיניה אמ׳ הכי משהנחני אוכל ושותה על שלחנו ויצא לו ודאי דעתו היה שאשתה מה שלפני ככל רצוני. ו א ם אמר לו — אמ׳לט מעתה ,אשץתה[ בעצמי ,כי הרשהו על כל יינו שבביתו ,כי לאותו שעל השלחן לא היה צריד דשות. וםתמ , — ברישא דלא חייש לשיתומא. בולשת רשות לאכול — חיל בשעת שלום שאין באין לשלול אלא שיש בהם מ ולשתות משםמא פתוחות בני העיר. אסורות — שמא נגעו. הדבור כ׳ הרשב׳׳א בתורת הבית בית ה שער ד ריש דף קמה ,וגם בחי׳ למםיכתין ,בשם לו( וכמש״כ רבינו לעיל ד״ד, רבינו ,וכן כ׳ גם הריטב״א ד״ד ,מתני׳ המניח. לם( אומר הגוי. לח( סס ,ב. לז( חסר. :אין״. מודיעו. מא( »״ל. :משל״. מ( »״ל. :להם״. פירוש הדאב״ד סתומות עבודה זדה , מותרות — א פ י נשתהו שם הרבה ,שאם פתחו אותן לא היו םותמין ,שאין בשעת פרק חמישי 211 יראת בעלים עליהם. מלחמה — לפי שאין נפנין אלא על השלל ואין מפגין עצמן לגםך ,מתיראין שמא יתגברו עליהם ויהרגום ,והדי הם כנתפם עליו , ש א פ י הדבר ידוע שגבגסו מותר. כגנב רישא — דקם״ד סופא שהן טמאות משום מגע החמרין עצמן מ״ש , ק א מ שהם עמי הארץ ורישא נמי קא נגעי ,ומתרץ דאין הטומאה מפגי החמרין אלא מפני מגע ע״ר .אחר שהולך בדרך ואין מקפידין עליו. דבעי ] ד ף סט ,ב [ אימאמב — אם דאה אותו שהפליגה ליחוש , , דלמא נ ג ע בפתוחות ופתח הסתומות ,קמ״ל דלא חיישי א פ י הפליג מ״המג. , בדפ ]ריש[ ואזיל ע ל מד ש פ ת דמרתת דלמא קאי אגודא דנהרא הנהר ורואה אותו מרחוק ,הלכך א פ י , שהוא גבוה מקום פתוחות מותרות ,ואי , א ש מ ע י ספינה אבל חנות מר .וק״למו מ״ט נ ק ט בחנות יוצא ונכנס .דמשמע שאם שהה כדי שתימא א ם ו נ ק ט ליה שאם שהה , שישתום אםו , אע״פ אסור, ולמהמח לא , אע״פ שלא הודיעו הפלגתו ,וא״ת אםמז היל למתגא הודיעו ,אלא בסופא א ם ודאי אם לא מדוקיא הפליג הודיעו כדי הפלגתו שהפליג הרבה מותר מט ,ונ״ל כי רישא אורחא דמלתא נקט ,שאין א ד ם עשוי להניח חנותו לגוי ומפליג ,וה״ק אם עשה כמו שדרכו לעשות שיוצא ונכנס הפליג ,ולא והגיח ד ע ת תימא שיצא הגוי בכך שלא בתחלה הודיע ואח״כ יצא הפלגתו מותרת והפליג ,אלא א פ י אפי , , פעם ראשונה נ יצא והפליג מותר .יוצא ונכנס אורחא דמילתא נ ק ט כדפ׳נרישנא[. מב( כ״ה בכת״י ,ונ״ל שט״ם היא וצ״ל• :אימא דבעי״ ,ואחת מלת -אימא -חסד• :וכ״ו״. מד( בריש בבא בתרא אי׳ שגודא הוא כותל וכן מג( אולי ר״ל• :משום הכי״. מד (.חסר •וכ״ו״. סי׳ גם הטו״ז יו״ד קכט םק״א את מלת •גודא״ שבםוגיין. ולסי מ״ש רבינו לקמן ע ,א ד״ה מאי ,נראה משם שחסר כאן הסירוש על זה ,ועיי״ש מז( חסר• :כן״. מו( = וקשה לי. שחזר בו רבינו ממה שמפרש כאן. מט( אבל לקמן ע ,א ד״ד ,מאי חזר בו רבינו ופסק שאם מח( חסר• :נקט אם״. הסליג או סגר הדלת אסור עיי״ש וכדבריו שם סםק הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ד דף קמג וא״י מדוע לא הזכיר את שמו של רבינו בד״ז ,והמאירי במשנה ד״ד .המניח כ׳ נ( וע״י דברי רבינו אלה אורו עיני והבנתי שרבינו פסק כן עיי״ש מ״ש על זה. 212 פירוש הראב״ד והא עבודה זדה פרק חמישי דאמ׳ בהניחו בחזקת המשתמר אפי׳ חביות פתוחות נא מ ו ת ר ו ת אפי׳ געל הדלת בפניו ,דוקא בספינה וחנות גב שאין לו רשות ליגע ב ח ב י ו ת מותרת אבל פתוחה עצמן, אבל לא שהרי אפשר לפשוט ידו וליגע ביין ,ואם הסירה היא אפשר לפרקה מכתפו גברי שהיה מעביר דוקא סתומה שהיא ולהניחה למטה וליגע בה ,ו׳ אמ׳נג להנוח מעט הורדתיה, הלבד אם מלאה היא א ס ר מיד ואפי׳ לא הורידה כלל ,והייגו דגר׳ פ״ר ישמעאל מ האי גוי דדרי וקאזיל ישראל אחוריה מליאה אסור ,ואם חסרה היא כיון שגתעלמה מעיגיו מחלוקת ומראה אסר, שמא הורידה בשל סיד — שאיגו גיכר שתומי ,למעלה מתחבר גד ,יפה, אחת לכלו ,ורשב״ג דשרי משום להחליקו למטה מכתפו וגגע. דלמטה מיהא גיכד שאיגו יכול ומתירא הוא שמא כשיםיר מגופתו מפגי החבית יהפכגו ויראה ויכיר ,ורבגן לא חיישי׳ לכד ,סבדי לא מסחפי גוי בהכי ,אבל של טיט שהוא . / האידנא משום מ״מ לא מפקדי׳ — אפי׳ בחותם א׳ כי אם בחב״ח. שיבאנו — פי׳ הגאון ר׳ יצחקנז מגיקת ,והוא שפי׳ ] ר ש ת י [ פ״ר ישמעאל נח שמגיחין שפופרת ,והתם ודאי אין לו הכר כלל בשל י ד ! ט לא בחבור ולא במראה לא מלמעלה ולא מלמטה ,שהרי מתחלה כמו כן לא חב״ח, היד, מתחבר עם האחד ,ואיכא למיחש לשתומא, הלכד בעי׳ כגון אגגא אפומא דחביתם ,ודיירנא ביהםא ,שהכל מכוסה ואין בו לחוש לשתומא. את לשון הטור יו״ד ריש סי׳ קכם ש פ . :הניח נכרי בחגוח ויצא...״ ולא פ .יוצא נא( את דברי ונכנס• כמש״כ במשנה וברמב״ם הל׳ מאכלות אסורות טי״ב הי׳׳ז. רביגו אלה עו סוף הדבור פ הרשב׳׳א )בסגנונו הוא( בתורת הבית בית ה שער ד דף גב( גם את ד״ז כ׳ הרשב׳׳א שם סוף דף קמד בשם רבעו קמה בשם רבינו. נג( = והוא אומר. )ועיי״ש מ״ש ע״ז( ,וכ״כ גס הרא״ש והריסב״א. גו( כגי׳ הערוך מובא נד (,עמ״ש לעיל ד״ה רש״א. נד( לעיל ס ,א. בתופ ד״ד ,מאי וכן גרים גם המאירי בסוגיין ולעיל לא ,א ד׳׳ה המפקיד וגם הרימב״א נז( הרי״ף בסוגיין. בסוגיין והדקדוקי סופרים לא ציין ,ובגמ׳ ס .הגי׳ »שיבי״. נס( כ״ה בכת״י ואולי צ״ל. :אפי׳ בשל סיד״. נח( לעיל סו ,ב ד״ד ,בת תיהא. סא( כ״ה בכת״י ,וברור שס״ס היא ,וא״י לתקן ,אבל ג״ל ס( ןאי׳ לעיל לא ,א. שרביגו פ כאן עוד א מהדברים שבסוגייא שם דהוו כחב״ח. פירוש הראב״ד זונה ]דף ואותו דר פרק חמישי עבודה זדה 213 גויה חנורא שרי — לאדם לשתות הימנה שלא ע״פ שאלתם. ע .א[ ההוא מליאא חמרא דישראל וגוי א — ביתא דחוה הבית היה פתוח לר״ה או שהיה בחצרו של יש׳]ראל[ , ויש ]ראל[ באותה חצר ב׳ הלבד דלהדי בזעא שרי — שהיה מתירא שמא עומד בחח הרי ורואגי ,ואע״ג דאיגו גתפש עליו כגנב שיש לו דשות ביץ ובבית ב, כאותה ששנינו ג המטהר י ע ו של הוא להאי ./ נכרי גיסא אםור — אם שהה כדי שיפתח את החבית ,אלא א״כ יש עליו חב״ח ,וה״מ בבית שאין ד דר בה כגון שאותו ה בית האוצר. ההוא ושמעו משתמר, דאמרי ו וגוי — פ י יש׳]ראל[ , זה שותה ו יינו וזה שותה יינו, קול ת י ג ר א ו קדים ואתא גוי חםרא שרי — מפני שהוא בחזקת ואע״ג דה״ל לגוי אפי׳ דשות׳ היו שגיהם שותים למיתב מיעו של בביתא דומיא יש׳]ראל[ דהמניחז ,ואית מותר׳ ואי ק״לח מתני׳ ז היה אוכל עמו דאפי׳ בחזקת משתמד אסור ,התם כיון דהניחו אוכל ויצא לו מימר אמר דעתו היה שאמזוג אני לעצמי ,אבל היכא ששניהם יצאו ולא הרשהו לשתות יינו שלא בפניו ,אם ט היה בחזקת משתמר ,אע״ג דאחדיה לחזור לבבא שם, תה באפיה מוכיח מפני לפי׳ שהבית בית שפי׳ ]דשתי[ דירה ליש׳]ראל[ בספינה וחנות ז היה דא״נ וסופו מפליג א( ב״ה הגי׳ גם בתורת הבית בית ה שער ד סוף דף קמב ודף קמה ובגמ׳ ם .הגי׳ ב( עמ״ש רבינו כבגמ׳ שלנו בהוססת •וגוי״ ,וראה דקדוקי סופרים אות ע. ד( ר״ל הישראל, ג( לעיל םא ,א. לעיל םא ,ב ,ועמ״ש הרשב״א שם דף קמה. אבל לקמן ד״ה מאי לאו חזר בו רבינו מזה ופי׳ שאפי׳ ישראל דר באותו בית אסור היין עיי״ש ,וע״ם מ״ש רבינו לקמן כ׳ הרשב״א שם וז״ל :ומיהו כשישראל דר באותה בית מותרת דכיון שדירת ישראל שם אין לו להשמט ממנו בנעילת הדלת בפניו ...והראב״ד ז״ל כ ׳ . . .והאי עובדא דביזעא אע״ג דהוה ישראל דר באותה חצר ולא הודיעו שהוא מפליג מתוקם כיון שהיה לו לנכרי שייכות בבית דחמריה הוה יתיב בגוויה עכ״ל. ו( מעשה זו לי׳ בגמ׳ שלנו גם לא בגמ׳ ס .וגם הראשונים ד (.חםר• :בית״. לא הביאוה רק בספר ההשלמה בסירקין ד״ד ,ההוא עיי״ש ,והמאירי ד״ד ,יש כ׳ וז״ל ! •יש םסרים שגורםין כאן היו ]הני[ ישראל וגוי דהוו יתבי ושתו חמרא שמעי קל חגרא נפוק ואזיל אתא גוי אחד לדשא באפיה ...וגירםא זו אינה ברוב הםסרים...״ עכ״ל ,ועיי״ש ט( ברור שסלה זו ח( = קשיא לך. ז( לעיל סט ,א. שהאריך בפירוש מעשה זו. 214 פידוש הדאב״ד לספינה פרק חמישי עבודה זדה וא״נ אחיד לדשא באפיה כיון דםופו לחזור שם אם לא הודיעו שמפליג כ ד פ ״ ל י ליש׳]נא[, ההוא חנזרא דיש׳]ראל[ הוה יתיב בביתא ויתיב יש׳]ראל[ בעליונה טאזע קול תיגרא /־ ־ נ״ל כגץ שהיו בית ועליה והיה גוי ד ר בתקרה והיץ מוגה למטה ויש׳]ראל[ בעליה והיה ארובה ויש׳]ראל[ רואה אותו כולו מלמעלה ושגיהם גכגסים כגגד בפתח בבית הארובה הבית, אלא שיש מחיצה בכניסתו בין דרד הסולם למקום שהיין עומד בו ,שאין יכול לראות כלום בבית דרד כניסתו ועליתו בסולם עד שיעלה לעליה ויראה את יינו דרד הארובה יא ,ואין לו דשות ליש׳]דאל[ לעבר אותה המחיצה ולהלוץ בבית עד מקום ייגו אלא מדעת הנכרי ,הלכד כ ל זמן שיש׳]ראל[ עומד בעליה חמרא שרי אפי׳ חביות פתוחות ,אבל אם אין ישראל בעליה לא מסתפי מיניה למימד השתא אתי ,כיון שאין לו רשות כלל ,והוא מרגיש בו לילד בבית בפתיחת הדלת ועליית הסולם מיד הוא פורש מן היק ובא לו בגחת במקום אחר בבית ,משום הכי אצט׳ למיץמר[ כי היכי דקדמא אנא ,ונ״ל דכי מהנה ליה שמירת הארובה ה״מ ביוםיב אבל בלילה כל הישן כמי שהלד דמי ,וא״נ אפי׳ נעור בלילה בחשכה מי יאיר ליה ומי למטה ישמור את ייגו שלא יגע הגוי בנחת, הלכד צריד שידור וידוריג שם בלילה ,ואם יעשה שם הגוי ירגיש בו יש׳]ראל[. ההוא ביתא דהחז מליאיד — וייגו של גוי מוגח./ יא( ולכן אמרו :ויתיב י( = כדפרישנא לעיל. ם״ס היא וצריכה להמחק. יב( וכמש״כ רבינו לעיל סא ,א ד״ה ודקלא עיי״ש בהעי ז. בעליונה וקא חזי לי. יג( נ»ל ששתי מלים אלו מיותרות הן ,ויותר נ״ל שצ׳׳ל. :ויישן שם• וכמו שכ׳ רבינו יד( גי׳ זו לא מצאתי אף בספר א וז״ל בעל להדיא לעיל סא ,א ד״ה ודקלא. ההשלמה ד״ד• ההוא. :והרב ראב״ד ז׳׳ל גרים ההוא ביתא והוי חמרא וישראל וגוי על אחדד ,לדשא באפי ואשהכח וקאי ביני דני אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור ואי לא חמרא שרי״ עכ״ל ,וממ״ש בעל ההשלמה לפני זה תראה שכן גרים במעשה זו ,וראה מאירי ד״ד ,הוזכר עוד ,אבל ראה בתורת הבית בית ה שער ד דף קמה שכ׳ מעשה דההוא אושפיזא וכ״ו וע״ז כ׳ וזיל . :אבל הראב״ד ז׳׳ל פירשה דוקא בשנעל אחריו דומיא דקא מותיב מיגר .עלה דקתני ננעל הפונדק...״ עכ״ל ,א״כ בדברי רבינו שלפני הרשב״א במקום .ביתא״ הי׳ כ׳ ,אושפיזא״ ,והמלים .דאחיד לדשא״ ,הוא כבר פירושו של רבינו ,ולא פירוש הראב״ד דאחיד , פרק חמישי לדשא יד אמר רבא אי אית עבודה זרה /לאשתנזוסי — שלא היתה מחיצה י שייטת שם על עסקי יינו ,ואין עינו של יש׳]ראל[ אסור, את מפסקת בין יינו של גוי ליינו של יש׳]ראל[ כדתנןטז המטהר 215 בייןטו ,דיש לו יכולה לראותו כלל , רואה , /אלמא ב ע י שיהא עינו של יש׳]ראל[ כולו. לית ליה לאישתמוםי — שהיתר .מחיצה עשרה מפםיקתן. ואי חמרא שרי — ת ת פ ם עליו כגגב הוא ואע״ג דאחדיה לדשא. מיתיבי /או שא״ל שמור ננעל — /והגיחו יושב ומשמד בבית ת אע״פ שלא הודיעו שמפליג אסור ,דיש לו שייכות גדול על היץ הביתיח, שהכל בשמירתו ועליו לחפש ולדקדק בשמירת היין ,א״נ כיון דא״ל מפני , שמור ה״ל בהודיעו שמפליג קתני רישא ננעל הפונדק יט ,פ י שמצא שם שנעל גוי בפניהם. מאי איכא לאו אע״ג למי׳ ] מ ר [ באותו נתפס — /ואי אקשי לד מאי ננעל אפי׳ לא נגעל נמיכ, כגון שהיה , יש ]ראל[ דד שאינו באותו חצר אלא דר בית דכיון דאכםי מעיניה אסור הואיל ויש לו טענה בבית שאינו , עליו כגנב ,א״נ אין לו טענה אחרת בבית אלא שאמ שמור בין שמצאו בפנים בין בחוץ אסור כדמפ׳]רישנא[ ,ואי לא א״ל שמור והניחו בפונדק ,/ ואחרי ולא פתח זאת מצאתי הודיעו כא שמפליג מותר כדתנןכב המניח נכרי ב ת ו ׳ ] ס פ ת א [ כ ג דכל היכא דאית ליה לאשתמוטי שיש לו רשות או בבית או ביין ומצאו שנעל ליה הפתח אפי׳ ב ב י ת שיש׳]ראל[ דר בתוכה או שסופו לחזור בה כגון חנות וספינה אע״ג שלא הודיעו שמפליג אסור דכיון שנעל חיישי׳ ,דתגיא ב ת ו ס ׳ ] פ ת א [ כ ג המגיח ייגו בפונדק ונכנס ל ד ר ד כ ו אע״פ ששהה לזמן מרובה מותר ואם הודיעו שמפליג או טו( מלה זו מיותרת היא מרינה להמחק. עלתה ביד לבדר את הגירםא בגמ׳. יז( רש״י ד״ה ננעל פי׳ וז״ל• :עמוד מבחוץ ושמור״ עכ״ל. טז( לעיל סא ,א. יט( רבינו מפרש שהקושיא היא מרישא ולא כרש״י ד״ד, יח( צ״ל• :והבית״. pכיון שיש לו רשות ליכנם ולחפש ולדקדק אסור וע׳ ריטב״א ,והדברים ארוכים. בא( נ״ל דצ״ל• :בסונדק ולא ננעל הסתח ולא הודיעו״. בשמירת היין. כד( 1״ל• :לכרך״. בג( דמםיכתין ס״ח ה״ה. כב( לעיל סס ,א. פירוש הראב״ד 216 עבודה זרה סדק חמישי שנעל הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס למדינה אע״פ ששהה לזמן מותר א ם הודיעו או שהפליגה אסר ,הנה כי אין לנו לזוז מרובה מזה דכל היכא דלא גתפם עליו כגגב וגעל הגוי בפניו אסר בכל עגיןכה ,מ ע ת ה ההיא ליש׳ ]גא[ דישדאל ואע״פ לגוי קמא דתיגרא אבעי לן לפרושה דהא דשרי ר ב א לתמרא רשות באותו כו, אע״ג דאחדיה גוי לדשא ,מפגי שלא היה לגוי דמעקרא זעו תרויהו שתו חמרא ,התם מכי גפקו לא הוה רשותא למהדר לאשתמוסי, בפתחא כלל בלא דעת׳ דיש׳]ראל[ וה״ל ואין דעתו גותה הימגו ,וההוא מעשה ואמר מהאי גיסא ומהאי יש׳]דאל[ כגתפס באותו דר הבית, לגגב קמא דהוה גיסאכז ,אין אגו צריכין אפי׳ אלא דירתו היתד, דלית ביה ליה בזעא ל פ ר ש כ ח ואין באותו הבית ולא הודיעו שמפליג כיון שמצא דלת געול בפגיו אפר ,וההיא צריכותא דאמ׳ לעיל כס בספינה וחנות דאמ׳ אבל לא צריכא, וגבי חנות נמי בספינה דפליג לספיגתיה ועביד אימא אמ׳כט אבל דאפש׳ חנות למה ליה ליה ל לדשא באפיה ,ופי׳ ]רשתי[ בשתיהן לא דהא קמ״ל מתני׳ שאפי׳ ראהו שהפליג ספינתו ונעל לו דלת בפניו מותר ,וחיתי סומד על ליש׳ ] נ א [ קמא דתיגרא, ומעתה אין לי לטמוד עליו כי קטיגור הוא, לה ומפ׳]רישנא[ כפשט/ כלו׳ ] מ ר [ אבל מפיגה הואיל ואיבעי מפליג ועביד ,כלומר אימא אע״ג דלא הזי ליד ,דאפליג נמי ליחוש דלמא אפליג ו ת חגות. ההוא יש׳]ראל[ וגוי דהוה שתו — ת ה לב ודאי שהיה הגוי שותה י ע ו ויש׳]ראל[ את יינו ,דאי תרויהו שתו מייגו של ישראל ק׳ א מ ת נ י ׳ ל ג היה אוכל ,דאפי׳ בחזקת המשתמר אסור ,ואית דאמ׳ הא גמי אע״ג שהגוי שותה עמידתו מיינו של יש׳נראל[ מותר, ובגת שלא הגיח הלגין אלא גטלה והרחיקה מלפניו וה״ל בלגין על לפגיו הדולבקי בשעת שמותר לג, כה( וכן פסק הרשב״א וגס הביא הראי״ מתוספתא בתורת הבית בית ד ,שער ו סוף דף כו( חסר :״באותו בית או יין״. קמג וכן פסק בסוד ושו״ע יו״ד ריש סי׳ קכס. כח( כמ״ש רביגו לעיל ד״ד .דהאי גיסא עיי״ש כז( חסר :״אסור״. ל( ברור שבמקום ״למה ליה״ צ״ל :״לאחיד״. כט( בגמ׳ סט ,ב. בהערה ד. לב( את דברי רביגו עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בתורת לא( לעיל סס ,ב ד״ה דבעי. הבית בית ה שער ד דף קמה בשם רבינו עיי״ש אלא שהרשב״א כ׳ הדברים בסגנונו הוא. לג( לעיל סט ,א. פירוש הראב״ד עבודה זדה פרק חמישי 217 , ואפשר להעמידה ,ואשמעי רבותא דמ״מ אמר גוי אפיי לתפלה לא מעכב \ pמעשה דםפינה ברית׳ דשבת אשמעי׳ כאסור נפשיה ולא שביק המדיה, גיורא. ההוא אריא דנהים — /הנה לד זה אע״פ שלא היה לו דשות לא ב ב י ת ולא ביין כי של יש׳]ראל[ היה הכל ,אפ״ה קול האריה נשמע למרחוק והנה רבא לאשתמוטי אפשר בהכי שלא יתפם , עליו והלא לא היה שם בית דירה ל י ש ] ד א ל [ דטשינא, ומפני כגנב, מה התירו כלל ,אלא אמר כי היכי הא לאו הכי הוה אסר. הנהו גנבי רוב שודאי לה יש׳]ראל[ ננהו — רוב הגנבים שהיו רגילים לעלות שם היו יש׳]ראל[ ,ומאי דמספקא ליה לרב דימילו במעשה דפולמוסא אי הוה כספק ביאה משום דפתיחי חבייאת׳ טובא או לא ,פשיטא ליה לרבא דלא הוי כספק ביאה ומדפתחי תבייאתא טובא ודאי גגעי ,אלא מ״ט שדי משום דרוב ישראל ננהו. ] ד ף ע׳ ב [ אופיא לאשתמוטי מגבה — ההוא רביתא — גויהלז היתה. רותחת של יין מצאו לידה ,מפיה כי שדיאלח דלית ליה הוה ,ואי אמרת הא קחזי׳ דגגעה ,אימא לא נגעה ביין אלא דחבית׳ שקלה ,ואע״ג דהשתא ליכא רותחת התם. אימור אתרמויי אתרמי — דהוה בההיא שעתא ,ודוקא אופיא דאיכא למי׳ דאפי׳ בפי החבית לט אלא מגופת החבית או מ כל ד ב ר ידוע שמפי לד( את כל הדבור הזה כחבו הרשב״א שם דף קמז בשם רביגו ,וחולק עליו לו( לקמן ע ,ב. לד (.ראה דקדוקי סופרים אות ח. עיין שם היטב. לז( ר״ל גדולה ,וע׳ השגת רביגו על הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פי״ב הכ״ג ובתורת לח( כן הוא בכת״י ,והדברים אינם מובנים ולענ״ד הבית שם דף קמז בשם רבינו. לתקן שצ״ל• :ואפי׳ הכי שריא ואע״ג דלית״ ,וכותב הכת״י טעה ובמקום ה״אל״ף״ כ׳ •מי״ם״ ]שהם דומים זל״ז בכתב[ ועוד טעה וצירף את הה״א של הכי למלה הקודמת לס( חסר• :לא נגעה בפי החמת״. והשמים •אע״ג״ כנ״ל ברור ב״ה. מ( במקום •או״ צ״ל• :אבל״ ,וז״ל הרשב״א בתורת הבית שם דף קמז)וגם בחי׳ למסיכתין, עודנו בכת״י(• :וכתב הראב״ד ז״ל דדוקא אופיא דאיכא למימר מגבה דחביתה שקלתה ולא נגעה בפומה דחביתא אבל כל דבר ידוע שמפי החבית נםלתו אסור )ובתוה״ב שם• :ידוע פירוש הדאב״ד 218 פרק חמישי החבית נומלתו אסור ,אע״ג חביאת׳ אי לאו דדובא יש׳]דאל[ ההוא דעתי פולנווסא דנתפםה עליו, דסליק עבודה זרה גנבי דהא ממש כיון דפתוח הוו הוה אסרי׳ ליה לחמדא. /כי הוי עובדא קנויה דר״אמא — ל פ י כד היא הגי׳מב ,ולא ידענא אי משום דםבר דספק ביאה הוא וטהור, כלומד אע״פ שודאי גכגסו הרי הוא כאלו לא ידעגו בהם אם גכגסו אם לאו ומותר מג ,ממתגי׳ ב ו ל ש ת שנכנסה לעיר ב ש ע ת מלחמה אלו ואלו מ ו ת ר ו ת , פתוחות, אפי׳ וקפריך שאין פ נ א י אי לנסך, משום ד ר ו ב אזלי פולמוסאמד, בתר ליה מד ,אעפ״י שהיתר .שעת מלחמה היאך דומה לספק ביאה ש ל משנתי׳ והלא משגתי׳ אין לגו היכידא בעולם שגגעו בהם כלל הלכך תלי׳ שלא נגעו בהן שאין להן פגאי לגסך ,אבל הכא הרי גפנו והרי גגעו ע ל היק ,ומתרץ כיון ד פ ת ש ח ב י א ת ׳ טובא ,נראה כי לא נפנו על עסק נ ס ו ך אלא על עסק שלל ,שהיו סבורין שהיה בהן ממץ וכיון שראו את היין עזבוהו שאין פגאי לגםך וה״ל בבולשת דמתגי׳ ,ואע״ג דמתני׳ אין ה י ת ר משום ספק ביאהמו, שאפי׳ ודאי נכנסו מותר שאין :ןדוקא נקט ליה הכא בספק ביאה ,אלא רצו להרחיק אע״פ שודאי גכגסו ודאי גגעו בגב החביות כיון לגסך, פגאי לאו הדבר מאסור ואמי טובא דחביאת׳ פתוח כשעת מלחמה הואי הרי הוא כספק ביאה ,והא דקא׳מז טהור ולא קאמ׳ ומותר ,ליש׳ ]נא[ ומי שמפי ]רש[ מח דמתגי׳ גקט דתגן שהיה ר״א אומי ספק, לה מתרי ספיק׳ כי ההוא ספק /זהו דעתי, דד״אמס, לפי דעתי טועה הוא ,חדא היא מסתפק׳ לן ג וחדא אם נכנסו אם לאו ,ת ל ת ספיק״ שא״א ולא שקלתד .מפומא דחביתא אסור( אע״ג דנתססת עליו כגנב דהא גנבי ממש כיון דסתוח חביתא אי לאו דרובא ישראל הוו הוה אסריגן ליד ,לחמרא״ עכ׳׳ל. מב( גי׳ רבינו לא מצאתי בשום ספר .ועמ״ש בספר ההשלמה מא( = דר׳ אלעזר. בפירקץ סי׳ ד בשם רביגו ,וצ״ב ,ואת המלים אשר לפי השערתי גרס רבינו בגמ׳ הדפסתי באותיות אחרות ,וע׳ הגי׳ שפ הריטב״א ,וגם הגי׳ בחי׳ הרמב״ן בבא בתרא גה ,א, מד( חסר, :ישראל ניגהו״. מג( בכת״י ישנה כאן מלה קצרה שלא ידעתי לסעגחה. מו( ורב דימי מה( רבינו לא כתב את גירסתו בקר הגמ׳ ,רק את פירוש הקושיא, מז( רב דימי ,ולפי אמר :״דספק ביאה הוא״ ועל זה מביא ראי׳ ממשנה דבולשת. גי׳ רביגו שלא גריט בדברי רב דימי :״לה כר׳ אליעזר״״ וא״כ .״וטהור״ קאי על היין. נ( ד מלים אלו אינגי מט( = דר׳ אליעזר. מח( ר״ת. מבין ,תדאי ט״ס הן ,וממ׳־ש רבינו להלאה נראה שכוונת הדברים היא כן :האם רק תרי פירוש הראב״ד נגהו סרק חמישי עבודה זרה 219 חד ספק ביאה וחד ספק מגע וחד ספק נסוך ,וה״דנא לספק ביאה , דר״אמם ,וער ] ד [ מתרי ספיקי לאנב משתרי בשתיה כ ד ת ע המניח נכרי, וכלן בתרי םפיקי נגהו׳ לא נד ספק מגע וספק נסוך ,וער ] ד [ דהא דר״אגה , , הוא ד א מ ב מ נדה גו הלכה כר״אנז בארבע ,והוא בספק ביאה לאו משנה הוא נח, אחר לי אלא ודאי צריך לפ׳ , בדפ ]רשתי[, וה , צרפתי נס , מפ , בה פי , , ו ג י אחרת ,אגו אין בידיגו לא גי׳]רםתו[ ולא פ י ] ר ו ש ו [ ,וכמדומה שיש לדקדק על פי׳ ] ת ש ו [ מםובית׳ לא שמור סד, מסרה דהתם הרבה. — מוכרת יץ ,על שם םבאך מהול במים ם. — דלאו מילת׳םא הגיח חבית פתוח סח דתגיאסב ומסר לו או שאמר שמירת אלאםג כל מה לו שבבית, אבל הכא שסגרה את פתחה בודאי כדי שלא סו תכגס שם הגויה עשתה, ואם נכנסה הרי היא גתפשת כגנב. ה ״ ג ס ז הן והא אתמו־סח מסיפיס — כאותה ששנינו סם ראשי מ ם י פ י ם ן נא( = והיכא ססיקא מסתסקא לן חרא אם נכנסו ואם לאו וחוא אם נגעו אם לאו. דמי ,ולענ״ד רבינו ס״ל דר״א מטהר גם בחרא םסיקא של ספק ביאה ,וכמו שם״ל רש״י ל5יל ע ,א וע׳ ריםב״א בםוגיין וחום׳ כבא בתרא נה ,ב ד״ד .רבי ,ובחי׳ הרמב׳י׳ן שם. נב( ראה מ״ש ע״ז המאירי למםיכתין ע ,א סד״ה כבר ידעת ,והדברים ארוכים. נד = (.דר׳ אלעזר. נד( ברור שמלת •לא״ ם״ם היא וצריכה להמחק. נג( לעיל סם ,א. נז( = כר׳ אליעזר ,בסדר טהרות ,וע׳ תום׳ בבא בתרא נה ,ב ד״ד .רבי נו( ח ,א. נח( דמשנה דםפק ביאה אליעזר )השני( ,שמכח קף זו גרסו במשנה רבי אלעזר. נט( כבר כתבתי שאינני יודע למי גתכוין אינה מנויה שם במם׳ נדה בכלל הארבע. רבינו בשם זה לסעמים כ׳ רבינו כשם •הצרסתי״ סי׳ שאנו מוצאים אותו ברש״י שלסנינו יא( כ״ה בכת״י, ם( ישעיה א ,כב. ולסעמיס אינו ברש״י ,או שברש״י כ׳ סי׳ אחר. םג( מלה זו ט״ם היא סב( לעיל ע ,א. ולענ״ד צ״ל :דלא דמיא הא מילתא להא. סד (.וכמש״כ רבינו לעיל שם ד״ד, סד( חסר• :אסור״. וצריכה להמחק. מיתיבי• :והניחו יושב ומשמר ב ב י ת . . .דיש לו שייכות גדול על היין וחביתי עכ״ל, וראה תורת הבית בית ה שער ד דף קמה שכתב דהתס מסר לו שמירת הבית ,ונ״ל שר״ל סו( ובהשגותיו על הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות שהבית סתוח ,וכמש״כ רבינו. סז( אינני יודע סי״ג ה״ב כ׳ רבינו שעובדא זו היתד .שהיין והבית של ישראל עיי״ש. איזו גי׳ בא רבינו לשלול ,וז״ל תום׳ רי״ד מה״ק• :אין דתניא חצר ...נ״ל דלא גרםי׳ דתניא אלא דאיתמד דאסלוגתא דרב ו ח יוחנן לא אמרי׳ דתניא״ עכ״ל ,ואולי לזה נתכוון םח( חסר• :חצר שחלקה״ ,ובמקום •מסיסים״ צ״ל ן •במסיפיס״. גם רבעו. ע( בספרים של אי• ,פםפםין• סם( מדות פ״א מ״ו. נו פירוש הראב״ד 220 עבודה זדה פרק חמישי מבדילין בין קדש לחול ,והן יתידות נמוכות הרבה קבועות בקרקע ס מ ו כ ו ת ואין עשויות זו לזו, להכיר אלא שיכיר איש חלקו את יכנס ולא זה על זה בלא רשות. בגוי אין עושה י״נ — אפי׳ הניח את יינו בחצר והגוי עומד ב צ ד המסיפיס הזה ,אע״ג שאינו נתפס עליו כגנב עד שיהא שם מחיצה ע ש ר ה כדאמ׳ בב״בעא לעולם לנתפס עליו כגגב למסיפיס מצי לאשתמוטי במחיצה י׳ לא מצי לאשתמוטי ליה ,אפ״ה כיון דאין לו רשות לעבור שם היכא דלא נמצא נתפט שם מותר, אבל היכא דנמצא שם מיהא עליו כגנב ,ובטהרות בין נמצא בין לא נמצא חיישי׳ כיון דלא טמאות הואיל ולא נתפס. פנימית אע״פ של ח ב ר — ושאין רשות לע״ה לעבוד על החבר. שידו של ע״ה מגעת לשם — קס״ד שהיא חלוקה או במפיפיט או במחיצה דאפי׳ במחיצה י׳ יד ע״ה מגעת לשם ,כלומר עב לא שחלוקה אלא במםיפיס דנתפם בטהרות במחיצה י׳. עליו כגנב — וג״ל בין במםיפיס בין בין ביין גסד יש להדחיק היין והטהדות מן המחיצה כדי שאם יעמוד זה בצדה לא יוכל לגגע בהן ממקומו ,אבל מתוך נר׳ ]אה[ י׳ התוס׳]פתא[עג שכל דשות אחרת נמנע מלפשוט ידו שם וליגע ,ואם עד מחיצו היא אף בפשיטות ידו ת״ש ליש׳ ] נ א [ במחיצה י׳ בין הרי הוא כמבעה. רשב״ג אומר ובלבד שלא תהא ידו של ע״ה מגעת לשם — ד ת ו ס ׳ ] פ ת א [ ע ו ובלבד שאין ע״ה יכול לפשוט ידו וליגע ,כלומר ליגע שאם ימצאוהו פושט ידו יתפשוהו כגנב ,הא ידו מגעת לשם׳ כלומר שאפשר ידו מגעת לעבוד וליגע שלא יתפש עליו כגגב ,אע״פ שאין ל ו עב( נ׳ שלפני מלה זו צ״ל תי׳ של רב , :שאני התם שנתפס עליו כגנב״ ,וע״ז עא( ו ,ב. עג( מהתת פיח מפרש רבינו, :כלומר...״ כן נלעג״ד ברור ,וראה לעיל ד״ה בגוי. וז״ל, :הנכנס שלא ברשות אפי׳ עומד בצד הטהרות סהורות וכן בגוי אינו חושש משום עד (.ראה לעיל ו״ה בגוי. 05מכאן והלאה דברי רבינו הם. יין נסן״ עכ״ל. עו( טהרות ס״ם ה״ו. פירוש הראב״ד רשות סרק חמישי 221 עבודה זרה לעבור כגון שהמחיצה פחותה מי׳ אינו שוטח׳ וק׳ לד׳ יוחנן ,ואי ק״לעז , י שאין ידו של ע״ה מגעת לשם ולעיל קרי הכא קרי למחיצה ליה אע״פ שידו מגעת לשם לתירוצא דרב׳ תרוץ דלאו גבי הדדי תניא ומר בליש׳]נא[ ,ויש לה הכא ומר קרי דוגמתו אלא אלו בליש׳ ]נא[ למעלה ספק בפ , דסגי קרי עובריןעח לה הכי בבצק ולא פליגי אלא שבסדקי עריבה ולא מתגית׳ פליגי בעלמא׳ וכאלה רבים בתלמוד ,וג״ל דוקא שגגו של חבר ליה במחיצה י׳ ,אם היה גגו של ע״ה למעלה לא ,משום רוקו שיכול לרוק למטה מידי די׳ עם. ר׳ ישנן גג שאני — ש י ט ל לומר ,אימצורי קא א״ל — /פי׳ מתעסק היתי במיצר ולא ידעתי עד שפשטתי את ידי למעלה ,ומ״ה בעי׳ מתיצה י׳ כדי שיזהר מלהגביה ידו שם׳ אבל בחצרות ליכא למימר הכי שאע״פ ולשחות למטה שהיתה בחלק ה״ג לשם — מגביה ידך על המיצר מה לך להעמיק ידיך שני. ת״ש גגו של חבר למעלה ס מגגו ואע״פ שידו של ע״ה מגעת וליש׳ דתוס׳]פתא[ פא אע״פ שיטל לפשוט ידו וליגע, ות׳׳ק דרשב״ג הוא׳ וליכא לתרוצי כדלעיל במחיצה י /דא״כ במאי פליגי ,וק׳ , לרב• אנא אצל ב דאמרי כרשב״ג — וקא׳ רשב״ג בגגין וה״ה בחצרין. ] ד ף עא׳ יש׳נראל!. א[ האומנין יש׳]ראל[ ששגרא — פי׳ שעושין מלאכה א׳ ,ואמ׳ לגוי צא ופרעם תחתי ,הלך ושגר להם ח ב י ת עח( סםחים מה ,ב ,ראה רש׳׳י שס דבור המתחיל עז( = קשיא לך. עט( בכתב יד ישנה כאן מלה אחת שלא ידעתי לסענחה. אלא הא. ס( בגמ׳ שלנו וכן בכ״ה הגי׳• :בצד״ ,אבל בתוםסתא אי׳• :למעלה״ ,ונ׳ שלזה כיון םא( סהרות ס״ס ה״ו. הגרי״פ בהגהתו ש פ • :ע״ש וצ״ע״ עכ״ל. ב( נ״ל שגי׳ רבינו במשגה היתד• :.האומגין א( בכ״ה הגי׳• :ששלח״. toל ישראל״ ,ובהבאה מן המשנה דלג הכותב על •של״ .אבל הדשב״א בתורת הבית בית ה שער ב דף קלם העתיק המשנה •אומנין ישראלים״ ועל גי׳ זו פ בשם •ויש מפרשים״ את פירושו של רבינו ,ובחידושיו למםיכתין ]עודנו בכ״י! פ פי׳ זה בשם רבינו ו פ עליו וז״ל: 222 של פירוש הראב״ד עד שבאתה לי ג יץ טרק חמישי ,/ ודוקא עבודה זדה חייב להם יץ, שלא היה אבל אם התגה עמהס ל ת ת להם ייז בשכוץ אינו דשאי לומד לגוי פרעם תחתי .משום משמי מה שאגי דתחתי גמצא חייב להם דהייגו יעו׳ פ ד ע דמי אוחו יי״נ ,והגה לפדעון, אסוד ובשעה אותו יי״נ על שפדע המעות את דמו המיוחדין גמצא פורע חובו מדמי אסודי הגאה ,אבל יכול לומר לו מלטגי משכרן ,דכיון דאין דעתו לפורען ביץ לא דמי י ע ו קפרע אלא דמי הלואתו הוא גותן ,וכן אמ׳ בגמ׳ לא יאמר אדם לגוי עול תחתי לאוצר ד — פי/ לאוצר המלד שכל א׳ חייב ליתן לו חומש מפירותיו ומייגו. אמר ליתן ר ב יהודה ה ת ם ה לגוי /מתיבי לא יאמר — דכיץ דיין חייב הגה ממצות ו הגוי הוא גותן לו י״ג והוא פורע לאחר מכאן דמי אותו יין ,וכבר פי׳ במשגה. הא עגין לבסוף לא דמיא — והפס עלי דומיא דמלטגי ,כלו׳ סלק מעלי בכל קפרע ליה שתרצה ז ,הגה כי לא צוד .אותו ל ת ת לו יץ הלכך כי לאו דמי יץ קפרע ליה, הא דאמר ל ע י ל ם אמד לפועליו ורב מעניגא דמתגי׳ איירי׳ ואי ק״לח /חושש משום יי״נ ,ומוקמי׳ לה בשנשא ונתן ביד ,הא לאו הכי שרי ,ולא חיישי׳ לפריעת הדמים ,אלמא לא חייל עליהו א ס ר בשעת פרעון ,והא התם כתחתי דמי ,והוא חייב לתת להם ״ופירוש זה נראה עיקר משוס דאתי שפיר מאי ואמר עלה בגמרא רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מגת המלך כי דברי רב יהווה אמר רב ממין למשנתינו אבל לפי הפי׳ הראשון אין עסק לדברי רב במשנתינו זאתי עכ״ל. ג( נ״ל דצ״ל 5״לידן״ ,וגם נ״ל שצ״ל :״עד שלא באתה לידן״ ,והקו האלכסוני )שהוא ו( כדאי׳ גם במקום ״וכ״ו״( ר״ל מ״ש במשנה :״מותר לומר תן לנו את דמיה״. ד (.מלה זו בדקדוקי סופרים אות ש ,וכ״ה גס בגמ׳ ס .וגס בספר ההשלמה אות ו. אפשר לקראה גם ״התר״ ,איך שיהי׳ ברור שס״ס יש כאן וצ״ל :״מותר לאדם לומר״. ז( את דברי רבינו כ׳ הרשב״א בתורת ו( ג״ל דצ״ל :״ממותו״ ,ור״ל של ישראל. הבית בית ד• שער ב וף קלט בסגנונו הוא ז״ל עיי״ש ,ובם׳ ההשלמה אות ד כ׳ וז״ל: והרב ראב״ד ז״ל פסק אפיי בשאץ יכול לפייס מנת המלך בדמים מותר כיון דסתמא קאמר ליה ולא אמר לו בהדיא שיתן לו מיינו ןולענ״ו דייק בעל ההשלמה כן ממ״ש רבינו :״בכל ענץ ש ת מ ה . . .״ [ אבל כשאמר לו פול תחתי כמאן דא״ל תן לי מיינך ואני אתן לך הומים...״ עכ״ל וכ״כ גם הריטב״א בשמו של רבינו ,והיא ממש כשיסת תום׳ ד״דJCT . ח( = קשיא לך ,קד רבעו ותי׳ כתבם בעל ההשלמה שם בקצור מאו וברשב״א שם ביותר פירוש הדאב״ד אמר טלו להם פרק חמישי ושתו והחגוני עבודה זדה 223 גוים אפ״ה שרי, היץ, דהא תריץ התם מפני כי בשעת פריעת המעות אינו לי״נ בעולם שכבר שתו, ופועליו גוי ומשנשתה אין לו אסור ,ולמפרע לא חייל עלייהו אמורא ,והיינו כר׳ יוחגן, הכא הרי היין עומד באוצר המלך בשעת פריעת המעות לגוי וכיון אבל בעולם חייל אסוריה אמעות המיוחדים לפרעון תחתיו. ראיתיה המוכר על יינו פסק , — פ י פסק לו דמים בכך וכך הטפיחי ,ומשכו אותן הדמים ואח״כ מדדו יא לכליו ,אע״פ שכליו א ס ר או שנגע בו. דמיו מותדין — שכבר קגאו הגוי באותה משיכה ע״י פסיקת דמיו, אבל מדד עד שלא פסק דמיו אסר — דמשיכה בלא פסיקת דמים לא קגייא. המשפך — והיה משהו י ק באותו צלוחית. נטל וחזר ומדד — באותו משפך. לצלוחית של יש׳]ראל[ יב יש בו עכבת יין — שיש גומא במשפך שהיין א ס ר נמשך בו ,כל היין הנמדד בו אח״כ א ס ר בהגאה ,דיי״ג אסור בהנאה במשהו ,וכן בגמ׳יג ו ב מ ת נ י י י ו דאגרדמי. המערה כל מכלי / ע״ז אסורי לא בעינן בהו דבר שבמנין, כדא , , — פ י מכלי מותר לכלי אסר ,ומפי לה בגמ׳םו. יי״נ אסוו־םז במשהו מ מים במים — מים של א ס ר בתוך התר ,כגון שראוהו שנסך א ת המיםיח השתחוה יי״נ — למים, , — בכל אלו מ פ לה בגמ׳. אסר ואוס , את תערובתן בכל שהן. וכלן ים במין במינו הן ,יי״נ וכל אםורי ע״ז במשהו ,שאר י( שם כלי ,והוא ם( םג ,ב. אריכוח וכתב עליו •ואינו מחוור בעיני...״ עיי״ש. יא( הגוי בעצמו ,וכמש״כ הרשב״א בתורת הבית פך של חרם ,כדאי׳ שבת קנז ,א. יג( לקמן עד ,א. יב( חסר• :אם״. בית ה סוף שער ב בשם רבינו. יד( ר״ל בתוספתא דמסיכתין ס״ח ה״כ וז״ל• :אגרדמן ...קדח כמניקת ונפלה ממנה םיפה כל שהיא אסורה מסני שםיסה של יין אסורה ואוסרת כל שהיא״ עכ״ל ,ולכן כ׳ רביגו: יז( כגי׳ שבדקדוקי םז( חסר• :ואוסר״. סו( עב ,ב. •מתניחא דאגרדמי״. ים( ר״ל וכלן שנמנו במשנה עוM , יח( חסר• :או״. סופרים אות ק. 224 פירוש הדאב״ד עבודה זדה פרק חמישי אמורי׳ כ בעינן דבר שבמנין כדאמ׳ בגמ׳ ,ואם נתערבו אפי׳ באלף אום׳ את הכל בהנאה כ ,ואיכא נמי אחריתי כגון ערלה וכלאי הכרם וחמץ בפסח שאם היו דבר שבמנין ונתערבו אפיי באלף כלן ידלקו׳ וקתני להו להנד במ׳ ערלהכא אגוזי פ ר ד וככרות של בע״ה לענין כלאי הכרם וחמץ בפםת. ע״ז — כגון ש ב ד י כ ב ע״ז שגשברה ע״י יש׳]ראל[ וגתעדבו חתיכות אחרות ,וכן מורות לבובין — שגתבתרובג וגתערבו ולא הוכרו. בחתימת ושור מהערופה בעריפתה תהא כה. צפרי מכשיר צפרי ושער שער הגסקל — חתיכה כד מבשרה ,וכן עגלה ערופה — גפקא לן כה מצורע — אותה השחוטה כו ,וגפקא לן מהקש דמכשיר למכפר, מצורע ,מכפר עגלה ערופה במ׳ קדושין כז. נזיר — גפקא לן התם כת מהכתו׳כט קדוש יהיה גדל פרע ראשו ,קדושה כתוב בה כהקדש ,ול״ש שער גזיר טמא ול״ש שער גזיר טהור ,מי׳ טמא בקבורה וטהור בשריפה תחת הדוד של שלמיו ל ,מ״ט משום פגול טמא דשער גזיר טהור דומה להנד דפסולין בהקדש שהן ו מ ת ר או כיון כהגך דגשרפין דבשעת תגלחתו במצותן כגון פר עדיין לא הביא בשריפה כגון ושעיר הגשרפין, קרבן עד למחר גם וגזיר איגו pהמנויין במשנתינו שהם איסורי הנאה וכמש״כ רבינו באריכות לקמן עג ,ב ד״ד .רב ושמואל ,והס הם הדברים שט הרשב״א בתורת הבית בית ד שער א דף קג בשם רבינו כא( ם״ג מ״ז. עיי״ש ,ועיין היטב בדברי המאירי לקמן עד ,א ד״ד ,המשנה ,ואכמ״ל. כב( צ״ב מדוע פי״ רבינו דוזקא בשברים ולא כרש״י שפי בשלימה ונתערבה בצורות כמותה כג( שאם לא נתבתרו נכרין הן שהרי צורת עגול יש להן שלא געשו לשם ע״ז. נ ח ז״ל המאירי» :ושור הנסקל ר״ל קודם שנסקל ]וכן פי׳ כדאי׳ לעיל כט ,א. גם הרמב״ם הל׳ מאכלות אסורות ס״ט ה״ז[ ,אלא שנגמר דנו והוא מפני חשיבותו וכן כל בעלי חיים כמו שהתבאר במסכת זבחים ,וגדולי המפרשים ]הכוונה לרבינו[ פירשוה בחתיכה כד (.בכריתות ו ,א ילפינן מבשרו וראויה להתכבד ,ואין הדברים גראין״ עכ״ל. איסור הנאה בעגלה מדכי וערפו שם את העגלה מלמד שמעונה גניזה נעיי״ש במסורת הש״ס^ ואת גירסת רבינו לא מצאתי ,והא דלא נקם רבינו מ״ש במסיכתין לעיל כט ,ב ,עיי״ש בתום׳ כו( שהרי המשתלחת מותרת באכילה כדאי׳ קידושין נז ,ב. דיה כפרה. ל( כדאי׳ נזיר כס( במדבר ו ,ה. כח( קידושין נח ,ב. מ ( מ ,א. , סרק חמישי פירוש הדאב״ד 225 עבודה זרה יכול ליכגס לפגים שהדי מגלח הוא בשביעי ה״ל כפסולי דחוץ ,וה״ט לכל הקדושין הגקברים והם שגויים בתמורה לא פ׳ יש בקדשי מזבח. פטר בשר חמור — לאחר עריפה לב ,וילפי׳לג לה מעגלה ערופה. , בחלב — מלא לב תבשל ג׳ פעמים א׳ אסור אכילה ו א אסור הנאה. חולין שנשחטו בעזרה — מלבלב לד ,אותו אתה משליך /׳ וקדשים שיצאו כתיבי התם ובשד בשדה ,כיון שיצא חוץ ,והכי דרשי׳ ביה לה שאם נכנם לפנים ממחיצתו לו אתה משליד לכלב. ויי״נ שנפל לתוך הבור — מפ׳ ליה בגמ׳לז. פרדישני ולא הדרי בהו — אע״ג דלא נתנו מעות. משיכה קנית — מנות. בגוי אינה קונה — וכן הדין להגבהה ולכל ההקגאות זולתי , מעות דגלי בה ר ח מ מכסף מקגתולח. ] ד ף עא ,ב[ כביכול לס למגא דגוי ויש בו יי״ג אסור ונאסר כולו בהנאה עד שלא משכו מ״ה בעי׳ נתינת מעות תחלה שכבד קנאו במעותיו עד שלא נאסר. מלרמאמ לאוירא דמנא קנייה — פי׳ בהגבהה ,דס״ד שהכלי מונח בכליו מא של גוי ,ואי ק״למב הא דגר׳ במ׳ גיטיןמג ב׳ קופות זו לפגים לג( בכורות ט ,ב. לב( כדאי׳ קידושין נו ,ב. לא( לג ,ב. מה ,ב. לד( כדאי׳ קידושין נח ,א וחסר כאן• :תשליכון אותו״ ,והוא סטוק בשמות כב ,ל. לז( עד ,א. לו( חסר :״אי״. לה( בקידושין נח ,א ,וראה שם ברש״י. לט( צ״ל• :כייל״. לח( ויקרא כה ,נא ,וכםו שדרשו בבכורות יגx , מא( כ״ה בכת״י ונ׳ מ( בגמ׳ שלגו הגי׳• :כי מסא״ ,ובגמ׳ ס• .מכי מאסי״. מב( = קשיא לך ,את דברי רבינו אלה עד סוף הדבור שט״ם היא וצ״ל• :בידיו״. כ׳ הרשב״א בחי׳ למםיכתין ]טרם נדסם[ בשם רבינו מלה במלה בדיוק כמש״כ כאן ,וכן מג( עמ» כ, התטב״א עיי״ש שהקשה עליו ,וראה גם מאית ד״ה מה שפירשנו. פירוש הראב״ד 226 , /ומק׳ ]שה[ מזו ומונה בקופה מה עבודה זרה מרק חמישי נח מאי הוי כיליו של לוקח ברשות מוכר מד׳ ומתרץ , /אלמא אויר כלי לא קני עד שינוח בו׳ ואיכא למי׳ שאני לענין גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטד שאין עשויות לשמור מאוירן, מחיצות כלי אבל לענין קנייה דמנטראמו לאויר כלי קגייה וגט גמי מדמשכהמז לאויר חצרה דמגטרא מגורשת ,ו ב כ ל מקום אויר רשות כרשות דמי לבד משבת דפליגי ד׳ ורבנן מח ב ק ט ג ה מ ס שהונחה דאפי׳ כמי צריד הגחה ע״ג משהו לדעת בתוך ג׳ רבגן והתם ה״ס משום דגמרי לה ממשכן דהוי עקידה והנחה ממש. הלוקח גרוטאות מן הגויים — אפי׳ הוא צורף לא בטלה דאדעתא דע״ז לא זבגה גוי ,דלא הוה ידע לה נ ,אא״ב משום הכי רישא יחזיר דלא קגי ליה ,אא״ב ע״ז דיש׳]ראל[ הויא ואיגו רשאי לא למוכרה ולא ליתגה במתגה אלא להוליכה לים המלח ,אלא לאו ש״מ בגוי מעות קוגות משיכה לא קגיא, הרי וסיפא בדין הוא צריד דלא למתגי משד, דאע״ג משך דלא הוא שלו בכ״מ שהוא ובעיא גגיזה ,אלא משום דתגיא רישא גמצא ע״ז בהן משך, דבמשך ובמי עמקי׳ ובמשיכתו דאה אותה בכורות נא אית להך שמעת׳ בין תגא הגרוטאות מ״ה כולה בעגין אחריגא ומייתי לה להגד מתגי׳ לתיובתא לאידך גיסא ,וסוף דבר לא השוו דברי גי׳ זו לגי׳ דבכורות, מקח ואגן אהאגב כגי׳ דהתם מעות ולא קני ליה ,וכבד ת״ש ודמי מפרשי׳ פי׳]דשתי[ ליהנב רישא ומשום דאיכא פ״ר ישמעאל נג. המוכר יינו — קס״ד שמשכו עד שלא נו מדדו ,דאי לא משכו הא לא יהיב ליה במאי קניא דתשרי דמי דיהיב ליה בתר הכי, אלא לאו שמשכו בעוד שהיה בכליו של יש׳]ראל[ ואם פסק לו א ת דמיו עד שלא מדדו לכליו כ ב ר קנאו בפסיקת דמיו עם משיכתו׳ ולכשימדדנו לכליו נאסר ,מ״מ דמיה לא יאסרו שכבר נתחייב לו בדמיו קודם שאסר, אלמא משיכה בגוי קוגה, דאי אינה קונה אמאי דמיו מותרין, לעולם מד( חסר » :הוא״. ועיי״ש תום׳ ד״ד ,והא שתי׳ בדרן אחרת ,ועיי״ש רש״י ד״ד .דהא. מו( ברשב״א ובריטב״א במקום מה( והמשך לשון הגמ׳. :שאין לה שולים עסקינן״. םז( שם גם במקום מלה זו אי׳. :מדמסא״. מלה זו אי׳. :מדמסא״. נ( שיש ע״ז בין הגרוםאות. מס( 1״ל. :בקלומה״. מח( כדאי׳ שבת ו ,א ,ב. נג( לעיל Mא נב( בכת״י ישנה כאן מלה אחת שלא ידעתי לפענחה. נא( יג ,ב. גד( וכמו שפי׳ רבינו לעיל במשנה ,עיי״ש העי j ד״ר ,הלוקח וד״ד ,אם• פירוש הראב״ד פרק חמישי 227 עבודה זרה לא קניא ובדלאנה משכו ע ס ק י /אלא שהקדים לו דינר קודם מדידה וקני ליה בגתיגת מעות׳ ואע״ג דלגבי יש׳]דאל[ ערבון אינו קונה אלא כנגדה נו׳ קונהנז׳ שדרכן להעמיד מקחיהן בערבון ,א״נ דיגר לגבי גוי אלא שהקדים לו מעות הרבה נח לרוחא דמלתא ואע״פנח לאו דוקא שלא פסק לו דמים נם. דאמר ר׳ ישנן בן נח — אם גזל פחות מש״פ ליש׳נראל[, ת״ש , ואע״ג דיש׳נראל[ ל י ש ] ר א ל [ לאו ממוגא הוא׳ גוי ליש׳]ראל[ גהרג עליו. ו א י אמרת — הויא לה כאלו היא שאולה בידו דכל היכא דאיתיה ברשותא דמרה קמא׳ כדא׳]מריגן[ ביש׳]ראל[ ל י ש ׳ ] ר א ל [ ם ,וה״ל כשאולה בידו ,וקס״ד משום דשקול ממונא דלאו דידיה נהרג׳ ואע״ג דלגבי יש׳]ראל[ הנגזל לאו ממונא הוא ,והא לא שקלה דלא קני ליה ,ואי קשיא ל ך אדמותיב ליה מדר׳ יוחגן ומפחות מש״פ ,לותיב ליה מבריתא ומעקר גזילה דתניא ע״זסא ,על בתר]םפתא[ הגזל גזל וגגב וכן י פ ת תאר וכיוצא בהן גוי בגוי וגוי ביש׳]ראל[ אסור יש׳]ראל[ בגוי מותר ,איכא למי׳ חדא דהתם לא תגי בהדיא גהרג ,אסור קתגיםב ,ומכלל אסור לא גפיק אע״ג דלא קגי ליה ,א״ג התם ה״גםג לה כגת דגזל ואכל ,דהתם ודאי קגי ליה ומחייב בתשלומין, אבל היכא דאיתא בעיגיה לא שמעי׳ מיגה ,ומהא דר׳ יוחגן שמעי׳ אפי׳ אית׳ בעיגיה כדקתגי בסופא בא גוי אחר ונטלה ממנו ,אלמא קגי לה במשיכה. משום דצעריה דיש׳]ראל[ — ולאו משום ממוגא. א ״ ה סד אמאי לא נתן להשבון ־ -אא״ב דקגי ליה ,משום הכי לא נד (.ר״ל אפילו בדלא משכו ,שהרי רב אשי קאמר לה וליה ס״ל ומשיכה בגוי אינה קונה. נו( במםלטלין אם משך ,וכרב כבבא מציעא מז ,ב ,ועיי״ש גם עז ,ב ,וכן פסק הרמב״ם נז( קונה הכל בדמים לבד, ה ל מכירה פ״ח ה״ד י 7טור וש״ע חו״מ ק» סי״ז. נח( כ״כ גם רש״י ד״ה שהקדים ,אלא שהרי משיכה בגוי לא מעלה ולא מוריד. שרש״י מפרש הקדים קודם שפסק ,אבל רבינו )ירש ״הקדים״ — קודם המדידה ,ור״ל אחר הפסיקה ,א״כ לא 1ריך לתת מעות הרבה לרוחא ,ולכן כ׳ דבינו שאם דינר לאו דתקא... נם( כל ענין זה כ׳ המאירי בד״ה הקדמת בשם אז מיידי ״אע״פ״ שלא פסק. ם( שאינו קונה את המילה אלא בשנוי כדאי׳ בבא קמא סו ,א ״יש אומרים״. םא( סוף ס״ם והובא גס בסנהדרין גז ,א. וראה חום׳ בםוגיין ד״ה ואי. סב( ואע״ג שבםנהורין שם אמרו וחייב הוא ]ור״ל מיתה[ ורק משוס סיפא דקתני מותר תני ברישא אסור1 ,״ל שם״ל לרבינו דעויף לי׳ להביא היכא ותני ״נהרג״ להדיא ,כן םד( כ״ה בכת״י אבל ב מ ו םג( גי׳ חושד .שלא מאתיה. נ״ל ליישב. 228 פירוש הראב״ד נתן לחשבון דיש׳]דאל[ פרק חמישי עבודה זדה ב ר מחילה הוא ופחות מש״פ הואיל סה ליה ,מי׳ צעדיה בשעתיה אית ליה ,וגוי מיהא ממונא דלאו דידיה שקיל שלא מ ד ע ת בעליו תו וע״כ לא כתי׳, גבי מפטר דידיה בהשבון דכי כת׳ אבל בגוי לא ,וזה ושקלה ממוגא הוא ומ״ה יש׳]ראל[ דעת גהרג גוי, א״ג בר רחמ׳סז והשיב את הגזלה, הצרפתי סח, מקניאסו בי׳]שראל[ אלא א״א לא קגי דהא דידיה היא ולמאן מחל ליה ,והלא הגוי ליה גוי, לא קני ליה לעולם. ] ד ף עב׳ א[ / מאי לא נתן לחשבון דאינו ב ת ו ר ת חשבון — כלוטו המית׳ א שוב איגו יכול לתקגה לפי שבשביל הצער שצעדו גהרג ואיגו יכול עוד להעביר מעליו הצער שעשה ,אבל ממון ודאי חוזר לבעליו, א״ה אימא ס י פ א ב א גוי — וזה ודאי לא ציערו ליש׳]ראל[ ,ואי אמ׳]רת[ משום דשקיל ממו׳ דלאו דידיה ,הא לאו מ י ל ת א היא ,שהרי אותו יש׳]דאל[ שהוא בעל הממון איגו מקפיד עליו ,ש נ י ת שיצאה פחות מש״פ מ ת ח ת יד ישראל בין שיצאה מדעתו בין בע״כ ושוב איגו מקפיד עליה ולא גקרא גזלן אלא הראשון שגטלו מישראל בע״כ ,וההוא ודאי גקדא גוטל ממון שאיגו שלו. אלא ש ״ מ משיכה בגוי א י נ ו קונה — וקגייה גוי ראשון ושני ה״ל גזלן גמור ,ולפי דעתי גוי לגוי ב או גוי לישראל בשוה פרוטה ישגו ב ת ו ר ת השבון שחייב לבעליו ,אע״ג דלא כתי׳ בהו והשיב ,מ״מ כתיב בהו ג מכל עץ, /ולא תאכל מן הגזל ,שאם גזל לא יאבלגו אלא יחזירו ,ועוד כדי שלא יהא חוםא גשכר. שלפנינו ובכ״ה הגי׳. :ומאי״ .וממ״ש רבינו להלן נראה ברור שרבינו גרים. :אי הכי סו( אולי ג״ל : סה( צ״ל . :מחיל״. אמאי לא נחן לחשבון מאי לא...״. סח( כן פי׳ רש״י בעירובין סב ,א סז( ויקרא ה ,בג .כבר קניא״. ד״ד ,לא ועיי״ש בתום׳ ד״ה •P ב( אפי׳ בפחות משוד .פרוסה. א( קריאת מלה זו אינה ברורה לי. ג( בראשית ב ,מז ומסםוק זה ילסינן בסנהדרין נו .ב אסור גזל לגוי. פירוש הראב״ד ההוא ומפ , כך דאמר לחבריה פרק חמישי 229 עבודה זדה — /ומסקנא דאי לא פסק לו דמי לא קנאו, , רבי האי ב ס מ ק ח ד כנץ שקנאו מן המוכר ואמ׳ לו הקניתיך בדמי וכך מעכשו ולכשארצה למוכרה והקרקע עומד ביד הלוקח ה אי הוי קני ,אי ל א ו קני ליה ,וכי אמ׳]רינן[ כה״ג דקני ליה בהכי ,ה״מ דלא , משכח לזבוני טפי אבל אי מצי לזבוני טפי לא קני ליה קמא א מ זוזי אנמיה, ו מ ם ת ב ר א ז לי דאי אמ׳ קמא אנא יהיבנא לך טפי כמה דמשכחת מיניה, דקני ליה קמא ,ולא מצי לזבוני לאידך ,דכיון דאקני ליה בההיא שעתא בק׳ כ״ש דאקני ליה בק״ק דיש בכלל מאתים מנה ,דכי אמ׳]רינן[ זחי אנסיה ,היינו דלא בעי ליה האיך למתן ליה טפי ,אבל היכא דבעי למתן ליה כדמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא ,ואי זבנה לאחרינא בטפי ולא אמלך בקמא ובתר הכי שמע קמא ובעי למתן ליה כי האיך מפיק לה מיניה, אלא דכל כמה דלא אמליך ב ק מ א ח אנוס הוא ,ואם לא פסק לו דמים אמר לו הקניתיך מעכשו וכשארצה למכרה בכשם שישומו אותה ג׳ בני אדם ,הרי הוא כפסק לו דמים וקני ליה כדאי׳ ט ,וכת׳ רבי׳ האי י ואם פסק לו דמים ועשאן חוב עליו הרי הוא כנתינת מעות ,הלכך גבי גוי דקני מעות ותו לא מתסרי דמי ,משך חמריו ופועליו שמביאין תבואה אוכל ועדיץ הפי׳ ]רות[ על כתיפיו או על חמוריהם אע״פ שהכגיסן לתוך ביתו לאו משיכה היא ולא מהגיא ליה פסק ,מדד דה״ל משיכה גמורה ולא פסק לו דמים ידועים ולא מהניא משיכה והיינו פסק עד שלא יא ,ואם פרקן לתוך ביתו שהיא משיכה גמורה ואפי׳ מדד כיון שלא פסק לא קנה ,אבל פסק אע״פ שלא מדד משפרקן קנה דהויא ליה משיכה עם פסקת דמים, ופשוט הוא. תבן ה ת ם הנצוק — /נצוק — משקה היורד בקלות ,הקטפרם — משקה היורד במדרן ,ומשקה טופח — בין שני אשברונות ,כגון ב׳ גוממיות זו בצד זו ומשקה טופח על העובי שביגיהם שגוגע לכאן ולכאן כל אלו ו( חסר• :לא״. ד (.צ״ל •המוכר״ וכ״כ במקח וממכר שם כמה פעמים. ד( בפרק לו. ז( מכאן והלאה דברי רבינו הס וכתבם הרשב״א בחי׳ למםיכתץ ןעותו בכת״ק בשם רבינו ,והקשה עליו .ושיםת רבינו זו מובאה גם בטור חו״מ רו ,וגס במאירי ,וחולק ח( ב ת ר שחסר• :לאו״ וגס בדברי רבינו שכ׳ עליו ג״כ וע׳ גם ברא״ש. י( בספר המקח ס( נ׳ ד1״ל• :כדאמת׳ ״. הרשב״א שם איתא מלת •לאו״. יא( חסר• :מדד״. והממכר סרק יא. פירוש הראב״ד 230 עבודה זרה סרק חמישי אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה — לטומאה — שאם היה מקלח מכלי טהוד לכלי טמאיב דרך מדרון מה שבאמצע טהור ,וכן אם היו ב׳ גומות באחת חולין טמאים ובאחת חולין טהורין ומשקה טופח על העובי ש ב י ג י ה ם י ג הטהור טהור ,ותמיד׳ לי יו גהי דמשקה טופח איגו חבור גיזול האי מ ש ק ה טמא וגטמי למשקה סו טהור ,דתגיא בתו׳]ספתא[ טבול י ו ם ם ז חמור במשקין מבאוכלין ושבמשקיןיז תחלה לעולם ומטמאין כמה שהןיח ,ואיכא ל מ י ׳ ] מ ד [ משקה ט״ייט קאמד ,שאם היה משקה גומות ומשקה תרומה ב׳ תרומה בכלי אבן כ שיש בו כמו כן על העובי אשד ביגיהס וגגע ט״י בגומא א׳ היא פסו׳ ] ל ה [ ואיגה פ ו ס ׳ ] ל ת [ כ א ובתורת חבור גמי לא מטמאין שאין משקה טופח מחבר ,דתגי׳ הטומאה בתו׳]פפתא[ דט״יכב אחד משקה שגטמא וא׳ שגיטמא בולד הטומאה הדי זה תחלה וחבידו לחבירו אפי׳ הן ק׳ לעולם מטמא באב חבירו ח ח ממשקה ט״י שסוסלין ואין מטמאין ,ולא לטהרה — שאם היתה גומא ובה ד׳ סאה והיא מקלחת לגומא שלמטה הימגה ובין שתיהן יש בהן מ׳ סאה אין טובלין בעליוגהכג שאין התחתונה חבור לעליונה ,וכן אם המים יורדין מגומא העליונה לתחתונה דרד מדרון׳ ואפי׳ היו שתיהן שוות ומשקה טופח בין זו לזו אינן חבור והטובל ש ם בא׳ מהן לא עלתה לו טבילה ,אבל האשבורן — כלומד אם היו ב׳ גומות שוות וטופח להטפית הולד מזו לזו בין מלמעלה בין דרד גקב שהוא גקוב יד( את יג( ונוגע לכאן ולכאן ,כמש״כ רבינו לעיל• יב( נ״ל שחסר כאן. :או שיורד״. קו׳ ואת תי׳ של רבינו כ׳ המאירי בסוגיין עב ,ב ד״ד .כשם בשם רביגו ,בסגנוגו הוא עיי״ש. סו( שהרי משקה טופח מסמא אסי׳ את הכלי ,ראה כלים ס״י מ״ח ,ועי מוזרות פ״א מ״ס יז( צ״ל :״שהמשקיף׳. מז( ס״א ה״ג ,ע׳ בתוספתא שלפנינו. ובר״מ ור״ש שם ,מ״ב. יח( וכן ססק גם הרמב״ם הל׳ סומאת אוכלין פ״ד ה״ב ,ולא כרש״י פסחים לג ,ב יט( = טבול יום ,והגר״א מ״ל באליהו רבא למשנה טהרות ם״ח ד״ד .בכביצה. מיט פי׳ נ״כ את המשנה בטבול יו* וזכה לכוון לפי׳ רבינו ,אלא שהגר״א ז״ל פי׳ כן כ( אינני יודע מדוע נקט רבינו »כלי אבן״ דווקא, מכח קר על קטפרס עיי׳׳ש. ו1״ב ,וז״ל המאירי בשם רבעו. :במשקין של תרומה ונגע טבול יום באחד מהם שפסול ואינו פוסל ואם היה משקה טופח מחבר נעשה הכל אחד וטמא ועכשו שאינו חבור האחד כב( פ״א ה״ב. כא( כדאי׳ טבול יום פ״ב מ״ב. טהור״ עכ״ל. בג( אבל בתחתונה סובלין וכר יהודה וכמש״כ רבעו בסוף הובור ,ורבינו לא ס«ל כתום׳ גיטין טז ,א ד״ד .המוק ,אלא רבינו מסרש דקססרס אינו חבור ר״ל רק לגבי עליונה וגס לא ס״ל לרבינו כר״ת שם עיי״ש ,ומ״ש המאירי בםוגיין ״לטהרה כמד״ וכד פרק חמישי פירוש הראב״ד 231 עבודה זרה , כשפופרת הנאד מ• הרי הן חבור והטובל ב א מהן טהור׳ וכן לטומאה אם הגומות השוות והוא משקה תרומה והן בכלי אבן כ ונגע ט״י באחד היו מהן וטופח להטפיח בין זו לזו שתיהן טמאות ,דאמ׳כה הגצוק והקטפרם / , ה״מ להכשיר העליונה אבל להכשיר התחתונה הוי חבור ל ד יהודה דאית ליה ך גוז־ אחית, כ ד ת נ י א מ ג׳ גוממיות בנחל התחתונה והעליונה של ך ואמצעית של מ׳ סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ר׳ יהודה או׳ מאיר היה אומר מטבילין בתחתונה בעליונה ואני או׳ וחכ״א כאן וכאן אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ׳ סאה. אמ׳ מערה ר ב הונא נצוק כז לטומאה /למנין יי״ן הוי חבור — שאס היה מחבית של התר לשל אסור ,או שנגע גוי למטה ,כל היץ העליון אסור ,ודוקא שמערה דרך פיה או דרך שוליה ,שכולו נמשך אחר הנקב, א ב ל אם היה מקלח מן הצדדין לא עדיף ממגע בלא נצוק ואינו חבור אלא לאותו יין שעד הנקב מלמעלה ,כההיא מעשה דברזא ד ר ב פפאמז ,דמגעו הוה ולא נצוק הוה ,שלא בגופיה נגע ,ולא הוה ר ו ב כ ט חבור אלא מה שלמעלה מן הנקב ,ואי ק ״ ל ל הא גבי מקרה אמה לא ערוב מקואות כשפופרת הנאד ,והנה כי כלו נעשה חבור בין מלמעלה מן הנקב בין מלמטה ,התם לאו משום דחבור הוא אלא משום הוה חבור ומה שלמטה מן הנקב נהי דחבור לא הוי שהמשקי׳ אכפת לן, העליונים וגבי יץ מעורבים נמי עם העליון ערוב הוא ,ומה שמן התחתונים ,וכיון נאםרלג חבור הנקב ולמעלה ערוב מיהא הד, דערוב׳ ותחתון לאיהולב משום לא ערובי כדפ׳]רישגא[ כח בברזא. כד( כר״ת בתום׳ גיםין םז ,א ד״ד .הנצוק. דברי המאירי הס ולא מדברי רבינו. כו( חגיגה כה( ברור לי שלסני מלה זו חסר• :הא״ ,ראה מ״ש רבינו לעיל. כס( pהוא כח( לעיל נס ,ב. מ ( חסר הקו האלכסוני. ים ,א ,ב. ל( = קשיא לך. בכת״י ,ונ״ל שמלה זו ט״ם היא וצריכה להמחק. לב( קריאת לא( כן הוא בכת״י ונ׳ שצ״ל - :אמרי׳ ״ ,וכ״ה במקואות ס״ו מ״ז. מלה זו אינה ברורה לי ואסשר לקראה ג״ב :״לא הוי״ ,אבל נ׳ יותר כמו שהעתקתי בסנים ור״ל שהמים שלמטה מן הנקב כשסוסרת הנאד מעורבים ל״איהו״ היינו המים העליונים •לא אכפת לן״ ,לגבי הכשר המקוה בץ מחובתם למעורבים. לג( חסר• :משום״. פירוש הראב״ד 232 אימא אלא פרק חמישי סיפא האשבורן ע״י טופח — עבודה זרה /לד ,והאמ׳]דת[ דאפי׳ נצוקלה. מהא ליכא ל מ ש מ ע מיניה — אי רישא דוקא תנא רישא אטו סיפא דוקא תנא רישא אטו סיפא ,מ״מ קי״ל סיפא לו ,אי דנצוק חבור ליי״ן וכ״ש טופח ל ה ט פ י ח א בין ב׳ כלים ,ונ״ל כי היפי דנצוק הוי ח ב ו ר ליי״ן משקה טופחלז נמי הוי חבור. ]דף עב, ב[ פחסתו צלוחיתו — פי׳ שנהפכה צלוחיתו ופחסה המשקה תחתיה ,בהפיכתו יצא מן היין שבצלוחית וחזר למשפר ת ת ע כ ב לח בגומא שבו. ת״ש ליתסד, המערה איכא /הא ד ב י נ י למי׳ ] מ ר [ דקמפסיק — /ואי ק״ללט מה שבכלי העלית נמי פסוקי, מ״מ ש״מ דיש חבור לגצוק לענין יי״ן. תרגומה רב ש ש ת /כ ח גוי דרבנן /ההוא דנפק — פי כח גוי ומגעו היכא דלא שמעיניה ד נ ס ו ד מ איגו אסור אלא מגזירה דרבנן ,דגזרו עליו ואסרוהו מספק נסור ,ובההוא דנפק גזרו משום ספק נםיד אבל האיד ד ח ב י ת לא גזרו משום ספק נסוד ,והנה כי היה דעתו של רב ששתמא שמי שמנסר בשפיכה אינו מגסך אלא מה ששופך אבל מה שבחבית לא ,דס״ל דנצוק אינו חבור ,ומשום דקרקיש ליה שרי דאין דרך נסוך בכך׳ הלבד לד( נראה לי שהקו האלכסוני שהוא במקום .וכו׳״ ,ר״ל להטפיח הוי חבור לטומאה ולטהרה ...הא לענין יין נסך לא הוי חבור ,כואיתא בגמרא ,וכמו שכתב לו( ברור שט״ס לד (.הוי חבור לענין יין נסך. רבינו לעיל ד״ד .אבל. לז( הגאונים כבר פסקו דקי״ל מצוק היא וצ״ל נ .תנא סיפא אטו רישא״. חבור הוא ליי״נ ,כ׳ רבינו שסופה להספידו הוא כש״כ ,ואח״כ הוסיף מדעתו ז״ל שגס טופח לבד נמי הוי חבור ,ועי תורת הבית בית ה ריש שער ה ,ומלשונו של רבינו כאן נ׳ שס״ל שסוסח לבד אוטד בהנאה כנצוק לשיטתו )כמש״כ לקמן* והדבר צ״ב ,ועמ״ש בזה לח( כ״ה בכת״י ,ונ׳ בב״י יו״ד קכו ד״ד ,י״א ומ״ש שם בשם רבינו ירוחם. שצ״ל. :ונתעכב״ ,ולפמ״ש חום׳ ד״ד ,סחסתו ,דברי רבינו צ״ב ,עיי״ש ,ופי׳ של רבינו לס( = קשיא לך, על .סחסתו״ חדש הוא ,ועמ״ש לעיל נו ,ב ד״ד .שסחסו. מ( עמש״כ רבינו לעיל נז ,ב ד״ד .ההוא. ורבינו כ׳ את תוכן דברי הגמ׳. מא( את דברי רבינו אלד .עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בסגנונו הוא בתורת הבית בית ה פירוש הראב״ד האי דחבית פרק חמישי 233 עבודה זרה בשתיה במי מותר ,מ״מ כ י ה דקי״ל דג״חמב לא אכפת לן בהא ד ר ב ששת ,דאע״ג דלא מנסך אלא מה שיצא לחוץ ,הרי אותו שבפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ וא״א בלאו הכי ,הלכך כולו אסור בהנאה מג. איל קטיפו או רב מד — אע״ג להנהו נפיצו הקלוח כי היכי דשקליתו דלא ליתםר מניהו מעקרא אפ״ה דמי אותו היץ המדה שבכלי לנצוק ,דילמא אית ביה גומא והוי בה עכבת יין וקאמרי ליה לכולי חמרא דידכו, ומפ׳ הצרפתי מה כי קטיפי ביד שתעבירו היד באמצע הקלוח קודם שיגיע למטה ,נפיצו הוא בכלי עצמו ,כלומר יקצרו א ת הקלוח שלא , יגיע ראשו בכלי זה וראשו ב בכלי אחד. כי משפכיתו חמרא — של ישי]ראל[ מו , פי׳מז א פ י בהולכה. דלמא אדאזליתומח — פי׳ מכיון שסופו לישפך מכלי לכלי שמא יסייע אתכם הגוי בשפיכה מט ,שדיוזו עלויה — ודוקא היכא דבעי לשפוכי אבל היכא דלא בעי לשפוכי מותר להוליכה אפיי הגוי לבדו אם היא חסרה או בעגין שלא נ ליגע בה ,אפיי בעגין שיכול הגוי לנגע אם אותו ישי]ראל[ הולך עמו בצדו שיוכל לשמור את ידו מותר ,והא דאמ׳ באידך פירקיןנא מג( ומה שיצא לחוץ מב( = תצוק חבור. שער ה דף קנא ,בשם רבינו. הוי ודאי נסך ,ולא רק משום ספק ,ואע״ג דלא שמעיניה שנםך ,וגס לעיל ם ,א ד״ד ,ואי כ׳ רבינו שמה שהורק מכח גוי אסור בהנאה ,ועמ״ש המאירי בםוגיין ד״ד ,גוי שכחו בטונה היא ירד נסוך ולכן גם הנצוק לזה אסור בהנאה ,ולענ״ד לפי םברו^המאירי י״ל קר הש״ך יו״ד קכה ס״א ,שהרי בסי׳ קכד םי״ד מיידי בהוצאח ברזא ,תדאי שלא הוי מה( במי׳ רש״י מד( בגמ׳ שלפנינו נוסף• :חםדא״. דדן־ נסוך ,עיי״ש. שלפנינו לא נמצא סי׳ זה ,וכבר כתבתי שאינני יכול לברר למי נתכוון רבינו. מו( לא זכיתי להבין ,סשיטא דביין של ישראל עסקינן ,וע׳ תום׳ רי״ד ,שכ׳ שמדברי רש״י נ׳ שהיין היה של גוים ,והקשה עליו וז״ל• :וא״כ מה היה חושש דקא אתי מכחו״ מז( ברור שלפני עיי״ש ,ואינני יודע איך נ׳ מדברי רש״י שביין של גוים מיידי. מח( כ״ד .בכת״י מלה זו חסרות המלים שבגמ׳• :לא ליקרב גוי לסייע בהדייכו״. מט( בכת״י יש כאן מלה א שלא וג׳ שם״ם היא וצ״ל• :משתליחו״. נא( לעיל ס ,זג נ( חסר• :יכול״. יכולתי לסענחה. פירוש הראב״ד 234 מליא מבא אםו׳נב, התם פרק חמישי דקאזיל עבודה זדה אחוריה יש׳]ראל[ דלא מנסך מ מצי ליה ונטריה שדי. גושת׳ בר גושת׳ — כגון זה נד׳ כלי הואנה שיש לו בפיו ש פ ו פ ר ת זקוף ומגיע עד קרקעיתו של כלי ,ויש לו שפופרת אחר מוטה בצדו ראשו הא׳ p געוץ בזקוף וראשו האחר גכנס לכלי ריקן בצדו ,ושואב אדם בפיו הזקוף והיין יוצא דרך אותו השפופרת וגכגס בכלי הריקן ד ר ך אותו והזקוף גקדא גושת׳ ,והמוטה נקרא המוטה, בת גושת׳ ,והגה בא ושואב מן הגושת׳ והתחיל היין מקלח דרך שניהם ,והניח גוי את ידו על הגושת׳ והפסיקן, אסרת אמרו רבא לכל אותו יין שבכלי אפי׳ בהגאה ,אמ׳ ליה אמאי הקלוח העולה דרך אותה לכוליה אפי׳ בהנאה אפי׳ בנצוק ,שהרי שפופרת נצוק הוא או קטפרס לאותו יין שבכלי ,שהרי אינו מונח בתוכה וסופו לצאת ממנה ולא לתוכה כדרך הנצוק ,נהי נמי דאותו הקלוח א פ ו ר בהנאה מפגי ששכשמ הגוי בחזרתו, אבל אותו המונח מפני מה אתה אוסרו בהנאה ,להוי כסתם יי״ננו דאמרנז סתם יי״ננו נפל יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יי״נ שבו ,אלא ש״מ כי נ״חנח הוא ,והרי הוא כאלו הכגים ידו לפגים דרך פיו ושכשך בו דכוליה חבור וכוליה אסור בהגאה, א״ ל שאגי גושת׳ ובת גושת׳ דכולי גדיד בתריה ,י״מ מפגי שהיין כולו הוא לצאת דדך הגושת׳ הוי בהפסקת הקלוח כלו משתכשך ואפי׳ טריד אותו המוגח מגעת בכלי חוץ לשפופרת ,וי״מ שכיון שכולו גמשך אחד הגושת׳ עד למטה הרי אותה הגושת׳ כאלו הוא גופו של כלי ושכשד בו גב( המשך לשון הגמ׳ שם. :חסירא שרי דלא נגע״ ,ודברי רבינו אלה אינם מובנים כלל, אבל מצאתי בתורת הבית בית ה שער ב סוף דף קלז שכ׳ וז״ל :״וכ׳ הרמב״ן ז״ל בשם הראב״ד ז״ל הכובא מליאה ואסור דוקא בדאזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטיר ליה אבל אזיל בתריה בצוו ומצי מנסר ליה שפיר אפילו מליא נמי שרי דהא חד ליה דלא גג( ס״ס וצ״ל : נ ג ע . . .וכ׳׳כ הראב׳׳ד ז״ל בעצמו בפי השוכר גבי שסוכאי״ עכ״ל. נד( הצורה שבכת״י היא כ״כ לא ברורה עד שלא ״מנסר״ ,ראה הע׳ הקודמת. נה( ראה דברי המאירי ד״ד .מאחר ויתבררו לך מצאתי תועלת להדסיס אותה. נו( קריאת מלה זו היטב דברי רבינו אלה ,אע״פ שהמאירי שינה והוסיף הרבה. גח( = גצוק חבור. נז( לקמן עד ,א. אינה גרורה לי, פירוש הראב״ד מעט פרק חמישי 235 ע בוד ה ז רה כולו אסור מפני שכולו משוך לפיו׳ ואנא גט במי כולו משור לאותה גושתא ,אבל הנצוק הוא מקלח דרך פיו מ״מ הקלוח ח ת לכלי הוא הלכך חבור אינו שבכלי. למה קנישקניז זה — כלי הוא שיש בו נקבים הרבה זה למעלה מזה או בצד זה ונותנים בו קנים ושותים בני אדם כל א׳ אם היה יכול הכלי , יש ]ראל[ במקום גבוה ומוטה ע״י לשתות בקגה זה וגוי בקנה שלו ,והנה והיץ יוצא מאיליו דרך הקנים בקגה זה׳ כי הגוי עושה איגו כלום אלא שפותח פיו והיין יורד לתוכה ,והרי הוא כקערה בעלמא ,ואפי למ״ד , , ג״חם ,הכא לא קעביד ולא מידי ולא א ס ,אבל קידם פסק הגוי, היין הנשאר אסור כי בשעה שפותח ס• א ת פיו היין היורד חוזר לאחוריו שנותן לו על שפתיו ומחזירות אותו ומרבה הקלות לפיו של , יש ]ראל[ הגה כי גשתכשד היין בחזרתו וגאסר ,וליבאי מגמגם עליוםא. ] ד ף עג ,א[ יי״נ אסור ואוסר בכל שהו מים ביין ויין במים א בנ״ם ס( = נצוק חבור .ראה בראשונים שכולם הקשו :כיון שהנצוק נט( נ׳ דצ״ל • :והכא״. םא( הרשב״א ם*( ברור שצ״ל, :׳שסוגר״. אסור היאך אסשר דקנישקניז מותר עיי״ש. בחי׳ למסיכתין ןעודנו בכת״י[ אחת שפ הקושיא שכתבתי בהע׳ ם כ׳ וז״ל* :וכתב הראב״ד ז״ל פירוש הענין בפירושיו כאן ובסוף דבתו אמר ולבי מגמגם עליו לסי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון במה כת התירו גדול ,אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר וזה לשונו ,חיי ראשי יתתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי כה התר שתייה בחבית למאי דלא אחי בברזא כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת וישראל פותח פיו ושוחה וגוי פוחח פיו ושותה ,ואע״ג דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי ,דטעמא דכי אסתנן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פחחא או בההוא בחא ,דאמתנן כל מאי דאתי בההוא סתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי ,אבל קנישקין מאי דאתי בבתא דישראל לא אחי בברזא דגוי ,דחמרא בההוא סתחא דקריב ליה בגויה נסיק לא שביק האי סתחא ואזיל לסתחא אחריתי ,הילכו לאו חבורץ נינהו, ודוקא היכא דקדיס ישראל ופסק אבל אי קתס גוי ופסק אסור מאי טעמא בהדי דסםק וםכר לפומיה קא מפיש בבתא דישראל וקא משכשך ליה ,ולא שנא מ הוי בחא דגוי תתתון או עליון כי קדים גוי ססיק מיהא כוליה אסיר ע״כ״ .וראה גם בתטב״א לםוגיין. א( כן הוא הסדר גם במשנה שבכת״י המאית ע׳ בסוף ספר המאית למםיכתץ אבל לענ״ד מדקאמת בגמ׳ ״ומדרישא במיא דאיסורא...״ נ׳ שגי׳ זו אינה נכונה. פירוש הראב״ד 236 פרק חמישי עבודה זדה מזיגה — יין במים נ ד י ב שאינו אסור בהנאה אלא א״כ נתערב בו כדי שיהא היק מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותים אותו׳ אלא ג אם נ ת ע ר ב בהן יין מעט קרוב אגי לומד שאפי׳ בשתיה מותר מפגי שג״ל כי נט״ל ,מ״מ איני מסופק בכך כי הוא מותר בהגאה ,וכך פי׳]רשתי[ מים מפני הוא בפ״בד. ביין בנ״ט — פי׳ שטעם המים נכר בו מ ע ט ה והוא מ ש ת ב ח מזג המים ,כי כשהוחזק ו הרבה אין אדם יכול לשתותו שלא יזיקנו והמים מכשירין אותו לשתיה ,וכיץ שמכשיר הכשר היין הם ז אם נתערב נ״ט לשבח שתרפה כדי מעט מחזקתו נאסר ידם, על וכן הדין ח לכל שבתורה כגון בשר נבלה בתבשיל של ירק הדבר ידוע שאם יפול לתוכו הרבה כי מרבה טעם לשבח ואם גפל בו מעט ממגו והשביח את טעמו אע״פ שאין אותו מעט תבשיל גאכל ע״י אותו שבח עד שיופיפו עליו מטעמים אפ״ה גאסד התבשיל על ידו. כי אתא ר ב דימי א״ר ישנן — /פי׳ והוא מקטף קטופי מ שאין החבית חבור לבוד ,וגם אין באותו קטוף כדי שיהא בו ג״ט במים שיש כשיעור היץ שבבור, בהם הלכך ראשון ראשון בטל ,וכי אמי יין ביין במשהו ,ה״מ כגון שנפל ההתר לתוך האסור מעט מעט שאין כל גפילה וגפילה של התר כ ל י כדי שאם יפול המים של אסור יוכל לבטל את טעמן לגמרי שלא יהא טעם המים גכר ביץ ,כגון זה אפי׳ נפל עליו יין של התר כל היום ראשון ראשון בטל לגבי האסור ,ואע״פ שהאסור חוזר למשהו לגבי התר ,דכיון דבשעת גפילה יש באסור כדי שכגגדו במים יתן בו טעם אסור ,מפני שנאסר בשעת נפילה ,ומשנאסר ה״ל יין של אסור שהכל מין א׳ הוא ,וכיון שנעשה יין אפוד אע״ף שנפל עליו וחזר וגפל pדברי רבינו אלו עד סוף הדבור העתיקם הרשב״א בתורת הבית בית ה שער ה ריש דף קמט מלה במלה בדיוק כמש״כ כאן ,ועיי״ש שכ׳ שרבינו חזר בו. ד( לעיל לט ,א סד״ה ור׳ יוחנן ,ומובאים דברי דמנו ג( ט״ס וצ״ל :״אבל״. ה( וכמש״כ רבינו בדבור הקודם. אלה בתורת הבית בית ה שער ה דף קנ. ת( כתנת ז( נ׳ שמלה זו מיותרת היא. ו( נ׳ שצ״ל :״כשהוא חזק״. ט( ז״ל הרמב״ן בחי׳ ד״ד .המערה: רבינו במ״ש ״וכן הדין״ ,אינה ברורה לי. ״סי׳ הר״א ז״ל דדוקא במקסף קטוסי אבל אי לא״ה כיון דניצוק חבור כמי שכל החבית מעורבת כאן משעת קלוח ראשון דמי ,וזה הפי׳ אינו נכון לי״ .וע׳ גם בר״ן ובמאירי י( חסר :״כך״. ד״ה קצת. פרק חמישי פירוש הראב״ד 237 עבודה זדה עליו יין של היתר אסור׳ אבל אם יפול האסור לתוך ההיתר אע״פ שהוא מין במינו׳ כיון שאין באותה נפילה כדי שכנגדה במים יתן טעם׳ אפי׳ יפול לתוכה כל היום בענין הזה מותר ,מפני שראשון ראשון בטל בשעת נפילה׳ ואפי׳ קטוף דחבית שהוא דבר חשוב ,ואע״פ שבאחרונה יהיה בו אסור כדי ניט ,אבל אם היה בנפילת אסור כדי נ״ט בהיתר כנגדו במים, ומים ביין ר ץ במים נמי אם יפול אסור לתוך התר מעט מעט שאין בו כדי נ״ט אפי׳ יפול ראשון בכל במינו לתוכו אסור כל היום מותר׳ בשעת נפילה יא, ואם יפול היתר לתוך שכבר האיסור נ ת ב ט ל ראשון מעט מעט שאין גפילה וגפילה כדי לבטל טעם האסור לגמרי בזה יש חלוק בין מין לשאינו מינו ,מין במינו אע״פ שגפל לתוכו היתר כל היום כולו אסור כמו שפי׳׳ אבל בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באסור כדי שלא יהא נ״ט בכל ההיתר מותר׳ ואעפ״כ שההתר נאסר תחלה׳ והטעם לזה דאין מין בשאינו מינו אוסר בנ״ט אלא מפני הטעם שנותן בו וכיון שנתבטל טעם האסור מ״מ שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נ״ט שהרי אין טעמו נכר בו כלל אלא מפני מיעוטו נאסר והיין שנאסר חוזר להיות כמוהו שהוא מפני מינו ושוב אין לו היתר שהמועט נעשה רוב יא. תבן ייןיב במשהו יב יין במים ומים ביין בנ״גו מאי לאו — כולה מתני׳ דגפל איסו׳ לגו התירא ,וכי היכי דמים במים ויץ ביין אין בנפילת האסור בנ״ט דהא אום׳ במשהו קאמר, ה״נ מים ביין ויין במים אין בנפילת האסור כדי בנ״ט בהיתר ,והנה כיון שלבסוף יהיה בו נ״ט אסור, ותיובתא לרב דימי בין במין במינו ובין לשאינו מינו ,דאיהו אזיל ב ת ר נפילה ומתני׳ אזיל בתר בסוף ,לא כולה מתני׳ בנפילת היתרא לגו אםורא, וכיח דאין בה נ״ט מתחלה ועד סוף לית דין דאםורא ,ולא תידוק מגה מה רישא מיא דאסורא סיפא מיא דהיתירא ,אלא להכי מקשי׳ סיפא לרישא דכולה מתגי׳ היתירא לגו אםורא. כי אתא ר ב יצחק /ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה — ואין יא( ראה דברי רבינו אלה ברמב״ן הבית בית ד שער ב דף קת. בחידושיו דבור המתחיל יב( נ׳ שחסר ובתורת והא הקו האלכסוני פירוש הראב״ד 238 עבודה זדה פרק חמישי אותו הקטוף דבר חשוב יג ,ואם אין בו כדי שיתן טעם כנגד המים של היתד ,אבל קטוף דחבית אע״פ שאין בו נ״ט כיון שהוא ד ב ר חשוב לא בטיל, אם הלכך דבר האסור חשוב כגון קטוף הוא דחבית שנפל בין היתירא לתוך האסור או אסור להיתר כיון יד שיש בו כדי ג״ט בין שאין בו ,אסור ,ואם אינו דבר חשוב ואין בו כדי נ״ט בשעת גפילה כגון ק ט ו ף של צרצור קטן נפל אסור לתוך היתירא מותר אפי׳ כל היום כולו ד ק מ א בטיל קמא דבתר אזלי׳, גפילה היתירא גפל לגו אסורא האטור אם דבר חשוב אמוד בכל ענין כדאמ׳ ,ואם אינו דבר חשוב ונפל עליו ה ה ת ר והאסור בשפע מועט שיש נפילת בעת ההיתר כדי לבטל האסור טעם מותר ואם לאו אסור ,ואע״ס שלבסוף יהיה היתר הרבה עד שיבטל האסור, וכי אמ׳ דמהני ביה דבר חשוב אעפ״כ שאין בו נ״ט טעם ה״מ יץ ביץ דאסודו במשהו ,אבל יין במים דבנ״ט לא מהני ליה חשיבותיה ,ש א מ אין בו כדי ג״ט בשעת גפילה בטל לגבי היתר ,הלכך מתריץ ליה ל מ ת נ י ׳ דגפל היתירא סוגין דשמעת׳ לגו אסורא כדרב דימי, וטעמ׳ דאמוראי גגהו, וכל הגך אבל מילי הלכתא קי״ל דאפישגא לברורי כסתם מתגי׳ סו דתגן אם יש בו עכבת יין אסור ,דמשמע עכבת יין כל שהו ,ותגיאטז גמי אגדדמי׳ גוי ,ומפ׳ בתו׳]ספתא[ יז מפגי שטפת יין אוסר ,והתם אסו׳ לגו היתירא הוא ואסו׳ משהו ואפ״ה אוסר כל החבית אפי׳ בהנאה הלבד גבי יין ביין אוסר במשהו בין היתירא לגו אסורא בין אסורא לגבי היתירא, מי׳יח גבי יין במים ומים ב י ק וכן לכל אמו׳ הגמוח כגון חלב ודם שגמוהו בקדרה שגוף האסור בטל בתוכה וא״א להעלותו משם וכן כל כיוצא בהן, ג״ל דהלכתא כותיהויט ,שאם יפול האסור לתיד ההיתר מעט מעט שאין בו ג״ט בשעת גפילה אע״פ שגופל אסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל ,וכיון שגתבטל הדי הוא התר גמור ,ולא די לו שאין מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל אסור הגופל בו אחד מכאן, יו( נ׳ דצ״ל, :בין״. יג( עמ״ש ע״ז הר״ן ו״ה וווקא. לסימן .וכו׳״. יז( דמסיכחין ס״ח ה״ב. סז( לעיל נח ,א. סו( לעיל עב ,א. יח( את דברי רבינו מכאן ועד .ור״ש מתיר״ העתיקם הרמב״ן בחי׳ ו״ה והא בשס רבינו ומסיים, :אלו דברי הרב ז״ל״ ואת הדברים הכתובים שס צריך אתה להשלימם לסמ״ש כאן וגם הדשב״א בתורת הבית בית ד שער ב דף קיז כ׳ את תוכן דברי רבינו אלה וגם הר״ן בו״ה ולענין הלכה העתיק את דברי רבינו מלה במלה עד ,כדין התרומה יט( ר״ל ר יוחנן ושאר אמוראי. וכן כל כיוצא בזה״ .וראה גס ריטב״א. פרק חמישי פירוש הראב״ד עבוד ה זרה ד ת נ ן במ׳ ערלה כ הערלה מעלה את הכלאים שאותו ועוד חולין אחרון מתבטל /כיצד נפל /והכלאים ,פי׳ שם בתחלה ונעשית שנתבטלה גמו׳ ,והוא שיש באותו סאה מאתים כאותו ועוד ,ותנן נמי לעיל מ נ ה התרומה מעלה שם בסאה ערלה 239 /כיצד תחלה יש בה ר׳ /והערלה מעלה ,פי׳ כגון התרומה שנתבטלה ובאותן ג׳ כאותו ועוד ערלה הנופל אחר מכאן, קבין ערלה שנתבטל שם תחלה יש בהן ק׳ כאותו ועוד תרומה שנפל שם אחר מכאן ,הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשות גמור אף לבטל אסור הבא עליהן לאחד מכאן ,וכ״ש שאין מצט׳ היתר לאסור, עוד ודוקא כגון הכרם ערלה וכלאי דמכי בטיל אםורייזע א״צ להעלותן משם כלל ,וא״נ בתרומה לגבי ערלה להתיר התרומה לכהן דה״ל תרומה לגבי ערלה לכהן כחולין לגבי ערלה ליש׳]ראל[ ,אבל תרומה לגבי לישראל חולין כיון שצריך משם להעלותה וליתנה לכהן והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבו כדתנן בתרומה בא סאה תרומה שנפלה לק׳ םאין של חולין שעדין /דר״א וחכ״א אין מדמעת אלא לפי חשבון ,כיון יש עליה תורת תרומה אע״פ שנתבטלה בק׳ עדין היא מצטרפת לחשבון התרומה שבה לאסור החולין בנפילת התרומה אחרת ,דתנן בתרומות כב תרומה שנפלה לק׳ ולא הספיק מאה /ור״ש מתיר ,דדוקא כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור ,וכן הדין לכל אםו׳ אחדים שלא גמוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ס׳ של התר ולא גמוח כי אם חציו ,כיון שהאסור קים שאם יפול לקדרה אחרת יאםר כחלב גמור אם יפול עוד בקדרה אחרת וזיתכג אחרת של חלב ונמוחו שגיהם יצטרפו כולו שניהם כבר במקום ותו קודם לאסור את הקדרה, נפילת השני, שהרי ולא גחשוב מצאו את הראשו׳ כאלו גמוח בעיניה שעדיין ראוי לאסור אחר מ״ה מצטרף עם האחרון כדין התרומה וכן כל כיוצא בהן, גר׳ במ׳ חולין כד כשהם משערים א״ל בקדרה עצמה, פי׳ בחרםין, ואמ׳ לה במאי דבלע קדרה ,כגון שגפל כזית חלב לתוך קדרה מלאה חס והגה יש האור חמישיתו ונסתכל עשיריתו באותה קדרה ס׳ כאותו זית, בעל הקדרה ואחד שעה גתמעט הרוטב ע״ג באותו זית ולא גמח ממגו כי אם אבל מ״מ נימוח כולו לבסוף ,לא נחשב אותו כאלו נפל בשעת כא( פ״ה מ״ה. pפ״ב מ״ג. כד( 1ז ,ב. •אחרת וזית -צ״ל :זו זית. כב( פ״ה מ״ח. כג( ברור שבמקום 240 אסר פירוש הדאב״ד עבודה זרה פרק חמישי הרוטב ויאסר שהדי אין בו ס׳ באסור באותה שעה ,אלא הרי אנו רואין אותו בתחלת נפילתו בתוכה והרי היה בו ס׳ באסור ומותר׳ אלמא אזלי׳ בתר נפילה להיתירא ,והיכא דנפיל היתירא לגו אסר בשאר אסורי אע״פ שנפל לתוכה מעט מעט כיון שלבסוף ירבה שם היתד עד ש י ב ט ל טעם מותר, האסור ונפלו שם חולין דתנן בתרומות סאה של תרומה שנפל לפחות מק׳ , /והא דאמ׳ במזיד אסור קנסא הוא ,דאין מבטלין אסור לכתחלה ,והכי קי״ל בכ״מ דאע״ג דאין מבטלין אסור לכתחלד .אם נ ת ב ט ל מאיליו מותר ,אלמא אע״ג דבשעת גפילה אסור כי הדר גפל עליה ה י ת ד מצטרף בהדיה ומבטל ליה לאסור. כי אתא רבין — /והא דרבין הלכתא היא דבל מין ומיגו ושאיגו מיגו טלק את מיגוכה ,ולית ליה הא דדב דימי ורב יצחק ,כי ד ב ר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות ר ץ של אסור הגופל בו מעט הוא דהא קיתון של מים מבטל את טעמו ,וטעמי דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אומר את כל הבור. שנפל שם קיתון של נזים תחלה — קודם שנפל שם האסור .ואע״פ שאותן המים כבד נתבטלו טעמן ביין של היתר ,כשיפול שם האסור יבטלוהו המים בטעמן. מצא מין את מ י ג ו נ ו — מלשון נער את הקדרהכז ,כלומד ערבו א ת הכל ועשאו כמותו ,והנה אין במים כדי לבטל כל טעם היין. מאן דמתני — /לא בעי והיינו דרבין ,ומאן דמתני כ ל ו ׳ ] מ ר [ כי ר ב שמואל בר׳ יהודה לפרושי מילתיה דרבין א״ר יוחנן אתא ובעי תחלה, ויש דוגמתו בתלמוד כי אמורא זה יאמר לא שאנו על דברי אמורא אחר. ] ד ף עג ,ב [ אתמר יין חזקיה אמר ור׳ ישנן /לימא זחקיה / דתנן /־ ־ הגה כי ר״א ס״ל שאם גפל האסור לבסוף אע״פ שאיגו עושה לבסוף אלא מקצת החמוץ גדול כח האחרץ והרי הוא כאלו עשאו כלו, כה( כדאי׳ במסכת חולין קח ,א. כו( חסר :״ומור״. כז( חולין קח ,א פירוש הראב״ד ורבנן סרק חמישי 241 ע ב ו ד ה זדה םברי לא אמ׳ גדול כח האחרון דכיון דאין כה האסור כדי ליתן טעם בכל העיסה מותר׳ והכא נמי לגבי יין מכיון שנפל ש ם כ ח קיתון של מים הרי אותו יין של אסור אין בו כדי לאסור כל מה שבבור שהרי אין בו כדי נ׳״ט במים׳ כמו שהשאור של תרומה אין בו כדי לחמץ כל העיסה, אך בין היץ המותר והיץ האסור נתנו להם טעם יין כמו שהשאור של חולין ושל תרומה חמצו את העיסה בין שניהם ,והיין האסור והיין המותר הרי הם למים כשאור של ת ת מ ה ושאור של חולין לעיסה ,כי כשם שאין לא בזה כדי ליתן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל כך באלו לא בזה כדי י י ת ן טעם בכל ולא בזה כדי ליתן טעם בכל ,כי היין של היתר אע״פ שהוא מרובה מאד משניהם כיון שאינו יכול לבטל את היין של אסור מפני שהוא מינו הרי הוא כחצי שיעור ,והנה אם היו המים ראשו׳ בבור ואח״כ נפלו עליהם היין המותר והאסור ונתנו טעם במים אם נפל המותר אחרון הרי הוא הבאים לקבל טעם מן היין נופלים באחרונה שגדול כחם הרבה ואין כח לחצי מותר דאזיל לדעת ר״א בתר בתרא, וכ״שכח כשהמים שעור האסור להיות נעזר מתערובתו ולאסור אותם ,אבל אם יפול היק האסור באחרונה אע״פ שאין בו כדי לחמץ כל העיסה ואפ״ה כשהוא נופל אחרון גדול בחו כשעור שלם לאסור את הכל ,והנה חזקיה ם״ל כר״א דאזיל בתר בתרא ,וה״ק הגדילו בהיתר, כלומר אם היתר הגדיל אותם שלא היה שם בבור כי אם היין המותר ויץ האסור ובאו מים של היתר ונוספו דכיון עליהם שאין והגדילו באסור כדי אותם ליתן מותר טעם כדפי׳ ,ור׳ יוחנן ס״ל בכל אין ההיתר מסייעה כדבגן דאמ׳ בין שנפל בתחלה בין שנפל בסוף ,והרי העיסה הזו כאלו לא נפל בה אלא השאור של תרומה בלבד ולא נתחמצה מן התרומה כלל ומותרת ,והכא נמי הרי הוא כאלו לא נפל לתור המים כי אם היין האסור בלבד ולא קבלו ממנו טעם יין ומותר. כח( היינו לבור שיש בו כבר יין אסור ויין מותר וכמו שכתב רבינו להלן ובזה סליג רבינו על רש״י ובעל המאור שםבירא להו שאם נסל המים לבסוף לכולי עלמא אסור הכל חוץ אם נפלו מים בשיעור שיבטלו את כל היין המעורב אבל אם נסלו מים שבהם רק כדי לבטל אח היין האסור אסור הכל ,אבל רבינו ם״ל דלחזקיה כש״כ שמותר אם נסלו המים באחרונה וע׳ בתי׳ הרשב״א למסיכתין ]עודנו בכת״ק וכן בתורת הבית בית ה שער ה דף קמם שכ׳ דז״ל :ונראה לי שיותר נראה לכאורה כדברי הראב׳יד... ועוד דלדברי הראב״ד ו״ל אתי שסיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונסל שם קיתון של מים פירוש הראב״ד 242 ותםברא והאמר — עבודה זדה פרק חמישי דהכי מפ׳ ליה לפלוגת׳ דחזקיה ור׳ יוחנן. אביי — וא״כ דחזקיה כר״א ס״ל ,דהגדילו בהיתר אמאי מותר ,והלא היתד לא גסתלק משם ,וה״ל זה וזה גורם ואסור לר״א ,אלא בין חזקיה בין ר׳ יוחגן ס״ל זו״גכס מותר ,וגם שאור של ושל חולין תרומה שגפלו לעיסה כיון שאין בשאור של תרומה כדי לחמץ הגה אותו בטל בק׳ בעיסה של חולין ואפי׳ הוא מין במיגו ,מי׳ הכא לגבי שאור י ק ברואין קנופליגי — כלו׳ כי עגין איסור היין איגו כעגין אסור התרומה, כי אסו׳ התרומה אם יש בו כדי ליתן טעם איגו בטל לעולם ואפי׳ בק״ק, ואם איגו ג״ט אם מין בשאיגו מיגו הוא בטל בק׳ ואם מין במיגו בק׳ אבל והוא, יי״ן אם אסור מין בשאיגו מיגו הוא בג״ט בטל מין אבל במיגו אינו בטל לעולם ,והכא בהא פליגי ,חזקיה ס״ל לא אמ׳ רואין א ת היין של היתר כאלו איגו ,אלא שם וגתן כיון שהוא טעם הגה במים המים כיון שקבלו טעם יץ מ״מ הרי הן געשות יין וה״ל יין אטור מין במיגו ואין שם היותו כתחלה שאיגו מיגו גתיגת טעם שיבטלוהו ואוסר של היין האסור את אלא כל הבור׳ אפי׳ קבלו מפגי ולא המים כל הסעם מן היין המותר מיד געשה יין ,ושוב אין בהם כח לבטל יין האסור שהוא מין במיגו ,ולית ליה לחזקיה סלק את מיגו ,ור׳ יוחגן ס״ל מפגי רואין ,כי לעולם לא יבוא אסור על ידי מותר והמים אע״פ שקבלו טעם היק המותר לא גחשוב אותם כאלו הן י ק ויהיה היין אסור מין במיגו, אלא מ א י ן היץ המותר כאלו לא גתן טעם במים ,והגה כימ שאין ביין האסור כדי ליתן במים ה״ל מין בשאיט מיגו ובטל, דכל מין ושאיגו מיגו סלק א ת מיגו כמי שאיגו ושאיגו מיגו ר ב ה עליו ומבטלו ,וה״ק חזקיה הגדילו המים ע ל האטור לבדו שיש בהן כדי לבטל כל טעם יין האסו׳ אבל אין בהם כדי ל ב ט ל טעם המותר והגה כי יש במים טעם יין אסור בדפ/ א ב ל אם הגדילו המים אף על היק המותר שיש בהן כדי לבטל כל טעם היין מותר ,ודי יוחגן אמ׳ אפי׳ לא הגדילו אלא על האםור לבדו מותר דאי׳ ליה דואין כדפי ,וקי״ל כד׳ יוחגן ,ואית דמפ׳ לה להאי שמעת׳ ב ד י ד אחרת. דההוא לישנא משמע וואי שנפל לבור שיש בו יין כשר ואח״כ נפל בו קיתון של מים...״ כט( = זד .וזד .גורס. ע״כ ,עיי״ש שהאריך בד״ז ,וע׳ בריסב״א שחולק על פי׳ רבינו. פרק חמישי פירוש הראב״ד '1 כוסות ומזגן 243 עבוד ה ז רה — /ובזה חצי לוג. — פי׳ שנתן בזה ג׳ ל לוג מים ובזה ג׳ לוג מים נמצא בין שניהם ק׳ של חולין וא׳ של תרומה ואח״כ ערב החולין והתרומה בשוגג, אם כהן א״נ הוא וערבן בתחלה ולא כדי ולחתירה לבטלה ליש׳]ראל[ אלא לצורך עצמו ערבן. רואין כאלו את ההיתר — פי׳ רואין את היין של חולין. אינו — שם ולא נתן טעם במים ,וכיון שאין ביין של תרומה , כדי ליתן טעם במים המים מבטלים אותו ב ק ,כי מין בשאינו מינו הוא, שאם נחשוב אותו כאלו הוא שם הרי הוא ניט ,וכיון שיש בהם טעם יין אע״פ שאותו הטעם אינו בשביל תרומה לבדה הנה המים נעשו יץ והדי הן מין במינו כמו שפי׳ למעלה׳ ואין התרומה בטלה מהן עוד בק׳ אלא ב ק י א והוא׳ דכי אמ׳ בשאינו מין מינו בתרומה בק׳ והוא ה״מ בדבר שאין בו נ״ט והוא אבל בדבר שיש בו נ״ט אפי׳ בק״נ לא בטיל, ואם מין במינו הוא אפי׳ שאין בו נ״ט בעי׳ ק״א והוא ,כדאי׳ במ׳ ערלה לא ומייתי לה בש״חלב ,להקל ולהחמיר מין בשאינו מיגו כיצד גריםין שנתבשלו / בין שיש בהן מין /אין בהן בנ״טלג ,אבל מין במינו קתני רישא להחמיר במינו כיצד כדאי׳ התם לד ,מ״ה צריך שנחשוב היין של היתר כאלו אינו בדפ׳]ירשתי[׳ והא דקתגי מים בכוס של מזגן לתרויהו, כאלו ק׳ חולין רבותא הוא, כשעור של דלא מבעיא דכי תרומה, נפלה אם היו בה תרומה דבטלה ,דהא לתוך ק׳ מים נפלה ורואין את היין של חולין כאלו אינן ,אלא אפי׳ יש בה נ׳ מן המים מעורבים כ ב ר בכומ של תרומה וקבלה טעם התרומה ונאסרה, אפ״ה כי הדר נפלה תרומה עם מזיגתה לתוך כוס של חולין שיש בו מזג נ׳ אחרים מצטרפין הנד ן׳ בהדי הנך ן׳ ומבטלי לתרומה ,והא קמ״ל דלא בעי׳ קיתון של מים תחלה. זה הכלל כל ש ב מ י נ ו במשהו רב ושמ-ואל ד א מ ׳ תרויהו כל אסורין שבתורה לה במשהו שלא במינן לו חה הכלל לאיתויי — ואי ק״ללז כיון ל( ע׳ רשב״א תורת הבית בית ה שער ה דף קנ ובריטב״א ד״ה והסברא מ״ש על לב( = בשחיםת חולין ,בחולץ *ט ,א. לא( ס״ב מ״ז. דברי רבינו אלה. לה( חסר :״במינן״. לד( ערלה פ״ב מ״ו. לג( חסר הקו האלכסוני לסימן •וכר ״. לז( קו׳ ותירוצו של רבינו כ׳ הרשב״א בחי׳ למםיכתין לו( חסר• :בנותן םעם״. פירוש הראב״ד 244 איסו׳ דבל שבתודה פרק חמישי במשהו מ״ש במינו עבודה זדה הנד סיפא לח דקתני אסר אלו ואום׳ לס .כל התורה נמי הכי הוא ,דהא מתני׳ במינן קמיירי דהא מוקמי׳ לה לקמן לח בדבר שבמנין׳ ואיו לד דבר שבמנין שיוכל להתערב בשאינו אלא א״כ נימוח לתוכה ,ואם נמוח מינו לתוכה ד ב ר שבמנין, הנה אינו אשיבד כי סיפא הוא אסו׳ הנאה שאוס׳ את תערובתן אפי׳ בהנאה דומיא והוא דיי״ן שיהא האםו׳ שבמנין, דבר ומי׳ שאד אסו׳ אום׳ נמי את מינן אפי׳ במשהו ממש באכילה כאסו׳ דהכא ,וס״ל כד׳ יהודה דמין במינו לא בטיל כלל ,וה״מ לאכילה אבל להנאה בעי׳ דבר שבמנין כי הנד דקתני סיפא. ור׳ יוחנן ור״ל דאמ׳ תרויהו כל א ס ר ש ב ת ו ר ה מ וזה הכלל הנד בסיפא לח תעדובתן לאתרי ט ב ל מ א — ואמורי ע״ז ,ואי דאוס׳ בכל שהו, התם בדבר ק״ל שבמנין מ ט ב ל ויי״ן חח הא איבא קא נמי מיידי כל לאמור אפי׳ בהנאה אבל טבל ויי״ן אפי׳ דבר שאינו במנין והן משהו ממנו אוס׳ א ת מינן כאמו׳ דידהו ,וכן לכל אסורי מש׳מב. ייץ מ ש ו ם חומרא — /וק״למג תיפוק לי משום דבר שיש מתידין ,שהרי יכול לתקנו במקומו ,כדתנא בתו׳]ספתא[ טבל לו דתרומהמד מעשר שנתערב בחולין הרי זה אוס׳ בכל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבץ ואי לאו ארשב״גמה קורא שם תרומה שבו ותעלה בק״אמה ,ועוד תניא ב ת ר ] ם פ ת א [ מו רש״א כל שיש לו מתירין כגון ט ב ל ומעשר ואיכא ב׳ והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעוד, וליתני הנד נמי, נמי שביעית בתוך שנתה משכלה לחיה מן השדה שצריד לבטלה ולחלקה מזון ג׳ סעודות לכל אדם ואום׳ במשהו במינה כדאי׳ ב ת ו ׳ ] ס פ ת א [ מז ]עודנו בכת״י[ בשם רבינו כמעט מלה במלה ,וגם הדיסב״א כתבם בסגנונו הוא עיי״ש. מ( חסד הקו האלכסוני לסי׳ .ו כ ד ״ . לט( בכל שהו. לח( עד* , מא( ואולי .וזד .הכלל...״ לא הי׳ לסני רביגו בגמ׳ ,ראה דקדוקי סופרים אות ה. מג( קו׳ זו הקשו גם בתוספות וכ׳ מב( כ״ה בכת״י ואולי צ״ל. :ע״ז״. שבירושלמי אי׳ כן ,וכבר העירותי שרבינו בספרו זה אינו מביא את הירושלמי ,אבל בהגרי״פ מציין שכן הוא גם בגמ׳ דיון נדרים נח ,א ,והרמב״ן והרשב״א בחי׳ הקש׳ קר זו מה( בתוספתא שלפנינו אי׳: מד( ס״ה הי״ח. ממ״ש בנדרי* וצ״ב. «ר׳ אלעזר בן ערך אומר קורא שם לתרומת מעשר שבו ועולה באחד ומאה״. מז( ע׳ בתוספתא ש* מו( תרומות ס״ה הי״ח. פרק חמישי פירוש הראב״ד 245 עבודה זדה ומייתי לה בנדרים מח׳ ואיכא למימרמט כי בודאי כן הדין לבל נ מתמיהין מפני מה אום׳ מפני אלא במשהו אע״פ שיש המעשר ומי איכא מידי לא בטיל באלף, ותרומה שבו, לו מתירין, שהרי שהרי אין לו אסור. בק״א ואפי׳ בק׳ והוא עצמו איסורו, כשם כה להטה משהודמו שהגורס לו האיסור בטל אין דהתירו כך וא״ל האסור שבו אינו ממנו שיש , א׳ להתיר את הכרי מאסור טבל כך יש כח להטה א לאוסרו לכל הכרי באסור טבל ,אבל הנותן טעם נא משהו להוסיף על אםו׳ ולא למעט על אסו׳, ופרשה שוב אין אתה הלכך ילפי׳ להו יכול לא מתרומת מעשר כהיתרו כד אסורה מה היתרו א׳ מק׳ אף אסורו א׳ מק׳ ,וגבי ט ב ל נמי כולהו טבלי׳ לטבל טבל לתרומה גדולה להיתרו כך אסורו ואפי׳ מקשי׳ חטה א׳ אוסרת דקולא ותומרא לחומרא מקשי׳נב ,והא דתניא טבל בהדי הנך דיש משום משום דהתידו כך איסורו ,כי אשכחן באסור תרומה משום הכי, לו מתירין, לאו דחד טעמ׳ ננהו, דדמי להו דיש לו מתירין כי דהא טעמ׳ דטבל כדפי׳]רשתי[ ,אלא הני מ״ה תנא להו בהדייהו ,וי״מ אלא טבל אמאי ,וא״ת משום שיש לו מתירין כהני שיכול לתקנו ממקום במקומו אחר, מ״מ התרומה עצמה אבודה ממנו שצריך ליתנה לכהן ,ואם יבטל אסו׳ ט ב ל בשאר אסר ,הרי זה משתכר בתרומה והמעשר שבו שאין צריכין להרים כדינן בשאר אסר ,ואפי׳ למ״דנג שתרומה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ,ה״מ כי לא בטיל איסוריה עד שהוא בטבלו, אבל היכא דבטיל א ס ר כי איתיה בטבליה תו לא צריך לאפרישינהו ,וכשאתה מזקיקו עכשו לתרום ולעשר עליו הרי הוא צריך ליתנם לבעליהם ,ושני ליה ט ב ל נמי אין לו ה פ ס ד נ ו דכהתרו כך אםודו ,כלו׳ הרי יכול להתירו בחטה תרומה א׳ דת׳]נן[, וכיון שיכול לפטרו בחטה אין לו הפסד בהפרשת שבו הלכך ה״ל כ ד ב ר שיש לו מתירין ,ושאר טבלי נמי מקשי׳ נ( חוברים אינם מם( תי׳ זה כ׳ הרמב״ן בשם רבינו וכ׳ שאינו מחוור. מח( נח ,א. נ( חוברים אינם מט( תי׳ זה פ הרמב״ן בשם רבינו וכ׳ עליו שאינו מחוזר. !מובנים וז״ל הרשב״א בחי׳ למםיכתין• :והראב״ו ז״ל תרץ והאי טבל ושמעתין וראי ובר שיש לו מתירין הוא ויש לו להפריש עליו ממקום אחר ואפי׳ הכי מתמהינן עליה נא( ברור כשמש אמאי אוסר...״ וממשיך לכתוב את תי׳ של רבינו בסגנונו הוא. שהמלים •הנותן טעם״ הן ט״ם ואין להן שום מובן ,וברור לענ״ו שבמקום מלים אלו נב( ובזה מיושב מ״ש תום׳ צ״ל• :התרומה״ וכן למותי מוברי הרשב״א בחי׳. נו( ראה וברי הרמב״ן בחי׳. גג( חולין קל* א• םו״ה טבל עיי״ש. שירוש הראב״ד 246 עבודה זרה פרק חמישי להו לטבל טביל לתרומה גדולה כדי שלא תחלוק באסור טבל׳ ואין ד ע ת י גוזזה מ״מ הימגו ,כי צריך הוא להפריש עליו התורה או מדרבנן ,ועוד תגן במ׳ חלהנה זיתי יש לו פרגסה על מק׳ או מן א׳ תרומה מסיקה שגתערבו / אם /ומעשר ב׳ לפי חשבון ,הנה כי יש לו הפסד גדול שאף הפטור הוא תורם ,וגד׳ דהאי מתגי׳ חולקת על מ״ש דאב״ע למעלה קורא ש ם לתרומת מעשר שבו ותעלה בק״א. תנ״ה התוס׳]פתא[ במה אמרו טבל ועוד סייע ] ד ף עד ,א[ תערוכתו — אותם משגה במ׳ חלה פ״גנו וסייע א ו ת ם מן ממשגה. האי תנא במאי קחשיב — /דכל ד ב ר שבמנין אוס׳ כאסורו ואפי׳ באלף. ליתני חתיכה של נבלה — דדבר שבמנין הוא להתכבד שראוי בה לפני האורחין ,ותנן במ׳ חולין א אם אין מכירה בתו׳ ב כולן אסורות. ואי איסורי הנאה קחשיב — וס״ל דכל שאוס׳ בהנאה אוסר ת ע ר ו כ ת ו במשהו כאסודו ,הא איכא גמי חמץ בפסח דאסור בהגאה אמאי לא תגי ליה. האי הגאה, וס״ל תנא ת ר ת י — כלו׳ האי תנא בודאי באיסורי הנאה אין אוסר את לא קתני תערובתן בהנאה אלא אלא אסורי א׳׳כ הוא ד ב ר שבמגין .מ״ה לא ק ת ג י ג דבר שבמגין וגבלה איהו גופיה שרי בהנאה .וחמץ גמי אע״ג דאוםר במשהו ה״מ לאכילה אבל להגאה לא אסר במשהו ,והשתא ד הוה לאקשויי וליתגי ככרות של בעיה לעגין חמץ ב פ ס ח נו( מ״י. נד (.פ״ג מ״ח. ב( מלה זו בכת״י אינה ברורה ,ואם קריאתי א( »ו ,ב ,ובגמ׳ שם ק ,א. ג( הלשון מגומגם נכונה היא נראה דר״ל. :בתוכן״ ,היינו בין שאר החתיכות. והרשב״א בחיי למסיכתין כ׳ וז״ל. :ולפי מה שפירש כאן הראב״ו...״ ומשום הכי לא קתני נבלה בובר שבמנין והא לא קתני אלא איסורי הגאה וגבלד .היא גופה שריא בהנאה וחמץ בפסח נמי לא קתני משום דלא הוי דבר שבמנין ונהי ואוסר את תערוכתו איסור אכילה במשהו אבל בהנאה אינו אוסר במשהו״ עכ״ל ואח״כ מעתיק את דברי רבינו בדבור הבא וע׳ גס בתורת הבית בית ד שער א דף קג ,ובמאירי וברמב״ן בחי׳ וריטב״א ו( קד רבינו היא ,כיון שהתחיל להקשות מחמץ הו״ל להמשיך חיכף ור״ן בסוגייי. פירוש הראב״ד דדבר הוא חשוב ויאמר פרק חמישי תערוכתו עבוד ה זרה אלא בהנאה, לפי 247 שנויות שהן במ׳ , ערלה אקשי ליה ערלה תחלה ,ושני לה כבר הם שנויימ ב מ ערלה ומה , כאן פ י להלן. שהגיח הרי אליו למעוטי דבר שבנזנין ולאו אסורי הנאה — כלו׳ סתם ה , התנא את דבריו ואמ הרי אלו ,כ ל ר ולא נמצאו עוד שיהו בהן ב׳ טעמים דבר שבמנין ואסודי הללו שיהו זולתי אלה השנויין כאן ובמ׳ כדי הנאה שיאסרו ערלה ,ואיידי ערובן בהנאה את דקאי ביי״ן דאוסד בערובו בהנאה ת נ א נמי בחולין דאוםר ערובן בהנאה מי׳ ביי״ן במשהו אפי׳ בהנאה ואינך בתמורה ו פ׳ כל כולהו בדבר שבמנין בהנאה והכי מוכח האיסר. הלכה ז למעשה יי״ן — גמור ליין כ ו א אסור בהנאה אפי׳ במשהו. חבית בחבית ולא הוכרה אי זו היתר ואי זו א ס ר הא׳ סתם — כלו׳ יינם — דאםו׳ לו שנתחלפה ח ב י ת של מותרת אסור בשל היתר בהנאה והא׳ א ס ר דרבנן הוא אפי׳ יין ביין ימכר כולו בהנאה. לגוים חח מדמי אותו יין ,ולענין שאד איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהן, שאגו נ״ל דנין דין זה, שאם נתחלף אוכל באוכל אפילו דבר שבמגין כגון אגחי פדך ודכותיהו שהן אוס׳ את כל תעדובתן ה״מ באכילה אבל בהנאה אהנייא להו חשיבותייהו דדמיהן אסר לעולם ויוליך הגאה לים המלח אבל תערובתןח מותר בהנאה ,ואם נמוחו בשל היתר בזה נשתנה דינם מיי״ן ,דיי״ן אוסר היין המותר אפי׳ כגון ערלה חמץ בפסח אם נתערב לו פת באכילה, ורכותה אם נמוחו בטלין בר׳, בהנאה ,ושאר א ס ר ] ר י [ ומותרים אף הנאה באכילה ,ולענין ב פ ת והוא מכבדות של בע״ה הכל אסור ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת ,דומיא דתבית בחבית, בשל ואם נמוח שלא במינו בנ״ט, היתר בזה משנה דינו ם מיי״ן, כי יי״ן במינו במשהו אבל חמץ בפסח בין במינו בין בשלא במינו במשהו ולהקשות מככתת של חמץ ,כן נלענ״ד ,ודברי רבינו אלו לא מצאתי בראשונים. ו( כח ,א. ה( ראה את דברי רבינו אלו בראשונים שציינתי בהערה ג. ז( את כל דברי רבינו אלו עד סוף הדבור כתבם הרשב״א בחי׳ למםיכתין בשם רבינו ח( ברשב״א שם במקום •אבל תערובן״ אי׳• :והשאר״ כמעם מלה במלה. ם( ברשב״א שם במקום ואחרי •מותר בהנאה״ נוסף• :כדין חבית של יין נסך״. פירוש הראכ״ד 248 לאכילה, עבודה זרה פרק חמישי דהכי אפסיק׳ הלכת׳ פ׳ כל שעה י ,ולענין אסר הנאה דינו קל מיי׳ץ ,שאינו אוסר את תערוכתו בהנאה לא במינו ולא כשאינו מינו אלא הוא ממכשירי א*כ השגויין פ׳ אלו המאכל כגון עובדיןיא, זיתום שהן המצרי חשובין כאלו המדי ושכר חמץ, הכל וכיוצא וכגגדו בהן ביי״ן בשאיגו מיגו כדא׳]מריגן[ יב בכבשים לדעת חזקיה כי בידוע שגתן לתוכן אסר יי״ן בהגאה, אבל במיגו אפי׳ במשהו אוס׳ את הכל ויין בהגאה, במים גמי אם גתערב בו כדי שיהו המים ראויים לשתות על ידו ב ת ו ר ת יין אפי׳ ע״י הדחק הרי הוא ככבשים ואסו׳ הכל ,ויין יג במים גמי מ ס ת ם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויין לשתיה על ידו אסר הכל בהגאה ,שלא אמ׳ יין ביץ להקל אלא להחמיר ,כנ״ל לפי הסוגייא כאן .והרי״פ כת׳ המשגה של על ואום׳ מעלה אלו אםו׳ בכל שהן / דליכא להאי כללא דקי״ל חמץ בפסח אוס׳ במשהו ,ואגייר לא מצאתי א ת בכל התלמוד שאס׳ חכמים את תערוכתו בהגאה משום חמץ משהו, דבריו ואי משום ג״ט הרבה, מתסרי אלא משום עובריןיא, הגד דאלו הגהו לאו משום סו ולא עוד אלא שגוף המאכל אינו נעשה זולתו, וכבד פי׳מז אחד מהן והוא זיתום המצרי דאמ׳ כי הוא תלתא חיטי , /והוא מעיד על אחרים שאינן במשהו ,ומאין לנו לדחות סוגייא אחת מדעתיגו בלא ראיה, כי בודאי בלי ספק כבר אמדו בכאן שאין כל דבר אוסר א ת ת ע ר ו ב ת ו בהנאה אלא א״כ הוא ד ב ר שבמנין וחמץ בפסח מזה הכלל הוה כמ״ש כי ככרות של בע״ה אף לעגין חמץ נאמרה ,זולתי יי״ן שאוסר במשהו בהנאה ואפי׳ לפי׳ טיפת יין אוכליז הכל בהנאה כיי״ן גמור ,וכמדומה שלא כיון יפה ההלכה ושיטפא הוה כי שמא היה סבור כי לענין אכילה קמיירי ואינו אלא לענין הנאה כמו שפי׳]דשתי[. ] ד ף עד ,ב [ הזיפות גת של אבן — כ ב ר פי׳ פ׳ אין מעמידיןיח ד ב ש ע ת מעבירין יין עליו כדי להסיר מרירות הזפת ,ואע״פ שהוא מורק יא( פסחים מב ,א. י( פסחים ל ,א. .משנה דינו״ איי- :דינו חמור״. יג( את תוכן דברי רבינו מכאן עד סוף הדבור כי הרשב״א יב( לעיל לח ,ב. בתורת הבית בית ה שער ה דף קנ בשם רבינו ,עיי״ש מ״ש על דברי רבינו אלו. יד( אח דברי רבינו אלה כתבם הרשב״א בחידושיו למםיכתין בשם רבינו וראת טז( נ ע ׳ סו( חסר » :טשהו״. גס ריסב״א ומאירי ור״ן. יח( לעיל לג ,א ד״ד, יז( צ״ל :״אוסר״, פסחים מב ,ב. סרק חמישי פירוש הדאב״ד 249 עבודה זדה , מ י ם לטיט ,כיון שאותו יי״ן הוא אסור בהנאה בודאי א ס ו ליהנות בו א פ י , ד ר ך הליכתו לאבוד ,ואסור לגבל בו את הטיט ואסור ליתן אותו תוך הצבע וכל הנאה בעולם ,הלא תראה בחמץ בפסח שאסור ליהנות בו ד ר ך הליכתו כדא׳יט שלא יסיק בו לאבוד , /ואפי , לד , יהודה דאמ׳יט אין ביעור חמץ אלא שריפה ,בהדי דקשריף לא ליתהני מיניה ,וגבי ערלה נמי תנוד שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץכ , , /והנה כי כ ב ר הלך האסו לאבוד ואפ״ה אסור ליהנות ממנו ,ולא אמרינן שתועיל הליכתו לאבוד ,אלא כשהגוי לשפוך יינו של בא יש׳]ראל[ שפך אותו שאם למקום שהוא אבד בו ואין תועלת בשפיכתו לאכילה ולא לשתיה שאינו נאסר כלל באותה שפיכה כא, ומעתה לפי זה הענין אם בא גוי ושפך יינו של יש׳]ראל[ הוא או אינו נאסר מן הדין לכל שפיכה ד ב ר שאינו באותה שפיכה אלא א״כ שפכו מכלי אל כלי אבד, מראיות דקות ונאמ אותה אבל , שהוא הדבר הטעם כי שמא לפניה לקלון מפני שדומה עליה כמי העבודה בקרקע הנה בכך נאסר השפיכה בכ״מ א פ י , מוחזק עלינו שנאסר ע״י המנסכים לפני ע״ז שופכין שמזלפין לפניה ,ולפי שדרך שלא בפני ע״ז ,אבל אין דרכה לשפכו לפניה לא ע״ג הטיט ולא ע״ג מקום שהולך לאבוד בזה ,וכיון שאין , דרך מנםכין כן כלל אין אנו מסופקי שאם שפך לפנינו אינן נאסרין על אותה שפיכה מפני שאין ד ר ך לנסך במים כלל ,נחזור למשנתינו גת של אבן — /מפני שאבן קשה לבלוע לקיום כב, גומאכג בזפת בולע אותו מהרה אלא א״כ מכניסו עליו בנסוך ,וה״ל כשפיכת מים, הלכך אפי׳ יש בהםכת יין ונתעכב בו מעט מן היין דרך עברתו כד ,כיון שאינו והטמא מלאה לה ,מצאו משקין כה את מקומן ועברו להן ולא הוסיפו כו, ואותו משהו הראשון שנתעכב שם נתיבש במקומו ולא נתפשט הלחות כדי שתתרפה הזפת מעל האבן ויכנס עוד מן היין תחתיה ,מ״ה לא בעי קליפה, pכדאי* סםחים כו ,ב. ים( סםחים כא ,א. ישנים וד״ה וישראל. כב( וגת ,היא מדכדים כא( כדאי׳ לעיל לג ,א עמ״ש רבינו שם ד״ד ,וישראל. כג( גם לעיל לג ,א ד״ד, שאין מכניסים בה לקיומ כמו שאמרו בגמ׳ להלן. ישנים פ רבינו משום גומא בזסת ,ור״ל שנשארו מקומות שלא כסם הזפת ורבינו ם״ל שהיין שנבלע בזסת הלך לאבוד ומותר ,עיי״ש היטב בגמ׳ ובמ״ש רבינו. כה( לענ״ד ר״ל שאר היין כד( בשעת הזיפות ,כמש״כ רבינו בראש הדבור. כו( על אותו המעט שנשאר בגומא. שמעביר על הזפת. 250 ומ״מ פירוש הראב״ד גגוב, בעי מפגי מרק חמישי אותו משהו עבודה זדה בגומא שגתעכב ונתיבש עליה׳ בדי להעבירה מעל פגיו ,ואפי׳ לא גתיבש עדיין בעי גגוב מפני שהוא בולע ממגו באותה בדמפ׳ בגמ׳. ושל גומא עץ מגולה, שהאבן שהדי תשמישו תחלת ביד גוי הוא — /ס״ל לד׳ כל שאין מכגיסו לקיום אע״פ שהעץ קל הוא לבלוע יותר מהאבן איגו בולע בשהיית היין מועט כזו כי אם ד ב ר מועט ,ואמ׳ בתום׳]פתא[ כז בגמ׳ דאפי׳ של חרס גמי באין מכגיסו לקיום סגי ליה בנגוב ,והטעם לדעת ר׳ כי אינו בולעת בשהייה מועטת. וחכ״א -של עץ. יקלוף גומא — הזפת ,מפגי שהוא ק ל לבלוע יותר מן האבן ושמא יש בזפת והעץ מגולה ממנו ונתעכב מן היין העץ בגומא כח לבלוע, והנה כי גתרפית הזפת ס ב י ב ת הגומא מפגי הלחות ,וכשעבר עליו מיםכס גכגס ל ת ו ד ל הזפת דרד אותה הגומא ,כי הדבר ידוע שאין הזפת מ ת י ב ש ת ומתדבקת צריד על לח כמו לא דבר יבש, ומ״ה בעי׳ קליפה ואחר הקליפה גגוב ,וסגי ליה בהכי כי מ״מ אין הכנסתו לקיום ובליעתו מועטת בשל עץ ,והרי אמ׳ בברית׳ כשאין מזופפין ואפי׳ דרד בהן. ושל מים ג׳ חרס — אע״פ שקלף — הרי הוא אסור אלא א״כ ימים לב או משהה י״ב חדש, וסיפא דמתני׳ רבנן היא, ממלאה דשני להו בשאין מכניסו לקיום בין מי שבולע הרבה למי שבולע מעט ,וקסבדי כי החרס שהוא בולע הרבה בולע מהרה אפי׳ כשאין מכניםו לקיום וכיון שהבליעה מרובה בשל חרס איגו יוצא עיי גגוב והכי אמ׳ בגמ׳. אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגובלג — אלא כס( לענ״ד כח( אולי חסר :״ויכול״. כז( ס״ט ה״א ,ומובאה בגמ׳ בםוגיין. ל( דיל בין צ״ל :״יין״ ,ור״ל היין שעבר עליו בשעת הזיפות כמש״כ לעיל• לב( הטור יו״ד קלה כ׳ ששיטת רבינו לא( חסר :״על״. הזפת והעץ. היא שלעירוי צריך להסיר הזפת ושהרא״ש חולק בזה וע׳ בר״ן בסוגיין ,והנה רבינו ס״ל לג( גי׳ זו הובאה בשם רבינו שאפי׳ שהיית יב חדש אינה מועילה בלא קליפה. פירוש הראב״ד אם סרק חמישי 251 עבודה זרה של עץ ושל אבן הוא בעי קליפה והגעלה או קליפה ומלוי מים ג ימים׳ ואם של חרם הוא אצ״ל שצריך הכשר גדול׳ דאפ י/ , לא דרך בה הלכה כחכמים דלא פגי בנגוב ,והטעם כי מפגי שהוא דורך בה כאן שמא הזפת מתחלחלת ממקום אחר וגכנס יין הרבה תחתיו וכשתהא שם הרבה ת ח ת הזפת ה״ל כמכגיםו לקיום ולד״ה אסור כדא׳ לקמ׳ ב ב ר י ת / א״ד כי שלא אמרה רבא אלא רבהלג. הא — /לא דרך בה וסגי ליה בגגוב ושל /חזיה אס היה וחדש היה. בהדיה האי ובעי ״ תר דאזיל ביה , — א מ ודאי דרך בה דהא מלי חמדא כולי קליפה והגעלה. הגת והמחץ /ר׳ מתיר וח׳ אונזר׳ — והייגו דקאמ׳ ב מ ת ג י , ושל חרס אע״פ שקלף את הזפת הרי זו אסו׳ כרבנן קת׳ ,ודאמ׳ לקמן הגת בדזפוסין של עץ ושל אבן יגגב ד״ד. היא דאינן מזופתין, אבל פליגי בה רבגן בשל עץ דבעי קליפה וגגוב ואם היו מזופפות א ס ר דלא םני בנגוב ואפי׳ אחד קליפה אלא אםו׳ לעולם אלא בהכשר גדול ,ומוקי לה גגוב ה״מ כשדרך בהן ,וכי אמ׳ ב ג ת ומחץ ומשפך של עץ ואבן דבעי שתחלת תשמישן היה ביד גוי לד ,אבל אם גשתמש בהן יש׳]ראל[ פעם ראשונה וב׳ אע״פ שגשתמש בהן גוי אחר מכאן םגי ליה בשכשוךלד. כדא׳ פ׳ אין מעמידיןלו גבי כסי דפחרא וגבי חצבי ,וגת ומחץ של חרס שהיה תחלת תשמישן ביד גוי הרי הן אפו׳ לגמרי לז כרבנן ,והכי א מ ׳ ל ח ברימב״א בםוגיין וראה תורת הבית בית ה שער ו סוף דף קנה ולא הזכיר את שם רבמו. לד( ראה בתורת הבית בית ה שער ו סוף דף קנה וקנו מ״ש בשם רביגו וראה ב״י יו״ו קלח שמדברי הרשב״א משמע שהראב״ד אינו מחלק בשל עץ ואבן בין תחלת תשמישו ביד לד (.המור יו״ד קלח כ״כ בשם הראג״ד גוי לבין תחלת תשמישו ביד ישראל. וראה שם בב״י שהסוד למד כן ממשמעות לשון הראב״ד עיי״ש והנה עכשיו נמאנו לו( לעיל לג ,כ שהראב״ד כ״כ להדיא ואולי ראה הסוד את דברי ראב״ד אלו. ועיי״ש בדברי רבינו ד״ה הני וע׳ בחי׳ הרמב״ן שם ובתורת הבית בית ד .שער ו דף קנג. לח( לעיל לג ,ב ועמ״ש רבינו שם ד״ד .כסי. לז( וניתרין רק בהכשר גדול. פירוש הדאב״ד 252 בכסי היה דפחרא א׳ דפעם וב׳ פרק חמישי אסור עבודה זדה לגמרי, וחצבילו שחומי דארמאי אם ת ח ל ת תשמישן ביד גוי הרי הן ככלי עץ וסגי ליה בגגוב ,וחצבי שאיגן שחומי ותחלת תשמישן ביד גוי הרי הן אסר כרבגן לגמרי כדאמ׳ בגת ומחץ של חרס לרבגן ,ואם תחלת תשמישן ביד יש׳]ראל[ בחצבי מדקא׳ יש׳]דאל[, דסגי שחומי להו בשכשוך תחלת כשהיה בעי גגוב תשמישן ביד מכלל דשאר חצבי שאיגן שחומי לא סגי להו בשכשיד ובעי גגוב ,מי׳ לעגין כסי דפחדא אמ׳ כי מפעם ב׳ ואילך סגי להו בשכשוד ששהייתן מפגי שתחלת מועטת היה תשמישן מאד ביד טפי מחצבי, יש׳]ראל[ וגת ג״ל ומחץ שהן ומשפד ראויץ של לדמותן חרם לחצבי שאיגן שחומי וגבעי להו גגוב ולא לדמותן לכסי דפחרא ותסגי להו בשכשוד, כי שהיית תשמישן דומה לשל חצבי מפגי שהיא תדירה ותשמישן מדובה. דרש מן הגוים רבא צריד — /פי׳ כל מי שלוקח גת של עץ ואבן מזופפין שיקלוף אותה ואח״כ ירתיח אותה בחמין ,שמא דרד בהן הגוי ,אע״פ דשיעי טובא כההוא מעשה דדב פפאלט. גולפי — של חרם הם כדאי פ׳ אין מעמידיןמ חרס הדרייגי רמי להו לחמדיה בגולפיא חוורי ומיץ לחמרא ,ליש׳ ]גא[ דגאון. 0ח י ף להו אפמיהו ש ת י ם להו אבירצייהו וכו׳ — כי היה סוחף אותם לתיד דסקיא פיהם למטה ,והייגו ח״א מא ,וחתים להו אבירצייהו כי הבריא מב שלהם פיהם הולכת למעלה מפגי שהם ספרים מג לפי שהבדזא סמוכה לשוליים ,ומ״ה היה עושה סי׳ ע״פ הברזא ,ואע״פ שאנו צריכים האידגא לחב״ח משום שיבא ,ה״מ ליין אבל לכלי ריקן כיון דאיכא ח״א לא טרח, וא״ת אפי׳ ח״א למה והלא אם יכניס בו הגוי יין אינו אלא לפי שעה ויכול לטהרו בגגוב ואפי׳ בשכשוץ ולמה היה נזקק לטורח החותם ,ק ס ב ר מא( = חותם אחד. מ( לעיל לב ,א. לס( לעג״ד ס״מ ו1״ל. :דרבי חייא״. מג( קריאת מלה זו אינה ברורה לי ואינני מב( כ״ה בכת״י ונ׳ שצ״ל :״הכדים״. יודע לתקנה ,וז״ל הרשב״א בחי׳ :אלא יש לפרש םחיף להו אפומייהו שמהדק דיקולא אטומייהו וחחים והיינו חותם אחו וכן עביד אבירצייהו דהיינו נקב קטן שבשוליהם שמוציאין משם היין בקלוח ,עכ״ל. פירוש הראב״ד כל דבא הרי פרק חמישי עבוד ה זדה ד ב ר שמכניסו לקיום אפי׳ לא יכגים בו הגוי 253 אלא לפי שעה הוא כמי שמכניסו לקיום וצריך מלוי מים ג׳ ימים. הא ברטיבת׳ — אי יש עליה לחות בין מיץ בין מכל ] ד ף עה ,א[ ד ב ר מקנחה תחלה באפר היטב ,ואם נתיבשה משנשתמש בה הגוי משכשכה במים ידיו ואח״כ בשתי מקנחה יפה כדי לבטל כל היץ שבה, הטעם ואכתי לא קא חשבי הני מידי אלא תחלה הגגוב בלבד. תרתי ותלת — פי׳ תרתי ברטיבת׳ אפר ומים. ושמואל אמ׳ דגלת — ברטיבת׳ אפר ומים ואפר ,וד׳ ביבישתא מים ואפר ומים ואפר ,ושמואל לא קחשיב מיא בתראי ,ולא אצט׳ ליה אלא מים תוס׳ אחרים האפר, ומכיון שנוסף לה אפר ודאי לבסוף ,ולפי שהוא מוסיף אפר א אחרונים , נוסיף לה כמו כן על רב לא רצה למנות מים כי מסתמא קמטפי חדא אדרב. בפומבדיתא מתנו / — ולא קחשיב ר ב מיא בתדאי ,ושמואל קחשיב לוע ,ומ״ה טפי חד מיא אחר אפר בתרא ,והיינו דקא׳ ולא פליגי על ר ב ולליש׳ דפומבדית׳, אבל לליש׳ דסורא א״א דלא פליגי ושמואל קאמ׳ בתדתי, ד ר ב לא קא׳ אלא חד אפר ,ושמואל תרתי ,וכיון שהוסיף אפר , א״א בלא תום׳ מים שאין ב מימות זה אחר זה ולא ב׳ אפרים לא אפר על מקום הלח ולא אפר שלא יהיו אחריה מים ,צא ולמד דא״א לליש׳ קמא שלא הני להיות יחלקו בשגים. גורגי דארמאי — לא ידענא מאי היא ,וג״ל כי היה ראוי מוריגי ,מלשון מוריגים א והם כלי הגת כגון הנסרים והם הדפים השנויים , בברית . והעדשים — הם הים השנויה בברית׳ ב ב ב ״ ב ג ומפ׳ א( שמואל ב כד ,ופי׳ רש״י שם :״כלי עץ מלא חרעין...״. ג( בבבא בתרא םז ,ב. היא במשנה. בגמ׳ג ים ב( לפנינו פירוש הדאב״ד 254 טלפחאד, הצרפתי ד, ומפי סרק חמישי גת עצמה, על עבודה זרה שם שעגולה כעדשה, ונד׳ כי הוא ה ר י ח י פ ו הגז׳ ש מ ג בבריתי. הלולבים — נ״ל כי הם הבתולות האמו׳ שם ג ,והם כלוגסאות של ארז שמעמידין את הקורה על שם שעולין וזוקפין כלולב ,וכל אלו גוגעין במשקה ,ואם גשתמש בהן משק׳ טמאין ובלעו מן המשקה הרי הן טמאין בעוד המשקה בלוע בתוכן ,דתגן במ׳ כלים ז חרסים שגשתמש התגודח, והכי גמי הרי הוא סופו לצאת ע״י /והוסק הכבישה מ״ה בעי הכשר להפליטן ,ומכית שיצא המשקה שוב אין להן טומאה דפשוטי כלי עץ גגהו. הדפי] והלולבין — ואע״פ שתחלת תשמישן היה במשקין טמאין אפ״ה מגי להו בשכשוך ,דכיון דלית בהו בית קבול ולא שום מקוד .לא בלעי כלל, וקילי מכל כלי עץ שאין מכגיסו לקיום, והעדשים שפי׳ ] ר ש ת י [ ט כי הם הריחים ,דוקא הריחים העליוגים שאין לה בית מקוה משקה ,וג״ל כי כי סגי הגאון שפי׳ בכסי י אפי׳ בפעם ראשו׳ ובי אסר וכולה כדק׳ אמ׳י, כסי דפחרא ננהו ,מפגי שאם היו כוסות של עץ אפי׳ פעם א׳ וב׳ בשכשוך ,ומדמי להו לדפין ולולבין מפני ששהיית היין לתוכו מועט כשל אלו ,ואעפ״כ איגו מקובל עלי כי בעי גגוב כדין משפך של עץ ושל א ח ,או שמא הטעתו ה ך מתגי׳ דאמ׳ לק׳ יא כגון מ ס ו ת וקיתוגיות מדיחן ומטבילן ,אלמא אפי׳ תחלתן היו מן הגוים סגי להו בשכשוך ,וטעות הוא בידיה ,כי בכלי מתכות היא שגויה כדאי יא כלי מתכות אמו׳ בפרשה ,אבל בשל עץ בעי גגוב. העקולים של נסרים — כ ג מ י ב צירי דדקלא ,קליפת הדקל. ד( והוא תרגום של עדשה ראה בראשית כה ,לד ,וסי׳ זה כ׳ בתוה״ב סוף בית ד .בשם ר״ת. ד (.רש״י בסוגיין ,אבל כמה מעמיס כ׳ רבינו סי׳ גשם .הצרפתי״ ,ולא נמלא ברשיי ו( פי׳ זה כי בתורת שלפנינו ומ״ש רבינו .על — כעדשה״ נ׳ שהיא הוספת רבינו. הגית שם בשם .יש מפרשים״ ועמ״ש רבינו להלן ד״ד .הופץ ,וד״ז לא הוזכר בתוה״ב שם. ט( לעיל ד״ה והעדשים. ח( התנור טמא שסוף המשקה לצאת. ז( פ״ט מ״ה. יא( מה ,ב. י( לעיל לג ,ב כ׳ הרי״ף בשם גאון ועמ״ש רבעו שם ד״ד .כסי• יב( לענ״ד אין סי׳ זד .סובב על .העקולים של נסתם״ ,וחסרות כאן אי חלתא עיי״ש. בד״ה רבינו להלן ברור ממ״ש וכן ג״ל מלים, אחו פירוש הראב״ד של עבודה זרה בצבוץ — לא ידענא. מנגבן שאין פרק חמישי 255 — שמתוך שהן מרופות מתלחלחות ושואבות קמעא ואעם״כיג מבנימין לקיום. של ע(יפא ]רשב״ג — /מפני שהן חלולות שואבות הרבה מישנן י״ב חדש. אומר — פ י / דברי רשב״ג עד *חרפי ואפלי* תמצא בסוף הספר[. הרוצה לטהרן מיד — של גת יד. מגעילן חולטן ב מ י ס ט ו ברותחין — מלבר יד. זיתים בשעת עשיית השמן כי מניחן , פ י מים חמין העשויים להשליך על הזיתים — pדרך הבדדים. תחת הצנור -־ כי מפני כח המים יורדין עליו כל שעה שוטף ומעביר מהן כל המשקה שבלעה ותרויהו קיימי אשיפה וגמי. וכמה — עונה יומי גיסן עקולין נודות הוי י! — צריך להשהותן. בתקופת ימי טבת ותמח ,חצי יום וחצי לילה ותשרי או המים שאין יום או מתכנםין לילה לפי ששוין ומגי בצינור בהם וקנקגים וכל כלים האסו׳ לא םגי הלא כשהן בתוך הכלים אינם בהכי מקלחים היום והלילה, שמימיו כי ולא קלוחן בתקופת ודוקאטז מקלחין, אבל ורדיפתן מאי רודפים הלכך בעי ג׳ ימים. דהנאייח כדוק דארמאי — כלים מצגגיןיט בהן היץ ,והוא מלשון הגוטה שמים כ. טו( צ״ל• :במי״. יד( ב״ה בכת״י ,ואין הכוונה ברורה לי. יג( נ׳ דצ״ל• :ואע״פ״. טז( דברי רבינו אלו עד סוף הדבור כ׳ הרשב״א בתורת הבית סוף בית ה בשם רבינו. יח( קריאת מלה זו אינה בתרה לי וע׳ יז( שם במקום •הוי״ אי׳• :מהני״. יט( גם מלה זו לא ידעתי לסענחה בדיוק ,ונראה לי שצ״ל, :מסננין״, הערה מ כ( ישעיה מ ,כב .וגם מפסוק זה לא יכולתי לעמוד על ופ״ש בכ״י ס״ם היא. פירוש הראב״ד 256 עבודה זרה פרק חמישי דמזיא -שעד. דעמרא — דביתבא מישנן מתוד רפייותה שואבת מעט ובעיא נגוב. — מעת י״ב חדש ,א״נ מעמידן במימ ג׳ ימיט לעת וסגי להו ,ומעדה את המים כל מעת לעת. ואי איכא בהו ק י ט ר י ש ר י להו — ג״ל דהגדכא תרי קאי דבעי לנגב או לישןבב ,לפי שאותן שצריכין נגוב צדיכין לשפשף ולקנח אמ׳כג בו היין מפני שבלע משהו מן היין ואין יכול לשפשפו אלא א״כ שנכנס את קשרו ,ואם דבר שצריך לישנו הוא אם לא התיר הנה הלחות יפה מפני שאין האויד שולט בו, אבל דבר שאי״צ אלא הדחה בעלמא הקשר והרי אלמא הוא לא כגוף הנכנס לתוך הקשד התיר את קשרו בלע מידי ,ואם השער בשעת תשמישו לא יוכל מהודק הוא הקשר שאינו בולע׳ ואם היה לא נכנס להתיבש בו יפה כלום מרופה כשם שנכנס בו היץ כ ך גכגסו בו המים והדיחו אותו. חלתא תפורים ודקוליןכד דחייטי — סלים העשרץ מהוצי׳ של עץ והם בחבל של קליפת הדקל. מדיחן — דלא בלעי כלל, כי ההוצין עצמן איגן עשויין לבלע כלל ,ואפי׳ כמשפד של עץ לא הוו ,לפי שהן דקי׳ ושלמי׳ וחלקי׳ ובהעברת חיץ עליהם לא בלעי כלל ,והחבלים של צרי גמי לא בלעי ,ואע״פ דאמ׳ לעיל בעקלין של נסרים דבעי גגוב ,התם בזמורות עצמן ,ומתוך שדורכין בהן משקין ומעגלין אותן הרבה מתרפין ובולעים מעט ,אבל הבא הקליפה איגד, בולעת, א״ג העקלין כיון שהם כבידים על השק והמשקה היוצא מן השק עובר עליהן תמיד פעמים ששוהה המשקה בין השק ובין העקל, קריאת המלה הראשונה שבדבוד זה ,ונ׳ שזנ״ל כמו שאי׳ בחי׳ הרשב״א למסיכתין ]עודנו כא( צ״ל :״דאהנך״. בכת״י[ ״הנידוק פי׳ מסננת מלשון הנוטה כדוק שמים׳׳ עכ״ל. כב( כשיטת הרשב״א בתורת הבית סוף בית ה ,ופלא בעיני למה לא כ׳ הרשב״א שכן ם״ל לרבינו ראה משמרת הבית שם ,והר׳׳ן בסוגייו והסוד יו״ד ססי׳ קלה כ׳ שיסה זו כד( כגי׳ המובאה כג( כ״ה בבת״י ואולי ג״ל » :אחר״• של רבינו בשמו. פירוש הראב״ד אבל הבא בחבל מיד מוציאו, הלכך סגי להו עבודה זדה בשכשוך. אבל אם היו תפורים של צרת׳ מננבן דכי תנא מישנן מפני התפירה ולא מפני ההוצין. ] ד ף עה ,ב[ אגו סרק חמישי 257 ואי אית בהו קיטרי ־ -בהני תרתי ,שרי להו ,ומכאן למדים כי הלוקח כלים ישגים של עץ מן הגוי כגון אותם שקורין גשלוטישכה מלטאיכח. או י ג נ ש כ ו שצריך מפני כקשר שהיא להתיר כז שהוא ממנו אותו פשתן שבו הגקרא מהודק בתוכו, הרבה ואותו הפשתן א ס ר להחזירו בתוכו עד י״ב חדשכז מפני הדורדיא שעליו ,ואותו הדורדיא אני מסופק כס עליה אם יש לה דין חרצנים ח ג י ם והנהו א ס ר בהנאה כט בתוך י״ב חדש ל לאו, ואם מפגי לדמותה שיש לחרצגים חגים שהוא מבריית היין כמותן ,וכל זמן שיש בה טעם יץ היא ראוייה ל ע ר ב אותה במשקה אחר כדי לשבח את טעמו כדאילא בחלא דשיכרא דארמאי דמערבי בהו דורדיא דיי״ג ,ולולי אותו טעם יין שבו אינו ראוי לא לאכילה ולא לשתיה, \בך הטעם לחרצגים תגים שטעם היין משבחן ומכשירן לאכילה , ה״ל כאלו איתגה לאסו בעיגיה ,אך מפגי זו המימרא לב שגא׳ ס ת ם דומיא דאבטא דטייעאלג ודומיא דגולפי שחומי לג ולא ראיתי הפרש ביגיהם גםתפק עלי הדבר ,אבל הדעת אומ׳ כי היא א פ ר בהגאה ,הלכך כל ד ב ר שגאסר בהנאה מפגי היין המעורב בו אומר אגילד דלא םגי ליה במלוי מים ג׳ ימים, שלא מצי׳ היין שאיגו הכשר ג׳ ימים אלא בולע כ״כ ,אבל לדבר שאינו נאסר בהנאה מפני חשוב כאלו איתיה לדבר שהיין שבו הוא בעיניה לא מציגו הכשר ליי״ן עצמו ,הלכך אותו הפשתן אסו׳ הוא בתוך כה( מלה זו מנוקדת :ג ,חיריק ,ש ,סגול ,ו ,חולם, בדקדוקי םוסרים אות ט. כז( המאירי בםוגיין ד״ד, כו( מנוקדת :י ,חיריק ,נ ,סגול. ט חיריק. כח( מנוקדת :מ ,םתח, נגוב בשם רבינו וחולק עליו עיי״ש ובטור יו״ד קלח. כט( לענ״ד כתנת רבינו היא כיון שבחרצנים וזגיס אמת לעיל לד ,א ט ,חולם. לחץ )בתוך יב חדש( אםורץ יבשיו נאחר יב חדש( מותתן ובדורדיא לא אמרו אלא שלאחר יב חדש מותרין ולא אמת שבתוך יב חדש אסורין עיי״ש בגפו ,אבל צ״ב שהרי לעיל לד ,ב ד״ד ,בחר כ׳ רבעו שדורדיא הוי כעין חרצנים וזגים ,ואולי לא לאיסור הנאה לא( ל( כדאי׳ לעיל לד ,א. כ״כ וצ״ב וע׳ להלן. לב( אחת יגיעה נלענ״ד לומר שכוונת רבינו »זו המימרא״ י״ל זה המאמר של דורדיא שנאמרה םחם בגמ׳ לעיל לד ,א שלאחר יב חדש מותר ולא נאמר בה האיסור להדיא ,וזו דומיא דאבטא וגולמי שאי׳ שם לד ,ב שג״כ לא נאמר בהם האיסור להדיא ,כן נלענ״ד לד( גם ד״ז כ׳ המאית בםוגיין לג( לד ,ב. לחומר הנושא ,ועדיין צ״ב. פירוש הראב״ד 258 עבודה זרה פרק חמישי החגורות י״ב חדש מפגי אותה הדורדיא ,וגם הכלי עצמו צריך להתיר לה שלו כדי שיבואו המים בין דף לדף לה מפגי שהוא קשור ,וקודם שימלאגו מים או שיגעילגו ברותחין צריך לגדוד מעל דפגיו כל הדודדיא שגתיבשה חדא כי עליו, דבר הכשר הדודדיא אין לו כי אם בישון י״ב שאיגו חדש, שתקבל הגעלה כי הוא דבר הגימוח וכל זמן שלא גמוח לא גכגסו המים לתוכו ,ועוד כי בודאי לית דין ולית דיין כי קודם שגתיבשו עליו השמרים בלע העץ מן היץ הרבה שדבר שמכניסו לקיום הוא ולד״ה ב ע י קליפה כדי המים שיבואו ולא עליו, גרע מקשר שהוא להתירו, צריך ואיכא מ״דלו כי להכשר ג׳ ימים א״צ קליפת השמןלז ולא להתיר שום ולא נאמ׳ שצריך לח קשרים אלא או לנגוב או לישון אבל תפר, למלוי ג׳ ימים לא צריך ,והטעם לדבריהם כבולעו כך פולטו וכשם שנכנס היץ כי כך נכגס בו אם הוא כלי המים, מזופת והדבר שקול, צריך לקלוף אלא שיש הזפת ואח״כ טעם בו להכריע לאםר, בכל הבשר יכשירנו שירצה ,כדאמ׳לט בההוא מעצרת׳ דכיון דחזייה דמלא חמרא אמ׳ הא ודאי בעי׳ קליפה והכשר גדול מ ,ולא םגי ליה בגגוב אחר קליפה ,דה״ל כמכניסו לקיום ,וא״אמא דהכשד מג׳ ימים לא צדיד קליפה ,למ״ל למי׳ הא ודאי בעי קליפה געביד ליה הכשר ג׳ ימים ולא גצט׳ קליפה ,א״ג להגעלה גופא לא ליצט׳ קליפה ,ונימא כשם שנכנס בו היין כך יכגסו בו המים, וער קליפה מעת תגןלט ושל חרס אע״ף שקלף את הזפת הדי זו שאתה אומ׳ שצריך גדול, ועוד כיון להכשר ל ע ת וגם צריך לעת כל מעת לעת, אפר ,אלמא למלאתן ג׳ בעי ימים היאך אפשר שהזפת גתקשד, לא ימגעו המים מלהכגס בו אפי׳ שעה א׳ והגה כי חסרו הג׳ ימים מאותו מקום בשעה הזפת והקשר ,וגם כשנכנסו בו המים אינם יכולין לצאת שעה א׳ שמערה אותן מעת לעת ,ואגו צריכים לערן מעת לעת׳ ועוד כי לכלים הזפותים ביד גוי יש לחוש כי שמא קודם שזפתן גשתמש בהן יץ, לה( עיי״ש במאית שכיב בשם רביגו וע׳ תוס׳ לעיל ו״ה נגוב בשם רבינו עיי״ש. לו( ב״ה שיטת רש״י ראה טור וב״י יו״ד לג ,ב ד״ד ,קינםא מ״ש בשם הר״י. לז( כ״ה בכת״י וברור שט״ם היא ו1״ל :״השמרים״ טטי׳ קלה. מ( עמ״ש רבינו שם. לט( לעיל עד ,ב. לח( חסר :״התרת״. מא( = ואי אמרת. פירוש הראב״ד והנה כי פרק חמישי אין המים יכולין לבוא עבוד ה זרה ומכל אלו בכ״מ היין, 259 הדעת הטעמים מ כ ר ע ת לאיסור וצריך לקלוף את הזפת ולהתיר את הקשרים והדומה להם. שהושיט ע״ה האשכולות מטמא והכא אוכל מדרבנן, וכל הגת טמאות טהורה שמקבלות בין המשקה טומאה בין ממנה, שאר דאוכל האשכול, בודאי כי כן האמת דאע״ג דאין אוכל מטמא אוכל ,מדרבנן מטמא, ואפי׳ / נוגעות /ר׳ ור׳ חייא באותו אשכול — /פי , בו הרב צרפתי מב כל בחולין כדגר׳ , /כיצד ב מ סוטה מג נטלה מן הטהורה על הטמאה גותן פחות מכביצה כדאי׳ התם ,אך לפי זו המש׳ מד יש לדקדק הרבה אחר פי׳]רושו[ ,כי הגה לא פי׳ הטעם למ״ד הגת טמאה, ואם תאמר הטעם כי הגת מחבר את כולו ועושה אותו כאשכול א׳ ,הנה כי זה א״א להעמידה שהרי שנינו מה הכלי מצרף א ת מה שבתוכו להקדש אבל לא לתרומה ,וכ״ש הכא דחולין ננהומו ,ועוד להקדש גופיה אין כלי מצרף אלא כלי המקודש בלבד והכי מוכח פ׳ הקומץ רבהמז ,ואי משום חבור אשכולות להדדי דהוו כולהו כחדא ,כדתנן במ׳ טהרות פ׳ ראשון מח מקרצי׳ דגגעי גושכות זו בזו ובכרים גושכים זה בזה מוגין למי׳ בהם א׳ ושגי, טעמא דידיה ואית׳ משומ גמי חבור במ׳ משקה , /טעמא דגושכים הא לאו הכי טבול יום מט, קאמ׳, אלא כדתגיאנ מאי אית במ׳ לך טהרות נא ומייתי לה פ׳ טבול יוםנב חבור אוכלין ע״י משקין חיבורין לטומאה קלה ואין חיבודין לטומאה חמורה ,ואית׳ גמי כה״ג במשגה במ׳ טהרות נג וכדתניא הכא בשרץ שגמצא בריחים ואם היה משקה הולך הכל טמאה ,ומקדמי׳ נד ליה להגי מימרא ש״מ הכא גמי יש שם משקה הולך אלאנה שהאשכולות מפםיקי׳ את המשקה להטפיח אפי׳ בתוד האשכול ,והגה כי אותו הטופח שלפנינו. בראשונים מב( אינני יודע למי נתכוון ,ופי׳ זה לא מצאחי מד( כן הוא בכתב יד מג( ל ,א ,וחסר כאן מלת ״חלה״. ואולי ר״ל ״המשנה״ ,שהרי מה שאי׳ בסוטה שם היא משנה בחלה פ״ב מ״ח ,וצ״ב. מו( וכ״כ גם תום׳ שם ד״ד .הכלי וז״ל :״דלא מצינו צירוף מד (.חגיגה כ ,ב. נ( ואע״ס שהיא מם( ס״א מ״א. מח( מ״ז. מז( מנחות כד ,א. לתולין״ עכ״ל. משנה כ׳ רבינו ״כדתניא״ וכן תמצא גם לעיל לה ,א ד״ד ,אסורי עיי״ש בהערה ד. נא( גם במסורת הש״ס זבחים קה ,ב מציין תוססתא םהרות אבל אני לא מצאתי תוםסתא זו. נב( זבחים קה ,ב וראה השגת רבינו על הרמב״ם הל׳ אבות הטומאה סי״א ה״ו ובכסף נד (,אולי נד( נ׳ דצ״ל :״ומדמדמי׳ ״. נג( ס״ט מ״ח. משנה שם. פירוש הדאב״ד 260 עבודה זרה פרק חמישי להטפיח מחבר את האוכלין ונמצאת כל הגת טמאה ,הנה כי בן נר׳ ה ט ע ם למ״ד כל הגת טמאה ,ועכשו אנו מתמהין על הטעם דמאן אשכול ו ס ב י ב ו ת י ו טמאין חבור וכל הגת טהורה, אם גאמ׳ ה״מ לטומאה דאודית׳ אבל כי ס״ל אע״ג דטופח להטפיח הוי לטומאת ע״ה לא הוי חבור עד שיהא המשקה הולד ,וגיהו גמי גהי דאיגו חבור ,ליטמא אשכול למשקה ו ל י ה ד ר משקה וליטמא לאידד אשכול וליטמא לאידך משקה שבצדו וכן כל הגת, דהתגןנו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ,ותגיאנז המשקין אין להם שיעור ומטמאין בכל שהן, עד שיבוא מורה צדק, ועוד אמר הרב הצרפתי נח כי כן גאמ׳ לעגין יי״ן שאם גגע הגוי בעגבים או ב פ ם ו ל ת העגבים שמשליד מקום מגעו והשאר מותר ובלבד שלא יגע במקום משקה, גם זה תמה לגו אם יש טפח להטפיח על מקום מגעו וטופח להטפיח על פגי כל הגת כדהוי הכא לעגין טומאה היכי משתרי כל הגת ,השתא גצוק דלא הוי חבור לעגין טומאה לעגין יי״ן הוי חבור נס ,טופח להטפיח דלעגין טומאה הוי חבור לעגין יי״ן מבעיא ,ואם מקום מגעו גגוב הוא הגה אפי׳ כל מקום מגעו גמי מותר. השרץ הלוקח גקדא שנמצא בריחים — ג״ל על הריחימ של גת קאמ׳. כלי תשמיש את שדרכו — /כל תשמיש של צוגן בעראי הטבלה ס ,כגון וטבל אזוב במיםסא ,לשון הכנסה במים והוצאה מן המים. יטביל — פי׳ ידיחהו ס במים ,כדרך תשמישו ,ולא דברה המשנה גז( אינני יודע איפה תניא כן להדיא נו( פרה ט״ח מ״ז. צ״ל, :ולא״. הרמב״ם הל׳ טומאת אוכלין פ״ו ד.״ 3כ׳, :המשקין מתסמאין כל שהן...״ עכ״ל וציין בכסף משנה שכ״כ גם חוס׳ פסחים יד ,א ממשמעות לשון הגמ׳ שם עיי׳׳ש גהגרי״ס, ובגליון הש״ם שם מציין לרש״י שם יז ,ב ,שכ׳ שבמשנה טהרות פ״ג מ״ג איי שמשקין נח( ד״ז כ׳ הרשב״א בחי׳ וגם הריטב״א והר״ן בשם מקבלין טומאה בכל שהן. הרשב״ם וממ״ש רבינו ״ועוד...״ יוצא שגם הפי״ דלעיל הוא של הרשב״ם ,וכבד כתבתי גט( כדאי׳ לעיל עב ,א. שאינני יודע לברר למי מתכתן רבעו בשם ,הצרפתי״. ס( כן פי׳ גס הרשב״א בתורת הבית בית ד שער ד דף קכו ,וגם המאירי והריטב״א טא( ג׳ דצ׳׳ל, :ולקח אזוב וטבל במים״ כדכ׳ אלא שהס ז״ל לא כ׳ ,בעראי״. פירוש הראב״ד פרק חמישי 261 עבודהזדה ע ל טבילת מ׳ סאה ,והוצאה מן המים את ההדחה סב בלשון הטבלה ,וי״מםג המשנה במ׳ סאה ובכלי מתכות ,והניחה ההדחה מפני שהיא טהרה דברה קלה ,ופי׳ הטהדה החמודה של מ׳ סאה שאפי׳ לדברים שתשמישם במשקה עראי צריך טבילת מ׳ מאה ,ומשהזכיר לאותה טבילה בתחלה שוב צונן לא הוזקק לפרשה על כלי כלי תשמישין. להגעיל הסכין מסתמא כן הדין תשמיש׳ סד כי בודאי לכל יגעיל — מ״ט כבולעו כך פולטו. שפה / — כגון שייף צלמיםה ,לימה סו בל׳]עז[ .ומפ׳ בגמ׳םז לאכול בו צונן אבל לחתוך בו רותח כ ב ר פי׳ ב ת ר ] ם פ ת א [ ס ח שצריך לבון כמו השפוד לרותח כמו תשמיש אגב ואסכלאות, שפי׳ בצונן דוחק׳ וא״תםם מפני ע לאעא לשפוד ואסכלא, שיהו נשיבך כי צריכין הכשר דםכינא פלוט םכינא הסכין אבל ובלע אי פירשה בו השפוד מפני כך עב אפי׳ המשנה הכשר להם ואםכלא אין שחותכין בו דבר בצונן, מפני כך הוצרכה המשנה ללמדנו הכשר הסכין אפי׳ לצונן ,ואם למדתנו בו המשנה הכשר לרותח היינו סבורים שלא יהא צריך הכשר לצונן כמו השפוד סב( ברור שחסרות כאן אי איזו מלים ,ונ״ל שר״ל שאת ההדחה במדבר ים ,יח. שהיא הכנסה במים והוצאה מן המיס קראה המשנה בלשון הטבלה ודאה מ״ש רבעו םג( גם רש״י סי׳ את המשנה על סבילה בארבעים סאה ,אבל להלן ד״ה וכולן. סד( ר״ל האחרים הנזכרים במשנה ,וכל זה מה שפ רבינו אח״כ לי׳ ברש״י. סו( מלה זו מנוקדת בכת״י: סד (.ע׳ כבא קמא כג ,ב. לי׳ ברש״י. סח( דמםיכתין ס״מ ה״ב ,ראה תוספות םז( עו ,ב. ל ,חיריק ,מ ,סתח. סט( ז״ל הרשב״א להלן עו ,ב ד״ה אמר ותורת הבית בית ד שער ד דף קכד. בחי׳ למםיכתין :וכתב הוא ןהדאב״ד[ ז״ל וא״ת מפני מה לא פירשה המשנה הכשרה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואםכלא וכן מפני מה לא פירש הכשר לשפוד ואסכלא לצונן כמו לסכין י״ל כי השסוד והאםכלא אין להם תשמיש בצונן שיהו צריכץ הכשר של כלים ואסילו משתמש בו בהדחה םגי להו ולסיכך לא סירש בו הכשר אלא לרותח במה שהן סשמשין אבל הסכין מסני שיש לו תשמיש בצונן ורוב תשמישו בכך לפיכך הוצרכה משנתינו ללמדה הכשרה אסילו צונן...״ עכ״ל .שמתי שלש נקודות כי נ״ל מ״ש אתר מלת ״צונן״ לאו מדברי רבינו היא עיי״ש ודאה גס תורת הבית בית ד שער ד עב( כן הוא עא( צ״ל• :מפני מה לא״. ע( חסר :״מה״. דף קכד. 262 פירוש הראב״ד והאסכלא, אלא חידושה הלכך פרק חמישי היה חביב לנו עבודה זדה ללמדנו, מיסודו של צרפתי עג עניןעד הוא. אמ׳ קרא וטהר עד ,־ -בפ׳ מדיןעו ,כל דבר אשר יבוא. רב אשי אמר — /פי׳ ובעי טבילה ,והא דאי ר ב אשי עז גבי כלי זכוכית לעגין טומאה לעולם ככלי חרס דמו ,ודקא׳ לא ליטמו מגבן, הואיל ונד׳ תוכו כבדו ,ההוא שנויא בעלמא הוא ולא סמכי׳ עח. קוניא פליגי /חד / — פי׳ כלי חדש ונותנין עליו קוניא לבסוף שהוא מין מתכת. והלכת׳ כסופו — ובעי טבילה ,והא דאמ׳ בפסחים עט בכל התורה כולה ר ב אחא לחומרא ורבינא לקולא וה׳נלכתא[ פסק׳ כרבינא בר מתלת ,והכא הלכת׳ כרב אחא ,ואיכא גמי כהגי פלוגת׳ דפליגי בקינסא פ׳ אין מעמידיןפ וה׳נלכתא[ כרב אחא לחומרא ,איכא למי׳ דהתגא מימרא דפסחים היכא דלא איפסק׳ הלכת׳ כחד מיגיהו אתמ׳ דמסתמא הלכת׳ כרביגא ,אבל היכא דאפסקא הלכת׳ כרב אחא אפסיק׳ ודוגמת׳ בתלמוד הרבה. משכנתא ת״ר ־ ־ צריך פא. הלוקח — בכלי מתכות קא׳ למורקן. עג( לא מצאתי ו״ז בראשונימ שלפנינו. בכת״י ונ׳ שבמקום -אי כך״ צ״ל .איסור״. עו( בכת״י יש כאן מלה א שלא יכולתי לסענחה ונדמה לי שאסשר לקראה, :כזה״ עה( גי׳ אחרת היחה לו לרבינו בםוגיין מאשר בגמ׳ שלפנינו. או ״כזר״. עח( ז״ל המאירי בסוגיין ד״ה מכל עז( שבת סו ,ב. עו( במדבר ל * כג. ״ . . .אלא שגדולי המפרשים ]המזנה לרבינס דוחין אותה של מסכת שבת מפגי זה ןר״ל הנאמר בגמ׳ בםוגייןן אף לענין טומאה״ עכ״ל ,וע׳ בהשגות רביגו על הרמב״פ הל׳ כלים פ״א ה״ה ,שמשם משמע שרבינו לא חזה אותה סוגייא של מם׳ שבת ,שהרי כ׳ שאינם עט( עד ,ב. מיסמאין מתוכן מטעם שלא יהיו חמורים מכל הכלים עיי״ש וצ״ב. פא( נ״ל שחסר כאן ,טבילה״, פ( לעיל לג ,ב ,עיי״ש בתום׳ ד״ה והלכתא. שכן פסק רבינו אף אם לא נתכוון הגוי להשקיעו ביד ישראל וכמו שכ׳ בשם רבינו פירוש הראב״ד מדיחן בידו במים ולטבילה אחרפב כוס כי ולא תיםגי — למדנו לשכשוך שצריך למורקן במים או לשפשפן פב שיעביר להדחה ליה עליו טבילה מים בנחת, לחודה פב, דא״כ וגם למה נ״ל הוצרכנו דצריך במים לשטפו אסור קאמר דומיא דכלי אסר דאיירי בגוה ,ועוד אנן למדין מכאן דבר באש, שצריך הגעלה ולבון פד להגעילו צריך ואח״כ וללבנו יטבילנו, , מנעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ,וקרא נמי הכי כ ת י פה תעבירו דהיינו לבון, כתיב, הכתוב מ״מ לטבילת וכולן חדא ע בוד ה זדה השפשוף ,והיינו דתנן פ׳ דם חטאת פג מריקה כמריקת הכוס ,ועל כדקתני לא ומטבילן פרק חמישי 263 ואח״כ וטהר, צריך שיהא טבילה ,וכי זהיר מדבר אפיך החוצץ לית לן פו בו פז, דעיכובא הקישה שהרי הנדה פז. ש נ ש ת מ ש בהן עד הטביל שלא עד שלא הגעיל וכו׳ תני אסור -־ הטביל פח לאו מדוקא נקט לה ,דמשום ההיא טבילה ליכא מאן דאםר לבישולאפט ,ואי אמרת דבהאי טבילה על ההדחה קאמר כדקאמר נשיב במתני׳, לא איפשד, חדא דהכא לא מפיק טבילה בלשון הדחה כלל ,ועוד אי בהדחה קאמ׳ מאי נ״ט לפגם איכא ,אלא ודאי לאו מדוקא נקט לה כדפי׳]רשתי[. ולמ״ד נותן ט ע ם לפגם מותר גיעולי גויים כו׳ כ ד ר ב י זדיא וכר — דלאו לפגם הוא צ. ] ד ף עו ,א[ אמר ואידך — פי׳ ואידד דם״ל גותן טעם לפגם אסור, לך אפי׳ לדידך דםבירא לך הא דר׳ חייא אכתי איבעי לך למילף מגיעולי גויים לאיסורא דהא פגימה פורתא ,מי׳ לדידיה לא ס״ל הא דר׳ פב( ד״ז כ׳ בשם בתורת הבית בית ד שער ד דף קבה ובמאירי ד״ה קבלו. רבינו בתורת הבית שמ ריש שער ד וכן המאירי ד״ד ,מה והר״ן בםוגיין. פד( מלשון רבינו לעיל נ׳ שה״ה בהדחה וכ״כ המאירי בםוגיין פג( זבחים צו ,א. פו( שיטת פד (,במדבר לא ,בג. ד״ה טבילה וראה תורת הבית שם ובר״ן. פז( גס ד״ז כ׳ בתורת הבית שם רביגו זו מובאה ג״כ בתורת הבית ומאית שם. פח( כל מה שכ׳ רבינו בדבור זה כ׳ הרשב״א )בשם רבינו( ובמאית ד״ד ,צריך. פט( ראה תום׳ ד״ה וכולן. בחי׳ למםיכתין והאריך לפרש את דברי רבינו עיי״ש. צ( בגמ׳ שלפנינו כתובוח מלים אלו בגמ׳. פירוש הראב״ד 264 עבודה זרה סרק חמישי חייא ,דאע״ג דלאו בת יומא דפגימה לגמרי אסור ,דהא כי פליגי ל ע י ל א ב ת יומא בקדרה דלאו ב ת יומא פליגי ,דמאן דשדי מוקי לקרא בקדרה דס״ל דהא לא פגימא כלל ,א״ג פגימא פורתא ס״ל דבפגימא פורתא לא שריגן כדפדישי׳ ליה לעיל פירקא, בהאי דהוה ומאן ליה מקשה איפשר אי דלא פגימה פורתא הוה ס״ל דבפגימה פורתא היה מתירה ,ולא היא לא שרי ליה בזה הפרק ב. דפגימה עד והתניא אותו דפסחים גבי ק ד ש י ם השפוד והאסכלא נוגעילין הטעם הנותר אלא אמר להזכיר לגמרי, וההיא גידסא כבר בתוכו רבא הליבון אלא מאתמול הגעלה מאי המריקה בקדשים של מריקה — פי׳ פי׳ שלא יפלוט יום ג. ושטיפה — כלו׳ והשטיפה ד אם למעלה בכלי לא נחושת הוצרך בושלה אמר רחמנא אבל ד כלי זה לא בעי מריקה ושטיפה ק מ ״ ל ה ,ונ״ל דל״ג מגעילן בחמין אלא מגעילן לחודיה ,ולפי שאחר שהגעילו בחמין או לבון באור מקצתו ו יפה במים ואח״כ שוטפו כדי שהמריקה והשטיפה היא גמר ההגעלה להעביר הגיעול מעל פגיו ולפיכך גם הוא גקרא בלשון הגעלה ,כך היא דעתו של רבא ,וא״ל אביי כי לשון הגעלה איגו אלא בחמין שמפליטין אותו מה שבלע ,והמריקה ושטיפה בצוגן הוא ,כדתגן לעיל מיגר ,ז מריקה כמריקת הכופ / ושטיפה / מריקה ושטיפה בצוגן והאסכלא והשפוד מגעילן. אלא ב׳ הכשידין אלא תינח בא׳ אמ׳ אביי י ג י ד עליו ריעו — כלו׳ כי לשפוד ואסכלא צריכין לבון והגעלה בחמין, ותגא הכא לבון והתם תגא הגעלה. קדשים ה״ט — דלא בעי לבון. כדרב נחמן שלמים קא ־ כלו׳ דאין באיןהוי להו גיעול מקמי לידי דגהוי גותר, גותר, והשתא כיצד, מפ׳ בשל ואזיל בהן בשבת שלמים שגשחטה בו ביום הגה לא יהיה גותר גמור שיטענו שריפה עד בקרו של שלישי ומותרין באכילה עד הערב של יום ב׳׳ ואם pשם ו״ה. א( סז ,ב. כאן מלה אחת שלא ידעתי לקראה. ואולי ס״ס היא וצריכה להמחק. ד( בכח״י ישנה ג( צ״ל. :היום״. ד (.כ״ה בכח״י ,וכוונת מלה זו אינני יודע, ז( שס בזבחים *ז ,א. 0צ״ל. :מקנחו״. פירוש הראב״ד חזר פרק חמישי ובשל בו ביום ב׳ שלמים עבו ד ה ז רה שנשחטו ביום ב , 265 הנה כי אותו הגיעול שהיה בו בלוע מיום א׳ חזר להיותו מיום ב׳ ,שכבר נתבטל טעמו בבשר של ב /שהרי אין בו ג״ט מאותו גיעול ובטל לגביה וחזר להיותו, יום , כדתגן קלים פ דם חטאת ז בשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים כחמורים מריקה אם ושטיפה ואין יש בהן הרי נ״ט מעונין מריקה ושטיפה, בלוע הקלים ונפסלין במגע ,ואם אין נאכלים וטעונים בהן נ״ט אין הקלים נאכלים כחמורים אלמא אע״פ שיש בהן משהו מן החמורים בקלים אין קלים נאסרים ע״י אותו משהו ,והקלים נאכלים כדינם ואותו המשהו בטל להם ,וכן כולם אם יבשל בהם יום א׳ שלמים שנשחטו בשולם ביום , ביום ב והנה קודם לא לעולם יבואו נותר, לידי כשהוא שהרי עדיין יש שהות אכילה לגיעול של אתמול עד שנאסר גתבטל כלל טעמו יום בשל ב׳, בהם מבשל הערב של חטאת אלא ב/ כיון דליוס ולילה כשבשל בהם בא׳ בשבת חטאת שנשחטה בו ביום הנה כל הנשחטות החטאות ביום בו ביום מחר ב , השחר בעמוד נותר יהיה גמור ,היאך יבשל בהן למחר ביום ב׳ לא חטאת ולא שלמים ,והא קפליט בגויה גותר גמור דיום א׳ בחטאת או שלמים דיום ב׳. לא יום צריכא בשלמי יום ב׳. אלא שנשחטה בעמוד בו חטאת הנה כל ביום גותר יהיה חטאות גמור, הנשחטות היאך בו יבשל ביום בהם למחר למחר ביום ב׳ ב׳ לא ביום ולא שלמים של יום ב׳. הדר כמו ח ט א ת כיון דליום ולילה — בשבשל בהם בא׳ ב ש ב ת חטאת השחר לא מיד /הדר ומבשל ש ל מ י ם — של עצמו מיד אחר בשול החטאת ,והנה כי קודם שנאסר כלל ונתבטל טעמו חטאת /חוזר ח בהן אותו צריכא דכי מבשל בהו חוזר ומבשל מבשל — חטאת בהם האידנא — שלמים ביום א׳. של אותו עצמו יום אחר בשול החטאת ,והנה כי חוזר גיעול של חטאת להיותו שלמים שפי׳ למעלה ט, דלמחר אכתי מפני לית שאין ביה בו גותד, נ״ט, שהרי וכי הדד הגיעול למחר חזר ומבשל להיות בהו שלמים, ח( ברור שהקו האלכסון ,ומלת חוזר מיותרים הם ,וגם ברור שכל הדבור הזה בטעות ט( בד״ה כדרב נחמן. נכתב כאן ראה להלן. פירוש הראב״ד 266 ושלמים של להיותן מתר א׳ יום פרק חמישי וחטאת יום של גמור ,שאין להם דין עבודה זרה בהדי ב׳ שריפה עד הדדי זימנייהו שלמים בקרו של ג׳׳ בכל וכן יום ויום כשירצה לבשל בהן חטאת יבשל בהן מיד אחד החטאת ש ל מ י ם שנשחטו ביום בו יבואו ולא לידי עוד נותר, והאי דקא חטאת אמ׳ דהאידנא ושלמים דאתמול בהדי הדדי קאתו ,ודוקא לשריפה ,אבל לאכילה ששלמים של אתמול אינן נאכלין אלא עד לא, נאכלין אינן וכל היום שהרי זמן לב׳ אלא ימים הלילה עד הוא מבשל חצות, לעולם ולילה מיהא שלמים הערב של א׳, וחטאת של לענין תריצי שמעת׳ של איי יום היום, היום לא חטאת של שהרי נאכלת כל אכפת לן, יום ולעולם השלמים יהא עדיף על זמן חטאת ,וה״נ לענין לבון שפוד ואסכלא כל יום ויום נעשה לבון לחבירו ,כי כמה שבולע אותו יום ע״י צלי פולט אותו הגיעול למחר ע״י צלי של מחר והוא מתבטל כ ך בעירובו כמו שפ״ל יא בבישול ,ולבי מגמגם ,כי הלבון צריך שיראה האור כנגד הכלי וישרוף בו עד שתלבן ותשיר קליפתו כדאי לקמן ,והגה כל זמן שהבשר עליו דבר בדור הוא שלא תשיר קליפתו ואיך תעלה לו לבון ע״י צליתו, ונ״ל כי היה יכול בודאי את זה אלא להקשותו שהיה מגוף להקשותו המשנה דקתגי מגעילן ,והכי קמקשי ליה א״ה — דכה״ג עבד ,כיון דס״ל דלבץ הוי כה״ג אפי׳ הגעלה נמי לא ליבעי — דהא לא באו לידי נותר, מי׳ דרב מילתי׳ גחמן קדירה על והתם אתמר, ודאי קדירה של כל היום הוי גיעול גמור לחבירו ,והוא שיגיע הרוטב ביום ב׳ למקום שהגיע ביום א״ג אי, איכא דגבי למי׳ ] מ ר [ שפוד ואסכלא אפשר גמי דה״ל ל ב ת גמור קודם שיבוא לידי אסור נותר כ ג ת שצלה בו שלמים כל היום השפוד ולמחר צולה בו כמו כן שלמים ומניח אותו מקום שצלה בראש בו אתמול מגולה וצולה בו למטה הימנו ומרחיק מאותו מקום כבי אצבעות או לג׳ אצבעות ,מי׳ כי שריגן ליה למעבד הכי ה״מ קודם שיבוא הגיעול הראשון יאמר לידי לידי גותר, צריכין לגותר זה שאין אגו עכשו אלא כדי שלא למחר ומ״ה יכול ללבגו ולצלות בו דרד ליבוגו ,אבל אחר שיבוא קדשים, משום בהן׳ ועביד להו כי היכא דעבדי׳ לקדירה לחטאת ולשלמים כמו שפי׳ ] ר ש ת י [ שצולה הכי אסור אסור להשתמש צייד להזהד י( חסר« :עס״. בהם בכלי שלא כלל ואפי׳ יבואו לידי חולין וכ״ש גותר יא( = שפירשתי למעלה. כשישתמש מרק חמישי פירוש הדאב״ד 267 עבוד ה ז דה בו שלמים אחר חטאת מיד למטה מקום צליית החטאת״ והגה מקום החטאת מתלבן עכשו במקום חטאת של אתמול ומקום ולמחר שלמים החטאת חטאת של השלמים של אתמול שעדיץ הוא מותר , מתלבן, והח יבין. א״ה אלא יצלה במקום או מחר הגעלה ודאי וקאמ׳ — /כיון דצריכי משום דכסדר הגעלה הזה געשה דלא היכא לא הוי כסדר געשה נותר הזה כלל׳ קמיירי דבהגעלה סגי להו. אמר הגי רב פפא מפני ג״ג יד האי שהם קדיריב אוכלים — לשון חיטי / שמניגות נבילה קדדגיתאיג׳ הגיעול אותו כלו , מתקשה על פניו הרבה ואינו יוצא אלא ע״י ליבון׳ אבל אסור הבא ע״י ישראל אינו מתקשה כ״כ ויוצא ע״י גיעול. — ונ״ל דאהאי רב חמץ / אשי , שינויא מ״ה מי סמכי , בפסח לגבי סכינא הלכתא אידי רותחין יז ובכלי , א מ טז גבי ב׳יח ,דאסור חמץ , מעיקרא היתירא בלע וכי קפליט ליתיה לאסו בעיגיה ,אבל הלוקח סכין הגוי כי מן שיגעיל צריך את קתו ברותחין והברזל ילבן שלו פעמים שצולה בו בפי הסכין כמו בשפוד׳ והכי קתני לה דצריך גופלת / ליה — הבצק ומגביה על הדודי שפת מבחוץ ומלאו על השפה כ ,והנה כשעלתה הרתיחה היתה נוגעת בבצק ולא היתד. לחוץ הרתיחות ואע״פ בתר]פפתא[יט ליבון. אהדר מים באור׳ וחוזרת יוצאות על ועולות שפת הדוד ומגעילן, לחוץ שלא נשתהו החמין עליה ולא היו שרי כי אם נוגעים כבולעו לא היתד. על כך השפתיים פולטו׳ הבצק היו ומגעילן, כי בודאי כשבישל בה הגוי א״א לו שעל השפתיים בשל ,והנה שלא בלעו כלום אלא מהנצוצות ניתזת לחוץ׳ דהיינו רתיחות הגתזות ובאות והולכות ,כי פעמים יד( = גיעולי יג( פסחים ז ,א. יב( נראה דצריך לומד• :קריד״. טו( דברי רבינו אלה כתבם הרשב״א בחידושיו בשם רבינו. גויס. יח( ט״ס וצ״ל • :א׳ ״. יז( צ״ל• :ואידי ברותחין״. טז( בסםתים ל ,ב, כ( רש״י ד״ד .גתסא סי׳ שע״י השסה יעברו הרותחין ים( דמםיכתין ס״ט ה״ב. על שפתה ,משמע שהמים בעצמם עוברין על כל השסה ובד״ה כך סי׳ שע״י הגדנסא מעלה ניצוצות על השפה ,ולענ״ד הדבר צ״ב. פירוש הראב״ד 268 שמבשל לחח, פרק חמישי בה הגוי והיא הסירה והדתיחות ולהגעילה בלעו עבודה זרה כלום חסידה אלא מן א״א הגצוצות לו׳ נוגעות בשפתיים ואינן שעלכא גתזות השפתיים לחח לכד בישל׳ הוצרכו יוצאות שלא והגה ועכשו הבצק, גהגו אצלגו שממלאים אותם מים ושורפים אבגים ומשליכים אותם לתוכה בעת רתיחתו כדי שיהו המים צפים על השפתיים ,ויפה עושים ,כי הבליעה היתד! בהעברת המים על השפתיים וההגעלה כמו כן בהעברה ,ומי שדרכו בשהייה כב הגעלתו כמו כן צריד שהייה. הםכץ וסכין שפה — י״אכג ג׳ זמגא. גומות — כדי שאין בה שהקרקע יגדור השומן מעל כל פגיו ,וה״מ לחתיד בו צוגן אבל רותח בעי ליבון כדא׳]מריגן[ כד ,והיכא דחתך בו צוגן עד שלא געצה בקרקע גדיד לכי פסקיה ואכיל ,ואם ח ת ר בו רותח או צגון וכל דבר חורפא או כל דבר שהוא מתובל בתבלין צריד להעמיק דגים הרבה במקום החתד׳ כדגד׳ פ׳ כל הבשר כה אמ׳ אביי הלכתא /צגון שחתכה ב ס מ ן אסור לאכלו בכותח ,ודוקא צגץ דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לכי פסקיה ואכיל ,וגד׳ נ מ י כ ו ואמ׳ שמואל לא שגיאכז אבל גצלה קולף ,וגד׳ בפסחים כח גטף מדוטבו החרם על , /אלמא כל היכא דידע מקום ירד שנתבשל גפילת האסור אם חם / הוא מעמיק בו וגוטלו והשאד מותר ,ואם צוגן גוטל ממגו מעט ומותרת ,ומסתברא דסכין אסר לא עדיף מרותח דצלי ואם חתד בו אפי׳ רותח דמבושל בדיטול א ת מקומו מקום החתד סגי ,וההיא דאמ׳כט בההוא בר יוגה דגפיל לכדא / כוליה אסור ,התם מפני שהכמכא ד ב ר לח הוא הרבה וכשגפל לתוכה ד ב ר צלי ומתובל ה״ל כמי שנתבשל ביה ובולע מ ל ו מן הרוטב שבכמכא, אבל או א״ג הסכין שהוא דברי מועט לא עדיף מן הירד שגצלה בו גיד הגשה שנצלה בחלב כחוש שבה דאמ׳ בה קולף עד שמגיע לגיד או לחלב, בד יוגה כיץ דרקיק מתוך שצריד להעמיק בו וליטול ממנו מכל כא( הלשון מגומגם וצריכה תקון .כב( אימי יודע למה נתכוון רבינו בובריו אלה .כג( לענ״ד אחרי מלת שפה חסר הקו שמרמז על »וכד ״ ומ״ש רבינו י״א ג׳ זמנא קאי על מ״ש בגמ׳ ונועצה עשרה פעמים וע״ז כ׳ י״א ג׳ זמנא ,וכן אי׳ גם בירושלמי כמש״כ תום׳ ד״ה הסכין כה( חולין קיא ,ב ,קיב ,א. כד( לעיל עד ,,ב ד״ד .הסכין. וראה גם רא״ש. כח( עה ,ב. בז( חסר. :אלא שנתבשל בה״. כו( שם צו ,ב. כס( חולין קיבJK , מרק חמישי פירוש הראב״ד 269 עבודה זרה סביביה הגה שגכגס כולו באסור אבל חתיכה של בשר גדולה איגה א ס ר כולה מעמיק והולך לכל סביבו ,אלא אם נתבשל בה ,והא ד א מ ׳ ל בשוחט בסכין של גוים , /ואמ בית השחיטה , /התם אהגי ביה טידדת הסי׳ דאפיק דמא דמ״ד רותח סגי ליה בקליפה ,ולא צריך להעמיק בו וליטול את כי מקומו, ומ״ד צוגן סגי ליה בהדחה, ולא צריך ולא קליפה לגדור פסקיה כלל ,ונ״ל אם נפל אסור על מקצת כלי שאינו צריך הכשר אלא לא למקום גפילת האסור הדבר דאדמגעיל הבא בלע הבא. זאת או׳ בלבד ,מי׳ ק׳ לאומדה דבהגעלה מ״ט הגחתי לפ׳]רש[ לא ,מי שהיו גתיו וכלי בדיו טמאים רשב״ג — פי׳ יניחם ואקשי׳ נשתמש בהן ־ -שלא ישתמשו בטומאה שנה זו בהן לב כלו׳ עד היינו ת״ק — דתניא י״ב חדש׳ כי ורוצה פוף לטהרם הגתות של בגוהג העולם אחר שנה הגתות, הבאה׳ הגתות בזמגן הם באים ומסוף גת זה לסוף גת זה י״ב חדש ,איכא כ י ל ג חרפי — / פי׳ כי פעמים שזמן הגתות מאחר או מקדים ,והגה אם כלו עכשו הגתות בט״ו בתשרי שמא לשנה הבאה יכלו בתחלת תשרי ויוכל להשתמש בהן מתחלת תשרי ואילך לדעת רשב״ג׳ נמצא כי חסרו ט״ו ימים מי״ב חדש, או פעמים שיוסיפו עליהם ט״ו ימים אם יתאחדו הגתות של שנה הבאה, מבית שנתן הדין מגת לגת אין לשנותו לדין החרפי ולא לדין האפלי׳ אלא לדין הבינוני׳ כדי שלא יבוא הדבר לידי שבושלו׳ שאם לא מפני פחד השבוש היה דעתו של ר ש ב ״ ג ל ו כי אפי׳ מזמן החרפי שהיו מצויץ באותן הימים היה די להם להכשר לו אבל מפני השבוש שאינו זמן המוכיח קבע להם ההכשר מגת לגת ומבד לבד. , הדרן עלו וםליקא פי מםכתא דעבודה זרה מהרב הגדול הרב אברהם בן הרב רבי דוד זללה״ה לב( נ׳ שחסר כאן מה שאמר לא( איי בגמ׳ לעיל עה ,א. ל( חולין ח ,ב. לד( מדגת וברי רבינו לג( צ״ל• :בי׳״ ור״ל בינייהו. רשב״ג •מגת לגת״. אלה נעלמו ממני ,וה׳ יאיר עיני בתורתו אמן. This book was published on the basis of Ms. JTSL, 01932 in the Jewish Theological Seminary of America in New York. I wish to express my thanks to the directors of the Library and the staff for their kind help. I wish to express also my indebtendness to the Kohut Memorial Fund for their generous grant. May I call the attention of my readers to the fact that our author refers in this work to his commentary on the treatise Demai, hitherto unrecorded. New York November, I960 A . S. COMMENTARY O N THE TREATISE O F ABODAH ZARAH BY R. ABRAHAM BEN DAVID OF POSQUIERES (1125—1198) Edited for the first time from a unique manuscript With explanatory notes and references by ABRAHAM SCHREIBER N0w York 1960
© Copyright 2024