הקמת משפחה בארץ ישראל
דבר העורך
בהיותי ילד לא התעניינתי כלל ,כמו רוב חבריי הצברים ,בסיפורי הדור ההוא ,דור השואה
והתקומה .בתפיסה הצברית ,אנחנו היינו המוצלחים ,החזקים ,הגיבורים ,והם הדור שנמלט ללא
יכולת להיאבק .עם השנים למדנו שאין מאחורי תפיסה זו דבר .הבנו שעלינו להכיר ולהוקיר את
דור הורינו שבזכותם אנו כאן -במדינה חופשית ,חזקה ובטוחה בכוחה .על רקע זה החלה
התעניינות הולכת וגוברת של רבים מהדור הצברי הראשון ,אליו אני שייך ,באותה היסטוריה רבת
תהפוכות לתוכה נולדו הורינו ובמהלכה התבגרו ועוצבו.
כאשר הכנתי את המצגת למסיבת יום ההולדת ה 80-של אבא ,הבנתי כמה מעט אני יודע עליו ועל
משפחתו/משפחתי .התמונות המצהיבות ,ובהן אין-ספור פרצופים מצד אחד ,והקדשות של ידידות
לנצח מצד שני ,לא אמרו לי דבר .לאחר אותה מסיבה ,כאשר אבא החל לדבר על הצורך בריכוז
החומר למען הדורות הבאים ,קפצתי מיד על המציאה ,בבחינת העגל רוצה לינוק לא פחות
משהפרה רוצה להניק .החיבור של סבא ,הרוצה להנחיל את סיפורו לנכדיו ,מחד גיסא ,ושלי,
הצמא להכרת ההיסטוריה של הוריי מאידך ,הוליד את העבודה המשותפת שלפניכם.
לטענתן של בנות זוגנו ,מיגא ונֹגה ,העיסוק של אבא ושלי בכתיבה היה אובססיבי משהו .לא
אכחיש שכך הוא; התלהבתי מאוד מהכניסה לנבכי ההיסטוריה ולהתרגשות שבהיחשפות אליה.
לא פעם נדהמתי מעוצמת האירועים שעבר הדור הראשון לתקומה ,עד אשר הגיע למנוחה ולנחלה
בארץ האבות .במהלך העבודה גיליתי שאבא הוא לא רק אותו אדם אוהב למשפחתו ,בעל חוכמת
חיים וכשרון אמנותי נדיר )מה שבא לידי ביטוי כבר במחנה המעצר קפריסין( ,אלא גם סוֹ ֶפר
בפוטנציה ,היודע לבטא את רגשותיו על הנייר ולגרום לך להתרגש עד דמעות במהלך הקריאה.
אבא התעקש לראות במסמך זה פרק היסטוריה למען הדורות הבאים ולא רק סיפור אישי .אני
לעומת זאת ,ניסיתי לדחוף אותו לסיפורים האישיים ו'הפיקנטיים' ,הנולדים מתוך האירועים
ההיסטוריים .על רקע זה התווכחנו לא מעט .בסופם של הויכוחים הגענו לתוצאה המבורכת
שלפניכם.
רק כעת ,כאשר החומר ערוך ומוכן ,אני מבין עד כמה שפר עלינו מזלנו שנולדנו במדינה מסודרת,
עם 'כפית של כסף בפה' .עם זאת ,דווקא נינוחות זו מחייבת אותנו לזכור וללמד את הדורות
הבאים מה קורה לעם שאין לו מדינה משלו .מלבד העניין האישי שאני מגלה בסיפורי אבא,
סיפורים שעשרות שנים לא סופרו ,אני רואה את חשיבותו של מסמך היסטורי-אישי זה במסר
החד משמעי לדור של ילדינו .עבור דור זה המילים התנדבות ,הקרבה וגמילות חסדים אינן מובנות
מאליהן ,התגייסות לצבא איננה חובה ברורה ,והירידה מהארץ איננה מעשה ראוי לגינוי .אני
מאמין שיש בסיפורים של דור הורינו מסר הקושר את כולנו בעבותות של ברזל למולדת העם
יהודי ,לארץ ישראל.
אני מודה לאבא שנתן לי את הזכות המרגשת להיות המוציא לאור של פרק חיים מדהים זה.
באהבה רבה,
אבי ,ירושלים ,תשס"ז2007 ,
קורות משפחתי שתמציתם מובאת בדפים אלה ,משתרעות על פני חלק ניכר של המאה העשרים,
תקופה שהתאפיינה בתהפוכות אדירות ,ובשינויים בעולם בכלל ובחיי העם היהודי בפרט.
רבים מבני משפחתי האהובים נרצחו ע"י הנאצים הגרמנים ואין יודע מקום קבורתם .יהא זה
מסמך זה גל-עד צנוע לזכרם.
תודות
אם הצלחתי בכתובים שלפניכם להעביר את המאורעות והתחושות מן העבר שאיננו עוד ,כמו גם
את האמת הפנימית שבלבי ,הרי זה הודות לאלה שעזרו לי ולהם נתונה תודתי:
-
לאחותי חנצ'ה ,עבור המידע הרב על קורות המשפחה הרחבה בתקופות עברו.
-
לאחי שבתאי ,על תרומתו הרבה בגילוי ועדכון העובדות משנות חיינו המשותפות .לגיסתי
אסתר ,על העזרה באיסוף ומיון תמונות היסטוריות.
-
לשושנה הלמן ,עבור המידע על קורות משפחת מוזס במהלך המלחמה והנדודים ,ועל
התמונות המשפחתיות.
-
לב ַני -מויש ,אבי וירון שטרחו בארגון המיצג הנהדר על קורותיי במסיבת יום הולדתי ה-
ָ
,80מה שעורר בי שוב את הצורך )שנדחה במשך שנים( לספר את קורות המשפחה.
-
למיגא רעייתי ,על העידוד שנתנה לי בעקבות צאת הספר על קורות משפחתה.
-
לבני אבי ,שנרתם למשימה הקשה של ארגון התמונות ,ההדפסה והעריכה במרץ,
במקצועיות ובהתלהבות .עלי להודות שבלעדיו ספק אם הספר שלפניכם היה יוצא לאור.
-
לבני ירון ,על העזרה בעיצוב.
-
לכלתי ,נגה על העידוד וההגהה .לנכדיי גיל ועפר על העזרה בעריכה במחשב ,ולנכדתי
אפרת על העצות הטובות.
אוהב את כולכם
יצחק
תוכן העניינים
עמוד
מפת הנדודים שלי מפולין לישראל
מפת הנדודים של טובה מפולין לישראל
פרק ראשון.
א.
ב.
קורותיה של משפחתי
ילדות
מלחמה ונדודים
הבריחה מפולין
ימים ראשונים ברוסיה
בדרך לסיביר הרחוקה
תחנה ראשונה בסיביר
תחנה שנייה בסיביר -העיר קאנסק
השיבה לפולין
באירופה לקראת העלייה לארץ ישראל
בדרכי ההעפלה לארץ ישראל
במחנה המעצר בקפריסין
החלום מתגשם -הגענו לארץ ישראל
ימים ראשונים בארץ ישראל
שרות צבאי
1
1
14
14
17
19
20
26
36
41
53
55
62
62
63
פרק שני:
א.
ב.
ג.
ד.
קורותיה של טובה
ילדות
לבד ברוסיה
בדרך לארץ ישראל
שנים ראשונות בארץ ישראל
67
67
68
69
71
פרק שלישי:
א.
ב.
הגשמת החלום -הקמת משפחה בארץ ישראל
החיים במדינה הצעירה והיכרותי עם טובה
הקמת משפחה
76
76
82
נספח :1
הסיפור של קניית מגרש הבית בקראסנוברוד
86
נספח :2
שיר סיום הלימודים בבית הספר הפולני
88
נספח :3
מסעה של אונית המעפילים יחיעם ,מתוך אתר עמותת חיל הים
89
נספח :4
סיפורה של משפחת אלבוים
92
נספח :5
מסעה של אונית המעפילים אף-על-פי-כן ,מתוך אתר עמותת חיל הים
93
נספח :6
אבא כפי שזכור לי
96
ג.
÷ñðà÷
ìàøùéì ïéìåôî éìù íéãåãðä òñî ìåìñî
÷ñðéñåðéî
1940 áéáà-12/1941
÷ñøéáñåáåð
äéñåø
.
äôåà
4/1946-6/1946
ïé'ö'öù
ïéìåô
äéðîøâ
âéååùà
6/1946-7/1946
íééäôééì
7/1946-12/1947
úôøö
íéìäåà äðçî
2/1948-3/1948
ãåøáåðñàø÷
1925-9/1939
óåäëééè
12/1947-2/1948
äåå÷ìå'æ
9/1939-1940 áéáà
äéìèéà
á
éðà
çé ä
íòé
é 21
íéî
íéúøë
ïéñéøô÷
äèñåâîô ãéì øöòî äðçî
3/1948-2/1949
ìàøùé
äôéç ìîð
9/2/1949
12/1941-4/1946
,íéáåãä úøåàî
,ïåúçúä óéøöä
,÷ãééáç
ìàøùéì ïéìåôî äáåè ìù íéãåãðä òñî ìåìñî
äéñåø
øòåð úðåîå÷
1946 áéáà
úôøö
äéðîøâ
âøáñãðì
1946 õé÷-1946 óøåç
äéìèéà
ïéìåô
ïéìáåì
1946 áéáà
íåéøåèðñ
ìîåáåì
12/1929-1941 õé÷ 1941 õé÷
1946 óøåç-9/1947
ùåèð øæðî
äèààâ õøôî
17/9/1947
ïë-é
ô-ìò
-óà
ä
íéúøë
éðåà
áí
éîé
(óøåçä äðçî) 65 øöòî äðçî
9/1947-12/1947
ïéñéøô÷
10
ìàøùé
äôéç ìîð
15/12/1948
åáåøî÷
6/1941-1946 áéáà
÷ñøéáñåáåð
1
פרק ראשון.
א.
קורותיה של משפחתי
ילדות
סיפורי האישי ותולדות המשפחה מתחילים בעיירה ְק ָראסנוברוד הממוקמת כ 20-ק"מ מעיר
המחוז זמושץ' שבפלך לובלין בפולין .כאן התגורר אבי -משה-אריה )לייב( בורק בן אברהם וחנה-
שרה ,וכאן נולדו ילדיו .קראסנוברוד היתה עיירה יהודית קטנה וטיפוסית למזרח אירופה ,בחלק
של פולין שהיה תחת שלטון רוסי במשך יותר מ 100-שנים .השלטון היה עריץ ואנטישמי למדי,
ולפי חוקיו ,היהודים הופלו לרעה ,בכל הקשור להשכלה ועיסוקים לצרכי פרנסה ,גם לעומת
האוכלוסייה הפולנית .היהודים ברובם היו לפיכך עניים ונאלצו להתפרנס מסנדלרות ,חייטות,
מלאכה זעירה ומסחר קמעונאי .עם זאת ,היו בעיירה חיים יהודיים ותרבותיים עשירים ,עם קשת
רחבה של תנועות ומפלגות ,החל מדתיים לסוגיהם ,דרך תנועות ציונות ,ועד לסוציאליסטים
)'הבונד'( וקומוניסטים שהתנגדו לדת ולציונות .תאור מעניין של הווי החיים בעיירה נתון באתר
האינטרנט של יוצאי קראסנוברוד.www.planetnana.co.il/sarah38/index.htm :
אבי ,שנולד בקראסנוברוד בשנת ,1880היה נשוי לציפורה בת שמואל והינדה זאמלר .לזוג נולדו
שמונה ילדים בין השנים ;1902-1914הבכורה הינדה ואחריה אברהם ,שמואל-יוסף ,שלמה,
רויזה ,אהרון-וולף ,חנה )חנצ'ה( ואחרון -יהושע )שיקה( ,סה"כ שלוש בנות וחמשה בנים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ,בקיץ ,1914נחתו צרות אין ספור על המשפחה .החלק של פולין
בו שכנה קראסנוברוד ,היה סמוך לגבול עם האימפריה האוסטרית ,ששלטה אז על חלקה הדרומי
של פולין -אזור גליציה .יהודי קראסנוברוד שמנו כ 400-משפחות ,סבלו מאוד מהקרבות בין
הצבאות ,ההרג והשרפות ,ובמיוחד מפשיטות הקוזאקים הבוזזים .הבית שלנו נשרף על רוב
תכולתו יחד עם רוב בתי העיירה שהיו בנויים מעץ .גם בית הכנסת הבנוי מאבן ,שהוקם במאה ה-
,17נחרב .שרידי קירותיו ההרוסים נותרו במקום עוד שנים רבות ,ואני זוכר אותם משנות ילדותי.
המשפחה בת 10הנפשות 8 ,מהן -ילדים בגילים שנה עד 12שנים ,נאלצה לפיכך לגור במשך מספר
שנים בשכירות אצל משפחת איכרים פולנית ,בפרבר של העיירה .בשנים קשות אלה התפרנסו חלק
מיהודי העיירה ,ואבא ביניהם ,מהברחת סחורות שונות לגליציה וממנה ,תוך סיכון רב ותלאות
בדרכים .ציפורהֵ ,אם המשפחה ,לא עמדה בקשיי החיים הללו ונפטרה לפני סוף המלחמה ,כאשר
יהושע ,הצעיר בילדים ,היה רק בן 4וחנצ'ה בת .6
לאחר המלחמה ,בנובמבר ,1918הוקם שלטון עצמאי בפולין אשר המשיך במלחמה כנגד כנופיות
הקוזאקים האוקראיניים וכנגד חיילי פטלורה האכזריים ,שונאי היהודים .אולם הימים היו
קשים ליהודי העיירה; איכרי הסביבה היו באים לשוק מצוידים במקלות ובגרזנים והיו פורצים
לאור היום לחנויות היהודים ושודדים אותן .לא רק חנויות נבזזו אלא גם בתי היהודים .שלושת
השוטרים היחידים שאמורים היו לאכוף את החוק לא הפגינו נוכחות .יהודי העיירה ארגנו מספר
פעמים משלחות שבאו להתריע בפני שלטונות פולין בזמושץ' על המצב הקשה ,אולם העלו חרס
בידם .האמת חייבת להיאמר שלו היו היהודים מארגנים הגנה עצמית יתכן שהיו משליטים סדר
ומונעים את האבדות הרבות ברכוש .כסימוכין להשערה זו הרי הסיפור הבא :באחד מימי ראשון
תפסו מספר פורעים את היהודי הזקן יעקעלה קנבל והחלו להתעלל בו .בין השאר ניסו לחתוך את
זקנו בסכין .במחזה הבחין הרש סנדרס )לפלר( ,ובלי להסס הרבה תפס מוט ברזל ויחד עם גיסיו
2
הצליח להניס את התוקפים .השקט חזר לעיירה רק לאחר שעשרות שוטרים שהגיעו מזמושץ'
מצוידים בנשק חם ,הרגיעו את הפורעים באלות וביריות באוויר.
ב 1919-נערך פוגרום ביהודי העיירה על ידי רוצחי פטלורה .במשך יממה שלמה הם בזזו ,אנסו ואף
רצחו שני יהודים .לאחר פוגרום זה ידעה העיירה ימים טובים יותר .הרבנות הכריזה על יום
זיכרון ותענית לזכר שש שנות הסבל שעברו על יהודי קראסנוברוד .יום זה צוין בתפילה ובאמירת
פרקי תהילים על חורבות בית הכנסת .באחד מימי הזיכרון נכח בן העיירה יוסף רינד ,שהיגר
לאמריקה .הוא היה נרגש מאוד מן המעמד ,ולאחר שהתגבר על פרץ דמעותיו ,עודד את יהודי
העיירה להקים מחדש את בית הכנסת .הוקם ועד שטיפל בבניית המשכן ותוך זמן לא רב עמד בית
הכנסת על תלו לתפארת ולתהילה .קירות בית הכנסת ותקרתו קושטו בציוריו של משהל'ה סופר.
לבית הכנסת הוחזרה אף מנורת הנחושת ששמשה בבית הכנסת הקודם .יום חנוכת בית הכנסת
החדש הפך ליום חג בעיירה; הובאה תזמורת מלובלין שהרקידה את הקהל ,והעמידו שולחנות
עמוסים כל טוב .רבים שמשו כגבאי בית הכנסת ועל כולם ניצח אבא.
בשנת 1920חזרו סוף סוף השקט והביטחון תחת שלטון פולני מסודר ,שגם התייחס בהגינות
יחסית ליהודים .מצב זה איפשר להתחיל בשיקום איטי ,במטרה לצאת מהעוני והסבל .אבא
הצליח לגייס משאבים ,ובנה בית חדש על אותו מגרש בו עמד ביתנו הקודם )תמונה .(1בבית היו
חדר מגורים גדול ומטבח מרווח .במרכז המטבח עמדו תנור אפייה וכיריים ,עם קמין גדול מעל.
תמונה 1א' :ציור של בית המשפחה
שהעליתי
כפי
בקראסנוברוד
בזיכרוני .סיפור רכישת המגרש
מתואר בנספח .1
תמונה 1ב' :בית שבנה לו פולני על
המגרש שלנו בקראסנוברוד .צולם על
ידי בשנת .1996
אבא שימש בתקופה זו גם כנציג נאמן ומקובל של הקהילה היהודית כלפי השלטון הפולני.
במקביל הוא התחתן בשנית ,והפעם עם בת האח של אשתו הראשונה -צבי אריה זאמלר שחי
3
בעיר בילגוריי .לאח היו ארבע בנות ,אחת מהן -גולדה-אטל זיפמן התאלמנה זמן מה לפני כן
מבעלה האופה ,איתו היא ניהלה מאפייה .לגולדה היה בן קטן -אלתר-מרדכי וולף שנולד ככל
הנראה בשנת .1920לאחר הנישואים עברה גולדה-אטל להתגורר יחד עם בנה בקראסנוברוד
)בערך ב ,(1922-ומהנשואים הללו נולדו שני ילדים -שבתאי )במרץ (1924ואנכי )בראשון בנובמבר
.(1925
לקראת לידתי ,קבע הרופא שעקב מידותיי יהיה כנראה צורך בניתוח קיסרי בבית החולים .באין
בית חולים בעיירה הועברה אמי בעגלה מרופדת ,כשהיא מכוסה היטב מפני הקור ,לעיר זמושץ',
ושם נולדתי .בכך הייתי לבן העשירי והאחרון לאבי -משה-אריה )לייב( ,ולבן השלישי לאמי -
גולדה-אטל )תמונה .(2
תמונה :2עותק מתעודת הלידה הפולנית
שלי.
בזמן בואה של אמי לבית אבא התגוררו בבית חמישה בנים -אברהם ,שמואל-יוסף ,שלמה,
אהרון-וולף ויהושע )שיקה( ,ושתי בנות -רויזה וחנה )חנצ'ה( .הבת הבכורה -הינדה ,היתה כבר
נשואה להירש )צבי( מוזס .לזוג הצעיר הוקצה שטח למגורים זמניים בפינה הצפון מערבית של
הסלון וזאת עד אשר הירש יסיים את שרותו הצבאי ,אליו גויס לאחר הנישואים .באמצעות
מחיצת קרשים דקה הופרדה הפינה לזוג ונקבעה גם כניסה נפרדת .בפועל ,הינדה ובעלה גרו בחדר
מאולתר זה עד שהבית נשרף ,וכאן נולדו וגדלו הבנות :ציפורה שנולדה בשנת ,1923שושנה
שנולדה בשנת ,1925זהבה ,התאומות לאה ורחל והניה .הבן חיים שהיה היחיד שנולד לזוג ,נפטר
בעודו ילד קטן.
ביוזמתה של אמא ובהדרכתה נרתמה כל המשפחה למלאכת האפייה בבית ,מה שהפך לפרנסה
העיקרית.
4
אמי סבלה מבעיות לב ונפטרה מהתקף פתאומי ברביעי בחודש שבט ,1928והיא בת 44בלבד .אני
הייתי אז בן שנתיים ואינני זוכר אותה כלל .אחותי רויזה )תמונה (3היתה באותה עת בוָרשה ,שם
למדה מקצוע .אבא הזעיק אותה בדחיפות הביתה כדי למלא את מקומה של אשתו ,ואולם ,תוך
זמן קצר לאחר שובה היא נישאה ליהושע שנור ,תופר גפות במקצועו וראש הסניף המקומי של
תנועת ה'בונד' הסוציאליסטית ,ועברה לגור עימו .היתה זו חנצ'ה שתפסה כעת את מקום האם,
ומראשית זכרוני היתה היא זו שניהלה את הבית יחד עם אבא והעתירה עלינו ,הקטנים ,שפע של
אהבה ופינוקים כמו אם טובה ואוהבת.
עקב המצב הקשה שנוצר לאחר מות אמי הועבר בנה הבכור -אלתר )תמונה ,(4חזרה לבילגוריי,
שם גדל בבית הסבא והדודה סוניה -אחות אימנו .הפרידה מאיתנו היתה קשה לו מאוד וגם לנו,
מאחר והיה ילד אהוב וחלק מהמשפחה.
תמונה :3אחותי רויזה
בצילום משנת .1932
תמונה :4אחי אלתר
בצילום משנת .1934
בכור האחים -אברהם ,למד מאמי את מלאכת האפייה והיה לעוזר הראשי שלה .בשנים 1925-6
שירת בצבא הפולני ,ולאחר שחרורו המשיך במלאכת האפייה .במקביל הוא נכנס לשותפות עם
הדוד יעקב ,אחיו הצעיר של אבא ,ויחדיו רכשו משאית להובלת תוצרת חקלאית ובעלי חיים
לוָרשה .למזלם הרע ,העסק נכשל ופשט רגל ,והדוד יעקב עבר בשל כך עם משפחתו לעיר לובלין.
אברהם השתתף גם ביסוד הסניף המקומי של תנועת הציונים הכלליים .במסגרת התנועה פרחה
האהבה בינו לבין טובה )גיטל( טנצר ,בחורה נאה ,חכמה ומקובלת מאוד בחברה ,ובת דודתו מצד
אמו )תמונה .(5כמו כל אירוע בעיירה ,הרומן ביניהם היה סוד גלוי לרבים .יום אחד הזמין בעל
בית המרקחת היחידי בעיירה ,איש נוצרי מכובד ,את אבא לשיחה דיסקרטית ,ואמר לו שידוע לו
על הרומן והוא מייעץ לאבא למנוע את השידוך .הסבה לכך -בריאותה של טובה לקויה וגורלה
שתהיה עקרה כל ימי חייה .אבא אכן ניסה להשפיע על אברהם למנוע את הנישואין ,אולם אברהם
סירב לקבל את עצתו והשניים התחתנו בשנת .1928כפי שניבא אותו רוקח ,אברהם וטובה לא
הצליחו להביא צאצא לעולם למרות כל הטיפולים במשך שנים אצל טובי הרופאים.
באין אפשרות לעלות לארץ ישראל נסע אברהם לארגנטינה )תמונה (6וטובה נשארה בבית
בהמתנה עד שיסתדר .כאשר החליטה להצטרף אליו ,יעץ לה הרופא להימנע מהנסיעה הארוכה
והמתישה באוניה .טובה נשארה בבית הוריה עד עלייתה ארצה בשנת .1935
5
תמונה :5טובה )גיטל( ,אשתו של אברהם ,לפני עלייתה לארץ.
צולם בשנת .1935
תמונה :6אברהם בארגנטינה לפני שעלה לארץ
ישראל .צולם בשנת .1931אברהם יושב באמצע
ומסומן בעיגול.
לאחר מות אמי והגירתו של אברהם לארגנטינה ,חדל העיסוק המשפחתי באפייה .במקום זאת
עסקה כל המשפחה בהפצת חלב ומוצריו כסוכנות של האחוזה הפולנית הסמוכה לעיירה .בתחילת
שנות ה 30-הקים בעל האחוזה תחנת כוח ליצור חשמל .הוא מינה את אבא לסוכן מפיץ של רעיון
השימוש בחשמל בעיירה ,החתמת התושבים על חוזי התקשרות והחיבור לרשת המוקמת ,וגם
כגובה התשלום היחידי תמורת 10%מהסכום הנגבה .עם העיסוק החדש הופסקה הפצת החלב
ומוצריו ,והבית שלנו הפך למקום ריכוז הציוד והחומרים להתקנת מערכות החשמל בבתים.
בנוסף ,אבא ייבא מזמושץ' אביזרי חשמל חיוניים -נורות ,שקעים ועוד .צריכת החשמל בעיירה
היתה אז בעיקר לתאורה .בקיץ ,כאשר הימים ארוכים ,ההכנסה הכספית היתה קטנה ורחוקה
מלהספיק לצורכי המשפחה .הישועה והפרנסה הטובה הגיעו ממקום אחר:
קראסנוברוד התברכה ביערות אורן מסביב ובאוויר טוב ומבריא ,ולכן היתה אתר מבוקש
לנופשים ,ובעיקר למבריאים ממחלות ריאה .בשנת 1931שכר אבא אתר בן 14חדרים עם מטבח,
חצר ,באר ומבני עזר בשולי היער ,והקים בו פנסיון לחודשי הקיץ עבור נופשים יהודיים מערי
וכפרי הסביבה .כדי לתפעל את הפנסיון ,היתה כל המשפחה עוברת בחודשי הקיץ למבנה צנוע
שבחצר האתר ועוסקת יחד עם הצוות השכור בעבודות הרבות שנדרשו במקום :טבחות ,מלצרות,
ניקיון ושטיפת כלים .תוך שנה שנתיים המוניטין של הפנסיון שלנו עלה על זה של שני מתחריו
הותיקים בעיירה.
עם הזמן הפנסיון הלך וגדל ונשכרו בתים נוספים בסביבה לשיכון המבריאים והנופשים .אלה נהנו
גם משרותי ההסעדה הטובים שהוגשו במרפסת הענקית שבקדמת הווילה .שרות משלוחים
לדירות שמחוץ למבנה המרכזי נעשה על ידינו הילדים ,גאים שגם לנו חלק במאמץ .כילדים נהנינו
מאוד בשלושת חודשי הקיץ מהמגורים ביער ומהחברים החדשים שמצאנו בקרב הנופשים
)תמונות .(7-10
6
תמונה :7שבתאי )מימין( ואני בתלבושת בית הספר,
עומדים ביער ,סמוך לפנסיון שלנו .שבתאי עולה לכיתה
ג' ואני לכיתה ב' .על הכובעים רשומים מספרים
המציינים את הכיתה אליה אנו עולים.
צילום משנת .1932
תמונה :8חבורת ילדים משתעשעים ביער ליד
הפנסיון .אני עומד שני משמאל ,שבתאי יושב
ראשון מימין .שאר הילדים הם אורחים בפנסיון.
צילום משנת .1936
תמונה :9שבתאי )עומד( עם חבר ליד המנסרה ביער.
צילום משנת .1937
תמונה :10ביער ,ליד הפנסיון .אני
עומד על הברכיים ,שבתאי יושב
עם הילדים של רויזה -גרשון
וציפורה.
צילום משנת .1938
בתקופת החופש מבית הספר היה מגיע כל שנה גם אחינו אלתר )תמונה .(11ילד מוכשר זה היה
מביא לנו ציורים שצייר בכישרון רב ,בונה לנו צעצועים חכמים וממציא משחקים מעניינים
ומיוחדים .גם אחי אהרון-וולף היה מגיע מ ָורשה ,ותורם רבות לבידור המבריאים בכישרון השירה
7
שלו וביכולתו ליצור אווירת שמחה והומור משגע יחד עם כל ה"חברה ֵליצים" הצעירים והצעירות
)תמונה .(12במיוחד זכור לי הנוהג לקבלת אורח חדש; כשהופיע אחד כזה לראשונה לארוחה
במרפסת )הוֶרנדה( היו כולם קוראים "אנטק זלאז’" )אנטק רד( ,וכשהמסכן הנבוך היה מרים
הורהה ָה!!!
ָ
ראשו ומחפש בתימהון בכל הכיוונים ,היו כולם פורצים במחיאות כפיים ובקריאות
כאמצעי בידור נרכש עם הזמן מכשיר רדיו מתוצרת 'מרקוני' ,דבר נדיר ויקר באותן שנים .היות
ומערכת החשמל של העיירה לא הגיעה לאזור היער ,הרדיו פעל על מצבר וסוללה מיוחדים
ויקרים.
תמונה :11שלושת האחים ליד הפנסיון:
אלתר )עומד( ,שבתאי )משמאל( ואני )מימין(.
צילום משנת .1935
תמונה :12אהרון-וולף מחבק אותנו ביער הצעיר ליד
הפנסיון .מימין לשמאל :שבתאי ,צפורה )הבת של
הינדה( ,גרשון )הבן של רויזה( ,שושנה )הבת של
הינדה( ואנוכי.
צילום משנת .1938
אהרון-וולף שהיה הרוח החיה באירועים החברתיים ,בלט במשפחה בכישרונו ,בפיקחותו ובאופיו
הסוער עוד מנעוריו .סביב גיל 13ברח מהבית ,ללא פרוטה בכיסו ,והגיע לוָרשה בדרכים שונות
ומשונות ,תוך שהוא עובד במקומות שונים כשוליית חייטים ונוסע ברכבת מבלי לשלם .בוָרשה
הצליח להתקבל לעבודה אצל חייטים מעולים ,ותוך זמן קצר התפרסם כחייט צמרת ,מוכשר
וחרוץ שהרוויח היטב .כאשר צבר מעט כסף היה מתמסר לחיי רווקות עליזים ,וכאשר הכסף היה
אוזל ,היה חוזר לעבודה מאומצת .הוא אהב חיי חברה ושירים ביידיש ,אותם היה שר ברגש בקולו
היפה .אלינו היה מגיח מידי פעם לחופשה ומביא משב רוח עליז ,לא רק למשפחה אלא גם לצעירי
העיירה .ממנו למדתי את שירי הנשמה היפים והמרגשים האהובים עלי עד היום.
כמו בחלום ,זכור לי ביקור של הדוד יעקב )יענקל( מלובלין בפנסיון שלנו באחד מהקיצים של
אמצע שנות השלושים .יחד איתו הגיע בנו אברהם )אברומלה( -ילד יפה ,נעים וחברותי .הדוד
יענקל היה דומה מאוד לאבא ,ופעם אחת פניתי אליו בשוגג כאל אבי .מאז אותו מפגש לא זכיתי
לראות שוב את הדוד .את אברומלה )אייבי( פגשתי בשנית רק בביקורי בניו-יורק בשנת .1964
ביערות של קראסנוברוד התקיימו בחודשי הקיץ כינוסים ומחנות נוער של התנועות הציוניות
שחבריהן הגיעו מערי הסביבה .נואמים ,בעלי דרשות וזמרי רחוב יהודיים ,וכן מבקשי תרומות
8
וסתם פושטי יד ,היו מציפים את האזור במהלך הקיץ .גם השכנים הפולניים היו נהנים מהשגשוג
בתקופה זו; עוזרות פולניות עבדו בניקיון ובשטיפת כלים ,קדרים ונגרים מכרו מתוצרתם לנופשים
ולאורחים ,וילדי האיכרים ורועי הבקר היו אוספים ומוכרים פירות יער עונתיים טריים.
במשך תשעה החודשים בשנה בהם הפנסיון לא פעל ,גרנו בעיירה ,בבית שנחשב במושגים של אז
כמרווח .הבית כלל כניסה ראשית למטבח ,ששימש גם כחדר אוכל .בהמשכו ,מאחורי תנור
האפייה והכיריים ,היה חלל ששימש כמקום לינה לבנים הגדולים .מהמטבח היתה כניסה דרך
דלת רחבה לחדר מגורים גדול ובו תנור חימום לחורף ,שתי מיטות רחבות ושולחן וכסאות
ששימשו לניהול המשרד של אבא .בצד עמדו ארון בגדים וארגז גדול ,מעוצב ,לאכסון בגדים
חגיגיים ודברי ערך .כשליש מחדר גדול זה הופרד ע"י קיר דק שמאחוריו גרו הינדה ,בעלה וששת
ילדיהם .בצד האחורי של הבית היה מחסן גדול שחלקו שימש גם לסוכה בחג הסוכות .מאחורי
המחסן היתה גינה שבה גידלנו ירקות והרבה שעועית )פסוליה( .מחסן קטן נוסף שימש כאורווה
לסוסו של הירש ,בעלה של הינדה .הסוס שימש את הירש בעיסוקו בהובלות ,זאת לאחר שעזב את
מקצועו בתחום הבנייה.
כנהוג בעיירה יהודית ,ילד החל ללמוד א-ב' ב'חדר' בהגיעו לגיל .3עד גיל 6הוא היה לומד קרוא
וכתוב ואז היה מתחיל ללמוד תורה .בהיותי בן שלוש בדיוק ,ב 25-בחודש חשוון שנת תרפ"ו,
הובלתי חגיגית ל'חדר' של הדרדקים ,אותם לימד המלמד מאיר קרלמן ,המכונה מאיר "פופיק",
והצטרפתי לשבתאי שלמד אצלו מזה שנה וחצי .יום הלימודים היה מהבוקר עד אחרי הצהרים,
בחברת כ 20-ילדים שלמדו בהפסקות לפי קבוצות גיל ורמת ההתקדמות .בין לימוד ללימוד
לפר( .חנצ'ה נהגה להביא לנו אוכל בצהרים,
הב ֶ
שיחקנו בחצר ,תחת השגחתו של עוזר המלמד ) ֶ
וכאשר היתה מגיעה ,הרבי היה מכריז על הפסקה של כחצי שעה ,ובזמן הזה היה יושב איתה
ומלמד אותה תפילות וחומש.
במלאות שש שנים לשבתאי ,ולרגל כניסתו ללומדי התורה ,נערכה בביתנו חגיגה גדולה .על פי
המסורת ,הטקס נערך בשבת ,אחרי תפילת שחרית ,בנוכחות קרובים וידידי המשפחה .לכבוד
האירוע הגיע גם הסבא מבילגוריי הרחוקה .את שבתאי הושיבו בראש השולחן ,וענדו לו
שרשראות כסף ושעון מוכסף .מצדו האחד ישב הרבי-המלמד ומצידו השני הסבא ,ושבתאי קרא
בקול רם את הפרק הראשון בספר ויקרא ,מקרא ותרגום .והנה אבוי! הטקס הגיע לסיומו והדודה
שיינדל-אסתר ,אחות אמא של חנצ'ה ושל הסבא שלי ,צועדת מביתה לכיוונינו .כדי למנוע את
המבוכה והביזיון איך זה לא חיכו לה ,העלתה חנצ'ה הצעה מבריקה -להושיב אותי ,ילד בן ארבע
וחצי בלבד ,בראש השולחן ולחזור על כל טקס קריאת הפרשה .את הפרשה ידעתי היטב מתוך
הקשבה לשבתאי כששינן אותה .כך התחלתי ללמוד תורה והמשכתי את לימודי הקודש במשך
השנים יחד עם שבתאי.
ב 1.9.1932-התחלתי ללמוד בבית ספר פולני ,וזאת בהתאם לחוק חינוך החובה .הלימודים
התקיימו בבוקר ,במשך 5-6שעות ,אז היינו שבים הביתה ,ולאחר ארוחת הצהרים ועד הערב,
היינו לומדים אצל ה'רבי' ב'חדר' לימודי קודש -תורה ותלמוד .תוכנית הלימודים בבית הספר
הפולני כללה גם שיעורי דת -בנפרד לילדים הפולנים הנוצריים ע"י כומר ,ולילדים היהודיים ע"י
מורה יהודיה .לימודי הדת הללו שהועברו בשפה הפולנית ,התמקדו בידע מספרי התורה והתנ"ך.
במסגרת בית הספר פעלה תנועת הצופים הפולנית שהיתה סגורה בפני התלמידים היהודיים.
9
בשנת 1934נוסד בעיירה בית הספר 'יבנה' של תנועת 'המזרחי' כמתחרה למלמדים שב'חדר' .בשל
דרישתו התקיפה של שבתאי ,אבא העביר אותנו למוסד זה וזאת למרות השתייכותו של אבא
לקהילה האורתודוכסית .כך למדנו שבתאי ואנוכי בשעות אחר הצהריים בבית הספר 'יבנה'
במקום ב'חדר' המסורתי הישן .הלימודים בבית הספר היו בעברית ,בשיטה מודרנית וברוח
ציונית ,וכללו הצגות ושירים .בית הספר נסגר אחרי פחות משנתיים משתי סיבות :ריב בין שני
המורים -ב .כהנוביץ ור' חיים אונציג שהיה אחראי על לימודי הקודש ,ולחץ החרדים ,שכלל
כנראה גם הלשנה לשלטונות הפולניים .בשל סגירתו נאלצנו שבתאי ואנוכי לחזור בצער רב
ל'מלמד' ב'חדר' .למזלנו ,התחלנו ללמוד אצל מורה פרטי ,מודרני ומיוחד ,ששילב לימודי קודש
עם סיפורים מרתקים מההיסטוריה היהודית .האיש היה מדבר בנחת ,ובין משפט למשפט היה
לוגם תה לוהט טיפין טיפין ,ואשתו היתה מחליפה כל העת את כוסו הריקה במלאה.
את השאיפה להגיע לארץ ישראל ספגתי משחר ילדותי מלימודי לשון הקודש ,התורה והתפילות
ב'חדר' .אבא היה דתי אורתודוכסי ,חסיד הרבי מבעלז' והנחיל לנו חינוך דתי מסורתי .עם זאת
הוא היה אדם ליברלי ,ישר מאוד ,אוהד לציונות ומבין את רוח הזמן .לא מפתיע לכן שרוב ילדיו
היו פעילים בתנועות ציוניות; האח הבכור -אברהם ,היה אחרי שרותו בצבא הפולני ,ממייסדי
הקן של מפלגת הציונים הכלליים בעיירה .גם בארגנטינה ,לשם היגר אחרי נישואיו ,היה פעיל
בתנועה זו .בשנת 1933קיבל אשרה )סרטיפיקאט( לעלייה לארץ ישראל .אשתו גיטל הצטרפה
אליו ב .1935-חנצ'ה ויהושע )שיקה( היו חברים בתנועה החלוצית 'פרייהייט' )דרור( הציונית-
סוציאליסטית .בכל ליל שבת ,אחרי סעודת הערב החגיגית עם הקידוש והזמירות ,הם היו יוצאים
למועדון התנועה ומשתתפים בכל הפעילויות ,השירה והריקודים ,עד מאוחר בלילה .העיתון
'היינט' )היום( בשפת היידיש ,שהיה הביטאון החשוב והיוקרתי של הציונות הכללית ,היה מגיע
יום יום לביתנו .בארוחת הצהרים של שבת ,בין הגפילטע-פיש ,הצ'ולנט וזמירות השבת ,היה אבא
מקריא מהעיתון פרק מעניין ,ובמיוחד את הפיליטון של קיפניס .לקראת סוף הארוחה היתה
מצטרפת האחות רויזה עם בעלה יהושע שנור שהיה כאמור ראש תנועת ה'בונד' הסוציאליסטית
בעיירה ו'אנציקלופדיה' מהלכת .מתוך הדיונים והויכוחים שעלו ופרחו סביב השולחן למדתי
הרבה על הבעיות של העם היהודי .אני ,כילד אוהב ספרים ,קראתי בעיתון 'היינט' כבר מגיל 10
וזאת בנוסף לחוברות לנוער בפולנית .כאשר הגיע אלינו לניסיון ירחון רציני מאוד ביידיש בשם
'וועלט שפיגל' )ראי העולם( גיליתי בו עניין רב ולבקשתי עשו מנוי קבוע על ירחון זה.
בסוף קיץ 1937הצטרפתי יחד עם שבתאי וקבוצת חברים לתנועת 'הנוער הציוני' של מפלגת
הציוניים הכלליים .בפעולות בקן התנועה שמענו הרצאות על ציונות ועל ארץ ישראל ,מה שהצית
בנו את החלום להגיע לארצנו הרחוקה .לפי תקנות בית הספר הפולני הממלכתי ,ההשתייכות
לתנועה הציונית היתה אסורה ,ונאלצנו להסתיר את פעילותנו זו מפני התלמידים הנוצריים ומפני
מורי בית הספר .את הפעילות בתנועה הסתרנו גם מאבא ,שאסר עלינו להשתתף בה כל עוד אנו
לומדים בבית הספר הממלכתי ,כאשר חנצ'ה טובת הלב תומכת בנו בסתר ומחפה עלינו .העונג
בפעילות בתנועה נמשך רק חודשים ספורים; יום אחד נכנס לכיתה מנהל בית הספר באמצע שיעור
ובסבר פנים חמור ציין שידוע לו שתלמידים יהודיים משתתפים בפעילות ציונית אסורה ,והוא
דורש שכל מי שמשתייך לתנועה כזו יקום .אף אחד כמובן לא קם ,על כן הוא הכריז שכל מי
10
שייתפס בפעילות כזו יגורש מבית הספר .בעקבות האיום החמור הזה הפסקנו את ביקורנו בסניף
התנועה עד גמר הלימודים בבית הספר ) 7כיתות(; שבתאי בקיץ 1938ואני בקיץ .1939
בשנת 1937התרחשו שינויים אחדים בחיי המשפחה :הפנסיון עבר לאתר חדש אותו שכר אבא
מהאדון פלכצינסקי .המקום היה מרוחק יותר מהעיירה ,מוקף יער צעיר ואוויר נקי במיוחד
)תמונות .(10,12השינוי הזה העלה את המוניטין של הפנסיון והביקוש אליו גבר .אלתר גמר את
לימודיו בבית הספר בבילגוריי .אחות אמנו -הדודה חיה )חייצ'ה( שגרה ב ָורשה ,והיתה נשואה
לדנטיסט )מרפא שיניים( ומבוססת כלכלית ,הזמינה אותו לחיות איתם וללמוד מקצוע מכובד.
בביקור הפרידה לקראת הנסיעה הביא אלתר ציור סמלי יפה ובחזיתו פרחי 'אל תשכחני )זיכריני('
)תמונה .(13את הציור הוא הכין בסוף לימודיו בבית הספר ,ותמונת הנוף שבו מבטאת את
השורות בשיר הסיום של בית הספר ,המדברות על פרידה ,ואומרות שהחיים עוברים מהר כמו נחל
הזורם למרחקים )נספח .(2הציור הזה התווסף לציוריו הקודמים שקישטו את קירות ביתנו.
תמונה :13ברכת שנה טובה
שנשלחה ע"י אלתר מוָרשה.
הציור שברקע הברכה ובו תמונת
נוף סמלית ופרחי 'אל תשכחני'
היה תלוי על הקיר בבית שלנו.
הברכה נשלחה בשנת .1937
באותה תקופה האח שלמה התחתן עם אישה מ ָורשה .כל המשפחה החליטה לנסוע לחתונה
שהתקיימה ב ָורשה ,ואותי ואת שבתאי הקטנים לא רצו לקחת .כפיצוי ,ובעיקר כדי להתגבר על
מרדנותו של שבתאי ,הבטיחו להביא לנו כדורגל אמיתי ,וכך היה .כל ילדי העיירה קינאו בנו
וחיפשו להיות חברים שלנו כדי להצטרף למשחקים .שבתאי כמצטיין בכל ענפי הספורט ,הצטיין
גם בכדורגל .אותי תמיד העמידו בשער.
עונת הקיץ של שנת 1937היתה מלאת עבודה .לצוות המלצרים הצטרף בחור נחמד ועליז בשם
יוסלה שכולנו אהבנו .הבחור התאהב בחנצ'ה והוא מצא כנראה חן גם בעיניה ,אך אבא לא הסכים
לשידוך בהיות הבחור פשוט וחילוני מדי לטעמו .חנצ'ה כבת טובה ומסורה קיבלה את הדין.
בסוף אותה שנה חזר בן העיירה -יצחק לפלר ,אל אמו ואחותו ,לאחר היעדרות של מספר שנים.
יצחק למד בישיבה בעיר אחרת בתנאי פנימייה ,ולאחר מספר שנים עזב את הישיבה והצטרף
לתנועה חלוצית ולהכשרה לקראת עליה לארץ ישראל .בהגיע תורו של החלוץ לעלייה )בלתי
לגאלית( היה עליו לממן )במידה חלקית כנראה( את הוצאות העלייה .פה נזדמן שידוך מתוך
אינטרסים הדדיים; בן העיירה ,בחור יפה תואר ,בוגר ישיבה וחלוץ ,השואף לעלות לארץ ישראל,
אך זקוק למימון ,ובחורה מבית טוב ומבוסס -חנצ'ה ,החולמת על עלייה לארץ .שתיים מחברותיה
כבר עלו לישראל ,לאחר שחלוצים בני העיירה העלו אותן כאשר קיבלו אזרחות של פלשתינה-ארץ
ישראל .וכך בתחילת ,1938נערכה חתונה בביתנו ,עם קהל רב ובו גם מכובדים נוצריים נציגי
11
השלטון ,כליזמרים ובדחן כמיטב המסורת )תמונה .(14אחרי החתונה נסע הזוג ל ָורשה )תמונה
,(15שם התרכזה קבוצת העולים ליציאה לדרך .העולים עלו על הרכבת לכיוון רומניה וחנצ'ה
חזרה הביתה נשואה ,ועם תקווה גדולה שתוך זמן מה תזכה להצטרף אל בעלה בארץ.
תמונה :14חתני השמחה ישובים בסלון
ביתנו לאחר חתונתה של חנצ'ה .מימין
לשמאל :אמו של יצחק לפלר ,יצחק ,חנצ'ה
ואבא.
התמונה צולמה בתחילת .1938
תמונה :15הפרידה מיצחק לפלר לפני עלייתו לארץ
ישראל .עומדים בחזית ביתנו ,מימין לשמאל :ציפורה
-בתה של הינדה ,רויזה ,יצחק ,חנצ'ה ,שבתאי ואבא.
כאשר הגיע יצחק לארץ ,הוא הצטרף לקיבוץ רמת הכובש .בביקורו בתל אביב הוא התקבל
בשמחה וכבן משפחה אצל אברהם וטובה .בעקבות המפגש ייעץ אברהם לאבא ,באחד המכתבים,
למכור את הבית בקראסנוברוד ולעלות לארץ .לאבא הרעיון קסם ,אך כחסיד בעלז' הוא עשה את
הדבר המתחייב ונסע לרבי להתייעצות .הרבי ,כמו כל הממסד החרדי של 'אגודת ישראל' ,שלל את
הציונות והתייחס בבוז לרעיון העלייה ל"ארץ הכופרים של ההסתדרות" .אבא החליט לוותר על
העלייה )שממילא לא היתה יוצאת אל הפועל לפני פרוץ המלחמה( .אותו רבי ,כדאי להזכיר,
הצליח לחמוק מהגרמנים בעזרת חסידיו ,ולהגיע לארץ בדרכים עקלקלות ובעזרת תעודות
מזויפות ,וזאת באותו הזמן שבו רוב חסידיו נרצחו בשואה .בירושלים הוא הקים מחדש את
'חצרו' והמשיך לשלוט בחסידיו הרבים כמו בימים ההם בפולין.
באותן שנים החלו רוחות רעות לנשוב מכיוון גרמניה הנאצית כנגד יהדות פולין .מגרמניה הגיעו
לפולין אלפי יהודים שגורשו בחוסר כל .תביעות טריטוריאליות של היטלר מצ'כוסלובקיה ומפולין
בישרו רעות .בממשלה הפולנית היה במחצית השנייה של שנות ה 30-רוב למפלגת ה'אנדקים'
האנטישמית .באווירה עכורה זו העזו האנטישמים המקומיים להרים ראש ,כאשר עיקר כוונתם -
פגיעה ביכולת הכלכלית של בני העיירה היהודיים .הם לא בחלו בשום אמצעי להשגת יעד זה:
פתחו חנויות שהתחרו בחנויות היהודים ,הפעילו אלימות ולא אחת השחיתו רכוש יהודי .הם גם
מנעו מלקוחות להיכנס לחנויות של יהודים בימי השוק ההומים מאדם .יהודי העיירה היו חסרי
12
הסיים .הוצע חוק לבטול
אונים .בנוסף לכך ,נחתה גזרה חדשה מכוון בית הנבחרים הפולני ֵ -
השחיטה הכשרה ,דבר שזעזע מאוד את אנשי העיירה והסביבה .כדי לבטל את רוע הגזרה אורגנה
משלחת של ועד הקהילה ורבני הערים זמושץ' וקראסנוברוד .המשלחת נפגשה עם הרוזן
פודקובסקי שהיה חבר הסנט הפולני ומקורב לנשיא פולין דאז -מושציצקי .כצפוי ,המשלחת לא
הצליחה לשנות את רוע הגזרה.
בחורף 1937ידעה העיירה קראסנוברוד אימה של עלילת דם ,כאשר ילדה בת 10ממשפחה פולנית
שגרה מעבר לנהר נעלמה בלי להשאיר עקבות .האנטישמים הפיצו מיד שמועה שהיהודים חטפו
אותה כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות לפסח ,וכמובן מצאו גם "עדים" למעשה :נוצרייה
ששמשה ככובסת בבית הרב .זו העידה שבמו עיניה ראתה בקבוקים מלאי דם בארונו של הרב.
באחד מימי ראשון התגודד המון מוסת אחרי התפילה בכנסיה והחל לפתוח קברים טריים כדי
למצוא את גופת הילדה ש"נרצחה" .רק השתדלות אצל נציב המחוז הפסיקה את חילול הקברים.
בנוסף החלו האנטישמים בפוגרום כנגד היהודים .להפתעתם יצאו מולם צעירים יהודיים ובראשם
הירש מוזס ,בעלה של הינדה ,ומשה ברנר ,ובידם מקלות ואלות .שני אלה שהיו בעברם חיילים
בחיל התותחנים ,היכו את הפורעים מכות נמרצות והבריחו אותם אל מחוץ לעיירה .אז הופיעה
המשטרה ואסרה את ראשי המכים מבין היהודים .רק מתן שוחד רציני למפקד המשטרה הצליח
להביא לשחרורם מהמאסר .העלילה המשיכה להכות גלים בעיתונות האנטישמית שדרשה ועדת
חקירה .בסוף החורף ,כאשר שכבת הקרח שכיסתה את הנהר נמסה ,נמצאה גופת הילדה ליד
הסכר של תחנת הקמח .הסתבר שהילדה חצתה בלילה את הנהר על גבי הקרח העבה ונפלה לתוך
פתח ששימש לשאיבת מים ,וכך נעלמה מתחת לקרח .כמובן שהגילוי לא מנע מהאנטישמים
להמשיך ולהאשים את היהודים.
בקיץ 1939סיימתי את הלימודים בבית הספר .העונה בפנסיון התחילה כרגיל ביוני )תמונות
.(16,17
תמונה :16ביער ,ליד הפנסיון .שבתאי ,מלצר בין
המלצרים.
צילום משנת .1939
תמונה :17מנוחה בין הארוחות
ביער ליד הפנסיון .יושבים מימין
לשמאל :שבתאי ,רבקלה ושמואל-
יוסף בעלה ,מולם יושב שיקה.
צילום משנת .1939
13
המצב הפוליטי באירופה היה באותה תקופה הנושא הבוער בשיחות היום יום .האנשים והנופשים
היו בחרדה וחוסר ודאות לגבי העתיד לבוא ,ונצמדו כל העת לחדשות ברדיו ובעיתונים .באמצע
חודש אוגוסט החל גיוס חשאי של אנשי מילואים .גם הירש מוזס היה ביניהם .תוך ימים ספורים
התרוקן הפנסיון ,וכל הנופשים מיהרו לחזור הביתה .אנחנו חזרנו לביתנו בעיירה כדי להתארגן
לקראת מלחמה אפשרית .בחיפזון נקנו מצרכי יסוד :שק קמח במשקל 50ק"ג ,סוכר ,תפוחי
אדמה ועוד .כל אלה הוכנסו לתוך בור גדול שנחפר במחסן וכוסה בקפדנות .מתוך חשש לשריפת
הבית הוכנסו כל דברי הערך ,כולל הפורטרט הגדול והיחידי של אמי שהיה תלוי בסלון ,לתוך
ה'קופר' )ארגז גדול ששימש להחסנת בגדים ודברים יקרים( .ה'קופר' הגדול הזה הוטמן במרתף
המרווח שבבית משפחת גורטלר שהיה בנוי מאבן .למרתף זה הוכנסו ארגזים נוספים עם דברי ערך
של משפחות שכנות נוספות.
ב 23.8.1939-נחתם הסכם ריבנטרופ -מולוטוב והיה ברור שאירופה צועדת לקראת מלחמה.
בראשון לספטמבר 1939פרצה המלחמה!
14
ב.
מלחמה ונדודים
הבריחה מפולין
בוקר הראשון לספטמבר נפתח בהודעתו הדרמטית ברדיו של נשיא המדינה .הנשיא הודיע לאומה
על פלישת גרמניה לפולין ופריצת מלחמה ,ופנה לחיילים בזו הלשון..." :ירו לאט ,אל תבזבזו
כדורים ,ירו לאט אך במדויק" .פניה מוזרה זו היתה כאשר הגרמנים פתחו בסדרת הפצצות
רצחניות על ערי פולין ,בלי לחסוך בפצצות!
לב היהודים ניבא רעות מצד הגרמנים הפולשים וגם מצד האנטישמים המקומיים ,שהחלו להרים
ראש ולהגביר פעילותם.
למרות שהאזור בו גרנו היה רחוק מהגבול המערבי עם גרמניה ,המטוסים הגרמניים הטילו פצצות
בערי הסביבה כבר בימיה הראשונים של המלחמה .העיר הקרובה טומשוב סבלה הפצצה כבדה
ביום השלישי לפרוץ המלחמה .על כן ,בהחלטה מהירה של אבא ,עזבנו את הבית ועברנו להתגורר
באתר הפנסיון המרוחק מהעיר ,שרק שבועיים לפני כן עזבנו אותו.
החיילים הפולנים ,על ציודם הדל והמיושן ,נלחמו בעקשנות ,אך לא הצליחו לעמוד בפני מכונת
המלחמה הגרמנית האדירה .עם התקדמות החזית לתוך פולין ,החל זרם של פליטים יהודיים לנוע
מזרחה בכל הדרכים .רוב הפליטים נעו רגלית .הדעה הרווחת בין היהודים היתה שהגרמנים
מתאכזרים רק לגברים ,ולכן רוב הפליטים היו גברים .גם האזור בו גרנו הוצף בפליטים רבים,
שהתעכבו ללינת לילה או מנוחה אצל יהודים מכניסי אורחים ,כמונו.
ב 10-בספטמבר ,ערב ראש השנה ,הגיעה אלינו קבוצת פליטים מקרקוב ,ביניהם אנשי שם
ועיתונאי ידוע .הקבוצה ביקשה להעביר אצלנו את החג בשקט ,אך לא כך התפתחו העניינים.
בשעה 15:00הגיעה הידיעה שטור משוריין גרמני נכנס לעיירה במפתיע וללא קרב .העיתונאי
שבחבורה ,איש לא צעיר ,התעלף כאשר שמע את הבשורה המרה וצנח על רצפת המרפסת .תוך כדי
הטיפול בו הוא בכה מרות ומילמל" :מה יהיה על 3מיליון היהודים? מה יהיה על 3מיליון
היהודים?"
הגרמנים הציבו חיל משמר בעיירה והטור הגדול העיקרי המשיך לשעוט לכיוון זמושץ' .רעם עמום
של מנועים נשמע במשך כל הלילה גם ביער בו שהינו .למחרת בבוקר ,א' ראש השנה ,הלכו אבא
ושבתאי לבית הכנסת שבעיירה .חיל מצב גרמני מצומצם שמר בצמתים ובכביש הראשי ,והשקט
נשמר.
בבוקר היום השני של ראש השנה החל רעם תותחים להישמע מסביב; צבא פולני שהיה מבוצר
בהרים התקיף את הגרמנים .קרבת העימות אילצה אותנו להימלט למקום מסתור ,ומצאנו כזה
במרחק שני ק"מ מהעיירה ,בתוך ערוץ עמוק בין ההרים .במקום זה התקבצו עוד מאות מאנשי
העיירה .הקרבות נמשכו ימים אחדים ובמהלכם שרפו הגרמנים את רוב בתי העץ של העיירה.
מרחוק ראינו את העשן והלהבות מהבתים העולים באש .זעקות שבר ובכי ,אשר התערבבו ברעמי
התותחים והפיצוצים ,נשמעו מכל עבר .מידי פעם הגיעו למקום בו הסתתרנו גם חיילים פולנים
פצועים ותשושים .ביום השני להסתתרותנו יצא שיקה לחפש מזון ולא שב .כולנו סבלנו הן
מהמחסור והן מהדאגה לשלומו ,מאחר ולא ידענו מה עלה בגורלו.
15
בתום ימי הקרבות שהסתיימו בניצחון הגרמנים ,יצאנו מהמסתור וחזרנו לאתר הפנסיון.
לשמחתנו מצאנו שם את שיקה בריא ושלם .הסתבר שבעל האתר -האדון פלכצינסקי הפולני,
איכסן חיילים פולניים פצועים מהקרבות ,וכאשר שיקה הגיע ,הוא גייס אותו מיד לעזרה בטיפול
בפצועים.
אבא ושבתאי חזרו לעיירה ומצאו שם את שרידי הבית שלנו מעלים עשן .לפי העדות של שבתאי,
אבא התייפח בבכי מר ,וביגונו ובשברון ליבו הוא סינן בשקט שיותר לא יקים כאן בית .הוא בודאי
לא ידע באותו רגע שהבטחתו זו תתקיים בפועל.
הגרמנים שהשתלטו על העיירה החלו מיד בהשפלת היהודים לעיני הגויים .הם איפשרו לפולנים
לבזוז את בתי היהודים שלא נשרפו ,ולחפש רכוש במקומות מסתור בין הבתים שנשרפו .גויות
שרופות של מתים ,כולל של פליטים יהודיים ובני העיירה ,היו מפוזרות ברחובות ואין קובר במשך
ימים ,וזאת בשל הקושי בזיהוי האנשים ושייכותם הדתית .אבא ,שתמיד היה ממתנדבי חברה
קדישא ,נרתם לעזרה בזיהוי גופות היהודים והבאתם לקבר ישראל בבית הקברות היהודי.
הגרמנים חטפו יהודים מידי יום והטילו עליהם עבודות קשות ,כגון קבורת סוסים ופינוי הריסות,
כל זאת תוך כדי התעללות מכוונת והשפלה למול עיני הפולנים ,שחלקם אף שמחו לשתף איתם
פעולה .כחלק מהתעללות ביהודים ,הגרמנים דרשו שכל גופה של חייל פולני ,באם היה נוצרי או
יהודי ,תקבר בבית קברות נוצרי בלבד .על רקע דרישה זו פרץ פעם ויכוח בבית הקברות היהודי,
כאשר שני גרמנים הופיעו בזמן טקס קבורה והתעללו בנוכחים באיומים ובהשפלות בתואנה
שקוברים חייל .אבא וחבריו התחננו שיאפשרו להם להמשיך בעבודת המצווה שלהם ,ובקושי רב
הצליחו לקבל אישור להמשך טקס הקבורה.
במקום מגורינו ביער ,רחוק מעיני הגרמנים שהתבססו בעיירה ,נהנינו משקט יחסי .עם זאת ,מצב
הרוח של כולנו היה קודר ביותר .בערב יום כיפור ,כאשר אבא הדליק נרות במטבח ,עמדתי לידו
וראיתיו מתייפח בשקט ודמעותיו זולגות כמים .המראה הזה שלו עומד לנגד עיני כל חיי!
בבוקר יום כיפור הלכנו עם אבא לאזור אחר של היער ,כדי לקיים תפילה בציבור בבית בו התגוררו
יהודים שנמלטו מהעיירה השרופה .בשעה 10:00החלו שוב קרבות עזים בין צבא פולני שהגיע
מהמזרח ,בנסיגתו מהצבא האדום הסובייטי ,לבין הצבא הגרמני ששלט באזור .בכל כוחנו רצנו
הביתה ,אספנו בבהילות מה שניתן וברחנו הרחק לתוך היער ,למקום שנתן תחושה שהוא מרוחק
מספיק מאזור הקרבות .כאן מצאנו מסתור מאחורי קירות של בניין גדול שהחלו בבנייתו ועדיין
לא השלימו את החלונות והגג .למקום הגיעו גם תושבים פולניים ,וביניהם מנהל בית הספר הפולני
ומשפחתו .במשך יומיים רעדה האדמה מעוצמת הפיצוצים .שריקות הכדורים נשמעו מההר
הקרוב .לפי עדויות אנשים ששהו בעיירה ,התקיים שם גם קרב כידונים ממושך ,פנים אל פנים,
בין החיילים הפולנים לבין הגרמנים .למרות עמידת הגבורה שלהם ,הפולנים הובסו קשות ע"י
הכוח הגרמני ,שעלה עליהם בגודלו ובאיכותו .למחרת נסוגו הגרמנים בשקט ואחריהם ,תוך יום,
נכנס לעיירה הצבא הסובייטי.
אנו שבנו לבית פלכצינסקי .אבא הלך לאחוזה למסור את הכסף שגבה בחודש האחרון לפני
המלחמה ,ואז הציע לו המנהל האדמיניסטרטיבי של האחוזה לבוא ולגור בסמוך ,תוך הבטחה
שהוא יעזור לנו להתקיים ככל שיוכל .היתה בכך אמירת תודה לאיש שעבד עבורו בנאמנות וביושר
במשך שנים .לאדם שביתו נשרף ועולמו חרב ,לא היתה יכולה להיות הצעה טובה מזו .מיד ארזנו
16
את מה שהיה לנו בבית פלכצינסקי ועברנו לאחוזה .ליד המנסרה הועמד לרשותנו ביתן קטן ובו
שני חדרים .בנוסף ,הורשינו להשתמש חופשי בפסולת העצים של המנסרה לצורך בישול והסקה,
וגם לאסוף תפוחי אדמה ,כרוב וגידולים אחרים בשדות האחוזה ,ולאגור אותם לקראת החורף
המתקרב.
בביקורי הראשון בעיירה לאחר הקרבות זועזעתי ממראה הגופות השרופות הפזורות עדיין במרכז
העיירה .אלה נותרו מתוך מאות שהיו בגמר הקרבות ,וטרם נקברו .את מקום הבית בו נולדתי
וגדלתי זיהיתי בקושי ,מאחר ובמקום רחוב מסודר מצאתי שטח רחב ופתוח ,זרוע אפר וקורות
שרופות.
כניסת הצבא הסובייטי לעיירה היתה מפנה משמח ליהודים ועוררה דאגה אצל האנטישמים ,שרק
ימים קודם לכן התנכלו ליהודים ובזזו את רכושם ,בחסות ובעידוד הגרמנים .כיאה לצבא
קומוניסטי ,הסובייטים גייסו בעיירה מספר שמאלנים ,וביניהם כמה יהודים ,למיליציה עממית.
חברי המיליציה הסתובבו עם סרט אדום על השרוול ונשק על הכתף .בלהיטותם הרבה הם אסרו
את מפקד המשטרה ואת בעל האחוזה ,וזאת למורת רוחם של רוב היהודים .אבא ,בלווית שניים
מנכבדי העיירה ,פנו למפקדת הצבא בבקשה לשחרר את בעל האחוזה שפעל תמיד לטובת
היהודים .המפקד המקומי ,שבמקרה היה יהודי ,נענה לבקשתם באי רצון בולט.
התקווה לעידן חדש ליהודים תחת השליטה הסובייטית נגוזה במהירות כאשר התברר שהרוסים
עומדים ַ
לפנות את המקום ולהעבירו לגרמנים .מפקד היחידה היהודי הודיע שמי שרוצה יכול
לעזוב את העיירה יחד איתם .הוא גם הבטיח לספק ,למי שיבחר לעזוב ,עזרה בהסעה אל הצד
השני של הגבול העתידי .אבא לא היה מעוניין לעזוב ולהפוך לפליט ,מה גם שמנהל האחוזה פנה
אליו בזו הלשון" :אתה תישאר איתנו ,מה שאנחנו נאכל גם אתם תאכלו" .ממש באותם ימים
הופיע בביתנו האח אהרון-וולף שברח מ ָורשה ברגל ,כמו אלפי פליטים יהודיים אחרים .דעתו
הנחרצת היתה שיש לעזוב את העיירה ,והוא הצליח להמריד את כל המשפחה נגד דעתו של אבא.
ואכן ,אבא הסכים לעזוב ,אם כי באי רצון בולט וספק רב בנכונות ההחלטה .אבא פנה למפקד
הצבא וביקש עזרה בהסעה .המפקד ענה לו בכעס שיהודי המגן על בעל אחוזה ,מומלץ שיבקש
הסעה מהפריץ .אהרון-וולף ושיקה חיפשו ומצאו סוס ולאחר מכן גם עגלה ,שהיו חלק מהציוד
הרב שהותיר אחריו הצבא הפולני הניגף .כאשר חזרו כדי לאסוף אותנו ,הציעה חנצ'ה בטוב לבה
לאסוף קודם את הינדה ושש בנותיה שנותרו לבד ,לאחר שהירש גויס למלחמה וגורלו לא נודע.
אהרון-וולף ושיקה נסעו אל בית הקברות היהודי שמחוץ לעיירה ,שבסמוך לו מצאו הינדה
ובנותיה מסתור זמני .לרוע מזלם הם לא הגיעו להינדה וגם לא יכלו לחזור הביתה מאחר ויחידת
צבא רוסי עצרה אותם וגייסה אותם לעזרה בהובלות .בבית נשארו רק אבא ,חנצ'ה ,שבתאי ואני,
ללא יכולת תנועה .כעבור יומיים-שלושה ,כאשר מועד העזיבה של הרוסים התקרב ,השיג אבא
עגלה עם סוס ,בה נסענו עם מעט הרכוש שנותר לנו ,לעיר טומשוב ,מרחק 19ק"מ מקראסנוברוד.
למחרת היום שהיה הושענה רבא ,הצלחנו למצוא הסעה על משאית צבאית פתוחה ,עמוסה במטען
רוסקיה
ָ
צבאי ,שנסעה לצידו הסובייטי של הגבול החדש -אל העיר הקרובה ָרבה-
) .(Rava-Russkayaאל קראסנוברוד לא שבנו יותר .היהודים שנותרו שם עברו התעללויות קשות
מצד הנאצים .רובם חוסלו ע"י הגרמנים ,או נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ במהלך שלוש אקציות,
כאשר האחרונה שבהן היתה ב.26.10.1942-
17
ימים ראשונים ברוסיה
במשאית בה חצינו את הגבול לרוסיה נסעו גם בני משפחת ברגשטיין מקראסנוברוד שהיו ידידי
המשפחה .בדרך סיפר אברהם ברגשטיין שהוא נוסע לעיר ז'ולקוָה ,הנמצאת כ 30-ק"מ אחרי רבה-
רוסקיה ,שם מתגורר אחיו רפאל .אברהם שידל את אבא שנצטרף אליו שהרי אחיו מכיר היטב
את אבא ,ובודאי ישמח לקבל אותנו ולעזור במידת האפשר .היות והמשאית המשיכה בנסיעה
ללבוב ועברה דרך ז'ולקוָה ,המשכנו גם אנו לשם .עייפים וקפואים הגענו בליל חג שמיני עצרת
לביתו המרווח של רפאל .הונחינו ע"י אשתו להניח את המטען במבוא המקורה של הבית והגברים
נעמדו בחיפזון לתפילת החג .תוך זמן קצר הגיע רפאל מבית הכנסת ,לבוש בגדי חג ,ושאלתו
הראשונה לאבא היתה" :איך זה באים בליל חג?" .מיד אחרי זה ,כ'ידיד ותיק' ,נתן לאבא עצה
'ידידותית'" :רוץ מהר לעירייה ,שם מחלקים מקומות איכסון לפליטים" .אבא הודה לו על העצה
ואמר שעכשיו בלילה הכל סגור ויעשה זאת מחר בבוקר .את אחיו ומשפחתו קיבלו המארחים
בשמחה רבה והזמינו לסעודת החג ואותנו השאירו לעצמנו במבוא החשוך ,ישובים על החבילות
שלנו ואוכלים את הסנדוויצ'ים מהדרך ,כשאבא בולע את הדמעות מתוך עלבון והשפלה .למחרת,
בוקר החג ,אבא הלך לבית הכנסת הסמוך .יהודים טובים התעניינו במתפלל האורח ובמה אפשר
לפנות
לעזור לו ,ואכן מישהו נתן לו כתובת של אחת ,גברת שוורץ ,שיש לה מבנה בחצר שאפשר ַ
זמנית לשם מגורים .באותו יום עברנו לשם .היה זה מבנה טרומי בחצר הבית ,בו חדר אחד מרווח
למדי ,שכנראה שימש בעבר כמחסן או כחדר כביסה .חשנו שמזלנו שפר עלינו ,שכן באותם ימים
העיר היתה מוצפת פליטים שישנו על רצפות במנזר ובבנייני ציבור וללא תנאים אלמנטאריים .תוך
ימים ספורים אבא וחנצ'ה ארגנו ריהוט חיוני בעזרתה האדיבה של הגברת שוורץ .כך נפתרה
הבעיה הבסיסית הראשונה -מקום להניח את הראש .שתי אחיות ,בנות עירנו ,שברחו כמונו,
הצטרפו אלינו וגרו איתנו עד שמצאו מקום אחר לגור בו.
אולם בעיות של משפחת פליטים לא נגמרות בכך .ראשית ,ממה לחיות? אבא הגיע לז'ולקוָה
ובכיסו רק 300זלוטי במזומן )כ 60-דולר( .מעונת הקיץ של הפנסיון נשארו לאבא הרבה שטרות
עם תאריך פדיון דחוי ,שלא היה להן כל ערך במצב הנוכחי .ניסיונם של אבא וחנצ'ה בעבודת
האפייה ,אותו רכשו עוד בשנות העשרים ,עמד כאן לעזרתנו .אבא מצא עבודה כאופה בלילה וצרף
אליו את חנצ'ה .אחרי זמן קצר הוא נכנס לשותפות עם בעל המאפייה .שבתאי ולפעמים גם אני,
היינו רצים ומוכרים פיתות חמות בשוק.
אהרון-וולף ושיקה לא היו איתנו מאז שנלקחו ע"י הצבא הרוסי להובלות ,וגם לא היה איתם שום
קשר .אחרי כחודש ימים של נדודים עם הצבא בגשמים ובקור ,הם שוחררו והצטרפו אלינו.
אהרון-וולף הגיע חולה עם חום גבוה שהתפתח לדלקת פרקים קשה מאוד .בתנאי הדיור בהם
חיינו וברמת הרפואה של אז ,הוא נאלץ להיות מרותק למיטה במשך מספר שבועות .רופא יהודי
מקומי טיפל בו במסירות רבה ובהתנדבות ,וסרב בתוקף לקבל תשלום כלשהו.
לז'ולקוָה הגיעו בעקבותינו ובדרכים שונות האחות רויזה )שושנה( עם בעלה יהושע שנור ושני
ילדיהם ,והאח שמואל-יוסף עם אשתו רבקלה ובתם צלינה )צפורה ,תמונה .(18הם מצאו מחסה
במנזר של נזירות בעיר ,שם שוכנו באולם ענק ,בו הוקצה לכל משפחה קטע של רצפה .במנזר זה,
ובתנאים העלובים ששררו בו ,חיו מאות משפחות.
18
תמונה :18צילינקה )ציפורה( ,הבת של שמואל -יוסף ורבקלה.
תמונה של ילדה שלא שרדה את השואה.
הינדה ובנותיה נשארו בקראסנוברוד בציפייה שהירש יחזור מהמלחמה .לאחר שהתארגנו
והסתדרנו בז'ולקוָה ,שלחה חנצ'ה להינדה מכתב באמצעות איש העיירה שחצה את הגבול ,ובו
הצעה תקיפה להצטרף אלינו .לאור מכתב זה ובלחץ הבנות הגדולות ,הינדה שכרה עגלון ,אספה
מה שניתן מהרכוש הקבור בבור ובמרתף ,והגיעה בדרכים עקלקלות לז'ולקוָה כמה שבועות לאחר
בואנו לשם .הינדה והבנות מצאו מקלט במנזר ,בו שהו גם רויזה ושמואל ומשפחותיהם .הירש,
בעלה של הינדה ,הצטרף למשפחתו כעבור מספר שבועות .הסתבר שבאחד הקרבות נשלפו כידונים
והוא נפצע ביד ונפל בשבי הגרמני .אחרי זמן מה הוא שוחרר מהשבי וחזר לקראסנוברוד ,שם
נאמר לו שהמשפחה שלו נמצאת בז'ולקוָה .הוא הצליח להסתנן דרך הגבול שבאותם ימים עדיין
לא היה סגור הרמטית ,והצטרף למשפחתו לשמחת כולם.
עם אחינו אלתר שחי בוָרשה אצל דודתו חייצ'ה ועבר ככל הנראה לצד הרוסי ,נותק הקשר
ועקבותיו אבדו .כך גם נעלמו בלי זכר הסבא מצד אימי ואחיותיה שגרו בבילגוריי ובוָרשה.
חיי הפליטים היהודיים שהגיעו לאוקראינה המערבית בבריחתם מהגרמנים היו קשים ביותר ,ללא
דיור מסודר וללא אפשרות להתפרנס בכבוד .הסובייטים פרסמו הצעות נדיבות לפליטים לעבור
לאזורים פנימיים של ברית המועצות ,שם יקבלו דיור ועבודה .שמואל-יוסף ורויזה קיבלו את
ההצעה ועברו עם משפחותיהם לעיר ס ָטלינו שבדרום מזרח אוקראינה .הם הגיעו לשם עם קבוצה
גדולה של פליטים יהודיים כמותם ,ושוכנו בפרבר של העיר .בהגיעם ,נערכה לכבודם קבלת פנים
יפה ,אך בהמשך הם סבלו מקשיי הסתגלות בשל העבודה הפיסית הקשה ,אליה לא היו מורגלים,
וכן מתזונה לקויה שנבעה מהמחסור התמידי במצרכים חיוניים.
כשהגיעו ימי הקור של החורף ,עברנו מהצריף בחצר של הגברת שוורץ לבית אחר בלב העיר ,בו
גרנו בחדר אחד עם זוג ואח חולה של האישה .כעבור כחודשיים אבא הצליח לשכור חדר גדול ובו
תנור אפייה .זה איפשר לאבא להיפרד מהשותף ,וכולנו יחדיו נרתמנו לעסק המשפחתי של אפייה
ושיווק דברי מאפה .יחסית למצב הכללי ,ובהשוואה לשאר הפליטים ,מצבנו הכלכלי היה כתוצאה
מכך טוב לאין ארוך .אהרון-וולף ,שהבריא בינתיים מדלקת הפרקים ,הירבה בנסיעות וניסה
לשלוח ידו בעסקים שונים .בשובו מאחת מהנסיעות הוא הביא לי ,לשמחתי הרבה ,מנדולינה; מיד
התחלתי להתאמן בנגינה בזמני הפנוי.
19
באביב 1940פנו השלטונות לכל הפליטים לבוא לקבל דרכונים סובייטיים .הרוב סרבו מחשש כי
הדבר ימנע מהם את האופציה לשוב אי פעם למקומות מגוריהם הקודמים .אבא נימק את סירובו
בטענה שהוא רוצה לנסוע לפלשתינה .הסירוב לקבל אזרחות לא היה לרוחו של השלטון ,בלשון
המעטה .במהלך החודשים הספורים מתחילת המלחמה ,השלטון הסובייטי כבר הספיק לערוך
מספר "טיהורים" ,בעיקר של מנהיגי מפלגות יריבות לקומוניזם וביניהם ציונים ,פולנים ,בעלי
אחוזות ,וכן פליטים בודדים ללא משפחות .על רקע זה התעורר בקרב הפליטים החשש לגבי
התגובה הצפויה של השלטון לסירוב הגורף לקבלת דרכונים .באחד מימי חודש מאי הגיע אהרון-
וולף מלבוב וסיפר על שמועה האומרת שהלילה צפויים מעצרים של גברים צעירים מבין הפליטים.
על כן הוא ושיקה הלכו לישון אצל ידיד ,תושב מקומי .האח שלמה שברח מ ָורשה וגר עם אשתו
ובנו בלבוב ,ודווקא הסכים וקיבל דרכון סובייטי ,בא אלינו באותו יום ונשאר ללון איתנו מתוך
ביטחון שהדרכון יגן עליו ,מה שלא קרה.
באותו לילה בחצות העירו אותנו דפיקות חזקות בדלת מלווות בקריאה קולנית ותקיפה" :פיתחו,
כאן ֶאןָ -קהֶ -והֶ -דה" )נ.ק.ו.ד - .משטרת הביטחון( .השוטרים שנכנסו פקדו עלינו לקום ולהתלבש
מהר .הם הורו לנו לקחת מה שניתן בידיים ,ולעלות בשקט על משאית שחיכתה בחוץ ליד הכניסה.
השוטרים שבחוץ דחקו בנו לעלות לרכב ולא איפשרו לחזור ולקחת משהו נוסף .שלמה הראה להם
את הדרכון ,אבל הם פקדו עליו לעלות לרכב ,והבטיחו שבתחנת הרכבת ,לשם מועדות פנינו,
יבררו ,ובודאי ישוחרר .השוטרים נעלו מאחורינו את הדירה ואז הוסענו במהירות לכיוון תחנת
הרכבת .בהגיענו לתחנה הורדנו ברציף ,ליד רכבת משא ארוכה .התחנה היתה מוקפת שוטרים
ואנשים במדים שרשמו את הבאים וחילקו אותם לקרונות .שלמה פנה לקצין שנראה כאחראי על
הארגון ,הראה לו את הדרכון וטען שנאסר בטעות .הקצין לקח ממנו את הדרכון ,ופקד עליו לעלות
לקרון .עד הבוקר המשיכו להגיע עוד ועוד קבוצות של עצורים ,כולל הינדה ומשפחתה .השטח
המה בני אדם -זקנים ,צעירים ,נשים וילדים .דלתות הקרונות היו פתוחות והשוטרים איפשרו
לצאת לשירותים ולשתיית מים .לפנות בוקר ,בגבור המהומה מסביב ,יצא שלמה מהקרון והתגנב
בין הקרונות ומתחתם לצד האחורי של הרכבת .משם ,בחשכת הלילה ,הוא הצליח לחמוק אל
מחוץ לאזור התחנה ולהגיע חזרה העירה .ידיד משפחה מקומי עזר לו לצאת מהעיר ולחזור ללבוב,
אל אשתו ובנו.
אהרון-וולף ושיקה שמעו בבוקר את אשר התרחש בלילה .בלי לאבד זמן הם שכרו עגלון עם עגלה,
פתחו את דלת הבית והעמיסו כל מה שחיוני :כלי מיטה ,בגדים ,כלים ועוד .בעל הבית שגר באותו
בניין ,יצא לשמע הרעש וניסה בכוח למנוע מהם להוציא את הרכוש החיוני שלנו ,תוך כדי ריב על
כל פריט .עקב המהומה הוזעק שוטר ,אשר הגיע למקום בדיוק כאשר אהרון-וולף יצא עם
המנדולינה שלי בידו .בעל הדירה תפס אותה ומשך בכוח .השוטר ,כמתווך ,הוציא את המנדולינה
מידיהם וזרק אותה בכוח על הכביש ,וכך 'התנפץ' לו החלום המוסיקלי הראשון שלי .בסופו של
דבר ,שני האחים הגיעו לתחנת הרכבת בבוקר ,עם העגלה העמוסה .הם העלו את המטען לקרון
והצטרפו אלינו למסע אל הלא נודע.
בדרך לסיביר הרחוקה
בסביבות השעה 10:00בבוקר הושלמה העמסת כל הנוסעים על חפציהם לקרונות .הדלתות נסגרו
והרכבת הארוכה יצאה למסעה .בכל קרון הצטופפו כ 40-איש ,כולל זקנים ,צעירים ,נשים וילדים,
20
משפחות משפחות .הנוסעים התמקמו על הרצפה ועל דרגשים מעץ .ארבעה אשנבים קטנים מתחת
לתקרה ,שניים מכל צד ,איפשרו כניסת אוויר .בכי וייאוש נשמעו מכל עבר ,מעטים אף נכנסו
להיסטריה ודיברו על התאבדות וקץ החיים .באמצע הקרון היתה חבית מים לשתייה ודלי לעשיית
צרכים .מנות לחם סופקו לנו לדרך לפי מספר ראשים.
הרכבת פנתה מזרחה ,אל פנים המדינה הענקית .לעיתים ,כאשר המסילה היתה תפוסה ,היא
היתה נעצרת בתחנה מסוימת למשך שעות .כאשר העיכוב חל במשך היום איפשרו לנו לצאת
מהקרונות ולנוע בתחום התחנה ,להשתמש בשירותים שבה ,לקבל אוכל חם )בדרך כלל מרק(
ולשתות משקה חם )בכל תחנת רכבת היה ברז מים רותחים ,המכונה 'קיפיטוק' ,חופשי ללא
תשלום( .מדי פעם פגשנו בתחנות אלה טרנספורטים של פליטים יהודיים כמונו שנאסרו באותו
לילה נורא במקומות שונים ברחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה.
באחת מהתחנות הללו במסע הארוך עצרה רכבת נוספת ,נושאת פליטים ,במסילה מקבילה בצד
של אותו רציף .אהרון-וולף טייל לאורך הרציף ,והנה צועדת מולו חברה טובה משכבר הימים -
חייקה אלבוים ,שירדה מהרכבת המקבילה .מאחר והיה זה יום קיץ ,חייקה היתה לבושה רק
בשמלה פרחונית קלילה ,ולרגליה סנדלים מרצועות עור דקות .משפחת אלבוים גרה בכפר אדמוב,
סמוך לקראסנוברוד .בשעה הגורלית ההיא ,כאשר היה צריך להחליט האם להישאר או ללכת
בעקבות הצבא הרוסי ,החליטו אביה והאח הבכור להישאר ולשמור על הבית והרכוש ,והאמא עם
בנה הצעיר והבת עברו לצד הרוסי והגיעו כמונו לרכבת גירוש .משמחת הפגישה המפתיעה
ומהשיחה בה שקעו ,ואולי גם בגלל שנכנסו לאולם התחנה לשתות משהו ,אהרון-וולף וחייקה לא
שמו לב שהרכבת שלה עזבה .בלית ברירה אהרון-וולף הביא את חייקה לקרון שלנו ,כאן היא
התקבלה בחמימות ע"י המשפחה .התקווה היתה שאולי בהמשך הדרך נפגוש שוב את הרכבת שלה
באחת התחנות ,אך הדבר לא קרה במהלך השבועיים הבאים של המסע .ברכבת ההיא נותרו אמה
ואחיה ָדוד.
כך המשיך המסע מבלי שאיש מאיתנו ידע לאן פנינו מועדות ועד מתי ניסע .עברנו את הוולגה על
פני גשר ארוך מאוד ,כאשר מצד אחד של הנהר לא רואים את צידו השני ,עברנו את העיר אוּפה
) ,(Ufaבה עמדנו יום שלם ,ואפילו הרשו לנו לרחוץ בנהר הסמוך לתחנה )שם ניצלתי בנס
מטביעה( ,עברנו את הרי אורל והגענו לצד האסייתי של רוסיה -אל סיביר האימתנית.
תחנה ראשונה בסיביר
חלפו עוד ימים ואיתם ערי סיביר -צילבינסק ,אומסק ,נובוסיבירסק ,אצינסק .בדרכנו לכיוון
מינוסינסק ,עצרנו בלילה חשוך בתחנה קטנה כלשהי בשלוחה דרומית של הרכבת הטרנס-
סיבירית ,והתבקשנו לרדת עם כל החפצים .קציני הנ.ק.ו.ד .ערכו מיון ורישום ,ולשאלתנו -לאן
לוקחים אותנו מכאן? ענה הקצין" :מחר תיסעו הביתה" .בבוקר הגיעו משאיות ועגלות סוסים
שהובילו אותנו קבוצות קבוצות למקומות שונים .אותנו ,כחלק מקבוצה של כמה עשרות
משפחות ,הובילו בדרכי עפר קשות בתוך יער עבות .אחרי טלטולים שנמשכו שעות רבות הגענו
לגבעה חשופה מוקפת צמחייה עבותה ,ליד נחל קטן .על הגבעה עמד צריף ארוך בודד ,בנוי עץ,
בשם 'מאורת הדובים' ) .(Medvezij Logבמקורו שימש הצריף את הציידים בעונת הצייד .סמוך
לצריף היה מבנה קטן בנוי אבנים לא מסותתות ,שצורתו כיפה ,בגובה של כ 2-מטר .המבנה שימש
21
כבית מרחץ .פעם בשבוע היו מדליקים עצים באמצע המבנה ,ועל ערמת הגחלים שנוצרה היו
שופכים מים והאנשים היו מתרחצים בקבוצות .המים הובאו בדליים מהנחל הסמוך.
מיד עם הגיענו לצריף ,שלחנו מכתבים לכל יקירנו -אברהם בתל אביב ,שמואל ורויזה
באוקראינה ,שלמה בלבוב ,דוד יעקב )אחיו של אבא ואביו של אייבי( בלובלין ונוספים .מרויזה
ושמואל קבלנו תשובה מלאת צער על גורלנו כאסירים בסיביר ,מאברהם זכינו לקבל תשובה רק
לאחר זמן רב ,ומדוד יעקב לא זכינו למענה .גם עם אלתר וכל המשפחה מצד אימי לא נוצר
לדאבוננו כל קשר.
אחרי יום יומיים של התארגנות במקום החל מיון האנשים וחלוקתם לקבוצות עבודה .עיקר
העבודה שלשמה הובלנו למקום נידח זה ,היתה להכין תשתית לקו רכבת אזורית .כל אדם מגיל 15
ומעלה ,גבר או אישה ,גויס לעבודה תחת פיקוחם של מנהלי עבודה מקומיים .על אספקת המזון
שבץ שהקים גם צוות לצורך כך .אבא נבחר על ידו להוביל,
לקבוצה היה אחראי ַט ַטרי מבוגר בשם ֶ
באמצעות סוס ,לחם ומצרכי מזון לצריף מידי יום .עבודה זו נחשבה קלה יחסית ,ואבא קיבל
אותה גם מאחר והיה מבוגר יחסית -כבן ,60וגם משום שהיה מהבודדים שידעו לדבר רוסית,
פועל יוצא משליטת הרוסים באזור מגוריו בפולין לפני מלחמת העולם הראשונה.
שבץ מישהי שתארגן מטבח .אבא הציע את חנצ'ה
כדי לספק מזון חם לציבור כה גדול חיפש ֶ
כבעלת ניסיון בניהול מטבח בקנה מידה כזה .חנצ'ה בחרה כעוזרת לטבחית את חייקה .חנצ'ה,
שהיתה בעבר הרוח החיה במטבח שבפנסיון ,ארגנה במהירות את המטבח ,ומהמצרכים הפשוטים
והדלים הכינה מידי יום ארוחות טעימות יחסית לכל דיירי הצריף .אהרון-וולף ,שיקה ושבתאי
עבדו יחד עם כולם בעבודות התשתית הקשות.
אבא שזכה לכאורה בתפקיד "קל" ,התקשה בעבודתו מאחר והיה חסר ניסיון ברכיבה על סוס.
מידי יום הוא היה יוצא לבדו עם הסוס למקום קבלת המצרכים בכפר אורשנויה ,מרחק של כ15-
ק"מ מהצריף ,וחוזר בערב כשהוא פוסע לצידו של הסוס .בשובו היו מונחים משני צידי הסוס שני
שקים גדולים וכבדים ,קשורים זה לזה על גב הסוס.
ליד הכפר אורשנויה היה מחנה מגורשים נוסף מהרכבת שלנו .בין היהודים ששהו בו מצא אבא
את הינדה ומשפחתה .מצבם היה קשה במיוחד בשל מיעוט מפרנסים וריבוי ילדים.
פעם בדרך חזרה לצריף ,מעד הסוס בשביל בתוך היער .למרות כל המאמצים אבא לא הצליח
להקימו .בייאושו השאיר את הסוס עם השקים והגיע לבדו לצריף אחרי רדת החשכה .אהרון-וולף
חזר איתו בריצה לסוס ויחד הם הצליחו לפרוק את השקים ,להקים את הסוס ,להעמיסו מחדש
ולהגיע לקראת חצות בשלום לצריף .בדרך נס ,דב או חיית טרף אחרת לא פגעו בסוס .דובים
חומים היו שוכני קבע ביערות שסביב ,ובשרם נחשב למעדן אצל תושבי הסביבה .היו עדויות
לביקורים ליליים של דובים בקרבת הצריף שלנו.
לאחר חמשה חודשים בצריף הגיע החורף .שלג כיסה את הדרכים ,וקרח עבה את הנחלים .כל
ראָק )הצריף התחתון( .המבנה היה ממוקם
תושבי הצריף הועברו אז למבנה אחר שנקרא ניז'ני באָ ַ
ביידק .המבנה
ניסי ,ובמרחק של כ 3-ק"מ מישוב קטן בשם ָח ָ
בסביבה הררית ,קרוב לשפת הנהר ֶי ֶ
היה גדול מקודמו ,מרווח קצת יותר ,ומתאים למגורים ולחיים בתנאי החורף הסיבירי .בשני
קצות המבנה היו חדרים מצוידים בתנורים גדולים ,מיוחדים לחימום ולייבוש מגפי הלבד.
22
בתנורים אלה ניתן היה גם לבשל .עם קצת תושייה הצלחנו אנו ,משפחה בת 7נפשות ,להתמקם
בתוך חדר כזה ,בנפרד משאר יושבי הצריף ,שהצטופפו על דרגשים באולם המרכזי המשותף .צמוד
למבנה היה מטבח מסודר שתופעל ע"י צוות מקומי .תמורת תשלום ניתן היה להשיג כאן ארוחות
חמות ,אך למי היה כסף? בסמוך היתה גם חנות קטנה ,בה נמכרו לפעמים מצרכים חיוניים
בקיצוב .ליד הצריף היה מבנה של בית מרחץ שהופעל פעם בשבוע .כל הבוגרים עבדו בכריתת
עצים במדרון ההר ,עיבודם במקום לפי מידות והוראות ,והעמסתם על מזחלות שלג ארוכות
לצורך הובלתם לשפת הנהר הקפוא .העובדים חולקו לצוותים ,וכל צוות היה צריך להכין מיכסה
)נורמה( של עצים למשלוח .צוות שהכין מעל הנורמה קיבל תוספת לשכר הזעום .אבא ,אהרון-וולף
ושיקה היו צוות משפחתי חרוץ ,והם הצליחו לקבל מידי פעם תוספת לשכר וציון לשבח מהמפקח.
בתחילה גם חנצ'ה ושבתאי עבדו איתם ,אך בהמשך הם הועברו לעבודה אחרת ,קשה לא פחות.
העבודה בכריתת העצים היתה מפרכת ,והכלים היחידים היו גרזנים ומשור יד ארוך עם ידיות
בקצותיו ,כדי לאפשר ניסור בו זמני ע"י שני אנשים .המזחלות ,עמוסות בכמות גדולה של קורות
עץ ורתומות לסוסים ,הוסעו על גבי מסילת קרח בעלת שיפוע קל בכיוון ההתקדמות ,עד לשפת
הנהר ,מרחק של מספר קילומטרים .נתיב המסילה הוכן בתחילת החורף ,עוד לפני שהקרקע
קפאה ,וזאת ע"י חפירת שני חריצים מקבילים ברוחב מזחלת .עם בוא החורף ,כלומר בתחילת
עונת ההובלה ,הושקו החריצים במים אשר קפאו ויצרו משטח חלק כמו זכוכית .מידי לילה היו
מטאטאים מהמסילה את השלג וכל נשורת שהצטברה בשל הרוחות העזות .אנשי הקבוצה
שהעמיסו את המזחלות היו גם דוחפים אותה בכוח כדי לעזור לסוס להזיז את המטען הכבד וכדי
לצבור תאוצה .כך ,על גבי מסילה חלקה כמו זכוכית ,בעלת שיפוע קל קדימה ברוב הדרך ,הובלו
ֶניסי .כאן חיכה צוות שפרק את העצים וסידר אותם בשכבות אחת על גבי
העצים עד לשפת הנהר י ֶ
השנייה.
תחזוקת המסילה הוטלה על הצעירים והצעירות ,ביניהם גם חנצ'ה ושבתאי .מידי לילה ,בתנאים
של קור עז ורוחות ,הם היו יוצאים ,כל אחד לבד לקטע שלו ,ומטאטאים ,עד תחילת ההובלות
בבוקר ,את השלג מתוך חריצי המסילה .כאשר ירד שלג או היו רוחות חזקות מאוד שהעיפו שלג
ומחטי עצים לחריצי המסילה ,הכרח היה לעבור ולטאטא את המסילה יותר מפעם אחת בלילה.
הביגוד שעמד לרשות העובדים היה זה שהביאו איתם מאירופה ,והוא לא הספיק לקור הסיבירי
של עשרות מעלות מתחת לאפס .העבודה לבד בלילה ,בשטח מוקף יער עבות ,יצרה גם פחדים
שונים ,בעיקר מפני חיות יער .באחד הלילות ,שבתאי נבהל מאוד בעת שנתקל באחד מאותם בעלי
חיים היוצאים לצוד בלילה .למזלו לא היה זה בעל חיים מסוכן.
באביב ,כאשר הקרח על הנהר הפשיר ,הועסקו רוב העובדים בגלגול העצים שהצטברו במהלך
החורף ,אל תוך הנהר הזורם צפונה .העצים נועדו להגיע לאזורי התעשייה או להישלח ליצוא.
באותו זמן ,אהרון-וולף הצליח לשכנע את הממונה עליו מצד השלטון שהוא חייט מעולה .הוא
נלקח למרכז האדמיניסטרטיבי של האזור ,שם הועסק בתפירת בגדים למנהלים .אחת לשבועיים,
ביום א' ,הוא היה חוזר אלינו לסוף שבוע .תוך זמן קצר הוא העביר לשם גם את חייקה כתופרת
עוזרת ,והשניים חיו בתנאים משופרים לאין ערוך .אחרי כמה שבועות הם הגיעו לביקור עם
בשורה שהחליטו להתחתן כדת משה וישראל .באותו ערב אבא אסף את כל דיירי הצריף ,העמיד
חופה מאולתרת ,ולשמחת כולם ערך טקס קידושין לפי כל הכללים .למחרת בבוקר חזרו השניים
23
לעבודתם כזוג נשוי .עם הזמן הם הצליחו לצרף אליהם גם את חנצ'ה כטבחית במסעדה
המקומית.
ואיפה אני בכל האירועים? אבא דיווח עלי כצעיר מגילי האמיתי ולכן הייתי היחיד שלא נקרא
לעבודה .עם זאת ,הוטלו עלי משימות שונות ,כגון הכנת עצים להסקה ובישול מרק ,על פי
הדרכתה של חנצ'ה ,עבור המשפחה העובדת ,בעת שובם מהעבודה המפרכת .בשעות הפנאי מצאתי
עניין בגילוף בעץ ,ציור וקריאה ברוסית .באותה תקופה התנוססו בכל מקום פורטרטים של
סטאלין ,וכאשר הזדמן לידיי לוח מעץ לבנה ,שהיה נפוץ ביער ,גילפתי בתבליט את פרופיל ראשו
של סטאלין .יום אחד הגיע הקצין לביקור שגרתי ,ובראותו את הפורטרט שאל אותי מי עשה
אותו .עניתי לו בגאווה שאני ,בתקווה שאקבל איזו מדליה .לאכזבתי ,הוא אמר לי בטון מפחיד:
"אתה יודע מה עשית?" .כדי לצייר או לגלף את ראש המנהיג יש צורך באישור מיוחד! הוא הוציא
מתיק הצד שלו גיליון נייר רשמי ורשם פרוטוקול ארוך .את התבליט עטף בנייר הפרוטוקול ולקח
אותו איתו .בלכתו הזהיר אותי שלא אעיז יותר לבצע 'פשע' כזה.
במאי 1941העבירו אותנו ,יחד עם שאר דיירי הצריף לכפר הקטן ָחביידק .המגורים כאן היו
במספר בניינים ומרווחים יותר ,כאשר רוב המשפחות שוכנו בדירות בנות חדר .בכפר שכנו מספר
מוסדות :תחנת משטרת הביטחון -הנ.ק.ו.ד ,.ספרייה ,בית ספר עממי לכיתות ראשונות ,מסעדה,
חנות קטנה למצרכי מזון בקיצוב ובית מרחץ על שפת הנחל.
בשל גילו ,אבא קיבל עבודה "קלה" יחסית כשומר לילה על הסוסים .לפי השיטה שהיתה נהוגה
בקיץ ,היו משחררים את הסוסים בגמר יום העבודה למרעה חופשי ביער שמסביב .הסוסים מנו
כמה עשרות ולאחדים מהם היה קשור פעמון לצוואר .לפנות בוקר היה אבא רוכב על סוס ,אוסף
את כולם ומביאם לאורווה לקראת יום עבודה חדש .מדי פעם היה אחד הסוסים ,או כמה מהם,
תועים ומתרחקים מהעדר ,דבר שגרם לחרדות במשך שעות ,ולחיפושים .עם הזמן ,בשל
ההתחככות עם הסוסים ,אבא החל לסבול מקרציות בגופו ואני הייתי מקרצף אותן מתוך העור
בגב ,אחת אחת.
בספריה המקומית מצאתי לשמחתי מבחר ספרי קריאה בשפה הרוסית .הקריאה בהם איפשרה לי
לשפר את ידיעותיי בשפה שרכשתי בלימוד עצמי .בין הספרים מצאתי להפתעתי אחד שהכיל את
שלושת הטרגדיות של שקספיר' :המלט'' ,מקבט' ו'המלך ליר' ,בתרגום רוסי .את הספר עב הכרס
הזה קראתי עד הסוף ,למרות השפה 'השקספירית' הקשה.
במסעדה המקומית ניתן היה לקנות ארוחות מגוונות בהתאם לכסף שברשותך .בכניסה ישב מנהל
המסעדה שהיה גם הקופאי -החבר קוקורוזה -איש שמנמן ,בעל שפם שיבה גדול וסבר פנים רגוע.
הוא היה גובה את הסכום שחישב בחשבונית הגלגליות ונותן פתק לקבלת המזון .אנחנו ,כמו רוב
היהודים במצבנו ,בחרנו מידי יום בצהרים מרק כרוב ודייסת פנינה )קווקר( ,שכן אלה עמדו
במבחן הכשרות והיו כמובן הזולים ביותר .יותר מכך לא היינו יכולים לקנות באמצעינו הדלים.
כאשר מידי פעם התלוננו שיש תולעים במרק היה עונה לנו החבר קוקורוזה" :התולעת היא זאת
שאוכלת אותנו ולא אנחנו אוכלים אותה".
יום ראשון בשבוע היה יום המנוחה .חנצ'ה או אבא היו יוצאים אז באישור לביקורים בכפרי
הסביבה ,שם היו מחליפים אצל האיכרים פריטי לבוש אירופיים אלגנטיים תמורת דברי מזון.
24
פעם אחת אבא הלך רגלית לבקר את הינדה ומשפחתה בישוב שהיה 30ק"מ ממקום מגורינו.
בשובו הביא לנו רשמים על חייהם הקשים במיוחד.
ב 22-ביוני 1941התבשרנו על פלישת הצבא הגרמני לתחומי ברית המועצות .רמקול במרכז הישוב
שידר חדשות של הרדיו הממלכתי ,ובין קטעי החדשות -קריאות והוראות לגיוס כללי ונאומי
עידוד .רוח נכאים ירדה על כולנו וחרדה עמוקה לכל הקרובים והיקרים לנו ,המתגוררים סמוך
לחזית .הרדיו והעיתונות הרוסיים ,שנשלטו ע"י השלטון ,שינו בבת אחת את יחסם הפוליטי .אם
עד יום הפלישה צידדה התקשורת הרוסית בגרמנים והאשימה את אנגליה וצרפת בהצתת
המלחמה )הרוסים אף סיפקו לגרמניה חיטה ומצרכי חקלאות למיניהם( ,אזי עם הפלישה
הגרמנית האכזרית ,שבאה בהפתעה גמורה ,הפכו מדינות המערב ,העומדות במלחמת ייאוש נגד
האויב המשותף ,לבעלות ברית .כפועל יוצא מכך נחתם ב 30.7.1941-הסכם בין הממשלה הפולנית
הגולה בלונדון ,בראשות הגנרל שיקורסקי ,לבין ממשלת ברית המועצות .ההסכם כלל שיפור
היחס לאזרחי פולין הפזורים בשטחי רוסיה ,והקמת צבא פולני של מתנדבים למלחמה באויב
בחביידק את כל היהודים לאסיפה ברחבה שבין
המשותף .כעבור שבועיים כינס מפקד המשטרה ָ
הבתים ,והודיע רשמית שמעכשיו כולם רשאים לעזוב ולעבור לכל מקום בחלק האסיאתי של ברית
המועצות ,כלומר מזרחה מהרי אורל והים הכספי .למי שיחליט להישאר ,מוצעת הלוואה עומדת
ל 20-שנה לבניית בית ולהקמת משק עזר ,כולל פרה ועופות .כמובן ,אף אחד לא רצה להישאר
במקום נידח זה ,ותוך שבועות אחדים עזבו כל הפליטים למקומות שונים ,לפי יכולתם .הרוב,
במיוחד אלה שהיו בידם האמצעים להוצאות הדרך ,עברו לאזורים חמים ומרוחקים ,כגון ערי
אוזבקיסטאן וקזחסטאן .אחדים שבידם היו אמצעים מוגבלים בלבד ,עברו לערים קרובות
בתחומי סיביר .באותו זמן אהרון-וולף חלה שוב בדלקת פרקים קשה ,מלווה בחום גבוה ,מה
שמנע כל אפשרות לטלטל אותו בדרכים הארוכות והקשות .וכך קרה שאנו נותרנו המשפחה
היהודית היחידה שנשארה במקום נידח זה ,בלי אפשרות לדעת מתי נעזוב .בהיותו בעל מקצוע
מעולה ועובד במרכז האדמיניסטרטיבי ,זכה אהרון-וולף לטיפול מיוחד בבית החולים של מכרות
הזהב המרוחקים .בתום הטיפול הוא ואשתו חייקה שבו אלינו ,כאשר חייקה בהריון .אולם
בתנאים בהם חיינו וברמת הרפואה של אז מחלתו נמשכה עוד זמן רב .בינתיים התבשרנו שהינדה
ומשפחתה הגיעו לעיר הקרובה קאנסק ,ומצאו שם מגורים ועבודה .הוחלט לשלוח את שיקה
ושבתאי רגלית לקאנסק כדי להכין בסיס לקליטת המשפחה כולה .השניים יצאו באמצע
אוקטובר ,כל אחד עם מטען של מזון ובגדים על הגב ,והלכו במשך 3ימים ,כל יום כ 50-ק"מ,
במטרה להגיע לעיר .בלילות הם מצאו מקומות לינה ומסתור מפני הקור העז ,פעם בבית נטוש,
ופעם בכפר אצל איכרים מכניסי אורחים .בסוף היום השלישי למסעם הם עלו על רכבת ,ואיתה
הגיעו לעיר קאנסק הממוקמת על קו הרכבת הטראנס-סיבירית ,בין קראסנויארסק ואירקוטסק.
את בית משפחת מוזס )הינדה ,הירש ושש הבנות( הם מצאו בפרבר תעשייתי בשם 'עיירת
העובדים' ) ,(Roboci Gorodokהמרוחק כ 3-ק"מ ממרכז העיר .השניים התקבלו בשמחה רבה
לאחר ניתוק של שנה וחצי ,והינדה והירש ,שהיו בעלי ותק של חודשיים בעיר ,הסבירו לשיקה
ולשבתאי כיצד להתארגן .הפרבר בו הם גרו היה בנוי סביב מפעל גדול לעיבוד עץ ומוצריו ,וכל בתי
המגורים סביבו היו מיועדים לשיכונם של עובדי המפעל ומשפחותיהם .לפיכך ,שיקה ושבתאי פנו
למשרדי המפעל והתקבלו מיד לעבודה .כרווקים הם שוכנו בחדר משותף עם עוד ששה עובדים,
כאשר לכל אחד מיטה משלו .שיקה שעבד זמן מה לפני המלחמה במפעל ליצור נברשות לתאורה
25
בוָרשה ,רשם בשאלון הקבלה שהוא מסגר ,ועל כן התקבל לעבודה במסגרייה .שבתאי כחסר
הכשרה מקצועית כלשהי ,סודר לעבודה בחוץ -בסידור ושינוע של קורות ולוחות עץ .המפעל עבד 6
ימים בשבוע ב 3-משמרות ,וכל התוצרת יועדה לצרכי המלחמה .לקראת סוף השנה עבר המפעל
לעבוד בשתי משמרות ,כל משמרת בת 11.5שעות ,עם מרווח של חצי שעה בין המשמרות וחצי
שעה הפסקת צהרים .שבתאי בלבושו הקל סבל מאוד מהקור ,במיוחד במשמרות הלילה .העובדים
הרוסיים שבקבוצתו חסו עליו ופנו להנהלה שתעביר אותו לעבודה בתוך הבניין ,וכך היה .שבתאי
החל לעבוד בתחנת הכוח של המפעל ,בצוות מסיקי התנורים ליצור קיטור .העבודה מול פתחי
הכבשנים הלוהטים היתה עבורו מפרכת ומתישה.
בחביידק .מצבו של אהרון-וולף השתפר
חודש דצמבר הגיע ואיתו החורף הקשה ,ואנו עדיין היינו ָ
וניתן היה לחשוב על מעבר לקאנסק ,תוך נקיטת הזהירות הנדרשת ממצבו וכן מהריונה של
חייקה .באחד מימי החודש ,במזג אוויר קר אך נוח יחסית לעונה ,יצאנו לדרך במזחלת שלג
רתומה לסוס .העגלון המקומי אותו שכרנו ,קבע תוכנית נסיעה עם עצירות לילה .בערב הראשון
הגענו ליישוב ובו אכסניה ללינה ולמנוחה .למחרת המשכנו בדרך ,ולקראת ערב הגענו לכפר שממנו
הובילו דרך קבע תוצרת חקלאית לעיר קאנסק .העגלון הביא אותנו לבית איכרים ,ממנו היתה
מיועדת לצאת למחרת שיירת מזחלות עמוסת תוצרת לקאנסק .פרקנו את מטעננו בבית האיכר בו
היינו אמורים ללון ,ואבא סיכם עם האיכר מה שצריך .את הלילה העברנו בביתם החם של
האיכרים וגם זכינו לארוחת ערב אליה הוזמנו ע"י אשת האיכר .עם שחר קמנו ,העמסנו את
החפצים במזחלות ,מעל המטען של האיכרים ,ויצאנו לדרך .היה זה בוקר יפה ,עם שמים בהירים,
אך עם רוח נגדית יבשה וכפור של .-35- -40ºCמובילי המזחלות לבשו בגדים חמים ,מעליהם
שובה( כשהצמר פונה פנימה ,ומעליה פרווה ארוכה נוספת מעור כלבים
פרווה מעור כבש )הקרויה ָ
או דובים )המכונה ֶמיחה( כשהשערות פונות החוצה .לרגליהם הם נעלו מגפי לבד דחוס ) ָו ֶלנקי(.
לעומת זאת ,אנו לבשנו את הבגדים איתם הגענו מאירופה ,ולמרות שעטפנו עצמנו בכל דבר אפשרי
לא היה בכך כדי להתגונן מפני הקור העז .כדי למנוע קפיאה השתדלנו ככל האפשר ללכת לצידי
המזחלות ולא לשבת עליהן .אחרי שעה או יותר חנצ'ה שמה לב שהלחיים שלי לבנות מקיפאון.
בפולין נהגו במצב זה לשפשף את המקום הקפוא עם שלג .חנצ'ה הורידה כפפה אחת והתחילה
לשפשף את לחיי בשלג .תוך דקות ספורות קפאו אצבעותיה שכן שלג סיבירי איננו כשלג פולני.
האיכר ,בראותו את המצב ,הושיב את כולנו על אחת המזחלות ודהר במהירות חזרה לביתו .הוא
השאיר אותנו לטיפולה של אשתו וחזר לדרכו .אשתו קיבלה אותנו בחמימות ורצה למרפאה של
הכפר להשיג משחה לטיפול בכוויות קור ,אך התברר שאין להם כזאת .לפיכך היא הביאה שומן
אווזים למריחה על העור הפגוע .בבית האיכר נשארנו במשך שבוע עד ליציאתה של השיירה הבאה
לקאנסק .לחנצ'ה ולי סידרו מקום לינה מעל תנור האפייה ולאחרים מזרונים על הרצפה .הכנסת
האורחים של משפחת האיכר היתה למופת וברוחב לב ,והם לא חסכו במזון ובשתייה עבורנו ,וכל
זאת בלי לדבר על תשלום .בתמורה ,אהרון-וולף התנדב לעזור להם בתפירה ,ואכן תפר להם בגד
מבד שהיה ברשותם .במשך השבוע ששהינו בבית האיכר כוויות הקור כמעט נרפאו ויכולנו
להמשיך בנסיעה .עם שחר נפרדנו בחמימות מהמארחת ויצאנו שוב לדרך .הפעם מזג האוויר היה
יותר נוח ולקראת ערב הגענו בשלום לפרבר 'עיירת העובדים' שליד קאנסק .אבא שילם לאיכר
החביב את המגיע לו בתוספת תשר יפה כתגמול ליחס הנפלא ולהכנסת האורחים הלבבית.
26
תחנה שנייה בסיביר -העיר קאנסק
לקראת בואנו פנו שיקה ושבתאי למשרד השיכון של המפעל וביקשו להעביר אותם מהרווקייה
לדירה שתתאים למשפחה העומדת להגיע .ואכן כשהגענו עמד כבר לרשותנו חדר בצריף מס' ,8
הסמוך למפעל ולנהר קאַן .הצריף היה מבנה חד קומתי ,בנוי קורות עץ עגולות .אורכו היה כ40-
מטר ורוחבו כ 8-מטר ,והיו בו 8חדרים מכל צד .למזלנו קיבלנו דירה בקצה הצריף שכללה גם
מבוא סגור ומקורה בכניסה לחדר .המבוא שימש לנו כמחסן קטן .החדר היה בגודל של כ 4-מטר
על 4מטר ובו 2מיטות ,שולחן ארוך ושני ספסלים לצידו ,תנור-כיריים לחימום ולבישול בעצים,
וחלון הפונה לכיוון הכביש המוליך לגשר מעל הנהר .מים לשימוש יום יומי היינו מביאים מהנהר
באמצעות דליים .הצריף לא היה מחובר לרשת החשמל ,ונפט לתאורה היה קשה להשגה וגם יקר.
אהרון-וולף וחייקה קיבלו דירה דומה בבניין סמוך .אהרון-וולף הבריא בינתיים ממחלתו ובאותו
חורף נולד בנו הראשון -שלום .עם הזמן הצטרפו אליהם אמה ואחיה של חייקה ,אחרי ניתוק
שנמשך כשנתיים.
מיד לאחר שהגענו והתמקמנו בחדרנו התחלנו לעבוד במפעל; אבא הועסק בעבודות שונות
המתאימות לגילו ,וחנצ'ה צורפה לצוות מסיקי התנורים של תחנת הכוח .אני ,בתור קטין ,עבדתי
חצי משמרת ) 5.5שעות( במחלקת הרכבות ,בה הועסקו נערים בגילי ,כולם רוסים .תפקידי היה
לייצר קופסאות למוקשי נעל ע"י חיבור במסמרים של חלקים מעץ שהוכנו לפי שבלונה .אחרי
יומיים-שלושה של עבודה מאומצת וציפורניים שחורות ממכות פטיש לא מדויקות ,השגתי את
המיומנות הנדרשת של החדרת מסמר באורך 5ס"מ במכת פטיש אחת.
חורף שנת 1942זכור לי כתקופה קשה במיוחד .החדשות מהחזית היו עגומות ,ויחד איתן נשמעו
סיפורים שהיה קשה להאמין באמיתותם ,על פשעי הגרמנים כלפי האוכלוסייה האזרחית ,בלי
לציין שמדובר בעיקר ברצח של יהודים .מיקירנו שנשארו בפולין ,או באזורים מערביים של
רוסיה ,לא קבלנו כל אות חיים .המצב הכלכלי ברחבי המדינה היה בשפל ,כאשר רוב התוצרת
הופנתה לצורכי המלחמה .המזון אזל מהחנויות ורק מספר מוצרי יסוד נמכרו בקיצוב ובמחיר
רשמי .קצובת לחם לעובד היתה 600גרם ליום ,ומי שלא עבד ,וכן ילדים ,קשישים וחולים קבלו
רק 300גרם ליום .עובד במפעל קיבל בהפסקת אמצע המשמרת אוכל חם שכלל מרק כרוב דליל
ואי אלו תוספות דלות שאף פעם לא השביעו .בלב העיר היה שוק מקורה ,בו ניתן היה לקנות
מוצרי מזון מידי האיכרים ,כולל מיני ירקות ,תפוחי אדמה וחלב קפוא ומוצריו .המחירים בשוק
זה היו יקרים מאוד ,ללא כל יחס למשכורת של העובד .ואכן ,למרות שעבדנו כולנו ,לא ידענו שובע
מהו .באין חשמל ,התאורה היחידה בביתנו היתה באמצעות עששית נפט קטנה שאבא התקין ולא
צרכה נפט רב .נפט היה כאמור קשה להשגה ומחירו גבוה ,ולכן לא יכולנו להרשות לעצמנו שימוש
במנורה אמיתית שצריכת הנפט שלה גבוהה פי כמה.
בתחילת האביב שבתאי הגיע לאפיסת כוחות מהעבודה המפרכת ,ובאחד הימים התמוטט באמצע
המשמרת .בשל כך אושרה לו חופשה לריפוי והבראה .לאחר שהתאושש מעט הלך העירה לבית
המלאכה המכאני המרכזי לתיקוני מכשירים ולפחחות .מילדות היו לשבתאי הנטייה וגם הכישרון
הטבעי למכאניקה .שבתאי פנה למנהל המקום ,שהיה במקרה גם יהודי טוב ,וביקש להתקבל
לעבודה .המנהל הסכים וגם צייד אותו במכתב למנהל המפעל כדי שישחררו מעבודתו הנוכחית.
לשמחתו ,המפעל לא עורר קשיים ושבתאי החל לעבוד במקום המיוחל .בתחילה שובץ לפחחייה,
27
אולם אחרי זמן קצר הועבר ,על פי בקשתו ,למחלקת המכאניקה כמתלמד וכעוזר של המומחה -
המייסטר פיוטרובסקי ,פולני שהתגלגל כמונו לסיביר .מחלקת המכאניקה עסקה בתיקון מכונות
תפירה ,אופניים ,מכונות כתיבה ועוד ,ושבתאי גילה כשרון רב בלימוד יסודות המקצוע .המייסטר
הפולני חיבב אותו ובפגישה עם אבא חלק לו שבחים בלי סוף .אחרי חודשים אחדים המייסטר
התגייס ליחידת הצבא הפולני של גנרל אנדרס ,שהוקמה בשטחי ברית המועצות ,ושבתאי מונה
למומחה הראשי במקומו .שינוי זה במעמדו העלה משמעותית את משכורתו ,פתח אפשרויות
להכנסות נוספות -פרטיות ,ושיפר כמובן את מצבה הכלכלי של המשפחה כולה .גם מצבם הכלכלי
של חייקה ואהרון-וולף שעסק בחייטות ,היה שפיר וטוב ביחס לאחרים.
עבודתי בחצי משמרת השאירה לי זמן פנוי לעבודות עזר -הבאת מים מהנהר ,הכנת עצים להסקה
ועוד .בתחילת האביב ,באפריל ,כאשר האדמה הקפואה החלה להפשיר ,החלטתי לסדר גינה ולגדל
בה ירקות למאכל .לצד דירתנו השתרע מגרש גדול וריק ,שלא עובד מעולם .בעזרת מעדר ומכוש
התחלתי לפורר את שכבת הקרקע הקשה העליונה ולהרחיק את האבנים מתוכה .בתחילת מאי,
כאשר האדמה הפשירה לעומק מספיק המאפשר את עיבודה ,הכנתי את השטח לזריעה ושתילה.
הקיץ הסיבירי הוא אמנם קצר ,אולם הימים ארוכים וחמים ,דבר הגורם לצמיחה מהירה )חשכה
בחודשים יולי-אוגוסט היא בין השעות 10בערב ל 2-אחר חצות( .עם התקדמות העבודה קבלתי
עזרה בעיבוד השטח ובגידורו מהאחים ומחנצ'ה .באותו קיץ זכינו לאכול ירקות מפרי גני -בצל,
צנוניות ,גזר ועוד.
עם תחילת הקיץ התארגנו ללינה בחוץ ,בחזית הבית ,וזאת בשל החום הרב בחדר ומכת
הפשפשים .הדבר איפשר גם לשמור על הגינה מפני גנבות.
בסוף הקיץ ,לאחר שהסתיים קציר התבואה ,יצאנו במשך מספר ימי ראשון לשדות הקולחוז
)משק חקלאי שותפי( שהשתרעו מספר ק"מ מביתנו ,וזאת במטרה ללקט שיבולים שנשרו בעת
הקציר .ב'מלקטים' היו חנצ'ה ,שושנה הבת של הינדה ,בנות נוספות של שכנינו ואנכי .אחרי 3-4
"מבצעים" כאלה הצלחנו לאסוף כ 15-ק"ג שיבולים .את הגרעינים שנותרו לאחר דיש ידני
והפרדת המוץ באמצעות הרוח ,הבאנו לטחנת קמח כפרית שעבדה על בסיס אבני ריחיים ,וחזרנו
עם שקית קמח לאפייה ולבישול .על "מבצע" זה חזרנו גם בשנים הבאות.
החדשות מהחזית המשיכו להיות קשות .הצבא הגרמני המשיך בהתקדמות בכל הגזרות .יחד עם
בשורות אלה הגיעו גם סיפורים על רציחות המוניות בכל מקום אותו הם כבשו .כמקודם ,לא היה
כל מידע על גורלם של אחותנו רויזה ,האחים שמואל-יוסף ושלמה ומשפחותיהם ,וכן על גורל
אחינו אלתר והדוד יעקב ומשפחתו בלובלין .עם האחרונים נותק כאמור הקשר כבר בתחילת
הפלישה הגרמנית.
המצב הכלכלי הגיע בשלב זה לשפל נוסף .לסיביר הועברו המוני פליטים ממערב המדינה ,וביניהם
בעלי השכלה ומקצועות שהשתלבו במוסדות ובמפעלים בערים .בכל המציאות הקשה הזאת,
השלטון פעל בנוקשות ,אך הסדר נשמר ובתי הספר ומוסדות ההשכלה פעלו כסדרם ,כמה שניתן.
בהתקרב המועד לתחילת שנת הלימודים בבתי הספר ,הדהים אותנו שבתאי בהצהרה שעלי לעזוב
את העבודה במפעל וללכת ללמוד .לטענתי ,איך אני יכול ללכת ללמוד ולהפסיק לעבוד במצבנו
הכלכלי הקשה ,הוא הצהיר" :אני לא יכול ,אז לפחות שאחד מאיתנו יהיה "דוקטור" .הכנסתו
לתקציב המשפחה מעבודתו המקצועית היתה הגדולה ביותר במשפחה ,מה שנתן תוקף חזק
28
להצעתו .וכך מצאתי עצמי בראשון לספטמבר ,1942חוזר בשמחה ,אך גם בחרדה ,לספסל
הלימודים בכיתה השביעית ,וזאת לאחר הפסקה של 3שנים .אמנם גמרתי כיתה שביעית בבית
ספר כללי בפולין בשנת ,1939אך הלימודים ברוסיה כללו מקצועות שלא למדתי בבית הספר
הפולני ,כגון אלגברה ,אותה למדו כאן מכיתה ה' ,היסטוריה של יוון העתיקה ,רוסית ועוד.
הלימודים במערכת החינוך הסובייטית דאז היו מגיל 8עד גיל 18וכללו 4שנים בביה"ס התחלתי,
3שנים בחטיבת ביניים ו 3-שנים בתיכון .הידע שלי בשפה הרוסית נרכש מלימוד עצמי בלבד ולא
השתווה לרמה של התלמידים ילידי המקום ,דבר שהגביר את חששותיי מפני הבאות .בנוסף לכך,
הייתי התלמיד היהודי היחידי בכיתה ,ועוד עם שם "משונה" .למזלי ,מחנכת הכיתה והמורה
למתמטיקה -אירינה איבנובנה ,היתה אישה אצילה וסמכותית וגילתה הבנה וסבלנות למצבי,
במיוחד ברבעון הראשון .תוך חודשים אחדים של מאמץ מוגבר הגעתי לרמה הכללית והתחלתי
להתבלט כתלמיד טוב ואפילו מצטיין.
המצב הכלכלי הגרוע התבטא גם בתנאי הלימודים .לא ניתן היה להשיג מחברות וניר כתיבה ,ובית
הספר הקציב כאלה רק לצורכי בחינות או עבודות מיוחדות .לשימוש היום יומי של הכנת שיעורים
ועבודות בית השתמשנו בספרי תעמולה ואידיאולוגיה קומוניסטית שקנינו בזול ,וכתבנו בהם בין
השורות המודפסות .בחדר שלנו לא היה חשמל ,והקריאה והכתיבה בין השורות בלילות החורף
הארוכים ,לאור העששית העלובה ,לא היו פשוטים כלל ועיקר.
מבחינה חברתית לא נתקלתי בעוינות מצד ילדי הכיתה ,ותוך זמן קצר זכיתי ליחס חברי ,שהלך
והשתפר עם התקדמותי בלימודים .ראוי לציין שהשלטון הסובייטי דגל בשוויון מוחלט בין
הגזעים והלאומים ושם על כך דגש בחינוך הדור הצעיר.
באותו זמן ,שיקה שעבד במסגריית המפעל מאז שהגענו לקאנסק ,קודם בתפקיד והתמנה לאחראי
על שימון המכונות .באחת ממשמרות הלילה ,בחורף שנת ,1943הוא שם לב שהמיסב המרכזי
באחת המכונות לניסור גזעי עץ גולמיים ללוחות ,מתחמם מעל המותר .הוא פנה למנהל שלו
וביקש רשות להפסיק את פעולת המכונה .הלה סרב לבקשתו ואחרי זמן מה המיסב ניתך ,מה
שגרם לנזק רציני ולהשבתה לשעות רבות של עבודת הניסור ושל העבודה במחלקות התלויות
באספקת הלוחות .על נזק כזה לתהליך הייצור ,במפעל העובד יומם וליל לצורכי מלחמה ,צפוי היה
עונש חמור לאשם .הנהלת המפעל הטילה את האשמה על שיקה ,ותוך זמן קצר הוא נקרא למשרד
התביעה לחקירה .רשמו מה שרשמו וביקשו שיחתום .שיקה סרב בטענה שאינו יודע לקרוא רוסית
ואינו מבין את הכתוב ,וביקש רשות להביא איתו מישהו שיתרגם ויסביר לו על מה הוא אמור
לחתום .לפיכך ,לפגישה הבאה עם התובע הצטרפתי אני .קיבלתי את כתב התביעה ,ולאחר
שקראתי את פרטיו וידאתי עם אחי האם הרשום בו מדויק .במסמך הוזכרה אמנם טענתו של
שיקה שהודיע למנהל בעוד מועד על התקלה ,אך צוין גם שהיתה זו סמכותו ,כאחראי על השימון,
להפסיק את פעולת המכונה בלי לשאול ,וזאת על פי הנחיות בתקנון שהוא קיבל עם המנוי
לתפקיד .שאלתי את שיקה האם הוא קיבל הנחיות כאלה והוא אמר בפרוש שלא .פניתי לתובע
ואמרתי לו שאם מסרו לשיקה הנחיות אלה בכתב הוא בודאי חתם עליהן ,ועל כן בקשתי שיציג
מסמך חתום זה בטרם חתימתו של שיקה על כתב האשמה .הפקיד הסכים עם טענתי והודיע
שיברר את העניין ויזמין אותנו לפגישה נוספת אחרי הבירור .פגישה נוספת לא התקיימה וככל
29
הנראה העניין הושתק בין התובע להנהלה .עם זאת ,התביעה הלא חתומה לא נעלמה וספיחיה
הופיעו מאוחר יותר.
בתחילת קיץ 1943חנצ'ה הצליחה להשתחרר מעבודתה המפרכת במפעל ומצאה עבודה בקולחוז
שביישוב הסמוך לפרבר בו גרנו .ביישוב זה התגוררו בעלי אחוזות אוקראינים לשעבר שהוגלו
לכאן ממקום מושבם בשנות השלושים של המאה ,וזאת במסגרת תהליך הקולקטיביזציה
והחרמת אדמותיהם .כחקלאים מנוסים וחרוצים הם הקימו במקום מושבם החדש משק שיתופי
מצליח ,שבלט ברמתו הגבוהה מזו של המשקים האחרים שבאזור .חנצ'ה התקבלה לעבודה
כמבשלת ומטפלת במשק ביתו של מנהל היישוב .היא הצליחה מאוד בעבודתה והתחבבה על
מעסיקיה ,ולכן ,בנוסף למשכורתה ,נתנו לה מידי פעם מצרכי מזון עבור המשפחה.
מאז הפלישה הגרמנית לרוסיה התיישבו בעיר פליטים רבים שברחו ממערב המדינה וביניהם לא
מעט יהודים .בפרבר בו גרנו התגוררו עוד כ 10-משפחות יהודיות ,ובעיר עצמה עוד כ 20-משפחות
וכן רווקים שהגיעו כמונו מפולין .בתנאי המחייה הקשים ,התפתחו בקרב חלק מהמשפחות יחסים
מעורערים ומריבות .תבונתו של אבא ומסירותה של חנצ'ה אפשרו לנו לשמור על אחדות המשפחה
למופת.
בין היהודים שהתגוררו בקאנסק ,ובמיוחד בין אלה שבפרבר 'עיירת העובדים' ,נוצר קשר הדוק
כיאה לאחים באותה צרה .בבניין שלנו גרו שלוש משפחות יהודיות נוספות שהגיעו כפליטים
מפולין ,וביניהן משפחת לנג ,איתה קיימנו קשר מיוחד .אבי המשפחה ,ציוני ותיק ופעיל במפלגת
המזרחי ,עלה בשנת 1929בגפו לארץ ישראל כדי לבדוק אפשרות לקיום כלכלי למשפחתו .עקב
קשיי הסתגלות במשך השנתיים בהן שהה בארץ הוא חזר לפולין .את מצבו הנוכחי הקשה הוא
ראה כעונש על כך שעזב את ארץ ישראל .האיש היה ידען גדול בהיסטוריה של עם ישראל
והציונות ,ובלילות החורף הארוכים ,כאשר ישבנו סביב השולחן לאור העששית ,היה מעביר לנו
מידע רב על הציונות ,וגם אווירת געגועים לארץ ישראל .במרחק מה מאיתנו התגוררו מספר
משפחות דתיות ,חסידי הרבי מבובוב ,שהגיעו מאזור קרקוב שבפולין .בשבתות ובחגים הם נהגו
להתפלל במניין ,ומידי שבת לפנות ערב ערכו טקס 'מלווה מלכה' כמיטב המסורת .אבא ,אדם דתי
ושומר מסורת ,נהנה להצטרף אליהם ככל שהתאפשר לו ,ולפעמים צירף גם אותי כעשירי למניין.
בעיר עצמה התוודענו למספר משפחות של יהודים ותיקים -אחרוני הקהילה היהודית שפרחה
כאן בתחילת המאה ה .20-בזמן מלחמת העולם הראשונה ,ימי המהפכה ומלחמת האזרחים ,עברו
חלק ניכר מיהודי הקהילה לסין ,אחרים נאסרו בשל פעילותם הציונית .היהודים הותיקים שנותרו
בעיר שמרו ,אם כי בסתר ,על דתם .אותנו הם קרבו אליהם בלב יהודי חם.
מנהגי התפילה היו לצנינים בעיני המשטר הסטליניסטי שדגל באתיאיזם והתייחס בחשדנות לכל
צורה של פולחן דתי ,במיוחד אם התקיים בציבור .על רקע זה הוזמן אבא לפתע באחד מימי סוף
הקיץ למשרד משטרת הביטחון -הנ.ק.ו.ד ,.שבעיר .הוא נכנס למשרד בסוף היום וחזר הביתה
עייף ורצוץ בשעה שתיים אחר חצות .במהלך השעות הארוכות האלה הוא נחקר על פגישותיו עם
ידידים ועל דעותיהם ,ובמיוחד על השיחות בין יהודים איתם הוא מתפלל .החוקרים הגישו לאבא
מסמך לחתימה בו הוא מתחייב להתייצב בימים קבועים אצל החוקר ולדווח לו על תוכן השיחות
בזמן הפגישות והתפילות המשותפות .תחת איום חמור ,הוא נדרש לשמור בסודיות מוחלטת,
אפילו מבני משפחתו ,את דבר הפגישות ועל מה הוא נחקר .כאשר סרב לחתום ,הציגו לו את כתב
30
האשמה נגד בנו שיקה ואיימו עליו שאם לא יחתום וישתף איתם פעולה ,בנו יישלח למאסר של
חמש שנים .תחת האיום הזה אבא נשבר וחתם על ההתחייבות האיומה .בחקירות בהן התייצב,
הוא נדרש למעשה להלשין על כל מי שבא איתו במגע ,לספר על דעותיו הפוליטיות ויחסו למשטר.
כאשר טען שלא ביקר במקום מסוים הציגו לו כביכול הוכחות שאכן היה שם ,והוא מסתכן באי
מסירת האמת .קשה לתאר את עינויי הנפש שאבא עבר ,כאשר בברוטאליות ובאיומים ניסו להפוך
אותו למלשין ,בניגוד מוחלט ליושרו ולמצפונו בהם הצטיין כל ימי חייו .בייאושו הרב ,וכדי
להימלט מציפורני החוקר ,הוא החליט לעזוב את העיר ואת המשפחה .עם מעט מטען חיוני ביותר
הוא עלה על רכבת ונסע כמה מאות קילומטרים לעיר בייסק ,שם התגורר ידידו מהעיירה -שלום
זלצר יחד עם משפחתו .אחרי שהות קצרה במחיצתם ,ומפחד שמא יגלו אותו מעניו ,הוא הרחיק
לסמיפאלטינסק ,עיר גדולה השוכנת בצפון מזרח רפובליקת הקאזאכים .בעזרת יהודים מקומיים
ֶ
טובים ,הוא מצא שם מקום מקלט צנוע ותעסוקה כלשהי לקיום היום יומי .במשך חודשי גלותו
הארוכים הקשר היחיד איתו היה במכתבים רווי געגועים הדדיים .ההזמנות לחקירה שלא נענו
המשיכו להגיע בזמן גלותו ,אולם פסקו עם הזמן .שבתאי הצליח לגלות שהחוקר הועבר מתפקידו,
ומחליפו לא מתעניין ככל הנראה באבא .את הידיעה הזו העברנו לאבא והוא חזר אלינו לאחר
חודשי הגלות והבדידות .השמחה והאושר עם חזרתו לוו בחשש שמא חורשי העלילות והעינויים
יזכרו בו ,שהרי היתה זו דרכו ושיטתו של המשטר הסטליניסטי דאז .למזלו ולמזל כולנו לא חיפשו
אחריו יותר .קרוב לודאי שבמקומו מצאו להם החוקרים קורבנות אחרים לצרכיהם האפלים.
אחד מהם היה אברהם )בומק( ,בן למשפחה יהודית שגרה בשכנות .אברהם ,שעבד עם שבתאי
באותו מקום ,וגם היה חבר טוב שלנו ,היה מבאי ביתנו הקבועים .יום אחד הפסיקו ביקוריו בלי
כל סיבה .במקביל ,שבתאי שם לב שאברהם עוזב את העבודה מידי פעם לשעות אחדות .לאור
הניסיון הקשה עם אבא ,החליט שבתאי לברר לאן אברהם הולך .הוא עקב אחריו באחת הפעמים
שיצא מהעבודה ,וראה אותו נכנס לאותו משרד חקירות בו נחקר גם אבא .כך התברר לנו
שאברהם הפסיק לבקר אותנו מפחד שיחקרו אותו על הדברים הנאמרים בביתנו .אין ספק שהיו
רבים נוספים שנאלצו לשתף פעולה עם החוקרים ,כאשר חלקם נחקרו במטרה להצליב מידע
ולהוכיח האם הנחקר האחר דובר אמת או מסתיר אותה.
את שנת הלימודים בבית הספר סיימתי בציונים גבוהים ונרשמתי להמשך לימודים בתיכון .בשנות
המלחמה הממשלה עודדה ונתנה עדיפות ללימוד בבתי ספר מקצועיים ,כולל בתי ספר תיכוניים
בהם למדו מקצועות חיוניים .אני העדפתי השכלה תיכונית כללית כפתח להמשך לימודים
אוניברסיטאיים בעתיד .עם תחילת שנת הלימודים התבררו בהדרגה הבעיות הנלוות לכיוון
שבחרתי :שכר לימוד בהרשמה ,והצורך לרכוש את כל ספרי הלימוד ,המחברות וכל ציוד נדרש
בשוק השחור במחיר מופקע ,זאת מאחר והחנויות הרשמיות ריקות .המשפחה במצבה לא היתה
יכולה לעמוד בהוצאות אלה .באותו זמן ,שני חברים טובים שלי ,איתם למדתי בכיתה השביעית,
עודדו אותי להצטרף אליהם לבית הספר למורים .הם סיפרו על התנאים המיוחדים בהם זוכה
התלמיד בבית ספר זה ,המועדף ע"י השלטון :כל ספרי הלימוד חינם ,סטיפנדיה )מילגה( של 150
רובל בחודש ,מנת לחם של 600גרם ,כלומר כמו של עובד )בתיכון רגיל המנה היתה 300גרם ,כמו
של מי שאינו עובד( ,וארוחה חמה מידי יום במטבח שבבית הספר .למרות זאת ,העדפתי עדיין
ללמוד בתיכון רגיל .אחרי כחודש וחצי מתחילת שנת הלימודים הגיעה שמועה שהבנים הלומדים
31
בתיכון רגיל יגויסו לבתי ספר מקצועיים פשוטים בתנאי פנימייה ורחוק מהבית ,שם יעברו לימוד
מזורז של מקצועות בסיסיים הדרושים לתעשייה ולמערכות ההובלה .למזלי הטוב ,חבריי פגשו
אותי שוב ,וכאשר שידלו אותי בשנית לעבור לבית ספרם ,שאלתי האם הדבר בכלל אפשרי חודש
וחצי מתחילת שנת הלימודים .הם הבטיחו שיפנו לאירינה איבנובנה ,המורה למתמטיקה
והמחנכת שלנו בכיתה השביעית ,העובדת השנה בביה"ס למורים ,והיא בודאי תשמח לעזור.
למחרת הודיעו לי חבריי שהמורה מזמינה אותי אליה .בבואי בהפסקה בין השיעורים ,היא קיבלה
אותי בשמחה ולקחה אותי ביד לחדר המנהלת .לאחר כמה משפטים שהן החליפו ביניהן בשקט
התקבלתי לביה"ס ללא כל בעיה.
מתחם בית הספר למורים שכן בלב העיר ,מרחק 3ק"מ הליכה ממקום מגוריי .הלימודים בשנה א'
התקיימו במשמרת שנייה ,כלומר בשעות אחה"צ ועד 7-8בערב .בבקרים הפנויים הכנתי את
שיעורי הבית ,תוך שאני מנצל את אור היום ,וגם עשיתי עבודות בית שונות ,כגון הבאת מים,
חטיבת עצים להסקה ועוד.
הדרך היחידה לכיוון העיר וביה"ס עברה בתוך שכונה של בתים דו-קומתיים .ההליכה היומיומית
בדרך שברובה לא היתה סלולה ,היתה לא נעימה ,בעיקר בימי החורף .הטמפרטורה הממוצעת אז
היתה כ ,-35ºC-ולעיתים קרובות ירדה אפילו עד ל ,-45- -50ºC-מלווה בסופות שלג ורוחות עזות.
לכך נוסף הלבוש שלי שלא תאם לאקלים הסיבירי .באחד הימים ,בעוברי שם בגפי ,נעמד בדרכי
נער בלונדיני עם שער פרוע ,אחד מאלה שהטילו פחדם על הצעירים בסביבה ,ונופף בסכין שלופה.
עקפתי אותי בזריזות והמשכתי בדרכי ,כאשר ליבי הולם מפחד .היות ונאלצתי לעבור ליד ביתו
מידי יום ,חיפשתי תחבולה להפסיק את איומיו .באחד הימים ראיתיו עובר ליד ביתנו עם דליים
לכיוון הנהר .לקחתי בידי אלה שהכנתי מבעוד מועד ,וכאשר חזר עם הדליים המלאים עמדתי בצד
הדרך עם האלה בידי בפוזה בוטחת וחצופה .מאז ועד שעזבנו את העיר הוא לא איים עלי יותר.
גם בבית הספר למורים ,ניר כתיבה ומחברות היו יקרי המציאות .לשימוש היום יומי השתמשנו
בספרי האידיאולוגיה הקומוניסטית הזולים ,וכתבנו בין השורות .התאורה החשמלית הקלושה,
מטעמי חיסכון באנרגיה ,הוסיפה קושי ללימודים בלילות החורף הארוכים .למרות היותי היהודי
המוצהר היחידי בבית הספר ,לא נתקלתי בקשיים ,הסתדרתי עם סגל ההוראה והשתלבתי היטב
הן עם התלמידים והן עם התלמידות שהיוו רוב.
בבית הספר היתה ספריה ,שבנוסף לספרי הלימוד שסיפקה בהשאלה לתלמידים ,הכילה גם אוסף
של ספרות יפה במגוון נושאים רחב .בחיפושיי בספריה גיליתי שני ספרים של הסופר היהודי -
גרמני הדגול ליאון פויכטונגר ,בתרגום רוסי כמובן' :מלחמת היהודים' ובו תיאור תקופתו ופועלו
של יוסף בן מתתיהו ,ו'משפחת אופנהיים' המתאר את מצב יהודי גרמניה בשנות השלושים ,עם
עליית הנאצים לשלטון .את שני הספרים לקחתי בהשאלה הביתה לקריאה בערבים ,ובודאי הייתי
מהבודדים בבית הספר שהתענינו בהם.
המלחמה נגד גרמניה הביאה לשיפור היחסים עם מדינות המערב ,ובעיקר עם ארה"ב שסיפקה
ב"השאלה" ציוד מלחמתי לצבא הסובייטי .קשרי הדואר עם המערב השתפרו מאוד וכך גם היחס
כלפי מוסדות יהודיים ,זאת מאחר והסובייטים רצו בתמיכתם הכספית .חילופי מכתבים עם
אחינו אברהם שגר בתל אביב היו כעת סדירים ,והוא גם שלח לנו מידי פעם חבילות ,באמצעות
חברת 'קייר' ,ובהן מצרכי מזון ,כולל ריבות מפרי הארץ ,חלב מרוכז ,שוקולד עלית ועוד .אברהם
32
עמד גם בקשר מכתבים עם אייבי ששירת בצבא האמריקאי .על יצחק ,בעלה של חנצ'ה ,הוא ידע
רק שגויס לצבא הבריטי בתחילת המלחמה .על גורל האחים אלתר ,שמואל-יוסף ,שלמה ורויזה
ומשפחותיהם לא היה לו כל מושג.
שנת הלימודים 1943-4התקרבה לסיומה המוצלח .בחודש מאי ,עם בוא האביב ,חידשתי במרץ
את הטיפול בגינת הירק שליד הבית .בחופשת הקיץ גויסתי יחד עם שאר תלמידי הכיתה שגרו
בעיר ,לעבודה בגן הירק של בית הספר ,בו גידלו תפוחי אדמה ,כרוב וירקות שונים עבור מסעדת
בית הספר .בשעות הפנאי ביקרתי בספריה העירונית וגיליתי להפתעתי ספרים ביידיש וביניהם גם
את 12הכרכים של כתבי שלום-עליכם .שילמתי דמי עירבון ולקחתי בהשאלה ספר אחר ספר.
מעתה נהגנו לשבת בערבים בחדרנו הדל ,ולהתענג על הספרים לאור העששית ,כאשר כל פעם
מישהו אחר מאיתנו מקריא בקול .לחוויה מענגת זו הצטרף בקביעות מר לנג ,ולעיתים גם שכנים
וחברים אחרים )תמונות .(19-20
תמונה :19חברים בקאנסק ,סיביר.
עומדים מימין לשמאל :שבתאי ,בומק
הרצליך ,שיקה .יושבים מימין לשמאל:
שולק )שאול לנג( ואני.
תמונה :20בקאנסק .בומק
)באמצע(
אני
)משמאל(,
ושבתאי )מימין( .התמונה
מעניינת בשל עיצובה והבגדים
הרוסיים האופייניים.
הלימודים בשנה השנייה שלי בבית הספר למורים ,אשר החלו בספטמבר ,1944היו במשמרת
בוקר .הדבר שיפר מאוד את סדר היום שלי ואיפשר ניצול שעות אחה"צ והערב לבילויים ותרבות.
בעיר היו בית קולנוע ותיאטרון ,בו הוצגו מחזות מהקלאסיקה הרוסית .בתיאטרון נערכו מידי
פעם גם קונצרטים והופעות של זמרים ידועים .כרטיסי הכניסה לסרטים ולהצגות היו זולים
ושווים לכל כיס ,ואכן מידי פעם היינו הולכים ,בנים ובנות ,לבילוי ערב נעים .שנת הלימודים
כללה גם לימודים צבאיים לבנים ,ובהם אימוני קליעה למטרה .בסוף השנה נערכה תחרות קליעה
בין בתי ספר מכל האזור .אני נבחרתי ,יחד עם עוד שניים ,לייצג את בית הספר בתחרות ,בה עמדנו
בכבוד.
בבית הספר היה אולם בו נערכו מסיבות בערבי חגים .ב 7-בנובמבר ,ערב החג לכבוד המהפכה,
התקיים נשף ריקודים חגיגי של כל תלמידי בית הספר והמורים .כאשר עמדתי בצד ,היות ולא
ידעתי לרקוד וזו גם לא היה משאת נפשי עד כה ,פנתה אלי המורה להיסטוריה ושאלה למה אינני
33
רוקד .לטענתי שאינני יודע לרקוד ,אמרה לי בחן רב" :אדם תרבותי צריך גם לדעת לרקוד".
לקחתי את הערתה ברצינות ,ובבואי הביתה גייסתי את רייזלה )שושנה( ,הבת של הינדה ,ואת
אדז'יקה ,הבת של לנג ,כמדריכות .יחד תרגלנו בחדרנו הקטן את צעדי הטנגו ,הפוקסטרוט
והוולס .להמשך התרגול הלכתי מידי פעם עם שושנה לתיאטרון העירוני ,שם היה נוהל קבוע
שהתזמורת מרקידה את הקהל בפואיה לפני ההצגה ,וכן בהפסקה )כלול במחיר הכרטיס( .בערבי
הקיץ הבא ,הלכנו גם לגן העירוני ,שם התקיימו ערבי ריקודים לקהל הרחב ,ללא תשלום.
בחורף חליתי באנגינה קשה ,שעקב טיפול לקוי ומחסור בתרופות הפכה לכרונית .ממידע שעבר בין
היהודים נודע לחנצ'ה על רופא יהודי ,מומחה למחלות אף ,אוזן וגרון ,שהגיע כפליט מלנינגרד
ועובד במרפאה המיועדת לבחירי משטרת הביטחון .חנצ'ה מצאה דרך להתקשר אליו ולקחה אותי
לביקור פרטי בביתו .הוא קיבל אותנו בחמימות ,התעניין במצבנו ,קבע לי טיפול רציני וגם סיפק
לנו תרופה שלא ניתן היה להשיגה בדרך אחרת .הוא הזמין אותי להמשך טיפולים ,ועל כל עבודתו
ומסירותו סרב לקבל תשלום .הוא ייעץ לי להימנע ממקצוע ההוראה ולעבור לאזור עם אקלים חם
ולח ,כאשר יתאפשר.
שנת 1945נפתחה עם תקווה לסיום המלחמה האיומה והאין סופית הזו ולעתיד טוב יותר ,אם כי
עדיין לא מוגדר .הצבא הסובייטי התקדם בכל החזיתות ,כהמשך לניצחון הגדול והעקוב מדם
בסטלינגרד .הרדיו והעיתונות הסובייטיים פרסמו מידי יום ידיעות על רציחות המוניות של
אזרחים סובייטיים )בלי לציין את לאומיותם ודתם( שביצעו הגרמנים בכל מקום ממנו נסוגו.
סטלינו שבדרום אוקראינה ומכתבינו לאחותי ,אחי ומשפחותיהם לא נענו,
כאשר שוחררה העיר ָ
סטלינו ובו ביקשתי פרטים על גורלם .כעבור זמן מה קיבלנו תשובה רשמית
כתבתי מכתב לעיריית ָ
שהם מצטערים להודיע שכולם נרצחו ע"י הגרמנים .הסתבר לדאבון כולנו ,שכל הידיעות
שפורסמו מידי יום על הרציחות האכזריות של הגרמנים ,ואנו קיווינו שהן רק תעמולה לצרכי
המלחמה ,היו ידיעות אמת.
התשובה על מותם היכתה בנו קשות והישרתה אבל כבד על כולנו .אמנם ,המידע הרב שזרם כעת
מהמקורות והפרסומים השונים לא השאיר הרבה תקווה למצאם בחיים ,אך האישור הרשמי
סטלינו קטע סופית כל תקווה למצוא אותם אי פעם בין החיים .הנה רויזה שביכתה על
מעיריית ָ
גורלנו להיות אסירים בסיביר ,היא זו שנרצחה יחד עם משפחתה -בעלה יהושע וילדיה שכה
אהבנו -גרשלה וציפורלה .בכינו עליה וגם על אחינו שמואל ,רעייתו המסורה רבקהלה ובתם
היחידה והיפיפייה צלינקה .איך נוכל לשכוח אותם? למה הגיע להם סוף מר כזה? למה?
מצבנו הכלכלי הלך והשתפר עם הזמן .למדנו בדרך הקשה שכדי לחיות ברמה טובה יותר הכרחית
הכנסה נוספת מהצד ,גם אם איננה חוקית; הסתמכות על משכורת מעבודה ועל מצרכים בקיצוב,
אינם מספיקים אפילו לחיים הצנועים ביותר .שבתאי כמומחה ראשי בבית המלאכה המרכזי
לתיקונים ,שימש גם כמומחה לתיקון מכונות התפירה של מפעל התפירה שבעיר ,אשר עבד עבור
הצבא .באופיו המעשי והחברותי רכש את אמונו של מנהל המפעל -החבר צירנוב .כנהוג במשטר
הסובייטי של אז ,המנהל ובחירי המפעל מצאו ,כל אחד בדרכו ,איך ל"חסוך" במפעל ולהגניב קצת
לצרכים הפרטיים .וכך ,צירנוב ,שסמך על יושרו של שבתאי ,התחיל לספק לו "עודפי" בדים
34
ותוצרת .שבתאי שיווק אותם בשוק הפשפשים החופשי ,ויחדיו התחלקו ברווח .לשיווק נרתמו גם
אבא ,חנצ'ה ושיקה ,ולפעמים גם הינדה ואני .שריפה במפעל שכובתה במהירות איפשרה העלמת
סחורות ע"י המנהלים כאילו אלה התכלו בשריפה .את השיווק "מתחת לשולחן" של הכמויות
העצומות שהצטברו הטילו על שבתאי ,הבחור הטוב ,הישר והנאמן שאפשר לסמוך עליו .העיסוק
בסחורה זו שנמשך חודשים רבים ,שיפר משמעותית את מצבנו הכלכלי ,והשאיר סכום כסף יפה
כחסכון לעתיד לבוא.
שיקה הצליח להשתחרר מהעבודה במפעל .בתיווכה של חנצ'ה ,הוא מצא עבודה בקולחוז ,כשומר
לילה באורוות הסוסים .תפקיד נוסף שהוטל עליו היה להכין תערובת להאכלת הסוסים ולחלקה
בין האבוסים .התערובת כללה אחוז ניכר של חיטה ,ולכן בלילות הקרים שיקה היה לובש מעיל
ארוך עם שני כיסים גדולים בצידיו ,ובבוקר היה מגיע הביתה ובכיסיו חיטה לשימושנו.
בחורף 1945זכינו סוף סוף לקרן אור ,תרתי משמע; תמורת שוחד קטן לחשמלאי המפעל ,זכינו
לחיבור לרשת החשמל ולמנורה מעל לראשינו .בכך תם עידן עששית הנפט ,והשמחה היתה רבה.
כעת הרבינו בערבי קריאה מיצירות שלום עליכם סביב השולחן.
באותו חורף קיבלנו ידיעה משמחת מאוד :אחינו שלמה חי והוא מתגורר בעיר ְס ֶברדלובסק
שבהרי אורל! את הבשורה קיבלנו במכתב מאברהם שסיפר שאייבי ,בחיפושיו אחרי הוריו
וקרוביו ,איתר ברשימות את שלמה .מיד פתחנו בהתכתבות הדדית משמחת .לבקשת אבא,
שבתאי הצליח בתרגיל מיוחד ,תוך ניצול קשריו ,לעקוף את האיסור על נסיעת אזרחים ברכבת
ולקבל אישור "כשר" לרכוש כרטיס הלוך ושוב לעיר ְס ֶברדלובסק הרחוקה .הפגישה של שבתאי
ושלמה ,לראשונה מאז שנפרד מאיתנו בהסתלקותו מהקרון בז'ולקוָה ,היתה מרגשת מאוד.
מהביקור הקצר הביא לנו שבתאי סיפורים מרגשים ומרתקים עד דמעות ,בהם מעורבבים שמחה
ועצב יחדיו .הסתבר שבאותו יום עצוב בו נפרד מאיתנו ,הצליח שלמה לחזור ללבוב אל אשתו ֶחלה
ובנו הקטן ,שם הם חיו בשקט עד 22ביוני ,1941יום פלישת הצבא הגרמני למערב אוקראינה.
ביום זה הוא גויס בחיפזון לצבא העזר הסובייטי ,ויחד עם הצבא הנסוג נדד מזרחה ,בתנאים
קשים של עבודת פרך ,תזונה לקויה וניתוק מאשתו ובנו שנשארו בלבוב וגורלם לא היה ידוע לו.
אחרי שנתיים הוא חלה והגיע לאפיסת כוחות ,ולכן שוחרר מיחידתו והועבר לעיר ְס ֶברדלובסק
לעבודה במקצועו -חייט/תפר במפעל לנעליים צבאיות .כאן הוא פגש את לאה ,אלמנת מלחמה
יהודיה ,שעבדה כמנהלת בסנדלרייה קואופרטיבית מקומית ,ובתוקף תפקידה היתה בקשרי
עבודה עם המפעל הצבאי השכן .לאה ,הוריה ושני ילדיה -ליובקה )אריה( בן ה 8-וזינה )זהבה( בת
ה ,6-הגיעו כפליטים מאוקראינה והתגוררו בעיר .פגישתה עם שלמה היתה כאשר באה להזמין
גפות ליצור נעליים .תוך כדי שיחה מקצועית גילתה שהוא יהודי ,ואז התעניינה במצבו והזמינה
אותו לביקור בביתה .הוריה ,בעלי לב יהודי ,קיבלו אותו בחמימות ,ואחרי זמן מה הציעו לו
שיעזוב את הפנימייה העלובה בה התגורר ויעבור לגור בביתם .עם התקדמות הצבא הסובייטי
מערבה ושחרור לבוב ,הגיעו הידיעות הנוראיות על השמדת כל יהודי לבוב והסביבה ,כולל
משפחתו של שלמה -אשתו ֶחלה ובנו הקטן .לאה וילדיה חיבבו מאוד את שלמה ועם הזמן השניים
נישאו .שלמה אימץ את ילדיה והיה להם לאב אוהב ומסור.
ההצלחות בחזית והתקדמות הצבא הסובייטי לתוך פולין עוררו תקווה שקץ המלחמה קרוב .יחד
עם זאת ,רבו הידיעות מסמרות השיער ,שקשה היה להאמין להן ,על מחנות השמדה ורצח שיטתי
35
של בני עמנו היהודיים .הבשורה על כניעת גרמניה וסוף המלחמה עוררה גלי שמחה עצומים בכל
האוכלוסייה ,גם אם מהולים בעצב על אלה שלא זכו להגיע ליום זה .ה 9.5.1945-הוכרז כיום חג
הניצחון .בעיר קאנסק נערכו מסיבות שמחה רבות ועצרת המונים בכיכר המרכזית .לקראת הערב
תוכנן נשף חגיגי בבית הספר .הבנים אספו כסף מכל אחד מאיתנו וקנו הרבה וודקה וליקר שנמכרו
באותו יום ללא הגבלה .לפנות ערב התכנסנו כולנו בפנימייה של בית הספר למשתה חגיגי .סביב
השולחן מזגו לכל אחד כוס גדולה של וודקה ויחד הרמנו את הכוסות לכבוד הניצחון .אחרי
שנגמרה הוודקה בכוס ואכלנו כרוב חמוץ ומלפפון כבוש ,נמזגה עוד חצי כוס ליקר אדום לסיבוב
שני .אני ,שבכל חיי כמעט ולא שתיתי וודקה ועוד בכמות כזאת ,ידעתי שלא אעמוד בשתייה זו,
אך כיהודי היחיד ולמען החברות ,שתיתי את כל הכמות עד תומה כפי שמחייב המנהג הרוסי.
עם רדת הערב הלכנו לאולם המסיבה ,כאשר ראשי סחרחר וכואב .להפתעתי ,רקדתי באותו ערב
כמו שלא רקדתי אף פעם לפני כן ,ואפילו עזרתי לטפל בשניים מהחברים הרוסים ששכבו שיכורים
בפרוזדור .הרבה אחרי חצות ,הרגשתי מותש וחייב להקיא .ביציאתי מהמסיבה ,הצטרפה אלי בת
כיתתי ,נערה נחמדה שגרה בקצה העיר .ליוויתי אותה בדרכה ורק חיכיתי שתיפרד ממני ,וכאשר
נכנסה לביתה ,פניתי אל מאחורי הבית והקאתי את נשמתי .לאחר שהתאוששתי והוקל לי
התחלתי לצעוד עייף ומותש לכיוון ביתי .עם אור ראשון הגעתי הביתה.
בגמר שנת הלימודים גויסתי למחנה אימונים טרום צבאיים למשך חודש .המחנה התקיים הרחק
מהעיר ,והגיעו אליו תלמידי תיכון מכל האזור .כמגורים שימשו בקתות עפר חפורות באדמה
המכונות 'זמליאנקה' )שיטת מגורים רוסית בה השתמשו גם בחזית( .המפקדים היו קציני צבא
קשוחים .מאחר והייתי יהודי יחיד מבין 30נערים ,רובם לא מוכרים ,וחלקם בעלי דעות
אנטישמיות ואופי תוקפני ,נאלצתי להפעיל הרבה חוכמת חיים כדי לעבור את החודש בלי בעיות
ובכבוד .בהמשך חופשת הקיץ גויסנו ,כל תלמידי בית הספר ,בנים ובנות ,לעבודה שמטרתה הכנת
עצי הסקה לשנת הלימודים הקרובה .במשך 10ימים שהינו ביער הרחק מהעיר .מצוידים
במשורים וגרזנים עסקנו בכריתת עצים ,עיבודם וחיתוכם .ללינה שמשו גם כאן בקתות עפר.
תקופת עבודתי ביער התקצרה ביומיים-שלושה בשל תאונת עבודה; כאשר עבדתי עם הגרזן על
ניקוי ענפים מהגזע הכרות ,נחתה על ראשי צמרת של עץ שנכרת ע"י קבוצה שכנה .למזלי ,המכה
שניחתה עלי היתה מקצהו העליון ,הגמיש של העץ .מהמכה איבדתי את ההכרה וחבריי דאגו
להעביר אותי למרפאה בעיר .לשמחתי לא נגרם שבר בגולגולת אלא רק שטף דם פנימי בחלק
מהפנים והראש ,שעבר תוך שבועיים שלושה.
באחד מביקוריי בספריה העירונית מצאתי בעיתון רוסי פרסום על ספר חדש ביידיש' :קובץ
יצירות של סופרים ומשוררים יהודיים' .היה זה אירוע נדיר תחת שלטון שדיכא את התרבות
היהודית .שלחתי הזמנה בצירוף הסכום הנקוב לכתובת שבמודעה ,וקיבלתי בדואר את הספר.
בקובץ מצאתי שירים וסיפורים על נושאים יהודיים שנכתבו ברובם ע"י מיטב הסופרים
והמשוררים היהודיים דאז ,ביניהם פרץ מרקיש ,רחל קורן ועוד .הספר עורר בי דחף לארגן ערב
תרבותי בחג החנוכה הקרב ובא .גייסתי לעזרתי את אדז'יקה ושאול לנג ואת הבת הבכירה של
משפחת זטלמן שזכרו שירים וריקודים מתקופת היותם חברים בתנועות נוער ציוניות .נעזרתי גם
בבנותיה של הינדה ובכיילה -הבת הצעירה של משפחת זטלמן )תמונה .(21השקענו עבודה רבה
בילדים עד שלמדו את השירים והריקודים ,חלקם הגדול מתוך הקובץ שקניתי .בערב הראשון של
חנוכה הזמנו את השכנים היהודיים שבשכונה .כאולם האירוע שימש חדר המגורים של משפחת
36
מוזס ,שהיה מרווח במיוחד בשל היותם משפחה גדולה .החגיגה היתה אמיתית ,מרגשת ומחממת
לב ,עם תוכנית אמנותית ושירי געגועים לציון ,והיא הביאה קצת אור ושמחה לחשכת חיינו.
תמונה :21דמויות מאותם ימים בסיביר .מימין לשמאל :כיילה זטלמן ,זהבה מוזס ,לאה מוזס.
כיילה נתנה בספטמבר 1946עדות על קורות המשפחה .העדות נמצאת בבית לוחמי הגטאות.
השיבה לפולין
שחרור פולין וגמר המלחמה עוררו בנו את השאיפה לצאת מסיביר .מבחינה חוקית נחשבנו
לאזרחי פולין לשעבר השוהים זמנית על אדמת ברית המועצות ,וזאת על פי ההסכם שנחתם
במהלך המלחמה בין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון ,בראשות הגנרל שיקורסקי ,לבין ממשלת
ברית המועצות .בעקבות אותו הסכם הורשינו כזכור לצאת מאזורי היערות הנידחים ולהתיישב
בערים בחלק האסיאתי של המדינה ,כפי שאכן עשינו .במשך הזמן נותקו היחסים בין השלטון
הסובייטי לממשלה הפולנית ההיא ,שהיתה בעלת אוריינטציה מערבית וימנית .כמשקל נגד
לממשלה הגולה ,ובעידוד הממשל הסובייטי ,הוקם במוסקבה 'איגוד פטריוטים פולנים' ),(ZPP
בראשות המשוררת הפולנייה הקומוניסטית ָונדה ואסיליבסקה .האיגוד הקים סניפים ברחבי
המדינה ,במקומות בהם היו ריכוזים של תושבי פולין לשעבר .סניף כזה הוקם גם בקאנסק .כל
היהודים ממוצא פולני כמונו ,נרשמו כחברים באיגוד וזאת מתוך מחשבה שהחברות הזו תשמש
כאמצעי ליציאה מברית המועצות .הסניף המקומי נוהל ע"י פולני תושב העיר ,אשר גייס סביבו
מספר פעילים ,יהודים ופולנים ,לשם ארגון עצרות בתאריכים של חגים לאומיים פולניים ולשם
גיוס תמיכה פוליטית .אני נמניתי עם הפעילים ושימשתי כאחד הנואמים בעצרות ,בשפה הפולנית
כמובן.
החל מתחילת שנת 1946הגיעו מדי פעם ידיעות על טרנספורטים של שבים לפולין ,ואנחנו קיווינו
שגם תורנו יגיע .ואכן לא רחק היום ,וקיבלנו הודעה שעלינו להגיע לתחנה הרכבת ב 8-באפריל
.1946לקראת היציאה שאלתי בספריה העירונית את הספר עב הכרס המכיל את כל המחזות של
שלום עליכם ,וכמעשה היהודים לפני צאתם ממצרים ,ויתרתי על העירבון והשארתי אצלי את
האוצר היקר הזה .באחד מהביקורים בשוק הפשפשים קניתי במחיר מציאה כינור ,חלומי
מילדות .בבית הספר נגמרו הלימודים והחלו ההכנות לבחינות הגמר .פניתי למנהלת וביקשתי
תעודה המעידה על גמר הלימודים .היא הפצירה בי שאשאר עד גמר הבחינות וקבלת תעודת הגמר,
אולם כשהבהרתי לה שאין אני יכול להיענות לבקשתה ,היא נאותה להכין לי אישור שגמרתי את
הלימודים בלי ציונים.
37
לקראת יום הנסיעה נפרדתי יפה מסגל המורים ,מהחברים ומהחברות לכיתה ,וכולם איחלו לי
הצלחה .מרגשת במיוחד היתה הפרידה משני חבריי הטובים -פיידקה וולוסוביץ' ואיבן זכרציוק,
איתם למדתי 4שנים ,החל מהכיתה השביעית )תמונה .(22
תמונה :22חברים לספסל הלימודים
בבית הספר למורים בקאנסק .חברי
הטובים איבן זכרציוק ופיידקה
וולוסוביץ' עומדים משמאל .אני יושב
שני מימין.
בבוקר ה 8-באפריל 1946עלינו אל תוך קרון משא בהרגשה של חג ,התעלות נפש ותקוות גדולות,
אבל גם עם חוסר ידיעה מה מחכה לנו בסוף המסע .שררה בנו התחושה של שחרור והתגשמות
החלום לצאת מסיביר ,וזאת אחרי שש שנים של תקווה מהולה בייאוש וחוסר ודאות .לכבוד
האירוע כתבתי שיר ביידיש ,והקראתי אותו בקול רם בקרון עם תחילת הנסיעה .השיר ביטא את
תקוותי שלי ,ואולי גם של אחרים ,להגיע למקום מבטחים שאיננו פולין .הבית הרביעי והאחרון
של השיר מצורף כאן במקור ביידיש ובתרגום חופשי לעברית:
"היינט געזעגנען מיר סיביר
"היום נפרדים אנחנו מסיביר
ווייט אוף מערב לויפט דער צוג
רחוק למערב דוהרת הרכבת
אבער בענקען יעדן טאג
אך געגועי היום יומיים
בענק איך לאנד מיינס נור צו דיר"
הם ארצי שלי ,רק אליך"
אכן ,געגועינו לא היו לפולין ,בה ראינו כעת תחנת מעבר בדרך לארץ ישראל .בנוסף לכך,
מהדיווחים בעיתונות וברדיו ידענו מעט ובמעורפל מה מחכה לנו בפולין.
עם תחילת הנסיעה החלו האנשים ,המשוחררים כעת מפחד השלטון ,לספר על החקירות
החשאיות שעברו ועל הדרך בה ניסה השלטון לעקוב אחרי הדעות ואפילו המחשבות של האזרח
התמים .כעת התברר לנו שאבא לא היה קורבן יחיד של השיטה אלא אחד מיני רבים.
אחרי מספר יממות של נסיעה והמתנות בצמתים ,עברנו את הגבול לתוך שטחה של פולין .גם כאן
הרכבת עצרה מידי פעם בצמתים למספר שעות .בפגישות עם מקומיים בעת עצירות אלה שמענו
על גודל האסון והחורבן שהתרגש על העולם היהודי בפולין ,והתמונה המעורפלת עד כה החלה
להתבהר .הסתבר גם שעם סיום הכיבוש הנאצי לא פסקה האנטישמיות ,להפך ,רבו המקרים של
לצה )(Kelce
רצח יהודים ניצולים שחזרו למקומות מגוריהם .בשנת 1945אף נערך פוגרום בעיר ֶק ֶ
נגד מעט היהודים בני העיר ששרדו את המחנות והיערות .אלה נרצחו בדם קר ע"י הפולנים בני
המקום .גם אנו נתקלנו בשנאה כזו; באחת ההמתנות של הרכבת בה נסענו ,כאשר הסתובבנו
בתחנה ,הוקפנו ע"י המון עוין עם רצח בעיניים שקרא קריאות גנאי .כנגדם התייצבו מספר גברים
38
ובראשם מר רחמילביץ' ,איש חסון בעל שפם עבות ,שהוא ושני בניו הגברתניים עבדו קשה
כחקלאים בקולחוז .מר רחמילביץ' קפץ את אגרופו וקרא בקול רם" :נראה מי מכם ינסה!".
לצידו עמד מר לנג מיודענו ,הושיט את אגרוף יד ימינו וקרא מול הפורעים" :היד הזאת עבדה
קשה בסיביר ,והיא תדע להחזיר למי שינסה אותה" .האספסוף הנסער לא ציפה לתגובה כזאת,
ועם הופעת שוטר מקומי ,נרתע והתפזר בשקט.
שצ'צ'ין ,עיר נמל גדולה
כשבועיים לאחר יציאתנו מסיביר הגענו עם בוקר לתחנה הסופית במסע ֶ -
בפולין על חוף הים הבלטי ,סמוך לגבול עם גרמניה המזרחית ,ולשעבר עיר גרמנית בשם שטטין.
העיר סופחה לפולין בגמר מלחמת העולם השנייה ,יחד עם שטח נרחב מגרמניה המזרחית .השלטון
הקומוניסטי הפולני החל לערוך בשטחים המסופחים טרנספר המוני מזורז של התושבים הגרמנים
אל מעבר לגבול עם גרמניה .בעיר פיטרלו מדי יום חוליות חיילים שהוציאו משפחות גרמניות
מבתיהן ,והובילו אותן תחת איום של רובים מכודנים אל תחנת הגבול שבקרבת העיר .במקומם
יושבו במהירות אזרחים פולנים ,כולל החוזרים מברית המועצות שביניהם היו יהודים רבים.
שצ'צ'ין .כאשר הרכבת שלנו עצרה לעצירת
אהרון-וולף ,אשתו ובנו הקטן הגיעו יומיים לפנינו ל ֶ
ביניים בעיר לודז' נודע לו שאנחנו בדרך ל ֶ
שצ'צ'ין .הוא ומשפחתו עלו על רכבת נוסעים מהירה
ובהגיעם לעיר איתרו ותפסו דירה גדולה ומרובת חדרים ,שתושביה הגרמניים פונו ממנה .אהרון-
וולף שם מנעול על הדלת ותלה שלט האומר שהדירה תפוסה .כאשר הגענו לתחנת הרכבת
שצ'צ'ין הוא חיכה לנו והוביל אותנו לדירה שהכין .בני משפחת לנג שהיו ידידינו בלב ובנפש
ב ֶ
בשנותינו בקאנסק ,השתכנו יחד איתנו בדירה המרווחת .הדירה היתה שייכת כנראה למשפחה
גרמנית עשירה שגורשה ,שכן היתה מרוהטת בטוב טעם ,המטבח הכיל כלים רבים ,והיה בו ארון
גדול עם ספרים בגרמנית.
בעיר היו כבר הרבה יהודים שהובאו כמונו בטרנספורטים קודמים .ביניהם פגשנו את שלמה
אונציג ,שהיה חבר נעורים של שיקה מקראסנוברוד .שלמה כבר הסתגל למציאות היום יומית
בעיר ,והיה בקשרים עם מבריחים שעסקו בהעברת יהודים לצד הגרמני של הגבול תמורת תשלום
לא קטן וסיכון גדול .בצהרי יום בואנו הוא בישר לנו בסוד שהלילה עומדת לצאת קבוצה של
יהודים אל מעבר לגבול ויש אפשרות לצרף אנשים נוספים .הוא הדגיש באוזנינו שזאת הזדמנות
יקרה מפז ואין לדעת מתי תצוץ האפשרות הבאה לחצות את הגבול .אבא ,חנצ'ה ואהרון-וולף,
יחד עם אשתו ובנו הקטן ,החליטו לקבל את ההצעה למרות הסיכון הרב .ככל הנראה ,המניע
העיקרי לעזיבה החפוזה היה רצונו של אבא לחדש במהירות את הקשר עם אברהם וטובה בתל-
אביב ,ובעיקר עם יצחק לפלר ,בעלה כדת וכדין של חנצ'ה .הם נתנו לשלמה סכום כסף נכבד שהיה
כמעט כל מה שברשותנו ,ובאותו לילה נפרדו מאיתנו ועברו את הגבול לגרמניה .שיקה ,שבתאי
ואנוכי נשארנו בדירה בלי לדעת מה מצפה לנו בהמשך.
בפולין התפתחה באותו זמן פעילות ציונית מגוונת ,בעיקרה ספונטאנית ,ובחלקה בעידוד מרכזי
לשצ'צ'ין
ֶ
מפלגות שהחלו לפעול בבירתה הזמנית של פולין -העיר לודז' .תוך כשבועיים מהגיענו
נודע לנו שמתארגנת קבוצת פעילים להקמת קיבוץ של התנועה החלוצית 'דרור' .היוזמים,
ובראשם מרדכי בר )מונ ֶיק( -שחקן תיאטרון שלמד במוסקבה אצל מיכאלס ,השחקן היהודי
39
המפורסם ,מצאו בעיר בנין עזוב בן שלוש קומות והחליטו להקים בו את הגרעין .הם החלו לגייס
חברים בשיטת "חבר מביא חבר" .אנחנו שלושתנו היינו מראשוני המצטרפים .בימים הראשונים
עבדנו קשה על סילוק ערימות פסולת ,ניקוי הבניין והבאת ריהוט מכל הבא ליד .תוך ימים ספורים
הצטרפו לגרעין עשרות חברים וחברות ,חלקם צעירים וחלקם ותיקים שהיו חברים בתנועה לפני
המלחמה .בליל השבת הראשונה להתארגנות ,אירגן מונ ֶיק ,בכישרונו הרב ,מסיבת קבלת שבת.
ותיקי התנועה שרו משירי ארץ ישראל והעלו זיכרונות מהווי התנועה .חבר מבוגר בשם יקותיאל
גילה את הכינור שלי והפליא בנגינתו משירי ארץ ישראל ,ביניהם שירה של רחל 'ואולי' .נגינתו זו
גרמה לאקסטזה של געגועים ודמעות .גם כיום ,עשרות שנים לאחר אותו אירוע ,ביושבי לכתוב
שורות אלה ,אני מתקשה לעצור את הדמעות בהיזכרי בנגינתו המופלאה באותו ערב מרגש .בסיום
המסיבה הרצפה רעדה מריקודי ההורה שרקדנו עד מאוחר בלילה.
כבר בימים הראשונים התבלט שבתאי ביכולת הארגון ובחושיו המעשיים ,ותרם רבות לארגון
וניהול הגרעין החדש .דווקא בשל כך שהייתו איתנו היתה קצרת זמן .יום אחד הגיע לביקור יצחק
)אנטק( צוקרמן ,ממנהיגי מרד גטו ָורשה וראש התנועה בפולין ,שמרכזה היה כאמור בעיר לודז'.
אחת ממטרות ביקורו היתה לגייס חברים בעלי נתונים מתאימים להשתלמות בסמינר רעיוני
בלודז' שייעודו -הכשרת אנשים שיעסקו בפעילות ציונית ככל שידרשו .הסמינר אורגן ע"י יצחק
טבנקין ,שהיה ראש התנועה ומנהיג הקיבוץ המאוחד ,והגיע מארץ ישראל לפולין במיוחד לשם כך.
שצ'צ'ין ,הזמין אנטק את שבתאי לראיון והציע לו להצטרף
בעקבות המלצת פעילי התנועה ב ֶ
לסמינר ולפעילות בהמשכו .שבתאי שהיה מוכן לקבל כל תפקיד ,ועוד כאשר המציע הוא אנטק
האגדי בכבודו ובעצמו ,גילה אומץ ואמר לאנטק" :אני מוכן לקבל את הצעתך בתנאי אחד .יש לי
בקיבוץ שני אחים .תבטיח לי שתדאג להעבירם לגרמניה" .תשובת אנטק היתה" :עד שאתה
שצ'צ'ין.
תחזור לכאן הם כבר לא יהיו פה" .תוך יומיים שבתאי נסע ללודז' ואני ושיקה נשארנו ב ֶ
החיים בקיבוץ היו מלאי פעילות חברתית ותרבותית ,וזאת בנוסף לעבודות השגרתיות והחיוניות
לקיום היום יומי ולתחזוקת המקום .החברים שהתקבצו בקיבוץ הגיעו ממקומות שונים בסיביר,
שם היו מנותקים במשך שש שנים מתרבות יהודית ומציונות )שהיתה אסורה ברוסיה באיסור
חמור( .לראשונה לאחר שנות הניתוק הממושכות ,כאשר עננת היגון על חורבן יהדות פולין מלווה
מעל ,חשנו בתקווה להתחדשות תרבותית ולעלייה לארץ ישראל ,למרות כל המכשולים הצפויים
עוד בדרך.
במקום בו הושמדה כל התרבות היהודית ,היה הספר שלי עם המחזות של שלום עליכם נכס יקר
מפז .המדריך שלנו בחר מחזה קצר מהספר וביים הצגה ,בה כיכבו 'שחקנים' חובבים מתוכנו.
מירלה גרינבאום מקראסנוברוד בלטה בקולה הנפלא ובכישרון שירתה ,ונהגה לשיר שירים מימי
השואה שהרטיטו את לבבות כולנו .יקותיאל בלט ,כפי שהוזכר ,בנגינתו בכינור נעימות יהודיות
ושירי געגועים לארץ ישראל .ערבי התרבות בהם ניתנו הרצאות וסופרו סיפורים של החברים
הבוגרים בינינו ,היו מרתקים במיוחד.
באחד הימים גילינו קרובת משפחה שלא ידענו מה עלה בגורלה מאז תחילת המלחמה .היתה זו
רחל הלפמן ,בת דודתנו מזמושץ' שהגיעה באחד המשלוחים ,ושהתה בקיבוץ של הציונים
הכלליים ,לא הרחק מאיתנו .אני ושיקה הלכנו לבקר אותה מיד כאשר נודע לנו על קיומה ,ושמענו
הברובר'
ָ
ממנה על קורות קרובינו מזמושץ' .לאבא היו שתי אחיות שגרו עם משפחותיהן בפרבר '
40
ליבה ,ברחו
בזמושץ' .כאשר הגרמנים כבשו את העיר ,רחל ואחת מאחיותיה ,בנותיה של דודתי ֶ
לצד הסובייטי .יתר בני המשפחה נשארו בביתם בזמושץ' ואיש מהם לא שרד .כמו רוב הפליטים,
הועברו השתיים לאזור מרוחק בצפון סיביר ,מקום קר במיוחד ,בו הועבדו בעבודות פרך ,בתנאים
קשים מאוד .האחות לא שרדה את התנאים הקשים ,הקור והרעב ,ומתה במקום הנידח .רחל
שצ'צ'ין ,כאן מצאה משכן בקיבוץ שהתארגן במקום.
הצליחה לשרוד ,ועם תום המלחמה הגיעה ל ֶ
שצ'צ'ין לאייבי
בפגישתנו מסרתי לה את כתובתו בניו-יורק של בן דודה אייבי ,ובגלויה ששלחתי מ ֶ
ב 2.6.1946-עדכנתי אותו על הקורות אותה .באחד מביקוריי הנוספים אצל רחל סיפרתי לה
שבקיבוץ שלנו הוצג מחזה של שלום עליכם על פי ספר שהחזקתי ברשותי .היא והמדריך שלה
ביקשו שאלווה להם את הספר יקר המציאות כדי שיוכלו גם הם להעלות הצגה בקיבוצם .כמובן
שנעניתי בשמחה לבקשתם.
שצ'צ'ין ,ואנו עדיין המתנו ליציאתנו מפולין .המשפחה היתה כעת
עברו כחודשיים מאז שהגענו ל ֶ
מפוזרת מאוד; אבא ,חנצ'ה ואהרון-וולף ומשפחתו היו בגרמניה ,אולם לא שמענו מהם דבר.
בספק אם היו אז קשרי דואר בין גרמניה לפולין .שבתאי היה בלודז' בסמינר התנועה ,והינדה
ומשפחתה התגוררו בקומה ג' בבניין הקיבוץ שלנו.
באותם ימים ,כל מרכזי המפלגות והארגוניים הציוניים פעלו במשותף להוצאת היהודים מתחומי
פולין .לשם כך הוקם ארגון 'הבריחה' הסודי שפעל במחתרת .הארגון העביר יהודים מעבר לגבול
בכל הדרכים והתחבולות ,מתחת לאפם של השלטונות ,ותוך סיכון רב .נציגים של הארגון הסתננו
לתוך המשטרה הפולנית ,ואחדים אף הגיעו לדרגות קצונה .בסוף יוני הודיעו לנו שחלק מחברי
הקיבוץ ושיקה ואני בתוכם ,מתוכננים לעזוב תוך יומיים ולעבור לגרמניה בחשאי .בזמן
ההתארגנות הלכתי להיפרד מבת דודתי רחל ,וכמובן בקשתי לקבל בחזרה את הספר שלי .מדריך
הקבוצה פנה אלי ואמר" :אתה עובר לגרמניה ,שם פועלים מוסדות יהודיים ,ובודאי תמצא שם
ספרים לרוב .לנו הנשארים פה ,הספר הוא מקור יחידי לקצת תרבות יהודית" .כמובן שנעניתי
לבקשתו והשארתי לו את הספר .ביום האחרון ,קיבלנו הנחיות ותדרוך לקראת היציאה .סיפור
הכיסוי היה שאנו גרמנים מגורשים היוצאים בלילה למקום ריכוז .בתדרוך דרשו מאיתנו להתנהג
כגרמנים ,בלי להסגיר שום סימן למוצאנו האמיתי ,כך שלא נעורר חשד במשטרת הגבולות .נאסר
עלינו לקחת פרטי מטען בהם קיים רמז כלשהו שאיננו גרמנים ,והוכרחנו לזרוק כל תמונה או
מסמך העלולים להסגיר במשהו את זהותנו האמיתית .בלב כבד נפרדתי מצילומים רבים
שמאחוריהם היתה הקדשה והיו בעלי ערך סנטימנטאלי רב ,וכן מתעודת הגמר בבית הספר
למורים .בנוסף ,תידרכו אותנו שאם יפנו אלינו בפולנית או ברוסית ,עלינו לאותת שאנחנו לא
מבינים .היות ואנשי המשטרה הפולניים לא יודעים גרמנית ,אמרו לנו לענות לשאלות ביידיש
מגומגמת ומשובשת .בחשכת הלילה הובלנו ע"י איש 'הבריחה' לבית בודד מחוץ לעיר ,תוך הקפדה
על שמירת שקט מוחלט .בבית המבודד נתנו לנו תדרוך נוסף לקראת הביקורת בתחנת הגבול .את
שארית הלילה בילינו בחושך ובשקט מוחלט על רצפת החדר ,אולם בדריכות רבה ובדאגה לקראת
הצפוי לנו ביום המחר.
עם בוקר נקראנו לצאת ולהתייצב מחוץ לבניין .קצין פולני בעל שפם יפה ,רכוב על סוס ,קידם
אותנו בהוראות קולניות ,מלוות בעלבונות ובהשפלות שאנחנו כ"גרמנים" לא היינו אמורים
41
להבין .הקצין ליווה אותנו עד תחנת הגבול שבקרבת מקום .לימים נודע לי מפי שבתאי שקצין
קשוח זה היה ידידו מיֶטק -חבר בארגון 'הבריחה' ש"התנדב" למשטרה הפולנית ,והתנהגותו
הגסה והקולנית היתה מכוונת לאוזניהם של שומרי הגבול ,כדי למנוע חשדות לא רצויים .מיֶטק
היה לחבר קיבוץ לוחמי הגטאות בבואו ארצה.
באירופה לקראת העלייה לארץ ישראל
הביקורת בגבול היתה שגרתית ביותר .השוטרים לא התענינו בניירות או בתמונות ,ורק חיטטו
בתרמילים בחיפושם אחרי דברי ערך שניתן לסחוב לעצמם ,כולל תכשיטים ,שעונים ,עטים נובעים
וכו' .לאחר שחצינו את הגבול הועלנו על רכבת שהובילה אותנו מערבה ,דרך מזרח גרמניה שהיתה
תחת שלטון סובייטי .אחרי נסיעה ארוכה חצינו את הגבול ונכנסנו לאזור הבריטי סמוך לעיר
ליבק ,שם ירדנו מהרכבת .מתחנת הרכבת הועברנו למחנה מחוץ לעיר ,בו עברנו חיטוי באבקה,
קיבלנו ארוחה חמה וזכינו לקבלת פנים ידידותית מנציגים יהודיים ,חלקם לובשי מדים של הצבא
הבריטי .עם רדת החשכה הועלנו על משאיות מכוסות ברזנטים ,ואחרי נסיעת לילה ארוכה הגענו
למחנה קטן ששכן בלב יער ,סמוך לעיירה .Eschwegeהמחנה הזה היה בקצה הצפוני של אזור
השליטה האמריקאי ,סמוך לגבול עם אזור השליטה הסובייטי .האזור האמריקאי היה המקום
אליו שאפו להגיע יהודי שארית הפליטה בעת ההיא ,שכן בו פעלו בגלוי ובאין מפריע מוסדות עזרה
יהודיים-אמריקאיים ,וכן תנועות ציוניות שונות ומגוונות .כעת היתה לנו סיבה לשביעות רצון;
יצאנו בשלום מפולין ,ועברנו בהצלחה את האזור הסובייטי ואת האזור הבריטי .עם זאת ,היו
בליבי דאגה וגעגועים שלא נתנו לי מנוח; שיקה ואני לבד כעת בעולם ,מנותקים משבתאי וזאת
לאחר שמעולם לא נפרדנו זה מזה ,ומנותקים מאבא ,חנצ'ה ומאהרון-וולף ומשפחתו שעל גורלם
לא ידענו דבר ,אם כי היה סביר שגם הם באזור האמריקאי .הינדה ומשפחתה נשארו בינתיים
שצ'צ'ין ,ואנו ביציאתנו המהירה והסודית לא הספקנו אפילו להיפרד מהם.
ב ֶ
שצ'צ'ין .כמה נוספים,
בקבוצה איתה הגענו למחנה הנידח היו חברים שעברו איתנו את כל הדרך מ ֶ
כולל המדריך ,הגיעו מקבוצה אחרת והיו בוגרי התנועה מהתקופה שלפני המלחמה .אלה השליטו
סדר מופתי בקבוצה ,וכבר בליל שבת הראשון ארגנו מסיבת שירה וריקודים בהשתתפות שליח
ממרכז התנועה .כמו בעבר ,גם במסיבה זו יקותיאל המשיך להפליא בנגינתו בכינור שלי.
בניגוד לשאר החברים ,הראש שלי היה עסוק במחשבה איך מתחילים לחפש את משפחתי .לאחר
כמה ימים בהם אספתי מידע קלוש ,יצאתי עם המון תקווה ומעט כסף ברכבת למינכן ,הממוקמת
בדרום האזור האמריקאי .בעיר זו ,ידעתי ,נמצאים מרכזי המוסדות היהודיים .אחרי נסיעה
ארוכה במשך כל הלילה והבוקר הגעתי לעיר הגדולה מינכן .כדי לזהות יהודי ברחוב באותם ימים
מך" .אם האיש היה עונה סימן שהוא יהודי ,אם היה מתעלם,
קשים נהגו להשתמש בקריאה " ָע ָ
פירושו שאיננו יהודי .עם היידיש שבפי ,ובעזרת יהודים שפגשתי פה ושם ,הגעתי למדור לחיפוש
קרובים .כאן מצאתי אלפי שמות רשומים עם מקום הימצאם ,כלומר כתובתם או המחנות בהם
הם שוהים .לאכזבתי לא מצאתי ברשימות את משפחתי ,אבל זיהיתי את משפחת ברגשטיין,
איתה עברנו בזמנו מקראסנוברוד לז'ולקוָה .כתובתם היתה במינכן ,בדירה שכורה בלב העיר .עייף
ותשוש הגעתי אליהם באותו ערב בצפייה שאולי הם יודעים משהו על גורל משפחתי .הם לא ידעו,
אבל הזמינו אותי להתאכסן בביתם כל עוד אני בעיר .האבא -אברהם )הג'ינג'י( ובנו ראובלה ,חבר
ילדות של שבתאי ,עסקו במסחר שחור של חילופי כספים והברחתם בין האזור האמריקאי
42
והסובייטי ,עיסוק מסוכן אמנם ,אולם עם רווחים נעים בצידו .אחרי לילה נינוח וארוחת בוקר )בה
טעמתי לראשונה טעמו של ממרח בוטנים( ,קיבלתי מהם שמות של כמה מחנות של עקורים בהם
היתה אפשרות שאמצא במזל את משפחתי .במהלך הימים הבאים עברתי בין כמה מחנות כאלה
בדרום גרמניה .בכל מחנה בדקתי את רשימת הנמצאים במזכירות המחנה ,אולם ללא הועיל.
באחד המחנות ,קרוב לגבול האוסטרי ,מצאתי משפחה מעיירתנו בפולין -מוטלה פרל החייט,
אשתו ,בנו מיילך ובתו רעכל .הפגישה היתה משמחת והחלפנו רשמים רבים ,אך על מקום המצאה
של משפחתי לא היה להם כל מושג .ביציאתי מהמחנה נתקלתי במחסום פתע של המשטרה
הצבאית האמריקאית ,בו בדקו תעודות .לי לא היתה תעודה מתאימה ,אלא רק אישור זמני התקף
לשטח המצומצם בצפון האזור האמריקאי ,שהיה אמור להיות מוחלף בתעודה מזהה עם תמונה.
בלב פועם נצמדתי למשפחה גדולה שעברה במחסום ,והצלחתי להתחמק החוצה מאחורי גבם של
השוטרים בלי לעבור ביקורת .מיואש ועייף חזרתי למינכן ללינת לילה אצל משפחת ברגשטיין.
ראובלה סיפר לי שמחר הוא נוסע לאזור הסובייטי ,והציע לי להצטרף אליו ולהיכנס איתו
לעסקים .הודיתי לו על ההצעה ,אבל דחיתי אותה מאחר ולא התאימה הן לאופיי והן למצבי
הנוכחי .כמעט אמרתי נואש בחיפושיי אחרי משפחתי ,אך היתה לי עוד המלצה ,ולא זכור לי ממי,
לבדוק את רשימת השוהים במחנה נוסף ליד לייפהיים .לייפהיים היה כפר גדול סמוך לעיר
גינצבורג ,צפונית מזרחית למינכן .סמוך לו הוקם מחנה עקורים גדול ,במקום שבעבר הלא רחוק
שימש כקסרקטין של הצבא הגרמני .כדי להגיע למחנה נסעתי לתחנת הרכבת של הכפר ,ומשם
הלכתי כ 3-4-ק"מ ,כאשר בראשי חולפת השאלה מה אם גם פה לא אמצע אותם? בכיסי היה
סכום כסף שבקושי הספיק לנסיעה חזרה לקיבוץ בצפון ,וגם כוחותיי הנפשיים והפיסיים החלו
לאזול .במצב זה ,עם שביב תקווה אחרון ,הגעתי למחנה ,נכנסתי למזכירות והנה ,אלוהים!!! הם
פה!!! הם פה!!! מצאתי אותם ,איזה אושר!!! גם כיום ,עשרות שנים רבות לאחר אותו מפגש מרגש
עם אבא וחנצ'ה ,עיני דומעות ונשמתי נעצרת מהתרגשות ,בהיזכרי באירוע זה.
אבא וחנצ'ה התגוררו בחדר באחד הבלוקים במחנה .יחד איתם בחדר היו הזוג ברל וחלה יגודינר,
אחותה של חלה והילד שלה .אהרון-וולף ,חייקה ובנם שלום )תמונה (23גרו בבלוק אחר ,יחד עם
אמא של חייקה ועם אחיה דוד.
תמונה :23זהבה .אחת מהבנות של
הינדה ,מחזיקה בידיה את שלום,
בנו של אהרון-וולף.
43
בראותה אותי נדהמה חנצ'ה ממראי התשוש ,והחליטה שאני מוכרח לנוח ולהבריא לפני שאני
חוזר לשיקה ,שבודאי מחכה בקוצר רוח לבשורות ממני .נשארתי במחנה כשבוע ימים )תמונה .(24
אבא וחנצ'ה דאגו להבראתי ,ופיטמו אותי במאכלים ככל שהשיגה ידם .הם לא חשפו אותי
לדברים לא משמחים שעברו עליהם .במחנה גיליתי אולם קריאה וספריה עשירה בספרות יידיש.
גרץ .במהלך השבוע של
בין הספרים מצאתי את ארבעת כרכי 'ההיסטוריה של העם היהודי' של ֶ
שהייתי במחנה הצלחתי כמעט לסיים את קריאתם של ארבעת הכרכים.
תמונה :24חנצ'ה ואני במחנה בלייפהיים.
בתום השבוע הנעים והרגוע החלטתי לחזור לקיבוץ שלי ולשיקה ,הממתין בדאגה .בדרכי חזרה
העליתי את רשמיי על הכתב .במסיבת ליל השבת הראשונה לאחר שובי הקראתי לחברים בקיבוץ
את קורותיי בשבועיים בהם נעדרתי .בסיום דבריי הודעתי ששיקה ואני עוזבים את הקיבוץ כדי
להתאחד עם המשפחה .למחרת ארזנו את חפצינו ,וכאשר רציתי לקחת את הכינור פנה אלי
המדריך בבקשה שאשאיר אותו ,כי במקום נידח זה הכינור הוא הכלי היחיד שמגוון את חיי
החברים .ליבי החצוי לא עמד בי לסרב .נפרדנו לשלום מהחברים )ומהכינור(.
שצ'צ'ין ,הצטרפנו שיקה ואני
בתחילת חודש יולי ,כשלושה חודשים לאחר שהגענו מרוסיה ל ֶ
למשפחה בלייפהיים .בשל הגידול במשפחה אבא השיג חדר נפרד בלי שותפים ,בקומה השנייה
באותו בלוק .עכשיו התפנינו לשוחח על קורות כל אחד מאיתנו .אבא וחנצ'ה יחד עם אהרון-וולף,
שצ'צ'ין בחיפזון ,תוך סיכון רב ועבור סכום כסף עצום .הסיבה
חייקה ובנם עזבו כאמור את ֶ
לחיפזון היתה הרצון לחדש במהירות את הקשר עם אברהם וטובה בתל-אביב ,ובעיקר עם יצחק
לפלר ,בעלה של חנצ'ה .והנה עם המכתב הראשון מאברהם התנפצה תקוותה בת 8השנים של
חנצ'ה; יצחק הפקיד גט ברבנות בחיפה עם גיוסו לצבא הבריטי ,ועל פי המידע שבידי אברהם ,לא
ביטל אותו עם שחרורו מהצבא .היה זה מעשה מקובל בקרב המתגייסים לצבא הבריטי להשאיר
גט ברבנות ,וזאת כדי לא להשאיר את האישה עגונה במידה והוא נהרג בקרב או נעדר .לאחר שובו
מהמלחמה היה הבעל מבטל כמובן את הגט .יצחק לא ביטל את הגט לאחר שהשתחרר ,ואף ניתק
כל קשר עם אברהם .בשורה מרה זו הכתה קשות בחנצ'ה ,האישה הטובה והישרה ,בעלת הלב
החם והדואגת תמיד לכולם .בהיותינו בסיביר ,בתנאים הקשים ביותר ,היא חיפשה ומצאה את
הכתובת של חותנתה ובתה ,במקום נידח בסיביר .מידי פעם היתה שולחת להן חבילות מזון
שחסכה מפינו .במשך כל שנות הניתוק מבעלה ,היו ניסיונות של בחורים רווקים ונחמדים ליצור
44
איתה קשר ,אך היא דחתה את כולם כיאה לבת כשרה מבית דתי ,המקודשת לגבר ,גם אם הוא
רחוק .את הבשורה המרה הזו הסתירו ממני בהגיעי בפעם הראשונה למחנה כדי לא לפגוע
בהבראתי.
גם אצל אהרון-וולף וחייקה העניינים לא היו טובים ,והשניים היו בהליכי פירוד .כאשר אמא של
חייקה ואחיה דוד הגיעו בעקבותיהם למחנה ,התחדש הסכסוך שהחל עוד בקאנסק בין האם
לאהרון-וולף .מערכת היחסים העכורה השפיעה לרעה גם על חיי הזוג ,וחייקה ,כנראה בהשפעת
אמה ,הגישה תביעת גירושין .אהרון-וולף לא השלים עם צעד זה וסרב לתת לה גט .בבואי למחנה
לא פגשתי אותו מאחר והוא עזב זמנית למקום אחר.
עם שבתאי החל קשר מכתבים סדיר מיד לאחר בואי למחנה )תמונה .(25על פעילותו בפולניה הוא
כתב ,מסיבות מובנות ,רק ברמזים .במכתביו הוא הביע את דאגתו לנו ואת געגועיו העזים.
תמונה :25תמונה ששלח שבתאי
שצ'צ'ין .מאחורי
אלי בעת שהיה ב ֶ
התמונה נכתב ביידיש" :מי שרוצה
שיבוא אור ,חייב בעצמו להיות לפיד.
שצ'צ'ין,
ֶ
לאחי היקר ,משבתאי,
."13.3.1947
בין הפליטים הרבים במחנה היו לא מעט בודדים -שרידים יחידים של משפחות שהושמדו
בשואה .אלה ניסו להשתקם ע"י מציאת בן/בת זוג מתאימים .כמה מהגברים במחנה התעניינו
בחנצ'ה שהיתה עכשיו פנויה .ביניהם היה דוד פיינגולד ,בחור רווק ודתי ,ששרד לבד מכל
משפחתו .לאחר תקופת הכרות קצרה בינו לבין חנצ'ה ,התהדקו ביניהם הקשר וההבנה ,לשביעות
רצונו של אבא .כדי להעמיק את היכרותם הם ביקשו להקדים את עלייתם לארץ .תורם הגיע
בתחילת ;1947הם נפרדו מאיתנו )תמונה (26ויצאו ,כמו רבים אחרים ,בעלייה ב' הבלתי לגאלית.
תמונה :26הפרדה מחנצ'ה ודוד
לפני עלייתם לארץ ישראל.
עומדים בשורה האחורית ,מימין
לשמאל :חבר של דוד ,רוחלה,
שיקה ,לאה-קרובת משפחה,
אהרון-וולף .עומדים בשורה
האמצעית ,מימין לשמאל:
שלמה ,לאה אשתו )בהריון(,
דוד ,חנצ'ה ,אבא ואני .עומדים
ליובקה
הקדמית:
בשורה
)אריה( מימין וזינקה )זהבה(
משמאל ,הילדים של לאה
ושלמה .ביניהם עומד שלום הבן
של אהרון-וולף.
התמונה צולמה בתחילת .1947
45
האוניה בה הפליגו חנצ'ה ודוד נתפסה ע"י הבריטים ,ויושביה נשלחו לקפריסין לשהייה ב'מחנות
החורף' .במחנה החליטו דוד וחנצ'ה להתחתן .חתונתם נערכה שם כדת וכדין ,אולם רחוק מכל
המשפחה ,אשר ליוותה את החתונה במכתבי ברכות ושמחה .בשנת 1948הם הגיעו לתל אביב
והתקבלו בזרועות פתוחות ע"י אברהם וטובה אשתו .בינתיים הגיע גם אבא לישראל .עלייתו
היתה לגאלית ,עם אשרת כניסה של השלטון הבריטי ,אותה הצליח אברהם לסדר לו כתושב ותיק
ולאחר טיפול ממושך.
מס ֶברדלובסק לפולין יחד עם
אחינו שלמה ששכל כאמור את אשתו הראשונה ֶחלה ובנו הקטן ,יצא ְ
אשתו השנייה לאה ושני ילדיה -ליובקה וזינה ,אותם אימץ כילדיו לכל דבר .בדרכי 'הבריחה'
הארוכות ולאחר חיפושים ממושכים ,הם הגיעו אלינו ללייפהיים וגרו איתנו באותו חדר .כאן נולד
בנם אברהם .שלמה ומשפחתו היו האחרונים שנותרו במחנה לאחר שכולנו עזבנו אותו בשלבים.
עם הקמת המדינה הם עלו לישראל והתמקמו בבית ערבי נטוש בפרבר של העיר לוד .סביב הבית
היתה חצר מגודרת ובתוכה מבנה קטן נוסף ואורווה.
שצ'צ'ין הם גרו בבניין
אחותנו הבכורה הינדה ומשפחתה עברו כמו כולם תלאות ונדודים .ב ֶ
הקיבוץ ,קומה אחת מעלינו .אחרי ששיקה ואני עזבנו בלילה בלי להיפרד ,היא חיפשה אותנו
בחדרנו ומצאה שם להפתעתה תמונות מילדותינו ומשנים עברו שנאלצנו להשאיר .היא אספה
שצ'צ'ין
אותן והודות לכך הן ניצלו וחזרו לידינו; חלקן מצורפות כאן .הינדה ומשפחתה נשארו ב ֶ
עוד זמן מה .באותה עת הכירה ציפורה ,ביתה הבכורה של הינדה ,את יוסף אירום ויחד הם הגיעו
בדרכי 'הבריחה' לברלין ,שם התחתנו .זמן מה לאחר חתונתם הם המשיכו בדרכם לאזור הכיבוש
האמריקאי.
כדי לצאת מפולין נאלצה משפחתה של הינדה להתפצל; הבנות הקטנות -גולדה )זהבה( ,רחל ,לאה
והניה צורפו לקבוצת קטינים .שושנה )רייזלה( וההורים -הינדה והירש ,הועברו זמן מה אחריהם
לדרום פולין ,קרוב לגבול עם צ'כוסלובקיה .שם ,בחניון בלב ההרים ,רוכזו קבוצות מאזורים
שונים של פולין בהמתנה למעבר .כאשר חצו בלילה בחשאי את הרי הקרפטים ליד ברטיסלאבה,
התנדב לעזור להם בסחיבת המטענים בחור בודד בשם שלמה הלמן .שלמה נשאר צמוד למשפחה
בכלל ,ולשושנה בפרט ,במהלך מסע הנדודים שעבר דרך צ'כיה ואוסטריה ,עד גרמניה .בהגיעם
לגרמניה החלו מיד בחיפוש אחר הילדות הקטנות .שלמה נסע למינכן ,התרוצץ בין המוסדות וגילה
שהן נמצאות ברוזנהיים ,דרומית למינכן ,במסגרת מחנה ילדים ניצולי שואה .כך התאחדה שוב כל
המשפחה של הינדה ברוזנהיים )תמונות .(27-28לאחר זמן הצטרפו אליהם במחנה גם ציפורה
ובעלה יוסף אירום.
שלמה הלמן יצא מגרמניה בשנת 1947ועלה לארץ באופן לגאלי ,באמצעות אשרת כניסה בריטית
שהשיגו בשבילו קרוביו בארץ .לאחר עלייתו הוא הספיק להשתתף כחייל במלחמת השחרור.
הינדה ומשפחתה נשארו ברוזנהיים עד קיץ .1948לאחר סיום השלטון הבריטי בארץ ,הם הועברו
דרך אוסטריה והרי האלפים למילאנו שבאיטליה .בשנת ,1949לאחר שהות ממושכת באיטליה,
הם עלו לארץ באוניה 'עצמאות' .בהגיעם לארץ הם שוכנו במחנה אוהלים ליד בית ליד )כיום
פרדסיה( .באוהל הם גרו במשך שנתיים ,שנמשכו כנצח ,סבלו מהקור ומגשמי הזעף בחורף
ומהחום הכבד הקיץ .לאחר שנתיים הם זכו לעבור לדירה צנועה של חברת עמידר בשכונת ֶפ ַג'ה
46
ליד פתח תקווה .בדצמבר 1950התחתנו שושנה ושלמה הלמן ועברו לגור באבן יהודה .כאן הם בנו
בית בשלבים על מגרש שקיבל שלמה מקרוביו ,ותיקי המקום.
תמונה :27אבא בביקור אצל
משפחת מוזס במחנה רוזנהיים.
עומדות משמאל לימין :לאה
ורחל התאומות ,שושנה ,זהבה
והניה .יושבים משמאל לימין:
הינדה ,אבא והירש.
תמונה :28משמאל שושנה
ושלמה הלמן ,מימין האחות
לאה.
בזמן שהותנו במחנה לייפהיים מצא שיקה את בחירת ליבו; הוא ביקר במחנה בו התגוררה
משפחת פרל ,אותם מצאתי בזמנו בחיפושיי אחר משפחתי .קשריו עם בת המשפחה -רחל )רעכל
או רחצי( התהדקו ,ובאוגוסט 1947התחתנו השניים במחנה רוזנהיים )תמונה .(29הוריה של רחל
ואחיה ,שהשיגו לפני כן אשרת כניסה לקנדה והיגרו לשם ,לא נכחו בחתונה .שיקה ואשתו הגיעו
ללייפהיים ,ובסוף ,1948בתום המנדט הבריטי ,עלו לישראל .בתחילה הם השתכנו בביתן הקטן
בחצר של שלמה ולאה ,ואחר כך בבית ערבי נטוש בקצה השני של העיר לוד .בבית זה נולד בנם
הבכור הרשל )הארי( .בשל קשיי קליטה וגעגועיה של רחצי להוריה הם היגרו בשנת 1952לקנדה.
בהמשך הם עברו לארצות הברית.
תמונה :29בחתונתם של
שיקה ורעכל שנערכה ב-
20.8.1947במחנה רוזנהיים
בגרמניה .עומדות מאחור
רחל ולאה ,הבנות התאומות
של הינדה .עומדים ,מימין
לשמאל :זהבה ,אני ,יהושע
וישראל טנצר ,שושנה
ושלמה הלמן ,אהרון-וולף,
שלמה .יושבים ,מימין
לשמאל :הניה והירש ,אבא,
הינדה,
ורעכל,
שיקה
ציפורה ויוסף אירום.
47
בת דודתי מזמושץ' -רחלה ,הגיעה גם היא בשנת 1947למחנה לייפהיים .אחרי זמן מה היא
נישאה לליאון )אריה( רוטשטיין )תמונה .(30באותה שנה עבר הזוג לאיטליה בדרכו לארץ ישראל
)תמונה .(31
תמונה :30בחתונה של רחלה בת
דודתי עם ליאון )אריה( רוטשטיין.
החתונה נערכה במחנה לייפהיים
בפברואר .1947
תמונה :31ברכת שנה טובה ששלחה
רחלה בת דודתי בשנת ,1947בעת היותה
במחנה זמני באיטליה ,לפני עלייתה
לארץ ישראל.
זמן מה לאחר שהגעתי למחנה לייפהיים גיליתי בו גרעין של קיבוץ 'דרור' .מיד הצטרפתי לגרעין,
השתלבתי בפעילות ואף עברתי להתגורר בו .בגרעין התקבצו כמה עשרות חברים וחברות ,צעירים
ברובם ,שהגיעו בדרכים שונות מפולין ומהונגריה )תמונות .(32-33בגרעין היו גם כמה ותיקים
בוגרים יותר ,וכן מספר זוגות נשואים .המדריך -נחמיה ,המבוגר בחבורה ,היה נגר במקצועו ופעיל
ותיק בתנועה עוד מלפני המלחמה .נחמיה הקרין ידע רב וסמכותיות .חבר ותיק נוסף בגרעין בשם
בורצקי )?( היה ממונה על סידור העבודה .בפעלתנותו הרבה השיג מקומות עבודה מכל הסוגים,
כולל אפילו ניקוי רחובות ,מה שאיפשר לחברים לחיות ברמת חיים סבירה יחסית.
תמונה :32עם חברים בקיבוץ במחנה
לייפהיים .מימין לשמאל :זאב ,אני,
כיילה ,יצחק פנצר ,שייקה ברנר ,אהרן,
גניה ברנר )את שלושת האחרונים אינני
זוכר(.
48
תמונה :33עם חברים בקיבוץ בלייפהיים.
כמו שאר החברים ,גם אני עבדתי בחוץ .בנוסף לכך ,השתלבתי בועדת התרבות של הגרעין ,ועם
הזמן קבלתי אחריות על קופת הקיבוץ .בשעות הפנאי ,נהניתי לשחק שח-מט עם חברי הטוב -
שייקה )ישעיהו( ברנר .בהמשך ,נבחרתי להשתתף בסמינר הפעילים של התנועה ,שנערך בתנאיי
פנימייה בהוכלנד שליד מינכן )תמונה .(34בסמינר למדנו מפי השליחים הישראליים את העקרונות
וההיסטוריה של תנועת העבודה בארץ ישראל ואת מיטב שירי ארץ ישראל היפים.
תמונה :34עם חברים בסמינר
בהוכלנד .בתמונה מופיעים משה
הנדלסמן ,יעקב ברקמן ,אברהם
שלמה
)מויפטי(,
ווראצלאווסקי
גיטלמן ,יצחק ויגניעוויצקי ,חיים
שטורם ,יעקב שוסטר ,יקותיאל
גולדשטיין ,חיים שנידרמן ואני.
צולם בינואר .1947
לקיבוץ בלייפהיים היה קשר הדוק עם מרכז התנועה במינכן שנוהל ע"י אברהם גיבלבר ושליחי
התנועה מארץ ישראל .נציגים מהמרכז ביקרו במחנה שלנו לעיתים קרובות ולימדו אותנו הלכות
סוציאליזם וחיי שיתוף .מידי פעם זכינו לביקור של מנהיגי התנועה )אחדות העבודה( ,ביניהם
יצחק טבנקין ,ישראל אידלסון ואחרים )תמונה .(35
תמונה :35ביקור של ישראל
אידלסון ,מבחירי אחדות העבודה,
במחנה לייפהיים .אידלסון יושב
באמצע ,רביעי משמאל ,מוקף בחירי
המחנה ופעילי התנועה .עומד במרכז
חברי הטוב יצחק יערי .אני עומד
מאחור ,חמישי מימין.
ישראל אידלסון ,לימים ישראל בר-
יהודה ,היה חבר כנסת מהכנסת
הראשונה עד החמישית ,וכן שר
הפנים והתחבורה בממשלות ישראל.
49
במסגרת המחנה פעל בית ספר מקצועי של רשת 'אורט' להקניית מקצוע בתחומים שונים ,כגון
חשמל ,מסגרות ועוד .אני ,שגמרתי בית ספר למורים ברוסיה ,החלטתי שרצוי להגיע לארץ ישראל
עם מקצוע מעשי ,שיאפשר לי קיום .פניתי למנהל בית הספר -מהנדס חשמל במקצועו ופליט
כמונו ,ואחרי בחינה קלה ובהתחשב בהשכלתי ,התקבלתי לקורס לימודי חשמל שהיה כעת
בתחילת שנתו השנייה והאחרונה .הלימודים התנהלו בגרמנית; תיאוריה לימד דר'-אינג'ינר פישר,
גרמני מבוגר ושמן שגורש מהונגריה בה שהה בתקופת המלחמה ,עבודה מעשית לימד גרמני
מקומי כבן ,35בעל מבטא דרום גרמני .על מעשיהם בתקופת השלטון הנאצי והמלחמה לא ידענו
והעדפנו לא לשאול .חומר הלימוד היה בשפה הגרמנית ,ברובו חוברות מודפסות בסטנסיל שהייתי
חייב לרכוש בכספי .הלימודים התנהלו יום יום במשך מספר שעות ,ואני נאלצתי לעבוד קשה כדי
להשיג את הרמה בכיתה שלמדה כבר שנה שלמה לפני שהגעתי .כדי להתרכז בלימודים עזבתי את
הקיבוץ וחזרתי לגור עם המשפחה.
הלימודים באורט גזלו את רוב זמני .שעות הערב אחרי יום לימודים ארוך היו מוקדשות לשיעורי
הבית ,לימוד החומר של השנה הקודמת ,והשפה הגרמנית אותה לא הכרתי .אחרי שחנצ'ה נסעה
הייתי גם צריך לעזור לאבא בענייני היום יום .במחנה ומחוצה לו היו באותה עת אפשרויות לבידור
ותרבות ,כגון מועדון לנוער ,בו נערכו ערבי ריקודים ,ומידי פעם הופעות אמנים והצגות .אני
נהניתי מכך מעט מאוד בשל הלימודים המפרכים .את הבחינות בקיץ 1947עברתי בהצטיינות
וקבלתי תעודת גמר רשמית ,השמורה עימי עד היום )תמונות .(36-37
תמונה :36תמונת סיום הקורס באורט.
עומד שלישי מימין -דר'-אינג' פישר ,לידו
מנהל בית הספר אינג' מינץ .אני עומד שני
משמאל.
תמונה :37תעודת הגמר
המעידה שסיימתי קורס
בחשמל בבית ספר של
רשת אורט בלייפהיים.
50
באותו זמן נודע לשייקה ברנר ,חברי מהקיבוץ ,שהיה בוגר תיכון רוסי ,שמוסדות יהודיים הגיעו
להסדר עם השלטון האמריקאי ומכוני השכלה גבוהה ,לפיו עקורים יהודיים בעלי השכלה תיכונית
יתקבלו ללימודים גבוהים בלא קושי .אני כמובן התלהבתי מהרעיון ,ויחד עם שייקה ,פנינו לבית
הספר הטכני הגבוה ' 'Technishe Hochshuleבמינכן ,כדי להירשם ללימודי הנדסת חשמל .אחרי
זמן מה קבלנו תשובה שהמכון בחופש ועלינו להגיע לבירור או הרשמה ביום מסוים בתחילת חודש
אוקטובר .מאחר ולא היתה לי תעודת גמר תיכונית ,הייתי זקוק לאיזשהו מסמך כדי שאוכל
להתייצב איתו להרשמה .המחנה בו שהינו נוהל רשמית ע"י אונר"א ) .(UNRAבין בכירי המשרד
היתה שליחה מישראל ,חברת קיבוץ נען ,שלבשה את בגדי אונר"א .פניתי אליה לעזרה והיא
בירכה אותי על הרעיון ואמרה שבישראל זקוקים מאוד לבעלי השכלה .השליחה ציידה אותי
בתעודה רשמית שתאפשר לי להתקבל ללימודים אקדמאיים .בהגיע היום שנקבע לראיון
ולהרשמה הסתבר לנו שזה יום כיפור .למרות זאת ,נסענו עם שחר ברכבת למינכן .התחושה
שנותרה לי עד היום מאותה נסיעה היא של מועקה ועליבות נפש; במשרד בית הספר הודיעו לנו
שההרשמה נסגרה לפני חופשת הקיץ ,וניתן לנסות ולהירשם רק לסמסטר הבא .מרכז התנועה
במינכן היה כמובן סגור ,וכך גם כל המוסדות היהודיים .הסתובבנו שעות בהמתנה לרכבת בין
הגרמנים השנואים ,כשאנו רעבים ובעיקר מבוישים שהרי שנינו גדלנו במשפחות מסורתיות ,שגם
בתנאים הקשים ביותר שמרו על יום כיפור מתוך חרדת קודש וחווית שותפות עם הציבור.
שבתאי היה כל העת ההיא בפולין ,מגויס לעבודה ציונית .בחודש נובמבר הוא הגיע אלינו בהפתעה
שצ'צ'ין.
לביקור קצר ,ורק אז התחוורה לנו מהות פעילותו במשך השנה וחצי מאז שנפרד מאיתנו ב ֶ
כזכור ,הוא נבחר לצאת לסמינר בלודז' ,אותו העביר יצחק טבנקין ,המנהיג הציוני הידוע ,שהגיע
במיוחד לשם כך מארץ ישראל .הסמינר נמשך כששה שבועות ,והיה ייחודי ברמתו הגבוהה; בנוסף
לתולדות הציונות ותנועת הפועלים ,למדו החברים גם על הבעיות האקטואליות של העם היהודי
אחרי השואה .בוגרי הסמינר נרתמו ברובם לפעילות ציבורית בשליחות התנועה .שבתאי שימש
כמה פעמים כבלדר להעברת כספים ,כשהוא מצויד באקדח .לאחר מכן הועבר לשלזיה שבדרום
מערב פולין ,כדי לארגן הברחת יהודים אל מחוץ לגבולות פולין .בהמשך הוא נשלח לעיר הנמל
גדאנסק )דנציג בגרמנית( ,כדי לבדוק אפשרות להקמת בסיס חשאי לספינות מעפילים .בבדיקה
בשטח הוא גילה שהאזור שורץ אוניות בריטיות וסובייטיות ,והמליץ לפני המרכז לוותר על
שצ'צ'ין כאחראי על ארגון קבוצות
השימוש בנמל זה כבסיס להעפלה .לאחר מכן הוא חזר ל ֶ
המיועדות להברחה חשאית אל מעבר לגבול .התפקיד דרש תיאום הדוק ומדויק עם ההנהגה
והמובילים של ארגון 'הבריחה' ,ואילץ את שבתאי להתמודד עם קשיים רבים ,כגון:
א.
מאות אנשים ציפו בקוצר רוח לצאת מפולין .את המועד המדויק של כל מבצע שילוח ואת
מספר האנשים בקבוצה ,הוא קיבל רק זמן קצר לפני הפעולה והיה עליו לבחור את אלו
שייצאו ואלו שיישארו וימתינו לשילוח הבא .ההחלטה היתה בין השאר על בסיס
ההתאמה לתנאי המסע ,כך שהנבחרים יעמדו בקשיי הדרך ובסוג התחבורה המובילה
אותם .דבר זה חייב לפעמים הפרדה בתוך משפחות :בין צעירים לזקנים ,ואף בין הורים
לילדיהם.
51
ב.
הגבלת כמות המטען ליוצאים למסע .לפי כללי הארגון ,לכל אדם היה מותר לקחת מטען
של עד 20ק"ג .דרישה זו גרמה לויכוחים קשים עם היוצאים ,שכן אלה נאלצו לוותר על
חלק מרכושם ,הדל בלאו הכי.
שבתאי נדרש לאופי חזק כדי לעמוד בלחצים השונים ,וזאת כאשר כל הפעולה נעשית בחשאי,
מתחת לאפו של השלטון הפולני .בסתיו 1947גברה חשדנות השלטונות ,וגם ציבור הממתינים
ליציאה הצטמצם .בשל כך החליטו ראשי הארגון להפסיק את הפעילות ,והורו לחברים במקום
לעזוב את המדינה .שבתאי חצה יחד עם קבוצת פעילים את הגבול לצ'כיה ומשם הגיע אלינו,
לשמחתנו הרבה.
באותם ימים עסקה העיתונות רבות בנושא המאבק על העלייה לארץ ישראל ,ועל הזכות למדינה
יהודית .פרשת האוניה אקסודוס )יציאת אירופה( ועליה 4,500מעפילים ,שנעצרה והוחזרה
לגרמניה ,הכתה גלים חזקים במיוחד .וועדה שמינתה עצרת האומות המאוחדות המליצה על
חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות -יהודית וערבית ,וזאת בניגוד לעמדת בריטניה ומדינות
ערב .מחנות הפליטים באירופה ובמיוחד בגרמניה ,היו גדושים בהמוני פליטים יהודיים שלחצו
לעלות לארץ ישראל )תמונה .(38הבעיה הועמדה על סדר היום של ארגון האומות המאוחדות ואנו
היינו דרוכים לקראת ההחלטה הגורלית עבורנו -שארית הפליטה.
תמונה :38מצעד מחאה
בלייפהיים למען עלייה
חופשית לארץ ישראל .אני
בשורה
רביעי
צועד
הרחוקה )מסומן בחץ(.
בחצי השני של נובמבר 1947גבר המתח בציבור היהודי בעולם בכלל ובמחנות העקורים בפרט,
וזאת לקראת ה 29-לחודש ,בו היתה צריכה ליפול החלטה בעצרת האומות המאוחדות על גורל
ארץ ישראל .העצרת היתה צריכה להכריע בין שתי הצעות ,האחת להמשיך את שלטון המנדט
הבריטי הפרו ערבי ,והשנייה לחלק את הארץ בין היהודים לערבים .ההנהגה היהודית בראשותו
של דוד בן גוריון נאבקה קשות כדי שתוכנית החלוקה תתקבל ,ואיתה גם ההכרה במדינה יהודית.
כל המדינות הערביות ואלה שתמכו בהן ,התנגדו בתוקף לחלוקה .גם בין היהודים היו מפלגות
שהתנגדו לחלוקה .בין אלו בלטו ה'רוויזיוניסטים' בראשות מנחם בגין ,ו'אחדות העבודה'
בראשות יצחק טבנקין ,שהיה גם מנהיג הקיבוץ המאוחד ותנועת 'דרור-החלוץ' .בסוף השבוע של
ה 28-29-בנובמבר התקיים כנס רב משתתפים של פעילי תנועה זו במחנה מבודד .גם אני הוזמנתי
והשתתפתי בכנס זה .חלק ניכר מההרצאות עסקו בהתנגדות התנועה לחלוקת הארץ ,ועלתה בהן
52
התקווה שלא יושג הרוב הדרוש להצעת החלוקה .ההרצאות נמשכו עד מאוחר בלילה של מוצאי
שבת ,כלומר במקביל להצבעה בעצרת .אנו לא ידענו מה הוחלט מאחר ובמחנה לא היה רדיו ,ואיש
גם לא טרח לספר לנו )כנראה בכוונה( שהעצרת החליטה ברוב קולות על חלוקת הארץ והקמת
מדינה יהודית בחלק משטח ארץ ישראל.
ביום ראשון בבוקר חזרתי ללייפהיים .לקראתי יצא אבא כשהוא קורן משמחה ,ובישר לי שכל
הלילה חגגו ההמונים ורקדו ברחובות המחנה .אני הגבתי בקרירות שכן באתי לאחר יומיים בהם
מילאו את ראשי בספקות על נכונות ההחלטה ,ושאלתי" :מה השמחה?" .אבא בדרכו האופיינית
ענה לי בנועם" :בני ,כשכל העם חוגג ,אל לך לפרוש מהכלל" .אכן ,ההחלטה על הקמת מדינה
יהודית הפיחה תקווה גדולה ורוממות רוח אצל דרי המחנות .במהרה העיבו על השמחה הידיעות
על התקפות הערבים כנגד ישובים ודרכים בארץ.
בחמישה בדצמבר 1947הגיע למחנה שליח מארגון ההגנה והזמין את תושבי המחנה הצעירים
לאסיפה באולם האירועים .באסיפה הודיע השליח על מבצע גיוס מוגבל להגנה של מתנדבים
צעירים שגילם עד ) 35גיוס חוץ לארץ -גח"ל( .לאחר שהוסברה מטרת הגיוס וניתנו תשובות
לשאלות ,התבקשו המתנדבים להרים ידם .מתוך עשרות הנוכחים באולם רק אחדים הרימו יד
ושבתאי ואני ביניהם .עם הרישום קיבלנו הנחיות לקראת יציאה למחנה אימונים ,אשר המשכו
עלייה ארצה .כעבור 3-4ימים הגיעה למחנה משאית כדי לאסוף את המתנדבים .רבים מתושבי
המחנה באו לברך אותנו ולהיפרד .גם אבא ברך אותנו על החלטתנו העצמאית ,ונפרד מאיתנו
בחום ובתקווה שבקרוב ניפגש בארץ ישראל .חברי שייקה ברנר נפרד ממני בדמעות בעיניים ואמר
שהוא מקנא בי על החלטתי האמיצה )הוא נשאר בגרמניה עם הוריו ,נרשם בהמשך ללימודי
הכימיה באוניברסיטת ארלנגן וגר עד היום בגרמניה .תקופה מסוימת הוא שימש כנספח מדעי
בשגרירות גרמניה בישראל ,ובהמשך גם כראש הקהילה היהודית בברלין(.
אחרי מספר שעות נסיעה הגענו למקום מבודד בהרי האלפים שבדרום גרמניה )טייכהוף?( .כאן
בקרחת יער עמדו מספר צריפי עץ ששימשו כמחנה האימונים .כמונו הגיעו למקום מגויסים
נוספים מרחבי גרמניה .מפקד המחנה -פומה ,איש הגנה מהארץ שכונה על ידינו פונקה ,הסביר
לנו בעברית מתובלת ביידיש עילגת על המשטר במקום ועל תוכנית האימונים .עוזרו -סיומה,
מקיבוץ בית השיטה ,איש כבן 40ויותר ,ממוצא רוסי ובעל חוש הומור נהדר ,מילא את התפקיד
של הרס"פ ,כלומר הטיפול בצד המשקי של המחנה .האימונים היו אמנם אינטנסיביים ונמשכו
רוב שעות היום ,אך האווירה היתה טובה וביטויה היה בערבים מלאי שירה והומור .בין החברים
בחדר שלנו היו שני בחורים ששרדו את מחנות הריכוז .השניים היו מעלים מידי פעם זיכרונות
מרים ,אבל ברוח היתולית .במיוחד זכור לי בחור יליד יוון בשם זיימי )חיים( שהפליא בסיפוריו.
באחד הלילות נערך טקס ההשבעה להגנה .תחת כיפת השמיים ,על שולחן ארוך ,מכוסה במפה
ירוקה ,הונח ספר תנ"ך ולידו אקדח .בצד עמד דגל כחול-לבן .אנחנו עמדנו במסדר במרחק של כ-
20מטר ,והמפקד פומה קרא לנו אחד אחד .כל איש בתורו צעד בין שורות לפידים מימין ומשמאל
אל עבר השולחן ,הניח ידו על ספר התנ"ך וקרא את מילות השבועה .צמרמורת ההתרגשות
שהרגשתי אז עוברת בי גם כעת ,כאשר אני מעלה בזיכרוני את המעמד ההוא )את פומה פגשתי
פעם נוספת בשנות השבעים כאשר התנדבתי למשמר האזרחי בגבעתיים .הפגישה היתה במקלט
ששימש כמשרד הג"א .פומה היה מפקד הג"א והמשמר האזרחי המקומי .הזכרתי לו את טקס
53
ההשבעה בגרמניה והוא ענה לי במילים אלה " :השבעתי קודם מספר מחזורי טירונים בארץ ,אך
הטקס ההוא ריגש אותי במיוחד ,ואני זוכר אותו עד היום"(.
בדרכי ההעפלה לארץ ישראל
באחד מימי פברואר עלינו על משאיות מכוסות ברזנט ,ולאחר נסיעת לילה ארוכה מאוד הגענו
למחנה אוהלים בלב יער ,אי שם בדרום צרפת .במקום נידח זה התעכבנו כשלשה שבועות בהמתנה
לעלייה לארץ .בהגיע היום הנכסף ) ,(10.3.1948שמנו תרמילנו על גבינו ,ובלילה חשוך מאוד צעדנו
מספר קילומטרים עד שהגענו למצוק בגובה עשרות מטרים ,שהתנשא מעל חוף שומם .בהגיע תורי
לרדת לחוף ,חיבקה אותי יד נעלמה וכיוונה אותי לשביל אלכסוני צר ,תוך כדי לחישה 'מהר ,מהר'.
בשל התרמיל הכבד והשיפוע התלול ,עפתי כלפי מטה כשהרגליים בקושי נוגעות בקרקע .לפתע
תפסו אותי שתי ידיים חזקות שכיוונו אותי לשביל בכיוון הנגדי של המתלול .אחרי כמה סיבובים
כאלה בשביל ה'נחש' המסוכן הגעתי לחוף .כאן המתינו כמה סירות גומי שהובילו אותנו לספינה
שעגנה במרחק מה מהחוף .עלינו במהירות על סיפונה ,ומיד נצטווינו לרדת לבטן האוניה ולעלות
על הדרגשים הצפופים כדי לשחרר את המעבר הצר ביניהם .כל המבצע עבר בשקט ובמהירות,
ולפני עלות השחר הספינה עזבה את המקום .כעבור יומיים ,עצרה הספינה בלב ים ,מול חופי
איטליה ,ואחרי המתנה ממושכת פקדו עלינו לעלות לסיפון עם התרמילים כדי לעבור לספינה
אחרת .כשעלינו על סיפון האוניה השנייה ,נדרשנו לרדת במהירות בסולם לבטן האוניה ולהשתחל
לתוך ה'כלובים' ,כדי לפנות את המעברים הצרים עבור הבאים אחרינו .הספינה הזו ,שקבלה
בהמשך את הכינוי יחיעם )תמונה ,(39היתה בנויה מעץ ,ויועדה ככל הנראה להובלות משאות
בנהרות .כדי לאכסן בה כמה שיותר מעפילים ,מולא כל החלל שמתחת לסיפון במבנה "מגורים"
קל מעץ ,כולו משטחים משטחים בשלוש עד ארבע קומות ,עם רווח של כחצי מטר בין קומה
לקומה ,ועם מחיצות עץ במרווחים של כ 60-ס"מ בין מחיצה למחיצה .בתוך כל 'כלוב' צר שנוצר
בין המחיצות התמקמו שני אנשים צמודים זה לצד זה .כדי להסתובב לצד השני היה על אחד
מהשניים להשתחל החוצה ולחזור ,כאשר שניהם שכובים על הצד השני .למזלי חלקתי את יצועי
עם שבתאי .שנינו היינו רזים ,ואת משמרות החלפת הצד קיימנו בתיאום מלא וברוח טובה.
תמונה :39ספינת המעפילים יחיעם בה הפלגנו לארץ ישראל .משמאל מפת מסלול ההפלגה.
התמונות נלקחו מתוך אתר האינטרנט של עמותת חיל הים .אנו הצטרפנו ליחיעם לאחר יומיים
של הפלגה באוניה אחרת .פרטים נוספים על הספינה ומסעה נתונים בנספח 3שנלקח כמות
שהוא מאתר עמותת חיל הים.
54
הספינה היתה מוסווית כמובילת משא ועל כן הרשו לנו לעלות לסיפון ,כדי לשאוף אוויר צח ,רק
בלילות .השהייה בבטן האוניה במהלך היום היתה קשה בשל החום והמחנק .אחרי שעברנו את
סיציליה ,ושטנו מזרחה בים הפתוח ,נקלענו לסערה עזה .רב החובל האיטלקי שינה כיוון כדי
למצוא מסתור מפני הסופה באחד הנמלים בסיציליה .העגינה הממושכת עד שוך הסערה ,ועליית
אנשים על הסיפון עקב החום הכבד והמחנק ,עוררו את חשדם של האנגלים שבלשו אחרי ספינות
המעפילים בעזרת סוכניהם ומטוסי הסיור שלהם .האנגלים המשיכו ועקבו אחרי הספינה גם
בהמשך השיט .לאחר שהסערה נרגעה המשכנו בהפלגה .לאחר יומיים נקלענו לסערה נוספת סמוך
לכרתים .הסערה סיכנה את הספינה הרעועה ,ורב החובל מצא מסתור במפרץ ליד כפר קטן .לאחר
שעתיים במפרץ הופיעו שוטרים מקומיים .רב החובל הרים במהירות את העוגן והתרחק במלוא
הקיטור ,כאשר אחד השוטרים יורה מספר יריות )אחרינו או באוויר?( .המשכנו במסענו בים
הסוער ,דבר שגרם למחלת ים לרבים מאלה שטרם חלו עד כה.
היות וההעפלה היתה חלק חשוב במאבק על זכות העלייה לארץ ,נהגו המעפילים ברוב הספינות,
ובעיקר בגדולות שבהן ,להתנגד בכוח לפינוי לאניות הגירוש הבריטיות ,ולנהל מאבק אלים כנגד
החיילים הבריטים .אנו כמתנדבים המגויסים להגנה ,דרשנו ממפקד הספינה הישראלי שיארגן
ויכין אותנו למפגש הזה עם הבריטים ,כאשר יגיע .המפקד בדק בקשר האלחוטי את הנושא עם
המפקדה בארץ וזו הורתה לו מפורשות שלא לנהל מאבק אלים שיסכן את הספינה הרעועה ואת
המשפחות הרבות עם הילדים והזקנים .ההוראה הזו היתה למורת רוחנו ,והמיליטנטים שבינינו,
ושבתאי בראשם ,התנגדו לה בתוקף .כדי לנטרלם הטיל עליהם המפקד תפקידים שונים ,כולל
שמירה על מחסן המצרכים .ואכן ,הם שמרו היטב ,כך שזולתם ,אף אחד לא "יסחוב" דבר.
לשיפור מצב הרוח החלטנו ,קבוצת חברים מהמגויסים ,לערוך באחד הימים מסיבה .השומרים
"ארגנו" מהמחסן שפע של תאנים מיובשות ,שהיה ַמטעם נדיר בשבילנו באותם ימים .אני שבמשך
השבועיים האחרונים הייתי מהבודדים שלא חלו במחלת ים ,חטפתי שלשול מזלילת התאנים,
ומיד לאחר מכן -מחלת ים שגרמה לי להקיא את נשמתי במשך כמה ימים .מאז אני מתעב תאנים
מיובשות.
כאשר התקרבנו לחופי ישראל ,שודר אלינו באלחוט שם הספינה ' -יחיעם' ,לציון עמידת הגבורה
של קיבוץ יחיעם במצור ,ולזכר 47הלוחמים שנפלו יום או יומיים לפני כן )ב ,(26.3.1948-בשיירה
שנועדה לפרוץ לקיבוץ הנצור.
הלילה ה 20-למסע הימי התחיל באווירה אופטימית ,עם הודעת רב החובל שאנו קרבים לחופי
הארץ ולסוף המסע .השמחה המוקדמת הסתיימה אחרי חצות ,כאשר שלוש אניות מלחמה
בריטיות ענקיות הגיחו מולנו מתוך החשכה .אחת חסמה את נתיב ההפלגה מקדימה ושתיים
נצמדו אל הספינה הקטנה משני צדדיה .גלי הים טלטלו את הספינה ,ומדי פעם נשמע רעש של
שבירת מעקה או קרשי העץ של הסיפון ,תוצאה של המגע בין אוניות המלחמה לספינה הרעועה.
רב החובל ניהל קרב מילולי ברמקול עם המפקד האנגלי בטענה שהוא עצר אותנו מחוץ למים
הטריטוריאליים ,בניגוד לחוק הבינלאומי ,והספינה בכלל מובילה רק סחורות .כל הטענות לא
עזרו ואחרי כשעה התחדש השייט בליווי "כבוד" צמוד של שלוש המשחתות .לקראת בוקר ה29-
במרץ ,1948הגענו אל מול חיפה ,ועצרנו במרחק מה מהנמל .עם שחר הורשינו לראשונה מאז
תחילת ההפלגה לעלות באור יום על הסיפון .בעיניים כלות ובלב דואב ראינו מרחוק את הכרמל
ואת ארץ חלומותינו ,אליה לא נבוא ....לימים ,כאשר חזרתי לפסל בעץ ובקרמיקה ,נזכרתי באותו
55
אירוע בנמל חיפה ומצאתי שותפות גורל עם משה רבנו .גם הוא לא זכה להגיע לארץ הנכספת!
הרגשתי שאני מבין ומזדהה עם תחושתו בעומדו על הר נבו ,ותחושה זו הביאה אותי לפסל את
דמותו.
ספינתנו נקשרה לאונית גירוש בריטית שהמתינה במקום כדי להעביר אותנו לקפריסין .חיילים
וחיילות ,מצוידים באלות ,עלו על הסיפון והחלו לגרור אותנו לאונית הגירוש ,כאשר אנו מתנגדים
פסיבית וקוראים קריאות גנאי בנוסחֶ " :בוין-היטלר" .אותנו הצעירים העבירו ראשונים ,כנראה
מחשש להתנגדות אקטיבית .במשך השעות של העברת המעפילים לאניית הגרוש ישבנו על הסיפון
ובגרון חנוק שרנו שירי תוגה וגעגועים לארץ חלומותינו .אני אישית נשאתי בליבי געגועים לארץ
ישראל מימי הילדות ב'חדר' ,דרך נדודיי בסיביר הרחוקה ובארצות אירופה ההרוסה ,ולאורך כל
דרכי ההעפלה הארוכות והקשות ,והנה על סף ההשגה של היעד הנכסף שוב חוזרים הנדודים ,עד
מתי? אלה היו בודאי גם המחשבות בראשו של שבתאי ובראשם של חברינו הרבים לצרה.
במחנה המעצר בקפריסין
יום לאחר שנתפסנו ע"י הבריטים הגענו לנמל פמגוסטה בקפריסין .מאונית הגרוש הועברנו
למשאיות ,תוך כדי שאנו צועקים " ֶבוין-היטלר" אל עבר האנגלים ובנוכחות קהל קפריסאי בנמל.
אחרי נסיעה קצרה הוכנסנו אל תוך מחנה מעצר גדול על שפת הים ,מאחורי גדרות תיל ומגדלי
שמירה ,כיאה ל"פושעים" שהעזו להתגנב לארץ ישראל .שטח המחנה הגדול חולק בין שלושה
מחנות משנה ,63 ,62 ,61 -ללא הפרדה ביניהם .סה"כ שהו בהם אז כ 20,000-יהודים מארצות
שונות .המגורים היו באוהלים )תמונה ,(40בעוד שבצריפים שבמחנות ,חלקם בנויים מפח גלי,
שכנו המוסדות של המחנות .המחנה כולו נוהל אוטונומית על ידי המגורשים היהודים והיתה בו
מזכירות משותפת .בניהול המחנה ובתפקודו השוטף הועסקו חלק מיושביו ,אשר גם קבלו שכר
מסוים מהסוכנות היהודית עבור עבודה זו .לפי אמנה בינלאומית ,האנגלים נכנסו יום יום למחנה
אך ורק לשם הבאת מצרכי מזון והוצאת האשפה .המזון שסופק ע"י האנגלים היה בהתאם לתקן
הסטנדרטי הדל לשבויי מלחמה .הסוכנות היהודית שדאגה לעצורים במחנות יחד עם ארגון ההגנה
החשאי ,סיפקה מצרכים חיוניים נוספים.
תמונה :40שבתאי ואני על רקע האוהל
שלנו במחנה המעצר בקפריסין.
מבחינה חברתית ,רוב העצורים ובעיקר הצעירים שבהם ,היו מאורגנים בקבוצות או בקיבוצים של
התנועות והמפלגות השונות אליהן השתייכו בעבר .שבתאי ואני היינו חלק מהקומונה של
המגויסים ,חברי תנועת דרור .בקומונה זו היה רוב של בנים ורק מעט בנות.
56
הביקוש לתעסוקה במחנה היה עצום ,בין השאר בשל הצורך בפעילות כנגד השעמום והבטלה
היומיומיים .לנו כקבוצה היקצו במשך הזמן שתי מישרות :אחראי על חלוקת הנפט לבישול,
וקופאי בקנטינה שפעלה משעה שתיים עד שבע בערב .החברים בקומונה הטילו עלי את תפקיד
הקופאי .את הכסף שגביתי כל יום מלקוחות הקנטינה ,ואת פנקס הקבלות ,הייתי מביא בערב
למנהל החשבונות -מעפיל מבוגר למדי שהגיע מרומניה וגר באוהל גדול עם אשתו ומשפחה נוספת.
את הבקרים הקדשתי ללימודים .במחנה פעלה שלוחה של 'סמינר רוטנברג' שמשכנו בחיפה,
ותפקידו כאן היה לספק השכלה לעולים .בראש השלוחה עמד דר' נוי )נוימן( ועימו צוות מורים
מהארץ .נרשמתי ללמודים ברמת המתקדמים בעברית ,ספרות והיסטוריה .הלימודים היו
מעניינים וברמה מעולה והתנהלו כולם בעברית .לצוות הארצישראלי היה מסופח מורה לזמרה -
מאיר נוימן ,מעפיל בעצמו שהפליא בנגינתו באקורדיון .מאיר ששרד את המלחמה ברוסיה ואף
נלחם כחייל בצבא הרוסי ,התגלגל למחנה כמעפיל .פה זימן לו הגורל למצוא את אחיו -מנהל
הסמינר דר' נוי .לימים היה מאיר נוימן )נוי( משתתף קבוע בתוכניות המוזיקליות של קול ישראל
ברדיו.
בין עצורי המחנה היו כאמור אנשים מארצות שונות ,אך הרוב היו מעפילים מרומניה שהגיעו
בינואר 1948בשתי ספינות ענק -פאן יורק )'קיבוץ גלויות'( ופאן קרסצ'נט )'עצמאות'( ,סה"כ כ-
15,000מעפילים .בין אלה היו גם אנשי עט ותיאטרון ,ולכן לא מפתיע שכאשר הגענו למחנה ,פעל
בו כבר תיאטרון בשפת היידיש .כמובן שלא החמצנו אף הצגה במשך שהותנו במחנה .המנהל
הרוחני של התיאטרון היה הסופר יצחק פנר והבמאי היה מנחם זָנד .בין השחקנים בלט זוג צעיר -
לצה ומשה שמוקלר .משה היה שחקן בינוני ופעיל בצד הארגוני של התיאטרון ,בעוד שמלצה
ָמ ָ
לצה החלה דרכה בתור
היתה צעירה יפיפייה ,שחקנית נפלאה והפרימדונה של התיאטרוןָ .מ ָ
סטטיסטית באחת ההצגות שהועלה במחנה ,ולדבריה" ,חיידק" הבמה נדבק בה מאותו רגע.
ערב אחד ,בעודי משוחח עם מנהל החשבונות הרומני בעניין הקופה ,נעמדה לידינו אשה מבוגרת,
שותפתו לאוהל של מנהל החשבונות .לאחר שהקשיבה בשקט לשיחה היא פנתה אלי ושאלה:
"מאיפה אתה?" ניחשתי שהיא בודאי מרומניה ועניתי לה שאני מפולין .בכך חשבתי שסקרנותה
תבוא לידי סיפוק ,אך היא המשיכה ושאלה" :איפה בפולין?" ,עניתי ממרכז פולין ,חבל לובלין.
היא לא הסתפקה גם בתשובה זו ואמרה לי "היידיש שלך מוכרת לי מאוד" .סוף 'החקירה' שלה
הוביל לכך שהיא ילידת קראסנוברוד ,מכירה את אבי ,ואפילו קרובה רחוקה של המשפחה.
הסתבר שלפני שנים רבות היא התחתנה ועברה עם בעלה לעיר צ'רנוביץ שברומניה .כעת היא
לצה שמוקלר וחתנה -משה ,שחקני התיאטרון .בסוף השיחה
אלמנה ונמצאת כאן עם בתה ָ -מ ָ
היא הציעה לי ולשבתאי עזרה בבישול או בכל דבר אחר שנבקש .בהמשך הזמן ,הכרנו דרכה את
בני הזוג שמוקלר ואת הבמאי מנחם זָנד ,איתם התיידדנו .באחד הטיולים המשותפים במחנה
אמרה לי ָמ ָ
לצה" :יצחק ,אתה תראה ,אני עוד אשחק בהבימה" .על כך הערתי לה" :אם כך ,אז
לצה
אולי תלמדי קודם קצת עברית!" ,דבר שהיא לא מצאה כנחוץ לעשותו במחנה .בארץ החלה ָמ ָ
את דרכה הבימתית בלהקה מאולתרת ביידיש ,בה הופיעה עם בעלה .לאחר כשנתיים התקבלה
לתיאטרון הבימה ,והתגלתה לציבור כשחקנית הדגולה -מרים זוהר )בשנת 1987זכתה בפרס
ישראל לאומנות המשחק על הבמה .כשנשאלה באחד הראיונות האם התרגשה לקבל את הפרס,
ענתה" :תאר לעצמך שכילדה שחלמה רק על פרוסת לחם ליום הבא ,איזו התרגשות היתה בשבילי
לקבל את פרס ישראל"(.
57
בינתיים קיבלנו עדכונים מהמשפחה; הסתבר שאבא נמצא בארץ .הוא הגיע באביב ישר מגרמניה
עם אשרה )סרטיפיקט( שאברהם השיג עבורו .חנצ'ה ודוד הגיעו זמן מה אחריו; הם התחתנו
במחנה בקפריסין ,ועלו לארץ כאשר הגיע תורם לפי מכסת השחרורים .אברהם וטובה עזרו להם
להשיג דירה בדמי מפתח בלב תל אביב ולהסתדר בביתם החדש .בכל תקופת מעצרינו בקפריסין
אבא שלח לנו מכתבים מעודדים בצירוף קטעי עיתונות מעניינים.
עדכונים על הנעשה בארץ קיבלנו מידי יום ביומו גם באמצעות רמקול מאולתר שהוקם על מגדל
מזכירות המחנה .עקבנו בדריכות ובחרדה אחרי הקרבות העקובים מדם בישובים השונים ובדרך
לירושלים הנצורה .הכרזת המדינה ב 15-במאי 1948וסיום המנדט הבריטי ,הפיחו בנו תקווה
שהנה מתקרב סיום השבי ,ובקרוב נעלה חופשיים לארצנו ולמדינתנו ,חלום הדורות )תמונה .(41
תמונה :41ממתינים ליציאה מהמחנה בקפריסין .בתמונה השמאלית אני עומד שני מימין
ושבתאי שני משמאל .בתמונה הימנית אני עומד ראשון מימין ושבתאי כורע באמצע.
לצערנו ,השמחה היתה מוקדמת ,ובמהרה התבשרנו שממשלת בריטניה ,התומכת בערבים ,אוסרת
על גברים יהודיים בני ,17-50הכשרים לשרות צבאי ,לעלות לארץ .מידי שבועיים הורשו רק כמה
מאות נשים ,זקנים וילדים לצאת משער המחנה אל הנמל )תמונה ,(42שם אוניה ישראלית הובילה
אותם אל החופש המיוחל בארץ .כמובן שהסוכנות היהודית וההגנה פעלו בכל דרך אפשרית
במטרה להוציא אנשים היכולים ומשתוקקים להצטרף לכוח העברי הלוחם במלחמת העצמאות
הגורלית .במחנה עצמו הוקם צוות מומחים שחיבל תחבולות כנגד ההגבלות הבריטיות ,ותכנן
כיצד להוציא כמה שיותר צעירים מהמחנה .כך לדוגמא ,לקראת אחד מימי השחרור מהמחנה
הולבשו גברים כשרים למלחמה כנשים וכזקנים .לאלה שהולבשו כזקנים הודבק גם זקן שיבה.
כאשר החלה השיירה לעבור את שער המחנה החלו האנגלים לחשוד שריבוי הזקנים והנשים איננו
אמיתי ,והחמירו לפתע את הבדיקות .סרג'נט )סמל( ג'ינג'י מה"כלניות" בדק בלא פשרות כל פריט
לבוש ,תלש זקנים כדי לבדוק אם הם מודבקים ,ומשך ומישש בבגדי ה"נשים" .כאשר התברר
שרוב היוצאים נפסלים בבדיקות התחלנו אנו ,מאות המעפילים הצובאים על הגדר והשער מהצד
הפנימי של המחנה ,להשליך אבנים ובקבוקים על החיילים וצוות הבדיקה .החיילים דרכו את
נשקם בתנוחה קרבית מאיימת ,אולם אנו לא נרתענו .צוות הבדיקה סגר את השער בחופזה
ונמלט .קצין בכיר הופיע ופקד על החיילים להימנע מירי .רק כרבע ממכסת היוצאים הגיעו באותו
אירוע לאוניה שבחוף והפליגו לארץ.
58
תמונה :42בשער מחנה
המעצר בקפריסין באחד מימי
העלייה לארץ ישראל .מעבר
הנותרים.
עומדים
לגדר
במסגרת התחבולות כנגד
ההגבלות הבריטיות ליציאה
מהמחנה ולעלייה לארץ ,היו
כאלה שהיו שמים עצמם
"חולים" ואז היו מועברים
ל"טיפול" בארץ.
צילום מיולי .1948
המשלוח הבא היה אמור לצאת לאחר כשבועיים )יולי .(1948לקראתו ,הוכנה לי תעודה מזויפת
של נער בן ,15יליד .1933התעודה המזויפת היתה על בסיס תעודה קיימת של אישה בעלת שם
הונגרי ,ואני אמצתי את שמה .לקראת היציאה לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה נערית מתאימה,
התגלחתי היטב ,ו ַספר סידר לי תספורת "ילדותית" .למרות שהייתי בן ,23שבתאי היה בטוח
שאני עובר את הביקורת והציע שאקח בתרמיל גם את רוב החפצים שלו ,והוא עצמו ינסה לברוח
דרך הים או במנהרה חפורה .הגיע יום היציאה ולמרבה הפלא ,הביקורת בשער היתה שטחית,
כמעט ללא פסילות .יחד עם ברי המזל האחרים הגעתי במשאית לנמל פמגוסטה ,סמוך לאוניה.
עם הירידה מהמשאית התבררה התרמית; הורו לנו למסור את התרמילים ולעמוד בצד .צמד
אנגלים ערך ביקורת נוספת ומי שנראה להם "אמיתי בגילו" הופנה לכיוון האוניה ,בעוד שכל
החשודים כמזויפים ,ואני ביניהם ,הופנו למגרש מגודר ושמור .חשופים תחת השמש הקופחת של
חודש יולי ,ללא אוכל ומים ,ישבנו שעות בהמתנה בלי לדעת למה ומדוע .בצהרים הופיע ג'נטלמן
אנגלי מבוגר ,כשעל אפו משקפיים מוזהבים בעלי עדשות עבות ללא מסגרת .האיש בחן אותנו אחד
אחד והורה לחיילים לאן להוביל כל מי שנבדק .בהגיע תורי הוא קירב את משקפיו לכדי
סנטימטרים בודדים מפניי ומישש באצבעותיו את סנטרי כדי לבדוק סימני זיפים .מאז הגילוח
היסודי שעשיתי בשעה שש בבוקר כבר החלו לבצבץ זיפים ,דבר שהסגיר את "פשעי" .בסופו של
יום שהחל בתקווה ,חזרתי יחד עם עשרות מאוכזבים באחת המשאיות הצבאיות אל המחנה.
התרמיל שבו היו הבגדים שלי ושל שבתאי "עלה" לארץ בלעדיי ,ואנו נותרנו רק עם בגדי הקיץ
שעל גופנו )את התרמיל מצאתי כשעליתי לארץ ,כאשר רוב החפצים שהיו בו נגנבו(.
לשמירת המורל עזרו לנו מעתה תעסוקות ופעילויות שונות; בצד המשך עבודתי בקנטינה
והלימודים בסמינר ,פיסלתי באבן מקומית רכה ,וזאת בעזרת כלים פרימיטיביים שהשגתי )תמונה
.(43שבתאי וחברו נוח )תמונה (44בנו מחרטה שבעזרתה הם ייצרו כלים וקישוטים עגולים ויפים,
וגם אני נעזרתי בה לעבודותיי .בין שאר התעסוקות ,הספקתי גם להשתתף בקורס הנהלת
חשבונות שהעביר בהתנדבות אחד מהמעפילים ,רואה חשבון במקצועו.
59
תמונה :43צילום התבליט שהכנתי מאבן רכה במחנה
המעצר בקפריסין .התבליט ,לו קראתי "בת ציון
השבויה" ,מתאר היטב את תחושתנו במחנה .התבליט
תלוי היום בסלון ביתו של בני אבי בירושלים.
תמונה :44לאחר החתונה של נוח בקפריסין .אני עומד
שלישי משמאל ,לימיני נוח .כורעים באמצע שבתאי
ואשתו של נוח -פאניה .כורע מימין -משה ורשניטר,
לימים משה נוי חבר קיבוץ לוחמי הגטאות.
בימים מסוימים ,היו פותחים שער יציאה לשפת הים בשעות שלפני הצהרים .יציאות אלה נוצלו
על ידינו לאימוני שחייה ,וזאת מתוך כוונה לתכנן בריחה בדרך זו )תמונה .(45למעשה ,הים שימש
כל העת כנתיב בריחה לשחיינים מעולים .כאשר אוניה ישראלית המתינה בנמל פמגוסטה המרוחק
כמה קילומטרים מאיתנו ,היו אלה שבטחו בכושרם זוחלים בלילה מתחת לגדר ומגיעים לאחר
שחייה ממושכת לאוניה הממתינה .שם ,במענה לסיסמא מוסכמת מראש ,היו מועלים על הספון.
תמונה :45צילום מכיוון הים של
מחנה המעצר בקפריסין .שוחות
בים -גולדי עליאש וחברתה.
צילום מיולי .1948
בערבים ,ובמיוחד בלילות שבת וחגים ,היינו משתתפים במפגשי תרבות בקיבוץ ,אותם הנחה
מרדכי נאור -שליח התנועה מהארץ .במפגשים אלה שמענו הרצאות על הנעשה בארץ ,למדנו
שירים ועסקנו גם בפעילות בחוג הדרמה .בעיצומם של הקרבות העזים בארץ זכינו גם להופעה של
להקת הפלמ"ח ' -הצ'יזבטרון' ,שהביאה לנו משב רוח מרענן ועידוד רב .הופעתה של שושנה
דמארי באותו קיץ היתה לערב של חג והתרגשות עילאית.
60
הקיץ הסתיים ,ראש השנה הגיע )תמונה ,(46ואיתו החלו לנשוב רוחות הסתיו הקרירות .לרשותנו
היו רק בגדי קיץ קלים ,ולכן נאלצנו לאלתר בגדים חמים .במחנה היו אוהלים עזובים ,חלקם
מברזנט דק יחסית .בעזרת תופרות מתנדבות זכינו לחליפות ברזנט מחויטות שהצילו אותנו ,כמו
גם רבים אחרים ,מהקור והגשם החורפיים.
תמונה :46כרטיסי ברכה לשנה החדשה שעוצבו במחנה המעצר בקפריסין .בשני הכרטיסים
מצד ימין -מראה המחנה ,מצד שמאל -ציור המחנה או ציור של גדר תייל ותמונות שבתאי
ואנכי.
מהארץ החלו להגיע ידיעות מעודדות על מבצעים צבאיים מוצלחים וניצחונות בחזיתות השונות.
אלה מילאו אותנו שמחה ,אולם גם תסכול על כך שאנו ,שהתנדבנו לעזור במלחמה הזאת ,תקועים
במעצר בחוסר מעש .רק בסוף ינואר 1949התבשרנו על שחרורינו הקרוב מהמחנות .תוך זמן קצר
התרוקנו המחנות מהאלפים שעדיין שהו בהם ,כאשר שתי אניות המעפילים לשעבר ' -קיבוץ
גלויות' )פאן יורק( ו'עצמאות' )פאן קרסצ'נט( מפליגות הלוך וחזור בין פמגוסטה לחיפה ועל סיפונן
המעפילים לישראל .תורנו הנכסף הגיע בתחילת פברואר; ב 4.2.1949-הונפקה לנו במחנה תעודת
עולה )תמונה ,(47וב ,9.2.1949-עשרה וחצי חודשים לאחר שאניית המעפילים שלנו נתפסה בדרכה
לישראל ,הגענו לנמל חיפה על סיפון האוניה 'עצמאות' .כאשר ירדנו ,שבתאי ואני ,בכבש האוניה
יד ביד ,התגשם החלום אליו שאפנו ואותו נשאנו בליבנו מילדותינו בעיירה ,דרך יערות סיביר
והנדודים באירופה ,בים ,בשבי ,שנים ארוכות כל כך ,הוי כמה ארוכות ....המשפט החגיגי הראשון
שאמר לי שבתאי בהתרגשות ,כאשר דרכו רגלינו על אדמת הארץ ,היה" :מעכשיו אנחנו מדברים
בינינו רק עברית".
61
תמונה :47דפים מתעודת העולה שקבלתי בקפריסין לקראת העלייה לארץ ,ואישור העלייה
שקבלתי שנים מאוחר יותר .בתעודת העולה נרשם לראשונה שם המשפחה 'בורג' ,אל אף ששם
המשפחה המקורי היה 'בורק' .באשור העלייה רשום שם האוניה איתה הגעתי מקפריסין לארץ
ותאריך העלייה המדויק.
62
ג.
החלום מתגשם -הגענו לארץ ישראל
ימים ראשונים בארץ ישראל
על הרציף בנמל חיפה עמדו משאיות כדי להוביל את העולים ליעדים השונים .אנשים שהצהירו על
הצטרפותם לקיבוץ הופנו למשאית מתאימה .אנחנו הצהרנו על רצוננו לשרת בצבא ,והופנינו
למשאית שהובילה אותנו ,יחד עם רבים מהעולים ,לבסיס הקליטה בבית-ליד שליד נתניה .למחרת
עברנו בדיקות רפואיות לקביעת כושר .גיוסו של שבתאי נדחה בשנה מאחר והיה לו רשרוש בלב
מלידה ,ובשאלון הרפואי הוא רשם שאמו מתה ממחלת לב .שבתאי נסע לתל אביב למשפחה ואני
נותרתי במחנה .קבלתי סיווג של כושר קרבי מלא ,ובמשך שלושת הימים הבאים עברתי תהליך
חיול וקבלתי מדי צבא .לפני צאתי למחנה אימונים ,קבלתי ארבעה ימי חופשה להיות עם
המשפחה .גאה במדי הצבא הגעתי לרחוב הקישון מס' 8בתל אביב ,וכאן פגשתי בהתרגשות רבה
את אבא ,חנצ'ה ודוד ,מהם נפרדתי עוד בגרמניה .את חנצ'ה ודוד מצאתי חובקים בן בכור -
אביגדור ,שהיה אז בן חודשיים )תמונות .(48-49כעת זכינו שבתאי ואני למסור לאבא ולחנצ'ה את
עבודות האבן שהכנו בקפריסין כמתנות )תמונות .(43,50
תמונה :49אבא ונכדו אביגדור.
תמונה :48חנצ'ה ואביגדור.
התמונה צולמה ב.9.1.1949-
תמונה :50עבודות האבן שפיסלתי
כמתנות בעזרתו של שבתאי "החרט".
הפמוטים הם מתנת החתונה לחנצ'ה
ודוד משבתאי וממני .את העבודה
השנייה פיסלתי כמתנה לאבא אחרי
הכרזת המדינה ועליה חרטתי את
הפסוק מתפילתו היום יומית
שהתגשמה" :אור חדש על ציון
תאיר."...
63
אחינו אברהם ,אותו זכרתי רק במעורפל מלפני 20שנה ,וטובה אישתו ,ממנה נפרדתי לפני כ15-
שנה ,קיבלו אותי ואת שבתאי בשמחה ודאגו להנעים את ימינו הראשונים בארץ .בין השאר הם
לקחו אותנו להצגות תיאטרון ב'הבימה' וב'האוהל' .בהצגה 'בערבות הנגב' של יגאל מוסינזון
שצ'צ'ין .אחרי ההצגה נגשנו אליו
ב'הבימה' שיחק גם מרדכי בר )מוניק( ,מדריך הקיבוץ שלנו ב ֶ
שבתאי ואני מאחורי הקלעים לפגישה מרגשת במיוחד.
שרות צבאי
בתום ארבעת ימי החופשה ,חזרתי לבית-ליד ,ומשם הועברתי ,יחד עם מגויסים "טריים" כמוני,
לאימוני טירונות במחנה 'אחוזה' שעל הר הכרמל .הטירונים בפלוגה היו ברובם עולים חדשים
מארצות שונות ,ולכן דוברי מספר שפות .מיעוטם דיברו עברית .צוות הפיקוד שהיה מורכב מילידי
הארץ ,התקשה לתקשר עם הטירונים ,וכל פקודה היה צריך לתרגם בעזרת מתרגמים יודעי עברית
מבינינו ,לשלוש-ארבע שפות .אני תרמתי בתרגום ליידיש .האימונים המפרכים נמשכו ששה ימים
בשבוע במשך כחודש וחצי )תמונות .(51-52במשך זמן זה לקחו אותנו גם לטיול מודרך בצפון
הארץ ,שכלל סיפורי מורשת בעקבות קרבות ידועים במעשי הגבורה שנעשו בהם ,והתרשמות
מנופי הארץ.
תמונות :51-52באימונים בצבא .בתמונה הימנית
אני עומד ראשון משמאל ובתמונה משמאל עומד
שני משמאל.
ביום השנה לשחרור חיפה ,נערך מצעד חגיגי מדרום לעיר .אנחנו ,חיילי פלוגת הטירונים,
משופשפים היטב בתרגילי סדר לקראת האירוע ,צעדנו עם יתר היחידות .בעוברנו ל'ימין שור' לפני
בימת הכבוד ,הכריז עלינו הכרוז כלוחמי חטיבה ') 9עודד'( שתרמו לשחרור העיר והגליל .אמנם
הכבוד הזה לא הגיע לנו ,אך אני התרגשתי מעצם הזכות להיות חייל צועד בצבא של המדינה
היהודית.
המחנה באחוזה היה מבודד מכל יישוב ,ורחוק אפילו מחיפה של אז ,שכללה רק את העיר
התחתית הערבית והדר היהודית .באחד מלילות שבת ירדנו שלושה חיילים בטרמפ להצגת
64
'המכשפה' של תיאטרון 'האוהל' ,שהתקיימה במועדון ההסתדרות ברחוב החלוץ .מההצגה אמנם
נהנינו מאוד ,אך טרמפ חזרה למחנה בסיום ההצגה לא מצאנו .נאלצנו לעלות לאחוזה ברגל,
ובחצות הגענו למחנה רטובים וקפואים מהגשם שירד על ראשינו.
בגמר הטירונות הועברנו למטולה והתמקמנו בבנין המשטרה שעמד סמוך לשער המעבר בגדר
הגבול עם לבנון .באותם ימים הצבא אורגן מחדש ,ובמסגרת הארגון פורקה חטיבת 'עודד' .אנו
צורפנו לחטיבת 'אלכסנדרוני' כתחליף לפלוגה ה'דתית' שרוב חייליה נפלו או נפצעו בקרבות.
קיבלנו מפקד פלוגה חדש -סרן טוביאס מרסל ,איש צבא ותיק וקשוח מצד אחד ונערץ מצד שני.
מרסל לחם בעברו בצבא הקיסרי האוסטרי ,בלגיון הזרים הצרפתי ,בפלוגת העבודה של בית"ר
בראש פינה ,בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ,ביחידת הקומנדו של וינגייט ,בבריגאדה
היהודית ,ביחידת 'הנוקמים' שחיפשה פושעים נאציים כדי להעמידם לדין ,ובמשטרת הישובים
העבריים .במלחמת העצמאות הוא פיקד על פלוגות שונות ועל שיירות שפרצו לישובים מנותקים
בצפון ובדרום )יותר מאוחר היה ממקימי יחידת הצנחנים ,וב 1972-נהרג בהתרסקות מטוס בזאיר
שבאפריקה בעת שהיה בתפקיד מטעם מדינת ישראל(.
בימים הראשונים לאחר מינויו כמפקד הפלוגה ,הפסיק מרסל את כל הפעילות הרגילה והעביד את
כולנו בניקוי וארגון המטבח ,חדרי המגורים ומבנה השירותים שבחצר .הוא ראיין כל חייל אישית
ובדק את הנעליים והלבוש .תוך מספר ימים הוחלפו כל פרטי הלבוש הלא מתאימים בחדשים,
ומרסל וידא אישית שאין כל תלונה בנושא ציוד ולבוש .בנוסף ,הוא הביא לפלוגה סמל תרבות
שתפקידו היה ללמד עברית מהר ככל האפשר .הסמל ,מורה במקצועו ,בחר מתוך הפלוגה שלושה
חיילים דוברי עברית ואני ביניהם ,וחילק את הפלוגה לארבע קבוצות לימוד מקבילות .בגמר
ההתארגנות ,החלו ימי האימונים מלווים בפעילויות אינטנסיביות ,כגון שמירה בלילות ופיטרול
בכפרים הלבנוניים שהיו תחת שלטון ישראלי עד הסכם שביתת הנשק .מידי יום היתה הפסקה של
שעה באימונים ללימוד השפה העברית .אותנו "המורים" שיחררו רבע שעה לפני כולם כדי ל"שטוף
פנים" ולהכין את השיעור.
לקראת חג הפסח הודיעו לנו שאנו נשארים בבסיס ואין יוצא .ביקשתי ראיון אישי אצל המפקד
והסברתי לו שכבן למשפחה דתית המנותק מבני המשפחה זמן ממושך ,חשוב לי מאוד להיות
איתם בליל הסדר .לפנות ערב ,יממה בלבד לפני ליל הסדר ,קיבלתי יחד עם חייל נוסף תשובה
חיובית לפנייתי .הבעיה היתה איך מגיעים לתל אביב .האפשרות היחידה היתה בטרמפ .פניתי
לאנשי המושבה והתברר שבלילה אמורה לצאת משאית המובילה פרות לפתח-תקווה .בעל
המשאית הסכים להסיע אותנו ,אך המקום היחיד היה בארגז המשאית ,ליד הפרות .הלילה ההוא
זכור לי כסיוט; במשך שש שעות ישבתי על הדופן האחורית ,מאחורי הפרות המשתוללות בעיקר
בסיבובים ,כשגשם קל מצליף בגבי מידי פעם .עם בוקר הגענו לפתח-תקווה .משם נסעתי
באוטובוס לתל אביב ,כאשר ריח חריף של פרות נודף מבגדיי .השמחה עם בואי הפתאומי ,והתענוג
להיסב לשולחן הסדר יחד עם אבא והמשפחה ,היוו פיצוי מלא לסיוט הנסיעה.
בניין משטרת מטולה היה כאמור קרוב לשער שבגדר הגבול .בין התפקידים שהוטלו עלינו היתה
שמירת לילה סביב בניין המשטרה והשער .באחד הלילות שמרתי יחד עם חייל נוסף בקדמת
המשטרה .אחרי חצות שמענו לפתע רעש חשוד מאזור השער הנעול .דרכנו את הנשק בשקט ,אולם
65
כאשר הרעשים נמשכו אמרתי לחברי שעלינו להתקרב לשער ולבדוק .הוא סירב להתקדם ולכן
התקדמתי לבד וביקשתי שהוא לא יירה ,אלא אם אתן סימן ,או אתחיל לירות בעצמי .הבחור
נכנס ללחץ ,ואחרי דקה ירה כדור באוויר .באותו רגע נשמעו קולות בעברית מעבר לשער" :לא
לירות ,לא לירות" .הגעתי לשער ולהפתעתי ראיתי מולי קבוצת עולים יהודיים שהגיעו בחשאי
מלבנון או מסוריה בעזרת מבריח לבנוני .בינתיים הגיע בריצה בעל תפקיד מהמושבה .הוא פתח
את השער והכניס את העולים החדשים ,גברים ,נשים וטף .עליי ,החייל העברי הראשון בו נתקלו
בחייהם ,הם התנפלו בחיבוקים ובנשיקות.
חברי הטוב ביותר בפלוגה היה אהרון ,צבר ממוצא תימני ,בוגר תיכון וחבר בתנועת נוער חלוצית.
אהרון היה לי למדריך בטיולי שבת ומקור מידע על הווי הארץ .זכור לי היטב טיול רגלי שעשינו
יחדיו באחת השבתות; יצאנו ממטולה ,עברנו דרך הכפר הערבי הנטוש הונין )כיום מושב
מרגליות( ,וסיימנו בקיבוץ מנרה .מחלון חדר התרבות שבקיבוץ נשקף הנוף המדהים של עמק
החולה והרי הגולן ,כשמתחתינו הריסות הכפר הנטוש חלסה )היום העיר קריית-שמונה(.
בהמשך השרות עברה הפלוגה למשטרת גשר שבעמק הירדן )תמונות .(53-54המעבר ממטולה
הקרירה לגשר החמה והלחה היה כמו כניסה פתאומית לבית מרחץ תורכי .בגלל ההזעה המוגברת
קיבלנו מידי יום כדורי מלח .בלילות ישנו מתחת לכילה שכיסתה מעל המיטה כאמצעי הגנה נגד
הברחשים ,אך בו בזמן חסמה את האוויר המחניק בלאו הכי .בנין המשטרה הבריטית בו שכנה
הפלוגה נועד במקור לשמור על המעבר שעל הירדן ועל הגשר שקישר בין עבר הירדן לצד הישראלי.
גשר זה היה אחד מסדרת הגשרים שפוצצו ע"י ההגנה ב'ליל הגשרים' בשנת .1946תפקידנו היה
לצפות יומם ולילה מגג המשטרה לעבר עמדה של הלגיון הירדני שעמדה מולנו בצד המזרחי של
הנהר .כמו כן שמרנו על האזור מפני חדירות מסתננים ,ואף פשטנו באחד הלילות אל מול הסורים
בצמח כדי לקבוע עובדות בשטח.
תמונות :53-54מהווי השרות הצבאי במשטרת גשר;
מימין ,אני בעת שמירה ,משמאל ,במסדר ,החץ השחור
מסמן אותי.
בחופשה הרגילה הראשונה הגעתי למשפחתי בתל אביב .שבתאי הפגיש אותי עם קלמן אלבוים,
חברי הטוב מבית הספר בפולין שעלה עם משפחתו בשנת ) 1935תמצית סיפורה הייחודי של
משפחה זו נתון בנספח .(4קלמן היה כעת רס"ר בצבא וממונה על מחסן צבאי בשטח שממזרח
לנחל איילון .בקרבת המחסן החלו לבנות בניין ראשון בשטח הפתוח ,וקלמן הציע ששנינו נעבוד
66
בחפירה ליסודות כדרך להרוויח מעט כסף .במשך שלושה ימים מחופשתי הקצרה הזעתי יחד
איתו מבוקר עד ערב בעבודת החפירה מתחת לשמש הקופחת.
בגמר החופשה הועברה כל הפלוגה לשטח המנזר הנטוש בטבחה שעל חוף הכינרת .תפקידנו היה
לשמור על המשלט בהר סוסיתא שמעל עין גב וכן לאייש מוצבים שונים מול הסורים .בין משמרת
לעבודה נהנינו מרחצה בכינרת ,בעיקר לפני השינה.
לקראת סוף השנה הראשונה של שרותי הצבאי פורקה חטיבת אלכסנדרוני ,ואנו הועברנו לבסיס
קליטה ומיון בתל השומר לצורך שיבוץ חדש .במיון נשאלתי האם יש לי מקצוע ,ובעקבות תשובתי
שובצתי כחשמלאי בבסיס חיל טכנאים בסרפנד ,כיום צריפין .כאן סופחתי לב.מ.ב) .בית מלאכה
בסיסי( כאחראי על אחזקה ותיקון מצברים .אחרי זמן קצר פורק גם חיל הטכנאים ,ומהמיון אליו
חזרתי בשנית ,נשלחתי הפעם לבסיס תל נוף ,כחשמלאי רכב במחלקת הרכב של כנף .4אחרי
כחודשיים מוניתי לתפקיד של אחראי מחסן החלפים ,כולל הזמנתם ואספקתם בזמן ,ובגינו
הועליתי אף לדרגת רב טוראי .בתפקיד זה המשכתי עד לשחרורי מהצבא.
המעבר לאזור המרכז ,בתחילה לסרפנד ואחר כך לתל נוף ,שיפר מאוד את חיי היום יום שלי.
יציאה בערב לתל אביב לא היוותה בעיה ,ובתל נוף היתה אפילו הסעה מאורגנת אחרי יום העבודה
שחזרה לבסיס בחצות .בזמן החופשות מהצבא ,וגם אחרי השחרור ,התגוררתי אצל חנצ'ה ברמות-
ים ,שיכון חדש שזה עתה הוקם על החולות של בת-ים ,כק"מ וחצי ממרכז העיר ומתחנת
אוטובוס.
בשנה בה שרתתי במרכז הרביתי לבקר בהצגות יחד עם כמה חובבי תיאטרון ,והשתתפתי בסדרת
הרצאות בבנין גימנסיה הרצלייה הישן .בסופי שבוע הצטרפתי לחברה המעניינת של שבתאי
שכללה עולים וצברים ,בנים ובנות )תמונה .(55מקום המפגש של הקבוצה היה בבית משפחת
גונורוב בכיכר המושבות ,וכאן גם הכרתי את טובה .תהליך הכרותינו ותוצאותיו יתוארו בפרק ,3
לאחר שהקורא יתוודע בפרק 2לקורות החיים המרתקים והסבוכים שעברה טובה עד לפגישתנו.
תמונה :55שבתאי ואני בימים של השתלבות במדינת
ישראל הצעירה .אני במדי צבא.
67
פרק שני.
קורותיה של טובה
סיפורה של טובה דומה בקווים כלליים לסיפורי האישי .גם היא נדדה מספר שנים ברוסיה והגיעה
לארץ ישראל בדרך לא דרך .אולם ,הבדל אחד תהומי מבדיל בינינו; טובה עברה את כל הדרך
לבדה ,ללא משפחה וללא כתף תומכת .אין ספק שהתמודדות בלתי אפשרית זו עיצבה את
אישיותה בעתיד ,והשפיעה רבות על מהלך חייה.
את סיפורה של טובה אני מספר על סמך מה ששמעתי ממנה ומחברותיה בהזדמנויות שונות.
פרטים רבים חסרים ואחרים כנראה אינם מדויקים .לצערי אין דרך לאמת פרטים רבים מאחר
ולא נותר איש כדי להשלים את התמונה ולברר איתו את החסר.
א.
ילדות
טובה )גיטל( נולדה בדצמבר 1929בעיר לובומל הנמצאת ,על פי הגבולות שלפני המלחמה ,בפלך
וולין שבפולין .כיום המקום הוא באוקראינה .להוריה פערל ויצחק )איצ'ה( סטומפל היו 4בנות:
פייגה ,מרים ,רייזל וטובה ,וכן בן זקונים בשם יהודה )תמונה .(56
תמונה :56משפחתה של טובה בצילום משנות ה-
.30
עומדים מאחור :האבא והאחות הבכירה פייגה,
עומדים בחזית מימין לשמאל :האחות מרים,
האמא ,האחות רייזל והאח יהודה .טובה
)מסומנת בחץ( עומדת ליד אמה.
עם פרוץ המלחמה בספטמבר ,1939נכבש כל החלק המזרחי של פולין ,כולל העיר לובומל ,על ידי
רוסיה הסובייטית .החיים תחת השלטון הסובייטי התנהלו יחסית כסדרם; אביה של טובה עבד
במרפאה העירונית כעוזר רפואי ,והילדים למדו בבית הספר .בשנים 1940-41למדה טובה בכתה ו'.
בסוף שנת הלימודים היא חלתה בדלקת ריאות קשה שבעקבותיה נשלחה לבית החלמה לילדים
)סנטוריום( שהיה מרוחק מלובומל .באותה עת ,ובמדויק ב ,22.6.1941-החלה מתקפת הפתע
הגרמנית .התקדמותו המהירה מזרחה של הצבא הגרמני ,ואיתו קו החזית ,שיבשו כליל את כל
סדרי החיים .כדי להגן על הילדים ששהו בסנטוריום מפני אימי המלחמה העלו אותם השלטונות,
יחד עם חלק מצוות העובדים ,על קרונות של רכבת משא ,והעבירו אותם הרחק מזרחה ,כאשר אש
החזית וצליפות המטוסים הגרמניים מזנבים אחריהם .מפתיע שלמרות האנדרלמוסיה שנוצרה
68
בעקבות המתקפה הגרמנית הבלתי צפויה ,דאגו השלטונות הסובייטיים להוציא את ילדי
הסנטוריום ולהוביל אותם למקום מבטחים.
המסע הארוך מזרחה ,אל מעבר להרי אורל ,נמשך זמן רב בשל העומס העצום על מסילות הברזל
העמוסות לעייפה בגייסות ובציוד לחזית ,וכן בגלל ההפצצות החוזרות ונשנות של הרכבות ע"י חיל
האוויר הגרמני .בסופו של המסע הגיעו הילדים עייפים ומותשים לעיר ֶק ֶמרוֹבוֹ שממזרח
לנובוסיבירסק .הילדים והמלווים שוכנו מספר קילומטרים מהעיר ,במקום שאורגן בחופזה
כפנימייה לילדים שנותקו ממשפחותיהם.
את השנים הבאות -שנים של יתמות והתבגרות ,העבירה טובה בסיביר.
ב.
לבד ברוסיה
כך מצאה עצמה ילדה בת 11.5ללא משפחה או קרוב כלשהו ,בסביבה זרה ,בין מאות ילדים שונים
במוצאם הלאומי כשרק מיעוטם יהודים .לטובה ,כמו לילדים רבים אחרים ,לא היה כל מושג על
מצב משפחתה שממנה נותקה ,שכן עיר מגוריה היתה כעת תחת כיבוש של הצבא הגרמני
המתקדם מזרחה.
התנאים בפנימייה ,בעיקר בהתחלה ,היו קשים ביותר .המצב הכלכלי בכל המדינה היה בכי רע
עקב ההכרח להפנות משאבים רבים ככל האפשר לצורכי הצבא והחזית .המזון היה דל מאוד ,ורוב
הציבור האזרחי היה על סף רעב .בנוסף לכך ,המקום אליו הובאו ילדי הפנימייה ובו שוכנו ,לא
אורגן מראש ולא תוכנן לקלוט כמות כה גדולה של ילדים .לזאת נוספו הקושי של הילדים להסתגל
למשטר חדש ,לסביבה לא מוכרת ,לחברת ילדים זרים ,והגרוע מכל -הגעגועים למשפחה שממנה
נותקו לחלוטין ,וחוסר הודאות בנוגע לגורלם.
עם התקרב סוף הקיץ והימים הקרים של סיביר ,הסתבר שהביגוד הקל איתו הגיעו לא יענה על
הצרכים המינימאליים .לקח זמן רב עד שסיפקו לילדים בגדים חמים.
למרות כל הקשיים ,אורגנה בפנימייה מערכת חינוך שאפשרה המשך מסודר של הלימודים.
במשך השנים 1941-6השלימה טובה את השכלתה התיכונית )שמישכה 10שנים( .טובה היתה
תלמידה מצטיינת וחרוצה ,ובמסגרת הלימודים יצרה קשרי חברות טובים עם מספר ילדים
יהודיים ,שכמוה התגלגלו למצב של יתמות וניתוק .בודדים מילדים אלה זכו בהמשך להיפגש עם
קרובי משפחה שנמלטו מהגרמנים ,ולהתאחד איתם.
בשנת ,1944כאשר הצבא הסובייטי התקדם לתוך פולין והעיר לובומל שוחררה מהכיבוש הגרמני,
פנתה טובה במכתבים הן למשפחתה והן לעירייה בתקווה לקבל מהם אות חיים ,או מידע כלשהו
על גורלם .לאחר מספר חודשים היא קבלה מכתב מחבר נעוריה -נתן סובל ,שבנס היה היחיד
שניצל ממשפחתו .נתן פתח את המכתב בברכה נלהבת )ברוסית(" :שלום אחותי היקרה" ,אולם
בהמשך המכתב הוא בישר לה על גורלם המר של בני משפחתה.
בשנת ,1945לקראת סוף המלחמה ,נודע לטובה מפיהם של פליטים יהודיים מפולין שהוגלו לעיר
ֶק ֶמרוֹבוֹ ואיתם היה לה קשר ,על אפשרות חוקית לשוב לפולין כאזרחית פולנית .הסתבר לה שעל
פי החוק ,כל מי שהיה אזרח פולני עד שנת 1939זכאי לחזור לפולין כאזרח ,בתנאי שירשם ויבקש
לעבור את תהליך האזרוח בהקדם .בתושייתה הדביקה טובה את כל הילדים היהודיים שהיו
69
במצבה ,ובאביב 1946היא וחבריה צורפו למשלוח של אזרחים פולנים לשעבר שיועד לחזור
לפולין.
הפרידה מהפנימייה לא היתה קלה .טובה בילתה בה חמש שנים של ילדות והתבגרות ,בצוותא עם
חברים ,חברות ,וצוות מחנכים ומורים מסור .מנהל המוסד שהיה יהודי סובייטי וקומוניסט
אדוק ,הטיף לה ולחבריה מוסר בלשון בוטה ושאל אותם" :כיצד זה אתם עורקים ככה מהמדינה
שחינכה אתכם וסיפקה את כל צרכיכם חמש שנים? וחוץ מזה ,מה מחכה לכם בפולין ההרוסה?
האם אתם משלים עצמכם שתצליחו להגיע לפלשתינה?" .נזופים ומושפלים ועם דמעות בעיניהם
הם ענו לו שתקוותם למצוא את משפחותיהם .ברגשות מעורבים הם נפרדו מהפנימייה ועשו דרכם
לעיר הסמוכה ,שם עלו על הטרנספורט המוליך מערבה לפולין .את הדרך הממושכת חזרה לפולין
הם עשו ברכבת משא שבקרונותיה הצטופפו משפחות יהודיות רבות.
ג.
בדרך לארץ ישראל
בהגיע הרכבת לעיר לובלין שבפולין ,חיכתה לשבים מרוסיה הפתעה מרגשת ונעימה -מפגש עם
נציגים של התנועה הציונית ושל מוסדות יהודיים ,שקיבלו את הפליטים בשמחה ובמילות עידוד
כאחים לצרה .היתה זו פעם ראשונה אחרי השנים הארוכות בברית המועצות הקומוניסטית ,בה
הציונות היתה אסורה ,שהפליטים נחשפו לפעילות מאורגנת של תנועות אלה .המוסדות הציוניים
התארגנו בפולין במהירות מתוך כוונה להושיט עזרה לפליטים היהודים הרבים השבים מרוסיה.
לפליטים הוצע להצטרף לתנועה ולהגיע באמצעותה לארץ ישראל )פלשתינה( .בת שבע ,חברתה
התמימה של טובה ,קפצה ושאלה בהתלהבות )ברוסית(" :אז איפה עומד כאן הטרנספורט
לפלשתינה?" .טרנספורט כזה לא חיכה כמובן! הקטינים שבין הפליטים ,כולל טובה ,אורגנו תחת
חסותה של תנועת נוער ציונית ,ויחד עם שאר הפליטים ,המשיכו לצדה המערבי של פולין -לאזור
גרמני לשעבר שסופח לאחר המלחמה לפולין.
בבנין עזוב ,ששימש בזמן המלחמה את הגרמנים ,הוקמה במהירות קומונה של נוער .המדריכים
בקומונה היו בוגרים של תנועות נוער חלוציות לפני המלחמה .האווירה ששררה בקומונה היתה של
התעוררות ותקווה .החברים למדו שירי ארץ ישראל וריקודים ,ואלה הוסיפו לרגשות השמחה
והכמיהה לעלייה לארץ.
תוך שבועות אחדים ,הוברחו כל חברי הקומונה קבוצות קבוצות ובחשאי ,תוך כדי סיכון רב ,אל
צ'כיה ,ולאחר מכן לעיירה לנדסברג שבדרום גרמניה .המסע אורגן ע"י ארגון 'הבריחה' והמוסד
לעלייה ב' הבלתי לגאליים והחשאיים שמטרתם היתה להוציא את היהודים מפולין ,וזאת למרות
האיסור החמור מצד השלטונות הפולניים והסובייטיים .בלנדסברג שוכנו הצעירים במבנה גדול
ששימש בעבר לפעילות נאצית .במהלך חודשי השהות בקיבוץ הצעירים בלנדסברג ,הכירה טובה
חברים וחברות רבים; עם חלקם המשיך הקשר גם בארץ )גרטה ,בן ציון לייטנר ,סוניה ונוספים(.
לאחר השהות הלא ארוכה על אדמת גרמניה ,יצאו הפליטים במסע רגלי קשה ,ובחשאיות גמורה,
לאוסטריה וממנה לאיטליה .הצעידה הארוכה ,לרוב בלילות ,בדרכים עקלקלות ובשבילים
מסוכנים ,עם תרמיל במשקל 10ק"ג על הגב ,היתה מתישה מאוד .החלק הקשה ביותר במסע היה
חציית האלפים ,בסופות שלגים ובקור עז .בזכות עזרתם המסורה של המלווים מארגון 'הבריחה'
והמוסד לעליה ב' ,הצליחו הפליטים לסיים את המסע ולהגיע לאיטליה ,תשושים וחלקם אף
70
חולים ,בשל ההליכה בשלג הטובעני .בהגיעם לאיטליה שוכנו הצעירים והמשפחות שהיו איתם
במבצר עזוב ששימש בעבר כמנזר נוצרי .המקום אורגן לאכסון זמני של הפליטים עד לעלייתם
לארץ )תמונה .(57במבצר קיימו הפליטים מסגרת קיבוצית שכללה נוער ואף משפחות צעירות,
וזאת בחסות ובתמיכת הג'וינט והסוכנות היהודית .החברים למדו עברית ,ציונות ושירי ארץ
ישראל .על טובה הוטל התפקיד של טיפול בחולים ,ובמסגרת זו היא עמדה בקשר עם מרפאה
ששכנה במחנה בעיירה סמוכה.
תמונה :57טובה וחבריה בקיבוץ
של תנועת "דרור" .טובה
מסומנת בחץ.
התמונה צולמה ב.10.8.1947-
באחד מביקוריה במרפאה ,לשם הביאה חולים ,הודיעו לה שהרופא התורן הפעם הוא דר'
אָמשציבובסקי .כששמעה טובה שם זה היא התעלפה מהתרגשות .רופא עם אותו שם עבד עם
אביה ב'פוליקליניקה' )מרפאה עירונית( בעיר לובומל ,והיה גם ידיד המשפחה ומבאי ביתה .אחרי
שטובה התאוששה מעלפונה בחדרו של הרופא ,היא ציינה בפניו את שמה ושם משפחתה .הרופא
חיבק אותה בהתרגשות ובדמעות וסיפר לה שהוא אכן אותו ידיד המשפחה וזוכר אותה כילדה.
במהלך השיחה הוא סיפר לטובה את קורות משפחתה; הגרמנים הקימו גטו בלובומל לאחר
כיבושה .בגטו התגוררה משפחתה של טובה -ההורים וארבעת הילדים .כאשר הגיעו שמועות על
כוונות הגרמנים לחסל את הגטו ,החליטו הרופא ואשתו לברוח .הרופא דיבר עם חברו -אביה של
טובה ,והציע לו להצטרף ,אולם זה ענה לו שהיותם משפחה עם 4ילדים קטנים מונעת מהם
לברוח ,והוא בודאי לא ישאיר אותם ויימלט לבד .באותו מעמד הוסיף ואמר לחברו הרופא" :אם
תצליחו לשרוד את המלחמה ,זכור שיש לי בת שנקרעה מאיתנו ואיננו יודעים מה עלה בגורלה .אם
תמצאנה ,אנא דאג לעזור לה ככל שתוכל".
הרופא סיפר לטובה שהוא ואשתו מתכוונים לנסוע לאמריקה והוא הציע לה לבוא איתם ולהיות
להם לבת .על כך ענתה טובה בנחישות שהיא נוסעת לארץ ישראל ,ופרט לכך ,אין היא יכולה לעזוב
את חברתה -בת שבע ,שעברה איתה את כל תלאות המלחמה ויש לה אחריות כלפיה.
לאחר מספר חודשים ,בלילה החשוך של ה ,17.9.1947-הועברה כל הקבוצה לחוף עזוב במפרץ
גאאטה ,לא הרחק מהעיירה פורמיה )בין נאפולי לרומא( .כאן הועלו כולם על ספינת מעפילים
קטנה ,לשעבר נחתת של בעלות הברית ,שקבלה את הכינוי 'אף על פי כן' )היום חלק ממוזיאון
העפלה שבכניסה לעיר חיפה; תמונה .(58לאחר הפלגה קשה בת עשרה ימים ,בה סבלו המעפילים
מטלטולי הדרך הקשים ומהצפיפות הרבה ,הגיעה הספינה לקרבת ישראל .אניות הצי הבריטי
71
חסמו את דרכה ,ולאחר מאבק קשה שהסתיים במותו של אחד המעפילים ובפציעת אחרים ,לכדו
אותה .בספינה היתה מרגלת בריטית -בחורה יפיפייה שתפקידה היה להסגיר את הצוות הישראלי
לבריטים לאחר תפיסת הספינה )במצבים דומים ,כלומר באניות מעפילים אחרות שנתפסו ,הצוות
הישראלי היה מתלבש כמעפילים ונטמע בתוכם ,וכך נמנע מישיבה בכלא( .במהלך ההפלגה
הממושכת התפתח רומן בין אחד מחברי הצוות הישראלים למרגלת ,וכאשר הספינה נתפסה,
המרגלת לא הסגירה את אותו בחור לידי הבריטים.
הספינה הקטנה נגררה ע"י הבריטים לנמל חיפה וכאן הועברו המעפילים לספינת גרוש,
ובאמצעותה למחנה ) 65מחנה החורף( בקפריסין.
תמונה :58אניית המעפילים אף-על-פי-כן ,כיום חלק ממוזיאון ההעפלה בחיפה .משמאל,
מסלול ההפלגה לכיוון ארץ ישראל .התמונות נלקחו מתוך אתר עמותת חיל הים .פרטים נוספים
על הספינה ומסעה נתונים בנספח 5שנלקח כמות שהוא מאתר עמותת חיל הים.
ד.
שנים ראשונות בארץ ישראל
לפי ההסדר בין הבריטים לסוכנות היהודית הורשו הקטינים שבחבורת המעפילים העצורים
בקפריסין לעלות לארץ תוך זמן קצר .כך ,חודשיים וחצי לאחר הגרוש לקפריסין ,בדצמבר ,1947
הגיעה טובה )שהיתה עדיין קטינה( לארץ ישראל )תמונות .(59-60
תמונה :59תעודת
עולה אשר הונפקה
בפמגוסטה
לטובה
שבקפריסין .בתעודה
רשום יום היציאה
מהמחנה בקפריסין
) (15.12.1947ואניית
המעפילים בה ניסתה
להגיע לישראל )אף על
פי כן(.
72
תמונה :60תעודת זהות
ראשונה של טובה בארץ
ישראל ,אשר הונפקה ב-
.30.12.1947מעניין לראות
בשם
התאמה
שאין
המשפחה בין תעודה הזהות
לתעודת העולה )תמונה .(59
מיד בהגיעה לארץ הועברה טובה לקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן .לאחר כל כך הרבה נדודים
היא מצאה כאן בית במסגרת עליית הנוער והקיבוץ .בת שבע ,חברתה הטובה )תמונה ,(61מצאה
קרובת משפחה ברמת השרון ועברה להתגורר אצלה.
תמונה :61טובה עומדת ליד חברתה הטובה בת שבע.
החיים המאושרים בקיבוץ אשדות יעקב נמשכו חודשים ספורים בלבד .בתחילת שנת 1948החלו
התקפות ערביי הסביבה והפגזות הסורים על יישובי עמק הירדן .בשל כך החליטו המוסדות
המיישבים להרחיק את הילדים והנוער למרכז הארץ ,שם החיים מסוכנים פחות .את ילדיי עליית
הנוער ,שלא היו להם קרובי משפחה ,חילקו בין משפחות באזור חיפה והקריות ,אשר התנדבו
לקלוט אותם בביתם "עד יעבור זעם" .את טובה קלטה משפחת קוסטין שגרה בקריית חיים .לובה
ויעקב קוסטין הגיעו כחלוצים צעירים לארץ ,ולאחר מספר שנים הקימו בית ומשפחה בקריית
חיים -שכונת פועלים בקרבת חיפה .לימים תיארה לובה קוסטין את המפגש עם טובה במילים
אלה" :בשעות הלילה הביאו ילדה מותשת ועייפה מתלאות הדרכים שנמשכו מספר יממות ,תוך
הפרעות מצד כנופיות ערביות .הילדה היתה רעבה ומלוכלכת ,רועדת מקור ובקושי עונה על
שאלות" .לאחר שאכלה ושתתה משקה חם ,החלה טובה לענות לשאלות ולספר על עצמה ועל
מקום הולדתה .להפתעתה ,התברר לה שמארחיה הם מהעיר לובומל ,והם אפילו זוכרים את
הוריה .פרץ אדיר של שמחה והתרגשות מהולים בדמעות מילא את הבית עמוק אל תוך הלילה.
73
לובה ויעקב אימצו את טובה כמו בת נוספת לשלושת ילדיהם ,ולראשונה מאז נותקה מהוריה היא
הרגישה שמצאה בית חם ואוהב.
אחרי תקופת מנוחה באווירה משפחתית ,הועברה טובה ע"י המוסד לעליית הנוער לקיבוץ נווה-ים
דרומית לעתלית .כאן עבדה בבית הילדים כעוזרת לגננת וכמחליפה שלה כאשר זו גויסה למלחמה.
עם הזמן החליטה טובה ללמוד ולהתקדם .היא עזבה את הקיבוץ ,ובחיפושיה מצאה עבודה כגננת
בבית היתומים ע"ש דיסקין ברחוב אלימלך שברמת גן .בית היתומים גם סיפק לה חדר מגורים
בתוך המוסד .כעוזרת ,צורפה אליה אחת מהנערות ששהו במוסד בשם שרהל'ה .הנערה היתה לבד
בארץ מאחר וכל משפחתה נשארה בלבנון .הוריה שלחו אותה ללמוד בחיפה בתנאי פנימייה ,ועם
פרוץ מלחמת העצמאות נסגר הגבול והקשר איתם נותק .טובה אימצה אותה כמו אחות והן היו
לחברות בנפש .לימים נישאה שרהל'ה ליונתן קלצ'בסקי )כיום גזית( ,שהיה ממגיני בית אשל שליד
באר שבע .השניים הקימו משפחה ,בית ומשק במושב היוגב שבעמק יזרעאל.
במקביל לעבודתה כגננת ,החלה טובה ללמוד לימודי ערב בבית הספר לגננות ביפו .לאחר שנתיים
של לימודים שבסיומן בחינות גמר ,היא קבלה תואר של גננת מוסמכת .מיד לאחר מכן התגייסה
לצבא .את רוב שרותה הצבאי עשתה כגננת בקיבוץ מבקיעים שליד רצועת עזה .מבקיעים ,שהיה
ישוב ְס ַפר קטן ומבודד בתוך סביבה עוינת ,היה הקיבוץ היחיד של המפלגה הפרוגרסיבית ,פלג של
מפלגת הציונים הכלליים ,שלא השתייך לתנועה קיבוצית כלשהי .טובה נהנתה אמנם מעבודתה
כגננת אולם סבלה מהבדידות .היציאות מהישוב היו כרוכות בקשיים רבים ,ובתלות בתחבורה
שהיתה מגיעה רק לעיתים רחוקות .בחופשות סוף השבוע היא התגוררה ביפו ,אצל קרוב משפחה
רחוק -עולה חדש ,מבוגר ,ניצול שואה .האיש עבד כברזלן בבניין והיה נשוי ואב לילד .הוא
ומשפחתו התגוררו כולם בחדר אחד בבית ערבי נטוש.
את שרותה הצבאי שנמשך שנה וחצי ,סיימה טובה באמצע שנת .1952כעת היה עליה להתמודד
עם קשיי החיים במדינה הצעירה .השנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה
היו שנות צנע ומחסור לכלל האוכלוסייה ,ובעיקר לאלה שהגיעו כמעפילים חסרי כל .הדאגה
לקיום היום-יומי ולהתבססות העסיקה מאוד את הצעירים ,ואת טובה ביניהם.
טובה שכרה במחיר זול חדר גג קטן ,ששימש במקור כחדר כביסה ,ברחוב שלמה המלך בתל אביב.
בעלי הדירה -זוג זקנים דתיים ,איפשרו לטובה להשתמש במקלחת שבדירתם ,אך בו בזמן "דאגו"
לצניעותה .באחת מהפעמים בהן ביקרתי את טובה ,איחרתי להגיע לאוטובוס האחרון .לפיכך,
נשארתי ללון בחדרה .למחרת בבוקר ,כשיצאתי ממנו ,נתקלתי בבעל הדירה בדרכו לבית הכנסת.
האיש כעס מאוד על טובה והטיף לה מוסר על התנהגותה....
בינתיים התקבלה טובה לעבודה במשרד החינוך ,כגננת במושבה מגדיאל )כיום הוד השרון( .היתה
זו הפעם הראשונה בה עבדה כגננת מוסמכת בגן גדול ובפיקוח של מפקחת אזורית .טובה
התמסרה כל כולה לעבודה זו שגרמה לה סיפוק רב )תמונות ,(62-63וזאת למרות הנסיעות היום
יומיות הארוכות בתחבורה הציבורית של אז .לקראת החגים היתה עבודתה נמשכת לתוך הלילה,
בהכנות לחגיגות עם הילדים.
74
תמונה :62טובה כגננת.
תמונה :63דף מתוך מחברת ה"שירים לילדי הגן"
שארגנה טובה .במחברת זו רוכזו שירים שונים
המתאימים לכל חג ולכל אירוע.
בשנים בהן התגוררה ברמת גן ,ואחר כך בתל-אביב ,רכשה טובה ידידים רבים ,חלקם יוצאי
לובומל ,שזכרו את הוריה .בין אלה בלטו ביחסם המיוחד אליה נתן בלומן ,שהיה יושב ראש הועד
של יוצאי לובומל ,ואשתו מלכה )תמונה .(64שניים אלה פתחו בפני טובה את ביתם ועזרו לה ככל
שיכלו.
תמונה :64תמונה מאוחרת המראה
את נתן בלומן )רביעי מימין( ואשתו
מלכה )שנייה מימין( .טובה
חמישית מימין ואני לידה .העזרה
שקבלה טובה מזוג מיוחד ואוהב זה
לא תסולא בפז.
ידידות התפתחה עם שלושה יוצאי לובומל נוספים :מלכה גיטליס ,נתן סובל )תמונה (65ואברהם
הטמן .שני האחרונים היו חברים בני גילה שניצלו בזמן השואה בדרך נס.
חברות קרובה נוצרה עם שרה שהיתה איתה יחד בקיבוץ נווה-ים ,לימים שרה רוזנברג אמא של
עודד שלמד באותה כיתה עם בני הבכור ,והיה חברו הטוב .החברות של טובה עם בן ציון לייטנר,
שעבר כמוה את כל המסלול מפולין עד ישראל ,נמשכה גם בארץ .בן ציון היה אחד משני עשר
הלוחמים שזכו לאות הגבורה במלחמת העצמאות .הוא זכה לאות זה על מעשה גבורה יוצא דופן
במהלך מבצע יואב ,בקרב על מצודת עיראק-סוידאן ) .(19.10.1948באתר האינטרנט של עמותת
75
הפלמ"ח מתואר מעשה הגבורה" :הפורצים התקדמו עד למרחק של 50מטר מהמצודה ,אך לא
יכלו להמשיך בגלל האש העזה שהומטרה לעברם מבונקר ערבי .בן-ציון הסתער לבדו על הבונקר
ברימונים וחיסל אותו .בפעולה זו נפצע קשה" .לימים עבד בן ציון לייטנר ככרטיסן בהיכל
התרבות ,שם היה פוגש אותנו כאשר היינו מגיעים לקונצרטים ומופעים.
תמונה :65תמונה של נתן
סובל ,ידיד של טובה עוד
מלובומל .לימים ירד נתן
לארה"ב .טובה פגשה אותו
בפעם אחרונה כאשר ביקרנו
בארה"ב בשנות ה.80-
נתן נהג לכתוב לטובה
בפיוטיות רבה מאחורי
כאלה
)שתיים
תמונות
מצורפות כאן( .למטה ,ברכת
שנה טובה שהוא שלח לה
בסוף שנת .1948
בתקופה זו בחייה מלאי התלאות של טובה החל הקשר בינינו ,ובכך יעסוק הפרק הבא.
76
פרק שלישי.
א.
הגשמת החלום -הקמת משפחה בארץ ישראל
החיים במדינה הצעירה והיכרותי עם טובה
שנת 1950היתה שנת שרותי השנייה בצבא ,ואת רובה העברתי בבסיס חיל האוויר בתל נוף .אופי
השרות בבסיס זה אפשר לי לצאת בערבים ובסופי שבוע להצגות ,הרצאות ובילויים חברתיים
שונים.
פגישתי הראשונה עם טובה היתה בשנת ,1950כאשר כחייל בחופשת סוף שבוע התלוויתי לשבתאי
לפגישה עם חברים וחברות אצל משפחת גונורוב .טובה הגיעה לשם עם חברתה סוניה שהיתה גם
חברתה של פנינה גונורוב .בהזדמנות אחרת הכרתי שם את שמואל אמיתי ,קרוב של משפחת
גונורוב ,וחייל באותם ימים .עם שמואל נוצרה מיד חברות מיוחדת ,ואנו המשכנו להיפגש גם
בנפרד מהקבוצה .זכורה לי במיוחד מסיבה בחולון של נוער דרום אמריקאי ששמואל הביא אותי
אליה .הוקסמתי לפגוש שם נוער שמח ומלא חיוּת .בהמשך התלוויתי לשמואל לפעילויות
חברתיות במועדון 'כוכביה' ,שם התיידדנו במיוחד עם שתי חברות נחמדות ,אחת מהן נעמי,
לימים אשתו של שמואל.
שבתאי הכיר באותה תקופה את אסתר ַי ַמה ,שגרה בכפר סלמה יחד עם הוריה ,אחותה נחמה
ואחיה צבי .משפחת ַי ַמה הגיעה מהעיר לודז' שבפולין .כמונו הם עברו את תלאות המלחמה
כפליטים באזור נידח בעומק ברית המועצות ,בתנאי קור ומחסור .כמונו הם שבו אחרי המלחמה
לפולין ,ומשם נדדו ברחבי אירופה ,עד שזכו לעלות לארץ לאחר קום המדינה .כפר סלמה בו
התגוררה המשפחה היה אז כפר ערבי נטוש ,מזרחית לשכונת התקווה .שוכנו בו עולים חדשים
אשר הגיעו בעלייה ההמונית עם קום המדינה .שבתאי שהתגורר אז אצל חנצ'ה ומשפחתה ברמות
ים ,רכש לו אופנוע קטן ,דבר שהקל עליו לנהל רומן עם חברתו החדשה שגרה הרחק.
במהלך שנת השרות בבסיס תל נוף ,ביליתי בזמני הפנוי לסירוגין עם חברים מהבסיס ,עם שבתאי
ואסתר וחברותיה ,עם שמואל וחברת הדרום אמריקאים ,ומידי פעם עם טובה ,כאשר מצאה
פנאי .עם הזמן התחלתי לבקר אותה במקום עבודתה ומגוריה ברמת גן .בנוסף לעבודתה היא
שקדה אז בחריצות רבה על לימודי הערב בבית הספר לגננות ביפו .התפעלתי מחריצותה
ומדבקותה במטרה.
באחת החופשות מהצבא עבדתי במשך שבוע בבנייה .הכסף שהרווחתי יועד לקניית בגדים
אזרחיים לקראת שחרורי הקרוב מהצבא ,בינואר .1951
שבתאי עבד מאז שהגיע לתל אביב אצל דר' אינג' שטרן )ה"יקה"( בבית מלאכה למכאניקה עדינה,
והצליח שם מאוד .כאשר התקרב מועד שחרורי מהצבא ,הוא הציע לי להצטרף אליו וללמוד את
המקצוע ,וזאת במטרה לפתוח יחדיו עסק עצמאי .הרעיון קסם לי ושבתאי סיכם עם ה"יקה"
שיקבל אותי לעבודה .חמישה ימים לפני תאריך השחרור מהצבא יצאתי לחופשה שהצטברה
לזכותי ,ובבוקר התייצבתי כמוסכם לעבודה .כשחזרתי מארוחת הצהריים במסעדת החיילים של
הועד למען החייל ,התחלתי להרגיש כאבי בטן עזים ,אך התאמצתי מאוד לא לעשות "בושות" כבר
ביומי הראשון בעבודה .כשהגעתי בערב הביתה לחנצ'ה בשיכון רמות ים ,נשכבתי מתפתל
77
מכאבים .באותו זמן התקיים טקס חתונה בדירה הסמוכה ,וכל המשפחה היתה שם .אבי הכלה -
אדון מנדל החביב ,בא לבדוק מדוע לא הגעתי לאירוע ומצא אותי מתפתל וכואב .הוא הגיש לי
כוסית קוניאק לרפואה שכמובן לא עזרה )ואולי אף הזיקה( .עם בוקר ,אחרי ליל עינויים ,הזמינו
רופא מבת ים ששלח אותי בדחיפות לבית חולים .שבתאי הסיע אותי באופנוע שלו למרפאה
הצבאית ביפו ,ומכאן נשלחתי ע"י הרופא הצבאי שבדק אותי ,לבית החולים הצבאי בתל
ליטוינסקי ,היום תל השומר .בבדיקת הקבלה קבעו שמדובר בדלקת המעי העיוור )אפנדציט( ויש
צורך בניתוח דחוף .היות והגעתי לבית החולים ביום שישי בצהריים ,השכיבו אותי במחלקה
הכירורגית וקבעו ניתוח ליום ראשון בבוקר .בלילה ,החום עלה מאוד וזעקות הכאב שלי הפריעו
לשכניי החולים .לפיכך ,העבירו אותי לחדר נפרד .בבוקר יום שבת הוזעק מנהל המחלקה שקבע
שיש צורך בניתוח ללא דיחוי עוד באותו ערב ,קרי מוצאי שבת .בגלל הזיהום הפנימי והחום הגבוה
שהתפתחו בשל העיכוב בטיפול ,פתחו את התפרים אחרי יום ,ונאלצתי להישאר בבית החולים
לטיפולים ממושכים .בינתיים הגיע מועד החתונה של שבתאי ואסתר בתל אביב ) 14במרץ ,1951
תמונה (66ואני הייתי עדיין בבית החולים עם פצע פתוח .לבקשתי אישרו לי נסיעה לחתונה לשעות
ספורות ,ובזהירות הנדרשת.
תמונה :66שבתאי ואסתר בחתונתם ,מרץ .1951בתמונה השמאלית :יושבים משמאל :אבא,
ההורים של אסתר ודוד ירוחם .עומדים משמאל :צבי אחיה של אסתר ,נחמה אחותה של אסתר,
הזוג הטרי -אסתר ושבתאי ,אני וזהבה הבת של הינדה.
אחרי ניתוח נוסף והחלמה בבית הבראה צבאי בקטמון שבירושלים )תמונה ,(67חזרתי באביב
1951לבסיס קליטה ומיון כדי להשתחרר מהצבא ,וזאת באיחור של שלושה חודשים מהמועד
המקורי.
תמונה :67בטיול בירושלים בזמן
שהותי בבית ההבראה בקטמון
שבירושלים .אני יושב על הסלע
ומאחורי חברי קלמן אלבוים בלבוש
אזרחי .מימין -בן ציון ,קצין ולוחם
נועז שלחם בקטמון ,ואושפז באותו
זמן אחרי ניסיון התאבדות בשל
אהבה נכזבת.
78
פעולתי הראשונה כאזרח היתה לבדוק אפשרויות לתעסוקה .בלשכת העבודה נרשמתי כחשמלאי,
ובעקבות כך נשלחתי לבחינה אצל קבלן חשמל .הבחינה כללה יום עבודה בהתקנת מערכת חשמל
בבניין )ללא קבלת תשלום( .בסיום הבחינה אושר לי סיווג מקצועי 'א' .מופתע ומודאג מהסיווג
הגבוה הלכתי להתייעץ עם שבתאי ,שכן דירוג מקצועי כזה פירושו ראש צוות ,ולי לא היה כל
ניסיון בעבודה מעשית .תשובתו של שבתאי היתה" :אידיוט ,תגיד שאתה יודע ,כולם נוהגים כך".
מצויד בדירוג המקצועי הגבוה ובעידודו הנחרץ של שבתאי ,חזרתי ללשכת העבודה ,ושם הודיעו לי
שהם שולחים אותי לתעשייה הצבאית )תע"ש( ,אולם אתחיל לעבוד רק שאקבל סיווג בטחוני
מתאים .בינתיים בחנתי אופציות נוספות ,וגם עבדתי זמנית בהכנת מערכת חשמל במפעל 'ארטיק'
שהוקם באזור התעשייה של רמות ים ,קרוב למקום מגוריי אצל חנצ'ה .המפעל החדשני הזה היה
הראשון מסוגו בארץ לייצור שלגוני גלידה .מאז הפכה המילה 'ארטיק' לשם נרדף לכל השלגונים
בישראל .לאחר כחודשיים של המתנה קיבלתי סוף סוף את ההזמנה לעבודה בתעשייה הצבאית.
מקום העבודה היה מפעל בהקמה ליד נוף ים ,צפונית להרצלייה פיתוח .כדי להגיע ביום הראשון
בשבע בבוקר כנדרש ,קמתי בחמש בבוקר ,שתיתי כוס קפה שאבא הכין לי ,הצטיידתי בסנדוויץ'
מעשה ידיו ,והלכתי מרחק של כקילומטר אחד עד לתחנת האוטובוס בבת ים .האוטובוס הביא
אותי לגבעת עלייה ביפו ,שם עליתי על אוטובוס מיוחד שיצא בשעה שש בבוקר ואסף עובדים
בכמה מקומות ביפו ובתל אביב .לקראת שבע הגענו לאתר הבנייה בנוף ים ,ופה התקבלתי ע"י צבי
מנהל עבודות החשמל .הלה מסר לאחריותי חבילת תוכניות ,ארבעה חמישה עוזרים ,ובניין בטוןחשוף בן שלוש קומות ,בו היה עלי להתקין תשתית למערכת חשמל מיוחדת עבור תעשיית חומרי
נפץ .תוך מספר ימים מאומצים השתלטתי על הנושא ורכשתי את אמונו של צבי ,שהיה איש
מקצוע מעולה וטיפוס חיובי.
במקביל נרשמתי ללימודי אנגלית בבית הספר 'ברליץ' .למרות עייפותי לאחר ימי עבודה קשים
בחום הקיץ ,נסעתי ,פעמיים בשבוע ,ישירות מהעבודה לשיעורי האנגלית בתל אביב .בנוסף ,עשיתי
בערבים 'חלטורות' לשיפור ההכנסה .אלה כללו שיפוץ ותוספות למערכות החשמל בבתי שיכון
רמות ים ,שנבנו על החולות באיכות ירודה .פגישות עם חברים ובילויים שונים לא התאפשרו
לעיתים קרובות ,אלא רק בסופי שבוע .בין ה'בילויים' זכור לי טיול לנגב שנערך במסגרת העבודה
בתע"ש )תמונות .(68-69
תמונות :68-69בטיול בנגב שאורגן ע"י תע"ש .התמונה הימנית צולמה בבאר שבע ,אני יושב
ראשון מימין .התמונה השמאלית צולמה בירוחם ,אני כורע משמאל.
79
באביב ,1952עלה באש מתקן סודי של תע"ש שהוקם בתוך שטח הפרדסים של רמת השרון .בעלי
מקצוע ממפעלי תע"ש השונים גויסו לעבודה בשבת ,לשם שיקום מהיר של המפעל השרוף .על
החשמלאים ,וביניהם אני ,הוטל לשקם את מערכת החשמל .כל אחד מאיתנו מונה על קטע ,והיה
צריך למתוח חוטי חשמל חדשים בין העמודים .מכיוון שהיה זה יום חם ,הורדתי חולצה לפני
שעליתי על העמודים עם נעלי הטיפוס המיוחדות וחגורת האבטחה .לאחר כשלוש שעות בשמש
הקופחת ירדתי להפסקה .חבריי נבהלו כשראו את גבי הכווי והאדום כולו .נכנסתי למחסן הסמוך
ומצאתי שם מיכל ווזלין ששימש לשימון רובים .עם היד מרחתי שכבה עבה של ווזלין תעשייתי זה
על כל האזורים הכוויים ,והמשכתי בעבודה )הפעם עם חולצה( .הווזלין העבה מנע התפתחות
שלפוחיות והציל אותי מסבל רב בימים הבאים.
לקראת חורף 1953הועברתי לעבודה באתר הישן והמוזנח של תע"ש בנחלת יצחק ,כאחראי על
תחזוקת מערכת החשמל .בתוקף תפקידי יזמתי עבודות שיפוץ של המערכת גם בשבתות ,דבר
שהגדיל משמעותית את משכורתי ,ואיפשר לי לראשונה לצבור חסכון לעתיד .כדי להיות קרוב
יותר למקום העבודה שכרתי חדר קטן בתור דייר משנה ברחוב שילה 5שבמרכז רמת גן .כמו כן
רכשתי לראשונה כלי רכב :זוג אופניים! אלה שחררו אותי מתלות בתחבורה הציבורית ,שהיתה
נפסקת בחצות.
המגורים ברמת גן והעבודה בתל אביב איפשרו לי להקדיש זמן רב יותר לבילויים וחברה .הרביתי
להיפגש עם שמואל אמיתי שגר גם הוא ברמת גן בדירה שכורה עם חבר .יחד נהגנו לבלות בחברת
יוצאי דרום אמריקה ולצאת למועדון 'כוכביה' .זכור לי במיוחד נשף פורים בקפה 'גלינה' שעל שפת
הים ,עם הבדיחות של נעמי וריקודי ה'סמבה' עמוק אל תוך הלילה .בחלק מהבילויים והמפגשים
השתתפה גם טובה .המעבר שלי לרמת גן ,ובמקביל של טובה לתל-אביב ,איפשרו הגברת
המפגשים והבילויים המשותפים בחברת חברים .הקשר בינינו התהדק ונראה סיכוי לעתיד משותף
)תמונה .(70
תמונה :70טובה ואני בימים יפים
של חברות.
באחת הפעמים טובה הזמינה אותי להצטרף אליה לביקור של סוף שבוע אצל משפחת קוסטין
בקריית חיים .ככל הנראה נועד ביקור זה כדי לקבל את ה"אישור" של לובה ויעקב לבחירתה בי
כבן זוגה .כך גם היה הביקור אצל משפחת בלומן ברחוב העלייה בתל-אביב .עם זאת ,מצבנו
הכלכלי לא איפשר לנו לחשוב על חיים בצוותא ,אף שהחברות בינינו היתה יפה; אני עבדתי קשה
80
כחשמלאי בתע"ש ,ואת טובה העסיקה עבודתה כגננת מתחילה ,שחייבת להוכיח את עצמה ,דבר
שסחט ממנה את כל כוחותיה .הזדמנות לשיפור כלכלי ניכר הופיעה כאשר הנהלת תע"ש החליטה
לסגור את המפעל בנחלת יצחק ולהעביר את היצור למפעל חדש ומודרני ברמת השרון .ניצלתי את
זכותי ,על פי חוקת ההסתדרות דאז ,לסרב להעברה לרשות מקומית אחרת מחוץ לתחום העיר
תל-אביב ,ולקבל את הפיצויים וקופת הגמל שהצטברו לזכותי .במקביל ,מצאתי עבודה בחברת
אלקטרה .שינויים אלה שחלו בקיץ ,1953יחד עם החברות שהתפתחה לאהבה הדדית ,נתנו דחיפה
להחלטה על נישואים .מוצאי שבת אחת הלכנו להצגה בתיאטרון .בתום ההצגה טיילנו יד ביד
בניחותא .כשהגענו לחדרה הקטן הפלגנו בשירים וסיפורי נשמה מרגשים ,שבסופם הצהרתי
חגיגית שהגיע הזמן שנהפוך לזוג נשוי כדת וכדין .הצעתי התקבלה בחיבוקים ונשיקות.
אחרי חיפוש אינטנסיבי שבו גם אבא נטל חלק ,מצאנו בשכונת גפן ברמת-גן חדר קטן צמוד
למטבחון זעיר ,בדירה משותפת עם זוג וילדה קטנה .את המפתחות של הדירה קבלנו יומיים בלבד
לפני החתונה .כדי לשלם את דמי המפתח ולרכוש ריהוט בסיסי ,וכן כדי לממן את חתונתנו,
לקחתי הלוואות מהבנק ומהמשפחה שלי .את העבודה בתע"ש סיימתי ב 31.8.53-ולקחתי חופש
של חודש לפני תחילת עבודתי באלקטרה ב.1.10.53-
ב ,16.9.53-ח' תשרי תשי"ד ,התחתנו טובה ואני באולם הרב אלימלך שפירא ברחוב הרצל בתל-
אביב ,בנוכחות של כ 150-מוזמנים )תמונה .(71את טובה הובילו לחופה לובה ויעקב קוסטין.
בגמר טקס החופה הצהיר יעקב" :חיתנתי את בתי הראשונה".
בתום החתונה נסענו ,שמחים ונרגשים ,לחדרה של טובה .למחרת נסענו לצריף מול התחנה
המרכזית שם ,מזיעים מחום ,הצטלמנו בלבוש החתונה )תמונה .(72
תמונה :71ההזמנה לחתונתנו.
81
תמונה ) 71המשך( :מסמכי החתונה :הכתובה
ותעודת הנשואים.
תמונה :72טובה ואני בלבוש חתן וכלה .הצילומים נערכו למחרת החתונה.
82
ב.
הקמת משפחה
את הימים הראשונים לאחר החתונה הקדשנו להכנת הדירה ששכרנו ,תוך ציפייה לקבלת הריהוט
שרכשנו .את ערב חג הסוכות הראשון לאחר חתונתנו חגגנו בקריית חיים יחד עם משפחת קוסטין,
ואת שמחת תורה שלאחריו בילינו עם משפחתי ברמות ים .לקראת סוף החודש התמקמנו בדירתנו
ברמת גן.
אחרי רישום הנישואים בתעודת הזהות שלנו ,נסעה טובה ללשכת הגיוס ברחוב אלנבי בתל אביב
וזאת כדי לקבל פטור ממילואים ,בשל היותה אשה נשואה .היא פנתה לסדרן -איש דתי בכיפה
סרוגה ,כדי לברר אם היא במקום הנכון .האיש הביט בתעודת הזהות ושאל אותה אם היא קרובה
של השר יוסף בורג .טובה ענתה לו" :אדוני ,לא באתי לבקש פרוטקציה" .בלי מילה נוספת הוביל
אותה הסדרן ישר לראש התור הארוך.
לאחר החתונה טובה חזרה לעבודתה כגננת במגדיאל ואני התחלתי את עבודתי בחברת אלקטרה.
לימים ,כאשר הייתי חוזר מאוחר מהעבודה ,טובה היתה עוקצת אותי בטענה שנישאתי לשתיים
באותו החודש -לה ולאלקטרה......
חברת אלקטרה בה התחלתי לעבוד ,היתה סוכנות מקומית של חברת ווסטינגהאוז האמריקאית.
מתוקף כך עסקה החברה במכירת מכשירי ווסטינגהאוז ,כמו גם בתכנון והתקנה של מערכות
קירור ומיזוג אוויר ומתן שרות ללקוחות .סך הכל עבדו בה אז כ 50-איש ,כולל מהנדסים,
טכנאים ,אנשי מכירות ואנשי מנהלה .משרדי החברה היו ממוקמים בתחילה בבית הדר בתל
אביב ,ובעת בואי ,עברו לדרך פתח תקווה ,34מול בניין חברת חשמל .תפקידי בחברה היה כפול:
-
ריכוז כל נושאי החשמל ,הן במערכות ובמתקנים והן במכשירי חשמל ביתיים למיניהם,
כולל מכונות כביסה ,מקררים ,תנורי בישול ואפייה ועוד ,כולם מתוצרת ווסטינגהאוז,
-
הדרכת צוות טכנאי השרות.
מאחר ולא היה לי כל ניסיון קודם בסוג כזה של עבודה ,הקדשתי שעות רבות מידי ערב בעיון
בספרות המקצועית והקטלוגים ,שלקחתי הביתה מהמשרד .כל החומר היה כמובן באנגלית .תוך
זמן קצר רכשתי לי שם של מומחה בכל התחומים הללו.
כאמור ,טובה חזרה לעבודתה כגננת ,ועשתה זאת במלוא המרץ וההתלהבות בלי לחסוך כל מאמץ
כדי להצליח .הנסיעות הארוכות למגדיאל בתחבורה הציבורית של אז ,ושעות העבודה הממושכות,
לפעמים עד הערב ,הביאו אותה מידי פעם לאפיסת כוחות .בתחילת החורף חלתה בשפעת ,אולם
בשל אחריותה על גן הילדים היא מיהרה לחזור לעבודה ,מה שגרר סיבוכים ,הידרדרות במצב
בריאותה והיעדרויות רבות .יום אחד קיבלתי מכתב מהמפקחת על גני הילדים ובו בקשה שאבוא
אליה לשיחה .בשיחה ,ביקשה המפקחת שאשכנע את טובה לוותר על העבודה עד סוף השנה ,תוך
התחייבות לשמור לה את המשרה בתחילת השנה הבאה .באותה הזדמנות היא שיבחה מאוד את
כישרונה ויכולתה ,וסיימה בתקווה שאחרי מנוחה והבראה היא תחזור לעבודתה .בשובי הביתה
שוחחתי עם טובה בנוגע להצעתה של המפקחת .בלב כבד היא קיבלה את ההצעה והסכימה
להפסיק את העבודה ,חמשה חודשים בלבד לאחר שהחלה בה .מצב זה הותיר אותי כמפרנס יחיד,
וזאת בתקופה של לחץ כלכלי ופירעון חובות .כדי להוסיף קצת להכנסה מצאתי כל מיני עבודות
צדדיות בערבים ,לפעמים עד מאוחר בלילה.
83
באחד מימי האביב של שנת 1954קבלתי הודעה טלפונית דחופה בעבודה .הרופא של קופת חולים
ברמת גן ,אליו הלכה טובה לבדיקה ,שלח אותה בדחיפות לבית חולים בלינסון .עליתי על
האוטובוס הראשון לכיוון פתח תקווה ,ובהגיעי מצאתי את טובה במצב של חולשה ועלפון .מבירור
איתה ועם הרופא הסתבר שהיא הלכה לבדיקה בקופת חולים בשל מיחושים בבטן ,מהם סבלה
לאחרונה .כאשר הרופא לחץ על בטנה במהלך הבדיקה ,היא חשה כאב עז שגרם לאיבוד הכרה.
הרופא שלח אותה מיד לבית החולים ,וכאן מצאו אצלה גידול )ציסטה( בחלל הבטן .המלצתם,
שהיתה מקובלת גם על הרופא בקופת חולים ,היתה שיש להיכנס בהקדם להריון כדרך היעילה
ביותר לריפוי ומניעת סבוכים .במצבנו הכלכלי באותו זמן לא יכולנו להרשות לעצמנו להביא ילד
לעולם .בחדר הקטן בו גרנו לא היה אפילו מקום למיטת תינוק .אך מה לא עושים בשביל
הבריאות?
במקביל ללבטים אלה אבא חלה .ההידרדרות החלה עם אירוע מוחי קל ממנו יצא בשלום .למרות
אזהרות הרופאים הוא התרוצץ בחום ובשמש בלהיטותו לייסד בית כנסת ברמות ים .מספר
חודשים לאחר האירוע הראשון הוא עבר אירוע מוחי נוסף קשה ,שגרם להידרדרות במצבו
ולריתוקו למיטה .האחים -אברהם ,שבתאי ואנוכי ,התחלפנו בינינו בתורנות לילה ליד מיטתו
ברמות ים ,וזאת כדי לאפשר לחנצ'ה שהיתה לידו במשך כל היום ,לישון .בחודש יולי 1954מצבו
החמיר מאוד ,ובכ"ח בתמוז תשי"ד לפנות בוקר ,בעת שאני הייתי תורן הלילה ,הוא נפטר לנגד
עיני .אבא נקבר בבית הקברות בקריית שאול ואנחנו ישבנו שבעה בדירה של חנצ'ה ברמות ים,
באותו חדר בו נפטר ,ועל פי כל כללי המסורת היהודית.
בנספח 6מוצג אבא ,כפי שנחרת בזיכרוני.
ימים ספורים מתום השבעה התבשרנו שטובה בהריון .ברגע שקיבלתי את הבשורה עבר בי הרהור
מכאיב על כך שלא יכולתי לבשר זאת לאבא ,שידע על בעיות בריאותה ודאג לה בכל ליבו.
עכשיו היה ברור שעלינו למצוא במהירות דירה אחרת .על פי החוזה עם בעל הדירה ברמת גן היינו
זכאים להחזר של 90%מדמי המפתח במידה ואנו עוזבים לפני תום השנה הראשונה ,בעוד שאם
עוזבים לאחר תום השנה הראשונה )ספטמבר ,(1954לא מגיע לנו כל החזר .למזלנו ,מצאנו די
מהר ,ולפני תום השנה הראשונה ,דירה בפרדס כץ ליד בני ברק ,גם היא בדמי מפתח .בדירה זו היו
חדר גדול ,מטבח ,חדר רחצה ושירותים ללא שותפים .הדירה היתה בתוך חצר מוקפת גדר )תמונה
,(73עם כניסה נפרדת מסמטה שקטה ,ועם שטח אדמה מוזנח ,אותו הפכנו בהמשך לגינה עם
פרחים ודשא .באמצע השטח היה עץ שהטיל צל בימי השמש.
תמונה :73טובה בדירתנו בפרדס כץ .מאחור -הגינה
הנחמדה מוקפת הגדר.
84
לימים ,פרץ גנב לדירתנו בפרדס כץ ,ובין שאר הדברים גנב את הענק היחיד במינו שקניתי לטובה
לכבוד חתונתנו .הצער על גנבתו היה רב .שנים אחרי כן ,כאשר גרנו בגבעתיים ,ראתה טובה יום
אחד את אחת משכנותינו הטובות הולכת עם הענק על צווארה .לשאלתה ,התמימה כביכול ,ענתה
השכנה שקנתה אותו מסוחר ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב .משיקולים של שכנות טובה והתחשבות
במחלתה ובעברה של אותה שכנה ניצולת שואה ,החלטנו לוותר על ניסיון להחזרת הענק.
הנאתנו מהדירה החביבה בפרדס כץ הופרעה במהירות; בשל מצבה הבריאותי הוטל על טובה
משטר של שמירת הריון -שכיבה והימנעות מכל מאמץ .את טובה ליוו באותה תקופה הרופא
בקופת חולים ,ורופאה פרטית אליה התקשרנו על פי המלצתה של מלכה בלומן ,ידידתנו הטובה.
התקופה הקשה של שמירת ההיריון נמשכה שבעה חודשים ארוכים ,במהלכם טובה היתה
מרותקת לבית ואני עבדתי שישה ימים בשבוע ,וגם דאגתי לכל צרכינו ולכל עבודות הבית .לקראת
תום החודש השמיני להיריון החליטו הרופאים על סיום שמירת ההיריון ,והמליצו לטובה להתהלך
ולחזור ככל האפשר לפעילות רגילה .עתה הייתי צריך לשכנע אותה להיות בין אנשים ,מאחר והיא
לא אהבה את המראה שלה עם בטן "כמו תותח" כהגדרתה.
מקום הלידה המיועד היה בית החולים בכפר סבא .חנה ,האחות הראשית של בית היולדות ,היתה
אשתו של מהנדס באלקטרה וחבר לעבודה ,ובאמצעותה הגענו לרופא הראשי להתייעצות וטיפול
פרטי צמוד עד הלידה .בהגיע הזמן והצירים נסענו לבית היולדות .היתה זו שעת אחר הצהרים,
וחנה הודיעה לי לאחר הבדיקות שהלידה לא תהיה לפני הבוקר ,ואין טעם שאחכה בבית החולים.
בנוסף לכך היא הודיעה שהרופא הראשי יהיה בלידה .עליתי על אוטובוס ועם לילה הגעתי הביתה,
עייף ומתוח .בהכנסתי לדירה שקעו רגליי במי ביוב שבקעו מהרצפה" .מלאך טוב" דאג כנראה
שבאותו לילה אשקע בעבודה ואשכח מהמתח והדאגות; פתחתי את הסתימה בחצר ,ועד חצות
הלילה הספקתי להוציא את כל המים ,לנקות את הרצפה ולהירדם בלא קושי .עם שחר עליתי על
האוטובוס הראשון לכפר סבא .בהגיעי לבית החולים יצאה לקראתי האחות עם הבשורה
המשמחת שנולד לנו בן והלידה עברה בשלום ללא סיבוכים .מאושר ונרגש חיכיתי עד שטובה
תתאושש ואז נגשתי למיטתה .נישקתי וחיבקתי אותה בחום ,כאשר דמעות של אושר זולגות
מעינינו .בזה היום ,כ"ג באדר תשט"ו 17 ,במרץ ,1955זכינו שטובה ,האוּד היחיד ממשפחתה,
תחבוק בן! היות ושם אביה היה יצחק ,כשמי שלי ,לא יכולנו לקרוא לילד על שמו ,והחלטנו
לקרוא לו על שם אבי -משה אריה ,שנפטר שבעה חודשים לפני כן )תמונה .(74
תמונה :74טובה ואני חובקים את בננו
הראשון -משה אריה.
85
יום לידתו של בני הבכור סימל עבורי סיום פרק בתולדות המשפחה ובתולדותיי האישיים;
ראשיתו בעיירה יהודית בפולין ,המשכו בתלאות וגלגולים רבים בהנהגתו הנבונה של אבא ,וסיומו
בהקמת בית ומשפחה בישראל -ארץ חלומותינו .בסיומו של פרק חיים מרתק זה ,זכיתי דווקא
אני -בן הזקונים של אבי -להיות הראשון המנציח את שמו ,על פי המסורת ,בנכדו -בני בכורי.
כאן גם מגיע סיפורי לסיומו .הפרק הבא ,שאולי אחד מילדיי או נכדיי יכתוב בעתיד ,הוא של
משפחתי ההולכת ומתרחבת ,של בניי המצליחים כל אחד בדרכו ,ושל נכדיי הצומחים במדינה
חזקה ובטוחה בעצמה ,ומכירים את סיפוריי האישיים כעבודות שורשים לבית הספר .כולי תקווה
שאני ממחיש להם משהו מקשיי התקופה ההיא מחד גיסא ,ומחשיבות משפחה לכל אדם באשר
הוא ,מאידך גיסא.
צער אחד גדול נותר בליבי -שטובה לא זכתה לראות את בני משפחתה גדלים ,מתקדמים
ומתפתחים ,ולא זכתה להכיר את נכדיה.
נספחים
86
נספח .1הסיפור של קניית מגרש הבית בקראסנוברוד
יושע קאָלב"
באמצע שנות השלושים הוצג בתיאטרון היהודי בוָרשה מחזה חדש ומיוחד בשם " ֶ
)יושע עגל( ,מאת יצחק בשביס זינגר .המחזה עורר עניין רב בכל המדינה ,והמבריאים בפנסיון
שלנו דיברו רבות אודותיו ועל רשמיהם ממנו .יום אחד נכחתי במקרה בשיחה על פרטי המחזה בין
קבוצת מבריאים לבין אבא .במהלך השיחה אבא פנה אליהם ואמר :עכשיו תקשיבו היטב ואספר
לכם את האמת על הרקע למחזה ,וכך סיפר :בין השנים 1905-1910התרחש בעולם היהודי של
מזרח פולין אירוע שהסעיר את רוחם של רבים ,ומצא ביטויו בספרות ,ואף לתיאטרון הגיע.
במרכזו ,בן של משפחת קאלב שהתגוררה בקראסנוברוד בשם יושה )יוסף( המכונה עגל .יושה היה
טיפוס משונה ,מתבודד ודתי קיצוני .רבים חשבוהו לשוטה מפני שעל כל שאלה היה עונה בכן ולא
בלבד .הוא התפרנס בדוחק מסבלות ומשליחויות שונות ,אולם את עיקר פרנסתו מצא בחפירת
קברים ,שתמורתה קיבל מקום בבית הקברן להניח שם את ראשו ,וגם מזון דל שכלל לחם ותה.
לימים למד יושה לכתוב תפילין ומזוזות אצל משהל'ה הסופר .יושה חי חיי עליבות והיה נתון
לחסדם של אחרים .כאשר הקברן גרש אותו מביתו מצא יושה מחסה בבית המדרש.
יום אחד פרצה מגפה בקראסנוברוד ,ובני העיר החלו לתור אחרי כל דבר המסוגל לעצרה .הם
החלו לחזור בתשובה ,והחליטו גם להיעזר בסגולה עתיקה שמקורה בספרי הקבלה :השאת זוג
יתומים בשטח בית העלמין .בפעולה זו טמון סוד לעצירת המגיפה ולהפיכת האבל לששון .כעבור
זמן לא רב נמצא הזוג המתאים :יושה עגל שהיה יתום מאביו ומאמו ,ובתו של הקברן שהיתה
יתומה מאם .העמידו חופה בבית הקברות וערכו חתונה כדת וכדין .עשירי העיר דאגו להוצאות
החתונה ולמתנות לזוג הצעיר .ואכן ,כעבור זמן קצר נעצרה המגיפה .ואולם ,יושה עגל נעלם זמן
קצר אחרי החתונה .אחת השמועות גרסה שהוא הצטרף למיסיונרים ,והאחרת ,שנהרג על ידי
איכרים .בחלוף זמן ,נשכח יושה עגל מליבם של בני העיירה.
יום אחד הגיעה שמועה שחתנו של הרבי מזשינעוו אשר בגליציה -ר' משה חיים קמינר ,נעלם
מביתו זמן קצר לאחר שנשא לאישה את בתו של הרבי .אחרי כמעט שנתיים ,שב לפתע ר' משה
חיים קמינר לביתו .השמחה בחצרו של הרבי מזשינעוו היתה גדולה ,ולכבוד המאורע ערך הרבי
משתה גדול ומפואר בביתו של הרבי מבעלז .לארוחה החגיגית בבית הרבי מבעלז הגיעו גם כמה
חסידים מקראסנוברוד שהוזמנו למאורע המשמח ,כולל משהל'ה סופר ,אלחנן ,אלי שוסטר
ונוספים .כאשר לב כולם טוב ביין הוצג חתנו של הרבי בפני הקהל .המוזמנים מבני קראסנוברוד
נדהמו לראות שאותו ר' משה חיים קמינר אינו אלא יושה עגל בן עיירתם .כהרף עין קם אלי
שוסטר וסטר סטירה מצלצלת על לחיו של החתן ,שנשאר נבוך ומבולבל ולא הצליח להוציא הגה
מפיו .קמה מהומה גדולה והקהל התפלג לשני מחנות :האחד של אנשי קראסנוברוד ,שטענו בקולי
קולות שהחתן אינו ר' משה חיים קמינר אלא יושה עגל ,ושהוא בעלה של בת הקברן
מקראסנוברוד ,והשני שכלל את בני זשינעוו שלא הצליחו לשלוט בכעסם וכמעט קרעו את בני
המחנה הראשון לגזרים .בני זשינעוו טענו שזו עלילה ושאי אפשר להגיד דברים כאלה על חתנו של
הרבי .בשוך הסערה סוכם להביא את העניין לדין תורה ,בפני בית דין של רבנים מוסמכים
וגדולים בתורה .משהל'ה סופר ,הקברן ובתו העגונה הופיעו בפני בית הדין וטענו שהם מכירים
אדם זה כיושה עגל שגדל והתחנך בקראסנוברוד ,ואף נשא לאישה את בתו של הקברן .לעומתם
טענו הרבי מזשינעוו וחסידיו שאדם זה הוא ר' משה חיים קמינר כיוון שבשובו הביתה הכיר את
87
אשתו ואף נתן בה סימנים שבינו לבינה .בנוסף לכך הוא גם זכר את דף הספר שבו למד בלילה לפני
היעלמותו .טענות שני הצדדים היו הגיוניות וההתדיינות ארכה חודשים רבים .לבסוף הוכרע הדין,
ולשמיעת פסק הדין התאספו אלפי סקרנים מהסביבה .פסק הדין לא היה חד משמעי ,ולכן נקבע
בגזר הדין שיושה עגל ,הוא משה חיים קמינר ,ייתן גט פיטורין לשתי נשותיו ,ואחר כך רשאי
לשאת מחדש אחת מהן לפי ראות עיניו )זה למעשה מה שהיה דרוש לרבי מזשינעוו ולבתו(.
באותו זמן )תחילת המאה( אבא רצה לקנות מגרש עם בית שהיו שייכים למשפחת קאלב .יורשי
משפחת קאלב שיכלו לחתום על העסקה ,כללו את יושה ושתי אחיותיו .אבא סיכם את העסקה
עם שתי האחיות ,אך כדי לרשום את המגרש בטאבו נדרשה חתימה של היורש השלישי -יושה,
שנעלם .אחרי שנודע לאבא שיושה נמצא בחצרו של הרבי מזשינעוו ,מתחזה למישהו אחר ,הוא
נסע לגליציה ונפגש עם יושה בארבע עיניים .במעמד זה יושה חתם על מסמך המכירה ,וגם התוודה
שאכן התחזה למשה חיים קמינר ,חתנו של הרבי מזשינעוו ,ושהוא מתחרט על כל המהומה שחולל
סביבו.
על המגרש שקנה בנה אבא את ביתו .הבית נשרף כאמור בתחילת מלחמת העולם הראשונה .סביב
שנת 1920בנה אבא בית חדש על אותו מגרש .בית זה זכור לי מילדותי ותרשים שלו ,כפי שנחרט
בזיכרוני ,נתון בתמונה 1א' שבעמוד .2
כאמור ,על בסיס הסיפור המוזר הזה כתב יצחק בשביס זינגר את המחזה "יושע עגל" .המחזה
תורגם גם לעברית והוצג בישראל.
88
נספח .2שיר סיום הלימודים בבית הספר הפולני
החיים במהירות זורמים
והזמן כמו בנחל מימיו
בעוד יום ,שנה ,רגעים
שוב לא נהיה עוד יחדיו,
וגם חיינו הצעירים
יזרמו למרחק במהירות
ובליבנו יישארו ההגיגים
של ידידות ,געגועים ועצבות,
ימי בית הספר מסתיימים
בשבילנו הדרכים נפרדות
את אלה שבתקווה הם יוצאים
ילווה נא אלוהים בברכות.
את השיר תרגמתי בתרגום חופשי מפולנית.
השיר שימש כאמור השראה לציור שצייר אלתר בשנת ,1937כשסיים את לימודיו בבית הספר.
הציור היה תלוי על קיר ביתנו בקראסנוברוד )תמונה 13שבעמוד .(10
89
נספח .3
מסעה של אניית המעפילים יחיעם
מתוך אתר עמותת חיל הים
מפרט טכני
שמות קודמים
שם צופן
שנת בניה
סוג כלי השייט
תפוסה
הנעה
מהירות
אסמרלדה
'המושיע'
כנראה בשנות הארבעים
ספינה עשויה עץ עם תורן אחד .עומקה במים 4.5מ'
650טון
מנוע דיזל 300 Ansaldoכ"ס 360 ,סלד"ק
8.5קשר
היסטוריה
תקציר:
קרויה ע"ש שיירה אשר יצאה במרץ 1948מנהריה לתגבר את קיבוץ יחיעם הנצור והותקפה ע"י
צבא קאוקג'י.
יצאה ב 10-במרץ מפורמיה )איטליה( ,כשעל סיפונה 236מעפילים .בין איטליה לקורסיקה פגשה
את 'נחשון' שנתקעה בלב ים עם מנוע מקולקל .מעפילי 'נחשון' הועברו ל'יחיעם' והיא המשיכה
בדרכה .ב 13-במרץ עלתה על שרטון צפונית לאנציו .בכוחות עצמה הצליחה להיחלץ ולהמשיך
דרומה .בגאאטה התכוונה לעצור לצורך בדיקת תקינות ,ובדרכה התנגשה בחומת מבצר עתיק .לא
נגרם נזק והיא המשיכה למחרת ,אך כשהגיעה לדרום איטליה חלה שוב תקלת מנועים .גוררת
איטלקית נחלצה לעזרה ,אולם בפועל היתה הספינה בעצם עצורה ע"י הצי האיטלקי .עדה סירני
הפעילה קשרים ולאחר תיקון המנוע הפליגה הספינה .בצפון כרתים התקלקל המנוע שוב והיא
נעצרה ע"י משמר החופים היווני ,לבסוף תיקן הצוות את המנוע והספינה שוחררה והסתלקה .ב-
29במרץ ,לאחר שנתגלתה ע"י הבריטים ,הגיעה לנמל חיפה .המעפילים היו תשושים וחלקם
הורדו באלונקות .המעפילים גורשו לקפריסין.
רכש והכנה:
הרוכש
מקום הרכישה
גילוי בריטי בשלב זה
צוות ההכנה
ארגון הספינה להעפלה
המוסד לעלייה ב' באיטליה
איטליה
לא ידוע
מקומיים בעזרת מלווי הספינה
נבנו קונסטרוקציות עם דרגשי לינה ל 850-איש בתוך מחסן גדול אחד,
עשויות צינורות ולוחות עץ .הספינה היתה מצוידת בשתי סירות גומי
לארבעה איש כל אחת ,ושתי סירות עץ ל 26-איש כל אחת ,וכן ב 16-טון
דלק 22 ,טון מים ומזון ל 14-יום
90
צוות ומלווים:
מפקד הספינה
מלווים נוספים
גדעונים
מכשיר קשר
רב חובל
צוות
אלי זוהר -פלי"ם
חיים סנש -פלי"ם
חנה סרני
מכשיר מקורי של הספינה
איטלקי
חמישה מלחים איטלקים ,מכונאי אמריקני .רב המלחים והמלח השני
הפליגו לראשונה .כן היה קצין קשר
העלאת מעפילים:
נמל /אזור העמסה
מספר מעפילים
מוצא ושיוך תנועתי
דרך הגעה לאזור העמסה
ההעלאה
ארגון הספינה
גאאטה ,איטליה
798
אנשי הספינה 'נחשון' שהועברו ל'יחיעם' היו - 59 :דרור בורוכוב- 30 ,
נוחם - 17 ,השומר הצעיר - 21 ,הנוער הציוני איחוד - 16 ,פועלי ציון- 17 ,
נצ"ח 251 .מצפון אפריקה ,היתר מרומניה ,הונגריה ופולין
בתחבורה יבשתית מתוך איטליה ,וחלק הגיע בספינה אחרת דרך צרפת.
בשעות הערב הועלו לספינה 236איש בלבד ,והתברר כי 'נחשון' תמתין בלב
ים כדי להעביר עולים נוספים
העולים היו מאורגנים בקבוצות על פי שיוך תנועתי ,ולכל קבוצה אחראי.
אולם היו בעיות סדר ומשמעת -סכסוכים בין האירופים לצפון
אפריקאים ,ובעיות מצד הלא מאורגנים
ההפלגה:
תאריך ושעה
נתיב ההפלגה
אירועים בדרך
10במרס 1948בשעות הערב
מגאאטה צפונה לאי מונטה כריסטו ) ,(Motecristoמיצר ,Sapienza ,Capo
כף ספאטה ) (Spathoבצפון-מערב כרתים ,מפרץ מירבלו )(Merabellou
בצפון-מזרח כרתים ,קפריסין ,חיפה
הספינה הפליגה לנקודת המפגש עם 'נחשון' כדי לקבל עולים נוספים .ב12-
במרס נפגשה עם 'נחשון' ליד האי מונטה כריסטו .ב 15:00-החלה ההעברה
בים גלי ,כששתי הספינות קשורות זו לזו .תוך שעתיים הסתיימה
ההעברה .ב 13-במרס עלתה הספינה על שרטון בגלל ערפל .בעזרת הרוח
והמנוע ,הצליחה להיחלץ .עוד באותו לילה חזרה הספינה כדי להצטייד
בדלק ובמפות במספנה שבה נעשו ההכנות .ב 16-במרס בבוקר שוב קרתה
תקלה טכנית ,והספינה נאלצה לעגון בחוף במייצר .Capo Sparto Vento
בימים הבאים ,17.3-22.3עגנה הספינה בנמלים שונים במייצר וטופלה.
הנוסעים עלו לסיפון בשל החום ,ועקב כך ,ב 22-במרץ התפרסם בעיתונות
המקומית מאמר על הספינה ,ונוכחותם נחשפה .באותו לילה הם קיבלו
מזון ודלק ,וגוררת הוציאה את הספינה לים הפתוח .ב 26-במרץ פרצה
סערה שאילצה את הספינה לעגון במפרץ מירבלו בכרתים ,לאחר תקלה
במנוע .משמר החופים היווני עלה לסיפון ודרש לעכב את ההפלגה .הם
חשדו כי הספינה עוסקת בהברחתם של קומוניסטים לאי .הספינה
הצליחה להתחמק לפני שהגיעה תגבורת
91
עימות עם הבריטים:
גילוי וליווי בריטי
הכנות לעימות והוראות
העימות ותוצאותיו
ב 28-במרץ התגלו לראשונה ע"י מטוס ,שהופיע ב 11:30-וחזר לאחר חצי
שעה .ב 14:00-התקרבה משחתת .R-35היו חילופי דברים ,הסיפון היה
ריק .הם דרשו לעלות חיילים על הסיפון
לא להתנגד לבריטים בלב ים; על צוות הספינה להתערב בין המעפילים
בעת העימות
בעת חילופי הדברים עם המשחתת ,נאמר להם כי הספינה מפליגה לתל
אביב .הבריטים איימו לעלות לסיפון ,ואז שונה הנתיב לחיפה ,והוחלט
לחבל במנוע .מכשירי הקשר הושלכו לים .המשחתת נגחה בספינה
והתרחקה .ב ,19:30-נדרשו לעצור כדי לאפשר לחיילים לעלות ואחר כך
להתקדם עוד 4מיל כדי להיכנס לתחום המים הטריטוריאליים .ב29-
במרץ השכם בבוקר ,עלו הבריטים תוך התנגדות .באותה עת היו בנמל 4
משחתות ,ביניהם 'מאוריציוס' ו'איג'קס' .במהלך העימות הושלכו מכשירי
הקשר לים .הבריטים אילצו את המעפילים לרדת בנמל כדי לעבור לספינת
גירוש .ב 10:30-הם הועברו לספינה 'אמפייר ריוויל' והספינה הפליגה
לקפריסין
חילוץ מלווים:
הוראות והכנות לחילוץ
על המלווים להתחזות למעפילים ולנסות להתחמק
תוצאות:
לאן הגיעו המעפילים
לקפריסין
92
נספח .4סיפורה של משפחת אלבוים
אבי המשפחה אברהם אלבוים ,שכונה אברומצ'ה ,היה איש דתי מחסידי הרבי מבעלז' ,מקובל על
הבריות ,ומידידיו של אבא .המשפחה ,שכללה את ההורים וארבעה ילדים )הדסה הבכורה
ולאחריה הבנים -קלמן ,יהושע )שיקה( ויעקב( ,התגוררה בדירה קטנה בקראסנוברוד .פרנסתה על
מסחר בביצים הספיקה בדוחק רב .אברהם היה חזן מתנדב בבית כנסת ,ובזמן התפילות נהגו שני
בניו הגדולים -קלמן ויהושע ,לעמוד לידו וללוותו בשירתם .הילדים נחשבו עילויים מקטנות,
ובהמשך דרכם הפכו לתלמידי חכמים .קלמן היה חברי לכיתה בבית הספר הפולני.
בתחילת שנות ה 30-החליט אברהם לנסות את מזלו ולעלות לארץ ישראל .כדי לקבל אשרת כניסה
מהשלטון האנגלי בארץ ישראל ,יהודי היה צריך להיות אז בעל רכוש או בעל תואר רב .כמה
מנכבדי העיירה ואבא ביניהם ,הפעילו קשרים ,והשיגו עבורו תעודת רב מוכרת ע"י השלטונות.
כאשר התקבלו האשרות ערכו נכבדי העיירה ואבא בראשם מגבית מיוחדת עבור הוצאות הנסיעה.
בסוף שנת 1935עזבו בני המשפחה את העיירה ועלו לארץ ישראל .כאן הם השתקעו בבתי וָרשה
שבשכונת מאה שערים בירושלים .לפרנסתה ניהלה המשפחה עסק של זגגות ,ומצבה היה סביר.
בארץ נולדו עוד שני ילדים -הבת חנה והבן חיים .כל אחד מששת הילדים פנה בהמשך לדרך
אחרת; הדסה ,האחות הבכורה ,היתה לאחות .קלמן חברי נטש את הדת והיה חבר בלח"י .הוא
נתפס ע"י הבריטים וישב במחנה המעצר בלטרון .האחות הצעירה חנה עזבה אף היא את הדת
ועברה לגור בפרדס חנה .יהושע ,התמנה לראש ישיבה .יעקב ,היה חרדי מאוד ,והאח הצעיר ביותר
חיים ,למד בישיבת פוניבז' והוכר כעילוי .יותר מאוחר הוא היה רב בהולנד ובארה"ב .בביקורשערך פעם בבתינו שאלה אותו טובה על הלימודים בישיבה ,והאם פרט ללימודי דת ,התלמידים
גם מטיילים ומכירים את הארץ .תשובתו היתה לשם מה? כדי לראות קיבוצים?
כאשר הגעתי לחופשתי השנייה מהצבא הזמין אותי קלמן להתארח בבית משפחתו במאה שערים
בירושלים .בביקור זה הוא ערך לי הכרות ראשונה עם העירָ ,עברה ומנהגיה.
לפני שנים ספורות ,ביום האזכרה לקדושי קראסנוברוד ,סיפר לי יעקב אלבוים ,אחיו הצעיר של
חברי קלמן ,ואביו של הסופר והעיתונאי דב אלבוים ,המגיש של 'חוצה ישראל' בטלוויזיה ,את
הסיפור הבא :כאשר הרבי מבעלז' הגיע לירושלים ב 1943-הלך אביו אברהם לקבל את פניו .הרבי
שזכר אותו מהימים ההם ,הביע את פליאתו איך זה הוא נסע לארץ ישראל ולא בא להיפרד ממנו.
אך באותה נשימה הוסיף ואמר" :עשית טוב מאוד שנסעת לארץ ישראל ,טוב מאוד ,טוב מאוד".
ההקשר למילים אלה הוא כמובן התנגדותו החריפה של הרבי לעליית יהודים לארץ ישראל לפני
השואה .כזכור ,גם אבא פנה אליו באותו עניין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ,ונדחה.
מאוחר יותר ,כששמע שבתאי שהרבי מבעלז' נמצא בירושלים ,הוא רצה לבוא אליו ולשאול אותו
מדוע מנע מחסידיו לעלות לארץ ,ובכך חרץ את גורלם .אבא התחנן לפניו שלא יעשה זאת בטענה
שלא יוכל להראות את פרצופו בבית הכנסת.
אברהם אלבוים כתב על אבא שלנו ,לאחר שנפטר ,דברים חמים בספר קראסנוברוד .אלה
מצוטטים בנספח .6
93
נספח .5מסעה של אניית המעפילים אף-על-פי-כן
מתוך אתר עמותת חיל הים
מפרט טכני
שם במקור
שם צופן
שנת בניה
סוג כלי השייט
תפוסה
הנעה
מהירות
Farida
הפולשת
Polson Iron Works - Toronto 1941
נחתת טנקים ,אורך 47מ' רוחב 9מ'
300טון ,דחי כולל 700 -טון
3מנועי דיזל ) 16צילנדרים( 150כ"ס ב 850-סל"ד
מכס' 9קשר
היסטוריה
תקציר:
ראשיתה כנחתת טנקים מדגם - LCTמספר .147נבנתה בקנדה ב .1941-האנייה השתתפה
בפלישת בעלות הברית לצפון אפריקה לצורך בלימת התקדמותו של רומל .לאחר המלחמה נקנתה
ע"י חברת ספנות איטלקית לצורך הובלת תוצרת חקלאית ,ושמה היה .Michael Parma
ב 1946-נרכשה ע"י המוסד לעלייה ב' .בקיץ 1947החלו ההכנות ליציאתה מאיטליה לכיוון ארץ
ישראל .ברקע אותם ימים -עצירת האנייה אקסודוס ע"י הבריטים וגירוש המעפילים חזרה
לאירופה ,ואף על פי כן )ומכאן שמה( יצאה אנייה זו ופניה ארצה ,ועל סיפונה 434מעפילים.
האנייה יורטה ע"י משחתת בריטית ונקשרה בנמל חיפה )צי הצללים( .המעפילים הוגלו
לקפריסין.
לאחר עזיבת הבריטים הושמשה האנייה וצורפה אל שייטת הנחתות של חיל הים .שימשה כספינת
אימונים ליחידת נחיתה של החייל בתקופת מלחמת העצמאות .לאחר מכן שימשה כאוניית בסיס
לשייטת ) 11שייטת הנחיתה( ,עד להוצאתה משרות ב.1958-
ב 1969-הוצבה במוזיאון ההעפלה וחיל הים.
רכש והכנה:
הרוכש
מקום הרכישה
נתיב שייט לנמל ההכנה
גילוי בריטי בשלב זה
צוות ההכנה
ארגון הספינה להעפלה
המוסד לעליה ב' ,סניף איטליה .1946נרשמה על שם זוג שוודי
,Kronstroתחת דגל פנמי
איטליה
לאורך החוף האיטלקי
לא ידוע
אנשי מספנה מקומיים ,צוות המלווים
הוקם מבנה עץ ובו הותקנו דרגשי לינה .הספינה צוידה במזון
משומר ויבש ובמים בכמות על פי מספר ימי ההפלגה המשוערים
94
צוות ומלווים:
יצחק לנדאור
יהושוע )אוסי( רביד ,אלי שחר -פלי"ם .משה קופרניק
יוסף לזרובסקי וחיה פיפרברג ,חברת אפיקים ,אשר עברה קורס אלחוט
באיטליה
תוצרת בית של רענן )רני( רובינשטיין מיח' 544של הצבא הבריטי
איטלקי ,השתתף בארבע הפלגות קודמות
שני מלחים ושני מכונאים -איטלקיים
מפקד הספינה
מלווים נוספים
גדעונים
מכשיר קשר
רב חובל
צוות
העלאת מעפילים:
נמל /אזור העמסה
יחס השלטונות
מספר מעפילים
מוצא ושיוך תנועתי
מחנה המעפילים
דרך הגעה לאזור העמסה
ההעלאה
ארגון הספינה
חוף ים פתוח ליד העיירה פורמיה במפרץ גאאטה -איטליה
אוהד .נוצרו קשרים עם מקומית ממשפחת אצולה רבת השפעה
באיזור
434
חברי תנועות נוער ציוניות חלוציות ,רובם מפולין ,גילאי 20-40
הוקם באזור העמסה -צריפים ואוהלים
באוטובוסים לנק' הריכוז ,ומשם בטנדרים של המוסד -לחוף
ארבע סירות גומי הורדו מהספינה ,נמתחו חבלים מהספינה אל
החוף -מרחק 250מטר .ים שקט .יהודה ארזי פיקח על ההעמסה
המעפילים חולקו לקבוצות ובראשן מדריכים .לכל קבוצה נקבע
מקום משלה .חולקו תפקידים כגון חלוקת מים ,מזון ,ניקיון וכד'
ההפלגה:
תאריך ושעה
נתיב ההפלגה
אירועים בדרך
17ספט' 01:00 ,1947
לאורך החוף האיטלקי אל מעבר המסינה ומשם דרומה לכיוון מלטה )?(,
לאורך חופי צפון אפריקה ,מצריים ,רצועת עזה אל חוף ניצנים
מייד לאחר ההעמסה יצאה הספינה למפגש ,בקרבת האי פונדה ,עם כלי שייט
נוסף לקבלת דלק וציוד .במפגש התחלפו הגדעונים.
עקב תקלות טכניות במנועים שונה הנתיב ,ולאחר מעבר המסינה הפליגה
הספינה דרום מזרחה לאורך חופי צפון אפריקה ,מצריים ,רצועת עזה אל חוף
ניצנים
95
עימות עם הבריטים:
גילוי וליווי בריטי
הכנות לעימות והוראות
העימות ותוצאותיו
תקשורת לארץ בעימות
26לספט' 45 ,מייל צפונית מזרחית לפורט סעיד נתגלתה האנייה
ע"י מטוס סיור בריטי .למחרת בשעה 11:00שוב חג מטוס מעל
הספינה ,ומשהתקרבה לחוף ניצנים נעצרה ע"י שתי משחתות
אשר קראו לה ברמקולים לעצור ולאפשר לחיילים בריטיים
לעלות לסיפונה
ניתנה הוראה לאנשים לאסוף חפצים מכל הבא ליד ולהיערך
להתנגדות בכח .בנוסף נערך תדרוך קצר ואימון וכל קבוצה
קיבלה מילת צופן
לקראת העימות הונף דגל ישראל ונקבע שלט עם שמה העברי של
האנייה .בינתיים הגיעו שתי משחתות נוספות .אחת המשחתות
פגעה תוך כדי תמרון בדופן ימין של האנייה .לאחר כמה תמרונים
הצליחו הבריטים לעלות על הסיפון .החל קרב פנים אל פנים,
הבריטים הותקפו בחפצים וקופסאות שימורים והשיבו בסילוני
מים וגם באש חיה .מעפיל אחד נהרג ומספר מעפילים נפצעו .עם
תום העימות נגררה הספינה לנמל חיפה ,שם הועברו המעפילים
לספינות הגירוש .לדעת מלווי הספינה קיבלו הבריטים סיוע
בזיהוי מלווים ארץ ישראליים מבחורה שהיתה בין המעפילים
)טענה שלא הובררה עד תום(
קשר אלחוטי רצוף עד השלכת מכשיר הקשר והמפות לים
חילוץ מלווים:
הוראות והכנות לחילוץ
החילוץ
סליק למלווים הוכן מבעוד מועד ,ההנחיות היו להסתוות
ולהתערב בין המעפילים
אוסי רביד הסתווה בין המעפילים ואחר כך התחבא בתוך מיכלי
האיזון של הספינה עד ההגעה לחיפה ,שם הועלה עם המעפילים
אל אניית הגירוש .לאחר מספר שבועות הוברח מקפריסין בספינה
ארצה.
מלווים אחרים ישבו במקום מחבואם ויצאו רק עם העברת
המעפילים לאניות הגירוש .חלקם נעצרו לאחר שזוהו ,וחלקם
התחזו לחולים והגיעו לקפריסין
תוצאות:
לאן הגיעו המעפילים
למחנות מעצר בריטיים בקפריסין ומשם שוחררו על פי מכסות עליה
96
נספח .6אבא כפי שזכור לי
אבא היה אדם עסוק תמיד בפרנסת המשפחה ובענייני הציבור .עם זאת ,נוכחותו בבית היתה
מורגשת בכל תחום ,וחום ליבו ומזגו הנוח הישרו אווירה תמידית של רוגע ופיוס .לאבא ,שלא היה
מהעשירים ,היתה הופעה נאה ,והוא עורר יחס של כבוד מצד כל אלה שבאו איתו במגע ,יהודים
ופולנים כאחד .גם אנחנו ,בעת שלמדנו ב"חדר" ,קבלנו יחס מיוחד בהיותינו בניו של משה-לייב.
משחר ילדותי זכור לי איך ביום הזיכרון השנתי לאמא היה מעמיד את שבתאי ואותי על ספסל
בבית הכנסת ואומר איתנו קדיש לזכרה.
בשנים בהם למדנו בבית הספר ,היה מעיר אותנו -הקטנים כל בוקר בשעה ,6:00כאשר המגפיים
שלנו עומדים ליד הדלת נקיים מהבוץ של אתמול ומצוחצחים .הוא דאג שלפני היציאה לבית
הספר נתפלל תפילה קצרה ונאכל ארוחת בוקר .בכל אותן שנים הוא דאג שבנוסף ללימודים בבית
הספר הממלכתי הפולני ,נלמד אחרי הצהרים אצל הטובים והנאורים שבמלמדים היהודיים.
דמותו החינוכית ותבונתו עזרו לנו בכל שנות המלחמה והנדודים ,ואיפשרו לנו לעמוד כמשפחה
מלוכדת ואוהבת גם במצבים הקשים ביותר .בעת ששהינו בקאנסק שבסיביר נודע לנו שבגולג
)מחנה אסירים( שבפרברי העיר נמצאים אסירים יהודיים .אבא יצר קשר עם אחדים מהם ,ובזמן
שאנו עצמנו סבלנו ממחסור ,הוא דאג להעביר להם חבילות לחג ,למרות הסיכון הרב מול השלטון
החשדני והנוקשה .בגרמניה הוא פעל לארגון אזכרה ראשונה לקדושי קראסנוברוד שנספו בשואה.
באזכרה השתתפו יוצאי העיירה ששהו אז במחנות עקורים )תמונה .(75
תמונה :75אבא )מסומן
בחץ( ,יושב במרכז השורה
הראשונה בעת האזכרה
לקדושי
הראשונה
קראסנוברוד .האזכרה נערכה
ב 1946-או 1947במחנה סמוך
לעיר ulmבגרמניה.
ליד אבא יושב אברהם
ברגשטיין.
כששבתאי ואני היינו בקפריסין ,הוא שלח לנו מהארץ מכתבי עידוד יחד עם קטעי עיתונים על
הנעשה בחזיתות המלחמה .מכתבים אלה הביעו את גישתו הציונית הנלהבת .אחרי הכרזת
המדינה פיסלתי עבורו בקפריסין את עבודתי הראשונה באבן ,וחרטתי בה את הפסוק מתפילתו
היום יומית שהתגשמה" :אור חדש על ציון תאיר…) ".תמונה 50שבעמוד .(62
את הקשר שלי עם טובה הוא ליווה באהדה רבה ,ולקראת החתונה שלנו התרוצץ בין מתווכי
הדירות ובשכונות ,בחיפוש אחר דירה מתאימה לנו וליכולתנו הכספית .כאשר גרנו ברמת גן הוא
הגיע מידי פעם מרמות-ים הרחוקה ,וליווה בחום ובאהבה את צעדינו הראשונים כזוג צעיר .הוא
97
היה מודע היטב לבעיות הבריאות של כלתו החדשה וייחל להבראתה .כמה הצטערנו כאשר נפטר
בלי שזכה לראות נכד מאיתנו ,ובלי שידע אפילו על הריונה של טובה ,עליו התבשרנו ,כאמור ,רק
בעת שישבנו שבעה אחריו.
ידידו של אבא -אברהם אלבוים ,שהוזכר בנספח ,4ייחד עבורו קטע מרגש בספר קראסנוברוד
שיצא לאור בשנת .1956דבריו מובאים כאן ככתבם וכלשונם:
ר' משה לייב בורג ז"ל
אחת הדמויות המופלאות ,ההולכות ומעטות בדורנו ,הממזגת בתוכה יראת שמיים עד כלות הנפש
עם טוב לב ומסירות לזולת .גוף המקבל את עול התורה ללא סייג ,נשמה ערה של עסקן ציבורי ולב
מלא אהבה לכל הנברא בצלם ,לכל נצרך וקשה יום .חניך סביבה חרדית וספוג רוח התורה ויראת
שמיים עד מוח עצמותיו ,נודע ר' משה לייב בורג בעיירה כראש וראשון לכל מפעל ציבורי בעל גוון
דתי .משחר נעוריו מוכן היה לקבל על עצמו הכל ,גם שליחות שתדלנית למען הציבור כולו וגם
יגיעת גוף ללא גבול ,כדי לעשות חסד לאיש ,והכל באותו להט חסידי ,באותה מסירות ובנפש
חפצה.
הוא שחרר את בחורי העיירה מעבודת הצבא בזמן מלחמת פולין נגד הבולשביקים .והוא שנטל את
הלולב בימי חג הסוכות וסובב על הבתים ,כדי ל ָזכות במצוה כל איש שלא יכול היה ללכת לבית
הכנסת מפאת מחלתו הוא או מפאת מחלה במשפחה .הוא בתור עסקן ה"חברה קדישא" נלחם
לשמירה על המסורת בדיני קבורה ,גם בעת סכנה .והוא שעבר מבית לבית ועורר את מתן
התרומות לקופסת ר' מאיר בעה"נ .הוא שהיה הרוח החיה ב"קמחא דפסחא" ודאג לצרכי פסח
לכל נצרך .והוא שקיבל על עצמו לשמש "מניע" להקמת בית הכנסת בעיירה ,לאחר שנחרב
במלחמת העולם הראשונה .והודות למרצו הרב ואש הקודש היוקדת בו ,קם בית הכנסת על תילו.
וכל אלה שלא על מנת לקבל פרס ,למרות שלא היה חלקו בין העשירים .לא פעם היה ר' משה לייב
בורג מגלגל סכומים גדולים של תרומות ונדבות ומצבו הכלכלי היה קשה ביותר ,ולא עלה על דעתו
כלל שהרשות בידו ליהנות מאלה כאשר נהנו נצרכים אחרים.
בשלהי מלחמת העולם השנייה נקלע לרוסיה .כנראה עמדו לו מעשיו הטובים ולמרות התלאות
הרבות שמצאוהו ,זכה ועלה ארצה .אף טלטולי הדרך ומנת הסבל שבערבות סיביר לא הצליחו
לקרר ,לא את מזגו הסוער ,לא את התלהבותו הדתית ולא את זיקתו הציבורית ואת לבו החם ,הם
רק החלישו את בריאותו ,וגם גילו הגבוה גרם לכך.
לאחר שהתגורר שלוש שנים בתל-אביב ,רכש לו דירה צנועה ברמות ים .עוד בטרם נכנס לדירתו,
כבר החל לטפל בהקמת "מקדש מעט" במקום מגוריו החדש .תחילה בדירה שכורה ,ואחרי עמל
לא אנוש ,שהיה למעלה מכוחו הפיסי ,הצליח לאסוף סכום כסף לבנין בית הכנסת .ובערוב ימיו
זכה גם לראות את חלומו מתגשם -בנין בית הכנסת ברמות ים ,העומד על תילו וקול לומדי תורה
מהדהד בו.
בן ע"ג הלך לעולמו לדאבון לב כל יודעיו-מוקיריו.
אברהם אלבוים
![סיפור המעשה (מנחם [מוסקוביץ] פרץ)](http://cdn3.abcdocz.com/store/data/002660561_1-32db31ec79093a042fa2f7ec90ee253e-250x500.png)
© Copyright 2024