בחזקת אשם לנצח מאת :דניאל יעיש פרנסקי עריכה לשונית :ענת גלעד כל הזכויות שמורות לדניאל יעיש פרנסקי אין לשכפל ,להעתיק ,לצלם ,להקליט, לתרגם ,לאחסן במאגר מידע, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. אסור בהחלט לעשות שימוש מסחרי אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל מסת"ב978-965-555-706-0 : 2014 הודפס בדפוס טאצ'פרינט בע"מ 1 2 מוקדש לגיא באהבה 3 4 ראשי פרקים מבוא...עמוד .7 רישומים 9....תורת רחוב 14...חטא נעורים18... המדען19... לא קושרים הליקופטר 21...רחצה לילית 24...השכלה גבוהה26... ירייה ברגל" 29..לא" לסמים 31...הנקמה 35...יש לי מיטה37... חבר נעלם מחיי 42...הצורך לעזור מסלק פחדים 43...עוד קצת לגיוס46..... "השוד" במנזר סנטה קטרינה 47...אורות הזרקורים מסנוורים52... המעצר 60...ת.ד – 7כלא תל-מונד71... הבריחה 84...רינה 95...חזרה לכלא 102...יצירה105... חופשה ראשונה ,כמעט 112...לקראת שחרור117... תעודת מסע 121...מעגלים לא נסגרים 126...חזרה לתל-אביב129... רכבת הרים מסוכנת 131...בית המעצר רמלה 135...סדק בגולגולת140 ... רשיון נהיגה חוקי 147 ...דרישת שלום מהעבר149... התמימות פוגעת 150...הריון 152...הפיתוי 153...החקירה156... הלידה 158...דיכאון שלאחר לידה 159...צריך שינוי163.... החיים חייבים להימשך 168...אופרית 169 ..המעבר לטבריה173... אצבע מאשימה 174....הערעור שלא היה182... מידע מודיעיני שגוי 184...שובה של תעודת המסע188... חשוד ברצח190.. כנגד כל הסיכויים200................. סוף דבר 203 ............................. הספר "התמונה"204................... מונולוג205............................... 5 6 מבוא גדלתי כנער רחוב בין חבורות פשע וחיי היו שונים מהחיים הנורמאלים .נהגנו לישון לילות רבים בחוות סוסים ופעמים רבות פרצנו לבתים בצהלה .מגיל 7נפתחו לי תיקים פליליים על התפרצויות לחנויות וגניבת אוכל. אני לא מתבייש להגיד שבגיל 13רציתי לפגוע באבי .אך נפלתי רחוק מהעץ ולמדתי שיותר קל לסלוח מאשר לנקום. נולדתי בשכונת הצריפים יד-המעביר ובין חברי הילדות שלי היו הרצל אביטן ושמעיה אנג'ל .גדלנו בצריפים סמוכים והיחסים שלנו התבססו על חברות של ילדות. הגעתי מאלמוניות לכותרות שלא מרצוני ,ועשיתי את כל הטעויות האפשריות כדי להיכשל בתדמית שדבקה בי ולחזור לאלמוניות ,אך החיים זימנו לי דברים אחרים. כשהייתי בן שש עשרה וחצי סיבכו אותי חברים במשהו שלא הייתי קשור אליו ונשלחתי לחמש שנות מאסר ,רק משום שהעבירה שהם ביצעו היתה חמורה ותפסה כותרות בעיתונים ,לא הייתי שם בכלל ,הכול מתועד – גם בעיתונות וגם ברישומים – אך די היה בכך ששמי נקשר בשמם בתקשורת. תחושת העוול גרמה לי לברוח מבית הסוהר ,מה שהוסיף לי עוד שנות מאסר ,ומצאתי עצמי שפוט לאחת עשרה שנות מאסר והתפללתי שזה ייפסק .מנער שחלם להתגייס לצה"ל ולשרת את המדינה ,הפכתי לאימת הציבור. כשהשתחררתי קיבלתי תעודת זהות חדשה ,המכילה תמונה שלי ,וכותרתה – "רישיון אסיר להתהלך חופשי" .באותו רגע הבנתי שאין דבר כזה דף חדש עבור אדם כמוני ,עם כל הרצון ועם כל הכוונות הטובות .הדף שלי כבר כתוב ואיתו אני צריך לחיות, והעובדות מדברות בעד עצמן .והדף הזה גורם לכך שיטרידו אותי שוב ושוב בגלל עברי ,ולא היה אכפת לי אם היו אלה רק הסובבים אותי שמתרחקים ממני ,למרות שאני עושה תמיד כל שביכולתי לעזור למי שנזקק לעזרתי .זה היה הרבה יותר מכך .בכל פעם שמשהו קרה בסביבה שבה הייתי או ששמי הוזכר ,מיד הייתי נעצר ונחקר וזכויותיי היו נרמסות ברגל גסה ,וגם כשאני במרחק של 30שנה מהעולם הזה ,אני ממשיך לשלם בעונשים. כשקראתי את הספר 'עלובי החיים' של ויקטור הוגו ,ראיתי עצמי מתבונן לתוך מראת קסם שהקרינה לי תמונות שהכרתי מעברי .עלילת הספר )שנכתב בשנת (1862 מתרחשת בשנת 1800לערך ועוסקת בצעיר שנתפס גונב פת לחם ונדון למאסר של שבע שנים ,וניסיונותיו לברוח מהכלא גורמים לו לרצות 19שנות מאסר ,וכשהוא משתחרר מהכלא הוא מסתובב עם תעודת מסע .כאסיר משוחרר הוא מוטרד ומקופח רבות בידי אנשי החוק ,למרות שהפך לראש עיר והוא בעל מפעלים .אני קורא את הספר ומרגיש כאילו הספר נכתב עלי .למרות שהעלילה התרחשה לפני 200שנה. 7 ראיתי שם תמונות מעברי ,כשאני חי ברחובות ומסתובב עם נערים כמוני ,ואנחנו גונבים אוכל כדי להתקיים. בקווי הדמיון שבין עלילת הספר "עלובי החיים" לעלילות חיי ,ראיתי את היחס החברתי של הסובבים אותו ואותי ,ולמרות מרחק הזמן בין הסיפורים ,לא מצאתי הבדלים ביחסה של החברה .גם כיום קיימת אליטה המוגנת מפני חלק אחר של העם, המעמד החברתי נקבע על פי ייחוס משפחתי ומבחני צדק נערכים בהתאם ליכולת כלכלית. החיים תמיד ממשיכים עבורי ויהי מה .כשאמרו שאני עבריין ,סובבתי את הראש והמשכתי בדרכי ,ובזמן הזה התחתנתי והתאלמנתי וגידלתי את בני בכבוד ,ואני מרגיש ששברתי את הסטטיסטיקה המספרת שבני עבריינים יהפכו לעבריינים .בני שירת בצה"ל ביחידה קרבית ומעולם לא נפתח לו תיק פלילי. דברים שלא היתה לי שליטה עליהם קבעו את גורלי ,וכשרציתי לפנות לכיוון מסוים בדרכי ,באה יד והסיטה אותי לכיוון אחר ,ואם עברתי את מה שעברתי ,הכול כבר מתגמד" .מה שלא הורג ,מחשל" – אצלי זאת לא סתם קלישאה .גם בקטיעת רגל אני רואה יתרון ,אני סוגר עסקאות על רגל אחת ,גם אם אני נכשל לפעמים ,אני מתנחם בזה שאף אחד לא מושלם ואני מתמוגג בהומור מהקלישאה ,שעבורי אינה רק קלישאה, "הזין יותר ארוך מהרגל". אופטימיות וסבלנות הן מילות המפתח שלי ,אני בטוח שאמצא פתרון לכל בעיה. הכוחות שבי מגיעים מאירועים שעברתי בחיים ,ושעל כל אחד מהם חשבתי – אם עברתי את זה ,אעבור הכול. 8 רישומים מילדותי שמעתי בבית דיבורים על משהו חמור שאירע בסביבה הקרובה שלנו. התחלתי להבין את זה בגיל 3או 4כששמעתי דיבורים על יריות וגם על התאבדות והשיחות היו תמיד מושתקות בכעס על-ידי אבי ,שנתן הוראה חד משמעית להפסיק לדבר על זה .סקרנותי כילד גברה. נשים לא בנויות לקבל הוראות כאלה ואימי המשיכה לדבר על המקרה עם שכנה. אותה שכנה הייתה לי כאם והיא תמיד ליטפה וחיבקה אותי בחום ואני הקשבתי לשיחות שלהן ,אך רק לאחר 40שנה הצלחתי להבין מה קרה שם. הוריי עלו מטוניס לישראל והביאו אותי לעולם בצריף בשכונת הצריפים "יד המעביר" .שעלתה לכותרות עוד בטרם נולדתי .בילדותי התפרסם סיפור על רוכל בשם אלברט ,שהרג ילד בן ) 8ויטל( .אלברט היה מכין בעצמו ממתקים בדמות סוכריות ומוכר לילדים .התפתח ויכוח בינו לבין ויטל ,ואלברט חנק את ויטל שמת מהחניקה. אלברט נשפט על כך ל 17-שנות מאסר והדיבורים על המקרה נמשכו עוד הרבה בילדותי .אחיו של אלברט התגוררו בצריפים ואחד האחים שלו ,יצחק )זקי( ,הפעיל בית קפה בצריף שלו. אני השני במשפחה .אפרים ,בג'ו ,גדול ממני בשנה .בבית דיברנו צרפתית מתובלת במשפטים בטוניסאית ,וספק אם הייתי זוכר משהו משנות הינקות ,לולא העונשים והאלימות מצד אבי. בימי החורף שכונת הצריפים הייתה מוצפת במים ובילינו את זמננו בביתה של סבתי ביפו .כך עברו שנותיי הראשונות ,בין פעוטון אצל נזירות ביפו לבין ילדים המנסים להרכיב משפטים טבולים בערבית ,בעברית ובצרפתית ,והורים שאינם מבינים את הכוונה בשפה הלא-ברורה ,ועוד דברים שמתפרקים עלינו ,הילדים .כל תזוזה היא סיבה להתפרצות זעם. הצריף כלל חדר אחד ומטבחון קטן צמוד ,והיתה בו רק מיטה אחת שכולם ישנו בה. המקלחות והשירותים היו משותפים לכל הצריפים .אמי ילדה את ציון וגם מרים אחותי באה שם לעולם .כולם ישנו על מזרנים ושמיכות שהונחו על הרצפה ,ובימים שדודים ודודות היו מבקרים עם ילדיהם ,כולם היו אוכלים על הרצפה וישנים יחד במיטת שמיכה גדולה שפרשו על הרצפה. בכל בוקר הייתי מתעורר ומחכה שאחת הדודות תוציא אותי לטיול מעבר לדלת הבית או אפילו סתם לשבת בחצר כשכולם מסביב .עבורי זה היה הרבה יותר מסתם טיול, עבורי זו הייתה בריחה מהבית. שנות הילדות עברו ברגשות מעורבים .עד גיל חמש עוד סבלתי את העונשים ,את הקללות ואת המכות ,והתעוררתי ליום חדש כאילו כלום לא קרה .אחת מדודותיי הייתה 9 מוציאה אותי מהבית לטיול והיו מרעיפות עלי אהבה שגרמה לי לחייך ולשכוח את הכאב ואת ההשפלות בבית ומשחקים עם חברים מחוץ לבית ניחמו אותי. אבי התעורר בכל בוקר בכעס על כך שמפריעים לו לישון ,ומרגע שהוא פקח את עיניו עד שהוא עצם אותן ,הוא הכה אותנו וכילה בנו את זעמו .ברגעים כאלה הוא קפץ מצד אחד של החדר לצדו השני והנחית מהלומות שהסתיימו רק כשהתעייף. כששמרנו על שקט מוחלט ,הוא היה מתעורר ונזכר שאתמול הפריעו לו ,ודי בזה כדי להתחיל עוד יום של מכות ואלימות ,שהופכות לחלק מהחיים. האירוע הראשון שנחקק בראשי מקועקע על בשרי .בטרם מלאו לי חמש שנים, כ"עונש על חוסר משמעת" ,אבי הניח סכין על אש פתילייה והלהב התחממה והאדימה, והוא אחז בידי וצרב לי את גב כף היד והותיר כוויה בבשרי .הפחד שנשאר היה גרוע מהכוויה עצמה. לא זוכר מה העבירה שהביאה לענישה וגם אפרים עבר זאת .זו הייתה אחת מצורות הענישה בבית .כל 'טעות' הביאה לענישה כזו או אחרת .בגיל הזה 'טועים' הרבה ,ואם אין טעות ואין על מה לצרוב את הבשר ,די בזה שאנחנו ,האחים ,צוחקים ,ומסתמנת עוד צלקת עם אבזם של חגורה ,וכאשר העונש מסתכם בסטירת לחי או בשלילת ארוחת הערב ,נרדמתי עם חיוך. בגיל שש היד השנייה הצטרפה למסכת הרישומים ,והתחלתי לברוח מהבית פעמים רבות .הפחדים מהצלקת הקודמת עדיין לא התרפאו ובאו פחדים מהצלקת או מהכוויה הבאה שתסומן על גופי .פחדים שגברו על הפחד שחיה רעה תטרוף אותי ,ובראשי עברו לי מחזות שאני נתקל בחיה כזאת .הכרתי את כל החיות ששוטטו בסביבות הפרדסים ,שועלים ,חתולי בר ,שפנים .לא פחדתי מהחיות כמו שפחדתי לחזור הביתה. ילדי השכנים שהתגוררו בצריפים סמוכים ,גם הם היו בחלקם קורבנות של התעללות הוריהם ,וזה נראה כדבר שבשגרה .דרכו של עולם. ברחתי פעמים רבות לפרדסים עם הרצל אביטן .הצריף של הוריו היה צמוד לזה של הוריי .התחברנו מילדות ושיחקנו בחווה שהקים אביו בין הצריפים ,רדפנו אחרי שפנים בשדות ,והמשפחות שלנו ישבו יחד בשעות הערב ואף השתתפו זו בשמחות של זו, התאבלו יחד אכלו ארוחות יחד ,וכל אירוע עבר כאילו היה האירוע של כולם ,כמו משפחה אחת גדולה .לפעמים נרדמנו אלה בבתים של אלה כשההורים ישבו יחד ,כך לא רגישו אם אחד הילדים חסר .פעמים רבות יצאנו מהבית וטיילנו ,וכששוטרים מצאו אותי ,הם לא הבינו מה יש לילד כמוני לשוטט בלילה לבד .הם חזירו אותי לבית והוריי האשימו אותי בשובבות ,וצלקת או כוויה חדשה הסתמנה בבשר. התקופה הייתה תקופת הצנע .המצוקה הכלכלית הקשה והאוכל ניתן לאנשים במנות קצובות .הוריי קיבלו דירת שני חדרים חדשה בשיכונים של נווה שרת ,שם גם אחותי אילנה באה לעולם והצטרפה למשפחה. הצפיפות והאלימות בבית גרמו לנו ,האחים ,לצאת מהבית הרבה .ההורים התרגלו לעובדה שאנחנו לא בבית ומצאנו את עצמנו ילדים עצמאיים ,שלא יודעים בדיוק מה עושים עם זה ,וחיים מפירות ומירקות מהפרדסים ומהמטעים שמסביב לשכונה ,ויש הרבה כאלה. 10 אבי אינו אלכוהוליסט ואינו משתמש בסמים .כולם מכירים אותו כאדם עובד וכולם יודעים שהוא צבע מקצועי .הוא שצבע את רוב הבתים בשכונה ,עוד לפני שהחלו לאכלס אותם ,עוד כשבנו את השיכונים .הוא שימש גם כתחזוקאי במגרש של קבוצת הכדורגל 'מכבי עבר הירקון תל אביב' ,והוא שם אותי לשמור שם בלילות .לפעמים אני ישן במחסנים שבהם מאוחסן הציוד של קבוצת הכדורגל )על השטח שהיה מגרש הכדורגל עומד כיום בניין 'עתידים' באזור התעשייה של רמת החייל(. אבי ניהל גם את סניף גח"ל )גוש חרות ליברלים( בשכונה .מנחם בגין בא לבקר אצלנו בבית פעמים רבות והוא סחף את כולם בנאומים שלו. זה היה אופיו של אבא וזה החינוך שקיבל מהוריו בטוניס .כך הוא ניסה לחנך אותנו והכביסה המלוכלכת נשארת בבית ועבורנו ,האחים ,הוא היה אליל. בגיל שבע טיילתי ברחובות פגשתי עוד ילדים כמוני ,חלקם ברחו מבית הוריהם וחלקם נזרקו עקב צפיפות .התחברנו ושוטטנו יחד בלילות. העונשים הקלים ביותר היו מניעת ארוחת ערב או ישיבה בשירותים כשהדלת נעולה במפתח שנעוץ בצדה החיצוני ,ובמשך לילה שלם הייתי יושב ומציץ דרך חור המנעול ומתפלל שלא יתקרב לדלת ,עדיף להיות רעב ועייף מאשר חבול וכואב .אפשר לאכול בבוקר .אפשר גם לישון בבוקר ,כשיצא לעבודה. "שכחתי אותך פה" ,היה אומר בלעג כנכנס לעשות את צרכיו בבוקר .יצאתי מהשירותים תמיד בעיניים עצומות ונרדמתי בדרכי למיטה .מי יכול ללכת כך לבית ספר? באחת הפעמים שיחקתי במפתח הנעוץ מצדה השני של הדלת ודחפתי אותו עם חתיכת נייר מגולגלת והמפתח נפל על הרצפה .הורי התעוררו מנפילתו ומצאו אותו על הרצפה והרימו אותו ופתחו את הדלת .נראה להם כאילו המפתח נפל לבד. זה אחד העונשים שיצאו אל הפועל כמעט בכל יום וזה גרם לי לחשוב שהוא סוגר אותנו שם כדי שנשמור על משהו בשירותים .פעם זה אני שנענשתי כך ופעם אחד מהאחים שלי עבר זאת ,וכל לילה אחד מאיתנו היה ב'עוצר'. הכנסתי עיתון לשירותים .בענישה הבאה של 'ישיבה בשירותים כל הלילה' ,המתנתי בשקט עד שכולם נרדמו ,ואז פרשתי את העיתון על הרצפה והשחלתי אותו מתחת לחריץ שבין הרצפה לדלת .כשהעיתון מונח על הרצפה ליד השירותים ,דחפתי את 11 המפתח עם נייר מגולגל והוא נפל על העיתון .משכתי את העיתון לתוך השירותים והמפתח בידי. בפעמים הבאות שזה קרה ,לא נשאר שם .היו פעמים שברחתי מהבית ויצאתי לטייל ברחובות והיו פעמים שראו אותי במיטתי בבוקר .זה נראה להם טבעי ,אבי חשב שאמי פתחה לי את הדלת ואמי חשבה שאבי הוא שפתח ,ויכול להיות שבאמת שכח שסגר אותי שם למשך הלילה. פעמים רבות המפתח נפל והתגלגל מעבר לעיתון ואני משכתי את העיתון מהר ,שלא יראו שאני מנסה 'לדוג' את המפתח .זה תסכל אותי והעסיק אותי במשך כל הלילה, וניסיתי למשוך את המפתח מהרצפה עם העיתון והמפתח הלך והתרחק עוד ועוד עם כל נגיעה בו .לפעמים זה נמשך כך עד הבוקר .לפחות הייתה תעסוקה ,גם אם לא הצלחתי לפתוח .אי אפשר לישון שם. בימים שבהם לא נענשתי בישיבה בשירותים ,הייתי מתעורר וקם ממיטתי לראות אם אחד האחים סגור בשירותים .אם ציון היה סגור שם הוא המשיך לישון בישיבה ,ואם אפרים היה סגור שם ,הייתי פותח לו והיינו מסדרים במיטה 'בובת אדם' ,דוחפים כריות מתחת לשמיכה וחומקים מהבית לרחוב ומטיילים עד הבוקר .רק לאחר שאבי יצא לעבודה חזרנו. באחת הפעמים האלה אפרים חזר ,ואבי ראה אותו והצליף בו בחגורה .למזלי ,הוא לא שם לב לכך שגם אני לא במיטתי .הוא יצא לעבודה ואני הלכתי למיטה ונרדמתי. לילה אחד נפגשתי עם הרצל אביטן והוא סיפר לי שהוא הולך לשרוף לזקי מזרחי את בית הקפה ולמחרת אני ראיתי שבית הקפה שרוף ובעיתון נכתב על כך. מגיל 7עד גיל 10הצטרפו גם רישומים פליליים שנגרמו כתוצאה מהשוטטות ברחובות .גזר הדין הראשון שלי ניתן ביום .15.1.1967באותו זמן הייתי בן עשר, אבל העבירות )התפרצויות( נצברו מאז שהייתי בן שבע. אחת ההתפרצויות נחרתת במוחי ,כמו הכוויות או הפצעים ,רק בגלל העובדה שאבי הוא זה שתפס אותי ואת אפרים יוצאים מחנות השקם בצהלה – בידינו שוקולד שגנבנו מאותה חנות ,ואנחנו בדרכנו לחורשת היער כדי לאכול את השוקולד .לא הספקנו לטעום מהשוקולד והוא הופיע ולקח אותנו לתחנת המשטרה ,שם פתחו לנו תיק פלילי. ----------------------------------------------------------------------1 *** מרשם פלילי *** .1בימ"ש נוער ת"א ,1040/66תאריך גזה"ד15.01.67 : גזר הדין :ערבות להתנהגות טובה בסך 50לירות למשך שנה ,בלי הרשעה .תאריך וסעיפי העבירה :התפרצות 297לפח"פ 1936 1) 21.5.66תיק( גרימת נזק (1) 326לפח"פ ) 26.5.66 1936תיק (1 סה"כ 7תיקים .יחידה ומס' התיק :רמת-גן 3493/66 2908/66 1 כל הרישומים הפליליים מובאים כאן כפי שהם מופיעים במאגר המרשם הפלילי של מדינת ישראל. 12 ----------------------------------------------------------------------עבירות רכוש7 : סטטוס :פורץ לכאורה מדובר ברישום הראשון ,אך מבט בתחתית הרישום מראה שנעשה צירוף תיקים לשבעה תיקים ,שכוללים התפרצויות וגרימת נזקים שנפתחו לי מגיל שבע. הואשמתי בשבע התפרצויות ובגרימת נזק ,ויש לי תואר ראשון .סטטוס :פורץ. אפרים עבר את אותם הדברים .הוא גדול ממני בשנה ויוצא שעבר יותר ממני .הוא הגיע עם רישומים פליליים קודמים והוא נעצר גם עם הרצל אביטן .בית המשפט דן אותו למוסד סגור. אני הוזהרתי שלא לטעות שוב ,והתחייבתי ואף חתמתי על ערבות בסך 50לירות, ומסתבר לי שעשיתי טעות כשחתמתי. למה לא שלחו אותי עם אפרים? הוא לפחות יודע שהוא מתעורר כל בוקר במיטה, והוא לא צריך להתאמץ ולחשוב איפה הוא צד שפן כדי לאכול בשר. כשהשתחררתי ואבי צעק עלי והכה אותי ,הרמתי ברזל להגן על עצמי .הוא נרתע וצעק שלא ייתכן שבן ירים יד על אביו. "תפסיק להרביץ לי" ,צעקתי לו והברזל בידי .אני כבר לא פוחד מכלום .מה יכול להיות יותר גרוע? "אתה לימדת אותי שאם מרביצים לי שארים ברזל ואתן אותו בראש למי שמרביץ לי" אני אומר לאבי בכעס. ההתנהגות שלי גרמה לו לפחד וזה גרר הרחקה מהבית .זה העונש הכי יעיל עבורי. ימים רבים הסתובבתי ברחובות .בלילות קרים וגשומים ישנתי בארגזים של מכוניות מסחריות או המתנתי למכוניות שהגיעו וחנו .נשענתי על מכסה המנוע שלהן וספגתי את החום מהמנוע .כך עברתי מרכב לרכב ,וכל רכב שחנה מולי נראה לי שנשלח אלי במתנה .באחת הפעמים האלה העיר אותי רעש ,הרמתי ראשי מעל מכסה המנוע וראיתי את בעל הרכב בתוך הרכב והוא כבר הניע אותו ,הוא יצא מהרכב ובא לקראתי. "קיבלת מכה?" הוא שאל אותי. "לא" אמרתי לו "שמתי את הראש ונרדמתי". הנהג הסתכל מתחת לרכב וגם אני מסתכל יחד איתו .יש שם דם שנוזל והנהג אומר שהוא רואה זנב של חתול .אני מסתלק משם .אני מבין למה החתול נכנס לשם. אם לא מצאתי מכוניות כאלה ,פרצתי לגני ילדים ונשכבתי על מזרן והתכסיתי בשמיכות ונרדמתי .בבוקר היו מוצאים אותי ישן ומגרשים אותי או מזמינים משטרה ,ועוד רישום הצטבר. 13 תורת הרחוב רוב התושבים בשכונה הם עולים חדשים ממרוקו ,מטוניס ,מעיראק ,מתימן ,מלוב וכמה ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם במלחמה ,וכולם בשכונה הכירו את כולם. השוטטות ברחובות גרמה לי להתחבר לילדים אחרים שמסתובבים ברחובות .רובם באו ממשפחות מרובות ילדים .לא הייתה לנו יד מכוונת ולא רב ומורה שיצביע על הדרכים ויאיר ויתווה אותן .הלכתי בדרכים שהאירו לי וספגתי את התורה הקרובה ביותר ,תורת הרחוב. ידוע שכל תורה היא תורה ,גם תורת הרחוב היא תורה ,וכמו שבכל תורה יש "עשה ואל תעשה" ,מותר ואסור ,כך גם בתורת הרחוב ,ועם התורה הזאת גדלתי והתפתחתי. יום ולילה ושמעתי פתגמים של אסור ומותר ב'עולם התחתון' ,ששמו ניתן לו בגלל המיקום בסולם החברתי – השכבה התחתונה ביותר .גם אם הייתי מוצא את דרכי החוצה ,לא היה לי לאן ללכת. דרכי נרכשה והתהוותה והדרך השתלבה עם צורך בקיום .לא היה מי שידאג לקיום שלי .הייתי צריך לדאוג לעצמי .עשיתי זאת בדרכי ולפעמים הרגישתי כמו גוזל שנפל מהקן ומלקט את ארוחתו בין עלי העץ שנשרו ,ואם כל מה שהייתי צריך זה חמצן ואוכל ,היה לי את זה בשפע. פסוקים ועקרונות שלא כתובים על לוחות ואינם נלמדים בבתי ספר נחקקו בראשי .לא היה צורך לכתוב אותם ולא לקרוא אותם ,הם נשמעו בראש חוצות מפי כל הסובבים אותי ונחקקו כשלטים מוארים ,והכבוד העצמי הונף על כל שלט ,ואם היה גם שלט של 'מוות' בין השלטים )והיו כמה כאלה( ,הוא לא הפחיד. כשאחרים הניחו תפילין כדרך תורתם ,אני חיפשתי את מקומי ואת ארוחתי על פי תורתי .אני רק ילד .כל מה שספגתי בא מהרחוב ,רק האלימות באה מהבית .עם העקרונות האלה חיפשתי את מקומי ואת ארוחתי ומצאתי אותם תמיד .היו הרבה מקורות אוכל בשכונה וחייבים לאכול משהו כדי לחיות. ה'חברותא' הפכה לכנופיית רחוב .מי שאלים יותר שורד יותר .כל אחד רוצה להראות שיש לו יותר אומץ לעשות דברים שאחרים חושבים שהם לא מוסריים או לא חוקיים. האומץ הזה מגיע מחוסר פחד ומידיעה שכבר לא יכול להיות יותר גרוע ושאין דרך חזרה. בין החברים היו גם כאלה שבאו מבתים דתיים והם חבשו כיפה ,כשהתפללו והגיעו לתפילה "למינים ולמלשינים לא תהי תקווה" הם צעקו זאת בקול .זה חלק מתורת הרחוב .זה שופר שנותן להתבטא. גם ילדים מצהלה התחברו אלינו .אורי וולף ,אביו היה רופא והם גרו בווילה מפוארת בצהלה ונסעו במכונית מפוארת ולא חסר לו כלום .די שביקש מאביו משהו והדבר ניתן לו .חיי ההרפתקנות משכו אותו .הוא הגיע לביקורים בנווה שרת והפך לחבר מקובל. 14 אני אישית לא אהבתי את קרבתו ולא האמנתי בו והשתדלתי להתרחק מחברתו .בכל פעם שהוא הגיע לחווה אני יצאתי וחזרתי לאחר מכן. אורי והרצל פרצו לדירות בצהלה ולפעמים אני הצטרפתי אליהם ושמרתי ובאחת הפעמים אגם נכנסתי איתם לוילה בצהלה .הרצל ואורי חיפשו כסף ואני אספתי כמה צעצועים ויצאנו משם וניידת משטרה עברה לידנו .הרצל ואורי הצליחו לברוח ושוטרים עצרו אותי עם דברים שגנבתי בדירה )רדיו ,פנס וכאלה( ובתחנת המשטרה אמרו לי שזה בית של שגריר ושחררו אותי לאחר שסיפרתי שפרצתי לבד .זה העלה את הערך שלי אצל חברים. דיבורים על גניבות והתפרצויות .היו השיחות המובילות במפגשים של החבר'ה וכל אחד סיפר על המעללים שלו בגאווה. כבר בגיל עשר התרחקתי מהשכונה בטיוליי ויצאתי לעולם ,פגשתי נערי רחוב מפרדס כץ ,משכונת מורשה ומבני ברק וגם משכונת התקווה .את הדרכים עשיתי לרוב בצעידה .ימים שלמים אשוטטתי וטיילתי וביליתי בשכונות אחרות .בכל שכונה היו את ה'כוכבים' הבולטים יותר ,איתם התחברתי ובניתי קשרים ,חלקם נשארו חברים ,גם הם באו לביקורים בשכונה .פעמים רבות רכבנו אני והרצל לשייח מוניס )רמת אביב( לבקר את שמעיה אנג'ל. באחת הפעמים שבהן אפרים ברח מהמוסד ,צעדנו בצומת עשר תחנות ,מול מוסך האוטובוסים של 'דן' ,ורגלו של אפרים מעדה לתוך אש שהודלקה במזבלה ששימשה את העירייה לזריקת אשפה .אפרים נכווה כוויה קשה ברגל ,נלקח לבית חולים לטיפול ומוחזר למוסד. דודתי ג'נין )מצד אימי( שמעה שאני מסתובב בחברה לא טובה והזמינה אותי לאשדוד. לא היה אכפת לי לישון על הרצפה .הילדים שלה הם כמו אחים עבורי ,ראיתי אותם יותר פעמים מאשר את האחים שלי ,שהיו במוסדות .גם כשהיו יוצאים לחופשות לא ראיתי אותם ,אני לא הייתי בבית. מלחמת ששת הימים פרצה ורעמי התותחים נשמעו מעזה .חזרתי מאשדוד חזרה לתל אביב. לאחר שבוע ,הכול נרגע כלא היה .יותר מזה ,צה"ל הפך לצבא החזק בעולם בהנהגת השכנים שלי מהשכונה הקרובה )צהלה( ,משה דיין ויצחק רבין .ראיתי אותם ואת ילדיהם הרבה בשוטטויות שלי. אכלתי הרבה בפרדסים ובמטעים שמסביב לשכונה .תמיד היה מה לאכול – פעם תפוזים ,פעם תפוחים ,פעם אבטיחים ופעם תותים ועוד פירות וירקות ,כל פרי וכל ירק בעונתו .השומר הבדואי של הפרדס )עלי( הרשה לי לקטוף ולאכול ,תמיד הצטרפנו אליו מספר חברים ואכלנו איתו גם בשר כשהדליק מנגל וצלה בשר על האש .לא שאלתי מה הבשר שעל האש ,כל בשר היה טעים לי. הרישומים הפליליים הצטברו והתאספו ואיש לא נתן דעתו ובדק את הנסיבות שהביאו אותי לפרוץ שוב ושוב .הובאתי שוב ושוב לבית המשפט והשפילתי את ראשי .מה אני יכול להגיד עם רקורד כזה על גבי? אני רק בן אחת עשרה. ---------------------------------------------------------------------- .2בימ"ש נוער ת"א ,102/68תאריך גזה"ד08.04.68 : 15 גזר הדין :פיקוח קצין מבחן למשך שנתיים בלי הרשעה. תאריך וסעיפי העבירה :התפרצות 1) 22-24.8.67 295תיק( התפרצות 297 לפח"פ 1) 14.2.68 1936תיק( גניבה 270לפח"פ 2) 22.1.68 1936תיקים( סה"כ 4תיקים. יחידה ומס' התיק :רמת גן .10.12.68 1011/68 988/68 4467/68 ----------------------------------------------------------------------העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד 1:כלפי רכוש10 : סה"כ עבירות10 : סטטוס :פורץ ,גנב ----------------------------------------------------------------------- מעניין אם קצין המבחן היה מודע לגזר הדין הזה .לא הייתה לי כתובת קבועה .גם אם ישלח הזמנה ,לא אקבל אותה .אני לא גר שם כמעט ,הורי גם כך לא יבינו מה כתוב ויזרקו לפח. תארים חדשים נוספו לי :פורץ .גנב .אני בעל שני תארים ומספר העבירות עולה לעשר .יש ארבעה אישומים ברישום הזה .התפרצויות וגניבות .יש גם מב"ד .1 :זה כבר לא צחוק )ממתין לבירור דין(. באחד התיקים השופט ביקש לבדוק אם ההתפרצות בוצעה ביום או בלילה ודחו לבירור. היו לי כבר שבע עבירות והרישום מראה על ארבע עבירות נוספות ,מהן תיק אחד שממתין לבירור דין. פעמים רבות עברו בדואים בשטחים הפתוחים שמעבר למגרש הכדורגל שאותו אבי תיחזק .הם הקימו שם אוהלים ואני התחברתי אליהם וישבתי איתם ואף ישנתי איתם ורכבתי איתם על סוסים ועל גמלים .הם סיפרו שהקיץ יבש בנגב ולכן הם באים למרכז הארץ בגלל שכאן יש יותר עשב למרעה .הם אפו פיתות גדולות בתנור שהבעירו עם עצים והכינו גבינות 'לבנה' טעימות .הם חלבו עזים וכבשים ,ומהחלב הם יצרו לבן והעבירו לתוך סמרטוט שנתלה במקום גבוה ,והנוזלים מהלבן טפטפו לקערה .למחרת הם שפכו את הנוזלים והגבינה שנשארה בתוך הסמרטוט מוכנה למאכל. שמעתי מהם סיפור שעל פיו אחד ממלכי ישראל חפר את נחל הירקון. כאשר הם קיפלו את האוהלים לקראת החורף ,במטרה לעזוב ולחזור לנגב ,קרה עוד משהו שנחרת במוחי ,כמו אחת הצלקות ואחד הרישומים .כאשר הגיעו והקימו את האוהלים ,הגיעה איתם נערה יפה ושובבה ,כבת – 15פאטמה .היא תמיד צחקה בקול וכולם היכו אותה בשל כך .היא הייתה יוצאת לרעות עזים בשדות ואני הצטרפתי אליה, מוקסם מהתנהגותה ,יום אחד היא סיפרה לי שהיא בהיריון מאחד הגברים .כל יום ראיתי אותה ולפתע היא נעלמה .כולם היו שם ורק היא לא. "איפה פאטמה?" שאלתי את אחד הגברים. "גם אתה רוצה את פאטמה?" הוא שאל וצחק "היא שתתה משהו והלכה לישון". פאטמה נעלמה וליוותה אותי הרגשה שלא נעלמה סתם .ביקשתי מהם להצטרף וכולם צחקו. "אני רוצה להגיד שלום לפאטמה" אמרתי להם. "היא הלכה מזמן" ענה לי אחד מהם. 16 בגיל 12נהגתי נהיגת בכורה בטוסטוס של חבר ,ובית המשפט אינו מתחשב .גזר הדין ניתן כשהייתי בן .13 ---------------------------------------------------------------------- .3בימ"ש השלום תל אביב תיק 706/69תאריך גזה"ד18.12.69 : גזר הדין) :ללא הרשעה( .שנתיים פיקוח קצין מבחן: תאריך וסעיפי העבירה 00.00.68 :שימוש ברכב בלי רשות ) 1א( חוק לתיקון .דיני עונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד 1964 -יחידה ומס' הפ"א :מרחב דן, 5079/69 ----------------------------------------------------------------------העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד 1 :כלפי רכוש11: סה"כ עבירות11 : סטטוס :שבל"ר ,פורץ ,גנב ----------------------------------------------------------------------- "מה זה שבל"ר?" שאלתי .ידעתי מה זה פורץ ומה זה גנב. "שימוש ברכב ללא רשות" ענו לי .זה כבר תואר שלישי. אני והרצל אביטן טיפלנו בסוסים בחווה של אביו ,בקיץ הם היו פותחים באסטה למכירת אבטיחים בדרך הרצליה פינת דבורה הנביאה ואני עבדתי איתם שם ולילות רבים ישנו שם .די בזה ששוטר היה רואה אותנו כדי שיעצור אותנו .כולם הכירו אותנו. לא היו צריכים סיבה כדי לעצור אותנו ,גם כשלא עשינו כלום .די בזה שראו אותנו, למחרת היו משחררים אותנו .באחת הפעמים שרכבנו לתל אביב ,הרצל רכב על סוס מהחווה של אביו ואני רכבתי על הסוס של עלי ,השומר של הפרדס ,עצרו אותנו פקחים של העירייה והחרימו לנו את הסוסים ,בטענה שגנבנו אותם .בלי לבדוק אם הם באמת גנובים .רק למחרת החזירו לנו אותם .באחת הפעמים רכבנו עד יהוד דרך הפרדסים. יש ילדים שפחדו מהפרדס .לפעמים ישבנו ליד המכולת השכונתית ,וחיכינו לנשים שערכו קניות .עוזרים להן לשאת את הסלים לביתן וזכינו תמיד בקציצה טעימה' ,ראש של לחם' וגם בכוס מיץ קר .ראיתי זאת כ'טיפ' הוגן. באחת הפעמים שעזרתי לאלמנה קשישה לסחוב סלים מהמכולת לביתה .כשגענו היא פתחה את המקרר והוציאה קציצה מוכנה .היא שמה אותה בין שתי פרוסות לחם .בביס הראשון הרגישתי בטעם מוזר ,אך היא עמדה והתבוננה בי ואני סיימתי את הביס ,יצאתי מביתה והשלכתי את הקציצה .הלחם לבד היה יותר טעים ,עד הביס האחרון .שבוע שלם אחרי זה הקאתי ושלשלתי ויצאו לי גרעפסים בטעם אותה קציצה ,וכל גרעפס גרם לי להקיא .כבר לא לי מה להקיא ונשכב על הדשא והתקפלתי .חרתתי בזיכרון שלא לקחת אוכל מאחרים .עדיף לאכול משהו מהפרדסים או במאפיית 'אחדות', הפועלת באזור התעשייה של רמת החייל .העובדים שם הכירו אותי כולם ,עזרתי להם בעבודות במאפייה ויצאתי איתם במשאיות לחלוקת הלחם .למדתי להכיר כבישים ודרכים בתל אביב ובערים שמסביב .תמיד אכלתי לחמניות טריות וחמות ,כך גם היה לי כמה לירות בכיס .הולך לסרט מדי פעם או נסעתי עם חברים לטייל בתל אביב. 17 חטא נעורים כשאבי היה יצא מהבית אני הייתי נכנס כדי להתקלח ולהחליף בגדים .זה לא שפחדתי ממנו ,לא רציתי להיתקל בו .בכל פעם שנפגשנו התעוררו ויכוחים שהובילו כמעט לאלימות ,עברתי את זה שוב ושוב .כשהוא לא היה בבית הייתי גם זוכה לארוחה מעשה ידיה של אמי ,ליקקתי את האצבעות מרוב שהאוכל טעים .כששאלתי אותה מאיפה היא יודעת לבשל ,היא סיפרה שעבדה בקונדיטוריה בטוניס ,בטרם עלו לארץ. באחת הפעמים נכנס למטבח ולקחתי בקבוק ליקר דובדבנים ויצאתי איתו מהבית .אחי ציון היה איתי ולגמנו מהליקר הטעים ,לגימה קטנה פה ולגימה קטנה שם ,ציון התחיל לריב עם סנדלר שישב ליד שולחן קטן בצמוד לבניין ,התנדנדנו וישבנו וקמנו והראש הסתובב .מעבר לכביש עברה חבורה של נערים בני גילי ,חלקם למדו איתי בכיתה, התקרבתי לעברם והם התרחקו ממני ושינו כיוון והגבירו את קצב הליכתם. הורים רבים אסרו על ילדיהם לפגוש אותי ולשבת איתי ,זה היה ידוע לכולם .במיוחד כשאני מתנדנד בצורה מוזרה עם הבקבוק ביד. המשכתי לצעוד לעברם ,ניסיתי להשיג אותם ולהדביק אותם ,והם המשיכו והתרחקו וברחו .זה גורם לתסכול. השלכתי את הבקבוק שבידי והבקבוק עף לגובה ועשה את דרכו לכיוון חבורת הנערים. כולם התפזרו וברחו ,ורק אינס ,שלמדה בכיתתי ,לא הבינה מה הבהלה .כשהבחינה בבקבוק הנוחת לעברה ,זה כבר מאוחר .היא קפצה באוויר ונחתה על שברי הבקבוק שהתנפץ מתחת לרגליה .מסביב הכול היה מלא בדם. רציתי לקבור את עצמי .זאת הילדה היחידה בכיתה שהייתה מוכנה לשבת לידי, כשכבר הגעתי לכיתה .התקרבתי אליה ,מתנדנד ,הורדתי את החולצה ועטפתי את רגלה ורצתי לחורשת היער שבין צהלה לנווה שרת ,לא מפסיק לבכות ולבקש סליחה. 18 המדען אילן גלפנד גדול ממני בשנה קראתי לו 'מדען' .מבחינתי הוא היה גאון .התחביבים שלו כללו הרכבת מטוסים ומסוקים מנייר ומפלסטיק ,ואין כמעט מטוס שלא הרכבנו יחד. אני הרכבתי ובניתי בעצמי את מטוס ה'סייבר' המפורסם ,ואבי ריסק אותו כשהראתי אותו בגאווה בבית. בפעם הראשונה שקראתי לו 'מדען' ,הוא אמר שימצא גם לי כינוי שיתאים לי. הוריו של המדען הם ניצולי שואה שעלו לארץ מפולין והקימו קונדיטוריה ,והם היו בעבודה מבוקר עד לילה .כך יצא שאני ביליתי איתו את רוב שעות היום בביתו והרגיש כאילו זה ביתי .אכלתי מהארוחות שאמו הכינה וטרפתי את כל הגפילדפיש .בניתי איתו מטוסים שהוא שירטט בעצמו .הוא קנה מטוס אחד ,הכין שבע מאות העתקים ממנו ומכר אותם לחברים .לא יכולתי לישון שם ,תמיד הייתי צריך לצאת מהבית לפני שהוריו מגיעים .הם אסרו עליו קשר איתי ,דבר שהייתי רגיל בו .רוב הילדים נמנעו מלהיפגש איתי ,הם חוששו מתגובת הוריהם .בצדק. לי ולמהנדס היה חלום משותף ,חלמנו לטוס פעם בדבר האמיתי ,מטוס או מסוק, העיקר שיהיה אמיתי .לא כזה של לונה-פארק ,דיברנו על זה הרבה וחשבנו להתגייס לחיל האוויר כשנגדל. באחת הפעמים ביקשתי ממנו לבוא איתי ולהשגיח בזמן שאני גנבתי סיגריות מחנות, והוא רתח וכעס שאני מעז לבקש ממנו דבר כזה ,ואני כרכרתי אחריו והתנצלתי .הוא גידף ונרגע ואנחנו התיישבנו שם ,מול החנות. "איך אתה גונב סיגריות?" שאל אותי המדען. "אני שובר את הזכוכית ,לוקח כמה קופסאות ובורח" עניתי לו. "עלולים לתפוס אותך" הוא אמר וחייך והמשיך "יש לי דרך שבה אתה יכול לקחת בשקט קופסת סיגריות ,בלי להרעיש ובלי לשבור זכוכית .כך גם לא ישמעו רעשים ולא יראו אותך גונב את הסיגריות". "איך?" אני שואל אותו. "אתה רואה את החלון מעל דלת הכניסה לחנות?" הוא שואל אותי ומצביע על דלת החנות ,ואני מרים את ראשי ומסתכל ורואה חלון שכולו סורגים ,יותר גרוע מחלון של בית מעצר .הסורגים צפופים ,אי אפשר להכניס יד דרכם ,בקושי אצבע עוברת שם. "אין לי כוונה לפרוץ לחנות דרך החלון הזה ,ואי אפשר להוריד את הסורגים האלה" אני אומר לו. "לא צריך להוריד את הסורגים" הוא אומר לי "צריך לגרום להם לא להפריע" .באותה נשימה הוא ממשיך "אני אכין לך משהו שהסורגים האלה לא יעצרו אותך ,ותוכל לקחת סיגריות בכל פעם שתרצה ,בלי שיראו אותך ובלי פחד שתיתפס ,אבל בתנאי אחד". 19 "מה התנאי?" אני שואל. "אתה לוקח רק קופסת סיגריות אחת בכל פעם" הוא עונה לי. "מתאים" אני אומר לו ומנסה לחשוב על האפשרויות ,אבל כלום לא עולה לי בראש. בוקר המחרת מגיע ואני נעמד מתחת לחלון ביתו של המדען ושורק ,והוא אומר לי לעלות .אני עושה זאת בדילוגים של שלוש מדרגות בכל צעד ומגיע אליו ,והוא נותן לי מוט מעץ מטאטא ארוך ובראשו נעוץ מסמר. "תיזהר מהמסמר" ,הוא אומר לי ואני עומד ומסתכל על המוט. "נו ,מה אני עושה עם זה?" אני שואל אותו בתמיהה. "כשיגיע הלילה" הוא אומר לי "טפס על הסורגים של הדלת ,תשחיל את המוט פנימה כשהמסמר קדימה ,בין הסורגים שם .בצד ימין יש מדפים שנמצאים בגבו של המוכר ושם הסיגריות נמצאות .תנעץ את המסמר בחפיסת סיגריות ותמשוך אותה אליך". "רעיון גדול!" אני מתלהב "לא סתם קראתי לך מדען". "אני רוצה לבקש ממך משהו" הוא אומר. "מה?" אני שואל. "אל תספר לאף אחד שאני נתתי לך את זה ,ואני מקווה שלא תסתבך ותקיים מה שהבטחת ,ואל תיקח יותר מחפיסת סיגריות בכל פעם!" הוא מזכיר לי. "אני מקיים את התנאי .יש לי קופסת סיגריות כשאני צריך ,זה מספיק לי" אני מבטיח. בעל החנות לא הרגיש שנעלמות לו קופסאות סיגריות ,לא עשיתי את זה כל יום .גם אם הוא הרגיש שחסרות שם סיגריות ,הוא בטח חשב שילדיו לקחו אותן. "ויש לי שם בשבילך" אמר לי המדען כשסיפרתי לו שדגתי קופסת סיגריות. "איזה שם?" אני שואל אותו. "דיג" הוא עונה לי ואנחנו צוחקים ,והוא ממשיך "זה ראשי התיבות של דני ,יעיש... ויש ג' פנויה ,אפשר להוסיף עוד משהו". "אל תוסיף כלום" אני אומר לו "אתה עוד עלול למצוא איזה שם של חיה שרק אתה מכיר אותה" .הוא הרג אותי מצחוק עם ההמצאות המוזרות שלו. "מבטיח לך שיהיה שם משהו טוב ב-ג' הזאת" הוא אמר והתפקענו בצחוק. 20 לא קושרים הליקופטר אני והמדען טיילנו הרבה בשדות ובפרדסים שמסביב לשכונה ,ובאחד הטיולים הגענו לבריכת השחייה של שכונת צהלה והתיישבנו לנוח בין עצים ,ליד אנטנה גבוהה שניצבה שם. מצדו השני של השטח נשקף ביתו של משה דיין .בשטח שבין הבריכה לביתו יש מגרשי טניס ,ובצמוד לשם נחתו הליקופטרים .פעמים רבות ראיתי שנוחתים שם מסוקים ,ומהם יצאו משה דיין ,שביתו גובל בשטח ,או יצחק רבין ,שביתו במרחק רחוב וחצי משם .הם יצאן והלכו לבתיהם וההליקופטרים נסקו ונעלמו ורעש המנועים הלהיב אותי בכל פעם מחדש .זה כל כך קרוב. הפסקתי לעשן ולא הייתי צריך עוד את המקל שהמדען הכין לי כדי לדוג קופסאות סיגריות .מצאתי חתיכת עץ שנראית כמו מושב של כיסא ,ומהמקל חתכתי רגליים והכנתי כיסא ,כל מי שישב על הכיסא נפל. עצים הסתירו אותנו וחפרנו שם חדר תת-קרקעי ואגרנו בו תפוזים ופירות וירקות וכלים שעוזרים לי לחתוך עצים ולסדר ולנקות ,כל החיות בסביבה הכירו אותנו ,היו שם זוג חתולי בר גדולים שהתקרבו והתבוננו בנו והיו להם גורים וראינו אותם ,אבל, המדען אמר שלא כדאי להתקרב לגורים .כשעשינו על האש ,החתולים היו מתקרבים וזרקנו להם בשר ,והם חטפו ונעלמו וחוזרו לבקש עוד .היה גם קן של ציפור 'שחרור'. היה לה ציוץ יפה והפכנו את הציוץ שלה לשריקה הקבועה שלנו. עברתי פעמים רבות ליד ביתו של משה דיין והצצתי פנימה .בחצר היו פסלים ומזרקות. נראה כמו מוזיאון ,לפעמים ראיתי גם את ילדיו משחקים שם וגם הם ראו אותי פעמים אחדות. באחד הימים ישבנו במחנה ושמענו הליקופטר שהולך ומתקרב .ידענו שהליקופטרים נוחתים שם ,אנחנו רגילים לזה .אבל המסוק הזה התקרב לעברנו ברעש מחריש אוזניים ונראה כאילו שהוא נוחת לנו ממש על הראש .נשמע כאילו שהוא עומד להיכנס באנטנה המוצבת שם ,ממש מאחורינו .הסתתרנו בחדר התת קרקעי מבוהלים ומכווצים. עברו מספר דקות והמסוק כבר היה על הקרקע ורעש המנועים נרגע ,הצצתי החוצה וראיתי אנשים יורדים מהמסוק ,חלקם במדי צה"ל .הם צעדו לכיוון ביתו של משה דיין. הם דיברו בדרך וקולות הדיבור המשיכן להישמע עד שנבלעו בחצר ביתו של משה דיין. "זה הליקופטר אמיתי!" אמרתי למדען. הסקרנות גברה ועשיתי את דרכי לכיוון המסוק והמדען בעקבותיי .לא הייתה לי שום כוונה רעה ,רק רציתי לראות מסוק מקרוב .אני מתקרב ומסתכל לביתו של משה דיין וקולותיהם נשמעים ואני מסמן למדען באצבע על הפה להיות שקט ואני ממשיך ומתקדם 21 למסוק ומרים יד ונוגע בו ומעביר מבט לאורכו ולרוחבו ולגובהו ,ואני שומע שהמדען פותח את דלת המסוק והרעש נשמע חזק. "סגור בשקט" אני אומר לו. "לא קושרים אותו?" אני שואל את המדען והוא פורץ בצחוק ,והצחוק מהדהד ונשמע ואנשים יוצאים מביתו של משה דיין. "שתוק" אני אומר לו ,אבל כבר מאוחר .הם רואים אותנו ואנחנו רואים אותם והם מתקרבים למסוק ומסתכלים עלינו ואין איפה להסתתר .הם פותחים בריצה לעברנו ואנחנו רצים לכיוון עצי הפרדס והמדען לצדי ,רץ בכל כוחו. "ילד ,עצור" צעקות מאחור ואני ממשיך לרוץ בלי לסובב את הראש וגם המדען עושה כמוני .הם רודפים וצועקים ואנחנו נכנסים בין עצי הפרדס והם צמודים ומדביקים אותי, ואחד מהם ,במדי צבא ,שם ידו עלי ותופס אותי .אני מנסה לנער אותו ולברוח והוא יותר חזק ממני ,הוא מצמיד אותי לארץ ואני מפרפר בין ידיו ותחת משקל גופו ומנסה לזוז ולשווא. "לא עשינו כלום" ,אני צועק. "עזוב אותו" צועק לו המדען ומתקרב לעברו. תמיד ידעתי שהמדען אמיץ ,זאת פעם ראשונה שראיתי אותו נחוש גם להרוג כדי לעזור לי .הוא לא ברח ולא נעמד סתם ,הוא ניסה לעזור לי להשתחרר מאחיזתו של האיש במדים והוא החזיק אותו בידיו .אנשים נוספים הגיעו והתאספו סביבנו ותפסו גם אותו. "מה עשיתם שם?" שואל אותי בחור צעיר .אסי דיין ,בנו של משה דיין .אין אחד שלא הכיר אותו בשכונה. "לא עשינו כלום ,רק עברנו שם" אמרתי לו. "עזבו אותם" ,אסי אמר לאנשים שאיתו. האיש במדים הרפה ממני ונעמדתי על רגליי וגם המדען נעמד ,הם הסתכלו ואנחנו הסתכלנו בהם חזרה. "באמת לא עשינו כלום" אני אומר "סתם טיילנו שם". "אל תתקרבו לשם יותר" אומר לי אחד מהם ואנחנו הסתלקנו בריצה לכיוון אחר והמדען פרץ שוב בצחוק. "שתוק כבר ,הצחוק שלך הסגיר אותנו ,יכולנו לעשות סיבוב עם המסוק הזה" אני אומר לו וצוחק. "למה צריכים לקשור אותו?" הוא שואל וצוחק" .יש אפשרות שהמסוק יברח?" "קשרת את ההליקופטר?" הוא היה מקנטר אותי בכל פעם שנפגשנו ואני החזרתי לו "אני לפחות נגעתי בו ,אתה לא נגעת". "אני רוצה להוסיף לך אות אחת" הוא אומר לי. "אתה יכול לדבר איתי ברור?" אני שואל אותו "אני לא מבין אותך". "תוסיף ר' לדיג" הוא אומר לי וצוחק. "מה זה?" אני שואל אותו ,תמיד יש לו מילים שאני לא מבין. "'דיגר' זה חופר באנגלית .חפרת בית שם" הוא אומר לי וממשיך "ראשי התיבות שלך נשארים". 22 "מצאת משהו ל-ג'?" אני שואל אותו. "לא" הוא אומר לי "ועכשיו יש גם ר' שצריך למצוא לה משהו". "אני אכין שלט כזה 'דני יעיש גר פה'" אני משרטט למדען על החול "אני אשים אותו מעל לחדר". לא ידעתי איך להשיג את הטלפון של קצין המבחן ,שיבוא לבקר במחנה .חבל שלא עבדתי ,יכולתי להזמין טלפון. "רוצה לבוא לסרט?" המדען שאל אותי. "איזה סרט?" אני שואל. " "Zהוא אומר לי "סרט טוב שקיבל כמה אוסקרים". המדען קנה לנו כרטיסים בקופת בית הקולנוע 'רם' ברמת החייל ,פגשתי שם את ויקטוריה ,ילדה בת גילי מצהלה .נכנסנו לאולם הקולנוע והיא התיישבה איתנו והסרט התחיל .הבנתי כל מילה בסרט .הסרט בצרפתית .התחלתי לתרגם למדען מה אומרים בסרט והוא צעק לי" ,שתוק .יש תרגום". אני וויקטוריה צחקנו ויצאנו באמצע הסרט והיא נשארה ונרדמה איתי במחנה ,רק לפנות בוקר היא רצה לביתה וסיפרה לאמה שנרדמה אצל חברה. למחרת פגשתי את המדען והוא כעס "זה סרט פוליטי שזכה בהרבה אוסקרים" הוא אמר לי "אתה תחזיר לי את הכסף של הכרטיס שקניתי לך". 23 רחצה לילית חברים באו לבקר במחנה והיו כאלה שנשארו לישון .נהגנו 'להתפלח' בלילות לבריכת השחייה של צהלה ורגשנו שזאת הבריכה הפרטית שלנו .נעמדתי בין העצים במחנה והשקפתי לבריכה .בשעות הלילה אין איש בבריכה .טיפסנו מעל לגדר ונכנסנו לשטח הבריכה ואיש לא הפריע לנו .רק אנחנו שם ,אשכרה ,בריכה פרטית בחצר. באחד הלילות קפצנו מעל לגדר והתפשטנו והנחנו את הבגדים בצד ונכנסנו למים, ממש באותה שנייה ,כשכל גופי שקוע במים ,דלת הברזל נפתחה ולשטח הבריכה נכנסו 2גברים שהתקדמו לעברנו. אין איפה להתחבא ,אין לאן לברוח .אנחנו עירומים לחלוטין .אני קופץ ומדלג ויוצא מהמים ומחליק וקם. "אל תפחדו" אני שומע קול עמוק של גבר .אני נשאר עומד ,קפוא על מקומי ,מנסה לכסות בידי על מבושיי. "למה אתם נכנסים לבריכה כשאין מציל בשטח?" הוא שואל בקול נוזף ואני מזהה אותו .זה יצחק רבין .הוא הרמטכ"ל ,הוא פיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים והוביל לניצחון הגדול ,ראיתי אותו פעמים רבות וראיתי גם שהגיע במסוק .ביתו נמצא ממש מעבר לפינת המחנה ועברתי שם כמה פעמים. "מי אתם?" הוא שואל "אתם מצהלה?" "לא" אני עונה לו "אנחנו מנווה-שרת". אני כמעט מספר לו שאנחנו מתגוררים בחדר תת-קרקעי ממש מעבר לגדר הבריכה .די שאני מצביע לכיוון המחנה ורואים חפצים שלנו שמונחים שם. "תתלבשו ואסיע אתכם .פעם הבאה אל תיכנסו לבריכה כשאין מציל ,אתם מסכנים את החיים שלכם" ,הוא אומר ואנחנו מתלבשים ויוצאים למכונית ,ובדרך הוא לא מפסיק להטיף ולהסביר לנו את הסיכונים הכרוכים ברחצה בבריכה ללא מציל ,ואנחנו יושבים במושב האחורי מכווצים. "תבואו מחר לבריכה ותגידו שאני ביקשתי שיכניסו אתכם ,תגידו יצחק רבין" הוא אומר לנו לפני שאנחנו יורדים מרכבו. "תודה" אני אומר לו "אני מכיר אותך". למחרת הבאתי איתי עוד חבר והגענו לשער הבריכה עם מגבות וחיוך של מנצחים. "יצחק רבין הזמין אותנו לבריכה" אמרתי לשומר בכניסה .הרגשתי כמו מלך העולם. הדלתות נפתחו ואנחנו הוכנסנו וסיפרנו לכולם "יצחק רבין הזמין אותנו" הספיקנו לשמוע פעמיים 'פושטקים' ,כדי להבין שכדאי לצאת משם ,מהר. 24 ימים ספורים לאחר המקרה טבע שמעון אביטן ז"ל ,נער מנווה-שרת ,בבריכת השחיה של הכפר הירוק .הוא נקבר בבית העלמין בקרית שאול וכל השכונה ליוותה אותו בדרכו האחרונה. את פרטי הרישום הבא אני לא זוכר ,ככל שאני חופר בראש ,הרישום הזה נעלם לי מהתודעה ,כאילו לא היה ולא קרה ולא זכור לי כלום ,ויכול להיות שנרדמתי במקום שפרצתי ,לא זכור לי אם נפתח תיק פלילי .יש רישום כזה במרשם הפלילי. ---------------------------------------------------------------------- .4בימ"ש לנוער תל אביב תיק 796/69תאריך גזה"ד18.12.69 : גזר הדין )ללא הרשעה( ,שנתיים פיקוח קצין מבחן: תאריך וסעיפי העבירה 00.00.68 :פריצה לבתי עסק .1 ומוסדות וגניבה 297 פקודת החוק הפלילי .1936 יחידה ומס' הפ"א :מרחב דן4323 , ----------------------------------------------------------------------מב"ד 1 :2כלפי רכוש12 : העבירות :הפרעת סדר ציבורי3 : סה"כ עבירות12 : סטטוס :שבל"ר ,פורץ ,גנב ----------------------------------------------------------------------- יש אפשרות לדלג על קצין מבחן ולהגיע לאיזה מוסד? 2ממתין לבירור דין 25 השכלה גבוהה הייתי מסוכסך קשות עם מערכת החינוך .למי היה ראש ללמוד עם חיים כאלה? כל מה שעבר לי בראש זה איך להתקיים ולשרוד ולהשיג לעצמי אוכל ,ואיך למנוע את הצלקת הבאה או את הכוויה הבאה. לא הייתי קשוב ומורים הוציאו אותי מהכיתה פעמים רבות .לא הייתי אלים .לא הייתי מרוכז .היו מורים שמבקשים ממני לעזוב את השיעור עוד בטרם החל ,כעונש על התנהגות לא נאותה .אני ראיתי בזה פרס .יצאתי לחצר בית הספר ואירגנתי משחקי קלפים ,תמיד היו תלמידים שהפריעו בשיעור והורחקו מהכיתה .לא הייתי צריך לחפש שותפים ,הרצל אביטן והאחים שלו והאחים של אלי יצפאן ,דבדב וא9ולי. מנהל בית הספר אסף אותנו ,הילדים המורחקים ,ועלינו לגג בית הספר והשליכנו דברים שהצטברו .עזרנו גם בהתקנת מתקנים בחדר הספורט החדש של בית הספר. "חבל על ההשקעה ,לא יצא ממך כלום" אמר לי יגאל ,מנהל בית הספר ,בסיום כיתה ז'" .אל תגיע לשנת הלימודים הבאה" הוא מסר לי הודעה כתובה ,שאמסור להורים. אני קראתי את ההודעה וקרעתי אותה .אין צורך בעוד שנת לימודים .לא צריך להטריד את ההורים בזה .זה יכול רק לסכסך יותר ולעשות רק רע ולסמן עוד סימן על הגוף. מערכת היחסים עם ההורים לא מחייבת .כלפי חוץ הכול נראה כשורה .איש לא הבין למה כל הילדים במשפחה הם ילדי רחוב .אנשים שהכירו את אבי ,לא העלו בדעתם מהי מערכת היחסים בבית ,הדברים נשארו חסויים. אמי אמרה שזה החינוך שאבי גדל עליו ,ואני התעצבנתי על כך שהיא לא מונעת את הדברים שהוא עושה ואת התפרצויות הזעם שלו .היא התנהגה כחלשה וביקש שאשכח .אני לא יכול לשכוח ,גם אם אני רוצה .כל יום קרו עוד דברים ונמנעתי מלהגיע הביתה והתרחקתי ,כמה שיותר. לא שתקתי כשאבי הפגין כעס ואלימות .ככל שגדלתי ,התמרדתי ואמרתי שהוא אשם במצב ,וזה גרם לסכסוך יותר קשה ושוב יצאתי מהבית בכעס. המורה המחנכת שלי ,אסתר זעירא ,הזמינה אותי לביתה בצהלה ואמרה שתוכל לגרום שישאירו אותי עד לסיום בית הספר היסודי .השיחה בביתה התנהלת באווירה נעימה ורגועה וילדיה שלה שיחקו סביבנו. "אתה ילד חכם" ,היא אמרמ "תשקיע בעצמך למען העתיד שלך ,תלמד" .התביישתי לספר לה את האמת ,היא ממילא לא תבין שאני חי בין חווה לחדר תת-קרקעי שחפרנו בשכונה שלה .הבטחתי לה שאשתדל והיא דיברה עם מנהל בית הספר .כך יצא 26 שקבלתי תעודת "סיום שמונה שנות לימוד" ,למרות שפחות מרבע מהן הוקדש לבית הספר .התעודה נוספת לרישומים. )אסתר זעירא היא אשתו של האלוף במיל' אלי זעירא ,מראשי המודיעין ולימים ראש אמ"ן .הם גרו אז בצהלה ,בווילה עם גינה מטופחת ,וביקרתי אצלה פעמים רבות .תמיד קיבלו אותי בחום והגישו מיץ קר(. הוריי הודיעו לי שהגעתי לגיל בר מצווה וערכו לי טקס בר מצווה בבית הספר ,כל המשפחה הוזמנה .עמדתי ונאמתי "תודה שהבאתם אותי עד הלום" ,ובאותו יום איבד את בתוליי עם נחמה ,נערה שלמדה כיתה מעלי. "למה אתה עצוב?" היא שאלה אותי" .היום בר המצווה שלך ואתה צריך להיות שמח". "החיים האלה בטטה" אמרתי לה. "יש לי מתנה לתת לך" היא אמרה לי וחייכה. "מה?" אני שואל אותה והיא הובילה אותי לכניסה של בניין ,והתפשטים מתחת למדרגות ונשכבנו שם עירומים.... ניסיתי לפרנס את עצמי בעבודות מזדמנות ,פעמים הועסקתי בעבודות בניין ,מסגרות והרכבת תריסים .הכסף עזר לי בקיום .לא תמיד הייתה עבודה ולא תמיד היו מוכנים להעסיק אותי ,בימים שלא עבדתי עזרתי בחווה וכך היה לי מקום לישון בחברת חברים. לפעמים יצאנו עם סוסים לרכיבה בשכונות סמוכות ,ובאחת הפעמים שהגענו לפרדס כץ ראינו שתי חבורות רחוב מתקוטטות באמצע הרחוב ,והרצל אביטן קפץ בין כולם וצעק, "אל תעשו טעות ,אלה כמו אחים" .כולם הסתכלו על כולם ולא הבינו באיזה צד הוא, ואז נרגעו ולחצו ידיים. כשהתרחקנו משם שאלתי אותו אם הוא מכיר אותם ,והוא ענה לי" ,לא מכיר אותם, אבל למה שיריבו סתם?". אמרו לי שבשכונת רמת החייל ,הצמודה לנווה-שרת ,אדם בשם חיים מחפש פועלים שיעזרו בבניית חומה מסביב לביתו .עברתי שם יחד עם הרצל ובעל הבית היה שם והרצל לקח את הסוס שרכהתי עליו לחווה ואני התחלתי לעבוד ולהעביר בלוקים לבנאי שהניח אותם זה על זה ,ולאט לאט נתחילה החומה להיבנות .בין לבין הכנתי מלט ותערובת להדבקת הבלוקים ,אשתו של חיים הכינה לנו ארוחה והביאה לנו שתייה קרה ,וזה היה שווה לי הכול. בסופו של יום חיכיתי לחיים שישלם לי ואמרו לי שהוא כבר לא שם .הבנאי אמר לי לחזור למחרת ולבקש את כספי ,התחלתי לחשוב שזו תהיה עוד אחת מהפעמים שאני עובד ללא שכר .היו כבר פעמים שאנשים ניצלו את המצב ולא שילמו לי ולחברים שלי על עבודה שביצענו. בבוקר הגעתי וחיים ביקש ממני להמשיך ולעזור ,ואני הסכמתי ,כמובן .הארוחות שאשתו הביאה לנו ופינקה אותנו שוות את זה .לאחר שלושה ימי עבודה ,החומה בנויה כולה כמעט ,ואז התחיל סכסוך בין חיים לבין הבנאי .חיים ביקש מהבנאי לעזוב את המקום .הם רבו והתווכחו ואיימו זה על זה שיגישו תביעות משפטיות ,והבנאי הלך משם ונעלם ואני וחיים נשארנו לבד. 27 "תן לי את הכסף שמגיע לי" אני אומר לו. "לך לקבלן שישלם לך" הוא עונה לי "הוא עשה לי יותר נזק מתועלת והכול עקום". "עבדתי בשבילך" אני אומר לו "אני לא מכיר אותו ולא יודע איפה למצוא אותו". "אני רוצה לתבוע אותו" הוא אומר לי "נתבע אותו יחד". מה לי ולזה? אני מבין שלא אקבל את הכסף ואני הולך בדמעות של כעס. מה אכפת לי הסכסוך בין הבנאי לבין בעל הבית? פעמים רבות עברתי ליד חומת הבית ומחשבות עברו בראשי ,לא חשבתי לפגוע בו או בבני ביתו .גם אם יצא שעבדתי רק תמורת הארוחות שאכלתי שם ,די לי בזה .אבל הרגשתי פגוע. סיפרתי להרצל על המקרה והוא אמר לי שהוא מכיר את בנו של חיים וידבר איתו. ימים ספורים לאחר מכן אני עובר ליד הבית ויש התקהלות של אנשים .אני מתקרב ורואה שכולם חובשים כיפות וארשת רצינית וחלקם בוכים ,ועל החומה תלויה מודעת אבל .אני מתקרב ורואה את שמו של הבן .הוא נהרג בתאונת דרכים והותיר אישה ובת. נכנס לביתו של חיים והבעתי בפניו תנחומים ,הגעתי בימים שלאחר מכן ועזרתי בדברים ,בעיקר בקניות ובצרכים של הבית בימי השבעה. "השיחה האחרונה עם הבן שלי היתה עליך" ,אומר לי חיים במהלך ימי השבעה. "עזוב את זה" אני עונה לו "שכחתי מזה". "אני שילמתי לקבלן את כל הכסף מראש עבור החומה ,הוא רימה אותי" הוא ממשיך ואומר. "זה בסדר" אני עונה לו "מספיק שאכלתי מהאוכל שאשתך מכינה". בתום ימי השבעה חיים קרא לי והוציא מכיסו כסף ומסר לי אותו. "תן את הכסף לאשתו" אני אומר לו. "אני עשיר" הוא ענה לי "לא יחסר להם כלום". לקחתי את הכסף וידעתי שהרצל אביטן ואורי וולף מתכננים לנסוע למחרת לאילת וקבעתי איתם .הם כבר קנו כרטיסים לנסיעה באוטובוס ואני הייתי צריך לרכב לתל אביב לקנות כרטיסים לאותה נסיעה. 28 ירייה ברגל סוסים הם חברים טובים שלי .דהרתי על סוסים מגיל צעיר .לשמחתי ,היו כמה סוסים בסביבה ותמיד התאפשר לי לרכב .גם בחווה של אביו של הרצל היו סוסים ורכבתי עליהם ,אבל הסוס שהיה הכי חביב עלי הוא הסוס של עלי ,השומר של הפרדס .עלי בן חמישים והוא בדואי .הוא קרא לסוס שלו 'אינדיאני' ,וכמעט כל יום הלכתי לבקר אותו ועזרתי לו בעבודות בבקתה שבלב הפרדס. לפני עלי היה שומר בשם נאיף שנהרג עם הסוס שלו בסופת גשם ועמוד חשמל נפל עליו וחשמל אותו ואת הסוס למוות. הסוס של עלי צהל כשראה אותי ואני צהלתי יחד איתו וליטפתי אותו ,למרות שהעיף אותי מעליו .הוא לא אשם בזה שעפתי ,זינקתי ונפלתי מעליו כשהרגשתי לא בטוח, והוא היה בא ומלקק אותי ובודק אם קרה לי משהו. הייתי חייב להגיע לתחנה המרכזית בתל אביב ,לקנות כרטיסים לאוטובוס לאילת, ידעתי שרכיבה לכל כיוון לוקחת חצי שעה בערך ,בדהירה איטית .רכבתי לשם בעבר יחד עם הרצל ,ועובדי העירייה שנמצאים בחניון של מכוניות הזבל )כיום בנויים שם מגדלי עזריאלי( החרימו לנו את ה'אינדיאני' בטענה שגנבנו אותו .הוא נשאר אצלם למשך הלילה ולמחרת הגענו עם עלי והם החזירו לנו אותו. עלי לא נמצא בבקתה .הבקתה נעולה ,אין איש ואין תשובה .האינדיאני צוהל כהרגלו, שמח לראות אותי. פתחתי את דלת המכלאה הבנויה מגזעים של עצים .שטח המכלאה הספיק לסוס כדי להסתובב ולאכול .האינדיאני יצא בעקבותיי ,שמח שאני מוציא אותו .צעדנו יחד לכיוון הבקתה להביא את הרתמה ואת האוכף ,מתחת לסככה שעלי עצמו בנה ,ואני עזרתי לו. סיימתי לרתום את הסוס וטיפסתי עליו והתחלנו בדהירה לכיוון היציאה ממתחם הבקתה. "גנב" צעקה פילחה את האוויר. הקול הוא של עלי השומר ,ואני הבטתי לכיוונו וראיתי אותו יורה לעברי באקדח שנמצא בידו .רעש ירייה מחריש אוזניים .הרגשתי מכה ברגל ,והסוס הוציא מגרונו קול מוזר של פחד וזינק קדימה על שתי רגליו האחוריות ,ואני איבד שליטה .הסוס פונה לכיוון אחד ואני לכיוון אחר ,התעופפתי באוויר ונחתתי על הישבן ונשכבתי על הארץ. כל תזוזה גרמה לכאב בכל הגוף .עדיף לשכב בלי לזוז עד שאבין מה קרה. הוא ירה בי! ראיתי אותו יורה לכיוון שלי .אני מת! 29 הגוף שלי משותק. אין לי שליטה בשרירים ,וכל פעולה שאני מנסה לעשות כל הגוף כואב .הגב כואב ואני לא יכול להתפתל. עלי מתקרב בריצה עם האקדח בידו. "דני ,זה אתה?" הוא מופתע "חשבתי שבאו לגנוב לי את הסוס". הוא מתכופף ומסתכל לרגל ומושיט יד ואני מרגיש שהוא מוציא משהו שתקוע בשוק הרגל הימנית שלי. "אני לא יכול לזוז" ,אני אומר לו" ,מה נתקע לי ברגל?" "לא יקרה לך כלום מזה" הוא מבטיח לי. "יכול להיות שאני מת?" אני שואל אותו ,והוא מתחיל לבכות וזה מצחיק אותי ואני פורץ בצחוק ומרגיש שהגוף משתחרר קצת והידיים מתחילות לזוז ואני מתחיל להתנועע .הכאב באגן מפריע .אני מצליח להתכופף ולראות את הפצע ברגל ,אני רואה חור בשוק. אני בן .13ראיתי הרבה מערבונים שהיו בהם יריות ,בסרטים מתים מכל ירייה. עובר בראשי שזה העונש על שפגעתי באינס עם הבקבוק. סחרחורת .אני נשאר שוכב ומושיט את היד לפצע ומרגיש רטיבות חמה וחור בשוק הרגל. עלי מנקה לי את הפצע וחובש עם חולצה שלו ומביא לי כמה שזיפים מתוקים ,יש פה חלקה של עצי שזיפים ונחל' ,נחל הפרדסים' ,ממש ליד הבקתה ,ובימי גשם הנחל מתמלא מים ואנחנו מביאים אבובים ושטים בנחל. גם עלי סיפר לי ששמע מאבותיו שנחל הירקון נחפר בידי אחד המלכים של ישראל. בשעות הערב הלכתי לאביבה רובין ,בת משפחה רחוקה .היא עבדה כאחות מוסמכת, הראיתי לה את הפצע ושאלתי אותה מה אני צריך לעשות כדי שיבריא. "איך זה קרה לך?" היא שואלת אותי. "נכנס לי ברזל לרגל" שיקרתי לה ,והיא הזמינה אותי לביתה ואמרה שתחבוש לי את הרגל. החברים נסעו לאילת וחזרו וסיפרו חוויות .אורי וולף סיפר שרב עם נערים אחרים באילת ודקר אחד מהם .טוב שלא נסעתי .גם לי היו חוויות לספר להם .לא כל יום יורים באדם והוא נשאר בחיים .בינתיים החלמתי מהפציעה בחברת הסוסים. 30 "לא" לסמים בגיל 14עישנתי חשיש וזה גרם לי לערפול חושים ולבלבול ,ראיתי תמונות של שוטרים שרודפים אחריי בכל פינה .לא רציתי דברים כאלה .גם כשישבתי עם חברים שמעשנים ,נמנעתי מלעשן .כולם ידעו שאכעס אם יציעו .כשיצאנו לבילוי כמו פורים או סילבסטר ,שתיתי בירה אחת ,זה מספיק .טראומת האלכוהול שגרמה לי לזרוק בקבוק. כאילו שזרקתי את הבקבוק על ראשי והקצוות בולטים ,להזכיר לי. נבחרת ישראל העפילה למונדיאל והגיעה עד למשחקי רבע הגמר ,ובשכונה היו בטוחים שזה רק בזכות שחקן הנבחרת ג'ורג' בורבה ,שהיה תושב השכונה וגאוותה ובשנים שלאחר מכן הפך לנהגו האישי של שמעון פרס )אם היום יקום שחקן כזה, שיעלה את ישראל למונדיאל ,שמעון פרס יהיה הנהג שלו(. הציכו לי ללמוד פעם בשבוע ולעבוד בשאר הימים במסגרת "הנוער העובד והלומד". מצאתי עבודה בבית דפוס 'הכרמל' .עמדתי ליד מכונת דפוס שדומה למפלצת בגודל 2 מטר וברוחב 2מטר .מצד אחד של המכונה ישב המדפיס והקליד וכסיים את השורה המכונה נכנסה לפעולה ויצקה בעופרת חמה את השורה כולה .כל מספר שורות הייתי צריך לפנות את המגש שעליו יוצאות השורות מהמכונה ולהעבירן ל"סדר" )מסדר את השורות לעמוד( כדי שיעמיד את העמוד ויכינו לדפוס .מצידה השני של המכונה היה מיכל שאליו אני הכנסתי עופרת. עזרתי להדפיס את העיתון 'להיטון' ופגשתי אלילי נוער באופן אישי ,כולם הגיעו לבקש יחס מדודו רז ,עורך העיתון. גם צביקה פיק הגיע ,הוא היה חבר של דודו אורן ודודו רז והוא כבר זמר היה ידוע עם שירים מוכרים .בכל פעם שהוא הביע מורת רוח מכתבה לא מפרגנת ,דודו הרגיע אותו ואמר לו שבשבוע הבא יתקן את הטעות ויעשה כתבה טובה יותר. הכסף לא הספיק ולא היה לי בית לחזור אליו .לפעמים אני ישנתי בבית הדפוס והמשכתי לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה ולפעמים לא מגיע לעבודה בגלל המצב. היו ימים שהלכתי לישון ללא ארוחת ערב .גנבתי כדי לחיות .יש 'מדחנים' שמוצבים על מדרכות בתל אביב ,תמיד הם היו שם ותמיד יהיו .נהגים שלשלו בהם כסף כתשלום לחניה .פקח של העירייה עבר כל כמה שעות ואסף את הכסף .חברים סיפרו לי שפעם הוציאו משם כמה מטבעות וקנו בכסף מנה פלאפל. המנעולים פשוטים והם נפתחים ברצון ,עוד לפני שהמפתח נכנס כולו למנעול .כמה כבר אפשר להוציא מהמדחנים האלה? צריך לרוקן מדחנים בחצי עיר כדי ללכת לסרט. בשדרות רוטשילד היו כמה כאלה ,ואין טוב מביצוע 'פעולה' כזאת בלב המון עובר ושב ,איש לא יחשוד ולא ישאל .זה נעשה לעיני כולם. בקרבת המדחן ישבה קבוצת נערים ,אחד מהם הוא צביקה ש ,גם הוא מנווה-שרת .הוא למד בבית ספר לאמנויות בקרבת שדרות רוטשילד .הכרנו מהשכונה ואמרתי לו "אהלן" וחלפתי על פניהם בדרכי למדחן .דחפתי את המפתח וניסיתי לפתוח את המנעול ושוטרים קפצו וסיכלו את הפשע המתוחכם ביותר שלי. 31 שמואל לוי ,השוטר שעצר אותי ,הוא שוטר שכונתי שעצר אותי עשרות פעמים ודי בזה שהיה פוגש אותי כדי לעצור אותי .הוא אמר שצביקה ש .שותף שלי לגניבה מהמדחן. ---------------------------------------------------------------------- .5בימ"ש לנוער תל אביב תיק 592/70תאריך גזה"ד12.11.70 : גזר הדין :קנס בסך 50ל"י או 14ימים מאסר תמורתו .תאריך וסעיפי העבירה: 03.07.70גניבה 270פקודת החוק הפלילי .1936 יחידה ומס' הפ"א :מרחב דן6006/70 , ----------------------------------------------------------------------כלפי רכוש13 : העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד1 : סה"כ עבירות13 : סטטוס :אסיר ----------------------------------------------------------------------- צביקה הובא כנאשם למרות שלא היה לו שום קשר .הוא סיפר שישב שם עם החברים שלו .זאת האמת .שמואל לוי ,השוטר ,סיפר לשופט שראה שאנחנו מדברים לפני שנגעתי במדחן והוא תפס אותי .הוא אמר שראה שאני מדבר עם צביקה .צביקה הכחיש ואני הודיתי באשמה ואמרתי שצביקה לא שותף בכלל. בית המשפט הטיל עלי קנס בסך 50לירות .גם צביקה קיבל קנס ,למרות שלא עשה כלום ולא היה שותף לכלום .הוא ישב שם במקרה. אין לי איך לשלם את הקנס .בית המשפט החליט שאשב במעצר 14יום תמורת הקנס. נלקחתי לבית המעצר וצביקה השתחרר ,והסטטוס שלי הופך ל'אסיר'. לא התפלאתי ששמואל השוטר הופיע שם ,חברים שלי כבר רוקנו את המדחנים האלה בעבר ,טבעי שיעשו אמבוש ויתפסו את הגנבים בפעולה .רק ניסיתי לגנוב ונתפסתי, הכסף לא היה בידי .זה רק ניסיון לגניבה ,אפילו לא פתחתי את המדחן ,ושמואל הסתכל מרחוק וראה שאני אומר שלום לצביקה ,וכך הוא קישר אותו אלי. למה להתווכח על פרט שולי? במיוחד כשזה יכול לשמש כנגדי .אם יבינו שטעו ולא ממש גנבתי ,עלולים להקל איתי ולשחרר אותי .אני אפסיד מכך. לצביקה אין יד בזה .אין לו עבר פלילי ,הוא מעולם לא נעצר בעבר וזה הרישום היחיד שלו .אם זה לא היה עצוב ,זה היה מצחיק .אותו שוטר שעצר אותנו ,שמואל ,חוקק את צביקה בזיכרונו. עם שחרורי הגעתי לנווה שרת באוטובוס .ג'יפ משטרתי עבר בסמוך לתחנת האוטובוס ובתוכו ישב השוטר שמואל לוי .נראה שבימים שהייתי במעצר הוא ניהל 'טבלת ייאוש' .הוא ידע בדיוק באיזה יום אני משתחרר .הוא יצא לעברי מהג'יפ וביקש ממני להרים ידיי וערך חיפוש בבגדיי. שמואל לוי הוא שוטר שכונתי .פגשתי אותו פעמים רבות ולרוב הוא ערך עלי חיפושים ,מעולם לא התנגדתי ולא התווכחתי איתו .הכרתי את אופיו ולא רציתי להגיע למצב שבו יפעיל אלימות כלפיי ,כפי שעשה עם אחרים .שמעתי מחברים שהוא נוהג בצורה אלימה כלפיהם .גם אפרים ,ציון והרצל סיפרו ששמואל מטריד אותם ואף עצר אותם ללא סיבה. נהג האוטובוס חיים ארביב ,אביה של אורית ארביב ,גר בבניין שהוריי מתגוררים בו. הוא הכיר אותי אישית .הוא נשאר לעמוד בתחנה ,כל נוסעי האוטובוס ואלה שירדו 32 בתחנה ,כולם עמדו יחד והסתכלו כשהשוטר חיפש עללי .לא התנגדתי לחיפוש ,לא היה לי מה להסתיר. "אתה עושה טעות ,שמואל" אמרתי לו "אתה עושה עלי חיפוש בנוכחות אנשים ,רק כדי להשפיל אותי". "אתה מאיים עלי?" הוא צעק ,והרים את ידו את וסטר לי בפרצוף "אני אכניס אותך לכלא". זה השפיל יותר ולא הצלחתי לשלוט בעצמי ובאינסטינקט החזרתי לו סטירה ונעמדתי מולו. "מה עשיתי לך?" שאלתי "למה אתה מרביץ?" "אתה עוד תשמע ממני" הוא צעק ורץ לג'יפ והתחיל בנהיגה מטורפת שמסכנת חיי אנשים .נראה כאילו הוא מאבד שליטה ברכב. נהג האוטובוס והנוסעים ,רובם הכירו אותי אישית ,אמרים שראו הכול ויעידו ויספרו אמת ,אם יתלונן נגדי. הסיפור התפרסם בשכונה וכולם דיברו על זה שסטרתי לשוטר ואני סיפר שהגנתי על עצמי. שמואל לא מגיש תלונה ,לא נחקרתי על זה ולא הואשמתי בכלום .אבל ,ידעתי שלא יוותר ,ידעתי שיחפש הזדמנות לנקום .כל יום שעבר והנקמה לא הגיעה ,ידעתי שהרווחתי עוד זמן .ניסיתי לשכנע את עצמי ששכח מהמקרה .עברו שנתיים ואני שכחתי מזה כמעט ,אבל הוא לא שכח. בשבתות חיים ארביב הסיע את תושבי השכונה לים ותמיד לקח אותנו והחזיר אותנו בחינם. היו חברים בשכונה שעסקו בתיקון מכוניות בחצר הבית שלהם ואני עזרתי להם ללא תמורה ,רק כדי לנהוג ברכב .השתוקקתי להגיע לגיל שאוכל להוציא רשיון נהיגה ולהתחיל לנהוג כחוק .חברים ידעו שאני נוהג טוב וציעו לי להשתתף בשודים .דחיתי את ההצעות. שוטרים עצרו את אורי וולף כשפרץ לשקם של צהלה מול הבית של הוריו ולמחרת הייתה כתבה על כך בעיתון והשם שלו הוזכר בכתבה .באחד הימים הוא הציע לי לנהוג בשוד של בעל מסעדה ,ג'ייסי חמילס .אמרתי לו שאני לא רוצה להשתתף בשוד והוא הציע לחבר אחר מפרדס כץ וכשחמיס הגיע הביתה לאחר שסגר את המסעדה הם שדדו אותו ולא נתפסו. למחרת אורי הגיע לחווה וסיפר לי ולהרצל ששדדו 4.900ל"י מג'ייסי ולא נתפסו והוא הראה לנו סכום של 2.000ל"י )אפשר לקנות בזה רכב חדש ועוד ישאר עודף!( והזמין אותנו לארוחה במסעדת "הפיל" .בזמן הארוחה הוא סיפר לנו על אחת ,אלינה, שמחזיקה כסף רב ואני והרצל דחינו אותו .כמה חודשים לאחר מכן אורי וולף וג'וג'ו אפון חטפו לאלינה את התיק ואורי הצליח לברוח וג'וג'ו נתפס נשפט ל 3 -שנים על נסיון לחטיפת ארנק. בפעם אחרת אורי וולף הציע לנו להצטרף אליו ולשדוד את ויקטור )חס( לוזון ,סוכן טוטו בקיוסק בשכונה .אמרתי שאני לא רוצה להשתתף וגם הרצל אביטן אמר שאסור לו לחשוב לשדוד את בעל הקיוסק השכונתי ,אורי וולף פרץ לרוב הבתים של השכנים 33 שגרו בוילות צמודות ,הוא היה מסתכל מתי יוצא אחרון בני המשפחה מהבית ופורץ להם לבית. יעקב )יור:ק( פוסלבסקי גם בין החברים ,הוא עלה לארץ עם אימו מפולין ,הם קיבלו דירת שיכון בדרום צהלה וכבר בימים הראשונים התפרסם יור:ק כילד אלים וכולם כיבדו אותו. יור:ק היה מגמגם והאשים את הגמגום בכך שהשפה העברית אינה שגורה בפיו. כשניסה להגיד מילה בעברית ,היה נתקע לאחר האות הראשונה וחוזר עליה שוב ושוב ועושה תנועות עם היד כדי שיזכירו לו מילים שמתחילות באות שאמר וכך היה חוזר על האות שוב ושוב עד שהמילה היתה יוצאת מפיו .כשהיה אומר את המילה בשלמותה, היה מחייך חיוך ביישן ואומר "קשה עברית" וכולם היו צוחקים יחד איתו .מי שלא צחק הפך לאויב שלו. הסיפור הראשון שהתפרסם על יור:ק בשכונה היה על כך שדקר ילד פולני אחר שצחק עליו ואמר שיור:ק מגמגם גם בפולנית .יור:ק דקר אותו בישבן ואמר לילד לספר להוריו שנפל על גזע עץ בדרך לבית הספר. המצוקה הכלכלית גרמה ליור:ק לסחור בסמים ולחטוף תיקים מנשים ולשדוד ופסיכיאטרים שבדקו אותו קבעו שאינו אחראי למעשיו והוא היה צוחק על כך בגמגום ואומר שמקומו בבית חולים פסיכיאטרי. יור:ק פרסם בין חברים שהוא עורך מסיבת הצלחה לשוד של סכום כסף גדול .כולם שתו והשתכרו במסיבה והרימו את אימו של יור:ק על כיסא ובמשך הערב יור:ק חזר על משפט שוב ושוב .הוא צעק במבטא מרוקאי "זה שוד מזוין ,לא לזוז" .הוא עשה זאת בלי לגמגם וזה מה שהצחיק את כולם .פולני שצועק במבטא מרוקאי "זה שוד מזוין ,לא לזוז" ומצליח להגיד משפט שלם בלי לגמגם. למחרת נכתב בעיתון שהשודד היה חייל ממוצא מרוקני ויור:ק הסתובב עם הכתבה בכיס ולא הפסיק לצחוק ממנה וגם אחרי שנים רבות היה מתגאה בכך שיכל להגיד משפט שלם בלי לגמגם כלל .הוא מעולם לא גמגם כשאמר את המשפט הזה והוא היה חוזר עליו שוב ושוב. לאחר שהכתבה פורסמה ,הרצל אביטן צחק ואמר שעלולים לחשוב שהוא שביצע את השוד וכך באמת קרה ,הרצל נעצר ונחקר ושוחרר. )יור:ק היה החבר הקרוב ביותר של הרצל אביטן והוא נעצר פעמים רבות בחשד לביצוע עבירות חמורות ובין היתר ניסה להבריח את הרצל ממעצר וישב בכלא שנים רבות מחייו ונהרג מירייה של שוטר בזמן שוד .שוטר שהיה עד לשוד וצפה בו ,הוציא את נשקו וירה בו(. בשנתיים האלה לא נפתח לי תיק פלילי לא עסקתי בשום דבר שיכול לסבך אותי. עבדתי בעבודות מזדמנות והתפרנסתי ,ביליתי עם חברים והלכתי איתם לסרטים, והתרחק מאנשים שיכולים להזיק לי. יצא לי לפגוש את צביקה ש .הרבה ודיברנו על כך ששמואל לוי שיקר בבית המשפט. צביקה לא כעס עלי ,הוא הפך להיות חבר שלי .יצאנו לסרטים ולים יחד עם חברות. 34 הנקמה שמואל לוי ראה אותי פעמים רבות ואני תמיד ניסיתי להתרחק ממנו .לא עסקתי בפשע. הרחוב היה ביתי וטיילתי לפעמים ,באחת הפעמים פגשתי בשוטר שמואל לוי ברחוב והוא התקרב והודיע לי שאני עצור וביקש שאצטרף לניידת ,ונסענו לתחנת המשטרה. "מה קרה?" שאלתי "למה?" "נדבר בתחנת המשטרה" הוא אמר ושם אזיקים על ידיי. הוא עדיין כועס ורואים זאת .אני מקווה שיעבור לו. בתחנת המשטרה אמרו ששמואל סיפר שראה אותי בורח מרכב שננטש .לא הבנתי על מה הוא מדבר .הכחשתי וסיפרתי ששמואל סטר לי בעבר ואני סטרתי לו בחזרה ושזאת הנקמה שלו בי. לא נתפסתי נוהג ברכב .לא היה רכב בסביבה שהוא יכול להגיד שראה אותי נוהג בו או יושב בו ,או אפילו בוהה בו .אין שום רכב בסביבה .אין לי מה לפחד. "אני לא קשור לזה" אני אומר לשוטר. "ספר את זה בבית המשפט" אומר לי השוטר ומשחררים אותי למחרת בבוקר. צביקה ש .נשאר בקשר ועזר הרבה והקפיץ אותי למקומות שאני צריך וגם לעבודה. באחת הפעמים הוא נהג באופנוע ואני ישבתי מאחור ולפתע הגיחה משאית צבאית שכמעט העיפה אותנו וצביקה נעצר בצד הדרך .המשאית נעצרה והרצל אביטן ירד ממנה .הוא סיפר שהתקבל לצבא כנהג תובלה ואמר לי שקבע עם כמה חברים לצאת לטיול בעיר .אמרתי לו שאני עסוק ונפרדנו. "חייב פיפי דחוף" צביקה אמר ואני נעמדתי לצד האופנוע וצביקה הלך מעבר לשיחים לעשות את צרכיו ,לפתע הופיע ג'יפ משטרתי בנסיעה איטית ושני שוטרים ישבו והביטו בי .אחד מהם שמואל לוי ,הוא ירד מהג'יפ ובא לעברי. "מה יש לך בכיסים?" הוא שאל ,השוטר שיושב בג'יפ התבונן בנו. "כלום" עניתי .הוא ערך עלי חיפוש ,לא התנגדתי והרמתי את ידיי ,שלא יפריעו לו במהלך החיפוש .ניסיתי לשכנע את עצמי לשתוק גם אם ירביץ לי ,לחזיק את עצמי ולא לגיב. "תן לי רישיונות של האופנוע" הוא אמר. "האופנוע לא שלי" אמרתי לו "בעל האופנוע משתין פה בצד" .הצבעתי לכיוון של צביקה שעמד מעבר לשיח ועשה את צרכיו והביט בנו ומיהר לסיים. שמואל חזר לג'יפ ודיבר עם השוטר שאיתו ,צביקה ראה הכול והתקרב .שמואל שב אלינו וביקש את הרישיונות מצביקה והוא בחן אותם ,למרות שהוא יודע שזה האופנוע הפרטי של צביקה .הוא עצר אותו עשרות פעמים ובדק את הרישיונות .הוא מכיר אותם בעל פה .הוא מכיר בעל פה גם את מספר הרישוי של האופנוע. "תן לי את רישיון הנהיגה שלך" הוא אומר לי. 35 "אין לי רישיון ,אני לא נוהג" אני אומר לו. "ראיתי אותך נוהג עכשיו" הוא אומר לי ופונה לצביקה "למה אתה נותן לדני לנהוג ללא רישיון?" "דני לא נהג" עונה לו צביקה "הוא עמד פה וחיכה לי". השוטר השני יוצא מהג'יפ והתקרב גם הוא ,והם נעמדו ושוחחו בצד. "כנס לניידת" אומר לי שמואל "ואתה ,סע אחרינו עם האופנוע לתחנת המשטרה" הוא אמר לצביקה. "למה אתה עושה את זה?" אני שואל אותו בדרך "כבר הכנסת אותי לכלא ופתחת לי עוד תיק". "אתה תגיד שלא נהגת ואני אגיד שראיתי אותך נוהג" הוא ענה והם פרצו בצחוק. חשבתי שהם מספרים בדיחה שאת סופה אשמע מיד ונוכל לצחוק יחד. הצחוק מטעה .הם לא צחקו איתי ,הצחוק הוא עלי .הוא כבר הוכיח שיש לו את היכולת להזיק והוא יכול לעשות זאת שוב ושוב בלי סוף ,והלוואי שזה ייעצר והוא יבין שטעה וגרם לדברים לקרות כפי שקרו. בתחנת המשטרה האשימו אותי בנהיגה באופנוע ללא רישיון נהיגה ,וצביקה הואשם בכך שנתן לי לנהוג ללא רישיון .אני וצביקה סיפרנו את האמת ושיחררו אותנו בערבות .למחרת בבוקר שמעתי בשכונה שהיתה תאונה .הרצל אביטן היה מעורב בה עם המשאית .אחד הנוסעים נהרג ואחד נפצע קשה בראשו ,והרצל נשפט על כך לשנת מאסר בפועל. 36 יש לי מיטה צביקה הסיע אותי לנווה-שרת ,ובדרך סיפרתי לו שאני מחפש מקום לישון .הוא סיפר לי שמיכאל טיסדל )מישל( ,חבר שלמד איתי בבית הספר ,התגייס לצה"ל ,ואמו נסעה לחו"ל ועזבה אותו בארץ .הוא גר לבד וצביקה הקפיץ אותי אליו .הגעתי לשם וראיתי חברים נוספים. "אין לי איפה לישון" אמר למישל "אני יכול לישון אצלך?". "הבית שלי כמו הבית שלך" הוא ענה. מישל למד איתי בבית הספר ומעולם לא ביצענו שום תעלול ילדות .החברות שלנו נבנתה מפעמים רבות שבהן יצאנו לבילויים עם חברים. "לא טוב שבאים לבקר אצלך חברים כאלה" אמרתי למישל וגם אמרתי לו את השמות של החברים שישבו איתנו "הם רק יכולים להזיק". "לא נעים לי לגרש אותם" הוא אמר וחייך "הם חברים טובים". הבנתי שמישל מתבייש לעמוד מולם ולהגיד להם זאת ולקחתי על עצמי ואמרתי לכולם שאני מתגורר בבית" .מי שרוצה לבוא לבקר צריך להודיע מראש" אמרתי .קשה לחיות בבית שהפך למקום המפגש של כל החבר'ה. היו חברים שבאו לבקר ,ישבו לשיחות בטלות והלכו כלעומת שבאו ,והיו חברים וחברות שהכוונות שלהם טובות ,ולא רק שהם לא יכולים להזיק ,הם עוזרים .זה מה שקרה לי עם רותי ל. רותי ל .התגוררה בנווה שרת ולמדה בבית הספר בצהלה ,יצא לנו להיפגש פעמים רבות במעברים הצרים של השכונה .למרות שנראה כאילו שאנחנו מעולמות שונים – ואולי דווקא בגלל זה – הסתדרנו ומצאנו שפה משותפת .למדתי ממנה דברים רבים, כשחשבתי שמצאתי את אהבת חיי ,קרה משהו שקלקל את היחסים שלנו. באחת הפעמים שרותי באה לבקר ,נרדמנו והתעוררנו בארבע לפנות בוקר .ליוויתי אותה לביתה ואביה עמד בחוץ וחיכה לה ונראה שדאג לה ,וזה גרם לנו להתרחק. קיבלתי שני כתבי אישום ובהם הואשמתי בנהיגה ברכב .האישום הראשון קשור לרכב שנגנב ושמואל לוי סיפר שראה אותי נוהג בו ,ובאישום השני הואשמתי בנהיגה באופנוע של צביקה .צביקה גם הוא הואשם בכך שנתן לי לנהוג .בבית המשפט צביקה יוצג על ידי עורך דין ששלחו לו הוריו ואני בלי עורך דין. הדיונים התקיימו אצל אותו שופט ותערבבו לתיק אחד .צביקה הואשם בכך שנתן לי לנהוג ללא רישיון נהיגה ,השוטר שמואל שיקר במצח נחושה )כבר יש לו יותר ניסיון, הוא יודע לשקר טוב( וסיפר שראה אותי נוהג באופנוע .גם השוטר השני סיפר את אותם הדברים ,ואין איך להראות לשופט שהם משקרים .הם סיפרו שצביקה עמד שם וראה שאני נוהג ונראה להם שהוא שנתן לי לנהוג .אני סיפרתי לשופט שהשוטרים משקרים ואני מנסה לחקור אותם ,והשופט צועק ואומר לי לא לכנות אותם שקרנים. 37 סיפרתי על האירוע שבו השוטר שמואל סטר לי ואיים להכניס אותי לכלא ,וצביקה סיפר שעמד במרחק קצר ממני וראה שלא נהגתי .הוא גם סיפר שהשוטר מטריד אותו, למרות שהוא 'ילד בית ספר' .אבל כבר יש לו עבר פלילי ,הוא עמד לידי כשנתפסתי מנסה לפתוח מדחן. השופט דחה את הדיון בחצי שעה ואמר שיקיים את המשך הדיון בלשכתו .נכנסתי ללשכה ושוטר שהוזמן עמד לידי ,עוד בטרם החל השופט להגיד את דבריו. השופט הרשיע אותי באישומים של נהיגה ברכב ללא רישיון וגם בנהיגה באופנוע של צביקה ,גם צביקה הורשע בכך שלכאורה נתן לי לנהוג. הפרקליטה הוציאה דפים והראתה אותם לשופט ,השופט התבונן בי. "קנס בסך 300לירות ושלילת רישיון נהיגה לשלושה חודשים" השופט אמר ,ואנחנו קמנו כולם והתכוננו לצאת מהלשכה. "אתה תשב ,עדיין לא סיימנו" השופט אמר לי ואני התיישבתי "זה היה גזר הדין של צביקה שמלה". צביקה ועורך הדין שלו יצאו מהלשכה של השופט והשוטר צמוד אלי. "מה יש לך להגיד לפני גזר הדין?" שאל אותי השופט. "אפשר לתת לי כלא?" שאלתי. השופט פרץ בצחוק .השוטר הצטרף לצחוק וגם הפרקליטה הצעירה צחקה בקול, הבנתי למה הם צוחקים. "אתה טוען שאתה חף מפשע ואתה מבקש מאסר?" שאל אותי השופט והמשיך לצחוק בקול .אני השפלתי את עיניי ושתקתי. "אתה רוצה להגיד עוד משהו לפני שאגזור את דינך?" שאל אותי השופט ומתבונן בי. "לא ,אדוני" עניתי. "להביא את הנאשם לשמיעת גזר הדין בעוד שעה" אמר השופט לשוטר ,נלקח למרתף המעצר בבית המשפט. הגעתי לבית המשפט בכוחות עצמי ,ועכשיו אני מובל למרתף המעצר בבית המשפט ומוכנס יחד עם עוד שלושים עצורים לחדר גדול .למזלי זה באמת לא נמשך הרבה זמן. "מצאתי את הנאשם אשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ,ולמרות שעבר עבירות רבות בחייו ,אני מתחשב בנאשם וגוזר עליו לשלם קנס בסך 300לירות או 3חודשי מאסר תמורתו ושנה אחת מאסר על תנאי לשלוש שנים ,שלא יעבור על מסכת"... ---------------------------------------------------------------------- .7בימ"ש השלום תל אביב ,תיק 5282/72תאריך גזה"ד: 22.10.72 גזר הדין :קנס בסך 300ל"י או 3חודשים מאסר תמורתו ,שנה אחת מע"ת 3לשלוש שנים ,שלא יעבור על מסכת ה )למעט ס' (311מפ.ח.פ. שימוש ברכב בלי רשות ובלי רישיון ובלי ת .ביטוח ,פסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך שנה ו 6-חודשים 18 ,חודשי פסילת ר.נ .ע"ת לשלוש שנים, לגבי שימוש ברכב בלי רשות ,בלי רישיון ובלי ביטוח. 3מאסר על תנאי 38 העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד 1 :כלפי רכוש14 : סה"כ עבירות14 : סטטוס האסיר :משוחרר ----------------------------------------------------------------------מה איכפת לי מסכת או לא מסכת? עונש הוגן ,גם צביקה קיבל את אותו עונש ,ואסור לעשות הפליות בין נאשמים באותו תיק. "כבוד השופט ,אפשר לדחות את תשלום הקנס?" שאלתי .מאיפה יש לי 300לירות? אני בקושי חי ומתקיים. "כן ,אפשר" עונה לי השופט. "תודה" אני קם ממקומי ומתכוון לצאת מהלשכה. "לאן אתה הולך?" השופט שואל והשוטר מניח עלי יד ואומר לי לשבת. "אני מבטיח לשלם את הקנס עוד כמה ימים" אני עונה לו. "יש עוד גזר דין בעניין האישום השני" הוא אומר ואני מתיישב וממתין לשמוע את ההמשך. "בית המשפט התחשב פעמים רבות בנאשם ,וזה הפך למטרד לציבור ולמפגע שיש להרחיקו מהחברה .אני גוזר על הנאשם מאסר בפועל למשך שישה חודשים ,מאסר על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים ו 500-לירות קנס"... ---------------------------------------------------------------------- .6בימ"ש לתעבורה תל אביב תיק 3552תאריך גזה"ד: 22.10.72 גזר הדין :קנס בסך 500ל"י ,מאסר למשך שישה חודשים ,שישה חודשים מע"ת לשנתיים ,שלא יעבור על הס' הנ"ל – פסילה מלקבל רישיון הנהיגה למשך שנתיים. תאריך וסעיפי העבירה 00/00/00 -שימוש ברכב בלי רשות ) 1א( חוק לתיקון דיני העונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד 1964יחידה הפ"א: מרחב דן8982/72 , העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד 1 :כלפי רכוש15 : סה"כ עבירות15 : סטטוס האסיר :מרצה מאסר בפועל פתאום קם אדם וטוען שהוא חף מפשע ובאותה נשימה הוא מבקש שישלחו אותו לכלא ,והשופט מקשיב. "אני יכול לצלם את גזרי הדין?" אני שואל את השופט ,והוא מוסר את התיקים לשוטר ,וכשאני נלקח למרתף העצורים ,השוטר מצלם את גזרי הדין ומביא לי. השופט שמע לי ונתן לי חצי שנה מאסר בפועל .אני לא טועה .אני יכול להבין את זה שלא נותנים לי להגיע לכלא לבד ומאלצים אותי לעשות זאת ב'פוסטה' .משאית סגורה בפחים ששמו בה ספסלים ויושבים שם כשישים אנשים שמועברים לבתי כלא בארץ. הם לא מבינים שאגיע לכלא גם אם אצטרך להגיע ברגל. אני מסתכל על גזר הדין עוד פעם ועוד פעם ולא מאמין .הרשיעו אותי בנהיגה ללא רשות ,ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה ,באופנוע של צביקה .אני מבין את האישומים 39 של ללא ביטוח וללא רישיון ,אבל אם נהגתי ללא רשות והרשיעו אותי בכך ,למה האשימו את צביקה בכך שנתן לי לנהוג? מי ישמע אותי אם אגיש ערעור? ואם אזכה בערעור ,מה אעשה עם זה? גם ככה הוא לא נתן לי מאסר באישום הזה .עוד עלולים לשחרר אותי. אפרים שפוט לשלוש שנים והוא כבר בכלא ,וגם אם זאת לא ממש קייטנה ,זאת פינה שאפשר לשים בה ראש לחצי השנה הבאה ולא צריך לדאוג איך להשיג אוכל ואיפה לישון ,עונת הגשמים החלה מזמן וקר בחוץ ,ויש עוד יתרון בזה שאני בכלא ,פה לא אפגש עם שמואל השוטר. רובם בכלא חברים ומכירים אותי מהרחובות ומבתי מעצר שונים. "אין לי איך לשלם את הקנס" אמרתי למנהל הכלא "שלושה חודשי מאסר בפועל תמורתו" הוא ענה לי .אני תשעה חודשים .זה מתחיל להראות יותר טוב. לא אהבתי את מה שאני עובר ,אבל במצב שלי היה כדאי גם לי שאהיה בכלא ,אפילו שלא טעיתי .זה יעזור לי לעבור את התקופה הזאת ולהתבגר ולהתגייס לצה"ל .זה החלום שלי. "יש לי ניסיון בבניין" אמרתי בוועדת הקבלה לעבודה של הכלא ,ושלחו אותי לעבוד בבניית החומות שמסביב לכלא .עזרתי בבניית החומות והתבוננתי בשטח הפתוח שמעבר לחומות ,שמתי לב שמסביב לחומות ,בחלקים מסוימים ,יש בורות ארוכים .אם מישהו יעבור את החומה בלי להיתפס ,הוא יוכל להתקדם מבור לבור עד לפרדס ולהיעלם בין העצים .לא הייתה לי כוונה לברוח ,לא היו לי תוכניות כאלה ,גם אם יפתחו לי את הדלת לא הייתי מרצוני. הבורות היו שם וראיתי אותם ולא יכולתי להתעלם מהם ,הם ממש מול הפרצוף שלי. אולי הבורות שמשים סוהרים למארבים? איש לא התקרב לבורות. רוני ניצן היה קצין חינוך של הכלא .הוא היה גם מפקד האגף שבו הייתי .צמוד לאגף הוקמו אוהלים ,ונערים שהגיעו לגיל גיוס הועברו לאוהלים ומשם הם התגייסו לצבא, אם התאימו. חלק מהחברים אמרו שרוני ניצן בסדר וחלק אמרו שהוא יותר גרוע מכל עבריין שהכירו .אותי זה לא עניין .הרגשתי שאני שם כדי לקבל ארוחות בזמן ולישון בלילה. לא הייתי צריך אפילו לעבוד עבור זה ,יכולתי לשחק עם צינור כל היום בדשא ,אבל עבדתי כי לא יכולתי לשבת כל היום בלי לעשות כלום. צביקה ש .בא לבקר אותי בכלא וסיפר ששמואל השוטר מטריד אותו ועושה עליו חיפושים ומעליב ליד אנשים .אמרתי לו שזה אופיו ואין מה לעשות. שישה חודשים עברו מהר .הפתיעו אותי ואמרו שועדת השחרורים החליטה לנקות שליש ממאסרי ,הם עשו זאת באופן אוטומטי והחליטו החלטה מנהלית בישיבה סגורה. לא שאלו לדעתי. יום השחרור תפס אותי לא מוכן ,באמצע ארוחת צהריים וכולם צעקים לי לעזוב את הצלחת וללכת לחופש .שיחקתי אותה אדיש וכולם התפעלו מהאדישות .הם לא הבינו שלא רציתי ללכת. לאן היה לי ללכת? 40 ביום שחרורי ראיתי תאונה לנגד עיניי .אולי יצפאן )אחיו של אלי יצפאן( ,עף ממושב אחורי של וספה ונחת על ראשו ,הוא נגרר אחרי הוספה עשרות מטרים ונהרג במקום. הכול התרחש מולי ורצתי לעזור ,אבל היה כבר מאוחר – הוא לא ענה ולא מגיב ולא נשם. הוא נקבר בבית העלמין בקרית שאול וכל השכונה ליוותה אותו בדרכו האחרונה, עמדתי מעל קברו והרמתי את ראשי ,מולי ניצבה האנטנה הצמודה למחנה שהקמתי בילדות .ממש מצדו השני של הכביש ,מרחק הליכה .נהג הקטנוע ,שמואל לוי )אין קשר לשמואל לוי השוטר( ,נפצע קשה בראשו ובגופו ונשאר נכה. 41 חבר נעלם מחיי צביקה ש .נעלם .חייו השתנו מהקצה אל הקצה ונפתחה דלת למשהו שנראה כמו משחק על גלובוס .טעות בצעד אחד במשחק משפיעה על מהלך חיים שלם ,אפילו חוצה יבשות .זה מה ששמעתי לאחר היעלמו )אני אשם בזה( ולא היה לי יד בדבר. ימים ספורים לאחר המשפט הגיע שמואל השוטר לביתו של צביקה ואמר שראה אותו נוהג באופנוע כשהוא בפסילה .צביקה ברח מהבית ואותו שוטר טען שצביקה תקף אותו כשברח. צביקה הפך למבוקש על תקיפת שוטר והוריו הוציאו אותו מהארץ לצרפת .הם הבינו שלשוטר ההוא יש כוונות רעות .צביקה התחיל בחיים חדשים ולא חזר לישראל. 42 הצורך לעזור מסלק פחדים חזר לגור בביתו של מישל ,בחג פורים התאספנו חבורה של נערים ונערות ויצאנו לבלות בתל אביב .חלק מהחברים לקחו כדורים וסמים ושתו אלכוהול .נמנעתי מדברים שיכולים לטשטש את הראש .לא אהבתי הרגשה של סוטול ,בירה אחת הספיקה לי. בילינו במועדון עד ארבע לפנות בוקר ,וחזרנו לביתו של מישל ונפלתי למיטה ונרדמתי כשראשי מעופף .נראה לי שרק סגרתי את העיניים וקול בכי נשי ברקע .זה חלום לא ברור .אסור לי לשתות גם בירה אחת ,זה עושה לי לא טוב .השעה חמש ,ישנתי שעה, זה בטוח חלום .אני מתהפך ועוצם עיניים. קול בכי נשי .אני עדיין ער ,זה לא חלום ,יש בכי נשי ברקע .הבירה לא אשמה ,הפעם אני ער ושומע בבירור ,זה בכי של בחורה ,זה בכי שנמצא קרוב אלי .זה בכי שבא מתוך הבית. קול של נער ברקע וקולות צחוק מצטרפים .קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון הסלון. בראשי עברו מחשבה 'אולי אימו של מישל הגיעה והיא שבוכה וצריך לפנות את הבית?' ארבעה נערים בני גילי ישבו בסלון .הכרתי את כולם מהשכונה ואף היו לנו חוויות משותפות יחד .אחד מהם הוא אהרון אביטן ,אחיו של הרצל ,הוא ישב איתי בכלא על דברים אחדים שעשה .רמי כחלון ,הואשם בעבר באונס ולא נשפט למאסר ,פסיכיאטר קבע שהוא לא כשיר לעמוד לדין .פנחס ועקנין )פיליפוס( גם נמצא יחד איתם וגם הוא מוכר כמופרע ,ונמצא איתם עוד נער אחד שאינו מוכר לי .הם ישבו על הספה והכורסאות מסביב לשולחן ובצד ,על כיסא ,ישבה נערה כבת חמש עשרה .הבכי הגיע ממנה. ימים ספורים לפני פורים ,התערבתי בריב בין שני חברים ,פנחס ועקנין ,פיליפוס ,רב עם נער אחר והם חזיקו סכינים בידיהם .די בקצה של הלהב של הסכין כדי לקרוע את העורקים בצוואר ולגרום לפציעה ואף למוות .נכנסתי בין שניהם בלי פחד והוצאתי את הסכינים מידיהם והרגעתי אותם .לא הבנתי מאיפה בא לי האומץ לעשות זאת. התמונה שאני רואה בסלון נראית לי מוזרה. "מה קורה פה?" אני שאלתי. "הבת זונה הזאת לא רוצה לתת לנו לזיין" אמר לי רמי. אני מביט בו ומבין שהוא רוצה לעשות לה משהו נגד רצונה. "היא לא חייבת כלום לאף אחד" אני אומר לו וממשיך "אתה רוצה להסתבך במשהו לא טוב ואתה רוצה לסבך גם אותנו". הבן אדם הואשם באונס בעבר ויצא מזה בלי עונש .נקבע שאינו כשיר לעמוד לדין. "למה אני מסבך אותך?" רמי שואל אותי. 43 "אני פה ואני עלול להסתבך ,צאו מפה כולכם!" אני צועק. "טוב" הוא אומר לי "נלך למקום אחר". "אתה יכול ללכת" אני אומר לו ומצביע לכיוון הנערה "היא נשארת פה". "שמע לי ,דני ,אל תתערב בזה .הוצאתי עליה כסף והיא הבטיחה שתתן לזיין" אומר לי רמי ואני מסתכל עליו בבוז. "אתה צריך לאנוס אותי לפני שתאנוס אותה" אני מודיע לו בביטחון "אתה לא יכול לאנוס אותי ,וגם אותה אתה לא יכול לאנוס". "דני צודק" אומר לו אהרון ויוצא מהבית ופיליפוס עוזב גם הוא איתו .רמי נשאר לעמוד עם הצעיר שאינו מוכר לי. דפיקות הלב הלמו בי כמו תופים אפריקאים .לא פחדתי שיאנסו אותי ,אף אחד לא יכול ,הרגשתי בטוח בעצמי והייתי בטוח שלא יגיבו גם אם ארים יד ,הפחד שלי הוא שמא יקרה משהו לנערה הזאת .אני נעמד בינה לבינם. "תחשוב שזאת אחותך" אני אומר בכעס. הם מסטולים וריח אלכוהול ממלא את החדר ,ונראה שגם הנערה שתתה .היא יושבת בפינה מבוהלת ,כבר לא בוכה .היא מסתכלת במתח איך הדברים מתפתחים. "אני אתן לך את הכסף שבזבזת עליה" אני אומר לרמי "עזוב אותה ולך". "תגיד שאתה רוצה לשמור אותה לעצמך ואתה רוצה לזיין אותה בעצמך" הוא אומר לי. "לא חשבתי מחשבות כאלה" אני עונה לו "אנחנו נשב פה יחד ונשתה קפה והאוטובוסים יתחילו לפעול עוד מעט ונעלה אותה לאוטובוס .נשלח אותה הביתה". "אולי אתה רוצה שאני גם אשלם לה את הנסיעות?" הוא שואל. "אני אשלם את הנסיעות" אני עונה לו "לא מתאים לאחד שמחזיק מעצמו 'גבר' להתנהג בצורה כזאת". הם נרגעים ויוצאים מהבית. "אל תחזרו לבקר בבית הזה" אני אומר להם. כשהם יוצאים מוניקה )ידידה( מגיעה לאחר שחזרה מבילוי של פורים ,היא ראתה שהאורות בבית דולקים ועלתה לבקר. אנחנו יושבים עם הנערה ומרגיעים אותה .היא מספרת שבאה איתם מתוך פחד .בנוסף לזה היא פוחדת לחזור לבית הוריה ,בגלל שנשארה מחוץ לבית במשך הלילה. "בת כמה את?" שאלתי אותה. "שמונה עשרה" היא אומרת. ידעתי שהיא משקרת ,היא נראית ילדה .בת חמש עשרה לכל היותר .גם אני שיקרתי כששאלו אותי לגילי ,בגיל שש עשרה סיפרתי לכולם שאני בן שמונה עשרה. "אסור לך לטייל ברחובות" אמרתי לה "את חייבת לחזור הביתה". "אני פוחדת לחזור להורים שלי" היא אמרה בוכה "אני פוחדת מהאחים שלי ,הם יהרגו אותי". "איך קוראים לך ואיפה את גרה?" אני שואל. "אתי נ'" היא עונה לי "בחולון". "מכירה את אורי נ' מחולון?" אני שואל אותה. 44 "זה אחי" היא אומרת לי ומסתכלת עלי מופתעת. "אחיך היה עצור איתי בבית מעצר אבו-כביר ,ואני שמח שהדברים מתפתחים בצורה טובה" אני אומר לה. "הם יהרגו אותי אם אחזור הביתה" היא אומרת לי. "אני אחזיר אותך הביתה" אני אומר "מוניקה תבוא איתנו לבית הורייך ותגיד שישנת אצלה וכך לא יכעסו עלייך ,ואני אדבר עם האחים שלך שלא יכו אותך". מוניקה הייתה ידידה טובה ובילינו ויצאנו למועדונים ולמסיבות של חברים. ידעתי שאם לא נחזיר את אתי לביתה ,היא תמשיך להסתובב ברחוב והיא עלולה להיפגע .ביקשתי ממוניקה להצטרף אלינו ונסענו יחד לבית הוריה של אתי .מוניקה סיפרה שאתי נרדמה אצלה במקרה והן התעוררו רק בבוקר .ההורים נרגעו ופגשתי את אורי ,אחיה .הוא זכר אותי ואמרתי לו שאני חבר של מוניקה .סיפרתי לו שאחותו סיפרה לי בדרך שהיא פוחדת שירביצו לה וביקשתי ממנו שלא יעשו זאת ,והוא הבטיח לי שלא יעשו לה כלום והכול עבר בשלום. חזר הביתה באוטובוס ,מתחנת האוטובוס הלכתי לביתו של אח של רמי וסיפרתי לו מה שקרה בלילה ,הוא אמר שרמי איבד את שפיותו .הוא קרא לו ונזף בו ורמי הבטיח שלא יחזור שוב על מעשים כאלה. כעבור ימים אחדים אתי באה להודות על מה שעשיתי .ראיתי זאת כמובן מאליו ,נהגתי כפי שצריך לנהוג. יש לי עוד שנה וחצי לגיוס ,ואני מקווה שהזמן יעבור מהר ובלי דברים שאין לי שליטה עליהם. אנשים ראו בי עבריין .כבר ישבתי בכלא ,יש לי עבר פלילי מגיל שבע וכולם חושבים שאני אלים ,בגלל סיפורים שאין להם שחר ולא אני שממציא אותם .אני עושה הכול כדי להראות שאין בהם אמת. 45 עוד קצת לגיוס הנורה בחדר המדרגות נשרפה .החלפתי אותה והסתבר שהבעיה לא בנורה ,גם הנורה החדשה לא דלקה ,הבעיה בחוטים .הוצאתי מהבית ארגז כלים קטן ופתחתי את בית המנורה והחזיק אותו ביד ,בחנתי אותו ,ניסיתי להבין מה הולך שם. שוטרים עלו במדרגות והקיפו אותי ,אני עם מברג ביד אחת ובית המנורה ביד השנייה. "מה קרה?" אני שואל .שמואל השוטר נמצא גם הוא בין השוטרים והוא לוקח את ארגז הכלים ומחזיק בו ,והם נכנסים לבית ומחפשים והופכים ומוציאים דברים מהארונות ומשליכים לרצפה .הם יודעים שאני מתגורר בבית ,אני לא מסתיר זאת .אני עומד חסר אונים והם לא מוצאים כלום .אין כלום .אני לא מחזיק דברים אסורים. בדרכם החוצה שמואל נעצר מולי. "מה ארגז הכלים הזה?" הוא שואל אותי. "אני מנסה לסדר את בית המנורה ,זה ארגז כלים מהבית" אני אומר לו. "תעצרו אותו" הוא אומר לשוטרים "אלה כלי פריצה". "לא נמאס לך מהשטויות?" אני שואל את שמואל. "אני אלמד אותך מה זה להרים יד על שוטר" ,הוא עונה ודוחף אותי ואני נופל וקם ודוחף אותו בחזרה ,ושוטרים אוחזים בי ושמים אזיקים על ידיי. בתחנת המשטרה מאשימים אותי בהחזקת כלי פריצה ובשימוש בכוח למנוע מעצר ובעוד סעיף אחד קטן ,העלבת עובד ציבור במילוי תפקידו .אני מכחיש הכול .למחרת בבוקר שחררו אותי. הבית הפוך .מוניקה עוזרת לי לסדר ,קיוויתי שמישל לא יחזור מהבסיס דווקא עכשיו ויראה את הבית בצורה כזאת .הוא היה עלול לבקש ממני לעזוב את הבית. עוד שנה וקצת לגיוס לצה"ל .אני מת לנסוע לאילת ולסיני ,כל החברים שלי כבר נסעו. הם לא מפסיקים לקנטר אותי ,כולם כבר התגייסו לצבא ,הם בוגרים ממני בשנה וחלקם בשנתיים. ----------------------------------------------------------------------העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד 2 :כלפי רכוש15 : סה"כ עבירות15 : סטטוס :אסיר משוחרר ----------------------------------------------------------------------- אני צריך לעזוב את השכונה ולמצוא עבודה באילת או בעיר אחרת .אני יכול לעבוד ולדאוג לעצמי .אני עושה זאת .לא צריך הרבה כדי לחיות ,מספיק לאכול ולישון ולגדול .אני לא עבריין ,לא פורץ ,לא שבל"ר ,לא עצור ,לא פושטק ,לא גנב ,לא מד"ב .אני ילד רחוב .זה כתוב בכמה מקומות. 46 ה'שוד' במנזר סנטה-קטרינה כל החברים שלי היו בוגרים ממני בשנתיים ויותר ,היו כאלה שנראתי בוגר מהם .תמיד שיקרתי וסיפרתי שאני בן שמונה עשרה ושאני עומד להתגייס לצה"ל ,אבל כולם הכירו אותי וידעו שאני ילד שמתחזה לבוגר. מישל היה בצבא רוב הזמן והיו עוד כמה חברים שהתגייסו לצה"ל .גם חיים מילשטיין, עוד חבר שלי ,היה כבר חייל וגם אלברט חמו ,חבר אחר ששירת בבסיס חיל האוויר בקריה בתל אביב .מריה הייבר הייתה חברה של אלברט ,היא עלתה מארצות הברית בעליית הנוער והתגייסה לצה"ל ושוחררה .הם מתגוררים יחד בדירה שכורה ביד אליהו. חיים מילשטיין התגייס והוא טייל איתנו יותר מאשר בבסיס .הוא היה ילד מופרע וכל מה שביקש מהוריו הם נתנו לו ,הם נכנעו לבקשותיו וקנו לו גם רכב .היינו תאספים כמה חבר'ה ונוסעים לטיולים בכל הארץ ובעיקר בצפון .היו ימים שהקמנו אוהלים על שפת הכינרת והעברנו כמה ימים שם. באחת הפעמים הגענו לגבול לבנון .השערים היו פתוחים ודרכם עברו אנשי או"ם לשטח לבנון .חיילים ישראלים עמדו בצד שלנו ושוחחו ,ומולנו ,מעבר לשערים ,עמדו חיילים לבנונים עם רובים .התחלתי ללכת לכיוון החיילים הלבנונים וצעדתי כעשרה צעדים בשטח לבנון והחיילים הלבנוניים הסתכלו עלי בפליאה ובאו לקראתי .החיילים הישראלים צעקו לי לחזור וכולם היו מתוחים ,הסתובבתי וחזרתי בריצה חזרה לשטח ישראל. 47 "למה עשית את זה?" נזף בי קצין שעמד שם. "רציתי להרגיש בחוץ לארץ" אמרתי לקצין וכולם צחקו והתבדחו ,גם החיילים הלבנונים צטרפו לצחוק והצטלמנו והמשכנו לדרכנו. הקטע הזה הפך לשיחת היום בין החברים שלנו ,והמשפט שהוביל בכל השיחות היה "דני עבר את הגבול ללבנון וחזר" .כל חבר שפגש אותי שאל אותי על זה ואני סיפרתי על המקרה וצחקתי מהעובדה ששמועה עשתה משהו שאין לו כלום עם המציאות .כולם חשבו שעשיתי 'מבצע' בחדירה לשטח לבנון. החברים התרגלו לכך שבכל פעם שעבדתי וקיבלתי משכורת ,מילאתי דלק ויצאנו לטיולים .כל פעם למקום אחר בארץ .יש לנו ארץ יפה. אלברט ומישל היו יוצאים לחופשות מהצבא והיינו עובדים יחד ,לפעמים בייצור ובהרכבה של תריסים ובעבודות מסגרות אצל מכר שלנו .התפרנסנו מזה ,אבל לא תמיד הייתה עבודה .חודשים רבים הסתובבתי בחוסר מעש וניסיתי להרוג את הזמן שנותר עד לגיוס. באחד הטיולים שלנו נסעתי עם חיים לירושלים במכונית שלו והוא נתן לי לנהוג בדרך חזרה .היציאה מירושלים עברה בשלום והגעתי לירידות ולעיקולים שלפני הר הרצל, ובאחד העיקולים איבדתי שליטה על הרכב ומצאנו את עצמנו מסתובבים כמו סביבון על הכביש והרכב נעצר על סף תהום .ניצלנו בנס. פעמים רבות חלמתי חלום ובו ראיתי את עצמי נוסע במכונית לקראת הר ,והמכונית הסתובבה על מקומה ונעצרה .זה מה שקרה במציאות .התמונות חוזרות לי פעמים רבות בחלום. "אנחנו יוצאים לנופש באילת ביום שישי" חיים אמר לי. "מי נוסע ואיך אתם מתכוונים לנסוע?" אני שואל אותו "שנים שאני רוצה לנסוע לאילת וכל פעם קורה משהו שמשבש לי את התוכניות". "אני לוקח מבן דוד שלי רכב" הוא אמר "יש לנו חמש מקומות ואנחנו חמש ,אלברט ומריה וחנה ,חברה של מריה ומישל ואני .אם אתה רוצה להצטרף תהיה הנוסע השישי". "יש לך רכב משלך" אני אומר לו "למה אתה צריך רכב אחר?". "אני לא רוצה לאמץ את הרכב שלי בנסיעה כזאת" הוא עונה לי "הוא עלול 'לשפוך מנוע'". הרכב שלו באמת טרנטה ,במיוחד אחרי שעבר איתו שתי תאונות .באחת מהן החברה שלו שברה יד ובשנייה הרכב נלכד בין עמוד חשמל לבין מעקה של וילה ,לא הבנתי איך הוא עוד מחזיק וממשיך לנסוע. "לא יהיה נח לנסוע ככה לאילת" אני אומר לו. למחרת חיים מגיע עם מכונית מדגם פורד גרנאדה ומספר שזאת מכונית של קרוב משפחה שלו ,כולם מאמינים לו. "זאת מכונית גנובה" הוא מודה בפניי כשאנחנו לבד "אל תספר למריה ולחנה ,הן לא ירצו לבוא". יום שישי מגיע והם יוצאים בשעות הבוקר המוקדמות לאילת. "בוא איתנו" הם מפצירים בי "אחד מכם יתכופף בדרך". 48 תמיד כשאני כבר על סף נסיעה לאילת ,קורה משהו שמשבש לי את זה .בפעם האחרונה שתכננתי נסיעה לאילת ,יום לפני הנסיעה נוריתי ברגלי על ידי שומר בפרדס שחשב שבאתי לגנוב את סוסו .הירייה הזאת היתה כלום לעומת המכה שספגתי כשנפלתי מהסוס .שכבתי שבוע במיטה .כל הגוף כאב לי. אני יכול לנסוע איתם לאילת ולהישאר שם ולמצוא עבודה ,אפילו שהרכב גנוב .מה כבר יכולים לעשות לי על נסיעה ברכב גנוב? שנה מאסר? זה יצא לטובה .אשתחרר לקראת הגיוס לצה"ל ,ואם חיים יכול לגנוב רכב ,גם אני יכול לעשות זאת. "אתה יכול להוריד אותי מול הבורסה? שאלתי את חיים. "בוא" הוא ענה בשיקולים שלי חשבתי שאין הבדל בין לגנוב רכב לבין לנסוע איתם ברכב גנוב .זאת אותה אשמה ואותה עבירה לכל מי שנתפס ברכב. נסענו לתחנת הדלק מול הבורסה ברמת גן ,יש שם תחנה לשטיפת מכוניות .ידעתי שביום שישי יש בלגאן ולחץ ואיש לא שם לב לנכנסים וליוצאים ,ידעתי גם שהם משאירים את המכוניות כשהמפתחות מתחת למושב הנהג וכולם עסוקים וממהרים לקראת השבת. שוטף המכוניות החנה מחוץ למתקן רכב מסוג פג'ו 505ששטף וחזר להמשיך ולטפל במכוניות אחרות .התקרבתי למכונית והתיישבתי על המדרכה .איש לא שם לבו אלי. נכנסתי למכונית והוצאתי את המפתחות מתחת למושב והתנעתי את הרכב ויצאתי לכביש בנהיגה ,אף אחד לא ראה אותי .נעלמתי בין המכוניות. בשבת בבוקר התארגנו ויצאנו לאילת וכל הדרך התפללתי שהטיול הזה יעבור בשלום. רגשות של הרפתקנות גברו אצלי על היגיון של אסור ומותר. חנה ,חברה של מריה עברה לנסוע איתי במכונית ובדרך עצרנו מספר פעמים .הגענו לאילת לאחר כחמש שעות וישבנו לאכול במסעדה .אחרי הארוחה יצאנו לכיוון שארם א-שייח ,וראיתי איש שצועד במדבר אין-סופי של חול וגבעות והרים ,אין הרבה חיים וגם אין בית או מבנה מסביב .וכאילו משום מקום יוצא לו בדואי בהליכה רגלית וצעידתו נחושה לכיוון מדבר המשתרע למרחקים ,ואני מסתכל לכיוון צעידתו ואין כלום באופק. אני מביט למזרח ורואה את ים סוף ומביט למערב ורואה מדבר ענק ורק דיונות של חול .מצפון כביש שסופו לא נראה ,משם באנו .מדרום כביש שסופו לא נראה ,לשם אנחנו נוסעים .אין כלום באופק שנראה כמו המקום שאליו הוא צועד .אני מסתובב עם הרכב וחוזר אליו. "אתה צריך להגיע לאיזה מקום?" אני שואל אותו. "זה הבית שלי" ,הוא ענה בחיוך ,ואני נזכר בבדואים שהיו נודדים למרכז הארץ בימי הקיץ ומקימים אוהלים ליד הפרדסים בשכונה .ואני נזכר בפאטמה ומקווה שתופיע מחולות המדבר. אנחנו עוצרים לחניה בדהב )די-זהב( ,המקום נראה כמו גן עדן .אנחנו טובלים בים סוף ומשחקים במים כמו ילדים ,משפריצים מים זה על זה ,והכול נראה קסום ,והפחדים שהרכב גנוב מכרסמים ואני רוצה שזה ייגמר. 49 חנה ומריה מודיעות לנו שחנה קיבלה מחזור והיא לא מרגישה טוב וצריך להחזיר אותה הביתה. "אני חוזר הביתה" אמרתי .לא צריך לחשוב פעמיים כדי להחליט .גם ככה אין לי מספיק כסף ,כל הכסף הלך עבור דלק ואוכל ,וצריך למלא דלק כדי לחזור לתל אביב. יש לי כבר יותר מסיבה טובה אחת להגיד שאני חוזר לתל אביב. "אנחנו ממשיכים לטייל בסיני" הם אומרים. "תעשו חיים" אני אומר ואנחנו נפרדים. אני עוצר בדרך לתל אביב כדי למלא דלק ולאכול משהו וחנה הולכת לשירותים ,ואני רואה תיק ישן מעור שזרוק בצד. "אתה צריך את התיק הזה?" אני שואל את המתדלק. "מישהו זרק אותו פה" הוא אומר לי "קח אותו". "יש פה ספר בתיק" אני אומר לו. "זה ספר ישן שמשה רבנו שכח במדבר" הוא אומר לי וצוחק "קח אותו אם אתה רוצה". לקחתי את התיק עם הספר שנראה עתיק ומרופט ויצאנו מתחנת הדלק ופנינו לנסוע לכיוון תל אביב .מכונית שנסעה לפנינו פגעה בעז שחצתה את הכביש והעז מוטלת בצד. כולם נעצרו לבדוק את הפגיעה בעז ונראה שספגה מכה חזקה ונפחה את נשמתה. בעודנו עומדים שם ,הגיח מתוך האפלה נשר ענק והתקרב לגוויה של העז .הוא כמעט בגובה שלנו .הנהג שפגע בעז עמד יחד איתנו ,במרחק של כחמישה מטרים מהעז, הנשר עומד והסתכל עלינו ועל הגווייה. "תתרחק מפה ,הנשר עלול לחשוב שאנחנו רוצים את הפגר של העז והוא עלול לתקוף אותנו" ,הזהיר הנהג. נכנסתי לרכב והתנעתי ,ועוד בטרם התחלתי לנסוע אני רואה עוד נשר שיורד במשק כנפיים רעשני ומתקרב גם הוא לגוויה של העז .אחרי כמה שניות עוד משק כנפיים ונשר שלישי הצטרף לסעודה ,והם כבר התחילו לנקר בפגר העז ועוד נשר הגיע .תוך פחות מחמש דקות היו שם חמישה נשרים ענקיים שניקרו ובלעו את העז תוך כמה דקות ,ואנחנו ישבנו במכונית מרותקים לתמונות ,ובמשך כל הנסיעה לתל אביב, התמונות עברו לי שוב ושוב בראש. הגענו לביתה של חנה בשעות הלילה ועזבתי את המכונית מאחרי הבורסה .שמח להיפטר ממנה .הגעתי לאבא הלל ונזכרתי בתיק .שכחתי אותו ברכב .אני לא חושב פעמיים ,אני חוזר ולוקח אותו. כל השבת עברה בנסיעה מתל אביב לדי-דהב ובחזרה .יצאנו בבוקר ,חזרנו בלילה. כמעט לא עצרנו בנסיעה ,פרט לארוחה וקצת משחק במים של ים סוף .העיקר ,הייתי באילת! עכשיו אני יכול לספר את החוויות שלי ולהתפלסף. אני עוצר מונית ונוסע לבית של מישל ,ובדרך אני פותח את התיק ומוציא את הספר. שם הספר – 'התמונה' .הוא נראה כספר תפילה עתיק וישן ,ולפי צורת הדפוס של האותיות נראה לי שנמסר למשה רבנו יחד עם לוחות הברית בהר סיני .העיניים נעצמות לי לפני שאני רואה את הדף הראשון ונהג המונית מעיר אותי .אני עולה לבית ומניח את התיק ,עם הספר בתוכו .השינה נופלת עלי לפני שאני מספיק להגיע למיטה. 50 אני מתעורר מחלום רע שבו אני נמצא במדבר ,תחת שמש יוקדת ,ואין כלום באופק. אני מרגיש שאני מתייבש והגרון שלי מלא בחול מדבר וקשה לי לנשום ,ונשרים חגים מעלי ואין לי איפה להסתתר מהשמש ,ואני רואה את המוות בעיניים .שמח שזה חלום, אני קם לשתות כוס מים .חלום בלהות. 51 אורות הזרקורים מסנוורים יום ראשון בבוקר ומוניקה באה לבקר .אני מספר לה על הטיול ועל המקומות שראיתי ועל הים והמדבר הגדול ואנחנו מתחילים לתכנן טיול לאילת. "אני רגיל לראות את הזריחות מהיבשה ואת השקיעות במערב ,בים" אני אומר לה "בסיני הזריחה בים והשקיעה במדבר". "אני צריכה לראות את זה כדי להבין מה שאתה אומר" היא אומרת לי. "בואי ניסע ואראה לך" אני אומר לה "נקבע שאנחנו נוסעים עוד שבועיים למשך יומיים ,שישי-שבת". "אנחנו נוסעים באוטובוס" היא אומרת ואנחנו צוחקים .סיפרתי לה שנסעתי במכונית גנובה. "מצאתי איזה ספר עתיק שם" אני אומר לה ומראה לה את הספר. "אני ממהרת" היא אומרת לי ועושה דרכה אל מחוץ לבית "נדבר יותר מאוחר ,ביי". "ביי" אני עונה והיא הולכת ,ואני מוציא את הספר ומדפדף. "סוד השם המפורש" כתוב פה .זה כתוב בעברית ברורה ,אבל ,אני לא מצליח להבין כלום .אני אשאל רב .הספר אצלי ,אני לא ממהר לשום מקום .אני מדפדף עוד כמה עמודים" .סודות שמע ישראל" ,כתוב פה .זה כתוב בדיוק במילים האלה .אני לא מבין כלום ממה שכתוב שם ,למרות שאני קורא מילה במילה וכל הספר כתוב בעברית ברורה ,חלקו בכתב רש"י .הספר ישן ועתיק וכתוב עליו שהודפס בקוראץ' שבאוקריאנה בשנת .1784 בשעות הצהרים בא חבר לבקר אצלי ,ויקטור בוחניק .הוא ביקש ממני לעזור לו בעבודות מסגרות .אחיו זכה במכרז בפרויקט לעבודות מסגרות במפעל להתפלת מי ים בהרצליה .העבודה נמשכה עוד יום וגם ביום שני אני עבדתי איתו על גגות ומעקות והגעתי לבית עייף וסחוט ונכנסתי למיטה ונרדמתי עם הספר 'התמונה' על הפרצוף ,אני לא מבין שום מילה מהספר ואני סתם מדפדף ומנסה להבין. ביום שלישי בבוקר מוניקה העירה אותי ,מנפנפת בעיתון מול הפרצוף שלי ,דוחפת ומנערת .אני פותח עיניים ,מנסה להבין מה היא רוצה. "תקרא מה כתוב פה" היא אמרה ובידה עיתון 'הצופה'. "קנית עיתון 'הצופה'?" שאלתי "או שיש לך מנוי?" "תקרא מה כתוב" היא צועקת בקול רציני ומצביעה על כתבה המתנוססת בעמוד הראשון של העיתון ,ואני פוקח את העיניים ,פורש את העיתון ומתחיל לקרוא. כתבה מהעמוד הראשון של העיתון 'הצופה' – 7.8.1973 4צעירים החשודים בגניבה ,שוד וחטיפה-נתפסו בסיני 52 2מהם בשירות פעיל בצה"ל * לאחר פגישה עם אלוף גונן שיחררו את בני הערובה והתמסרו לכוחות צה"ל * סיבת המעשה לוטה בערפל מאת :טיבי ארבל, כתב עתי"ם בבאר-שבע 3צעירים וצעירה נתפסו ביום ב' אחר הצהריים בסיני ,כחשודים בביצוע גניבות ,שוד ,חטיפת נשק וחטיפת בני ערובה בסנטה-קטרינה. במברק שהגיע לקצין הקשר של פיקוד הדרום ,אתמול בסביבות השעה 11בבוקר ,נמסר כי ארבעה צעירים שזהותם אינה ידועה חטפו שני בני ערובה שהם חיילים ,השתלטו על נשק ועל כלי-רכב וחמקו מידי כוחות צה"ל בסנטה-קטרינה – ואחריהם התפתח מרדף. ביקשו מקום ללון המברק הועבר ללשכת אלוף פיקוד הדרום ,אלוף שמואל גונן .למטה הפיקוד הוחש מסוק ,שהסיע את האלוף גונן לאזור ההתרחשות. במכשיר הקשר דווח לו כי 4צעירים הגיעו ביום א' לבית-ספר שדה 'צוקי דוד' שליד סנטה-קטרינה וביקשו מקום ללון .מאחר שלא נמצא להם מקום ,הם לחצו כי ייוסד עבורם פתרון ארעי ,אז הוכנסו שניים מהם לחדרי בית-הספר ואילו השניים האחרים נותרו ללון בתוך מכונית 'פורד' שלאחר מכן הסתבר כי היא גנובה. בשעות הבוקר המוקדמות ,כאשר התעוררו אורחי בית-הספר וביניהם תיירים ,הסתבר להם כי מחפציהם נגנבו דרכונים ,כסף וחפצי-ערך אחרים. נתגלו אצלם חפצים גנובים הארבעה ,ביניהם צעירה אחת ,ניסו להתכחש לגניבות שבוצעו בלילה, אולם בכליהם ובמכוניתם נמצאו החפצים הגנובים ,שהוחזרו לאנשים ששהו בבית הספר .במקום התרחשה מהומה והארבעה נתפסו והועברו לידי תחנת המשמר הצבאית בסנטה קטרינה .כאשר הוכנסו לחקירה, הם סיפרו כי הם חיילים .למרות שלבשו בגדים אזרחיים. השתלטו על 4תת-מקלעים לא עברו דקות מעטות ,והארבעה השתלטו על ארבעה תת-מקלעים מסוג "עוזי" שהיו מונחים בתחנת המשמר .כתב עתי"ם מוסר כי חקירת הארבעה עדיין מתנהלת וכן חקירה בנסיבות השתלטותם על הנשק הצבאי .ועדיין לא ברור כיצד הצליחו להשתלט על 4תת-מקלעים .לאחר שהנשק היה בידיהם ,הם השתלטו על שני ג'יפים ,אחד משטרתי והשני אזרחי ,שהיו בתחנת המשמר ,כשהם מאיימים בנשק על החיילים והאזרחים ששהו במקום ,הצליחו הארבעה להיכנס לשני הג'יפים ולמכונית הפורד הגנובה שהיתה ברשותם ונעו במהירות כשהם נוטלים עמם שני חיילים ,האחד איש מילואים והשני חייל סדיר. איימו על אנשי סנטה-קטרינה אנשי המקום לא הבינו תחילה במה מדובר ונכנעו לאיומים של החוטפים ,שדיברו אליהם עברית ,על אף שכמה מהנוכחים בסנטה- קטרינה היו מבוהלים וסבורים כי מדובר בפעולה חבלנית .נתיב בריחתם היה על דרך עפר המובילה מסנטה-קטרינה לכביש אילת-שארם אשייך דרך ואדי נסאב. 53 במטה המשמר בסנטה-קטרינה הועברו הוראות במכשירי-הקשר למשמר צבאי ששהה בוואדי .המשמר הקים מחסום מאולתר ועצר את שיירת המכוניות הנמלטות .למרות זאת ,לא נענו ארבעת החוטפים לבקשות אנשי המשמר להסגיר את עצמם ולפרוק את נשקם. בשעה שלוש ,כארבע שעות לאחר ההשתלטות על הנשק ,הגיע למקום אלוף פיקוד הדרום ונחת במסוקו ליד השיירה שנעצרה במחסום .האלוף הציג את עצמו בפניהם ופנה אליהם כי יפרקו את נשקם .הארבעה נעצרו ושני החיילים החטופים שוחררו. נפקדים מיחידותיהם בחקירה ראשונה סיפרו כי הם חיילים מיחידות שונות וכי הבחורה שהיתה עמם היא אזרחית .השמות שמסרו הם :מריה הוברט בת ,20 ששוחררה מצה"ל בפברואר השנה ,תושבת ראשון לציון .אלברט חאמו, מישל טיסדל וחיים מילשטיין ,שהיה מנהיג הפעולה .למילשטיין מיוחסות עבירות פליליות )חראקות ,גניבות( ,לא ידוע אם ליתר השלושה עבר פלילי ,שמותיהם הועברו מדרום סיני לאגף כח-אדם במטכ"ל ,ושם אומתו השמות כנכונים ,כן הוברר כי השלושה הם נפקדים מיחידותיהם. כתב עתי"ם מוסר כי שלושת החיילים נמסרו לחקירה למשטרה הצבאית שבפיקוד דרום ,הנערה הועברה לטיפול המטה הארצי של המשטרה. המטה הארצי אחראי ישירות לפעילות במרחב סיני. המניעים למעשה בלתי ידועים בשעות אחה"צ והערב התנהלה חקירה ראשונית בדבר נסיבות ומניעי הפעולה המוזרה .ממקורות צבאיים נמסר כי המניע לפשע עדיין לא מובן ,ולא ידוע אם היה זה 'מעשה קונדס' .נודע גם כי הקבוצה היתה בטיול עם מכונית גנובה מסוג פורד ,ומניחים כי לא היה זה היום הראשון לטיולם .קרוב לודאי שהיו זקוקים לכסף ,וייתכן שבלית-ברירה ,לאחר שנתפסו בקלקלתם ,השתלטו על הנשק ,על הרכב ועל בני הערובה וניסו להימלט. אי אפשר לטעות ,השמות שלהם וכל הפרטים מתאימים .הם נעצרו על גניבת משקפת ודרכון ,וניסו לברוח מבסיס צבאי ולקחו חיילים כבני ערובה. אני חוזר וקורא את הכתבה שוב ושוב .כתוב שהם נעצרו ביום שני ואני נפרדתי מהם ביום שבת בערב ,אני לא מעורב בזה ואין פרטים שיכולים לסבך אותי בזה. "מה הם עשו?" אני שואל ,ספק את עצמי ספק את מוניקה "לכי תביאי עיתונים של היום" אני אומר לה "תביאי כל עיתון שיש – 'ידיעות אחרונות'' ,מעריב'' ,הארץ' .כל עיתון יומי שתמצאי בחנות". מוניקה הולכת וחוזרת אחרי כמה דקות שנראות לי כמו כמה ימים ,והעיתונים בידיה. אני חוטף את עיתון 'מעריב' וקורא בעמוד הראשון. בכתבה מהעמוד הראשון של מעריב – 7.8.1973שם משווים אותם ל'בוני וקלייד'. בחלק מהכתבות כתוב בפירוש "מפוחדים"" ,מבולבלים" ,איך אפשר להשוות לבוני וקלייד? לזה קוראים שוד? נראה שהסתבכו ברגע של חולשה ובלי תוכנית מוקדמת .זה מרגיע אותי ,נראה לעין שלא תכננו דברים. 54 הצלחתי להרכיב את הפאזל מהכתבות שבעיתונים ולהבין מה גרם להם להגיע למצב הזה .הבנתי שהסתבכו ,אבל אין לי יד בזה .אני לא מעורב. טעיתי שנסעתי ברכב גנוב ואני שמח שחזרתי לפני שהדברים קרו .נפרדתי מהם ביום שבת בערב והם אמרו שהם ממשיכים לטייל בסיני ,והדברים קרו רק ביום שני בבוקר, יומיים אחרי שנפרדנו. אני קורא את הכתבות שוב ושוב .כלום לא היה מתוכנן פה .הכול קרה ספונטנית ובצורה שלומיאלית ,ואין קשר למנזר סנטה קטרינה .המנזר הוא נקודת הציון הכי מוכרת בסביבה ,לכן שמו מוזכר. "אם הכתבות נכונות ,הם חצו קו אדום" ,אני אומר למוניקה" ,הם עשו דברים שאסור לעשות". חששתי שיעצרו אותי על כך שנסעתי ברכב גנוב ,ניחמתי את עצמי בכך שיכולים להאשים אותי רק בשימוש ברכב גנוב .אם יגידו שאני מבוקש ,אסגיר את עצמי. בינתיים לא מדברים עלי ולא מזכירים אותי. עדות נוספת של תיירת מראה שאני צודק ,וההשוואות לאירועים היסטוריים באות רק כדי להוסיף עניין ולהעצים את הדרמה התקשורתית. אחת התיירות שהיתה שם וראתה כל מה שקרה מספרת דברים שהיתה עדה להם ,וזאת תמונת מצב ברורה .אפשר לחבר דבר לדבר ולהבין בדיוק מה שקרה שם. מדובר במחנה של החברה להגנת הטבע ובסיס צבאי .המנזר לא קשור לעניין. הם עצורים ונחקרים ויש אפשרות שיספרו שהייתי איתם בחלק מהדרך. סביר להניח שיספרו שטיילנו יחד לאילת ולדי-דהב ואני מתפלל שיספרו את האמת. למחרת מתפרסמות בעיתונים כתבות נוספות שמעודדות אותי יותר. כתבה שפורסמה בעיתון מעריב ביום רביעי 8.8.1973מריה משתפת פעולה עם המשטרה ,ולא רק שאני לא חושש ,אני אפילו שמח .אני יודע שהיא תספר את האמת ולא תשקר ואני בטוח שכולם יספרו את האמת. הימים עוברים ועוד כתבות מתפרסמות ,ואני לא מוזכר באף אחת מהן .אני מתחיל לחשוב שאולי לא חקרו את מעשיהם לפני שהגיעו לשם ,אך מסתבר שאני טועה ושכתבות נוספות מבהירות שנחקרו דברים שקרו גם לפני שיצאנו לאילת ,אין לי קשר לדברים. מריה באמת לא ידעה כלום מכל הסיפור ,ובא כוח המשטרה טוען שהרבה אנשים מעורבים .אמנם לא מדברים עלי ממש ולא מזכירים את שמי ,אבל "מעורבים הרבה אנשים" מביא אותי לחשוב שאולי מדובר בי .אולי זה רק בדמיון שלי? אני נתקל בכתבה נוספת ,ועכשיו אני בטוח שלא צריך לברוח .עיתונאי מתאר את המקרה כהרפתקת נעורים. בכתבה בעיתון מעריב מיום 10.8.1973חיים מילשטיין מוצג כילד ממשפחה טובה, גם מיכאל טיסדל מוצג כילד טוב שאמו נטשה אותו בילדות ועברה להתגורר בחו"ל. לאלברט חמו אין עבר פלילי ,ומריה ילדה טובה לחלוטין .כולם הסתבכו במשהו לא להם .זה נראה לעין. 55 אני מעביר שעות רבות בהליכה ברחובות ללא שום מטרה ונזכר בבדואי שבסיני .אני רוצה להיות במקומו ולראות רק חול ומדבר. אני חייב להוציא אנרגיות ,ללכת ולחשוב ,ואני מסתובב כמו סהרורי .בכל יום שעובר אני מרגיש כאילו הרעש דועך ומתחילה דממה. הכתבות בעיתונים הולכות ודועכות ונראה כאילו הכול נשכח ,וכמו שזה בא בפתאומיות ופרץ לתודעה ,כך הדברים הולכים וגוועים והביטחון חוזר ,ואני שב וקורא את הכתבות .רואים שזאת הרפתקת נעורים של ילדים שטרם בגרו. 56 עיתונאים אחדים הבחינו במעללים שבוצעו שם בידי החברים שלי בסיני .הגדיל לעשות העיתונאי יוסף )טומי( לפיד שפרסם טור אישי במעריב ,שבו שם ללעג את כל כותרות העיתונים שכתבו על הפרשה והשוו אותה לעלילות בוני וקלייד ולחבורת שודדים נועזת .אחד העיתונאים אף כתב שקלייד מתהפך בקברו אם הוא שומע על ההשוואה שעשו בין האירועים בסנטה-קטרינה לבינו. כתבה מיום 10.8.1973בעיתון מעריב גוגל ומוגל – י .לפיד יש לי את הכבוד לחשוף ,זו הפעם הראשונה ,את אשר התרחש במדבר סיני באותן שעות דרמאטיות שחלפו מהרגע בו חטפו ארבעת הצעירים את גוגל ואת מוגל ,שני אנשי המילואים ששמרו עליהם בהיותם עצורים במחנה צבאי – ועד לרגע בו הסגירו את עצמם לידיו של גורדיש ,הלוא הוא אלוף פיקוד הדרום ,האלוף שמואל גונן ,הידוע גם בתור אגרוף הפלדה ,נמר המדבר ושוט האלוהים. "מילשטיין – אמר איש המילואים גוגל ,שישב בג'יפ ליד ראש הכנופיה – אתה לא הולך להרוג אותנו?" "השתגעת? – נעלב החוטף – אני נראה לך כמי שהורג אנשים?" "אז מה תעשה ,תעבור את התעלה?" – ביקש לדעת מוגל החטוף השני. "רק זה חסר לנו" – ענה מילשטיין. "אז מה תעשה איתנו?" – הקשה גוגל. "מה נעשה? מה פירוש 'מה נעשה'? – ענה מילשטיין בתקיפות מבוהלת – מה שכולם עושים ,נסתובב". "זה לא דיזנגוף – אמר גוגל – לידיעתך ,זה מדבר סיני .ואתה לא משה רבנו". "זכור שאתה חטוף!" – הזהיר מילשטיין את גוגל ותקע בצלעו שפיץ של טיל ביניבשתי ,שנסחב מהמחסן של המחנה הצבאי. באותו רגע נשמע טרטור בשמי סיני ובקו האופק הופיע מסוק. "מחפשים אחרינו! – זעק גוגל – יחי צה"ל! יחי צה"ל!". "זה הסוף שלנו" – מילמל מילשטיין ועצר את הג'יפ. במרחק חמישים מטר מהג'יפ נחת המסוק ומתוכו יצא איש נמוך קומה ,מוצק ,ממושקף ,גזוז שיער ,מחזיק גו ישר והולך כמו על קפיצים. "אלוהים – מילמל גוגל והחויר כמו סיד – זה גורדיש". "איך ...מה ...איך – ...מילמל מוגל על סף של עילפון – איך נסביר לו שחטפו אותנו?" האיש הקטן הלך והתקרב על קפיציו. "אולי זה פאטה מורגנה?" – קיווה גוגל. "לא – ענה מוגל – זה גורדיש". "אלוהים – אמר גוגל – למה עזבתני?" והוא פרץ בבכי. מילשטיין שתק. מוגל תפס בזרועו של מילשטיין" :אתה לא יכול להסגיר אותנו! – התחנן – יש לנו אישה וילדים בבית .אנחנו רק מילואים!" 57 "מצטער – אמר מילשטיין – זה אבוד". "לא!!! – הזדעק גוגל בפחד היסטרי – הוא לא יתפוס אותנו חי!!!" והוא חטף מידי מילשטיין את הטיל הביני בשתי" .עוד צעד אחד קדימה – איים גוגל על גורדיש – ואני הורג את ארבעת החוטפים!" גורדיש נעצר ופתח במו"מ עם גוגל ועם מוגל על שחרור בני הערובה .אחרי דיון שנמשך כשעה ,הוסכם כי גורדיש יעמיד לרשות שני אנשיהמילואים מטוס שיטיס אותם ללוב ,המטוס ינחת חניית ביניים בקפריסין ,שם ישחררו גוגל ומוגל את מילשטיין ואת שאר החוטפים. באותו יום ,באותו עיתון ובאותו דף ,תיאר עיתונאי נוסף בציניות את הכתבות שפורסמו בקשר לעלילות סנטה-קטרינה והוא השווה זאת למעשה קופים .אכן ,מעשה קופים, אפרוחים רועדים רטובי נוצה ,נבוכים ואובדי עצות ,זה בדיוק מה שקרה שם. גם העיתונאי יעקב שרת )בנו של משה שרת ,שעל שמו נקראה השכונה שלנו( כותב על האירועים ומכנה אותנו 'פושטקים' .כך כינו את ילדי נווה-שרת בצהלה' ,פושטקים. אבין אם יבקש שיסירו את שמו של אביו מהשכונה. וגם 'העולם הזה' הצטרף לחגיגה .זה מה ששכנע שלוקחים את ההתרחשות בצורה הנכונה ,נערים משועממים .מתארים את החוטפים כאנשים עם כבוד שהצדיעו לאלוף גורודיש כשהבטיח להם משפט הוגן ויחס טוב ,זה שכנע אותם להסגיר את עצמם .ואם הם נחשבו לאנשים עם כבוד ,אני איראה בעיני בית המשפט כצדיק. 58 59 המעצר "דני אתה מבוקש" אמר לי שוטר שמכיר אותי וביקש שאתלווה אליו לתחנת המשטרה. "אני יכול לקחת כמה דברים מהבית?" שאלתי .אשקר אם אגיד שהופתעתי ,חיכיתי לזה. "כן" ,השוטר אמר ,ועלינו יחד לבית של מישל וחיפשתי תיק חזק כדי שאוכל לשים בו סדינים ומגבת ,ותיק העור עם הספר קפץ לי לעין .לקחתי את ושמתי סדין ומגבת והספר נשאר בפנים. "מה זה הספר?" השוטר שאל אותי. "זה סידור תפילה" אמרתי ויצאנו ובדרך הוא התחיל לדבר איתי על המקרה בסנטה- קטרינה .הוא אמר שהם לא מערבים אותי בעניין שקרה שם ,אבל ידוע להם שנסעתי עם חברה שלי במכונית אחרת .סיפרתי לו שנסעתי לאילת במכונית גנובה שגנבתי בתחנת דלק ואמרתי לו איפה חניתי את המכונית .השוטר אמר לי שגם הם מוסרים את אותם הדברים .הם סיפרו שנסעתי איתם מתל-אביב ועזבתי אותם בדי-דהב "רואים שכולם אומרים את אותם הדברים". האשימו אותי בנהיגה ברכב ללא רשות הבעלים ובכך שנסעתי לאילת ,ואני סיפרתי שנסעתי לטיול הרפתקה באילת ברכב גנוב. לא אשימו אותי בדברים אחרים או בדברים שהם עשו .יש להם כבר את כל העדויות שהצביעו על כך שעזבתי אותם ,ושנפרדתי מהם יומיים לפני שהדברים קרו. אני יודע שייצוג של עורך דין טוב יכול לעזור ,אבל אין לי אפשרות לממן עורך דין. יש לי עוד שנה עד הגיוס לצה"ל ואני עלול להישלח לכלא .לא אכפת לי לשהות שם עד שאתגייס .ממילא אני מסתובב ברחובות ללא מטרה .ישבתי כבר בעבר חצי שנה, אני בטוח שהפעם יחמירו יותר. נציג המשטרה מבקש בבית המשפט לעצור אותי לחקירה וטוען שאני חלק מחבורת השודדים שנעצרו בסנטה-קטרינה .אולם בית המשפט מלא בעיתונאים וכולם מתרשמים ורושמים ,וכל העיניים נעוצות בי. השופט עמיקם פיאלקוב מתבונן בי במבט בוחן .הוא כבר מכיר אותי .הוא שופט בבית משפט השלום בתל אביב ומשמש כשופט תורן במעצרים .אני מכיר אותו והוא מכיר אותי וכבר הופעתי אצלו בעבר במעצרים ,ופעמים רבות הוא שחרר אותי כשראה שהמשטרה עצרה אותי לחינם. "מה יש לך להגיד ,דניאל?" שואל אותי השופט .הוא יודע את שמי בעל פה. "אין לי קשר לדברים שקרו שם" ,אני אומר לו" ,לא הייתי שם .כולם מספרים את אותם הדברים .גם השוטר שמבקש את הארכת המעצר שלי אומר את אותם הדברים. לא הוגן שמצביעים עליהם ומעמידים אותי פה ,כאילו אני זה הם". 60 "המשטרה ממציאה את זה?" שואל השופט. "כבוד השופט ,השוטר לא טוען שהייתי שם" ,אני אומר. "הוא חשוד במעורבות בדברים שקרו שם?" השופט שואל את השוטר. "הוא נסע איתם חלק מהדרך ועזב אותם וחזר לתל אביב ,ויש עוד חשודים שצריכים לחקור" ,עונה החוקר ומוסיף" ,צריכים לעצור גם את החברה שלו". "אני בטוח שגם היא תספר את האמת" אני אומר לשופט "נסעתי ברכב גנוב ואני מודה בכך ומצטער על זה .לא הייתי איתם ,עזבתי אותם הרבה לפני שקרו הדברים". השופט מתבונן בי בסבלנות ומקשיב ,ושואל כדי להבין את מעורבותי באשמות ובוחן ומסתכל ,ואני רוצה להפוך לקרפדה. "לא מאשימים אותי בדברים אחרים ,חוץ מנהיגה ברכב גנוב ,ואני בטוח שהחקירה מראה שאני דובר אמת" אני אומר. השופט מאמין לי ואף מעיר לשוטר על כך שהוא בעצמו אמר שעזבתי בטרם התפתחו הדברים שבהם מואשמים הצעירים האחרים. "החקירה בעיצומה ויש עוד דברים לחקור" אומר החוקר. "עקב חומרת העבירות אני מורה לעצור את החשוד ל 15-יום ולאפשר למשטרה לחקור" אומר השופט .אני לא מתנגד לכך ,כאילו יעזור לי אם אתנגד .אני מקווה שבמהלך ימי המעצר יבינו שאין לי קשר לדברים שאחרים ביצעו ובטח שאני לא צריך לתת את הדין על מעשיהם של אחרים. השופט קם מכיסאו ויוצא מאולם בית המשפט ללשכתו ,וזה אות הפתיחה לצלמים ולעיתונאים שמתנפלים עלי כולם יחד ושואלים שאלות ומתעניינים בדברים שנשדדו במנזר סנטה-קטרינה ,ואני נבוך ומשאירים אותי כך במשך כחצי שעה באולם המשפטים ונראה כאילו שהשוטרים משתפים איתם פעולה ומנסים לגרום לי להרים את ראשי כדי שיצלמו אותי. בבוקר המחרת העירו אותי עם כותרות מרעישות ושמי הוזכר בכתבות כשותף של חבורת השודדים מסנטה-קטרינה ,קראתי את הכתבה כשהתעוררתי משינה והרגשתי צורך לברוח משריפה דמיונית שהיא רק בראשי ,היא שם ולהבותיה איימו. כתבה בעיתון מעריב מיום 23.8.1973 נעצר חשוד חמישי בקשר לשוד במנזר "סנטה-קטרינה" מאת יהושע כהנא חשוד חמישי בקשר ל"חבורת שודדי מנזר סנטה-קטרינה" משם נשדדו נשק ומכונית ,נעצר בראשית השבוע ואתמול הוארך מעצרו ב 15-יום ,לפי צו שניתן בבית המשפט השלום בתל אביב. החשוד הוא יעיש דניאלי ,לגביו טען אתמול נציג המשטרה ,כי השתתף ב3 - באוגוסט בגניבת מכוניתו של תייר מאיטליה ,שחנתה ברמת גן ,ובה נסע ביחד עם "חבורת שודדי סנטה-קטרינה" לאילת. נציג המשטרה טען כי יעיש דניאלי הוא שגנב את המכונית ונהג בה עד אבו רודס, שם נפרד מהחבורה ,השאיר בידה את המכונית והסתלק עם חיילת שטרם אותרה. יעיש דניאלי טען בבית המשפט כי אין לו כל קשר לגניבה ,לשוד המזוין ולכליאת אנשים – חשד שמייחסת המשטרה לחבריו. 61 השופט ,עמיקם פיאלקוב ,ציווה להאריך את מעצרו כדי לאפשר למשטרה להמשיך ולחקור מה עשתה החבורה במרחבי סיני. יתר החשודים בפרשה שלושה חיילים וצעירה המתגוררת בראשון לציון כלואים עד להעמדתם לדין. השופט הורה להאריך את מעצרי ,כדי לאפשר למשטרה להמשיך ולחקור מה עשתה החבורה במרחבי סיני .יודעים שלא הייתי שם ולא שואלים אותי מה קרה שם וגם אם ישאלו לא אדע לספר ואוכל להגיד שכל ידיעותיי באו מהעיתונות. 62 כתבה בעיתון הארץ מיום 23.8.1973 חשוד במעורבות במעשי החבורה בסנטה-קטרינה צעיר החשוד כי היה מעורב ,באורח חלקי ,במעשי החבורה שביצעה גניבות, שוד ,חטיפת נשק ובני ערובה בסנטה-קטרינה ,הובא אתמול לבית המשפט השלום בתל אביב. הצעיר ,דניאל יעיש ,נעצר כחשוד בגניבת מכוניתו של התייר אליה יעקב ברמת גן .ב"כ משטרת רמת-גן ,סמ"ר מוריס קלמרו ,טען כי ב 3.8.73 -נסע יעיש ,יחד עם החיילים הקשורים בפרשה ,ברכב גנוב לכיוון אילת ,בדרך צירפו אליהם את הבחורה מראשון לציון .הרכב היה נהוג ,לדברי השוטר ,על ידי דניאל יעיש ,והחבורה הגיעה לאבו-רודס .באבו-רודס החליט יעיש להיפרד מהחבורה ומהמכונית ,עזב את חבריו וחזר ביחד עם צעירה שפגש שם לכיוון ת"א ברכב אחר שנגנב על ידו .החשוד הכחיש כל קשר לפרשה ,אולם השופט עמיקם פיאלקוב ציווה לעצרו ל 15-יום. כתבה זו מתארת את הדברים אחרת והיא קצת קרובה לאמת. כתוב שנסעתי איתם ברכב הגנוב לכיוון אילת והחלטתי להיפרד מהחבורה באבו-רודס ולחזור לתל אביב ברכב גנוב אחר ,יחד עם צעירה שפגשתי במקום .זה לא עקרוני, פגשתי או הבאתי ,העיקר שכתוב שלא הייתי שם כשהם עשו דברים קשים ומזעזעים, וגם לא טוענים שנמלטתי ,כתוב בפירוש שנפרדתי מהם .זה מה שחשוב. תרועת הניצחון של המשטרה שמה ללעג את כל החוקים ,ובתופים ומחולות מנפנפים בי כשעיר לעזאזל ,ואין לי מושיע. אין לי למי לזעוק שאני לא חלק מהם ,ושלא הייתי שם כשהם עשו מה שעשו .יותר מזה ,אין לי למי לזעוק שאני רק בן שש עשרה ועשרה חודשים. קרה דבר מוזר – כולם הצביעים על הצעירים שביצעו עבירות חמורות והציגו אותי לראווה ,ושמי מתפרסם בעיתונות למרות שאני קטין. קראתי בעיתונים כמו כולם על הדברים שקרו שם והמציאות מראה זאת ,כולם טענו את אותן טענות .גם החברים שלי מספרים את אותם הדברים .במשטרה מאמינים וגם הם אינם טוענים טענות אחרות ,וגם חנה ,החברה שלי ,היא נחקרת ומספרת את הדברים כפי שקרו ומשחררים אותה. אני חייב ליצור קשר עם העיתונאי יגאל לב ,הוא פרסם כתבה חיובית על החוטפים, אולי יציג גם אותי באור חיובי. למרות שטרם מלאו לי שבע עשרה שנה ואני קטין ,יצרו לי תדמית של שודד נועז ,וכך הוצגתי בבית המשפט .כך קל להגיד שאני חלק מכנופיית שודדים ,כשבעצם כל האשמה שלי היא שימוש ברכב ללא רשות הבעלים ונסיעה הרפתקנית לאילת ,ובגין אשמה זו נעצרתי ונחקרתי. 63 בימים שהמשטרה חקרה ,התגבשה תמונה המצב המלאה .אין שום סתירה בין העדויות ,ולא נוסף שום פרט שבגללו יכלו להאשים אותי בעבירה נוספת .לא ביצעתי עבירה אחרת. "אני רוצה שתספר לי כל מה שעשית איתם .מה אתה יודע על השוד בצפון?" שאל אותי חוקר. "איזה שוד?" שאלתי. "שדדו שם עוזי מחייל" הוא אמר לי. "לא יודע על מה אתה מדבר" עניתי "ראיתי בעבר כתבה שבה כתבו שהם חשודים בגניבת נשק מחייל .הכתבה פורסמה כשאני הייתי בבית והם היו עצורים על המקרה בסנטה-קטרינה". "אנחנו לא מאשימים אותך בזה" הוא אומר לי "אתה יכול לספר לנו מה שאתה יודע?". "לא יודע כלום ,ומעולם לא שמעתי על כך" עניתי. "החברים שלך עשו זאת" הוא אומר לי. "לא ידעתי מזה" אני עונה לו. "ספר לי הכול ,מרגע שנפרדת מהם ועד שעצרנו אותך" הוא מבקש ממני ,ואני מספר לו מה שעשיתי בימים האלה. זאת האמת .לא שמעתי על כך כלום וזה גם מה שאני אומר ,והשוטר חוזר ושואל אם שמעתי דיבורים על המקרה בין החברים ,ואני עונה שלא ידוע לי כלום .באמת לא ידוע לי כלום על כך .אני משקר בדבר אחד – אני לא מערב את מוניקה בעניין .היא לא צריכה להיות מעורבת בזה ואין לה יד בזה .היא רק הביאה לי את העיתונים לקרוא, ועוד יגידו שהיא חלק מכנופיית פשע. כתבה בעיתון מעריב ,מיום 26.7.73 מכונית "מוסטאנג" שנגנבה בת"א נמצאה נקובת כדורים בגולן מאת סופרו הצבאי של מעריב מכונית "מוסטאנג" נטושה שנמצאה ברמת הגולן סמוך לקו הפסקת האש עם סוריה ,גרמה לסריקות נרחבות באזור הגבול ולחשש שנוסעי המכונית נפגעו על ידי מחבלים או חיילים סוריים .רק אחרי בדיקות נסתבר שהמכונית נגנבה וננטשה במקום. ביום שני בשעות לפני הצהרים נתגלתה המכונית כששלושת גלגליה מנוקבים כתוצאה מירי ,כשהיא חונה בצדי הכביש בגזרת רפיד שבמרכז הגולן .המקום שבו נתגלתה המכונית מרוחק מקו הפסקת האש עם סוריה כמה מאות מטרים בלבד .אנשי צה"ל הוזעקו למקום, החלו סריקות ,אבל בשטח לא נתגלו כל עקבות שיעידו כי נוסעי המכונית עברו את הגבול או נחטפו .בדיקות העלו כי המכונית נגנבה מתושב תל אביב ,כנראה על ידי חייל המשרת ברמת הגולן ולאחר שהגיע ליעדו הפקירה. 64 בבדיקות שנעשו התברר שמכונית המוסטאנג שייכת למר סטיב לורנץ מתל אביב ונגנבה ממנו. לא האשימו אותי בזה ,ואין לי מושג מי היה מעורב ,הם הועמדו לדין על כך והודו ונשפטו בבית דין צבאי. מכים בברזל בעודו חם והרבה לפני שהדי הכותרות שוכחות .מוגש נגדי כתב אישום. אני מואשם בנהיגה ברכב גנוב ללא רישיון נהיגה .מאמינים לי. הדיון מתקיים עוד לפני שמסתיימים 15ימי המעצר שקיבלתי לצורך חקירה .נעצרתי ביום ,22.8.73וביום 6.9.73אני עומד למשפט מהיר. אולם המשפט מלא בעיתונאים ,ואנשים מסתכלים עלי כשמכניסים אותי לאולם .אני כבול באזיקים בידיי וברגליי ומצלמות מכל הכיוונים ,ואני מתכופף ועיתונאים מתנפלים ומנסים לשאול שאלות ואי אפשר לשמוע כלום. "ספר לנו מה קרה שם" צעקו לי עיתונאים. "לא הייתי שם .לא יודע מה קרה שם" אמרתי. השופט נכנס לאולם וכולם נרגעו .הקריאו לי את כתב האישום ואני הודתי באשמה של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים .זאת האשמה היחידה. נציג המשטרה לבוש במדים טען טענות נגדי והשופט התבונן בי וסקר אותי. "הנאשם הוא חלק מחבורת שודדים שנתפסו בסנטה-קטרינה" אמר נציג המשטרה. "לא הייתי שם" אני מתפרץ לדבריו "אתה מטעה את בית המשפט". "שתוק" אמר לי השופט והביט בי בכעס "אתן לך להגיד את דבריך לפני שאגזור את דינך". "בידי המשטרה הוכחות לכך שהיתה חבורת שודדים נוספת והיא ברחה מהמקום" הוסיף נציג המשטרה "הנאשם בעל עבר פלילי עשיר ונפתחו לו תיקים כבר כשהיה בן שבע .הוא מהווה מטרד לציבור והוא מסוכן לציבור ,ויש להרחיקו מהחברה לתקופה ארוכה וממושכת". השופט בחן אותי והעיתונאים כולם רשמו והתלחשו וכולם נעצו בי מבטים ואני רציתי לקבור את עצמי .הכול מסביב בטון ועצים וקירות וזכוכיות .הכול מחומרים קשים ,ואין 65 טיפת חול שבה יכולתי לחפור ולהכניס את הראש .החומרים הקשים ביותר מסביב היו המבטים של כולם .הרגשתי כאילו המבטים האלה ננעצים בי ,בתוך הבשר. "מה יש לך להגיד להגנתך?" שאל אותי השופט. "אין לי קשר לדברים שביצעו אחרים ,ואני לא יכול להיות אחראי למעשים של אחרים" אמרתי ,כשאני מבולבל ונסער "הטעות היחידה שלי היא שנהגתי ברכב גנוב, ואני מצטער על כך". "זה חמור מאוד מה שעשיתם שם" אמר לי השופט בנזיפה והתבונן בי לסירוגין, כשדיברתי ,הוא הוריד עיניו לתיק שמונח לפניו ושוב מבטו הופנה אלי ואני המשכתי לדבר ונראה שהוא לא שומע אותי בכלל. "זה לא הוגן שמצביעים עלי ושמאשימים אותי בדברים שהם עשו .לא הייתי שם. העיתונות מכפישה את שמי למרות שאני קטין .אני צריך להתגייס לצה"ל בעוד שנה", אני אומר. השופט לא מקשיב .הוא עסוק בהעברת מבטו ממני אל התיק וחזרה אלי ,ועוד פעם ועוד פעם. "חצי שעה הפסקה" אומר השופט לשוטרים שמלווים אותי ,והוא קם ונכנס ללשכתו. שוטרים סביבי ועיתונאים מצלמים ומנסים להגיע ולדבר איתי .אני לא שומע איש מהם, אי אפשר לשמוע ,השוטרים מדברים איתי והעיתונאים מדברים ואני מסתכל לעמדת עורכי הדין ומתפלל שאחד מהם יקום ויסכים לייצג אותי. "אמרת שאתה קצין בצה"ל?" שואל אותי אחד מהעיתונאים. הלוואי שיכולתי להיות במחנה בשקט ולא לראות את כל ההמולה הזאת. "כמה הוא כבר יכול לתת לי?" אני שואל את השוטר. "לפחות שנה" הוא עונה לי. אני מוכן לקבל את העונש .שנה תעבור מהר ואוכל להתגייס לצה"ל לאחר שחרורי ,זה ימנע ממני את הצורך לחשוב איפה אני ישן ואיך אני משיג את הארוחה הבאה. "אני קטין .אל תפרסמו את שמי ואת התמונות שלי" אני צועק לעיתונאים ,ובאותה שנייה השופט נכנס לאולם ,הוא שמע את צעקתי והסתכל עלי. כולם קמו ונעמדו כשנכנס .השופט התיישב וכולם התיישבו והמתינו בשקט ובמתח למוצא פיו. "הנאשם יעמוד על רגליו" אמר השופט ואני קמתי ונעמדתי. "חישבתי את העונשים שיכולתי להטיל על הנאשם בגין העבירות שבוצעו" השופט מקריא את גזר הדין "מחד גיסא ,הנאשם מודה באשמות המיוחסת לו ,ומאידך גיסא הוא מכחיש שהיה שם .הגעתי למסקנה שאני יכול לגזור על הנאשם 48שנות מאסר בפועל בגין העבירות שבוצעו שם .טובת הציבור דורשת את הרחקתו של הנאשם לתקופה ממושכת מעבר לסורגים .למרות גילו הצעיר צבר הנאשם הרשעות רבות בגין פגיעה ברכוש ,ומוראו של החוק אינו חל עליו .אני מתחשב בגילו הצעיר של הנאשם וגוזר עליו חמש שנות מאסר בפועל וחמש שנות שלילת רישיון נהיגה". תחושה של חנק .הורידו אותי למרתף העצורים בבית המשפט והתיישבתי ואחזתי בראשי ,כולם מסביב שאל וכשסיפרתי ניסו לנחם בעובדה שאני צעיר ואשאר צעיר גם כשאשתחרר. 66 "נעשה לי עוול" אמרתי .זה כל מה שהצלחתי להגיד .אסור היה לו לשפוט אותי ל5 - שנות מאסר ,החוק אפשר לו להטיל עליי רק 3שנות מאסר .נפלתי עם שופט שהתעלם מהוראות החוק ומסמכויותיו וגזר עונש ללא סמכות חוקית. כוחה של המילה השקרית חזק מן האמת שלא נשמעת כלל ,הרגשתי שבוצע בי לינץ'. השופט הטיל עלי חמש שנות מאסר בפועל ,כאשר בחוק נקבע שהעונש המקסימלי על שימוש ברכב ללא רשות הבעלים הוא שלוש שנים. בהיתי בקירות ובתקרה והרגיש צורך לספר למנורה שבחדר על העוול שנעשה לי, והיא ריצדה ,הבינה אותי. "נעשה לי עוול" אמרתי שוב ושוב. כל מי ששמע על העונש הסכים שבית המשפט טעה. כתבה מעיתון הארץ 10.9.73 5שנות מאסר על נהיגה ברכב גנוב וללא רישיון הדי פרשת בני הערובה בסיני )ע( – .הדי פרשת החזקתם של בני ערובה במדבר סיני בחודש שעבר ,הגיעו אתמול לבית משפט השלום בתל אביב ,שם נדון נער בן 17ל 5-שנות מאסר בפועל. סמ"ר ארי זיו-אב ,ממדור התביעות גילה בבית המשפט כי בידי המשטרה הוכחות כי פרט לארבעת הצעירים שנלכדו באזור סנטה-קטרינה היתה שם חבורה נוספת שלא נתפסה. לדברי סמ"ר זיו אב ,הנאשם שהוא תושב נווה-שרת ,נהג במכונית גנובה יחד עם צעירים נוספים .התובע ציין בפני השופט נחמיה בר כי שתי החבורות יצאו במכוניות גנובות ,שמספרי הזיהוי שלהן הוחלפו. הנאשם שהוא קצין ושמו אינו מותר לפרסום הואשם בגניבת רכב ,נהיגה ללא רישיון וביטוח ונהיגה בזמן פסילה. השופט בר קבע כי האשמה חמורה וגזר ,כאמור ,על הנאשם עונש מצטבר של חמש שנות מאסר בפועל וכן פסילת רישיון נהיגה למשך חמש שנים מיום השחרור. 67 ב 10.8.73-פורסמה בעיתון מעריב כתבה של העיתונאי יגאל לב .הוא תיאר את הצעירים כילדים טובים שמעדו בהרפתקת נעורים ,למרות שהוא ציין שיש להם עבר פלילי הקשור גם לעבירות חמורות .הם הוצגים באור חיובי .הם הצדיעו לאלוף גורודיש. השופט קבע שהעבירות חמורות ואני מסכים בהחלט ,הם ביצעו עבירות חמורות .אני לא צריך לשלם על העבירות שהם ביצעו. אני הילד הרע בתמונה .אפשר להאשים אותי גם שקלקלתי אותם והבאתי אותם לעשות דברים לא טובים. השיקול המכריע היה הרשעותיי הקודמות .אין ספק בזה .ילד עם עבר פלילי ועם עורך דין טוב ,היה הולך הביתה באותו יום .כולם היו מרימים ראש כשעורך הדין שלו היה מספר שיצא להרפתקת נעורים ושם את הדגש על כך שלא היה מעורב בדברים אחרים, פרט לנהיגה ברכב .סביר להניח שהיו מקשיבים לאותו עורך דין. גם אם לא הייתי נוסע לטיול לאילת ,היו מאשימים אותי בכך שפגשתי אותם לפני שיצאו לטיול .די בעבר הפלילי שלי כדי להצדיק כתב אישום כזה .אם יוסיפו ויציינו את העובדה שהעבר הפלילי הזה התחיל בגיל שבע ,די בזה כדי להגיש כתב אישום נגדי ולהגיד שאני מכיר אותם .זה בהחלט טיעון משכנע. צריך להיות חזק ,יש לי חמש שנים לשבת .זאת אפילו לא ההתחלה .אני עדיין עם הריח של המקלחת האחרונה בבית .עד לפני שבועיים הייתי חופשי. עוד רישום נוסף לרישומים. 68 ---------------------------------------------------------------------- .8בימ"ש השלום תל אביב תיק 243/73תאריך גזה"ד6.9.1973 : גזר הדין :הופעל מע"ת של 6חודשים ,שנפסק בבימ"ש לתעבורה תל אביב תיק .3552/72 מאסר למשך חמש שנים .פסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך 5שנים. נ.ב 2 .פ.א .של מ .דן ו 1-פ.א של ירקון כ"כ הופעל מע"ת מתיק 5282/72חופף. תאריך וסעיפי העבירה 15.07.72גניבה 270פקודת החוק הפלילי .1936יחידה ומס' הפ"א :מרחב דן6982/72 , .9בימ"ש שלום תל אביב תיק 469/73תאריך גזה"ד6.9.73 : גזר הדין :ראה פ.א 6982 .תאריך וסעיפי העבירה 24.8.72 :שימוש ברכב בלי רשות ) 1א( חוק לתיקון דיני עונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד .1964 - נהיגת רכב ללא רישיון ) 10א( פקודת התעבורה )נוסח חדש( תשכ"א ,1961קשר לביצוע עוון 35פקודת החוק הפלילי .1936חוסר פוליסה 2 .10בימ"ש שלום תל אביב תיק 534/73תאריך גזה"ד6.9.73 : גזר הדין :ראה פ.א 6982/72 .תאריך וסעיפי העבירה 21.8.72 :ניסיון לגניבה 270פקודת החוק הפלילי .1936הסגת גבול פלילית 286פקודת החוק הפלילי 1936חידה ומס' הפ"א :מרחב ירקון13037/72 , ----------------------------------------------------------------------כלפי רכוש16 : העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד2 : סה"כ עבירות16 : סטטוס האסיר :מרצה מאסר בפועל ----------------------------------------------------------------------- ואם לא די לי בזה ,גיליתי ששילמתי בעונש הכי חמור. אולי אני צריך לחטוף שוטר? אולי אז יקשיבו ויבטיחו לעזור לי? הצעירים שנעצרו בסנטה-קטרינה נשפטו בבית דין צבאי. חיים מילשטיין נשפט לתשע שנות מאסר בפועל .ועדת שחרורים צבאית שחררה אותו אחרי שנת מאסר .הוא המשיך לפשוע והפך למשתמש בסמים והרג חייל בתאונה עם רכב גנוב ונדון על כך לחמש שנות מאסר. אלברט חמו נשפט לשבע שנות מאסר בפועל .ועדת השחרורים הצבאית שחררה אותו אחרי שנת מאסר והוא לא חזר לכלא. מיכאל טיסדל ,מישל ,נשפט לשנת מאסר אחת ,שוחרר לאחר כמה חודשים ולא חזר לכלא. מריה הייבר שוחררה ללא אשמה. חנה שוחררה ללא אשמה. בנוסף ,הם זכו להגשים חלום שלי ,הם טסו במסוק. אני בטוח שאמצא סדק לזעוק דרכו את זעקתי .אסור לי לחשוב לחטוף שוטר או מישהו אחר כדי שישמעו אותי. 69 היו כאלה שהתאבדו בכלא וראיתי כאלה שהזיקו לעצמם .היה מקרה שקרה ברמלה ובו שפוטים למאסר עולם חטפו סוהר וביקשו את תשומת לב הציבור לעניינם ,ולבסוף נכנעו ושילמו על בעונש מאסר נוסף .אני לא צריך את זה כדי להבין שאני עלול להזיק לעצמי יותר אם אפעל כך. שילמתי בגלל אחרים שפעלו כך .ה'חברים' שלי הם דוגמה טובה .הם יצאו מהסיפור בשריטות קלות ואני הולך לכלא לשנים רבות. עד אתמול הייתי נער שחלם לנסוע לאילת ולהתגייס לצבא ואני מתעורר בבוקר בפוסטה ,בדרך לכלא .אני שפוט לחמש שנות מאסר .אני לא הולך לכלא ככל אדם ,אני הולך לכלא עם תדמית של נער הרפתקן שחצה גבולות באומץ ,שודד נועז. לא ביקשתי ולא חיפשתי פרסום ,ומה שעשיתי לא הצדיק פרסום. 70 ת.ד - 7 .כלא תל-מונד הנסיעה לכלא תל-מונד בפוסטה דחוסה בכ 50-עצורים וחלון קטן אטום בפח מנוקב חורים שדרכם בקושי נכנס אוויר וכולם רוצים להיות ליד החורים האלה ולנשום אוויר נקי. כלא תל-מונד 4הוא הכלא הראשון שנפתח בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא הוקם במבנה ששימש קודם את משטרת הרוכבים הבריטית ,כמכלאה לסוסים .זה היה לפני עשרים שנה בסך הכול .המבנה נראה עתיק והריצוף דומה יותר למדרכות רחוב .בעבר לא היו בו דלתות .אבל כשהפכו את המכלאה לכלא ,רצפו בבטון ושמו דלתות בפתחים ומיטות וסורגים בחלונות .וכך מתארים באתר של שירות בתי הסוהר את הכלא ...]" :בחלק מאגפיו גרו בשלום ובשכנות טובה סוסי הצבא."[ ... המשמעת קשה ,אך תורת הרחוב שולטת וחייבים להתנהל על פיה .הקודים ברורים וגלויים ,ומי שמגלה חולשה הופך לחלש בחולייה וסובל מאחרים שמנצלים את חולשתו .אין אפשרות להתנהג בצורה שונה מכולם .יהודי מתפלל בבית כנסת ,מוסלמי מתפלל במסגד ונוצרי מתפלל בכנסיה ,ואין אפשרות להכניס מוסלמי לבית כנסת ולבקש ממנו להתפלל בנוסח מוסלמי .כך גם פה ,אי אפשר להתנהג בצורה שונה. כל אחד הוא זאב בודד ששלוותו הופרעה ונכנסו לו לפרטיות ,וחייבים לשמור על ערנות תמידית. הצפיפות קשה ובכל חדר ישנים כמה חברים על מזרנים המונחים על הרצפה ,ובבוקר מקפלים אותם ומצמידים אותם לקיר .עוברים ימים רבים עד שמתפנה עבורי מיטה ,וגם כשכבר יש לי מיטה משלי ,אני מתחלף לפעמים עם אחרים שישנים על הרצפה. 4כיום כלא 'השרון' 71 הנהלת הכלא מסווגת נערים בהתאם להתנהגותם ,ואילו בין חברים לבין עצמם נקבע הסיווג לפי הייחוס המשפחתי ,לפי דרגת האשמה ולפי הברגים בראש – כמה הקופסה יציבה – וקשה לשמור על קופסה יציבה במקום כזה. בין 150חברים באגף ,יש אשכנזי אחד או שניים ואני נזכר שהרצל אביטן אמר שאני נראה כמו אשכנזי ,אבל אני לא .אני אומר לחברים שצריכים לכבד את האשכנזים שפה רק בגלל האומץ שהיה להם להגיע לכלא. סדרי העדיפויות של הנהלת הכלא כוללים איטום פתחים ,סגירת מעברים וביטחון. המושג 'שיקום אסירים' אינו מוכר פה ,שלא לדבר על אחד שהגיע זה עתה והוא שפוט לחמש שנים ויותר והוא מוגדר "מסוכן לציבור". אני מגיע לכלא עם רישומים מרשימים ,שכל אחד אחר היה גאה בהם ,וזה מתסכל אותי .זה לא משקף את האישיות שלי ואני לא רוצה את התפקיד הזה .אני בא משכונה שהרבה מוכרים בה ,כולם חברים שלי .נלחמתי כבר על המקום שלי איתם ,גם מצאתי אותו ,אני לא צריך לעשות את זה מהתחלה. הם החברים היחידים שלי בחיים .אני חולק איתם את אותו חדר במשך 24שעות ביממה .אנחנו אוכלים באותם כלים ,שותים באותן כוסות ,יושבים על אותם כיסאות, קוראים את אותם הדברים ונושמים את אותו אוויר וזה את זה .אנחנו באותה סירה ,גם אם אני לא רוצה ,אני מרגיש בים ואין יבשה באופק. יש לי אפשרות לשכב במיטה ולהפנות את ראשי לקיר ,לא לראות כלום מסביב .אני עושה זאת הרבה .כמה אפשר לשכב על אותו צד? כמה כבר אפשר להיות במיטה בלי להזיז את הגוף? יש כאלה שלוקח להם חודשים רבים להתאושש מהמעבר בין החופש לכלא .הם לוקחים זאת קשה וחושבים להתאבד' .הלם המאסר' קוראים לזה ,מטפלים בהם בתרופות שגורמות לאותם נערים להשתגע עוד יותר ,וזה גורם להם לניתוק מוחלט משאר החברים. אני מועבר לאגף שבו אני סגור בחדר למשך כל שעות היום .שעת יציאה לחצר ביום. אם זה מה שעושה העבר שלי ,אני בוש ברישומים שלי ובעברי ,אך אין לי לאן לברוח, בינתיים. האחים שלי ,אפרים וציון ,גם הם פה .גם אהרון אביטן פה וחברים שגדלו איתי – כאילו כולם רק עברו באקראי למקום אחר ,כולם לאותה כתובת ,כל השכונה פה וכל מי שהכרתי מחוץ לכלא – פה. הספרים היחידים שיש לי הם ספרי תורה ,ואני קורא ומדפדף ומכיר את כל הסיפורים בעל פה .אבל שום דבר מהספר 'התמונה' לא מוזכר בסיפורי התנ"ך ,צריך לבדוק זאת. מפקד האגף ,גבאי ,מראה לכולם כתבה שבה כתוב שמפכ"ל המשטרה שחרר אסיר מהכלא לאחר שחתך את עצמו בחזה .הוא ממליץ לנו לחתוך את עצמנו אם אנחנו רוצים להשתחרר ויש כאלה ששומעים לו וחותכים את עצמם וגם אני אגיע לזה. משקלו של העונש מכביד .מעבר לכך שאיני רואה את סופו ,לא עוברים ימים רבים וכתב אישום נוסף מגיע :מאשימים אותי בהחזקת כלי פריצה ,בשימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר ובהעלבת עובד ציבור .אני רגיל לזה שבית המשפט לא מקשיב ואין לי עורך דין טוב ,ושמואל השוטר מעיד שתפס אותי עם ארגז הכלים בחדר 72 המדרגות .אני כועס על השקרים שלו והשופט כועס עלי ומטיל עלי שישה חודשי מאסר. ---------------------------------------------------------------------- .12בימ"ש השלום תל אביב תיק 812/73תאריך גזה"ד18.9.73 : גזר הדין :מאסר למשך שישה חודשים .תאריך וסעיפי העבירה --/--/-- -החזקת כלי פריצה (2) 299פקודת החוק הפלילי .1936שוטטות למטרה לא חוקית ) 193 ) (1ה( פקודת החוק הפלילי .1936שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר ) 47א( פקודת סדר הדין הפלילי )מאסר וחיפש( תשכ"ט .1969העלבת עובד ציבורי 144 פקודת החוק הפלילי .1936יחידה ומס' תיק הפ"א -מרחב דן7166/72 , -----------------------------------------------------------------------כלפי רכוש17 : העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד2 : סה"כ עבירות17 : סטטוס האסיר :מסוכן עוד חצי שנה מאסר ויש לי גם קנס לשלם – 300לירות או שלושה חודשי מאסר תמורתן .אין לי איך לשלם זאת .המאסר מצטבר לחמש שנים ותשעה חודשים בפועל, ולא די בזה ,אומרים לי שיש טעות בגזר הדין .השופט שדן אותי לחמש שנות מאסר, הפעיל עוד שישה חודשים מאסר על תנאי שהיו תלויים נגדי ,הוא הפך אותם למאסר בפועל .אכן ,זה כתוב. שש שנים ושלושה חודשים ואני מקווה שיש תחנות יציאה בדרך ,במיוחד אחרי שאני נפגש שוב עם רוני ניצן בוועדת מיון ,והוא מסביר לי איך צריך להשתלב בכלא. "אני אעשה ממך בשר טחון אם תחשוב שאתה יכול לעשות פה מה שעשית בסנטה- קטרינה" הוא אומר לי ונועץ אצבע בצלעותיי. "לא הייתי שם ואין לי יד בזה" אני עונה לו. "אני מציע לך להיות שקט ורגוע ,אחרת נצטרך להיפגש שוב" הוא אומר וממשיך "אתה תספר לי כל מה שקורה בין האסירים ותזכה לטובות הנאה ,או שתסבול במשך כל המאסר". אני לא צריך לחשוב הרבה כדי לסרב לו .אני רואה כמעט כל יום מה קורה לאנשים שנחשדים בשיתוף פעולה עם הנהלת הכלא .חלקם נחתכים בפרצוף ונושאים איתם 'כוס' )כינוי לחתך בפרצוף( .הם מנודים מחיי החברה עם שאר החברים ודמם הפקר. אני בסך הכול רוצה לסיים את המאסר הזה בשקט .אני לא רוצה להסתבך איתו ,אבל גם אם אני לא רוצה לפגוש אותו ,אני חייב לראות אותו יום-יום ,הוא בתפקיד מנהלי והוא מטייל הרבה ,ובכל פגישה הוא משפיל ,ובאחת הפעמים הוא שפט אותי ליומיים בצינוק לאחר שעניתי לו. בימים שבהם אני לא רואה אותו ,אני מקווה שקיבל תפקיד במקום אחר ושהוא כבר לא פה ,למחרת הוא מופיע עוד פעם. "אין אצלי קיפוח" ,הוא נוהג לומר" ,אני שונא את כל האסירים במידה שווה" .כולם שומעים זאת ממנו. ההוכחה לכך ניתנת כשרמי כהן ,נער מאילת שנמצא איתי בתא ,נכנס למקלחת והתקלח וכיבס את תחתוניו ,כולם עשו זאת .לא שלחו תחתונים למכבסה .אם רוצים תחתונים נקיים ,מכבסים ביד .הוא סיים מקלחת וכביסה וטיפס על אסלת השירותים כדי לתלות 73 את התחתונים על סורג החלון שמעל לאסלה הסדוקה ,גם את זה כולם עושים .אין מקום אחר לתלות את התחתונים לייבוש .הוא שלח ידו לתלות את התחתונים והאסלה הסדוקה נשברה ממשקל גופו ,והוא נפל על שברי החרסינה הזקורים .השברים הפכו לסכינים חדות ומושחזות ונגרמו לו חתכים עמוקים לכל אורך הרגל. שמעתי את הנפילה וצעקה. "דני ,נפצעתי" הוא צעק. נכנסתי לשירותים והכול מסביב היה מלא דם .הוא שכב על הרצפה עירום ואני עזרתי לו לקום מהרצפה והרמתי אותו ,ממש באוויר והשכבתי אותו על מיטה .הרגל נקרעה לו לגמרי ,ראיתי את העצמות והוא מאבד דם. "סוהר ,תזמין חובש מהר ,יש פה פצוע" צעקתי לסוהר ואין קול ואין עונה .הבגדים שלי מוכתמים בדם. "סוהר זה דחוף" אני צועק שוב "תזמין חובש מהר ,יש פה פצוע". הסוהר התקרב והשקיף מעבר לדלת לתוך החדר וראה את רמי שוכב ,כולו דם .הסוהר הסתכל גם עליי וראה שהבגדים שלי גם הם מוכתמים בדם. איור חדר עם 8מיטות באגף הכללי של כלא תל-מונד למי יש ראש להחליף? למה אני צריך להחליף? אם לא יהיה כוח אדם אצטרך גם לסחוב אותו למרפאה. הסוהר נעלם במשרד .עוברות עוד דקות רבות ודם קולח לרמי מהרגל ,ואני ממשיך לצעוק. 74 הנהלת הכלא ובראשם רוני ניצן מגיעה לאגף ,וכולם נכנסים יחד לחדר ואיתם סוהרים רבים שנעמדים בין כולם ,והחדר מלא וחנוק. "מי עשה לך את זה?" רוני ניצן שואל ומסתכל על הפצעים. "נפלתי מהאסלה כשעליתי לתלות את התחתונים על הסורג" ענה לו רמי. כולם מסתכלים עלי .הבגדים שלי מוכתמים בדם שלו. "מה זה הדם הזה?" שואל אותי רוני. "עזרתי לו ,הרמתי אותו למיטה" אני אומר לו. "כבלו אותו באזיקים בידיים וברגליים" הוא אומר לסוהרים ואלה נחפזים לעשות זאת. אני עומד שם כבול בידי וברגלי ,כולי מלא דם. כולם עוברים חקירה במשרד האגף וכולם נשאלים אם ידוע להם משהו ,וכולם מספרים את אותם הדברים ,זאת אמת וניתן לראות שזאת האמת. "מי עשה לו את זה?" שואל אותי רוני. "הוא חבר שלנו ואף אחד לא פגע בו" אני אומר לו" .הוא צריך טיפול רפואי" אני מוסיף בדאגה .הוא מאבד דם וחקירה קודמת לטיפול רפואי. "קחו אותו לצינוק" אומר להם רוני. "אתה טועה" אני אומר לו "הוא נפגע מנפילה ואתה יכול לראות את האסלה". "שתוק לפני שאני אראה לך איפה אתה טעית" הוא מאיים. בצינוק שמעתי שרמי חזר מבית החולים והעבירו אותו לאגף הפרדה .הוא בודד מכולם .גם עבר טראומה של תאונה קשה ,גם שילם בענישה לא מוצדקת. רוני ניצן גזר על כל החדר שלילת ביקורים ,ומלשינים מספרים לו על מערכות היחסים בין החברים ועל התפתחויות ,כנראה סיפרו לו שאנחנו חברים ,ושלחתי לרמי סיגריות ועוד דברים ל'הפרדה'. אימו של רמי הגיעה מאילת לבקר אותו ,היא נאלצה לחזור כלעומת שבאה ,בלי לראות אותו .הודיעו לה שהוא בענישה. "הוא לא משתף פעולה ולא מספר מי תקף אותו" אמרו לה והיא דאגה יותר. אחרי כחודש הוציאו את רמי מאגף ההפרדה והוא חזר לחדר .עזרנו לו והחלפנו לו תחבושות עד שהחלים. אני קורא הרבה עיתונים וכותב הרבה .אני משלים הרבה דברים שחסרים לי כדי להתחיל בחיים נורמליים לאחר שחרורי ,או בריחתי ,מה שיבוא קודם .עד שזה יקרה אני עוזר לאחרים לכתוב מכתבים למשפחה ולחברות ,ויש כאלה נשואים שאינם יודעים קרוא וכתוב ואני עוזר להם .עבורם זאת עזרה של חבר ,עבורי זה בית ספר .גם אם יש שגיאות כתיב ,זה ישתפר. הימים ימי מלחמת יום כיפור ,והלב נצבט שאיני יכול לצאת ולעזור למדינה בשעת מלחמה. אני מיואש ומדוכא ולוקח לי זמן להבין שזה לא חלום ושזאת המציאות בשש השנים הבאות .אני מרבה להשקיף מהחלון לכביש בעצב ,רואה מכוניות חולפות ונזכר שנסעתי הרבה בכביש הזה .אני מכיר אותו בעל פה ,אני מכיר את כל הסביבה ,אני מכיר את כל הארץ .בששת החודשים הראשונים אני מתעורר כל בוקר בתקווה שהכלא הוא חלום 75 ושאתעורר בחווה או בחדר התת-קרקעי ,אך המציאות טפחה על פניי ומראה לי שהכלא הוא המציאות. פעם בחודש הקרינו סרט בחדר האוכל ,ורוני ניצן אמר לי שהביא סרט במיוחד עבורי. זה מעודד. "בוני וקלייד" הוא אמר ,ואני התיישבתי בשורה הראשונה בחדר האוכל ,ובמשך כל הסרט הייתי מרותק למסך. ידוע שבוני וקלייד הם זוג שודדים ששדדו בנקים והיו מבוקשים .הכתבות שבהן נכתב על מעללי החבורה בסנטה-קטרינה טריות עדיין ,עברו רק חודשיים .כולם חושבים שהכתבות מצביעות לעברי .הרי נשפטתי כחבר בכנופייה הזאת ,זה כתוב בעיתון .כתבו שם גם "חבורת בוני וקלייד של המדבר" ,ואין שום חשיבות לעניין שאיש לא זוכר מה כתבו שם ואיש לא מאמין לי שלא הייתי שם. המבטים של כולם עוברים מהמסך אלי במשך הסרט .כולם בוחנים את התגובות שלי, ורוני ניצן יושב בכניסה לחדר האוכל ,גם הוא צופה בסרט ומביט בי לסירוגין .הסרט מסתיים בקולות צורמים של יריות שמחסלות את בוני וקלייד ,וזה עוד כלום לעומת התמונות שמראות שרוצים לחתוך להם אברים מהגוף 'למזכרת'. בסיום הסרט אני יוצא מחדר האוכל בדרכי לחדרי. "יחסלו אותך כמו שחיסלו אותו" הוא אומר לי בעוברי על פניו. אני לא עונה ונכנס לחדרי ,מותר לו לחשוב מה שירצה וגם להגיד זאת ,דעתי שונה משלו ,ולדעתי הוא שיוצ=א להורג כמו קלייד ,והעתיד יספר על כך .זה קרה. אני יודע שאני לא רוצה להיות כמו קלייד ולסיים את חיי בצרור יריות או לשבת כל חיי בכלא ,לא בגלל האיום ,אני לא רוצה את החיים האלה .זה לא אני .אני אולי לא ה'חנון' המצוי ,אבל אני בטח לא מי שמתארים בעיתונים. אני לומד מהר מאוד שההתרחשויות אינן בשליטה ,ופעמים רבות חצר הכלא או חדר האוכל הופכים לזירת קרב .לפעמים שניים רבים וצועקים ועושים רעש כמו צבא שלם, אבל לא ממש עושים משהו זה לזה ,ולפעמים עשרה נערים קופצים על נער אחד וגורמים לו לנזקים ולפצעים חמורים .ולפעמים עשרה נערים נלחמים נגד עשרה אחרים וכולם עם סכינים וחלקם נפצעים .סוהר בודד שנמצא שם סוגר את האגף ובורח מהמקום .הקרב ממשיך ללא הפרעה ,עד להכרעה או עד שמגיעה תגבורת .חברים מפחדים להתערב ולהפריד שמא ייפצעו בעצמם או שיחשדו בהם שהם שותפים לריב. שני נערים יוצאים לטיול בחצר והם מתווכחים ,וגם אם אני רוצה להתעלם מהוויכוח, אני לא יכול .הם מתווכחים בקול וכולם שומעים ,ואני מקשיב בחוסר רצון ושומע שהם אומרים כמעט את אותם הדברים .זה טוען שמפקד האגף החליט שבחדרו יצפו בטלוויזיה באותו ערב ובחדר השני למחרת ,והאסיר השני חוזר על אותם דברים במילים אחרות ובדרכו שלו .נראה שהם בדעה אחת .היום אלה יראו טלוויזיה ומחר אלה יראו טלוויזיה ,מה לא ברור? אבל זה לא מפריע להם להתווכח ,והם לא מקשיבים זה לדבריו של זה ,ובסופו של ויכוח הם חוזרים לחדרים בפרצוף עצבני .כל אחד לחדרו. 76 בשעת ארוחת הערב כולם יוצאים לחדר האוכל ומקבלים 'מסטינג' 5מאשנב המטבח. חדר האוכל מתמלא ,וכולם מסביב לשולחנות אוכלים ארוחת ערב ומפטפטים .חדר האוכל נראה כמו לול תרנגולות ולפתע הפסקת חשמל ,ולא ניתן לראות כלום גם למרחק של עשרה סנטימטרים. צעקות והמולה ואני יושב מרותק למקומי ,מנסה להבין מה קורה באפלה מסביבי ומי צועק. מדליקים את האורות. אחד יושב ליד השולחן וכולם מתרחקים ממנו ,וכל פרצופו מלא בדם שזורם משני חתכים עמוקים שנפערו בשתי לחייו .הדם זורם ומטפטף ויוצר כתמים ושלולית של דם שהולכת ומתפשטת מתחתיו .אני מזהה אותו ,זה האסיר שהתווכח בחצר בשעת הטיול עם אחר. אני נמנע מלהתקרב ולעזור לו .אני פוחד שבגדיי יוכתמו בדמו ויחשבו שיש לי קשר לפציעתו .מה שקרה עם רמי לימד אותי שאסור להתקרב לאדם פצוע ולהגיש לו עזרה, עלולים לחשוד בי. הסוהר נועל את דלת חדר האוכל וכולם לכודים שם עד שמגיע תגבורת ,כעבור כ5- דקות ,כולם פוחדים להתקרב אליו ,שמא יאשימו אותם בפציעתו. הפסקת החשמל לא היתה הפסקת חשמל אמיתית .מישהו דאג לנתק את החשמל ברגע הנכון ,וכך זה שנחתך בפניו לא ראה מי עשה זאת ואיש לא נחקר על כך .איני יכול להגיד בוודאות שזה שהתווכח איתו בשעת הטיול הוא שחתך אותו בפניו ,יכול להיות שחתכו אותו בגלל דברים אחרים ,אבל זה מביא אותי להבין שצריכים להגיד לכולם שהם צודקים תמיד ,גם אם הם לא צודקים .גם אם יגידו לי שעכשיו לילה כשאני יודע שעכשיו יום ,אני צריך להסכים עם זה בפה מלא .אני יודע אם עכשיו באמת יום או לילה וזה מה שחשוב. רוב הנערים הם חסרי משמעת עצמית .קעקועים וגלגול סיגריות הם סוגי הספורט הכי פופולריים בכלא ,ואם מישהו חושב כבר לפתח משהו ,הוא מפתח את הראש עם סמים, גם את הראש של אבר המין .אהרון ב ,נער המוכר כמופרע ומשתמש בסמים ,חותך לעצמו חתך לאורך אבר המין ,דוחף לשם גולות מזכוכית ותופר את החתך .הגולות נותרות בפנים ויוצרות גבשושיות .הוא אומר שיגרמו לו להנאה רבה יותר בקיום יחסי מין .ימים ספורים אחרי זה הוא לוקח משהו שגורם לו לחשוב שהוא יכול לעוף .הוא מטפס לאנטנה שניצבת מעל לאגף וסמל קטלן עוזר לו לרדת משם. הרבה אסירים משתמשים בסמים .מצד אחד הם עבריינים שנשפטו על שימוש בסמים, ומצד שני הם נחשבים לחולים .הם משתמשים בסמים גם בתוך הכלא ,נותנים להם טיפולים תחליפיים והם נראים מסוממים תמיד .הכלא אינו מניב תוצאות ,כשהם משתחררים הם גונבים כדי לממן את רכישת הסמים וחוזרים למאסר. המוטיבציה בורחת לי ,את מקומה תופסים פחדים מהיום שיבוא מחר .כל יום כזה מביא איתו דברים חדשים .זה לא רק מחר אחד ,זה גם מחר שיבוא כל יום ,כמחר של היום, 5מגש אוכל 77 במשך יום יום במאסר ,זה גם המחר שיבוא אחרי השחרור ,המחר שהוא קלישאה. צריך לעבור עוד הרבה 'מ=ח=רים' כדי להגיע למחר הזה ,והסוף לא נראה. אני לא יודע איך אני מתחיל את המאסר ,בטח שאיני רואה את הסוף .החודשים הראשונים עוברים קשה ואני כמו שיכור ומרגיש מנותק מהעולם סביבי .תחושת העוול שנעשה לי תופסת את כל המחשבות ויש רגעים שאני פוחד לאבד שפיות ,ואם כולם מקעקעים על כתפם "אין כמו אמא" ,אני מרגיש צורך לקעקע "אין כמו לבד". אסור להחזיק כלום בחדרים ,פרט לציוד אישי ,סדינים ,מגבות ובגדים להחלפה. בקנטינה הפריטים בודדים וכוללים סוכר ,קפה ,ופלים וסיגריות ללא פילטר .סיגריות 'עומר' ו'איילון' שמיוצרות במפעל ליצור סיגריות בגדה המערבית .אם רואים אחד שמעשן מרלבורו מחשיבים אותו ל'מסתדר בכלא' .אם יש לו סיגריה טובה ביד ,הוא משהו. "השותפים שלך מסרו לך ד"ש" אני אומר לאחד שהכרתי מהפעם הקודמת שלי בכלא, דוד כהן "הם היו עצורים איתי באבו כביר". "תודה" הוא אומר לי "מה קרה שם ,בסנטה-קטרינה?" הוא שואל אותי. "לא יודע ,לא הייתי שם" אני עונה לו וצוחק. "אתה יכול להכחיש בבית משפט" הוא אומר בצעקה "ספר לי את האמת" ניצוץ של זעם בעיניים שלו. זה גורם לו לחשוב שאני שומר על 'אתיקה מקצועית' ,ולא מספר דברים שאחרים לא צריכים לדעת .כלל ידוע בתורת הרחוב ,כל אחד צריך לקחת איתו לקבר את הדברים שעשה ,אף אחד לא צריך לדעת עליהם .מי שמספר על דברים שעשה ,מלשין על עצמו בעקיפין ,אבל זה לא השיקול שלי ,באמת לא הייתי שם וזה מה שאני אומר לכל אלה ששואלים ומתעניינים .תורת הרחוב דפוקה .צריך לשנות בה סעיפים. "באמת לא הייתי שם" אני אומר לו שוב "אני באמת לא יודע מה קרה שם". הוא מחליט שאני משקר ומביע זאת בכעס ובצעקה ,ואני עונה לו יפה ,והוא כנראה מפרש זאת כחולשה והולם בי באגרוף בבטן .אני מתקפל ומאבד שליטה והראש שלי נתקע בפינה של מיטת קומתיים מברזל ,ואני נופל לרצפה ורואה כוכבים מעוצמת המכה בראש .האגרוף בבטן נראה כליטוף לעומת המכה בראש .לוקח לי קצת זמן להתאושש ואני נעמד על רגליי. "למה אתה מרים ידיים?" אני שואל אותו .איש מהחברים לא מתערב ,כולם פוחדים ממנו. "ספר לי את האמת" הוא צועק עליי. אני מרים כיסא מעץ וזורק על ראשו .הכיסא פוגע בו והוא נופל לרצפה ,ואני רץ לכיוונו ורוצה להמשיך .ברגע האחרון אני נעצר מעליו ועוצר את עצמי מלתקוף אותו, אני לא רוצה לפגוע בו ,אני יודע שאם לא אגן על עצמי הוא יחזור לתקוף אותי. "למה אתה מרים ידיים?" אני שואל אותו שוב. אחרים מתערבים ומפרידים ואני מרגיש בטוח ,הוא הבין שטעה. "אם השותפים שלך ישמעו איך אתה מתנהג ,הם בעצמם ירביצו לך" אני אומר לו. המילים האלה עושות את שלהן והוא נרגע ומבקש סליחה .אנחנו הופכים לחברים, ובכל פעם שהוא רואה אותי הוא חוזר ומדבר על השוד במנזר סנטה-קטרינה בהומור, 78 ואנחנו צוחקים יחד ,והוא מתחיל להתעניין בדברים שיש במנזר ,ואני מסביר לו שאני לא מכיר את המנזר ולא הייתי שם ,אבל זה לא מפריע לו לקנטר ולהמציא ששדדתי את כתר הזהב שמונח על ראש הפסל של מריה הקדושה ,וגם אותי זה מצחיק. שנים ספורות לאחר מכן קראתי שאותו דוד כהן נעצר כחשוד בפריצה למוזיאון תל אביב ,נגנבו משם פריטים שנמצאו ברשותו. הכתבות שבעיתונים פילסו לי דרך .כולם ראו לנגד עיניהם 'שודד נועז' .הסיפור על כתר הזהב שנשדד במנזר סנטה-קטרינה עשה כנפיים וכולם ניסו להרכיב סיפור מחלקי שמועות .מצאתי את עצמי מנסה להפריח את השמועות וסיפרתי לכל מי שרוצה לשמוע את חלקי בפרשה ולכולם נראה שאני מסתיר דברים .כל יום שמעתי שנוספים פרטים חדשים לסיפור הכתר והוא הופך ל"כתר זהב משובץ ביהלומים" ,וכל אחד מרכיב לעצמו סיפור מקטעים ששמע .בכל הסיפורים יש אותן המילים ,אבל כל אחד עושה שימוש שונה בתחביר. "יש גם כספות במנזר סנטה-קטרינה?" שואל אחד החברים ,ואני מסתכל בבדיחות ושותק ,וכך נכנס גם סיפור של כספות לתמונה ,ואני מתפלל שהשמועות לא יגיעו לשופט ,או לאפיפיור .זה סתם יסכסך בינינו. לא אתקשה לשנות את התדמית שיוצרים לי .אין לתדמית הזאת כלום עם המציאות, אבל גם אם אני רוצה להתחמק מזה ,אין לי לאן .אני רואה כל יום את אותם האנשים והם חושבים את אותן המחשבות .אבל מה שחשוב לי הוא שאני יודע שאני אדם אחר ממה שחושבים .זאת בעיה שלהם אם הם חושבים אחרת. לא שיקרתי ולא המצאתי סיפורים ,גם כך לא האמינו לי .עשיתי לפעמים שימוש טוב בתדמית שלי ,זה עזר לי למנוע ויכוחים בין חברים .התערבתי פעמים רבות להרגעת רוחות כששמעתי שחברים מתווכחים .כל ויכוח יכול להתפתח לקטטה המונית בין כולם ונגרמות פגיעות חמורות .מניסיוני למדתי שכל דבר יכול להסתיים בצורה לא נעימה ואף ברצח .ראיתי במו עיניי דברים חמורים וקשים. כעסים של שנייה יכולים לגרום לדברים קשים וכולם סובלים מהם ,גם אלה שרק מסתכלים .רובם בעלי כבוד עצמי ואגו מנופח ,ויש כאלה שחושבים שאם רק מביטים בהם ,זוממים להרע להם. הפעלתי את כוחי ההשפעה שלי רק למטרות חיוביות .בכל פעם שראיתי חברים רבים עשיתי הכל כדי להפריד .באחת הפעמים שחבר טוב שלי רב עם מישהו חדש שמגיע לכלא ,נזכרתי בפעם שהרצל אביטן זינק בין נערים שרבו והפסיק את הקטטה ,ואני קפצתי לכיוון החבר שלי וחיבקתי אותו וניסיתי להרגיע אותו .ידעתי שאם אגש לשני, הוא יחשוב שאני נגדו. "אתה יודע מי זה שאתה רב איתו?" אמרתי לחבר "אתה יודע מי האחים שלו?" שניהם הסתכלו עלי מופתעים מהתפתחות שאינה קשורה לריב שלהם .איני מכיר אותו או את אחיו .זה הסיט אותם מהוויכוח שבו היו .החבר שלי ידע שאני רוצה את טובתו ואילו השני זכה לכבוד שמנע המשך מיידי. "אל תעשה טעות איתו" אמרתי לחבר "הוא כמו אח" .הם לחצו ידיים והפכו לחברים. דברים שאין להם חשיבות בכלל ,אבל בשביל הכבוד הם היו מוכנים לדקור למוות זה את זה. 79 החבר שלי חשב שאני באמת מכיר את האחים של השני ,וזה עבר בשקט. "מאיפה אתה מכיר את האחים שלי?" שאל השני. "לא מכיר אותם" אמרתי לו וחייכתי. "אז למה אמרת את זה?" הוא שואל. "אני מעדיף שקר לבן שלא נחשב ,על דקירות ושפיכת דם .המטרה מקדשת במקרים כאלה .תסתכל על התוצאה הסופית" .אני מקווה שהבין וינהג כך בעתיד. באחת הפעמים הרמתי באוויר חבר שרב עם אחר ורצתי איתו לכיוון אחר .הוא יודע שאני עושה זאת כדי למנוע ממנו להסתבך .לא מספיק שמפרידים בין שניים שרבים, חייבים להרחיק אותם זה מזה עד שיירגעו .הרגעתי אותו והעניין נסגר בדרך יפה. האווירה דחוסה בכעסים שטבועים בכולם ,והכעסים מוצאים פורקן בפגיעה בחלשים והתחושות מתקהות .פעם זה ריב בין שניים ,ולפעמים זו קבוצה מעיר אחת כנגד קבוצה מעיר אחרת .לעתים זה נגמר בדקירות ובחתכים .אי אפשר שלא לראות זאת ואי אפשר שלא לחיות זאת .זה קורה כמעט כל יום וזה ממש מול העיניים .אי אפשר להתעלם ,לא יעזור לסובב את הראש. בחדרים אין רדיו ואין טלוויזיה .בכל ערב מוציאים אסירים מאחד החדרים לראות טלוויזיה במועדון האגף )מועדון בגודל שני מטרים על שניים( .עיתון אחד עובר בין כל חדרי האגף במשך שעות היום ,ורק בודדים מצליחים לקרוא את העיתון בשלמותו. תמיד יש כאלה שנתקעים ללא נייר טואלט בשירותים ,והם קורעים דפים מהעיתון ומנגבים באמצעותם ,ומשאירים רק את מודעות האבל .מה שיש לי לעשות ,כל יום כל היום ,זה לקרוא את הספר 'התמונה' ולנסות להבין את הסודות שבו .אני כבר מבין שאלה שכתבו את הספר היו חכמים ובקיאים בתורה .יש פירוש רש"י לכל דף בספר, צריך ללמוד את זה קצת .לפעמים מגיע לכלא רב בשם יצחק דוד גרוסמן ,הוא חביב תמיד ומחייך ומטיף בחוכמה לנערים ,והוא מספק ספרי לימוד הקשורים בדת וגם ספרים אחרים שיעסיקו את הנערים .את כל זה הוא עושה בהתנדבות ובזמנו הפנוי. "אתה יכול להגיד לי מה זה הספר הזה?" אני שואל אותו ומראה לו את 'התמונה'. "בוודאי" הוא עונה לי לאחר עיון בעמודים הראשונים" ,זה ספר שמיוחס לרבי נחוניה בן הקנה ולישמעאל הכהן הגדול .יש בו פירושים מהזוהר והקבלה לאותיות בעברית, אתה לא תבין כלום מקריאה בו" ,הוא מחזיר את הספר לידי. "מי כן מבין מה כתוב פה?" אני שואל אותו. "רק אנשים שמבינים את כל הכתובים" הוא אומר לי וממשיך "למה אתה בכלא?" אני מספר בפעם המיליון את הסיפור של סנטה-קטרינה .הוא מקשיב ושואל ואני עונה לו ומספר ,אבל הראש שלי בספר. "הספר הזה מוכר ומפורסם?" אני שואל אותו וממשיך ברצינות" ,יש פה את סוד השם המפורש". "בוודאי" הוא עונה לי וצוחק "יש מהדורות חדשות .זאת מהדורה מלפני מאתיים שנה". "למה הספר הזה לא כלול בתנ"ך?" אני שואל אותו. 80 "יש את התורה שבכתב שכולם קוראים בה ויש את התורה שבעל פה ,ויש דברים שרק חכמים בתורה יכולים ללמוד .מי שיודע להשתמש בחוכמת הספר ,יכול לקבל תובנות מהשם" הוא עונה לי. אם הספר הזה בן מאתיים שנה ,הוא יכול לחכות עוד קצת ,עד שאבין מה הוא .בינתיים אני רוצה שלא יחסר לי כלום כשאני פה ,עד שאברח .תחושת העוול לא עוזבת אותי. אני מגיע חזרה לחדר ,ואחי אפרים מספר לי שחבר שלו שעובד איתו במסגריית הכלא פרץ למחסן הראשי של הקנטינה של הכלא והוציא משם כמויות גדולות של סיגריות. תוך כדי הסיפור שהוא מספר לי ,הוא פותח את הארון שלו ואני רואה שהוא מלא בסיגריות וטריקו מכסה עליהן ,ואני נזכר ברב גרוסמן שאמר לי שמי שיודע להשתמש בספר יכול להשיג מה שהוא רוצה .אני נזכר במשאלה שלי ,שלא יחסר לי כלום. "אין לאף אחד בכלא כמויות כאלה של סיגריות" אני אומר לו "החבר שלך יכול לסבך אותנו ,אתה עומד להשתחרר ,ואם ימצאו את הסיגריות האלה אצלך יעשו לך בעיות. תגיד לו שייקח את הסיגריות מפה". "הוא נתן לי את זה ונחלק את זה בין כולם" אפרים אומר לי וממשיך "הוא מצא שיטה להוציא מהמחסן של הקנטינה דברים בלי שירגישו .הוא שולף את החבילה הראשונה, מוציא דברים מהשורה השנייה ומחזיר את השורה הראשונה למקומה ,וכך לא רואים שנלקח משם משהו". אני מרגיש פתאום הכי עשיר בכלא. "תגיד לו שלא יעשה את זה בתדירות גבוהה" אני אומר לו "וקח בחשבון שאם יתפסו אותו הוא יסבך אותך". ימים ספורים לאחר מכן מגיע קצין הביטחון של הכלא עם סוהרים ,והם פולשים לנו לחדר ומרוקנים את הארונות ,לוקחים את כל הסיגריות ומוציאים את אפרים לחקירה. מסתבר שאותו חבר של אפרים ניסה להיכנס שוב ונתפס ,וסיפר שאנחנו מחזיקים לו את הסיגריות .לאפרים נפתח תיק פלילי שנסגר מהר מאד ,כי הוא לא אשם באמת ,אבל הוא מבלה כמה ימים בצינוק ,והנהלת הכלא שופטת אותו ל 21 -יום ,שאותם יצטרך לרצות אם יקוצר לו שליש. אחד שזרק 'מנורת מולוטוב' בחדר האוכל גרם לי לחשוב שזה עלול להגיע גם אלי, ואמצא את עצמי רץ במסדרונות הכלא בבגדים דולקים ,כקורבן של פסיכופט .זה יכול לקרות לכל אחד פה. ידוע שספירט הוא סוג של דלק שיכול לגרום לדליקה ,ובקבוק מולוטוב המפורסם פועל על פי אותה שיטה .ממלאים את הבקבוק בחומר דליק וסוגרים את פתח הבקבוק בבד סופג ,והבד משמש כפתיל לראשו של הבקבוק .כשמדליקים את הפתיל וזורקים את הבקבוק לכיוון שבו רוצים לגרום לדליקה ,הבקבוק מתנפץ והאש שבפתיל נפגשת עם החומר הדליק שמתפזר מהבקבוק המנופץ ונוצרת דליקה שגודלה תלוי בכמות החומר הדליק שבבקבוק .כל כמות של חומר דליק שבבקבוק ,נדלקת בשבריר שנייה. על פי אותו סיפור ,זה שזרק את מנורת המולוטוב היה יוסי ב' .כולם הכירו אותו כאחד שאינו בוחל בחפירה בפצעים של עצמו ,עם האצבעות .כל יום כמעט היה חותך חתך בגופו ,פעם בבטן ,פעם ביד ,פעם בצוואר – בכל מקום שאפשר להוריד ממנו דם – 81 והיו מטפלים בו במרפאה או בבית חולים ומחזירים אותו לאגף .על פי אותו סיפור ,יוסי התווכח עם סוהר וזה דחף אותו ,ומאז הוא החל לתכנן נקמה ,בלי לספר לאיש. בכל בוקר ובכל ערב עובר חובש הכלא בין התאים )גם כדי לבדוק שכולם בריאים וגם כדי לחלק תרופות שהרופא קבע( .אותו יוסי מבקש מהחובש ספירט )כוהל( לחיטוי פצעים ,בטענה שיש לו פצעונים במפשעה. החובש לא בדק אם הוא צריך את זה או לא .הוא הספיג צמר גפן בספירט ואמר ליוסי להשתמש בזה מהר ,כי זה מתאדה .וככה ,בכל בוקר ובכל ערב כשהחובש הגיע ,יוסי לקח ממנו צמר גפן ספוג בספירט ונכנס לשירותים ,שם הייתה לו מנורה שראש ההברגה שלה הוסר .הוא סחט את הספירט מהצמר גפן לתוך המנורה וסגר את פתח המנורה בניילון ,כדי למנוע כניסת אוויר ,וכך נמנע האידוי של הספירט. בכל פעם שהחובש מגיע לתאו ,הוא ידע שעליו להכין צמר גפן ספוג בספירט .יש פה בעיה עם אחד שיש לו גירויים במפשעה ,צריכים לטפל בזה .כך ,במשך ימים אחדים הוא אסף כמות מספקת של ספירט ,ואז הוא יצא לפעולת הנקם שלו. יצאנו לארוחת בוקר וכולם כבר היו בחדר האוכל .לפתע הושלכה נורה דולקת לעבר הסוהר .הנורה פגעה ברצפה והתנפצה ,והאש אחזה במכנסיו של הסוהר .חברים שראו את זה רצו אליו מיד ועזרו לו לכבות את האש ובנס לא נפגע איש. יוסי היה מוכר כאחד שרב כל יום עם סוהר אחר ,ואין יום שבו הוא לא איים שיפגע ויחבל ויזיק לסוהרים ולעצמו .נראה כאילו יש לו יומן ובו שמות כל הסוהרים ,ובכל יום סוהר אחר נתקל בו ונופל למלכודת ריב איתו .רובם מתרגלים לשיגעונות שלו. רק סוהר אחד ,משה ק ,זה שקיבל אותי כשהייתי חדש בכלא ,רק הוא הצליח תמיד לגרום ליוסי לחייך .משה ק .התנהג יפה לכולם – הוא ישב עם נערים והקשיב להם, שוחח איתם ופתר להם בעיות עם הנהלת הכלא ,הוא נתפש אצל חברים כעוף מוזר בין הסוהרים .כשהיה מגיע למשמרת ,יוסי הפך ל'ילד טוב ירושלים' .פעם משה ק .הכין לו קפה ,ופעם הביא לו סיגריה ,ונראה לי שהוא קנה מהכסף שלו סיגריות וחילק )התנהגות שגרמה לכך שכשתחננו לחטוף סוהר כדי לברוח והוא היה במשמרת ,דחו את החטיפה ליום אחר וחטפו סוהר אחר( .לפעמים משה ק .היה מוציא את יוסי לשבת מחוץ לחדר ויוסי הרגיש מיוחד .כולם סגורים והוא פתוח בפרוזדור .הוא התענג מזה שעושים לו כבוד. משהו נדפק אצלו בראש .הוא יכל לפגוע גם בעצמו -הוא עשה זאת יום-יום כמעט ,-די בכך שהמנורה היתה מתפוצצת לו ביד כשהדליק את הפתיל ,אבל לא רק שלא היה אכפת לו לפגוע בעצמו ,נראה שהוא רצה להתאבד ונראה כאילו שהוא רוצה שיעשו זאת עבורו. כתבתי מכתב לרותי ל .וספרתי לה מה עובר עלי ,והיא כתבה בחזרה ועודדה .על גבו של המכתב היא ציירה תיבה פתוחה ובתוך התיבה נער שרק רגליו מבצבצות מחוץ לתיבה ,ומעליה שלט ובו כתוב" :מה אתה מחפש?" הבטתי בציור ודימיתי את עצמי לאותו הנער. קצב החיים השתנה לחלוטין .מנער ערני ופעיל הפכתי למביט בקירות .חוסר הפרופורציה בין מה שעשיתי לבין העונש שקיבלתי צורב לי בבשר יום-יום .גם בגלל ששופט טעה בגזר הדין וגם בגלל העבודה החדשה ,איסוף דפים בכריכייה .עבודה 82 הכרוכה בישיבה במשך כל שעות היום ,וזה כמו מאסר בתוך מאסר .לא מספיק שאני נחשב ל'יושב' ,עכשיו אני גם צריך לשבת בפועל במשך כל היום. קראתי בעיתון כתבה על דייגים שנידונו ל 18-חודשי מאסר על הברחת שני טונות של חשיש בספינה ,ואני נזכר שקראתי כתבה על אותה ספינה שבה הוברחו הסמים .הכתבה פורסמה באותו יום שבו פורסמה כתבה על המעצר שלי .שתי הכתבות היו ממש באותו עמוד בעיתון .אני קורא שוב ושוב את הכתבה שפורסמה עלי ואני חושב שלמדתי אותה בעל פה ,אבל ,כאמור ,באותו עמוד היו עוד כתבות ,וכך יוצא שאני גולש לכתבות אחרות בדף ורואה גם את הכתבה על מעצרם של הדייגים שנתפסו עם שתי טונות חשיש. הם נדונו ל 18-חודשי מאסר בפועל ,והבנתי מכך שהם נחשבים לעבריינים קטנים .אני עבריין גדול ,בטח חסר להם הרישום :גיל .7 אני פה כבר חצי שנה ואני לא רואה את עצמי יושב חמש שנים .אני חייב לברוח. חבר שאיתי ,ירון ,נתן לי כתובת של ידידה שלו ,רינה .כתבתי לה מכתב וידעתי שלא אזכה לראות את התשובה ,במידה ותענה. 83 הבריחה תוכניות בריחה קיבלו תאוצה .הכול התחיל והתבשל בראש .נזכרתי בבורות שמחוץ לחומות הכלא וידעתי איפה הם ממוקמים ,אבל אני נמצאתי באגף מרוחק מהנקודה הזאת. האחים בוזגלו ברחו מהאגף הזה .הם הורשעו באונס של זקנה בת 80ובעיתונות כינו אותם 'התפוז המכני' .הם ניצלו את העובדה שמשפצים את מבנה הכלא מבחוץ והניחו פיגומים לכל אורך הקיר ועד לגג .במשך כמה ימים הם חפרו חור בקיר ושמו ארון כדי לכסות את החור ,וכשהחור היה גדול מספיק והם יכלו לעבור דרכו ,הם ניצלו יום של גשם ויצאו דרך החור ונעזרו בפיגומים כדי לרדת בלי לקפוץ מגובה של שתי קומות. ההיסטוריה הראתה שאין כלא שלא הצליחו לברוח ממנו ,אבל אני אחכה שאעבור לאגף אחר ,קצת יותר פתוח .שם יהיה קל יותר לברוח. השתדלתי לא להתערבב עם אנשים ולהישאר רגוע ,ואחרי כחצי שנה עבירו אותי לאגף שנמצא ממש קרוב לנקודה שאליה רציתי להגיע כשאעבור את החומות .מה שנשאר לי לעשות זה רק לעבור את החומות. סיפרתי על התוכנית שלי לרחמים כ ,חבר שהכרתי מחוץ לכלא .אני מבקש שיעזור לי למצוא 'נקודות תורפה' – בחומות ,בגדרות ,בשמירה של הסוהרים ,בכל מה שאפשר לעבור דרכו ולצאת לחופש. אחי ,אפרים ,גם הוא נמצא איתי .הוא צריך להשתחרר בקרוב ,אין טעם לערב אותו בזה ואין טעם שיברח .רחמים אומר שיחשוב אם לברוח. אני מביט בחומות הכלא ומרגיש שאני מכיר את הדרך משם ,אני יודע שאחרי החומות האלה יש בורות .אני זוכר איפה הם .אני רק צריך לחתוך סורג ולצאת מהאגף ומשם לעבור את החומה ולהגיע לבורות האלה ,ממש מעבר לחומה .החומה היא משחק ילדים ,אני מכיר אותה בעל פה .אני צריך למצוא דרך להגיע לשם בלי שיראו אותי. רחמים עזר לי וגונב 'קאטר' ממסגריית הכלא והביא לי אותו ,הנהלת הכלא ערכה חיפושים באגפים ובחדרים .בידיעה שהקאטר ישמש לבריחה. יש איך לחתוך את הסורגים ,צריך רק לעבור את החומה ואני חופשי. אני לומד על ההתנהגות של הסוהרים ועל דברים שיכולים לעזור לי ,ואני מנסה למצוא את הפרצה שדרכה אוכל לעבור את החומה .בטוח שיש פרצה כזאת ,אין מקום שאי אפשר לברוח ממנו. בשעות הלילה קשה לברוח מבלי להיראות או להישמע .האגף מואר כולו מסביב ומוקף במגדלי שמירה ויושבים שם זקיפים במשך 24שעות .כל תנועה נראית ומורגשת מיד ,כל החלונות חשופים ומוארים ,כל תזוזה בולטת יותר וכל רשרוש נשמע רם יותר. אני זורק אבן לחומה והסוהר משקיף ממגדל השמירה ומסתכל לכיוון שאליו העפתי את 84 האבן .בטוח שבשעות הלילה יגלו אותי עוד לפני שאגיע לחומת הכלא ועוד לפני שאצא מהחלון שבאגף ,ואולי גם לפני שאספיק לחתוך את הסורגים שבחלון. במשך היום רוב החברים יוצאים לעבודה ב'אזור התעשייה' של הכלא – מסגרייה, מוסך ,כריכייה ,מספרה ,מכבסה ועוד .רובם נמצאים שם ,וגם רוב הסוהרים שם באותן שעות .ברחו משם לפני ימים ספורים ואני יודע שהסוהרים דרוכים ומוכנים לכך שינסו לברוח משם מהאזור הזה. בדקתי מה קורה באגף כשכולם יוצאים לעבוד .הפכתי ל'חולה' וביקשתי מהחובש לשחרר אותי מעבודה ,והוא שיחרר. נשארתי באגף במשך ימים ספורים וכל יום התגלו לי עוד ועוד דברים שעזרו לי בתוכניות הבריחה .שעות הצהריים הן השעות הכי רגועות .בודדים נותרים באגף ,חלקם עובדים בניקיון האגף וחלקם משמשים כחוליית אוכל ,ומתפקידם להביא אוכל ממטבח הכלא לאלה שנותרו באגף .הרוב משחקים עם צינור מים ,כאילו שהם בקייטנה. הסוהר המוצב כזקיף במגדל השמירה הזקור בעורף האגף ,מחכה שיבואו להחליף אותו לארוחת צהריים .כולו מרוכז רק בהמתנה לכך שיחליפו אותו ויאפשרו לו לאכול ולנוח. מה שהכי שכנע אותי שאני יכול לברוח בשעות האלה ,זה שאיש לא יעלה על דעתו שמישהו יברח לאור יום ולעיני כולם ,בשטח פתוח וגלוי .הם לא חושבים על הבורות. מצאתי בגדים בצבע ירקרק ,ידעתי שהבגדים יכולים לשמש לי כמסווה כשאצטרך לחצות את השדה מבור לבור .לכלכתי את הבגדים בבוץ ונוצרת דוגמה של בגד הסוואה. קבעתי יום לבריחה ואמרתי לרחמים. "גם אני רוצה לברוח" הוא אמר לי. "אני לא רוצה שתהיה תלוי בי ואני לא רוצה להיות תלוי בך" אני אומר לו "אני מתכונן לצאת מפה ולהחליף זהות ולחזור לחיים תקינים ,אפילו אם אצטרך לברוח מהמדינה". "אני לדרכי ואתה לדרכך" הוא מבטיח לי ומוסיף "גם יוסי א .מתכנן לברוח .נצרף אותו?" "אני יודע שיוסי בחור טוב" אני עונה לו "אבל תגיד לו מה שאמרתי לך ,אנחנו יוצאים מפה וכל אחד הולך לדרכו .אני הולך לדרך חדשה". "אני אסביר לכם מה קורה מחוץ לחומות ואתם תעשו מה שאגיד לכם" אמרתי להם "אני מכיר דרך להגיע לפרדס בלי שיראו אותנו .אנחנו רק צריכים למצוא חלון שאפשר לחתוך את הסורגים שלו ולצאת לחצר האחורית ,ומשם לעבור את החומה. אחרי החומה יש בורות .נעבור מבור לבור בלי שיראו אותנו ,עד הפרדס .אל תפתחו בריצה מטורפת כשאנחנו עוברים את החומה" אני מזהיר אותם "תהיו סבלניים ונעשה את הדרך מהחומה לפרדס בשקט ,בלי שיראו אותנו". ישבתי איתם שעות ותיארתי להם את התמונות שחקוקות לי בראש ,מראה השטח שמחוץ לחומה .זכרתי את השטח שם ,ישבתי שם הרבה .זה היה לפני שנה. "נצטרך קצת כסף" אמרתי "שיהיה לנו לנסיעות ,ותלבשו טריקו ושורטס מתחת לבגדים" אנחנו אוספים כסף ומתארגנים ,ויום הבריחה מגיע .כולם יוצאים לעבודה ואני פונה למרפאת הכלא ומתלונן "לא מרגיש טוב" והחובש משחרר אותי מעבודה. 85 האגף כמעט ריק ורוני ניצן מגיע בשעות הבוקר ,כמו כל בוקר .הוא נכנס ל'ביקורת בוקר' ואני במיטה. "למה אתה לא קם לביקורת?" הוא שואל. "אני חולה" אני עונה לו "יש לי חום". "אתה תהיה בריא כשתשתחרר ותמכור את כתר הזהב והיהלומים ששדדת" הוא אומר לי וממשיך "אם תצא מפה בכלל". אני מצטער בלבי שאין כתר כזה .אני מביט בו כשהוא יוצא מהחדר ומתרחק ,ומקווה שלא אראה אותו שוב .הוא כמו ציפורן חודרנית שצמחה והגיעה לראש ,והוא אחת הסיבות שבגללן אני חושב לברוח. הזמן לא עובר כשמחכים .אני לוקח עיתון וקורא שעובדי ברינקס ששדדו 411אלף לירות )אפשר לקנות עשרים דירות בכסף הזה( ,נשפטו לארבע שנות מאסר בפועל. באותו דף ,ממש באותו עמוד ,כתבה על חייל שנשפט ל 18 -חודשי מאסר בפועל על השלכת רימון לבית קפה. בשעה אחת עשרה לפני הצהריים 'חוליית האוכל' יצאה מהאגף למטבח .הסוהר ישב במשרד וחיכה שיבואו להחליף אותו .יש לנו שעה שלמה עד שיגלו שברחנו ,אפילו קצת יותר .אפשר לרוץ רחוק בשעה .מספיק לי דקה אחת כדי לרוץ עד שעקבותיי יאבדו ולא ימצאו אותי ,הפרדס הוא ביתי. לקחתי איתי את הספר 'התמונה' .זה הדבר היחיד שיש לי בחיים והוא שלי .אני מספר לכולם מאיפה הספר ,וכל אחד שרואה אותו צוחק ואומר שבני ישראל איבדו אותו במדבר .הוא באמת נראה כך. "תזהיר אותנו אם תהיה תנועה חשודה" אני מבקש מיוסי .הוא נשאר לעמוד בכניסה למקלחת ומסתכל על האגף ,ורחמים נכנס איתי ומתחיל לכרסם בסורג עם הקאטר .זה לוקח הרבה זמן .הקאטר מכרסם בברזל טיפין-טיפין ,חייבים לעשות זאת בשקט, הסוהר נמצא ממש ממול. החלפתי את רחמים ורחמים החליף אותי והיד כואבת מהמאמץ .אבל עם הזמן שעובר הסורג נכנע ונחתך .כופפתי אותו ונוצר פתח שמאפשר לנו להשתחל החוצה. סימנתי ליוסי להיכנס למקלחת ועזרנו זה לזה לטפס ולהשתחל בשקט מהחלון הצפוף. עברנו מהצד הפנימי של האגף לצדו החיצוני ונעמדנו בין מבנה האגף לבין חומות הכלא ,ממש מול מגדל השמירה .הגוף דרוך ומתוח כמו קפיץ ואנחנו עוברים את השטח שמפריד בין מבנה האגף לבין החומה ונעמדים ממש מתחת למגדל השמירה. אני בניתי את החומה שמקיפה את הכלא .לא בניתי את כל החומה ,אבל את החלק הזה שאני נמצא בו עכשיו אני בניתי. הזקיף במגדל השמירה אינו מסתכל החוצה .מצדדיו של מגדל השמירה בנויה חומה מבטון בגובה של מטר אחד .מעליה גדרות תיל וקונצרטינה .גדרות התיל הן בעלות להבים שעלולים לחתוך בבשר אם נוגעים בהן .הן מתנשאות לגובה של כשישה מטרים .משחק ילדים ,אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אנחנו כבר ממש מתחת למגדל השמירה .אני רואה עוד מגדל שמירה שלא ראיתי .גם הזקיף שיושב במגדל השמירה שבצד השני של הכלא נשקף לנגד עיניי ,גם שם יש 86 סוהר ,למזלנו הוא לא מסתכל לכיוון שלנו .אני רואה את הפרופיל שלו ,והוא עומד עם המבט למרכז הכלא. התכופפנו לצד החומה .מספיק מבט של אחד הזקיפים לכיוון שלנו כדי שיראו אותנו. "תשכבו על הארץ עד שאפרום את הגדר" אמרתי ,והם נשכבו לצד החומה .התחלתי לפרום את הגדר באצבעות .לא רציתי לחתוך עם הקאטר ולהשמיע רעש שיעורר את תשומת לבו של הסוהר במגדל השמירה ,הוא ממש מעל הראש שלנו. אני תפרתי את הגדר הזאת ,אני גם יודע איך לפרום אותה .סנטימטר אחר סנטימטר בעדינות ובזהירות ונפער פתח ,אנחנו יכולים לצאת דרכו בלי להיפגע .אני עוזר לרחמים וליוסי לעבור ואני משתחל ויוצא אחרון .רגלי נתקעת בגדר ואני נחתך ונופל מצדה השני של החומה ,והספר נופל מחגורת המכנסיים שלי .אני נשכב ומסמן להם באצבע לשתוק ומסתכל למגדל השמירה ,לראות אם הסוהר שבמגדל שמע את הנפילה .אין תזוזה .גם במגדל השני אין תנועות חשודות .אני מרים את הספר ושם אותו שוב בחגורת המכנסיים ,אני מרגיש כאילו שהוא עוזר לי. אנחנו מצדה השני של החומה .הסוהר לא מגיב ,הוא לא שמע כלום. 87 אנחנו חופשיים. אני בטוח שגם אם יראו אותי ,אצליח לברוח ולא יעצרו אותי ,אני כבר בחוץ .אבל למה למהר? הצבעתי לרחמים וליוסי לכיוון הבור הראשון וזחלתי לתוכו והם זחלו אחריי ,הרמנו ראש מהבור והסתכלנו בין השיחים למגדלי השמירה ,והם עסוקים בשלהם .הם לא יכולים לראות אותנו ,גם אם יסתכלו לכיוון שלנו .אנחנו שקועים מתחת לקו האדמה ושיחים מכסים אותנו ואת כל השטח .אני ממתין קצת ומדלג לבור השני והם אחריי ושוב אנחנו מתכופפים ומביטים למגדלי השמירה ואנחנו מתחילים לצחוק בהתרגשות. "ספירה" אני שומע מרחוק. "הקדימו את הספירה ,אל תמהרו ואל תרוצו" אני אומר להם "יש לנו עוד כמה בורות כאלה". עשינו את הדרך בביטחון ,למרות שצץ לנו עוד מגדל שמירה בזווית העין ,ועכשיו יש כבר שלושה מגדליי שמירה שיכולים לראות אותנו .אנחנו מסתתרים ומתקדמים בזחילה ומגיעים עד לעצי הפרדס ואנחנו בדרכנו לחופש .אסור שיתפסו אותנו .יש לנו יותר מחצי שעה לרוץ עד שיגלו שברחנו. אני יודע שייקח להם זמן לערוך את הספירה ,ואם יגלו שחסרים אנשים הם יערכו ספירה חוזרת ,וזה יקח עוד רבע שעה .יש מספיק זמן .הם יחזרו לספור עוד פעם את כולם בכלא ,יש לנו לפחות שעה עד שיכריזו על כך ששלושה ברחו מהכלא. "לרוץ כמה שיותר מהר" אני אומר להם כשאנחנו נכנסים בין העצים בפרדס ואני מרגיש כמו אצן אולימפי שעומד להגיע ראשון לקו הגמר ,והספר בידי כמו מוט מסירה בריצת 'מרוץ שליחים' באולימפיאדה ,וזה נותן לי תחושה שיש לי מנוע נוסף שמוסיף לי כוח ,אני בדרכי לקו הגמר. "תורידו את הבגדים העליונים שלכם" אני אומר להם אחרי כמה דקות ,ואני חופר בור וקובר את הבגדים .אנחנו בטריקו ושורטס וזה נראה טבעי בתקופת הקיץ. ידעתי שאנחנו רצים לכיוון צומת כפר יונה ,ואני יודע שאנחנו יכולים להגיע לעיר נתניה ,כחמישה קילומטרים צפונית-מערבית לכלא תל-מונד .אמרתי לרחמים וליוסי ללכת במסלולים מקבילים ורחוקים ,ונשארנו בקשר עין" .עלולים לראות עקבות של שלושה אנשים שהולכים יחד בפרדס" נזכרתי בעלי ,השומר של הפרדס שתמיד היה הולך לפי העקבות שראה בכניסה לפרדס. תפוזים ,גם משביעים וגם מרווים את הצימאון. הייתי בטוח שכבר גילו שברחנו ומחפשים אותנו ,והייתי בטוח שכבר התחילו בחקירות .דבר שהסתבר לי כטעות. התקדמנו בפרדסים ועקפנו את נתניה לצד הצפוני של נתניה ומשכנו להתחבא בין העצים עד רדת החשיכה .סוהרים רבים שעובדים בכלא תל-מונד מתגוררים בנתניה, אנחנו עלולים לפגוש אותם .גם רוני ניצן מנתניה וגם המנהל ,אלברט חיות .חייבים להיזהר. "יש!" אני אומר להם "שיחקנו אותה". "תכננת את הבריחה הזאת לפני המאסר?" יוסי שואל אותי ואני צוחק ומסתכל עליו. "איך ידעת שיש שם בורות ואפשר להסתתר בהם" הוא שואל וצוחק. 88 "במאסר הקודם שלי עזרתי בהקמת החומה וראיתי את הבורות ,וזה נשאר לי בראש" אני מספר לו. עולות בי מחשבות להתקדם ברגל בפרדסים לכיוון תל אביב .אני יודע שייקח לי זמן עד שאגיע .אני יודע שאם אלך דרך הפרדסים ,אגיע גם למחנה בצהלה ,דרך כפר סבא וצומת מורשה .אני מכיר את כל הפרדסים האלה ,אבל אני יודע שיחשבו שהלכנו לכיוון תל אביב. החשיכה ירדה והכניסה לעיר נתניה עברה בתחושה קשה ,כל צל נראה כניידת משטרה וכל רשרוש עלים נשמע כאזעקת הבריחה של הכלא .התחבאנו בין בניינים ועצים והגענו לרחוב הרצל במרכז העיר .זה כבר יותר טוב .אנחנו לא לבד ,יש הרבה אנשים מסביב. "תתקדמו קצת ותסתתרו .אני עוצר מונית ואתם תצאו לכביש ותצטרפו" אני אומר להם והם ומתקדמים .אני עוקב אחריהם ורואה שהם מסתתרים מתחת לבניין ,מונית מתקרבת ונעצרת לידי. "כמה אתה רוצה לתל אביב?" אני שואל והנהג נוקב במחיר .אני מתיישב במושב שליד הנהג והוא מתחיל בנסיעה ,ואני רואה את רחמים ויוסי בהמשך הכביש. "עצור בבקשה" אני אומר לנהג והוא נעצר .הם עולים למונית ונהג המונית מסתכל בחשדנות. "מי אלה?" הוא שואל. "חברים ,הם נוסעים איתנו" אני אומר לו "אם צריך אני אוסיף לך כסף". "זה בסדר" הוא עונה "זה אותו מחיר" .הוא מתחיל בנסיעה וכולם שותקים .המתח במונית לא נראה ולא נשמע ,אבל הוא שם והוא קיים וניתן להרגיש אותו .הספר ביד שלי ואני פותח אותו באמצע וקורא-לא קורא .אני רואה שכתוב שם משהו ,אבל המחשבות במקום אחר .אני מבקש מהספר שיעזור לי בשעת מצוקה ,ופתאום כאילו זרקו פצצה בתוך המונית. "זה אתם שברחתם מכלא תל-מונד?" שואל הנהג. אני מסתכל עליו ,הפרצוף שלו מוכר. "אין לנו כוונה להזיק לך" אני אומר לו "אני מבטיח לך שתקבל את כספך ,ואם אתה רוצה אני אשלם לך כבר עכשיו" אני מוציא כסף מהכיס והוא דוחה אותי בחיוך. הפרצוף שלו מוכר לי. "יש שמועה בנתניה ששלושה נמלטו מכלא תל-מונד" הוא אומר וממשיך "זה לא ענייני ,אבל מספרים שבין הבורחים יש שודד מסוכן ששדד את מנזר סנטה-קטרינה". "זה רק שמועות" אני אומר לו ומחייך "אתה מוכר לי". "אני אח של ק .הסוהר" ,הוא מחייך בחזרה. "אל תזיק לנו" אני מבקש "אם אתה לא רוצה לקחת אותנו ,אנחנו נרד פה" .הוא ממשיך בנסיעה ומחייך והאווירה נרגעת ,ואני מרגיש שאני מאמין בו ונזכר שאחיו היה מעורב בתקרית בכלא והציל אחד שלקח סמים וחשב שהוא יכול לעוף וטיפס על אנטנה .אחיו של נהג המונית טיפס אחריו ועזר לו לרדת מהאנטנה בצורה רגועה .אני מספר את זה ורחמים אומר שהיה באותו יום בחצר וראה הכול. 89 האמון שלי לא מאחר להצדיק את עצמו .יש אנשים שמבינים מצוקה של אדם והאחים האלה הם כאלה .טמון בהם לב טוב. יצאנו מהעיר נתניה לכיוון דרום לכביש חיפה והתקדמנו לכיוון מכון וינגייט והתגלתה לנו תמונה מחרידה בכביש .הסיוט שלנו התגשם. טיפסנו בכביש שלפני מכון וינגייט ומולנו אורות של ניידות ומחסום משטרתי לרוחב הכביש .הצמדתי את הספר ללב. ניידות ושוטרים עם פנסים בידם .הם מולנו ורואים אותנו מתקרבים לעבר המחסום. כבר מאוחר לצאת ולברוח .מכוניות ספורות מפרידות בינינו לבין המחסום .אין לאן לברוח .אם נצא מהמונית יראו אותנו וירדפו אחרינו ויזעיקו את כל משטרת ישראל ואת כל מדינת ישראל ואת כל צה"ל ועלולים להביא גם כלבים שימצאו אותנו ויאכלו אותנו. שוטר שעמד עם פנס והציץ למכונית שעוברת במחסום ,ושאר השוטרים מסתכלים מהצד .השוטר עם הפנס מסמן להם לעבור ,תוך שהוא מעביר מבט בכל רכב שעובר ומאיר בפנס על הנוסעים .יש כמה מכוניות לפנינו. "תמשיך בנסיעה רגיל" אמרתי לנהג "אתם תתכופפו שלא יראו אתכם מאחור" אמרתי לרחמים וליוסי ,והחזקתי את הספר חזק וביקשתי שיעזור לי. הנהג המשיך בנסיעה איטית והתקרבנו למחסום ,רק מכונית אחת הפרידה בין המונית לבין המחסום .השוטר האיר בפנס לתוך הרכב שלפנינו והתבונן באנשים שם. "אהלן ,מה שלומך?" צעקתי לו בעודו מתבונן בנוסעים שבמכונית שלפנינו .התנהגתי כאילו שאני מכיר אותו ונופפתי לו ביד ,הוא היה עסוק בבדיקת הרכב שלפנינו ,אבל הוא הרים ראש והסתכל לעברי מרחוק ואני לא הפסקתי לנופף לו בידי" ,איך אתה מרגיש?" שאלתי בקול. "הכול בסדר" הוא ענה והתקדם לעברנו ,מסמן לנהג שברכב שלפנינו להמשיך בנסיעה. "מסור ד"ש בבית" אמרתי לו בעודו מתקרב למונית ,ושלחתי את ידי לעברו ללחוץ את ידו ,עוד לפני שהמונית הגיעה אליו .הוא שלח אלי יד בחזרה ולחץ את ידי וסימן לנהג המונית לעבור את המחסום ולהמשיך בנסיעה .הוא לא הסתכל לתוך המונית. "יגיע" הוא אמר לי וחייך ואני חייכתי בחזרה. הוא לא הסתכל לתוך המונית! אנחנו מתפקעים מצחוק וגם הנהג צוחק יחד איתנו. כולם נרגעים וחוזרים למצב 'מתח' .רגיעה קשה .הספר עזר לי .אורות העיר הגדולה מבצבצים באופק ואני בדרך לחדר התת-קרקעי במחנה .עברה יותר משנה מאז ביקרתי שם לאחרונה ,קרוב לוודאי שצריך לשפץ ולסדר .למזלי קיץ עכשיו. "שמאלה בצומת גלילות" אמרתי לנהג המונית "סע לכיוון צומת הכפר הירוק". אני מתחיל לזהות עצים ואבנים שאני מכיר אישית ויש לי תחושה שגם הם מזהים אותי .אני שמח שאני פה ,השמחה שלי גורמת לי לחשוב שגם הם שמחים לראות אותי. "עצור פה" אני מבקש מנהג המונית בצומת הכפר הירוק .אני משלם לו סכום כפול מהסכום שביקש. "קח אותם לאן שהם רוצים בתל אביב" אני אומר לו. 90 "ביי ,בהצלחה" אני מאחל ליוסי ולרחמים ונבלע בין עצי הפרדס מאחורי תחנת הדלק. אני מכיר בעל פה את הדרך מתחנת הדלק בצומת הכפר הירוק עד לבריכת השחייה של שכונת צהלה .גם אם אלך בעיניים קשורות אגיע בביטחון .אני מכיר את כל השבילים ואת כל הדרכים בעל פה. אני יודע שמשטרת ישראל קמה על רגליה ושמה לה כמטרה ראשונה למצוא אותי ולהחזיר אותי לכלא ,ואני יודע שאני חייב להתרחק ממקומות מאוכלסים .הסיוט הכי גדול הוא שיורים בי צרורות כמו שירו בבוני וקלייד ,ורק המחשבה על זה גורמת לי להתפתל בהליכה ,כאילו שכדורים פוגעים בי באמת. אני מגיע למחנה והכול חשוך מסביב ,אי אפשר לראות כלום .אני לא פוחד מהחושך, עברתי את זה כבר .חוץ מזה ,אם יש פה חיות או משהו אחר ,הם אלה צריכים לפחד ממני .אני לא מפריע להם ,שלא יפריעו לי. שימחה מהולה בפחד מציפה אותי .אני מתיישב על תלולית ומשקיף אל אורות הבתים שמסביב ורואה אור דולק בביתו של משה דיין .מגרשי הטניס חשוכים ושוממים ומי הבריכה מנצנצים בהבזקים מהאורות סביב .אני נשכב על הארץ ומביט לשמים ולכוכבים. אני חופשי! מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך מפה? אולי אפשר להגיע לאיזה כוכב אחר? אני חייב זהות חדשה. בוקר .השמש עלתה .נרדמתי במקום גלוי לכול והבריכה ממש מולי .אם מישהו נמצא שם הוא יכל לראות אותי .למזלי ,עדיין מוקדם ,השמש רק זרחה ואין איש בבריכה ואין איש במגרשי הטניס. יש שרידים של החדר התת-קרקעי ונראה שהיו פה פעם אנשים ,קירות החדר קרסו מהגשמים וחול כיסה את חלל החדר. למרות המראה ,אני שמח שאני פה .אני מזהה כל שיח וכל עץ וכל אבן ,ואני רואה כלים שהיו שלי ועכשיו הם חלודים וקבורים בחלקם בחול .גם הרגליים של הכסא שבורות והן קבורות בחלקן באדמה .קולות של חיות וציפורים שאני מכיר ,כמעט אישית .ראיתי אותן בכל פעם שהדלקנו מדורה כדי לצלות שפן ,ולפעמים כששרפנו פרוסות לחם באש ,כל החיות בסביבה היו מתקבצות ומתבוננות בנו מבין השיחים ,ובין החיות בלטו זוג חתולי בר גדולים עם אוזניים חדות שחקרו תמיד את מעשינו .באחת הפעמים שמעתי יללה חזקה של אחד החתולים ,הצצתי מחוץ לחדר התת-קרקעי וראיתי דמות של אדם שרץ שם .יכול להיות שהוא רק רצה לקצר את דרכו ולעבור מצד לצד של השטח הפתוח ,אבל נראה לי כאילו החתול הזהיר אותי כשזרים עוברים. אני לא יכול להישאר פה .פעם הייתי ילד ,היה טבעי שילדים משחקים בחיק הטבע, וגם אם היו תופסים אותי ,זה לא היה חשוב כל כך .הכי הרבה ,עוד רישום לרישומים. היום זה אחרת ,היום אני כבר לא ילד ,אני בן .17אני "אסיר מסוכן" שנמלט מהכלא. אם יראו אותי עלולים להזעיק משטרה ,אפילו לירות בי .אני במקום שיש בו הרבה אנשי צבא .אסור לי להישאר פה. ידעתי מראש שאסור לי להתקרב לנווה-שרת .טבעי ביותר שיחפשו אותי שם .ידעתי שישימו מעקב על בית הוריי בתקווה שאגיע לשם .הפחידה אותי יותר המחשבה שאבי 91 יראה אותי והוא שיסגיר אותי ,הוא שלקח אותי למשטרה כשפתחו לי את התיק הפלילי הראשון בחיי. עקפתי את נווה-שרת דרך הפרדסים לכיוון רמת החייל ,שם גר ישראל רובינשטיין, חבר ילדות ,חיפשתי חברים שיכולים לעזור לי. יצאתי לסיבוב בפרדסים והכול שקט ורגוע מסביבי .ציוץ של ש?ח>רור נשמע ברקע וקשה לי לעכל את המעבר החד שבין ההמולה שבכלא לבין השקט שסביבי .התיישבתי על סלע וצבטתי את עצמי ,רציתי להיות בטוח שזה לא חלום. פתחתי את הספר בפעם המיליון בפרק "דע את סוד השם המפורש" ,כל הספר הזה הוא סודות בשפה שברורה רק למי שיודע לקרוא אותה .הכול כתוב בעברית ברורה, יש פה אותיות "בשכמל"ו" ויש להן פירוש ,מי שמבין את הפירוש שלהן מבין את סוד השם המפורש .אני אלמד להבין את זה ,בינתיים הספר הזה עוזר לי רוחנית ,הוא נותן לי כוח. אני קם ומתחיל לצעוד בשבילים של הפרדס ומגיע לצידה הדרומי של נווה שרת ונכנס לאזור התעשייה וסמוך למאפייה אני רואה את ישראל רובינשטיין ואת יעקב )יורק( פוסלבסקי .אני מספר להם שברחתי .הם אומרים לי לבוא איתם לבית של ישראל ,צריף במרכז איזור התעשייה של רמת החייל. שאלתי אותם על הרצל אביטן והם סיפרו לי שהוא ואורי וולף עצורים בחשד ששדדו מספר ימים קודם לבריחתי את חס ,סוכן טוטו בעל קיוסק בשכונה. נפרדתי מהם ויצאתי מהצריף ,בכביש עברה ניידת ניידת ואני פתחתי בריצה לצד האחורי של הצריף ומשם לפרדס ונעלמתי בין העצים וחציתי את "נחל הפרדסים" ואת "נחל הירקון" בידיעה ברורה שאני צועד לכיוון צומת גהה .הפרדס הזה היה הבית שלי. בדרך עברתי דרך הבקתה של השומר עלי והבקתה מפורקת .ה'אינדיאני' לא צהל כהרגלו .חזרתי לכביש גהה וצעדתי לכיוון רחוב ז'בוטינסקי .יש שם הרבה תחנות אוטובוס. כמו שאסור לי ללכת למשפחה ,אסור לי גם ללכת לדודים/דודות .אני יודע שיחפשו אותי שם ,ואני לא רוצה לסבך אותם. ברחוב ז'בוטינסקי אני רואה עיתון מעריב בדוכן בקיוסק .בדף הראשון יש כתבה עלינו, ללא תמונות למזלי .אני קונה את העיתון וממשיך לדרכי .אחר כך אני קורא ) :(21.5.1974 3ברחו מכלא תל-מונד שלושה אסירים הצליחו להימלט אתמול בשעות אחר הצהריים מכלא תל- מונד. השלושה הם :יוסף אוחנה ,בן 21מירושלים ,המרצה 31חודשי מאסר; דוד יעיש ,בן 38מתל אביב ,שפוט ל 42-חודשים; ורחמים כוכבי ,בן 20מרמת גן ,שנדון ל 37-חודשי מאסר. האסירים המרצים עונשי מאסר על התפרצויות וגניבות ,הצליחו לנצל את שעות העבודה בחצר בית הסוהר כדי להכין את בריחתם. 92 בשעה 4:30ערך סוהר בית הכלא מפקד ואז התברר כי השלושה נעדרים. בבדיקה שנעשתה במקום התגלתה פרצה בגדר ,דרכה הצליחו להימלט הכתבים עשו כמה טעויות שעודדו אותי :קודם כול כתבו "דוד יעיש" ולא דני יעיש, וגם כתבו שאני בן 38ואני בסך הכול בן ,17אני בטח לא נראה כמו מי שמחפשים. למרות זאת ,כל אדם שהסתכל עלי נראה לי כמו שוטר שבא לעצור אותי .כולם נראו לי חשודים ,מיהרתי לעלות לאוטובוס הראשון שנעצר בתחנה ,בלי לשאול לאן הוא נוסע .לא חשוב לי בכלל ,העיקר שיוציא אותי מפה .לא שאלתי את הנהג לאן הוא נוסע .כדי שלא אראה לו חשוד .התקפלתי בספסל האחורי של האוטובוס וניסיתי להעלים את עצמי וקראתי את הכתבה בעיתון שוב ושוב .ראיתי שיש גם פרטים נכונים בכתבה ,אבל מה שמוזר זה שבטרם הגענו לפרדסים ,השעה היתה לפני שתים עשרה בצהריים ושמעתי במו אוזניי שקוראים לספירת צהריים ,ואני בטוח שנערכה ספירה באותה שעה ,כמו בכל יום בשעה הזו .אבל בעיתון כתוב שגילו שברחנו רק בארבע וחצי .זה אומר שהמזל שיחק לנו .הם לא גילו בספירת הצהריים שכבר לא היינו שם. אסור לי לעשות משהו שעלול לסבך אותי ואסור לחשוב על האפשרות לגנוב כדי להתקיים .אני יודע שכמו שלא הבינו בעבר ,היום ,לא רק שלא יבינו ,גם יענישו אותי בחומרה רבה יותר – אם כולם מקבלים חודש על בריחה ,אני אקבל שנה ויותר .די להסתכל בעבר שלי ולהבין. עשיתי כלל בסיסי ,לא להישאר במקום אחד יותר מעשר דקות .אם מישהו יזהה אותי ויזעיק משטרה ,אני כבר לא אהיה שם. האוטובוס נסע לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי ותחנת המשטרה של רמת גן הופיעה מולי. התכופפתי וקיוויתי שלא יראו אותי ,ואז האוטובוס נעצר מול תחנת המשטרה ושוטר 93 עלה לאוטובוס .רצתי לדלת האחורית וירדתי מהר ונעלמתי בין הבתים .כל השוטרים בתחנת המשטרה הכירו אותי ,לא לוקח צ'אנס. הלכתי ברגל ברחוב רש"י וראיתי חנות שמוכרת כיפות .קניתי כיפה וחבשתי אותה על הראש והמשכתי לכיוון רחוב אבא הילל ,גם שם יש תחנות אוטובוס .פה אני כבר מכיר את כל הקווים שעוברים ועליתי לאוטובוס שנוסע לתחנה המרכזית של תל אביב .זה התאים לי .יש שם טלפונים ציבוריים ונבלעתי בין האנשים .דבר ראשון ,אני צריך ניילון ,לשים בו את הספר 'התמונה'. קניתי עיתון ידיעות אחרונות ,וגם שם יש כתבה – במוסף ' 24שעות' בדף 'ברחבי המדינה' .מה שהרגיע אותי זה שלא הציגו אותי בכתבות כמפלצת שנמלטה מהכלא. 94 רינה היו איתי כמה מספרי טלפון של חברים שהיו איתי בכלא ,ואחד מהם הוא ירון מבת ים. "מדבר דני יעיש" אמרתי לו "אני יכול לפגוש אותך?" "השתחררת?" הוא שואל אותי וממשיך "אני הולך עם חברים לחוף בבת ים ,בוא לפה". "השתחררתי ,אבל אל תספר עלי כלום .אני צריך בגדים להחלפה" אני אומר לו. "תגיע לפה ואני אסדר לך" הוא עונה לי. הוא ערך היכרות ביני לבין החברים שלו ואני התערבבתי איתם וניסיתי להנות מהחופש ,לא הכרתי אף אחד מהחברים ,חוץ מירון ,וגם הם לא הכירו אותי .העדפתי שלא יכירו ,כולם נראו לי חשודים פוטנציאליים שעלולים להסגיר אותי .זה לא אישי, במצבי ,כולם סביבי חשודים ופחדתי שיסגירו אותי. יושבת איתם נערה שמביטה בי ,ואני מוקסם מהמבט שלה. "מי זאת?" אני שואל את ירון. "רינה" הוא ענה לי "דיברנו עליה פעם בכלא ושלחת לה מכתב ,תכירו". "נעים מאוד" אמרתי "באמת דיברנו עלייך ,ואפילו שלחתי לך מכתב". "עניתי למכתב שלך" היא משיבה לי ומחייכת. "לא הספקתי לקבל את המכתב" אמרתי לה וצחקתי ,ונראה לי שרק אני הבנתי למה צחקתי .ברחתי לפני שקיבלתי את המכתב שלה. קשה לי להסיר את העיניים ממנה ,וגם היא מסתכלת בי בחיוך ביישני ,ואי אפשר לעשות עם זה כלום ,והלב מתכווץ .אני מרגיש לא שייך ומתרחק. אסור לי לספר מי אני ועברו יותר מעשר דקות! צריך להיות בתנועה מתמדת .אני מסתלק ואומר שאבוא מחר לאותו מקום .אני דואג שרינה תשמע זאת ,והמבט שלה מספיק לי להבין ששמעה אותי. למחרת אני שם ,ורינה גם היא מגיעה ומתיישבת בין החברים .אחד החברים בא עם מצלמה והוא מתכונן לצלם את כולם ,ואני קופץ בבהלה. "אל תצלם אותי" אני צועק לו וזז הצדה .זה מה שחסר לי ,שתמונות שלי יתחילו להסתובב בעיר. הם מצטלמים ואני עומד בצד ומסתכל ,ומקווה שלא יפנה אלי את המצלמה לצלם אותי. "תביא לי תמונה אחת כשתפתח אותן" אני אומר לבחור שצילם ,וכבר באותו יום אני מקבל ממנו תמונה. אני מנסה להתקרב ומתיישב מולה. "השתחררת?" רינה שואלת אותי "אתה לומד או עובד?" 95 קשה לי לשקר ואין לי קול לענות ,אני מתבונן ומתבייש לספר את האמת .היא מסתכלת ואני מסיר מבט. "למה אתה מתעלם מהשאלה שלי?" היא מתעקשת. "ברחתי מהכלא" אמרתי "אני שפוט לשש שנות מאסר". היא מסתכלת ומחייכת ומחכה לראות גם אותי מחייך ,ואני מוריד את עיניים ומסתכל לרצפה .מה אני יכול להגיד? "מה עשית שקיבלת שש שנים?" היא שואלת "הרגת מישהו?". "גנבתי רכב" אני עונה לה. "לא יכול להיות שנותנים עונש כזה על עבירה כזאת" היא אומרת ומסתכלת עלי. "זוכרת את הפרשה במנזר סנטה-קטרינה לפני כמה חודשים?" אני שואל ומסתכל עליה. "בטח" היא עונה לי "ההורים של אחד מהם שכנים שלי ,הם גרים ברחוב הצמוד לבית שלי". "נכון" אמרתי "ההורים של חיים מילשטיין גרים בבת ים". "אתה אחד השותפים שלו?" היא שאלה והסתכלה בי בפליאה ,כאילו מנסה למצוא שקר בדברים שאמרתי לה. "אני לא אחד השותפים שלו" אני אומר ומרגיש מצטדק על משהו שלא עשיתי "הייתי איתם בטיול באילת וחזרתי עם ידידה לתל אביב .הם המשיכו בטיול והסתבכו בדברים שאין לי קשר אליהם ,באמת לא הייתי שם". "ועל זה קיבלת שש שנים?" היא שואלת. "קיבלתי חמש שנים והוסיפו לי עוד שנה על דברים שלא עשיתי בכלל" אני מספר לה. היא קמה ממקומה כאילו הכיש אותה נחש ,היא הולכת לכיוון ירון. "זה נכון מה שהוא מספר?" היא שואלת. "לא יודע מה הוא מספר לך" ירון עונה לה "אבל אם את רוצה לדעת עליו משהו, שאלי אותי ואני אספר לך". "הוא מהשודדים של סנטה-קטרינה?" היא שואלת אותו. "אם הוא סיפר לך אולי זה נכון" הוא אומר לה וממשיך ,ספק בצחוק ספק ברצינות "אם כבר הוא מספר לך ,תשאלי אותו על הכתר עם היהלומים שהם שדדו במנזר". "אני הולכת" היא אמרה "אני לא רוצה להסתבך בכלום" היא התחילה להתרחק ואני קמתי וצעדתי איתה. "אני יכול ללוות אותך?" שאלתי וניסיתי להדביק את קצב הצעדים המהירים שלה. "אני פוחדת להסתבך במשהו לא טוב" היא אומרת "הסתבכתי כבר בגלל חברים וזה הספיק לי". "אני מבטיח לך שלא אסבך אותך בכלום" אני אומר לה "אם יעצרו אותנו בדרך את יכולה להגיד שאת לא מכירה אותי ,וחוץ מזה ,זאת הבעיה שיש לי עם כולם ,אף אחד לא מקשיב למה שאני אומר .אני לא חלק מהם ואין לי קשר לדברים שהם עשו". "תתרחק ממני בבקשה" היא אומרת לי. 96 הסתובבתי על מקומי וחזרתי לכיוון החברים ,דמעות הציפו את עיניי .שיניתי כיוון והתרחקתי גם מהחברים ,התבייש שיראו אותי כך .חוץ מזה ,כבר יותר מעשר דקות שאני באותו מקום ,צריך לזוז. ירון סיפר לי שזה מקום המפגש הקבוע ורינה לא באה למחרת .דילגתי על הכלל של 'עשר דקות' והמשכתי לשבת עד שעות הערב ,והיא הגיעה והתיישבה בכיוון אחר, מפנה לי גב .היא הגניבה מבטים חפוזים ונעמדה והתחילה ללכת. "אני הולכת" היא הודיעה והתחילה לצעוד ,ואני קמתי והלכתי יחד איתה. "יכולתי להסתיר ממך ולא לספר לך כלום" אמרתי "אבל העדפתי להיות אני ולספר לך ,ותאמיני לי שלא הייתי שם ,הכול עלילה .אני יכול להוכיח את זה". "סיפרו לך כבר שגם אני הסתבכתי ,כשעליתי לרכב גנוב שגנב אחד מהחברים שלנו?" היא שואלת. "לא" אני אומר לה "מה קרה שם?" "אחד מהחברים שלנו גנב מכונית ונסענו איתו ועצרו אותנו .קיבלתי מאסר על תנאי" היא מספרת "זה הספיק לי .עכשיו ספר לי אתה ,מה עשית שם?" היא ממשיכה ומסתכלת עלי. "אני לא מעורב במה שקרה שם" אני אומר לה "נסעתי לטיול באילת עם חברים .הם נסעו במכונית גנובה ואני וידידה נסענו במכונית גנובה אחרת .כהגענו לדי-דהב ,אחרי אילת ,ידידה שלי לא הרגישה טוב ונפרדנו מהם ,חזרנו לתל אביב עוד באותו יום" אני מספר לה והיא מקשיבה "הם המשיכו לבד ועשו שטויות ונעצרו .אין לי קשר לזה ,כל זה קרה יומיים אחרי שנפרדנו מהם". "אני לא מאמינה לך" היא אומרת לי "לא נותנים עונש כזה על נהיגה ברכב גנוב". "אני יכול להוכיח שהרשיעו אותי רק בשימוש ברכב ,ולא הייתי איתם בכלל" אני אומר. "מה אתה מתכוון לעשות?" היא שואלת. אני שותק ולא יודע מה לענות. "ומה עם כתר הזהב שמשובץ ביהלומים?" היא שואלת אותי. "הכול שמועות וסיפורים" אני אומר לה ופורץ בצחוק "יש לי את הספר הזה ,מזכרת מסיני" אני מראה לה את הספר 'התמונה'. "אני רוצה לראות את הכתבות בעיתונים" היא אומרת לי. "אין לי את הכתבות בכיס" אני עונה לה. "יש ארכיון לכל עיתון" היא אומרת "מחר אנחנו נוסעים לארכיון של אחד העיתונים וקוראים את הכתבות יחד ,אני רוצה לדעת מה קרה שם בדיוק ומה החלק שלך ,באיזה עיתון היו הכתבות?". "בכל העיתונים ,בדף הראשון ,גם בעיתון 'הצופה'" אני עונה לה ונזכר בכתבה שהביאה לי מוניקה. אנחנו קובעים להיפגש בבוקר ,ואני נרדם בחצר של אחד הבתים הסמוכים ,ליד הבית שלה .היא מגיעה בבוקר ומביאה סנדוויץ' שהכינה ,ואני טורף אותו עוד בתחנת האוטובוס .אנחנו מגיעים למערכת עיתון מעריב ומבקשים לראות את הארכיון .אני יודע מה אני מחפש .אני יודע את התאריכים ,עברה חצי שנה בסך הכול ,קל לי למצוא את 97 הכתבות שפורסמו בעיתון .רינה קוראת את הכתבות ורואה שכל מה שאמרתי נכון. האמת כתובה שם. "אתה צריך עורך דין" היא אומרת לי. "אני צריך ארוחת צהריים" אני אומר לה וממשיך "אני אעבוד ויהיה לי כסף לעורך דין .את מוכנה לשמור לי את הספר אצלך בבית?" אני שואל אותה ,זה הדבר היחיד שיש לי בחיים שהוא שלי. "בטח" היא אומרת לי ולוקחת את הספר. אני יודע שהיא מאמינה לי ובוטחת בי .היא מבינה שהתדמית שיצרו לי והעונש שקיבלתי אינם עולים בקנה אחד עם המציאות ,מעבר לזה ,האישיות שלי שונה, לחלוטין ,מכל התיאורים. יש לי משפחה בבת ים ואני הולך לבקר אותה .אני הולך לראות את אמה של סבתי. היא בת 90ואני הנין שלה .מצבה קשה והיא מחוסרת הכרה .יום לאחר מכן נודע לי שנפטרה בשיבה טובה. "סבתא רבה שלי מתה" ,אני מספר לרינה" ,אני רוצה ללכת להלוויה שלה". "אני אבוא איתך" ,היא אומרת לי ,ואני מצטרף למסע הלוויה של אם סבתי ,תיתה, בבית העלמין בחולון .אני עם משקפי שמש וכובע טמבל ומיליון טונות של פחד ורינה לצדי .הצורך להיות שם גובר על הפחד .חלק מבני המשפחה מזהים אותי ,והמבטים שלהם הופכים לחרבות עבורי ,כולם רואים בי 'שודד נועז' שהצליח לברוח מהכלא. אני חייב לשנות את הזהות או לברוח מהארץ. אני מרגיש שיש טעם לחיים .זאת לא הפעם הראשונה שאני מאוהב ,אני לא חושב על שום דבר חוץ מרינה. "אני רוצה אותך כאישה לכל החיים" אני אומר לה. "אלה לא החיים שאני רוצה" היא עונה לי "אני רוצה בעל ישר ועובד .אני לא רוצה לחיות בפחד ולחכות לדפיקות של המשטרה בדלת". "אני אשנה את הזהות ואתחיל בחיים חדשים" אני אומר לה .היא לא מוכנה לשמוע על כך. "תסגיר את עצמך" היא אומרת ומנסה לשכנע אותי בפעם המיליון. "אני מבטיח לך שאחשוב על זה" אני דוחה את זה שוב ושוב ,כל פעם מסיבה אחרת, הסיבה העיקרית היא שלא כיף לחזור למאסר של שש שנים ,ויש עכשיו סיבה נוספת – קשה לי להיפרד מרינה. אני יודע שאם אחזור לכלא מרצוני ,אני צריך 'לשבת' חמש שנים ויותר ,וקשה לי לחשוב על זה שאני צריך להתרחק ממנה .בכל פעם אני ממציא תירוץ חדש כדי לדחות את הקץ והימים עוברים ,ואנחנו נקשרים יותר ויותר .היא עוזרת לי הרבה ,גם בארוחות וגם במקומות לישון ,ולפעמים ההורים של החברות שלה נוסעים לטיול או לחו"ל ואני ישן אצלן. עובר שבוע ואני מרגיש בטוח ,ואז למזלי הרע חבר עובר לידי עם רכב גנוב ומנופף לי ביד לשלום ושוטרים שרואים זאת עוצרים אותי ואומרים שראו שאני מדבר איתו ,אבל הם לא מזהים אותי. "מה שמך?" שואלים אותי השוטרים. 98 "רחמים עובדיה" ,אני עונה להם ,אני מוסר פרטים כוזבים של אדם שאינו קיים כלל, לכאורה. "מי זה הנהג שברח?" הם שואלים אותי. "אני לא מכיר את הנהג שברח" אני מספר בחקירה "אני יודע שהוא משכונה אחרת, ואני יכול למצוא אותו ולהגיד לכם מי הוא ואיפה הוא גר". אני מצליח לשכנע את השוטרים וזאת לא עבירה שמצדיקה המשך מעצר .כשמדובר באדם ללא עבר ,זאת מעידה ראשונה .הם מסכימים לשחרר אותי בערבות בבית המשפט ואני מבטיח להם שאביא להם את פרטי הנהג שברח. "אתה רחמים עובדיה מכפר שלם?" שואל אותי השוטר. "לא" אני עונה לו. "ברחת מהכלא?" הוא שואל אותי. "על מה אתה מדבר?" אני שואל אותו. מכניסים אותי לתא המעצר בתחנת המשטרה בדיזנגוף ואומרים לי שבודקים פרטים עלי והלב שלי מתכווץ .אחרי מספר דקות מגיעים שוטרים ומוציאים אותי מתא המעצר ואני רואה שהם מתבדחים ביניהם. "חשבנו שאתה רחמים עובדיה שנשפט ל 10-שנות מאסר ובדקנו את התמונה שלו, טעינו" השוטר אומר לי והם צוחקים ואני מצטרף אליהם לצחוק. למחרת אני נלקח לבית המשפט לצורך שחרור בערבות .כשקוראים בשמי ואני נכנס לאולם המשפט ומסתכל על השופט ,עוברת בי צמרמורת .אם יכולתי ,הייתי מבקש שתיפול לי חללית על הראש .השופט פיאלקוב נכנס לאולם ואני מנסה להסתיר את פרצופי ומסתכל לכיוון אחר והוא מתבונן ובוחן אותי ,ואני מנסה לסובב את הפרצוף והוא מסתכל שוב ושוב ואני מתפתל ומסובב את הראש מצד לצד ,בניסיון לחמוק מהמבטים שלו. 99 "תסתכל עלי" הוא אומר ואני מרים חצי ראש ומסתכל עליו. "מה השם שלו?" שואל השופט את השוטר "רחמים עובדיה" ,השוטר עונה לו. "זה אינו שמו" אומר השופט וחותם על מעצר ל 15-יום "השם שלו הוא דניאל יעיש, הוא אסיר נמלט". אותו שופט דן בדיון בהארכת המעצר שלי ,כאשר נעצרתי כחשוד בהשתתפות ב"מעללי הצעירים מסנטה-קטרינה" ,היה לי גם דיון אצלו לפני זה ,בתיק שפרטיו אינם זכורים לי .הוא מכיר אותי אישית .בדיונים הוא קורא לי בשמי הפרטי ,הוא מזהה אותי בוודאות. אני לא משלים עם ההתפתחות החדשה ,וכשאני מורד למרתף העצורים בבית המשפט, אני מטפס על החלונות ובודק את הקירות ,בתקווה למצוא פתח או סדק ששכחו לסגור. הכול נעול וסגור ואטום ואי אפשר להוציא סיכה. מעבירים אותי בפוסטה לבית המעצר אבו כביר ומכניסים אותי לתא עם עוד עצורים שחזרו מבית המשפט ,ומתחילים לשחרר כאלה שבית המשפט הורה לשחררם. "אתה צריך להשתחרר?" אני שואל אחד מהם. "כן" הוא עונה לי "סתם עצרו אותי". "גם אותי עצרו סתם" אני אומר לו "לא רוצים לשחרר אותי .אני חייב להיות בחוץ, היום אחותי מתחתנת ,הם לא מאמינים שמחר אני אסגיר את עצמי ,אחרי החתונה". "איזה מניאקים" הוא אומר לי. "אתה מסכים שאני אשתחרר במקומך?" אני שואל אותו. "איך?" הוא שואל אותי. "כשיקראו לך ,אני אצא" אני אומר לו וממשיך "חצי שעה אחרי זה תגיד להם שאתה צריך להשתחרר ,ואם ישאלו אותך למה לא ענית כשקראו לך ,תגיד שנרדמת .אסור להם להחזיק אותך". הוא הסתכל עלי כמה שניות. "בסדר" הוא אמר ולמדתי את הפרטים האישיים שלו ,כולל תעודת זהות ,כתובת ,שם אב ואם והוא הלך ונשכב על ספסל בחדר ההמתנה וכשקראו לו התקרבתי לדלת ויצאתי במקומו והתקדם לכיוון דלת בית המעצר. "לאן אתה הולך ,דני?" שמעתי קול מאחוריי .לא סובבתי ראש והמשיך לצעוד לכיוון דלת היציאה ,עוד 10צעדים ,בתקווה שיפתחו אותה לפני שאגיע ,וכך אוכל לרוץ ולהיעלם בעיר. "דני" שוב קוראים לי "לאן אתה הולך?" אני לא עונה. אני מגיע לדלת ונשען עליה ,מחכה שתיפתח ,ומאחוריי אני שומע צעדי ריצה ,ושוטר מתקרב ומגיע אלי ומחזיק בידי. "אתה לא שומע שאני קורא לך?" הוא שואל אותי. "אתה קראת לי?" אני שואל ,כאילו מופתע. "כן ,דני ,אני צועק לך" הוא עונה לי. "אני לא דני" אני משיב לו בתמימות ואומר לו את שם העצור שבשמו אני עומד להשתחרר. 100 "אתה חושב שאני טמבל?" הוא אומר לי "זה לא השם שלך .אני מכיר אותך ,דני יעיש ,תיכנס למעצר מיד". כל השוטרים בבית המעצר אבו כביר מכירים אותי .אותו שוטר ,סמי ,הכיר אותי אישית וגם הוא שאל אותי כמה פעמים על הדברים שקרו בסנטה-קטרינה. מעלים אותי לחדר ואני חותך לעצמי את שוק רגל ימין .החתך מגיע עד לעצם ולוקחים אותי לבית-חולים לקבלת טיפול .אני לא יכול אפילו לנסות לברוח ,אני כבול באזיקים לשוטרים שמונעים ממני כל תזוזה שאינה ממש נחוצה ,וכולם מסתכלים עלי כאילו לכדו את הלוויתן הכי גדול בעולם .רופא מזריק לי חומר הרגעה שמשבש לי את כל המערכות בגוף .אני יושב רפוי בזמן הטיפול ,וכשמחזירים אותי לבית המעצר ,אני רואה שאחד העצורים תלה עצמו והתאבד. 101 חזרה לכלא הלך החופש .אני רואה מחלון הפוסטה את כלא תל-מונד .זה לא מפחיד אותי ולא מטריד אותי .מטרידה אותי המחשבה שאני עומד לפגוש שוב את רוני ניצן .אני מוכן לשבת במאסר עוד עשר שנים ,רק שייקחו אותו משם. כבר בימים הראשונים בחזרה לכלא נענשתי .סוהרים הוציאו אותי מהצינוק ,ובניצוחו של רוני ניצן היכו בי עם אלות על הפצעים הטריים שלא הגלידו מהחתכים שחתכתי את עצמי ברגל .עם כל מכה הרגשתי כאילו עצם נשברת לי בגוף. הוא לקח אישית את זה שברחתי .הוא הרגיש פגוע ,ולא די לו בעונש שאקבל בבית המשפט .הוא נוהג בי באלימות קשה ולא אכפת לי שאני נענש בעונש כפול ,מפחיד אותי שאני עלול לשלם על כך בחיי ,הוא יהרוג אותי ויגיד שנהרגתי בקטטה בכלא ואיש לא יבדוק זאת. במשך חודש שלם שכבתי בצינוק בגודל של מטר על שני מטרים ,על מזרן דק שהונח על הרצפה .גם אם היה גדול יותר זה לא היה משנה ,וגם אם זו היתה מיטת מלכים עם אפריון ,זה לא היה משנה את תמונת המצב .אפילו אם הייתי באותם רגעים בסוויטה במלון הכי מפואר בעולם ,זה לא היה משנה ,הגוף סירב לתפקד מהמכות ,התקשיתי לעבור ממצב שכיבה למצב ישיבה .את צרכיי עשיתי על המזרן ,עליו גם ישנתי .בימים שלאחר המכות איבדתי שליטה על הצרכים השתן יצא כרצונו ,גם אם היו פותחים לי את הדלת והיו אומרים לי ללכת ,כל הגוף כאב לי .פעם אחת החליפו את המזרן, כשהסוהר הרגיש שהוא אינו יכול לעמוד ליד הצינוק שבו אני נמצא ,בגלל הריח שעלה מהמזרן. הנהלת הכלא הגדירה אותי עוד לפני הבריחה כאסיר מסוכן ,עכשיו נוספת עוד חותמת לתיק – 'ברחן' .הועברתי לחדר אטום לחלוטין .בחדר יש חלון ,אבל גם הוא סגור בלוחות פח עבים משני צדדיו ,גם מבחוץ וגם מתוך החדר .בלוחות הפח יש חורים בגודל של ראש גפרור .אין אוויר לנשימה ואין קרן אור .אפילו המוט עם המסמר של המדען לא היה יכול להכניס אפילו טיפת אוויר לחדר. האות הראשון שמתקבל מהעולם שבחוץ הגיע מרינה .לא הפסקתי לחשוב עליה. הרגשתי שקראה את המחשבות שלי .היא כתבה שהיא יודעת שנעצרתי ,והמכתב עודד. סיפרתי לה על דברים שעברתי ,וההתכתבות המשיכה .המכתבים האלה חיזקו אותי, היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים .היא גם באה לביקור ,זה ריגש אותי. "שלחתי בקשה לחנינה עבורך" היא מפתיעה אותי ואומרת לי בביקור .אסור לי לאבד תקווה. 102 "אני מודה לך מאוד" אני אומר לה "באותה מידה שאני רוצה אותך ,כך אני לא רוצה שתבזבזי את זמנך עבורי .אני צריך לשבת הרבה שנים בבית סוהר ואני לא רוצה שתמתיני לי עד שאשתחרר". "אני לא אמתין לך" היא עונה לי "אני רוצה שנהיה ידידים ,ואם אוכל לעזור לך במשהו ,אעזור". "אני לא יודע איך להודות לך" אני אומר לה "תשמרי לי את הספר עד שאשתחרר?" "כן ,תזמין אותי לקפה כשתשתחרר" היא אומרת לי. "אזכור זאת כשאשתחרר" אני אומר לה "מבטיח לך". אני לא יודע מתי יגיע השחרור ,בינתיים הוא רק מתרחק וכתב אישום מגיע .מאשימים אותי בהכשלת שוטר ,בכך שמסרתי פרטים כוזבים כשנעצרתי מהבריחה מהכלא. למזלי ,השופט פיאלקוב הוא ששופט אותי על כך ,והוא דן אותי לחודש מאסר חופף למאסר שאני מרצה ,יש לי גם את התיק של הבריחה מעל ראשי ,וגזר דין של ארבע שנים מצטברות נוחת עלי כרעם ביום בהיר. ---------------------------------------------------------------------- .13בימ"ש שלום תל אביב תיק 5530/74תאריך גזה"ד09.12.74 : גזר הדין :מאסר למשך חודש אחד ,חופף למאסר שמרצה כעת .תאריך וסעיפי העבירה 29.5.74 :הכשלת שוטר במילוי תפקידו 3 ,חוק לתיקון דיני העונשין )תקיפת שוטרים( תשי"ב .1952יחידה ומס' הפ"א :מרחב איילון4698/74 , "ארבע שנות מאסר בפועל ,שיהיו מצטברות לכל מאסר אחר" ,כותבת השופטת הדסה בן-עיתו בגזר הדין ,ואני אומר לה שכל אחד אחר במצבי היה בורח. ---------------------------------------------------------------------- .14בימ"ש מחוזי תל אביב תיק 1171/74תאריך גזה"ד00/00/76 : גזר הדין :מאסר למשך 4שנים .פסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך 3שנים. המאסר מצטבר לכל עונש אחר שמרצה .מתקופת הפסילה שנתיים תוספת לתקופה הקודמת .תאריך וסעיפי העבירה 21.5.74 :בריחה ממעצר 133פקודת החוק הפלילי .1936יחידה ומס' הפ"א :ת .כפר סבא 1508/74 ,תאריך וסעיפי העבירה 25.5.74 :בריחה ממשמר חוקי -נאשם בפשע ) 133א( פקודת חוק לתיקון דיני העונשין )שימוש ברכב בלי רשות( תשכ"ד,1964- סטטוס האסיר :מרצה מאסר בפועל ----------------------------------------------------------------------- אני שפוט לעשר שנים ותשעה חודשים וכולם צוחקים עלי ואומרים ששלושת החודשים האחרונים יהיו הקשים ביותר במאסר .אני לא מחכה שזה יקרה .מבחינתי ,הם לא יגיעו. במטרה להגיע לבית-חולים חתכתי בסכין גילוח חתך בזרוע שמאל ,לכל אורך הזרוע, כל העורקים בחוץ ודם השפריץ .חובש הכלא חסם את העורקים .אחרי כשעה לקחו אותי לבית חולים .מרפאת הכלא אינה ערוכה לפציעות חמורות ,רק בית חולים יכול לעזור לי במצב כזה .שתי ניידות משטרה הובילו שיירה ואני אחריהן בניידת ,כבול לשני שוטרים ,אחרינו עוד שתי ניידות משטרה ובבית החולים שלושה עשר שוטרים 103 צמודים ,ואחד מהם כבול אלי באזיקים ,הם מסתכלים עלי כולם יחד ,התיק האישי שלי בידו ועליו חותמות אדומות ובולטות' :אסיר מסוכן'' ,ברחן'. "תן לו הרבה מחומר ההרדמה" אומר אחד השוטרים וכולם צוחקים ,והרופאים אומרים שנתנו לי הרבה ולא ארגיש כאב .איזה כאב כבר יכול להפריע לי במצבי? הם תופרים לי את החתך ביד ומחזירים אותי לכלא עם עוד צלקת בבשרי .במשך לילה שלם אני שומע שחופרים בקיר שעליו אני משעין את ראשי ,ועובר לי בראש שבאו להבריח אותי מהכלא .רק בבוקר אני מבין שדמיינתי את החפירות האלה בקיר, בהשפעת משככי הכאבים. הפכתי לאחד המסוכנים במדינה .זה כתוב בכל מקום .מי שקורא את הכתוב מפרש אותו כרצונו ,ומי ששומע מאחרים מעביר כרצונו. 104 יצירה שוקי שימש כמדריך חברתי .גם הוא ,כמו כולם ,קרא עלי בעיתונים ושמע עלי דברים, והוא שאל והקשיב כשסיפרתי לו ,הוא האמין שאני דובר אמת ,אבל מה זה עוזר לי? הוא הביא לי ספרים לקריאה ,ניסיתי ללמוד ולהשלים חסרים בכתיבה ובקריאה .נראה לי שאני מכיר כבר את כל אירועי התנ"ך בעל פה ,אבל אין זכר לדברים שכתובים בספר 'התמונה' .חבל שהוא לא אצלי ,מצד שני ,עדיף שיישאר אצל רינה עד שאשתחרר. בין הספרים ששוקי הביא לי היה הספר 'בעל זבוב' של ויליאם גולדינג .קראתי את הספר שוב ושוב ,הזדעזעתי מעוצמת הרוע שיש בילדים שרק החלו דרכם בחיים ,ראיתי את אותם הדברים מסביבי ,חיים ומוות ללא ערך. אחי אפרים שכנע אותי להשתתף בחוג לדרמה של הכלא ,והופענו בהצגה 'פייר פטלן'. עלילת ההצגה משקפת לי את המציאות שבה אני חי .מסופר על משפט המתקיים בימי הביניים ,ובו אדם עשיר תובע לדין אדם עני .המחזה נראה כאילו נלקח מבית משפט של היום ,בשינוי תלבושות .הבמאי ,ערן פרייס ,הצליח ללמד אותנו לשחק כאילו שהדברים קורים כיום ,ממש ברגעים אלה .לדעתי הוא במאי מוכשר .הוא סיפר שהוא מביים הצגה נוספת. להצגה הוזמנו שופטים ואחמי"ם ושחקנים ,ובהם גם השחקן אריה אליאס שהחמיא לנו על המשחק .גם אם יפתחו בכלא חוג לבלט וחוג לסריגה ,אני אירשם ואלך ללמוד ,רק שיסירו ממני את התווית שהדביקו עלי. רינה התגייסה לצה"ל ושלחה תמונות שלה במדים ,צריך להכין לה מתנת גיוס .אני יודע שאלומיניום זאת מתכת רכה ,כנער עבדתי בעבודות אלומיניום ובייצור תריסים, אפשר לנסר ולעבד אותה בקלות .גם נחושת נחשבת למתכת רכה ,וקל לעבד אותה ולכופף אותה .מצאתי בכלא חוטי חשמל מנחושת ושיחקתי בהם ועשיתי מהם צורות, ברגעים האלה שכחתי שאני בכלא .זה לקח את המחשבות שלי למקום אחר ,התרכזתי רק במה שעשיתי באותם רגעים .התוצאות תמיד היו יפות ,בעיניי לפחות .עשיתי קישוטים וצמידים שכל אחד שענד אותם הרגיש כאילו יש לו אזיקים על היד ,עשיתי גם שרשראות שכל אחד ששם אותן על הצוואר הרגיש כמו בגיליוטינה .העשייה זה גרמה לי לסיפוק והעבירה לי את הזמן. התחלתי לעבוד במוסך הכלא וביקשתי מהאחראי שיביא לי סט של פצירות מחט ,סוג של פצירות דקות ועדינות שניתן לשייף בהן מתכות ולהכין דברים עדינים ויפים. הראיתי לו את פיסת אלומיניום שמצאתי ,בגודל ארבעה סנטימטרים על חמישה ובעובי מילימטר. 105 "אני רוצה לפסל זוג מתנשק ולעשות מחזיק מפתחות" אמרתי לו. "אני אחשוב על זה" הוא אמר ,ולמחרת הוזמנתי לחקירה אצל קצין הביטחון של הכלא. "למה אתה צריך פצירות מחט?" הוא שאל. "אני רוצה ליצור מאלומיניום דמויות של גבר ואישה מתנשקים ולהכין מחזיק מפתחות" אני מסביר לו. "אתה חושב שאני תמים?" הוא שואל אותי "אפשר גם לחתוך בזה סורגים". "אין לי כוונות לברוח .אני באמת רוצה לעשות משהו שאני אוהב ושיעזור לי לשקוע קצת בעולם אחר". הוא לא מאמין לי .מפסיקים את עבודתי במוסך ,ושוב אני סגור בחדר במשך כל שעות היום. באמת שאין לי תוכניות לבריחה ,אני רוצה לעשות משהו .זה מעביר לי את הזמן ומשחרר אותי ממחשבות לא רצויות .אני מבקש להיפגש עם מנהל הכלא ,מר אלברט חיות .הוא היה לוחם קרבי ביחידות מובחרות בצה"ל ,סופר עליו שביצע פעולות מעבר לקווי האויב בשנות החמישים ושמו נקשר למאיר הר-ציון ולפטרה ,הסלע האדום .הוא הגיע לשירות בתי הסוהר לאחר שהשתחרר מצה"ל ,והיה ידוע שהוא קשוב לנערים ולבעיותיהם. "אני לא רוצה לברוח" אמרתי לו "אני רוצה להכין לחברה שלי מתנה ולעשות דברים וליצור ,וכך אוכל לעסוק בדברים שישכיחו לי את הכאב ואת התקופה שאני צריך לרצות בכלא". מר חיות האמין לי והורה להחזיר אותי לעבודה ואף להביא לי סט של פצירות מחט, ובמשך חודש שלם עבדתי על פיסת האלומיניום – חתכתי וקדחתי ושייפתי עד שהתקבל מחזיק מפתחות בצורה של זוג מתנשק. קראתי שמלטשים מתכות עם בוץ שעשוי מחול דק .ליטשתי את הדמויות עם בוץ, והדמויות הפכו מבריקות ונראו כאילו שהן עשויות מכסף. רינה השתמשה במחזיק המפתחות הזה שנים רבות ,עד שאבד. מה שבאמת עשה לי הרגשה טובה זאת העובדה שיכולתי לעשות הרבה דברים ממתכות .התחלתי לאסוף חתיכות מתכות שחלקן חלודות ,ליטשתי אותן והכין מהם שמות של חברים וקישוטים .זה העביר את הזמן. נרשמתי לקורס שרברבות שבסופו קיבלתי תעודת שרברב. מנהל הכלא ,אלברט חיות ,עבר מתפקידו כמנהל כלא תל-מונד לכלא רמלה .6זה שימח אותי רק מסיבה אחת – רוני ניצן עבר גם הוא לכלא רמלה ,והוא הפך לסגנו של מר חיות .זאת הייתה הקלה עבורי ,אבל הסתבר שזאת הקלה שלא נמשכה זמן רב. בגיל 19וחצי הועברתי לכלא רמלה ,הכלא השמור ביותר במדינה .המעבר מכלא תל- מונד לכלא רמלה הקל עלי ,למרות שזה נראה הפוך .בכלא רמלה יושבים אנשים ששפוטים לתקופות ארוכות וכל אחד עוסק בענייניו ,איש אינו מטריד אחרים בעניינים לא להם .כולם יותר בוגרים ומתנהגים בצורה בוגרת ושקולה. 6כיום כלא 'איילון' 106 אפשר להגיד שניהול הכלא נמצא בידיים של האסירים .ברוב בתי הכלא בארץ התנאים קשים וכך הנהלת הכלא זוכה לשקט מצד האסירים ,תמורת שקט מצד הסוהרים. רוני ניצן פוגש אותי כבר בכניסה לחדר ההמתנה. "זה אני שביקשתי להעביר אותך לפה" הוא אומר לי "אני רוצה לפקח עליך אישית ולהשגיח על התנועות שלך". "אני בטוח שכולם יספרו לך שאני בסדר" אני אומר לו. "נראה אותך בורח מפה" הוא אומר לי ,ואני שותק ומרגיש צורך לתת לו לקרוא את בעל זבוב. כלא רמלה אוכלס בערבים וביהודים ,כולם היו יחד באותם אגפים .הערבים שפוטים ברובם על עבירות ביטחוניות ויש כאלה ששפוטים לכמה מאסרי עולם ,אבל הם אומרים שישוחררו הרבה לפני שאני אשתחרר .הם סומכים על חבריהם שיחטפו בני ערובה ויבקשו את שחרורם ,ולרוב זה קורה. הרצל אביטן ואורי וולף נמצאים פה והם שפוטים לחמש שנות מאסר על שוד של סוכן לוטו .גם שמעיה אנג'ל ושץ )גד פלום( נמצאים פה ,וגם הם שפוטים לשמונה שנות מאסר על שוד ,וגם אותם אני מכיר אישית מגיל .13שמעיה היה בא לשכונה שלנו ואנחנו הלכנו לבקר אצלו ברמת אביב פעמים רבות. "אתם שדדתם ונשפטתם לחמש שנות מאסר ,ואני רק נסעתי לטיול במכונית גנובה וקיבלתי חמש שנות מאסר" אמרתי להרצל ולאורי באחת השיחות שלנו "חייב לבדוק אפשרות לדבר עם עורך הדין שלכם". "מה עם הכתר ממנזר סנטה-קטרינה?" הם שואלים אותי וצוחקים. סיפרתי להם את כל הסיפור מההתחלה .שבסך הכול נסעתי לטיול באילת במכונית גנובה ,ונסיתי לשכנע אותם שאין לי יד בכל מה שקרה שם ,והם צחקו וחשבו שאני מסתיר דברים. "לא הייתי שם ,ואני בכלל לא יודע על מה מדובר" אני אומר להם וצוחק "זאת המצאה של אנשים". "יופי" אורי אומר לי "אל תספר כלום לאף אחד". "אתה מוכן להישבע בספר התורה שאין לך שום קשר לזה?" הרצל שואל אותי וצוחק. "נשבע בספר תורה" אני עונה לו .התורה בשבילו זה מקום ראשון .רק שהוא לא תמיד מכבד את כל הכללים והחוקים שנמסרו לעם ישראל" .יש חלקים לא ברורים שם" ,הוא אומר וצוחק. "ביקשתי שיקראו לי את כל הכתבות עליך" הרצל מספר .הוא לא ידע לקרוא וביקש שיקריאו לו. "אין לי יד בזה" אני חוזר ואומר וצוחק "הכתבות האלה עשו לי עוול .חוץ מזה ,הגיע הזמן שתלמד לקרוא לבד קצת" אני אומר לו ומנסה להעביר נושא. 107 "ראיתי כתבה שכתב עליך יגאל לב " 7הרצל אומר לי "אני בקשר איתו ויש לי את הטלפון שלו ,אני אדבר איתו עליך". "נכון" אני אומר לו "הוא כתב עלי .זה יעזור לי אם יכתבו על הטעות שעשו איתי". נמאס לי להכחיש שאני לא חלק מחבורת סנטה-קטרינה ,וזה עלול להוריד מהערך שלי אצל החברים ,ועוד יחשבו שאני חנון באמת .אני שוקל להתחיל לספר שהייתי שם. יש טלפונים ציבוריים ברמלה ,עבורי זה חידוש .הרצל מתקשר לעיתונאי יגאל לב ומדבר איתו ומוסר לי את השפופרת. "שלום מר לב" אני אומר לו "שמי דניאל יעיש .ראיתי שפרסמת כתבות שקשורות בפרשת סנטה-קטרינה". "נכון" הוא אומר "המקרה זכור לי ,וגם את השם שלך אני זוכר". "נעצרתי כמה ימים אחריהם וכתבת שאני חלק מהם ,עשית לי עוול" אני אומר לו. "במה אני יכול לעזור לך?" הוא שואל אותי "הרצל אמר לי לעזור לך במשהו". "אתה יכול לפרסם שנעשה לי עוול ושאני לא חלק מהם?" אני שואל אותו. "זה לא משהו שיעניין את הציבור" ,הוא עונה לי. "נשפטתי לחמש שנות מאסר בפועל ,רק בגלל גניבת רכב" אני מספר לו. "שיהיה לך בהצלחה" ,הוא עונה לי" ,אני לא יכול לעזור לך". הרצל הסתכסך עם אסיר ביטחוני ,פאוזי נימר ,שנידון ל 27 -מאסרי עולם בגין רציחות של אזרחים ישראלים .במשחק כדורגל בחצר הם נתקלו זה בזה ונפתח סכסוך ,הסכסוך הזה הפך מהר מאוד לנחלתם של כולם .כל היהודים עברו לצד של הרצל וכל הערבים עברו לצד של פאוזי והתעופפו אגרופים עד שהפרידו .החלטתי ללכת לדבר עם פאוזי כדי למנוע שפיכות דמים. "אני הולך לדבר עם פאוזי" אמרתי להרצל "אנשים עלולים למות פה סתם ,בגלל הכבוד העצמי שלכם .תהיה רגוע ותן לי לסגור את זה בצורה יפה". הכבוד העצמי של כולם פה בשמים .מספיק שאחד מסתכל על השני בצורה חשודה, וזה גורם למלחמה בין כל החברים של הצדדים שרבים. "תגיד לו שיתנהג יפה והכול יסתדר" הרצל אומר לי. האווירה באגף מתוחה ,כל אחד שיוצא לפרוזדור האגף זוכה למבטים מלווים ,כאילו שהוא החייל שעומד להתחיל בקרב .אני יוצא מהחדר לפרוזדור האגף ורואה את המבטים של כולם עוקבים אחריי כשאני עושה את דרכי לחדר של פאוזי נימר. "אהלן פאוזי" אני אומר לו כשאני נכנס לחדר ,ואני רואה שכולם מסתכלים בי בחשדנות .הם יודעים שאני חבר של הרצל ,וסביר להניח שעוברות להם מחשבות זדוניות בראש "הרצל אמר שהוא מכבד אותך והוא לא רוצה שחברים שלך ושלו ייפגעו .הוא מזמין אותך לכוס קפה" אמרתי וכולם הסתכלו בהפתעה ,חיוכים התחילו לעוף מאחד לשני. "תגיד לו שיבוא לשתות קפה אצלי ,ואני מבטיח לך שאף אחד לא יפגע בו" פאוזי אומר לי ואני מאמין לו ואומר להרצל שנלך יחד .כשאנחנו נכנסים הם לוחצים ידיים 7כתב הפלילים של עיתון 'ידיעות אחרונות' 108 ואומרים זה לזה שהכניסה שנכנסו אחד בשני בכדורגל היתה לא מכוונת ,והכל נגמר באופן מכובד ויפה. שמעיה אנג'ל ושץ מנצלים את הכוח המשותף שלהם ומשפילים הרבה חברים ,ואין כלום מאחורי זה ,פרט לרצון שלהם להיות בראש הפירמידה של עולם הפשע בישראל, והם מכריזים על זה .הם מכבדים את הרצל מאוד וגם אני זוכה לכבוד הזה מהם ,אבל כשאני רואה ששניהם יחד תוקפים חבר אחר ,אני כמעט מגיע לריב איתם. "אל תעשה את זה אף פעם ואל תנצל את זה שאני מכבד אותך!" ,מסנן לי שמעיה ויוצא מהחדר. מנהל הכלא הזמין אותי לשיחה וסיפר לי שסבי נפטר ובמשטרה מסרבים לאפשר לי חופשה .הוא אומר שיסכים להוציא אותי ללוויה כשאני כבול באזיקים לסוהרים בידיי וברגליי .אני אומר לו שאשקול זאת .מצד אחד ,כל המשפחה תהיה שם וכולם יראו אותי במצב הזה ,כבול באזיקים בידיי וברגליי – דודים ודודות ובני דודים ומכרים ,זה מביך .מצד שני ,אני מרגיש חייב לחלוק כבוד אחרון לסבא שאני נצר שלו והמשך הקיום שלו ובשר מבשרו .בסופו של דבר אני יצאתי ללוויה כשאני כבול בידיי וברגליי, וסוהרים ושוטרים אבטחו את האזור. שמועה סיפרה שבנו של שמעון פרס ,ששירת בצבא ,פלט כדור והרג חייל אחר .על פי השמועה ,שמעון פרס הגיע לבסיס שבו זה קרה וניצל את מעמדו כשר התחבורה כדי 'לשלוף' את בנו מהבסיס ולקחת אותו הביתה .אין שום אזכור על כך בתקשורת ,ולא הייתי מזכיר זאת אילו לא היה איתי בכלא חבר בשם נחמיאס שפלט כדור והרג חייל אחר .הוא נידון על כך לשנתיים מאסר בפועל ,ובמשך כל הזמן הזה לא הפסיק לבכות ולהתאבל על מותו של החייל שנהרג מפליטת הכדור .נראה שזה שפגע בחייל והרגו כאב לו יותר מהעובדה שיצטרך 'לשבת' שנתיים במאסר. עמוס ברנס היה איתי בחדר .הוא לא הפסיק להגיד שהוא חף מפשע .הקשבתי לו וגם אני סיפרתי את הסיפור שלי .עקבתי בעיתונות אחרי פרשת הרצח של רחל הלר והדברים ששמעתי ממנו נראו ונשמעו אחרת .דברים שעברתי על בשרי הביאו אותי לחשוב שיש אפשרות שעמוס ברנס חף מפשע .לימים ערכו לו משפט חוזר וזיכו אותו מכל אשמה ואף פיצו אותו על כך שישב בכלא. הרבה טוענים שהם חפים מפשע ,אבל אלה שחפים מפשע באמת נושאים דגל ומנפנפים בו וניתן לראות שהם פגועים מהעוול שנעשה להם. אחד מהחברים ,אהרון בן עמי ,שהיה שפוט לעשר שנות מאסר על שוד של חנות תכשיטים .הוא נעצר עם מספר חברים והם כולם זוכו מאשמה בבית המשפט והוא הורשע בעקבות מציאת טביעת אצבעות שלו .הוא לא הפסיק לטעון שהוא חף מפשע. כשהציעו לו לקחת 'טריפ' בחג הפורים ,הוא לא היסס ולקח .זה הופך לו את כל החיים. הוא 'נגנב' והתחיל להסתובב עם סכין ביד ,וסוהרים לקחו אותו לצינוק ומשם למחלקה של ד"ר סילפן .הוא איבד שם את דעתו לגמרי .כשיצא מהצינוק הוא לא דיבר עם איש ועשה דברים מוזרים וטען תמיד שרוצים לרצוח אותו. ד"ר סילפן הוא מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של שרות בתי הסוהר שממוקמת במבנה של כלא רמלה ושמה יצא לשמצה בבתי הסוהר בארץ והיו סיפורים מהלכים על אנשים 109 שאושפזו שם ויצאו אנשים אחרים לחלוטין .הם הסתובבו לנו מול העיניים .ידוע לי אישית שכל מי שעבר שם בשנות ה 70-וה 80-של המאה העשרים יצא משם עם פגיעה קשה בראש .אפשר להגיד שכל מי שעבר אצל ד"ר סילפן ,יצא משם בוהה בקירות. אני יכול להגיד שאני יודע בוודאות שטיפלו שם באנשים באמצעות תרופות שהיו משבשות לאנשים את החשיבה ועשו זאת באופן תדיר וגרמו לאנשים לנזקים בלתי הפיכים למשך שאר החיים והם הסתובבו איתנו. אשר ידלין גם הוא היה איתי בכלא ,הוא בן אחיו של אהרון ידלין ,שניהם הגיעו לתפקידים בכירים בפוליטיקה .הוא נשפט לחמש שנות מאסר על גניבת שניים וחצי מיליון לירות מקופת המדינה )אפשר לקנות בכסף הזה מאה דירות בגודל ממוצע בתל אביב( .השר אברהם עופר נחקר בחשד לגניבה יחד עם אשר ידלין ,אך השר התאבד בשלבי החקירה ותיקו נגנז .הוא יצר תקדים בסדרי הלכות הקבורה בישראל .עד לאותו יום נקברו מתאבדים מחוץ לגדרות בית הקברות .עם מותו פסק הרב הראשי לישראל, שאברהם עופר התחרט בשבריר השנייה האחרון לחייו ,בין השנייה שבה נפלט הכדור מהאקדח ועד לרגע שהרגו ,הוא נקבר בבית הקברות כדת וכדין. יהושע בן ציון גם היה איתי בכלא והוא נשפט לשתים עשרה שנות מאסר ,על כך שבתוקף תפקידו כבעל בנק פרטי ,גנב את כספי הלקוחות ומוטט את הבנק .הוא קיבל חנינה ושוחרר אחרי תקופה קצרה. גם מיכאל צור היה שפוט לתקופה ארוכה והוא היה אחראי על ספריית הכלא ,הם כולם גנבו מיליונים מקופת המדינה וישבו בכלא תקופות קצרות ושוחררו עוד הרבה לפני שהספיקו להכיר אותם בכלא .כולם קיבלו חנינה. יצחק דרורי )הראש( ואחיו היו גם .הם נשפטו על פריצה לכספות. עמוס אוריון שפוט למאסר עולם ,על כך שרצח שומר במהלך שוד בכספות הברינקס, ותהלך סיפור על כך שטוביה אושרי ורחמים אהרוני )גומדי( הם שותפים שלו לשוד והם עצמם לא נתפסו .עמוס טען שהוא חף מפשע ולימים הוא שוחרר מוקדם מהצפוי. הוא התחבר לעזר כהן ,ירושלמי שהואשם בסחיטה ועבר השפלה בכלא בידי חברים שפגעו בו ואף אנסו אותו .שניהם זממו נקמות וכשהשתחררו נרצחו כאשר ניסו לסחוט את טוביה אושרי ואת רחמים אהרוני ,גופותיהם נמצאו מבותרות בחולות ראשון לציון. גם הרב ברוך אבוחצירא היה איתי בכלא ,הוא היה שפוט לחמש שנות מאסר על כך שגנב כספים מקופת עיריית אשקלון ,כאשר שימש כסגן ראש העיר ,והוא טען שזאת עלילה שנרקמה נגדו .באחת הפעמים אני ביקש ללכת לבית הכנסת ולפגוש אותו ,והוא נתן לנו שיעור בתורה .כשסיים ביקשתי לשוחח איתו והוא נענה לי ברצון. "אתה מכיר את הספר 'התמונה'?" שאלתי. "בוודאי" הוא עונה לי ומחייך "מה לך ולספרים כאלה ,אתה ממשפחה דתית?" "מצאתי אותו במדבר סיני לפני כמה שנים ,זה הוא עותק שהודפס לפני כמאתיים שנה" אני אומר לו. "אל תקרא בספר הזה ,אסור לקרוא בספרים האלה" הוא אמר. "ראיתי שיש שם פירוש לסוד השם המפורש" המשכתי. "תקשיב למה שאני אומר לך ואל תקרא בספרים האלה" הוא אמר וקם. 110 "בבקשה אדוני הרב .רק עוד שאלה אחת .מי זה נחוניה בן הקנה ולמה אין סיפורים עליו בתנ"ך?" שאלתי. "הוא היה אחד התנאים שידע את כל סודות הכתובים והוא נחשב אחד מהתנאים שנכנסו לפרדס" הוא אמר בעודו עומד מולי והמשיך" ,פרדס זה ראשי תיבות של פשט, רמז ,דרש וסוד". רשמתי את הדברים. פניתי במכתבים לשופטים וסיפרתי להם על העוול שנגרם לי ונראה שמצאתי אוזן קשבת .נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב ,מקס קנת ,שמע אותי בערעור והפחית לי את המאסר בשנה וחצי ובית המשפט העליון הפחית לי עוד שלוש שנים .עבורי זאת מתנה שעזרה לי להתחיל לראות את העולם ישר ,לא מתנדנד. זה אור בקצה המנהרה .צריך לשבת רק ארבע שנים וארבעה חודשים .מיום ליום העתיד נראה יותר טוב .אני יושב כבר יותר משלוש שנים .עוד איקס על הלוח הווירטואלי בסופו של כל יום ,לא צריך דף נייר לרשום את האיקסים האלה הם חרוטים בראש ,אי אפשר להפסיק לספור ,גם את השעות .יש ימים שלא עוברים ונראים כיום אחד ,כאילו כל יום מתעוררים לאותו יום ,עם אותם פרצופים ואותם מעשים ולפתע חוזרים למציאות ואחד דוקר חבר שישן איתו בחדר .המתח בא והולך. משבצים אותי לעבודה בדפוס הממשלתי .אנחנו מדפיסים דפים של בית המשפט ושל ההוצאה לפועל ומקבלים על כך שכר ,שכר שמספיק לי כדי לדאוג לצרכים שלי .גם כך אין לי ממי לבקש שידאג לי בזמן שאני בכלא. באחד הימים אני משחיז כלי לצורך העבודה וניצוץ עף ונכנס לתוך העין שלי .במשך שעה אני משפשף את העין ומנסה להוציא את הרסיס ,ומנהל העבודה בבית הדפוס רואה אותי ולוקח אותי למרפאת הכלא .הרופא מסתכל וקובע שאני צריך טיפול רפואי בבית חולים 'אסף הרופא' ,צמוד לבסיס הצבאי 'צריפין'. המעמד מביך ,נסענו במכונית של שירות בתי הסוהר כשאני כבול בידיים וברגליים, ובהמתנה לרופא העיניים ישבו אנשים נוספים שחיכו לתורם .אם זה היה תלוי בי ,הייתי אומר להם שיכנסו לפניי ,כי הם היו שם לפניי .אבל הסוהרים ביקשו מהרופא לקבל אותי ולטפל בי ,והרופא עשה זאת ,כשהוא מסביר בחיוך לאנשים הממתינים" ,זה דחוף מאוד". הטיפול נמשך כחמש דקות .הרופא גירד שבב קטן שנכנס לתוך רשתית העין שלי והתמקם שם ,ואחות טפטפה לי טיפות לעין ושמה רטייה" .אל תוריד את זה עד הבוקר" היא אמרה בחיוך ,ופנינו לכיוון החניה .בדרך עברנו ליד מזנון ואנשים ישבו ואכלו ושתו .בין כולם ראיתי את הפרצוף של סמי אלקיים ,אחד שאני מכיר .אבל זה נראה לי מוזר ,אותו אחד נמצא יחד איתי בכלא .אני עם עין אחת פתוחה ועין אחת מכוסה ברטייה ,ואני משפשף את העין הגלויה ומסתכל שוב .אין לי שום ספק ,זה אותו אחד. הוא יושב שם עם אישה והם שותים קפה יחד. "כשאגיע לכלא אבדוק זאת" אמרתי לעצמי .זה נראה לי מוזר מאוד ,כי אני יודע שסמי שפוט לחמש שנות מאסר ,ובנוסף מתנהל נגדו משפט על כך שרצח אסיר אחר בכלא שאטה שבצפון ,והמשפט הזה עדיין לא הסתיים .אני בטוח במה שראו עיניי. 111 כשהגעתי חזרה לכלא ,נכנסתי לאגף ועשיתי סיבוב בין החדרים וחיפשתי את סמי אלקיים. "הוא בנסיעה ,לקחו אותו לבית המשפט היום בבוקר" אמר לי אחד החברים שלו. "היית בחופש?" אני שואל את סמי כשהוא חזר לאגף. "איזה חופש ואיזה בטיח ,לקחו אותי לבית המשפט" הוא ענה. עזבתי אותו בידיעה שהוא משקר .אני בטוח שראיתי אותו יושב עם אישה במזנון של בית החולים אסף הרופא ,ואני יודע שהוא מסתיר משהו .העתיד יוכיח לי שצדקתי ,אבל זה לא מעניין אותי ,כי אני לא עושה משהו שיכול לסבך אותי ,ואם הוא ילשין עלי על כך שאני מעשן ג'וינט מדי פעם ,לא אכעס עליו .כולם פה מעשנים ולפעמים נראה לעין שמנהל הכלא מוציא את אחד החברים לחופשה כדי שיביא סמים לחבר'ה .כשהם מסטולים הם יותר רגועים. 112 חופשה ראשונה ,כמעט אישרו לי חופשה של שמונה שעות )לבד לבד!( ללא ליווי .ביקשו כתובת שבה אשהה בחופשה ואוסרים עלי להיכנס לתל אביב .לאן אני יכול ללכת בשמונה שעות? אני מתחיל לחשוב להגיד שאני חולה באותו יום .אולי יתנו לי ללכת לבד לבית חולים .אוכל לפגוש שם את רינה ולהספיק לחזור לכלא. אני מספר לכולם על החופשה ומתחיל להכין את עצמי .אני עושה ספורט כל יום ,אני אוכל טוב .נכון שזה רק לשמונה שעות ,אבל אני יושב יותר משלוש שנים ולא יצאתי לחופשה ,פרט לבריחה כמובן ,זה לא נחשב חופשה .יצאתי גם לקבורה של סבי כשאני כבול באזיקים לסוהרים. אורי וולף נתן סטירה לאחד ואני ראיתי את זה וכעסתי עליו והפרדתי .עברנו לחקירה אצל רוני ניצן .אותו אחד שרב עם אורי וקיבל סטירה ,סיפר שלא הייתי מעורב בקטטה .גם אורי וגם הסוהר סיפרו שהפרדתי ,אבל רוני ניצן החליט שאורי חבר שלי, ודי בזה כדי שיעניש אותי .הועברתי לאגף האיקסים המפורסם ,לחודש. לא אכפת לי איקסים שמיקסים .אני מוכן לחתום לסיים פה את המאסר ,קטן עלי להיות פה ,עד סוף המאסר ,מה שכאב לי זה שהלכה לה החופשה של שמונה שעות בלי אף אחד לידי .מה אפשר לעשות בשמונה שעות? חודש שלם אני עושה ספורט ,והחופשה הזאת עפה בלי שתהיה לי שליטה ובלי שעשיתי משהו. אגף האיקסים הוא עליית מדרגה גדולה מדי עבורי .קוזו אוקמוטו ,הטרוריסט היפני שעמד בראש חוליית המחבלים שביצעה את הטבח בנמל התעופה בן גוריון בשנת ,1972שבו נהרגו 28אנשים ונפצעו ,74היה פה באותם ימים .הוא נראה לא שפוי. הוא עושה דברים מוזרים עם השתן שלו והאוכל שמוגש לו ,הוא מערבב אותם יחד ואוכל. נמצאים פה גם כמה ששפוטים למאסר עולם הם פה בגלל שחטפו סוהר וביקשו את תשומת לב הציבור לעוול שנעשה להם .הוסיפו להם כמה שנות מאסר בגין החטיפה. חודש באיקסים עשה אותי לבן בפרצוף ,אין טיפת שמש .הטיול היומי נערך בחצר סגורה ומסוגרת ובקושי נושמים בה אוויר ,שלא לדבר על אור שמש .בראש שלי התרוצץ רק משפט אחד" :עדיף להיות לבד וחזק ,מאשר עם אחרים וחלש". כשחזרתי לאגף ,שמעתי שמודיעים לחבר שנמצא איתי בחדר ,מיכאל )פפה( רוקנשטיין ,שמעבירים אותו לכלא אחר כי חייו נמצאים בסכנה .הוא הכין את הציוד האישי ,והסוהרים עזבו אותו לבד ,רעול פנים דקר אותו כמה פעמים .במזל ,חייו ניצלו 113 והוא הועבר להפרדה .הכתובת היתה על הקיר ,הם אמרו לו שחייו בסכנה והפקירו אותו. פפה ,מיכאל רוקנשטיין ,היה שפוט לשבע שנות מאסר .הוא הואשם בכך שהתקשר לקבלן בצלאל מזרחי כשהוא מתחזה לקצין משטרה וסיפר לו שהוא מחזיק בתיק חקירה רגיש שאותו הוא יכול להעביר לו .למזלו הרע של פפה ,בצלאל מזרחי נמנה על 'רשימת ה ' 11-של משטרת ישראל והטלפון שלו היה תחת מעקב תמידי .במשטרה שמעו את השיחה וחשבו שמדובר בקצין משטרה שסרח וביקשו מבצלאל מזרחי לשתף פעולה ,זה הביא ללכידתו של פפה .בצלאל מזרחי הרגיש פגוע מכך ,והיה ידוע שהוא מוכן לשלם לאנשים כדי שיפגעו בפפה ,וזה לא אחר להגיע. חזרתי לעבוד בבית הדפוס .יש לי כבר ידע בסיסי בתחום ,עבדתי כנער בהדפסת העיתון 'להיטון'. הגעתי לוועדת השחרורים כשאני יודע מראש שהסיכוי שלי לקבל ניכוי שליש קלוש, אבל לא הייתה לי אפשרות לממן עורך דין שייצג אותי .הוועדה החליטה שלא לשחרר אותי בסיום ריצוי שני שלישים מהמאסר. "אתה עבריין מילדות .עברת עבירות חמורות וחזרת לכלא וברחת מהכלא ,והדוחו"ת מראים שלא ישבת בשקט" הם הסבירו לי. נשאתי על גבי מטען .די במילים 'שודדי סנטה-קטרינה' כדי לגרום לאחרים לחשוב שמדובר בעבריין הבכיר במדינה .וכמובן ,סיפור הבריחה גורם לשומעים לחשוב שמדובר בפושע אמיץ שאינו נשמע לחוק ,זה נותן ניחוח שונה לדברים .ואיך אפשר לפספס את הרישומים הפליליים שמתחילים בגיל שבע? אל כל אלה אפשר להוסיף גם כמה דוחות משמעת ,שאין לי שום קשר אליהם. לאחר כארבע שנות מאסר יצאתי לחופשה ראשונה ,והעולם נראה לי מוזר ,כאילו שהכול השתנה מאז שנעצרתי .מה שהכי הטריד אותי ,לא היה לי איפה לבלות עם רינה בפרטיות בחופש והיא שכרה חדר במלון והצילה אותי מפדיחה ובאה פדיחה יותר גדולה .זאת הפעם הראשונה שאני בבית מלון ,ושאלתי "איפה הטלפונים הציבוריים?" ורינה צחקה. הרצל אביטן ואורי וולף השתחררו ופגשתי אותם במקרה בבילוי במועדון .הם סיפרו שהם חוגגים הצלחה של שוד של מיליון וחצי ל"י מבנק אוצר החייל בצהלה .הבנק ממוקם מול בית הוריו של אורי וולף .כשהשתחררו עמדו בחלון הבית והשקיפו לעבר הבנק ואספו נתונים על התנהלות הבנק .בנוסף ,הוא סיפר לי שתכנן את השוד לשעה כזאת שבה הרכבת חוצה את הכביש שליד קניון איילון וכך נחסמת התנועה מכיוון רמת-גן לכיוון צהלה וזה נתן להם פרק זמן של 10דקות להגיע לפרדס ולקבור את הכסף ואת הנשק ולהיעלם בין הבתים בשכונה .הכסף עושה אותם מסטולים והם עושים שטויות. גם שמעיה אנג'ל כבר משוחרר וגם הוא הגיע למועדון והתחיל עם המלצרית ,שלא ידעה מי זה שמעיה וענתה לו בחוצפה וההמשך ידוע. אורי וולף סיפר לי שפתח עסק לשיווק רהיטים לגני ילדים ,והוא גם הציע לי לעבוד איתו כשאשתחרר ,אבל אני כבר החלטתי שאני לא רוצה קשר איתו. 114 מימין אורי וולף וחברתו ואני ורינה אני ורינה .שמעיה אנג'ל מעבר לגב שלי. סמים מסוג חדש כבשו את המדינה והם נראים בכל פינה ,קוקאין ,הירואין .כולם הציעים לי להתרחק מהסמים האלה ואני חייכתי בידיעה שלעולם לא אגע בסמים. "אלה החברים שלך בעתיד?" רינה שאלה. "ראית שנפגשנו במקרה" אמרתי "הם חברי ילדות שלי ואני לא יכול להתעלם מהם. אני מבטיח לך שלא אפגש איתם לדברים אסורים". אני חוזר מהחופשה וזה שובר מחסום בהנהלת הכלא .אני כבר לא 'ברחן' ומעבירים אותי לכלא 'מעשיהו' ,כלא פתוח יחסית .אפשר לטייל בגינה ולקבל מבקרים בחדר ביקורים נורמלי ומאפשרים לי לצאת ולעבוד מחוץ לכלא כמה שעות ביום .אני נפגש עם רינה הרבה. אחד החברים שעבד איתי מחוץ לכלא נתפס עם סמים והפסיקים לכולם את היציאה לעבודה .כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם ,אין מה לעשות ואין עם מי לדבר. דו"ח של שירות בתי הסוהר התפרסם והודגש בו שיציאת עובדים לעבודות מחוץ לכלא מהווה יותר תעסוקה משיקום .נראה לי שפספסו משהו בוועדה הזאת ,המושג שיקום לא קיים. רינה הודיעה לי שהיא בהיריון וזה משמח אותי .אני מספר לה שהפסיקו לי את העבודה בגלל אחד אחר שעשה שטויות ,וזה לא רק אני ,הפסיקו לכולם את היציאה לעבודה. "יורידו לי שליש אם אגיד שאני הולך להיות אב" אמרתי לה. "אני לא רוצה ללדת כשאתה בכלא" היא אמרה "אני מאמינה שזה לא בגללך. תשתחרר מהכלא ותוכיח שאתה יכול להיות אבא ולגדל ילדים ואז נדבר". ההיגיון שלה מנצח את ההיגיון שלי ,יום לאחר מכן העבירו אותי לכלא באר שבע, מדרום לעיר באר 8שבע. הזמן לא שיחק תפקיד כמו ההתרחשויות שהפתיעו תמיד .מסתבר שרוני ניצן עבר גם לכלא באר שבע בתפקיד עוזר המנהל .אני כבר מרגיש שהוא חלק מהמשפחה שלי, איפה שאני הולך אני רואה אותו .ידוע לכולם שהוא מקים כלא חדש ,והוא הכין רשימה שתהיה מוכנה כשהכלא יתחיל לפעול .הרשימה כללה את כל האסירים המוכרים כ'מסוכנים' מכל בתי הכלא בארץ. קיוויתי שלא יעשה לי בעיות ואוכל לסיים את המאסר בשקט. 8כיום כלא 'אשל' 115 כלא באר שבע סגור ומסוגר מכל צדדיו בחומה גבוהה ואימתנית ,בתוך הכלא האסירים טיילו מאגף לאגף והתנועה חופשית ,כולם ידעו שיש חופש במתחם הכלא ואף אחד לא יעשה משהו שיקלקל לכולם וינסה לברוח ,כולם רצו לשמור על החופש הזה. התחלתי לעבוד כמחסנאי במתפרה בכלא .הועסקתי באמצעות חברה פרטית .הם שילמו משכורות .הנהלת הכלא גם היא הרוויחה מהעסקת האסירים .הם גבו את רוב המשכורת והשאירו לי משהו שיכול לעזור לי לחיות בכבוד בכלא .בנוסף ,לא הייתי צריך להישען על איש כשיצאתי לחופשות ,היה לי כסף משלי. היה לי הרבה זמן פנוי בשעות הערב והחלטתי לקרוא ספר' ,כמעיין המתגבר' של איין ראנד 750 ,עמוד .זה העסיק אותי הרבה .פעמים רבות נאלצתי להפסיק לקרוא בגלל אירוע כזה או אחר שהתרחש בכלא ,לקח לי חודשים רבים לקרוא את הספר .הגעתי בספר לקטע שבו אדריכל מפוצץ בניין ,כטרוריסט ,כשהוא מגלה שבבניין שנבנה על פי תוכניות שהוא תכנן ,ערכו שינויים וסטו מהתוכניות שהגיש. פתאום החריד את הכלא פיצוץ ,זה נשמע כמו טיל שנפל מעבר לקיר. התבלבלתי לרגע – זה באמת היה פיצוץ או שזה היה מהספר? הספר לא היה כבר ביד שלי ,הוא עף לי מהיד מההדף ,היה לי צלצול באוזניים. פרוזדור האגף התעורר לחיים וצעדי ריצה נשמעו .כולם יצאו מהחדרים .היה פיצוץ עכשיו! רימון התפוצץ בתאו של אברהם רופא )רולף( שישן באותה שעה במיטתו של שותפו לחדר .חשדו שהרימון נזרק במטרה לפגוע בשותף. 116 לקראת שחרור הספר "כמעיין המתגבר" נעלם ולא מצאתי אותו ,קראתי שוב את בעל זבוב והפצתי באגף הודעה שהספר אבד והמוצא יבוא על שכרו ,אך לשווא. אצל אחד החברים מצאתי את הספר 'חלף עם הרוח' של מרגרט מיצ'ל .הקריאה הוציאה אותי מהכלא ,פלגתי עם המחשבות במעקב אחר עלילת הספר .הזמן עף בלי שארגיש ותאריך השחרור התקרב .ישבתי בחדר בשעת ערב ואמר לעצמי שהמצב שלנו עוד טוב ,לעומת מה שהם עברו בספר .סיפור אהבה וברקע מלחמת האזרחים בין הדרום לצפון באמריקה שגובה קורבנות רבים .נותרו לי עוד דפים ספורים לסיים את הספר .הגעתי לקטע שבו הגיבורה ,סקרלט או'הרה ,משקמת את החווה של אביה ,וענן של גז מדמיע חדר לפרוזדור האגף וכיסה את האגף כולו. צעקות נשמעו מכל עבר .אי אפשר לנשום .העיניים צורבות ודומעות ואי אפשר לראות כלום .כיסיתי את עצמי בסדין .הנזק כבר נעשה ,כל הגוף התכווץ מכאב ומחוסר נשימה, אי אפשר לפתוח עיניים ואי אפשר לנשום .דלתות נסגרות ונפתחות וריצות של סוהרים וכולם צועקים .אי אפשר להבין ואין אפשרות לצאת לראות מה קורה בחוץ ,ושוב ענן של גז מתפזר באגף וצעקות ובכי של חברים .כולם נפגעו. "להיכנס כולם לחדרים" סוהרים צועקים ודוחפים אנשים ומכניסים אותם לתאים ,ואני רואה שהסוהרים כולם עם מסכות אב"כ ועם אלות ,והם דוחפים לתאים בכוח ובאלימות קשה. לא הבנתי מה קורה ולמה זה קורה ,נפגעתי לחינם וללא שום הצדקה ,רק בגלל שאני שם. הדלת נטרקה ולחדר הוכנס אחד שישן בחדר אחר. "מה קרה?" שאלתי אותו. "רוני ניצן עם הסוהרים והם מתיזים גז מדמיע לתוך האגף" הוא אומר לי ורץ למקלחת לשטוף את פניו. "למה?" אני שואל אותו והוא מתעכב במקלחת .גם אני צריך מקלחת ,אבל אחכה קצת עם זה ,אולי יהיה עוד ענן של גז וכך לא אצטרך להתקלח עוד פעם. "לא יודע" הוא אמר כשיצא מהמקלחת "ראינו חדשות ולפתע התיזו גז מדמיע לאגף". בתוך המהומה לא שאל אנשים איפה הם ישנים ,ופשוט דחפו אותם לתאים שהכי קרובים אליהם .כך יצא שכל החמישה שישנו איתי בדרך כלל ,הוכנסו לחדרים אחרים, ובמקומם נדחפו לחדר שלנו אנשים מחדרים אחרים. תוך דקות ספורות כולם היו סגורים בחדרים .במשך מספר שעות הסוהרים העבירו אנשים מהתאים שאליהם הוכנסו והחזירו אותם לתאים שבהם הם ישנים ,איש לא ידע לספר למה זה קורה. 117 קיוויתי שזה ייעצר ,ושלא אצטרך לעבור עוד משהו שאני לא מבין אותו. השמועה סיפרה שרוני ניצן החליט לערוך תרגיל לבדיקת הזמן שלוקח להכניס אנשים לחדרים בדרך המהירה ביותר ,בשעת מרד אסירים .המבחן הטוב ביותר הוא מבחן חי. במשך המאסר עברתי פעמים רבות תרגילים למצב חירום בבתי סוהר בארץ .התרגילים דימו חילוץ משריפה ולפעמים פינוי מהיר של אנשים מאגף לאגף בכלא ,וקיבלנו גם הסברים על אפשרויות לרעידות אדמה .תמיד הודיעו שנערכים תרגילים כאלה וביקשו שיתוף פעולה ,וכולם שיתפו פעולה .זה יכול לעזור במצב של שריפה או מצוקה אחרת שעלולה לפגוע בנו .חייבים לתרגל דברים מראש. זה ייגמר יום אחד? ניסיתי לתפוס את הפינה הכי שקטה ,נותרו לי כמה חודשים לשחרור ולא רציתי להיות מעורב במשהו שעלול לפגוע בי או להרחיק את השחרור .למזלי הספר נשאר שלם וקראתי עד לשורה האחרונה ,שם סקרלט אוהרה אמרה "ככלות הכול ,מחר יהיה יום חדש". חזרתי לקרוא שוב את 'בעל זבוב' .ישבתי בחצר וחבר שביקש בעבר לקרוא את הספר הגיע אלי ועומד מולי. "מה עם הספר?" הוא שאל "אתה לא מתכוון להביא לי אותו?" "יש לי עוד כמה עמודים לסיים ואני אעביר לך אותו" עניתי בחיוך. הכרתי את אותו אחד בכלא .תמיד כיבדנו זה את זה .מעולם לא החלפנו מילים מעבר ל"שלום-שלום" וההיכרות שלנו שטחית ,פרט לפעם שבה ביקש ממני את הספר ,לא היו לי איתו שום שיחות. "אתה לא מתפקד בזמן האחרון" הוא אמר ,ואני שתקתי וחייכתי והמשכתי לקרוא בספר. "אתה לא שומע אותי בכלל" הוא אמר ובעט בספר .הספר נתקע בי ונופל על הרצפה. נעמדתי. "למה עשית את זה?" שאלתי. "תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר איתך" הוא אמר ודחף אותי עם היד "מה אתה מתעלם ממני?". שלחתי אגרוף לפרצוף שלו והוא נתקע עם הראש בקיר שמאחריו .דם זלג לו מהאף, הוא החזיק בראש והתפתל בכאב. "מה אתה עושה?" הוא אמר בכעס ואני התקרבתי לעברו. "קח את הספר" אמרתי. "חכה ותראה מה יקרה לך" הוא אמר ורץ מהחצר לאגף. גם אני הלכתי לכיוון פרוזדור האגף ,לחדרי ,בידיעה שזאת רק ההתחלה ,כולם כיבדו את הבחור הזה .גם אני כיבדתי אותו ,עד לרגע שהרים יד. ראיתי אותו רץ בפרוזדור האגף ונכנס לחדרו .ידעתי שיש לו חברים והייתי בטוח שהוא ילך ויספר להם שהכיתי אותו .נכנסתי לחדר וסיפרתי לחברים על מה שקרה בחצר .אחד מהם הלך לבדוק וחזר אחרי כמה דקות .הוא סיפר שהבחור ההוא עצבני והוא מארגן את החברים שלו וצועק לכולם שידקור אותי. 118 החברים שאיתי בחדר שקולים ומחושבים ,אמרתי להם לא לעשות שום דבר שעלול לפגוע באחרים .האגף נהיה כמרקחה ונראה שכולם כבר ידעו מה קרה בחצר ,ואני דרוך כמו קפיץ – כל תנועה בדלת החדר הקפיצה אותי. בין החברים שלו נמצאים גם יצחק דרורי )הראש( ואורי סופר .הם ישנו איתו באותו חדר .הם הכירו אותי אישית .עברנו תקופה יחד בכלא רמלה .הם יודעים שמעולם לא פגעתי באחר ושאני מכבד כל אחד. "לך תגיד ליצחק דרורי שאני רוצה לדבר איתו" ביקשתי מאחד החברים שלי ,והוא הלך וחזר ואמר לי שיצחק ביקש שאבוא לחדר שלהם .אין לי מה לדאוג בכלל ,אני יודע שהוא לא יעשה משהו שיוריד מהכבוד שלו. "אתה לא הולך לבד" נבהל אחד החברים שלי בתא. "תעמוד מחוץ לחדר" אמרתי "רק אם תראה שמפעילים אלימות תתערב". "קח איתך שפיץ" ,הוא הציע לי והעביר לי ידית של כף ממתכת שהושחזה והפכה לסכין. "לא צריך כלום" אמרתי והחזרתי לו את הידית "אסור להחמיר את המצב". עשיתי את דרכי לכיוון החדר שבו ישן אותו בחור וכולם ליוו אותי במבטים והתקרבו לחדר כדי לא לפספס משהו .הם חשבו שהם הולכים לראות סרט מתח עם אלמנטים של השפרצות דם. נכנסתי לחדר של דרורי וכולם הסתכלו עלי ,מופתעים שהעזתי לבוא .זה נחשב ל'טריטוריה' שלהם .ואם זה נשמע מוזר ,זאת המציאות .חדר נחשב כמו שגרירות של מדינה במדינה אחרת ,וזה יוצר תחושה של הגנה .גם זה שרב איתי נמצא שם והוא הסתכל עלי בכעס ,ידעתי שהוא לא יעז לעשות כלום כי באתי ליצחק דרורי ,והוא יכבד זאת. "למה הפעלת אלימות נגדי?" שאלתי אותו "עשיתי לך משהו שהצדיק את זה?" "צחקתי איתך" הוא ענה "אתה לקחת את זה ברצינות". "אתה בעטת בי" אמרתי "זה צחוק אצלך?" "אני בטוח שדני לא יפגע סתם במישהו" יצחק דרורי התערב בשיחה. "אחרי שבעטת בספר אני המשכתי לדבר איתך ואתה דחפת אותי" אמרתי. "אז תן בעיטה בחזרה" הוא אומר לי "למה אגרוף בפרצוף?" "כשאתה משתמש באלימות כלפי מישהו ,קח בחשבון שגם הוא עלול להגיב באלימות" אני אומר לו ומתיישב ליד השולחן ומספר לכולם על מה שקרה בחצר .הם כעסו עליו והוא ביקש סליחה. עוד חצי שנה לשחרור ומאפשרים לי לצאת ולעבוד מחוץ לכלא ,במפעל לייצור בגדי ספורט באופקים .מנהל העבודה עוזר לי לפנות שוב לוועדת השחרורים ,והיא מאשרת את שחרורי ,שלושה חודשים לפני סיום המאסר. עברו שש שנים ושלושה חודשים מאותו טיול לאילת. מתנים את שחרורי בכך שאתרחק מתל אביב ,ואני מקבל תעודת מסע" ,רישיון אסיר להתהלך חופשי" ,שם רשומים תנאים שיגבילו את צעדיי כשאשוחרר ,אבל עדיף להיות אסיר משוחרר עם תנאים והגבלות מאשר אסיר בכלא ,זאת לא הדרך שאני רוצה בה וזאת לא הדרך שבחרתי מרצון. 119 אני חייב לשנות תדמית .רק את התדמית ,לא את עצמי .אחרים יצרו לי את התדמית ואין לי ולא כלום איתה .עלולים להרוג אותי בטעות בגלל התדמית הזאת ,עלולים להרוג אותי שלא בטעות. כולם אמרו לי לא להסתכל לאחור כשהשתחררתי .צעדתי למכונית והתכופפתי במושב כדי לא להעיף מבט בטעות. 120 תעודת מסע השתחררתי בידיעה שיש עלי חותמת ,אות קין 'אסיר משוחרר' .יש לי תעודת מסע, "רישיון אסיר להתהלך חופשי" ובה תמונה שלי ותנאים להתהלך חופשי .כששוטר מבקש ממני תעודה מזהה ,אני חייב להראות לו את "רשיון האסיר להתהלך חופשי. מצדה השני של התעודה ,יש תנאים שאני חייב לעמוד בהם. תנאי רישיון האסיר המתהלך חופשי – .1על בעל הרישיון להימנע מכל הפרת חוק. 9 .2על בעל הרישיון להימנע מלהתחבר אל אנשים הידועים לגנאי ,קגון 9הטעות במקור 121 .3 .4 .5 .6 .7 .8 גנבים ,פורצים ,מקבלי רכוש גנוב ודומיהם. בעל הרישיון לא יחיה חיי בטלה או הפקר וללא אמצעים הנראים לעין של פרנסה כשרה. בעת שחרורו ,על בעל הרישיון להודיע למנהל בית הסוהר את הכתובת המדויקת של מקום מגוריו לעתיד ,עם שחרורו עליו להגיע לכתובת זו במהירות סבירה. תוך 48שעות מהגיעו לכתובת זו על בעל הרישיון להתייצב אישית ביחידת המשטרה הנקובה ברישיון זה – אלה אם כן היה מנוע מלעשות כך מסיבות שאין לו שליטה עליהם. על בעל הרישיון להתייצב לאחר מכן ,אחת לחודש ,ביחידת המשטרה הנקובה ברישיון זה ,אלה אם כן היה מנוע מלעשות כן מסיבות שאין לו שליטה עליהם. כל אימת שבעל הרישיון מעתיק את מקום מגוריו בתוך אותו מחוז, עליו למסור הודעה על כך ,אישית או בכתב ,ליחידת המשטרה בה הינו חייב להתייצב בהתאם לתנאי רישיון זה. כל אימת שבעל הרישיון מעתיק את מקום מגוריו למחוז אחר ,עליו למסור הודעה על כך ,אישית או בכתב 48 ,שעות מראש .לבעל רישיון כנ"ל תיקבע יחידת משטרה שבה עליו להתייצב ,ואז יחולו עליו הוראות הסעיפים 8-5לתנאים אלה ,בכל אשר נוגע להתייצבותו באותה יחידה. בתוקף סמכויותיה של ועדת השחרורים ,על פי סעיף 28לפקודת בתי הסוהר )נוסח חדש( תשל"ה – ,1971יחד עם סעיף 49לחוק העונשין תשל"ז – ,1977החליטה הוועדה להעניק לאסיר נושא תעודה זו ,שפרטיו מפורטים לעיל 'רישיון להתהלך חופשי' ,בהתאם להוראות הסעיפים 35- 28לפקודת בתי הסוהר )נוסח חדש( תשל"ב – ,1971ובכפיפות לתנאים בהתאם לחוק כפי שפורטו בטופס זה. רישיון זה מקנה לאסיר את הזכות להתהלך חפשי במדינת ישראל או באותו חלק שנקבע ברישיון ,החל מיום שחרורו מבית הסוהר ועד תום תקופת מאסרו ,כמפורט להלן ,מלבד אם יופקע ו/או יבוטל רישיון זה בהתאם לחוק. התנאי הראשון קל ,אני לא עבריין .התנאי השני רק יעזור לי לנתק קשרים עם חברים שהכרתי בכלא ושהסכימו כבר להתחבר איתי – כאילו שהיו לי חברים אחרים להתחבר אליהם – הם לבטח יבינו שהמשך החברות שלנו עלול לסבך דברים סתם .אין לי כלום אישית עם איש מהם ואין לי מחויבות כלפיהם .יש לי דילמה לגבי רינה ,היא נתפסה פעם במכונית גנובה שגנב אחד החברים שלהם והורשעה בכך וקיבלה מאסר על תנאי. רינה בדקה את העניין עם ספרי החוק והודיעה שהתנאי אינו כולל אנשים מסוגה – מדובר באנשים הידועים לגנאי" ,קגון )במקור( גנבים ,פורצים ,מקבלי רכוש גנוב ודומיהם" ,והיא אינה ברשימה .זה הרגיע אותי. לא אמנה את כל התנאים ,הם נראים כולם הוגנים .גם כשמכניסים לתנאים תנאי נוסף, הרחקתי מעיר ילדותי ,תל אביב ,ראיתי בזה מתנה ,כך למדתי להכיר עוד מקומות 122 בארץ .גם אם עברתי מכלא אחד לכלא אחר ,אני אסיר בבית וטוב לי. רינה אהבה והאמינה ותמכה .היה לי יותר קשה לשכנע את הוריה שיסכימו שתעבור להתגורר איתי ,מאשר לשכנע את ועדת השחרורים לשחרר אותי. אמה של רינה ,גרציה פרנסקי ,גליה ,היא דור שמיני בארץ .היא נצר לעולים מחאלב שבסוריה .אבות אבותיה עלו ארצה לפני מאות שנים והם פזורים בכל הארץ .רינה דור תשיעי בארץ מצד אמה. אביה של רינה ,מרדכי פרנסקי ,מוטל' ,הוא ניצול שואה מפולין וכל משפחתו נספתה בשואה והוא עצמו נלחם לצד הצבא האדום נגד הגרמנים וכשקמה מדינת ישראל הוא עלה לארץ והתחתן עם גליה. בסופו של דבר הם הסכימו שרינה תעבור לגור איתי באופקים והיא התפטרה מעבודתה ועברה לגור איתי ,יחד עם הספר 'התמונה' .עבדתי כגזרן וכמחסנאי במפעל לייצור מוצרי הלבשה "ברק" ורינה התקבלה לעבוד כפקידה והימים נראו כמו ירח דבש. אופקים עיר מקסימה ושקטה עם צביון דתי ותחושה אלוהית מרחפת בכל פינה ,אפילו אירוע שקורה לי עם אחת השכנות ,אינו משנה את מחשבתי לחזור לגור פה באחד הימים. יצאנו בבוקר לעבודה וחזרנו בערב ,ואת כל הזמן הפנוי בילינו יחד. אסרו עלי לבקר במרכז הארץ .סיפרו שיש מידע מודיעיני שלפיו אני מסוכן לציבור. מידע שאין לו ולא כלום עם המציאות ,הקשר היחיד שלי הוא עם רינה ,מלבדה אין לי קשר עם איש ,גם לא עם משפחתי. שוטרים לא יודעים איך לאכול את ה'רישיון להלך חופשי' .הם הופכים אותו מצד לצד ואני מעוכב שעות רבות ,לחינם ,בבדיקות ובחקירות .עבורם בעל תעודה כזאת הוא בעל חזיבות ראשונה בכל טיפול. "אתה אסיר משוחרר וצריכים לבדוק" ,הם אומרים תמיד ומשחררים .פעם זה נמשך שעה ,פעם זה נמשך יותר ולפעמים גם לילה שלם. כל מה שרציתי זה לשים את העבר בצד ולהתחיל הכול מחדש .נזכרתי בלילות שבהם ישנתי לבד ,כשדמיינתי את רינה ישנה לצדי .עכשיו יש לי את זה ביד .אני רוצה לשמור על זה .זה עושה אותי מאושר .אולי אוכל למצוא לעצמי חלקה כמו המחנה ולהקים שם בית. אני מתחיל לחשוב על חתונה והדחיפה באה בצורת חבילת נופש במלון באילת ,מתנה מהעבודה .הגעתי לתחנת המשטרה כדי לדווח על כך ,אחרת אחשב למפר תנאי רישיון, ראיתי כאלה שהחזירו אותם לכלא להשלים את המאסר ,עקב הפרת תנאים פעוטים. "מה יש לך לעשות באילת?" שאלו במשטרה. "קיבלתי חבילת נופש מהעבודה" אמרתי. "נבדוק" אמרו .שבוע שלם הייתי במתח .למרות שזה לא כלא ,זה עדיין כלא פתוח, עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע. "תתייצב בתחנת המשטרה באילת כשתגיע לשם" אמרו לי אחרי כשבוע. קניתי טבעת עם יהלום קטן ,הייתי בטוח שרינה יודעת שסיפור השוד במנזר סנטה- קטרינה הוא המצאה ,ואין כלום עם הסיפורים על כתר משובץ יהלומים. בתחנת המשטרה באילת עיכבו אותנו ושאלו לכתובת המלון .שאלו אם יש איתי 123 חברים ,ואמרתי שרינה איתי ,גם היא מסרה פרטים .הם התנהגו כאילו באנו לתלוש כמה רחובות ממקומם ולקחת אותם איתנו כשנעזוב את העיר .לאחר שלוש שעות איפשרו לנו לצאת מהמשטרה ולהגיע למלון. חוסר אונים .יש דברים שאני רוצה לשכוח ולא מאפשרים לי ,ונראה כאילו שזה לא ייגמר לעולם. שעת ערב והמלון הומה אנשים ,ירדנו לארוחת ערב .הטבעת בכיס .לפני ארוחת הערב? אולי עדיף אחרי הארוחה? אם תסרב לפחות אהיה שבע. אני מצליח להתאפק ,ותוך כדי הארוחה שמי בוקע מהרמקולים ומבקשים ממני להגיע לדלפק הקבלה .מי יחפש אותי באילת? זה מזכיר לי את סיפור הבדואי שצץ משום מקום באמצע המדבר ופניו מועדות למקום שרק הוא רואה. "אמרת למישהו שאנחנו באילת?" רינה שאלה. "לא" אני עונה ואנחנו מגיעים לדלפק הקבלה .שני גברים מתקרבים כשהם שומעים את שמי .אני שואל בדלפק לסיבה שבגללה קראו לי. "משטרה" אומר אחד מהם ומציג תעודת שוטר .פקידי הקבלה והאורחים עומדים ומתבוננים ,מנסים להבין במה מדובר וגם אנחנו איתם ,מנסים להבין במה מדובר. "תן לי תעודת זהות" אומר לי אחד מהם. "מה קרה?" שאלתי ומסרתי לו את תעודת המסע )רשיון אסיר להתהלך חופשי( יחד עם תעודת הזהות. השוטר הפך את הרשיון לפה ולפה ,הוא לא הסתכל על תעודת הזהות .הוא קרא דברים שהוא בעצמו לא מבין. "תני לי תעודת זהות גם את" הוא ביקש מרינה והיא הוציאה את תעודת הזהות ומסרה לו. "יש לך עבר פלילי?" השוטר שאל את רינה ,והיא מסתכלת עליו ומתחילה לבכות, וכולם עומדים ומסתכלים. "אני יכול לדבר איתך בחדר שם?" אני אומר לשוטר ומצביע על דלת חדר ,צמוד לדלפק הקבלה. "תענו למה שאני שואל" הוא אומר בפנים קשוחות ורציניות. "בוא נדבר שם ,בבקשה" אני אומר ועושה את דרכי לחדר והם בעקבותיי .הוא כנראה חושב שאני הולך לספר לו משהו על פשע שהולך לקרות ממש מתחת לאף שלו ,ואני הולך לעזור לו לשבש זאת. "למה אתה עושה את כל זה בנוכחות אנשים?" אני שואל אותו. "אתה לא תגיד לי מה לעשות ואיך לחקור" הוא אומר לי "תעני לי עכשיו" הוא פונה לרינה "יש לך עבר פלילי?". "פעם נתפסתי ברכב גנוב שחברים שלי גנבו וקיבלתי מאסר על תנאי" היא אומרת לו ובוכה. "אני יכול לדעת למה אתם עושים את זה?" אני שואל. "אנחנו חוקרים שהכול בסדר" הוא עונה לי "תוציאו כל מה שיש לכם בכיסים ,ואנחנו צריכים לבדוק בחדר שלכם משהו". אני מוציא את הטבעת ומראה אותה לשוטרים ,ורינה רואה .הלכה ההפתעה .ארבעתנו 124 עולים במעלית לחדר. "מה קרה?" רינה שואלת אותי בלחש. "אל תתלחשו עד שנסיים את החקירה" אומר אחד השוטרים. לחקור? חקירה? מה הפעם? אסור לי לבוא לאילת .תמיד קורה פה משהו. רינה פותחת את דלת החדר ,ואחד השוטרים פונה למגירות ומחפש ועובר משם לארונות .הוא לא שואל אותנו ומתנהג כאילו שהחדר שלו והחפצים הם שלו והוא מוודא שהכול בסדר עם החפצים שלו ,וכאילו אנחנו לא שם בכלל ,וכאילו הוא לא צריך לשאול אותנו אם אנחנו מרשים לו לערוך חיפוש .זה נראה לו טבעי. אני מעדיף לשתוק ולעבור את זה ,מאשר להעיר ולגרום להם לחשוב שאני באמת מסתיר משהו .אני לא מעורב בשום דבר שיכול לסבך אותי ,ובטוח שרינה מבינה וזה מה שחשוב לי. "אתה אסיר משוחרר ואנחנו חייבים לבדוק" אומר לי השוטר ומחזיר לנו את התעודות והם מסתלקים מהחדר. "אני מצטער שאת עוברת איתי דברים כאלה" אני אומר לרינה. "אתה לא אשם" היא אומרת "אולי הם פה בגללי ,גם אני עבריינית .חוץ מזה ,הבטחת לי שאתה שם את העבר בצד". "הכול בצד" אני עונה .בטוח בדבריי. "התסכימי להינשא לי?" אני שואל וצוחק בקול ומוציא את הטבעת מהכיס ומגיש לה אותה ,והיא מסתכלת ומתחילה לבכות ומנשקת ומחבקת והטבעת נראית לי פתאום גדולה ויפה יותר. "יש לך חצי שנה להוכיח לי שאתה באמת רוצה את זה ,ואז נוכל לדבר על עתיד משותף" היא אומרת. "בכל זאת ,קחי את הטבעת" אני אומר לה "אני לא אקנה עוד אחת עוד חצי שנה". "רוצה לבוא לסרט?" היא שואלת אותי. "איזה סרט?" "יש פה מודעה של סרט חדש' ,אקספרס של חצות'". עלילת הסרט מבוססת על סיפור אמיתי של צעיר אמריקאי שנוסע לטורקיה ומבריח סמים ונעצר בנמל התעופה .הוא נשפט לארבע שנות מאסר שבמהלכן הוא מנסה לברוח ומגיע לשלושים שנות מאסר ועובר דברים מחרידים ורוצח סוהר שמתעלל בו ובורח מהכלא וחוזר לארצות הברית .הצעיר ההוא כתב ספר המתאר את סיפורו האישי, והסרט בוים על פיו. הנופש באילת הסתיים במפח נפש ,אותם שוטרים בדקו אותנו גם במסעדה .זה הזכיר לי את הבריכה בצהלה .כדאי לצאת מאילת ,מהר. 125 מעגלים לא נסגרים "אני רוצה לראות את האחים שלי ולא מאפשרים לי" אני מספר לרינה לאחר שאני בקבל תשובה ברוח זו מתחנת המשטרה. "למה?" היא שואלת. "טוענים שהאחים שלי עם עבר פלילי ואנחנו עלולים לתכנן דברים יחד" אני עונה. "ההורים שלך רוצים לבוא לבקר" רינה אומרת לי. "פצעים ישנים" אני אומר לה "עדיין כואב וקשה עם זה". "אתה צריך לשכוח" היא אומרת ומלטפת "אתה לא יכול לחיות בצל של זה לנצח". "אני רוצה לשכוח מהכול ולהתחיל מחדש" אני אומר. "אתה חייב לשכוח" היא אומרת. "איך אפשר?" אני שואל אותה "גם אם אני ארצה לשכוח ,יבואו אחרים וינפנפו בזה. הדוגמה הכי טובה היא מה שקרה באילת .כשאני מנסה לשכוח ,באים ואומרים לי שזה כבר רשום ואי אפשר לשכוח". "שכח הכול ותתחיל מחדש .ישכחו מזה כשייראו שאתה בסדר" היא אומרת. "אני בן עשרים ושלוש ורק עכשיו אני מתחיל את החיים .היו לי מחשבות לנקום באבי. האחים שלי סבלו גם הם" אני אומר לה "אין לי שקט נפשי וזה חזק ממני .אני שמח שאני יכול להחזיק את עצמי .אני שמח שאני רחוק מהם". "אתה יכול לכתוב את זה" היא אומרת ומחייכת. "הכול כתוב" אני עונה ומוציא דפים מהמגירה" ,זה יעשה אותי אבא טוב לילדים שלנו". "איך לא ראיתי את זה עד עכשיו?" רינה שואלת ומתבוננת בדפים. "עד לרגע שהשתחררתי ,התביישתי .אני מחביא את הדפים האלה" אני מודה ומניח את הדפים על השולחן ,ורינה לוקחת את הערימה ומתחילה לקרוא .אני מתבונן בה ושוקע במחשבות. הם אשמים בדברים שעברתי .אני לא פושע ולא עבריין ,אני הקורבן .דברים שעברתי בילדות נרשמו ונחקקו ויצרו לי תדמית לא נכונה וזה ילווה אותי כל חיי .הכול התחיל כשלא היתה לי שליטה ודברים נרשמו ביד אחרת ,פעם בדמות כוויה ופעם בדמות צלקת ופעם כרישום פלילי .כל הרישומים מולי .גם אם ארצה למחוק אותם ,לא אוכל. גם אם אחשוב שהצלחתי ואין סימנים שנראים ,יקומו אחרים וינפנפו ויטיחו אותם בפניי. "אפשר להסיר את הכתמים האלה?" אני שואל "אני רוצה בזה יותר מכולם". "תן לקרוא בשקט" היא אומרת ושוקעת בעולם שלי. פעמים רבות דיברו במשפחה על דברים שהאחים עברו עם אבינו .אלה שמכירים אותי אומרים" ,היה יוצא ממך משהו אם היית עושה משהו עם עצמך ,במקום להגיע לכלא", 126 ואני הסכמתי בפה מלא וסיפרתי שהדברים לא היו תלויים בי ולא היתה לי שליטה בהם. "אתה צריך לשים את כל העבר מאחור ולהסתכל קדימה .שום מכשול לא יכול לעצור אותך מללכת בדרך שבה אתה רוצה" רינה אמרה. " ההורים שלי כלולים בעבר הזה ושם מקומם" אני עונה לה" ,אני לא זקוק לאיש כדי להצליח". "תעשה את זה בשבילי?" רינה שואלת" ,הם רוצים לבוא לבקר בשבת .זה יעזור לך לסגור את המעגל הזה". אני מתרצה ומזמין את הוריי לארוחת צהריים בשבת .הם זרים לי ,אני לא מכיר אותם. אם לא הייתי דומה לאבי ,לא הייתי מאמין שהוא אבא שלי בכלל .רחל אחותי בת תשע ואני לא מכיר אותה. אמי ,היא לבטח אמי .למרות שלא היא שגידלה אותי ,היא ילדה אותי .כבר בגיל הינקות הייתי יותר בידיים של דודות ושל בנות משפחה אחרות ,ועזבתי את הבית הרבה לפני שדעתי התיישבה ,ואני בקשר עם אותן דודות יותר מאשר עם אמי. בארוחה כולם שתקו .האווירה מנוכרת וזרה ולא טבעית ,זר יחשוב שזו לא משפחה שיושבת לאכול יחד ארוחה .בסיום הארוחה אני יצאתי למרפסת ואבי הצטרף אליי. רינה ואמי פינו את השולחן ושטפו כלים במטבח. "ציפיתי שיהיו לי ילדים אחרים" אבי אמר ונשמעה תרעומת בקולו ואני התבוננתי בו ושתקתי ,הצטערתי שלא התנדבתי להדיח כלים ולהתרחק מהמעמד המביך .אסור לי לאבד את השליטה בעצמי. "מי רוצה קפה?" שאלה אמי. "אני מקווה בשבילך שלא תגיע יותר לכלא" הוא המשיך וזה הוציא אותי מדעתי ,לא יכולתי להימנע מלהביט בו ולהגיב. "אתה גרמת לנו להיות מה שאנחנו" אמרתי ונעמדתי מולו "אתה גרמת לנו לחיות ברחוב ולהגיע לבית הסוהר .אתה היית צריך ללכת לכלא על דברים שעשית לנו .ישבו איתי אנשים כמוך בכלא". הרגשתי יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד לו .אין יום שעבר עלי בלי שהמחשבות האלה עברו בראשי. אבי נעמד על רגליו והביט בי בכעס ,ורינה ואמי שומעות שהרמתי את הקול שלי והן הכניסו את רחל לחדר והגיעו ,מנסות להרגיע ולהשתיק אותי. "אני רגוע" אומרתי להן "יש דברים שאני חייב להגיד .אני חייב להגיב כשמעליבים אותי ופוגעים בי". "תן לי סטירה או אגרוף" אמרתי לאבי "תרים עליי יד". הוא נעמד והסתכל ולא הגיב .הייתי בטוח שאגיב אם יפעל באלימות שבה הוא רגיל. הוא עמד והסתכל ולא מוציא מילה. "אתה האבא שלנו" אמרתי והסתכל לתוך עיניו "התפקיד שלך היה להגן עלינו ולגדל אותנו לדרך טובה ,ואתה פגעת בנו במקום להגן .זה אתה שזרקת אותנו לרחוב ,ואתה לא יכול לצפות לתוצאה אחרת כשאתה דן אותנו לחיים האלה". אש פרצה לי מהעיניים .הרגשתי שאני עומד לסגור חשבון שהיה פתוח שנים רבות. כאילו יד נסתרת עצרה אותי מלתקוף אותו ולהשאיר לו סימן על הגוף .רק סימן אחד, 127 שיזכיר לו בכל פעם שיביט בו. רינה התיישבה וחיבקה אותי וניסתה להרגיע .אבי התיישב ופרץ בבכי והבכי הפך ליבבה. "תראה מה אתה עושה" אמרה אימי ,גם היא בבכי ,והתיישבה לידו והוסיפה "אתה צריך לשכוח את זה". "למה לא בכית ככה אז ,ולא מנעת ממנו לעשות את הדברים שעשה לנו מול הפרצוף שלך?" שואל אותה בכעס. רינה הביאה מים מהמטבח ואמי המשיכה לבכות. "אני לא עצבני ,אני רגוע" אמרתי "נמאס לי לספוג את הפגיעות והעלבונות שלו". התיישבתי והסתכלתי עליו והוא הסיר את עיניו ממני ואז מביט בי שוב .הוא נרגע מהבכי ושלח יד אל ידי ונדרכתי כולי. "זאת התרבות שגדלנו עליה" הוא אמר לי "זה החינוך שאני בעצמי קיבלתי" הוא המשיך והראה לי את גב כף ידו .כתם דהוי של כוויה ישנה .אותה כוויה שמסומנת על כפות הידיים שלי ושל האחים שלי ,ממש באותו מקום. אימי בכתה ורינה בכתה ורחל בכתה .זה היה חזק ממני וגם אני הצטרפתי לבכי ונכנסתי לחדר. התסריט השתנה .כשאמרתי את הדברים חשבתי על הגרוע מכול .תמיד חיכיתי לפעם הבאה שיפגע בי .אני לא מתבייש להגיד שבצעירותי חשבתי לרצוח אותו. "בואו נרד לטיול בגינה" רינה אמרה. פעמים רבות נתקלתי בכאלה שסיפרו לי שעברו את אותם הדברים בילדותם וראיתי את אותן כוויות .אבל האמת היא שלא הייתי צריך להרחיק כדי לראות כוויות וסימנים על גופם של אחרים ,האחים שלי עברו את אותם הדברים .כל תרבות הביאה צורת חינוך מסוימת. המשפחה שלנו היא המשפחה לכל החיים והדברים שעברתי בה רק חיזקו אותי יותר. צריך רק לשנות את החינוך. ידעתי שייקח זמן לשכנע אחרים שהדרך שאני הולך בה היא דרך הישר ,הייתי בטוח שבסוף יבינו שהדברים שקרו בצעירותי התרחשו בגלל נסיבות שלא היתה לי שליטה עליהן. השוטרים באופקים כבר יודעים מי אני .זה מקום קטן ,כולם מכירים את כולם .אין לי מה להסתיר .פעמים רבות שואלים אותי בתחנת המשטרה על מעורבותי בשוד בסנטה- קטרינה ,ואני אומר שכבר נשפטתי על כך ,אבל השוטרים עוברים כולם מולי ובוחנים אותי ,ואני לומד שיש לי עוד תואר ,נוסף לתארים שכבר רכשתי לי" .אתה 'פרצוף מוכר'" ,הם אומרים לי. הייתי נשאר לגור באופקים גם לאחר סיום תקופת התנאים של ה"רשיון אסיר להתהלך חופשי" ,אבל ,אופקים קטנה ואפשרויות הקידום מוגבלות. 128 חזרה לתל אביב עברנו להתגורר בתל אביב .שכרנו דירת גג ברחוב הרצל ,בין פלורנטין לעמק יזרעאל. זה אזור מסחרי והסביבה רועשת במשך היום ,אבל המחירים שם זולים וצריכים להתחיל ממשהו .חוץ מזה ,עבדנו במשך היום ,הרעשים והתנועה והצפיפות לא הטרידו אותנו .בשעות הערב המקום שקט ורגוע. אין עוד 'רישיון להלך חופשי' ,אבל הסטטוס במרשם הפלילי הוא 'אסיר משוחרר' .זה לא היה מטריד אותי אם זה היה נשאר רישום עלום .עבדתי ועשיתי הכול כדי להצליח. עשיתי זאת עבורי ,מצאתי אתגר ב"להראות שהתדמית שהדביקו לי מטעה". למזלי ,לא הייתי צריך להשקיע הרבה כסף .מפעל ההלבשה שבו עבדתי באופקים סיפק לי סחורה באשראי הוגן ,קניתי מהם מוצרי הלבשה ומכרתי לחנויות במרכז הארץ .קיבלתי אישורים מרשויות והקמתי דוכנים למכירת בגדים בשווקים "רמלה- לוד" ו"שוק הבדואים" בבאר שבע .רינה נהגה פעמים רבות לשווקים באמצע הלילה, ועזרה לי בהקמת דוכנים למכירה ,שיהיו מוכנים ללקוחות שמגיעים לקניות בבוקר .היי בשלילת רישיון לחמש שנים מיום השחרור .רינה עזרה והסיעה אותי בלילות ,וחזרה בבוקר לעבודה כפקידה במשרד עורכי דין .זה הביא אותי לחשוב לקחת שותף עם רשיון נהיגה .דבר שעלה לי ביוקר ,לא בכסף .מצאתי את עצמי בקונפליקט אם להרוג את השותף הזה ,או לברוח למקום אחר. סרט חדש יצא לבתי הקולנוע' ,חתום לכל החיים' .סרט על אסיר משוחרר שמנסה לשקם את חייו ונכשל .השחקנים ,ארנון צדוק ועפרה ויינגרטן שיחקו יפה את התפקידים ,ונראה כאילו הם עוברים באמת את ההתרחשויות .זה הזכיר לי את החזרות שעשינו בהצגה 'פייר פטלן' בכלא ,וזה גם הזכיר לי את ההטרדות שאני עצמי עובר. אני מכיר אישית את התסריטאי של הסרט ,ערן פרייס ,הוא ביים את 'פייר קטלן' בכלא תל-מונד ,ואני עצמי שיחקתי בה .כבר אז ידעתי שיצליח כבמאי. "תציעי לי נישואין כשתחשבי שאני מתאים מספיק?" שאלתי את רינה. "בתנאי שאני עונה לכל הטלפונים בבית" היא אומרת לי. רינה לא פוחדת שנשים אחרות יתקשרו ,היא רוצה לצנזר שיחות של חברים מהעבר ולמנוע ממני לדבר איתם .היא יודעת שאני עוזר לרבים מהם ומוצא להם מקומות עבודה ,ואף נותן להם קצת כסף שיסתדרו בימים הראשונים לאחר שחרורם ,אני מבין את המצוקה שלהם .לאיש לא אכפת מהם וקשה לי לחשוב על כך שהם עלולים לעשות שטויות ולחזור לכלא ,רק משום שאין מי שיקלוט אותם ויעזור להם .אני בטוח שהצלחתי לעזור לרבים מהם. "תסכימי לקחת על עצמך לעזור למי שיפנה אלי לעזרה?" שאלתי. "כשנהיה עשירים נפתח הוסטל" היא הבטיחה. 129 "זה לא רק כאלה שמשוחררים" אמרתי "הרבה צריכים עזרה .לפעמים העזרה הזאת היא רק מילה .את זוכרת כשנפגשנו?" שאלתי והיא הנהנה בראש וחייכה. "את נטעת בי תקווה כשהסכמת לדבר איתי .זה גרם לי להרגיש שמקשיבים לי כשכולם הפנו לי גב" אמרתי "כל מי שהסכים לדבר איתי עד שהכרתי אותך ,עשה זאת מכורח המציאות ,בגלל שהיה שם כשאני עברתי .אם זה חברים בכלא ,חלקנו יחד חדר ואי אפשר להתעלם זה מזה ,והסוהרים אותו הדבר ,הם עובדים שם והם חייבים לדבר איתי .את ישבת איתי מרצונך". "התשובה שלי היא כן" היא אמרה. "מה 'כן'?" שאלתי "תעזרי לאחרים במקומי?" "כן ,אני אתחתן איתך .וכן ,אני אעזור לאחרים" היא אמרה והמשיכה "אני אוהבת אותך יותר מאשר את עצמי ואני פוחדת להתעורר לעולם שאתה לא נמצא בו". "העולם תפל בלעדייך" אמרתי .זה מה שהרגשתי. החתונה לא שינתה כלום ,פרט למצב המשפחתי בתעודת הזהות .אנחנו כבר גרים יחד כשנה ואנחנו חיים בשגרה נעימה .למראית עין הולך לנו קלף בחיים ,בעצם ,לא למראית עין ,אנחנו עובדים ומסתדרים ומבלים ומטיילים ונהנים ומתקדמים ולא מפריע לי ששוטרים באים לבקר אותי לעיתים קרובות .אבל בכל זאת יש בעיה ,בכל חודש כשרינה מקבלת מחזור היא יושבת ובוכה ,ואני יושב לידה ומרגיע אותה. "אני מבטיח לך שנלמד איך לעשות את זה נכון" אני אומר לה והיא צוחקת. היא כבר היתה בהיריון לפני חמש שנים ,עוד כשהייתי בכלא ,והיא עברה הפלה .גם אם זה לא ממני ,היא היתה בהיריון ,אצלה הכול בסדר. עברנו בדיקות של זרע וביציות ,כל הבדיקות יוצאות תקינות ,הרופא מתפלא שאנחנו לא מצליחים ומבטל כל אפשרות להתערבות חיצונית .הוא מנחה אותנו להתייחס לימי הביוץ ולתקופות המחזור והסקס מתחיל להתנהל לפי יומן .אני בטוח שזה יסתדר .יחי המדע. שלילת רישיון נהיגה לחמש שנים מיום השחרור .זה מה שכתב השופט בגזר הדין כששפט אותי לחמש שנות מאסר .אני לא יכול להוציא רישיון נהיגה בשלוש השנים הבאות .רינה מציעה לפנות בבקשה לחנינה לנשיא המדינה ,ואני קובע עם עורך דין מירושלים כדי שיטפל בזה .יום הפגישה מגיע. "תסיעי אותי לירושלים מחר?" שאלתי את רינה. "יש פגישה חשובה מחר במשרד" היא עונה לי "אולי תתקשר ותדחה את זה ליום אחר?" "אני אסע באוטובוס" אמרתי "כבר דחיתי פגישה אחת איתו ,ובקצב הזה יעברו חמש שנים לפני שאתחיל לטפל בזה". 130 רכבת הרים מסוכנת אני בן .25זאת הפעם הראשונה שאני נוסע ברכבת .נוף מהפנט. איחרתי לפגישה והתקשרתי לעורך הדין והוא אמר שאין לו זמן לחכות והציע לי להגיע אחר הצהריים למשרדו .אמרתי שאשקול זאת ואודיע לו. אין לי מה לעשות בירושלים עד אחר הצהריים .בדרך לתחנה המרכזית פגשתי את רמי ,אותו רמי שרגלו נחתכה כשנפל מהאסלה בשירותים בכלא תל-מונד .ישבנו לשתות קפה ולדבר בתחנה המרכזית .סיפרתי לו על הדברים שעברתי מאז פגישתנו האחרונה ,עברו שבע שנים מאז .הוא סיפר שהתחתן ואני סיפרתי שהתחתנתי ,סיפרתי לו שאני שותף עם דני ב .בשיווק בגדי ילדים )גם הוא הכיר אותו מהכלא( ,הוא הציע לי להתרחק מדני .הוא סיפר לי ששמע על כך שדני מעורב בעסקי סמים .זה נשמע לי מוזר. "איחרתי לפגישה עם עורך דין ואני צריך לחזור לתל אביב" אמרתי"אני מקווה שאתה לא עושה שטויות". "מה פתאום" הוא ענה "אני עובד ואשתי עובדת ואנחנו מתפרנסים טוב". "אתה בא איתי לתל אביב באוטובוס" שאלתי "אחלה נוף בדרך". "קבעתי פה עם חברים והם צריכים להגיע .אני צריך לקבל רכב ולהעביר אותו לתל אביב" הוא אמר. "אני יכול להצטרף אליך?" שאלתי. "בטח" הוא ענה "עוד מעט יגיעו חברים ונצא לדרך". המשכנו לשבת ולדבר וניסיתי לשמוע עוד דברים בקשר לשמוע על דני ועל כך שהוא עוסק בסחר בסמים ,דבר שנראה לי לא הגיוני .רמי אמר שזאת השמועה שהוא שמע. חברים של רמי הגיעו והוא הלך ודיבר איתם .כשסיימו את השיחה ,הם הלכו ורמי אמר לי לצאת איתו לחניה .בדרך הוא סיפר לי שקיבל מפתחות לרכב שהוא צריך להעביר לתל-אביב .ביציאה מירושלים רמי עצר לשתי טרמפיסטיות .כשהגענו לשער הגיא, ניידת משטרה התקרבה ונצמדה אלינו ,השוטר סימן לרמי לעצור בצד ורמי הגביר את המהירות וניסה לברוח. "למה אתה לא עוצר?" אני שואל אותו. "הרכב הזה לא חוקי" הוא ענה לי "אני רק צריך להעביר אותו לתל אביב". "תן לי לרדת מהרכב" אמרתי בבהלה "למה לא אמרת לי מראש?". רמי הסתובב לכיוון בית-שמש ואיבד שליטה על הרכב ושוטרים קפצו מהניידת באקדחים שלופים ורצו לכיוון שלנו .יצאתי מהרכב עם ידיים למעלה. "אל תירה" אמרתי לשוטר "אני רק טרמפיסט". גם הטרמפיסטיות סיפרו שהן רק חיפשו הסעה לתל אביב ,השוטר הזעיק תגבורת 131 ועצרו את כולנו ,שמו לנו אזיקים על הידיים ונלקחנו לתחנת המשטרה בבית שמש. "ספר להם את האמת" אמרתי לרמי בדרך. הפרידים בין רמי לביני והוכנסתי לתא המעצר והמחשבות ניקרו בי .מה היה ברכב? אולי הוא שותף לעסקת סמים? למה אני צריך לעבור את זה? חוקר הוציא אותי מחדר המעצר ונלקחתי לחקירה וסיפרתי את האמת .גם רמי אישר בעדות שלקח אותי כטרמפיסט ואמר את אותם דברים. הרגישתי כאילו אני נופל מהר גבוה והכול מידרדר יחד איתי .כאילו מפולת של אבנים שאין לי שליטה עליה מדרדרת אותי למטה ,והאבנים מכסות אותי. נעצר על לא עוול בכפי ,עצם המעצר הוא כבר עונש עבורי .הדברים שעברתי במעצר חיזקו לי את ההרגשה ש'צדק' הוא רק מושג. שנתיים לא הסתבכתי בפלילים ,ואם נעצרתי כחשוד ,זה לא בגלל שהיו ראיות להאשים אותי ,זה קרה רק בגלל היותי אני. מה תחשוב רינה? "אתה מואשם בהתפרצות ובגניבת כסף" אמר לי השוטר. "איזו התפרצות?" שאלתי. "יש לנו עדים שראו אותך והם יזהו אותך בוודאות" הוא אמר וסיפר שאנשים נתקלו בפורצים וראו אותם וזה שימח אותי. "אף אחד לא יכול להצביע עלי .לא הייתי איפה שאתה אומר ואני לא יודע על מה אתה מדבר .אין אצלי כסף של אחרים .חיפשו עלינו כשעצרו אותנו ,ולא היה לנו כלום מלבד סכום קטן של כסף שלנו .אתה יכול לבדוק את זה" אמרתי. סיפרתי לחוקר את הדברים כפי שקרו במשך היום ,מהרגע שהגעתי לירושלים ואיחרתי לפגישה עם עורך הדין .סיפר לו שפגשתי את רמי ושרמי פגש חברים שלו והם שנתנו לו את הרכב. "אני רק טרמפיסט" אמרתי לו "אני בטוח שרמי יספר לכם את האמת". "גם הוא מספר אותו דבר" אמר החוקר "אבל הוא לא מוכן לספר לנו מי האנשים האלה". "זאת האמת" אמרתי. "אתה מוכן לעמוד למסדר זיהוי?" החוקר שאל אותי. "בוודאי" עניתי "אני בטוח שאיש לא יוכל להצביע עלי ולהגיד שעשיתי משהו". "מחר נערוך מסדר זיהוי" הודיע לי החוקר. איפשרו לי להתקשר לרינה וסיפרתי לה מה קרה ,היא אמרה שתגיע למחרת לבית המשפט בירושלים. בבוקר נלקחנו לבית המשפט ורינה כבר הייתה שם עם עורך הדין ,אותו עורך דין שאיתו קבעתי להיפגש .השוטרים ביקשו לעצור אותנו ל 3 -ימים לצורך מסדר זיהוי ולחקירה .לא התנגדתי לזה ,אני בטוח שלא הייתי מעורב בכלום .אין לי ממה לחשוש, וגם עורך הדין יכול לספר שקבעתי איתו. בשעות הערב הוציאו אותי מהמעצר לחקירה וראיתי את רמי יושב בחדר החקירות. "ספר להם את האמת" ביקשתי "למה אתה גורם לי להסתבך סתם?". " ,"I'm sorryהוא אמר לי באנגלית. 132 "דבר בעברית" אמר לו החוקר והוציא אותו מהחדר .החוקר מיהר למלא דוח פעולה, בו הוא כתב שרמי דיבר איתי בשפה לא ברורה והוא הפריד בינינו. שוב שמי הוזכר בעיתונים" .הכנופייה מתל אביב חשודה בפריצה בירושלים" ,נכתב ליד שמי וקראתי את הכתבות ובכיתי. שלושת הימים עברו ללא מסדר זיהוי וללא חקירה ,ועורך הדין אמר שהתיאור שמסרו אינו מתאים לתיאור שלי – ויותר מזה ,התיאור שמסרו תואם לתיאור שאני מסרתי במשטרה לגבי הזהות של אלה שנתנו לרמי את הרכב. כשמסתיימים שלושת ימי המעצר הייתי בטוח שישחררו אותי .נלקחתי שוב לבית משפט ,לשמחתי ,השופט החליט לשחרר אותי בתנאים מגבילים עד לסיום החקירה. בנוסף לכך התחייבתי להתייצב בתחנת המשטרה לחקירה כשיזמנו אותי ולהתייצב בבית המשפט אם אדרש .אבל מסתבר שהשמחה היתה מוקדמת מדי ,בפרקליטות המדינה הצביעו על העבר הפלילי שלי וציינו "החשוד נעצר בעבר בקשר לפרשיות פשע חמורות" .ביקשו להשאיר אותי במעצר עד לערעור שיגישו והשופט אישר זאת. פרשת סנטה-קטרינה עברה לי בראש כשהוזכרו "פשעים חמורים" .נזכרתי ששילמתי מחיר כבד בגלל טעויות של אחרים ,ושוב אותה פרשה שבה ועולה וכולם זוכרים את הכותרות ,אך איש לא יודע בוודאות מה קרה שם ,וגם אני לא יודע. כעבור כמה ימים הגישו לבית המשפט המחוזי כתב אישום והואשמתי בפריצה. במקביל ,ביקשו לעצור אותי עד תום ההליכים המשפטיים ,תוך שמצביעים על העבר הפלילי שלי וטוענים שדי בעבר הזה כדי להצביע על מסוכנותי. בית המשפט המחוזי האמין לטענות שלי והחליט לשחרר אותי באותם תנאים וערבויות שקבע בית משפט השלום ,אבל שוב השמחה מוקדמת ,פרקליטות המדינה נחפזה להודיע לשופט שאני 'כריש' ,ביקשו להשאיר אותי במעצר עד לערעור על שחרורי. בסופו של דבר ,בית המשפט המחוזי השאיר אותי במעצר. בערעור לבית המשפט העליון שמו דגש על העבר הפלילי שלי והצביעים על כך שאני מהווה סכנה לציבור אם אשוחרר .טענתי שאין זה סביר שמענישים אותי בטרם נקבע אם אני אשם או לא .העבירה עצמה אינה מצדיקה מעצר ,ובעיקר ,אם אשב במעצר ובית משפט ימצא אותי זכאי בסופו של דבר ,יצא שנענשתי על לא עוול בכפי. הערעור נקבע לדיון בפני כבוד השופט ברק בבית המשפט העליון .בטענות הערעור נכתב שעברתי עבירות חמורות בעבר ,והשופט החליט לעצור אותי עד תום ההליכים המשפטיים ,תוך שהוא מבסס את ההצדקה למעצר על עברי הפלילי ועל המסוכנות שבשחרורי ,והוא שם דגש על אותו דוח פעולה שמילא החוקר ושבו רמי דיבר באנגלית ואמר "אני מצטער" .כולם היו בדעה שרמי רצה להודות בכך שביצע את הפריצה וגם אני באותה דעה ,אבל אין לי קשר לזה. "מתי יפסיקו להגדיר אותי כאסיר משוחרר?" שאלתי את השופט ברק ,בתחושה שהרישומים מהעבר גוברים על כל טיעון שלי "תמיד תוגדר אסיר משוחרר ,כל עוד אתה משוחרר" הוא ענה לי. "שנתיים עברו מיום ששוחררתי .לא ביצעתי שום עבירה וגם לא הואשמתי בביצוע עבירה" אמרתי. "כל עוד תהיה משוחרר תוגדר כאסיר משוחרר" חזר השופט ברק על דבריו והמשיך 133 "עכשיו אתה עצור". בית המשפט קורא לזה "מעצר עד תום ההליכים המשפטיים" ,ואני רואה זאת כעונש שמוטל עלי כשאני חף מפשע וזה נראה לעין .עוד בטרם נשמעו טענותיי אני נענש .לפני שבודקים אם אני באמת אשם .די בכך שהזכירו שאני אחד מנאשמי פרשת סנטה- קטרינה ,זה קלף טוב. רינה האמינה שאני לא שותף לפריצה ושאין לי שום קשר לפעילות פלילית ,היא ידעה שהתרחקתי לחלוטין מאנשים שעוסקים בפלילי. לא צריך את זה .לא חסר לי כלום ,עבדתי והתפרנסתי וחייתי בכבוד. עברו כשנתיים מאז שחרורי מהמאסר ,והימים האלה במעצר גרמו לי לחשוב שכלום לא השתנה – המראות אותם מראות ,האנשים אותם אנשים .יצחק דרורי )הראש( ואורי סופר היו בבית המעצר .הם היו עצורים על התפרצות לבנק וגניבת תוכן הכספות ,גם בפעם שעברה היו שפוטים על התפרצות לכספת. הייתה לי הרגשה שאני קם בבוקר בלי לדעת איך ימשיך היום ,כל יום מביא איתו דברים חדשים שגרמו לי לחשוב שאוטוטו השמים נופלים .כבר בשניות הראשונות אחרי שהשופט החליט לעצור אותי עד תום ההליכים המשפטיים ,עלתה לי תמונה רעה, המקום שאני אמור להגיע אליו כבר היום .עוד שעתיים ,ליתר דיוק. 134 בית המעצר רמלה כמו רבים אחרים ,גם אני קראתי בעיתונים על מעלליו של רוני ניצן ,בהיותו מנהל בית המעצר שבכלא רמלה .נכתב שם שבית המשפט קבע שהוא פעל שלא כחוק כלפי עצורים וניצל את סמכויותיו ,שמו נודע כמי שמזיק ומרע לעצורים שעברו תחת ידו. הוא הניף דגל של 'מלחמה בעולם הפשע בישראל' ,הפעיל ענישה קשה כלפי עצורים שהיו כפופים למרותו ואף הנהיג בדיקות חוקן תכופות. עברתי בכמה בתי כלא בארץ .היתה בהם צפיפות קשה – אנשים ישנו על מזרנים שהונחו על הרצפה – ובשירות בתי הסוהר החליטו להקים מתקני כליאה נוספים להקלת הצפיפות .פרויקט ההקמה של אחד מבתי הכלא האלה הוטל על רוני ניצן .לשם כך ,הוא הכין דוח שעל פיו יוקם מתקן בית המעצר החדש .עוד בטרם נבנה בית המעצר הוא ערך רשימה של האנשים שהוא רוצה שיועברו מבתי כלא אחרים למתקן החדש. עם השלמת הבנייה הוא מונה למנהל ,וכבר בימים הראשונים קיבל למשמרת את כל האסירים המוכרים כבעייתיים ,מכל בתי הסוהר בארץ. בעיתונים התפרסמו כתבות שלפיהן חרט רוני ניצן על דגלו מלחמה בעולם הפשע בישראל ,ובדרכו לעשות זאת הוא חצה קווים ,פגע באנשים בגופם ועבר בעצמו על החוק ,הנחיל דרך של אלימות והתנהג כעבריין .כל מי שהגיע לבית המעצר ,נפל קורבן להתעללויות קשות והכול התפרסם. הכרתי אישית את רוני ניצן ,סבלתי רבות מנחת ידו כשברחתי מהכלא .הוא לקח זאת אישית ונקם בי בגלוי והיכה אותי לאחר הבריחה ,באלימות שגרמה לי להיות משותק בכל חלקי גופי לחודש .באחת הפעמים הוא גם ביטל לי חופשה .בימי המעצר בירושלים ,הגיעו עצורים אחדים מבית המעצר ברמלה לבית המשפט בירושלים ,וכולם דיווחו על התעללויות קשות בעצורים. לבית המעצר ברמלה הגעתי כעצור ,עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדי .בית המעצר ברמלה נבנה במטרה לאכלס עצורים שמשפטם מתנהל בזמן שהם שוהים במעצר, כאשר בית המשפט גוזר עליהם מאסר בפועל ,הם מועברים לכלא אחר לריצוי עונשם. ידוע לי שרבים הודו בבית המשפט בעבירות שלא ביצעו ,רק בגלל שהם יודעים שברגע שיורשעו הם יישפטו לתקופת מאסר ויועברו לכלא אחר .קראתי את הדברים בעיתונים והתעניינתי ,וכמו כן קראתי שהוקמה ועדת חקירה בראשותו של השופט בדימוס ד"ר מקס קנת. הכרתי אישיתי גם את רוב העצורים שהתלוננו נגדו .ידעתי שהכול נכון וידעתי שניתנו נגדו פסקי דין בבתי המשפט ,וגם בית המשפט העליון ,שקבעו שפעל שלא כדין. לדעתי ,זה היה רק עניין של זמן עד שיבינו שיש להעבירו מתפקידו .בינתיים הוא נשאר בתפקידו והעביר את כל אלה שהתלוננו נגדו לאגף 'הרקפת' המפורסם והמשיך להתעלל בהם. 135 ידעתי שהוא המנהל בבית המעצר שאני צריך להגיע אליו ,ידעתי שצפויים לי ימים קשים ,אבל זה לא בידי .אין לי מה לעשות חוץ מלברוח ואני לא אעשה זאת ,זה רק יסבך אותי יותר .אני חייב להיות סבלני ולהאמין שבית המשפט ישתכנע שלא ביצעתי שום עבירה ,ושזה יעבור מהר ואוכל לחזור לשגרת חיי. ה"פוסטה" עברה את שער הכלא והתקדמה לכניסה לבית המעצר ורוני ניצן עמד בכניסה לחדר ההמתנה והסתכל על "החדשים שהגיעו" .הוא עשה זאת בקביעות ,הוא היה מקבל כל עצור חדש באופן אישי ובכולם הוחדר פחד כבר מהרגע הראשון. כשירדתי מהפוסטה ,כבול באזיקים ,הוא התקרב לעברי. "חזרת לכלא" אמר והיסף בקול מתגרה "רוצה לברוח מפה?". העדפתי לא להגיב על דבריו. "בית המעצר רמלה אינו כמו כל כלא אחר שהכרת" הוא הודיע לי והמשיך "פה הכללים שונים .פה יש קווים אדומים שאסור לעבור אותם ,ופה אתה תלמד שאסור לך להגיע לבית סוהר". "אני חף מפשע" אמרתי "אני בטוח שבית המשפט יבין זאת וישחרר אותי". "כולם אומרים שהם חפים מפשע" הוא אמר וצחק "אני מקווה שלא יהיו לך תוכניות בריחה ושלא תהיה מעורב במשהו שידרוש את התערבותי ,התוצאות יהיו קשות". נמנעתי מלענות והסרתי מבט ממנו ,לא רציתי שיחשוב שאני מסתכל עליו 'עקום' ,כפי שנהג להגיד ,ועצם הזכרת הבריחה החזירה אותי לכאב שעברתי אצלו .הבנתי שזה חקוק בזיכרונו ,גם בזיכרוני. "מה עם סמים?" הוא שאל אותי. "לא השתמשתי בסמים מעולם ,ואין סיכוי שאתחיל עכשיו" אמרתי. מיותר לציין שהוא יודע הכול על כולם .יש לו רשת של מלשינים שמספרים לו הכול, ואני בטוח שהוא יודע שמעולם לא השתמשתי בסמים ואף עזרתי לאחרים להיגמל ותמיד הטפתי נגד השימוש בסמים. הוא המשיך מאחד לאחד ובחן ושוחח והגיע לעצור שגם הוא היה בעבר תחת חסותו בכלא אחר. "גם אתה פה?" הוא שאל "רק אני אצליח לרסן אותך". באותה נשימה הוא הניף יד ודחף את פרצופו של הבחור ,שלא שלט בעצמו ודחף את רוני בחזרה וניסה להרחיקו .זה עלה לו ביוקר. "תחזיקו אותו" רוני הורה לסוהרים ואלה תפסו את הבחור ,ורוני צעק ובעט בו "אתה תוקף אותי?" הוא סינן בין שיניו. "קחו את כולם לאגף א'" הוא אמר ויצא מחדר ההמתנה. הרגשתי הקלה שהוא כבר לא בסביבה .אבל דרך ארוכה לפני .בימים הקרובים אני פה ואין לי לאן לברוח ,וזאת עדיין לא סיבה לחשוב לברוח. אני מועבר לאגף א' .יש בו כארבעים תאים ובכל תא שני אנשים והפרטיות נעלמת לחלוטין .רמי איתי בחדר ואני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות שלא לפגוע בו פיזית על מה שעשה לי .במשך 23שעות ביום אנחנו סגורים בתא של שני מטרים על שני מטרים ,וחיים ונושמים זה את מעשיו של זה .האפשרויות היחידות לתנועה הן עמידה או שכיבה .כשהוא מתקלח ,אני מסובב את הראש כדי לא לראות אותו עירום ,וההפך, 136 וכשאני עושה את צרכיי בשירותי 'בול פגיעה' ,הוא נאלץ לסובב ראשו לקיר וההפך. אין מקום לצעוד צעד מיותר .בצדו האחד של החדר – הדלת ,ולצד הדלת ממוקמים השירותים והמקלחת ,והם גלויים לעין וניתן לראות כל מה שנעשה שם ,גם מתוך החדר וגם מבחוץ .מי שמנסה להסתיר את מעשיו נענש בצורה קשה .בצדו האחר של החדר מיטת קומתיים מבטון יצוק ,ובשטח שבין המיטות לבין הדלת יש מקום לצעוד שני צעדים ולהסתובב ,ולצעוד שני צעדים לכיוון השני ולהסתובב ,ויש כאלה שעושים זאת במשך יום שלם. סדר היום כולל השכמה בשעה שש בבוקר ,למרות שאין לאיש לאן ללכת משם. חייבים לקום ולעמוד לספירה .הקצין שעובר וסופר את כולם חייב לראות אותם כשהם עומדים על רגליהם ,ורמקולים שמותקנים בחדרים מתעוררים לחיים ומונעים מחשבות על חזרה למיטה כדי להמשיך לישון. כאשר אחד החברים ממשיך לישון ,מתיזים גז מדמיע לאגף וכולם נפגעים מכך ,למרות שלא עשו דבר .כשאני מעיר על כך ,סוהרים מאיימים עלי ומשתיקים אותי. יחס משפיל ומכות הם דבר שבשגרה .כולם ידעו מראש שאחד האסירים יהיה הקורבן היומי למען יראו וייראו .כל יום חייב להיות אחד כזה לפחות .כולם הורגלו במחזות של סוהרים בועטים באדם השרוע על הרצפה וכבול באזיקים בידיו וברגליו ,כשהוא חסר אונים ואינו יכול להגן על עצמו .כאמור ,אין אחד שלא עבר זאת ,גם אלה ששמו מחסום לפיהם וניסו להצטופף בפינה אפלולית .כולם ידעו מה יקרה אך לא ידעו למי זה יקרה .וזה קרה תמיד. הקווים האדומים התבררו לי כבר ביום הראשון .חצר האגף מוקפת בקירות של האגפים עצמם ובקירות קבועים חלונות .מסביב לחצר מסומנים קווים אדומים במרחק של מטר מהקירות – אסור לעבור את הקווים ואסור לדבר עם אנשים אחרים שנמצאים מצדם השני של החלונות ,ובטח שאסור להעביר להם דברים ולקבל מהם דברים .די בחשד של סוהר שאומר שראה את אחד החברים מדבר עם מישהו מאגף אחר ,כדי שאחד החברים יספוג מכות. הביקורים מתקיימים בחדר ארוך .במרכז החדר מותקנת רשת לכל אורכו ,מצד אחד של הרשת יושבים המבקרים ומצדה השני – אנחנו .בכל ביקור כזה מגיעות כעשר משפחות ,והרעש וההמולה מונעים אפשרות לשיחה אישית ופרטית ,והסוהרים שנמצאים שם כדי להשגיח ,מרעישים יותר מכולם יחד ,ממש כמו שוטר שנמצא בכביש כדי לעשות סדר וחוסם את הכביש במכוניתו. "אני לא רוצה שתסבלי יחד איתי" אמרתי לרינה בביקור. "אני מאמינה שלא עשית כלום ושישחררו אותך בקרוב" היא ענתה. המשפט התנהל בעצלתיים ,ובית המשפט דחה את הבקשות שלי לשחרור בערבות, בטענה שהמשפט לקראת סיום .אבל גם אחרי חצי שנה אין החלטה סופית ,והזמן עובר ואני במעצר. אסור לישון בשעות היום .רמקולים שמותקנים בחדרים נמצאים שם להזכיר זאת ופועלים במשך כל שעות היום ,עד לכיבוי האורות .כך אני לומד את ההבדל שבין 'סונטה לאור ירח' של מוצרט לבין 'אלף לילה ולילה' של אום כולת'ום .מי שמנסה 137 לחבל ברמקולים נענש בחומרה .די בכך שמתלוננים על הרמקולים וזוכים למנה של אגרופים ובעיטות .כייף לשמוע מוזיקה ,אבל כשהיא כפויה היא כמו קוץ במח. במשך היום עושים ספורט בעמידה בחדר ,וברוב שעות היום מנסים לקרוא ולהתרכז ומשחקים שחמט ,הכול חוץ מלישון .אסור לישון במשך היום. ראיתי דברים איומים שמבוצעים בכאלה שקצרה ידם מלהגיב ,ובכל בוקר התפללתי שהימים יעברו ואצא משם ללא פגע ,והחזיק את עצמי שלא להתערב במשהו שיכול לסבך אותי. זה התחיל בכך שכבלו את האדם בידיו וברגליו ,הכול במתק שפתיים ,גם אם לא גלה התנגדות ,גם אם לא היה אומר מילה .רק אחרי שהוא כבר כבול באזיקים ניתנה הוראה לתקוף ולהכות .פעמים רבות זה הסתיים בבעיטות ספורות ,ולפעמים זה נמשך עד שהאדם התעלף .סביר בהחלט שאחד ,או יותר ,לא יוכלו לשלוט ברגשותיהם ויגיבו על כך. התפללתי שזה שלא יגיע אלי ,גם אם אתחפר בחור הכי קטן ,אני חייב לצאת מהחור הזה לפעמים ,לבית המשפט או לבדיקות או לביקורים .נמנעתי אפילו מלצאת לטיול היומי למשך שעה בחצר ,עבורי זאת הייתה שעת הסיוט היומית .ככל שהפחתתי בקשר ובמגע עם אחרים ,פחות חיכוך עם דברים שאין לי שליטה עליהם ,פחות מגע עם דברים שעלולים להזיק ופחות מחשבות על לברוח .זה מנקר לי ,אני רוצה לצאת משם חי. לא נראה שסופו של המשפט מתקרב .נשמעות עדויות ואיש אינו מזהה אותי ואני מבקש שוב ושוב להשתחרר ,ודוחים אותי בטענה שאני מסוכן לציבור .אני מרגיש כמו נשאב לתוך בור שאני לא רוצה להיות בו ,כאילו מערבולת סוחפת אותי בסיבוב מהיר ובלתי נשלט. זה מאסר בפני עצמו ואני כבר מוענש ,עוד בטרם הוכחה אשמתי. בשנת 1979הוקמה ועדת חקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר בארץ .בראש הוועדה ניצב השופט המחוזי ד"ר מקס קנת ,ומסקנותיה מתפרסמות בחלקן ,וחלק אחר שלהן נשאר חסוי. אפשר להגיד בפה מלא שרוני ניצן לקח את החוק לידיו ,ואף הגדיל לעשות כשהכניס את ידיו לספר החוקים של מדינת ישראל וכתב שם שמנהל בית סוהר יכול לעשות ככל העולה על רוחו בעצורים הנמצאים אצלו ,ושופטי בית המשפט העליון העירו לו על כך ואמרו לו שהוא אינו יכול לשנות דבר בספר החוקים. העיתונאי ראובן שפירא פרסם בסדרה של כתבות ,תחת הכותרת 'הכתובת על הקיר'', חלק מהדברים הרשומים בדוח ,והכותרת אומרת הכול .בגוף הכתבה הוא כותב: 138 "] [...מן המפורסמות היא שמינוי ועדת חקירה הוא תרופה בדוקה להרדמת עניינים בוערים .הועדה חוקרת ,החקירה נמשכת זמן רב, ובינתיים הנושא יורד מהכותרות וצצים נושאים חדשים". 139 סדק בגולגולת שיחקתי שח עם רמי והוא הפגין כעס על הרמקולים שלא נותנים להתרכז במשחק, לפתע הרמקולים הושתקו .צחקנו מזה .זה נדיר שהרמקולים האלה מושתקים ,הם מטרטרים בראש במשך כל היום ,עד לשעת כיבוי האורות ,ואין רגע שקט מהם .הם נדמו בדיוק ברגע שהביע כעס ואנחנו פרצנו בצחוק שנפסק מהר מאוד. צעדים עצבניים של סוהרים ההולכים ושבים נשמעו בפרוזדור האגף ופרצו לשקט שנוצר מהשתקת הרמקולים וזה השתיק לנו את הצחוק .הצעדים דפקו בראש כתופים שמבשרים שמשהו קרה ,ככה זה התחיל תמיד .כל הסוהרים חבשו מסכות על הפנים ובידיהם אלות ומגינים. "אני רוצה לדעת מי שרק לעובדת הסוציאלית?" קולו של רוני ניצן בקע מהרמקולים וכולם שמעו .בכל חדר מותקן רמקול ,אי אפשר שלא לשמוע. קולות של דלתות נפתחות ונטרקות ,ורוני ניצן במרכז הפרוזדור ,מורה לסוהרים להוציא אנשים מהתאים .הם מתקדמים מתא לתא .הסוהרים מפעילים כוח ומכים בכולם ונשמעות זעקות כאב. "מי שרק לעובדת הסוציאלית?" רוני ניצן שואל כל אחד אישית .אני מביט בו מעבר לסורגים שבדלת התא ,והוא עומד ליד הדלת של החדר הסמוך וצועק ,וסוהרים דוחפים אנשים לעבר היציאה מהאגף לחדר ההמתנה ,תוך שהם מכים אותם עם האלות. דלת התא שלנו נפתחה ונדרכתי ונמתחתי וזזתי צעד לאחור והתיישבתי על המיטה וסוהרים ביקשו שאצא מהתא. "מי שרק לעובדת הסוציאלית?" שאל אותנו רוני ניצן. "לא יודע" עניתי וקמתי על רגליי "מה לי ולזה?". "צא מהחדר" הוא אמר. "אלבש חולצה" אמרתי והסתובבתי כדי לקחת את חולצה. "צא איך שאתה" הוא צעק ואני יצאתי ונעמדתי מחוץ לחדר .סוהרים התקרבו לעברי. אחד מהם דחף אותי עם המגן ושתקתי .לא רציתי שזה ייגמר רע ,ידעתי שרק אני אצא בנזק. "אני אמצא את מי ששרק ,גם אם אצטרך להרוג מישהו מכם" הוא אמר והוסיף "אתם הזבל של מדינת ישראל ,אני אלמד אתכם לא להגיע לבית סוהר". חשבתי שזה רק עניין של זמן עד שיעבירו אותו מתפקידו .ההיגיון חייב זאת. ההתנהגות שלו לקוחה מסרטים. "קחו אותם לחדר ההמתנה" הוא אמר לסוהרים והתקדם לחדר הבא. למרות שהתרגלתי לדברים מוזרים בכלא ,התמונות הפתיעו אותי ,אבל אין למי לזעוק, קיוויתי לסיים את המשפט וללכת הביתה .היו גם רגעים שרציתי להודות בביצוע עבירה 140 שלא ביצעתי ולהשפט על כך למאסר בפועל ,רק כדי לעבור למקום אחר .הרבה עשו זאת. סוהר רעול פנים ליווה אותי לחדר ההמתנה ,עם קסדה לראשו ,אלה בידו האחת ומגן בידו השנייה. "אסור לו להיות בתפקיד שלו" אמרתי לאותו סוהר ,חשבתי שגם הוא רואה דברים בצורה אנושית "הוא יותר גרוע מכל עבריין שהכרתי" הוספתי. הסוהר הניף את האלה שבידו והנחית אותה בכוח על מצחי .נפלתי מעוצמת המכה לרצפה ודם זלג לי מהמצח .סוהר נוסף רץ לעברי ובעט לי בצלעות .התקפלתי מעוצמת המכה ונשארתי שוכב על הרצפה .ידעתי שזה יימשך ושאקבל עוד בעיטות ומכות ,זה קורה תמיד .למזלי הם נעצרו והתבוננו בי ורוני ניצן כבר היה קרוב. "כבלו אותו בידיים וברגליים" הוא צעק "אתם תלמדו עם מי יש לכם עסק" סוהרים כבלו אותי בידיי וברגליי והתעלמו מכך שדם זולג לי מהראש. "הוא מדבר עליך לא יפה" אמר הסוהר לרוני. "מה אמרת עלי?" שאל אותי רוני. "אמרתי שיש נגדך פסקי דין של בית המשפט ושאתה מתנהג כמו עבריין ,וזה רק עניין של זמן עד שיוציאו אותך מתפקידך" ידעתי שזה עלול לעלות לי ביוקר ,אבל היה קשה לי לשתוק במצב כזה. "פסקי הדין האלה הם מחיאות כפיים עבורי" רוני ענה לי וחייך "השופטים אוהבים את מה שאני עושה". מפקד האגף ,נוואף ,ביקש ממני שלא להגיב ואני השפלתי את עיניי ושתקתי. "קחו אותו לחדר ההמתנה" אמר רוני וחזר לחדר הבא בפרוזדור ,נגרר לחדר ההמתנה כשאני עירום בחלק גופי העליון ודם נוזל ממצחי ומכסה את עיניי ,בדרך הסוהרים המשיכים להכות אותי באלות .בחדר ההמתנה ,שגודלו ארבעה מטרים על שישה ,היו כבר כשלושים חברים שהובאו לשם לפני ,חלקם עירומים ונראה שיצאו מהמקלחת. במשך כשעה המשיכו להגיע חברים נוספים .חדר ההמתנה התחיל להיראות כמו קופסת סרדינים גדולה ,ויותר משבעים איש דחוסים ועומדים זה לצד זה .אין מקום לשבת ,אין אפילו מקום להכניס מחט ,וזה נמשך. כולם ספגו מכות מהאלות של הסוהרים שפעלו על פי הוראתו של רוני ניצן ולכולם נגרמו פצעים וחתכים .חדר ההמתנה נראה כמו שדה קרב שנפלה בו פצצה .כולם פצועים ,הקירות והרצפה מלאים בכתמים של דם. הדם ניגר מהפתח שבמצח ואני כבול באזיקים ואיני יכול לטפל בעצמי .,חבר עזר לי וניגב את הדם בנייר טואלט ושטף את הפצע .כל נגיעה גרמה לכאב. "יש לי אסתמה" התחנן אחד החברים בפניו של רוני "אני לא יכול לנשום ,תנו לי לשבת בחוץ". "תוציאו אותו" הורה רוני ניצן לסוהרים והם הוציאו את הבחור. "תן לסוהר שיכבול אותך בידיים ושב בצד" אמר רוני לאותו אחד במתק שפתיים, והסוהרים כבלו אותו באזיקים ,ורוני התחיל להלום בו באגרופים ולצעוק. "אני רוצה לדעת מי שרק לעובדת הסוציאלית .אני אדע גם אם אהרוג מישהו מכם" הוא חזר וצעק כמו מטורף בפעם המיליון. 141 כולם נחקרו ונשאלו אם ידוע להם מי שרק לעובדת הסוציאלית ,וכולם ספגו מכות ובעיטות משפילות והוחזרו לחדר ההמתנה. בשעות הערב הגיעה ההפוגה .רוני ניצן מסיים את יום עבודתו ,הוא צריך לחזור לביתו. סמי אלקיים מוכנס גם הוא לחדר ההמתנה כשאזיקים על ידיו ועל רגליו ,והחברים כולם כבר מכירים אותו ויודעים שהוא משתף פעולה עם רוני ניצן .הוא שואל שאלות ומתעניין במה שקרה ומנסה לגלות מי שרק לעובדת הסוציאלית. הועברתי לאגף 'הרקפת' יחד עם חברים נוספים ונשללה ממני הזכות לביקורים ולשיחות טלפון למשך חודש" ,עד שיימצא האשם בשריקה לעובדת הסוציאלית". משפחות העצורים שבאות לבקר נאלצו לחזור כלעומת שבאו ,לא התחשבו בכך שיש משפחות שבאות מכל קצות הארץ ,נאלצות לעשות את דרכן חזרה כעונש. כאב ראש וסחרחורות ליוו אותי ימים רבים והקאתי כל דבר שהכנסתי לפה .ביקשתי לראות רופא ,אך חובש הכלא אמר שיספיק טיפול שהוא עושה ,בכל ערב הוא החליף לי רטייה עם יוד על הצלקת .בסופו של דבר הגעתי למרפאה ,ממש במקרה. אחד הסוהרים עבר ליד החדרים וסיפר שהריח ריח של חשיש ,סוהרים הגיעו לאגף והחליטו להוציא ארבעה עצורים ,ובהם אני ,לבדיקת 'חוקן' )חובש שם כפפה על היד ומורח אותה במשחה ומחדיר אותה לפי הטבעת ,במטרה לחפש סמים מוברחים(. עד לאותו יום רק שמעתי על חברים שעברו בדיקות 'חוקן' בצורה לא חוקית על ידי רוני ניצן וההשפלה נראתה על פניהם ימים רבים ,ונשמעו דיבורים על נקמה ואף ניסו לחסלו והטמינו רימון שבנס לא התפוצץ ואיש לא נפגע. ניסיתי לנחם את עצמי שאני גם כך פצוע וחבול בראש ובטח לא ארגיש מה שיעשו לי והתפללתי שזה לא יקרה באמת ,וכאילו נשמעה תפילתי. הגענו למרפאה כשאני מתנדנד וכאב הראש איים לחסל אותי ,הרופא הסתכל עלי וראה שאני מהלך 'הליכת חלל'. "מה קרה?" הוא שאל אותי. "סוהר תקף אותי לפני כמה ימים" אמרתי "ביקשתי טיפול רפואי ולא קיבלתי". רופא הכלא בדק אותי והסתכל על הפצע והחליט שצריכים לשלוח אותי לצילום רנטגן בבית החולים אסף הרופא .בצילום ראש גילו שיש לי סדק בגולגולת. "אין מה לעשות" אמר לי הרופא בבית החולים "זה יעבור לבד". הוא רשם לי 30ימי מנוחה .כאילו שאני לא נח גם ככה .אני עצור על לא עוול בכפי ואני בטוח שבית המשפט ישמע את קולי ויזכה אותי מאשמה ,ובכל זאת ,אני מתחיל לחשוב להודות בביצוע פשע שלא ביצעתי ,זאת האפשרות היחידה שלי לברוח מפה. רמי נשפט על עבירה אחרת לחצי שנת מאסר בפועל ועבירו אותו לכלא אחר ונותר לי לקוות שכל זה יעבור מהר. הוזמנתי למשרדו של רוני ניצן וזה נראה מוזר ,לא ביקשתי לדבר איתו ולא לראות אותו ,ואני בטוח שלא דיברתי עם איש על תוכניות הבריחה .כשהגענו למשרדיו, הושיבו אותי מחוץ למשרד וחברים נוספים הגיעו והתיישבו .זיהיתי חלק מהם ,זה נראה כמו ערב ראיונות .גם סמי אלקיים ביניהם .הוא כבול באזיקים בידיו ושני סוהרים ניצבים לידו ושומרים עליו ,נראה שעשה משהו לא טוב .הוא מתיישב לידי ושואל לשלומי ואני אומר לו "אהלן". 142 שמועה סיפרה שסמי הותקף בידי רעול פנים ונחבל בצלעות .זה לא היה מעניין אותי אם לא הייתי חושב שסמי יכול לשפוך אור אמיתי על דברים שקרו בבית המעצר רמלה .חודשים ספורים לפני ,הגיע העיתונאי יוסף וולטר לבית המעצר וראיין את סמי אלקיים ,מה שקראתי בכתבה הזאת עזר לי להבין שסמי אלקיים לא ישב בכלא באמת, למרות העבירות החמורות שביצע ולמרות שהורשע ברצח של אסיר אחר בכלא .הוא היה חופשי וטייל מחוץ לכלא רוב הזמן וימים יגידו שצדקתי .עוד אוסיף ואספר על כך בהמשך. נפגשנו פעמים רבות בעבר בבתי סוהר שונים ,כאשר ריציתי מאסר .באחת הפעמים, בשנת ,1977ראיתי אותו יושב עם בחורה במזנון של בית החולים 'אסף הרופא', כשלקחו אותי לשם להוציא שבב מתכת שנכנס לי לעין .כבר אז זה נראה לי מוזר שאחד ששפוט לחמש שנות מאסר ומתנהל נגדו משפט כחשוד ברצח של אסיר אחר, מסתובב חופשי בלי ליווי ובלי שמירה .אנחנו מכירים אישית ושוחחנו פעמים רבות. ידוע לי שנחשב לאחד האסירים המסוכנים במדינה .במשך המעצר נודע לי שבמהלך החקירות הסכים להקליט את החברים שלו בתנאי שיוכל להשמיע להקלטה שהוא לא שותף לרצח ,אך בית המשפט לא קיבל את ההקלטות והרשיע אותו ברצח .ידוע לכולם שסמי 'שרוף' ומשתף פעולה עם רוני ניצן ,ונפוצה שמועה על כך שהותקף בידי אסירים ושמועות אחרות סיפרו שיש לו בן זוג בכלא והם חולקים תא אחד .השיחות האלה התנהלו בין חברים בכל מקום .אני לא מתעניין מדוע ידיו באזיקים ,כל אחד והחבילה שלו .אלה השמועות שמועברות ואני שומע אותן גם אם אני לא רוצה. "הרצל אביטן שיחק אותה וברח" הוא אמר לי וחייך. "קראתי בעיתון" אמרתי וסובבתי ראש ממנו. עוברת חצי שעה ורוב הממתינים נכנסים ויוצאים .גם סמי נכנס ויוצא ונלקח והאזיקים עדיין עליו. "אני רוצה לחזור לחדר" אמרתי לסוהר שליווה אותי "לא ביקשתי שיחה ,יש פה טעות" הסוהר הלך וחזר וביקש שאכנס למשרדו של ניצן. "לא ביקשתי שיחה איתך" אמרתי "זאת בטח טעות". "דני ,זאת לא טעות" הוא אמר "אני רוצה לשוחח איתך". הוא מעולם לא קרא לי דני .היו פעמים שבהן כינה אותי 'חלאת המין האנושי' ,ובדרך כלל קרא לי 'עבריין מלידה' .אני ממתין למוצא פיו. "ראית את הסרט 'ברובייקר?" הוא שאל וחייך. ניסיתי להבין למה הוא הפך את עורו וראיתי אותו מביט לתוך עיניי ומצפה לתשובה שלא הגיעה. "זה סרט על מנהל בית סוהר שנכנע ועזב את התפקיד שלו בגלל איומים על חייו" הוא אמר במבט רצחני ואני הסטתי מבט. "אני יכול לחזור לחדר? שאלתי. "תשב פה עד שאגיד לך לחזור לחדר" הוא אמר "אני קובע פה". ההתנהגות שלו נובעת מפחד .זה נראה לעין .מנסים לחסל אותו .גם עצורים שנמצאים עדיין בכלא וגם כאלה ששוחררו .ידוע שהקיפו אותו בחגורת ביטחון בעקבות רימון שהוצמד לדלת ביתו. 143 "אין לי עניין לשוחח איתך" אמרתי. "בטח שמעת שהרצל אביטן ברח?" הוא שאל/קבע "אני יודע שאתם חברים" הוא המשיך. "קראתי על זה בעיתון ,כמו כולם" אמרתי "מה לי ולזה?". "אני מבטיח לך שאעזור לך במשפט" הוא אמר. "אני חף מפשע ,ואני בטוח שבית משפט יזכה אותי .בנוסף ,אין לי קשר אישי עם הרצל אביטן" אמרתי והוספתי "אני רוצה לחזור לחדר". "תחשוב על מה שאמרתי לך" הוא אמר והמשיך בלי לחכות לתשובה "עדיף להיות ראש לאריות ולא זנב לשועלים". "אני רוצה לחזור לתא" אמרתי "אין לי עניין בדברים שאינם נוגעים לי". "אתה יכול להיות בצד השני של החומות" הוא לא מוותר "תחשוב על זה" הוא אומר לי וקורא לסוהר שילווה אותי לחדרי. הוא עובר בכל בוקר בביקורת ואני לא יכול להתחמק מהמבטים שלו .עוזרת קצין הביטחון בכלא הזמינה אותי גם היא לשיחה והבטיחה עזרה במשפט והבטיחה שאקבל חדר להתייחדות עם רינה למשך לילה שלם. "אני לא מרגיש טוב ואני רוצה לשכב" אמרתי לה והחזירו אותי לחדר .זה לא ענייני. אני עסוק במשפט שמטריד אותי ולא בדברים אחרים. בביקור רינה ראתה שאני עם פצע בגבה. "סוהר תקף אותי ללא סיבה" אמרתי וניסיתי להרגיע אותה. "אני אתבע אותו בבית משפט" היא אמרה. "אין עם מי לדבר" אמרתי "יש נגדו פסקי דין של בית המשפט ואיש אינו מתייחס אליהם ,הוא מרגיש כאילו ניתנה לו לגיטימציה .מה יעזור עוד פסק דין אחד? חוץ מזה, הוא עלול לפגוע בי יותר אם אצא נגדו ,אני בידיים שלו". הפחד מההתפתחויות גרם לי להתחיל לחשוב על בריחה כדי לזעוק את זעקתי מבחוץ. אין מקום שאי אפשר לברוח ממנו .צריך למצוא את נקודות התורפה. שמתי לב שלפני דלת הכניסה לאגף יש חדרון קטן ובו מזרנים ושמיכות המיועדים לעצורים חדשים שמגיעים או לאלה החוזרים מנסיעה לבית משפט .כל אחד חייב להחזיר את המזרן ואת השמיכות שקיבל ,והוא גם חייב לקחת איתו את כל הציוד האישי שלו לבית המשפט ,כדי שאם ישוחרר ,לא תהיה לו שום דרישה כלפיהם. החדר הזה נשאר פתוח גם במשך הלילה .בכל שעות היום והלילה מביאים אנשים והם עוברים דרכו ולוקחים מזרנים ושמיכות ,עברה בראשי המחשבה שאם רק אצליח להישאר בחדר הזה בלי השגחת הסוהר ,אוכל להתחבא בין המזרנים ,וכשאהיה לבד אצא ואגיע לאחד החלונות הקרובים – ורק דלת אחת תפריד ביני לבין החומה. אני רק צריך למצוא את הרגע המתאים ,ואני לא מפסיק לבחון את המחסן ואת האפשרויות להתחבא בין המזרנים. לא סיפרתי לאף אחד על תוכניות הבריחה ,גם לא לרינה .אני יודע שתכעס .לא התכוונתי לברוח מהדין ,אני רוצה לזעוק מבחוץ את זעקתי על העוול שנגרם לי ולאחרים. 144 אחרי ספירת אסירים יש יותר זמן ,אוכל לעשות זאת יותר ברוגע ,ולמצוא את הנקודה הנכונה לברוח. בכל יום סופרים את כולם ארבע פעמים .יום אחד ,כשהקצין התורן עבר וספר ,הודיעו שחסר עצור אחד .האגף כולו הפך כמרקחה .צעדים בסוליות כבדות היכו על הרצפה וזה סימן שבישר רעות. סוהרים עם מסכות ואלות נכנסו והתפרשו באגף כולו ,ואני הצטנפתי במיטתי והתכסיתי ,התחננתי למיטה שתבלע אותי .הצעדים הדהדו ,הלכו וחזרו .ידעתי שהצעדים האלה הם סימן רע .זה קרה כל יום כמעט. נשמעו צעקות של מישהו שמקבל מכות ,הסוהרים עשו את דרכם אל מחוץ לאגף, ובידם קורבן חדש להתעלל בו .רוני ניצן עבר בפרוזדור. "עכשיו תראו מה עושים לאחד שמנסה לברוח" הוא אמר וקולות הצעקות של הקורבן נשמעו מרחוק. "מה הוא עשה?" שאלתי סוהר. "הוא ניסה לברוח" ענה הסוהר. "איך?" שאלתי. "הוא התחבא בין המזרנים במחסן" הוא אמר ,ואני לקחתי נשימה ארוכה והלכתי לשבת על המיטה .השמועות שעברו סיפרו שהאסיר שניסה לברוח עבד בחלוקת האוכל ,הוא התחבא בין המזרנים. עברו עוד כמה ימים .בוקר אחד נשמעה ברמקולים הודעה .קולו של שדרן חדשות. הוא דיווח על רצח שאירע וכולם הקשיבו .שמו של רוני ניצן הוזכר .הדקות חלפו ופורסם שנרצח בדרכו לעבודה ,שני רעולי פנים ירו בו. אני נגד הרצח. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שהמערכת רצחה אותו. לדעתי השלטונות גרמו לכך שנרצח .אילו הקשיבו לפסקי הדין שניתנו נגדו ואילו שמו לב לכתובת שעל הקיר ,היו מעבירים אותו מתפקידו והרצח היה נמנע .נקבע שהוא עבריין. התקשורת פרסמה את רציחתו של רוני ניצן כחציית קו אדום ,והתפרסמו ראיונות עם כמה אסירים שנהנו מטובות הנאה ,והיה להם עניין להשמיע מה שרצו לשמוע מהם, ואילו כל אלה שסבלו ממנו ,הושתקו. כולם ידעו את המניע לרצח רוני ניצן ואחד העיתונאים נתן דעתו לכך בכתבה ,אך איש לא קם והצביע על המערכת בכלל ועל רוני ניצן בפרט ,כמי שהביא על עצמו את מותו. על פי החוק )באותם ימים( אפשר היה להחזיק אותי במעצר עד שנה ללא גזר דין, כשעברה שנה והמשפט לא הסתיים ,זה התחיל להיראות כאילו שפטו אותי כבר ,ואין לי למי לזעוק את צעקתי .פרקליטות המדינה החליטה להגיש לבית המשפט העליון בקשה להארכת המעצר לשישה חודשים נוספים ,ולפתע הודיעו לי שרמי סיים את המשפט בעסקת טיעון ,ובית המשפט גזר עליו שנת מאסר בפועל ,שאותה הוא כבר 145 סיים .הוא כבר שפוט לחצי שנת מאסר על עבירה אחרת שביצע ויושב בכלא אחר והוא כבר סיים עם התיק ,ואילו אני ,שלא ביצעתי שום עבירה ,עדיין במעצר. סיפרתי על כך לעורך הדין שלי ,הוא פנה לפרקליטות המדינה והצביע על העוול .הם הציעו עסקת טיעון ,שבמסגרתה אני אסכים להודות באשמת שימוש ברכב ללא רשות הבעלים ובהתפרצות ,והם יסתפקו בכך שכבר ריציתי שנת מאסר כעצור .שאלתי אם עסקת הטיעון תגרום לי להשתחרר באותו יום ,ועורך הדין שלי השיב בחיוב .לא צריך לחשוב הרבה כדי לקבל זאת ,ולא חשוב במה יאשימו אותי .אני עצור שנה ,על לא עוול בכפי ,והמשפט מתנהל בעצלתיים כשאני במעצר .באחת הפעמים ,כשאני מעיר לשופט על כך שהמשפט נמשך זמן רב ,הוא שאל אותי" ,אתה חושב שאנחנו משחקים?" נוסף לזאת ,איש לא יכל להבטיח לי שהמשפט יסתיים בעוד חצי שנה ,וגם לא יכלו להבטיח לי שאזוכה מאשמה במשפט ,למרות שאני חף מפשע .והכי גרוע מבחינתי ,אני צריך לשהות בגיהינום הזה במשך חצי שנה נוספת ,ואיש לא ערב לי שאצא משם חי. נעצרתי רק בגלל העבר הפלילי שלי ,שנראה ככתם שחור וגדול ,וככל שאני מנסה למחוק אותו ,כך הוא הולך וגדל. ---------------------------------------------------------------------- .15בימ"ש מחוזי-ירושלים תיק 197/81תאריך גזה"ד 26.4.82 :גזר- הדין :מאסר למשך שנה אחת .שנתיים מע"ת לשלוש שנים .שלא יעבור על גניבה או התפרצות .תאריך וסעיפי העבירה 26.4.81 :שימוש ברכב ללא רשות ) 401א( חוק העונשין ,תשל"ז .1977-התפרצות.יחידה ומס' הפ"א -מרחב ירושלים )ישן( 6094/81 ----------------------------------------------------------------------העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד 1 :עבירות כלפי רכוש18 : סה"כ עבירות18 : סטטוס האסיר :מרצה מאסר בפועל העדפתי את "מודה ועוזב ירוחם" ,למרות שלא פשעתי ולא חטאתי ,ולא אכפת לי אם נתנו לי גם מאסר על תנאי בגזר הדין הזה .אין לי ,לכאורה ,ממה לחשוש. הרישום הפלילי הוא אפס ליד הצלקת שנוספה לראשי. 146 רישיון נהיגה חוקי בדקתי אפשרות לחזור ולעבוד במכירת מוצרי הלבשה ,תחום שעסקתי בו לפני שנעצרתי .יש לי קשרים עם סוחרים של עודפי ייצוא של הלבשה תחתונה לגברים ולנשים .אני פותח חנות ללקוחות פרטיים וגם לבעלי חנויות ודוכנים .רינה נוהגת ומסיעה אותי לפגישות ולחלוקת סחורה בחנויות ובשווקים. אני עובד ורואים זאת ואני מתפרנס בכבוד .אני מוצא גם זמן לעזור לאסירים משוחררים ואני נהנה להקדיש מזמני ולסדר להם מקומות לינה ,ואף תורם כספים מכיסי לעמותות לנוער במצוקה ,וקורה שאני מבקש מהם שיסדרו לנער משוחרר מקום לינה, עד שיסדר לעצמו מקום אחר ,אך הוא עוזב שם והקשר איתו מתנתק. 'בית השאנטי' הוא מקום שמיועד לקליטת ילדי רחוב ,אך למרות זאת ,הבעלים הסכימנ באחת הפעמים שנער ששוחרר ממאסר ילון שם עד שיסתדר. רינה עזרה לי בעניין .היא גם יצרה קשרים עם עובדת סוציאלית וסידרה מקום לינה לנערה שהשתחררה מ'צופיה' 10ולא היה לה לאן ללכת .בסופו של דבר הנערה חזרה לרחובות ,רינה חפשה אותה ימים רבים ,אך לשווא ,היא הגיעה לכלא. אני באתי משם .אני מבין את הצרכים שלהם .אני לא יכול לחשוב מה היה קורה אילו רינה לא חיכתה לי ונתנה לי צ'אנס לחיים חדשים. באחד הימים הזמינו אותי לחקירה וסיפרו לי שאפרים ,אחי ,עצור על כך שירה בשוטר .מה לי ולזה? שאלו אותי דברים שאין לי מושג בהם ,ולאחר שעות רבות שיחררו אותי .זה קרה רק בגלל שאני אחיו ולא משום סיבה אחרת. "אתה אסיר משוחרר וצריכים לבדוק" ,אמר השוטר שזימן אותי. הנהיגה הראשונה שלי ברכב הגיעה ואין מאושר ממני ,יש לי רישיון נהיגה .הדמעות יורדות כמו גשם ומפריעות לי לראות את הכביש ,ואני נאלץ לעצור בצד. רינה התחילה לקרוא ספרי חוק ,היא רוצה ללמוד משפטים .אני יושב איתה וקורא חוקים ותקנות ,אבל ,זה משעמם אותי ,הכול חוזים ומקרקעין ואין אקשן .רינה מוצאת בזה עניין .כשהיא קוראת בספרים שלה ,אני קורא קצת בספר 'התמונה'. "את יכולה להשיג לי תרגום לכתב רש"י?" אני שואל אותה .יש פירוש רש"י בצמוד לכתב .אין הרבה הבדל בין כתב רש"י לכתב העברי החדש ,אבל אותיות ספורות נראות שונה מהאותיות בנות ימינו .לוקח לי חצי שעה ללמוד את האותיות ולהבין אותן. הגיע הזמן לצאת לחופשה ולהוריד קצת לחצים .כשאחזור מהחופשה אנסה להבין אם יש אמת בסוד ,או שזה סתם קשקוש שאיש לא יבין. אני יהודי ואני גאה בהיותי יהודי .כל מה שקשור לדת חשוב לי .איני דתי ואיני חובש כיפה ,אך התורה היא נר לרגליי ,יש בה הרבה תבונה ודעת. 10מוסד לנערות במצוקה 147 אנחנו מתכננים לחגוג את הוצאת הרישיון בטיול לצפון ב'אופל סטיישן' .מאחור היא אטומה ולא ניתן לראות כלום .אני מוריד את הכיסאות האחוריים ושם במקומם מזרן זוגי .הרכב נראה כמו קרוואן קטן ואנחנו יוצאים לצפון. זאת הנסיעה הראשונה שבה אני נוהג בעצמי .אני נוסע בכבישים שאני מכיר ,נסעתי בהם בעבר .אבל הפעם אני נוהג ,ולא סתם נוהג – יש לי רישיון חוקי וכשר .הנסיעה לטבריה אורכת עשר שעות ,לא בגלל שאני נוסע לאט – אני נעצר בכל מקום שאני מכיר ואנחנו מצטלמים .יוצא שאני עוצר יותר מאשר נוסע. הטיול החזיר אותי לאחור ,הכרתי את כל הכבישים .בכל יום התעוררנו במקום אחר. אפשר להגיד שחרשנו את כל הצפון וביקרנו גם בחרמון ,ומשם עברנו דרך כביש המערכת שבגבול הצפון ,ליד השער שבו עברתי בעבר .עשר שנים קודם לכן כשחציתי את הגבול דרך השער .אני נזכר בחיילים שצעקו עליי ולא הבנתי מאיפה היה לי את האומץ לעשות זאת. "הייתי בחו"ל פעם" אמרתי לרינה. "מתי הספקת ולא אמרת לי?" היא מסתכלת עלי מופתעת .היא מכירה את כל מהלך חיי ,היא יודעת שלא נסעתי לחו"ל אף פעם. "עברתי דרך השער הזה לשטח לבנון וחזרתי" אמרתי וצבעתי על השער ,והיא צילמ אותי ליד השער .זיכרונות ילדות שחקוקים אצלי בראש לעד ,עכשיו מתועדים בעוד תמונה. רינה הציעה שנשכור צימר בקיבוץ "הגושרים" .נשארנו לישון שם לילה אחד. האווירה שם מקסימה .נחל חוצה את הקיבוץ ומים זורמים בו ושלוות עולם. החופש עמד להסתיים .בכביש החוף ,בדרך לתל אביב ,הרגשתי צורך לעבור דרך כלא תל-מונד ולהסתכל עליו מבחוץ .במחלף נתניה אני פניתי שמאלה ונסעתי לכיוון כפר יונה וזאת הדרך שעשיתי כשברחתי מתל-מונד .תמיד צפיתי בכביש הזה מתוך הכלא והמבטים האלה היו של תסכול ועצב ,רציתי להסתכל מבחוץ ,בשמחה. המצלמה נדפקה והתחרבשה ,נסעתי משם במחשבה שאבוא פעם אחרת להצטלם ,כל החיים לפניי .אני רוצה תמונת מזכרת ואעשה זאת פעם .אני בטוח שאעבור בכביש הזה עוד הרבה. איך אני יכול לסיים טיול בלי לראות את המחנה? אפשר להגיע ברכב רק עד לבריכת השחייה של צהלה ,אני נעמד על הכביש ומשקיף לכיוון המחנה ,והאנטנה זקופה שם כאילו אומרת לי "שלום" .חבל שהמצלמה נדפקה, פעם אחרת אצטלם פה. תמיד צריכים קצת חופש אחרי נופש ,אבל אין זמן וצריכים לחזור לחיי היום-יום, לעבוד ולחסוך לטיול הבא. 148 דרישת שלום מהעבר צביקה ש .ואשתו הגיעו מצרפת לביקור .לא נפגשנו אחת עשרה שנה .הם כבר הורים לשתי בנות .אנחנו יושבנו והעלינו זיכרונות ,הוא סיפר שביקש להפסיק את ההליכים המשפטיים שהחלו נגדו בטרם ברח לצרפת .חוק ההתיישנות .הוא אמר שהוא לא מצטער שהדברים קרו כפי שקרו אז ,זה פתח לו פתח שלא היה מגיע אילו הדברים היו קורים אחרת .הוא צייר ויש לו גלריה בפריז, "אתה זוכר את המחנה בצהלה?" הוא שאל וצחקנו. "עברתי שם לא מזמן" אמרתי. "בוא נלך לבקר שם" הוא אמר ,ויצאנו והשארנו את הנשים בבית ,כל הדרך התרגשנו וסיפרנו חוויות על דברים שקרו לנו שם ,הדרך עברה מהר .הגענו וחנינו וירדנו מהרכב והתקדמנו לתוך הפרדס. לפתע ,בלב הפרדס ,כשאי אפשר לראות כלום למרחק מטרים ספורים ,אנשים יצאו מתוך מכוניות ורצו לעברנו באקדחים שלופים ,ואורות המכוניות ופנסים נוספים מאירים ומסנוורים אותנו בהפתעה. "משטרה ,לא לזוז" צעקות מסביב ,ואני הרמתי את ידיי והסתכלתי על צביקה והוא הסתכל עלי ,לא ידענו מה קורה ולמה זה קורה. "תשכבו ותרימו ידיים" הם צעקו ואנחנו נשכבנו והרמנו ידיים ,והם כבר מעלינו והאקדחים צמודים לראשינו" .רק שלא יכאב" ,עברה לי בראש מחשבה .הם עוד עלולים לפלוט ירייה מרוב לחץ. "מה אתם עושים פה?" שאל אותנו אחד מהם .זיהיתי אותו ,ישי הבלש. ישי הבלש היה רכז מודיעין של המשטרה באזור נווה-שרת ונהג להסתובב שם במשך שעות רבות כל יום .בילדותי יצא לנו להיפגש ,והוא נהג תמיד בצורה הוגנת ולא עשה דברים שיפגעו באחרים .מעולם לא ראיתי אותו מנצל את כוחו ואת תפקידו. "אהלן ישי" אמרתי וחייכתי "יצאנו לטיול נוסטלגיה בפרדס". שוטרים האירו בפנסים וחיפשו מסביב .הם לא מצאו כלום וגם אין מה למצוא ,סתם באנו לטיול .זה נראה להם מוזר והם המשיכו לחפש ושוחחו בינם לבין עצמם. "קומו ,תעמדו" אמר ישי ,ואנחנו קמנו ונעמדנו וניקינו את הבגדים ,והם ערכו עלינו שוב חיפוש ,ולפני שהבנו מה קורה שם ,הם עלו למכוניות ונבלעו בחושך. "בוא ניסע הביתה מהר" צביקה אמר לי ואני הסכמתי איתו .אין לנו שום כוונה רעה, אבל זה יכול להיגמר לא טוב .אחרי הפגישה האחרונה שלנו הוא עבר ליבשת אחרת. הפעם הוא עלול לעבור לכוכב אחר. בדרך לבית עברה לי מחשבה בראש שהם מחפשים את הרצל אביטן בפרדס. 149 התמימות פוגעת רכשתי רכב מדגם 'קורטינה סטיישן' מאדם שעמד ליד משרד הרישוי בחולון .הגעתי לשם כדי לטפל בעניין הרישיון ,והמכונית עמדה בחנייה עם שלט "למכירה" על החלון. בזמן שבדקתי את הרכב ,שמתי לב שיש מקום מאחור ,ואני יכול לשים שם סחורה ולהשתמש בה לעבודה .באותם רגעים הגיע אדם והתכונן לפתוח את דלת הרכב. שאלתי אותו אם הוא בעל הרכב והוא אישר ,ואז התעניינתי במחיר .כשהפרטים נראו לי ,נכנסנו יחד למשרד הרישוי כדי לבדוק שאין שעבוד על הרכב ,והוא הציג תעודת זהות והזדהה כבעל הרכב. במשרד הרישוי הוציאו לנו את כל הפרטים על הרכב וגם אישור על כך ששולמו מסים ,כדי להפוך אותו מרכב של נכה לרכב ששולם עליו מס כחוק .הם אישרו שאין עיקולים או שעבודים על הרכב .משם נסעתי עם בעל הרכב למוסך ,כדי לבדוק את תקינות הרכב ,וכשהמכונאי אישר שמדובר ברכב שמור ,סגרנו עיסקה. נסעתי עם בעל הרכב לארגן לו כסף ויחד נסענו לסניף הדואר ,לצורך העברת הבעלות. אמרתי לו מראש שיש לי רק שמונים אחוז מהכסף שאני אמור לשלם לו ,וסגרנו שאשלם לו את היתרה בשני צ'קים דחויים וביצענו העברת בעלות בבנק הדואר. הפקידה ראתה את תעודת הזהות של בעל הרכב והרכב עבר לבעלותי ,באישור ובחותמת בנק הדואר. מספר ימים לאחר פגשתי את בעל הרכב ליד הבנק ,הוא הגיע לפרוע את אחד הצ'קים והצ'יק נפרע ,אך מאז הוא נעלם ,יחד עם הצ'ק השני. כשבועיים לאחר רכישת הקורטינה ,נתקלתי במכרז צבאי וראיתי שם רכב מסוג 'פורד טרנזיט' .זה התאים לי יותר ,רציתי רכב גדול לעבודה .מכרתי את הקורטינה לסוחר מכוניות לאחר שבדקנו יחד במשרד הרישוי וסוחר הרכב קיבל אישור ממשרד הרישוי שהרכב כשיר למכירה. עברו מספר חודשים וקיבלתי מכתב ממשרד הרישוי ,כתבו שאני צריך לבטל תלונה שהגשתי במשטרה על גניבתו. זכרתי שהוא היה שייך בעבר לנכה ,והנכה מכר אותו לאדם שממנו רכשתי אותו, והמיסים על כך שולמו .הרי בדקנו זאת במשרד הרישוי ,יחד עם האדם שמכר לי את הרכב .גם עם הסוחר רכב. "לא הגשתי שום תלונה כזאת" אמרתי לפקידה במשרד הרישוי והראיתי לה את ההודעה ששלחו לי. "צריך ללכת למשטרה ולהביא אישור על כך שלא הגשת תלונה" היא אמרה. נסעתי למשטרה לבקש את האישור הנדרש ,בתחנת המשטרה שוטרת חמודה בדקה במחשב ואמרה שהגשתי את התלונה על גניבת הרכב בתחנת פתח תקווה ושאני צריך ללכת להביא אישור מתחנת פתח תקווה ,על כך שלא הגשתי תלונה כזאת. 150 "את לא יכולה לבדוק את זה איתם?" אני שואל אותה וממשיך "אני לא הגשתי תלונה כזאת". "אתה צריך להיות שם בעצמך" היא אמרה. עוד באותו היום נסעתי לתחנת המשטרה בפתח תקווה ,וביקשתי אישור על כך שלא הגשתי תלונה על גניבת הרכב. "התלונה הוגשה בידי הבעלים הקודמים של הרכב" אמר לי השוטר "שמו אהרון א". הוא נקב בשמו של בעל הרכב וזכרתי שזה שמו. "קניתי ממנו את הרכב" אמרתי לשוטר. "תגיד לו שיבוא בעצמו לבטל את התלונה" השוטר אמר ונתן לי את מספר הטלפון שלו .התקשר מתחנת המשטרה וקול של גבר ענה לטלפון" ,הלו". "ערב טוב ,אפשר לדבר עם אהרון?" אמרתי. "מדבר" הוא אמר. "מדבר דני ,קניתי ממך את הקורטינה" אני אומר לו. "אני לא מכיר אותך ולא מכרתי לך שום קורטינה" הוא ענה. "אתה אהרון אפל?" שאלתי עוד פעם לשמו ,כדי להיות בטוח שאני מדבר עם האדם הנכון .הוא מאשר שזה אכן שמו ,אבל הוא מתעקש שלא מכר לי רכב. "אנחנו יכולים להיפגש?" אני שאלתי ,והוא הזמין אותי לביתו .כשהגעתי יצא לקראתי גבר מהבית ושאלתי אם הוא מכיר את אהרון. "אני אהרון" הוא ענה. זה לא אותו אדם שמכר לי את הרכב .זה אדם אחר. "נגנב לי רכב מסוג קורטינה" הוא אמר "כבר קיבלתי את כספי הביטוח ,ואין לי עניין בזה יותר". "האדם שמכר לי את הרכב הציג תעודת זהות שלך" אמרתי. "כל המסמכים היו ברכב שנגנב ,וגם תעודת הזהות שלי היתה שם" סיפר לי. נפלתי קורבן ל'עוקץ' של נוכל שגנב את הרכב מהאדם שעמד לידי ומכר לי אותו תוך שהוא מנצל את העובדה שכל המסמכים של הרכב בידו ,כולל תעודת הזהות של בעל הרכב .הוא הציג אותה לכולם ,גם במשרד הרישוי וגם בבנק הדואר ,שם ביצענו את העברת הבעלות .לא נותנים שם אישורים ללא הצגת תעודת זהות. אני ואהרון א .ה'אמיתי' הלכנו יחד לתחנת המשטרה ומסרנו עדויות וסיפרנו את הדברים כפי שקרו .באותו ערב חזר הביתה עייף ,סחוט ומתוסכל .לא הצלחתי להירדם כל הלילה וניסיתי להבין איך זה קרה דווקא לי .הייתי תמים. הדבר הטוב היחיד בכל העניין הוא שהספקתי להגיע לבנק ולבטל את הצ'ק השני .ביום הפרעון הגעתי לסניף הבנק וחיכיתי שיגיע למשוך את הצ'ק ,אך הוא לא הגיע ועקבותיו נעלמו. 151 היריון! "עד שהתרגלתי לטמפונים ,אני כבר לא צריכה אותם לתשעת החודשים הקרובים" רינה מבשרת לי בחיוך ואני מחייך באושר .אין מאושר ממני. "ההיריון הזה התחיל בטיול לטבריה .היינו רגועים והראש היה רק בטיול .כלום לא הטריד אותנו .יש לנו תמונות שצולמו בטיול הזה" היא מביאה אותן וקורעת את רובן. "שהנכדים שלנו לא יצחקו עלינו כשיראו את התמונות שלנו בעירום" היא אמרה וצחקה. "אפשר להראות לילד איפה עשינו אותו" אמרתי .נשארו תמונות ספורות ,אנחנו לבושים בהן בבגד ים .בכל שאר התמונות ,שרינה קרעה ,היינו עירומים לגמרי. "אני רוצה להיות נוכח בחדר הלידה" אמרתי לרינה ,והיא הציעה שנלך לקורס הכנה ללידה .ליוויתי אותה לצילום אולטרה-סאונד וציפתה לי שם עוד הפתעה ,מוניקה ,זאת שעזרה לי להחזיר את אתי לביתה ,זאת שגם הביאה לי את הכתבות שפורסמו כשהחברים שלי נעצרו בסיני ,היא האחראית על בדיקות האולטרה-סאונד .היא מראה לי על המוניטור את הראש ואת הרגליים של העובר וזה מרגש אותי. 152 הפיתוי חברים מהעבר ידעו שאני לא בעולם הזה יותר .כולם ידעו שאני אדם ישר שאינו עוסק בפלילים ואף עוזר לרבים למצוא עבודה. צביקה )גרנאדה( ז .הויה דמות מוכרת בעולם הפשע בישראל .שמו נקשר בפרשיות פשע רבות .המראה האשכנזי שלו הטעה רבים .לכולם ידוע שעם הלשון שלו הוא מסוגל למכור אפילו קרח לאסקימוסים .הכינוי 'גרנאדה' הוצמד לו לאחר שנחשד בשוד שבוצע עם מכונית מדגם גרנאדה .אין לי מושג אם זה נכון ולא הייתי שם ,זה קרה בילדות ,אבל מאז כולם קוראים לו כך. גדלנו יחד בנערותנו ואף דיברנו על דברים שנעשה בעתיד ,אך מעולם לא ביצענו יחד פשע. הדיבור שלו מתובל בקלישאות ובבדיחות של "טובל במקווה ושרץ בידו" .הקשר שלנו הסתכם באיחולים בחגים ובדיבורים שאין להם שום קשר עם פשע או כוונה רעה. הוא פנה אלי בעבר וביקש שאבדוק עבורו מרכז לגמילה מסמים ועזרתי לו ,והוא הצליח להיגמל ,אפילו שזה היה לתקופה קצרה ולאחר מכן הוא חזר להשתמש .חייבים לתת לבן-אדם סיכוי ,במיוחד לאדם שמביע רצון לחזור לדרך הישר. כמה שנים לאחר מכן צילמו אותו לתוכנית 'עובדה' עם אילנה דיין ,ואני בעצמי הופעתי בכתבה וסיפרתי על העזרה לצביקה. הייתי בטוח שאין לי מה לפחד בקשר שלי איתו ושלא אסתבך בדבר בניגוד לרצוני. גרנאדה ידע שנשפטתי בעבר בקשר לאירועים בסנטה-קטרינה ,וגם הוא שאל והתעניין תמיד על דברים שנשדדו שם ,ואני אמרתי שזה סתם מיתוס והכול סיפורי אלף לילה ולילה .גם הוא חשב שהתעשרתי ממכירת הכתר המשובץ ביהלומים שנשדד במנזר סנטה-קטרינה ,במיוחד כשהראיתי לו את הספר 'התמונה' ,והוא עיין בו והסכים שיש בספר הזה סודות שצריך להבין אותם. עברנו דרך ארוכה יחד מאז הילדות .אני מנווה-שרת ,הוא מבני-ברק ,ישבנו גם בכלא באותם זמנים ,הוא על עבירות שהוא ביצע ואני על עבירות שאחרים ביצעו .זה קרה בתקופת הילדות ועברו כבר יותר מעשר שנים ותמיד הקשבתי כשביקש עזרה במשהו. כשהוא טילפן וסיפר שחזר מחו"ל וביקש את עזרתי במשהו ,הזמנתי אותו לשתות קפה, קיוויתי בלבי שהוא צריך עזרה להתקבל למרכז גמילה. צביקה הגיע וביקש הלוואה כספית והבטיח להחזיר תוך חודש .כערבון ,הוא השאיר לי את הרכב שלו .נתתי לו את הסכות שביקש והוא נסע לחו"ל ואחרי מספר ימים חזר והתקשר משדה התעופה ואמר שהוא בדרך ואני אמרתי שאני בבית. "עליתי על גל טוב" הוא אמר כשהגיע "אני עושה אחלה כסף" הוא המשיך ואני הקשבתי. בתוכי ידעתי שהוא משקר .ידעתי שהוא משתמש בסמים ועוסק בפשע כדרך חיים .הוא 153 היה מקורב לאנשים מוכרים והיו דברים שהתפרסמו בעיתונים ובראש חוצות ואי אפשר להסתיר אותם .אבל אני לא יכול לשפוט אדם בגלל כתבות בעיתונים ,אני בעצמי סבלתי לחינם כשכתבו עלי דברים שאין לי שום קשר אליהם ,אני לא מייחס לכתבות האלה חשיבות. "אתה רוצה להיכנס איתי כשותף?" הוא שאל והמשיך "אתה לא צריך להשקיע כלום". האישונים שלו מוזרים .הוא מסטול ומפוזר. "רינה בהיריון ואנחנו כבר יודעים שזה בן .יש לי תמונות אולטרה-סאונד ,אם אתה רוצה לראות" אני אומר לו בחיוך "אני רוצה לגדל את הבן שלי כשאני לצדו ,לא כשאני בכלא". "יש לי פה קילו חומר נקי" הוא אומר לי ומצביע לכיוון המזוודה שהביא איתו מנמל התעופה .המזוודה עומדת על גלגלים ,זקופה ,ואני מעיף מבט לעברה ונאחז צמרמורת. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'פה'?" שאלתי והסתכל עליו ,מנסה להבין אם שמעתי נכון את המילה "פה". "רק תעזור לי למכור את זה ואתה שותף חצי-חצי בהכנסות" הוא המשיך ואמר. "גרנאדה ,תן לי להבין משהו" אני אומר לו "כשאתה אומר 'פה' ואתה מצביע על המזוודה ,למה אתה מתכוון?" הלב מנבא רעות. "פה ,פה ,במזוודה הזאת" הוא אומר לי וחוזר ומצביע לכיוון המזוודה וממשיך "אל תדאג ,לא יכולים למצוא את זה ,זה ארוז בצורה מקצועית בדפנות ובתחתית". הוא רוצה לסבך אותי. "עזוב את הבית שלי" אמרתי "אל תתעכב .קח איתך את המזוודה ,מהר". קמתי וגררתי/הנפתי את המזוודה וצעדתי לכיוון הדלת .התפללתי שלא יקפצו שוטרים מבעד לחלון או לדלת .פתחתי את הדלת והעפתי את המזוודה מחוץ לבית והסתובב אליו בכעס. "זה אחלה כסף ,דני ,אתה לא עושה כלום" הוא אמר לי והסתכל עלי .הלכתי למטבח וחזרתי עם סכין ביד. "גרנאדה ,יש לך בדיוק שנייה לעזוב את הבית ,אם אתה לא רוצה לצאת מפה על אלונקה .קח גם את המפתחות של הרכב ותביא לי כסף כשיהיה לך" אמרתי. הקול והמבט שלי הספיקים לו כדי שיבין שאני רציני ,הוא יצא מהדלת .שמעתי אותו יורד במדרגות ,בראש עבר לי תסריט שבו שוטרים עקבו אחריו ועוצרים אותו אצלי בבית ,יחד עם המזוודה וכל מה שבתוכה ,ואני צריך להוכיח שאין לי יד בזה. אני מסתכל מהחלון לכביש ורואה אותו נוסע ונעלם ,ואנחת רווחה יוצאת מפי. גם אם היה מודה שהסמים שייכים לו ,לא היו מאמינים לנו .ברגע שזה היה נתפס אצלי בבית ,נטל ההוכחה עלי .אני זה צריך להוכיח שזה לא שייך לי ושאין לי קשר לזה ,וגם אם היו מאמינים לי בסופו של דבר ומשחררים אותי ,לבטח הייתי יושב במעצר והיו נגרמים לי נזקים קשים ,ושמי היה נקשר גם לעסקאות סמים. ידעתי שגרנאדה נחשד בעבירות רבות .במשטרה ייחסו לו פגיעות רבות באנשים ,אולי יש דברים בגו ,אבל אני לא פוחד שיזיק לי כמו שאני פוחד לחזור לגיהינום ,ואם הוא רוצה להרוג אותי ,שיעשה זאת בפעם אחת ,פיצוץ או ירייה בראש ,רק בלי כאב ובלי 154 20שנה בכלא. הסרט 'אקספרס של חצות' עבר בראשי. שילמתי בעבר מחיר כבד בגלל טעויות של אחרים ,אני מכיר את הטעם. לימים נודע לי שגרנאדה נעצר ונחקר בחשד לייבוא סמים וסחר בהם ,ובתוכי קיוויתי שהוא ינטוש את הדרך הזאת ויתחיל להתפרנס בכבוד. התפרנסתי יפה ולא חסר לי כלום .לא צריך את החיים האלה ,ואם אני מתעניין וקורא את הדברים ,זה רק בגלל שאני אישית מכיר את הדמויות .אין לי ולא כלום עם זה. תמיד חשבתי איך להתעשר מהר ,אפילו חשבתי שיכול להיות נחמד אילו הייתה לי מכונה שמדפיסה כסף ,אבל דמיון לחוד ומציאות לחוד ,אני יודע שהדרך הזאת פסולה וההולכים בה נכשלים ,נאסרים ,מתערבבים ,או נרצחים .אני לא רוצה את זה. 155 החקירה תכננתי לבנות בעצמי ארון ושידת החתלה מעץ .הזמנתי את העצים חתוכים ,אהבתי את העובדה שאני יכול להכין לבן שלי את הריהוט במו ידיי. התחלתי בבניית הארון ,ובין לבין הצמדתי את האוזן לבטן של רינה כדי לשמוע אותו. יש דחיפות קטנות ואני דוחף בחזרה. "בוא איתנו לחקירה" אמרו לי שוטרים שהתדפקו על דלת הבית. "מה קרה הפעם?" שאלתי. "אנחנו בטוחים שנמצא עוד כמה מכוניות כאלה" אמר לי החוקר. "איזה מכוניות?" שאלתי. "כמו הפורד קורטינה שגנבת וזייפת לה את המסמכים" ענה החוקר. "אין מסמכים מזויפים" אמרתי "כל המסמכים של הרכב מקוריים ,זה מה שקיבלתי ממשרד הרישוי כשרכשתי את הרכב". "ספר לי על כל המכוניות שהיו בבעלותך ובבעלות אשתך" הוא אמר. סיפר לו על רכבים שהיו בבעלותי ובבעלותה של רינה ,והם בדקו את הפרטים .במשך יום שלם עוכבתי בתחנת המשטרה .קראו לזה 'מעוכב' ,כל עוד אני לא משוחרר מהעיכוב ,אני לא יכול ללכת הביתה עד שקצין משטרה יאשר זאת ,ואם אלך בלי להגיד ,אחשב לעבריין נמלט .בעצם ,אסיר נמלט ,כי אני כבר מוגדר כאסיר משוחרר. הארוחות שקיבלתי היו הארוחות שקיבלו העצורים בתחנת המשטרה ,ולא נתנו לי לצאת מתחנת המשטרה עד שעות הערב. "אני בטוח שנמצא מכוניות נוספות שעברו תחת ידך באותה צורה" חזר ואמר החוקר "אז יהיה לנו קל להוכיח שזאת שיטה אצלך". "אולי בעל הרכב שטוען שהרכב נגנב הוא שעשה זאת?" אמרתי "אולי הוא זה ששיתף פעולה עם הגנב". "גנבו לו את כל המסמכים" אמר לי החוקר. "זה מה שאני אומר לך ,כל המסמכים מקוריים .אתם חוקרים גם אותו?" אני שואל את החוקר "אולי הוא ביים הכול?" "הוא אדם ישר ומכובד" אמר החוקר "אתה עבריין .תראה כמה רישומים פליליים יש לך .היית מעורב בדברים חמורים ואתה אסיר משוחרר". "אני אדם ישר ועובד ,וכל מה שמעניין אותי זה הבית שלי .אני מקווה שלא תנקטו הליכים משפטיים נגדי .אתה יכול להסביר לי למה אני מוגדר כאסיר משוחרר?" אני שואל את החוקר. "כי אתה אסיר משוחרר" הוא עונה לי. "עברו כבר ארבע שנים מאז שוחררתי" אני אומר לו. "אי אפשר לשנות זאת" הוא מודיע לי "רק אם תהיה בכלא יכתבו שאתה אסיר ,ולא משוחרר". 156 "אל תטרידו אותי סתם" ביקשתי "אשתי בהיריון ואני מקדיש את החיים שלי לבית בלבד". "אנחנו נגיש נגדך כתב אישום ,ואני בטוח שבית המשפט יבין שזה אתה גנבת את הרכב" הוא אמר ואפשרו לי ללכת הביתה. 157 הלידה תשעה חודשים עברו מהר ויום הלידה הגיע .נרגשתי מאד בחדר הלידה ,ולא הפסקתי ללטף את רינה ולעודד ,כפי שלימדו בקורס ההכנה ללידה .אם הייתי יכול לקחת את ההיריון הזה על עצמי ,הייתי עושה זאת בשמחה. הרופאים בדקו והשעות עברו ,ולא יצאתי אפילו כדי לשתות משהו ,לא רציתי להפסיד את השנייה שהוא בא לעולם .זה נמשך יותר משבע שעות. "תוציאו את כולם" זעק פתאום קולו של הרופא "יש סיבוך ,העובר נחנק מחבל הטבור". יצאתי מחדר הלידה וחיכיתי בחדר ההמתנה ,לא עבר זמן רב ואחות יצאה ואמרה שהלידה בוצעה בניתוח קיסרי ועברה בשלום .ראיתי את בני בפעם הראשונה ,בכי של אושר הציף אותי .זאת המתנה הכי טובה שקיבלתי עד היום. "מה עם רינה?" שאלתי את האחות. "עוד מעט יעבירו אותה לחדר ההתאוששות" ,היא ענתה. חלפו כמה דקות והוציאו את רינה על מיטה .החזקתי לה את היד וליוויתי אותה .המבט שלה מזוגג ,נראה שהשפעה של משככי הכאבים עדיין לא חלפה .היא נראית מרחפת בשכיבה. "מה עשו לי?" היא שאלה. "ניתוח קיסרי" אמרתי לה ולטפתי "את תהיי בסדר". היא הסתכלה על הבטן שלה וליטפה אותה והתחילה לבכות ואני הצטרפתי אליה בבכי של אושר ,והיא המשיכה לבכות ,קשה לה להפסיק ,ואני נסחפתי איתה ובכיתי יחד איתה. "כואב לך משהו?" שאלתי אותה "רוצה שאקרא לרופא?" "אני לא מבינה מה קרה פה" היא אמרה "טשטשו לי את הראש". היא עצמה עיניים ונרדמה. 158 דיכאון שלאחר לידה ישבנו הרבה יחד ועודדתי אותה והיא ביקשה לנוח .זה נראה כל כך טבעי ,יש אם טרייה שלא רוצה לנוח אחרי הלידה? רינה רצתה שנקרא לו גיא .בימים הראשונים הרופאים אמרו שיש לו צהבת ,ואי אפשר לקבוע בוודאות אם יהיה אפשר לערוך את ברית המילה .טיילתי כל היום בין חדר התינוקות לבין רינה .אורחים ומבקרים שהגיעו לאחל "מזל טוב" מצאו את רינה נרגשת ובוכה עם כל אחד וגם אני הצטרפתי לבכי שלה. ביום החמישי שלאחר הלידה הרופאים אמרו שגיא בסדר ובריא ואפשר לערוך ברית ללא חשש ומיהרתי לאולם אירועים וקבעתי ליום שישי לברית .משם המשכתי לבית הדפוס להסדיר את ההזמנות ,הכל נעשה בדוחק זמן ולבד .רק בערב אני הצלחתי להגיע לבית החולים ולשבת עם רינה וגיא. "אפשר לצאת איתו קצת לגינה?" שאלתי את הרופא. "יהיה לך עוד הרבה זמן לשבת איתו בגינה" הרופא ענה. כשנסעתי הביתה להתקלח ולנוח ,גיליתי שפרצו לבית וגנבו מכשיר וידאו ועוד כמה פריטים לא חשובים .קיבלתי מתנה יפה לחיים ,זה בכלל לא הפריע לי שפרצו לבית, אני אשם שהצליחו לפרוץ ואני צריך לדאוג שזה לא יקרה שוב בעתיד. פרצו לי גם לפני כן לבית ומצאתי על מרפסת הגג הסמוך דברים שנגנבו מהבית. מישהו הפתיע את הגנבים והם ברחו והשאירו הכל על מרפסת הגג .שמחתי שאותו גנב לא נתקל ברינה וגרם לה לנזק ,אפילו לי. ישבתי על הגג הצמוד לבית וניסיתי לסדר את המחשבות ,וציוץ של ציפור ה ש?ח>רור נשמע לידי .אילן גלפנד צץ בראשי ,המדען .כך שרקנו אחד לשני ,באותה השריקה. ציוץ של ש?ח>רור .מעניין מה איתו באמת. "דיגר" ,הוא קרא לי ,ועכשיו הכול מסתדר לי :דני-יעיש-גיא-רינה – דיגר. הודעתי לאבי שהוא יהיה הסנדק בברית וביקשתי שיעזור לחלק הזמנות לבני משפחה. כך עשיתי עם עוד בני משפחה שהגיעו לבקר בבית החולים .אין זמן להגיע לכל אחד כדי לתת הזמנה אישית ,יש עוד יום אחד .באמצעות בני משפחה העברתי לכולם הזמנות. הייתיי חייב להיות עם רינה ,לא היה לה מצב רוח והיא בכתה הרבה .עודדתי אותה ולפעמים היא הגניבה חיוך ביישני וזה עודד אותי ,הכרתי אותה עם החיוך הביישני הזה. "זוכרת את המדען?" שאלתי אותה .סיפרתי לה פעמים רבות על חוויות שעברתי איתו וגם סיפרתי לה שקרא לי 'דיגר'. "פגשת אותו?" היא שאלה. "לא" אמרתי "נזכרתי בו אתמול" .סיפרתי לה על ראשי התיבות שהתבררו לי. טקס ברית המילה נקבע ליום שישי בשעה אחת בצהריים ,שמונה ימים לאחר הלידה. כל האורחים כר הגיעו וגם המוהל הגיע ,אבל ההורים שלי עדיין לא נמצאים באולם ,אי 159 אפשר להתחיל .הזמן רץ וכולם ניסו להתקשר אליהם ,אבל אין מענה בטלפון, התפללתי שהם בסדר ולא קרה להם כלום. הזמן עבר וחלף ואי אפשר לעצור את המחוגים ,והשעה כבר שלוש ,האורחים כולם במתח ובחרדה והעצב מעיב על השמחה. הרב אמר שחייבים לערוך את הברית לפני כניסת השבת ,וביקשתי ממוטל' ,אביה של רינה ,שישמש לגיא סנדק .הברית נערכה ברגשות מעורבים של שמחה ודאגה ונראה כאילו הטקס לא ייגמר לעולם .כשהרב סיים ליוויתי את רינה וגיא הביתה ונסעתי לבית הוריי ,כל הדרך התפללתי שהכול בסדר איתם .כשהגעתי אבי פתח את הדלת. "הכול בסדר?" שאלתי "למה לא באתם?". "אתה צריך ללמוד שאתה חייב למסור לכל אחד הזמנה ביד ,ככה זה נהוג אצלנו" הוא צעק. "קיבלת הזמנה ביד" אמרתי והוספתי "ואמרתי לך שאתה תהיה הסנדק". "היית צריך לנסוע לאימי ולתת לה הזמנה באופן אישי" הוא אמר "גם לאחים שלי. ככה זה נהוג אצלנו". "היו לי בסך הכול יומיים לארגן הכול" אמרתי "נראה לך שהיה לי זמן לזה?". הוא לא ענה ונכנס לחדרו בכעס ואימי בכתה וביקשה שלא אכעס שנכנעה לו ולא הגיעה. "אני שמח שאתם בסדר ושלא קרה לכם כלום" אמרתי ויצאתי משם בבכי .המשפחה שלנו היא המשפחה שלנו לכל החיים ,לא בוחרים אותם .האירוע הזה גרם לנו לנתק ממושך. רינה עצובה ועייפה ורוצה לנוח תמיד ,ברוב הזמן אני טיפלתי בגיא ובה יחד וזה נראה לי קל ,עשיתי את זה בחשק ובאהבה .חשבתי שהכול יסתדר. יומיים לאחר הברית רינה נעלמה ליום שלם ,לאחר שיצאה לבדיקות רפואיות .היא חזרה וסיפרה שחיפשה משאית שתדרוס אותה .היא אמרה שהיא רוצה להתאבד. החיים קיבלו משמעות חדשה כשהתגלה שהבכי וההתנהגות שלהה הם סימפטומים של דיכאון שלאחר לידה ,רופאים הודיעו לנו שיש הרבה נשים שעוברות את זה ,רובן יוצאות מזה ללא תופעות לוואי .אך מכיוון שהיא רוצה להתאבד ,הם המליצו לאשפז אותה בבית חולים פסיכיאטרי ולטפל בה באמצעות כדורים. הרצון להמשיך מגמד את הקשיים והופך אותם לבלתי נראים ,עברתי דברים שלימדו אותי שלכל דבר יש פתרון .אני חייב לרינה את החיים שלי ואעשה הכול כדי להיות איתה .החובה שלי מסירה את כל הקשיים .אם חשבתי פעם שאני מוכן להיות בחוג בלט כדי להשתחרר מהכלא ,היום אני מוכן להיום גם אם לבן שלי .אין לי ברירה אחרת. הארון ושידת ההחתלה גמורים והתוצאות משביעות רצון ודוחפות אותי לחשוב לבנות לנו בית .ממש בית .לקחת חלקת אדמה ולקדוח ולחפור ולצקת יסודות ולבנות קירות ולכסות בגג .אבל כדי לרכוש את חלקת האדמה צריך לעבוד קשה יותר. הימים עברו בין ביקורים אצל רינה ,לפעמים עם גיא ,לבין טיפול בגיא .אין מי שיעשה זאת מלבדי ואני נהנה לעשות זאת. ישבתי עם רינה הרבה ושוחחנו ,הייתי בטוח שזה יעבור לה .הימים חלפו והיא חזרה לצחוק ולדבר .לדבריה ,הדברים שעברה נראו לה כמו סיפור שסיפרו על אחרת .נראה 160 שהיא חזרה לעצמה ושחררו אותה מבית החולים עם מרשמים של כדורים .הרופא עמד על כך שאני אזכיר לה תמיד לקחת את הכדורים. באחד הבקרים התעוררתי משינה וראיתי את רינה ישובה על קצה המיטה והיא עצובה, בעיניים שלה יש דמעות. "בואי אליי" אמרתי וליטפתי אותה "מה קרה?". "לא ישנתי כל הלילה" היא אמרה בעצב. "מה מטריד אותך?" שאלתי ,עבר כבר חודש מאז ששוחררה מבית החולים ,ובחודש הזה הכול נראה בסדר ,והיא חזרה לתפקד ולטפל בגיא. "אני מרגישה שאני לא אמא מספיק טובה" היא אמרה בבכי והמשיכה "אני לא אישה מספיק טובה בשבילך ואני לא עושה כלום בבית ואתה מטפל בגיא" הבכי לא פסק ואני ליטפתי והרגעתי אותה. "אני עושה הכול באהבה" אמרתי "אני אוהב אותך ואני רוצה להיות איתך כל החיים. אני לא אמצא עוד אישה כמוך וגם גיא לא ימצא אמא כמוך ,ואם את מדברת על הטיפול שלי בגיא ,אנחנו יכולים לקחת עוזרת ,אבל אני נהנה מזה ,זה עושה אותי מאושר". "תמיד יש לי הרגשה שתקום ותעזוב אותי ותיקח את גיא איתך" היא אמרה. "את תהיי בסדר" אמרתי לה וחייכתי "תוציאי את זה מהראש". היא נרגעה ונרדמה תוך דקות. לא היו לי מעולם מחשבות כאלה ,הן קיימות בראשה בלבד ,אני יודע שלא אמצא עוד אישה כמוה .היא בנתה לעצמה מחשבה והיא חיה אותה .עד הלידה רינה מעולם לא היתה בדיכאון .היא תמיד התלוצצה וצחקה ועשתה הכול ברוגע ובביטחון ,ולפתע זה נראה כאילו מישהי אחרת נמצאת שם במקומה ,עושה מעשים לא הגיוניים ואומרת דברים שאין להם קשר למציאות. במשך היום ישבתי איתה ועם גיא והוא צחק ובכה ואנחנו איתו. "צריך לקנות כמה דברים" אמרתי בשעות הערב "אני יוצא לסיבוב וחוזר". "קח את גיא איתך" היא אמרה והמשיכה לישון. בשעות הערב הרחובות ריקים ממכוניות ולא התעכבתי .עם שקית קניות ביד אחת וגיא בסל-קל ביד השנייה חזרתי מהמכולת והתקרבתי לכניסה לבניין .ניידת משטרה עמדה מול הבית .נכנסתי לבניין ושמעתי דיבורים במדרגות ,ניסיתי להקשיב ולשמוע מי מדבר ועל מה .הקולות באו מקומת הגג ,שם אני גר .עשיתי את דרכי במעלה המדרגות ,ועם כל קומה שעליתי התחזקה התחושה שהמשטרה אצלי בבית .הגעתי לדלת הבית שהייתה פתוחה ונכנסתי פנימה .שני שוטרים עמדו בפינת האוכל ורינה ישבה על כיסא ובכתה. "מה קרה?" שאלתי. "תן לי תעודת זהות" אמר השוטר ואני מסרתי לו את תעודת הזהות .רינה בוכה ואינה אומרת דבר .ניסיתי להבין במה מדובר "תבדקו פ"א של חשוד" שמעתי את השוטר אומר במכשיר הקשר. חשוד? "היא אומרת שאתה רוצה לחטוף את הילד ולברוח איתו" אמר השוטר. 161 "אני יודעת שאתה רוצה לעזוב אותי ולברוח" רינה אמרה בבכי. התיישב על הכיסא והחלתי לבכות .השוטר שמע במכשיר הקשר שיש לי רישומים פליליים ושאני מוגדר כאסיר משוחרר. "היא במצב נפשי לא טוב" אמרתי לשוטר "היא בדיכאון שלאחר לידה והיא מקבלת טיפול שגורם לה לראות דברים שלא באמת קורים". "היא מטופלת בבית חולים?" השוטר שאל. "כן" עניתי ואמרתי את שם בית החולים ואת שם הרופא שמטפל בה .השוטר התקשר יחד איתי לבית החולים ודיבר עם הרופא ,וזה אמר לשוטר שההתנהגות שלה היא סימפטום אופייני לנשים בדיכאון שלאחר לידה. "תביאו אותה לבית החולים" אמר הרופא .השוטרים בעצמם נסעו איתנו .רק בבית החולים הם עזבו והלכו. 162 צריך שינוי עוברים עוד שבועיים ואני אופטימי ובטוח שזה יעבור בסופו של דבר ,צריך להוציא אותה לחופש. "בואי נצא לחופשה" ,אני אומר לרינה כשמשחררים אותה מבית החולים" ,רק אני ואת". היא אוהבת טיולים .פעם טיילנו הרבה יחד .אני יודע שהיא אוהבת את הרגעים שבהם אנחנו לבד ,כמו שאני אוהב את הרגעים האלה. "לקחתי מצלמה" אמרתי והשארנו את גיא אצל דודתי ויצאנו לאילת .כבר ביציאה מתל אביב היא התחילה להגיד שהיא רוצה להיות עם גיא ,שכנעתי אותה שאנחנו צריכים חופש אנחנו ומשכנו בנסיעה. "אני מטיילת במקום להיות עם הבן שלי" היא אמרה. "גיא בסדר ,והוא בידיים טובות" אמרתי בנסיון להרגיע אותה "אנחנו צריכים חופש". במשך כל הנסיעה היא על קוצים .הספקנו לבקר זוג חברים שגרים באילת ולצלם כמה תמונות ,ויצאנו בדרכנו לתל אביב .והיא התחילה לחייך .בדרך חזרה נראה שהיא חזרה לעצמה והתאוששה ,היא נראית מאושרת. בכל פעם שרינה חזרה לעצמה ,מצב הרוח שלה שב לקדמותו והיא תפקדה וצחקה על כל מה שעבר עלינו .זה נראה מוזר ,כמו שתי נשים שונות לחלוטין. תמיד דיברנו על כך שלאחר הלידה נעבור מהעיר הגדולה למקום שקט יותר .יש לנו כבר ניסיון עם מקום שקט ,גרנו 3חודשים באופקים .עדיף לגדל ילד במקום רגוע יותר מתל אביב .דיברנו על מעבר לטבריה .היו לנו שם חברים וקיבלתי הצעה להיכנס כשותף במינימרקט שכונתי .נראה שזה אושש את רינה .עשינו הכנות למעבר וסיפרנו על כך לאביה כשבא לבקר .רינה קבעה איתו שנבוא בערב לבקר אותם. בשעות הערב מזג האוויר הפך לסגרירי וגשם התחיל .גיא ישן במיטתו ,עטוף ומחומם. "עדיף שלא נוציא את גיא במזג אוויר כזה" אמרתי לרינה "תקבעי עם אמך ליום אחר". "הבטחתי שאבקר אצלה" היא אמרה "אסע לבד ואחזור". "מסרי להם ד"ש" ,אני אומר לה והיא מתלבשת ויוצאת. זאת הזדמנות טובה עבורי לסדר קצת ניירת ודברים שהתאספו בימים האלה .נרדמתי כשראשי על השולחן והתעורר מהבכי של גיא .השעה 12בלילה ורינה לא בבית .הכתי אוכל לגיא והתקשר להוריה של רינה. "רינה יצאה כבר?" שאלתי את אביה. "היא לא היתה פה" הוא ענה. "היא יצאה אליכם ,היה גשם בחוץ ולא רצינו להוציא את גיא" אמרתי. "היא לא באה ,אני אבוא בבוקר" הוא אמר "תהיה איתי בקשר ותגיד לי אם היא 163 הגיעה הביתה". ידעתי שהוא לא יירדם עד שאתקשר להגיד לו שהיא בבית ,הוא כל כך אוהב אותה ודואג ,ואני יודע שגם אמה דואגת ולא תישן עד שתשמע שרינה חזרה. יש אפשרות שנסעה להורים שלי? מאז הברית של גיא ,לפני שלושה חודשים ,לא היה לי קשר איתם ולא דיברנו .אמי ענתה לטלפון. "רינה ביקרה אצלכם היום?" שאלתי. "לא" היא ענתה לי "דיברתי איתה לפני כמה ימים בטלפון". "אני אדבר איתך מחר" אמרתי. "אני אבוא לבקר בהזדמנות ראשונה" היא אמרה. אני מביט לרחוב ורואה את המכוניות שלנו חונות שם .שתי המכוניות חונות במקומן. לרינה יש רכב משלה והוא חונה שם על הכביש וגם הרכב שלי לא זז ממקומו. חדר המדרגות חשוך ואני מדליק את האור ,מתבונן ומקשיב .אין צעדים עולים או יורדים במדרגות .אין תנועה והכול שקט. גיא ישן ואי אפשר לעזוב אותו ולצאת ,ואני לא יכול גם לרדת ולבדוק את אם היא ברכב. יכול להיות שהיא נכנסה לבקר שכנה בדרכה? השכנים ,חיים ולאה א .חברים שלנו .הם גרים בדירת גג צמודה לדירת שבה אנחנו מתגוררים .אני קורא להם מעבר למעקה ושואל אם ראו אותה והם אומרים שלא. "אתה יכול להישאר עם גיא כמה דקות?" שאלתי את חיים "אני רוצה לראות אם היא ברכב". ירדתי במדרגות והגעתי למכונית ונגעתי במכסה המנוע והוא קר .היא לא נסעה במכונית שלה ,גם מכסה המנוע במכונית שלי קר .זה הזכיר לי שבילדותי הייתי שוכב על מכוניות שהיו נעצרות וכך הייתי מתחמם בימי חורף קרים. עליתי במדרגות וראיתי אור דולק בבית של שכנה אחרת ,דפקתי על הדלת. "רינה אצלך?" שאלתי. "לא" היא אמרה "בקושי יש לי זמן לעצמי .לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן". אני ידעתי מה לחשוב .לא הצלחתי להבין מה קרה .המחשבות הטרידו ובישרו שמשהו לא טוב קורה. התקשרתי למשטרה וסיפרתי שאשתי לא חזרה הביתה. "זה לא בטיפול המשטרה" אמר השוטר "היא בוגרת ,אפשר להכריז על בוגר כנעדר רק אם עברו 48שעות מרגע ההיעדרות". עברו בי מחשבות שקשורות לדיכאון שלאחר הלידה ודחיתי אותן בתקווה שאני טועה. אין מה לעשות חוץ מלהמתין בסבלנות ולקוות שהכול בסדר .היא כבר תחזור ויהיה לה הסבר. לא יכולתי לעצום עין במשך כל הלילה ,עברתי מחלון לחלון והסתכלתי לרחוב ולחצר והדלקתי אור בחדר המדרגות שוב ושוב בתקווה שתופיע ,וחוזר חלילה – מהחלון לחדר המדרגות ושוב לחלון ,ובין לבין אני בדקתי שגיא בסדר. העברתי בראשי את כל התסריטים האפשריים שיכולים לגרום לה להיעלם .חשבתי על דברים לא הגיוניים והכול נראה הגיוני .התקשרתי לחברה שלה מטבריה ,היא אמרה 164 שלא דיברה איתה ,סיימנו את השיחה באופטימיות. בשעות הבוקר המוקדמות נשמעו דפיקות בדלת. "משטרה" אמר לי שוטר לבוש בבגדים אזרחיים. "אפשר לעזור לך?" שאלתי. "אתה בעלה של רינה?" הוא שאל. "כן" עניתי "מה קרה?" זה נראה לי מוזר ,הייתי בטוח שלא תעשה משהו שיסבך אותה. "יש לך רישיון לנשק?" שאל אותי אחד השוטרים ,מתעלם משאלתי. "לא" עניתי וניסיתי להבין את השאלה. "לרינה יש רישיון לנשק?" הוא המשיך לתחקר. "לא" עניתי "אתה יכול לספר לי מה קרה?". "בוא איתנו לתחנת המשטרה ונדבר שם" הם אמרו. "יש לי תינוק בן שלושה חודשים" אמרתי "אני לא יכול להשאיר אותו בבית לבד". "איפה הוא?" השוטר שאל. "ישן בחדר" עניתי "אתה יכול להגיד לי מה קרה?". הם נכנסו לחדר וראו את גיא ישן. "תתקשר למישהו מהמשפחה שיבוא להיות איתו ובוא איתנו לתחנת המשטרה" הוא אמר "אנחנו ממתינים עד שיגיע מישהו לשמור עליו". התקשר להוריה של רינה וסיפרתי לאביה שהגיעו שוטרים והוא יצא מביתו לדרך. גיא התעורר וחלפתי לו והם לצדי ,שומרים שלא אעשה צעדים מיותרים .רוחות רעות נושבות בעורפי ואני מרגיש את העוצמה שלהן ,מרגע שנכנסו הם לא התרחקו ממני. "אתה יכול לספר לי מה קרה ואיפה רינה?" אמרתי לאחד השוטרים. "מתי השתחררת מהכלא לאחר השוד בסנטה-קטרינה?" הוא שאל לפתע. "מה זה קשור?" שאלתי "מה הקשר לרינה?". "רינה נמצאת בתחנת המשטרה ואתה צריך לבוא איתנו" הוא אמר. "מה הקשר שלה לנשק?" שאלתי. "היא נמצאה עם נשק ביד" הוא השיב. "מה לה ולנשק?" שאלתי ,והוא לא ענה. קשה לחשוב בהיגיון ולהבין מה עושה נשק בידיים שלה .צריך להיות סבלני עד שאקבל תשובות .רינה מעולם לא הסתבכה בדבר פלילי ,פרט לנסיעה ההיא ברכב הגנוב כשהיתה בת .15 "מה היה טיב היחסים שלכם?" הוא שאל. "הכול בסדר ביחסים שלנו" אמרתי "היא עברה דיכאון שלאחר לידה והיא מטופלת בבית חולים פסיכיאטרי ,ואני צמוד אליה מאז". "מתי זה קרה?" הוא שאל. "היא ילדה לפני שלושה חודשים .אחרי זה היא איימה להתאבד ואשפזו אותה" אני עונה לו ומחכה למוצא פיו. "היא איימה להתאבד?" הוא שאל. "כן" אמרתי "זאת הסיבה שאשפזו אותה". 165 "היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי?" הוא ממשיך. "כן" אני עונה "אתה לא מקשיב לי .אתה מוכן לספר לי מה קורה?" הם הולכים הצדה ומשוחחים ואני מנסה לשמוע על מה הם מדברים ולהבין מה קורה, הם מדברים בלחש .אני כבר יותר רגוע ,הם לא צמודים אלי ,אבל בכל זאת משהו קורה פה. "היא ירתה בעצמה" אמר לי אחד מהם. "היא נפצעה?" שאלתי. "יותר גרוע" הוא ענה. פיק ברכיים אחז בי ,כמעט נפלתי מחוסר שליטה על הברכיים .אחד השוטרים החזיק אותי ועזר לי לשבת על כיסא. "אתה צריך לנסוע למכון הפתולוגי ולזהות את גופתה" הוא אמר ואני בקושי שמעתי אותו. השוטרים יצאו והדלת נטרקה ורגשתי שאני יושב בתוך חלל ריק .פעמון הדלת צלצל, הדלת נראית לי פתאום רחוקה פי עשרה ולא יכולתי לקום כדי לפתוח .גיא על שידת ההחתלה והרגשתי שאני לא מספיק חזק כדי להרים אותו ופעמון הדלת המשיך לצלצל. מוט'ל עמד בפתח הדלת ועשה דרכו לעברי .הדלת לא נעולה ,לא סגרתי אותה. "דיברת איתה?" הוא שאל והדיבור נשמע לי כלחישה .נפלתי לרצפה .הרגליים לא נשאו אותי .מוט'ל ניסה להחזיק בי ושאל "מה קרה דני?". איך אני מספר לו שאיבד גם את בתו? לא די בזה שאיבד את כל משפחתו בשואה? איך אני מספר לו שרינה התאבדה והיא במכון הפתולוגי? הרי אני בעצמי עוד לא מעכל את הדברים .יש לי הרגשה שהיא עומדת לפתוח את הדלת ולהיכנס בכל רגע .אני מקווה שזה יקרה ושלא אצטרך לבשר לו. אולי זאת טעות? צריך לבדוק שזה נכון .לא אכפת לי שיחשוב ששיקרתי לו כשישמע מה שאני יודע, אולי זה לא נכון וזה יעשה לי טוב שהוא לא צריך לשמוע דבר כזה. המכון הפתולוגי לא רחוק .ברחוב הרצל ,כקילומטר מהבית .החלטתי לעשות את זה בריצה .ידעתי שלא אוכל לנהוג לשם וגם כך התנועה רבה בשעות הבוקר ,המחשבה שמא טעו בזיהוי נותנת לי כוח לרוץ יותר מהר. אחרי חמש דקות אני בפתח המכון הפתולוגי ואומר להם מי אני .הדרך לחדר הקירור מתוחה וצמרמורת אוחזת בגופי .אני מזכיר לאלוהים את הברית שיש לי איתו .אני מבקש שיעשה שזאת טעות והכול יחזור למקומו ,שהחיים לא יקבלו עוד 'זבנג'. דלת חדר הקירור נפתחה ורינה שרועה על גבה ,ראשה נוטה לצד שמאל ובצד ימין חור פעור ברקה .אני מכיר כל תו בה .אני מושך ותולש שערה מראשה ומחזיק אותה ביד .היום הזה הפך ליום הארוך ביותר בחיי .רגשתי צורך לדבר עם אלוהים ולשאול אותו למה הדברים האלה קורים לי. רינה נקברה בבית העלמין בחולון ואני צעדתי אחריה בדרכה האחרונה ונזכרתי בשר השיכון שהתאבד ,אברהם עופר .בזכותו קוברים מתאבדים בתוך בית הקברות ולא מחוץ לגדר בית הקברות ,כפי שהיה נהוג עד למותו. קירות הקבר יורדים לתחתית העולם ,ועם הגשם שמגיע נדמה כאילו השמים בוכים יחד 166 איתנו על רינה .היא מונחת למטה ומכסים אותה בחול ואני רוצה לקפוץ לקבר יחד איתה. "מבטיח לך שאגדל את גיא" אמרתי לתלולית האדמה הטרייה. כולם דחקו בי לעזוב את המקום ואמרו שעל פי המנהג אסור להישאר ליד הקבר זמן רב לאחר הקבורה ,ואני שאלתי איפה אני יכול לפגוש את המנהג הזה ולבקש ממנו לאפשר לי להיות איתה עוד קצת. רופא שביקר אצלי לאחר הלוויה המליץ לי לקחת כדורי הרגעה והסכמתי איתו ,הייתי עצבני כל הזמן .הרגשתי שזה הקבר שלי .איך אני יכול להיות רגוע במצב כזה? בימי השבעה התחלתי לחשוש שקיים גם דיכאון לאחר לידה לגברים .את הלילה הראשון שלאחר הקבורה ביליתי ליד הקבר בחשיכה ודיברתי לקבר והרגיש שאני מדבר לקבר שלי .עשיתי את זה בכעס שלא יכולתי לשלוט בו ,לבסוף נרדמתי בישיבה על קבר אחר והתעוררתי מחלום שבו אני רואה ערימת חול טרייה ופרחים מסביב ושלט עם שמה וגם שמי לצדה .זה הזוי. דמדומים של בוקר ואני רואה שהשם שלי נמחק .משהו לא ברור לי .אני נוסע הביתה, צריכים לבוא מבקרים לנחם והם יראו שאני לא יושב שבעה. איש אינו מבין את הכעסים שיש בי. אמרו לי שאני יכול לרכוש חלקת קבר ליד רינה וזה נשמע אבסורד ,אני רק בן 27 ואני יודע שיש עוד חיים לפני .אסור לי לספר שראיתי את השם שלי על הקבר ,יחשבו שהשתגעתי. איך יוצאים מטראומה כזאת? איך ממשיכים את החיים? מצבה שמעוצבת כגזע עץ קטוע ,וגם לאחר גילוי המצבה ביליתי לילה שלם ליד הקבר ושאלתי אותה למה עשתה זאת .למרות שהבנתי שזה לא היה בשליטתה ,היא לא עשתה את זה מתוך מודעות מלאה ולא מתוך כוונה לברוח מהחיים האלה. דיכאון גורם לאנשים לעשות דברים נגד רצונם ואסור גם לי להיתפס לזה ,אסור לי להיות חלש .יש לי ילד לגדל ,החיים חייבים להמשיך. מוטל' קונה שתי חלקות קבר ,צמודות לקברה של רינה ,חלקה לעצמו וחלקה לגליה. שנים מאוחר יותר ,בהלוויה של מוט'ל ,נודע לי שחוק חדש הקשור בקבורה בישראל מאפשר לאדם להיקבר באותה חלקת קבר שבה נקבר בן זוגו – ממש באותו קבר ,אחד על השני. 167 החיים חייבים להמשיך רציתי לגדל את גיא בעצמי ולא היה לי ספק שאצליח .הרגשתי שיש לי את הכוח ואת היכולת .יכולתי לפרנס את עצמי ואותו והרגשתי מיומן בטיפול בו .זה חלק מחיי .אני אצליח גם עכשיו .עד שאמצא אחרת ,המחשבה על אפשרות כזאת מעודדת .אני רק בן ,27החיים לפניי. מאז שגיא נולד ,רק אני טיפל בו – מאכיל ,מקלח ,מחליף ,משחק איתו ,צוחק וגם בוכה איתו .הרגשתי יותר אימא מאבא ,זה מה שהחזיק אותי ,זה עזר לי להתגבר. הסתכלתי לאחור על דברים שעברתי ,ומשם הכוחות באו. ג'נין דודתי עזרה לי בטיפול בגיא וזה פינה לי קצת זמן לדברים אחרים .הייתה לי סחורה בחנות ומכרתי אותה ,כדי להחזיר חובות שהצטברו .החיים חייבים להימשך, כלום לא יכול לעצור אותם. פרסמתי מודעה" :דרושה אופר". למרות הקשיים ,ניסיתי לראות דברים בצורה אופטימית ,החיים לפניי ואני חייב להדביק את השברים .יש לי ייעוד בחיים .הבאתי את גיא לעולם ,ואני צריך להיות איתו ולגדל אותו ,עד שיגיע לעצמאות .אני בטוח שאצליח לעשות זאת .תמיד ניקר בי הפחד שמא יעבור את אותם הדברים שאני עברתי בחיים. צריך לעבור לעיר אחרת ,להתחיל מחדש .כבר לא מוזר לי שהמשטרה מבקרת אצלי הרבה .אני מתוודע לתואר חדש שמוצמד לי – בJדוק?אי .11 גם אם אקום ואלך לעיר אחרת ,כפי שאני רוצה לעשות ,גם שם אחשב לבדוקאי. 11אדם בעל עבר פלילי שמתועד במאגרי המידע של המשטרה כעבריין מועד .המשטרה עוקבת אחרי מעשיו מחשש שיבצע עבירות נוספות. 168 אופרית ורדה התקשרה והגיעה לפגישה בעקבות המודעה שפרסמתי לחיפוש אופרית .היא סיפרה שהיא קיבוצניקית ונמצאת בשנת חופש מהקיבוץ .סיכמנו שהיא תקבל חדר משלה ותטפל בגיא עשרים שעות ביממה .היא תוכל לצאת בכל יום שישי לביתה ולחזור ביום ראשון בבוקר וסגרנו על סכום חודשי שאשלם לה. "אני רוצה להיות איתו ארבע שעות ביום .בשבתות אני מטייל איתו ומבקר משפחה וחברים" אמרתי. היא הסכימה גם לחשוב על האפשרות לעבור איתנו לטבריה ולהמשיך לטפל בגיא באותה מתכונת ,במידה ונעבור. "יש עוד זמן" אמרתי "זה לא יקרה מחר בבוקר ולא בהפתעה". הרגשתי שאני מתאושש מהכאב ,כשהמטרה מחזקת אותי ונוטעת בי כוח להמשיך ולהתחזק .אני בטוח שאצליח לשקם את הריסות חיי. ורדה טיפלה טוב בגיא ,זה מה שהיה חשוב לי .היא לקחה אותו גם לבריכה של פעוטות בקיבוץ שבו גדלה ,וכבר בגיל חצי שנה הוא צלל לבד במים העמוקים. פתחתי את החנות לאחר תקופה ארוכה שבה היתה סגורה והצלחתי לסגור חובות שהצטברו בזמן הזה .הרבה צ'קים שמסרתי חזרו והאנשים כולם הבינו את מצבי והסכימו להמתין לפירעון החובות ,ועכשיו אני גם יכול לחסוך קצת ,אני רוצה לעבור לטבריה. אני וורדה מתנהלים כידידים .מכבדים זה את זו וברור לנו שהקשר מבוסס על טיפול בגיא בלבד .אמרתי שאיני רוצה בקשר זוגי איתה .הדברים ברורים .כך עוברים ימים ושבועות ,ופעמים רבות אני מתעלם מדברים שהיא אומרת ,כשנראה שהיא מנסה לגרור אותי לשיחות שאני לא רוצה לנהל איתה ,בין היתר על סקס. בחנות כלי הכתיבה הצמודה לחנות שלי עבדה אלינור .קניתי דברים שאני לא צריך, רק כדי להגיד לה עוד מילה .היא חייכה תמיד והתלוצצנו הרבה .סיפרתי לה על עצמי הכול ,כמעט. "אפשר להזמין אותך לארוחת ערב מחר?" שאלתי. "חיכיתי שתזמין" היא ענתה והמשיכה "מחר שבת". "את יודעת שאני אלמן ויש לי תינוק" אמרתי "בשבתות אני מבשל בבית .את יכולה לבוא ואחרי הארוחה נלך לראות סרט" הצעתי "יהיה לנו זמן לאכול בחוץ בפעם אחרת ,כל החיים לפנינו". "איזה סרט?" היא שאלה. "מאחורי הסורגים" עניתי. "אני אגיע אליך בחמש" היא אמרה. ורדה הייתה צריכה לצאת ביום שישי בצהריים ולחזור במוצאי שבת ,כשהגעתי הביתה 169 היא התארגנה לצאת .אמרתי לה שהזמנתי ידידה לאכול איתי בשבת .כששמעה את זה נשארה עוד ועזרה לי להכין מו =סק=ה ורק אז נסעה. בשבת בבוקר הפעמון צלצל וזה נראה לי מוזר .לא הזמנתי איש ,אלינור צריכה לבוא בערב .פתחתי את הדלת וורדה עמדה בפתח. "רבתי עם המשפחה ולא בא לי להישאר שם" היא אמרה. "לכי לים קצת" הצעתי לה. "יפריע לך אם אשאר פה עם גיא?" היא שאלה. "לא" עניתי "אם לא יפריע לך שיהיו לי אורחים". "לא מפריע לי" היא אמרה "אני אשב עם גיא בחדר שלו ואני יכולה לעזור לך להגיש את הארוחה ,אם תרצה". השבת עברה מהר .הספקתי לקנות כרטיסים לסרט 'מאחורי הסורגים' .אלינור הגיעה בשעה המתוכננת ועמדנו אני והיא במטבח להכין סלט מירקות טריים וורדה לקחה את גיא למקלחת וכשסיימה עזרה לי לסדר את השולחן. "אני אוכל אתכם משהו" ורדה אמרה והגישה את הארוחה לשולחן .זה נראה קצת מוזר ,רציתי לשבת עם אלינור לבד והמעמד הביך .לא הערתי לורדה .סיפרתי לאלינור עוד לפני שורדה מטפלת בגיא .זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותה .התחלתי להרגיש שטעיתי. "יש חריף?" אלינור שאלה אותי. "את חושבת שזה מסעדה פה?" ורדה הגיבה עוד לפני שאלינור סיימה את השאלה. לפתע התחילה לצחוק ואני קמתי להביא סחוג מהמטבח. "תיכנסי לחדר בבקשה" אמרתי לורדה. "אני צוחקת נו .אני רוצה לעזור לך קצת" היא אומרת לי "שב עם החברה שלך ,אני אגיש לכם". אלינור סימנה לי להבליג והרגיש כאילו כדור טניס תקוע לי בגרון. "רציתי לשים לך רעל" ורדה אמרה לאלינור. "זה מספיק לי" אלינור אמרה וקמה מהכיסא ויצאה מהבית ואני יצאתי בעקבותיה וירדתי אחריה במדרגות בנסיון לשכנע אותה להשאר ,אבל היא הייתה נחושה ללכת. "סלחי לי ,היא דפוקה" אמרתי. "זה בסדר" היא אומרת לי ונכנסת למכונית. "תבואי איתי לסרט בערב?" אני שואל אותה "קניתי כרטיסים". "קח את ורדה" היא אמרה והתחילה בנסיעה ,ואני עקבתי אחריה במבט וניסיתי להבין מה בדיוק קרה בדקות האחרונות. ורדה מקנאה והיא מפגינה זאת. "למה עשית את זה?" שאלתי אותה כשנכנסתי הביתה. "צחקתי ,נו" היא ענתה. אין לי מה להגיד .אני אשם בזה שהסכמתי שתישאר ,הייתי צריך לחשוב על אפשרות כזאת ורק אני אשם ,ואני צריך לתקן את זה. "אני הולך לראות סרט" אמרתי. ההתנהגות שלה הדליקה אצלי נורה אדומה .היא עלולה לצחוק עוד פעם על משהו 170 שיכול לפגוע בי "בלי כוונה" ולקלקל לי. "הבטחתי לדודה שלי שגיא יהיה אצלה כשאהיה בסרט" אמרתי. "אחכה לכם פה" היא אמרה ואני יצאתי עם גיא מהבית. מה אני עושה עם זה? גיא בסל-קל ואני נכנס יחד איתו לבית הקולנוע ומציג שני כרטיסים .גיא המשיך לישון כשהסרט "מאחרי הסורגים" התחיל .שלוש דקות אחרי שהסרט מתחיל אני נרדמתי, והעירו אותי כשהסרט הסתיים. חזרתי הביתה והשכבתי את גיא בחדרו ויצאתי לשבת בגג הצמוד לבית .חיים ,השכן מהגג שבבניין הסמוך קרא לי והזמין אותי לשתות קפה .עברתי את המעקה ונכנסתי לביתו ופטפטנו – זה אותו שכן ששמר על גיא כשירדתי לבדוק את המכוניות כשרינה לא חזרה .-בזמן שישבנו ודיברנו ,אשתו לאה הגיעה בפרצוף רציני והרגשתי שקורה שם משהו ,כאילו חדרתי להם לפרטיות. "אני הולך" אמרתי וקמתי ממקומי. "שב שנייה" חיים עצר בעדי. "אני חייבת לספר לך מה ורדה אמרה לי" לאה אמרה ומההבעת הפנים שלה הבנתי שמדובר במשהו חמור. "מה?" שאלתי ,מחכה למוצא פיה. "ורדה אמרה שאם תפטר אותה היא תחטוף את גיא" לאה אמרה. אני בשוק. היא עם גיא לבד בבית ,מעבר לחומה הקטנה ,ואני רק צריך לקפוץ מעל החומה ולהיכנס הביתה .אני עושה זאת בדילוג .ורדה יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה וגיא ישן בחדרו ,ואני נושם נשימת רווחה וסוגר את דלת החדר של גיא. "קחי את הדברים שלך ועזבי את הבית עכשיו" אמרתי. "למה אתה עושה את זה?" היא שאלה. "בבקשה ,ורדה ,קחי את הדברים שלך וצאי ,או שתלכי עכשיו ואני אשלם לך על המונית ומחר תבואי לקחת את הדברים שלך" אמרתי ונעמד בינה לבין החדר של גיא. לא איכפת לי מה תעשה ,רק שלא תתקרב לחדר של גיא. "למה אתה לא מבין צחוק?" היא שאלה. "אני אתן לך את הכסף שמגיע לך ותחזרי מחר לקחת את הדברים שלך" אמרתי והוצאתי כסף לתת לה ,והיא רצה לדלת ,פתחה אותה ויצאה. "אתה עוד תתחרט על זה" היא סיננה מבין שיניה וטרקה את הדלת בכעס ונעלמה. גיא ישן שינה מתוקה וכשאני מביט בו הוא פוקח עיניים. "אור" הוא אמר והצביע על המנורה ואני הדלתיק את האור. עד עכשיו אמר רק 'אבא' וכעת למד מילים חדשות .הוא לא מפסיד "בלה בלה בלה בלה" לפעמים אנחנו מנהלים שיחות והוא מקשקש ומקשקש בשפה שרק הוא מבין, ולפעמים לא אכפת לו שרק הוא בחדר והוא מפטפט עם עצמו. "דהדה" הוא אומר .כך הוא קורא לורדה. "דהדה הלכה" אמרתי .הוא התרגל אליה. כאילו שלא די בכל זה ,הופיעה עובדת סוציאלית מטעם משרד הרווחה והודיעה שבאה 171 לבדוק שגיא חי בתנאים טובים ,אחרת תצטרך למצוא לו בית אחר .היא חקרה על העבר הפלילי שלי ואני שיתפתי פעולה ושכנעתי אותה שאני יכול להיות אב במשרה חלקית ואם במשרה מלאה .לאחר מכן הרפו ממני. בנוסף לזה ,המשטרה חקרה את התאבדותה של רינה ונדרשתי לעבור בדיקות במכונת אמת בקשר לאקדח שבאמצעותו התאבדה. 172 המעבר לטבריה סגרתי את החנות בתל אביב ונכנסתי כשותף עם משה פ במינימרקט שכונתי בטבריה. לא נדרשה השקעה גדולה ,המבנה בשכירות .הכנתי מדפים חדשים בעצמי. הסרט 'מאחרי הסורגים' הגיע לטבריה והלכתי לראות אותו עם ידידה .הסרט שיקף בדיוק את תמונת המצב בבתי הסוהר בארץ ,השחקנים ,חלקם שפוטים לתקופות מאסר )שלמה ניר( וכרתי את רובם אישית .גם את הבמאי ,ערן פרייס .הוא ביים את ההצגה שבה השתתפתי בכלא תל-מונד. גיא כבר מתרוצץ בין הרגליים ואני לוקח אותו לפעוטון כל בוקר ומחזיר אותו אחר הצהריים .אני מוצא מטפלת ,תלמידת תיכון בשם פלורנס ,והיא מטפלת בו אחרי שאני מחזיר אותו מהפעוטון ,וכך אני מצליח לעבוד עוד כמה שעות ביום במינימרקט .כל יום גיא חוזר מהפעוטון עם הברקות חדשות. החיים בטבריה היו נעימים ורגועים .בשבתות הלכנו לחמי טבריה וגיא הפגין אומץ בגיל שנה וקפץ לבריכת המים העמוקים .אני קפצתי אחריו בבהלה והוא כעס שאני נוגע בו .הוא למד לשחות כבר בגיל חצי שנה בקיבוץ של ורדה ,ובכל פעם שאנחנו בבריכה הוא רוצה לשחות לבד .הוא צוחק כשהוא עושה את זה וכולם צוחקים איתו וזה משעשע אותו עוד יותר .כולם שם חושבים שתינוק נפל למים והוא שוחה וחוזר למעקה ואני מרים אותו .הוא לא מוכן לוותר ,בכל הזדמנות הוא קופץ וצוחק וזה מצחיק גם אותי. יש לי זמן למצוא לעצמי מישהי שארצה להיות איתה .אני רוצה עוד ילדים .בטבריה יש הרבה נשים מקסימות ונראה לי כאילו כולן מתאימות ,והנוף לכנרת מוסיף ומפתה לקנות שם שטח אדמה. חוק מרפי הומצא עבורי .תמיד כשהכול נראה בסדר ,משהו בא ומשבש הכול. 173 אצבע מאשימה דואר רשום הגיע .אני פותח וקורא שהוחלט להגיש נגדי כתב אישום ,ובו אני מואשם בגניבת רכב ובזיוף המסמכים של הקורטינה סטיישן שרכשתי בתום לב. הגעתי למשפט ללא ייצוג של עורך דין .אין לי כסף לזה ,הכנסותיי משמשות אותי בקושי למחייתנו .הייתי בטוח שבית המשפט יראה שכל החשדות הופנו נגדי רק בגלל העבר הפלילי שלי .ידעתי שכולם יספרו בבית המשפט את אותם הדברים שאני סיפרתי ,וכל המסמכים שיוצגו בבית המשפט הם המסמכים המקוריים של הרכב ,אין שום מסמך מזויף כפי שהאשימו אותי. הדיונים המשפטיים התקיימו אצל השופט חיים אילת ובמהלך הדיונים הדברים הוצגו בדיוק כפי שקרו וכפי שסיפרתי .העדים שהגיעו לבית המשפט סיפרו ותיארו את השתלשלות האירועים כפי שקרו באמת .בעל הרכב המקורי ,שממנו נגנב הרכב ,סיפר בבית המשפט שרכבו נגנב יחד עם המסמכים והוא העיד שהתקשרתי אליו ושהלכנו יחד לתחנת המשטרה .השופט חזר וחקר אותו על הנקודה הזאת ,ובעיני נראה כאילו השופט מבקש להשתכנע שבאמת זה אני שהתקשרתי אליו .בעל הרכב המקורי אמר בבית המשפט שלא אמר לי בשיחה שהרכב נגנב לו ,כי הוא חשש שאם יגיד לי ,לא אגחע לפגישה )דבר שמחזק את העובדה שלא ידעתי שהרכב גנוב( .הקונה שקנה ממני את הרכב סיפר שהעסקה נערכה באופן חוקי ושהוא אף בדק במשרד הרישוי ,ואכן המסמכים שהיו בידיי כולם חוקיים והומצאו בידי משרד הרישוי. העד האחרון שהעיד בבית המשפט הוא השוטר שחקר אותי .הוא חזר ואמר בבית המשפט שחקירת המשטרה התבססה בעיקרה על העבר הפלילי שלי ושאין שום ראיה שקושרת אותי לביצוע עבירה כלשהי. ביקשתי מהשופט לפסול את עצמו מלדון בתיק ,היות שהוא שומע פרטים שאסור לו לשמוע ,אך השופט סירב לפסול את עצמו. כולם תיארו את אותם הדברים ,בדיוק כפי שהם קרו ,גם פקידת הדואר שביצעה את העברת הבעלות הגיעה לבית המשפט וסיפרה שהיא תמיד בודקת את תעודת הזהות של מוכר הרכב ושל הרוכש והכול נעשה כחוק וכמקובל. למרות כל אלה ,השופט הרשיע אותי בעבירות של גניבת הרכב ,זיוף וקבלת דבר במרמה. קל לעשות זאת עם נאשם במצבי ,ואם אין ראיות שקושרות אותי לביצוע העבירה, תמיד יש חוקי עזר שאין להם כלום עם ראיות במשפט והם ראיה בפני עצמה ,וזה מספיק. השופט ביסס את הרשעתו על "אצבע מאשימה" ,תוך שהוא מדגיש שאין שום ראיה שקושרת אותי ישירות לביצוע עבירה פלילית ,ובנוסף לכך" ,יש פה מקרה ברור של 174 חזקה תכופה .12די לי בזה כדי להרשיע את הנאשם". אין לי ספק שעדותו של השוטר גרמה לשופט לחשוב על דרך להרשיע אותי .אני מוגדר 'עבריין מועד' ,ולא יתכן שלא ביצעתי את העבירות שמיוחסות לי. די בזה שהמכונית היתה בבעלותי בסמוך למועד שבו נגנבה ,כדי שבית המשפט ירשיע אותי בגניבה עצמה .זה ברור מלשון החוק. למה התקיימו דיוני סרק במשך שנה ועדים הוזמנו להעיד? החזקה התכופה היתה ידועה כעובדה עוד בטרם הגשת כתב האישום נגדי .פרקליטות המדינה יכלה לכתוב זאת בכתב האישום ולהפנות את תשומת לב בית המשפט לסעיף הזה בחוק מלכתחילה .די בכך כדי להרשיע אותי .לא אוכל לטעון לזכותי כלום ,זאת לשון החוק. בכל פסק הדין אין מילה אחת שמצביעה על ראיה שמאששת שביצעתי עבירה .גם אם יש לשופט ספק כזה ,הוא לא מציין זאת .הוא מציין רק שלא מצאתי את האדם שמכר לי את הרכב. "למה לוקח שנה להגיד דברים שידועים כבר מהדיון הראשון?" שאלתי את השופט והוא הביט בי בכעס. "טיעונים לעונש" הוא הכריז. אני משוחרר כבר שש שנים והואשמתי רק פעם אחת – בהתפרצות שלא ביצעתי. כולם רואים שאני עובד ושאיני מעורב בחיי פשע .איני חי חיי מותרות ואיני עוסק בדברים פליליים ,ואני עסוק רק בטיפול בגיא .רואים זאת ,הרי אני בדוקאי .לפחות פעם בחודש המחשב מקפיץ את שמי ובאים לבקר אצלי ולשאול לשלומי ,זה חלק מהחיים שלי. ----------------------------------------------------------------------13 טיעונים לעונש מטעם התביעה "יש לנאשם עבר ארוך ושום דבר אינו מרתיע את הנאשם .יש לדחות נסיבות אישיות מפני טובת הציבור .מבקשת מאסר בפועל ארוך ולפסול רישיון הנהיגה שלו". התובעת אינה מזכירה שם שיש לי עבר פלילי מגיל שבע .זה מחזק אותי ונוטע בי תקווה. "מה יש לך להגיד לפני שאגזור את דינך?" שואל אותי השופט. 12חזקה תכופה הינה חזקה המתבססת על ההיגיון ועל ניסיון החיים ,לפיה ניתן להסיק כי הימצאותו של חפץ ,שנמצא זמן לא רב לאחר הגניבה בחזקתו של אדם, מעידה על קשר בין אותו אדם לבין מעשה הגניבה .חזקה זו משמשת כלי עזר חשוב בידי התביעה ,שכן בכך היא פטורה מהבאת עדויות ישירות בקשר לביצוע עבירת גניבה או שוד ,והדבר יעיל במיוחד כאשר מדובר במקרה שבו לא היו עדי ראייה למעשה העבירה .חשוב לציין כי חזקה זו ניתנת לסתירה ,ובכל מקרה ,בית המשפט אינו מחויב להרשיע על פיה ,וזאת אם הוא מפקפק בקשר הסיבתי בין החזקת הרכוש הגנוב ובין מעשה הגניבה.. 13ציטוט מהמקור 175 אני אמור לבקש את רחמי בית המשפט על עבירה שלא ביצעתי וזה נראה לי מוזר, והמילים היחידות שיוצאות לי מהפה הן: "אני אלמן ומגדל את בני לבד". השופט כותב את גזר הדין על דף ומקריא אותו תוך כדי כתיבתו: ----------------------------------------------------------------------14 גזר דין "הנאשם הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ולאחר דיון ממצה .לנאשם הרשעות קודמות רבות ועבר עשיר ,נראה כי אין על הנאשם מוראו של החוק ].[... ] [...אם ישנן נסיבות אישיות קשות ,דהיינו ,הנאשם התאלמן מאשתו והוא מגדל את בנו הקטן ,אין ספק כי ילדו הקטן של הנאשם יסבול סבל רב באם יישלח הנאשם למאסר ,אולם נדמה לי כי דווקא הנאשם נהג כלפי ילדו באכזריות כשעשה את שעשה ,ביודעו על העונש נגדו. כשעלי לשקול את טובתו של הנאשם ונסיבותיו האישיות מצד אחד ואת טובת הציבור מצד שני ,הרי שבמקרה זה גובר השיקול של טובת הציבור ,אשר לגביו מהווה הנאשם סכנה ממשית ומתמשכת". השופט מציין שהרשיע אותי לאחר דיון ממצה .אכן ,המשפט התנהל במשך שנה .לקח לו שנה להבין שיש פה מקרה ברור של חזקה תכופה. להגיד שאני מתאכזר לבני כאשר רכשתי את הרכב הזה עוד לפני שנולד? גם אם גנבתי את הרכב ,דבר שלא עשיתי ,זה קרה הרבה לפני שנולד. השופט ראה לנגד עיניו תמונה ואני בתוכה ,אני נאבק בבית המשפט ואני אלמן עם ילד. הוא מקשר זאת לתקופה אחרת .לתקופה שבה רכשתי את הרכב. ניתן לראות שהשופט לא הקשיב לטענותיי ולא שמע אותי כלל .בסיכומים להכרעת הדין ,עוד בטרם הורשעתי ,כולן כתובות ומסודרות .הצבעתי על כך שמדובר באשמות על דבר שאירע הרבה לפני שגיא נולד והדברים כתובים ברורים על גבי חמישה עמודים. אלה הדברים שכתבתי: ----------------------------------------------------------------------15 סיכומי הגנה "] [...במהלך החקירות ילדה אשתי בן ,ועם צאתה מבית החולים היה צורך לאשפז אותה ,עקב הרעה במצבה הנפשי .כמובן שזה הטריד אותי יותר מאשר לשוטט ברחובות ולחפש את הנוכל .תקופה קצרה לאחר אשפוזה התאבדה אשתי ונותרתי עם בני לבד ,ואת כל מרצי ואת כל זמני הקדשתי אך ורק לו. אדוני השופט ,אין בכוונתי לבקש או לזכות ברחמי בית המשפט בדברי אלה ,אולם טרגדיה זאת שעברה עלי ,סמוך מאד לעניין הרכב ,הטרידה את שלוותי הרבה יותר מהרכב הנ"ל ,ואם הייתי צריך להתחיל לחפש את האדם שהתחזה למר אפל אהרון ,הייתי צריך להכניס את בני לבית יתומים או למוסרו לאימוץ ,וזאת לא 14ציטוט מגזר הדין המקורי 15ציטוט מכתב ההגנה המקורי 176 אעשה. אני טוען ,אדוני השופט ,שאני עצמי נפלתי קורבן לרמאי ונוכל אשר מסתובב חופשי ואני משוכנע שעוד אפגוש בו ואוכל להביאו למשטרה ,ושהוא ייתן את הדין על מעשיו. כאמור ,אדוני השופט ,אבקש לזכות אותי מחמת הספק". השופט בחר להתעלם מהדברים שכתבתי ,לחלוטין. "אני מבקש לדחות את תחילת המאסר עד לערעור" אמרתי ופרקליטות המדינה הביעה התנגדות .יחד עם זאת ,היא ביקשה שאפקיד ערבויות מתאימות אם אשוחרר ושאפקיד את דרכוני ואתחייב לא לצאת מהארץ. המתנה לערעור יכולה להימשך כחצי שנה ויותר ,ואם אזוכה יצא שכבר ריציתי עונש לחינם .הנזק שייגרם לי אם אהיה בכלא ללא הצדקה יהיה קשה יותר מאשר אם בית משפט ימצא אותי אשם גם בערעור ,גם כך אצטרך לשבת בכלא את התקופה הזו. 16 מהפרוטוקול: ----------------------------------------------------------------------"הנאשם :אבקש דחיית ביצוע המאסר עד תום מועד הערעור. עו"ד באום" :מתנגדת לדחיית הביצוע ,ערעור אינו מהווה סיבה לדחייה .אם כן, בעיכוב יציאה מן הארץ ובערבויות רבניות". ----------------------------------------------------------------------- פרקליטות המדינה אינה מתנגדת לשחרר אותי עד לערעור בתנאים ובערבויות ,השופט אינו מקשיב כלל .הוא קבע שאני מהווה סכנה ממשית ומתמשכת לציבור ,והוא מתחשב במצבי ומאפשר לי להיות משוחרר חודש ימים ואז להתחיל בריצוי המאסר .אני כבר לא חשוד ולא נאשם ,עכשיו אני מורשע .מבחינתו הפכתי לאדם מסוכן אף יותר. נקבעה ערבות עצמית ובנוסף ערבות צד ג' ,דהיינו ,ערבות של אדם אחר ,בסך חמש מאות אלף שקל. השופט הסכים לשחרר אותי לשלושה ימים כדי שאמצא ערב מתאים ,ואני שוקל לברוח בשלושת הימים האלה .אתייצב בעוד חודש ואגיד שלא הבנתי את ההחלטה. "קח אותו למזכירות לחתום" אמר השופט לשוטר שהוזמן מיחידת הליווי של בית המשפט. "אתה משתחרר?" שאל אותי השוטר בדרך. "כן" אני עונה לו והמחשבות שלי במקום אחר .עולמי חרב ואין כלום בין ההיגיון לבין המציאות. אין בי ספק שגם אם הייתי בעל הרכב ,שממנו נגנב הרכב ,גם אז היו מאשימים אותי שביימתי את מכירת הרכב .לא חשוב מי מהדמויות שבסיפור הייתי ,הייתי הנאשם .גם אם הייתי עובר במקרה ליד הרכב כשאחרים מכרו אותו ,אני הייתי הנאשם .גם אם לא הייתי ליד הרכב הזה ולא היו מוצאים איש ליד הרכב ,היו עוצרים אותי וטוענים שאני האשם .אני עבריין מגיל שבע .די בכך. אנחנו מגיעים לדלפק הקבלה במזכירות בית המשפט ועומד שם עורך דין שמטפל 16ציטוט מפרוטוקול המשפט המקורי 177 בענייניו ,ובצד עומד עוד עורך דין ומסמן שגם הוא ממתין לתורו אצל אותה פקידה. השוטר שמלווה אותי מבקש מהם לאפשר לו להחתים את הפקידה ,והם מתרעמים ואומרים שזמנם יקר ,הוא נכנע. "אני ממהר קצת" אומר לי השוטר "יש לי ברית במשפחה .קח את התיק וחכה עד שהם יסיימו )תוך שהוא מסמן לי בראשו לכיוון הפקידה( ואז תיגש לפקידה והיא תחתום לך על מה שצריך" ואגב כך ,הוא העביר אלי את התיק. "בסדר" אמרתי ולקחתי את התיק מידיו .הוא הלך והתרחק ונעלם מדלת מזכירות בית המשפט. נשענץי על שולחן בקרבת מקום ,פתחתי את התיק והסתכלתי בדף הראשון .גזר הדין. הוא כתוב בכתב ידו של השופט והדיו עוד טרייה .השופט כתב את גזר הדין תוך חמש דקות ,ויש בו רק כמה שורות כתובות בעט .זה המקור וזה בעצם העותק היחיד של גזר הדין. בתי המשפט לא נכנסו עדיין לעולם המחשבים ,והדיונים מתועדים ידנית בידי פקידה או בידי השופט בעצמו ,ורק לאחר מכן הפקידה מקלידה את ההחלטות ואת פסקי הדין. אני סוגר את התיק ונשען על דלפק בצד ואיש אינו מתעניין בי .אני פותח שוב את התיק וקורא את גזר הדין ומביט בפקידה ,והיא עסוקה עם אחד מעורכי הדין ואינה נותנת את דעתה אלי .היא בכלל לא יודעת שאני ממתין לה ,איש לא מתעניין בי. אני מתרחק מעט לכיוון היציאה ממזכירות בית המשפט ואיש אינו מסתכל .איש לא מונע ממני לצאת .אני יורד במדרגות למזנון בית המשפט בקומת הקרקע .הלב שלי דופק בפראות ,כאילו הוא עומד לזנק ממקומו ולקפוץ לי לפרצוף. מה יהיה אם אפגוש את השוטר שליווה אותי? אגיד לו שאני צמא ואני יורד לשתות משהו במזנון. ירצה – יאמין ,לא ירצה – לא יאמין .היה ולא יאמין ,יחזיר אותי לדלפק המזכירות, הוא יודע שצריכים לשחרר אותי ובטח לא יחשוב שיש לי כוונה לברוח. אין שירות מלצרים במזנון .אני מזמין קפה ומחכה שיכינו וההמתנה נראית כמו נצח. לוותר על הקפה וללכת ישר לכיוון היציאה מבית המשפט? "הקפה מוכן" אני שומע .אני לוקח את הקפה ומשלם ומסתכל לעבר דלת הכניסה למזנון ,אולי מחפשים אותי? סערה בגופי ובראשי ,אבל מסביב הכול רגוע ושקט ,רק אני מרגיש בסערה המתחוללת. אני חף מפשע! הורשעתי בעבירה שלא ביצעתי! כבר כשעצרו אותי הפכתי לאשם .אותו שוטר שחקר אותי ,איתי בן-נון ,לומד משפטים .הוא בדרך לקבל תעודת עורך דין .הוא ידע מראש שאם יאשימו אותי ,בית משפט ירשיע אותי. פסק הדין התבסס על "אצבע מאשימה כלפי הנאשם" ועל "חזקה תכופה". האם מישהו יוכל לדעת שהעלמתי את התיק? האם ירגישו בכך שאני עצמי נעלמתי? אנשים יושבים ואיש אינו מתעניין ,כאילו כולם מחכים שאעשה צעד ואז יקפצו עלי ביחד לתפוס אותי .עברתי זאת פעם ,אני לא צריך הרבה כדי להבין שזה בראש שלי. אסור לי להיות פה יותר מעשר דקות! 178 אולי אצליח להוכיח בערעור שהשופט שהרשיע אותי טעה? אבל יש סיכוי שלא ישמעו אותי כלל בערעור ,די להצביע על העבר שלי. אם יורידו לי שליש אני צריך לשבת שנתיים .אתנהג טוב ,אבל מי מבטיח לי שאעבור את המאסר הזה ואשתחרר שלם ובריא? עברתי כבר דברים בכלא ,קורים שם דברים שגורמים לך לחשוב שזה לא ייגמר לעולם. רוב הסיכויים שלא ינכו לי שליש ושאצטרך לשבת את המאסר בשלמותו ,כבר הייתי בסרט הזה ,אני עדיין בסרט הזה .יש להם 'קלף טוב' ,והם תמיד יכולים לשלוף אותו ולהצביע על העבר ,ואם לא די בעבר הזה ,הנה שבתי וחזרתי לכלא .זה מחזק את התוויות של 'מזלזל בחוק' ו'מפגע ציבורי'. יש לי ילד לגדל ,וזה יותר חזק מכל השיקולים שעוברים לי בראש .הדבר היחיד שמטריד אותי באמת זה איך אני אספר לו שחזרתי לכלא כשהיה בן שנתיים? איך אני יכול להרשות לעצמי להתרחק? כשמצביעים על העבר שלי יכולים להעמיד אותי מול כיתת יורים ולתת הוראה לפתוח באש חיה. אני נזכר בכתבה שקראתי חודשים ספורים לפני המשפט ובה סופר על צעיר שנדון לשנתיים מאסר בפועל ושם קץ לחייו בעקבות גזר הדין .קראתי את הכתבה וחשבתי שטעה ,שנתיים מאסר עוברות מהר ואילו הוא שם קץ לחיים כולם. המחשבות מתנגשות לי זו בזו כשמעל כולן מרחפת דמותו של גיא ,שאותו אצטרך לעזוב בזמן שהותי בכלא .גזר הדין הזה מערבב לי את החיים כאילו היו קלפים של משחק. אני יכול לחזור לחיים כאילו לא קרה דבר. אני קם מהכיסא ,לוקח את התיק מהשולחן והולך לכיוון היציאה מהמזנון. אני יודע בוודאות שלא פשעתי ושלא ביצעתי שום עבירה ,אפילו לא מוסרית. "אסור לצאת עם התיק מבית המשפט" אומר לי קול מאחורי ואני מסתובב ורואה איש ביטחון של בית המשפט. "למה?" אני שואל אותו "אני צריך לצלם מסמכים". "תצלם בפנים ,זה תיק של בית המשפט ואסור להוציא אותו מתחום בית המשפט" הוא אומר לי ,ואני חוזר פנימה וניגש למכונת הצילום .כשאני פותח את התיק ומוציא את כל המסמכים כדי לצלם ,אני רואה שחסרים דפים .פסק הדין שהשופט הקריא באולם לא שם. יכול להיות שהוא לא הכניס אותו לתיק בית המשפט? אני חוזר למזנון ,מוצא שם שקית ניילון ומכניס את התיק לתוכה .משם אני הולך לכיוון יציאה אחרת ,כדי לא לפגוש באותו איש ביטחון. אני יוצא מבית המשפט וצועד לרכב שלי וכלום לא קורה ,איש לא רץ אחרי ולא מבקש ממני לחזור .אני פותח את הדלת ,מתיישב בכיסא הנהג ואוחז בתיק ,מנסה לעשות סדר במחשבות. אני פותח את התיק בפעם המיליון ומתבונן בדף הראשון .למה השופט לא הסכים לשחרר אותי עד הערעור? פרקליטות המדינה לא התנגדה לכך ,ואם קיים חשש 179 שאברח ,הרי אוכל לברוח גם בחודש הזה שניתן לי להיות בחוץ עד לתחילת ריצוי המאסר ,או אפילו עכשיו. הזמן עובר .הראש אומר להניע את הרכב ולנסוע והגוף מסרב לשתף פעולה. אין הרבה אפשרויות ,עדיף לחזור למזכירות ולחתום ולסדר דברים לפני הפרידה מגיא. אני בטוח שאצליח להוכיח בערעור שהיה שיפוט לקוי .אצביע על כך שהמשפט נוהל במשך שנה ויכלו להרשיע אותי כבר בדיון הראשון .בזבוז הזמן שלי לא נחשב במקרה כזה ,אבל מדובר פה בכספי ציבור .אני בטוח שיראו את חוסר ההיגיון בשיפוט. הפקידה במזכירות בית המשפט פנויה ואני חותם ומסתלק עם טופס להחתמת ערב ועם תאריך התייצבות לתחילת המאסר .עוד רישום נוסף לרישומים הפליליים. ---------------------------------------------------------------------- .16בימ"ש שלום-תל אביב תיק 4158/84תאריך גזה"ד11.03.85 : גזר-הדין :מאסר למשך שנה אחת ,הפעלת מע"ת של שנתיים ,שנפסק בבימ"ש מחוזי-ירושלים תיק .197/81סה"כ מאסר בפועל בגז"ד זה 3 -שנים .פסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך שנתיים ,הפסילה מיום שחרורו ממאסר. ---------------------------------------------------------------------העבירות :הפרעת סדר ציבורי 3 :מב"ד 2 :מרמה 1:כלפי רכוש17: סה"כ עבירות17 : סטטוס האסיר :מרצה מאסר בפועל נסיבות המקרה מראות שאילו הייתי אדם ללא רישומים פליליים ,לא היו פותחים נגדי בחקירה ובטח לא בהליכים משפטיים .במקרה שלי הפנו כלפיי אצבע מאשימה שנסמכה על העבר הפלילי שלי ואף הורשעתי בגלל האצבע המאשימה הזאת ואני נשלח לכלא. בנוסף לכך ,העונש כולל הפעלת עונש מאסר על תנאי שניתן לי בתיק ההתפרצות בירושלים ,שם לא ביצעתי שום עבירה והסכמתי להודות רק בגלל עינוי הדין ,למי אפנה ולמי אזעק? מי ישמע אותי אם אגיד שלא ביצעתי את ההתפרצות? אני חוזר למזכירות בית המשפט וחותם ומתחייב להגיע לריצוי המאסר בתאריך שנקבע ,אני יודע שיתעניינו בי ויבדקו אם אני במאסר. לא אכפת לי בכלל שאני הולך לכלא .אני יודע שאצטרך לשבת עם גיא בעתיד ולספר לו את זה ,גם אם לא יראה את גזר הדין ולא יקרא שכתבו שאני מתאכזר אליו. דודתי ג'נין הציעה להחזיק את גיא אצלה בתקופה שבה אהיה בכלא ,התנחמתי מהעובדה שיהיה בידיים טובות. יש לי חודש לסידורים אחרונים במינימרקט ,והשותף שלי שינהל את העסק וישלח לדודתי סכום חודשי עבור גיא. יום תחילת המאסר הגיע מהר ושמתי את גיא בכיסא הבטיחות הקשור למושב הקדמי ופניו פונות אלי .דמעות ממלאות את עיניי .הוא ראה זאת. "אבא בוכה" ,הוא אמר. "קיבלתי מכה בראש" אמרתי והוא הביט בי. שנה וחצי אנחנו קמים יחד בכל בוקר וישנים יחד בכל לילה .מהבוקר ועד הלילה אנחנו יחד .לא היו לי הרבה רגעים בלעדיו בזמן הזה ,רק כמה סופי שבוע שבהם נשאר 180 אצל דודתי ואני חזרתי הביתה וסידרתי דברים שדורשים טיפול ושלא היה לי זמן אחר לעשותם. כשממהרים הדרך לא נגמרת ,אבל כשנוסעים לאט הכביש מתקצר ,מחשבות רבות ליוו אותי .כל הדרך בכיתי ללא יכולת לעצור את הדמעות. בין המחשבות שלי היו גם מחשבות על כך שאקח אותו איתי למחנה ואגדל אותו שם, בשקט. לא ,לא! רשויות הרווחה יחשבו שיצאתי מדעתי .חשבתי גם לבקש שיאפשרו לי לגדל אותו בכלא .שמעתי כבר על אימהות שגידלו את ילדיהן בכלא נווה-תרצה עד גיל שלוש ,אבל מה הוא אשם שהוא צריך להיות בכלא בגיל הזה? צריך להתעודד ולהסתכל קדימה .עשיתי זאת פעמים רבות ,אני יודע שאצטרך לעשות זאת עוד הרבה ,זה טבע החיים. אני מתייצב לתחילת ריצוי המאסר במזכירות בית המשפט ומועבר לבית המעצר ניצן לתקופת מיון.17 18 לאחר תקופת מיון קצרה בבית המעצר ניצן ,מעבירים אותי לכלא באר שבע .אמנם עברו כמה שנים אבל האנשים כמעט כולם אותם אנשים והסוהרים אותם סוהרים והחומות אותן חומות ,והאגפים אותם אגפים והחדרים אותם חדרים והצפיפות אותה צפיפות ,ונראה כאילו הזמן עמד מלכת מאז הייתי פה לאחרונה ,עברו שש שנים וכאילו שזה היה אתמול. הועברתי לאגף 6והוכנסתי לחדר מוכר ,יש עוד סימנים על קירות החדר ,מרימון שהושלך לתוך החדר הזה לפני 7שנים .ביום הפיצוץ קראתי את הספר 'חלף עם הרוח' בחצר הסמוכה ונזכרתי שהגעתי בספר לקטע שבו אדריכל פוצץ בניין באמצעות רימון, ממש באותה שנייה נשמע פיצוץ של רימון שהושלך לחדרו של רולף והרגו .עכשיו אני בחדר הזה ואני מקווה שלא יפקוד אותי גורל דומה .אין לי עניין עם אחרים ואני לא מסוכסך עם איש .הספר נעלם לי אחרי המקרה ,אולי אמצא אותו ואוכל לסיים את קריאתו. אני עדיין מוגדר כאסיר מסוכן ,כלום לא יכול לשנות זאת .גם לא העובדה שאני לא מדבר עם איש במשך תקופה ארוכה .קשה לי לדבר ,הראש עסוק רק בדבר אחד – גיא. אני לא מרוכז ואיני יכול אפילו לקרוא ספר .חודשים רבים אני יושב ובוהה בקירות. האם זה ייפסק יום אחד? האם יאמינו לי פעם שאני לא אותו אחד שרשום ברשומות? בתמימותי חשבתי שבית המשפט יקשיב לי ויעשה משפט צדק .טעיתי .תחושת העוול הזאת מוכרת לי. 17בעקבות רציחתו של רוני ניצן הוסב שמו של בית המעצר רמלה ל'בית מעצר ניצן'. 18כיום 'כלא אשל' 181 הערעור שלא היה תאריך הערעור הגיע וביקשתי מעורך הדין סמי יונה )עורך דין מוכר וידוע בתחום הפלילי( שייצג אותי בבית המשפט .טעיתי כשחשבתי שבית המשפט יקשיב לי. הדיון בערעור נקבע לשמיעה בהרכב של שלושה שופטים .הועברתי מהכלא לבית המשפט וכשנכנסתי לאולם המשפט ,חשכו עיניי .אם עד עכשיו דברים יכלו להפתיע אותי ,זה לא יקרה יותר. השופטת הדסה בן-עיתו היא יושבת ראש הרכב השופטים הדנים בערעור .היא שפטה אותי בעבר לארבע שנות מאסר בפועל ,עונש חמור לעבירה של בריחה מהכלא. השופטים בערעור ההוא הפחיתו לי את רוב תקופת המאסר .ניתן לראות את פסק הדין ואת גזר הדין. "היא שפטה אותי לארבע שנות מאסר ,יש לה דעה קדומה עלי" אמרתי לעורך הדין והוא ביקש שתפסול עצמה מלדון בערעור. השופטת הסתכלה בי ובוחנה אותי .היא טוענה שאינה מכירה אותי ומסרבת לפסול את עצמה. היא מתבוננת בי בריכוז ואינה מקשיבה כלל לטיעונים של עורך הדין שלי .עברו 11 שנה מאז הבריחה ,היא לא השתנתה ואני לא השתניתי .היא מכירה אותי ומזהה אותי, כפי שאני מכיר אותה ומזהה אותה. עורך הדין שלי טוען טענות ומצביע לשופטים על טעויות בפסק הדין ועל כך שבמקרה שלי לא ניתן להסתמך על סעיף החזקה התכופה ,והשופטת הסתכלה עלי בזמן שהוא טען את הטענות ולא הקשיבה לו כלל .פרקליטות המדינה עמדה לטעון טענות נגד הערעור והשופטת בן-עיתו עצרה אותה. שמה של הפרקליטה מופיע בפרוטוקול ואחריו נקודתיים ,היא לא אמרת כלום. "זה מספיק" אמרה השופטת בן-עיתו "יש החלטה". בו במקום היא הקריאה את פסק הדין ,תוך שהיא כותבת את החלטתה בכתב יד ,ממש באותן שניות .היא לא צריכה לחשוב הרבה כדי להחליט החלטה גורלית עבורי .בעודה כותבת את פסק הדין ,היא מקריאה ,מילה במילה. ----------------------------------------------------------------------"לא ביקשנו תגובה מבא כוח המדינה ,יש כאן מקרה ברור של חזקה תכופה]."[... "] [...ולטענת העונש ,אכן נקלע המערער לטרגדיה משפחתית ] ,[...אלא שמדובר באדם שמשחר נעוריו ביצע עבירות ונדון לתקופות מאסר רציניות. 182 התחשבות בנסיבותיו האישיות של עבריין כזה ,היה בה משום הפקרת הציבור ואי התחשבות באינטרסים הלגיטימיים שלו".19 האם מישהו בציבור שמע על המקרה והביע את דעתו על כך ואמר שמקומי בכלא? האם כדאי להביא את המשפט לציבור ולתת לו להביע את דעתו? האם המקרה עורר סערה תקשורתית או ציבורית? זה אני שצריך לארגן את הסערה הזאת ,אבל מי יקשיב לאסיר משוחרר שהחל את דרכו בפשע בגיל שבע? מי יקשיב לאסיר משוחרר שכבר כשהיה בן 16וחצי פורסם שמו בעיתונים כמי שהיה שותף לכנופיית שודדים ששדדה משהו בסנטה-קטרינה? מי יקשיב לאסיר משוחרר שטוען שלא ביצע עבירה? הרי הרישומים מראים אחרת. נראה לעין ,הן מגזר הדין המקורי והן מגזר הדין בערעור ,שהעונש ניתן רק בגלל עברי. אני חוזר לכלא בראש מורכן ובלב שבור ושם מחכה לי עוד הפתעה .מביאים לי מסמך שבו כתוב שהתקיים דיון בבית המשפט ,שלא בפניי .האדם שקנה ממני את הרכב תבע אותי בבית המשפט ,ועל פי פסק הדין שניתן ,אני צריך לשלם לו סך של שמונים אלף מאה שלושים וארבעה שקלים ושבעים ותשע אגורות. לא הודיעו לי דבר על הדיון הזה בבית המשפט ובטח לא צריכים אותי בו ,אני עלול לשבש את הליכי המשפט .כתוב בפירוש שאני עבריין מגיל שבע ,וכתוב שאני אסיר מסוכן. אני מגיש ערעור וכותב בו" :לא הוזמנתי לבית המשפט .הדיון התקיים בלי שאשמיע את טענותיי". והתשובה לא איחרה לבוא" :עבר זמנך להגשת הערעור .במידה והכסף שולם .התעלם מהודעה זאת". אין לי איך לשלם וגם אם יהיה לי איך לשלם .אני לא מתכוון לשלם .עוברת בראשי המחשבה לכתוב לבית המשפט" :אנא ,התעלמו ממני". 19 ציטוט מפסק הדין המקורי 183 מידע מודיעיני שגוי "אתה עובר לצינוק" אמר לי הסוהר. "למה?" שאלתי "מה עשיתי?" איש לא עונה ואני נכבל באזיקים בידיים וברגליים, וסוהרים אוספים את הציוד האישי שלי ומעבירים אותי לצינוק. אולי זה בגלל המחשבות שלי על כך שאיני מתכוון לשלם את מה שהורה פסק הדין? אני לא מתכוון לשלם ,וגם צינוק לא ישנה את דעתי. בחמש לפנות בוקר סוהרים הוציאו אותי לפוסטה ובדרך ראיתי את התיק האישי שלי ביד של סוהר ויש עליו חותמות אדומות' ,אסיר מסוכן' ו'ברחן' .רק כשהציוד האישי שלי הגיע ,הבנתי שמעבירים אותי לכלא אחר. "מה קרה?" אני שאלתי .לא ענו לי. בדרך קראתי את הרישומים הפליליים שלי ,הם מצורפים לכל פסק דין וזה הדבר היחיד שיש לי לקרוא .אני זוכר כל רישום וכל דבר שעברתי בחיי .הכול עובר כמו סרט. הדרך ארוכה ומתמשכת והפוסטה עוברת בין בתי כלא בארץ .מורידים אנשים ומעלים אנשים בבית המעצר ניצן ובכלא רמלה ומביאים לנו ארוחת בוקר לפוסטה .אומרים לי שטרם הגעתי לכלא שנשלחתי אליו והפוסטה ממשיכה למשטרת פתח תקווה ולכלא תל-מונד .גם שם מעלים אנשים ומורידים אנשים ,ואני מנסה להבין לאן לוקחים אותי. הפוסטה עושה דרכה לצפון הארץ ,ולאחר נסיעה של שבע שעות וארוחת צהריים בכלא כפר יונה ,אנחנו מגיעים לכלא שאטה 20שבעמק בית שאן שבצפון .מבקשים שארד מהפוסטה. "מנהל הכלא ממתין לך" אמר לי הסוהר שהוריד לי את האזיקים. "אומרים שרצית לברוח מכלא באר שבע" אמר לי מנהל הכלא. "למה שארצה לברוח?" שאלתי "אני שפוט רק לשלוש שנים .חוץ מזה ,אם הייתי רוצה לברוח ,לא הייתי מגיע לרצות את המאסר .אחרי גזר הדין שוחררתי לתקופה של חודש" הוא בודק את התיק האישי ורואה שאני דובר אמת. "אני רואה שכבר ברחת מהכלא פעם" הוא אמר. "הייתי ילד ועשיתי שטות" אמרתי. זאת הפעם הראשונה שאני שומע שחושדים שאני מתכוון לברוח ואין לזה שחר .ימים ספורים לאחר מכן התפרסמה ידיעה בבתי הכלא בארץ ,סיפרו שהנהלת הכלא מצאו חומר נפץ וחשדו שהוא ישמש לפיצוץ החומה ולבריחת אסירים .אין לי קשר לזה ולא שמעתי על כך מילה עד לשיחה עם מנהל הכלא. 20כיום כלא גלבוע 184 "אני מקווה שתתנהג יפה" הוא אמר "אתה עובר להפרדה לחודש ואז נראה מה נעשה איתך". סוהרים ליוו אותי לאגף ההפרדה ,בפרוזדור ההפרדה מישהו קרא בשמי מאחד החלונות. "דני" קראו .הקול מוכר לי. "מי זה?" אני שאלתי. "הרצל אביטן" הוא ענה לי. הרצל אביטן ועוד חברים שאני מכיר ,כל אחד בחדר משלו .במשך היום סוהרים פותחים בכל פעם לאחד מאיתנו את החדר ,ואנחנו מטיילים בפרוזדור ומעבירים את הזמן בדיבורים .אנחנו מדברים עם מנהל הכלא שיאפשר לנו לשבת יחד בחדר והמנהל מאפשר לנו לשבת בכל ערב למשך שעתיים .זה מעביר את הזמן. המצב הכלכלי בארץ מידרדר והאינפלציה הגיעה לארבע מאות אחוז בשנה .השותף שלי פשט רגל וסגר את המינימרקט והפסיק לשלוח כספים לצרכים של גיא ,ביקשתי ממנהל הכלא לאפשר לי לעבור לאגפים ולעבוד .סיפרתי לו שיש לי בן ושאני רוצה שיהיה לי קצת כסף לפני שאשתחרר. "בשבוע הבא אתה עובר לאגפים" אמר המנהל "תתנהג יפה". "הוא לא עבריין" הרצל אמר לו. "הבטחתי לך שתעבור בשבוע הבא ,תהיה בסדר עד אז" אמר המנהל והלך. "אני רוצה להכין לגיא מתנה ליום ההולדת" אמרתי להרצל. "אני אסדר שישלחו לו מתנה ויגידו שזה ממך" הוא הציע. "זאת לא חוכמה לבקש שישלחו מתנה ,אני רוצה להכין משהו בעבודת יד ,משהו שיעסיק אותי בזמן הפנוי ,יש לי הרבה מזה" אמרתי והתחלתי לצייר דברים על נייר. "בינתיים אתה בהפרדה ובקושי אתה יכול להכין לעצמך קפה" הוא אמר וצחק. "בעוד כמה ימים אני אצא מפה ויהיו לי כלים בעבודה ,אני חייב לעשות משהו יפה" אמרתי. נשלח לו צעצוע יפה" הרצל אמר. "צעצועים נזרקים" אמרתי "אני רוצה להכין משהו ממתכת – כמו תכשיט או קישוט". "תכין לו מגן-דוד עם השם שלו בפנוכו )בתוך(" הרצל אמר וצחק "תביא עט ותכתוב את השם 'גיא'". כתבתי את השם גיא על נייר והרצל לקח את העט וצייר מגן-דוד מסביב ,והשם נגע בדופנות הפנימיות של החלל שנוצר במרכז. "מגן דוד ממתכת עם השם גיא מובלט" אמרתי וראיתי בדמיון התחלה ליצירה. בשיחות אישיות שהיו לי עם הרצל על הרצח של רוני ניצן ,הוא חזר וטען בתוקף שלא היה אחד מהרוצחים ,ומכיוון שהייתי בבית המעצר רמלה בתקופה שבה נרצח רוני ניצן, שמעתי את השמועות שהסתובבו לגבי המקרה .אבל אלה רק שמועות וכולם ידעו שהרצל הוא לא הרוצח ,וההרגשה הזאת מתחזקת בזכות העובדה שבית המשפט המחוזי זיכה אותו מרצח רוני ניצן והרשיע אותו על פי הודאתו בשוד וברצח השומר במפעל התכשיטים 'קרן אור' ,לאחר מכן בית המשפט העליון הרשיע אותו גם ברצח רוני ניצן. 185 בשיחות עם העובדת הסוציאלית היא אמרה שאני נתפס כאחד שאינו מתחרט על מעשיו ואינו מביע חרטה .הסברתי לה שאיני יכול להגיד שעשיתי משהו שלא עשיתי ובטח שאיני יכול להתחרט על משהו שלא עשיתי וזאת גם הסיבה שאיני יכול לבקש חנינה מנשיא המדינה ואני נמנע מלהגיד לה שאני רוצה להרים דגל שאני חף מפשע וללכת איתו באופן קבוע .אני חושש שאם אגיד זאת יאשפזו אותי במחלקה הפסיכיאטרית של דוקטור סילפן )מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בתי הכלא(. תמה תקופת ההפרדה .הועברתי לחדר עם שש מיטות ,אבל יש כבר שבעה אנשים בחדר .בכל החדרים המצב זהה ,ישנתי על מזרן על הרצפה בהמתנה למיטה שתתפנה עבורי .למזלי זה קרה אחרי שלושה שבועות .התחלתי לעבוד במסגריית הכלא ומצאתי שם חתיכת פליז – נחושת מעורבת באבץ שמכינים ממנה קישוטים שנראים כמו זהב – בגודל של חמישה סנטימטרים על ארבעה סנטימטרים ובעובי של ארבעה מילימטרים. עבורי זה מטיל זהב .זאת התחלה טובה למה שרציתי להכין .כבר עשיתי דברים יפים בעבר ,גם בתקופה שבה הייתי בתל-מונד וגם בבית. זה מעסיק אותי זמן רב .שרטטתי על חתיכת הפליז מגן-דוד ואת השם 'גיא' ,וקדחתי וניסרתי בין הסימונים במקומות הנכונים .אין לי כלים מתאימים .אחרי חודש נשבר לי חלק והתחלתי הכול מחדש .חתיכת פליז חדשה ,הפעם בזהירות רבה יותר. ביקש מהאחראי להביא לי פצירות מחט ,והוא ראה מה אני מכין ונתן לי לעבוד במשך שעה או שעתיים ביום .הוא הוציא את הפצירות מארון שנראה כמו כספת ,ובכל פעם שעבדתי עם הפצירות הוא השגיח וספר אותן כל חמש דקות ,שמא תיעלם אחת .אפשר גם לחתוך סורגים באמצעותן. התחלתי לראות את הסוף ,גם את סוף היצירה וגם את סוף המאסר .התחלתי לצאת לחופשות אחת לחודש וכשנותרו לי 6חודשים התחלתי לצאת יום יום מהכלא לעבוד בקיבוץ ניר דוד .היו שם אנשים מקסימים שעזרו לי וזה הקל עלי לסיים את היצירה עם שופינים עדינים .גיא כבר בן שלוש ובת דודתי הביאה אותו לביקור בקיבוץ .היו ימים שנשאר לישון איתי שם. אסיר אחר שעבד איתי בקיבוץ נתפס מקיים יחסי מין עם בת קיבוץ והפסיקו לכולם את העבודה .זה כבר קרה לי פעם .אז זה קרה בגלל אחד שהבריח סמים .לא היה לאיש קשר לזה ,ובכל זאת הפסיקו לכולם את העבודה מחוץ לכלא – כולם בשביל אחד ,אחד בשביל כולם. עוד כמה ימים לוועדת השחרורים וזה יכול לקלקל לי הכל .בקיבוץ נתנו לי המלצה לוועדת השחרורים וכתבו שהם שעבודתי הופסקה כדבר גורף כנגד העובדים ולא אישית נגדי .גם ככה הסיכוי שיורידו לי שליש היה אפסי .נחשבתי ל"אסיר חוזר" .ידוע לכולם שאלה החוזרים לכלא ,על-פי-רוב ,לא זוכים לניכוי שליש מהמאסר .לא חשוב לוועדת השחרורים מה הנסיבות שהביאו אותי לחזור ,איך אשכנע אותם שאין לי יד בגניבת הרכב ובעבירות שהורשעתי בהן? הם לא ידונו בזה .אין טעם שאספר שלא הייתי בסנטה-קטרינה .איך אסביר את העבר הפלילי שמתחיל מגיל ?7 העובדות הן שהתחלתי את דרכי בפשע בגיל 7ומאז צברתי הרשעות ושמי הוזכר בפרשיות פשע חמורות ושוחררתי והורשעתי שוב בביצוע עבירה ונשלחתי לכלא בחזרה. 186 וועדת השחרורים שמע את הטענות שלי ודחתה את החלטתה לחודש וזה כבר עודד אותי ,לא דחו אותי לגמרי .הבנתי שאני חייב עורך דין לוועדת השחרורים .הסיכוי שיורידו לי שליש במצבי הוא לא רק קלוש ,הוא הרבה יותר קרוב לאפס. עורך דין שייצג אותי בוועדת השחרורים הצליח לשכנע להוריד לי שליש .הוא הציג בפני ועדת השיחרורים את היצירה ,מגן דוד עם השם גיא .ניתנה לי תעודת מסע, "רישיון אסיר להלך חופשי". 187 שובה של תעודת המסע התנאים אותם התנאים ונראה כאילו זה אותו הרשיון ,אות הקין לא הוסר .התנאי הנוסף חיזק בי את ההרגשה שמדובר באותו הרישיון הישן ,כאילו גם הוא נלקח מתקופה אחרת – אסור לי להתגורר בטווח של עד שלושים קילומטר מהעיר תל אביב. "יש מידע מודיעיני" נכתב. בשנים האלה האינפלציה דהרה והגיעה לארבע מאות וחמישים אחוז בשנה. השתחררתי למדינה שעברה מהפך ויש גם מטבע חדש – שקל חדש .החוב תפח וגדל ואין לי מושג לאיזה סכום הגיע ,אני גם לא מתכוון לבדוק זאת ,אין לי כוונה לשלם .גם אם יצמידו לי אקדח לרקה ,יש דברים אחרים שמטרידים אותי. אין לי בית לגדל בו את גיא .יש לי רצון לעמוד באתגר ויש לי ניסיון ,עשיתי זאת בעבר ,כבר התחלתי מחדש .הייתי במקום הנכון .אבל כשקניתי את הרכב לא הייתי במקום הנכון ,לעומת זאת ,הגנב שמכר לי את הרכב היה במקום הנכון. דודתי ג'נין עזרה לי לשכור דירה באשדוד .המרחק מתל אביב עמד בסף שהציבה ועדת השחרורים .גיא בן ארבע והוא עבר להתגורר איתי לסירוגין .המעבר קשה לו ,הוא התרגל לזה שהבית של ג'נין הוא הבית שלו ושהמשפחה שם היא המשפחה שלו ,יותר מאשר אני המשפחה שלו .צריך להתחיל מחדש. מצאתי עבודה בייצור והרכבת תריסים ,והמצב הכלכלי הקשה גרם לפיטורים רבים ורוב העם חיפשו תעסוקה .פניתי גם לחברות כוח אדם וכתב את האמת על עצמי ,אסור לי לשקר .באמת הזאת יש גם דברים טובים ,אני מוכשר ויכול לעשות הרבה דברים. "תשאיר טלפון ונחזור אליך" אמרו. המדינה במשבר כלכלי ואין תעסוקה לאנשים ,אלה שעבדו עד אתמול ,גם הם מובטלים .מי יסכים להעסיק אחד כמוני במצב כזה? חבר פתח מסעדה בנמל תל אביב ודיברתי איתו שיעסיק אותי .קבענו פגישה ובדרכי אליו ראיתי אדם שרץ לעברי עם אקדח שלוף" .עצור ,משטרה!" הוא צעק ואני נעמדתי. הוא התקרב והצמיד לי את האקדח לראש .דחפתי אותו והאקדח נפל וגם הוא עצמו נפל .הסתבר שרדפו שם אחרי אדם שגנב משהו מחנות .נעצרתי עד לסיום ההליכים נגדי ,כאשר השיקולים היחידים שהנחו את השופט לעצור אותי היו העובדה שאני אסיר ברשיון. קל להחזיר אותי לכלא .אני "אסיר משוחרר ברישיון להתהלך חופשי" .עשו לי טובה ששחררו אותי ואני שב ומטריד. 188 העבירו אותי לבית המעצר בבאר שבע והחברים שהיו שם הם אותם חברים ממאסרים קודמים .הרצל אביטן באגף הפרדה שצמוד לאגף שלנו ונפגשנו במשך כל יום למספר שעות וסוהרים איפשרו לי לשבת איתו בחדר. גם יצחק דרורי פה ,הוא רץ לכנסת ברשימה עצמאית )באותם ימים אסירים יכלו להתמודד בבחירות לכנסת( .באחת השיחות עם הרצל יצחק סיפר שיש לו אקדח שהיה מיועד לשמעיה אנג'ל ,ששהה באגף ההפרדה שבו שוהה הרצל עכשיו. שרות בתי הסוהר עושה רוטציה בין אסירים שנמצאים בהפרדה .יודעים שכל אחד מהם מתכנן לברוח ויודעים בוודאות שהם אוספים מידע על פעילות הסוהרים והתנהגותם. עוד בימים שבהם הייתי עצור ,ועדת השחרורים החליטה שאחזור לכלא והפקיעו לי את הרישיון להלך חופשי ועברתי למיון בכלא "ניצן" )שנקרא על שמו של רוני ניצן לאחר שנרצח(. ימים ספורים לאחר מכן נודע לי מהתקשורת שהרצל אביטן נמלט מהכלא. 189 חשוד ברצח שנה זה לא הרבה וזה יעבור מהר ,אבל דברים שקרו לי במשך המאסר הזה גרמו לי להבין שאני צריך להיעלם כדי שזה ייפסק. מכיוון שזו תקופה קצרה ,העבירו אותי לכלא מעשיהו ,ידעו שאין לי כוונות לברוח. התחלתי לעבוד ביצור גופים חשמליים לחברה פרטית שהעסיקה אותנו בכלא .בוקר אחד יצאתי לעבודה וראיתי אחד שהפרצוף שלו שוטט דם .עזרתי לו להגיע למרפאה וסוהרים שמו לי אזיקים על הידיים והעבירים אותי לאגף המיון .קצין הביטחון של כלא מעשיהו הגיע והתחיל לחקור אותי. "מי עשה לו את זה?" הוא שאל. "ראיתי אותו עומד שם שוטט דם והבאתי אותו למרפאה .אני לא מכיר אותו בכלל .גם אם אצטרך לעשות את זה עוד פעם אעשה את זה ולא אכפת לי שתחשדו שיש לי יד בזה ,בנאדם שצריך עזרה יקבל אותה ממני בכל זמן" אני עונה לו "קרה לי בעבר שעזרתי לחבר שנפל מאסלה בכלא תל-מונד והרגל שלו נחתכה ,הזמנתי חובש שיטפל בו ונחקרתי כחשוד במי שפגע בו למרות שאיש לא פגע בו .גם עכשיו אין לי יד בזה ואתם יודעים זאת ,אני לא מכיר את האדם שנחתך ומעולם לא היה לי כלום איתו ואני בטוח שיספר לכם את האמת". הסתבר לי ששמו של הבחור שנחתך בפניו הוא יהודה כליף .הוא לא שיתף פעולה עם שלטונות הכלא ולא סיפר מי חתך אותו וכך הפכתי לחשוד פוטנציאלי .לאחר מכן נודע לי שניפצו לו כוס בפרצוף ויצרו חתך בצורת ירח .בעקבות זה ,העבירו אותי לכלא "עתלית" שנמצא בשטח של כלא 6הצבאי .לא נחקרתי על כך במשטרה ,ידעו שאין לי יד בזה. מספר שנים לאחר מכן ,יהודה כליף הפך לסמוי משטרתי וניסה לעזור למשטרה לאסוף ראיות נגד משפחת אלפרון ,מזימה שנכשלה כשהוכח שיהודה כליף פעל כנקמה ולא כסמוי אמיתי. כלא עתלית הוקם בתוך החומות של כלא שש הצבאי ,כפתרון לצפיפות בבתי הסוהר בארץ .הגיעו לפה כאלה ששפוטים לתקופות קצרות .הכלא הורכב משני אגפים ובכל אגף עשרה 'אוהלי – '12אוהלים גדולים שאפשר להכניס בהם שש מיטות קומותיים. כלואים שם כאלה שהם לקראת שחרור ואין סכנה שיברחו .הימים ימי האינתיפאדה, וצעירים ערבים רבים הגיעו לבתי סוהר בגין זריקת אבנים על חיילים ,והם איתנו, באגפים. הסוהרים רובם ככולם דרוזים והם עושים את עבודתם .רובם מכבדים את כולנו ונוהגים בנו בצורה הוגנת .אבל יש גם כאלה שעושים מעבר לעבודתם. 190 נותרו לי כחודשיים לשחרור והתחלתי לסמן את האיקסים האחרונים בטבלת הייאוש. אלה הימים האחרונים של המאסר .הועברתי לאגף ב' ובו עשרה 'אוהלי ,'12ולמרות שהם מיועדים לשנים עשר איש ,בכל אוהל ישנים כחמישה עשר .חלקם ישנים על מזרן המונח על הרצפה וחלם ישנים ממש מחוץ לאוהל ,תחת כיפת השמים .גם אני עשיתי כך בלילות חמים ודביקים .בכל בתי הכלא בארץ צפוף ,וזה פתרון זמני למצוקת האכלוס בבתי הכלא .זה יכול היה להיראות כנופש בגן עדן ,אם לא היו קורים דברים שהופכים את זה לגיהינום. אוהל מספר אחת אוכלס בערבים ממזרח ירושלים ,רובם פליליים והם עבדו בחוליית האוכל באגף .רובם התנהגו איתנו כחברים וכיבדו את כולם. אוהל מספר שתיים אוכלס גם הוא בערבים ,כולם מעזה .רובם שפוטים על זריקת אבנים על חיילים וכולם ידועים בשנאתם ליהודים .היו שם כאלה שהטיפו בגלוי לשנאה ואפשר רק לשמוע ולשתוק. אני ישנתי באוהל מספר שלוש והיו איתי עוד חברים ששפוטים על עבירות פליליות, בעיקר ממרכז הארץ .היו גם חברים מהשכונה שלי – יצחק כהן ,שנשפט על כך שניסה להבריח את הרצל אביטן מבית המשפט ,יצחק )חישי( חדיף ועוד כמה חברים. יש עוד 10אוהלים כאלה באגף וכולם מלאים .הצפיפות רבה ,אבל לפחות אנחנו לא סגורים בחדרים .אפשר לטייל בחצר ולשחק כדורגל ולהירטב בצינור במשך כל היום. הנהלת הכלא סיפקה לנו צינורות מים ,באמצעותם שטפנו את האוהלים והרטיבים את עצמנו בימים חמים .הצינורות האלה הם כמו אוויר לנשימה. הימים חלפו ,ואם עד עכשיו קרו לי דברים ששינו לי את החיים לחלוטין ,עכשיו עומד להיפתח לי קבר ,ושוב בלי שתהיה לי יד בדבר ובלי שאוכל להחליט אם זה מתאים לי בכלל .איש לא שאל אותי אם אני רוצה להיות מעורב. אני מתעורר בבוקר והשמש כבר התחילה להלהיט .כמו בכל בוקר ,הרמתי את דפנות האוהל כדי לשטוף את רצפת האוהל ,כדי לאוורר אותו ולהקל את החום .אין עוד דברים שאפשר לעשות כדי להתקרר. יצאתי לחפש את הצינור ,שהיה תלוי לרוב על גדר בין האוהלים וכולם השתמשו בו. כשראיתי אותו ,ניגשתי להוריד אותו מהגדר. "עזוב את הצינור" שמעתי פקודה במבטא ערבי שהגיעה מאוהל מספר שתיים .אדם יצא מהאוהל וזיהיתי אותו ,השייח סאלח. השייח סאלח היה ידוע בשנאתו ליהודים .הוא היה שפוט על עבירות ביטחוניות כלפי אזרחים וחיילים בישראל .הוא הטיף לחבריו בכלא כמנהיג רוחני .הם סגדו לו והעריצו אותו והוא זרע בהם שנאה ליהודים והדריך לפגוע .גם מחוץ לכלא עסק בכך .בגלוי ומול כולם. "אתה מתכוון אלי?" שאלתי. "כן ,עזוב את הצינור הזה" הוא חזר ואמר. "אני צריך אותו" אמרתי והמשכתי בהורדת הצינור מהגדר "זה של כל האסירים ,זה לא הצינור הפרטי שלך". עוד אסיר צעיר יצא מאוהל שתיים וגם הוא הצטרף" :אם אתה לוקח את הצינור ,אתה מת!" הוא אמר. 191 "הצינור הזה שייך לכל האגף וכל אחד יכול להשתמש בו" אמרתי "אי אפשר בלי הצינור הזה". "תקשיב למה שאני אומר לך" אמר לי הצעיר. "מה הבעיה שלך?" שאלתי "למה שלא אקח את הצינור?". "אמרתי לך לעזוב את הצינור" אמר השייח סאלח. החברים שלי יצאים גם הם מהאוהל ,הם עמדו והקשיבו לוויכוח .הצינור כבר היה בידי .פניתי והתרחקתי וחיברתי אותו לברז. ידעתי שהם יבינו שטעו ,הרי הצינור שייך לאגף ולכולם יש זכות להשתמש בו .אם לא אקח את הצינור ,לא אוכל להתקרב אליו יותר .יש לי עוד חודשיים להיות פה ואני עלול להתייבש בלי הצינור הזה ,לבטח אצטרך אותו גם בימים הקרובים. מבחינתי זה עבר ,לא העמקתי בזה .האווירה באגף הייתה רגועה במשך היום ,לא נאמרה מילה וחצי מילה בקשר לצינור .בארוחת הערב ראיתי את השייח סאלח. החלפנו מבטים ונמנעתי מלהמשיך להביט בו ,שלא יחשוב שאני מנסה להתגרות בו. הלילה הגיע והייתי בטוח שהעניין כבר נשכח .עליתי למיטה ונרדמתי. קול צעקות באגף העיר אותי ויצאתי מהאוהל וראיתי סוהרים רבים והמולה רבה מול אוהל מספר שתיים. "מה קרה?" שאלתי חברים עמדו שם. "השייח סאלח נדקר" אמרו לי. סוהרים הוציאו את השייח סאלח על אלונקה ורצו איתו לכיוון היציאה מהאגף. חשבתי על זה שעלולים לחשוב שזה אני שדקרתי אותו .אירועי הבוקר שבו ועלו, אבל ,הייתי רגוע ,לא עשיתי כלום ולא היה לי מה לדאוג. חברים דיברו על העניין והזכירו את הוויכוח שהיה בבוקר .כולם ראו את מה שקרה בבוקר ,ועכשיו הם עומדים ומסתכלים עלי. "לא דקרתי אותו ואני לא יודע מי עשה זאת ,אין לי יד בזה" אמרתי "לא עשיתי את זה גם מתוך חלום". אחד החברים אמר שראה שהייתי במיטה כשזה קרה. לא עשיתי כלום ואני לא מעורב בזה .חבל שלא ויתרתי כשביקשו שאעזוב את הצינור, עכשיו אני החשוד העיקרי בדקירה .משהו הטריד אותי .למרות שאין לי כלום עם הדקירה ,היה בלבי חשש שיחשבו שאני מעורב וזה טבעי. צעקה של קצין הביטחון של הכלא ,שקיף ,משכה את תשומת לבי .הבטתי אל מחוץ לאוהל ,לראות מה קורה שם ,וראיתי את שקיף מבקש מהסוהרים לצאת מהאגף והם הלכו לכיוון היציאה מהאגף. זה נראה לי מוזר ,ידע שאדם נדקר ויש מתיחות בין אנשים ,ולמרות זאת קצין הביטחון בחר להוציא את הסוהרים מהאגף ולהשאיר את האגף ללא פיקוח. עברו כמה דקות ונשמעו קריאות מחוץ לאוהל "דני ,צא החוצה". הבטתי וראיתי דמויות מסתובבות מול פתח האוהל. "צא מהאוהל או שאנחנו נכנסים" הם צעקו. כעשרה אסירים ערביים ,ביטחוניים כולם ,עמדו בעיגול לפתח האוהל ,חיכו שאצא אליהם. 192 אין לאן לברוח ,אני לכוד באגף ,בנוסף ,לא רציתי שאסירים אחרים שנמצאים איתי יסתבכו. הדמויות היו כולן חמושות ,חלקם בסכינים יפניות ,חלקם עם סכינים שהושחזו מידית של כף ממתכת. בפתח האוהל ניצבים שני מוטות שמחזיקים את הפתח יציב ,שלפתי אחד מהם ,להגן על עצמי ,ויצאתי אליהם. "אני לא רוצה לפגוע בכם" אמרתי "אל תנסו לפגוע בי ,זה לא אני דקרתי אותו". חלקם הופתעו לראות שיצאתי מהאוהל .אחד מהם התקרב אליי וחבטתי בו עם המוט. עוד אחד התקרב ומצאתי את עצמי מסתובב עם המוט ,הנפתי אותו והורדתי אותו דבר שעזר לי להרחיק אותם ובעיקר להיות בתנועה ולא לעמוד במקום אחד. כמה מהם התקרבו ועשו תנועות מפחידות ,והמשכתי להסתובב עם המוט ושוב פגעתי באחד שהתקרב. לפתע הכול נפסק. חברים עמדו לידי .חישי עם מוט של עץ ביד ומיכאל )מישו( מחיפה עם דלי ריק ויצחק כהן על מקל של מטאטא .מישו שפך עליהם את המים והם ברחו כולם והתפזרו .כולם ברחו. "תודה" אמרתי להם. ריאתי סביבי הרבה דם – הבגדים שלי היו ספוגים דם ,הידיים עם דם ,הרגליים עם דם, רחבת החצר כולה מלאה דם .מיששתי את הגוף וחיפשתי אם נפגעתי. חתך עמוק על הזרוע השמאלית ,לא כאב לי .לא יכול להיות שהדם הזה כולו ממני, בטח לא מפצע כזה .מיששתי את הכתפיים ועל הכתף השמאית עוד שריטה שטחית שמדממת. "לא רק אני נפצעתי ,יש הרבה דם מסביב" אמרתי "תבדקו אם גם אתם פצועים" כולם בדקו ,אבל אין פצועים. אם אבקש טיפול רפואי ,יחשבו שאני מעורב בדקירתו של השייח סאלח. החתכים לא עמוקים .שום איבר חיוני לא נפגע ,הפציעה לא הפריעה לי לתפקד ואין כאבים. נכנסתי לאוהל וסידרתי 'פרפרים' מפלסטר והחתך על הכתף הפסיק לדמם .זאת רק שריטה ,אבל גם היא משאירה צלקת. החתך בזרוע עמוק ,הפרפרים לא הספיקו כדי לעצור את הדימום .למזלי לא נפגעו כלי דם חשובים. "תביא חוט ומחט" ביקשתי מאחד החברים. שלושה תפרים הצליחו לעצור את הדימום .החבישה כיסתה את הפצע ולא ראו כלום. החלפתי בגדים ובדיוק סוהרים ראשונים התחילו להיכנס לאגף ועברו בין האוהלים וחיפשו מי פצוע .הם רצו מאוהל לאוהל ומאדם לאדם וביקשו מכולם להרים חולצות, התבוננו בגופם של כולם והמשיכו לאוהל הבא. נזכרתי ברגעים שבהם שקיף ,קצין הביטחון ,ביקש מהסוהרים לצאת מהאגף .הוא יצא מהאגף בידיעה ששורר מתח בין האנשים .אדם נדקר והדוקר לא נתפס ולנדקר יש 193 חברים .הוא בוודאי חשב שהחברים של השייח סאלח ינסו להגיב ובטח קיווה שכך ימצאו את הדוקר. בעצם שקיף נתן יד למה שקרה לי – הוא לא הביא בחשבון את העובדה שעלולים להתפתח דברים ואנשים חפים מפשע ייפצעו ,כפי שקורה לי .רק בנס אני עוד חי. צלקת עמוקה בשורש כף ידי השמאלית וחתך על הכתף השמאלית ,זה המחיר ששילמתי והלוואי שבזה זה היה נגמר .השייח סלח ,הוא בבית חולים עדיין. שקיף הגיע עם סוהרים לאוהל שלי. "יש פצועים פה? אתה פצוע דני?" הוא שאל. "לא" ענינו לו והוא יצא מהאוהל והם המשיכים לאוהל הבא. זה ברור שמישהו נפצע ,החצר מלאה דם .לפי כמות הדם נראה שיש כמה פצועים ,לא אחד .הדם שירד ממני הוא כלום. סוהרים חזרו לאוהל הראשון וביקשו מכולם להוריד חולצות ,שקיף עצמו עבר בין כולם ,אחד-אחד ,ובדק את גופם .הסוהרים הגיעו שוב לאוהל שתיים והוציאים מהאוהל אסיר עם פצע טרי בפניו ,דם זלג לו מהאף והוא עדיין מדמם .זה אותו אחד שנפגע ממני .ראיתי אותו מולי ויכול להיות גם שהוא זה שפגע בי ,הוא היה הכי קרוב מכולם. הוציאים אותו מהאגף וחקרו אותו. קצין הביטחון אמר שלא ייתכן שכל הדם הזה שייך לפצוע אחד והם המשיכו לחפש פצועים באוהלים .כשהגיעו אלי ,ביקשו ממני להרים את החולצה ואני הרמתי והשארתי אותה תלויה על הכתף ,כך שהיא הסתירה את החתך בכתף .הוא מישש אותי בגוף וברגליים ולא מצא פצעים והם המשיכים לאוהל הבא ועברו שוב ושוב בין האסירים. נראה שהתייאשו .הם עשו דרכם אל מחוץ לאגף ואני ישבתי מחוץ לאוהל ולידי ישבו חישי ויצחק כהן ועוד כמה חברים .אמר להם את דעתי על ההתנהגות של קצין הביטחון ,אין שום ספק בזה שהוא שגרם לדברים לקרות .תוך כדי שסיפרתי להם את המחשבות שלי ,קצין הביטחון נכנס לאגף ,מלווה בסוהרים ,הוא עשה דרכו ישירות לעברי וביקש שאתלווה אליו אל מחוץ לאגף. "איפה נפצעת?" הוא שאל אותי. "לא נפצעתי" אמרתי. "אני יודע שאתה מעורב במה שקרה פה" ,הוא אמר והאסימון נפל לי ,למרות שתקופת האסימונים כבר חלפה מהעולם .הוא השקיף מחוץ לאגף וראה שאני בעצמי מעורב בקטטה .הוא לא הוציא אותי סתם .זה גרם לי לפחד ממנו יותר .אני בטוח שהכול היה נמנע אילו פעל נכון .מבחינתי ,הוא עצמו שותף לזה .אבל אני פוחד להטיח זאת בפניו, הוא עלול לפגוע בי. "לא יודע על מה אתה מדבר" אמרתי. "מה קרה לך ביד?" הוא שאל והצביע על זרועי השמאלית. "שיחקנו כדורגל ,והכדור עף מתחת לקונצרטינה ,21זחלתי להביא אותו ונחתכתי. תשאל את החובש ,הוא שם לי את התחבושת" אמרתי .ידעתי שלא ישאל את החובש. החובש שעבד בבוקר כבר סיים את משמרתו והלך הביתה. 21גדר תיל 194 "תתפשט לגמרי" הוא אמר לי. הורדתי את החולצה והשאיר אותה תלויה על הכתף השמאלית ,להסתיר את החתך שבה .כשורדתי את המכנסיים ,כתם של דם נגלה על התחתונים שלי .כולם ראו. "מה זה?" הוא שאל אותי. "מהחתך ביד" עניתי "אמרתי לך ,הכדור עף מתחת לקונצרטינה ונכנסתי מתחת לגדר להוציא אותו"... "תורידו את כל הבגדים מעלייו ,אני בטוח שהוא פצוע" הוא לא וויתר ,והסוהרים הסירו מעלי את כל הבגדים וראו את החתך בכתפי השמאלית. "מה זה?" שאל אותי קצין הביטחון. "זה מאותה קונצרטינה ,זחלתי להוציא את הכדור מתחתיה ונחתכתי" אני חוזר. קצין הביטחון אמר לכבול אותי באזיקים ,והם ביצעו. "לידיעתך ,אתה חשוד ברצח" הוא אמר לי "השייח סאלח מת בבית החולים מהדקירה. צריכים להגיע מהמשטרה ולקחת אותך לחקירה ,אנחנו כבר יודעים כל מה שקרה ביניכם ,ויש אנשים שמספרים שרבתם בבוקר ושדקרת אותו בלילה". "אני יכול לקבל כדור שינה?" שאלתי את החובש ,אני יודע שלא אצליח לישון הלילה. אני כבול באזיקים בצינוק ששטחו שני מטרים על מטר אחד ושעשוי מבטון וזרוק באמצע השטח של הכלא. הזמן נעצר .אני חשוד ברצח שאין לי שום קשר אליו. חבל שלא ויתרתי על הצינור בבוקר ,עכשיו כבר לא אכפת לי לסיים את המאסר בתוך סאונה מלאכותית בלב מדבר סיני ,ליד סנטה-קטרינה. המחשבות העיקריות שהתרוצצו לי בראש היו ההתנהגות של קצין הביטחון לאחר הדקירה של השייח סאלח. הוא ביקש מהסוהרים לפנות את האגף ,למרות שידע על המתיחות .יש לזה רק הסבר אחד – זה נעשה במכוון .הוא רצה לצפות בקרב .הוא רצה לראות שפיכות דמים. היה ידוע אצלנו שקצין הביטחון מביים תפיסות סמים .הוא נהג להיכנס לאגף בליווי סוהרים ,לתפוס את הקורבן היומי ולערוך עליו חיפוש לעיני סוהרים .האסירים לא התנגדו ואיפשרו לו לערוך חיפוש בכיסיהם ועל גופם ,ואז ,כשהיה מוציא לנבדק את קופסת הסיגריות מהכיס ,היה פותח אותה ומחדיר לתוכה משהו ובאותה נשימה צועק שמצא משהו בתוך קופסת הסיגריות. הסוהרים היו רואים שהוא מוציא משהו מקופסת הסיגריות .אם יתבקשו לספר על כך, יספרו ,הם לא משקרים. בשלב הזה היה הקורבן התורן מבין שמדובר בתרגיל עוקץ ומתחיל לגמגם ,בידיעה ברורה שלא היה שם כלום כאשר מסר את הקופסה לבדיקה .אז היה שקיף לוקח אותו למשרדו ומאיים עליו בפתיחת תיק ,ואומר לו במתק שפתיים שיעזור לו ויוציא אותו מזה ,בלי תיק ,בתנאי שיספר לו על דברים שמתרחשים בין אסירים בכלא. רבים נפלו במלכודת הזו .חלקם הסכימו לשתף פעולה ,רק משום שחששו שייפתח להם תיק אם יוכרז כי הם משתמשים בסמים .בית המשפט יחמיר איתם אם ירשיע אותם 195 בהחזקת סם בכלא .במקרה הטוב ,ישללו מהם זכויות .אני עצמי לא עברתי זאת ,עדיין לא. חשבתי לגייס כמה מהחבר'ה האלה שעברו תחת ידו ונפלו קורבן לתרגיל ,שאותו עשה כמעט לכל אחד ,אבל זה עדיין לא מוכיח שאני לא דקרתי את השייח סאלח .ההתנהגות שלו היא דבר אחד ודקירתו של השייח סאלח היא דבר אחר .במקרה שלי ,אני צריך להוכיח שלא דקרתי אותו .יש כבר מניע שיכולים להצביע עליו ואני לא יכול להתכחש לו .אני בטוח שהחברים שלי יספרו שישנתי כשזה קרה ,אבל איזה משקל יהיה לעדות הזאת? הידיעה האישית שלי שלא אני שדקרתי את השייח סלח אינה מספיקה כדי להרגיע אותי .יש כאלה שחושבים שאני דקרתי אותו ,ויש להם ראיות להצביע עליהן והראיות האלה קושרות אותי והן הולכות ומתהדקות ,ועכשיו גם אני עצמי פצוע .זה מוסיף עוד ראיה. מעולם לא נחשדתי בביצוע עבירה חמורה ומעולם לא ביצעתי עבירה כזאת .מעולם לא פצעתי אחר .שמעתי על חקירות מסוג זה במהלך המאסר .נפגשתי עם כאלה שהואשמו בעבירות חמורות ואף ברצח .זכור לי המקרה של עמוס ברנס .בסופו של דבר השופטים זיכו אותו זיכוי מוחלט מאשמת רצח ואף נפסק לו פיצוי מהמדינה ,אך מה שווה פיצוי כספי? ידעתי שכל פרט חשוב למהלך המשפט ,וכל דבר שיהיה נגדי רק יעזור לנעוץ עוד מסמר בארון הקבורה שלי .גם אם אגיד שמעולם לא נחשדתי בביצוע עבירה חמורה, זה לא יעזור לי. במשך כל הלילה תתכננתי מה להגיד ,בידיעה שכל מה שאגיד עלול לקלקל לי .אם אספר את מה שקרה עם הצינור ,אני קושר את עצמי למניע אפשרי ובכך אפנה אצבע מאשימה לעברי .הרי כולם מספרים שרבתי איתו בבוקר .במידה ולא אספר על הצינור, אחרים יספרו ואז יגידו שאני מכחיש קשר לצינור כמו שאני מכחיש קשר לרצח והשחר התחיל לבצבץ ויחד איתו המחשבה שעדיף לי לשתוק. לא אדבר עם איש עד שאפגוש עורך דין. היו הרבה עדים למה שקרה בבוקר עם הצינור .זה קרה בחצר ולעיני כולם .חלקם, לפחות ,יספרו את האמת .כך יוכלו להצביע על מניע אפשרי .הם גם יספרו שבעקבות דקירתו של סאלח ,קצין הביטחון הוציא את הסוהרים מהאגף ,כך אני יכול להוכיח שהפציעה שלי נגרמה מהקטטה שפרצה בגללו ואינה קשורה לדקירתו של השייח סאלח. המחשבות שהטרידו אותי עד אור הבוקר ,כללו חלליות ומטוסים ,והמציאות התערבבה בחלומות שהופיעו בשנייה של עצימת עין ,ושאלתי את עצמי אם זה אמיתי ,ומה מכל זה קורה ומה דמיון. האזיקים אמיתיים והצינוק אמיתי והכול אמיתי .זה לא חלום .זה כדור השינה שנתן לי החובש .הוא שמראה לי חלליות .אסור לקחת כדורי שינה ,זה עושה הזיות. בבוקר הוציאו אותי מהצינוק למנהל הכלא כשאני אזוק בידיי וברגליי. "מר נגר עסוק והוא יקבל אותך כשיסיים את ישיבת הבוקר" אמר לי הסוהר .זה כבר נשמע טוב ,זה לא חקירה משטרתית. 196 שער הכניסה לכלא במרחק 30מטר ממני .אני עם אזיקים על הרגליים ואני לא יכול להגיע לשער .חשבתי שאם יורידו לי את האזיקים ,אפילו לשניה ,אצא בריצה מהשער ואיעלם במטעים שמסביב לכלא .קרוב לוודאי שיפתחו במצוד אחריי ,אבל כך אוכל לגייס תשומת לב מהתקשורת למצבי. מר נגר הוא מנהל הכלא ,הכרנו בכלא אחר .הוא יצא ממשרדו וביקשתי שיסירו לי את האזיקים מהידיים כדי לשתות קפה ,והוא אמר להסיר לי גם את האזיקים מהידיים ומהרגליים וחזר לישיבה. זה כבר נראה יותר טוב בלי האזיקים .לא פוחדים ממני .יהיה לי קל יותר לרוץ כשאברח .צריך רק למצוא את הרגע המתאים .הרבה מהאסירים מסתובבים כל היום בכלא ועוברים ליד השער ,ואיש לא חושד שינסו לברוח .כולם פה שפוטים לתקופות קצרות ויוצאים לחופשות ,גם אני יצאתי לכמה חופשות .עכשיו המצב שלי שונה .אני חשוד ברצח שאין לי שום קשר אליו. ישיבת הבוקר הסתיימה ונכנסתי לחדרו של מנהל הכלא ,שישב והסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו וחיכיתי למוצא פיו .גזרתי על עצמי שתיקה .פחדתי לפגוע בעצמי אם אומר משהו שאסור לי .ידע שזה יגרום להם לחשוב שאני החשוד האולטימטיבי והשתיקה שלי תיחשב לשתיקה של פחד .אבל זאת באמת שתיקה של פחד ,זאת שתיקה של פחד ממשהו שעלול לפגוע בי ואני חף מפשע. "למה אתה עושה שטויות?" הוא שאל לאחר כמה שניות. "לא עשיתי כלום ואני לא יודע על מה אתה מדבר" עניתי ונזכר שגזרתי על עצמי שתיקה. "אתה יודע מי זה שנדקר?" הוא שאל בנימה רצינית. "הוא לא מעניין אותי כי אין לי כלום איתו ולא עשיתי כלום .לא דקרתי אותו ,אתם סתם נטפלים אלי .אין לי יד בזה" .הלכה השתיקה. "אני מאמין לך" הוא אמר "אני רוצה שתדע שמדובר בשייח חשוב מאוד עבור הפלסטינים ,כל דבר שיקרה לו עלול להביא להסלמת היחסים המדיניים ולסכסוך בינלאומי" באותה נימה של רצינות הוא הוסיף ואמר "למזלנו ,הוא בסדר .הוא רק נפצע קל והוא כבר צריך לחזור מבית החולים .כשיחזור אנחנו נשב יחד לשיחה". דמעות הציפו אותי ,דמעות של אושר .ידעתי שלא יאמין לי אם אומר לו שאני אוהב את השייח סאלח ,אבל שימח אותי לדעת שהוא לא מת .זה מה ששמעתי עכשיו ,הוא לא מת! המתח נפרק בדמעות של שמחה ,פתאום הסתכלתי על מר נגר בחשדנות .ועלה בדעתי שהוא מנסה להוציא ממני מילים שיכולות לקשר אותי למשהו שלא עשיתי? עדיף לשתוק .קצין הביטחון הוכיח שהוא מסוגל לעשות דברים אסורים .אסור לי להגיד כלום ,אולי גם מר נגר יפעל כמו קצין הביטחון. "גם הוא אומר שלא אתה דקרת אותו" אמר המנהל. זאת האמת .למרות שכבר לא אכפת לי אם יספר אמת או לא ,אני כבר לא חשוד ברצח. "אמרתי לכם מהתחלה שאין לי קשר לדקירות ושנעשה לי עוול" אמרתי והוסיפתי "אני רוצה שתעביר אותי לכלא אחר ,כדי לסיים את המאסר בשקט". 197 "אני רוצה שאתה תגן עליו שלא יקרה לו כלום" אמר המנהל ,מתעלם מהדברים שאמרתי. "לא מתפקידי לשמור על אחרים" אמרתי "אפילו על עצמי אני לא יכול להגן ,פגעו בי לשווא". צלצול הטלפון קטע את השיחה ונשענתי לאחור ,רק אז אני הרגיש שישבתי ישיבה מתוחה ועצבנית .כל המתח התפרק ,אני מקווה. מר נגר סיים את השיחה וקם "בוא איתי" הוא אמר "הוא פה בחוץ ,ואני רוצה שתלחצו ידיים". השייח סאלח ישב על כיסא בחצר ועשה מאמץ לקום לקראתי ,אמרתי לו שימשיך לשבת ולחצתי את ידו. "אתה יודע שאני לא עשיתי את זה ושאין לי כוונות רעות כלפיך" אמרתי. "אני יודע" אמר "אתה בסדר ,אין לך שום קשר לזה .אני בטוח שזה לא אתה". לרגעים ספורים הכול נראה הזוי .ליטפתי את הפצעים וסיפר לו שהחברים שלו פצעו אותי שלא בצדק. "אני אדאג שיפצו אותך" הוא הבטיח. באגפים כולם כבר היו ערים והתחילו לצאת לעבודות הנקיון וחלקם התקבצו סביבנו. חברים שלי וחברים של השייח סלח ,ובתוך כל אלה הגיע אותו אחד שהיה מעורב בפציעתי. "חשבנו שאתה דקרת את השייח ,וטעינו .אני מבקש שתסלח לנו" הוא אמר. "יכולתם להרוג אותי בטעות" אמרתי "מפחיד אותי שאתם עלולים לטעות שוב אם השייח סאלח יפצע". "אנחנו נפצה אותך בכל דרך שתרצה" הוא אמר. "כבר פיצו אותי" אמרתי "עצם זה שלא נפתח לי תיק על רצח". הגעתי למאסר בלי לבצע עבירה והופיע לי אישום ברצח שאין לי קשר אליו וכמעט ברחתי מהכלא ,הייתי מנסה לפחות .אם הייתי נתפס בניסיון הבריחה ,היו מוסיפים לי עוד שנה .אם הייתי מצליח לברוח ,גם כשהכול היה עובר והיו רואים שאין לי שום קשר לדקירות ,היו מאשימים אותי בבריחה מהכלא .נסיבות הבריחה היו מצדיקות מאסר בפועל לחמש שנים ,לפחות. והגרוע מכול – כמעט נהרגתי. "יצאת מזה בזול" אמר לי שקיף ,קצין הביטחון ,ימים ספורים לפני שחרורי .הוא נכנס לאוהל שבו אני ישן וערך עלי חיפוש ,לא התנגדתי .התרגלנו לזה .הוא עבר מאסיר מאחד לשני וערך חיפושים על כולם. "מה זרקת שם?" הוא שאל לפתע באמצע החיפוש ועשה את דרכו לעבר הצד האחורי שלי והרים משהו מהרצפה. "לא זרקתי כלום" אמרתי .ידעתי שהוא בעצמו זרק ,שמעתי משהו נופל ושמעתי על התרגילים שלו. "אוהב חשיש?" הוא שאל "הרחתי ריח של חשיש". "אני לא יודע על מה אתה מדבר" אמרתי. "בוא איתי" ,הוא אמר "זרקת חשיש וזה אצלי". 198 יצאנו יחד מהאגף והגענו למשרדו. "אני יודע שזה לא שלך" הוא אמר וחייך "אבל אני אגיד שראיתי אותך זורק את זה על הרצפה וגם הסוהר שהיה איתי יגיד כך". שתקתי. "אתה יכול לצאת מזה" הוא המשיך. אני יודע למה הוא מתכוון ,אנשים אחרים כבר עברו את התרגיל הזה איתו. "ספר לי מה הולך באגף ואני מבטל לך את התיק הזה" ,הוא אומר לי ובוחן אותי. "יש לי פחות משבועיים עד השחרור ואני לא חבר של אף אחד" אמרתי. "אתה תקבל מאסר על חשיש רק בגלל העבר שלך" הוא אמר וצחק. "יש בית-משפט שיחליט אם החזקתי חשיש או לא" עניתי. הוא המשיך לדבר וניסה לשכנע שהוא יכול 'להושיע' אותי מהצרה שאליה נקלעתי, ואני לא עניתי .הוא הזמין משטרה וסיפר שראה אותי זורק חשיש .הוא נתן לשוטר דבר מה ונלקחתי לחקירה והואשמתי בהחזקת סם מסוג חשיש .השוטר הראה לי משהו ארוז בניילון ואמרתי שזה לא שלי ושמעולם לא ראיתי את זה .סיפר לו את הדברים כפי שקרו באמת .סיפרתי לו גם שקצין הביטחון מבשל לאסירים תיקים בצורה כזאת. עוד באותו יום העבירים אותי לכלא 'דמון'.22 נותרו לי פחות משבועיים לשחרור. "שים מים לקפה" אמרו לי החברים בכלא 'דמון' "עד שהם ירתחו ,יקראו לך להשתחרר". 22כיום כלא 'כרמל' 199 כנגד כל הסיכויים השתחררתי ועברתי לגור עם גיא אצל הוריי בנווה שרת ,רעיון שהסתבר כגרוע. היחסים המתוחים עם הוריי נקטעו שוב כאשר שוטרים עשו את עבודתם והגיעו לביקורים/חיפושים תכופים .היות ואני מוגדר "בדוקאי" .הורי לא ראו זאת בצורה הנכונה ,הם חשבו ואמרו "אין עשן ללא אש ,אם המשטרה בודקת אותך ,זה בגלל שאתה עושה משהו" .בנוסף ,כתב אישום חדש הגיע .הואשמתי בשימוש בסם בכלא. זה הביא לפיצוץ שגרם לנו לא לדבר עוד הרבה שנים .הורי חשבו שכתב האישום הזה מבשר על היותי נרקומן .עזבתי את בית הוריי עם גיא ועברתי להתגורר בדירה של ידידה ששכרה דירה במקום אחר ,כשהמטרה מעודדת אותי .לגדל אותו בכוחות עצמי. בכבוד. הואשמתי בהחזקת סמים מסוג חשיש ,לצורך שימוש עצמי בכלא .נקבע מועד לדיון בבית המשפט השלום בחדרה .לא היה לי כסף לממן עורך דין שייצג אותי .האמת, בקושי יש לי כסף לנסיעות לבית המשפט בחדרה .ביום הדיון הגעתי לבית המשפט, ועוד בטרם מתחיל הדיון ,ביקשתי לעיין בתיק ובעדויות שמסרו קצין הביטחון והסוהר. צילמתי את העדויות וקראתי וראיתי שאין סתירה בין הגרסאות שלהם .קצין הביטחון מספר שערך עלי חיפוש וראה אותי זורק חשיש .הוא מספר שהרים את החשיש והזמין משטרה והוא מספר שהיה שם סוהר נוסף שראה שקצין הביטחון הרים את החשיש. אותו סוהר גם הוא מספר שראה את קצין הביטחון עורך עלי חיפוש והוא מוסיף שלא ראה אותי זורק משהו ,אך ראה את קצין הביטחון מרים חשיש מהרצפה. הם מוסרים עדויות שנראות לכאורה בסדר ויש תיאום ,אבל נראה לי מוזר שהם מוסרים בעדות שמדובר בחשיש .איך הם יודעים שזה חשיש כבר בשנייה הראשונה שתפסו את זה? אולי זה פלסטלינה? קצין הביטחון אמר לי מיד שזה חשיש .הוא אמר שהריח חשיש .הם לא בדקו במעבדה ,הם אמרו בביטחון שמדובר בחשיש .הם סיפרו את הדברים לשוטר שהגיע באותו יום לכלא כדי להאשים אותי בהחזקת סם .קצין הביטחון סיפר בעדותו שתפס חשיש. גם השוטר שחקר אותי עשה זאת 'על רגל אחת' ,עוד בטרם בדקו אם מדובר בסמים. הוא האשים אותי בהחזקת סמים והגדיר זאת כחשיש ,עוד באותו יום ,בלי בדיקת מעבדה. חייב להיות בתיק דוח של מעבדה שבדקה את החומר שנתפס .אני מדפדף בין הניירות בתיק ומחפש דוח כזה ולא מוצא. אין דוח כזה. יכול להיות שמדובר במשהו אחר ולא בסמים? אני בטוח שאוכל להראות את הצדק שבטענותיי .נגרם לי עוול. 200 הדיון התחיל והכחשתי כל קשר לסמים וטענתי שפועלים נגדי בצורה לא הוגנת והשופט אמר שהדיון הוא רק הקראת כתב האישום .הוא הסביר שאוכל לטעון טענות במשפט עצמו ודחה את הדיון לשמיעת עדויות ולהצגת ראיות. לכאורה ,זה פשוט מאוד :יהיה משפט .אני אוכל לחקור עדים ולנסות להוכיח לבית המשפט שהם משקרים .יש לי ניסיון במערכת הזאת .משפט כזה יכול להימשך יותר משנה – אם אני עצור עד לסיום ההליכים המשפטיים .במקרה שלי אני משוחרר, והמשפט יכול להימשך גם חמש שנים ,עם "רצון טוב של בית המשפט להביא את התיק להכרעה משפטית מהירה ועניינית". בסיום הדיון ניגשתי לתובעת וביקשתי לשוחח איתה וסיפרתי לה על המקרה ,ואמרתי לה שאין דו"ח מעבדה שחייב להיות בתיק .ביקשתי ממנה שתעזור לי לאתר אסירים נוספים שעברו את אותם הדברים ,וזה הצחיק אותה. "אתה רוצה שאני אעזור לך להוכיח שאתה לא אשם?" היא שאלה וצחקה "יש לך טעות ,תפקידי להוכיח שאתה כן אשם". "ולא חשוב לך אם את רומסת את הצדק בדרך לעשות זאת?" שאלתי "זאת לא חוכמה להביא אנשים למשפט ולא לבדוק לעומק את הטענות שלהם". "טוב שהפנית את תשומת לבי לעובדה שאין דוח מעבדה" היא אמרה "אני אדאג שיהיה דוח כזה עד לדיון הבא". "לדעתי את צריכה לעזור לי ולגלות את האמת" אמרתי "אין לי קשר לזה ומעולם לא השתמשתי ולא התעסקתי בסמים". "אני רואה שאין לך עבר שקשור לסמים" היא אמרה ודפדפה בדפי הרישומים הפליליים שלי ,הכול מונח לפניה בתיק בית המשפט .הדפים האלה מלווים את המשפט כולו ,וגם כששופט מזמין את התיק ,הוא רואה אותם. "תודה באשמה ,אני אבקש מבית המשפט שיטיל עליך קנס סמלי" היא הציעה. "מהו קנס סמלי בעינייך?" שאלתי. " 300שקל" ,היא ענתה. אם אודה באשמה יתווסף לי עוד רישום פלילי .אבל אם אמשיך להכחיש ולנהל את המשפט ,אצטרך להגיע לעוד דיונים ,וזה יעלה לי כסף רב .בטח יותר מ 300 -שקל, וכמובן ,איש לא יכול להבטיח לי שבית המשפט ישמע אותי ,שלא לדבר על זה שאולי לא יחפשו שם את הצדק ואת האמת .אני כבר על ספסל הנאשמים ,ואם אכחיש והשופט ימצא אותי אשם בסופו של משפט ,גזר הדין ה'מתחשב' יהיה כמה שנות מאסר וקנס כספי .הרי סמים הם נגע חברתי וצריכים למצות את הדין ,ואני הקורבן המצוי. כיסאות מוזיקליים. שוב הסכמתי להודות באשמה בדבר שלא ביצעתי .כבר עשיתי זאת בעבר מחוסר ברירה ,רק מתוך ידיעה שהוכחת הטענות שלי כרוכה בעונש שבא לפני שבית המשפט מרשיע אותי .מלבד זאת ,אין לי ייצוג משפטי הולם ,וההוצאה הכספית גדולה .בנוסף לכך אני בא מתל אביב לדיונים .כל דיון כזה מבזבז לי יום שלם וההשפלה של חיפושים בכניסה לבית המשפט .וכך ,נוסף עוד רישום לרישומים. ----------------------------------------------------------------------*** המרשם הפלילי *** 201 .18בימ"ש השלום חדרה תיק 2236/89תאריך גזה"ד 17.01.1990 :גזה"ד :קנס בסך 300שקל או 10ימים מאסר תמורתו 12 ,חודשים מע"ת ל 3-שנים ,שלא יעבור כל עבירה לפק' הסמים המסוכנים מהיום .תאריך וסעיפי העבירה: 15.10.89החזקה ושימוש בסמים מסוכנים ) 7א( פקודת הסמים המסוכנים )נוסח חדש( תשל"ג – .1973יחידה ומס' הפ"א :תחנת זכרון יעקב985/89 , מבחינתי ,אין ולא כלום בין הרישומים הללו לבין המציאות .גם פה נתן בית המשפט תנאי של 12חודשי מאסר בפועל למשך 3שנים .ואומר ,די בזה שבית משפט ירשיע אותי בעבירה שקשורה לסמים כדי לשפוט אותי למאסר של שנה .אין לי קשר לסמים. 202 סוף דבר מאז שוחררתי ב 1989-ניתקתי את כל הקשרים עם החברים שלי מהעבר .הם עברו איתי את אותם חיים ונפגשנו פעמים רבות ,אבל בתכל'ס ,אין לי כלום רגשי איתם ומעולם לא היו לי שותפים שביצעתי איתם פשע כלשהו .יצאתי לדרכי בידיעה שיהיה לי קשה לגדל את הבן שלי לבד ואני יכול להגיד שהצלחתי ,אך למרות שעסקתי כולי בגידולו של בני בכבוד ,הטרידו אותי רבות בגלל העבר הפלילי שלי וזה נמשך עד עצם היום הזה. חיוך שעלה לי ביוקר -עשיתי טעויות רבות בצעירותי ושילמתי על כך מחיר יקר. מאז עבדתי ביושר למחייתי וגידלתי את בני בכבוד .זה נראה לעין .מסתבר שהרשויות לא שכחו את מעללי הילדות שלי 40 .שנה אחרי ,נשלף מסמך שבו הופיעו תיקים שנפתחו לי בגיל 10וזה גרם לי לחייך. "אני כותב על זה ספר" אמרתי בחיוך .חיוך שעלה לי ביוקר. לקחו לי את רישיון הנהיגה )שהוא הרגליים שלי( בטענה שאיני כשיר לנהיגה ,בנימוק שאני מספר על עברי בחיוך ולפיכך נראה שאני אישיות אנטי-חברתי ובלתי כשיר לנהיגה. אם זה לא היה מצחיק ,זה היה עצוב .משטרת ישראל הנפיקה לי מסמך שכתוב בו שתיק נגדי נסגר בגלל שאני מת. 203 אין ספק שקיימת התלהמות במלחמות העולם התחתון ,דבר שסוחף את הרשויות למלחמה כוללת נגד כל מי שיש לו רישום פלילי ובדרך הם רומסים את אלה שרוצים להתרחק מהעולם הזה ומוכיחים זאת במעשים. הנתונים היבשים שמצטברים מועברים לרשויות אחרות ,על פי חוק ,וכך יוצא שאנשים נפגעים בדרכים אחרות וזכויותיהם נרמסות רק בגלל אותו עבר פלילי. הספר "התמונה" נמצא עדיין ברשותי .אני קורא בו לפעמים .הספר נמנה בין הספרים האסורים. 204 מונולוג בתחילת הספר כתבתי על אירוע שהתרחש עוד בטרם נולדתי ובמהלך חיי ניסיתי תמיד למצוא עוד פרטים על השיחות שהיו לאימי עם ט .השכנה ותמיד בחנתי אם יש עוד קרובים במשפחה ששמעו דיבורים על יריות והתאבדות וחושבים כמוני או מרגישים כמוני והיו ימים שחשבתי שבמשפחה נשבעו לא לספר על כך לאיש לנצח .לפעמים חשבתי שסתם דמיינתי את מה ששמעתי. כשהתבגרתי ושאלתי את אימי שאלות שקשורות בדיבורים שלהן ,היא תמיד חמקה ממני ואמרה שאני מדמיין דברים ושאלך לנוח וכדאי שאשכח דברים ששמעתי. 50שנה אחרי .שוטטתי בספריה העירונית ונכנסתי לאולם העיתונות שבו יש את כל העיתונים שיצאו לאור בישראל ולמזלי ,הסתבר שחלק מהכתבות משנותיה הראשונות של המדינה הועלה למרשתת ומה שנותר לי לעשות זה לכתוב את שמו של אבי "דוד יעיש" במנוע חיפוש ועל המסך הופיע עותק של עיתון "מעריב" ישן ותמונה ששובצה בלב הכתבה משכה את תשומת ליבי .בתמונה היה פרצוף של אדם מוכר שלא הצלחתי למקם אותו בזיכרון בשניות הראשונות ,אבל ידעתי שאני מכיר את הפרצוף שהביט בי מהתמונה .הסתכלתי שוב בתמונה והרגשתי שאני מסתכל על פרצוף מוכר .נזכרתי מיד שעל קיר הצריף שבו התגוררנו בילדותי )עד גיל 7בערך( הייתה תמונה כזאת עם הפרצוף הזה .ממש אותה תמונה שנמצאת בכתבה. לא הופתעתי כשראיתי את שמו של אבי בכותרת של הכתבה .ידעתי שזאת הכתבה שאני מחפש ולפי התאריך ראיתי שהכתבה פורסמה בעיתון שנה לפני שנולדתי והתחלתי לקרוא בסקרנות וזוהי הכתבה כלשונה: 205 למה התאבד ופצע מנדל שוורץ? ידידיו אומרים :כנקמה על כסף שנלקח ממנו ולא בגלל אהבה נכזבת מאת ישעיה אביעם-בצריף מס' 28במעברת יד-המעביר אצל משפחת דוד יעיש עוד תלויה על הקיר תמונתו של המתאבד מנדל שוורץ .היה זה השריד היחידי מחפציו בצריף שהועבר על ידו לפני כחודשיים למשפחת יעיש. הסיפור הטראגי של מנדל שוורץ שנסתיים אתמול בבוקר בהדר-יוסף בפציעתה ביריות של ט .ואבוד-לדעת של עצמו – החל לפני ארבע שנים ,במעברת יד- המעביר. משפחת ר .ברוכת הבנים ) 9בנים ובנות( הגיעה ארצה לפני כשש שנים מנאנסי שבצרפת .אבי המשפחה נכחד במחנה ההשמדה בברכנהולד. במעברת יד-המעביר החלה בת המשפחה ט) .המוכרת במעברה בשמה הקודם- א (.לעבוד בחנות המכולת ,שם הכירה את מנדל שוורץ ושניהם התאהבו זה בזו. גם שנה וחצי לאחר מכן ,כשמשפחת ר .עברה לגור לשכון עמידר בהדר יוסף, המשיכו להיפגש. לפי דברי חבריו במעברה פתח מנדל חשבון בבנק הלוואה-וחסכון בהדר-יוסף על שמה של ט .והכניס שם קרוב לאלף ל"י. מנדל שוורץ היה טיפוס מוכר במעברה ,הוא היה שומר בפרדסי הסביבה ,עבד בבנין ובכל מיני עבודות אחרות ,אולם יחד עם זאת עסק גם בעסקי שוק שחור ואת הכסף שצבר ,לא רצה להחזיק אצלו ולכן הכניסו ע"ש חברתו .לפני כשנה ומעלה נפרד הזוג וכפי שמספרים חבריו ,היה מנדל מתגבר על הפרידה ,אילו היה מקבל את כספו שהכניס בבנק על שם ט. בוקר היריות לאחר שלא היה זמן ממושך במעברה ,הוא הופיע שוב שלשום ב 5 -אחר-הצהרים, וחברו מספר כי מנדל היה במצב רוח עכור ואמר ,כי הוא בא למעברה להתנקם בידידו "משה בעל המכולת" ,על שבזמנו מסר למשטרה ,שהוא רצה לפרוץ את דלת ארונו בבית ולגנוב כסף. כפי הנראה ,לאחר שנפרד מידידו במעברה ,הסתובב כל הלילה בחוץ .לדירת משפחת ר .הוא חדר דרך דלת בלתי נעולה )הם משאירים את הדלת בלתי-נעולה בגלל הבן מ .שעובד במשמרת לילה( בסביבות שעה שש בבוקר ,לידידיו לא אמר, שהוא מתכוון לנקום בט ,או לרצוח אותה ,ויתכן שאחרי ליל שוטטות ונדודי-שינה הבשילה בו ההחלטה ללכת לבית הצעירה ולירות בה ולהרוג את עצמו. 206 בקרנו אצל משפחת ר .ביום היריות בשעות אחר-הצהרים .פני הבית כלאחר אסון. האם ,אשה שסימני סבל ניכרים בה ,לא יכלה עדיין להרגע ,כלותיה ובניה יושבים לידה ומנסים להרגיעה ,אולם ללא הועיל. מנדל רדף אותה אחיה וגיסותיה של ט .מספרים לי בעיקר על צרותיה של ט ,מאז הפסיקה יחסיה עם מנדל שוורץ ,לפי דבריהם היה רודף אותה בכל מקום שהיה פוגשה .הוא היה מחכה לה ליד בית-החרושת "גרב" ברמת-גן שבו עבדה כפועלת מקצועית כארבע שנים .גם חברותיה לעבודה היו עדות מספר פעמים ,שהוא הכה אותה ורמסה ברגליו .לדבריהם נפרדה ט .ממנו לאחר שנודע להם עברו המפוקפק והא אף סיפר פעם לאחד האחים ,ג ,כי הוא נשוי ,או היה נשוי) .בתמונה שהיתה תלויה בצריף ביד-המעביר ,מצולם מנדל שוורץ יחד עם בחורה ,וחבריו אומרים שזו אשתו וגם אין יודעים אם התגרש הימנה(. לאחר כמה מקרי תקיפה ברחוב פנתה ט .למשטרת רמת-גן והתלוננה ,אולם שם נענתה כי אין הדבר נורא ...במשטרה יעצו להכות את מנדל שוורץ .ואומר ג .ר:. "כשהכיתיו פעם ,אסרו את שנינו החזיקוני במשטרה עד חצות". רבה ההתמרמרות במשפחת ר .על המשטרה ,על שלא נקטה בצעדי מניעה למרות התלונות על ההכאות והסחיטות של מנדל") .רק פעם אחת נשפט לשבועיים מאסר"( חבריו מספרים כי המתאבד אמר פעם למשטרה ,שאם לא יקבל בחזרה את כספו מט .הוא ירצח את הבת והאם. אחי ט .סיפרו כי בזמן האחרון היה מנדל משחק בקלפים בסכומים גדולים וכי עסק בספסרות בכרטיסי קולנוע .למתאבד יש הורים בעין-שמר שהגיעו ארצה ב1951- אך ורק למען בנם יחידם ,בהשאירם ביאסי שברומניה שתי בנות נשואות .הוא היה מבקר אצל הוריו לעיתים רחוקות מאד אף כי הם אהבוהו אהבת נפש .ההורים ביקרו פעם אחת גם אצל משפחת ר .בהדר-יוסף ,טרם שנתפרדה החבילה. וביחס למקרה הרצח וההתאבדות יש לתושבי האזור טענה גם למשרד הדואר. אזור זה של הדר-יוסף ,רמת-החייל ויד-המעביר סובל מחוסר טלפון .ויתכן מאד שאילו היה טלפון בהדר-יוסף ,אפשר היה למנוע אסון שהעביר את מצב-רוחם של תושבי הסביבה )סוף כתבה(. 207 208
© Copyright 2024