‫אמון ואמונה‬ ‫שיר לראש חודש אדר תשע"ה – ‪20.2.15‬‬ ‫כף היד‬ ‫עשרים ושבע עצמות‪,‬‬ ‫שלושים וחמישה שרירים‪,‬‬ ‫קרוב לאלפיים תאי עצבים‬ ‫יש בכל כרית של אצבעותינו החמש‪.‬‬ ‫הרי זה די והותר‪,‬‬ ‫כדי לכתוב את "מין קמפף"‬ ‫או את "פו הדוב"‪.‬‬ ‫(ויסלבה שימבורסקה‪ ,‬מתוך קובץ השירים "רגע"‪ ,‬עמ' ‪ ,66‬הוצאת כמל)‪.‬‬ ‫***‬ ‫שני כוחות עיקריים פועלים בעולמנו‪ ,‬הכוח המאחד והכוח המפריד‪ .‬שני כוחות עצומים‪,‬‬ ‫נסתרים‪ ,‬פועלים בנו – בכל אחת ואחד מאיתנו‪.‬‬ ‫אני תוהה איזה כוח פעיל נמצא במודעות שלנו‪ ,‬ברובד הנגלה לנו? האם אנו ערים לכך שהרבה‬ ‫מאוד פעמים פועל בתוכנו ומאיתנו ואלינו הכוח המפריד – בצורה של ביקורת‪ ,‬בדרכים שונות‬ ‫של התנשאות‪ ,‬בהבעות של ביטול‪ ,‬בידענות שאין בה התעניינות אמיתית‪ ,‬ברכילות מיותרת‪,‬‬ ‫בלשון הרע‪ ,‬בתחושת נחיתות; אלו הן עמדות שמצד אחד חלקן הכרחיות לקיום חיים ארציים –‬ ‫כגון ביקורת ‪ -‬שהרי מן הראוי למתוח ביקורת על מה שנראה לא ראוי; אך מצד שני התחזקותן‬ ‫של עמדות אלו והתעצמותן מבלי משים יכולות ליצור פגיעה קשה ביכולות האמון שלנו כבני‬ ‫אדם‪ ,‬הן בתוך עצמנו והן בינינו לבין אחרים‪ ,‬משום הכאב והפגיעה שהן מביאות‪.‬‬ ‫הכוח המאחד‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הוא הרבה יותר נסתר‪ ,‬נחבא ולא מודע‪ .‬זהו כוח שדורש מאמץ על‬ ‫מנת שתהיה לו במה‪ ,‬על מנת שיפעל בעד מציאת המשותף על אף השוני; נדרש מאמץ על מנת‬ ‫להנכיח את הכוח המאחד על מנת שנמצא בתוכנו‪ ,‬באופן אינטואיטיבי‪ ,‬את ערכי המוסר‬ ‫המחברים בינינו‪ ,‬הקושרים בין האדם לבין עצמו‪ ,‬בין האדם לבין חברו‪ ,‬ובין האדם לבין‬ ‫העולם‪.‬‬ ‫ומי אחראי על המאמץ הזה? מי זה הוא שיבחר בין הכוח המפריד לבין הכוח המחבר? מי הוא זה‬ ‫שיבחר אם לכתוב את "מיין קמפף" או את "פו הדוב"?‬ ‫ֹלהים‬ ‫ֹלהים אֶ ת‪-‬הָ אָ דָ ם ְּבצַ לְּ מֹו ְּבצֶ לֶם אֱ ִ‬ ‫ֹלהים ַנעֲשֶ ה אָ דָ ם ְּבצַ לְּ מֵ נּו כִ ְּדמּותֵ נּו‪ ...‬כז וַיִ ְּב ָרא אֱ ִ‬ ‫כו ַוי ֹּאמֶ ר אֱ ִ‬ ‫ֹלהים פְּ רּו ְּּורבּו ִּומלְּ אּו אֶ ת‪-‬‬ ‫ֹלהים ַוי ֹּאמֶ ר לָהֶ ם אֱ ִ‬ ‫בָ ָרא אֹּ תֹו זָכָ ר ּונְּ קֵ בָ ה בָ ָרא אֹּ תָ ם ‪.‬כח וַיְּ בָ ֶרְך אֹּ תָ ם אֱ ִ‬ ‫הָ אָ ֶרץ וְּ כִ ְּבשֻׁ הָ ְּּורדּו ִב ְּדגַת הַ יָם ְּּובעֹוף הַ שָ מַ יִ ם ְּּובכָ ל‪-‬חַ יָה הָ רֹּמֶ שֶ ת עַ ל‪-‬הָ אָ ֶרץ ‪.‬כט ַוי ֹּאמֶ ר אֱ ֹל ִהים ִהנֵה‬ ‫נָתַ ִתי לָכֶם אֶ ת‪-‬כָ ל‪-‬עֵ שֶ ב ז ֵֹּר ַע ז ֶַרע אֲ שֶ ר עַל‪-‬פְּ נֵי כָ ל‪-‬הָ אָ ֶרץ וְּ אֶ ת‪-‬כָ ל‪-‬הָ עֵ ץ אֲ שֶ ר‪-‬בֹו פְּ ִרי‪-‬עֵ ץ ז ֵֹּר ַע ז ַָרע לָכֶ ם‬ ‫יִ ְּהיֶה לְּ אָ כְּ לָה ‪.‬ל ּולְּ כָ ל‪-‬חַ יַת הָ אָ ֶרץ ּולְּ כָ ל‪-‬עֹוף הַ שָ מַ יִ ם ּולְּ ֹּכל רֹומֵ ש עַ ל‪-‬הָ אָ ֶרץ אֲ שֶ ר‪-‬בֹו נֶפֶ ש חַ יָה אֶ ת‪-‬‬ ‫ֹלהים אֶ ת‪-‬כָ ל‪-‬אֲ שֶ ר עָ שָ ה וְּ ִהנֵה‪-‬טֹוב ְּמאֹּ ד וַיְּ ִהי‪-‬עֶ ֶרב וַיְּ ִהי‪-‬בֹּקֶ ר‬ ‫כָ ל‪-‬י ֶֶרק עֵ שֶ ב לְּ אָ כְּ לָה וַיְּ ִהי‪-‬כֵ ן ‪.‬לא ַוי ְַּרא אֱ ִ‬ ‫יֹום הַ ִש ִשי ‪.‬‬ ‫(בראשית‪ ,‬פרק א')‬ ‫האדם נברא מלכתחילה בכוח המאחד – זכר ונקבה ברא אותם – כישות מבורכת !! הברכה באה‬ ‫לידי ביטוי בהיות האדם בעל כושר לפריון‪ ,‬כלומר‪ ,‬לחיבור (לא רק זיווג במובן המיני והמשכיות‬ ‫הקיום)‪ ,‬לשפע‪ ,‬ולניהול אחראי של שאר הברואים והטבע‪.‬‬ ‫האדם קיבל את האחריות ואת אפשרות הבחירה‪ ,‬מעצם בריאתו‪.‬‬ ‫כשמסתכלים היום על מה שקורה בעולם‪ ,‬וזה הולך ונהיה גרוע מרגע לרגע‪ ,‬האם מרגישים‬ ‫שהאדם הוא אכן ביטוי של אותה ישות מבורכת מקורית? האין ההכרה בכך שהאדם הוא ישות‬ ‫מבורכת מעצם בריאתו מעלה את האפשרות שבכל אדם‪ ,‬גם כיום‪ ,‬יש זכר כלשהו של הברכה‬ ‫ההיא? ואם כך‪ ,‬כיצד זה מסתדר עם המציאות שסביבנו?‬ ‫זה לא מסתדר‪.‬‬ ‫כי הכוחות המפרידים הפועלים באדם הולכים ומתחזקים ומתעצמים‪ ,‬והוא תחת מרותם בוחר יותר‬ ‫ויותר לכתוב את "מיין קמפף" בגרסאות חדשות‪ ,‬לאו דווקא באמצעות דיו; ה"מיין" – כלומר‪,‬‬ ‫"שלי" – הולך ומתחזק גם כיום כעמדה של אגו בלתי נשלט‪ ,‬חסר גבולות‪ ,‬עיוור לעצמו‬ ‫ולאחרים‪ .‬בשם ה"מיין" הזה עושים מעשי אכזריות ורוע בשירות הכוח המפריד‪ ,‬והכל בלי‬ ‫דעת ובלי הכרה‪.‬‬ ‫מה נדרש מאיתנו על מנת להנכיח את הכוח המאחד? ולמה שנבחר בו‪ ,‬אם זה דורש מאמץ כה‬ ‫גדול? הרי בכל רגע ורגע מתברר שככל שהרוע הולך וגדל כך נדרש מאמץ גדול יותר; אז לשם‬ ‫מה?‬ ‫הכיוון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו – וזה קשה ביותר בתוך רגשי יאוש אל מול החוויות של‬ ‫הרוע והכאב – הוא ההכרה הראשונית שהטוב קיים אך הוא נסתר; ושעלינו‪ ,‬כברואים בעלי‬ ‫דעת‪ ,‬לגלותו ולהביאו לקדמת הבמה; ושלמעשה‪ ,‬אם יש במציאות גם את "מיין קמפף" וגם את‬ ‫"פו הדוב" (בגרסאותיהם המודרניות בשמות אחרים) ‪ ,‬אזי יש שני צדדים שמביניהם עלינו‬ ‫לבחור‪ .‬כי צמיחה וגדילה אפשרית רק בזכות הכוח של הטוב‪ ,‬הכוח המאחד‪ .‬כל גדילה‬ ‫בריאה היא גדילה של השקייה ואהבה ותשומת לב‪ ,‬בין אם זה פרח ובוודאי אם זה תינוק‬ ‫אנושי‪.‬‬ ‫לעיתים נדמה שהבחירה בכוח המאחד קשה יותר מקרי עת ים סוף‪ .‬ברגע של קושי אין שום‬ ‫מחשבה ו‪/‬או רצון להתעסק בכוחות מאחדים; כל מה ש"בא לעשות" באותו רגע זה רק לכעוס או‬ ‫לבקר או לבטל‪ ,‬להסתגר‪ ,‬הכל במלוא תחושת הצדק‪ ,‬ושום דבר אחר לא מעניין יותר‪ .‬זה נכון‪,‬‬ ‫וזה טבעי שזה כך‪ ,‬ומשום כך אין לשפוט זאת‪.‬‬ ‫אבל יש את הרגע שאחרי; זהו הרגע המופלא של כניסת הדעת‪ ,‬שלו נסכים להסכית לו‪ ,‬לזהותו‪,‬‬ ‫נזהה שהוא מביא איכות חדשה‪ ,‬איכות מחברת‪ .‬ו"הרגע שאחרי" הזה יכול להתרחש רגע אחרי‬ ‫ממש‪ ,‬או חמש דקות אחרי‪ ,‬או שעתיים וחצי אחרי‪ ,‬או שבועיים אחרי‪ ,‬או שנה אחרי‪ ,‬או עשרים‬ ‫שנה אחרי‪ ..‬הבנתם‪.‬‬ ‫כי כל הזמן יש את האפשרות הזו‪ .‬היא אף פעם לא הולכת לישון מעצמה‪ ,‬רק האדם הוא‬ ‫המרדים אותה‪ ,‬כי הוא כנוע לכוחות המפרידים והוא אפילו אינו יודע זאת‪ .‬אז איך בכל זאת‬ ‫יודעים? הרי בלי לדעת אי אפשר לזוז אפילו חצי מילימטר; אני חושבת שיודעים מעצם זה‬ ‫שמשהו בקרביים העמוקים‪ ,‬בידיעה המוסרית האינטואיטיבית העמוקה שלנו‪ ,‬זז ומציק‬ ‫ומכרסם‪ ,‬מכאיב ומערער‪ ,‬שלא לומר מזעזע במקרים משמעותיים יותר‪.‬‬ ‫***‬ ‫ועוד משהו על חג פורים החל החודש‬ ‫וזוהי‪ ,‬אגב‪ ,‬אחת מן המהויות העיקריות של חג הפורים‪ .‬בפורים – באמצעות התחפושת ‪ -‬אנו‬ ‫מאפשרים לעצמנו לאחד את כל החלקים‪ ,‬הכוח המאחד הוא הפעיל בחג הזה! אכן‪ ,‬נדרשות‬ ‫עדיין תחפוש ת ומסיכה‪ ,‬כאילו לומר "זה לא באמת אני‪ ,‬זו רק תחפושת‪ ,‬זו מסיכה"‪ ,‬אבל בעצם‬ ‫עם המסיכה ובלי המסיכה יש מכל וכל‪ ,‬גם את "מיין קמפף" וגם את "פו הדוב"‪ ,‬הכל נמצא‬ ‫בפוטנציאל‪.‬‬ ‫האמון בברכה הראשונית שניתנה לאדם‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהטוב קיים מראשית הבריאה אלא שהוא‬ ‫נסתר; והאמונה שהתנועה מתרחשת פה כל הזמן‪ ,‬ללא הפסקה‪ ,‬מעצם ההוויה שלנו – שני אלו‬ ‫יכולים להיות אבני יסוד עליהן נשתית את הבחירה המוסרית הפנימית להשתמש בכף היד שלנו‬ ‫על מנת לכתוב את "פו הדוב" ולא את "מיין קמפף"‪.‬‬ ‫ראינו מה קר ה כתוצאה מ"מיין קמפף"‪ ,‬וגם את הגרסאות העכשוויות של תדר זה; אנו גם‬ ‫יודעים היטב מהי החוויה הלבבית הפנימית כשאנו קוראים את "פו הדוב"‪.‬‬ ‫***‬ ‫בברכת חודש טוב וחג פורים מאחד ‪‬‬