קובץ1: עשור לגירוש
נצח בשטח בס“ד גליון מס‘ 452 דברים תשע“ה עשור לגירוש כניסת שבת19:22 : השבוע אנו מציינים עשר שנים לגרוש מנצר חזני וגירוש יהדות גוש קטיף. ראינו לנכון לייחד את העלון השבועי לארוע שטלטל וזיעזע את חיינו ואשר ישאר תמיד חרוט עמוק בליבנו. רבות עברנו מאז אותם הימים אך הזכרונות עודם חקוקים היטב בזכרונינו ,השתדלנו להתייחס בעלון לנושאים שונים ככל שאיפשר הזמן והמקום ,חשיבות מיוחדת ראינו בהעברת התחושות לדור הצעיר ולשיתופם בארועים ובכתיבה. העלון יוצא בשבת ט' באב יום חורבן בית המקדש אך גם היום בו קבעה ממשלת ישראל לראשונה כתאריך בו יחל גרוש גוש קטיף. החיבור בין החורבנות התחזק בהחלטה של קהילת נצר חזני לעלות ישירות לירושלים לכותל המערבי בליל העקירה מתוך אמונה שלמה כי הקב"ה מוביל את המהלכים והוא זה ש גם יוביל בעזרת ה' בקרוב לבניין שלם בירושלים ובכל חלקי ארץ ישראל עם ביאת משיח צידקינו במהרה בימינו. שאלנו את עצמנו מה זוכרים בלי לשים לב ,ודרכים שעברנו מאז נשארו מאחור בכאב. אך לזכור את הצעד הבטוח הפשוט ,שיודע לאן הוא לוקח אותך ,כאשר חייך זורמים בקלות, זהו זיכרון שחיכה שנפתח לו דלת ויחזור בשמחה לרצד ועכשיו כשהוא כאן ,ניתן לו להחשף ולהיות לנו עד. הודעות ספונטניות וזכרונות קצרים משבילי המושב שזורים לאורך העלון.... צאת שבת20:23 : מעט מן האור בשטח חנן פורת זצ“ל מתוך דברי המבוא לספר מעט מן האור ספר דברים: והנה תמונה שאינה יכולה למוש מנגד עיני :בדרכי למעמד הפרידה בנצרים, מעוז האמונה האחרון שנותר ,חלפתי על פני הישוב קטיף, ועיני צדה את כרזת הענק שנתלתה על שער הישוב ,ועליה כתוב ,כמו פתק על דלת בית :מיד נשוב! נאיבים שכמותכם חייכתי חיוך מר ,לו יהי חלקי עמכם! ...ולפתע שאלתי את עצמי :ומה על הכרזה שהתנוססה לכל אורך השער של נצר חזני ועליה נכתב באותיות ענק: ”בנצר מאמינים בקב“ה באמונה שלמה“ ,האם נותרה על כנה גם לאחר ההפיכה? סובבתי את רכבי ופניתי לעבר נצר חזני ,ובהגיעי לשער הישוב חשכו עיני: השער כולו נעקר מציריו והושלך הצידה עקום ומפוחם ,כמובן ללא הכרזה... ושוב כבפעם הקודמת – בה ראיתי את הכרזה ,לא יכולתי שלא להרהר בר‘ יצחק עראמה הי“ד – רבה של נצר חזני, שחינך את כל אנשי הישוב לעבוד את ה‘ יתברך באמונה שלמה – ולשאול בדמעות :זו תורה וזו שכרה?! בברכיים כושלות עליתי על רכבי לבקש את ביתם של איציק וציפי כהן ,שבו התארחתי פעם ופעמיים, ולהפתעתי מצאתים בביתם – לאחר שגורשו ממנו – לארוז את חפציהם ולפרק את מה שניתן – לפני שיהרס כליל. איציק – מיוזע כולו בלהט העבודה – חיבק ונישק אותי ואמר :כמה טוב שבאת ,איני יכול להציע לך כוס תה, רק חיבוק חם של אהבה .איציק – אמרתי לו בקול רועד – אינני יכול להירגע ,תראה מה עשו לשער הישוב, איך רמסו ברגל גאווה את כרזת הענק :בנצר מאמינים בקב“ה באמונה שלמה. תראה איך רמסו עד עפר את כל האמונה שעליה חינך ר‘ יצחק עראמה. חייך איציק ואמר לי :את הכרזה שעל השער יכולים לעקור - אבל לא האמונה שבלב ,כאן נשארו דברי ר‘ יצחק מורינו ורבנו עמוק עמוק ומכאן לא ייעקרו אף פעם. וציפי אשתו הביטה בעיניה הטובות ואמרה :אותנו לא ישברו לעולם אנחנו עוד נשוב לכאן! ואז חייכתי לעומתם מבעד לדמעות וידעתי : עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה! ועם אנשים כאלה עוד ננצח במערכה! ובהם ובבניהם עוד יתקיימו -חרף כל המחריבים וההורסים -הפסוקים ”כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם לא יתייצב איש בפניכם!“עד כאן דברי המבוא ואנו מוסיפים: אנשי נצר בודאי זוכרים כי כשהתארח חנן פורת בבית הכנסת בנצר עמד מעל הבמה וסיפר בהתרגשות כיצד כשהגיע לראשונה אל שער הישוב ונתקל בכרזה שנתלתה על השער והיתה לסיסמה לא יכול היה להתאפק ירד מן הרכב ונשק לשלט בדמעות. אחרי הגרוש העידו אנשים כי נתקלו ברב חנן כשהם לבושים בחולצות של נצר ועליה הכיתוב ”בנצר מאמינים בקב“ה באמונה שלמה“ והוא פנה ושאל אותם בהתרגשות מהיכן השיגו את זו החולצה... בערוב ימיו כששכב על ערש דווי הכינה הנהלת הישוב תמונה של השלט ומסגרה אותו ואיציק נשלח לבקרו והעניק לו בהתרגשות את השלט האהוב עליו כל כך ,ולמרות שכבר ישב על כסא גלגלים והתקשה לדבר ההתרגשות מהשי שנשלח לו על ידי חברי הישוב ניכרה בפניו היטב. יהי זכרו ברוך. מזל צרור: 2 ”בנצר חזני התפתחה תופעה ...של צועדות בכביש ההקפי של היישוב .בשביל זה צעדנו מידי יום וערב ואתם ודאי שואלים האם בימים הקשים של פצמרים וקאסמים שנורו לכיוון היישובים ויתרנו? ממש לא! לא פעם במהלך צעידה בכביש ההקפי של היישוב נשמעו קולות ירי או נפץ או הקריאה להיכנס למרחב מוגן ואחרי מס דקות כשהתבררה התמונה המשכנו בצעידה כהרגלנו .כי ידענו שעלינו להמשיך בשיגרת חיים רגילה .האמנו בצדקת הדרך ובמקום בבו אנו חיים“. שטח רב הרב יחיאל יעיש קהילת נצ"ח הגיבורים איזהו גיבור? הכובש את יצרו שנא' "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". גבורה היא היכולת להתמודד עם משבר לאורך זמן ולצאת ממנו חזקים יותר. הגירוש הוא טראומה לאומית שעם ישראל כנראה לעולם לא יבין לגמרי את השלכותיו והשפעתו במעגלים רחבים מאוד ובמיוחד א"א לקלוט את עוצמת הזעזוע והטלטלה שכל משפחה מתושבי הגוש חוותה במהלך הגירוש .הגבורה המיוחדת היא שזוכרים ולא שוכחים .ומתוך הכאב והגעגוע בונים בשמחה מושב חדש לתפארת .אשריכם!!! כמשפחה זכינו להיות בתקופה שלפני העקירה בנווה דקלים. ברצוני לשתף אתכם במה שכתבתי מנהמת ליבי לפני עשר שנים ביום הגירוש. יום הגירוש באב תשס"ה עת שערי רצון – בנים ואחים עת שערי רצון להיפתח הגיע זמן להתפכח א .עת בה זכינו לראות בנים נאחזים בנחלת אבות. ואחים העוקרים שורשים שנטעו בנים ובנות. ב .עת בה בנים זוכים לגלות את מלכות ה' בעולם. ואחים המעריצים וסוגדים לחומר ולהבלי העולם. עת שערי רצון להיפתח הגיע הזמן להתפכח ג .עת בה בנים מקדשים ומבקשים להתנחל בגבעות ובלבבות. ואחים הרוצים כל זיקה של דת ומסורת לעקור. ד .עת בה בנים מגדלים ומחנכים דור עם ערכים. ואחים המצהירים שהמדינה קודש והצבא הוא קודש קדשים. עת שערי רצון להיפתח הגיע הזמן להתפכח ה .עת בה זכינו לראות בעיננו אתחלתא של זמן גאולתנו. ואחים המזכירים לנו שעדיין לא תמה גלותנו. ו .הגיע הזמן להתפכח שרק בדרכה של תורה ננצח. לימוד תורה ויראת שמיים טהורה הם שיקרבו אותנו אל הגאולה השלמה הלכות ט' באב שחל בשבת בשבת לא נוהגים דיני אבילות ולכן מותר לאכול בשר ולשתות יין ואפי' בסעודה שלישית שהיא הסעודה המפסקת שלפני הצום מצוה לאכול ולענג את השבת ואדרבא יכולה סעודה זו להחשב גם כסעודת יו"ט של ט' באב... את הסעודה שלישית חייבים לסיים לפני השקיעה 19:43 - מהשקיעה עד צאת השבת 20:23 -אסור לאכול ולשתות לרחוץ או לסוך את הגוף. את בגדי השבת והורדת נעלי העור יש להחליף רק בצאת השבת 20:23 - לאחר אמירת ברוך המבדיל בין קודש לחול )ללא שם ומלכות(. תפילת ערבית במוצ"ש בשעה 20:33 במוצ"ש )מומלץ לפני ערבית( יש לברך לכל בני הבית ברכת בורא מאורי האש על הנר. את ההבדלה על הכוס ללא בשמים ונר נעשה במוצאי ט' באב. חולה מעוברת ומניקה שהצום קשה להם באופן מיוחד אינם חייבים לצום. מי שאינו צם חייב לעשות הבדלה על הכוס לפני האכילה) .ללא בשמים(. גם מי שמפסיק את הצום באמצע היום חייב להבדיל לפני אכילתו. בט' באב נוהגים את חמשת העינויים הנוהגים ביוה"כ. בנוסף יש בט' באב דיני אבילות,עד חצות יושבים ע"ג הקרקע,אין אמירת שלום בין החברים. לימוד תורה מותר דוקא בדברים הקשורים לאבילות על החורבן בהלכה/אגדה/ספרי מוסר. רזיאל משה אני דווקא זוכר במיוחד את כביש הגישה למושב ,מהצומת .בכל פעם שהייתי חוזר מהצבא או הפנימיה, הייתי עושה את דרכי ברגל אם לא היה טרמפ ,ובכל פעם מחדש הייתי מתקרב למושב בהתרגשות ,כאומר; כמה טוב לחזור הביתה ...אין כמו המושב הזה ...חבל על דאבדין ולא משתכחין!... עדות רינדנאו השביל )שריצפו מחדש במשתלבות לבנות( מתחיל בפינת יפת ,עובר בין הגן לחיון ,מאחורי הגן ״השביל החשוך״ המוביל אל המקווה )שם שמרון וניסים היו מתחבאים כדי להפחיד אותי ,בלילה כשהיינו חוזרים מהסניף( .בימים החמים היה הכי כיף לעשות עצירות ליד מזוז ,אדרי והדר ,לקרר את הרגליים בצל של העצים. יש עוד מלא שבילים ...אני עוצמת עיניים וזוכרת אותם מוצלים, עם מרצפות שבורות ,הפרחים הצהובים שנשרו מהעצים כמעט מכסים אותן לגמרי ..אני נזהרת לא לדרוך על דבורה בטעות. השביל שמתחיל שם ומסתיים בבית )כמובן( כמה געגועים "כה אמר ד' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים,והאמת והשלום אהבו" 3 להאמין ולחלום אביאל טוקר שטח פרטי ממרום הזמן ,מפסגת עשר השנים ניתן להשקיף לראות ולנתח את הדברים בצורה ברורה ומושכלת המון זמן חלף מאז העקירה תקופת זמן בה בד"כ דברים נשכחים מהזיכרון ומהלב. נסו להיזכר בדברים שקרו לפני עשר שנים ואינם קשורים כך או אחרת לגרוש ולחוויות שהביא איתו. באותה עוצמה ובאותה הפינה בדיוק. החיים ממשיכים ומה נשאר לעשות חוץ מלהדחיק ,להתרחק ,לא לראות סרטי גרוש ,לא לשיר את "תפילה לעני ".לעסוק בדברים אחרים ,ללכת מסביב... למה בעצם? עבורי הדרך להקל היא להאמין ולחלום ,לחלום ,להאמין ולחלום כי עוד יבוא היום ונשוב לאדמת החול ונקים את הישובים מחדש לחלום שאוכל שוב לקחת את ילדי ולהראות להם את הים והדיונות לתת להם להרגיש את החול באצבעות. אנחנו בנצר חזני גדלנו על חקלאים אנשי אמונה ,מאמינים בריבונו של עולם באמונה שלימה ,כמו בימי המאבק והגרוש כך היום ,מאמינים שעלינו לעשות את ההשתדלות ,לשאוף לחלום ,לחלום על ימות המשיח ,לחלום על בית המקדש לחלום על גוש קטיף. הזיכרונות השגרתיים הם מעטים ומעומעמים ,אך משום מה את התקופה ההיא כולנו זוכרים היטב לא רק את המראות אלא גם את התחושות כולם. הקמנו מושב לתפארת יפה ומושקע, על הכביש הראשי ,חצי שעה לעיר הקודש ,חצי שעה לעיר החטאים בית הכנסת מפואר ומרשים ,גני שעשועים ענקיים ,מכל הסוגים והמינים ,אנו מוקפים בילדים והנכדים שבנו בתיהם סביבנו. את הגרוש עברנו יחד כקהילה אך כל אחד מאיתנו סוחב את מטענו בלבו ומתמודד איתו לבדו בבדידותו. חלום ,מי האמין שנגיע יחד עד הלום? שנצליח כל כך? אנחנו שמחים ומאושרים! הצער הכאב והגעגוע נדחקו ,נדחסו לפינה קטנה בלב שם הם יושבים לבטח, ולאיש אין עדיין את הכוחות להתמודד איתם ,להוציא אותם לשחרר. אז למה עדיין בפינה של הלב של כולנו דחוס לו כבר עשר שנים גוש קטן מכאיב ומציק ,ניצב שם ולא עושה סימנים שהוא מתכוון לזוז משם? מוזר איך כל כך הרבה שנים עברו ,איך כל כך הרבה דברים קרו במהלך הדרך במישור הכללי ,המושבי ,המשפחתי, ולכל אחד במישור האישי ,עשר שנים מלאות ועמוסות ארועים משמחים ועצובים .חתונות לידות ,ממשלות קמו ונפלו ,מלחמות ומבצעים ,מלונות וקרוילות הקמנו ישוב,אבל הדקירה שבלב ,הגעגוע המטריד ההוא ,המציק, עומד לו בדיוק באותו המקום לא מתכווץ ולא זז .כאילו הזמן עצר מלכת. לא הזדקן ולא התעייף ,ניצב במקומו ישבתי פעמים רבות וניסיתי להבין על מה בדיוק הכאב מהי באמת הנקודה, האם זה אבני הבתים שנהרסו? ברזלי החממות? הרכוש שנגזל ונהרס? כאב הבגידה? האדמה עוד יושבת שם שוממה, מחכה ,פעם לפני הרבה שנים כבשו אותה חיילים בקרבות קשים יהודים וחלוצים הקימו עליה ישוב. אבל אני חושב שהגעגוע הוא זה שנותן את הטון ,הגעגוע לאדמת החול ,לחוף הים הקסום ,לחיים כילדים וכחקלאים בגוש קטיף ,לתחושה של החול החם ברגליים לאווירה ,לירקות ,געגוע למקום עמוס בכל כך הרבה זכרונות. אז נמשיך לבנות את הישוב ,נמשיך לעבוד להתפרנס ולגדל את ילדינו ובין לבין גם נחלום לנו את חלומותינו נתפלל את תפילותינו ואם ירצה ריבונו של עולם גם יגשים חלומות ,בדור הזה ואם לא בדור הבא. בימי הגרוש האשימו את אנשי נצר חזני על שאיננו משתפים פעולה עם הגזרות ,עם שליחי הממשלה הארורה, מתעקשים להיצמד לאדמת הקודש להאמין באמונה שלימה ברבש"ע לעמוד על עקרונותינו מסרבים להיות "ריאלים" ,וכשהוציאו אותנו משם יצאנו שבורים ורצוצים אך שלמים עם מעשינו. אז בואו נמשיך לחלום... אביאל טוקר: השביל שהוביל בין בית הורי בנצר לבית משפחת מצליח מעולם לא עורר בי תשומת לב .שביל צדדי מעלה עשבים... עד היום שהתאהבתי בבת השכנים והוא הפך לשביל המרכזי של חיי. כשהגעתי לבקש את ידה מהוריה מיהרתי מיד לאחר שקיבלתי אישור וברכה ,מיהרתי לרוץ עם אוסי על אותו שביל צדדי המקיף את המדשאה הגדולה לבית הורי להודיע גם להם לפני שהמידע ידלוף... ברוך ה‘ שהדרך היתה ממש קצרה.. 4 אסנת טוקר: אני ותמי גדלנו יחד בנצר כשכנות בנות אותה כיתה ,נהגנו לחזור יחד מההסעה ומפעילויות . בלילות השבילים היו חשוכים ותמיד כשהגענו לצומת בו עמד המקלט נפרדנו בפחד זו מזו ופתחנו בריצה מבוהלת כל אחת לביתה כשאנו צורחות כל הדרך בקולי קולות. אילת חן דגורקר: אני זוכרת את השביל שיצא מהמזכירות שעבר ליד העץ הנטוי וכל כך נוח לתיפוס ....שתמיד היה מכוסה בזוגות זרדים חומים ....שהמשיל לכיוון הגן שעשועים הישן מעץ חלף על פני דירת השירות והגיע עם מהמורות ומעידות קלות ,היישר אל ביתינו הקט. מיכאל אביב: ”ספסל הישיבה מבטון ליד המכולת בשעה שש בערב בחופש יושבים ואוכלים שוקובו משפחתי“ החורבן בעיניו של פסיכיאטר ד" ר יוסי הטב הוא מנהל מחלקת ילדים ונוער של המרכז לבריאות הנפש בירושלים .הוא התמחה במיוחד בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ופועל בתכניות וחינוכיות לרווחת ילדים. בעיבוד אופטימאלי של החוויות הרגשיות שעברו ,ושל אף אחד מהם לא תוותר פגיעה נפשית כל שהיא ממה שעשה וממה שעבר ,הייתי רוצה להיות בטוח בכך. כששמע על התארגנות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מכל הארץ לצאת לעזרת גוש קטיף ערב הגרוש הוא הציע את עזרתו. אני בטוח שיהיו מחקרים על כך אני מקווה שיפורסמו ברבים כמתבקש מחוקר הגון. על חוויותיו באותם ימים סיפר לי " :השאלה שחזרה ונשאלה בפי המפונים כלפי המפנים הייתה " :איך אתה יכול .מאיפה לך הכוח הנפשי לגרש אותי מביתי .לנתק את ילדיי מזרועותיי .איך זה קורה לך? מה עשו לך? איך עבדו עליך שאתה פועל כמו רובוט חסר רגשות". העובדה החשובה אולי ביותר שנחשפה במהלך העקירה היא העדר תגובות חריגות ,חולניות ,מצד המפונים .ההערכה מוקדמת שלי הייתה מוטעית .נפעמתי יחד עם עמיתי להיווכח עד כמה האנשים האלה בריאים בנפשם .בניגוד לכל המקובל באפידמיולוגיה של הטראומטולגיה הנפשית ,לא אירעו בזמן הפינוי ,אירועים נפשיים חריגים .לאורך כל הימים הארוכים והארורים האלה הסתובבתי בהרבה ישובים ,הייתי זמין כל הזמן, ולא נדרשתי להתערבות פסיכיאטרית. "גם אני שאלתי את עצמי שאלות אלה ,לאורך כל מפגשי הרבים עם החיילים והשוטרים .יכולתי להעריך ,מבחינה מקצועית בלבד, מה שעשו עמיתי מהשרות הפסיכולוגי של הצבא .אין לי מידע בדוק ,אבל אני מניח שהם שהם תכנתו את החיילים לאמץ במודע מנגנון הגנה ,בדרך כלל לא מודע ,הנקרא "בידוד האפקט" . לשלוט על הרגשות עד כדי לא להרגיש אותם בכלל .הרבה נאמר בספרי הפסיכולוגיה והאתיקה על חשיבות המבט בקשר הבינאישי ,בהכרה בזולת כסובייקט. חיילינו ושוטרינו חונכו או אולפו לא להסתכל .רובם ,לא כולם, לא השפילו מבט כמקובל אצל מישהו שמתבייש במעשיו .הם הסתכלו הצידה כדי לא לראות .כי ראיה כזאת טומנת בחובה, סכנת התרגשות .שמעתי הרבה מבוגרים וילדים שהתחננו ,ממש כך ,בפני החיילים והשוטרים" :תסתכל לי בעניים ,אני בן אדם ,אני קיים ,תסתכל עכשיו על מי שאתה עומד עכשיו מביתו ,מעולמו, תסתכל". "עד היום אני מתפלא ממה שראו עיניי .חשבתי ,חששתי ,קיוויתי, הערכתי ,שהרבה חיילים ושוטרים יישברו .לא יעמדו בלחץ הנפשי האדיר הבלתי אנושי בו היו נתונים .פניתי באופן אישי לחלק מהם. אמרתי להם ,כפסיכיאטר ובדאגה אמיתית לשלומם ,מותר לך לבטא את רגשותיך ,ואם בא לך לבכות תבכה ,תעשה את המוטל עליך ותבכה .כאב לי הלב לראות את הצעירים הנפלאים האלה המגויסים לצה" ל ולמשטרה ,עוסקים במשימה כזו בלתי אנושית ,בלתי הגונה עבורם .הם נשלחו למשימה הזאת לא כ" בשר תותחים" ,תודה לאל ולמפקדיהם ולתושבים ,אלה כ" נפש תותחים" .כאשר המשימה היא הערך העליון ולא הבן אדם .זוהי הגדרה של עבודה זרה. "קיוויתי שחלק מהם לפחות ייכנע לרגשותיו ויגיד ,אני רוצה למלא את הפקודה כחייל טוב ממושמע ודמוקרט אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול .קיוויתי כי לא רציתי פינוי זה או לפחות לא ככה . אני מאוד מקווה ,מקרב לב ,שהממונים על השירות הפסיכולוגי בצבא יעשו את עבודתם נאמנה וילוו לאורך זמן את המגויסים אותן המשפחות או האנשים שנשלחתי אליהם כי הוגדרו כבעיתיים במיוחד היו נפרדים ממני ,לאחר הקשבה ושיחה קצרה. ביי ,אל תבכה ,דוקטור ,אל תדאג ,אנו נתגבר ,אנו חזקים .הייתי צועד בשבילים בין בית לבית ,ובוכה למראה הפגיעה ,הסבל, הכאב שהתרחש מול עיני. תמונה שלא אשכח :ותיקי נצר חזני ,בוכים ומתייפחים .הכול היה ארוז ,תיקי היד מוכנים ,אך לא הצליחו לזוז ,לעקור את עצמם בכוחות עצמם .עזרתי להם להתחיל לקום ולצעוד לכוון בית הכנסת .לאט לאט צעדו ,משפחה אחרי משפחה ,מחובקים, הורים וילדים ,בוכים ,לעיתים מזמזמים שיר ,אחת מנגנת בחליל. ומשני צידי השביל ,שורת חיילים ,פניהם אטומות. תמונה איומה זו שחזרה על עצמה פעמים אין ספור ,כמו זו של ילדים בנווה-דקלים שנלקחו מזרועות הוריהם "בנחישות" והוכנסו לאוטובוס .המבטים המבועתים של הילדים באוטובוס, ההורים הנסחבים בכוח מול עיני הילדים ,הצעקות ,הבכי ,הכעס, כל המראות האלה העלו רק אסוציאציה אחת במוחי .אין לנו שליטה על האסוציאציות שלנו )זה כל הרוח של הפסיכואנליזה(. כשפרויד היה רואה רכבת היה חושב מייד על נסיעתו לרומא ולפירנצה .כשאנו מטיילים בגרמניה ,בפולין ,בצ"כיה ורואים רכבת ,עולים זיכרונות השואה .זו אכן האסוציאציה ,אין שליטה על כך .זה לא אומר בשום אופן שההתנתקות היא שואה ,שחיילנו הם קלגסים נאצים .לא ,בשום אופן לא .המודע ,ההיגיון ,הרגש, החוש ההיסטורי הכול מדבר נגד השוואה כזו .אבל האסוציאציה נכפית על נפשותינו" . )ד" ר הטב נולד בטוניס לפני 63שנים .סיים בית ספר לרפואה בפריס ועלה לארץ בשנת 1969עם אשתו ושתי בנותיו .כאן נולדו להם שני בנים ו 14-נכדים. היה פעיל בשעתו בוועד המנהל של " מימד" אך נטש לאחר שה ארגון פנה לפוליטיקה(. 5 משטח המועצה עשור לגירוש /אלי אסקוזידו האמת ניתנת להיאמר -הסיכום הזה חשוב בשבילי לפחות כמו שלכם ,אם לא יותר. חברי נצר חזני ,הגיעו אלינו ,חבולים וכואבים -רגשית .הייתם רחוקים מאתנו -פיזית .הקב"ה ברחמיו הגדולים התווה דרך שנפגש בה ונוכל לצעוד יחדו בדרך חדשה ,שביל שכל פרט היה צריך לסלול לעצמו ,כדי להגיע אל הדרך הראשית. אינני יכול להחיות את העבר! בשלב זה ,הגוש איננו בידינו .ימים אלה ,ימי בין המיצרים של עכשו -ימי בין המיצרים של עם ישראל כולו על חורבן בית המקדש וימי בין המיצרים הפרטיים -של כל אחד מאתכם ,על אובדן הבית הפרטי והקהילה בה הוא חי -לא נוכל לשכוח! כמוכם -כמוני ,לא האמנתי שיהיה גירוש! רציתי להאמין שעם ישראל יעמוד לימינכם והיו לא יהיה .תושבי המועצה השתתפו במאבקכם ובשרשרת האנושית שיצרתם -עד ירושלים לב האומה .במבט לאחור ,אין ספק שנפלה החלטה קשה והפסדנו זמנית ,חבל ארץ מדהים ביופיו ,מיוחד בנוף האנושי שבו ,ותושביו מגינים על תושבי האזור כולו .העלבון הצורב הוא לא רק הגירוש ,אלא ההחלטה לביצוע גירוש. "יהודי מגרש יהודי" -יצירת מחנות ועויינות בין אדם מישראל לאדם מישראל -עיוורון של חברה ,של עם. אך מתוך מחשבות טובות ,אדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו על מנת לעזור לעצמו .העבודה אתכם ועבורכם הייתה בשיתוף עם הקהילה .נכון ,שצריך להודות לאלה שהיו הנחשונים וקפצו ל"מים העמוקים" על מנת לסלול את הדרך לאחרים .בסופו של דבר כל פרט היה חלק משמעותי וחשוב בשלם הכולל. תושבים יקרים, נפל בזכותי ,לעזור בקליטתכם באזור המועצה ,לתכנן ולהקים ישוב חדש ולהכיל תושבים חדשים .גם רבי יוחנן בן זכאי הבין שירושלים לא תהיה בידי היהודים ובקש את יבנה וחכמיה .כל מה שרציתי ,היה לעזור לקהילה מוערכת מאד ,שתושביה מדהימים ומיוחדים ,שבאו עם כאב גדול ,אבל גם עם אמונה רבה ,על מנת להגיע ליישוב קבע במהירות האפשרית ,ולהשיב קצת משלוות הנפש שאדם זקוק לו -בית. יהי רצון שנמשיך לגדול ולהרחיב ונקלוט בנים ובני בנים ,ממשיכים בדרך האבות. 6 שלכם ,אלי אסקוזידו. שלום לכולם צוות החשיבה והארגון לציון יום העשור לגרוש מנצ"ח וגוש קטיף עומל מזה זמן בהכנה והתארגנות לקראת יום חמישי הבא ) (30-7י"ד באב יום הנסיעה לכיסופים ולפארק אשכול. בעשר השנים שחלפו מאז גורשנו מבתינו ומאדמת גוש קטיף האהובה נמסרה לרוצחים עברנו דרך ארוכה ומפרכת שבסופה הקמנו ישוב חדש ונאה לתפארת וקהילה איכותית ברוח נצר חזני. מי שזוכר את ימי המאבק והגרוש את תחילת הדרך את הקשיים והמשברים יודע בודאי עד כמה גדול ההישג ועד כמה הדברים אינם מובנים מאליהם. במהלך הדרך נולדו לכולנו ילדים ונכדים רבים בני הדור השלישי אשר שורשיהם אמנם נטועים בנצ"ח אך הם מעולם לא ראו את הדרך ולא זכו לחוות את גוש קטיף את הים והחולות. לקהילת נצר חזני למרות מיקומה החדש יש סיפור דרך שחובה עלינו לספרו ולהעבירו לילדנו ונכדנו. עברו של הישוב היא הבסיס להקמתו ,רוח נצר חזני נבנתה והתעצבה במשך 30שנה בגוש קטיף ורוח זו היא אשר מובילה אותנו עד היום. את תחושות הלב והגעגועים הניצבים בלבנו תמיד עלינו לספר ולהעביר לילדים ולנוער ההולך וגדל. ראינו חשיבות גדולה לקחת את ילדינו ונכדינו ויחד עימם לנסוע בשיירה מאוחדת ובראש מורם בדרך היורדת לגוש קטיף לחלוף את הצמתים הזכורים לנו היטב להשקיף על המקום בו גידלנו את ילדינו ולשתף את הנכדים בסיפור הדרך ובעברו של הישוב בו הם גדלים. בפרק השני של היום נקיים הפנינג מהנה ומושקע לילדים ומבוגרים בפארק אשכול)מתנפחים ענקיים ומיוחדים לילדים ובית קפה מקצועי למבוגרים ועוד הפתעות לכל המשפחה( לכל הארועים מוזמנים כמובן גם כל בני נצ"ח המתגוררים כיום ברחבי הארץ. בארוע ישתתפו דמויות נוסטלגיות מגוש קטיף . שבח"ים וחברים מוזמנים להשתתף בשיירה לכיסופים. אנו קוראים לכולם להשתתף ביום מיוחד זה. צוות הארגון רחל פרץ ,מזל צרור ,עליזה יפרח ,תמי ביטון ,אביאל טוקר ,הילה עדני ,אניטה טוקר, מיכאל אביב ,מעונה ,זיו הדזל לו"ז 14:00יציאה מנצר חזני באוטובוסים 15:20התכנסות מושבית במחסום כיסופים. 16:00תצפית וטקס בתל גמא. 17:00הפנינג מושבי )מתנפחים ענקיים לילדים ובית קפה למבוגרים( *** אנא הזדרזו להירשם אצל מעונה *** 058-447-0073 מי שלא יכול להגיע לכיסופים מוזמן להצטרף בשמחה לחלקו השני של היום בפארק אשכול מיכל )סיונוב( גרופי: ”יש שביל שזוכרים הילדים“הזקנים“ שביננו ,שהוביל לדיונה היחידה שהייתה לנו בתוך הגדר של נצר .השביל יצא מהשער הצפוני שאחרי משפחת חדד דרך החממות עד הדיונה הענקית, וזה היה הכיף שלנו כל שבת בבני עקיבא )יחד עם החברה של גני טל שהיו איתנו ( לטייל לדיונה ולמצוא בדרך תריסים שבורים או ניילונים להחליק עליהם כל הדרך למטה! עד שהשטח יושר לצערנו ,לטובת חממות נוספות ביישוב“.. עדי יפת הדזל: ”על הדשא בבית הורי היו שני עצים ענקיים. בשבתות נהגנו לשבת אחרי הצהריים בצילם. כל מי שעבר על השביל הלבן לבית הכנסת הצטרף למפגש והתיישב לקפה ספונטני. שם בנצר לא היו חומות סביב הבתים. מתגעגעת לזה“... 7 תמי ביטון: ”בשנים הראשונות לאחר הגרוש הייתי חולמת מידי לילה על השבילים של המושב ,בכל לילה על שביל אחר ..אבל כמובן שהשביל הזכור ביותר הוא השביל הביתה בו אני ואוסי היינו חוזרות מפעילויות ,בית כנסת ,בית ספר ובמקלט מתפצלות כל אחת לביתה ובחושך רצות מהר מהר הביתה ,הכביש העוקף את המושב ,שצבר שעות הקשבה של שיחות נפש בגיל ההתבגרות ,הקיצורים הרבים שיצרנו ,הקיצור בין מצליח לדדון בו עברתי אחרי בי“ס לאמא שעבדה בחממות“. קרן מגידיש: ”אני וחופית היינו צמודות זו לזו כל חיינו במושב. משפחת דדון ותנעמי היו שכנות ורק מטע ריחני של מנגו הפריד בין הבתים. את השביל בין הבתים ידענו אני וחופית לצעוד בעצימת עניים. נהגנו לישון על דעתנו זו אצל זו כשבכל פעם הבטחתי לרותי שהפעם אמא שלי באמת הרשתה... היום אנחנו שכנות שוב אבל אורן כבר לא מרשה לי לישון אצלה“... óéè÷ ùåâ éáùééúî ãòå øò Friends of Gush Katif עידכון מוועד מתיישבי גוש קטיף: מתגעגעים! -משפחת גוש קטיף נפגשת .אי“ה ביום שני יא‘ אב 27/7בשעה 16:00במכללת גבעת וושינגטון נחזור וניפגש יחד ,משפחות מכלל יישובי גוש קטיף להפנינג חוויתי לכל המשפחה -מתנפחים ,דוכני יצירה ,מתקנים אתגריים לנוער ,חפש את המטמון ,גמר טורניר יוליס ומפגשי חברים .בשעה 20:00-אודי דוידי ועידן עמדי במופע משותף! מחכים להיפגש! טורניר יוליס -משחקי הגמר ה 24-יתקיימו במקביל למפגש התושבים בגבעת וושינגטון ביא‘ אב 15:00- .27/7חצי גמר נוער -נצר חזני מול בני דקלים 15:45- ,חצי גמר נוער שבות קטיף מול כרמי קטיף 16:30- ,גמר בוגרים -נצר חזני מול נווה דקלים 18:00- ,משחק הגמר –נוער .כולם מוזמנים להגיע ולעודד. אבידות מטורניר יוליס ומסיירי קטיף הגיעו למשרדי הוועד.08-9738000 - ביום שלישי יב‘ אב תשע‘ה 28/7/15יתקיים בכנסת יום מיוחד לציון עשר שנים לעקירה מגוש קטיף .במהלך הבוקר יתקיימו דיונים בוועדות ,בשעה 14:00-כינוס מיוחד בהשתתפות יו“ר הכנסת וחברי כנסת שונים .נוכחות אנשי הגוש לאורך היום משמעותית ואנו מזמינים אתכם להיות שותפים .המעוניינים להצטרף יש לשלוח שם ,מס‘ טלפון ומס‘ ת.ז למשרדי הוועד08-9738000 - .vaad@4katif.org.il ביום שלישי התקיים ’כנס קטיף‘ באולפנת נווה דקלים בניצן .מאות אנשים מילאו את האולם הראשי ועוד עשרות צפו בכנס מאולם הספריה .בין האמירות המשמעותיות נציין רק שתיים: השר אורי אריאל – ההתיישבות לא באה לפה כדי לשרת איזשהי מטרה ביטחונית ..המטרה היא יישוב ארץ ישראל .אנחנו חייבים לעבוד על התודעה ואז גם המילים נזכור ונחזור הם לא רק מעין תפילה .הם דברים שיכולים להתגשם .ח“כ יצחק הרצוג :ההתנתקות הייתה טעות .והיום יש יותר אינטראקציה בין חלקים השונים של החברה הישראלית. תקציר מהכנס אפשר לראות בדף הפייסבוק ובאתר האינטרנט של מרכז קטיף. מטרת הכנס הייתה לקבע את התובנה שזיכרון העקירה איננו שייך רק לתושבי הגוש או לכתומים אלא הוא נושא רלוונטי לכל ישראלי .ואכן מתוך האמירות של משתתפי הכנס בניצן ,הטקס בבית הנשיא ,ההתעניינות התקשורתית והציבורית ומסת הביקורים העצומה בימים האחרונים במרכז המבקרים בניצן ,עולה תמונה ברורה .לא רק שאי אפשר למחוק את הסיפור של גוש קטיף אלא הוא הולך ותופס תאוצה גדולה ועושה את פעולתו בלב האומה. תודה רבה לכל צוות האולפנא ולעומדים בראשה על הירתמותם להצלחתו המשמעותית של הכנס ,זו הייתה זכות גדולה לעשות כנס שכזה דווקא במוסד שנוצר בתוכו את רוח גוש קטיף. השבוע נפגשנו עם השר אורי אריאל וראשי מנהלת תנופה לישיבה בה הוצג דו“ח סטטוס לגבי התקדמות הטיפול בנושאים השונים .השר ביקש להמשיך לעקוב אחר יישום ההחלטות במטרה לקדם את הדברים בצורה מהירה .בנוסף הצהיר כי הוא מתכוון להפגש עם ראש הממשלה ואם ראש הממשלה לא יתן את כל הכלים ,לא 100%אלא ,120%הוא יחזיר לו את המפתחות ”נקעה נפשי מהפקידים ומהבירוקרטיה המטפלים באנשי גוש קטיף כמו בתושבים רגילים“. השבוע הוזמנו לישיבת סיעה של ’הבית היהודי‘ -במהלך הישיבה הצגנו את תמונת המצב הנוכחית לגבי מצב קהילות גוש קטיף ,הדגשנו את אחריות הסיעה ואת העובדה שיש צורך בכתובת ברורה עד לסיום הטיפול .בנוסף הצגנו את הסקר שהתפרסם השבוע לפיו51% מהציבור סבורים כי על מדינת ישראל ליישב מחדש את גוש קטיף ודיברנו על נושא החזרה לגוש קטיף. מאות אנשים הגיעו לקתדרה במכללת אשקלון לכנס שאירגן יוסי דיין ועסק בציון עשר שנים לעקירה .השתתפו השר אורי אריאל ,סגן השר איוב קרא ,הרב אופיר כהן ועוד. תודה לכל התושבים שפתחו את בתיהם והזמינו את עם ישראל להגיע ולהכיר מקרוב את סיפור גוש קטיף .אמנם לא רבים הגיעו לביקור ,אך אלו שהגיעו זכו לשמוע ולראות את הזכרונות והמזכרות. 8 ברכות לקהילת אלי סיני בפלמחים שציינה בטקס מכובד ומרגש את סיום עבודות הפיתוח ואכלוס מרבית הבתים בפלמחים. שמוליק אלמסי: ”כמיטב המסורת בשנות השמונים השבילים במושב היו מרוצפים במגוון צבעים וצורות הספורט הלאומי היה ללכת למכולת יחפים וכמובן לא לדרוך על המרצפות האדומות.. זכורה לטובה הירידה הפראית בשביל ליד נריה גרופי.. כל סקטים או סקטבורד חדש היו נחנכים שם ..במקרים רבים זה נגמר עם חוט ומחט אצל דר סודי.. לא ישכח השביל ליד תחנת ההסעה ..נהג האוטובוס הקשוח היה צועק על האידיאנים של נצר שעד שלא נעמוד בטור מסודר לא נעלה להסעה לבי“ס ..עד היום יש המאשימים אותו על כך שבגללו אין להם תעודת בגרות“. 9 איילת קרני: הסיפור שלי מתחיל אז לפני 10שנים ,חודש וחצי לפני הגירוש... סיימנו שמינית ותוכניות הקיץ לטיול ביחד התפוגגו ,כשחברתי החליטה לנסוע לצפון ואני התעקשתי לדבוק בתוכנית המקורית .למחרת התגלגלתי בטרמפים לבדי לגוש קטיף, לראשונה ,ללא כל מושג לאן פני מועדות .הגעתי לכפר מיימון שם שהסתובבתי סביב הגדרות עם שאר עם ישראל במשך יומיים .השעה הייתה בסביבות 22:00כשהבנתי שנמשיך להסתובב גם מחר והחלטתי לקום ולנסוע אל הגוש .כשהגעתי לצומת מסויימת )אני לא יודעת איזו( ראיתי המון נערים ונערות, חלקם מהגוש וחלקם לא ,בדרכם לשם .לפתע מגיח שוטר ומתחיל להעלות את הנוער שאינו מהגוש היישר לאוטובוסים שיחזירו אותם אל עבר העיר הגדולה. נלחצתי ..הגעתי עד לפה .לבד .אחרי יומיים ארוכים וטרמפים אין ספור .אין מצב שאהיה במקום אחר עכשיו .בעוד השוטר מתקרב לעברי ,התקשרתי לחברה והיא מסרה לי פרטים של מישהי ואמרה שאני חייבת ללמוד אותם בע"פ .אז למדתי. השוטר ניגש אלי ,ביקש מס' ת.ז .שאל לשמי ,שם הוריי ,אחיי ושכניי .אפשר לנשום לרווחה ,עברתי את המבחן .פתאום הוא שאל" :איך מגיעים לבית שלך?" מה?? מאיפה לי לדעת? אז המצאתי...ימינה ,ישר ,שמאלה בכיכר אז שם בדיוק" .את צודקת" הוא אמר לי .ברור שאני צודקת .הרי אני גרה שם, חשבתי לעצמי .וחוזרת לנשימה סדירה. אוקיי ,אז מה עושים עכשיו? השוטר עזב אותי לנפשי והמשיך במשימתו להעלות כמה שיותר לאוטובוסים .השעה מאוחרת. לאן אני נוסעת? אחרי מס' דקות הגיעה משאית לאותה הצומת .כל מי שנשאר התקרב כדי לעלות עליה .אני לא יודעת למה אבל פתאום הסתובבו אלי ושאלו לאן אני צריכה ועניתי שאין לי כיוון כ"כ ,הם ידעו שאני לא משם ולכן אמרו לי שאעלה מהר על המשאית ואסע מכאן .עליתי .ופגשתי באדם חביב, רזה ,ממושקף?? כבר לא זוכרת .הייתה שתיקה בינינו עד שהגענו למחסום ראשון גם שם ביקשו תעודת זהות ומסרתי את המספר ששיננתי .במחסום השני כבר נלחצתי ,לא זכרתי כלום ,חיפשתי בטלפון ולא מצאתי דבר .כמעט בכיתי .אמרתי להם שאני לא זוכרת ואמרו שיתקשרו ל"הורים" שלי .ההורים ישנים ,אמרתי .ואז ,האיש החביב נחלץ לעזרתי" ...עזבו אותה, אני מכיר אותה ,היא שכנה לי" ובאמת ,נתנו לנו להמשיך בדרכנו בזכותו .זהו ,הקרח נשבר..התחלנו לדבר .התחלתי לחשוד שהאיש החביב באמת האמין שאני מי שאמרתי לשוטרים, והיה בטוח שאני איילת בשארי ,הבת של יהודה ומרים מנצר חזני ,כששאל לשלומי ,ושלום הוריי וסיפר שאתמול פגש את יהודה .ואמר שאי אפשר עם השוטרים האלו .ואני ,אני בשלי, המשכתי עם הסיפור .זזה ,כוססת ציפורניים ודואגת שמא יגלה שהסיפור אינו נכון ויסגיר אותי .אז ההורים שלי בסדר גמור ב"ה ,הכל כרגיל והשוטרים האלו באמת מעצבנים .הוא שאל אותי אם אני צריכה הביתה .הביתה?? הבית שלי בכל לא כאן. תודה הפעם לא ,עניתי ,אבל ארד בנווה דקלים )שמעתי שזו עיר גדולה ולא ידעתי שנו"ד אחרי נצר( .הגענו לנווה דקלים. הוא עצר לי בכניסה .ירדתי .תודה רבה לך .הוא פירסס ונסע. זהו ,אני עומדת מול גדר וחול מאחורי .נושמת .ופה מתחיל סיפור חדש. עברו 10שנים .תודה לך נהג אלמוני מנצר חזני .סליחה שלא אמרתי לך אז את האמת .אבל תראה עכשיו ..הבית שלי באמת כאן ,בנצר חזני. 10 שטח פרטי יהודה בשארי 10שנים אחרי .עוד צד לגירוש. מסתבר שלקבוצת ריצה של נשים יש עוד מעלה ,בנוסף ליתרון הבריאותי. מדובר על הפן הסוציאלי .תכל‘ס ,הכיף הגדול של הריצה הוא השיח, קבוצת התמיכה שנוצרה ,במיוחד כשאת היחידה שמצליחה להמשיך לדבר גם בעליות שבין טלמון לנריה ,וכולן נאלצות להקשיב לך .המסקנות והמשך הדיון נעשה כבר במישור. השבוע התנשפנו על נושא מאוד אקטואלי 10 :שנים לגירוש מגוש קטיף. הנושא נפתח ומצאתי את עצמי נשפכת ומספרת לרצות את הצד שלי, מה חוויתי ומה עובר עלי כיום .ומאירה הרצה הצמודה הכריחה אותי להעלות את זה על הכתב. הסיפור שלי מתחיל לפני 38שנים כשעברנו -אני ילדה בסיום כתה א‘ - הוריי ואחיי הצעירים לחוף ים אחד גדול .לא היה לו אפילו שם בעברית ,רק בערבית .באמת היה שם רק חול וחול .עם עוד שתי משפחות עם ילדים וכמה רווקים ,הוריי הקימו את המושב הראשון בגוש -נצר חזני ,כשהחברה שלי הן שתי בנות בערך בגילי וכמה אחים צוציקים. ילדות יחפה ,כי הסנדלים נעלמים בחול וחבל סתם לקנות; ילדות שבה נוהגים בטרקטור מגיל ,12ילדות בה הבית הראשון שלי הוא חממות העגבניות ,כי שם אמא גרה ,הבית השני – הים ,הבית השלישי -חוות הסוסים ,ורק הרביעי -הבית בו ישנים. וזה הולך ככה :מחזור א‘ בבית ספר יסודי ) 10ילדים ,שתי כיתות מצורפות(, מחזור א‘ בחטיבת בינים )נאלצו לבנות חטיבה בגוש כשגילו שחברתי ואני חוזרות כל בוקר בחזרה עם נהג ההסעות שהיה אמור להוריד אותנו בנתיבות( ,מחזור א‘ באולפנת נווה דקלים )שמונה בנות בכיתה ,כשאבא שלי הוא המורה שלי בחצי מהמקצועות( .ולכן אפשר להבין מדוע כשיצאתי לשירות לאומי ונישאתי חיפשתי משהו חדש ונוף שונה. כתבה מיה לוי )טוקר( .התפרסם באתרים שונים ואז עברתי להקים את היישוב טלמון. אך תמיד תמיד הבית האמיתי שלי היה בנצר חזני ,ובכל שבת ובכל קיץ היה ברור שאנחנו במושב ,למרות המרחק ,גם בתקופות הקשות של הטירור והפיגועים. בתקופת טרום הגירוש עברתי עם משפחתי בחזרה לבית ילדותי למספר חודשים .בניתי שם מערך של קיטנות וגנים לילדי השב“חים ,והיינו פעילים נגד הגירוש. מצאתי את עצמי בכל התקופה תומכת ומחזקת את כולם ,ואפילו את אימי הגיבורה ,הרי אותם אוטוטו מוציאים מהבית והם הולכים אל הלא נודע. רק כשעליתי על האוטובוס שהוציא אותנו מהגוש הבנתי שאני אל הבית שלי, אל המקורות שלי ,אל הילדות שלי -כבר לא יכולה לחזור .הרגשתי שמנתקים אותי מחבל הטבור ,ואז הכל פרץ בבכי ובצעקות שהמשיכו עד שהגענו לכותל. מהכותל ,חברי המושב ומשפחתי המשיכו למאהל בתל-אביב ,ומשם לבית הארחה בחיספין ,ואני נפלתי הביתה .הרי הייתי חייבת לחזור לעבודה אחרי היעדרות ממושכת כל כך ,ולנסות להחזיר את המשפחה לשגרת חייה. במקביל משפחתי המורחבת במשבר קשה ,ללא בית ,ללא חפצים .נאלצתי להיות החזקה ,לנסוע לבקר ברמת הגולן ,לארגן את החתונה של אחי שהתקיימה חודש לאחר הגירוש ,לארח את שבת החתן ולדאוג לעשות שמח כי כולם כל-כך ירודים ,ולהחזיק את כולם מעל המים. ב“ה כולם עברו לקראווילות ,פותחים את המחסנים הניידים עם החפצים מהבית שנארזו על-ידי החיילים ונציגי המשפחה במהירות )מתברר שכשגברים אורזים ,חצי מהדברים נשארים בבית שנהרס(. אני מקבלת לשמירה את כל אלבומי התמונות ,מכתבי הילדות שלי ושל אחי, הרי אין מקום בקארווילות לחפצים מיותרים. כולם מתחילים בתהליך השיקום הארוך ,הכולל טיפול קהילתי ,טיפול פסיכולוגי אישי ,הקלטת עדויות על-ידי מוזיאון גוש קטיף ,ואיפה אני בעניין? אני לא מסוגלת לראות תמונות מההרס ,סרטים שנעשו ,תמונות מבית ילדותי. אבל אני לא מהקהילה ,אין לי צורך בטיפול ,אני חזקה ותומכת. כבר לא נעים לי לספר לחברים ביישוב על הקשיים של המשפחה ,כמה אפשר לקטר ,כמה אפשר לשמוע כבר על המגורשים המסכנים ,כמה פרויקטים, עבודות שורשים ושיחות בוקר הילדים שלי יכולים לעשות בנושא .כבר עברו הלאה ,מיצו. משפחות המושב סוף סוף עוברות לבתי הקבע .אני מלווה ועוזרת להוריי ואחיי במעבר ,שמחה על כל משפחה שנכנסת סוף סוף לבית קבע חדש ,מלווה את אמי בבניית בית הכנסת החדש. חוגגת איתם בחנוכת הבית. ופה משהו אצלי מתחיל טיפ-טיפה להיסדק .הרגשות מעורבים .זה כבר לא הקהילה שלי ,אני אורחת שם אצל משפחתי וחבריי מהמושב .אוהבת להיות איתם ,אך זהו לא בית ילדותי. ככל שהזמן עובר הגעגועים קשים יותר ,ככל שאדם מתבגר הוא מוצא את עצמו מחפש את שורשיו ומתחבר למקורות שלו .לי אין כאלו .שלי נהרסו, נמחקו .הזכרונות עולים וצפים ,והגעגועים גוברים עד כדי תחושת מחנק לעיתים קרובות יותר ויותר. אבא שלי לוקח את נכדיו לטיול שורשים בארצות הברית .את זה אני לא אוכל לעשות. נפתחות קבוצות של צעירים בוגרי הגוש והמושב בפייסבוק ,כדי לספר, להיזכר ,אני חברה בכולם אך שייכת לא שייכת ,לא מצליחה להזדהות ,אולי נפלתי בין הכיסאות? תוהה כמה רבים יש כמוני שנפלו בין ההריסות. 11 שטח פרטי זיכרונות... הזיכרונות רבים כ“כ... משמחים,עצובים ומרגשים... קריאת מגילה בבית הכנסת הישן – המחסן של ראובן, בריתות מילה – הסקרנים הזאטוטים מנסים ”לתפוס“ שורה ראשונה, שמחת תורה – השמחה והריקודים מתוך הלב והנשמה אינם פוסקים גם לאחר צאת הלבנה. הזיכרונות רבים ,רבים כ“כ... אך ישנה תפילה אחת שאותה אף פעם לא אשכח, תפילת ערב שבת ביום בו הרב עראמה זצוק“ל נרצח. תפילה אדוקה ואמיתית שבוקעת שערי שמים, תפילה מלווה בשירים ובריקודים עם דמעות בעיניים. הרגשות מעורבים וההמון נרגש כולם היו שם אפילו הטף. אוחזים בסידור ולא מרפים מסתובבים סביב ההיכל נרגשים. הכאב חד וצורב כ“כ אך שבת הגיעה וחשוב שנשמח. מהללים את שמו של ה‘ יתברך מתארים את גודל תפארתו, אך יחד עם זאת זועקים אליו – שהישועה במהרה תבוא. כי מנהיגינו /אבינו האהוב נלקח מאיתנו ואנו ...יתומים נותרנו. היו שם רבים ,כל אחד עם עצמו בתוך בועה פרטית אך הרגשנו אחדות אמיתית. הניגודים היו רבים: שמחה ועצב ,בכי וריקודים. אנשים יחידים מול אחדות חזקה האווירה היתה מאוד טעונה. אך למרות הכל הרגשתי שיחד הגענו לפסגה רוחנית ורוממות מאין כמותה זו היתה תפילה מיוחדת ,קסומה ,עם משמעות אדירה. מיה )לוי( טוקר: ” השביל של מרגלית גרופי : סביב בית משפחת גרופי היה שביל מפותל )בתור ילדה היה נראה ארוך ומרתק( ובו המוני כלובים של תוכים בכל הצבעים ומכל הסוגים שמרגלית טיפחה,זוכרת אפילו תוכי מדבר אחד בדרך היה ניתן להאכיל אותם ולנסות לדבר איתם,הם היו עפים ומתיישבים על הכתף,מידי פעם אחד היה בורח ומתעופף במושב, בין לבין היתה גינה עם פרחים צבעוניים וצמחי בושם ריחניים עד שהגעתי לפתח הדלת כדי לקרוא לחברתי מיכי היה כבר זמן 12לחלחזור הביתה“. ענבל עמר ישנו מקום אחד אליו פונה האדם בעת צרה, ישנו מקום אחד בו האדם מודה על הטוב והשמחה, זהו המקום בו בחרנו להיפרד כקהילה. בית הכנסת ,המקום המקודש בו התכנסנו כאיש אחד. ביומנו האחרון על אדמת המושב )פיסת ארץ אליה ליבי נכסף( בשבילים מדדים האנשים עם פנים נפולות הגענו אט אט ,משפחות משפחות. עם תיק על הגב ,תינוק בעגלה נושאים דגל ,נושאים כרזה. הכאב ניכר היה על כולם מגדול ועד קטן, תחושת השבר העמוק המחנק שהורגש בגרון. חיבוקיי יחידים ,חיבוקים במעגלים, שירת שירי נשמה עם החיילים המפנים. ובמרכז ספריי תורה בטלית עטופים, קריאת תפילה ופרקי תהילים. בטקס צנוע נפרדים מהאדמה, מקפלים בהכנעה את דגל המדינה. אך כולנו כאן יחד כאיש אחד עומדים מול הבית המיוחד, שמשרה אווירה של בטחון בדרך ,בטחון באמונה, שנותן את הכוח לצאת בקומה זקופה. וממנו המשכנו ישר למקום המקודש לעמ"י כי הלב זועק ,דורש את קרבת האל. יום זה ,יום של שבר ואבל כבד – לא היה עוד יום של חול... כי הרגשתי את הרוחניות בכל, את התעלות הנפש וההקרבה במלחמתנו על זו האדמה. תוספת לקינות .חובר על ידי רבה של אבני איתן ספורט בשטח טורניר נחל שורק: קבוצת נצר חזני בוגרים הפתיעה השנה בגדול ובעזרת המון רצון ומוטיבציה גבוהה נכנסה לסחרור של נצחונות גברה על קבוצות חזקות ואיכותיות והגיע למעמד הגמר. בקרב קשה ומותח עם עידוד רעשני של הקהל הגדול שמילא את ההיכל הפסדנו את האליפות בארבע נקודות אך זכינו בסגנות וזהו הישג בהחלט מרשים ,יש לנו קבוצה בנצר! ויש לנו כבוד! שחקנים יקרים תודה על הכבוד האנרגיה שנושבת פה בזכותכם ..אלעד כהן ,אביחי זרביב ,יאיר מליחי ,איציק שר ,עקיבא רינדנאו ,אבנר זרמתי ,אפריים זרביב ,שהם בלוך, אריאל אדרי ,יואב זרביב ,יונתן ביטון ,למאמן איציק כהן ולאוהדים המשוגעים של נצר! ממשיכים הלאה : ביום שני השבוע יתקיים מעמד חשוב ומכובד גמר אליפות טורניר יוליס לבוגרים, ושוב שחקני נצר מביאים לנו כבוד וגאווה הבוגרים עלו לגמר ויתמודדו מול נווה דקלים!! נצר צעירים הגיעה כמובן לחצי הגמר ואנו בטוחים כי בעזרת עידוד רעשני נזכה סוף סוף להחזיר את הגביע הביתה לאחר גלות קשה. ביום זה לציון העשור לטורניר יתקיים הפנניג ענק בגבעת וושינגטון ומפגש משפחות הגוש. כולנו נהיה שם! רוצים דאבל השנה וזה בהישג יד!!!!!!!!! לנוער שלנו ,גאים בכם על הקמת קבוצות הכדורסל לטורניר יוליס והכדורגל לטורניר נחל שורק ,תודה ליאיר עבאדי שהתגייס לעזור .עדות שדחפה. משפחת דגורקר: לולי” :אני זוכרת את השביל מהגן של סימה לכיוון דווידי וממשיך עד לנעמה ומגל הדר ישר ישר עד הסוף ...וגם אם ממשיכים מהגן של סימה לכיוון הבית כנסת היה שם פרצה לעלות למאחורה של הבית כנסת דרך השיחים ...רק של ילדים“. רפאלי” :אני זוכר את השביל שיוצא מהבית שלנו שמאלה לכיוון בטיטו שתמיד הייתי חוזר דרכו לבית מזהר וסופר משבצות,גדולות כאלה שכילד כמובן שאסור לדרוך על הקוים “.אותו שביל עליו למדתי לרכב על האופניים ויודע שאם אני נופל אז רק לצד ימין שם יש את הדשא שירכך את הנפילה שלי ואחרי חמש סיבובים אני שם לב שאני כבר פחות פוגש את הדשא ומתמלא שמחה ומאז בכל יום הייתי רואה את הדשא ואת השביל ומחייך לעצמי על מה שעברנו יחד ..שביל טוב הוא היה. לולי” :גם השביל מבין הבתים של ממן ותנעמי ישר עד קבוצת הבתים של חנה כהן ,הילברג ,חדד ,והבוטקה האחורי של החיילים.... שם עשינו את המחנ‘ה שלנו“. אמא” :אני זוכרת את השביל מהבית שלנו אל הבית של ציונה חדד ,הוא היה צר ומתעגל ופתאום הופך לכניסה רחבה ומסודרת עד הבית שלה...אני מתגעגעת לביקורים השבועיים אצל חברה טובה שהשביל הוביל אותי אליהם“... אבא” :אני לא זוכר שם שביל הייתי הולך בעצימת עיניים“. לולי” :חח אבא בטח שאתה זוכר! השביל שהוביל אותך מהמועדון החדש דאז לרחבת בית הכנסת ומשם בדרך הבייתה נתמך ע“י ביתך הקטנה כשאתה מבושם קלות ממסיבת פורים שנערכה באותה העת“. 13 14 15 סניף בשטח סנניף חניכים יקרים ה‘ עמכם! חניכים יקרים ,ה‘ עמכם! אנחנו כבר ממש בעיצומו של החופש ,וסוף סוף מתקרבת הפעילויות הסניפיות. בשבועיים הקרובים נתחיל בפעילות הסניפיות .אז תרשמו לפניכם: יום שני 3.8י“ח אב -חפש ת‘מדריך מטורףףף בביג באשדוד-כולל ארוחת ערב! יוצאים בשעה ,16:00עלות 20 -ש“ח יום שלישי 4.8י“ט אב -מאסטר שף סניפי כיפי בסניף בשעה .18:00עלות ₪ 10 שבוע אחר כך -יציאה למחנות!! השבט של שירה ותהילה -יער עופר 8-10.8 ,כ“ד-כ“ה אב השבט של נעם דגורקר :יער עין זיתים 9-11.8כ“ד-כ“ו אב השבט של נועם ושני :יער עופר 10-13.8כ“ה-כ“ח אב השבט של יוסף ובעז :מחנה נודד בהרי ירושלים 10-13.8כ“ה-כ“ח אב לו“ז שבת: - 17:20מפקד - 17:30מנחה פעולות- 18:50סיום פעולות רחל פרץ: מעבירי פעולות: ניצנים בנות :תהילה ושירה מעפילים בנות :שני ונועם ניצנים בנים :נעם הרא“ה בנים :בעז ויוסף שבת שלום! אוהבים אתכם ,מעונה וכל צוותשע“ה זכרון מתוק וטעים במיוחד ,אחד מהיפים והרבים שהיו לנו ודי מהאחרונים ...שוק האיכרים הראשון בנצר חזני ,לכבוד חג השבועות .שוק קטן ומיוחד ,שלנו ומשלנו ...תוצרת עצמית מלאת ניחוחות ,צבעים וטעמים .קפה -קונדיטוריה "נצ"ח" :עוגות ועוגיות ,קפה שחור או הפוך ,תה או לאטה ...מה שתרצה ...שוק ססגוני ומלא שמחת חיים .והטנא לעת ערב מתמלא במבחר טעמים מתוקים ומלוחים ,מזרח ומערב ,עוגות שמרים וגבינה ,ריבות סחוג וקובנה ,חטיפים תוצרת הודו עם נגיעה פרסית )כי אצלנו בנצר ,הכל אפשרי (...ארוחת ערב לילדים פיצה ,פלאפל וסתם חומוס בפיתה .וכמובן פרחים לעטר את שולחן החג הקרב ובא .בסופו של יום הטרקטור לבש חג עם הילדים לבושי לבן וראשיהם עטורים ,יצאו לחלק "בכורים" מפרי אדמתנו הברוכה לכל משפחה ומשפחה. 16 ¿¸¿µ¶ÇÅ זמני תפילות בימי החול נצר חזני תשע"ה ³ÈÇà ¹¸Ç¯É ½³¶ÃÈ פרשה תאריך מנחה ערבית מטות-מסעי כ"ה תמוז -ב' אב 19:35 20:10 ¹»¶»È ½»¯±¸¶¸»Å דברים ג' אב -ט' אב 19:35 20:10 ¶ÇÆ ¾´Ç´²¸¿Á¿Å ואתחנן י' אב -ט"ז אב 19:25 20:00 ¶´ÉÆ ¯»¯¸Ç¯¸Ç² עקב י"ז אב -כ"ג אב 19:25 20:00 ראה כ"ד אב – ל' אב 19:10 19:50 Æ»° ¯»½Æ¸»´½È¸À שופטים א' אלול -ז' אלול 19:10 19:50 À¶¿Ã ¸¯°° כי-תצא ח' אלול -י"ד אלול 19:00 19:40 Ǹ¯¸³¸»¸° כי-תבוא ט"ו אלול -כ"א אלול 18:45 19:25 ניצבים כ"ב אלול -כ"ח אלול 18:45 19:25 ¹É´»Á³° ½·´ ¸ÁÀ½É ¯°¸° ¼¸Ç°² ²´²¸°Ç° ´¯¾¿¶É ·´»¯¸°¯ÇÆ °ÆÁ ·´¸¶¸½ÁÇÆ ³¯Ç ·¿¿³¸¿°¼´¯° *** תפילת שחרית בשעה 6:00החל מ:א' אלול בשעה *** 6:15 ½´±³É¸º²Á³°´¶¼´Ç·¾±¸¯»¸±°¼¸¿°³»º¼¸¿½µ ¼¸¿·Æ¼¸¶¯¶´»È»¯»³ÈÆ°°°É°È»º ½Â¸»¶³»É¸¯Ç¶¯Ä´°¸È°³»³¯Å¸ÈÉ°È°³»¼¸¯É½¯»È³¶ÃÈ ¸Ç²¯ÉÇï»°ÇÁ°¸Á¸°Ç¼´¸²Á¸´¿¸È³»ÁÁ¸²´³»´ÉǶ¯³¶ÃȽ¼Á לו"ז לתפילות תשעה באב )באם לא נזכה עד אז(... ביכ"נ נצר חזני שבת פרשת דברים 19:25 7:30 8:00 13:15 17:00 20:33 מנחה ערב שבת לימוד שפת אמת שחרית מנחה גדולה מנחה קטנה שיעור ערבית )10דקות לאחר יציאת השבת( קריאת מגילת איכה קינות יום ראשון – צום ט' באב 7:30תפילת שחרית קינות 19:15מנחה 20:00ערבית קידוש לבנה 19:44תחילת הצום בשבת 20:10צאת הצום שבת עשור ב 15.8-ל באב. מוזמנים להזמין משפחות מנצר חזני שהתגעגעתם אליהם. בשבת זו נערוך סעודה שלישית משותפת ,ייערכו שיחות לילדים ולנוער ,עם דמויות משמעותיות מהגוש ולימוד קהילתי לילדים, ילדות ,הורים ,סבים וסבתות, בבית הכנסת. 17 בנים מיני נוער בשטח טל שמיר את נצר חזני אני זוכר היטב כמושב מבוסס בגוש ,כאשר חלפנו ברחוב הראשי וגלשנו עם ג'יפ הסיור לכיוון החממות .אנשים יקרים וחמים שתמיד דאגו לנו המילואימניקים. כשנכנסתי לראשונה לנצר חזני "החדשה" ,חשתי באותה חמימות, משפחתיות וחיבור לאדמה .פגשתי את הנערים הצעירים שסיפרו לי על היישוב החדש אליו הגיעו ,לקחו אותי לסיור אל המקומות שלהם וביקשו לעצמם מקום אותו יבנו בידיהם .קבענו יחד שיהיה זה תהליך ושהעשייה הינה באחריותם ובמסגרת ההחלטה שלהם עד כמה הם מוכנים להתחייב ולעשות ,כך גם היה. הנערים תכננו מקום ישיבה משלהם בו יוכלו להפגש בשבתות ובערבים בהם הם יחד ,להשקיף על המושב והשדות המקיפים אותו. את הספסל בנינו מצמיגים ובוץ ,תוך הקפדה על בנייה העושה שימוש בדברים שאנשים זנחו או זרקו ומוטלים בחצר כאבן ללא הופכין. במהלך הבנייה שוחחנו על המושב ,החלומות ,לימודים ואירועים משמעותיים )יוליס לדוגמה( .למדנו יחד לתכנן ולבנות ולבסוף גם ניסינו את כוחנו בהקמת רשת צל עצומה. היה לי לעונג ולכבוד לעבוד עם בניכם היקרים ,מקווה שיצא לנו להפגש שוב תודה לאיתיאל בשארי ,בנימין יעיש ואהד טוקר בהדרכת יוסף יעיש על סידור בית המדרש כל הכבוד! הציבור מתבקש לשמור על הסדר! תודה רבה למנחם תנעמי שהעביר לנו מסעון אופניים מהמם! המיני נוער 18 בנות מיני נוער בשטח צופית דגורקר חוזרות לתחושות לפני עשר שנים היינו בנות שלוש. "אם הייתי בגוש עכשיו כבר הייתי יודעת לגלוש". אנחנו מסתכלות בתמונות ומבינות בתחושת עצבות שיש כאלו שלא זוכרות כלום ואיך הרגיש להיות שם בפשטות, בלי הסיפורים ,ובלי כתום של מאבק ואיך זה מרגיש לגדול ולרוץ בין שבילים של חול מאובק. אז לפי התמונה כל אחת רשמה לעצמה מה היא רואה ואת מה שלא היא משלימה: "אני רואה הרים של חול ואותי על סבתא שלי כמו תמיד אני רוצה לברוח ולגעת בגלים בעצמי" "אני רוצה שהילדה שלי גם תחייך מאושרת, שלהסתכל על הצלם תהיה הפסקה מעצבנת ממשחק עם אח גדול בתופסת" "אני משחקת בארגז החול הגדול שבגוש בעצם הקיף את הכל לא יודעת הרבה ,חוץ משזה נראה כיף" "ואני רק רציתי בים להתקרצף. אמא אומרת שמאחוריי זה המלון של הגוש וביד יש לי מים לשתות ורוח לחוש" "אני עומדת עם צמה שדודה שלי קלעה ומאחורי יש ספריית קודש, שעם סבא וסבתא עברה את כל המסע" ואחרונה חביבה נזכרה שהתמונה בגינה שאבא טיפח "ולמרות שמסביב קצת עצוב ,דאגו שיהיה לי שמח". בנות החטיבה של נצר החדשה, התגבשו לידי קבוצה ועשו השבוע ביום שלישי פגישה. לכבוד תשעת הימים היינו טיפה רציניות אכלנו ,ראינו סרטים על הגוש וסיפרנו חוויות. העלון של נצ"ח בשטח התחיל בסניף ,הוא היה של הנוער .אז היום -החלטנו להוסיף קצת אווירה ועניין ,לעשות לו כתבות צעירות ולהוסיף באופן ספציפי משהו שיהיה לנו כיף לקרוא )ואולי גם לכם(. אז ראשונה תעלה לבמה נעם צרור המדהימה: במפגש עם צופית כל ילדה הביאה תמונה שלה מהגוש והייתה צריכה לתאר מה קרה באותו הזמן .לכולן היה קשה לכתוב ורק הפתק שלי יצא ארוך ,כמו תמיד אני חופרת במאמרים .אבל הפעם הרגיש לי שזה לא חפירות ,אלא רגש חזק .צורך להביע את הדעה שלי על מה שהרגשתי לגבי הגוש וראיתי בסרט "משחק ביתי" .היו בסרט כמה קטעים שהיו בעיניי קצת מוזרים ,אך מאוד מיוחדים .הקצינים באו לבית משפחת תנעמי ורותי חיבקה אותם ואמרה" :אין לי שום טיפת כעס עליכם ,אבל למה אתם עושים את זה ,תחשבו על זה". ואני חושבת שבמקומה הייתי מעיפה אותם מהבית ולא מסכימה לצאת מהבית שלי .אני לא מבינה איך היא לא כועסת ואפילו מחבקת אותם .ואז החיילים נכנסו לבית משפחת טוקר והם כיבדו אותם באוכל ושתייה ,ואני מתחרפנת .איך הם יכולים? אני רוצה לצעוק להם מגרשים אתכם מהבית! ואז נזכרתי במשהו שהיה מחוץ לסרט והדהים אותי לא פחות ,כשאריאל שרון נפטר ושאלתי את אמא שלי אם היא שמחה .היא ענתה לי ":חס וחלילה .אריאל שרון עשה טעות ,אך אסור להתעלם מהדברים הגדולים שהוא עשה .וכן ,אל תשכחי שהוא זה שהקים את הגוש ".ואני שהייתי כל כך קטנה בגירוש ושמחתי כשהוא נפטר ,לא הבנתי איך היא מסוגלת להיות עצובה. ועכשיו הבנתי משהו .לכל קהילת נצר חזני יש לב ענק שמפנה מקום לכל אחד ואחת בעולם .ולא פוסל אף אחד גם אם הוא גירש אותו מהבית, ועשה טעות כלשהי .מבחינתי זה מדהים לראות דבר כזה ,כי אין אותו בכל מקום. תמיד שואלים אותי מה אני זוכרת מהגוש ואני רב הזמן לא זוכרת הרבה. בכל זאת הייתי בת ,3והדבר היחיד שידעתי זה שעל הבית לא מוותרים. ואחד הדברים היחידים שאני זוכרת זה המבטים .היו מבטים שגרמו לי לשמוח והיו מבטים עצובים אבל מלאים בתקווה ורצון. פעם שמעתי הרצאה של מישהו מתל קטיפא .הוא סיפר שאף אחד לא האמין שיהיה את הגירוש ,ושכולם חשבו שהכל סתם שמועות .רק ברגע האחרון ,ממש כשהגיעו החיילים ,הבינו שאכן השמועות נכונות .כל כך עצוב היה לראות בסרט את הבכי הבלתי פוסק אך היו פעמים שבהם ראיתי איך נלחמתם על הבית ולא וויתרתם עד הרגע האחרון .וזה הרגע שאני לוקחת כמשפיע ומייצג בכבוד קהילה מדהימה שמקבלת כל אחד איך שהוא .אני חושבת שהגירוש זה אחד מהדברים שהפך אותנו לקהילה כל כך מאוחדת ומיוחדת .כן ,כן .יש לנו אחלה קהילה! 19 יש מקום יהורם גאון מילים :עמוס אטינגר לחן :דובי זלצר יש מקום רחוק אחרי הים שם החול לבן ,הבית חם שם השמש מאירה מעל את השוק ,הרחוב והנמל הבית שם ,אחרי הים אני זוכר בליל שבת הנר דולק ואבי מביט ,מביט בי ושותק. זה מקום רחוק ,מקום נפלא שם מכל חלון שומעים תפילה בחצר הבית אם ובת בתנור אופות חלות שבת הבית שם ,אחרי הים את העיניים של אבי שם לא אשכח איך מביט ,מביט אל המזרח. זה מקום אשר נשאר רחוק בלי שירי שבת ,תפילה וצחוק סמטאות צרות מול ים גדול ובתים ריקים בוכים בלי קול הלב עוד שם אחרי הים אני שומע קול תפילה מבית ריק יש מקום אשר נשאר נשאר הרחק. לכל מקום אשר אליו אברח ישנו מקום שלא שלא אשכח אותו תמיד אשא עימי בלב יש מקום אותו אני אוהב.
© Copyright 2024