1. No category

‫ברלין‪ ,‬אוקטובר ‪ | 2015‬חשוון ה'תשע"ו | גיליון ‪19‬‬
‫)!‪(Deutsch? Bitte umdrehen‬‬
‫אורחות ואורחי פסטיבל ‪ ,ID‬קוראות וקוראי מגזין שפיץ יקרים!‬
‫שפיץ‬
‫״מי שלא מאמין בנסים הוא לא מציאותי״‪,‬‬
‫אמר פעם דוד בן‪-‬גוריון‪ .‬לנוכח ההיסטוריה‬
‫שלנו‪ ,‬העובדה שאנחנו מציינים השנה את‬
‫יובל החמישים ליחסים הדיפלומטיים בין‬
‫ישראל לגרמניה‪ ,‬באמת גובלת בנס‪.‬‬
‫ברלין‪ ,‬אוקטובר ‪ | 2015‬חשוון ה'תשע"ו | גיליון ‪19‬‬
‫מה שהתחיל לפני חמישים שנה‬
‫בהתקרבות זהירה‪ ,‬נהפך לקשר אינטנסיבי‪,‬‬
‫במיוחד בתחום התרבות‪ .‬קשרי התרבות‬
‫הישראליים‪-‬גרמניים הם עמוד השדרה של היחסים‬
‫בין שתי המדינות‪ .‬גם האמניות והאמנים הישראלים הרבים‬
‫החיים ופועלים בגרמניה מחזקים ומבססים את היחסים‬
‫המיוחדים והטעונים לא פעם שבין ישראל לגרמניה‪.‬‬
‫בייחוד כאן‪ ,‬בברלין‪ ,‬תורמות גם ההתמודדות עם העבר‬
‫וגם החברה הפתוחה‪ ,‬המאפשרת לאמניות ולאמנים מרחבי‬
‫העולם להתפתח מבחינה תרבותית‪ ,‬לחיים בצוותא של‬
‫גרמנים וישראלים‪ .‬מרבגוניותם ומאיכותם של כוחות‬
‫היצירה הללו יוצאים נשכרים הן חיי התרבות בגרמניה‬
‫והן יחסי ישראל‪-‬גרמניה‪.‬‬
‫קוראות וקוראים יקרים‪,‬‬
‫חלק מקוראי שפיץ אולי הבחין בכך‬
‫שבתקופה האחרונה ניסינו לצמצם את‬
‫מינוני העיסוק הרפלקסיבי בעצמנו‪ ,‬כלומר‬
‫ב"ישראלים בברלין"‪ ,‬ולהרחיב את הטיפול‬
‫בנושאים אחרים‪" ,‬כלליים" יותר אם תרצו‪.‬‬
‫שהרי עם כל הכבוד לחפירות הפנימיות‪ ,‬יש‬
‫עוד כמה דברים שקורים מסביב‪ ,‬שהם‪ ,‬איך‬
‫לומר‪ ,‬לא פחות חשובים‪.‬‬
‫ויחד עם זאת‪ ,‬כשעלה הרעיון להוציא‬
‫גיליון דו‪-‬לשוני מיוחד לכבוד פסטיבל ‪,ID‬‬
‫שמוקדש כולו לאמנים וליוצרים ישראלים‬
‫בברלין ובגרמניה‪ ,‬כמובן שלא יכולנו לסרב‪.‬‬
‫מיומו הראשון של שפיץ נשאלנו שוב‬
‫ושוב‪" :‬מתי נוכל לקרוא את המגזין גם‬
‫בגרמנית?"‪ ,‬כך שראינו בפסטיבל הזדמנות‬
‫נהדרת לפתוח גם לקוראי הגרמנית חלון‬
‫לתוך השיח הפנימי שלנו‪ ,‬לנסות לאפשר‬
‫התבוננות רעננה במידת האפשר על‬
‫הנושא שממשיך להעסיק הן את המדיה‬
‫בישראל והן את המדיה בגרמניה הרבה‬
‫מעבר למה שניתן היה להעריך‪.‬‬
‫יש כאלה שסבורים שתאריך התפוגה‬
‫של העיסוק בנו הוא סיום שנת החגיגות‬
‫לציון יובל לכינון יחסי ישראל‪-‬גרמניה‪,‬‬
‫ויש הטוענים שהסוף עוד רחוק‪ .‬מבחינת‬
‫שפיץ‪ ,‬בכל אופן‪ ,‬מדובר בגיליון שהוא‬
‫מעין סיכום ביניים‪ .‬השאלה שעומדת‬
‫בבסיסו היא האם מתהווה בברלין תרבות‬
‫ישראלית‪-‬ברלינאית חדשה‪ .‬תשובות‬
‫אפשריות (וגם לא מעט שאלות חדשות)‪,‬‬
‫אספנו ממשתתפי הפסטיבל בתחומים‬
‫השונים המיוצגים בו‪ .‬מטבע הדברים‬
‫מדובר בתמונה חלקית ביותר‪ ,‬יש שיאמרו‬
‫אף מּוטה‪ ,‬שאינה מתיימרת לייצג את‬
‫כלל הישראלים בברלין‪ ,‬או אפילו את‬
‫עורכת‪ :‬טל אלון‬
‫עיצוב‪ :‬מיכל בלום‬
‫הפקה וכתיבה‪:‬‬
‫לירון מילשטיין‪ ,‬רוני שני‬
‫איורים‪ :‬אדר אביעם‬
‫כלל הפעילים בתחומי התרבות והאמנות‬
‫מביניהם‪ .‬יתרה מזאת‪ :‬חשוב לציין שבניגוד‬
‫למה שעשוי להשתמע מקריאת הגיליון‬
‫שלפניכם‪ ,‬ישראלים רבים בברלין אינם‬
‫עסוקים כלל בשאלות של זהות‪ ,‬שייכות‬
‫ותרבות ‪ -‬ופשוט חיים את חייהם ככל‬
‫מהגר אחר בברלין‪ .‬ושגם אלה מבינינו שכן‬
‫עסוקים בנושאים הללו‪ ,‬לפעמים עד צוואר‪,‬‬
‫עושים זאת על פי רוב בעודם מודעים‬
‫לכך שהעולם‪ ,‬ברלין‪ ,‬ואפילו נויקלן ‪ -‬לא‬
‫סובבים סביב "ישראלים בברלין"‪.‬‬
‫בכל זאת אנחנו מקווים שהצלחנו לרכז‬
‫כמה מחשבות מעניינות וזרעי רעיונות‪,‬‬
‫שאולי יאפשרו איזושהי זווית חדשה למי‬
‫מכם ‪ -‬בין אם אתם קוראים אותנו בעברית‬
‫או בגרמנית‪ .‬אגב‪ ,‬כל הטקסטים בגיליון‪,‬‬
‫למעט ברכת שרת התרבות והתקשורת‪,‬‬
‫תורגמו מעברית לגרמנית‪ .‬למי מכם שאינו‬
‫מודע לכך ‪ -‬טקסט שמתורגם מעברית‬
‫לגרמנית גדל כמעט פי שניים ‪ -‬עובדה‬
‫שדרשה מאיתנו מציאת פתרונות גרפיים‪.‬‬
‫אולם מעבר להיבטים הטכניים אפשר אולי‬
‫לבחור לראות כאן גם איזשהו יסוד מטפורי‪:‬‬
‫עברית נכתבת ללא תנועות‪ ,‬כך שהקורא‬
‫מצופה במידה מסוימת לאלתר כדי להבין‬
‫את הכתוב‪ .‬בגרמנית‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬כל‬
‫צליל מקבל ביטוי גרפי ברור‪ ,‬והניסוחים‬
‫מתארכים לעתים על מנת לא להשאיר‬
‫מקום לספק‪.‬‬
‫לפני סיום אני רוצה להודות לאוהד בן‪-‬ארי‬
‫ולקתרינה פורסטר על ההזדמנות שהניחו‬
‫בפניי ועל שיתוף הפעולה הפורה‪ ,‬ולאחל‬
‫לכולכם הנאה מהפסטיבל וכמובן גם‬
‫מקריאת הגיליון‪.‬‬
‫טל אלון‬
‫תרגום‪ :‬יאן אייקה דונקהאזה‬
‫הגהה (עברית)‪ :‬אריאל מואטי‬
‫פרסום‪ :‬רוני רוזנמן‬
‫הוצאה לאור‬
‫‪Tal Alon, Spitz Magazin‬‬
‫‪Liegnitzer Str. 19, 10999 Berlin‬‬
‫‪info@spitzmag.de‬‬
‫‪www.spitzmag.de‬‬
‫אל ההתפתחות הנפלאה הזאת מצטרף כעת פסטיבל ‪,ID‬‬
‫אשר ייפתח ב‪ 16-‬באוקטובר ב‪ Radialsystem-‬בברלין‪.‬‬
‫הפסטיבל יציג אמניות ואמנים ישראלים החיים בגרמניה‬
‫ופועלים במגוון רחב של תחומים‪ .‬אני שמחה שמתאפשר‬
‫למשרד שלי לתמוך כלכלית בפסטיבל השנה ובשנה הבאה‪,‬‬
‫ולתרום כך לחיזוק ההבנה התרבותית ההדדית‪ .‬אירועי‬
‫התרבות והדיונים שיתקיימו במהלך הפסטיבל יעלו שאלות‬
‫בנוגע לזהות אישית במסגרת יחסי ישראל‪-‬גרמניה ויהרהרו‬
‫בפרספקטיבות לעתיד‪ .‬אני מודה מכל הלב בראש ובראשונה‬
‫ליוזם ולמנהל האמנותי של הפסטיבל‪ ,‬אוהד בן‪-‬ארי‪ :‬ללא‬
‫התגייסותו המוצלחת לא היה הפסטיבל יוצא לפועל‪.‬‬
‫אני מאחלת לכל באי הפסטיבל חוויות תרבותיות בלתי‬
‫נשכחות!‬
‫פרופ׳ מוניקה גיטרס‬
‫חברת הפרלמנט הגרמני‪ ,‬שרת התרבות והתקשורת‬
‫תרגם‪ :‬גדי גולדברג‬
‫״מה‪ ,‬באמת? הילד שלך ידבר גרמנית?״‬
‫את השאלה שבכותרת עדיין שומעים‬
‫לעתים ישראלים שבחרו לגדל את‬
‫ילדיהם בגרמניה‪ .‬לי באופן אישי מעולם‬
‫לא היתה בעיה עם גרמניה או עם‬
‫גרמנית‪ .‬נחשפתי לשפה כבר כילד ‪ -‬לא‬
‫מהבית‪ ,‬אלא דרך המוזיקה‪ :‬אופרות של‬
‫שטראוס‪ ,‬שירים של שוברט והרקויאם‬
‫הגרמני של ברהמס‪ ,‬כמובן‪ .‬כשמלאו לי ‪16‬‬
‫הגעתי לפרנקפורט ללמוד מוזיקה‪ .‬גרמניה‬
‫של אז היתה מאוד שונה מגרמניה של היום‪ .‬את קומץ‬
‫הישראלים שחי אז בפרנקפורט הכרתי כמעט במלואו‪.‬‬
‫אני זוכר אותם היטב‪ :‬השליח הדתי‪ ,‬בעל העסק למכוניות‪,‬‬
‫הזוג הצעיר שלא הבנתי מה חיפש שם‪ ,‬ועוד שניים‪-‬שלושה‬
‫סטודנטים שלמדו איתי מוזיקה‪ .‬זהו‪ .‬קהילה ישראלית?‬
‫גורנישט‪ .‬עברית ברחוב? הצחקתם אותי‪.‬‬
‫דפוס‬
‫‪Digital Media‬‬
‫‪Produktion, Berlin‬‬
‫‪Prinzessinnenstraße 26‬‬
‫‪10969 Berlin‬‬
‫להזמנת מודעות‪ | roni@spitzmag.de :‬לקבלת המגזין עד הבית (בברלין)‪subscribe@spitzmag.de :‬‬
‫כשסיימתי את הלימודים עזבתי את גרמניה‪ .‬שנים עברו עד‬
‫שקונצרט החזיר אותי אליה‪ ,‬הפעם לברלין‪ .‬אז כבר הבנתי שאני‬
‫רוצה לחזור‪ .‬נדהם מהעושר התרבותי ומהמגוון האנושי ‪ -‬כל כך‬
‫הרבה אנשים מרקעים שונים ומתרבויות שונות‪ ,‬וכולם חיים זה‬
‫לצד זה‪ ,‬בשלום ובאחווה ‪ -‬הרי זה בדיוק מה שחיפשתי! וכמה‬
‫מוזיקאים ישראלים! נדמה שכולם החליטו לעבור לפה‪ .‬התחלתי‬
‫להשתעשע ברעיון‪ ,‬שתיאורטית הייתי יכול להרכיב תזמורת‬
‫סימפונית מעולה מכל הנגנים הנפלאים שגרים בגרמניה‪ .‬לא‬
‫עברו הרבה מים בשפרה והרעיון להקים תזמורת התגלגל לו‪,‬‬
‫קונצרט בודד הפך לסדרת אירועים‪ ,‬ומתחום המוזיקה גלשנו‬
‫גם לשאר תחומי האמנויות‪ .‬כך נולד פסטיבל ‪.ID‬‬
‫כיום ישנם יותר מהגרים בעולם מאשר אי פעם בהיסטוריה‬
‫האנושית‪ .‬את רשימת המדינות בעלות מספר המהגרים‬
‫הגדול ביותר מובילות ארה״ב ורוסיה‪ ,‬ומיד אחריהן‪:‬‬
‫גרמניה‪ .‬למרות שישראלים בגרמניה רחוקים מאוד מלהוות‬
‫את קבוצת הזרים הגדולה ביותר‪ ,‬או אפילו את קהילת‬
‫הישראלים הגדולה בתפוצות‪ ,‬מספרם עדיין מפתיע‬
‫בהתחשב בהיסטוריה המשותפת של שני העמים‪.‬‬
‫המשרד הגרמני לסטטיסטיקה משייך אותנו לקבוצת‬
‫ה״צעירים ומשכילים‪ ,‬שרואים עתיד טוב יותר עבורם בגרמניה‬
‫מאשר בארץ מוצאם״‪ .‬הרבה אנשים יצירתיים ‪ -‬הייטקיסטים‪,‬‬
‫יזמי נדל״ן‪ ,‬אמנים‪ .‬טיסות לואו‪-‬קוסט מרובות‪ ,‬תקשורת‬
‫וטכנולוגיה גורמות לנו להרגיש קרוב‪ .‬אנחנו חיים בדור אחר‬
‫ובזמן אחר‪ ,‬לא רוצים ולא צריכים לשכוח מי אנחנו ומאין באנו‪.‬‬
‫זן חדש של ציונות נוצר כאן‪ .‬רבים מהרעיונות הציוניים הרי‬
‫נולדו כאן‪ ,‬בגרמניה‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬החברה הישראלית בציון‬
‫הולכת ומאבדת את האידאות היפות שעליהן הוקמה‪ ,‬ואת‬
‫מקומן תופסים יותר ויותר גילויים חדשים של קיצוניות‪,‬‬
‫לאומנות‪ ,‬גזענות‪ ,‬אלימות ושחיתות‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬ישראל היא עדיין מקום יצרני במיוחד‪ .‬בין השאר‬
‫היא מייצרת המון אמנים‪ .‬אולם אמנים זקוקים לתמיכה‬
‫כדי להתקיים וליצור‪ ,‬ובעוד שהתמיכה הציבורית באמנות‬
‫ובתרבות בישראל נמצאת בדעיכה מתמדת ‪ -‬בגרמניה ניתן‬
‫למצוא את אחת ממערכות התמיכה המשמעותיות בעולם‪.‬‬
‫זו שמאפשרת בין השאר גם לקיים את הפסטיבל שלנו‪.‬‬
‫מדהים לראות כמה השתנה העולם בחמישים השנים מאז‬
‫שכוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה‪ .‬במבט‬
‫על ההיסטוריה ועל ההתקדמות העצומה ביחסים בין שתי‬
‫המדינות‪ ,‬לא נותר לי אלא לאחל שהתפתחות דומה תוכל‬
‫להתרחש אי פעם גם בין הישראלים לפלסטינים‪ .‬בינתיים‪,‬‬
‫כמה מאיתנו מעדיפים להיות פה‪.‬‬
‫אוהד בן‪-‬ארי‬
‫המייסד והמנהל האמנותי של פסטיבל ‪ ID‬ברלין‬
‫קברט‬
‫פילוסופי "אנחנו בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר"‬
‫האם גרמניה באמת רוצה אותנו‪ ,‬הישראלים‪ ,‬או שאנחנו פשוט הדבר הכי קרוב‬
‫שבנמצא ל"מה שהיה פעם‪ ,‬בימים הטובים"? והאם אנחנו רוצים את "גרמניה"‪,‬‬
‫או דווקא את "ברלין" כ"לא‪-‬גרמניה"? אלעד לפידות ועפרי אילני מניחים את‬
‫היסודות לדיון על האפשרות של תרבות ישראלית‪-‬ברלינאית חדשה‬
‫עפרי‪ :‬בכל מקום מדברים על "תופעת‬
‫הישראלים בברלין"‪ .‬זה בא בגלים‪ ,‬והגל‬
‫הגדול האחרון היה "מחאת המילקי" לפני‬
‫כשנה‪ .‬כשלעצמה‪ ,‬זאת היתה תופעה‬
‫מעניינת ‪ -‬הגרמנים‪ ,‬שבעצמם מאוד אוהבים‬
‫לעסוק בשאלה "איך אנחנו נראים"‪ ,‬הופתעו‬
‫לגלות שיש לגרמניה הגדרה חדשה‪ :‬אומת‬
‫ה‪ .Billigpudding -‬על זה הם מעולם‬
‫לא חשבו‪ .‬בכל מקרה‪" ,‬מחאת המילקי"‬
‫ודומותיה מיסגרו את המעבר של ישראלים‬
‫לברלין בהקשר הכי ארצי‪ ,‬הכי חומרי שיש‪.‬‬
‫זה לא רע ‪ -‬סיבות חומריות הן לפחות‬
‫אחד הגורמים החשובים שמניעים את‬
‫ההיסטוריה‪ ,‬ואולי הגורם העיקרי‪ .‬זה מוכיח‬
‫שבסופו של דבר החיים המיידיים חשובים‬
‫יותר מהזיכרון‪ ,‬ההיסטוריה‪ ,‬המיתוסים‪.‬‬
‫כשחוקרים או עיתונאים גרמנים שואלים‬
‫אותי (וזה קורה לי מדי פעם) מה היחס של‬
‫הישראלים בברלין "לעברה של גרמניה"‪,‬‬
‫אני עונה להם בדרך כלל‪ :‬אני לא יודע‪ .‬חלק‬
‫מתייחסים אליו כך‪ ,‬וחלק מתייחסים אחרת‪,‬‬
‫אבל בסופו של דבר אנשים רוצים לחיות‬
‫ברווחה ולהרגיש שיש להם עתיד‪ .‬ולכן‬
‫אנשים עוזבים את ישראל ועוברים לברלין‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬לא צריך גם להתפתות מדי‬
‫לתיאור של "הגירת המילקי"‪ .‬יש כמובן‬
‫תנאים מסוימים שבזכותם אנחנו פה‪ .‬אם‬
‫גרמניה לא היתה מעוניינת שישראלים יבואו‬
‫לגרמניה ויישארו בה‪ ,‬זה כנראה לא היה‬
‫קורה‪ ,‬לפחות לא בהיקפים האלה‪ .‬ומכאן‬
‫עולה השאלה‪ :‬למה גרמניה רוצה אותנו?‬
‫לכאורה התשובה ברורה‪ :‬העובדה‬
‫שישראלים אוהבים את גרמניה מאשרת‬
‫לגרמנים שהם השתנו‪ ,‬שהם כבר "גרמניה‬
‫אחרת" וכו'‪ .‬אבל נראה לי שזה לא כל‬
‫האם אנחנו הישראלים‬
‫באמת מסוגלים לקחת את‬
‫התפקיד הזה‪ ,‬של ממלאי‬
‫המקום של מנדלסון‪,‬‬
‫איינשטיין ורוזנצווייג?‬
‫אני חושש שלא‬
‫הסיפור‪ .‬מכמה בחינות‪ ,‬הגרמנים רוצים‬
‫לחזור להיות כמו בעבר‪ ,‬לשוב למצב‬
‫שלפני קטסטרופות המאה העשרים‪ .‬הנה‪,‬‬
‫הם משחזרים את ה‪Berliner Schloss-‬‬
‫באונטר דן לינדן‪ .‬אמנם לא משחזרים את‬
‫הטירה במלואה‪ ,‬אבל כן את החזית‪ ,‬כך‬
‫שהיא תיראה "כמו שזה היה"‪.‬‬
‫וכשהם מנסים להחזיר עטרה ליושנה‪ ,‬הם‬
‫מתמודדים עם החסך של היהודים הגרמנים‪.‬‬
‫עד שהיהודים הגרמנים לא יחזרו‪ ,‬גרמניה לא‬
‫תוכל להיות באמת "כמו בימים הטובים"‪.‬‬
‫אז מנסים להצמיח איכשהו יהודים חדשים‪.‬‬
‫חוקר גרמני שאני מכיר הגדיר את זה בתור‬
‫‪ - reforestration‬ייעור מחדש‪ .‬כמו שיקום‬
‫של יער שנשרף‪ .‬והגרמנים מבינים ביערנות‪.‬‬
‫רק מה ‪ -‬אי אפשר להחזיר את היהודים‬
‫הגרמנים‪ .‬הם אינם‪ .‬הם כמו מין של עץ‬
‫שכמעט נכחד בשריפה‪ .‬אז מה עושים?‬
‫מביאים עצים דומים‪ ,‬קרובים‪ .‬מביאים‬
‫קצת יהודים פולנים‪ ,‬קצת יהודים רוסים‪,‬‬
‫ובסוף גם ישראלים‪ .‬העיקר שאפשר יהיה‬
‫לצלם בית כנסת ולהגיד‪" :‬יש חיים יהודיים‬
‫בגרמניה"‪ .‬העיקר שזה ייראה "כמו שזה‬
‫היה"‪.‬‬
‫אבל האם אנחנו הישראלים באמת מסוגלים‬
‫לקחת את התפקיד הזה‪ ,‬של ממלאי‬
‫המקום של מנדלסון‪ ,‬איינשטיין ורוזנצווייג?‬
‫אני חושש שלא‪ .‬אני עומד מול המראה‬
‫ואומר לעצמי‪ :‬לא‪ ,‬אני לא נראה כמו ולטר‬
‫רתנאו*‪ .‬נכשלתי במשימה הזאת‪ .‬ונדמה לי‬
‫שבאיזה מקום‪ ,‬הגרמנים גם יודעים את זה‪,‬‬
‫ואולי קצת רוצים שניכשל‪.‬‬
‫אלעד‪ :‬אתה מצביע נכון על המעמד העדין‬
‫של הנסיבות החומריות בתוך התהליך‬
‫ההיסטורי‪ .‬החומר הוא מרכזי‪ ,‬אבל יש גם‬
‫מה שאתה קורא לו "תנאים" של רצון‪ ,‬או‬
‫של חיבה‪ ,‬כלומר רשת של דימויים‪ ,‬רצונות‬
‫ותובנות שבכלל מאפשרים את האינטרקציה‬
‫בין ישראלים לגרמניה‪ ,‬ואף מעצבים אותה‪.‬‬
‫אתה אומר "גרמניה רוצה אותנו"‪ ,‬ואני הייתי‬
‫משלים ‪" -‬ואנחנו רוצים את גרמניה"‪ .‬וכבר‬
‫בשלב הראשוני הזה צריך אולי להיות‬
‫יותר זהירים ולחשוב למה בעצם התופעה‬
‫לא נתפשת כ"ישראלים בגרמניה"‪ ,‬אלא‬
‫כ"ישראלים בברלין"‪ .‬לא שאין ישראלים גם‬
‫במקומות אחרים‪ ,‬אבל יש כאן משמעות‬
‫מרכזית מאוד ל"ברלין"‪ .‬כלומר‪ ,‬אנחנו לא‬
‫בדיוק רוצים את גרמניה‪ ,‬אלא את ברלין‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬אולי זה אפילו אחד המאפיינים‬
‫החשובים של "ברלין"‪ ,‬כלומר בעצם "ברלין"‬
‫כ"לא‪-‬גרמניה"‪ .‬זה לא שהפכנו לגרמנים‪,‬‬
‫אפילו אם קיבלנו דרכון‪ .‬ולכן אנחנו עוד‬
‫"ישראלים"‪ ,‬ואולי "ברלין" זה מה שבכלל‬
‫מאפשר לנו להיות בדיוק את זה‪ ,‬לשחק איזה‬
‫חלום או פנטזיה של "ישראליּות" באופן שלא‬
‫מתאפשר בישראל הממשית עצמה‪ .‬ואת‬
‫אותו הרהור אפשר לגלגל גם על הגרמנים‪,‬‬
‫שאולי גם לא בדיוק רוצים "יהודים בברלין"‪,‬‬
‫אלא "ישראלים בברלין"‪ .‬ושוב‪ ,‬בהקבלה‪,‬‬
‫אולי מבחינתם "ישראלים" זה בעצם "לא‪-‬‬
‫יהודים"‪ ,‬כלומר לא סתם אנשים שאין להם‬
‫שום קשר ליהדות‪ ,‬נגיד מהגרים מווייטנאם‪,‬‬
‫אלא דווקא יהודים שמסכימים מרצונם‬
‫להפוך להיות משהו אחר‪ ,‬עוד לא בדיוק ברור‬
‫מה‪ ,‬אבל שונה מאוד מהדמות ההיסטורית‬
‫והזרה של היהודי האירופאי‪ ,‬משהו שאפילו‬
‫מנוגד ומתנגד ליהודי ההיסטורי‪ ,‬ולדמות‬
‫החדשה הזו ‪ -‬שאותה יותר קל לאהוב ‪-‬‬
‫קוראים "ישראלים"‪.‬‬
‫עפרי‪ :‬אני מסכים איתך שברלין מאפשרת‬
‫להיות שוב "ישראלים"‪ .‬וזאת אחרי שאפילו‬
‫נשיא מדינת ישראל אמר שבעצם אין יותר‬
‫דבר כזה "ישראלים" במובן המקובל‪ ,‬כלומר‬
‫אנשים שבאיזושהי צורה שייכים למה שנהוג‬
‫היה לכנות "תרבות ישראלית"‪ .‬כי בקרוב‬
‫יהיו שליש חרדים‪ ,‬שליש פלסטינים ושליש‬
‫"ציֹונים"‪ ,‬וגם הקבוצה הזאת מחולקת למעשה‬
‫לא ברור ממה בדיוק‬
‫"הישראלים בברלין"‬
‫מתרחקים‪ :‬מהפרויקט‬
‫הציוני או בדיוק להיפך ‪-‬‬
‫מהניסיון הכושל להגשים‬
‫את הפרויקט הזה‪ ,‬כלומר‬
‫מתוך שאיפה בעצם‬
‫להגשמה טהורה יותר שלו‬
‫להרבה תתי‪-‬קבוצות (חופפות בחלקן) ‪-‬‬
‫אשכנזים‪ ,‬מזרחים‪ ,‬חילונים‪ ,‬דתיים‪-‬לאומיים‪,‬‬
‫מתנחלים‪ ,‬יוצאי חבר העמים‪ ,‬יוצאי אתיופיה‬
‫וכו'‪ .‬על הרקע הזה ייתכן שברלין תהיה בזמן‬
‫מסוים המקום העיקרי שעוד יש בו בכלל‬
‫"תרבות ישראלית" במובנה כתרבות חילונית‪.‬‬
‫לכן אני חושב שיש ערך לפעילויות בעברית‬
‫(כמו הרצאות "הגימנסיה" שאני משתתף‬
‫בארגונן‪" ,‬שפיץ"‪ ,‬הספרייה העברית ועוד) ‪-‬‬
‫לא רק כדי לשרת את הצרכים של הקהילה‪,‬‬
‫אלא בתור מקלט לתרבות מסוימת‪ .‬אולי זה‬
‫סמלי שבפרידריכסהיין נפתח בחודש שעבר‬
‫מקום שנקרא "קפה תמר"‪ ,‬אחרי ש"קפה‬
‫תמר" המפורסם ברחוב שינקין סגר את‬
‫אלעד‪ :‬כאן אתה נוגע בפרדוקס אולי הכי‬
‫גדול בכל התופעה הזו ‪ -‬ישראלים שעזבו‬
‫את ישראל לטובת ברלין הם כביכול אלה‬
‫שהלכו הכי רחוק מישראל‪ ,‬מהפרויקט של‬
‫ישראל‪ ,‬כלומר לא סתם למקום אחר‪ ,‬אלא‬
‫בדיוק למקום שאי‪-‬האפשרות לחיות בו‬
‫היתה הסמל הגדול לאידיאולוגיה של ‪‬‬
‫אלון לוין‬
‫‪Beautiful Things 3‬‬
‫‪2013‬‬
‫אמיר פתאל‬
‫‪Screen‬‬
‫‪2011‬‬
‫אלונה הרפז‬
‫‪Crown‬‬
‫‪2012‬‬
‫שעריו והמנהלת המיתולוגית שלו שרה שטרן‬
‫הלכה לעולמה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬לא צריך כמובן לעשות אידיאליזציה‬
‫לדברים‪ .‬אפשר לומר שהתרבות הישראלית‬
‫בברלין היא אשכנזית מאוד וחילונית מאוד‪.‬‬
‫מבחינה זו יש בה משהו אחוס"לי (ראשי‬
‫תיבות שטבע פרופ' ברוך קימרלינג לציון‬
‫האליטות הוותיקות בישראל‪ :‬אשכנזים‪-‬‬
‫חילונים‪-‬סוציאליסטים‪-‬לאומיים)‪ ,‬ואולי‬
‫אנכרוניסטי‪ .‬מבחינות מסוימות‪" ,‬תופעת‬
‫ברלין" היא תנועת ההתעוררות האשכנזית‬
‫האחרונה (בינתיים)‪ .‬מה ההסבר לזה?‬
‫ברור שהייצוג הגבוה של אשכנזים בקרב‬
‫הישראלים בברלין קשור למאפיינים‬
‫הסוציו‪-‬אקונומיים של הישראלים כאן‪ ,‬וגם‬
‫לשיעור הגדול שיש למחזיקי דרכון אירופי‪.‬‬
‫אבל גם המבט הגרמני מכונן את האשכנזיּות‬
‫הזאת‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הגרמנים רוצים לדבר‬
‫בעיקר עם יהודים‪-‬אשכנזים‪ ,‬עם אלה שיש‬
‫להם חשבון איתם‪ .‬כלפי האחרים ‪ -‬מזרחים‪,‬‬
‫ערבים ‪ -‬הם לא מרגישים שצריך להיות‬
‫להם איזשהו יחס‪ ,‬כי אין להם יחסי קורבן‪-‬‬
‫מקרבן איתם‪ .‬באותה מידה‪ ,‬גם המהגרים‬
‫בגרמניה ‪ -‬במיוחד הטורקים ‪ -‬מצופים‬
‫למעשה לא להביע דעה בעניין יהודים או‬
‫ישראלים‪ ,‬כי "הם לא קשורים לסיפור"‪ .‬זה‬
‫לא מונע כמובן להאשים בסוף דווקא אותם‬
‫באנטישמיות‪.‬‬
‫אופיר דור‬
‫‪Carriage‬‬
‫‪2013‬‬
‫עבודות מתוך התערוכה‬
‫"‪ "Roundabout‬של‬
‫גלריה ‪ ,Circle1‬שתוצג‬
‫במהלך הפסטיבל (פרטים‬
‫נוספים בהמשך)‬
‫קברט‬
‫פילוסופי‬
‫"אנחנו בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר"‬
‫‪ ‬מדינת היהודים (ומתוקף כך כלל לא‬
‫נתפסה כאידיאולוגיה‪ ,‬אלא כהכרח לוגי של‬
‫המציאות)‪ .‬ובוודאי זו גם הסיבה שהפנומן‬
‫"ישראלים בברלין" מעורר כל כך הרבה עניין‬
‫וגם חשש בתוך החברה הישראלית‪ .‬לכן‬
‫אפילו שטות כמו מילקי ישר נתפשת כאיזו‬
‫תנועת מחאה‪ .‬ההתייחסות לתופעה היא‬
‫כאל התחלה של סכנה קיומית‪ ,‬של שלילת‬
‫עצם ההצדקה לקיום המדינה‪ .‬הפרדוקס‬
‫הוא‪ ,‬שדווקא אצל אותם "גורמי סיכון"‪,‬‬
‫הישראלים בברלין‪ ,‬אפשר באמת לזהות‬
‫איזו תנועת טיהור וזיקוק של "ישראליּות"‬
‫צרופה ‪ -‬אפשר כמעט לומר בתנאי מעבדה‪.‬‬
‫אתה צודק שאפשר לזהות כאן מבחינה‬
‫סוציולוגית בדיוק את האלמנטים המכוננים‬
‫של התנועה היהודית‪-‬לאומית המקורית‪,‬‬
‫אותן "אליטות ותיקות"‪ .‬ובעצם לא ברור‬
‫ממה בדיוק "הישראלים בברלין" מתרחקים‪:‬‬
‫האם באמת מפרויקט ישראל‪ ,‬הפרויקט‬
‫הציוני של הקמת מדינת לאום יהודית‪,‬‬
‫או שמא בדיוק להיפך ‪ -‬מהניסיון הכושל‬
‫להגשים את הפרויקט הזה‪ ,‬כלומר מתוך‬
‫שאיפה בעצם להגשמה טהורה יותר שלו‪.‬‬
‫ופה אני נע הרבה פעמים באי‪-‬נוחות‪,‬‬
‫כאשר אני חש בהרבה "מפעלי תרבות" של‬
‫"ישראלים בברלין" יסודות הקשורים למפעל‬
‫הלאומי‪ ,‬כמו למשל העבריּות‪ ,‬או עיסוק‬
‫במושגי ה"תרבות" וה"זהות"‪ .‬זה כמובן נוגע‬
‫בהתמודדויות מאוד אישיות‪ ,‬שיש לי גם‬
‫עם עצמי‪ ,‬למשל עם התרגומים העבריים‬
‫שאני עושה לפילוסופיה הגרמנית‪ .‬ולכן אני‬
‫מרשה לעצמי לעורר את השאלה גם ביחס‬
‫ל"גימנסיה" או עיתון שפיץ עצמו‪ :‬בה בעת‬
‫שאני משתתף ונוטל חלק‪ ,‬אני תוהה באיזו‬
‫מידה יש כאן איזו חזרה לתנועת ההשכלה‪,‬‬
‫או בעצם יותר נכון מעין ציונות רוחנית‬
‫אחד‪-‬העמית‪ .‬ואני לא יכול שלא לחשוב‬
‫על ההיסטוריה שחוזרת על עצמה לפי‬
‫מרקס פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה‬
‫כפארסה‪ .‬למה פארסה? כי נוכח הטרגדיה‪,‬‬
‫בפעם השנייה שחוזרים על אותו הדבר‪ ,‬כבר‬
‫אי אפשר להתכוון לזה ברצינות‪.‬‬
‫עפרי‪ :‬בשונה ממך‪ ,‬אני לא נבהל כל כך‬
‫מלאומיּות תרבותית‪ .‬מבחינה מסוימת יש‬
‫אכן דמיון מעניין בין המצב העכשווי לבין‬
‫לעתים יש תחושה‬
‫שישראלים בברלין‬
‫מפצים על אסקפיזם‬
‫וא‪-‬פוליטיות על ידי‬
‫היפר‪-‬פוליטיזציה ‪-‬‬
‫מרחוק ‪ -‬ביחס למצב‬
‫בישראל‪ .‬בפועל זו דרך‬
‫לחיות כאן בלי להיות כאן‬
‫המצב של יהודים ציונים בגרמניה לפני‬
‫השואה‪ .‬חלק מהיהודים הגרמנים ניסו‬
‫לאמץ תרבות עברית‪ ,‬אף שרובם התכוונו‬
‫להישאר בגרמניה‪ .‬כלומר‪ ,‬הציונות שלהם‬
‫היתה בעיקרו של דבר פרויקט תרבותי‬
‫שמתקיים באירופה‪ ,‬אף על פי שפלשתינה‬
‫היוותה בשבילו מעין מחוז חפץ‪ .‬עכשיו יש‬
‫בגרמניה יהודים שעוצבו על‪-‬ידי הציונות‪,‬‬
‫שהתרבות ואורח החיים שלהם הם תוצר של‬
‫ליאור וילנצ'יק‬
‫‪Sukkah‬‬
‫‪2015‬‬
‫הציונות‪ ,‬אבל הם חיים בגרמניה‪ .‬כך שיותר‬
‫מאשר היסטוריה שחוזרת על עצמה יש כאן‬
‫אולי מעין תמונת ראי‪ ,‬או לחילופין – תנועה‬
‫לאחור‪ rewind ,‬שעושים לסרט או לשיר‪:‬‬
‫הציונות שצמחה באירופה חוזרת בהדרגה‬
‫לאירופה‪ .‬ברור שיש עם זה הרבה בעיות‪,‬‬
‫ומיותר לציין שבאמצע בין שתי הנקודות‬
‫ההיסטוריות יש חורבן והשמדה‪ .‬ועם זאת‪,‬‬
‫אולי זאת דרך מלהיבה יותר לתאר את המצב‬
‫מאשר האפשרויות האחרות‪.‬‬
‫חלק מהקסם של "תופעת הישראלים‬
‫בברלין" הוא הדינמיּות והנזילּות שלה‪.‬‬
‫במובן הזה‪ ,‬היא גילום אולטימטיבי של עידן‬
‫הגלובליזציה‪ ,‬ההגירה והזהויות המפוצלות‪.‬‬
‫מדובר על אנשים בכל מיני דרגות של‬
‫שייכות ‪ -‬החל ממבקרים לכמה שבועות‬
‫וכלה באזרחים גרמנים שהעבירו את חייהם‬
‫לכאן באופן מלא‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬יותר מאשר‬
‫ישראלים‪-‬גרמנים‪ ,‬אלה אנשים שהם כבר לא‬
‫לגמרי ישראלים ועדיין לא גרמנים‪ ,‬וכנראה‬
‫שאף פעם גם לא יהיו‪ .‬אני מכיר כמה צעירים‬
‫ישראלים עם אזרחות גרמנית שמקבלים‬
‫תמיכה מהג'וב סנטר‪ .‬הפקידים שם נוזפים‬
‫בהם‪ ,‬מנסים לקרוא אותם לסדר‪" :‬אתה‬
‫צריך ללמוד‪ ,‬לעבוד‪ ,‬להיות אזרח טוב‪ .‬אתה‬
‫הרי אזרח גרמני"‪ .‬הפקיד מתייחס לגרמניּות‬
‫שלהם יותר ברצינות מהם‪ ,‬כי הם לא באמת‬
‫כפופים להיגיון המדינה הגרמני‪ .‬הם אמנם‬
‫אזרחים‪ ,‬אבל לא גרמנים‪ .‬וזה חיובי‪ ,‬בסופו‬
‫של דבר‪ .‬יש בגרמניה מספיק אזרחים טובים‪.‬‬
‫אני לא מתלהב מאותם ישראלים שמאמצים‬
‫תוך שנתיים מנטליּות של גרמני זעיר‪-‬בורגני‬
‫שדוגל בחוק וסדר ומגלה חשדנות כלפי זרים‪.‬‬
‫אלעד ‪ :‬צריך להבדיל בין ביקורת לפסימיּות‪.‬‬
‫אסף אבוטבול‬
‫‪Arm Chair‬‬
‫‪2015‬‬
‫גם אני מחפש ביסודו של דבר את האור‬
‫בסיטואציה‪ ,‬אבל נדמה לי שיש כאן הרבה‬
‫אמביוולנטיות‪ ,‬ולכן אני מנסה לברר מה‬
‫מהותה המדויקת של התנועה הזו‪ ,‬והאם‬
‫היא באמת יוצאת מחושך לאור‪ .‬הלא יש‬
‫הרבה ישראלים שבסופו של דבר באמת‬
‫באו בשביל המילקי‪ ,‬או בשביל נדל"ן‪ ,‬ולא‬
‫רואים שום בעיה פוליטית בישראל‪ .‬היה‬
‫אפילו ישראלי שהזדהה עם תנועת פגידה‪.‬‬
‫ומי שכן רוצה להתרחק מחושך פוליטי‪,‬‬
‫אז מאיזו פוליטיקה בדיוק‪ ,‬ועד כמה היא‬
‫בעצם לא פוליטיקה אירופית‪ ,‬של הגרמניּות‬
‫הזעיר‪-‬בורגנית ושונאת הזרים כמו שאמרת‪.‬‬
‫את החשיכה הזאת קשה לי שלא לזהות‬
‫עם התנועה הלאומית‪ ,‬ולכן קשה לי לראות‬
‫את שחזור הציונות ‪ -‬אפילו "תרבותית" ‪-‬‬
‫כמקור אור‪.‬‬
‫ואם כבר לקחתי על עצמי את תפקיד משבית‬
‫השמחה ‪ -‬אז יש לי ספקות גם לגבי קסם‬
‫הדינמיּות הנזילה של עידן הגלובליזציה‪.‬‬
‫יש כאן הרבה מן האשליה‪ ,‬כמו שמראה‬
‫תופעת הפליטים ומבקשי המקלט הצובאים‬
‫על אירופה המתבצרת בתוך עצמה‪.‬‬
‫והאשליה הזו מזינה גם סוג של אסקפיזם‬
‫וא‪-‬פוליטיות‪ ,‬כלומר ניתוק וניכור מהעולם‬
‫ומהקהילה המקומיים‪ ,‬שבהם בסופו של דבר‬
‫החיים מתנהלים בפועל‪ .‬ואם מישהו מבקש‬
‫לחיות מכספי המדינה הגרמנית‪ ,‬האם הוא‬
‫לא ממילא מכפיף את עצמו להיגיון המדינה‬
‫הגרמני? זה לא אומר שהוא צריך לומר אמן‬
‫על הפוליטיקה הגרמנית כפי שהיא‪ ,‬ממש‬
‫לא; אבל זה כן אומר שהוא הפך להיות גורם‬
‫פעיל בתוכה‪ ,‬ולכן יש לו אחריות בה‪ .‬להתנער‬
‫מהאחריות הזו בשם היותך "ישראלי"‬
‫נראה לי מאוד בעייתי‪ .‬לעיתים יש תחושה‬
‫שהדה‪-‬פוליטיזציה בשדה הברלינאי‪ ,‬הגרמני‬
‫והאירופי מוסווית על ידי היפר‪-‬פוליטיזציה‬
‫ מרחוק ‪ -‬ביחס למצב בישראל‪ .‬כביכול‬‫אני ממלא את חובתי בחברה על ידי היותי‬
‫ביקורתי מאוד כלפי ישראל‪ ,‬בעוד שבפועל‬
‫זו דרך לחיות כאן בלי להיות כאן‪.‬‬
‫אז איפה בכל זאת האור? אתה הצבעת‬
‫על כיוון מעניין ‪ -‬יחסי הראי בין היציאה‬
‫מגרמניה‪/‬אירופה לבין החזרה לגרמניה‪/‬‬
‫מדי פעם צריך להזכיר‬
‫לעצמך‪ :‬ברלין לא אוהבת‬
‫אותי בגלל שאני מוכשר‪,‬‬
‫או חכם‪ ,‬או שיש לי‬
‫אנגלית טובה או אפילו‬
‫תחת יפה‪ .‬היא אוהבת‬
‫אותי בגלל אברהם אבינו‬
‫והיינריך הימלר‬
‫אירופה‪ .‬מה בדיוק קרה בשנות ה"מעבר"‬
‫בישראל? האם אפשר להצביע כאן על‬
‫איזה רגע של שחרור‪ ,‬החלמה‪ ,‬צמיחה או‬
‫אפילו ‪ -‬גאולה? ועל איזו גאולה בדיוק‬
‫מדובר? אם זו גאולה מרעיון הלאום דרך‬
‫מכבש הלאום‪ ,‬אז פירושה הוא או השלת‬
‫ה"ישראליּות" לגמרי ‪ -‬אם לא בדור הראשון‬
‫אז בדור הבא‪ ,‬של הילדים; או בשינוי יסודי‬
‫במשמעות המושג "ישראל"‪.‬‬
‫עפרי‪ :‬בסופו של דבר‪ ,‬אי אפשר לברוח‬
‫מעצמך ומהמקום שלך בעולם‪ .‬האופן שבו‬
‫גרמניה תופשת אותנו מותנה לחלוטין על‬
‫ידי "העבר"‪ .‬ואני לא מתכוון רק לשואה‪,‬‬
‫אלא להיסטוריה הארוכה של היחסים‬
‫עלמה אלורו‬
‫ללא כותרת‬
‫‪2013‬‬
‫בין "גרמניה" ל"ישראל" ‪ -‬לא רק מדינת‬
‫ישראל אלא עם ישראל‪ .‬זה אולי טריוויאלי‪,‬‬
‫אבל לפעמים צריך להזכיר לעצמך את זה‪:‬‬
‫ברלין לא אוהבת אותי בגלל שאני מוכשר‪,‬‬
‫או שאני חכם‪ ,‬או שיש לי אנגלית טובה או‬
‫אפילו תחת יפה‪ .‬היא אוהבת אותי בגלל‬
‫אברהם אבינו והיינריך הימלר‪ .‬אתה בסך‬
‫הכל פנטזיה של מישהו אחר‪ .‬רק בגללם‬
‫כל הדבר הזה קורה‪ .‬אפשר לחיות כאילו‬
‫שכל זה לא קיים‪ ,‬אבל נדמה לי שזה דורש‬
‫הרבה מאמץ של הכחשה‪.‬‬
‫אלעד ‪ :‬אבל באותה המידה "האחר" ‪-‬‬
‫במקרה הזה "גרמניה" ‪ -‬הוא גם רק‬
‫פנטזיה שלי‪ .‬ובמידה עוד יותר גדולה‪ ,‬גם‬
‫אני וגם האחר מתפקדים בתוך פנטזיה‬
‫שהיא לא רק שלנו‪ ,‬אלא גם עומדת בפני‬
‫עצמה‪ .‬ולזה אפשר לקרוא היסטוריה‪ ,‬או‬
‫כמו שאתה אומר "עבר"‪ ,‬עם מרכאות‪.‬‬
‫והמרכאות חשובות‪ ,‬כי זה בעצם לא עבר‬
‫אלא הבסיס לסיפור שמתרחש עכשיו‪.‬‬
‫ובמידה רבה ה"עבר" הזה נכתב מתוך‬
‫הסיפור של ההווה‪ .‬ובהווה אפשר לכתוב‬
‫כמה סיפורים שונים‪ ,‬עם קריאות שונות‬
‫של ה"עבר"‪ ,‬ובהן פנטזיות אפשריות שונות‬
‫של מה זה בדיוק "גרמניה" ומה זה בדיוק‬
‫"ישראל"‪ .‬יש כאן ברירה‪ .‬ואולי זו בדיוק‬
‫ההחלטה היסודית עכשיו‪.‬‬
‫* שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה‪.‬‬
‫ד"ר אלעד לפידות וד"ר עפרי אילני מארגנים‬
‫ומנחים את אירועי "הקברט הפילוסופי"‬
‫בפסטיבל ‪ .ID‬לפידות הוא מתרגם ומרצה‬
‫לפילוסופיה ולתלמוד בברלין‪ .‬אילני הוא‬
‫היסטוריון החוקר את יחסה של התרבות‬
‫הגרמנית לתנ"ך ולעם ישראל‪.‬‬
‫מיה גורביץ‬
‫‪Letter No. 2‬‬
‫‪2015‬‬
‫עבודות מתוך התערוכה‬
‫"פופ אפ ירושה" של‬
‫ה"דיאספורס"‪ ,‬שתוצג‬
‫במהלך הפסטיבל‬
‫(פרטים נוספים בהמשך)‬
‫מוזיקה‬
‫"כמו לעבור מדירה של ‪ 40‬מ״ר לדירה של ‪ 160‬מ״ר"‬
‫למה החליטו לעזוב את ישראל למרות ההצלחה? ומה היתרון המובנה‬
‫של מוזיקאים קלאסיים זרים בגרמניה על פני אמנים‪-‬מהגרים אחרים?‬
‫שיחה עם הזוג הקלאסי אלמה שדה ועמיחי גרוס‬
‫עמיחי גרוס‪ ,‬בן ‪ ,36‬חי בברלין שש שנים‬
‫ויולן ראשי בפילהרמונית של ברלין‬
‫ואורח בתזמורת פסטיבל ‪ID‬‬
‫זה כנראה לא מקרי שמוזיקאים קלאסיים‬
‫מהווים נתח משמעותי מקהילת האמנים‬
‫הישראלים בברלין ובגרמניה‪ .‬לא זו בלבד‬
‫שהאמנות שלהם אינה דורשת הסתגלות‬
‫והתאמה לשפה חדשה (מה שנכון גם לגבי‬
‫מחול ואמנות פלסטית)‪ ,‬אלא שבמידה רבה‬
‫הם כבר מביאים את התרבות הגרמנית איתם‬
‫מהבית‪ .‬״המוזיקה הקלאסית כל כך חשובה‬
‫כאן‪ ,‬כך שכשאנחנו מנגנים ושרים אותה אנחנו‬
‫כבר חלק מהתרבות הגרמנית"‪ ,‬אומרת אלמה‬
‫שדה‪ .‬את חלק הארי משש שנותיה בגרמניה‬
‫העבירה דווקא בדיסלדורף‪ ,‬שם שרה בבית‬
‫האופרה העירוני‪ .‬אבל בעקבות הזוגיות עם‬
‫עמיחי גרוס‪ ,‬הוויולן הראשי של הפילהרמונית‬
‫של ברלין‪ ,‬והצעה קוסמת מה‪Komische-‬‬
‫‪ ,Oper‬עברה לברלין‪.‬‬
‫״לא ראיתי את עצמי חיה בדיסלדורף כל‬
‫החיים‪ ,‬למרות שהיא היתה מדהימה מהרבה‬
‫בחינות"‪ ,‬מוסיפה שדה‪ ,‬שבישראל מוכרת יותר‬
‫כאלמה מושונוב‪ ,‬בתם של השחקן מוני מושונוב‬
‫והשחקנית סנדרה שדה‪ .‬כשעברה לאירופה‬
‫התבקשה להשתמש בשם של אמּה‪ ,‬בגלל‬
‫הקשר לטנור המפורסם גבי שדה‪ ,‬שהוא דוד‬
‫שלה‪ .‬מלבד הקירבה לגרוס‪ ,‬המיקום החדש‬
‫התאים לה גם מכיוון שבית האופרה הברלינאי‬
‫אלמה שדה‪ ,‬בת ‪ ,34‬חיה בגרמניה שש שנים‬
‫זמרת סופרן ב‪Komische Oper-‬‬
‫ואורחת בתזמורת פסטיבל ‪ID‬‬
‫ליברלי יותר ביחס למקבילו בדיסלדורף‪ .‬״מנהל‬
‫האופרה‪ ,‬ברי קוסקי (‪ ,)Barrie Kosky‬הוא‬
‫יהודי‪ ,‬אוסטרלי‪ ,‬גיי וגאון‪ .‬הוא במאי מדהים‪,‬‬
‫והעבודה שלו מעוררת השראה״‪ ,‬אומרת שדה‪.‬‬
‫גם גרוס‪ ,‬שהגיע לברלין אחרי שנים ארוכות של‬
‫נגינה ברביעייה הירושלמית‪ ,‬נהנה מהשתלבות‬
‫קלה ומהירה יחסית‪ .‬כשרק התחיל לחשוב‬
‫על מעבר לברלין‪" ,‬הפילהרמונית נראתה כמו‬
‫אולימפוס״‪ ,‬אולם כעבור שנה בתזמורת כבר‬
‫זכה בתפקיד הויולן הראשי‪ .‬הוא כמובן לא‬
‫לבד‪ :‬שליש מנגני הפילהרמונית של ברלין הם‬
‫זרים‪ ,‬ולדברי גרוס‪" ,‬כמוזיקאי יש לך חופש‬
‫ואפשרות להשתלב בלי לחשוב יותר מדי על‬
‫איך צריך להתנהג"‪.‬‬
‫כל מי שמתעניין במוזיקה קלאסית בישראל‬
‫מכיר את שמותיהם של השניים‪ ,‬אבל גם‬
‫המעמד שזכו לו לא איפשר להם לחיות כפי‬
‫שהיו רוצים‪" .‬בתור זמרת אופרה אי אפשר‬
‫להתפרנס בארץ"‪ ,‬אומרת שדה‪ ,‬ומוסיפה‪:‬‬
‫״בלי קשר לסלב או לא סלב‪ ,‬כאמנית‪ ,‬לא‬
‫משנה מאיזה תחום‪ ,‬מאוד קשה למצוא‬
‫פרנסה מספקת‪ .‬ישראל מייצרת אמנים ואז‬
‫אין להם מה לעשות‪ ,‬זה פשוט נורא‪ .‬למזלנו‬
‫זכינו לעסוק באמנות בינלאומית‪ ,‬כך שאולי‬
‫לעומת שחקנים‪ ,‬סופרים או משוררים ‪-‬‬
‫שלשפה יש ערך ומשקל באמנות שלהם ‪ -‬קל‬
‫לנו יותר לעבוד גם במקום אחר״‪.‬‬
‫גרוס מתאר את המעבר מישראל לברלין כמעט‬
‫במונחים של פרידה מקלסטרופוביה‪" :‬זה כמו‬
‫לעבור מדירה של ‪ 40‬מ״ר לדירה של ‪160‬‬
‫מ״ר‪ .‬יש לך אוויר לנשום‪ ,‬וכשיותר אוויר נכנס‬
‫למוח אפשר ליצור יותר‪ ,‬רואים יותר דברים״‪.‬‬
‫השינוי שבחר לעשות היה קשור מבחינתו‬
‫גם לשיקולים מאוד פרקטיים‪ :‬״אני לא רוצה‬
‫לטוס בלי הפסקה‪ ,‬אני עושה את זה מגיל ‪.14‬‬
‫כמות הסיורים של תזמורת היא אפסית לעומת‬
‫הרביעייה‪ ,‬והחלטתי שאני רוצה להתבסס‬
‫במקום אחר״‪ .‬כשמוסיפים למשוואה גם את‬
‫התוספת הטרייה למשפחה‪ ,‬בנם המשותף‬
‫דניאל‪ ,‬האפשרות לקפוץ להופעה בעיר אחרת‬
‫"קרן תרבות גרמניה‪-‬ישראל" תושק במסגרת הפסטיבל‬
‫בערב פתיחת פסטיבל ‪ ID‬תיחגג גם הקמתה של קרן תרבות גרמניה‪-‬ישראל‪ ,‬השלוחה האירופית של‬
‫קרן תרבות אמריקה‪-‬ישראל (המוכרת בישראל גם כקרן שרת)‪ ,‬המהווה גורם משמעותי בפיתוח התרבות‬
‫והאמנות בישראל זה יותר מ‪ 75-‬שנה‪ ,‬במהלכן תמכה באלפי אמנים ישראלים מכל תחומי היצירה‪.‬‬
‫הלב הפועם מאחורי היוזמה להרחבת פעילות הקרן לגרמניה היא המוזיקאית כנרת שירצקי‪ ,‬שכמו‬
‫רבים מהאמנים המשתתפים בפסטיבל (בהם גם מייסד הפסטיבל אוהד בן‪-‬ארי והכנר‪-‬מנצח גיא‬
‫בראונשטיין)‪ ,‬היא מלגאית לשעבר של הקרן‪" .‬מדובר ביוזמה צעירה שמגיעה מהאמנים עצמם‪,‬‬
‫ולכן קשובה מאוד לצרכים שלהם כאן ועכשיו"‪ ,‬אומרת שירצקי‪ ,‬שחיה בברלין מזה כתשע שנים‪.‬‬
‫לדבריה‪ ,‬הקמת הקרן היא דרך טובה עבורה לשלב בין העבודה כמוזיקאית שחיה באירופה לבין‬
‫השאיפה לעשייה בעלת משמעות בישראל‪.‬‬
‫הקרן‪ ,‬המוכרת כעמותה שלא למטרות רווח‪ ,‬תומכת בקידום רב‪-‬שיח יצירתי בין צעירים מגרמניה‬
‫ומישראל ויוזמת בימים אלה פעילויות רבות ומגוונות‪ ,‬כגון סדנאות אמן בגרמניה ובישראל‪ ,‬מלגות‬
‫לאמנים החיים בישראל‪ ,‬הזדמנויות להופעות ולאירוח אמנים‪ ,‬שיתופי פעולה בתחומי אמנות שונים ועוד‪.‬‬
‫‪www.gicf-aicf.org‬‬
‫גרוס ושדה עם בנם דניאל‪ .‬גרוס‪" :‬המחשבה על רנסנס יהודי היא בשבילי משהו להשתעשע בו‪ ,‬אני עוד לא מרגיש את זה"‪ .‬צילומים‪ :‬כפיר חרבי‬
‫ולחזור הופכת להיות בעלת חשיבות מכרעת‪.‬‬
‫״מאוד קשה לשרוד כלכלית בישראל‪ ,‬ואם‬
‫אני רוצה לשרוד שם‪ ,‬אני צריך להופיע יותר‪.‬‬
‫אם אני צריך להופיע יותר‪ ,‬אני צריך לטוס‬
‫יותר‪ ,‬וכתוצאה מכך לא לראות את המשפחה‬
‫שבשבילה אני עובד כל כך קשה"‪ ,‬מסכם גרוס‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬הוא לא מוותר על הופעות בישראל‬
‫ושיתופי פעולה עם ישראלים‪" .‬זה חשוב לי‬
‫בגלל שזה מקום שגדלתי בו‪ ,‬מול קהל שהכיר‬
‫אותי ומהווה מרָאה של חיי הקודמים‪ .‬זה‬
‫משקף לי את מה שעשיתי ומה שאעשה‪ ,‬וזה‬
‫גם כיף‪ .‬בפברואר‪ ,‬למשל‪ ,‬אני מופיע כסולן‬
‫עם התזמורת הסימפונית של ירושלים‪,‬‬
‫שלהופעות שלה התפלחתי כבר בגיל ארבע‪.‬‬
‫מנהל הבמה שעובד שם עד היום היה מכניס‬
‫אותי מהדלת האחורית לכל הקונצרטים‪.‬‬
‫פתאום אני שם‪ ,‬בא להופיע כסולן״‪.‬‬
‫באופן טבעי‪ ,‬החברים הישראלים של‬
‫השניים בברלין מגיעים ברובם מקהילת‬
‫המוזיקאים הקלאסים בעיר‪ .‬״כשהגעתי‬
‫לברלין האינסטינקט שלי היה לא להיכנס‬
‫למתחם של הקהילה הישראלית‪ ,‬כי רציתי‬
‫להרגיש יותר את העיר ולא להיסגר בדומה‬
‫לאיך שהרגשתי לפעמים בישראל״‪ ,‬אומר‬
‫גרוס‪ .‬שדה דווקא שמחה לעבור לברלין מלאת‬
‫הישראלים‪ ,‬אחרי שבדיסלדורף הכירה רק‬
‫ישראלי אחד‪.‬‬
‫אולי בדיוק משום שהם מוברגים היטב לסצנת‬
‫התרבות המקומית‪ ,‬הם לא ממש מרגישים‬
‫חלק מעיצובה של תרבות ישראלית‪-‬יהודית‪-‬‬
‫ברלינאית חדשה‪ .‬״אובייקטיבית‪ ,‬באמת‬
‫מגיעים לפה המון אמנים ישראלים ויש גל‬
‫מאוד גדול של יצירה"‪ ,‬אומר גרוס‪" ,‬אבל‬
‫המחשבה על רנסנס יהודי היא בשבילי משהו‬
‫להשתעשע בו‪ ,‬אני עוד לא מרגיש את זה"‪.‬‬
‫"בגלל שאני אמנית מופיעה‪ ,‬אני לוקחת חלק‬
‫בתרבות היהודית החדשה בין אם אני רוצה‬
‫או לא"‪ ,‬אומרת שדה‪" ,‬אבל האמת היא שאני‬
‫לא מתעסקת בזהות היהודית שלי יותר מדי‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬היהודים‪ ,‬נידונו ליהדותנו בין אם נרצה‬
‫או לא״‪ .‬עם זאת‪ ,‬שדה מציינת שהיא כן חשה‬
‫רוחות של תחייה תרבותית יהודית בבית‬
‫האופרה‪ ,‬חלקן קשורות מן הסתם גם למנהלּה‬
‫היהודי‪ .‬בין השאר היא מתחילה לעבוד בימים‬
‫אלה על אופרה לילדים בשם ״שלגיה ו‪77-‬‬
‫הגמדים״‪ ,‬שהלחינה האוסטרלית היהודייה‬
‫אלנה כץ צ׳רנין (‪" .)Elena Katz Chernin‬זאת‬
‫מוזיקה חדשה לילדים‪ ,‬מעוררת השראה וברוח‬
‫יהודית למדי‪ ,‬ואני שמחה לקחת חלק בזה״‪.‬‬
‫שניהם מעדיפים להתמקד בהווה ולא לעסוק‬
‫יותר מדי בעתיד הרחוק‪" :‬כרגע אנחנו בברלין‪,‬‬
‫יש לנו עבודה קבועה‪ ,‬יש לנו ילד‪ .‬אנחנו‬
‫מתמקדים בהיום‪ ,‬לא בעוד עשור״‪ ,‬אומרת‬
‫שדה‪ .‬אבל לשאלה מה יעשה דניאל כשיהיה‬
‫גדול משיב גרוס בחיוך‪ :‬״כמובן שיש גם כינור‬
‫בארון‪ ,‬וכשהוא יגיע לגיל ארבע הוא יתאמן‬
‫ארבע שעות ביום״‪.‬‬
‫תזמורת ‪ID‬‬
‫בן ‪ ,25‬במקור מתל‪-‬אביב‬
‫‪ .1‬אני מצטער‪ ,‬אבל אני לא יכול לדבר על קבוצה‬
‫של אנשים‪ .‬אני עצמי אינדיבידואל וכלי נגינה הוא‬
‫גם משהו אינדיבידואלי‪.‬‬
‫‪ .2‬אני חושב שברלין היא עיר דינמית‪ ,‬שמשתנה‬
‫מאוד מיום ליום‪ ,‬מלאה צבעים‪ .‬אני חושב‬
‫שברלין היא יצירה וז׳אנר אחר מדי יום‪:‬‬
‫מוזיקה קאמרית‪ ,‬סימפונית‪ ,‬סולו‪...‬‬
‫פסטיבל ‪ ID‬נולד מתוך שעשוע מחשבתי של המוזיקאי אוהד בן‪-‬ארי על כך שכמות המוזיקאים‬
‫הקלאסיים הישראלים בגרמניה מספיקה כדי להרכיב תזמורת סימפונית מעולה‪ .‬בינתיים הרעיון‬
‫קרם עור וגידים ‪ -‬והתזמורת הפכה למעין מיקרוקוסמוס של קהילת היוצרים הישראלית‬
‫‪ .1‬אם ״ישראלים בברלין״ היו כלי נגינה‪ ,‬איזה כלי הם היו? ‪ .2‬איזו יצירה היא ברלין בשבילך?‬
‫בן ‪ ,32‬במקור מרחובות‬
‫‪ .1‬תזמורת‪.‬‬
‫‪ .2‬עבורי ברלין מייצגת מרחב וחופש מחשבה ‪ -‬לא רק כעתיד אוונגרדי‪,‬‬
‫אלא כדרך להביע את עצמך בלי שישפטו אותך‪ .‬אני מרגיש את החיבור‬
‫הזה במוזיקה במיוחד כשאני מנגן יצירות מתקופת הבארוק והבארוק‬
‫המוקדם ‪ -‬בכלים היסטוריים ומודרניים גם יחד‪ .‬המוזיקה הזו עתיקה‪ ,‬אבל אני מנסה‬
‫להשתמש בעצמי ככלי להביע את האופן שבו אני רואה אותה‪ .‬קשה לי לבחור ביצירה‬
‫מוזיקלית אחת‪ ,‬אבל אולי משהו כמו היצירה הזו של ז׳אן‪-‬פיליפ רמו‪bit.do/Rameau :‬‬
‫בת ‪ ,22‬במקור מנצרת‬
‫‪ .1‬אני חושבת שחליל‪ ,‬כי הוא כאוטי ורועש אבל גם יציב ושלו‪ ,‬כמו החיים‬
‫של ישראלים בברלין‪ .‬הכאוס מייצג את הניסיון להתאים לתרבות אחרת‬
‫ולחוקים אחרים‪ ,‬והשלווה מייצגת את האווירה שאפשר למצוא בברלין‪.‬‬
‫‪ .2‬ריכרד וגנר מזכיר לי מאוד את גרמניה ובמיוחד את ברלין‪ .‬קונספט‬
‫״המלודיה הבלתי נגמרת״ שלו מזכיר לי את הרצף המתמשך של‬
‫אירועים שלא נגמרים ‪ -‬כל יום יש מביא איתו משהו חדש‪ ,‬וזה נמשך ללא סוף‪.‬‬
‫מור בירון (בסון)‬
‫מירי זיסקינד (בסון)‬
‫בוריס קרצמן (חצוצרה)‬
‫יעל גת (חצוצרה)‬
‫תמר ענבר (אבוב)‬
‫תרזה פון הלה (אבוב)‬
‫שירלי בריל (קלרינט)‬
‫נור בן‪-‬שלום (קלרינט)‬
‫גילי שוורצמן (חליל)‬
‫שירי סיון (חליל)‬
‫חזי ניר (קרן יער)‬
‫מירב גולדמן (קרן יער)‬
‫מתן פורת (צ'מבלו)‬
‫דניאלה שמר (צ'לו)‬
‫נעה חורין (צ'לו)‬
‫צבי פלסר (צ'לו)‬
‫טליה שוורצוולד (קונטרבס)‬
‫יוסף אברהם (קונטרבס)‬
‫אבי אביטל (מנדולינה) בן ‪ ,37‬במקור מבאר שבע‬
‫‪ .1‬טרמין ‪ -‬כלי אלקטרוני הבנוי משתי אנטנות שיוצרות שדה אלקטרו‪-‬מגנטי‬
‫קבוע‪ .‬תנועות ידיים מול האנטנות משנות את גובה הצליל ועוצמתו‪ ,‬וזה נראה כמו‬
‫ריקוד שיוצר מנגינה‪ .‬זה כלי הנגינה היחידי שאפשר לנגן עליו בלי לגעת בו בכלל‪.‬‬
‫‪ .2‬״פולחן האביב״ של סטרווינסקי‪ .‬לאו דווקא על תוכן היצירה אני חושב‪ ,‬אלא על המקום (פריז)‬
‫והזמן (‪ )1912‬שבהם היא נכתבה‪ .‬פריז של תחילת המאה ה‪ 20-‬נהנתה מבום יצירתי שלא היה שני‬
‫לו‪ ,‬מה שההיסטוריונים מכנים ‪ .Belle Époque‬מוחות יצירתיים נהרו אליה מכל העולם‪ .‬היצירה של‬
‫סטרווינסקי‪ ,‬שהיום היא כבר בגדר קלאסיקה‪ ,‬היתה חתרנית בזמנה ‪ -‬משנה את פני ההיסטוריה‬
‫של המוזיקה לנצח‪( bit.do/Stravinsky .‬אביטל יופיע בקונצרט נפרד ‪ -‬ראו בתוכנית הפסטיבל)‬
‫בת ‪ 32‬במקור מרעננה‬
‫הישראלים בברלין הם כמו בית מלאכה לבניית כלי נגינה‪.‬‬
‫אנחנו בהחלט לא מיקשה אחת‪ .‬לא מה שמביא אותנו‬
‫לפה‪ ,‬לא מה שאנחנו עושים פה ‪ -‬ואפילו לא איך שאנחנו‬
‫מרגישים כישראלים‪.‬‬
‫אמילי הויל (נבל)‬
‫מירא אבו אלעסל (צ'לו)‬
‫הילה קרני (צ'לו)‬
‫בן ‪ ,37‬במקור מירושלים‬
‫‪ .1‬פסנתר ‪ -‬זה הכלי היחיד שיש בו את כל הפרטיטורה‪,‬‬
‫את כל הכלים‪ .‬וכשאני חושב על ישראלים בברלין‪ ,‬זו קשת‬
‫כל כך רחבה‪ ,‬שהכלי היחיד שעולה לי בראש זה פסנתר‪ .‬במהות‬
‫שלו ‪ -‬לאו דווקא הסאונד‪.‬‬
‫‪ .2‬הסימפוניה השנייה של ברהמס‪ .‬בתקופת המעבר לתוך התזמורת עדיין לא‬
‫נקשרתי למוזיקה סימפונית‪ ,‬הייתי מאה אחוז בקאמרית‪ .‬הביצוע של הסימפוניה‬
‫הזאת‪ ,‬של המנצח קרלוס קלייבר (‪ )Kleiber‬עם התזמורת הפילהרמונית של‬
‫וינה‪ ,‬הקסים אותי‪ .‬הקשבתי לו אינסוף פעמים‪bit.do/brahms .‬‬
‫זיו שטיין‬
‫(טימפני)‬
‫בת ‪ ,28‬במקור מלוד‬
‫‪ .1‬זה מאוד אישי ואינדיבידואלי‪ ,‬אז אני מניחה‬
‫שכל ישראלי שחי בברלין ירגיש כמו כלי נגינה אחר‪.‬‬
‫אני עצמי קרן יער‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫‪ .2‬עבורי‪ ,‬ברלין מאוד קשורה לטריסטן ואיזולדה של וגנר‪ .‬במובן‬
‫מסוים‪ ,‬אני חושבת שהיצירה הזו הביאה אותי לברלין וזמן קצר‬
‫אחרי שהגעתי לעיר ניגנתי אותה במסגרת ההפקה המלאה‬
‫הראשונה של אופרה של וגנר שאי פעם השתתפתי בה‪.‬‬
‫‪bit.do/Wagner‬‬
‫ליאורה ריפס‪-‬אלטשולר (כינור)‬
‫בן ‪ ,24‬במקור מקריית ביאליק‬
‫‪ .1‬אני לא גר בברלין אלא בלייפציג‪ ,‬אז אני יכול‬
‫לענות באופן כללי על גרמניה‪ :‬התשובה תהיה‬
‫כינור‪ ,‬כי יש בתוכו את הנשמה היהודית שמשלבת‬
‫את המסורת הגרמנית‪/‬אירופית‪.‬‬
‫‪ .2‬בעיניי ברלין היא ה‪ Concertino for Strings-‬מאת עדן‬
‫פרטוש ( ‪ - )Oedoen Pártos‎‬היצירה הראשונה שביצעתי‬
‫בברלין‪bit.do/Partos .‬‬
‫עדי הארוני (כינור)‬
‫זוהר לרנר (כינור)‬
‫אסף לוי (כינור)‬
‫מאיה לורנצן (כינור)‬
‫כנרת שירצקי (כינור)‬
‫אורי ויסנר‪-‬לוי (כינור)‬
‫אוהד כהן (כינור)‬
‫דוד סטרונגין (כינור)‬
‫יאיר לנטנר (ויולה)‬
‫טל ריבה‪-‬תאודורו (ויולה)‬
‫אלכסיי קוצ'טקוב (כינור)‬
‫הישאם חורי (כינור)‬
‫אנסטסיה דניסוב (ויולה)‬
‫איתמר רינגל (ויולה)‬
‫גיא בן‪-‬ציוני (ויולה)‬
‫עמיחי גרוס (ויולה)‬
‫גיא בראונשטיין (ניצוח וכינור)‬
‫אנדראס נויפלד (כינור)‬
‫קובי רובינשטיין (כינור)‬
‫אלמה שדה (סופרן)‬
‫ניצן ברתנא (כינור)‬
‫אביגיל בושקביץ (כינור)‬
‫בן ‪ ,25‬במקור מכפר סבא‬
‫‪ .1‬אני לא בטוח שאני יכול להשיב על השאלה הזאת‪.‬‬
‫‪ .2‬אני מרגיש שכל שכונה בברלין יכולה להיות יצירה‬
‫מוזיקלית אחרת ‪ -‬בלתי אפשרי לצרף את נויקלן‬
‫ופרנצלאואר ברג או את צלנדורף ופרידריכסהיין‪ ,‬לכן‬
‫הייתי אומר ״תמונות בתערוכה״ של מודסט מוסורגסקי‪ ,‬יצירה‬
‫שמתארת סצינות שונות לחלוטין‪bit.do/Mussorgsky .‬‬
‫בת ‪ ,33‬במקור מתל‪-‬אביב‬
‫‪ .1‬כינור‪ .‬כשסבתא שלי למדה מוזיקה ברומניה‪ ,‬היא שרה משהו בשיעור והמורה אמר "רק יהודים יכולים‬
‫לשיר ככה‪ ,‬רק נשמה של יהודי יכולה לתת את מה שהיא נתנה"‪ .‬זה היה אמנם מאוד גזעני‪ ,‬אבל היא‬
‫נהגה לספר את הסיפור בגאווה‪ ,‬ובגלל זה כינור ‪ -‬הוא מייצג בשבילי את הנשמה היהודית‪.‬‬
‫‪" .2‬סיפור הפרברים" ‪ -‬תמיד חלמתי לבצע אותו וזה קרה כשעברתי לברלין‪ .‬המוזיקה הזאת התנגנה לי‬
‫לאורך כל המעבר‪bit.do/Bernstein .‬‬
‫תיאטרון‬
‫"ישראל היא פשוט כבר לא ה‪-‬נושא"‬
‫באיזה נושאים בוער להן לעסוק? מה ההשפעות של יצירה בשפה זרה? האם הן‬
‫מעדיפות לעבוד עם ישראלים? ומי לא מצליחה להיות מעורבת רגשית במה‬
‫שמתרחש בגרמניה? שיחה עם ניבה דלומי וסיון בן ישי‬
‫[פנים‪ ,‬יום‪ ,‬רחוב צדדי בנויקלן‪ .‬יושבות במטבח‬
‫הדירה שבן ישי עברה אליה לפני ימים אחדים‬
‫באחר צהריים קיצי להכביד]‬
‫תמונה ‪1‬‬
‫ההצגות שלכן בפסטיבל עוסקות בנושאים‬
‫אוניברסליים‪ .‬מיציתן את הסוגיות של‬
‫"ישראלים בברלין"‪ ,‬הגירה וזהות‪ ,‬או שזו‬
‫הפסקה מתודית?‬
‫דלומי‪" :‬זה משהו שפשוט קרה‪ .‬לא אמרנו‬
‫'אממ‪ ,‬ישראלים בברלין ‪ -‬צ'ק‪ .‬הגירה ‪ -‬עשינו'‬
‫(צוחקת ומחווה בידיה תנועות של סימון וי‬
‫בטופס)‪ .‬זה עניין של מה שמעניין‪ ,‬מה בוער‪:‬‬
‫הגעתי‪ ,‬אני פה; אני חושבת על זה שאני זרה‬
‫ומה זה אומר‪ ,‬מה יותר קל ומה יותר קשה‪ ,‬אבל‬
‫נכנסים עוד ועוד דברים‪ .‬בהצגה הזו יש מקום‬
‫לישראל‪ ,‬אבל היא פשוט כבר לא ה‪-‬נושא"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬התמה המרכזית בהצגה שלנו היא‬
‫מישהו שעזב את ישראל‪ ,‬הגיע לברלין וגילה‬
‫שהעולם וחברת בני האדם זהים‪ .‬ברלין‬
‫הרדיקלית יושבת בבתי קפה‪ ,‬מעדכנת‬
‫קורות חיים ומתבוננת בפינוי מבקשי המקלט‬
‫ב‪ .Ohlauer Straße-‬מתוך הבנה שלא יוכל‬
‫לעבור את האכזבה הזאת שוב‪ ,‬הוא מהגר‬
‫לתוך עצמו ‪ -‬לחדר שהדלתות שלו סגורות‬
‫והחלונות שלו פתוחים לעולמות וירטואליים‬
‫בלבד‪ .‬ההצגה עוסקת במרחב אלטרנטיבי‪ ,‬יעד‬
‫הגירה אחרון שלא נכבש על ידי זהות לאומית‬
‫ובני אדם בהוויה הפיזית שלהם‪ ,‬חלל שבו‬
‫הפרפורמר מעצב לעצמו עולם מלא‪ .‬בתוך‬
‫זה יש המון זעם‪ ,‬כאב‪ ,‬אכזבה‪ ,‬אבל גם אהבה‬
‫לשתי התרבויות שהוא כביכול עזב‪ :‬הן מהוות‬
‫את הקרקע של התודעה שלו‪ ,‬אבל הוא סגור‬
‫בחדר מתוך פרישּות ‪ -‬בעולם האחרון שאפשר‬
‫להגר אליו בלי לאבד את עצמך‪ .‬היחסים הכי‬
‫משמעותיים שיש לו הם עם האובייקט שבתוכו‬
‫הוא יושב‪ :‬כיסא שמספק לו את כל צרכיו ‪-‬‬
‫הפיזיים‪ ,‬המיניים‪ ,‬האינטלקטואליים; אוכל‪,‬‬
‫שתייה‪ ,‬בידור‪ ,‬שיחה ‪ -‬הכל"‪.‬‬
‫בשתי ההפקות אתן עובדות בעיקר עם ישראלים‪.‬‬
‫יש שיתופי פעולה גם עם לא‪-‬ישראלים?‬
‫דלומי‪" :‬אנחנו לא נעבוד עם אנשים רק כי הם‬
‫ישראלים‪ ,‬אבל יש משהו במיידיּות של עבודה‬
‫עם ישראלים"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬אני חווה את היצירה העצמאית‬
‫כמקצוע שאני יכולה לקחת איתי לכל מקום‪,‬‬
‫ודרכו ובאמצעותו לעסוק בנושאים‪ .‬מה‬
‫שמעסיק אותי כרגע זה שאני מהגרת‪ :‬זו לא‬
‫השפה והתרבות שלי‪ ,‬ויש לי התעסקויות עם‬
‫הפרידה מהעבר‪ ,‬ההתמודדויות של ההווה‬
‫והמבט לעתיד‪ .‬הנושאים האלה משלימים‪,‬‬
‫ולתוך התרבות ‪ -‬ואז יום אחד קם‪ ,‬עוקר את‬
‫עצמו‪ ,‬עובר לחברה חדשה ונדרש ללמוד דברים‬
‫שאחרים‪ ,‬מהמקום החדש‪ ,‬למדו בשלושים‬
‫השנים האחרונות שלהם"‪.‬‬
‫דלומי‪" :‬נכון"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬אני משתמשת בזה כדי לא לחוות‬
‫את עצמי ממקום של פיגור‪ ,‬אלא כקול אחר‪.‬‬
‫אני עדיין עסוקה עד צוואר בהגירה‪ .‬זה הדבר‬
‫שהכי מעניין אותי להתעסק בו ‪ -‬בשונּות‪,‬‬
‫באכזבה‪ ,‬בפחד‪ ,‬ואני משתמשת בשונּות של‬
‫הקול שלי כדי לנסות להבין‪ ,‬ללמוד‪ ,‬במה הוא‬
‫שונה‪ ,‬ולפתח ולדייק אותו כדי שיהפוך לקול‬
‫רלוונטי בשיח מנומק של הרבה קולות אחרים"‪.‬‬
‫ניבה דלומי‪ ,32 ,‬חיה בברלין חמש שנים וחצי‬
‫יחד עם הילה גולן‪ ,‬אריאל ניל לוי ואדר אביעם‪,‬‬
‫יצרה ומשחקת ב‪Save Your Love-‬‬
‫סיון בן ישי‪ ,37 ,‬חיה בברלין שלוש שנים‬
‫יחד עם עמית יעקבי ומורן סנדרוביץ‪ ,‬כתבה‬
‫וביימה את ‪I know I'm ugly but I glitter‬‬
‫‪in the dark‬‬
‫ויכול להיות שתהיה לי משיכה לעבוד עם אדם‬
‫שעובר את זה ‪ -‬ישראלי‪ ,‬ספרדי או איטלקי‬
‫ על מנת לדון ולהתעסק בתמות האלה"‪.‬‬‫הזרּות היא מכשול בפני הצלחה בתיאטרון‬
‫המקומי?‬
‫דלומי‪" :‬זו הכתבה מספר ‪ 85‬שאני עושה על זה‬
‫שאני ישראלית בברלין‪ ,‬כך שזאת דרך לחשוף‬
‫את העבודה שלי‪ .‬אני לא חושבת שאם אתה לא‬
‫דובר גרמנית אין לך סיכוי‪ ,‬זה פשוט סיכוי אחר‪.‬‬
‫העובדה שאתה זר היא בהחלט דרך שצריך‬
‫לעבור בה עד שנכנסים למערכת‪ .‬זה לא שאי‬
‫אפשר לקבל כספים‪ ,‬מלגות‪ ,‬להשיג קהל או‬
‫יח"צ מעבר לגבולות של 'הישראלים בברלין'‬
‫ אפשר ‪ :‬העלינו פה שתי הפקות ממומנות‬‫לחלוטין‪ .‬אבל זה יותר קשה‪ ,‬חד משמעית"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬אני חושבת שבתיאטרון הגרמני‬
‫יש מקום וביקוש לקול של ה‪Ausländer-‬‬
‫כחלק מהרב‪-‬קוליות שמרכיבה את התרבות‬
‫הגרמנית‪ .‬אבל אדם עובר חיים שלמים‪,‬‬
‫כברת דרך של שלושים שנה במקום ‪ -‬יוצר‬
‫מעגלים‪ ,‬יוצר קשרים‪ ,‬מעמיק לתוך השפה‬
‫ההגירה היא רק פחד‪ ,‬חולשה‪ ,‬פיגור לכאורה?‬
‫בן ישי‪" :‬אני חווה את זה דרך כל מיני דימויים‪.‬‬
‫הגולה שיושב על קצה‬
‫ֶ‬
‫פרישּות כמו בהצגה ‪-‬‬
‫הר ומתבונן ועושה עבודה דרך בידוד תרבותי‬
‫מסוים; אני לוקחת את זה גם כעוצמה ושחרור‪,‬‬
‫הארה‪ ,‬זריקת כל העכבות הישנות; וגם מהמקום‬
‫של האכזבה העמוקה‪ ,‬שנמצאת לדעתי בבסיס‬
‫כל הגירה‪ :‬בכל מקום שנגיע אליו יחכו בני אדם‪,‬‬
‫בעיות‪ ,‬חוסר צדק; ההבנה שההגירה לא משנה‬
‫וההתמודדות עם העולם ומה שהוא מזמן‪,‬‬
‫והנשמה שלנו ומה שהיא מזמנת ‪ -‬החלומות‪,‬‬
‫הילדות‪ ,‬ההורים‪ ,‬האנשים‪ ,‬המטרידים‪ ,‬הגזענות‬
‫ היא אותה התמודדות‪ .‬ואז אנחנו מחליטים‬‫אם להישאר בישראל ולהילחם בזה בתוך הבית‪,‬‬
‫במוכרּות הדביקה‪ ,‬או ללכת למקום חדש ולהגיד‬
‫'המקום הזה קצת יותר טוב כרגע‪ .‬לפני שבעים‬
‫שנה הוא היה פחות טוב‪ ,‬עכשיו הוא יותר טוב'‪,‬‬
‫ובו לבחור להצמיח ענפים"‪.‬‬
‫תמונה ‪2‬‬
‫בואו נדבר על שפה‪ :‬שתי ההצגות כתובות‬
‫ומבוצעות באנגלית‪.‬‬
‫דלומי‪" :‬אנחנו תמיד מתחילים מעברית‪ ,‬גם‬
‫בהצגות שעשינו כאן בגרמנית וגם בהצגות‬
‫שהעלינו באנגלית‪ .‬כשהמונולוגים והטקסטים‬
‫עומדים‪ ,‬הם עוברים תרגום ואז תלוי מה‬
‫ההצגה צריכה‪ .‬ברגע שיש בסיס והדברים‬
‫ברורים‪ ,‬מתחילים לעבוד באנגלית ומוסיפים‬
‫דברים"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬אני כותבת טיוטות כל שבוע ושולחת‬
‫לעמית יעקבי‪ ,‬הפרטנר שלי‪ .‬בשלב מסוים הוא‬
‫כתב לי‪' :‬תקשיבי‪ ,‬את יכולה להתחיל לשחרר‬
‫את העברית… את כל כך בתוך הדקויות של‬
‫השפה ובמשחקים שלה ‪ -‬אין לך איך לתרגם‬
‫'חלולים ונקבים‪ ,‬חללים ונקבות' ‪ -‬אין לך מה‬
‫לעשות עם זה'‪ .‬מאז התחלתי לכתוב יותר‬
‫באנגלית‪ ,‬ועכשיו אני כותבת רק באנגלית‪.‬‬
‫אני מנסה להעמיק עם האנגלית כמו שאני‬
‫דלומי ובן ישי‪ .‬דלומי‪" :‬זו הכתבה מספר ‪ 85‬שאני עושה על זה שאני ישראלית בברלין‪ ,‬כך שזאת דרך לחשוף את העבודה שלי"‪ .‬צילומים‪ :‬כפיר חרבי‬
‫מבינה אותה‪ .‬את אחד הקטעים בהצגה‬
‫התחלתי לתרגם חזרה לעברית והטקסט‬
‫הכפיל את עצמו פי שניים וחצי‪ .‬כשהעברתי‬
‫אותו לקונטקסט ישראלי פתאום נפתח משהו‬
‫חדש‪ ,‬גם מבחינת השפה וגם מבחינת התכנים"‪.‬‬
‫התמות הכי רגישות‪ ,‬זה המקום שבאמת‬
‫כואב לי להיפרד מישראל‪ .‬מה שאני מזכירה‬
‫לעצמי כל הזמן‪ ,‬גם כשאני מלמדת וגם‬
‫כשאני כותבת באנגלית‪ ,‬זה את הנימוק של‬
‫סמואל בקט להחלטה שלו לכתוב בצרפתית‪:‬‬
‫בן ישי‪" :‬האכזבה העמוקה נמצאת לדעתי בבסיס כל הגירה‪.‬‬
‫בכל מקום שנגיע אליו יחכו בני אדם‪ ,‬בעיות‪ ,‬חוסר צדק"‬
‫אז הכתיבה בשפה שאינה שפת אם משטיחה‪,‬‬
‫מרדדת?‬
‫דלומי‪" :‬אני חושבת שלשחק או ליצור‬
‫לא בשפת האם שלך זה מאתגר‪ .‬זה יוצר‬
‫התמודדות שמוציאה מהמקום הנוח‪ .‬צריך‬
‫להיות הרבה יותר מרוכז ומדויק‪ ,‬הרבה יותר‬
‫לשים לב‪ Save your Love .‬עלתה במקור כאן‬
‫בברלין ואז הופענו איתה בישראל‪ ,‬בעברית; זה‬
‫היה אחרי הרבה זמן שלא שיחקתי בעברית‬
‫וזה היה חופש מאוד גדול‪ .‬הערכתי את זה‪,‬‬
‫אבל זה גם היה כמעט קל מדי‪ .‬לא הגעתי לכאן‬
‫כדי לא לשחק בעברית‪ ,‬ולפני זה לא דמיינתי‬
‫שלא אצור בעברית‪ ,‬אבל זה אתגר‪ .‬הוא עושה‬
‫הרבה דברים‪ ,‬אבל לא משטיח"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬בשבילי הנושא של השפה זו אחת‬
‫לצאת מהאוטומטיות של כתיבה בשפת אם‪,‬‬
‫מהבריחה לצורה כדי להתחמק מתוכן‪ .‬זה מאוד‬
‫מנחם אותי‪ .‬אני מנסה לא להתייחס למעבר‬
‫הזה כאל מגבלה‪ ,‬אלא כמנוף‪ .‬אבל ברור שאני‬
‫לא רק נהנית מזה‪ ,‬זה לא קל‪ .‬אני מאוד שמחה‬
‫שאנחנו מדברות עכשיו בעברית ‪ -‬זה כיף"‪.‬‬
‫תמונה ‪3‬‬
‫בן ישי מתייחסת אל עצמה כאל מהגרת‪ ,‬דלומי‬
‫בוחרת במילה נודדת‪ .‬למרות שיש לה דרכון‬
‫גרמני‪ ,‬ולמרות שהיא רוצה‪ ,‬דלומי לא מצליחה‬
‫להיות מעורבת רגשית במה שמתרחש‬
‫בגרמניה ("עם השנים אני נהיית טיפה יותר‬
‫מעורבת‪ ,‬אבל אני עדיין זרה ומהגרת ולא‬
‫מעורה בפוליטיקה כאן‪ .‬זה פשוט לא קורה‬
‫לי‪ .‬זה באמת מעניין אותי ומסקרן אותי‪ ,‬אבל‬
‫זה לא מצליח להפעיל אותי")‪ .‬עבור שתיהן‬
‫חזרה לישראל היא תוכנית מגירה קבועה‪ ,‬אבל‬
‫אם וכאשר ‪ -‬היא תהיה חלק מתהליך מורכב‪.‬‬
‫דלומי‪" :‬אני לא יודעת למה מקום זה כזה דבר‬
‫משמעותי"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬לאומיּות‪."‎‬‬
‫דלומי‪" :‬אני לא יודעת אם בעשרת הדברים‬
‫הראשונים שהייתי אומרת על עצמי הייתי‬
‫מציינת שאני יהודייה‪ ,‬ישראלית‪ ,‬ראש‪-‬‬
‫הנקראית או ברלינאית‪ .‬אולי אני לא משהו‬
‫שקשור לזה‪ .‬אני גרה איפשהו ועוד אלף דברים‬
‫אחרים יותר מעניינים"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬לצערנו‪ ,‬אנחנו חיות בעולם שמפלח‬
‫את השאלה הזהותית דרך לאומיּות‪ .‎‬חיכיתי‬
‫לאחותי בשדה התעופה טגל ותיכף ניגש אלי‬
‫בחור והתחיל לדבר איתי בעברית‪ .‬למה העובדה‬
‫שאנחנו חולקים את אותו לאום היא בכלל בסיס‬
‫לשיחה כל כך קלה ופשוטה? אבל אנחנו חיים‬
‫בעולם כזה‪ ,‬זו פחות או יותר ההגדרה של זהות‪,‬‬
‫זו השאלה השלישית ששואלים אותנו"‪.‬‬
‫דלומי‪" :‬כן‪ ,‬אבל אני חושבת שכאן השאלה‬
‫היא איך את מגדירה את עצמך"‪.‬‬
‫בן ישי‪" :‬איך שאת מגדירה את עצמך בהכרח‬
‫גם מושפע מזה‪ .‬אם שואלים אותך תמיד 'שם‪,‬‬
‫גיל‪ ,‬לאומיות'‪ ,‬אז את אומרת לעצמך 'אני סיון‬
‫בן ישי‪ ,‬בת ‪ 37‬ואני מתל‪-‬אביב'‪ .‬השאלות האלה‬
‫אוטומטיות‪ ,‬אבל אנחנו יכולות לומר שאנחנו‬
‫חותרות נגד זה"‪.‬‬
‫מחול‬
‫"רצינו שכל אחד ירגיש לרגע שהוא לא מבין"‬
‫איך הם מעדיפים שיציגו אותם ‪ -‬כיוצרים מגרמניה או מישראל? איזו שפה‬
‫חדשה המציאו לצורך המופע שלהם? ומהי האנרגיה החדשה שהם מזהים‬
‫בתרבות הישראלית‪-‬ברלינאית? שיחה עם מתן זמיר וגל נאור‬
‫גל נאור‪ ,29 ,‬חי בברלין ארבע שנים‬
‫מתן זמיר‪ ,37 ,‬חי בברלין ‪ 14‬שנים‬
‫יצרו ומשתתפים במופע המחול ‪( bodieSLANGuage‬שת"פ של ‪ matanicola‬ו‪)the progressive wave-‬‬
‫אחרי כמעט עשור וחצי בברלין‪ ,‬מתן זמיר‬
‫מעדיף בדרך כלל שיציגו אותו בהופעותיו‬
‫בעולם כרקדן‪-‬כוריאוגרף מגרמניה‪" :‬אני לא‬
‫חושב שיש משהו ישראלי ביצירה שלי‪ .‬הלהקה‬
‫שלי פה‪ ,‬ואני יוצר פה‪ ,‬וההשפעות על היצירה‬
‫שלי הן מכאן"‪ .‬גל נאור‪ ,‬שותפו לחיים וליצירה‪,‬‬
‫מרגיש בדיוק להיפך‪" :‬לעולם לא ארצה שיגידו‬
‫שאני כוריאוגרף מגרמניה‪ .‬לא משנה מה אעשה‪,‬‬
‫כמה רחוק זה יהיה מישראליּות ‪ -‬הייתי רוצה‬
‫שדווקא בגלל זה יידעו שאני ישראלי"‪.‬‬
‫די פשוט‪ ,‬אה? אז זהו‪ ,‬שלא‪ .‬יש הבדל גדול‬
‫בין "כרטיסי הביקור" של השניים לבין‬
‫ההתמודדויות והתהיות היומיומיות‪" :‬אני מנסה‬
‫להכיל את כל הצדדים או הזהויות והמורכבויות‬
‫שלי‪ ,‬קשה לי להגדיר את עצמי כמשהו מסוים"‪,‬‬
‫אומר זמיר‪" ,‬הרבה יותר נוח לי להרגיש חסר‬
‫זהות מאשר מזוהה עם משהו מסוים מאוד"‪.‬‬
‫גם נאור מעדיף להרחיב את הגבולות‪" :‬הזהות‬
‫שלי כיהודי היא משהו שאני גאה בו ושואב‬
‫ממנו השראה‪ ,‬אבל אני גם אוהב שהזהות שלי‬
‫מורכבת מכמה דברים ביחד ‪ -‬ישראלי‪based ,‬‬
‫‪ ,in berlin‬קוויר‪-‬פרפורמנס‪-‬ארטיסט‪ .‬יש בברלין‬
‫כל כך הרבה אנשים עם תחושת זרּות ושייכות‬
‫בו‪-‬זמנית‪ ,‬שני קטבים שהם פשוט אחד ; ואפשר‬
‫לנוח בתוך זה‪ ,‬לא חייבים להחליט"‪.‬‬
‫זמיר‪ ,‬סוג של חלוץ במונחי הקהילה הישראלית‬
‫בברלין‪ ,‬הגיע לעיר בעקבות הופעה של סשה‬
‫וולץ (‪ )Sasha Waltz‬בתל אביב‪ .‬אחרי שבוע‬
‫אינטנסיבי כצופה‪-‬משתתף בלהקה של‬
‫הכוריאוגרפית הגרמנייה‪ ,‬נענה להצעת עבודה‬
‫שהותירה לו שבוע לחסל את ענייניו בישראל‬
‫ולטוס לגרמניה‪ .‬בהמשך הכיר בלהקה את‬
‫הסימנים"‪ ,‬הוא מספר‪ .‬ב‪ 2010-‬שיתף פעולה‬
‫עם ‪ matanicola‬בהפקה שעלתה בפסטיבל‬
‫עכו‪ ,‬ובעקבות האהבה שניצתה אז בינו לבין‬
‫זמיר‪ ,‬החליט לעבור ולחיות בברלין‪.‬‬
‫הבחירה בטשטוש או בערבוב זהויות באה לידי‬
‫ביטוי גם בעבודה המשותפת שלהם שתוצג‬
‫בפסטיבל‪ ,‬וחוגגת את השונּות של משתתפיה‪.‬‬
‫נאור‪" :‬יש לנו רקדניות מיפן‪ ,‬מספרד ומליטא‪,‬‬
‫רקדנים מאיטליה‪ ,‬גרמניה‪ ,‬פורטוגל ופינלנד‪,‬‬
‫ולצידם מתקיימות הזהּות השומעת‪ ,‬החירשת‬
‫והקווירית"‪.‬‬
‫העבודה נקראת ‪ - bodieSLANGuage‬הלחם של‬
‫המילים גוף‪/‬גופים ושפה באנגלית‪ ,‬היוצר בתוכו‬
‫מילה שלישית ‪ -‬סלנג‪ .‬במהלך החזרות המציאו‬
‫המשתתפים מילים חדשות בשפת הסימנים‪ ,‬על‬
‫מנת לתאר את התנועות והקטעים שעליהם‬
‫עבדו‪" .‬סלנג זו שפה שבאה מלמטה‪ ,‬שאי אפשר‬
‫להגיד עליה נכון או לא נכון"‪ ,‬מסביר נאור‪.‬‬
‫המקור ליצירה הוא רצון ליצור שפה חדשה‬
‫ומשותפת בין שתי השפות הפיזיות במהותן ‪-‬‬
‫המחול ושפת הסימנים‪" .‬יצאנו למסע וחיפשנו‬
‫׳שפה שלישית׳‪ ,‬היבריד של הדברים"‪ ,‬אומר‬
‫זמיר‪" ,‬המסע הזה ייצר המון צורות ודימויים‬
‫שבסופו של דבר הפכו לשפה שאפשר להבין‬
‫אותה ולתקשר איתה‪ ,‬שפה מחולית חדשה"‪.‬‬
‫"אנחנו לוקחים את הזהות החירשית כנקודת‬
‫מוצא‪ ,‬כדי להגיד משהו על זהות בכלל"‪ ,‬מוסיף‬
‫נאור‪" ,‬האתגר הוא לקחת את שפת הסימנים‪,‬‬
‫שהיא שפה בפני עצמה‪ ,‬ולהביא אותה ממקומות‬
‫של לספר סיפור (‪ )storytelling‬למקומות של‬
‫תת‪-‬מודע"‪.‬‬
‫המופע בנוי כך שלעיתים החירשים הם אלו‬
‫שמבינים אותו יותר ולעיתים רק השומעים‪.‬‬
‫נאור‪" :‬יש לנו רקדניות מיפן‪ ,‬מספרד ומליטא‪ ,‬רקדנים מאיטליה‪ ,‬גרמניה‪,‬‬
‫פורטוגל ופינלנד‪ ,‬ולצידם מתקיימות הזהּות השומעת‪ ,‬החירשת והקווירית"‬
‫ניקולה מאשה (‪ )Nicola Mascia‬מאיטליה‪,‬‬
‫והשניים החליטו ליצור את הצמד העצמאי‬
‫המצליח ‪ ,matanicola‬שמופע הבכורה שלו‬
‫נערך בברלין כבר באוגוסט ‪.2005‬‬
‫נאור‪ ,‬שלמד בתיאטרון החזותי בירושלים‪ ,‬הוא‬
‫נכד לזוג חירשים מצד אמו‪ ,‬שלמד לדבר בשפת‬
‫הסימנים ‪ -‬גם דרך סבא וסבתא וגם במסלול‬
‫מיוחד באוניברסיטת בר‪-‬אילן‪" .‬בתקופת‬
‫הלימודים חיפשתי את הקול שלי‪ ,‬וקיבלתי‬
‫את ההחלטה לעבור לפרפורמנס רק בשפת‬
‫"רצינו שלכל אחד בקהל יהיה רגע שהוא ירגיש‬
‫שהוא לא מבין"‪ ,‬מסכם זמיר באמירה שיכולה‬
‫להיתפש גם כמטפורה לתסכול המובנה של‬
‫מהגרים‪.‬‬
‫ניצנים של תרבות חדשה‬
‫זמיר ונאור לא בטוחים שברלין תהיה ביתם לנצח‪,‬‬
‫אבל כרגע בהחלט טוב להם‪ ,‬טוב מספיק כדי‬
‫שלא יחושו כמיהה לנסות את החיים במקומות‬
‫אחרים‪" .‬ברלין היא הבסיס‪ ,‬היא הבית‪ ,‬ותמיד‬
‫זמיר ונאור‪ .‬זמיר‪" :‬הרבה יותר נוח לי להרגיש חסר זהות מאשר מזוהה עם משהו מסוים מאוד"‪ .‬צילומים‪ :‬כפיר חרבי‬
‫כיף לחזור אליה אחרי סיורים"‪ ,‬אומר זמיר‪ ,‬ונאור‬
‫מחזק את דבריו‪" :‬העיר הזאת היא פשוט מתנה‪,‬‬
‫מתנה ענקית‪ .‬להיות מי שאנחנו‪ ,‬זוג נשוי‪ ,‬להיות‬
‫מי שאנחנו בלי מבטים‪ ,‬זה המקום"‪.‬‬
‫האם הם מרגישים חלק מקהילה ישראלית‬
‫בברלין‪ ,‬או באופן ספציפי קהילת אמנים‬
‫ישראלים בברלין? "טכנית אני חלק מ'קהילת‬
‫האמנים הישראלית בברלין'‪ ,‬כי אני אמן‪ ,‬אני‬
‫ישראלי ואני חי בברלין‪ ,‬אבל אני לא מרגיש‬
‫סוג של קהילתיות או שייכות לקבוצה‬
‫מסוימת"‪ ,‬מבהיר זמיר‪ .‬בשנים הראשונות‬
‫גם כמעט לא היו לו חברים ישראלים בעיר‪,‬‬
‫"אבל זה השתנה כשאני באתי"‪ ,‬צוחק נאור‪.‬‬
‫מה שכן‪ ,‬מנקודת מבטו של זמיר הוותיק‪,‬‬
‫בהחלט ניתן לראות בברלין ניצנים של מרכז‬
‫תרבות ישראלית‪-‬ברלינאית חדשה‪" .‬זה‬
‫עדיין מאוד מאוד צעיר‪ ,‬אבל אני מרגיש את‬
‫האנרגיה‪ .‬יש איזה בסיס‪ ,‬כר‪ ,‬מצע של יצירה‬
‫ישראלית‪-‬ברלינאית‪ ,‬וזה מגניב‪ .‬אני חושב‬
‫שהיצירה החדשה שואבת אנרגיה ארצית‬
‫מישראל‪ ,‬משהו יותר מלוכלך‪ ,‬אבל יש בה גם‬
‫שקט חדש‪ .‬בברלין אנשים מאוד מתחברים‬
‫כדי לקבל כוח ולייצר ערבים או פרויקטים‬
‫משותפים‪ .‬בתל אביב כל אחד ממש מחזיק‬
‫את הפיסה שלו‪ ,‬לא משחרר וכמעט אין‬
‫את המקומות האלה שאפשר להתחבר‪ ,‬כי‬
‫אנשים פוחדים על החתיכה שלהם בעוגה"‪.‬‬
‫אם תתעקשו‪ ,‬זמיר גם יסכים להצביע על‬
‫מה שעשוי לייחד את היצירה הישראלית‪:‬‬
‫"אין פחד לפעמים לעצבן או להתריס‪ .‬אני‬
‫מרגיש שהרבה אירופאים מפחדים מהמקום‬
‫הזה‪ ,‬אבל באותה נשימה אוהבים לצפות בו"‪.‬‬
‫לא מרגיש שחייבים לי‬
‫השניים לא מתכחשים לנוכחות העמוקה של‬
‫העבר בתוך החיים והתרבות הישראלית‪-‬‬
‫ברלינאית החדשה‪ ,‬אבל באופן אישי מנסים‬
‫לא לחיות איתה כרקע תמידי‪" :‬אני חושב‬
‫שהשואה נוכחת אצל המהגרים הטריים‬
‫מישראל‪ ,‬בין אם זה בדיחות שואה ובין אם‬
‫וייב כזה של 'אתם חייבים לי'"‪ ,‬אומר נאור‪.‬‬
‫"בשנה הראשונה שלי בעיר הייתי מלא‬
‫בישראליּות‪ ,‬והבנתי שאני צריך לעשו ת �‪un‬‬
‫‪ install‬לכל מה שאני מכיר ויודע‪ .‬פתאום‬
‫הסתכלתי על הדברים ברזולוציה הרבה יותר‬
‫גבוהה‪ :‬הבנתי שאולי חלק מהדברים שדבקו‬
‫בי כישראלי הם לא באמת שלי‪ .‬הייתי צריך‬
‫להתחיל להיכנס לתוך הפיקסלים ולברוא‬
‫מחדש"‪.‬‬
‫"לאירופאים אין שום בעיה להגר לפה ויש‬
‫בהם נינוחות יותר גדולה"‪ ,‬מוסיף זמיר‪" .‬אנחנו‪,‬‬
‫הישראלים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬קצת מרגישים‬
‫שמגיע לנו להיות כאן‪ .‬אני באופן אישי‬
‫אסיר תודה על האפשרות לחיות פה‪ ,‬לקבל‬
‫מהתרבות‪ .‬אני לא מרגיש שחייבים לי‪ ,‬שאני‬
‫צריך לדרוש משהו; אני מרגיש שאני יכול‬
‫פשוט להתמזג‪ ,‬לקבל ולתת בצורה שווה"‪.‬‬
‫קולנוע‬
‫"כמיהה לגירסה יותר מורכבת"‬
‫היא עסוקה בישראליּות שלה‪ ,‬אבל מרגישה שמיצינו‪ .‬הוא חוקר את היהדות‬
‫שלו‪ ,‬אבל מעדיף להימנע מהגדרות‪ .‬למה ישראלים ויהודים בברלין הם‬
‫לעתים כמו קווים מקבילים? שיחה עם יעל ראובני ומיקי ויינברג‬
‫יעל ראובני‪ ,35 ,‬חיה בברלין כעשר שנים‬
‫סרטה התיעודי ‪ Schnee von gestern‬יוקרן‬
‫בפסטיבל‬
‫שניהם חיים בברלין‪ ,‬שניהם קולנוענים‪ ,‬שניהם‬
‫יהודים‪ .‬ולמרות זאת בשלב מסוים בשיחה‪ ,‬יעל‬
‫ראובני אומרת למיקי ויינברג‪ :‬״אני שומעת‬
‫אותך מדבר ובעצם אנחנו מאוד לא דומים‪.‬‬
‫אתה כאילו היהודי האמיתי ואני יהודייה בלאי‪,‬‬
‫שהעבירו אותה במכבסה של המזרח‪-‬התיכון‬
‫ונתנו לה גירסה בסיסית‪ :‬׳תלמדי תנ״ך בבית‬
‫הספר ונסגור סיפור׳‪ .‬החוויה שלי הרבה יותר‬
‫ישראלית‪ ,‬יהדות היא רק רכיב אחד ממנה"‪.‬‬
‫המתבוננים מבחוץ מופתעים לגלות שישראלים‬
‫ויהודים בברלין הם לעתים כמו קווים מקבילים‪.‬‬
‫לא שוויינברג מייצג בצורה כלשהי את הקהילה‬
‫היהודית המקומית‪ :‬השורשים שלו אמנם‬
‫אירופיים‪ ,‬אבל הוא בכלל נולד בלוס אנג׳לס‪,‬‬
‫למד בברקלי ואז נדד לירושלים ‪ -‬תחילה‬
‫לישיבת מיר ולאחר מכן ללימודי תואר שני‬
‫באוניברסיטה העברית‪.‬‬
‫ראובני‪ :‬״חזרת בתשובה?״‬
‫ויינברג‪ :‬״גדלתי במשפחה עם כיסוי ראש״‪.‬‬
‫ראובני‪ :‬״אז גם לא יצאת בשאלה?״‬
‫ויינברג‪ :‬״זה לא משהו אישי‪ ,‬אבל אני שונא‬
‫שאלות כאלה״‪.‬‬
‫מיקי ויינברג‪ ,31 ,‬חי בברלין ‪ 4‬שנים‬
‫סרטו הקצר ‪I Hear the Synth In East Berlin‬‬
‫יוקרן בפסטיבל‬
‫ראובני‪ :‬״כמו ָלמה אתה גר בברלין‪ ,‬נכון?״‬
‫ויינברג‪ :‬״גם‪ ,‬אבל במיוחד שאלות שקשורות‬
‫ליהדות‪ ,‬שזה משהו שמאוד קשה להגדיר; לכל‬
‫אדם יש ריבוי מבטים לגבי הזהות שלו או שלה״‪.‬‬
‫ראובני‪ ,‬בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל‬
‫בירושלים‪ ,‬שחיה בברלין כבר כמעט עשור‪,‬‬
‫גם בת תערובת‪ ,‬אני כאילו החלום הרטוב של‬
‫בן‪-‬גוריון… אבל עכשיו‪ ,‬מתוך הביטחון הזה‪,‬‬
‫אני יכולה להגיד שגם לקחו לי משהו‪ ,‬גירסה‬
‫יותר מורכבת‪ ,‬יותר דיפוזית‪ .‬אמא שלי וסבתא‬
‫שלי דיברו ביניהן יידיש ואני לא‪ .‬תמיד היתה‬
‫לי משיכה לדבר הזה‪ ,‬דווקא מתוך האולטרה‪-‬‬
‫צבריּות״‪.‬‬
‫למרות ואולי בגלל שהסרט שלה עוסק במידה‬
‫רבה באותה כמיהה‪ ,‬היא חושבת שהוא "עומד‬
‫ב'מבחן הצופה הסיני'‪ ,‬כמו שקוראים לזה‬
‫בלימודי קולנוע‪ .‬אחת ההקרנות הכי מעניינות‬
‫היתה דווקא בקוסובו‪ ,‬לקהל שרובו מוסלמי‪-‬‬
‫אלבני‪ .‬תהיתי כמה הסיפור יעניין אותם‪ .‬אחרי‬
‫ההקרנה מישהו כתב לי‪' :‬המלחמה שלנו היתה‬
‫לא מזמן ואנחנו חושבים שזה נוגע רק בנו‪,‬‬
‫אבל אנחנו לא מבינים שגם הנכדים שלנו עוד‬
‫יתעסקו בה'‪ .‬הוא חשב שלאנשים בקהל היה‬
‫קשה עם הסרט כי הם ראו את העתיד שלהם״‪.‬‬
‫בסרט של ויינברג‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬על פני השטח‬
‫דווקא אין נגיעה ליהדות‪ ,‬אבל מבחינתו היא‬
‫לגמרי נוכחת‪ :‬״הסרט מתעמק במסורת‬
‫הביקורתית של היהדות‪ ,‬במדרש ובאגדה‪.‬‬
‫הוא מבקר את מבנה השליטה של הקפיטליזם‬
‫המערבי‪ ,‬שמאמץ ומקדם לכאורה את חופש‬
‫הביטוי והפעולה‪ ,‬אבל בפועל כולנו בעצם‬
‫מצייתים לנון‪-‬קונפורמיזם‪ .‬אנחנו הסוכנים‬
‫שבעל כורחנו משמידים והורסים את מה‬
‫שאנחנו רוצים להציל‪ .‬אני אוהב לנתח את‬
‫הפרדוקס הזה דרך הזווית היהודית‪ ,‬דרך‬
‫תשתית שלא מכתיבה לנו מה לחשוב״‪.‬‬
‫ראובני‪ :‬״זה יהודי‪ ,‬להשאיר מקום למחשבה‬
‫עצמאית?״‬
‫ויינברג‪ :‬״התשתית הזאת מצויה בתנ״ך‬
‫ובמדרש‪ .‬לא בכל מקום ‪ -‬יש גם צד מאוד‬
‫דֹוגמטי בספרות היהודית‪ ,‬אבל מה שמיוחד‬
‫ראובני‪" :‬להתמקד בסיפור הישראלי בברלין זה כמו הפיל והנמלה‬
‫שרצים יחד במדבר והנמלה אומרת ׳תראה כמה אבק אנחנו עושים׳"‬
‫נולדה וגדלה בפתח תקווה‪ .‬״חלק מההגעה‬
‫שלי לכאן הוא אולי איזו כמיהה לגירסה יותר‬
‫מורכבת‪ .‬סבא וסבתא שלי מצד אחד הגיעו‬
‫מליטא ומפולין‪ ,‬והצד השני הגיע מבגדד‪.‬‬
‫כמו כל המדינה‪ ,‬הם עברו איזו מחיקה של‬
‫היהדות הגלותית כדי שאני אהיה מה שאני‪:‬‬
‫נורא ישראלית‪ ,‬נורא צברית‪ ,‬קוראים לי יעל‬
‫ראובני ואני שוחה בים והולכת לצבא‪ ,‬ואני‬
‫בהרמנויטיקה (תורת הפרשנות) היהודית זה‬
‫שאין דֹוגמה״‪.‬‬
‫ראובני‪ ,‬כהגדרתה‪ ,‬״מתקדמת בזחילה״ אל עבר‬
‫הפרויקט הבא‪ .‬״עבדתי על הסרט יותר משש‬
‫שנים ומאוד קשה להיות מושקעת שוב באופן‬
‫דומה‪ .‬אני עכשיו בתהליכי תחקיר על בירוביג'ן‪,‬‬
‫בירת המחוז היהודי האוטונומי ברוסיה‪ .‬מעניין‬
‫אותי להסתכל על ציונות מזווית אחרת‪ ,‬על‬
‫ויינברג‪" :‬הזהות הישראלית והיהודית זאת אחריות שאי‪-‬אפשר לברוח ממנה״‪ .‬צילומים‪ :‬כפיר חרבי‬
‫הרעיון המופשט של לחבר יהודים לאדמה‪.‬‬
‫בגלל שיש משהו כל כך מורכב ובעייתי בישראל‬
‫ היא כמו שדה מוקשים‪ :‬את אומרת משהו‬‫וישר יש שרשרת פיצוצים ‪ -‬יש לי פנטזיה‬
‫לנסות לדבר על הדברים משם"‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬אפשר לומר שהדיבור על "ישראלים‬
‫בברלין" נמאס עליה‪ :‬״הישראליּות שלי בברלין‬
‫היא חלק מהסרט ולקח לי הרבה זמן למצוא‬
‫את הטון הנכון מבחינתי‪ ,‬שהוא מאוד אישי‪.‬‬
‫אני לא מרגישה שאני נציגה של 'תופעה'‪ ,‬וגם‬
‫הסיבות שזה מעניין אנשים לא נעימות לי‪ .‬אני‬
‫לא מיתממת‪ ,‬אבל קצת הפתיעה וזיעזעה‬
‫אותי החדווה שבה כולם קפצו אל תוך הנושא‬
‫הזה‪ :‬כמה נעים זה עשה לישראלים שנורא‬
‫שמפנה את הגב;‬
‫רוצים להגיד שיש דור מפונק ַ‬
‫ולגרמנים שנורא רוצים להרגיש בסדר לגבי‬
‫העבר שלהם‪ .‬ותמיד השאלה היא אם עזבת‬
‫מסיבות פוליטיות‪ ,‬כאילו ישראל היא הרעה‬
‫והימנית ואנחנו בורחים לזרועותיה של גרמניה‬
‫הפלורליסטית… ישראל היא עדיין לא איראן‪.‬‬
‫עזבתי‪ ,‬אבל אני לא גרמנייה‪ .‬ויותר מזה‪ ,‬גם לא‬
‫מתחשק לי להיות גרמנייה‪ ,‬לא בא לי להיפטר‬
‫מהמבטא שלי‪ .‬ההחלטה לעבור לגור כאן היא‬
‫לא כדי לומר ׳אני רוצה להיות כמוכם'‪ .‬אני‬
‫רוצה להיות כאן‪ ,‬להיות איתכם‪ ,‬להיות חלק‬
‫מהדבר הזה‪ ,‬אבל אני לא רוצה להיות כמוכם״‪.‬‬
‫ויינברג‪ :‬״שאלת הזהות לא הוגנת‪ ,‬כי היא כל‬
‫כך רדוקציונית‪ .‬מה זה גרמני‪ ,‬מישהו שנולד‬
‫בשלזיה‪ ,‬שעכשיו היא בפולין? מישהו שדובר‬
‫גרמנית‪ ,‬שהיה מעל אלף שנה ברומניה‪,‬‬
‫בטרנסילבניה‪ ,‬צ׳אושסקו גירש אותו והוא‬
‫'חזר' לגרמניה? יהודי כל הזמן היה יהודי‪ ,‬גם‬
‫אם לא רצינו זה היה ככה״‪.‬‬
‫ראובני‪ :‬״אבל מהבחינה הזאת אני ישראלית‬
‫כמו שהחברים הצרפתים שלי צרפתים״‪.‬‬
‫ויינברג‪ :‬״אין לך קשר איתי?״‬
‫ראובני‪ :‬״יש‪ ,‬אבל יש לי קשר עם הרבה אנשים״‪.‬‬
‫ויינברג‪" :‬אבל אם את באה לגרמניה או‬
‫לאמריקה ויש לך בעיה‪ ,‬את יודעת שלקהילה‬
‫היהודית אכפת ממך‪ .‬אין לך הרגשה של קשר‬
‫לעם היהודי?״‬
‫ראובני‪" :‬יש איזו רשת ביטחון והרגשה שאת‬
‫חלק ממשהו‪ ,‬אבל זה לא המרכיב המרכזי‬
‫בחיים שלי‪ .‬אתה שואל אם כשאני בצרה אני‬
‫אלך לבית חב״ד או לשגרירות ישראל? אני‬
‫אלך לשגרירות"‪.‬‬
‫ויינברג‪ :‬״הרבה ישראלים באים לכאן כדי לברוח‬
‫מהעולם היהודי‪-‬ישראלי‪ ,‬ופתאום הם כל הזמן‬
‫מדברים על הזהות הישראלית והיהודית‪ .‬זאת‬
‫אחריות שאי‪-‬אפשר לברוח ממנה״‪.‬‬
‫ראובני‪" :‬אני יודעת שיותר ויותר אנשים שהגיעו‬
‫בשנים האחרונות נוטים לעשות דברים ביחד‪,‬‬
‫מנסים למצוא מכנה משותף‪ .‬אבל אם אני רואה‬
‫את עצמי כחלק מהתנועה הזאת‪ ,‬אז היא הרבה‬
‫יותר רחבה ולא בהכרח קשורה לישראלים‪.‬‬
‫הרבה מהחברים שלי כאן הם אנשים יוצרים‬
‫ מקולומביה‪ ,‬משבדיה‪ ,‬מצרפת‪ .‬גם הגירה‬‫פנים‪-‬גרמנית יש כאן בשפע‪ .‬להתמקד בסיפור‬
‫הישראלי זה כמו הפיל והנמלה שרצים יחד‬
‫במדבר והנמלה אומרת ׳תראה כמה אבק אנחנו‬
‫עושים׳‪ .‬הנושא הזה‪ ,‬של ישראלים בברלין‪,‬‬
‫טוב רק במידה שהוא מעורר דיון מעניין‪ .‬חוץ‬
‫מזה ‪ -‬מיצינו״‪.‬‬
‫בס"ד‬
- ‫בתי חב’’ד בברלין‬
‫מכל הלב לכל אחד‬
‫בית חב"ד במערב‬
Münstersche Straße 6
Berlin 10709
‫פתוח כל יום‬
22:00 ‫ עד‬8:00-‫מ‬
‫ תפילה‬- ‫בימי שישי‬
‫וסעודת שבת‬
‫בית חב"ד באלכסנדרפלאץ‬
Karl Liebknecht Str.34
Berlin 10178
‫תפילת וסעודת שבת בחינם‬
:‫לתושבי ברלין‬
10:30-‫ שבת ב‬,18:30-‫שישי ב‬
‫להיכנס לדירה‬
‫ומיד להרגיש בבית‬
‫אצלנו תמצאו מגוון דירות בכל רחבי גרמניה שיתאימו‬
:‫ לתיאום פגישה עם סוכן חייגו‬.‫בדיוק בשבילכם‬
!‫נשמח לראותכם‬
www.chabadberlin.de
030 6098 15211
‫כל הדירות שמוצעות להשכרה מופיעות גם באתר שלנו‬
!‫בואו לראות ולהתרשם‬
grandcityproperty.de
‫השקעת נדל“ן איכותית ובטוחה בברלין‬
‫ישירות מהיזם‬
?Inspiration Group ‫למה‬
‫החברה הגדולה ביותר להשקעות נדל"ן בברלין‬
‫שקט נפשי וביטחון כלכלי לאורך כל חיי ההשקעה‬
‫ דירות ברחבי העיר‬800 -‫מכירה וניהול של מעל ל‬
‫ משרדים בברלין ובת“א‬- ‫שירות לקוחות בעברית‬
Mehringdamm 33, 10961 Berlin
Tel: +49 30 698 19 3980 | 072-2419880/1 | Fax: +49 30 698 19 39811
www.inspirationgroup.biz | info@inspirationgroup.biz
Berlin is flat
Holiday Flats in Berlin
Consultancy for investors
Feasibility studies and research for projects potential
Architectural design
Visualization and renderings Project and site management Beratung für Investoren
Machbarkeitsstudien und Untersuchungen der Projektepotentiale
Architekten-Entwürfe
Visualisierungen und Renderings
Projekt- und Bauleitung
Service in English, German and Hebrew
INFO@ITAYFRIEDMAN.COM
+49 30 302 088 07
ALT-MOABIT 126
10557 BERLIN
+49 (0) 176 710 98480
lischen
Euer Tor zur israe rlin
e
Gemeinschaft in B
berlinisflat@gmail.com
facebook.com/berlinisflat
‫שפיץ‬
Anzeigen: roni@spitzmag.de‬ :‫מודעות‬
www.berlinisflat.com
22.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan Ben Yishai,
Amit Jacobi, Moran Sanderovich
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
(ab 18 Jahren) (Studio A) 22.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan Ben Yishai,
Amit Jacobi, Moran Sanderovich
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
(ab 18 Jahren) (Studio A) Freier‎Eintritt Tickets: w
22.00 Uhr THEATER: Niva Dloomy, Ariel Nil
Levy, Hila Golan, Adar Aviam
Save Your Love Part I
Dekonstruktion einer Paarbeziehung (Saal) 20.30 Uhr MUSIK: Arp Quartett - Guy
Braunstein, Rosanne Phillippens
Yulia Deyneka, Zvi Plesser
Kammermusikkonzert
Werke von Mozart und Beethoven (Saal) 19.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan Ben Yishai,
Amit Jacobi, Moran Sanderovich
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
(ab 18 Jahren)
(Studio A) 17.30 Uhr Gespräch: Charlotte Misselwitz,
Dekel Peretz, Ofer Nur, Elad Lapidot,
Ofri Ilany
Philosophisches Kabarett II: Der Kibbutz eine sozialistisch-zionistische Erfahrung
(Studio C) ‫ באוקטובר‬17 ,‫שבת‬
‫ אבי אביטל‬:‫ מוזיקה‬16:00
‫שיח‬-‫דיוקן וקונצרט‬
‫ אביטל‬,‫ דה פאיה‬,‫ינוגנו יצירות של באך‬
‫ באוקטובר‬16 ,‫שישי‬
(Studio C)
‫ סילביה‬,‫ אמיר אנגל‬,‫ דומיניק בורל‬:‫ שיחה‬17:30
‫ עפרי אילני‬,‫ אלעד לפידות‬,‫ריכטר‬
,‫ מיסטיקה‬- ‫ מרטין בובר‬:)1( ‫קברט פילוסופי‬
‫ציונות ואקזיסטנציאליזם‬
(Studio C)
‫ דיאספורס‬,Circle1 :‫תערוכות‬
)Studios A, B, C, Kubus, Deck(
ID ‫ תזמורת פסטיבל‬:‫ מוזיקה‬19:30
‫קונצרט סימפוני‬
,‫ בארטוק‬,‫סנס‬-‫ סן‬,‫ ויוואלדי‬,‫ינוגנו יצירות של בטהובן‬
‫ פרטוש‬,‫ גונו‬,‫ דוניצטי‬,‫פוצ'יני‬
)‫גיא בראונשטיין (כינור וניצוח‬
)‫עמיחי גרוס (ויולה‬
)‫מור בירון (בסון‬
)‫גילי שוורצמן (חליל‬
)‫אלמה שדה (סופרן‬
(Halle)
-‫הקונצרט יוקלט וישודר ב‬
20:03-‫ באוקטובר ב‬27-‫ב‬
‫ דיאספורס‬,Circle1 :‫ תערוכות‬15:00
)Studios A, B, C, Kubus, Deck(
,‫ אריאל ניל לוי‬,‫ ניבה דלומי‬:‫ תיאטרון‬16:00
‫ אדר אביעם‬,‫הילה גולן‬
Save Your Love Part I
‫דקונסטרוקציה של זוגיות‬
)Saal(
,‫ עופר נור‬,‫ דקל פרץ‬,‫ שרלוטה מיסלביץ‬:‫ שיחה‬17:30
‫ עפרי אילני‬,‫אלעד לפידות‬
‫ התנסות‬- ‫ הקיבוץ‬:)2( ‫קברט פילוסופי‬
‫סוציאליסטית‬-‫ציונית‬
(Studio C)
,‫ עמית יעקבי‬,‫ סיון בן ישי‬:‫ פרפורמנס‬19:00
‫מורן סנדרוביץ‬
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
)18 ‫(החל מגיל‬
)Studio A(
,‫ גיא בראונשטיין‬- Arp Quartett :‫ מוזיקה‬20:30
‫ צבי פלסר‬,‫ יוליה דיינקה‬,‫רוזנה פיליפנס‬
‫קונצרט מוזיקה קאמרית‬
‫ינוגנו יצירות של מוצרט ובטהובן‬
,‫ אריאל ניל לוי‬,‫ ניבה דלומי‬:‫ תיאטרון‬22:00
‫ אדר אביעם‬,‫הילה גולן‬
Save Your Love Part I
‫דקונסטרוקציה של זוגיות‬
)Saal(
,‫ עמית יעקבי‬,‫ סיון בן ישי‬:‫ פרפורמנס‬22:00
‫מורן סנדרוביץ‬
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
)18 ‫(החל מגיל‬
)Studio A(
Das Sendedatum ist der 27. Oktober, 2015
20.03 Uhr
(in Berlin via UKW 89.6, DAB+ und Kabel).
19.30 Uhr MUSIK: ID Festival Orchestra
Symphoniekonzert Werke von Beethoven,
Vivaldi, Saint-Saëns, Bartók, Puccini,
Donizetti, Gounod, Pártos
Guy Braunstein (Violine und Leitung)
Amihai Grosz (Viola)
Mor Biron (Fagott)
Gili Schwarzman (Flöte)
Alma Sade (Sopran)
(Halle) Das Konzert wird mitgeschnitten und
deutschlandweit gesendet von
18.30 Uhr INSTALLATIONEN: Circle1 und Die
Asporas (Studios A, B, C, Kubus, Deck) 17.30 Uhr Gespräch: Dominique Bourel,
Amir Engel, Silvia Richter, Elad Lapidot,
Ofri Ilany
Philosophisches Kabarett I: Martin Buber Mystik, Zionismus, Existenzialismus
(Studio C) 15.00 Uhr INSTALLATIONEN: Circle1 und Die
Asporas (Studios A, B, C, Kubus, Deck) 16.00 Uhr MUSIK: Avi Avital
Porträt und Gesprächskonzert
Werke von Bach, de Falla, Avital
(Studio C) 16.00 Uhr THEATER: Niva Dloomy, Ariel Nil
Levy, Hila Golan, Adar Aviam
Save Your Love Part I
Dekonstruktion einer Paarbeziehung
(Saal) Samstag, 17. Oktober
21:00 Uhr FILM: Yael Reuveni
Schnee von gestern Ein verpatztes Treffen,
zwei Familien, drei Generationen in
Deutschland und Israel (Saal) 19.00 & 21.00 Uhr PERFORMANCE: Sivan
Ben Yishai, Amit Jacobi, Moran Sanderovich
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
(ab 18 Jahren) (Studio A) 19.00 Uhr TANZ: Duo matanicola und Gal Naor
bodieSLANGuage Zeitgenössischer Tanz mit
Gebärdensprache (Halle) 18.30 Uhr FILM: Micki Weinberg
I Hear the Synth in East Berlin
Eine allegorische Geschichte über Identität und
Wirkung der "Hipster" (Saal) 16.30 Uhr Gespräch: Tal Hever-Chybowski,
Omri Boehm, Hannah Tzuberi, Elad Lapidot,
Ofri Ilany
Philosophisches Kabarett III: Israelis in
Berlin: Die neue Diaspora? (Studio C) 15.00 Uhr INSTALLATIONEN: Circle1 und Die
Asporas (Studios A, B, C, Kubus, Deck) 15.00 Uhr MUSIK: Duo Silver-Garburg - Sivan
Silver, Gil Garburg Kammermusikkonzert
Werke von Saint-Saëns, Navok, Ravel
(Studio C) 14.00 Uhr PANEL: Rüdiger Kruse, André
Schmitz, Cilly Kugelmann, Tal Alon, Daniel
Kühnel Diskussion über die neue Subkultur
israelisch-deutscher Künstler in Deutschland
Moderation: Melody Sucharewicz (Saal) Sonntag, 18. Oktober
‫ באוקטובר‬18 ,‫ראשון‬
‫ צילי‬,‫ אנדרה שמיץ‬,‫ רודיגר קרוזה‬:‫ פאנל‬14:00
‫ דניאל קונל‬,‫ טל אלון‬,‫קוגלמן‬
‫התרבות החדשה של אמנים‬-‫דיון על תת‬
‫גרמנים בגרמניה‬-‫ישראלים‬
(Studio C) ‫ מלודי סוכרביץ‬:‫הנחיה‬
,‫ סיון סילבר‬- Duo Silver-Garburg :‫ מוזיקה‬15:00
‫גיל גרבורג‬
‫קונצרט מוזיקה קאמרית‬
(Studio C) ‫ ראוול‬,‫ נבוק‬,‫סנס‬-‫ינוגנו יצירות של סן‬
‫ דיאספורס‬,Circle1 :‫ תערוכות‬15:00
)Studios A, B, C, Kubus, Deck(
,‫ עמרי בהם‬,‫חיבובסקי‬-‫ טל חבר‬:‫ שיחה‬16:30
‫ עפרי אילני‬,‫ אלעד לפידות‬,‫חנה צוברי‬
- ‫ ישראלים בברלין‬:)3( ‫קברט פילוסופי‬
(Studio C) ?‫הדיאספורה החדשה‬
‫ מיקי וינברג‬:‫ סרט‬18:30
I Hear the Synth in East Berlin
)Saal( ‫אלגוריה ביקורתית על היפסטרים‬
‫ וגל נאור‬matanicola :‫ מחול‬19:00
bodieSLANGuage
‫תחומי המשלב בין מחול עכשווי‬-‫מופע בין‬
(Halle) ‫לשפת הסימנים‬
,‫ עמית יעקבי‬,‫ סיון בן ישי‬:‫ פרפורמנס‬21:00 &19:00
‫מורן סנדרוביץ‬
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
)Studio A( )18 ‫(החל מגיל‬
,‫ עמית יעקבי‬,‫ סיון בן ישי‬:‫ פרפורמנס‬22:00
‫מורן סנדרוביץ‬
I know I'm ugly, but I glitter in the dark
)Studio A( )18 ‫(החל מגיל‬
die
kunst
zu
hören
‫ כניסה חופשית‬
92,4
bit.do/tickets_id :‫ כרטיסים‬
ID Festival Berlin Team
Initiator und künstlerischer Leiter: Ohad Ben-Ari
Projektleitung: Katharina Foerster
Projektmanagement: Josefine Hofmann
Künstlerbetreuung und Social Media: Anastasia Shevchenko
Öffentlichkeitsarbeit und Marketing: Carla Reckling-Kurz
Illustrationen: Adar Aviam
Design: Charlotte Sauvaget‎
Veranstaltungsort: RADIALSYSTEM V
Holzmarktstraße 33, 10243 Berlin
‫ יעל ראובני‬:‫ סרט‬21:00
)‫ (היה שלום פטר שווארץ‬Schnee von gestern
‫ שתי משפחות ושלושה דורות‬,‫פגישה שהוחמצה‬
)Saal( ‫בגרמניה ובישראל‬
Freitag 16. Oktober
‫׳‬
ID Festival Berlin – Programm
‫ ברלין‬ID ‫תוכנית פסטיבל‬
‫ ברלין‬ID ‫צוות פסטיבל‬
‫ארי‬-‫ אוהד בן‬:‫מייסד ומנהל אמנותי‬
‫ קתרינה פורסטר‬:‫מנהלת‬
‫ ג'וזפין הופמן‬:‫מנהלת אדמיניסטרטיבית‬
‫ אנסטסיה שבצ'נקו‬:‫ניהול אמנים ומדיה חברתית‬
‫קורץ‬-‫ קרלה רקלינג‬:‫יחסי ציבור ושיווק‬
‫ אדר אביעם‬:‫איורים‬
‫ שרלוט סווג'ה‬:‫עיצוב לפסטיבל‬
RADIALSYSTEM V-‫הפסטיבל מתקיים ב‬
Holzmarktstraße 33, 10243 Berlin
Kunst
‫אמנות‬
Roundabout (Circle1)
Heritage Pop up (Die Asporas)
‫ מציגה בפסטיבל תערוכה קבוצתית של שלושה עשר אמנים ישראלים‬Circle1 ‫גלריה‬
‫ ולעתים‬,‫ הבחירה בברלין כבית מהווה קטליזטור לרבות מעבודותיהם‬.‫החיים בברלין‬
.‫קרובות משמשת כנקודת פתיחה למסעות יצירתיים טעונים רגשית ואידיאולוגית‬
Die Gruppe Die asporas, ein Forum von israelischen Künstlern in
Berlin, zeigt auf dem Festival eine mobile Wandinstallation mit
dem Titel „Heritage Pop up“. Auf den beiden Seiten der Wand
werden Arbeiten aus Papier gezeigt (Digitaldruck, Zeichnung und
Fotografie). Die doppelseitige Holzwand trennt den Saal in zwei
Ausstellungsräume. Ein Teil der Wandgestaltung spielt an die frühe
Phase der Jerusalemer Kunstakademie Bezalel an, wie sie von
Ephraim Moses Lilien geprägt wurde, dem „ersten zionistischen
Künstler“.
Jeder Künstler der Gruppe kreiert in seiner Arbeit eine Reihe
graphischer Stationen gleich Punkten auf einer Zeitachse, eine
Sammlung kulturellen Erbes. Mithilfe einer freien und meist
ironischen Adaption von Symbolen mit kollektivem Nostalgiewert
entwerfen die Künstler so etwas wie persönliche Zeitpfade, die
von Migrationserfahrung und Ortswechsel charakterisiert sind. Die
Pop-up-Wand bietet eine unmittelbare Situationsaufnahme und
enthüllt dabei amüsante und neugierig machende Gedanken der
Künstler über die Grenzen ihrer Identität, die sich ständig ausweiten
und verändern.
* Aus einem Beitrag der Kuratorin Lior Vilenchik.
‫ הראשון‬.‫העבודות בתערוכה מאורגנות סביב שני נושאים מרכזיים הקשורים זה בזה‬
‫הוא האופנים שבהם ייצוגים אסתטיים משמשים ככלי לשליטה אידיאולוגית במרחב‬
,‫ על רקע ההיסטוריה המשותפת והיחסים העכשוויים של ישראל וגרמניה‬.‫הציבורי‬
‫העבודות חוקרות באופן ביקורתי כיצד אסתטיקה מעוררת זיכרון תרבותי וחותרת‬
.‫להשגת מטרות פוליטיות וחברתיות‬
Noga Shtainer
Marika
2009
‫הנושא השני מבליט את האופנים שבהם היסטוריות קולקטיביות ואינדיבידואליות שזורות‬
‫ בהתייחסן לעיר כמקום שבו מתהווים ומתעצבים‬.‫הומניסטי‬-‫ברקע של ברלין כמרחב פוסט‬
‫ העבודות בוחנות את התהליכים שבאמצעותם היסטוריות משנות‬,‫מושגי זיכרון וזהות‬
.‫ ואת הדרכים הפרדוקסליות שבהן ההווה משכתב את העבר‬,‫צורה לאוטוביוגרפיות‬
.‫* מתוך טקסט שכתבה האוצרת רותם רוף‬
,‫ אהרון עוזרי‬,‫ אלון לוין‬,‫ אמיר יציב‬,‫ אלונה הרפז‬,‫ אופיר דור‬,‫ ליאב גבאי‬:‫משתתפים‬
.‫ קרן שלו‬,‫ נוגה שטיינר‬,‫ אלונה רודה‬,‫ אולף קונמן‬,‫ סהר צוקרמן‬,‫ אמיר פתאל‬,‫שרון פז‬
‪.‬‫ שירה סברדלוב‬,‫ אלונה הרפז‬,‫ אהרון עוזרי‬:Circle1‫‏‬
‪.‫ רותם רוף‬:‫אוצרת אורחת‬
‪.‬‫ קרן שלו‬,‫ רויטל משעלי‬:‫הפקה‬
Dorit Bialer
Kadima
2015
Mitwirkende: Assaf Abutbul, Alma Alloro, Dorit Bialer, Mia Gourvitch,
Gavriel S Moses, Lior Vilenchik.
Olaf Kühnemann
Bird
2015
‫ מציגה‬,‫ פלטפורמה לאמנים ויוצרים ישראלים בברלין‬,Die Asporas-‫קבוצת ה‬
‫ על שני צדי הקיר‬."‫בפסטיבל מיצב קיר נודד תחת הכותרת "פופ אפ ירושה‬
‫צדדי חוצה את‬-‫ קיר העץ הדו‬.‫ רישום וצילום‬,‫ הדפס דיגיטלי‬:‫מוצגות עבודות נייר‬
‫ המרפררת לחזון‬,‫ חלק מהקיר מעוטר במדבקה‬.‫חלל האולם לשני מרחבי תצוגה‬
‫ שהיו‬,)1925-1874( ‫בצלאל המוקדם בעיניו של המאייר היהודי אפרים משה ליליין‬
."‫שכינו אותו "האמן הציוני הראשון‬
.‫ אוסף ירושות‬,‫כל אחד מאמני הקבוצה מייצר בעבודתו מיקבץ תחנות גרפיות בזמן‬
,‫ ושימוש חופשי ולרוב אירוני בהם‬,‫בעזרת ניכוס סמלים בעלי מטען קולקטיבי נוסטלגי‬
‫ המושפעים מחוויית ההגירה ומהחלפת‬,‫מפרטים האמנים מעין מסלולים אישיים בזמן‬
‫ לחשוף את המחשבות‬,‫ קיר הפופ אפ מציע לארגן תמונת מצב מהירה‬.‫המקום‬
‫ המתוכננים‬,‫שמצחיקות ומסקרנות את אמני הקבוצה על גבולות הזהות שלהם‬
.‫להתרחב ולהתחלף לאין שיעור בהמשך‬
.‫* מתוך טקסט שכתבה אוצרת התערוכה ליאור וילנצ'יק‬
,‫ מיה גורביץ‬,‫ גבריאל בן משה‬,‫ דורית ביאלר‬,‫ עלמה אלורו‬,‫ אסף אבוטבול‬:‫משתתפים‬
.‫ליאור וילנצ'יק‬
Alona Rodeh
From Safe and Sound
Poster series
2015
Gabriel S Moses
Planet
2013
Aharon Ozery
Endless Project
2007
Die Galerie Circle1 zeigt auf dem Festival eine Gruppenausstellung
von 13 in Berlin lebenden israelischen Künstlern. Die Entscheidung,
Berlin zu ihrem Zuhause zu machen, stellt für viele ihrer Werke einen
Katalysator dar und dient als Ausgangspunkt emotional und ideologisch
aufgeladener Expeditionen.
Die in der Ausstellung gezeigten Arbeiten kreisen um zwei miteinander
verbundene Hauptthemen. Das erste ist die Art und Weise, in der
ästhetische Repräsentationen zur ideologischen Durchdringung des
öffentlichen Raums dienen. Vor dem Hintergrund der gemeinsamen
Geschichte und der gegenwärtigen Beziehungen zwischen Israel
und Deutschland fragen die Arbeiten kritisch danach, wie Ästhetik
kulturelles Gedächtnis evoziert und politische und gesellschaftliche
Anliegen befördert.
Das zweite Thema ist die Art und Weise, wie kollektive und individuelle
Geschichten vor dem Hintergrund Berlins als post-humanistischem Raum
miteinander verflochten sind. Indem sie Berlin als Ort begreifen, an dem
Begriffe von Erinnerung und Identität entstehen und geformt werden,
hinterfragen die Arbeiten die Prozesse, mittels derer Geschichten in
Autobiographien umgeformt werden, ebenso wie die paradoxen Wege,
auf denen die Gegenwart die Vergangenheit umschreibt.
* Aus einem Beitrag der Kuratorin Rotem Ruff.
Mitwirkende: Ofir Dor, Amir Fattal, Liav Gabay, Alona Harpaz, Olaf
Kühnemann, Alon Levin, Aharon Ozery, Sharon Paz, Alona Rodeh,
Keren Shalev , Noga Shtainer, Amir Yatziv, Sahar Zukerman.
Das Konzert im Radio.
So bis Fr • 20:03
Circle1: Aharon Ozery, Alona Harpaz, Shira Sverdlov.
Gastkuratorin: Rotem Ruff.
Produktion: Revital Michali, Keren Shalev.
16.10. bis 13. 11. 2015, Berlin, Paul-Löbe-Haus des Deutschen Bundestages
Eine Wanderausstellung der Deutsch-Israelischen Gesellschaft e.V. (DIG)
www.israelis-und-deutsche.de p Anmeldung: info-ausstellung-plh@bundestag.de
“Sehnsucht nach einer komplizierteren Version”
Foto: Kfir Harbi
Film
Sie ist mit ihrem Israelitum beschäftigt, hält das Thema aber für ausgeschöpft.
Er erforscht sein Judentum, verzichtet aber lieber auf Definitionen. Warum
erscheinen Israelis und Juden in Berlin oftmals wie Parallellinien? Ein
Gespräch mit Yael Reuveny und Micki Weinberg
Beide leben in Berlin, beide sind
Filmemacher, beide sind Juden. Und
dennoch, in einem bestimmten Stadium
des Gesprächs, sagt Yael Reuveny zu Micki
Weinberg: „Ich höre dich sprechen, und
eigentlich sind wir uns sehr unähnlich. Du
bist sozusagen der echte Jude und ich bin
eine Lumpenjüdin, die man in die Wäscherei
des Nahen Ostens gegeben hat und mit
der Sparversion entließ: ,Lerne Bibel in
der Schule und damit schließen wir’s ab.’
Meine Erfahrung ist viel stärker israelisch,
Judentum ist nur ein Aspekt davon.“
Wer es von außen betrachtet, stellt
überrascht fest, dass Israelis und Juden in
Berlin oftmals wie Parallellinien erscheinen.
Nicht dass Weinberg in irgendeiner
Weise die lokale jüdische Gemeinde
repräsentiert: Seine Wurzeln sind zwar
europäisch, aber er selbst wurde in Los
Filmhochschule in Jerusalem, die schon
fast ein Jahrzehnt in Berlin lebt, stammt aus
Petach Tikva. „Dass ich hierhergekommen
bin, hat vielleicht zum Teil auch mit einer
Sehnsucht nach einer komplizierteren
Version zu tun. Meine einen Großeltern
kamen aus Litauen und Polen und die
anderen aus Bagdad. Wie der ganze
Staat durchliefen sie eine Auslöschung
des Diasporajudentums, damit ich werde,
was ich bin: Wahnsinnig israelisch, Sabra
durch und durch, ich heiße Yael Reuveny
und ich schwimme im Meer und gehe zur
Armee, und dann bin ich auch noch ein
aschkenasisch-orientalischer Mix, ich bin
wie der feuchte Traum von Ben-Gurion…
Aber jetzt, aus dieser Sicherheit heraus,
kann ich sagen, dass man mir auch etwas
genommen hat, eine kompliziertere,
diffusere Version. Meine Mutter und
Reuveny: „Sich auf die israelische Geschichte zu fokussieren, das
ist wie der Elefant und die Ameise, die gemeinsam in der Wüste
laufen, und die Ameise sagt, ‚Schau, wie viel Staub wir aufwirbeln‘“
Angeles geboren, studierte in Berkeley
und zog dann nach Jerusalem – dort ging
er erst an die Mirrer Jeschiwa, später
studierte er einen Masterstudiengang an
der Hebräischen Universität.
Reuveny: „Du bist zum Glauben
zurückgekehrt?“
Weinberg: „Ich wuchs in einer Familie mit
Kopfbedeckung auf.“
Reuveny: „Also bist du auch gar nicht vom
Glauben abgefallen?“
Weinberg: „Nimm’s nicht persönlich, aber
ich hasse derartige Fragen.“
Reuveny: „Wie die, warum du in Berlin
wohnst, richtig?“
Weinberg: „Die auch, aber insbesondere
Fragen, die mit dem Judentum zu
tun haben, das etwas sehr schwer zu
Definierendes ist; jeder Mensch verfügt
über eine Vielzahl von Aspekten, was seine
oder ihre Identität anbelangt.“
Reuveny, Absolventin der Sam-Spiegel-
meine Großmutter sprachen Jiddisch
miteinander und ich nicht. Ich habe mich
immer dazu hingezogen gefühlt, gerade
aus dem Ultra-Israelischen heraus.“
Obwohl oder vielleicht weil ihr Film
sich ausgiebig mit dieser Sehnsucht
befasst, denkt sie, dass er den „Test des
‚chinesisches Zuschauers‘ besteht, wie
man das im Filmstudium nennt. Eine
der interessantesten Vorführungen
fand gerade im Kosovo statt, vor einem
vorwiegend muslimisch-albanischen
Publikum. Ich fragte mich, ob die Story sie
interessieren würde. Nach der Vorführung
schrieb mir jemand: ‚Unser Krieg ist noch
nicht lange her und wir denken, dass das
nur uns betrifft, aber wir verstehen nicht,
dass auch unsere Enkel noch mit ihm
befasst sein werden.‘ Er meinte, dass der
Film schwer für die Leute im Publikum war,
da sie ihre eigene Zukunft vor sich sahen.“
Weinbergs Film hingegen scheint,
oberflächlich betrachtet, das Judentum
nicht zu berühren, wenngleich es aus seiner
Sicht voll und ganz gegenwärtig ist: „Der
Film vertieft sich in die kritische Tradition
des Judentums, in Midrasch und Aggada.
Er kritisiert die Herrschaftsstruktur des
westlichen Kapitalismus, der vermeintlich
die Freiheit von Wort und Tat zu fördern
trachtet, aber de facto gehorchen wir
eigentlich alle dem Nonkonformismus.
Wir sind die Agenten, die wider Willen das
vernichten und zerstören, was wir retten
wollen. Ich mag es, dieses Paradox durch
den jüdischen Blickwinkel zu analysieren,
durch einen Unterbau, der uns nicht
vorschreibt, was wir denken sollen.“
Reuveny: „Das ist jüdisch, Raum zu lassen
für unabhängige Gedanken?“
Weinberg: „Dieser Unterbau findet sich in
Bibel und Midrasch. Nicht an jeder Stelle
– es gibt auch eine sehr dogmatische
Seite in der jüdischen Literatur, aber was
die jüdische Hermeneutik (Lehre der
Auslegung) besonders macht, ist, dass es
kein Dogma gibt.“
Reuveny schreitet, ihren eigenen Worten
nach, „im Krebsgang“ zum nächsten
Projekt fort: „Ich habe mehr als sechs Jahre
an dem Film gearbeitet, und es ist sehr
schwer, wieder in ähnlicher Weise versenkt
zu sein. Ich beginne gerade eine Recherche
über Birobidschan, die Hauptstadt des
jüdischen Autonomiebezirks in Russland;
es interessiert mich, den Zionismus aus
anderer Perspektive zu betrachten, die
abstrakte Idee, Juden an den Boden zu
binden. Da Israel etwas so kompliziertes
und problematisches an sich hat, ist es wie
ein Minenfeld: Du sagst etwas, und sofort
gibt es eine Kette von Explosionen – ich
habe die Phantasie, zu versuchen, von dort
über die Dinge zu sprechen.“
Währenddessen kann man sagen, dass
sie das Gerede von den „Israelis in Berlin“
satt hat: „Mein Israelitum in Berlin ist
ein Teil des Films, und ich habe lange
gebraucht, den für mich richtigen, sehr
persönlichen Ton zu finden. Ich habe
nicht das Gefühl, dass ich Repräsentantin
irgendeines ‚Phänomens‘ bin, und auch
Micki Weinberg, 31,
lebt seit vier Jahren in Berlin
Sein Kurzfilm I Hear the Synth in East
Berlin wird auf dem Festival gezeigt
Yael Reuveny, 35,
lebt seit etwa zehn Jahren in Berlin
Ihr Dokumentarfilm Schnee von gestern
wird auf dem Festival gezeigt
die Gründe, aus denen die Leute sich dafür
interessieren, sind mir unangenehm. Ich
will mich nicht naiv stellen, aber ein wenig
hat mich dieser Eifer, mit dem jeder auf
dieses Thema anspringt, doch überrascht
und verstört: Wie gut hat es den Israelis
getan, die so wahnsinnig gern sagen
wollen, dass eine verwöhnte Generation
dem Land den Rücken kehrt; und den
Deutschen, die sich so wahnsinnig gern
mit ihrer Vergangenheit im Reinen fühlen
wollen. Und immer lautet die Frage,
ob du Israel aus politischen Gründen
verlassen hast, als ob Israel das Böse und
Rechte schlechthin wäre und wir in die
Arme des pluralistischen Deutschlands
fliehen würden… Israel ist noch immer
nicht Iran. Ich bin gegangen, aber ich
bin keine Deutsche. Und mehr als das –
mich verlangt es auch gar nicht danach,
Deutsche zu sein, ich will meinen Akzent
gar nicht ablegen. Meine Entscheidung,
hierher zu ziehen, bedeutet nicht ‚Ich will
so sein wie ihr‘. Ich will hier sein, mit euch
sein, Teil dieser Sache sein, aber ich will
nicht wie ihr sein.“
Weinberg: „Die Identitätsfrage ist nicht fair,
da sie so reduktionistisch ist. Was ist das, ein
Deutscher − jemand, der in Schlesien geboren
wurde, das jetzt in Polen liegt? Jemand, der
Deutsch spricht, über ein Jahrtausend lang
in Rumänien war, in Siebenbürgen, von
Ceausescu vertrieben wurde und nach
Deutschland ‚zurückgekehrt‘ ist? Ein Jude
war immer ein Jude, auch wenn wir es nicht
wollten war es so.“
Reuveny: „Aber in dieser Hinsicht bin ich
Israelin wie meine französischen Freunde
Franzosen sind.“
Weinberg: „Hast du keine Verbindung
mit mir?“
Reuveny: „Doch, aber ich habe eine
Verbindung mit vielen Leuten.“
Weinberg: „Aber wenn du nach Deutschland
oder Amerika kommst und du hast ein
Problem, weißt du, dass sich die jüdische
Gemeinde um dich kümmert. Spürst du
nicht eine Verbindung zum jüdischen Volk?“
Reuveny: „Es gibt da ein Sicherheitsnetz
und ein Gefühl, dass du Teil von etwas bist,
aber das ist nicht die zentrale Komponente
in meinem Leben. Du fragst mich, ob ich
in der Not zu Chabad oder zur israelischen
Botschaft gehen würde? Ich würde zur
Botschaft gehen.“
Weinberg: „Viele Israelis kommen
hierher, um der jüdisch-israelischen Welt
zu entfliehen, und auf einmal sprechen
sie die ganze Zeit über die israelische
und die jüdische Identität. Das ist eine
Verantwortung, der man sich nicht
entziehen kann.“
Reuveny: „Ich weiß, dass mehr und mehr
Leute, die in den letzten Jahren gekommen
sind, dazu neigen, gemeinsam Dinge
zu tun, einen gemeinsamen Nenner zu
suchen. Aber sofern ich mich selbst als Teil
dieser Bewegung sehe, dann ist sie sehr
viel breiter und nicht notwendigerweise
auf Israelis beschränkt. Viele meiner
Freunde hier sind Kunstschaffende – aus
Kolumbien, aus Schweden, aus Frankreich.
Auch innerdeutsche Migration gibt es hier
in Fülle. Sich auf die israelische Geschichte
zu fokussieren, das ist wie der Elefant und
die Ameise, die gemeinsam in der Wüste
laufen, und die Ameise sagt ‚Schau, wie
viel Staub wir aufwirbeln‘. Dieses Thema,
Israelis in Berlin, ist nur insoweit gut, als es
eine interessante Diskussion in Gang bringt.
Darüber hinaus – ist es ausgeschöpft.“
„Jeder soll für einen Moment denken, dass er nichts versteht“
Wie möchten sie lieber vorgestellt werden – als Künstler aus Deutschland oder
aus Israel? Was für eine neue Sprache haben sie für ihre Performance erfunden?
Und worin besteht die neue Energie, die sie in der israelisch-berlinerischen
Kultur erkennen? Ein Gespräch mit Matan Zamir und Gal Naor
Nach beinahe eineinhalb Jahrzehnten in
Berlin ist es Matan Zamir meist lieber,
wenn man ihn bei seinen internationalen
Auftritten als Tänzer-Choreografen aus
Deutschland vorstellt: „Ich glaube nicht,
dass es irgendwas Israelisches an meinem
Werk gibt. Mein Ensemble ist hier und ich
arbeite hier, und die Einflüsse auf meine
Arbeit sind ebenfalls von hier.“ Gal Naor,
seinem Partner und Lebensgefährten,
geht es genau umgekehrt: „Nie würde
ich als Choreograf aus Deutschland
bezeichnet werden wollen. Egal, was
ich mache, wie weit das von allem
Israelischen entfernt ist – ich möchte,
dass man gerade deswegen weiß, dass
ich Israeli bin.“
Ganz einfach, oder? Eben nicht. Es gibt
einen großen Unterschied zwischen
den „Visitenkarten“ der Beiden und den
alltäglichen Fragen und Herausforderungen:
„Ich versuche, meine komplizierten Seiten
oder Identitäten gelten zu lassen, es fällt
mir schwer, mich als etwas Bestimmtes
zu definieren“, sagt Zamir. „Es ist mir
viel lieber, mich identitätslos als mit
infolge einer Tel Aviver Aufführung von
Sasha Waltz in die Stadt. Nach einer
intensiven Woche als Zuschauer und
Gasttänzer ihres Ensembles nahm er
ein Arbeitsangebot der deutschen
Choreografin an, das ihm eine Woche
Zeit ließ, seine Dinge in Israel zu regeln
und nach Deutschland zu fliegen. In dem
Ensemble lernte er dann Nicola Mascia
aus Italien kennen und die beiden
gründeten gemeinsam das erfolgreiche
Duo matanicola, dessen erster Auftritt
bereits im August 2005 in Berlin stattfand.
Naor, der an der Schule für Visuelles
Theater in Jerusalem studierte, hat als
Enkel zweier Gehörloser gelernt, in der
Gebärdensprache zu kommunizieren –
sowohl bei seinen Großeltern als auch
in einem besonderen Studiengang der
Bar-Ilan-Universität. „In der Zeit meines
Studiums suchte ich meine Stimme, und
ich traf die Entscheidung, bei meinen
Auftritten nur noch die Gebärdensprache
zu verwenden“, erzählt er. 2010 arbeitete
er im Rahmen einer Produktion auf dem
Akko-Festival mit matanicola zusammen
Zamir: „Es ist mir viel lieber, mich identitätslos als mit
irgendwas ganz Bestimmtem identifiziert zu fühlen“
irgendwas ganz Bestimmtem identifiziert
zu fühlen.“ Auch Naor zieht es vor, die
Grenzen auszuweiten: „Meine Identität
als Jude ist etwas, worauf ich stolz bin und
woraus ich Inspiration schöpfe, aber ich
mag es auch, dass meine Identität sich
aus Mehrerem zusammensetzt – Israeli,
‚‘based in Berlin‘, Queer-PerformanceArtist. Es gibt in Berlin so viele Leute,
die sich fremd und gleichzeitig zugehörig
fühlen, zwei Gegensätze, die einfach keine
sind; und man kann sich darin ausruhen,
man muss sich nicht entscheiden.“
Zamir, innerhalb der israelischen Gemeinde
in Berlin so etwas wie ein Pionier, kam
und beschloss, seiner neuen Liebe Matan
nach Berlin zu folgen und dort zu leben.
Die Entscheidung zur Verwischung oder
Vermischung von Identitäten kommt auch
in ihrer jetzigen Festival-Produktion zum
Ausdruck, die die Verschiedenheit ihrer
Darsteller zelebriert. Naor: „Wir haben
Tänzerinnen aus Japan, Spanien und
Litauen, Tänzer aus Italien, Deutschland,
Portugal und Finnland, und daneben
die Identitäten des Hörfähigen, des
Gehörlosen und des Queers.“
Die Produktion nennt sich bodieSLANGuage
– eine Kombination der englischen Wörter
für Körper und Sprache, die in sich ein
drittes Wort erzeugt – Slang. Während
der Proben haben die Mitwirkenden neue
Wörter in der Gebärdensprache erfunden,
um die Bewegungen und Sequenzen zu
beschreiben, an denen sie gearbeitet haben.
„Slang ist eine Sprache, die von unten
kommt, von der man nicht sagen kann, ob
sie richtig oder falsch ist“, erklärt Naor.
Hinter dem Werk steht der Wille, eine
neue gemeinsame Sprache zwischen
den beiden ihrer Natur nach physischen
Sprachen schaffen – dem Tanz und der
Gebärdensprache. „Wir haben uns auf eine
Reise begeben, um eine ‚dritte Sprache‘ zu
suchen, einen Hybrid zwischen beiden“,
so Zamir. „Diese Reise hat viele Formen
und Bilder hervorgebracht, die am Ende zu
einer Sprache wurden, die man verstehen
und mit der man kommunizieren kann,
eine neue tänzerische Sprache.“
„Wir nehmen die Gehörlosen-Identität
als Ausgangspunkt, um etwas über
Identität an sich zu sagen“, fügt Naor
hinzu. „Die Herausforderung liegt
darin, die Gebärdensprache, die eine
Sprache für sich ist, vom Narrativen ins
Unterbewusste zu bringen.“
Die Performance ist so aufgebaut, dass
sie mal von den Gehörlosen besser
verstanden wird und mal nur von den
Hörfähigen. „Wir wollten, dass jeder
Zuschauer einen Moment erlebt, in
dem er spürt, dass er nichts versteht“, so
Zamirs abschließende Aussage, die auch
als Metapher für die Migranten inhärente
Frustration verstanden werden kann.
Knospen einer neuen Kultur
Zamir und Naor sind sich nicht sicher,
ob Berlin für immer ihr Zuhause bleiben
wird, aber im Moment fühlen sie sich
jedenfalls gut, gut genug, um nicht den
Drang zu verspüren, ein Leben anderswo
zu versuchen. „Berlin ist die Basis, das
Zuhause, und es macht immer Spaß, nach
Tourneen hierher zurückzukehren“, sagt
Zamir, und Naor bekräftigt dies: „Diese
Stadt ist einfach ein Geschenk, ein
Riesengeschenk. Sein, wer wir sind, ein
verheiratetes Paar, sein wer wir sind, aber
Foto: Kfir Harbi
Tanz
Matan Zamir, 37, lebt seit 14 Jahren in Berlin Gal Naor, 29, lebt seit vier Jahren in Berlin
Choreografen und Mitwirkende der Tanz-Performance bodieSLANGuage (eine Kooperation von matanicola und the progressive wave)
ohne diese Blicke, das ist der Ort.“
Fühlen sie sich als Teil einer israelischen
Gemeinschaft in Berlin oder, spezifischer,
einer israelischen Künstlergemeinde
in Berlin? „Rein technisch bin ich Teil
der ‚israelischen Künstlergemeinde
in Berlin‘, da ich Künstler bin, Israeli
bin und in Berlin lebe, aber ich
hege keinerlei Gemeinschafts- oder
Zugehörigkeitsgefühle in Bezug auf eine
bestimmte Gruppe“, erklärt Zamir. In den
ersten Jahren hatte er auch fast keine
israelischen Freunde in der Stadt, „aber
das änderte sich, als ich kam“, lacht Naor.
Tatsächlich aber meint der alteingesessene
Zamir in Berlin Knospen eines neuen
israelisch-berlinerischen kulturellen
Zentrums zu erkennen. „Das ist noch
sehr frisch, aber ich spüre die Energie. Es
gibt da eine Basis, ein Polster, eine Wiege
israelisch-berlinerischen Kunstschaffens,
und das ist großartig. Ich glaube, dass
diese neue Kreativität von einer genuinen
Energie aus Israel zehrt, etwas leicht
Dreckigem, aber es liegt in ihr auch eine
neue Ruhe. In Berlin tun sich die Leute oft
zusammen, um Kraft zu bekommen und
Abende oder neue Projekte zu gestalten.
In Tel Aviv hält wirklich jeder das fest,
was er hat, lässt nicht los, und es gibt
auch fast keine Orte, an denen man sich
zusammentun kann, da die Leute Angst
haben um ihr Stück vom Kuchen.“ Wenn
man beharrlich bleibt, deutet Zamir
auch an, was die israelische Kunstszene
auszeichnen könnte: „Sie hat keine Angst,
ab und an zu nerven oder polemisch zu
werden. Ich habe das Gefühl, dass viele
Europäer eben davor Angst haben, es
gleichzeitig aber liebend gern betrachten.“
Niemand ist mir etwas schuldig
Die starke Präsenz der Vergangenheit in
ihrem Leben und in der neuen israelischberlinerischen Kultur leugnen die Beiden
nicht, persönlich aber versuchen sie, sie
nicht zum ständigen Lebenshintergrund
werden zu lassen: „Ich denke, dass die
Shoah den frischen Emigranten aus Israel
präsent ist, sei es in Form von Witzen oder
einem bestimmten Vibe des ‚Ihr seid mir
etwas schuldig‘“, sagt Naor. „In meinem
ersten Jahr in der Stadt war ich voll im
Israel-Modus, und ich verstand, dass ich
alles, was ich kenne und weiß, deinstallieren
muss. Auf einmal betrachtete ich alles in
einer sehr viel größeren Auflösung: Ich
verstand, dass ein Teil dessen, was mir
als Israeli anhaftete, nicht wirklich zu
mir gehört. Ich musste mich erst in die
Pixel hineinbegeben und einen neuen
schöpferischen Anfang machen.“
„Die Europäer haben kein Problem,
hierher zu emigrieren, und sind weitaus
entspannter“, fügt Zamir hinzu. „Wir,
die Israelis, haben hingegen ein wenig
das Gefühl, dass es uns zusteht, hier
zu sein. Ich persönlich bin dankbar für
die Möglichkeit, hier zu leben, von der
Kultur zu empfangen. Ich habe nicht das
Gefühl, dass man mir etwas schuldig ist,
dass ich etwas fordern soll; ich habe das
Gefühl, ich kann mich einfach einfügen,
in gleichwertiger Weise nehmen und
geben.“
„Israel ist einfach nicht mehr das Thema“
Foto: Kfir Harbi
Theater
Welche Themen brennen ihnen unter den Nägeln? Wie beeinflusst die Fremdsprache
die künstlerische Produktion? Bevorzugen sie die Zusammenarbeit mit Israelis?
Und wem gelingt es nicht, emotional darin involviert zu sein, was in Deutschland
geschieht? Ein Gespräch mit Niva Dloomy und Sivan Ben Yishai
[Drinnen, tagsüber, eine Seitenstraße
in Neukölln. Sie sitzen in der Küche der
Wohnung, in die Ben Yishai einige Tage zuvor
gezogen ist. Ein heißer Sommernachmittag]
in dem er sitzt: ein Stuhl, der alle seine
Bedürfnisse befriedigt – die physischen,
die sexuellen, die intellektuellen; Essen,
Trinken, Unterhaltung, Gespräche – alles.“
Erste Szene
Eure Stücke auf dem Festival widmen
sich universellen Fragen. Habt ihr die
Themen „Israelis in Berlin“, Migration
und Identität ausgeschöpft oder ist das
eine methodische Pause?
Dloomy: „Das ist einfach so passiert. Wir
haben nicht gesagt ‚Ähm, Israelis in Berlin
– tschak. Emigration – abgehakt‘ (sie lacht
und macht mit dem Finger ein Häkchen). Es
geht darum, was interessant, dringlich ist:
Ich bin gekommen, ich bin hier; ich denke
darüber nach, dass ich fremd bin und was
das bedeutet, was leichter und was schwerer
ist, aber es kommen immer mehr Dinge
hinzu. In dem Stück gibt es Raum für Israel,
aber es ist einfach nicht mehr das Thema.“
Ben Yishai: „Die zentrale Figur unseres
Stücks ist jemand, der Israel verlassen hat,
nach Berlin gekommen ist und entdeckt
hat, dass die Welt und die menschliche
Gesellschaft dieselben sind. Das radikale
Berlin sitzt in den Cafés, aktualisiert
Lebensläufe und schaut der Räumung des
Flüchtlingsheims in der Ohlauer Straße zu.
Aus der Einsicht, dass er diese Enttäuschung
nicht nochmal ertragen kann, emigriert er in
sein eigenes Inneres – in ein Zimmer, dessen
Türen verschlossen und dessen Fenster
nur für die virtuellen Welten geöffnet sind.
Das Stück beschäftigt sich mit alternativem
Raum, einem letzten Emigrationsziel, das
nicht von nationaler Identität und physisch
existierenden Menschen besetzt ist, einem
Hohlraum, in dem der Performer sich eine
eigene Welt gestaltet. Darin gibt es viel
Zorn, Schmerz, Enttäuschung, aber auch
Liebe zu zwei Kulturen, die er sozusagen
hinter sich gelassen hat: Sie bilden das
Fundament seines Bewusstseins, aber
er ist abgesondert in seinem Zimmer
eingesperrt – in der letzten Welt, in die man
noch auswandern kann, ohne sich selbst
zu verlieren. Die wichtigsten Beziehungen,
die er unterhält, sind die mit dem Objekt,
Bei den beiden Produktionen arbeitet
ihr hauptsächlich mit Israelis. Arbeitet
ihr sonst auch mit Nicht-Israelis?
Dloomy: Wir arbeiten nicht mit Leuten,
nur weil sie Israelis sind, aber die
Unmittelbarkeit der Arbeit mit Israelis
hat schon etwas.“
Ben Yishai: „Ich empfinde mein
unabhängiges Schaffen als etwas, das ich
überall mit hinnehmen kann und das es
mir erlaubt, mich mit bestimmten Themen
zu beschäftigen. Im Moment beschäftigt
mich, dass ich Emigrantin bin: Das ist nicht
meine Sprache und Kultur und ich setze mich
mit dem Abschied von der Vergangenheit
auseinander, bin mit der Gegenwart
konfrontiert und mit dem Blick in die
Zukunft. Diese Themen ergänzen einander,
und es kann sein, dass ich mich animiert
fühle zur Arbeit mit jemandem, der eben das
durchmacht – Israeli, Spanier oder Italiener
−, um mich damit auseinanderzusetzen.“
Behindert die Fremdheit den Erfolg im
Theater hier?
Dloomy: „Das ist der 85. Artikel, den ich
darüber mache, dass ich Israelin in Berlin
bin – auch ein Weg, meine Arbeit bekannt zu
machen. Ich glaube nicht, dass du keinerlei
Chance hast, wenn du nicht deutschsprachig
bist, es ist einfach eine andere Chance. Dass
du fremd bist, ist auf jeden Fall etwas, das
du realisieren musst, bevor du ins System
reingehst. Nicht, dass es unmöglich ist,
jenseits der ‚Israelis in Berlin‘ Gelder zu
bekommen, Stipendien, ein Publikum oder
PR – es ist möglich: Wir haben hier zwei
Produktionen voll finanziert bekommen.
Aber es ist schwieriger, eindeutig.“
Ben Yishai: „Ich glaube, dass es im deutschen
Theater Platz und auch Nachfrage gibt für
die Stimme des ‚Ausländers‘ als Teil der
Mehrstimmigkeit, aus der sich die deutsche
Kultur zusammensetzt. Aber man verbringt
sein ganzes Leben, eine Wegstrecke von 30
Jahren an einem Ort, schafft sich ein Umfeld,
Beziehungen, vertieft sich in eine Sprache
und in eine Kultur, und dann steht man eines
Tages auf, entwurzelt sich, wechselt in eine
neue Gesellschaft und muss Dinge lernen,
die andere, von dem neuen Ort, in ihren
vergangenen dreißig Jahren gelernt haben.“
Dloomy: „Stimmt.“
Ben Yishai: „Ich benutze das, um mich nicht
vom Handicap her zu erleben, sondern als
andere Stimme. Ich stecke noch bis zum Hals
im Thema Emigration. Das ist die Sache, mit
der es mich am meisten interessiert mich
zu beschäftigen, - mit dem Anderssein, der
Enttäuschung, der Angst, und ich benutze
die Andersartigkeit meiner Stimme, um
zu verstehen, zu lernen, worin sie anders
ist, sie zu entwickeln und zu schärfen,
damit sie eine relevante Stimme in einem
vielstimmigen Diskurs wird.
Bedeutet Emigration nur Angst, Schwäche,
Handicap?
Ben Yishai: „Ich erfahre das in unterschiedlichster
Hinsicht. Zurückgezogenheit wie in dem Stück
– der Exilant, der auf einer Bergspitze sitzt und
beobachtet und aus einer gewissen kulturellen
Isolation heraus arbeitet; ich begreife das auch
als Stärke, etwas Befreiendes und Erhellendes,
als Abwerfen aller Altlasten; und auch von dem
Moment tiefer Enttäuschung aus, die meiner
Meinung in jeder Emigration enthalten ist:
Wohin wir auch kommen, warten Menschen,
Probleme, Ungerechtigkeiten; die Einsicht,
dass die Emigration nichts daran ändert, die
Konfrontation mit der Welt und dem, was
sie für einen bereithält, und unserer Seele
und dem, was sie für uns bereithält – die
Träume, die Kindheit, die Eltern, die Leute, der
Missbrauch, der Rassismus – es ist dieselbe
Konfrontation. Und dann entscheiden wir
uns, ob wir in Israel bleiben und innerhalb
des Hauses dagegen ankämpfen, in klebriger
Bekanntschaft, oder an einen anderen Ort
gehen, Zweige wachsen lassen und sagen:
‚Dieser Ort ist im Moment ein bisschen
besser. Vor siebzig Jahren war er weniger
gut, jetzt ist er besser‘.“
Zweite Szene
Lasst uns über die Sprache sprechen: Die
beiden Stücke sind auf Englisch.
Sivan Ben Yishai, 37,
lebt seit drei Jahren in Berlin
Gemeinsam mit Amit Jacobi und Moran
Sanderovich schrieb und inszenierte sie
I Know I’m Ugly, but I Glitter in the Dark
Niva Dloomy, 32,
lebt seit fünfeinhalb Jahren in Berlin
Gemeinsam mit Hila Golan, Ariel Nil Levy
und Adar Aviam kreierte sie das Stück
Save Your Love, in dem sie auch mitspielt
Dloomy: „Wir fangen immer auf Hebräisch
an, auch bei den Stücken, die wir hier auf
Deutsch gemacht haben, und auch bei
denen auf Englisch. Sobald die Monologe
und die Texte stehen, werden sie übersetzt,
und dann kommt es auf die jeweiligen
Anforderungen an. Von dem Moment an,
in dem es eine Basis gibt und die Dinge klar
sind, fangen wir an, auf Englisch zu arbeiten
und Sachen hinzuzufügen.“
Ben Yishai: „Ich schreibe jede Woche
Entwürfe und schicke sie Amit Jacobi,
meinem Partner. Einmal schrieb er mir: ‚Hör
zu, fang an das Hebräisch loszulassen… Du
steckst so tief in den Feinheiten der Sprache
und spielst mit ihnen – etwas wie chalulim
u-nekavim, chalalim u-nekavot kannst du
nicht übersetzen, damit kannst du nichts
anfangen.‘ Danach habe ich begonnen, auf
Englisch zu schreiben, und jetzt schreibe ich
nur noch auf Englisch. Ich versuche mich
in das Englische zu vertiefen, wie ich es
verstehe. Einen der Texte für die Vorstellung
habe ich angefangen ins Hebräische
zurück zu übersetzen und der Text wurde
zweieinhalb Mal so lang. Als ich ihn in den
israelischen Kontext brachte, eröffnete
sich auf einmal etwas Neues, sowohl in
sprachlicher als auch inhaltlicher Hinsicht.“
Macht die Fremdsprache das Schreiben
also oberflächlicher, flacher?
Dloomy: Ich glaube schon, dass es eine
Herausforderung ist, in einer Fremdsprache
aufzutreten oder kreativ zu sein. Das
bedeutet eine Konfrontation, die einen
aus der Bequemlichkeit herausholt. Man
muss sehr viel konzentrierter und genauer
sein, viel mehr aufpassen. Save your Love
wurde erstmals hier in Berlin aufgeführt,
und dann haben wir das Stück in Israel auf
die Bühne gebracht, auf Hebräisch; das
war, nachdem ich eine lange Zeit nicht
auf Hebräisch gespielt habe, und das
bedeutet sehr große Freiheit. Ich habe das
geschätzt, aber es war auch fast ein wenig
zu einfach. Ich bin nicht hierhergekommen,
um nicht auf Hebräisch aufzutreten, und
davor dachte ich auch nicht daran, nicht
auf Hebräisch zu arbeiten, aber es ist eine
Herausforderung. Sie macht viel, aber nicht
oberflächlicher.“
Ben Yishai: „Für mich ist die Sprachfrage
eines der sensibelsten Themen, das ist der
Punkt, an dem es mir wirklich wehtut, von
Israel Abschied zu nehmen. Ich sage mir die
ganze Zeit, sowohl wenn ich auf Englisch
unterrichte als auch wenn ich auf Englisch
schreibe, eben das ist der Beweggrund
von Samuel Beckett, auf Französisch
zu schreiben: den Automatismus des
Schreibens in der Muttersprache, die Flucht
vor dem Inhalt in die Form hinter sich zu
lassen. Das tröstet mich sehr. Ich versuche,
diesen Wechsel nicht als Einschränkung,
sondern als Hebel zu betrachten. Aber klar,
dass ich das nicht nur genieße, das ist nicht
leicht. Ich freue mich sehr, dass wir gerade
Hebräisch sprechen − das macht Spaß.“
Dritte Szene
Ben Yishai bezeichnet sich selbst als
Emigrantin, Dloomy sieht sich mehr als
Wanderin. Obwohl sie einen deutschen
Pass besitzt und obwohl sie es eigentlich
möchte, gelingt es Dloomy nicht, emotional
involviert zu sein in das, was in Deutschland
passiert („Mit den Jahren fühle ich mich ein
klein wenig involviert, aber ich bin immer
noch eine Fremde, eine Emigrantin, und
habe kein Verhältnis zur Politik hier. Das
stellt sich einfach nicht ein. Es interessiert
mich wirklich und macht mich neugierig,
aber es kann mich einfach nicht bewegen.“)
Die Rückkehr nach Israel liegt bei beiden als
Option in der Schublade – sie wäre aber Teil
eines komplizierten Prozesses.
Dloomy: „Ich weiß nicht, warum dem Ort
so große Bedeutung zukommt.“
Ben Yishai: „Nationalismus.“
Dloomy: „Ich weiß nicht, ob die Tatsache,
dass ich Jüdin, Israelin, aus Rosh HaNikra
oder Berlinerin bin, zu den ersten zehn
Dingen gehört, die ich über mich sagen
würde. Vielleicht fehlt mir dazu einfach
der Bezug. Ich wohne irgendwo, und es
gibt noch Tausend andere, interessantere
Dinge.“
Ben Yishai: „Leider leben wir in einer Welt,
die die Identitätsfrage nationalistisch
angeht. Einmal habe ich am Flughafen Tegel
auf meine Schwester gewartet und sofort
kam ein Typ auf mich zu und fing an mit mir
Hebräisch zu sprechen. Warum muss die
Tatsache, dass wir eine Nationalität teilen,
überhaupt die Grundlage sein für so einen
einfachen Smalltalk? Aber in so einer Welt
leben wir, das ist mehr oder weniger die
Definition von Identität, das ist die dritte
Frage, die man uns stellt.“
Dloomy: „Ja, aber ich glaube, die Frage ist
hier, wie du dich selbst definierst.“
Ben Yishai: „Wie du dich selbst definierst,
ist notwendigerweise davon beeinflusst.
Wenn man dich immer fragt ‚Name, Alter,
Nationalität‘, dann sagst du eben ‚Ich bin
Sivan Ben Yishai, 37 Jahre alt und komme
aus Tel Aviv‘. Diese Fragen kommen
automatisch, aber wir können doch sagen,
dass wir das untergraben.“
ID- Orchester
28, aus Lod
1. Das ist sehr persönlich und individuell,
also nehme ich an, jeder Israeli, der
in Berlin lebt, fühlt sich wie ein anderes
Instrument. Ich selbst bin natürlich ein Waldhorn.
2. Für mich ist Berlin sehr mit Wagners Tristan und
Isolde verbunden. In gewisser Hinsicht denke ich, dass
dieses Werk mich nach Berlin gebracht hat, und bald
nach meiner Ankunft spielte ich es im Rahmen der
ersten vollständigen Wagner-Produktion, an der ich
je beteiligt war. bit.do/Wagner
25, aus Tel Aviv
1. Ich bedaure, aber ich kann nicht über eine Gruppe
von Leuten sprechen. Ich bin ein Individuum und jedes
Instrument ist etwas sehr Individuelles.
2. Ich denke, Berlin ist eine dynamische Stadt, die sich
täglich sehr verändert, voller Farben. Ich
denke, Berlin ist jeden Tag ein anderes
Werk und Genre: Kammermusik,
symphonische Musik, Solo…
Die Zahl der israelischen Klassik-Musiker in Deutschland reicht aus, um ein exzellentes
Symphonieorchester zu bilden – aus diesem Gedankenspiel des Musikers Ohad Ben-Ari
heraus ist das ID-Festival entstanden. Inzwischen ist die Idee Wirklichkeit geworden – und
das Orchester zu einem Mikrokosmos der israelischen Künstlergemeinde
1. Wenn „Israelis in Berlin“ ein Musikinstrument wären, was für eins wären sie? 2. Welches Werk ist Berlin für dich?
Ziv Stein
(Pauke)
Shirley Brill (Klarinette)
Nur Ben-Shalom (Klarinette)
32, aus Ra‘anana
Die Israelis in Berlin sind wie eine InstrumentenbauWerkstatt. Wir sind ganz gewiss nicht aus einem
Guss. Nicht was uns hierher gebracht hat, nicht
was wir hier tun – und noch nicht einmal wie wir uns
als Israelis fühlen.
Chezy Nir
(Horn)
Merav Goldman
(Horn)
Gili Schwarzman
(Flöte)
Shiri Sivan
(Flöte)
Mor Biron (Fagott)
Miri Ziskind (Fagott)
Boris Kertsman (Trompete)
Yael Gat (Trompete)
Tamar Inbar (Oboe)
Theresa von Halle (Oboe)
Liora Rips-Altschuler (Violine)
25, aus Kfar Saba
1. Ich bin mir nicht sicher, ob ich diese Frage
beantworten kann.
2. Ich habe das Gefühl, dass jede Gegend in Berlin ein
anderes musikalisches Werk sein kann – unmöglich
Neukölln und Prenzlauer Berg oder Zehlendorf und
Friedrichshain auf einen Nenner zu bringen. Daher würde ich
sagen: „Bilder einer Ausstellung“ von Modest Mussorgsky,
ein Werk, dass unterschiedlichste Szenen schildert.
bit.do/Mussorgsky
Adi Haroni (Violine)
Zohar Lerner (Violine)
Asaf Levy (Violine)
Maya Lorenzen (Violine)
Ohad Cohen (Violine)
David Strongin (Violine)
Kinneret Sieradzki
(Violine)
Uri Wissner-Levy
(Violine)
Nitzan Bartana
(Violine)
Avigail Bushakevitz
(Violine)
22, aus Tel Aviv
1. Eine Geige. Als meine Großmutter in Rumänien Musik studiert hat, sang sie etwas in der Klasse
und der Lehrer sagte: „Nur Juden können so singen, nur die Seele eines Juden kann das geben,
was sie gegeben hat.“ Das war zwar sehr rassistisch, aber meine Großmutter hat diese Geschichte
mit Stolz erzählt. Und daher die Geige – sie repräsentiert für mich die jüdische Seele.
2. Die „West Side Story“ – ich habe immer davon geträumt, sie zu aufzuführen, und es
passierte, als ich nach Berlin zog. Die Musik begleitete mich während meines ganzen Umzugs.
bit.do/Bernstein
Daniel Shemer (Cello)
Mira Abu Elassal (Cello)
Hila Karni (Cello)
Noa Chorin
(Cello)
Zvi Plesser
(Cello)
Talia Schwarzwald
(Kontrabass)
Yosef Avraham
(Kontrabass)
Yair Lantner (Viola)
Tal Riva Theodorou (Viola)
Alexey Kochetkov (Violine)
Hisham Khoury (Violine)
Andreas Neufeld
(Violine)
Koby Rubinstein
(Violine)
Alma Sade
(Sopran)
22, aus Nazareth
1. Ich denke eine Flöte, chaotisch und laut, aber auch ruhig
und beständig, wie das Leben von Israelis in Berlin. Das Chaos
repräsentiert den Versuch, sich einer anderen Kultur und anderen
Regeln anzupassen, und die Ruhe die Stimmung, zu der man in
Berlin finden kann.
2. Richard Wagner erinnert mich sehr an Deutschland und
insbesondere Berlin. Sein Konzept der Unendlichen Melodie erinnert
mich an die andauernde Kontinuität nicht-endender Ereignisse – jeder Tag
bringt etwas Neues mit sich, und das geht endlos weiter.
Matan Porat
(Cembalo)
Emily Hoile
(Harfe)
24, aus Kiryat Bialik
1. Ich wohne nicht in Berlin, sondern in
Leipzig, also kann ich nur allgemein zu
Deutschland antworten. Die Antwort würde
lauten: eine Geige, denn sie trägt in sich die
jüdische Seele, die die deutsche/europäische
Kultur einbezieht.
2. In meinen Augen ist Berlin das Konzertstück für
Streicher von Ödön Pártos – das erste Werk, das ich
in Berlin gespielt habe.
bit.do/Partos
32, aus Rechovot
1. Ein Orchester.
2. Für mich bedeutet Berlin Weite und Gedankenfreiheit – nicht nur als
avantgardistische Zukunft, sondern als Weg, sich auszudrücken, ohne
dass jemand über einen urteilt. Ich fühle diese Verbindung in der Musik,
insbesondere wenn ich Barock- und Frühbarockwerke spiele – sowohl mit
historischen als auch mit modernen Instrumenten. Diese Musik ist alt, aber ich
versuche, mich selbst als Instrument einzusetzen, um auszudrücken, was ich ihn
ihr sehe. Es fällt mir schwer, ein einziges musikalisches Werk auszuwählen, aber
vielleicht so etwas wie das folgende von Jean-Philippe Rameau: bit.do/Rameau
Anastasia Denisov (Viola)
Itamar Ringel (Viola)
Guy Ben-Ziony
(Viola)
Amihai Grosz
(Viola)
Guy Braunstein
(Musikalische Leitung und Violine)
37, aus Jerusalem
1. Ein Klavier – das ist das einzige Instrument, das die
ganze Partitur enthält, alle Instrumente. Und wenn ich an
Israelis in Berlin denke, ist das ein so weites Spektrum, da
ist das Klavier das einzige Instrument, das mir in den Kopf
kommt. Seinem Wesen nach, nicht unbedingt des Klangs wegen.
2. Die 2. Symphonie von Brahms. Zur Zeit meines Einstiegs in das
Orchester hatte ich noch keine Beziehung zur Symphonie, ich war
Hundertprozent bei der Kammermusik. Carlos Kleibers Einspielung
dieser Symphonie mit den Wiener Philharmonikern hat mich
verzaubert. Ich habe sie unendlich viele Male gehört.
bit.do/brahms
Avi Avital (Mandoline) 37, aus Be’er Sheva
1. Ein Theremin – ein elektronisches Instrument aus zwei Antennen, die ein elektromagnetisches
Feld erzeugen. Höhe und Intensität des Tons werden durch Handbewegungen vor den
Antennen verändert, und das sieht aus wie ein Tanz, der eine Melodie erzeugt. Das ist
das einzige Instrument, das sich ohne jegliche Berührung spielen lässt.
2. Strawinskys „Frühlingsopfer“. Dabei denke ich gar nicht unbedingt an
den Inhalt des Stücks, sondern an den Ort (Paris) und die Zeit (1912) seiner
Komposition. Paris erlebte Anfang des 20. Jahrhunderts einen nie wieder
erreichten schöpferischen Boom, was die Historiker als Belle Époque
bezeichnen. Kreative Köpfe aus aller Welt strömten ihm zu. Strawinskys
Werk, das sich heute bereits an der Grenze zum Klassischen bewegt, war
seinerzeit subversiv – es veränderte für immer die Musikgeschichte.
bit.do/Stravinsky (Avital tritt beim Festival allein auf – siehe Programm)
“Wie der Umzug von einer 40- in eine 160-Quadratmeterwohnung“
Foto: Kfir Harbi
Musik
Warum haben sie Israel trotz ihres Erfolgs verlassen? Und worin liegt der
wesentliche Vorteil ausländischer klassischer Musiker in Deutschland gegenüber
anderen Künstler-Migranten? Ein Gespräch mit Alma Sade und Amihai Grosz
Wahrscheinlich ist es kein Zufall, dass
klassische Musiker einen signifikanten
Teil der israelischen Künstlergemeinde in
Berlin und in Deutschland darstellen. Das
liegt nicht nur daran, dass ihre Kunst keine
Anpassung an eine neue Sprache erfordert
(was ebenso auf Tanz und Bildende Kunst
zutrifft), sondern zu einem großen Teil
auch daran, dass sie die deutsche Kultur
bereits von zuhause mitbringen. „Klassische
Musik ist so wichtig hier, dass wir, wenn
wir sie spielen und singen, bereits Teil der
deutschen Kultur sind“, sagt Alma Sade.
Den Löwenanteil ihrer sechs Jahre in
Deutschland hat sie in Düsseldorf verbracht,
wo sie an der Deutschen Oper am Rhein
gesungen hat. Aber wegen ihrer Beziehung
mit Amihai Grosz, dem 1. Solo-Bratscher
der Berliner Philharmoniker, und einem
verlockenden Angebot der Komischen Oper
zog sie nach Berlin.
„Ich sah mich nicht mein ganzes Leben
in Düsseldorf verbringen, obwohl es in
vieler Hinsicht eine wunderbare Stadt ist“,
fügt Sade hinzu, die in Israel bekannter
unter dem Namen Alma Muschunow
ist; sie ist die Tochter des Schauspielers
Moni Muschunow und der Schauspielerin
Sandra Sade. Als sie nach Europa ging,
legte man ihr nahe, den Namen ihrer
Mutter zu verwenden, wegen des
berühmten Tenors Gabi Sade, einem
Onkel von ihr. Abgesehen von der Nähe
zu Grosz sagt ihr die neue Lokalität auch
deswegen zu, weil das Berliner Opernhaus
liberaler ist als das in Düsseldorf. „Der
Leiter der Oper, Barrie Kosky, ist Jude,
Australier, schwul und genial. Er ist ein
wundervoller Regisseur und die Arbeit
mit ihm ungemein inspirativ“, sagt Sade.
Auch Grosz, der nach langen Jahren
im Jerusalem-Quartett nach Berlin
gekommen ist, hat die relativ leichte und
schnelle Eingewöhnung genossen. Als er
bloß an den Umzug nach Berlin zu denken
begann, erschien ihm die Philharmonie
„wie der Olymp“, doch schon nach einem
Jahr im Orchester rückte er zum 1. SoloBratscher auf. Freilich ist er nicht allein –
ein Drittel der Berliner Philharmoniker sind
Ausländer. „Als Musiker hast du die Freiheit
und die Möglichkeit dich zu integrieren,
ohne groß darüber nachzudenken, wie
du dich verhalten sollst.“
Germany-Israel Cultural Foundation – Präsentation auf dem Festival
Am Eröffnungsabend des ID-Festivals wird auch die Gründung der Germany-Israel
Cultural Foundation gefeiert werden, des europäischen Zweigs der America-Israel
Cultural Foundation (in Israel auch bekannt als Sharett-Foundation), welche seit
über 75 Jahren einen bedeutenden Faktor der kulturellen und künstlerischen
Entwicklung in Israel darstellt und Tausende von israelischen Künstlern aus
allen Bereichen unterstützt hat.
Die treibende Kraft hinter der Initiative, die Tätigkeiten der Stiftung auf Deutschland
auszuweiten, ist die Musikerin Kinneret Sieradzki, wie viele andere der Festival-Teilnehmer (darunter der Festival-Initiator Ohad Ben-Ari und der Geiger-Dirigent Guy
Braunstein) eine frühere Stipendiatin der Stiftung. „Es handelt sich um eine junge
Initiative, die von den Künstlern selbst ausgeht und insofern sehr nah an ihren
Bedürfnissen hier und jetzt ist“, sagt Sieradzki, die seit etwa neun Jahren in Berlin
lebt. Für sie ist die Gründung der Stiftung ein guter Weg, ihre Arbeit als in Europa
lebende Musikerin mit sinnvollem Wirken in Israel zu verbinden.
Die als gemeinnütziger Verein eingetragene Stiftung fördert den kreativen Dialog
zwischen Jugendlichen aus Deutschland und Israel und organisiert zahlreiche
verschiedene Aktivitäten wie Künstler-Workshops in Deutschland und Israel, Stipendien für in Israel lebende Künstler, Auftritts- und Unterkunftsmöglichkeiten,
Kooperationen und vieles mehr.
www.gicf-aicf.org
Wer sich in Israel für klassische Musik
interessiert, kennt die Namen der Beiden,
aber auch ihre herausgehobene Position
ermöglichte es ihnen nicht, so zu leben wie
sie wollen. „Als Opernsängerin kannst du
dich in Israel nicht ernähren“, sagt Sade.
„Ob prominent oder nicht, als Künstlerin,
ganz gleich welchen Metiers, ist es sehr
schwer, ein Auskommen zu finden. Israel
produziert Künstler, und dann gibt es für
sie nichts zu tun, es ist einfach schrecklich.
Zu unserem Glück ist unsere Kunst eine
internationale, so dass es für uns, anders
als vielleicht für Schauspieler, Schriftsteller
oder Dichter – ihn deren Kunst die Sprache
zentral ist −, leichter ist, an einem anderen
Ort zu arbeiten.“
Grosz schilder t den Umzug von
Israel nach Berlin beinahe wie einen
Abschied von Klaustrophobie: „Das ist
wie der Umzug von einer 40- in eine
160-Quadratmeterwohnung. Du hast Luft
zum Atmen, und je mehr Luft ins Gehirn
kommt, desto kreativer kannst du sein,
man sieht mehr.“ Die Veränderung, zu
der er sich entschloss, war aus seiner
Sicht auch sehr praktischen Erwägungen
geschuldet: „Ich will nicht ununterbrochen
fliegen, ich tue das, seit ich 14 bin. Die
Zahl der Reisen bei der Philharmonie
ist gegenüber der des Quartetts gleich
Null, und ich beschloss, dass ich an
einem anderen Ort sesshaft werden
wollte.“ Wenn man zu der Gleichung
noch den frischen Familienzuwachs
hinzurechnet, ihren gemeinsamen Sohn
Daniel, gewinnt die Möglichkeit, schnell
zu einem Konzert in einer anderen
Stadt zu fahren und zurückzukehren,
entscheidende Bedeutung. „Es ist
sehr schwer, wirtschaftlich in Israel zu
überleben, und wenn ich dort überleben
will, muss ich öfter auftreten. Wenn ich
öfter auftreten muss, muss ich auch öfter
fliegen und kann infolgedessen weniger
die Familie sehen, für dich ich so hart
arbeite“, fasst Grosz zusammen.
Dennoch verzichtet er nicht auf Auftritte
in Israel und Kooperationen mit Israelis.
„Es ist mir wichtig, da das der Ort ist, an
dem ich aufgewachsen bin, ein Publikum,
Amihai Grosz, 36, lebt seit sechs Jahren in Berlin
1. Solo-Bratscher der Berliner Philharmoniker und
Solist im ID-Festival-Orchester
das mich kennt und einen Spiegel meines
früheren Lebens darstellt. Es lässt mich
erkennen, was ich gemacht habe und was
ich machen werde, und es macht auch Spaß.
Im Februar, zum Beispiel, trete ich als Solist
mit dem Jerusalemer Symphonieorchester
auf, in dessen Konzerte ich mich schon
als Vierjähriger hineingeschlichen habe.
Der Bühnendirektor, der noch heute dort
arbeitet, schmuggelte mich immer durch
die Hintertür in die Konzerte. Und plötzlich
bin ich da, trete als Solist auf.“
Naturgemäß gehören auch die israelischen
Freunde der Beiden größtenteils zur
Gemeinde der klassischen Musiker in
der Stadt. „Als ich in Berlin ankam, war
mein Instinkt, mich nicht in die israelische
Gemeinde hineinzubegeben, da ich die Stadt
intensiver fühlen und nicht in ähnlicher
Weise abgeschottet sein wollte, wie ich mich
oft in Israel gefühlt habe“, sagt Grosz. Sade
hat sich gerade darauf gefreut, in eine Stadt
Alma Sade, 34, lebt seit sechs Jahren in Deutschland
Sopranistin im Ensemble der Komischen Oper und
Solistin im ID-Festival-Orchester
voll mit Israelis zu ziehen, nachdem sie in
Düsseldorf nur einen einzigen gekannt hatte.
Vielleicht genau weil sie so eng mit der
lokalen Kulturszene verbandelt sind,
fühlen sie sie nicht wirklich als Teil einer
neu entstehenden israelisch-jüdischberlinerischen Kultur. „Objektiv betrachtet,
kommen hier wirklich eine Menge
israelische Künstler her, und es gibt hier
ein sehr große Welle der Kreativität“, so
Grosz. „Aber der Gedanke einer jüdischen
Renaissance hat für mich eher etwas
Amüsantes, ich fühle das noch nicht.“
„Da ich eine darstellende Künstlerin bin,
nehme ich an der neuen jüdischen Kultur
teil, ob ich will oder nicht“, sagt Sade. „Aber
in Wahrheit beschäftige ich mich nicht allzu
sehr mit meiner jüdischen Identität. Wir, die
Juden, sind zu unserem Judentum verurteilt,
ob wir wollen oder nicht.“ Dennoch hebt
Sade hervor, dass sie doch Schwingungen
einer jüdisch-kulturellen Auferstehung im
Opernhaus spürt, die zum Teil schlicht mit
dessen jüdischem Leiter zu tun haben. Neben
anderem beginnt sie derzeit an einer Oper
für Kinder mit dem Titel „Schneewittchen
und die 77 Zwerge“ zu arbeiten, die die
australisch-jüdische Komponistin Elena
Katz Chernin komponiert hat. „Das ist neue
Musik für Kinder, inspirierend und in recht
jüdischem Geist, und ich freue mich, dabei
mitzumachen.“
Beide ziehen es vor, sich auf die Gegenwart
zu konzentrieren und nicht allzu sehr an
die entfernte Zukunft zu denken: „Im
Moment sind wir in Berlin, wir haben
eine feste Arbeit, wir haben ein Kind. Wir
konzentrieren uns auf das Heute, nicht auf
das, was in zehn Jahren kommt“, sagt Sade.
Aber auf die Frage, was Daniel machen
wird, wenn er groß ist, antwortet Grosz
lächelnd: „Natürlich gibt es auch eine Geige
im Schrank, und wenn er vier ist, wird er
vier Stunden am Tag üben.“
Philosophisches
Kabarett
„Letztlich sind wir eine Phantasie von jemand anderem“
als Farce ereignen. Warum als Farce?
Vielleicht weil man die Wiederholung
einer historischen Tatsache oder Entwicklung
in Anbetracht der Tragödie des ersten Mals
gar nicht mehr ernst meinen kann.

Ofri: Anders als du habe ich keine so große
Angst vor kulturellem Nationalismus. In
gewisser Hinsicht besteht tatsächlich
eine interessante Ähnlichkeit zwischen
der gegenwärtigen Situation und der der
zionistischen Juden in Deutschland vor
der Shoah. Ein Teil der deutschen Juden
bemühte sich um eine hebräische Kultur,
wobei jedoch die meisten in Deutschland
zu bleiben beabsichtigten. Das heißt, ihr
Zionismus zielte vor allem auf ein kulturelles
Projekt in Europa, wenngleich Palästina
dafür eine Art Sehnsuchtsort darstellte.
Heute gibt es in Deutschland Juden, die
vom Zionismus geprägt sind, deren Kultur
und Lebensform Resultat des Zionismus
sind, aber sie leben in Deutschland.
Insofern ließe sich statt von einer
Geschichte, die sich wiederholt, vielleicht
eher von einer Spiegelung sprechen bzw.
einer Rückwärtsbewegung, wie man
einen Film oder einen Song zurückspult:
Der Zionismus, der in Europa entstanden
ist, kehrt allmählich nach Europa zurück.
Klar, dass dabei eine Menge Probleme
auftreten, und man muss nicht eigens
darauf hinweisen, dass zwischen diesen
beiden historischen Punkten Katastrophe
und Vernichtung legen. Und dennoch ist
dies vielleicht im Vergleich zu den anderen
Möglichkeiten die fruchtbarere Art und
Weise, die Lage darzustellen.
Ein Teil des Zaubers der „Israelis in Berlin“
ist das Dynamische und Fluide an diesem
Phänomen. In dieser Hinsicht ist es die
ultimative Verkörperung des Zeitalters
der Globalisierung, der Migration und der
gespaltenen Identitäten. Die Rede ist von
Leuten mit unterschiedlichsten Graden
von Zugehörigkeit – von solchen, die für
ein paar Wochen zu Besuch kommen,
bis hin zu deutschen Staatsangehörigen,
die ihre ganze Existenz hierher verlagert
haben. Mehr als um israelische Deutsche
handelt es sich hier letztlich um Leute,
die nicht mehr Israelis und noch nicht
Deutsche sind. Ich kenne einige junge
Israelis mit deutscher Staatsbürgerschaft,
die vom Jobcenter unterstützt werden.
Die Angestellten dort tadeln sie,
versuchen sie zur Ordnung zu rufen: „Sie
müssen etwas lernen, arbeiten, ein guter
Bürger sein. Schließlich sind Sie deutscher
Staatsbürger.“ Der Angestellte nimmt ihr
Deutschtum sehr viel ernster als sie selbst,
da sie sich nicht wirklich der deutschen
Staatsräson verpflichtet fühlen. Sie sind
zwar Staatsbürger, aber keine Deutschen.
Und das ist letztlich positiv. Es gibt in
Deutschland genug gute Bürger. Ich bin
kein Anhänger von jenen Israelis, die sich
bemühen, innerhalb von zwei Jahren die
Mentalität des deutschen Kleinbürgers
anzunehmen, der auf Recht und Ordnung
pocht und Ausländern misstraut.
Elad: Man sollte Kritik und Pessimismus
auseinanderhalten. Auch ich suche
grundsätzlich das Licht in dieser Situation,
aber mir scheint hier doch eine große
Durch die israelischen Künstler wird klar, dass Israel weit mehr ist, als die
aktuelle Berichterstattung aus dem Nahen Osten vermittelt. Für Deutschland ist
es ein doppelter Impuls: Künstler aus einem anderen Land bringen immer neue
Sichtweisen. Und daraus entsteht dann eine in diesem Falle israelisch-deutsche
Melange, die es zuvor in beiden Ländern nicht gegeben hat. Angereichert um
eine Vielzahl weiterer kultureller Einflüsse, wie es in einer Großstadt, wie Berlin,
eben passiert. Die Hauptstadt als Kunstlabor, endlich wieder!
Rüdiger Kruse
Berichterstatter für Kultur und Medien im Haushaltsausschuss
des Deutschen Bundestages
Ambivalenz vorzuliegen, und darum
versuche ich das genaue Wesen dieser
Bewegung zu klären, und ob sie wirklich
aus der Finsternis ins Licht führt. Schließlich
gibt es tatsächlich viele Israelis, die am
Ende wegen „Milky“ oder wegen des
Immobilienmarkts gekommen sind und
keinerlei politisches Problem in Israel sehen.
Es gab sogar einen Israeli, der sich öffentlich
mit der Pegida-Bewegung solidarisiert
hat. Und wer sich ja von der politischen
Finsternis entfernen will – von welcher
Politik genau, und inwieweit ist sie eigentlich
nicht europäische Politik, die Politik des
kleinbürgerlichen und fremdenhassenden
Deutschtums, wie du gesagt hast? Eben
diese Finsternis aber fällt es mir schwer
nicht mit der nationalen Bewegung zu
identifizieren, und daher fällt es mir schwer,
in der Erneuerung des Zionismus – und sei
er „kulturell“ – eine Quelle des Lichts zu
erblicken.
Und wenn ich schon die Rolle des
Spielverderbers angenommen habe – ich
habe auch Zweifel am Zauber der fluiden
Dynamik des Globalisierungszeitalters.
Hier ist viel Illusion im Spiel, wie
das Phänomen der Flüchtlinge und
Asylsuchenden zeigt, die gegen die Festung
Europa anrennen. Und diese Illusion
nährt auch eine Art von Eskapismus und
Entpolitisierung, eine Abkoppelung und
Entfremdung von der lokalen Umwelt, in
der man lebt. Und unterwirft sich, wer von
der Unterstützung des deutschen Staates
zu leben bittet, nicht sowieso der Logik
des deutschen Staates? Das meint nicht,
Als Israeli in Deutschland zu
leben, bedeutet ein gutes
Selbstrechtfertigungsvermögen
zu entwickeln. Ich liebe die Farbe
des frischen Grüns im Frühling
und vermisse dennoch weiter
diese brennende Mai-Sonne.
Daniel Kühnel
Intendant und Geschäftsführer
der Hamburger Symphoniker
dass er Ja und Amen zur gegenwärtigen
deutschen Politik sagen muss, beileibe
nicht; aber es meint doch, das er
innerhalb ihrer zu einem aktiven Faktor
wird, wodurch ihm auch Verantwortung
zukommt. Dieser Verantwortung dadurch
auszuweichen, dass man sich auf sein
„Israelisein“ beruft, erscheint mir sehr
problematisch. Mitunter hat man
das Gefühl, dass die Entpolitisierung
innerhalb Berlins, Deutschlands und
Europas kompensiert wird durch eine
irgendeinen Moment der Befreiung,
der Genesung, des Wachstums oder
gar der Erlösung verweisen? Und
wenn ja, auf welche Erlösung? Wenn
dies eine Erlösung von der Idee des
Nationalen durch die Dampfwalze
des Nationalen ist, dann würde das
entweder das völlige Überbordwerfen
des „Israelitums“ bedeuten – wenn nicht
in der ersten Generation, dann in der
zweiten – oder aber einen grundlegenden
Bedeutungswandel des Begriffs „Israel“.
Hin und wieder sollte man sich daran erinnern: Berlin liebt
mich nicht, weil ich begabt oder klug bin, oder weil ich gutes
Englisch spreche oder gar weil ich einen schönen Arsch habe.
Es liebt mich wegen Erzvater Abraham und Heinrich Himmler
Hyperpolitisierung – aus der Ferne – im
Hinblick auf die Lage in Israel. Als ob ich
meine gesellschaftliche Pflicht dadurch
erfülle, sehr kritisch gegenüber Israel zu
sein, während dies in Wirklichkeit ein
Weg ist, hier zu leben, ohne hier zu sein.
Wo liegt also trotz alledem das Licht?
Du hast auf eine interessante Richtung
hingedeutet – das spiegelbildliche
Verhältnis zwischen dem Auszug aus
Deutschland/Europa und der Rückkehr
nach Deutschland/Europa. Was genau
ist während der Jahre des „Übergangs“
in Israel geschehen? Lässt sich hier auf
Ofri: Am Ende kann man sich selbst und
seinem Ort in der Welt nicht entfliehen. Das
Bild, das sich Deutschland von uns macht,
ist voll und ganz von der „Vergangenheit“
geprägt. Ich meine damit nicht bloß die
Shoah, sondern die lange Geschichte der
Beziehungen zwischen „Deutschland“ und
„Israel“ – nicht nur mit dem Staat Israel,
sondern mit dem Volk Israel. Vielleicht ist
das trivial, aber hin und wieder sollte man
sich daran erinnern: Berlin liebt mich nicht,
weil ich begabt bin oder klug, oder weil
ich gutes Englisch spreche oder gar einen
schönen Arsch habe. Es liebt mich wegen
Die Anwesenheit israelischer Künstler in unserem Land ist ein
Zeichen der Hoffnung. Ein Zeichen der Hoffnung, dass die NaziVerbrechen nicht das letzte Wort in der gemeinsamen Geschichte
haben, dass das Gute vielleicht doch stärker ist als das Böse. Wenn
Kunst Hoffnung vermitteln kann auf eine bessere Zukunft, wäre
dies eine wunderbare Botschaft in dieser unserer schwierigen Zeit.
André Schmitz
Vorstandsvorsitzender der Schwarzkopf Stiftung Junges Europa
Erzvater Abraham und Heinrich Himmler.
Du bist letztlich eine Phantasie von jemand
anderem. Nur ihretwegen passiert das alles.
Man kann so leben, als ob das alles nicht
existiert, aber mir scheint, dass das eine
große Verdrängungsleistung erfordert.
Elad: Aber in gleichem Maße ist auch der
„Andere“ – in diesem Fall „Deutschland“
– eine Phantasie von mir. Und weit mehr
noch fungieren sowohl ich als auch der
Andere innerhalb einer Phantasie, die
nicht nur unsere ist, sondern auch für
sich selbst steht. Und das kann man
Geschichte nennen oder, wie du sagst,
„Vergangenheit“, in Anführungszeichen.
Die Anführungszeichen sind hier wichtig,
denn es ist eigentlich nicht vergangen,
sondern die Grundlage der Geschichte, die
sich jetzt ereignet. In vielerlei Weise wird
die „Vergangenheit“ aus der Geschichte der
Gegenwart heraus geschrieben. Und in der
Gegenwart lassen sich viele verschiedene
Geschichten schreiben, mit verschiedenen
Lesarten der „Vergangenheit“, darunter
verschiedene mögliche Phantasien davon,
was genau „Deutschland“ und was genau
„Israel“ ist. Man hat hier eine Wahl. Und
genau darin liegt jetzt vielleicht die
grundlegende Entscheidung.
Dr. Elad Lapidot und Dr. Ofri Ilany organisieren
und moderieren auf dem ID-Festival die
Veranstaltungsreihe „Philosophisches
Kabarett“. Lapidot ist Übersetzer und Dozent
für Philosophie und Talmud in Berlin. Ilany ist
Historiker und erforscht das Verhältnis der
deutschen Kultur zur Bibel und zum Volk Israel.
Weder gab es, noch gibt es deutschisraelische „Traditionen“ – die offiziellen
diplomatischen Beziehungen waren und
sind top-down, die aktuellen Beziehungen
zwischen den Menschen sind bottom-up.“
Cilly Kugelmann
Programmdirektorin des Jüdischen
Museums Berlin
• Diskussion über die neue Subkultur israelisch-deutscher Künstler in Deutschland Sonntag, 18. Oktober, 14.00 Uhr
Philosophisches „Letztlich sind wir eine Phantasie von jemand anderem“
Kabarett
Will Deutschland uns Israelis wirklich oder sind wir einfach nur das, was am
nächsten dran liegt an dem, „was einmal war“, den „guten alten Zeiten“?
Wollen wir „Deutschland“ oder gerade „Berlin“ als „Nicht-Deutschland“?
Elad Lapidot und Ofri Ilany legen die Grundlagen für eine Debatte
über die Möglichkeiten einer neuen israelisch-berlinerischen Kultur
Ofri: Überall ist die Rede vom „Phänomen
der Israelis in Berlin“. Das kommt in
Wellen, und die letzte große Welle war der
„Milky-Protest“ vor einem Jahr. An und für
sich war das ein interessantes Phänomen:
Die Deutschen, die sich selbst sehr gern
der Frage „Wie sehen wir aus?“ widmen,
entdeckten zu ihrer Überraschung, dass
Deutschland ein neues Etikett bekommen
hat: die Billigpudding-Nation. Das hätten
sie sich nie träumen lassen. In jedem Fall
stellten der „Milky-Protest“ und seine
Protagonisten das Übersiedeln von
Israelis nach Berlin in den profansten,
materialistischsten Kontext, der möglich
ist. Das ist nicht schlecht – materielle
Beweggründe sind zumindest einer der
wichtigsten Bedingungsfaktoren der
Geschichte, ebenso wie von Mythos und
Gedächtnis. Wenn deutsche Forscher oder
Journalisten mich fragen (das passiert mir
ab und an), wie sich „die Israelis in Berlin“
zur „deutschen Vergangenheit“ verhalten,
antworte ich ihnen gewöhnlich: Ich weiß
es nicht; ein Teil verhält sich so dazu, ein
anderer so, aber am Ende wollen die Leute
in Wohlstand leben und fühlen, dass sie
eine Zukunft haben. Und daher verlassen
Leute Israel und ziehen nach Berlin.
Gleichzeitig sollte man sich vom
„Milky-Protest“ nicht täuschen lassen.
Selbstverständlich gibt es bestimmte
Bedingungen, dank derer wir hier
sind. Wäre Deutschland nicht daran
interessiert, dass Israelis ins Land
kommen und dableiben, wäre das
nicht passiert, jedenfalls nicht in diesen
Ausmaßen. Und hier stellt sich die Frage:
Warum will Deutschland uns? Die Antwort
darauf scheint klar: Die Tatsache, dass
Israelis Deutschland mögen, bestätigt
den Deutschen, dass sie sich geändert
haben, dass sie bereits ein „anderes
Deutschland“ verkörpern usw. Aber mir
scheint, dass das nicht alles ist. In mancher
Hinsicht, wollen die Deutschen wieder so
sein wie in der Vergangenheit, zu dem
Zustand zurückkehren, wie er vor der
Katastrophe des 20. Jahrhunderts war.
Man denke nur an den Wiederaufbau des
Berliner Stadtschlosses Unter den Linden.
Das Schloss wird zwar nicht vollständig
rekonstruiert, aber doch seine Fassade,
so dass es aussieht „wie es einmal war“.
Und wenn sie versuchen, sich den
alten Glanz wiederzugeben, sind sie
mit dem Fehlen der deutschen Juden
konfrontiert. Bevor nicht die deutschen
Juden zurückkehren, wird Deutschland
nicht wirklich so sein „wie in den
guten alten Zeiten“. Also versucht man
irgendwie neue Juden heranzuzüchten.
Ein deutscher Forscher, den ich kenne,
hat das als „Wiederaufforstung“
bezeichnet. Und im Forstwesen kennen
sich die Deutschen aus. Nur lassen sich
die deutschen Juden nicht zurückholen.
Es gibt sie nicht mehr. Sie sind wie eine
Sind wir Israelis wirklich
in der Lage, die Funktion
des Lückenbüßers für
Mendelssohn, Einstein und
Rosenzweig zu erfüllen?
Ich fürchte nein
Baumart, die fast gänzlich bei einem
Brand ausgerottet wurde. Was tut man
also? Man bringt ähnliche, artverwandte
Bäume. Man holt sich ein paar polnische
Juden, russische Juden, und schließlich
auch Israelis. Hauptsache, man kann eine
Synagoge fotografieren und sagen: „Es gibt
wieder jüdisches Leben in Deutschland.“
Hauptsache, dass es so aussieht „wie es
war“. Aber sind wir Israelis wirklich in der
Lage, diese Funktion zu erfüllen, die des
Lückenbüßers für Mendelssohn, Einstein
und Rosenzweig? Ich fürchte nein. Ich
stehe vor dem Spiegel und sage mir: Nein,
ich sehe nicht wie Walther Rathenau aus.
Was das angeht, bin ich gescheitert. Mir
scheint, irgendwie wissen das auch die
Deutschen, und vielleicht wollen sie
dieses Scheitern auch ein bisschen.
Elad: Du weist ganz richtig auf die
Bedeutung materieller Faktoren innerhalb
des historischen Prozesses hin. Die
Materie ist zentral, aber es gibt auch, was
du „Bedingungen“ von Willen oder von
Sympathie nennst, d. h. eine Reihe von
Bildern, Wünschen und Vorstellungen,
die die Interaktion zwischen Israelis und
Deutschland überhaupt erst ermöglichen
und ebenso gestalten.
Du sagst: „Deutschland will uns“, und
ich würde ergänzen: „Und wir wollen
Deutschland.“ Und schon bei diesem
anfänglichen Denkschritt sollte man
vielleicht innehalten und überlegen,
warum das Phänomen eigentlich nicht
„Israelis in Deutschland“ genannt wird,
sondern „Israelis in Berlin“. Nicht dass
es nicht auch andernorts in Deutschland
Israelis gibt, aber „Berlin“ kommt hier eine
sehr zentrale Bedeutung zu. Das heißt, wir
wollen nicht wirklich Deutschland, sondern
Berlin. Tatsächlich ist es vielleicht eine der
wichtigsten Eigenschaften von „Berlin“,
dass es ein „Nicht-Deutschland“ ist. Es ist
nicht so, dass wir zu Deutschen geworden
sind, selbst wenn wir einen Pass bekommen
haben. Und deswegen sind wir weiter
„Israelis“, und womöglich ist Berlin der Ort,
der uns überhaupt ermöglicht, eben das zu
sein, einen Traum oder eine Phantasie von
„Israelitum“ in einer Weise auszuleben, wie
es im real existierenden Israel selbst nicht
möglich ist. Und dieselbe Überlegung lässt
sich auch an die Deutschen herantragen, die
vielleicht auch nicht exakt „Juden in Berlin“
wollen, sondern „Israelis in Berlin“. Und
parallel dazu wiederum sind womöglich in
ihrer Sicht „Israelis“ eigentlich „Nicht-Juden“,
d. h. nicht einfach Menschen, die keinerlei
Beziehung zum Judentum haben (wie etwa
Emigranten aus Vietnam), sondern gerade
Juden, die einverstanden sind, zu etwas
anderem zu werden; wobei noch nicht ganz
klar ist, zu was − aber doch zu etwas von
der historischen und fremden Figur des
europäischen Juden ganz Verschiedenem,
zu etwas, das dem historischen Juden sogar
entgegengesetzt ist. Und diese, leichter zu
liebende neue Figur nennt man „Israelis“.
Ofri: Ich stimme dir zu, dass Berlin es
wieder möglich macht, „Israeli“ zu sein.
Und das, nachdem sogar der israelische
Staatspräsident gesagt hat, dass es
eigentlich gar nicht mehr so etwas wie
„Israelis“ im herkömmlichen Sinne gibt,
d. h. Leute, die in irgendeiner Form zu
dem gehören, was man „israelische
Kultur“ zu nennen pflegte. Denn bald
wird die Bevölkerung zu je einem Drittel
aus Ultraorthodoxen, Palästinensern und
„Zionisten“ bestehen, wobei auch letztere
Gruppe sich in Wirklichkeit aus vielen
(teils deckungsgleichen) Untergruppen
zus ammenset z t – A schkenasim
[Juden europäischer Abstammung],
Misrachim [Juden nordafrikanischer
und nahöstlicher Abstammung],
Säkularen, Nationalreligiösen, Siedlern,
Einwanderern aus der früheren
Sowjetunion, Einwanderern aus Äthiopien
usw. Vor diesem Hintergrund erscheint es
denkbar, dass Berlin zu einem gewissen
Zeitpunkt der zentrale Ort sein wird, an
dem es überhaupt noch eine „israelische
Kultur“ im Sinne einer säkularen Kultur
gibt. Insofern glaube ich schon, dass
Aktivitäten auf Hebräisch (wie die
Veranstaltungen von „HaGymnasia“,
die ich mit organisiere, das „Spitz“Magazin, die hebräische Bibliothek usw.)
an sich einen Wert haben – nicht nur,
um die Bedürfnisse der Gemeinde zu
befriedigen, sondern auch als Schutzraum
für eine bestimmte Kultur. Vielleicht ist
es symbolisch, dass letzten Monat in
Friedrichshain ein „Café Tamar“ eröffnet
wurde, nachdem das berühmte „Café
Tamar“ in der Tel Aviver Sheinkin-Straße
seine Pforten schloss und seine Inhaberin,
die mythologische Sarah Stern, verstarb.
Andererseits sollten die Dinge natürlich
auch nicht idealisiert werden. Man kann
sagen, dass die israelische Kultur in Berlin
sehr aschkenasisch und sehr säkular
ist. Insofern hat sie womöglich etwas
Anachronistisches an sich. In mancher
Hinsicht stellt das „Phänomen Berlin“ das
– zwischenzeitlich – letzte aschkenasische
Aufbäumen dar. Wie erklärt sich das? Es
ist klar, dass die Überrepräsentation von
Aschkenasim unter den Israelis in Berlin
mit dem sozioökonomischen Profil der
hiesigen Israelis zu tun hat und auch
mit der großen Anzahl derer, die einen
europäischen Pass besitzen. Aber auch
Es ist unklar, wovon genau
„die Israelis in Berlin“ sich
distanziert haben: vom
zionistischen Projekt oder
ganz im Gegenteil – von dem
gescheiterten Versuch, dieses
Projekt zu verwirklichen,
eben aus dem Wunsch
heraus, es in reinerer Form
zu verwirklichen
der deutsche Blick spielt hierbei eine
Rolle. Am Ende wollen die Deutschen in
erster Linie mit aschkenasischen Juden
sprechen, jenen also, mit denen noch
eine Rechnung offen ist. Was die anderen
betrifft – Misrachim und Araber –, so haben
die nicht das Gefühl, dass sie irgendein
besonderes Verhältnis pflegen müssen,
da sie an keiner Opfer-Täter-Beziehung
teilhaben. In gleicher Weise wird auch von
den übrigen Migranten in Deutschland –
insbesondere den Türken – nicht erwartet,
eine Meinung zu Juden oder Israelis zu
haben, da sie „nichts mit der Geschichte
zu tun haben“. Dies stellt freilich keinen
Hinderungsgrund dar, gerade sie am Ende
des Antisemitismus zu beschuldigen.
Elad: Hier berührst du das vielleicht größte
Paradox dieses ganzen Phänomens – die
Israelis, die Israel zugunsten von Berlin
verlassen haben, sind sozusagen die,
die sich am weitesten von Israel, vom
zionistischen Projekt entfernt haben,
d. h. nicht einfach an einen anderen Ort
gezogen sind, sondern genau an den
Ort, dessen Unmöglichkeit als Wohn-
und Lebensort das große Symbol der
Judenstaatsideologie darstellte (die eben
deshalb überhaupt nicht als Ideologie,
sondern als logische Notwendigkeit der
Realität aufgefasst wurde). Gewiss ist das
auch der Grund, weswegen das Phänomen
„Israelis in Berlin“ in der israelischen
Gesellschaft so viel Interesse und auch
Besorgnis erregt. Daher konnte auch so ein
Unsinn wie die Milky-Geschichte gleich als
Protestbewegung verstanden werden. Das
Phänomen erscheint wie der Anfang einer
existenziellen Gefahr, einer Verneinung
der Existenzberechtigung des Staates. Das
Paradox liegt darin, dass sich in Wirklichkeit
gerade bei jenem „Gefahrenfaktor“, den
Israelis in Berlin, eine Bewegung erkennen
lässt, das „Israelitum“ zu reinigen und zu
läutern – fast könnte man sagen: unter
idealen Laborbedingungen.
Du betonst zu Recht, dass sich in
soziologischer Hinsicht genau jene
Elemente identifizieren lassen, die die
ursprüngliche nationaljüdische Bewegung
getragen haben, dieselben „alten Eliten“.
Und eigentlich ist unklar, wovon genau „die
Israelis in Berlin“ sich distanzieren: wirklich
vom Projekt Israel, dem zionistischen
Projekt eines jüdischen Nationalstaats,
oder im Gegenteil – von dem gescheiterten
Versuch, dieses Projekt zu verwirklichen,
eben aus dem Wunsch heraus, es in
reinerer Form zu verwirklichen.
Und hier überkommt mich oftmals
ein Unbehagen, wenn ich bei vielen
„Kulturprojekten“ der „Israelis in Berlin“
Grundlagen erkenne, die mit dem
nationalen Projekt verbunden sind, wie
der Hebraismus oder die Beschäftigung
mit den Konzepten von „Kultur“ und
„Identität“. Das mag natürlich mit sehr
persönlichen Auseinandersetzungen zu tun
haben, die ich auch mit mir selbst führe,
etwa im Hinblick auf meine hebräischen
Übersetzungen deutscher Philosophie. Und
daher erlaube ich mir, die Frage auch an das
„Gymnasia“ oder das Spitz-Magazin selbst
heranzutragen: Im gleichen Moment, in
dem ich daran teilnehme und teilhabe, frage
ich mich, inwieweit hier eine Rückkehr zur
Haskala-Bewegung vorliegt oder mehr noch
eine Art Kulturzionismus à la Ahad Haam.
Ich kann mich des Marxschen Gedankens
nicht erwehren, wonach sich große
weltgeschichtliche Tatsachen beim ersten
Mal als Tragödie und beim zweiten Mal 
‫שפיץ‬
„Was, wirklich? Dein Kind wird Deutsch sprechen?“
Berlin, Oktober 2015 | Cheschwan 5776 | Ausgabe 19
Liebe Gäste des ID-Festivals, liebe Leserinnen und Leser des SPITZ-Magazins!
„Wer nicht an Wunder glaubt, ist kein
Realist“, hat David Ben-Gurion einmal
gesagt. Vor dem Hintergrund unserer
Geschichte grenzt es tatsächlich fast schon
an ein Wunder, dass wir in diesem Jahr
bereits den 50. Jahrestag der Aufnahme
diplomatischer Beziehungen zwischen Israel
und Deutschland begehen konnten.
Was vor 50 Jahren mit einer vorsichtigen Annäherung begann, ist
zu einem intensiven Austausch geworden, besonders im kulturellen
Bereich. Der wechselseitige deutsch-israelische Kulturaustausch
ist ein Rückgrat der engen Beziehungen unserer beiden Länder.
Auch die inzwischen sehr zahlreich in Deutschland lebenden und
wirkenden israelischen Künstlerinnen und Künstler festigen die lange
sehr belasteten und sicherlich immer besonderen deutsch-israelischen
Beziehungen. Gerade hier in Berlin profitiert das Zusammenleben von
Deutschen und Israelis gleichermaßen von der Auseinandersetzung mit
der Vergangenheit wie von den Chancen einer offenen Gesellschaft,
die Künstlerinnen und Künstlern aus aller Welt Freiräume kultureller
Entfaltung gewährt. Die Vielseitigkeit und Qualität dieser
Impulse sind ein Gewinn für das kulturelle Leben in Deutschland
wie auch für die deutsch-israelischen Beziehungen.
In diese wunderbare Entwicklung reiht sich das ID-Festival ein, das
am 16. Oktober 2015 im Radialsystem in Berlin Premiere feiert
und als genreübergreifendes Festival israelische, in Deutschland
ansässige Künstlerinnen und Künstler präsentieren wird. Ich freue
mich, dass mein Haus das Festival in diesem und im nächsten Jahr
finanziell unterstützen kann und auf diese Weise dazu beiträgt,
das gegenseitige kulturelle Verständnis zu intensivieren. Das
ID-Festival wird in künstlerischen Beiträgen und Gesprächsrunden
Fragen nach persönlicher Identität innerhalb des deutschisraelischen Verhältnisses reflektieren und nach Perspektiven
für die Zukunft fragen. Mein herzlicher Dank gilt vor allem dem
Initiator und künstlerischen Leiter des Festivals, Ohad Ben-Ari:
Ohne sein herausragendes Engagement wäre dieses Programm
nicht zustande gekommen.
Ich wünsche allen Gästen unvergessliche künstlerische Erlebnisse!
Prof. Monika Grütters MdB, Staatsministerin für Kultur und Medien
Liebe Leserinnen und Leser,
vielleicht ist einem Teil der Spitz-Leser schon aufgefallen, dass wir in
letzter Zeit versucht haben, die Dosis der reflexiven Beschäftigung
mit uns selbst, den „Israelis in Berlin“, zu reduzieren, und das
Spektrum um andere, „allgemeinere“ Themen zu erweitern.
Denn bei allem Respekt vor der Introspektion – um uns herum
geschehen noch viele Dinge, die, naja, nicht weniger wichtig sind.
Und dennoch konnten wir uns natürlich nicht verweigern, als die Idee
aufkam, eine zweisprachige Ausgabe für das ID-Festival zu veranstalten,
das sich exklusiv israelischen Künstlern und Intellektuellen in Berlin
und Deutschland widmet. Seit dem ersten Spitz-Heft wurden wir
immer wieder gefragt: „Wann werden wir das Magazin auch auf
Deutsch lesen können?“ So haben wir die Gelegenheit ergriffen, auch
den deutschen Lesern einen Einblick in unsere internen Diskussionen
zu bieten, eine möglichst frische Perspektive auf ein Thema, das die
Medien sowohl in Israel als auch in Deutschland weit mehr beschäftigt,
als man es je für möglich gehalten hätte.
Manche sind überzeugt, dass der Zenit der Beschäftigung mit uns
nach den Feierlichkeiten zum Jubiläum der israelisch-deutschen
Beziehungen überschritten sein wird; andere behaupten hingegen,
ein Ende sei noch nicht abzusehen. Für Spitz stellt diese Ausgabe
auf jeden Fall eine Art Zwischenbilanz dar. Ihre grundlegende Frage
lautet: Entsteht in Berlin eine neue israelisch-berlinerische Kultur?
Mögliche Antworten (und ebenso einige neue Fragen) haben wir
unter den Teilnehmern des Festivals gesammelt. Naturgemäß ergab
sich hierbei ein unvollständiges Bild, das auch nicht den Anspruch
erhebt, die Gesamtheit der Israelis in Berlin zu repräsentieren,
oder auch nur die der in Kunst und Kultur aktiven. Vor allem gilt:
Anders als der Eindruck, den die Lektüre des vor Euch liegenden
Hefts erwecken könnte, beschäftigen sich viele Israelis überhaupt
nicht mit Fragen von „Identität“, Zugehörigkeit und Kultur – sondern
leben schlicht und einfach ihr Leben wie jeder andere Emigrant in
Berlin. Und auch diejenigen, die doch mit diesen Fragen beschäftigt
sind – mitunter bis zum Hals –, sind sich zum größten Teil der
Tatsache bewusst, dass sich weder die Welt noch Berlin, ja nicht
einmal Neukölln um die „Israelis in Berlin“ drehen.
Dennoch hoffen wir, dass es uns gelungen ist, einige interessante
Gedanken und Ideen zu versammeln, die Euch womöglich eine neue
Perspektive eröffnen – ganz gleich, ob Ihr uns auf Hebräisch oder
auf Deutsch lest. Übrigens wurden alle Texte in dieser Ausgabe,
bis auf das Grußwort der Staatsministerin für Kultur und Medien,
aus dem Hebräischen ins Deutsche übersetzt. Für den, der es nicht
weiß: Ein aus dem Hebräischen ins Deutsche übersetzter Text ist
am Ende fast doppelt so lang wie das Original – eine Tatsache, die
uns in grafischer Hinsicht zur Flexibilität gezwungen hat. Aber von
den technischen Aspekten einmal abgesehen, steht dies vielleicht
auch metaphorisch für etwas Grundsätzliches: Das Hebräisch
schreibt sich ohne Vokale, so dass dem Leser ein gewisses Maß an
Improvisation abverlangt wird, um das Geschriebene zu verstehen.
Im Deutschen hingegen erhält jeder Klang einen klaren grafischen
Ausdruck, und die Formulierungen ziehen sich oft in die Länge,
um keinen Platz für Zweifel zu lassen.
Bevor ich schließe, möchte ich Ohad Ben-Ari und Katharina Foerster
herzlich für die mir gebotene Gelegenheit und die fruchtbare
Zusammenarbeit danken und Euch allen viel Spaß wünschen − beim
Festival und natürlich auch beim Lesen dieser Ausgabe.
Tal Alon
Diese Frage hören Israelis, die ihre
Kinder in Deutschland aufziehen,
nach wie vor häufig. Ich persönlich
habe nie ein Problem mit
Deutschland und mit Deutsch
gehabt. Bereits als Kind wurde
ich mit der Sprache bekannt
– nicht durch das Elternhaus,
sondern durch die Musik: Opern von
Strauss, Lieder von Schubert und natürlich
das deutsche Requiem von Brahms. Als ich 16 wurde,
kam ich nach Frankfurt, um Musik zu studieren. Das
Deutschland von damals unterschied sich sehr von dem
Deutschland von heute. Von der Handvoll Israelis, die
seinerzeit in Frankfurt lebten, kannte ich fast jeden
einzelnen. Ich erinnere mich gut an sie: den religiösen
Emissär, den Autohändler, das junge Paar, bei dem ich
nicht verstand, was es dort suchte, und noch zwei oder
drei Studenten, die mit mir Musik studierten. Das war’s.
Israelische Gemeinde? Nichts dergleichen. Hebräisch
auf der Straße? Sehr witzig.
Nach dem Ende meines Studiums verließ ich
Deutschland. Jahre vergingen, bis mich ein Konzert
dahin zurückführte, diesmal nach Berlin. Da wusste ich
bereits, dass ich zurückkehren will. Ich war überwältigt
vom kulturellen Reichtum und der menschlichen Vielfalt.
So viele Menschen mit unterschiedlichem Hintergrund
und aus unterschiedlichen Kulturen, und alle leben Seite
an Seite, in Frieden und Eintracht – das war genau, was
ich suchte! Und wie viele israelische Musiker! Es schien,
als ob alle hierhergekommen wären. Mich begann die
Idee zu amüsieren, dass ich theoretisch ein exzellentes
Symphonieorchester zusammenstellen könnte aus
all den wundervollen israelischen Musikern, die in
Deutschland wohnen. Es musste nicht viel Wasser die
Spree hinabfließen, bis die Idee der Orchestergründung
sich konkretisierte, aus einem vereinzelten Konzert
wurde eine Veranstaltungsreihe, und von der Musik
surften wir weiter in die übrigen Künste. So wurde das
ID-Festival geboren.
Heute gibt es mehr Migranten auf der Welt denn je zuvor
in der Geschichte der Menschheit. Die Liste der Staaten
mit der größten Einwanderungszahl führen die Vereinigten
Redakteurin: Tal Alon
Design: Michal Blum
Produktion und Texte:
Liron Milstein, Ronny Shani
Illustrationen: Adar Aviam
Staaten und Russland an, und gleich danach: Deutschland.
Wenngleich die Israelis in Deutschland sehr weit davon
entfernt sind, die größte Einwanderungsgruppe zu stellen
(oder auch nur die größte israelische Gemeinde in der
Diaspora), bleibt ihre Zahl angesichts der gemeinsamen
Geschichte beider Völker überraschend.
Das Statistische Bundesamt zählt uns zur Gruppe der
„Jungen und gut Ausgebildeten, die in Deutschland eine
bessere Zukunft für sich sehen als in ihrem Herkunftsland“.
Viele arbeiten in kreativen Branchen wie dem High-Tech
und der Immobilienwirtschaft, viele sind Künstler. Zahllose
Billigflüge und die Kommunikationstechnologie vermitteln
uns ein Gefühl der Nähe. Wir leben in einer anderen
Generation und einer anderen Zeit, wollen und müssen
nicht vergessen, wer wir sind und woher wir kommen.
Eine neue Art des Zionismus entsteht hier; wurden doch
auch viele zionistische Ideen in Deutschland geboren.
Bedauerlicherweise ist die israelische Gesellschaft in
Zion dabei, die schönen Ideen zu verlieren, auf denen
sie gründet, und an deren Stelle rücken immer mehr
neue Erscheinungen von Extremismus, Nationalismus,
Rassismus, Gewalt und Korruption.
Gleichzeitig ist Israel noch immer ein überaus produktiver
Ort. Unter anderem produziert es eine Menge Künstler.
Künstler bedürfen jedoch der Unterstützung, um
existieren und schaffen zu können, und während
die staatliche Förderung von Kunst und Kultur in
Israel sich in andauerndem Niedergang befindet,
findet man in Deutschland eines der bedeutendsten
Kulturförderungssysteme weltweit. Dieses hat unter
anderem auch unser Festival ermöglicht.
Es ist wundervoll zu sehen, wie sehr sich die Welt in
den fünfzig Jahren seit Aufnahme der diplomatischen
Beziehungen zwischen Israel und Deutschland verändert
hat. In Anbetracht der Geschichte und des gewaltigen
Fortschritts der Beziehungen zwischen beiden Staaten
bleibt mir nur zu wünschen, dass es irgendwann auch
zwischen den Israelis und Palästinensern zu einer
ähnlichen Entwicklung kommen wird. Bis dahin sind
einige von uns lieber hier.
Ohad Ben-Ari
Initiator und künstlerischer Leiter des ID-Festivals Berlin
Übersetzung:
Jan Eike Dunkhase
Schlussredaktion (Hebräisch):
Ariel Moatti
Anzeigen: Roni Rossenman
Herausgeber
Tal Alon, Spitz Magazin
Liegnitzer Str. 19, 10999 Berlin
info@spitzmag.de
www.spitzmag.de
Anzeigen: roni@spitzmag.de | Abonnement: subscribe@spitzmag.de
Druck
Digital Media
Produktion, Berlin
Prinzessinnenstraße 26
10969 Berlin
Berlin, Oktober 2015 | Cheschwan 5776 | Ausgabe 19
)!‫(עברית? היפכו לצד השני‬