1. No category

‫יהודה עמיחי – "אני לא הייתי בין ששת המיליונים"‬
‫האני היהודי ישראלי משווע לחיים נורמליים‪ .‬הוא לעולם יהיה הילד השונה‪,‬‬
‫המיוחד‪ ,‬הזר‪ ,‬שרק רוצה להיות כמו כולם‪.‬‬
‫קרוע בין שתי זהויות כמו במשחק חבל בין מחוייבות כובלת בגין גנטיקה לאומית‬
‫והשתייכות היסטורית לבין מציאות אוניברסלית עכשווית‪ ,‬משחררת‪ ,‬זורמת ונותנת‬
‫תקווה‪.‬‬
‫אני לא הייתי אחד מששת המיליונים ‪ /‬יהודה עמיחי‬
‫אני לֹא הייתי אחד מששת המיליֹונים‬
‫שמתּו בשֹוָאה ולֹא הייתי אפּלּו בין הנּצֹולים‬
‫ולֹא הייתי אחד מן הששים רבֹוא שיצאּו ממצרים‬
‫אבל הגעתי לָארץ המבטחת מן הים‪,‬‬
‫אני לֹא הייתי בין כל אּלה אבל האש והעשן‬
‫נשארּו בי‪ ,‬ועמּודי אש ועמּודי עשן מראים לי‬
‫את הדרך בּלילה ּוביֹום‪ ,‬ונשָאר בי החּפּוׂש המטֹרף‬
‫ַאחר יציאֹות החרּום וַאחר המקֹומֹות הרכים‪,‬‬
‫ַאחר ערות הָארץ להמלט לתֹוך החלשה‬
‫ּולתֹוך התקוה ונשארה בי תאות החּפּוׂש‬
‫ַאחר מים חיים בדבּור שקט אל הסלע ּובמכֹות טרּוף‪.‬‬
‫ַאחר‪-‬כך שתיקה בלי שאלֹות ּובלי תשּובֹות‪.‬‬
‫ההיסטֹוריה היהּודית וההיסטֹוריה העֹולמית‬
‫טֹוחנֹות אֹותי ביניהן‪ ,‬לפעמים עד דֹק‬
‫כשתי ַאבני רחים ּושנת השמש ּושנת הירח‬
‫מקדימֹות זֹו את זֹו אֹו מפגרֹות זֹו ַאחר זֹו‬
‫וקֹופצֹות ונֹותנֹות תנּועה מתמדת לחיי‬
‫ואני לפעמים נֹופל ברוח שביניהן‬
‫אביבה בייגל –‬
‫לזכר ששת המיליונים‬
‫להתחבא בֹו אֹו לשקֹע‪.‬‬
‫כך הנערים היוצאים מדי שנה למסעות הזיכרון בפולין‪ ,‬מתוך צו המצפון המשפחתי‬
‫והלאומי‪ ,‬רואים ועוצמים עיניים‪ ,‬עומדים בטכסים בקור הפולני‪ ,‬מצלמים‪ ,‬מבינים‬
‫מה שהם מסוגלים להבין וחוזרים בחדוות נעורים אל הסלולארי ואל המוזיקה‪ ,‬אל‬
‫הצחוק ואל הבלי הכאן ועכשיו‪.‬‬
‫דמות אישה ‪ -‬ששת המיליונים – מקס בואנו דה מסקיטה‬
‫כך אנו‪ ,‬בני הדור השני והשלישי‪ ,‬שההיסטוריה היהודית טבועה בתאי הזיכרון שלנו‪.‬‬
‫מצולמת במוח‪ ,‬מכווננת את המנגנונים של הגוף‪ .‬ההתניות הפאבלוביות פועלות גם‬
‫עלינו‪ .‬כי באיזשהו אופן כן יצאנו ממצרים והוגלינו מהארץ‪ ,‬סבלנו בפוגרומים והיינו‬
‫בין ששת המיליונים‪ .‬היהודי ישראלי הוא לא בן ‪ 56‬או בן ‪ 04‬או בן ‪ ,71‬הוא בן ‪,0444‬‬
‫ובכך הוא שונה מבן עם אחר‪.‬‬
‫אני זוכרת את עצמי‪ ,‬ילדת קיבוץ בת ‪ ,0‬אולי ‪ ,5‬אוטמת את האזניים ובורחת מהבית‬
‫כשהוריי דיברו בבית בשפה הגרמנית‪ .‬השפה צרמה באזניי‪ .‬אני זוכרת את עצמי בת‬
‫‪ ,74‬או ‪ 71‬בטקסי יום הזיכרון לשואה מתחברת לאימה ממקום פנימי‪ ,‬מרגישה צורך‬
‫לחוות את הזעזוע והזוועה ומצטמררת באין מי שיתמוך בי‪ ,‬יחבק ויקשיב‪ .‬עד היום‬
‫אני קמה כל בוקר‪ ,‬והמחשבה הראשונה שעולה במוחי היא‪ :‬תודה! איזה מזל שיש‬
‫לי מיטה‪ ,‬אוכל‪ ,‬קורת גג‪ ,‬מברשת שיניים‪ ,‬מים‪ .‬שהילדים בסדר‪.‬‬
‫רק לנו‪ ,‬היהודים‪ ,‬יש לוח שנה כפול עברי‪/‬כללי‪ ,‬שנה כפולה‪ ,‬שמשית‪/‬ירחית‪ ,‬מצעד‬
‫פזמונים כפול‪ ,‬לועזי‪/‬עברי‪ ,‬זהות כפולה‪.‬‬
‫הלוח העברי מזכיר את ‪ 0,444‬שנות קיומנו בימי זיכרון‪ ,‬ימי אבל וצום‪ ,‬ימי חג‬
‫ומועד‪ .‬הכללי – את העולם שאותו אנו מבקשים לאמץ ואליו נשמח להשתייך‪.‬‬
‫זכר השואה או יציאת מצרים לא יימחה‪ ,‬הוא צרוב בנו לעולם ועד‪ .‬אך מה יפסיק‬
‫את השחיקה בין שתי אבני הרחיים? אם נפסיק כעם לפעול מתוך פחד וחרדה של‬
‫רדוף נצחי‪ ,‬נסיט את המבט האובססיבי לאחור באשמה ונשתחרר מכבלי הדפוס‬
‫ששייך לעבר‪ .‬במקום זה נביט קדימה ופנימה אל החוזקה הרוחנית‪ ,‬המדעית‬
‫וההומנית שיש בנו‪ ,‬לא ככובשים‪ ,‬אלא כמשפיעים ומיטיבים בתחומים שיאירו את‬
‫הסביבה הקרובה והרחוקה שלנו באור אחר בזכות הידע האדיר שיש לנו ובזכות‬
‫הרצון לחיות ככל העמים‪ ,‬בשקט ובשלום‪.‬‬