1. No category

‫הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר‬
‫ספר היצירות של הקורס‬
‫"ספרות ורפואה"‬
‫מחזור שלישי‬
‫תשע"ג‬
‫)‪Limor Shreibman-Sharir (editor‬‬
‫‪Literature and Medicine‬‬
‫‪2013‬‬
‫כל הדמויות ביצירות הן פרי דמיונם של המחברים‪ ,‬וכל דמיון לאנשים חיים או מתים אינו אלא‬
‫פרי המקרה‬
‫כל הזכויות שמורות למחברים ©‬
‫על קורס "ספרות ורפואה"‬
‫דבר הדיקן ‪ -‬פרופ' יוסף מקורי‬
‫סטודנטים יקרים‪,‬‬
‫בכל שנות כהונתי כדיקן הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר‪ ,‬הנהגתי תכנית להרחבת חינוכם של הסטודנטים‬
‫לרפואה והפנייתם גם לאפיקים הומניסטים‪ .‬לימודי האנטומיה אינם מספיקים בכדי להכשיר את הרופא‬
‫ההומניסט שהפקולטה רואה לנגד עיניה‪ ,‬ולכן פרחי הרפואה נדרשים לבחור בשלושה קורסים הומניים‬
‫מתוך מגוון רחב‪ .‬ואכן קורס ספרות ורפואה‪ ,‬פרי תכנונה של ד"ר לימור שריר‪ ,‬מצא את מקומו הטבעי‬
‫במסגרת ההכשרה ההומניסטית שאותה אנו מנהיגים‪.‬‬
‫כולי תקווה שהחוויה האינטלקטואלית של קורס ספרות ורפואה תלווה אתכם לאורך השנים ותהווה נידבך‬
‫חשוב בחינוכו של הרופא העתידי‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫פרופ' יוסף מקורי‬
‫ד"ר לימור שרייבמן‪-‬שריר – מתכננת ומרכזת הקורס‬
‫עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות‬
‫ההומאניים ולהתמקד במדע‪.‬‬
‫הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם‬
‫לאדם‪ ,‬בין הרופא לחולה‪ .‬התמקדות במדע‪ ,‬גורמת כיום לתחושה‪ ,‬שהרופא שבוי במודלים ביו‪-‬רפואיים‪,‬‬
‫שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק‪ :‬הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו‬
‫רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ ,‬מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע‪ :‬התחרות‬
‫בעולם האקדמי‪ ,‬כתיבת מאמרים מקצועיים‪ ,‬אשר לכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות‪,‬‬
‫ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא מעצימים את תחושתו שלעתים הינו שבוי בעולם מנוכר‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית מונעת ממנו מלהיפתח‬
‫לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים‪.‬‬
‫דווקא בעידן הקדמה והטכנולוגיה הולך הרופא ומתרחק מהחולה‪.‬‬
‫על חשיבות הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה"‪ .‬הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם‬
‫עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף ש"האדם נעשה אני באתה"‪ .‬הווה אומר‪:‬‬
‫אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה‪.‬‬
‫שואל מרטין בובר‪ " :‬כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו‬
‫הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם‪ -‬ל"לז"?‬
‫אם נחשוב על כך‪ ,‬דווקא בעולם העתיק‪ ,‬בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של‬
‫איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה‬
‫ובפילוסופיה ‪.‬‬
‫בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם"‪ .‬אחד‬
‫התהליכים הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא‪-‬חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח‬
‫בבתי הספר לרפואה‪ ,‬תהליך שהוא מתקדם בארה"ב שם נלמד תחום ה‪ ( medical humanities -‬הומנות‬
‫ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים‪.‬‬
‫אני עצמי בוגרת הפקולטה לרפואה על שם סאקלר ורופאה בהכשרתי‪.‬‬
‫בזמני‪ ,‬החינוך בבית הספר לרפואה התבסס על מקצועות הרפואה והמדע בלבד‪ ,‬והחינוך ההומניסטי נעדר‬
‫כליל מתכנית הלימודים‪ .‬עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והפכתי סופרת – עובדה שפתחה בעולמי צוהר‬
‫אל עולם היצירה רחב האופקים ופיתחה בי את הכושר להתבונן באדם מפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר‪.‬‬
‫דווקא בעזרת היחשפותי לטקסטים ספרותיים למדתי להבין ולהתעמק ברגשות ובתחושות אנושיים ולהיות‬
‫ערה לכאבו של אדם ולסבלותיו ‪.‬‬
‫התנסותי ברפואה ובספרות הביאה אותי לרעיון ליצור שילוב מעניין של שני התחומים כדי להעשיר את‬
‫חינוכם של הסטודנטים לרפואה כך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם‪ .‬וכך נולדה‬
‫במוחי תכנית לימודית‪-‬ייחודית ‪ -‬קורס ספרות ורפואה‪ ,‬שבמסגרתו אני חושפת את הסטודנטים לטקסטים‬
‫ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו‪-‬שיח אנושי‪ :‬סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על‬
‫רופאים ועל מחלות‪ ,‬שירה החשופה לפרשנויות שונות‪ .‬לימוד מעין זה נועד לשכלל‪ ,‬לדעתי‪ ,‬את יכולתם של‬
‫הסטודנטים לרפואה להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות ואף מהווה עבורם מעין‬
‫אתנחתא להרהור ולתהייה‪ ,‬לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה‪.‬‬
‫פרופ' יוסף מקורי ‪ ,‬הדיקן שנודע כמטביע את חותמו על מצוינותו של הרופא העתידי‪ ,‬הוציא את תכניתי‬
‫לפועל ואף הואיל לפתח את קורס ספרות ורפואה גם לסטודנטים מפקולטות אחרות‪ .‬גישתו זו עולה בקנה‬
‫אחד עם גישתה של אוניברסיטת תל‪-‬אביב לחינוך פלורליסטי‪ ,‬אינטגרטיבי ואינטרדיסציפלינרי‪.‬‬
‫קורס ספרות ורפואה התקבל בהתלהבות על ידי הסטודנטים באוניברסיטת תל‪-‬אביב ולסטודנטים לרפואה‬
‫היתוספו אכן סטודנטים ממדעי הרוח והחברה‪ ,‬ממדעים מדויקים והנדסה‪ ,‬ממדעי החיים ואומנויות‪ .‬כך‬
‫שהחינוך הפלורליסטי איננו רק סיסמה אלא מתבצע הלכה למעשה‪.‬‬
‫בברכת הצלחה בהמשך הדרך‪,‬‬
‫ד"ר לימור שרייבמן‪-‬שריר‬
‫חיים שמעבר – על חיפוש משמעות בעולם של סמלים‪/‬יוסי טייב‪ ,‬רפואה‬
‫טקסים של בוקר‪ .‬אני כבול בעבותות של סמליות וטקסיות‪ .‬לפנות בוקר‪ ,‬בקומי משנתי‪ ,‬בעוד המילים‪:‬‬
‫"מודה אני לפניך" מתנגנות בראשי על שהחזיר האל את נשמתי מתוך אמונה בתפקידי וגורלי‪ ,‬אני מדלג‬
‫במהירות לעבר הכיור‪ .‬שם אמלא את הנטלה במים שאין תכליתם לנקות‪ .‬לשם כך יש סבון‪ .‬המים‬
‫מטהרים‪ .‬המים מבריחים את הרוח הרעה שדבקה בי במהלך הלילה‪ ,‬בזמן השינה‪ ,‬שאינה אלא אחד חלקי‬
‫שישים ממיתה‪ .‬שכן אינני פועל ואינני יוצר וברגעים אלה של חוסר מעש באה הרוח ומשרה עליי את‬
‫טומאתה‪.‬‬
‫כך מתחיל היום‪ .‬כך נפתחים החיים‪ .‬באקט סמלי של קידוש המעשה היומיומי‪ ,‬השיגרתי‪ .‬בהמשך‪ ,‬אלך‬
‫לבית הכנסת‪ ,‬שאינו אלא סמל למקדש מעט‪ ,‬בית אלוהים מיניאטורי‪ .‬אמנם עבודת הקורבנות והקטורת‬
‫אין כאן‪ ,‬אך חלקי התפילה השונים נאמרים כנגדם‪ .‬תפילה שהיא קורבן‪ ,‬היכל שהוא מזבח‪ ,‬תורה שהיא‬
‫ארון הברית‪" .‬כי מציון תצא תורה‪ ,‬ודבר ה' מירושלים" אנו נשיר ונלווה וננשק‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬נוריד את המלבושים‪ ,‬את הפעמונים ואת שרשרת הנחושת‪ .‬נפתח ונקרא בתורה‪ .‬עד הגיעה‬
‫לבמה הייתה כלה‪ ,‬והנה הפכה לספר‪ .‬שם‪ ,‬אתעטף בטלית שכולה תכלת הדומה לים הוא הרקיע המזכיר‬
‫את אבן הספיר המסמלת את כסא הכבוד‪ .‬מין משחק הקשרים שכזה‪ .‬סמל של סמלים‪ .‬אניח תפילין על‬
‫ידיי‪ .‬אני הרי קשור לאלוהים בחבלי האהבה‪ ,‬ברצועות הכמיהה‪ .‬ולפעמים הקשר הדוק‪ ,‬מכאיב ומשאיר‬
‫סימנים‪ ,‬מזכיר את "תפילין"‪ ,‬שירה של יונה וולך‪ .‬אך אלוהים שווה את הכאב‪ .‬אין לי ספק‪ ,‬הוא שווה את‬
‫הכאב‪.‬‬
‫וכעת‪ ,‬אני יוצא מבית הכנסת ומתחיל בחיי המעשה‪ ,‬השגרתיים והמשעממים‪ .‬השוחקים במובנים מסוימים‪.‬‬
‫רק סמל אחד נשאר‪" :‬כיפה"‪ .‬מין תזכורת שיש משהו למעלה ממני‪ .‬שיש הרים רמים ונישאים‪ .‬שיש שמש‬
‫ויש ירח‪ .‬שיש כרובים ושרפים‪ .‬ומעל הכול‪ ,‬סביב גדרי העולם הגשמי‪ ,‬מרחף לו אלוהים "הסובב כל‬
‫עלמין"‪ .‬הכיפה היא תזכורת שהשמים הם הגבול‪ .‬לטוב ולרע‪ .‬מה שלא אעשה‪ ,‬כמה שלא אתאמץ‪ .‬לא‬
‫אחצה את השמים‪ .‬שם האלוהות שוכנת‪ .‬הם הגבול‪ .‬קצת צניעות לא תזיק לי‪.‬‬
‫איה עולם הבא? ובשאר היום‪ ,‬אין כבר סמלים‪ .‬יש רק תמונה‪ .‬המציאות הופכת לחד ממדית‪ .‬לא‬
‫מסתירה‪ .‬אין חיים מעבר‪ ,‬יש חיים סתם‪ .‬יש עולם הזה‪ .‬הזה שרואים‪ ,‬ששומעים‪ ,‬שנוגעים‪ .‬אין עולם הבא‬
‫העומד מאחוריו‪ .‬וגם טקסי הבוקר גוועים בימה העכורה של ההרגל‪.‬‬
‫ומידי פעם באים החגים רוויי הטקסים‪ .‬בהם אני נחשף מחדש לעולם של סמלים ומשמעות‪ .‬כזה הוא‬
‫העולם היהודי – עולם שמעבר‪ .‬עולם של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"‪ .‬עולם של עומק‪ .‬מאחורי כל‬
‫מעשה חייבת להיות משמעות חבויה‪ .‬פסח על אשר פסח‪ .‬מצה על שלא החמיץ‪ .‬מרור על שמיררו‪ .‬ושנהיה‬
‫לראש ולא לזנב ושירבו זכויותינו כרימון ובנינו כדגים ושונאינו ככרתי‪ .‬והאתרוג שיש לו טעם וריח כמו‬
‫הטוב לה' ולבריות‪ .‬וחנוכה על חנוכת המזבח או שמא‪ ,‬על חנו בכ"ה‪ .‬מה זה משנה‪ .‬העיקר שלשם יש‬
‫משמעות‪ .‬שיש שם משהו מעבר‪ .‬ובראש השנה כשנשמע קול השופר‪ .‬כשאחדים מכוונים לקרנו של האייל‬
‫שנעקד תחת יצחק‪ .‬ואחרים עומדים מול הר האלוהים‪ .‬שם הוא מתגלה להם באורות וברקים תחת קול‬
‫השופר ההולך וחזק מאד‪ .‬אני נהנה מאחד המעשים הבודדים שעדיין מהלכים עליי את קסם הסימבוליקה‪.‬‬
‫קולו של השופר‪ .‬ובזמנים קשים‪ ,‬ימים בהם אינני רואה בחיים סמל‪ .‬והזריחה היא רק שמש עולה‪ .‬מין‬
‫תופעת טבע שגרתית‪ .‬מקסימום גלויה‪ .‬אינני איש ההלכה הרואה בה את המצוות המתחייבות מתוקף זמנה‪:‬‬
‫את קריאת שמע של שחרית‪ ,‬את האתרוג והשופר‪ ,‬את הציצית והתפילין‪ .‬והעולם הוא הזה‪ .‬והאדם הוא‬
‫הבגד‪ .‬והכיפה – פיסת בד‪ .‬או אז נשמע קולו של השופר‪ .‬מבעד לערפל רואים את הקולות‪ .‬קול שנראה‪.‬‬
‫תמונה שמשמיעה‪ .‬חיים שמעבר‪ .‬מהות עם נשמה‪ .‬אתם שומעים אותה? את בת קול היוצאת בכל בוקר‬
‫מהר חורב ומכריזה "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"‪ ,‬המבשרת על "בת פלוני לפלוני"‪ .‬המנהמת‬
‫ואומרת‪" :‬אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם"‪ .‬כל כך הרבה‬
‫קולות אפשר לשמוע‪ .‬מספיק רק להביט בתמונה ולראות בה סמל‪.‬‬
‫חיים שמעבר‪ .‬מאז ומעולם גישר הטקס בין האנושי לאלוהי‪ .‬כאדם‪ ,‬האלוהות (כמו יתר המושגים‬
‫המופשטים) אינה ברת תפיסה עבורי‪ .‬כאן בא הריטואל הדתי וממיר את הרוח במעשה ממשי‪ .‬בסמלי‪ .‬אך‬
‫לסימבוליקה רצון משלה‪ .‬היא איננה מצמצמת את עצמה למישור הדתי בלבד‪ .‬לסדרים של ראש השנה‬
‫ולהגדות של פסח‪ .‬היא הולכת ופושטת על יתר מישורי החיים‪ .‬העולם נהייה לבמה‪ .‬להצגה אחת גדולה‪.‬‬
‫עלמא דשיקרא‪ .‬המציאות כבר לא מסתכמת במה שאני רואה‪ .‬היא רק הטקס‪ .‬מאחורי הקלעים‪ .‬מעבר‬
‫לפרגוד‪ .‬ישנו מעבר‪ .‬ישנה משמעות‪ .‬רק ראיית המציאות כסמל תאפשר לראות שועל יוצא מבית קדשי‬
‫הקדשים ולצחוק‪ .‬אמרו לו‪" :‬עקיבא ניחמתנו‪ ,‬עקיבא ניחמתנו"‪ .‬ראייה שיש בה נחמה‪ .‬שיש בה תקווה‪.‬‬
‫ראייה של קולות‪ .‬שמיעה של לפידים‪ .‬לחוש את הנסתר‪ .‬את הלא ברור‪ .‬את המשמעות המגיחה מתחת‬
‫לפני המציאות‪ .‬כך שתיעלם הסתמיות‪.‬‬
‫תוכן עניינים‬
‫*** ‪ -‬יצירה בעילום שם‬
‫על קורס "ספרות ורפואה" ‪3................................ ................................ ................................‬‬
‫דבר הדיקן ‪ -‬פרופ' יוסף מקורי ‪3...................... ................................ ................................‬‬
‫ד"ר לימור שרייבמן‪-‬שריר – מתכננת ומרכזת הקורס ‪4.......................... ................................‬‬
‫חיים שמעבר – על חיפוש משמעות בעולם של סמלים‪/‬יוסי טייב‪ ,‬רפואה ‪6.................................‬‬
‫בית ‪33 ........................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫ימין ראשונה‪ /‬עופרי איתן ‪44............................. ................................ ................................‬‬
‫בסוף יש תקווה‪41.................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫מקום בריא‪ /‬הדר בן דוד ‪02.............................. ................................ ................................‬‬
‫סיפורם של חפצים בחנות עתיקות‪" ,‬תמול שלשום" שמה‪00.............. ................................ ***/‬‬
‫סיפור ללא שם‪02..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫עץ‪01.................... ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫סיפור ללא שם‪02..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫קץ‪34................... ................................ ................................ ................................ *** /‬‬
‫בת‪ ,‬הורים וקבלת החלטות מקצועיות‪33....................................... ................................ ***/‬‬
‫אלישע שלי‪ /‬שיר רוזנשטיין ‪31.......................... ................................ ................................‬‬
‫"מקום" ו"בית" – נקודת מבט אדריכלית‪ /‬אפרת הולצר ‪32...................... ................................‬‬
‫חוש מסך המגע‪ /‬יהלי לביא ‪44......................... ................................ ................................‬‬
‫מקום בדואי ‪43....................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫חורף ‪46....................................... ................................ ................................ ***/22/24‬‬
‫שקט‪ /‬מתן אורגיל ‪41...................................... ................................ ................................‬‬
‫הפיונים של בית החולים לילדים‪ /‬ליאור ניב ‪42..................................... ................................‬‬
‫אבא‪ /‬ניקול אסרף ‪24...................................... ................................ ................................‬‬
‫אהבה של יום יום‪24................................. ................................ ................................ ***/‬‬
‫שיר ללא שם‪22....................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫הטוסטר האמיץ‪ /‬ניצן לנדאו ‪21......................... ................................ ................................‬‬
‫נעליים שחורות‪62.................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫לאור שמש‪ /‬פאדי כנעאני ‪60............................ ................................ ................................‬‬
‫אחד‪63.................. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫אל מול המסך‪ /‬שיר פדלון ‪64............................ ................................ ................................‬‬
‫הבחורה מהקומה החמישית‪62................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫אחות מכשירים‪ /‬שחר בן חיים ‪61...................... ................................ ................................‬‬
‫מכתב לסבתא‪66..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫אמא יקרה לי‪12....................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫ההיא‪14................. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫במחוזות בהם אין חמלה‪13........................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫מלחמה ‪57 ...................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫בין האדם לחיה ‪16......................................... ................................ ................................‬‬
‫הלוחם הוותיק‪16..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫ללא שם‪62............. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫מנקודת מבט שונה‪64............................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫גבורתו של החייל דן‪60............................. ................................ ................................ ***/‬‬
‫סיפור ללא שם‪62..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫בית חולים זמני‪ /‬רבקה כרמלי ‪61...................... ................................ ................................‬‬
‫חברים‪ /‬דריה טרחוב ‪62.................................. ................................ ................................‬‬
‫אפור – חום – ירוק ‪ /‬גיא הדרי ‪20..................... ................................ ................................‬‬
‫מלחמת אין ברירה‪ /‬ש‪.‬פ ‪24............................. ................................ ................................‬‬
‫"אל נא רפא נא לה"‪22.............................. ................................ ................................ ***/‬‬
‫חיים חדשים ‪75 ............... ................................ ................................ ................................‬‬
‫השותפה שלי‪ /‬אלון בן פורת ‪26........................ ................................ ................................‬‬
‫הרה גורל‪ /‬אלה הרט ‪424................................ ................................ ................................‬‬
‫אישה חזקה‪ /‬שני בראל ‪423............................ ................................ ................................‬‬
‫הפלגה אל אי הפוריות‪ /‬ליליה אלטמן ‪424........... ................................ ................................‬‬
‫היא‪ ,‬הוא והרופא‪421............................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫אם נסתמך על סטטיסטיקה ‪422................ ................................ ................................ *** /‬‬
‫בחירות ‪331 .................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫חטיבת העשרה‪444................................. ................................ ................................ ***/‬‬
‫הדרך אל החופש ‪ /‬קשת פרדו ‪443................... ................................ ................................‬‬
‫זכות בחירה‪446...................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫מי אני?‪ /‬הילה ניסים ‪442................................ ................................ ................................‬‬
‫ניסיון אחר‪403........................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫חול‪ /‬תמר קורניצר ‪402................................... ................................ ................................‬‬
‫תנודתיות‪401......................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫חוויה של פעם‪ /‬סוזן מנסור ‪402........................ ................................ ................................‬‬
‫"פשש‪ ...‬יפה"‪434................................... ................................ ................................ *** /‬‬
‫בלתי הפיך‪433....................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫שיר וסיפור‪432....................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫שיר ללא שם‪436..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫נשאה קולה בשיר‪431............................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫נחמה‪432.............. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫פרוזק‪440.............. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫סיפור ללא שם‪444................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫דרכי שלי‪446.......................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫תולדת משאלתי‪442................................. ................................ ................................ ***/‬‬
‫קונטרס הבחירה החופשית‪ /‬שי חסיד ‪424.......................................... ................................‬‬
‫אפור וירוק‪424........................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫חלום‪ /‬דן בומגרד ‪421..................................... ................................ ................................‬‬
‫אתיקה רפואית ‪361 .......................................... ................................ ................................‬‬
‫הטוב שברופאים ‪ /‬ש‪.‬ד ‪464............................. ................................ ................................‬‬
‫סיפור קצר‪464........................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫פלצבו‪466.............. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫מקרה טיפוסי ‪ /‬דנה ברקת ‪462........................ ................................ ................................‬‬
‫הלוואי והייתי סוכריה על מקל‪/‬חן פייביש ‪414...................................... ................................‬‬
‫החיבוק‪ /‬הילית גרינברג ‪410............................ ................................ ................................‬‬
‫שיר ללא שם‪ /‬נאוה מרקו ‪414.......................... ................................ ................................‬‬
‫ניסוי כלים‪ /‬ליאור פורת ‪416............................. ................................ ................................‬‬
‫סבתא לונה‪ /‬עדי דגול ‪416............................... ................................ ................................‬‬
‫הסיפור הטרגי של משפחת שטלריד והשתקפותו ב"זירת הטוקבקים"‪462........................... ***/‬‬
‫קשר מטפל‪-‬מטופל ‪383 .................................... ................................ ................................‬‬
‫הבית החדש‪464..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫בלוז לאחות מתאמת השתלות‪461.............. ................................ ................................ ***/‬‬
‫פלמינגו‪ /‬סהר בוסתנאי ‪424............................. ................................ ................................‬‬
‫סיכוי להינצל‪ /‬אמנון ויטנשטיין ‪424.................... ................................ ................................‬‬
‫גשטאלט ‪421........................................ ................................ ................................ *** /‬‬
‫להשאיר שיר ותקווה ‪ /‬מורן שוחט ‪426............... ................................ ................................‬‬
‫התנתקות‪022......................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫אל תחשוב על דוב לבן‪ /‬מתן כץ ‪020.................. ................................ ................................‬‬
‫ועוד דבר אחד טוב יש בזיקנה‪ /‬ענבל וילג'אני ‪022................................ ................................‬‬
‫יחסי מטפל‪-‬מטופל‪ /‬דנית סירוטקין ‪021.............. ................................ ................................‬‬
‫אפילה ‪042............ ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫החלמה ‪ /‬דניאל מגן ‪044................................. ................................ ................................‬‬
‫תגובה להרצאה "יחסי מטופל‪-‬מטפל בפסיכיאטריה"‪040................. ................................ *** /‬‬
‫בית החולים בעיניו של הילד המאושפז‪046................................... ................................ ***/‬‬
‫ניצחון‪046.............. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫הצלחה ‪222 .................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫סיפור ללא שם‪003................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫***‪006.......................... ................................ ................................ Primum non nocere‬‬
‫הַ ֵ‬
‫ּתֹורם ‪006........... ................................ ................................ ................................ *** /‬‬
‫המהנדס‪ /‬ליאור פוגאטש ‪002........................... ................................ ................................‬‬
‫רעד‪ /‬יאיר ש‪030.......................................... ................................ ................................ .‬‬
‫מיומנה של חולת סרטן‪ /‬חנין שיבלי ‪033............. ................................ ................................‬‬
‫אדריכלות וחרדה‪036............................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫הביצה ששינתה את החיים‪ /‬בראא עסאלה ‪036................................... ................................‬‬
‫על החיים ועל המוות ‪241 .................................. ................................ ................................‬‬
‫מסתבר שאני על ערש דווי‪044................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫שני שירים‪043........................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫על "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פראנקל‪ /‬אביעד אפרתי ‪046.....................................‬‬
‫אצבעות אמבטיה‪ /‬אמיר לוין ‪042...................... ................................ ................................‬‬
‫החיים והמוות אחד הם‪ /‬הילה גרינבאום ‪023....................................... ................................‬‬
‫סיפור ללא שם‪ /‬טל משעלי ‪022........................ ................................ ................................‬‬
‫מה לְָך?‪ /‬נעם שטינברג ‪021............................ ................................ ................................‬‬
‫סיפור ללא שם‪ /‬נועם אברהם ‪022..................... ................................ ................................‬‬
‫היום חתכתי את שאול‪ /‬רועי ענתבי ‪064............. ................................ ................................‬‬
‫אמונה ‪263 ...................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫דת‪ ,‬מדע ותורת האבולוציה‪ /‬אורי טרבלסי ‪064.................................... ................................‬‬
‫שיר אהבה לא שגרתי‪061......................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫אמנות ‪268 ..................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫שיר‪062................. ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫מנגינה נסתרת‪014.................................. ................................ ................................ ***/‬‬
‫אין כאן סוף טוב‪010................................. ................................ ................................ ***/‬‬
‫הפצע כמקור ליצירה‪012........................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫שני שירים‪ /‬אפרת גולן ‪064.............................. ................................ ................................‬‬
‫הבריחה‪ /‬דנה דניאלי ‪063................................ ................................ ................................‬‬
‫מאניה‪ ,‬דיפרסיה והאדם שביניהן‪ /‬א‪.‬ש‪062........................................ ................................ .‬‬
‫כתיבת אמת היא ניסיון לחבוש פצעים‪066.................................... ................................ ***/‬‬
‫מאמרים וביקורות ‪273 ...................................... ................................ ................................‬‬
‫נואל אל סעדאוי‪ /‬האלה מרואן עבדאלהאדי ‪020................................... ................................‬‬
‫איך מתגברים על פחד? ‪ /‬מתן פרי‪ ,‬החוג לקולנוע וטלויזיה ‪024............... ................................‬‬
‫מאמר בנושא הסרט "העור בו אני חי"‪021.................................... ................................ ***/‬‬
‫"הסטיגמה הפסיכיאטרית" והשירות הצבאי כפי שמשתקף בספר "נוילנד" של אשכול נבו‪322.. ***/‬‬
‫מרחב משותף ובו פריטים אישיים – בין ניכוס להשתלטות‪320.......................................... ***/‬‬
‫"אני גם‪ ...‬דאגלס גורדון"‪322..................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫רפואה ‪315 ..................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫רֹופֵ א‪ ,‬מַ ְרָאה‪ָ ,‬אדָ ם‪ /‬דור וייס ‪326....................... ................................ ................................‬‬
‫חומר לשימור גופות‪322............................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫קינת האזמל‪342..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫סוף טוב‪344........... ................................ ................................ ................................ ***/‬‬
‫שיר ללא שם‪343..................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫סיפור בלי שם‪ /‬שרון כהן ‪344........................... ................................ ................................‬‬
‫מתרגלים ‪341......................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫הלהבה המרה‪342................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫אני ורפואה‪302....................................... ................................ ................................ ***/‬‬
‫קישורית לקורס ספרות ורפואה באינטרנט ‪324 ..................................... ................................‬‬
‫תמונות מקורס ספרות ורפואה ‪327 ..................... ................................ ................................‬‬
‫סילבוס ‪334 .................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫בית‬
‫ימין ראשונה‪ /‬עופרי איתן‬
‫ימין ראשונה‪.‬‬
‫אחר כך שמאל‪.‬‬
‫אסור אחרת‪.‬‬
‫זכרתי לכבות את הדוד? אני לא בטוח שבדקתי‪ .‬השעון צלצל בשש וחצי‪ .‬השעון השני בשש שלושים‬
‫וחמש‪ .‬בשניהם הופעל נודניק‪ .‬השהייה של עשר דקות בין צלצול לצלצול‪ .‬ב‪ 6-‬וארבעים השעון הראשון‬
‫צלצל שוב‪ .‬קמתי‪ ,‬שלחתי את ימי הימנית‪ ,‬הדלקתי את הדוד וחזרתי לישון ‪ .‬לכל שעון חיים משלו‪,‬‬
‫מצלצל בהפוגות של ‪ 5‬דקות‪ .‬כל אחד בתזמון שלו‪ .‬בכל שעון החלה סטייה של דקה‪ ,‬השעות כבר לא‬
‫עגולות‪ ,6:56 ,‬אחריו ‪ 1::7‬אך הם לעולם לא יפגשו‪ ,‬ירדפו אחד אחרי השני במעגל צלצולים בלתי פוסק‪,‬‬
‫אך כמו שני יקומים מקבילים‪ ,‬לא יוכתר אף אחד מהם למנצח‪.‬‬
‫ב‪ 1:76-‬דקות קמתי‪ .‬הדלקתי את האור בחדר שינה‪ ,‬ביד ימין‪ .‬עקפתי את תנור הסלילים שעל הרצפה‪,‬‬
‫רגל ימין ראשונה‪ ,‬רגל שמאל אחריה‪ .‬בסלון פתחתי את החלון המשקיף לחצר הירוקה ולעץ התות‬
‫העתיק‪ .‬קרני שמש צהובות מרצדות מאחורי עליו הרוקדים‪ .‬הסתובבתי לאחור‪ ,‬רגל ימין כרגל ציר‪,‬‬
‫הובילה את המהלך‪ .‬נכנסתי לחדר האמבטיה‪ ,‬ברגל שמאל‪.‬‬
‫קפאתי‪.‬‬
‫פניי האדימו‪ ,‬עפעפיי נפתחו ונסגרו‪ ,‬כתריס חשמלי תקוע‪ ,‬עיניי רקדו לצדדים‪.‬‬
‫אסלה‪ ,‬מדף‪ ,‬ידית הברז‪ ,‬חלוק רחצה‪ ,‬נייר טואלט‪ ,‬רצפה‪ .‬תקרה‪ .‬ופניי האומללות הנשקפות‪ ,‬בחלקן‪,‬‬
‫במראה התלויה מעל הכיור‪.‬‬
‫תוך כדי מבט בעיניי המחזירות מבט מן המראה‪ ,‬החזרתי את רגל שמאל לאחור‪ ,‬רגל ימין נעה קדימה‬
‫עוברת את מפתן הדלת וחוזרת מיד לאחור‪.‬‬
‫פתחתי דף חלק‪.‬‬
‫נכנסתי לחדר האמבטיה‪ ,‬רגל ימין‪ ,‬היא‪ ,‬חוצה ראשונה את מפתן הדלת‪.‬‬
‫הורדתי את חולצת הכותנה והנחתי על המתלה‪ ,‬בצד ימין‪ .‬הפשלתי מכנסיים והנחתי אותן על חולצת‬
‫הכותנה‪.‬‬
‫שכחתי להביא תחתונים וגופייה‪.‬‬
‫נשמתי בכבדות‪ .‬זה לא נגמר‪.‬‬
‫אני לא אספיק לעבודה‪ .‬די‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬לא קרה כלום‪ ,‬אתה לא חיייב‪.‬‬
‫זה לא נכון‪ .‬אני כן‪.‬‬
‫הלב שלי פועם והדם שוצף וגועש‪ .‬זעקה טורפת אותי מבפנים‪ ,‬עיניי נעצמות‪ .‬אני נושף בכבדות‪ .‬שולח יד‬
‫למתלה‪ ,‬מוריד את המכנסיים‪ .‬מכניס רגל ימין תחילה‪ ,‬לאחריה שמאל‪ .‬מיד אח"כ שולח שוב את יד ימין‬
‫ונוטל את החולצה‪ .‬יד ימין ראשונה‪ ,‬לאחריה הראש ולבסוף שמאל‪ .‬סיבוב על ציר ימין ויציאה לחדר‬
‫השינה‪ .‬נוטל מן המגירה‪ ,‬בצד ימין תחתונים‪ ,‬צד שמאל גופיה מתאים ידיים לכל צד‪.‬‬
‫ימין תחילה‪ .‬אח"כ שמאל‪.‬‬
‫אני נאנח‪ .‬בגדים נקיים במתלה ימין ‪Everything is back in order.‬‬
‫אני לא זוכר אם כיביתי את הדוד‪...‬‬
‫יצאתי מן המקלחת‪ ,‬הברשתי את השיער‪ .‬את השערות היתומות במברשת הנחתי בעדינות בפח שליד‬
‫הכיור‪.‬‬
‫ניתקתי את המחשב מן החשמל‪ ,‬בדקתי את חיבור הגז‪ .‬שני צעדים קדימה‪ ,‬הסתובבות‪ ,‬בדקתי שוב את‬
‫השסתום‪ .‬סגור‪ .‬סופית‪ .‬ניתקתי את שאר מכשירי החשמל‪ ,‬למעט מקרר‪.‬‬
‫יצאתי מן הבית‪ ,‬אמרתי לחתולה ביי ביי‪ ,‬ביי ביי‪ ,‬ביי ביי‪ .‬תמיד זה ‪ 3‬פעמים‪ ,‬ביי ביי‪.‬‬
‫התיישבתי במכונית‪.‬‬
‫אני לא יכול יותר‪.‬‬
‫שתי ידיים פרושות לצדדים‪ ,‬אתה עומד במגרש המסדרים‪ .‬עומד מול הקיר‪ .‬ידיים פרושות לצדדים ואינן‬
‫מחזיקות דבר‪ .‬ההתחלה תמיד הכי קשה‪ .‬אני יודע מה מצפה לי ומפחד‪ .‬לאחר מספר דקות באותה תנוחה‬
‫ידיי מרגישות את כובד משקלן‪ .‬רעידות קלות בכתפיים‪ ,‬נוקשות בצוואר‪ ,‬התנשפות כבדה‪ .‬ריאות‬
‫מכניסות אוויר‪ ,‬הוא מתעבה לבטון‪ .‬לתהליך מתלווה תחושת שריפה בידיים‪ ,‬שזוחלת לאיטה מאצבעות‬
‫הידיים‪ ,‬דרך הזרוע והמרפק ועוטפות את זרועותיי‪.‬‬
‫אסור להוריד ידיים‪.‬‬
‫ואני לא מוריד‪.‬‬
‫ככה אני מרגיש בכל יום ויום‪ ,‬רק שבמקום ידיים שנשרפות‪ ,‬נשרפת לי הנפש‪ .‬בכל יום שעובר‪.‬‬
‫בכל יום‪.‬‬
‫ואין לך מה לעשות נגד זה‪ .‬בכל בוקר אני עושה הערכת מצב ובוחן נזקים‪ .‬תמיד ישוב באוטו מונע‪ ,‬חימום‬
‫על דרגה שנייה והמגבים עובדים לסירוגין‪ ,‬חלון קדמי‪ ,‬חלון אחורי‪ .‬חלון קדמי‪ ,‬חלון אחורי‪.‬‬
‫אין לי אוויר יותר בריאות‪ .‬עיניים מול המראה‪ ,‬מביט‪ .‬קליפות של שנאה שמתקלפת מידי יום‪ .‬מידי שעה‪.‬‬
‫וכל יום יותר קשה מהקודם‪.‬‬
‫הילוך ראשון‪ .‬נסיעה‪.‬‬
‫שביל עפר‪ ,‬עצי ברוש‪ ,‬שדה מוריק מימין‪ ,‬אדמה אדומה חרושה בקצה‪.‬‬
‫הילוך שני‪.‬‬
‫פסי האטה ברחוב‪ .‬מימין שורת חצרות‪ ,‬גרוטאות בכל אחת מהן‪ ,‬פחים ירוקים בכניסה לכל חצר‪ .‬חתול‬
‫לבן עם כתמים מלקק כפות רגליים למרגלות אחד הפחים‪ .‬קריאות דררות ממלאות את האוויר‪ ,‬להקה בת‬
‫‪ 8‬פרטים חולפת מעל‪ .‬אנחנו תמיד נפגשים בפס ההאטה השלישי‪ ,‬זה הצמוד לגן הילדים‪ .‬הדררות חולפות‬
‫שרות ושמחות‪ .‬גם אני‪ .‬לא איחרתי‪.‬‬
‫הילוך שלישי‪.‬‬
‫גן משחקים‪ ,‬ארגז חול עם אבנים קטנות‪ ,‬נדנדת צמיגים חלודה‪ ,‬מגלשה אדומה‪.‬‬
‫על צד שמאל לא מסתכל‪ ,‬אראה הכל כשאחזור‪ .‬אז‪,‬‬
‫צד שמאל יהיה ימין‪.‬‬
‫ימין יהיה שמאל‪.‬‬
‫השפיות כל כך עדינה‪ .‬ואני מאבד בכל יום גרם נוסף ממנה‪ .‬ואין שליטה‪.‬‬
‫הכל בשליטה‪ .‬הכל מחושב חוץ מאובדן השפיות‪ ,‬עליו אין שליטה‪.‬‬
‫מכוניות חולפות‪ ,‬מימין ומשמאל‪ ,‬מימין ומשמאל‪ .‬מבטי נהגים‪ ,‬מבטי נהגות‪ .‬מכוניות חולפות‪ ,‬הילוך‬
‫חמישי‪ .‬הכל מהיר‪ .‬הכל כל כך‪ .‬תנועה מאטה כך גם אני‪ .‬משאית לפניי‪ .‬מאטה אותי יותר‪ .‬אני לא זוכר מה‬
‫מותר‪ .‬לא זוכר‪.‬‬
‫מורה הנהיגה אמר שאסור מימין‪ .‬אבל שתי תלמידות שלו נהרגו בתאונות דרכים‪.‬‬
‫אני לא זוכר אם ניתקתי את הגז‪ .‬שיער‪ ,‬מברשת‪ ,‬פח‪ ,‬בגדים‪ ,‬ארנק בתיק‪ ,‬פלאפון בכיס שמאל‪ ,‬מפתחות‬
‫בכיס ימין‪ ,‬מנתק מחשב‪ ,‬מנתק גז‪ .‬שני צעדים קדימה‪ .‬בודק שוב‪.‬‬
‫ניתקתי את הגז‪.‬‬
‫אנחה‪ ,‬עיניים נעצמות‪ ,‬ועוד גרם של שפיות מתנדף‪.‬‬
‫אני לא יודע מה לעשות‪ ,‬מבולבל‪ ,‬לעקוף משמאל‪ ,‬לא לעקוף‪ .‬לא זוכר מה עושים‪.‬‬
‫הרופא‪ ,‬ככה הוא קורא לעצמו‪ ,‬הרופא‪ .‬אומר שיש לי תסמונת‪ .‬ואני לא יודע מה לומר לו‪ .‬לא מבין למה‬
‫השם כל כך ציני‪ .‬הרי‪ ,‬הכל כל כך מאורגן‪ ,‬כל כך מחושב‪ ,‬עד הרזולוציות הגבוהות ביותר‪ .‬ובכל זאת אני‬
‫לא יכול לברוח מה‪ .Disorder -‬ואני רוצה‪ .‬כל כך רוצה‪ .‬אבל אי אפשר‪.‬‬
‫הוא לא מבין למה אי אפשר‪ .‬אני לא מבין איך אפשר‪.‬‬
‫הוא אומר שאקח את הכדורים‪ .‬אבל מתי אקח‪ .‬לפני המברשת‪ ,‬אחרי השיער‪ ,‬לפני הדוד‪ ...‬ושכחתי לכבות‬
‫את הדוד‪ .‬אני לא עוקף משמאל‪ .‬לא כיביתי את הדוד‪ .‬הכל מסוכן‪.‬‬
‫לא כיביתי את הדוד‪.‬‬
‫אני לא יודע מתי הנפש והמוח שלי נפרדו לראשונה אבל בכל יום אני מרגיש כאילו רוכסן נפתח באיטיות‪,‬‬
‫שלב אחר שלב והוא מכלה עוד קצת ועוד קצת ופוער תהום ביניהם‪ .‬אני יודע ששום דבר לא יקרה‪ .‬לא‬
‫כיביתי את הדוד‪.‬‬
‫לא כיביתי הדוד ואני נגמר‪ ,‬מבפנים‪ .‬דמעות חונקות‪ .‬אבל העולם‪ ,‬הוא לא יודע עד כמה אני חרוש‬
‫מבפנים‪ .‬אני שחקן תיאטרון‪ .‬מסתיר הכל‪ .‬המשחק הזה שומר אותי‪ .‬ללא המשחק אני איעלם‪.‬‬
‫הבושה מחזיקה אותי‪ ,‬הבושה אוחזת‪ .‬אסור שאנשים ייראו‪ .‬וזה אוכל אותי מבפנים‪ .‬המחיר האנרגטי של‬
‫הבושה מכפיל את הריסוק הפנימי‪ .‬אסור שאנשים יידעו‪ .‬והם לא יודעים‪ .‬אף אחד‪.‬‬
‫אני שחקן תיאטרון‪ .‬מחביא את הימין‪ ,‬מחביא את השמאל‪.‬‬
‫אני צוחק‪ ,‬אני שמח‪ ,‬אני צוחק‪ ,‬משוחח‪ ,‬עוקץ‪ ,‬מלטף‪ .‬אבל הבושה היא המשאף‪.‬‬
‫עמוד השדרה‪.‬‬
‫אני מחנה‪ .‬באותו מקום‪.‬‬
‫תמיד בצד ימין‪ .‬תמיד במקום השלישי‪.‬‬
‫יוצא מהאוטו‪.‬‬
‫אבל‪,‬‬
‫ברגל שמאל‪.‬‬
‫כל יום‪ .‬ברגל שמאל‪.‬‬
‫בסוף יש תקווה‪***/‬‬
‫הגשם יורד וניתז על שמשת הרכב‪ .‬המגבים פועלים במרץ‪ ,‬ובקושי ניתן לראות את הדרך‪ .‬הנסיעה הביתה‬
‫מתארכת ונדמה כי לא תסתיים לעולם‪ .‬ליאנה שקועה במחשבות‪ .‬השירים הנוגים המתנגנים ברדיו‬
‫מסייעים לה להתנתק מהעולם ולדמיין כאילו היא אינה שם‪ .‬ליאור עמיתה לעבודה נמצא במרחק‬
‫סנטימטרים בודדים ממנה במושב הנהג‪ ,‬אך מבחינתה הוא נמצא במרחק שנות אור ממנה‪ ,‬אי שם בכוכב‬
‫אחר‪ .‬יום קודם לכן היה יום שמשי עם שמיים תכולים והרדיו השמיע שדרים עליזים שדיווחו אפילו על‬
‫פקקי התנועה בחדווה‪ .‬גם אתמול נסעה לצד ליאור חזרה הביתה‪ .‬מחשבותיה היו נתונות אליו‪ ,‬לכל בדל‬
‫של מילה שהוציא מפיו ולסיפוריה שניסו לשעשע אותו‪.‬‬
‫"הגענו ליעד"! הכריז ליאור כעבור שעת נסיעה שנדמתה כיממה‪ .‬רוחו הייתה טובה כהרגלו‪ .‬ליאנה‬
‫הרגישה כאילו מישהו שופך עליה דלי מים קרים ומעיר אותה משנתה בהקיץ‪ .‬היא נפנתה אחורה כדי‬
‫לקחת את תיקה‪ ,‬הבליחה "תודה" לעברו וחמקה במהרה לעבר חדר המדרגות שהיה מלא בטיפות הגשם‬
‫שטפטפו ממטריות הדיירים‪ .‬היא טיפסה במהרה בגרם המדרגות עד לקומה השלישית‪ ,‬הוציאה את המפתח‬
‫מהתיק וסובבה אותו בחור המנעול‪ .‬הדלת לא נפתחה‪ .‬היא הרימה מבטה כדי להסתכל על שם המשפחה‬
‫הרשום על הדירה‪ .‬למרבה הפליאה היה זה שם משפחתה שלה‪ ,‬על אף שהיתה בטוחה שבתוך סערת‬
‫הרגשות שמתחוללת בה ניסתה להיכנס לדירתו של אחד משכניה‪.‬‬
‫היא ניסתה לחשוב למי ממכריה יש מפתח לדירתה‪ ,‬וייתכן והוא מחכה לה בפנים‪ .‬כל אדם שחשבה‬
‫שייתכן וממתין לה בפנים‪ ,‬גרם לה להרגיש רע עוד יותר‪ .‬היא בהחלט לא מעוניינת בחברה כרגע‪ .‬אמא‪,‬‬
‫אבא‪ ,‬חברתה מיכל או השכנה מקומה שנייה‪ .‬אולי פספסה מישהו‪ .‬היא הרי לא מסוגלת לחשוב בבהירות‬
‫על כלום כרגע‪ .‬כמובן ששכחה‪ .‬דני‪ .‬בהחלט האדם האחרון שהיתה רוצה לראות כרגע‪ .‬הם נפרדו לפני‬
‫למעלה משנה ועדין לא טרחה לקחת ממנו את המפתח חזרה‪ .‬כאילו הותירה לו עדיין פתח חזרה לחייה‬
‫ברגע שיחפוץ בכך‪.‬‬
‫דני היה הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו בריכוז בעשרים וארבע השעות האחרונות‪ .‬לקחו שניות‬
‫ארוכות עד שהבינה שייתכן כי לא אחד ממכירה ממתין לה בפנים‪ ,‬אלא אורחים רצויים אף פחות מכך‪.‬‬
‫היא ירדה חזרה לקומת הכניסה‪ ,‬יצאה דרך החנייה האחורית‪ ,‬הביטה לכיוון חלון דירתה וראתה אור‬
‫בחדרה‪ .‬על אף שלא יכלה לקבוע דבר במצבה‪ ,‬נדמה היה לה שלא השאירה אור כשעזבה את דירתה‬
‫בבוקר‪.‬‬
‫הגשם התחיל לרדת שוב‪ .‬ליאנה החליטה שמוטב שלא תתקשר לבקש את עזרת הוריה‪ .‬הם טרודים מספיק‬
‫ובוודאי נמצאים בבית החולים כרגע‪ .‬היא נכנסה לבית הקפה הנמצא מרחק של כמה דקות הליכה מביתה‪.‬‬
‫המלצרית הגישה לה את התפריט והיא בחרה להזמין את המנה שנראתה לה המסובכת ביותר להכנה‬
‫ולאכילה‪ .‬זו שתאלץ אותה להישאר שם כמה שיותר זמן‪ .‬המלצרית הגישה לה את המנה ולאחר מספר‬
‫דקות ניגשה לשאול אם המנה לטעמה‪ .‬היא לא הבחינה כי ליאנה לא טעמה פירור‪" .‬כן‪ ,‬טעים מאד" ענתה‬
‫לה‪ .‬בפתח בית הקפה החל להשתרך תור של אנשים הממתינים ללגום משקה חם ביום קר וגשום‪.‬‬
‫המלצרית ניגשה לליאנה ושאלה אותה האם תוכל לפנות את המנה מהשולחן‪ ,‬רמז לכך שהם ישמחו אם‬
‫היא תואיל בטובה לפנות את השולחן ולאפשר להם להושיב בו אנשים אחרים‪ .‬ליאנה החוותה בראשה‬
‫ואף ביקשה את החשבון‪ .‬היא שילמה‪ ,‬יצאה והחלה ללכת לכיוון ביתה‪.‬‬
‫כשהגיעה לביתה שוב טיפסה בגרם המדרגות‪ ,‬הכניסה את המפתח לחור המנעול וסובבה‪ .‬הפעם הדלת‬
‫נפתחה ולעיניה נגלה תוהו ובוהו‪ .‬היא הלכה לחדרה‪ ,‬פשטה את הבגדים‪ ,‬התקלחה ולאחר מכן נשכבה‬
‫במיטה‪ .‬היא עצמה את עיניה בתקווה שתתעורר מחלום הבלהות‪ .‬שום דבר לא הכין אותה לתהפוכות‬
‫כאלה שמתרחשות פתאום‪ ,‬בלי התרעה‪.‬‬
‫צלצול הטלפון הסלולרי שלה פילח את הדממה שבה היתה נתונה כבר כמעט שתים עשרה שעות‪ .‬היא‬
‫פקחה את עיניה וגיששה בניסיון למצוא את המכשיר ולכבות אותו‪ .‬אך לפני שעשתה זאת הספיקה לשים‬
‫לב שעל הצג כתוב "ליאור"‪.‬‬
‫"ליאנה? הכל בסדר? חיכיתי לך היום בשמונה כרגיל ולא הגעת"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬לא התעוררתי" מילמלה‪.‬‬
‫"את בטוחה שהכל בסדר"? "את חולה?"‬
‫אני לא‪ .‬אבל‪ .‬רצתה להגיד‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬נראה לי שפשוט אקח יום חופש ואחזור לישון"‪.‬‬
‫"נשמע כאילו הערתי אותך מתרדמת‪ .‬אני אסיים מוקדם יותר ואבוא לראות מה שלומך"‪.‬‬
‫לא היה טעם לנסות להתווכח‪ .‬היא הניחה את הטלפון והביטה בשעון‪ .‬עשר ורבע‪.‬‬
‫מאמצים כבירים היו דרושים עד שהצליחה לשכנע עצמה לקום מהמיטה‪ .‬היא פסעה לסלון לתוך התוהו‬
‫ובוהו מאתמול‪ .‬חלפה במוחה המחשבה שבכלל לא בדקה אם משהו אכן נגנב‪ .‬היא החליטה שכדאי‬
‫שתסדר לקראת הביקור של ליאור‪ ,‬כדי שהמצב לא יגרום לו לשאול שאלות מיותרות‪ .‬הוא יבוא לכמה‬
‫דקות‪ ,‬היא תשכנע אותו שהכל בסדר‪ ,‬ואז שוב יעזבו אותה לנפשה‪.‬‬
‫בשעה ארבע וחצי הוא דפק בדלת‪ .‬כמה דקות לפני כן בטנה החלה להשמיע רעשים‪ ,‬תזכורת לכך שלא‬
‫אכלה כלום מאז שלשום בערב‪ .‬היא פתחה את הדלת והוא נכנס מחייך כהרגלו‪ .‬היא הלכה אחריו לכיוון‬
‫הסלון‪ ,‬וקיוותה מאד שלא יתמקם שם‪.‬‬
‫"איך את מרגישה"? "נראה לי שיש לך חום"‪" .‬מדדת?"‬
‫אמא דאגנית‪ .‬בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו‪ ,‬חשבה לעצמה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אין צורך‪ .‬אני מרגישה בסדר‪ ,‬רק עייפה"‪" .‬תודה שבאת‪ ,‬אבל באמת שהכל בסדר‪ .‬עוד יום חופש‬
‫אחד כדי לחסל את העייפות ואחזור למשרד"‪.‬‬
‫"אכלת משהו היום?" "לא תוכלי להתגבר על החולשה אם תחליטי להתנזר מאוכל"‪ " .‬יש לי רעיון נהדר‪-‬‬
‫בואי נלך לאכול יחד"‪" .‬גם אני לא אכלתי היום צהריים‪ ,‬ולא מתחשק לי לחזור הביתה ולאכול לבד"‪.‬‬
‫המילה האחרונה במשפט היתה הדבר היחיד ששמה לב אליו‪" .‬לבד"‪ .‬הוא גר לבד‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬אני רואה שאין לך התנגדות‪ ,‬אז קדימה‪ ,‬נלך"‪.‬‬
‫לפני שהספיקה להבין מה מתרחש היא מצאה את עצמה במעלית הבניין‪ .‬הם נכנסו למכונית ונסעו‬
‫למסעדה איטלקית במרכז העיר‪ .‬במהלך הנסיעה ליאור דיבר על אירועי היום במשרד שהחמיצה‪.‬‬
‫היא עשתה עצמה מקשיבה והשתדלה להנהן ברגעים המתאימים‪ .‬המארחת הושיבה אותם בשולחן צדדי‬
‫בדיוק מתחת למנורה שהקשתה עליה להחביא את המתחולל בנפשה‪ .‬לאחר שהזמינו‪ ,‬ליאור החליט לנסות‬
‫לדובב אותה‪.‬‬
‫"ליאנה‪ ,‬אני אעלה השערה מופרכת‪ .‬את מרגישה טוב‪ ,‬אבל את מסתירה משהו"‪.‬‬
‫"ממש לא‪ .‬היתה לי תקופה עמוסה לאחרונה ועכשיו אני מרגישה את כל העייפות שהצטברה"‪.‬‬
‫"נניח שאני רוצה להאמין לך"‪" .‬אז למה את נראית כמו מישהי שהבניין קרס עליה ושכבה תחת הריסותיו‬
‫שבועיים שלמים"?‬
‫"מבדח כרגיל"‪" .‬אף בניין לא קרס עליי‪ ,‬אלא אני קרסתי תחת העומס בעבודה"‪.‬‬
‫ליאור לא ויתר‪ .‬הוא היה בטוח שמשהו קורה לה והיא לא רוצה לשתף אף אחד‪.‬‬
‫"אני לא זוכר שראיתי אותך יותר מידי עסוקה לאחרונה‪ .‬אפילו סיפרת לי שאת שוקלת לטוס לכמה ימים‬
‫לחו"ל"‪.‬‬
‫המלצרית הגישה להם את סלסלת הלחם‪ ,‬וליאנה מיהרה לקחת לעצמה פרוסה בתקווה להסיט את נושא‬
‫השיחה‪ .‬ליאור לא הרפה‪" .‬אני לא מתכוון לוותר"‪" .‬ברור לי שמשהו עובר עלייך‪ ,‬וחשוב לי לדעת מה‬
‫זה"‪.‬‬
‫ליאנה לא הצליחה למצוא מפלט‪ .‬לא מהשיחה ולמען האמת גם לא מנפשה הטרודה‪" .‬אני לא יכולה לספר‬
‫לך ככה"‪" .‬תצטרך לבוא ולראות בעצמך"‪.‬‬
‫לאחר שליאור סיים לאכול את המנה שהזמין בתאווה רבה‪ ,‬וליאנה טעמה כמה פירורים מהמנה שלה‪ ,‬הם‬
‫שילמו ויצאו‪" .‬לאן"? שאל ליאור‪.‬‬
‫"לתל השומר"‪.‬‬
‫בשנייה הראשונה הוא לא הבין מה כבר אפשר לראות שם‪ ,‬אבל מהר מאד חיוורון פניה של ליאנה לא‬
‫הותיר ספק‪ .‬לא מדובר בדבר טוב‪.‬‬
‫הם הגיעו לבית החולים‪ ,‬וליאנה הובילה אותו לעבר מחלקה ד'‪ .‬הם נכנסו למחלקה והלכו לכיוון החדר‬
‫שבקצה המסדרון‪ .‬במיטה הראשונה בחדר שכבה בבואתה של ליאנה בעיניים עצומות‪ .‬פנים רכות‪ ,‬שיער‬
‫חלק וארוך בגוון חום כמו של ליאנה ומבט שקט אך מיוסר‪.‬‬
‫"אחותי התאומה‪ .‬לפני שבוע גילו לה סרטן מתקדם בכבד והיא הוכנסה לניתוח בהול‪ .‬כל חיי היא איתי‪.‬‬
‫אף פעם נפרדנו"‪.‬‬
‫ליאור לא ידע מה לומר כדי לנחמה‪ .‬הוא תמיד יודע מה להגיד‪ ,‬אך הפעם הוא פתח את פיו ואף צליל לא‬
‫בקע‪ .‬הוא התקרב אליה וחיבק אותה‪ .‬ליאנה חשה שילוב של עוצמה ורוך‪ .‬הפוגה של כמה שניות‬
‫מהמחשבות שלא עזבו אותה לשבריר שניה בימים האחרונים‪ .‬הוא הרפה ממנה באיטיות‪ .‬הם התיישבו על‬
‫שני כסאות שהמתינו ליד מיטתה‪ .‬דמעות החלו לזלוג מעיניה של ליאנה‪" .‬הרופאים אמרו שגם אם הניתוח‬
‫יצליח‪ ,‬היא לא תחזיק מעמד זמן רב"‪.‬‬
‫אחותה של ליאנה פקחה את עיניה‪" .‬היי‪ ,‬אני כאן"‪ .‬אמרה ליאנה‪.‬‬
‫"ומי זה"? תהתה אחותה‪.‬‬
‫"ליאור‪ ,‬חבר לעבודה"‪.‬‬
‫"חבר‪ .‬וגם עובדים יחד"‪ .‬תיקן ליאור בחיוך‪.‬‬
‫"אני רואה שמצאת מישהו שישמור עליך בהיעדרי"‪.‬‬
‫ליאנה הסמיקה מעט וליאור הקדים אותה בתגובתו‪" .‬חבל שאחותך לא חדת אבחנה כמוך‪ .‬כבר חודשים‬
‫שאני רומז לה שאשמח לשמור עליה מקרוב"‪.‬‬
‫ליאנה ואחותה החליפו מבטים ביניהן‪ ,‬ואז ליאנה הביטה לעבר ליאור וחייכה‪.‬‬
‫"העיקר שלבסוף הפסקת עם הרמזים והחלטת להגיד את זה במפורש‪ ,‬אחרת עוד הייתי נשארת כאן לבד"‪.‬‬
‫"תודה שאתם כבר מתכננים את עתידכם בלעדי‪ ,‬אבל אני כאן כדי להישאר"‪" .‬כך שכדאי מאד שתתחילו‬
‫לחפש לי גם חבר לעבודה"‪" .‬שאני לא ארגיש לבד כשאתם תהיו ביחד"‪.‬‬
‫"מה דעתך על אחי התאום? הגרסה הפחות טובה שלי‪ ,‬אבל ספג קצת ערכים טובים ממני"‪.‬‬
‫"יש לך אח תאום"? ליאנה נדהמה לגלות‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אומנם אנחנו לא קרובים כמוכן‪ ,‬אך אנחנו בקשר טוב"‪ " .‬הוא נפרד מחברה שלו לפני כמה חודשים‪,‬‬
‫והבטחתי לנסות לדאוג לו למישהי רצינית יותר לשם שינוי"‪.‬‬
‫"אז מה אתן אומרות"? "קובעים דאבל דייט לשבוע הבא"?‬
‫צחוק רם התגלגל בחדר‪ ,‬ולכמה דקות שכחו שלושתם מהסיבה בגינה הם נמצאים בחדר הזה‪.‬‬
‫מקום בריא‪ /‬הדר בן דוד‬
‫חמש שנים‪ .‬חמש שנים של למידה‪ ,‬חמש שנים של עשייה וכעת תהייה‪ .‬במסגרת לימודים כה אינטנסיביים‬
‫בפקולטה לאדריכלות‪ ,‬למדתי‪ ,‬תיעדתי‪ ,‬בחנתי ועתה‪ ,‬בשנה האחרונה ללימודיי‪ ,‬במסגרת הסטודיו‪ ,‬הנחשב‬
‫לליבת לימודי האדריכלות‪ ,‬אני צריכה להכיל הכל ולחשוב – מהי האג'נדה שלי? מהו הדבר החשוב ביותר‬
‫בעתידה של האדריכלות בארץ ובעולם בכלל?‬
‫במסגרת הסטודיו‪ ,‬בכל סמסטר במהלך לימודינו‪ ,‬אנו מתכננים‪ .‬בכל סמסטר אנו מקבלים אתר ופרוגרמה‬
‫לתכנון‪ .‬מנחי הסטודיו‪ ,‬שהינם אדריכלים וותיקים‪ ,‬מכתיבים לנו את אתר הפרויקט ואת ייעודו‪ .‬בשנה‬
‫האחרונה ללימודים‪ ,‬אנו מתכננים את פרויקט הגמר‪ .‬פרויקט זה הינו שנתי והעבודה בו היא בקני מידה‬
‫שונים‪ ,‬בהם תכנון עירוני כולל עד לרמת פירוט הבניין הפרטי‪ .‬על כל סטודנט לבחור לעצמו מה הוא‬
‫רוצה לתכנן‪ .‬הבחירה מה לתכנן הינה שאלה קשה שדורשת מחשבה מרובה‪ ,‬הרי יש כל כך הרבה דברים‬
‫שניתן לגעת בהם‪ ,‬לחקור‪ ,‬לבחון ולשפר באדריכלות‪.‬‬
‫נושא הלימוד השנה לתלמידי שנה ה' הינו "גבולות האדריכלות"‪ .‬מהו גבול? האם יש גבול לאדריכלות‪,‬‬
‫האם יש גבול לבנייה? ניסיתי לבחון את שאלת עתידה של האדריכלות ועתידו של העולם כולו בתחום‬
‫האדריכלות והבנייה‪ .‬הרי כדור הארץ מורכב כולו מ"לגו" של בניינים‪ ,‬כבישים וכמובן מיליארדי אנשים‬
‫– וכל אלו הולכים ומתרבים‪.‬‬
‫על פי מחקרים‪ ,‬קצב גידול האוכלוסייה בעולם הינו ‪ .7.1%‬פירושו של נתון זה הוא כי בכל ‪ 31‬שנים‬
‫בממוצע‪ ,‬אוכלוסיית העולם מוכפלת‪ .‬שטח האדמה על פני כדור הארץ הינו ‪ 748,14:,:::‬קילומטרים‬
‫מרובעים‪ .‬נתון זה כולל את הקטבים ושטחי המדבר‪ .‬אם נמשיך את הכפלת האוכלוסייה בשנים נראה כי‬
‫בתוך ‪ 75‬הכפלות‪ ,‬סדר גודל של חמש מאות שנים‪ ,‬אוכלוסיית העולם תכסה את כל הקרקע על פני כדור‬
‫הארץ בצפיפות של אדם למטר רבוע‪ .‬אם נחשב את שטחי האדמה‪ ,‬כולל האזורים הימיים‪ ,‬בהנחה שבני‬
‫האדם יסתגלו ויצליחו לגור על פני המים‪ ,‬נגיע לצפיפות זהה תוך שש מאות שנים‪ .‬נתונים אלה הובאו על‬
‫מנת להמחיש את סדר גודל הצפיפות הקרבה‪ .‬אנו צועדים אל עידן בו הערים יאכלסו מספר עצום של‬
‫אנשים ויהיו צפופות וקשות למחייה‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬מה צופן לנו העתיד? האם יהיה קץ לבנייה? ניתן לראות שבמהלך השנים נבנים עוד ועוד בניינים‬
‫ועתודות הקרקע הפנויות הולכות ומתדלדלות‪ .‬האם בעוד מאות שנים יישארו עתודות קרקע לבנייה על‬
‫פני כדור הארץ? אם הבנייה אכן תהיה כה מרובה ואינטנסיבית‪ ,‬מה בנוגע לגורלם של בעלי החיים‬
‫והצמחייה? איפה הם תופסים מקום בעולם שהולך ומכחיד את מקום מושבם? ומה בדבר משאב הקרקע‬
‫ההולך ומצטמצם ומקורות הטבע המתדלדלים? האם צאצאינו יזכו לראות נוף פתוח שיד אדם לא נגעה‬
‫בו? האם בעולם בנוי כולו‪ ,‬הערים יהיו בריאות ונוחות למחיית בני אדם?‬
‫כבר בימים אלה קיימים אזורים‪ ,‬שכונות ואף ערים שלמות‪ ,‬שהגיעו למצב קשה‪ ,‬זאת עקב חוסר תכנון‬
‫וחשיבה על התפתחות האוכלוסייה והצפיפות העתידית‪ .‬ערים נבנו ללא מחשבה על המספר הגדל של בני‬
‫האדם וללא מחשבה על יעילות משאבי הטבע וניצולם‪ .‬בתים נבנו אחד על השני ובצמוד‪ ,‬ללא מחשבה על‬
‫כיווני אויר ואוורור‪ ,‬הן ברמת השטח הציבורי‪ ,‬הנקבע באזור התחום בין הבניינים‪ ,‬והן ברמת הבניין‬
‫הפרטי‪ .‬חלק מהערים ברחבי העולם התפתחו באופן טבעי‪ ,‬ללא מתכנן אנושי‪ ,‬וחלקן אכן תוכננו בידי‬
‫מתכנן‪ .‬גם בערים אלו‪ ,‬המתוכננות היטב‪ ,‬לא נלקחו בחשבון שיקולים עתידיים‪ .‬לא הייתה מחשבה‬
‫מספקת על נתוני האוכלוסייה המתפתחת ולא לקחו בחשבון את הצפיפות העתידה לבוא‪ .‬ערים מסוג זה‬
‫הפכו לערים קשות למחיית בני אדם‪ .‬בעיר הונג‪-‬קונג לדוגמה‪ ,‬עקב הצפיפות הגדולה והבנייה המרובה‬
‫בה‪ ,‬תנועת האוויר ברחובות ובחללים העירוניים איטית והאוויר מעופש‪ .‬בשנת ‪ 0::3‬הונג קונג נפגעה‬
‫מתסמונת נשימתית חריפה המכונה בשם "סארס" (‪ (Severe Acute Respiratory Syndrome‬שהיא‬
‫מחלה ויראלית במערכת הנשימה‪ .‬התפרצות הסארס פגעה ב‪ 8,:61-‬בני אדם וגרמה למותם של ‪114‬‬
‫אנשים‪ .‬מאז‪ ,‬החלו תהליכים ויוזמות ציבוריות וממשלתיות לשיפור המצב‪ .‬בעקבות מחקר שנערך‪ ,‬הבינו‬
‫כי תנועת רוח בעיר תקל על תופעת הלוואי של איי החום (הנוצרים עקב ריבוי בניינים באזור מצומצם)‬
‫והתפתחות המחלות בעיר‪ .‬תנועה של אויר רענן ונקי יגרום לסילוק המזהמים המתפתחים עקב שימוש רב‬
‫במכשירים חשמליים ובכלי רכב בשטח נתון‪ ,‬ותסלק את המחלות המתפתחות עקב האוויר המעופש‪.‬‬
‫הונג קונג היא רק דוגמה לעיר אחת מרבות‪ .‬קיימות ערים רבות על פני כדור הארץ שסובלות מצפיפות‬
‫רבה ובחלוף השנים‪ ,‬מספרן ילך ויגדל‪ .‬כלומר‪ :‬אנו צועדים לעידן בו הערים יהיו צפופות מאוד וקשות‬
‫למחייה‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬למרות שרכשנו את הידע אודות בעיית הצפיפות‪ ,‬השכלנו ולמדנו מתופעות כאלו ואחרות שהתפתחו‬
‫ברחבי העולם עקב תכנון לקוי‪ ,‬המתכננים לא לוקחים בחשבון את יעילות משאבי הטבע וניצולם לתכנון‬
‫עיר בריאה‪ .‬לא לוקחים בחשבון את הראייה הכוללת של האזור בו הם בונים‪ ,‬הנמצא בתוך עיר‪ ,‬שנמצאת‬
‫בתוך מדינה‪ ,‬הנמצאת על כדור אחד‪ ,‬לא גדול‪ ,‬שבעוד זמן מוגבל יהיה צפוף‪ ,‬מאוכלס עד אפס מקום ובנוי‬
‫כולו‪.‬‬
‫בשנים האחרונות ניתן לראות גידול במספר הבניינים הגבוהים ברחבי העולם שצצים להם כפטריות אחרי‬
‫הגשם‪ .‬כמובן שזהו רק תחילתו של עידן בו מספר הקומות בבניין ילך ויגדל עקב הגידול באוכלוסייה‪ .‬אם‬
‫כך‪ ,‬לא ניתן להימנע מבנייה גבוהה וצפופה‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬אם אכן נשכיל לבנות לגובה בתכנון נכון‪ ,‬אולי‬
‫נוכל להותיר שטחי קרקע פנויים לדורות הבאים‪ .‬אם כך‪ ,‬כבר מהיום‪ ,‬לפני שהמצב ימשיך להתדרדר‪ ,‬יש‬
‫לקחת בחשבון שיקולים עתידיים‪ .‬יש לתכנן בצורה שקולה‪ ,‬הלוקחת בחשבון צפיפות גבוהה ולמנוע ערים‬
‫חולות‪.‬‬
‫עבודתי בוחנת מחדש את אופן התכנון‪ ,‬ברמה העירונית וברמת הבניין הבודד והעיקרון החשוב שעומד‬
‫בפניי הוא תכנון מקום בריא לגוף ולנפש‪ .‬מקום בו ריח הים יינשא ברחובות‪ ,‬מקום בו לצאצאיי יהיו‬
‫דיונות ומרחבים פתוחים למשחק‪ ,‬כמו שלדור שלי היו‪ ,‬מקום בו יהיה מקום גם לבעלי החיים ובתי הגידול‬
‫השונים‪ ,‬מקום שלא יהיה דחוס ומעופש‪ ,‬מקום בריא‪.‬‬
‫סיפורם של חפצים בחנות עתיקות‪" ,‬תמול שלשום" שמה‪***/‬‬
‫"רגילים חברינו שבארץ ישראל לקרות חדר לכל חלל מקורה‪ .‬אין כתליו פרוצים קוראים לו חדר נאה‪.‬‬
‫אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה‪ .‬עומד הוא לו לעצמו‪ ,‬ויש לו חמישה חלונות‪ .‬בחלון אחד‬
‫רואים את הים הגדול שאין לו סוף‪ ,‬ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה‪ ,‬ומחלון אחר‬
‫רואים את המידבר שעליו נבנתה תל‪-‬אביב‪ ,‬וחלון אחר פונה כלפי נווה‪-‬צדק‪ – – – .‬על כן חביב חדרו של‬
‫חמדת על חמדת‪ .‬בייחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר‪ ,‬שצופה לתוך הבקעה שהרכבת‬
‫עוברת שם‪ .‬משתלשלת הרכבת בתוך הבקעה וקיטור קוטר ועולה‪ .‬ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה‬
‫ולימון צומח בה ובור מים יש שם‪ .‬וכל החצר מוקפת חומה‪ ,‬שביום שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים"‬
‫(ש"י עגנון "תמול שלשום"‪ .0::8 ,‬עמודים ‪.)477-470‬‬
‫החנות של אימא שלי "היא מקום נאה‪ .‬עומדת היא לה לעצמה"‪ .‬יש לה המון "חלונות" שהם‪ ,‬בעיני‪ ,‬כמו‬
‫חדרו של חמדת‪ .‬החלונות הם החפצים בה‪ .‬הם עתירי ימים ומתוכם נשקפים סיפורים‪ .‬וכמו בחלונות חדרו‬
‫של חמדת שדרכם רואים נופים‪ :‬ים‪ ,‬בקעה ורכבת‪ ,‬מדבר שעליו נבנתה תל אביב ונווה צדק וגם מרפסת‬
‫עם גינה ובור מים‪ ...‬כך הם החפצים בחנות "שביום שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים‪." ...‬‬
‫חנות זו הייתה ה"זגגיה" של סבא שלי‪ ,‬יהודה‪ ,‬שהיה יוצא מדי בוקר לעבודתו‪ ,‬עם הסינר הכחול עליו‬
‫תפורים כיסים גדולים‪ .‬היום הוא תלוי על מסמר בפינה‪ .‬אימי מצביעה עליו ואומרת "זהו סינר של אתמול‬
‫– של סבא שלך‪ ,‬זכרונו לברכה‪ .‬הוא היה זגג‪ .‬סינר כחול כהה עם כיסים גדולים בו היה מחזיק את כלי‬
‫עבודתו‪ :‬סכין חיתוך שבקצהו אבן יהלום‪ ,‬קופסת מ ֶֶרק ׁ(דבק זגגים)‪ ,‬עיפרון ופטיש‪ .‬לעת ערב היה חוזר‬
‫לביתנו‪ ,‬שם על הפתילייה קומקום ומים‪ ,‬מרתיח אותם באמבטיית הפח הניצבת תחת סינרו הכחול‪ ,‬כדי‬
‫לכבס אותו למען יהיה נקי ליום המחרת"‪ .‬כך מספרת אימי‪ ,‬הלובשת סינר ירקרק עם כיתוב של היום‪:‬‬
‫"אני הגבר בבית"‪" .‬הוא היה גבר‪ ,‬גבר כמו שאתם‪ ,‬הצעירים‪ ,‬אומרים היום‪ ,‬גבר אמיתי"‪ .‬ועיניה‬
‫דומעות‪" ...‬אל תתרגשי" היא מוסיפה‪ .‬אני רואה שזהו בכי של זיכרונות המקופלים בחנות הזאת ובחפציה‪,‬‬
‫שרואים אותם ושומעים אותם כמו חלונות חדרו של חמדת‪ ,‬חדר ש"באמת הוא נאה‪."...‬‬
‫"והנה דלי האמייל ששימש את אימי‪ ,‬סבתך מלכה‪ ,‬זכרה לברכה‪ ,‬לשטיפת הרצפה‪ .‬הדלי הזה ידע מים‬
‫רותחים וסבון‪ ,‬עם מטלית כחולה‪ ,‬דהויה קמעה‪ ,‬מבד פלנל רך שליטף את ידי אימי‪ ,‬וכאילו אומרת לה‬
‫שרצפת החדר תהיה נקייה מלובן ומוכנה ומזומנה להתלכלך שוב‪ ,‬כי כאן חיה משפחה עם ילדים‪ ,‬ומקום‬
‫שיש בו חיים דינו להתלכלך ולהתנקות‪ ,‬להתלכלך ולהתנקות"‪ .‬כך סחה לי אימי‪ ,‬כשעיניה מביטות‬
‫למעלה‪.‬‬
‫שם‪ ,‬למעלה‪ ,‬תלויה לה תמונת נוף‪ ,‬המצוירת בצבעי אקוורל‪ ,‬ומתארת פינה קטנה עם עצים‪ ,‬בית קטן‬
‫וספסל‪ ,‬שהייתה תלויה בבית סבי וסבתי‪ ,‬פינת נוף "שביום שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים"‪" .‬את‬
‫הציור הזה הנני זוכרת מאז שאני זוכרת את עצמי" אומרת אימי ועיניה מחייכות‪" .‬הוא ליווה אותי בכל‬
‫שנות ילדותי ונעורי"‪ .‬כמה הוא יפה‪ -‬אני חושבת לעצמי‪ .‬ואמי מייד ממשיכה‪ ,‬כאילו קראה את מחשבותיי‪:‬‬
‫"את רואה‪ ,‬כמוני‪ ,‬כמה הוא יפה? האווירה בו רוגעת ונעימה והצבעוניות רכה ועדינה‪ .‬הוא נותן תחושה‬
‫אותנטית של אור‪-‬שמש המציף אותו‪ ,‬מעורב בשלווה ודממה‪ .‬אני מרגישה את חיוביות החיים‪ ,‬את הקסם‬
‫הרומנטי וההרמוניה‪ ,‬את הפיוטיות והרגישות ששררה בין הוריי והקרינה על כל פינות הבית‪ -‬מעין‬
‫צלילים רגישים שלימדו אותי להסתכל על כל מה שסביבי ברגישות ובעומק"‪.‬‬
‫גם אני מחייכת‪ .‬אני מרגישה את חום האהבה והשלווה שאף אני חוויתי בבית הוריי‪ .‬רוצה כל כך להודות‪,‬‬
‫אבל המילים דלות‪ .‬צריך מילים גדולות כל כך להוקרה ולתודה לבית הוריי החם בו זכיתי‪ ,‬אך הן כאילו‬
‫טמונות ומתפרצות יחדיו מהציור שהוא בית‪...‬‬
‫ובבית הזה‪ ,‬אני זוכרת את הכוננית הדורת הזכוכיות‪ ,‬הנושאת עליה ספרים המסודרים שורות שורות‪.‬‬
‫"הכוננית הזו" מספרת אימי‪" ,‬הייתה הקישוט היפה ביותר בביתנו‪ .‬היו בה ספרים נפלאים‪ .‬ספרים‬
‫העוסקים בחינוך והוראת ילדים‪ ,‬שעזרו לי בעבודת ההוראה בה עסקתי והשקעתי את כל שנותיי‪ .‬היו בה‬
‫ספרי שירה שהם עד היום הנשמה של חיי‪ .‬היו בה ספרי ידיעת הארץ ומסלולי טיולים‪ ,‬שהרי כל כך‬
‫אהבנו לטייל‪ ,‬איתכם‪ ,‬ילדינו‪ ,‬ברחבי הארץ‪ .‬והיו בה המון ספרי ילדים‪ ,‬אותם סיפרנו לך‪ ,‬לאחייך‬
‫ולאחיותייך בכל זמן‪ -‬לפנות ערב‪ ,‬בימי שבת גשומים ובעיקר לפני שנת הלילה‪ ,‬בשכבכם במיטה על סדין‬
‫לבן מכורבלים בשמיכת צמר הגפן המצופה בציפה צחורה‪ .‬את בתי‪ ,‬אהבת כל כך את הספר 'עיניים‬
‫שמחות' של הסופרת פניה ברגשטיין‪ .‬לא עצמת את עינייך עד שלא סיפרתי לך פעמים מספר את אחד‬
‫הסיפורים שבספר‪' ,‬הבובה של תמר'‪ ,‬כל הזמן היא נפלה ממיטתה‪ ,‬שעמדה תחת עץ אגוז שבחצר‪ .‬כשתמר‬
‫כעסה עליה והסתובבה ללכת‪ ,‬פרצה הבובה בבכי‪ .‬ניגשה תמר הרימה ברכות את בובתה האהובה ואז‬
‫גילתה שאגוז אחד‪ ,‬שובב‪ ,‬לוחץ לה בגבה‪ .‬תמר הבינה את פשר הנפילות הבלתי פוסקות‪ .‬היא חיבקה חזק‬
‫את בובתה‪ ,‬סילקה את האגוז והשכיבה אותה לישון‪ .‬ואני‪ ,‬גם אני‪ ,‬כמו תמר‪ ,‬לחצתי אותך אל חיקי בכל‬
‫כוחי‪ ,‬נשקתי לך אלף נשיקות‪ ,‬ואת‪ -‬נרדמת‪ .‬והייתי מסתכלת בך‪ ,‬כמה את יפה ושלווה‪ ,‬ומתפללת‬
‫לבריאותך ותפארתך‪."...‬‬
‫"ועל מדף קטן אחד בכוננית"‪ ,‬אימי ממשיכה בדבריה‪" ,‬היו מרוכזים ספרי תנ"ך ממספר הוצאות וגם כאלו‬
‫עם פירושים‪ ,‬שעזרו לך ולכל בני הבית בלימודים‪ .‬הם ידעו את עיניכם הקוראות בהן‪ ,‬הם שמעו את‬
‫שאלותיכם‪ ,‬ולא אחת ראו את הפיהוקים מעייפות ואולי משעמום?!" שואלת בהומור רך‪ ...‬עכשיו‪ ,‬ניצבת‬
‫לה הכוננית הזו מפוארת בכלים מאנגליה‪ ,‬מיפן‪ ,‬מהונגריה‪ ,‬ממרוקו‪ .‬גם כלים ישנים של ארץ ישראל‬
‫"לפיד"‪" ,‬קדר"‪" ,‬בצלאל" מוצגים עליה‪ ...‬אפורים‪ ,‬משהו‪.‬‬
‫אני מתבוננת גם בכלי נחושת שאימי אספה בשנות נעוריה וקישטו את ביתנו‪" .‬יום אחד" היא אומרת‪,‬‬
‫"נקעה נפשי מהם‪ .‬ארזתי אותם בקופסאות קרטון וחיכיתי ליום בו אוכל להשיב להם חיים ולגלות אותם‬
‫בכל הודם‪ .‬כשפתחתי את החנות‪ ,‬הוצאתי אותם מאריזתם ופגשתי אותם באהבה‪ .‬אחד אחד‪ ,‬כלי כלי‪-‬‬
‫הסרתי מעליהם את האבק וכמו שמעתי אותם מאשימים אותי שעזבתי אותם‪ ,‬חנקתי אותם‪ .‬הם סיפרו לי‬
‫את סיפור פגישתנו בשנות נעורי‪ -‬בשוק הפשפשים בתל אביב‪ .‬כמו שמעתי אותם נזכרים מאיפה הגיעו‪,‬‬
‫מי היו בעליהם‪ ,‬איזה בית היה זה שבו הם היו‪ ,‬מה היה תפקידם? הפמוטים – לשבת‪ ,‬החנוכייה – לחנוכה‪,‬‬
‫גוף התאורה – לאור בבית‪ ,‬הפינג'אן – לתה חם ביום חורף‪ ,‬החמסה – נגד עין הרע‪ ,‬התג'ין – לתבשיל‬
‫קדרה מהביל והקלחת – לדייסת סולת לתינוק‪ ...‬כל כלי והסיפור שלו‪ ,‬כל כלי וקולו"‪.‬‬
‫בליבה של החנות‪ ,‬עומדת לה ספה ירקרקה שישבו עליה הוריו של אבא שלי‪ ,‬רישקה ונחום‪ ,‬זכרם‬
‫לברכה‪ .‬ספה דהויה שקמטי הזמן חרשו בה את סיפורה‪ .‬אני מתיישבת עליה‪ .‬היא רכה‪ ,‬היא מפנקת והיא‬
‫יפה כל כך‪ .‬אני רואה את אבא שלי קופץ עליה‪ ,‬את סבא שלי קורא את העיתון וסבתא שלי מנמנמת עליה‪.‬‬
‫אבל לא באמת ראיתי‪ ,‬כי בבואי לעולם הם כבר הסתלקו ממנו‪.‬‬
‫בסמוך לספה‪ ,‬שתי כורסאות בצבע בז' ועליהן מפות סרוגות לבנות אותן סרגה סבתי‪ ,‬מלכה‪ .‬את‬
‫הכורסאות הביאה לחנות רינה‪ ,‬בתה של חברה "בת עיר" של סבתי בלומה‪" .‬אוי‪ ,‬איזו חברות זאת הייתה"‬
‫סופקת אימי את כפותיה ונזכרת בסיפור החברות המופלא‪ ,‬עליו חזרה סבתי‪ ,‬בעצבות שאין לה סוף‪ ,‬אין‬
‫ספור פעמים‪" :‬היינו כמו אחיות‪ .‬תמיד אמרו שהחברות בינינו היא מופלאה והכי אמיתית שישנה‪ .‬בלומה‬
‫ואני נולדנו בפולין‪ .‬הורינו היו שכנים‪ .‬בהגיענו לגיל הנעורים‪ ,‬עזבנו את הבית והצטרפנו להכשרה של‬
‫תנועת נוער ציונית‪ .‬לפני עלותנו לארץ‪ ,‬הפצרנו בהורינו לעלות איתנו‪ ,‬אך אלו סירבו ונתנו לנו את ברכת‬
‫הדרך‪ .‬הם בחרו בדרך המוות‪ ...‬אנחנו בחיים‪."...‬‬
‫"אני זוכרת את אימי כשהיא יושבת על כסא קלוע‪ ,‬משקפיה על עיניה‪ ,‬סורגת את המפיות האלה לחברתה‪,‬‬
‫בלומה‪ ,‬ואומרת‪" -‬למען יקשטו אלה את הכורסאות החומות‪ ,‬שצבען נטול חיים‪ .‬יש להחיותן עם מפיות‬
‫בדוגמת פרחים‪ ,‬שביופיין וריחן ימשכו את הבא לשבת עליהן"‪ .‬לעתים‪ ,‬נשמטה מסרגה מידיה‪ ,‬ואז הייתה‬
‫מבקשת ממני‪ ,‬כאילו מתנצלת‪ :‬בבקשה‪ ,‬בתי‪ ,‬מצאי לי את המסרגה‪ .‬ואני זחלתי‪ .‬מתחת למיטה‪ ,‬מתחת‬
‫לכורסה‪ ,‬מתחת לשולחן‪" .‬אימא מצאתי" – קראתי‪ .‬והיא‪ ,‬בחיוכה החם והרך סחה לי "אין כמו העיניים‬
‫הצעירות‪ ,‬היפות שלך‪ ,‬ביתי" אמרה‪ .‬חיבקה אותי בחוזקה וחזרה למלאכתה"‪.‬‬
‫אימי פונה לסדר את שאר החפצים‪ ,‬המונחים על שולחן עבודתה‪ .‬שולחן בעל ארבע רגליים מברזל‪,‬‬
‫מעוגלות‪ ,‬העומדות על הרצפה בקצותיהן החדות‪ ,‬משל היו לעמידת בלרינה על קצות אצבעותיה‪ .‬על‬
‫הרגליים מונח משטח עץ עבה שמצופה בפורמייקה ירוקה‪ ,‬מבריקה‪ ,‬ובתוכה כתמי צבע לבנבנים‪ ,‬מעין‬
‫שמלה שעוטה ה"בלרינה" וכאילו פניה נכונים לקראת הריקוד אותו היא תרקוד על הבמה‪ ,‬מול קהל‪.‬‬
‫אנשים‪ ?...‬כלים‪ ?...‬שטיחים‪ ?...‬רהיטים‪ ?...‬ציורים‪ ?...‬מול כל הקהל הזה‪...‬‬
‫אימי אוחזת בידה תמונת גובלן‪ ,‬מעשה מחשבת‪ ,‬אותה נתנה לה ידידה טובה מהעיר השכנה‪ .‬בתמונה אני‬
‫רואה נערה שמתנדנדת על נדנדה‪ ,‬ובסמוך לה נער צעיר הנושא אליה עיניו‪ .‬שמלתה המתנפנפת עשירה‬
‫בצבעי אדום‪ ,‬כחול‪ ,‬שחור וירוק וידיה פרושות למעלה ואוחזות בחוטי הנדנדה‪ .‬פניה מופנות אל העלם‬
‫הצעיר החובש כובע אדמדם‪ ,‬והיא כמו שרה לו שיר שאימי שרה לי בילדותי‪ ,‬כשהייתי על הנדנדה ופחדתי‬
‫נורא‪" -‬נדנדה עלה עולה‪ /‬ואני גדולה‪ ,‬גדולה‪ /...‬נדנדה ירוד יורדת ואינני מפחדת‪."...‬‬
‫אימא מוציאה את הפטיש ואת קופסת המסמרים המונחים בכיס סינר העבודה הכחול של סבא‪ ,‬מצביעה על‬
‫נקודה בקיר מעל המנורה ושואלת אותי‪" :‬מה את אומרת? זה מתאים פה?"‪ ,‬היא מהרהרת בקול‪" .‬אולי‪,‬‬
‫בעצם‪ ,‬זה מתאים בכל מקום פה בחנות‪ ,‬כי לשמור על הזיכרונות‪ ,‬זה מעשה אומנות‪ "...‬ואני מאשרת‬
‫ונזכרת מה כבר אמרו גדולים ממני‪ ,‬שלשמור על האהבה היא מעשה אומנות‪ ,‬והאהבה הניבטת ממעשה‬
‫הרקמה הזה היא מעשה אומנות‪ ,‬תרתי משמע‪...‬‬
‫הזמן עובר‪ .‬אני פונה ללכת‪ .‬אימא שלי נשארת‪ .‬היא אוחזת ומנקה‪ ,‬וקרובה לחבק כל חפץ שבידיה‪ .‬ומכל‬
‫אחד ואחד נשמע סיפור קסום‪ .‬מכל אחד ואחד ניבט יופי אחר‪ .‬כל אחד ואחד הוא חלון ענק המשקיף על‬
‫נוף קסום‪ .‬מכל אחד ואחד עולה ריח יחיד ומיוחד‪ -‬ריח וסיפור ויופי ונוף של "תמול שלשום"‪" ...‬וכל כך‬
‫נאה הוא החדר‪ ,‬באמת נאה‪."...‬‬
‫ביבליוגרפיה‬
‫עגנון‪ ,‬שי‪ .)0::8( .‬תמול שלשום‪ .‬תל אביב‪ ,‬הוצאת ידיעות אחרונות‪.‬‬
‫סיפור ללא שם‪***/‬‬
‫ההמון בחוץ העירֹו‪ .‬הסיר מפניו שמיכה מחוספסת‪ .‬האור סינוור‪ .‬שיפשף את עיניו להתרגל‪ .‬הביט החוצה‪.‬‬
‫השמש כבר הייתה בשיאה והרחוב האינסופי נע כהרגלו‪ .‬לא הקדיש תשומת לב‪ .‬חיפש את הכוס שהשאיר‬
‫על הרצפה‪ .‬מצא אותה חצי מלאה‪ .‬על מה רוקן אותה אתמול בלילה‪ .‬הביט החוצה‪ .‬שמלה בלבן מחוויר‬
‫משכה את עיניו‪ .‬הלך אחריה‪ .‬הידית השבורה של סיר הלחץ המבריק של אימו נשען על שיש המטבח‬
‫המאובק של הוריו‪ ,‬הופיע בדימיונו‪ .‬אביו מחויט עמד מולו בזקנו השחור המפיח‪ ,‬אף לא מילמול נשמע‪.‬‬
‫נכנס לחדר האמבטיה‪ .‬המים זרמו ובמראה ניגלו פניו הרטובות והצעירות ששכח כבר‪ .‬גלגלים בשחור‬
‫דהוי חלפו והעכירו את השלווה‪ .‬פינת הטבע היחידה בעיר‪ ,‬הגן‪ ,‬גלמוד כהרגלו‪ ,‬החליף את השימלה‪ .‬מיד‬
‫מצא אותו על יד שיח הדובדבנים‪ .‬עלי עצו המזדקן נקלטו במוחו‪ .‬נדמה לו שאם יספור אותם כעת מספרם‬
‫יהיה שונה‪ .‬תהה אם יש לבכות על חבריו היחידים‪ .‬הוא ניסה להיאבק בזיכרון‪ ,‬שחפץ לעלות פנים‬
‫ושמות‪ .‬אך כשל‪ .‬פנים יחידות הידהדו‪ .‬ג'וני‪ ,‬בכובע המצחייה שלו‪ ,‬חיוך וכהרגלו סינן‪" :‬עניין של‬
‫כלום"‪ .‬תהיות האם המשיך בעבודתו הממוחשבת עלו‪ .‬זוג מהודר צעד וחלף‪ .‬שוב שב‪ .‬עלעל יורד ועולה‪,‬‬
‫הנאחז לא להיסחף ברוח‪ ,‬הניב תהייה מדוע לא יעבור לחיק הטבע במקום הקיר המתקלף‪ .‬אך כהטלת‬
‫מטבע‪ ,‬צד אחד נבחר ‪ -‬אינו מסוגל לנטוש את האנשים גם אם היו רק תפאורה מלאכותית‪ .‬העלעל עדין‬
‫החזיק מעמד‪ ,‬כה התבלט מהעלים היציבים האחרים‪ -‬תחתיו‪ ,‬מימינו‪ ,‬משמאלו‪ ,‬שלא נאבקו ברוח‪.‬‬
‫"צקינג!"‪ ,‬קטע את בריחתו‪ .‬היד כבר לא הייתה שם‪ ,‬ורק חיוכה הבלונדיני נצנץ‪" .‬תודה נערה‪ ,‬תבורכי"‪,‬‬
‫היא רק הנהנה בצחקוק והמשיכה בדרכה‪ .‬קסדה על אופניים פסחה חיש‪ .‬לא השאירה כסף‪ .‬הרחוב‬
‫הרועש הומה מהרגיל‪ .‬אף סביב ערוגת השושנים ישבו והילכו כעשרה או אחד עשר אנשים‪ .‬נזכר בכסף‪.‬‬
‫מתוך עשרים וחמש האגורות‪ ,‬בצבץ אחד כסוף‪ .‬ערג אליו‪ .‬הכניס ידו לכוס‪ .‬דלה אותו ועצם עיניו‪ .‬חום‬
‫מילא את גופו כשמישש את הבליטות המתכתיות‪ .‬הוא ידע אותם‪ ,‬חמישה שקלים חדשים‪ .‬הכריך הנפוח‬
‫שינעים את פיו כבר נשכב בידו כתינוק‪ .‬ריח נקניק ממלא הצטרף לפלחי טבע של עגבניות ומלפפונים‬
‫שוחים בשביל חרדל מקטיר‪ .‬חיטה קטיפתית עבה עוטפת ומשלימה את אריזת הפלא‪ .‬אין ממהר לאוכלו‪.‬‬
‫מתענג על כל פרור ופרור‪ .‬הצהוב נוטף על ידיו‪ ,‬רגליו ומתגודד סביב שפתיו‪ .‬מיץ אדום מותיר את‬
‫עקבותיו כשפתון משפתי יפיפייה על לחי מזוקנת‪ .‬כרוך אחריה מלקק כל טיפה‪ .‬עוברות דקות‪ ,‬שעות‪ ,‬אך‬
‫הזמן לא מעכל את הפלא‪ .‬שקל‪ ,‬שקל אחד ויחיד יגשים את כל חפצו הדל‪ .‬ראשו הוצל‪ .‬צל נייד הסתיר את‬
‫זוהר היום‪ .‬מבטו הורם‪ .‬כובע הפוך מלווה בשתי חולצות טי תעשייתיות‪ ,‬נגלו מעליו‪ ,‬מפלסים את דרכם‬
‫בהמון‪ .‬גם הם לא השאירו כסף‪ .‬אך כלום לא יאפיל את שלוותו‪ ,‬כבר צבר את רוב הכסף ההכרחי להיום‪.‬‬
‫הכריך לא חלף ממוחו‪ .‬הדקות הפכו לשעות‪ .‬אנשים מכל המינים חלפו על פניו‪ .‬רובם התעלמו‪ .‬אחרים‬
‫הביטו בפזילה מלאת רחמים‪ .‬מעטים הביטו בחמלה‪ .‬הם רצו להעניק לו את מהותו ‪ -‬אך היו תחת מרותם‬
‫של דפוסי חברה‪ ,‬בדומה להטחות אביו פעמים רבות‪" :‬זה‪ ,‬זה שתיין שילך לעבוד‪ .‬הוא בטח יקנה עם זה‬
‫סמים"‪ .‬רצה להגיב שאינו מסומם‪ ,‬רק אדם רעב הזקוק לשקל אחד קטן‪ .‬אולי ישיגו ממנו‪ .‬חליפה בשחור‬
‫כהה התקרבה‪ .‬פנה לאל‪ .‬ביקש שקל אחד תחת התירוץ הרגיל‪ ,‬כי זוהי בקשתו היחידה לעולם ועד‪ .‬אולם‬
‫התחנפותו האילמת לא נענתה‪ .‬האל נראה רחוק מתמיד‪ .‬החליפה צעדה אל תוך ההמון‪ .‬העלמה שבה‪.‬‬
‫חיוכה המקסים נגלה שוב‪ .‬שערה הזהוב גלש והבליט את עיניה הירוקות‪ .‬הניבה נשכחות‪ .‬ליטוף מענג של‬
‫ראשו ‪ -‬שערה‪ ,‬שערה‪ ,‬על מיטה ענקית‪" .‬טלי"‪ .‬שמה הדהד ואכן עיתים הייתה לו כטל בלילות יבשים‪.‬‬
‫רבות הצליחה להפיח בליבו בימים רחוקים מדי‪" .‬צקינג"‪ ,‬התפכח‪ .‬עיניו תרו אחר הכוס‪ .‬אך עיגול הכסף‬
‫היחיד שלו מילא אותו אכזבה‪ .‬כפתור מתכת מבריק פוגש בארץ? המרזב החלוד פוגש ברגל? אך לא היה‬
‫משוכנע מה או מי הפיק את אותו כזב צלילי‪ .‬השמש כבר ניצבה במקום הנכון‪ .‬ידיו נמתחו ופגעו במכנס‬
‫מחויט‪ .‬המכנסיים נרתעו‪ .‬מיד שבו למסלולם בכיוון אחד‪ .‬קם במתינות‪ .‬כאב! כף רגלו הכואבת טרם‬
‫הבריאה‪ .‬התבונן בנעל שעוד קרע התווסף אליה‪ .‬מדוע אינו קובע תור לאורטופד? לראשונה מאז אובדן‬
‫התקווה הצליח להעלות חיוך‪ .‬לבסוף ניצב רכון‪ .‬מילותיו נפלטו ללא תכנון‪" :‬אנא‪ ,‬תוכלו לעזור לעני‬
‫כמוני?"‪ ,‬בקולו צרוד מהרגיל‪ .‬החליפות‪ ,‬המכנסיים‪ ,‬החולצות והשמלות לא השמיעו כל תגובה‪ .‬מילותיו‬
‫התפרשו כאחיזת אוזניים בעיני העוברים ונעלמים ולא חדרו מבעד לפרצופים רציניים מדי‪ .‬פנה ישירות‬
‫לשמלה פרחונית וידיו הונפו בתנועת תחינה‪" :‬שקל יחיד‪ ,‬שקל אחד‪ ,‬אנא אין לי בית וחברים‪ ,‬עזרי לי‬
‫בבקשה"‪ .‬אך תחנוניו נחסמו באוזניות אטומות‪ .‬כשהתקרב הבין כי השמלה מעוטרת במלבנים מדויקים‬
‫מדי‪ .‬הייאוש התגבר‪ .‬פנים עדינות עם איפור גדוש קרבו‪ .‬שפתיה החלו להתרחב ויצרו חיוך‪ .‬השיב בחיוך‪.‬‬
‫העולם התמוגג‪ .‬לבדם‪ .‬דקה קלה תחלוף ויחבק את ביתו היחידה‪ ,‬יחוש את כיסויה החלק‪ .‬אך לא חלפה‬
‫הדקה ויד האלוקים חצצה ביניהם‪ ,‬מפלצת עטפה את ביטנה וקטפה אותה‪ .‬הילדה סטתה ממסלולה‪ .‬צעקת‬
‫העולם המכאנית שוב נשמעה‪ .‬הילדה נבלעה‪ .‬חולצה קיצית ממהרת לא היוותה תחליף נאות‪ .‬שוב פנה אל‬
‫האל האכזר‪ .‬מדוע שלא יפיל מאחד הכיסים שקל יחיד‪ ,‬שקל שלא יפריע לאף אחד אם יאבד‪ .‬ג'ינס קרוע‬
‫חולף‪ .‬אך הבין שהאל טהור ולא כַיס‪ .‬השמש שוקעת‪ .‬ההמון פוחת‪ .‬הרגל התחננה למנוחה מעמידה‬
‫מיותרת‪ .‬לאט התיישב על גורם השמחה היחיד בעולמו ‪ -‬שמיכתו‪ .‬כיסה את עיניו‪ .‬המציאות בצורה‬
‫מעוותת נגלתה‪ .‬כריך הפלא הומר בנעלי ספורט‪ ,‬עקב‪ ,‬מוקסין‪ ,‬פלטפורמה‪ ,‬הדורכות אחת אחת על גופו‪.‬‬
‫קרב אגרוף רגלי חד צדדי התחולל‪ .‬כשק חבטות לא חש בכאב‪ .‬הקור התגבר‪ .‬בגדיו ניצבו כחומה‬
‫מחוררת אך חסינה‪ .‬עוד עיניו יפקחו‪ .‬יפתחו הסכר‪ .‬יתכסה‪ .‬יספור את עלי חברו‪ .‬ויירדם בלי צפייה ליום‬
‫המחר‪.‬‬
‫עץ‪***/‬‬
‫‪07.:0.0::7‬‬
‫לבני היקר שלום‪ .‬לפני מספר ימים ראינו תכנית בערוץ המדע על בן אדם‪ ,‬שגר על עץ ענק באי מדגסקר‬
‫וחי ומתקיים רק ממה שקיים על העץ‪ .‬חשבתי לעצמי שאולי זה אתה כי זה כל כך הרבה זמן לא שמענו‬
‫ממך כלום‪ .‬כבר יותר מעשרים שנה‪ ,‬שלא הגיע אף לא ציוץ לגבי מקום שהותך ורק בזכות אמונה נסתרת‬
‫כלשהי אני ואמך מאמינים‪ ,‬ואולי נכון יותר לומר מרגישים‪ ,‬שאתה בסדר‪ ,‬חי ונושם כמו חוט שקוף‬
‫שמחבר בינינו‪.‬‬
‫ובאותו הערב‪ ,‬ממש זמן קצר לאחר סיום התכנית ובזמן שאני ואמך עוד צוחקים לגבי האפשרות שאתה‬
‫הוא הרובינזון קרוזו הזה שראינו עכשיו על העץ (תבין‪ ,‬שאנחנו מעלים תאוריות רבות לגבי גורלך‬
‫ויכולים להעביר שעות במחשבות כיצד התגלגלו חייך) לפתע צלצול טלפון משנה את האווירה‪ .‬אני קם‬
‫לענות ומצדו השני של הקו נשמע קול אישה‪ ,‬היא שואלת אם זה בית משפחת ווטסון‪ ,‬אני עונה שכן‪ .‬ובכן‪,‬‬
‫היא אומרת אתה ודאי סטיב‪ ,‬אביו של דיויד‪ .‬אני דנה ובקרוב אני נוסעת לפגוש אותו‪ .‬הוא לא יודע שאני‬
‫מתקשרת אבל אני חושבת שאולי הגיע הזמן שתכתבו לו משהו אולי זה יעורר אצלו געגוע‪.‬‬
‫אמך‪ ,‬שראתה אותי מהסלון אך לא יכלה לשמוע את השיחה ראתה אותי מחוויר וקמה לכיווני‪"' .‬היא‬
‫מכירה את סטיב" לחשתי בקול חנוק‪" ,‬והיא באה עכשיו לפגוש אותנו כדי שנוכל לתת לה מכתב"‪.‬‬
‫ההתרגשות שאחזה בנו הייתה גדולה‪ ,‬מחשבות הציפו את ראשי‪ ,‬כשהתיישבתי לכתוב לך את המכתב‬
‫הזה‪ ,‬על מה אכתוב ומה אספר ומה אתה חושב עלינו‪ ,‬אך בעיקר חשבתי מדוע לא שמרת על קשר כל‬
‫השנים‪ ,‬מה הסיבה לכך‪ .‬ההמתנה לאותה "דנה" הייתה מורטת עצבים יותר מכל העשרים שנה שחלפו מאז‬
‫שמענו ממך לאחרונה‪.‬‬
‫דפיקות בדלת‪ .‬אמך ניגשת לפתוח ומציגה את עצמה "ערב טוב‪ ,‬אני מרתה‪ .‬אמא של דיויד"‪ .‬לחדר נכנסת‬
‫בחורה שנראית בת גילך‪ ,‬לא מושכת במיוחד‪ ,‬שהציגה את עצמה בשם דנה‪ .‬הצעתי לה קפה והיא נענתה‪,‬‬
‫סיפרה שנהגה לכאן ממרחק רב ועליה לעזוב בקרוב ולצאת לשדה התעופה כדי לטוס לערבות מונגוליה‬
‫ומשם תמשיך אל האזורים הפנימיים של לאוס‪ ,‬שם פגשה בך‪ .‬האמת‪ ,‬כמעט והתעלפתי‪ ,‬אך אמך מיהרה‬
‫להטיל עליה מבול של שאלות "כיצד את יודעת שזה הוא? יש לך תמונה שלו?"‪ .‬השמחה וההתרגשות‬
‫התערבבו עם תחושת אכזבה‪ ,‬כשהבנו מדברי דנה‪ ,‬שההיכרות ביניכם הייתה קצרה‪" .‬הכרתי אותו בלאוס‬
‫בזמן שעסקתי במחקר על עצי המקום והתפתחה בינינו הרפתקת אהבים קצרה‪ ,‬פגשתי אותו מספר פעמים‬
‫בכפר קטן בשולי הג'ונגל‪ .‬היה נראה כאילו הוא מתנהג כראש הכפר‪ ,‬שכל בני המקום מקשיבים לדבריו‪.‬‬
‫באחת הפגישות שלנו נפל מכיסו מכתב דהוי‪ ,‬שהגיע מהכתובת הזאת‪ ,‬ומכיוון שלא הזכיר את משפחתו‬
‫ולמעשה כמעט שום דבר לגבי חייו הקודמים‪ ,‬אפילו את שמו שינה‪ ,‬חשבתי אני לחקור בעניין ואני באמת‬
‫מקווה‪ ,‬שאני לא מתערבת במשהו שאני לא אמורה להתערב בו"‪.‬‬
‫ובכן בני‪ ,‬במידה וזה באמת אתה ומכתב זה יגיע אליך‪ .‬תדע‪ ,‬שאהבתנו אליך לא הפסיקה לכאוב בנו‬
‫במרוצת השנים‪ .‬עזיבתך הותירה אותי ואת אימא שבורים בנפרד אך גם החזיקה אותנו ביחד‪ .‬נשמח לכל‬
‫סוג של קשר אתך‪ ,‬אנחנו משתוקקים להבין מה הביא אותך לעזוב הכול וללכת מבלי להסתכל לאחור‪.‬‬
‫אני כותב לך בשמי ובשם אימך‪ .‬כרגע עדיין לא סיפרתי לאחיותיך על העניין‪ ,‬שכן כולן עסוקות עד מעל‬
‫לראש בלימודים באוניברסיטה‪ .‬כולם בסדר‪ ,‬אנחנו עדיין כאן בבית בו גדלת‪ ,‬מחכים ומצפים לשמוע ממך‪.‬‬
‫מקווים‪ ,‬שמכתב זה יגיע אליך ומקווים‪ ,‬שהפעם נזכה לתשובה‪.‬‬
‫‪74.:3.0::4‬‬
‫אבא‪.‬‬
‫מכתבך הגיע אליי לפני כחודש‪ ,‬ומאז אני מתלבט בדעתי האם לענות‪ .‬הדרך בה המכתב הגיע אליי כל כך‬
‫משונה‪ ,‬שכבר התחלתי לחשוב שאולי זה לא מקרה‪ .‬קודם כל תדע‪ ,‬שאת אותה דנה כלל לא הכרתי‬
‫והבחור עליו היא דיברה הוא לא אני‪ .‬אותו בחור הוא בכלל חייל לשעבר‪ ,‬שנשלח ליערות האלה למשימה‬
‫מיוחדת‪ ,‬התאהב בבת ראש הכפר והרג את אביה כדי לשלוט בבני המקום‪.‬‬
‫אני פגשתי אותו פעם בתאילנד העברנו יחד ערב של שתייה ולקינוח הוא כייס את ארנקי‪ ,‬שם היה המכתב‬
‫ששלחתם לפני שנים והתגלגל לבסוף לידיה של אותה דנה וכך היא הגיעה אליכם‪ .‬ובכן‪ ,‬לאחר שחזרה‬
‫לכפר והלכה לג'ון כדי לתת לו את המכתב‪ ,‬הוא כל כך כעס על כך שהיא נכנסה לחייו שהוא כלל לא קרא‬
‫את המכתב וזרק את דנה לצינוק המקומי שם שהתה קרוב לחמישה חודשים‪ .‬לבסוף‪ ,‬מכון המחקר שבו‬
‫היא עובדת שלח משלחת לברר מה עלה בגורלה ושיחרר אותה לאחר משא ומתן ממושך והחזיר אותה‬
‫לביתה‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬המכתב התגלגל לאחד מאותם חברי משלחת החילוץ‪ ,‬שישב ערב אחד ועיין בו‪ .‬להפתעתו הוא זיהה‬
‫אותי מהסיפור ולאחר מספר חודשים הוא הגיע לאי בפיליפינים בו אני חי והעביר לי את המכתב‪.‬‬
‫יש לציין שהייתי בשוק‪ .‬ניתקתי כל קשר איתכם כבר לפני זמן רב ובהרגשתי כבר ויתרתם עליי מזמן‪.‬‬
‫מדהים לראות כמה קשר דם הוא חזק‪ .‬ובכן וודאי אתה כוסס ציפורניים ורוצה לדעת מה הוביל אותי‬
‫לאותה החלטה של ניתוק הקשר‪ ,‬הרי לדבריך נתת לי חינוך טוב ודאגת למחייתי – אז מה הסיבה?‬
‫חשוב שתבין‪ ,‬אבא‪ .‬כבר מילדותי הרגשתי לא קשור למשפחה‪ ,‬הדחקתי את התחושה במשך שנים‬
‫ארוכות‪ ,‬אך המחשבה הזאת‪ ,‬שנולדתי למשפחה הלא נכונה‪ ,‬פשוט רדפה אותי‪ .‬כל אורח החיים שלכם‬
‫הרגיש לי מאוד חומרני ושטחי‪ .‬ההתעסקות הבלתי פוסקת שלך בשיפוץ הבית ובמכונית לא עשו לי טוב‪.‬‬
‫אתה לא יודע אבל כבר מגיל שלוש עשרה אני חבר בקבוצת "מעגל האושר" שמדברת על כך שכדי להגיע‬
‫לשחרור הנפש‪ ,‬על האדם לעסוק באופן עקבי בנפשו‪ .‬אתה ואימא הייתם כל כך עסוקים בעצמכם‪ ,‬שלא‬
‫הבחנתם בשינויים שעוברים עליי‪.‬‬
‫ככל שהעמקתי את מערבותי בקבוצה‪ ,‬הרגשתי משוחרר יותר‪ ,‬מחובר יותר‪ ,‬משהו בתוכי נפתח והרגשתי‬
‫השתפרה‪ .‬בד ובד תחושת הניכור למשפחה הלכה וגברה‪ .‬אני זוכר איך הייתי חוזר הביתה וכל מה‬
‫שהתעסקת בו הוא כמה כסף הרווחתי ואיזה מקצוע כדאי לי לבחור כדי להרוויח יותר‪ ,‬כמובן שאתה‬
‫תשלם על הלימודים ומה שארצה כדי שאמכור את נשמתי למסגרות של החברה‪ .‬מעניין שהמסגרת הזו‬
‫של החברה אמורה להכתיב את הדרך הנכונה לחיים‪ ,‬ועדיין כ"כ הרבה אנשים שהולכים בה אומללים‪.‬‬
‫מעולם לא שאלת אותי איך אני מרגיש‪ .‬לרגשות לא היה מקום במשפחה שלנו‪ .‬חיינו בבית מצוחצח ונקי‬
‫כיוון שכל הרפש מיד טואטא מתחת לשטיחים הפרסים היקרים‪.‬‬
‫ולכן אותה תחושה של געגוע שעולה ממכתבך הפתיעה אותי לגמרי‪ .‬הרגשתי שהפעם אני חייב להגיב‪.‬‬
‫אולי לא ראיתי נכון את הדברים והדרך היחידה שלך להראות אהבה היא על ידי קניית מתנה‪ .‬אולי‬
‫החיבוק המשפחתי מתבטא בשיפוץ הבית והמילה החמה היא התנור החדש שהתקנת לי בחדר‪ .‬אולי מתחת‬
‫לכל ערימות הציוד וצי המכוניות – מסתתרות רק כוונות טובות שלא הצלחתי לראות או בעיקר להרגיש‪.‬‬
‫לפני מספר חודשים התחיל לעבור עליי תהליך של קבלה מחודשת‪ ,‬לאחר שנים בהם התבודדתי במערה‬
‫בהרי ההימלאיה החלטתי לצאת מן הבדידות לעיר הקרובה‪ .‬באותו היום הכרתי בחורה שטיילה באזור‪,‬‬
‫והיה בינינו חיבור כמוהו לא הרגשתי מעולם‪ .‬במהרה מצאנו את עצמנו בקשר זוגי‪ .‬השיחות בינינו גרמו‬
‫לי להבין שאולי ההחלטה להשאיר את המשפחה מאחור היא טעות‪ ,‬אך כוחו של ההרגל החזיק אותי ולא‬
‫העזתי ליצור קשר‪.‬‬
‫עד לקבלת המכתב הזה‪ .‬אני רואה בזה הזדמנות והחלטתי לנצל אותה‪ .‬אני מקווה‪ ,‬שלא מאוחר מדי ואתם‬
‫עדיין בריאים וגרים באותו הבית‪ ,‬שכן זאת הכתובת היחידה שיש לי‪.‬‬
‫אני ושרה גרים עכשיו על אי בפיליפינים והתחלנו לנהל פה אכסניה לתרמילאים והולך לנו טוב‪ .‬השבוע‬
‫גילינו ששרה בהריון ואני כל כך שמח וכל כך מפחד‪ .‬האם אני יצליח במשימה של גידול ילד?‬
‫הכתובת שלי מצורפת למכתב‪ ,‬אין לנו טלפונים על האי ולכן אני כותב מכתב בדרך הישנה ראו אותו‬
‫כהזמנה פתוחה להגיע ולבקר או לפחות לכתוב חזרה‪.‬‬
‫בברכה‪ ,‬סטיב‪.‬‬
‫סיפור ללא שם‪***/‬‬
‫הבית של סבתא שלי ריק עכשיו‪ .‬המטבח‪ ,‬שגודלו כשלושה צעדים של ילדה בת כשמונה‪ ,‬שקט ומסודר‪.‬‬
‫כרגיל אין כוסות בכיור והמדיח ריק‪ ,‬הכלי של הלחם נקי מפרורים ואת דמותי אני רואה משתקפת‬
‫בכיריים בני השלושים ושש‪ ,‬שאגב גדולים ממני בתשע שנים‪.‬‬
‫אני חושבת על סבי שנפטר‪ .‬הוא היה משאיר סכין חצי מרוח בחמאת ארוחת הבוקר ואומר "זה כדי‬
‫שסבתא לא תשתגע מרוב הסדר כשתישאר לבד" והיא באיתנותה הצליחה עד היום רק לשגע את כולנו‪.‬‬
‫ליד המיטה מונחות‪ ,‬כמעט נושקות אחת לשנייה בסימטריה שמרשימה אותי כל פעם מחדש‪ ,‬נעלי הבית‬
‫שלה‪ ,‬עדיין באותו הצד שלה במיטה‪ .‬המנורה משוכה מעט לאחור‪ ,‬נמצאת שם מוכנה ליד של סבתי‬
‫שתיקח אותה לחיקה ותטה עוד קצת כדי לקרוא "את המחרוזת שתעזור לה להירדם היום"‪ .‬אני פוסעת‬
‫במסדרון הצר לאורכו של ארון הקיר הענק ומצדו השני נמצאת דלת היציאה האחורית‪ .‬אני חושבת על‬
‫דלת זו שמעולם לא הכניסה אדם מלבד בני המשפחה‪ ,‬ושהפעם האחרונה שנכנסתי בה הייתה בשישי‬
‫שעבר כשרציתי להספיק לומר שלום לסבתא לפני שהיא נכנסת לחדרה לשנת הצהריים שלה‪ .‬עכשיו אני‬
‫מנסה לא לחשוב שזאת אולי הייתה הפעם האחרונה בה ישבתי ושוחחתי עם סבתא כאן בבית‪.‬‬
‫המסדרון מחבר את חדר השינה למרכז הבית‪ ,‬בו אני נעמדת ונזכרת‪ ,‬שכילדה הייתי מגיעה אחרי יום בבית‬
‫הספר לביתם‪ ,‬אוכלת קציצות וקוביות של תפוחי אדמה שניצלו על מחבת רחבה ודקה‪ ,‬מחבת זו שעד‬
‫היום אני בטוחה שלא המידות שלה הן שהבטיחו את טיב תפוחי האדמה אלא הניסיון שצברה על גבה עם‬
‫החיים‪ ,‬בדיוק כמו סבתי‪.‬‬
‫אחרי האוכל הם היו הולכים לנוח צהריים‪ ,‬ואני הייתי מכינה צ'יק צ'ק את שיעורי הבית כדי להספיק‬
‫לפרוס על שולחן האוכל הקטן את הרמיקוב בו נשחק סבתא‪ ,‬בת דודתי (שגרה בבית הסמוך) ואני‪ .‬באותה‬
‫נשימה אני נזכרת גם בסופי השבוע בהם שתינו‪ ,‬בת דודתי ואני‪ ,‬היינו נכנסות דרך הדלת האחורית ורצות‬
‫ישר לארון של כלי הפלסטיק עם סוכריות הטופי‪ ,‬כדי לקחת "רק שתי טופי ולא יותר" כמו שסבתא תמיד‬
‫הייתה דואגת להזכיר‪.‬‬
‫בתוכי‪ ,‬אני יודעת ששברי הזיכרונות האלו הם פיסה מהזיכרונות המשמעותיים באמת שהבית הזה מכיל‬
‫בתוכו‪ ,‬אלו שכנראה בגללם באתי ישר לכאן עכשיו‪ ,‬אלו שבגללם החלטתי אתמול שאני צריכה לכתוב‪.‬‬
‫הבית הזה שייך לסבי וסבתי מעל שישה עשורים‪ ,‬כאן התחילו את דרכם כמשפחה עם אבי ודודתי‪ .‬בין‬
‫קירותיו התרחשו שמחות ומשברים‪ ,‬כאלו שעליהם אני יודעת וכאלו שעליהם לעולם לא אדע‪.‬‬
‫***‬
‫ביום רביעי בערב‪ ,‬כשסבתי התאשפזה‪ ,‬חשתי שוב את תחושת הדוחק בגרון‪ ,‬התחושה שמובילה את‬
‫מחשבותיי להישאב לתוך מערבולת של חוויות ורגשות‪ ,‬צרכים ודאגות‪ .‬כעת כשאני יושבת לכתוב‬
‫המציאות נתפסת פתאום כמנותקת מהרגע ואני חושבת עליהם בני גילי‪ ,‬לפני יותר מחמישים שנה‪ ,‬יושבים‬
‫כאן בבית יחד עם אבי‪ ,‬שהיה כבן ארבע‪ ,‬באמצע הפסקת צהריים מעבודת המשק‪ ,‬אוכלים את הלחם‬
‫שסבתי אפתה ערב קודם‪ ,‬את הירקות‪ ,‬הדג המלוח ושותים מהסודה הקרה‪.‬‬
‫בהינד עפעף אני חושבת על עצמי במקומה בעוד חמישים שנה‪ .‬איך אהיה? איפה אחיה? מה אחשוב על‬
‫עצמי ועל חיי ואם ארגיש צורך לסכם או להמשיך? כשאני משוטטת בין המחשבות אני מרגישה איך‬
‫סיפור חייה נשזר פתאום בסיפור חיי‪.‬‬
‫***‬
‫הגרון שוב מאותת ואני חוזרת לחשוב על היום‪ ,‬חייבת פתאום לחשוב על מקום וחושבת על תל אביב‪ .‬תל‬
‫אביב שלפני שנתיים הייתה המקום הכי רחוק בעולם והיום היא המרכז שלי‪ ,‬הבית שלי‪ ,‬המקום בו אני‬
‫לומדת ועובדת‪ .‬אבל כשאני נמצאת כאן עכשיו בבית שלך‪ ,‬במקום שלך‪ ,‬אני ממש מרגישה בגופי את‬
‫החוסר שיבוא אחרי שכבר לא תהיי‪ ,‬ושוב מרגישה את הגעגוע והצורך לכתוב אותו החוצה‪.‬‬
‫המחשבות והסיבות לכתוב‪ ,‬רובן כבר הספיקו שוב לנטוש אותי מאתמול‪ ,‬אבל זה הרגע היחיד שסוף סוף‬
‫מצאתי כדי לשבת לבד מול הדף‪ .‬אני יושבת על אחד מבין ארבעת כסאות העץ החומים‪ ,‬שסבא בנה לך‬
‫כמתנת יום נישואים עשירי‪ ,‬חושבת על היום וחצי האחרונים שעברתי‪ ,‬שעברנו כמשפחה ושאת עברת‬
‫כאדם‪ .‬זאת לא הפעם הראשונה שאני מרגישה שמשהו צריך לצאת ממני כדי להיחקק על הדף‪ ,‬אני זוכרת‬
‫את זה כבר מגיל חמש עשרה‪.‬‬
‫בנסיעה חזרה מבית החולים הבטתי החוצה על הפרדסים שליוו את הדרך ועיני התמלאו בדמעות שטשטשו‬
‫את הכביש‪ .‬חשבתי על פרדסי המושב ועל החוויות שאספתי בהן לאורך חיי‪ ,‬קטיף תפוזים משפחתי ביום‬
‫שישי בצהריים או הפגישה השנייה עם גבר שעד היום היה האהבה הגדולה של חיי‪ .‬בנסיעה חשבתי גם על‬
‫אחת מהפעמים היחידות ששוחחנו בנינו עמוקות ‪ -‬את ואני‪ ,‬דיברנו על העבר שלך והזיכרונות שאספת‬
‫ממנו‪ ,‬נתת לי להרגיש באותה שיחה שיש כל כך הרבה כוח במקומות כמו פרדס או בית‪ ,‬אמרת שהם‬
‫חובקים בתוכם המון זיכרונות שהולכים אתנו לתמיד‪ .‬התמלאתי בדמעות כי הבנתי שזיכרונות‪ ,‬שלא כמו‬
‫מקומות‪ ,‬לא נשארים אחרי שהולכים ושאלתי את עצמי מה יהיה עם כל הזיכרונות שלך‪ ,‬איפה הם מונחים‬
‫עכשיו‪ .‬ייתכן שמעולם לא כתבת ושכל עשרות השנים של חייך אינם נמצאים בשום מקום על הדף?‬
‫נתקפתי בצורך להגיע לכאן מהר יותר להספיק להתבונן בבית ובחצר עוד קצת זמן‪ ,‬כשאני יודעת שאת‬
‫עדין כאן‪ .‬כשהגעתי ניסיתי להתנגד למחשבה שדוחפת אותי לחטט בין מגירותייך‪ ,‬למצוא אולי מחברת‬
‫שליוותה אותך לאורך שנות השלושים לחייך או אפילו דף קטן שעליו נצרת משהו מהפחדים הגדולים‬
‫ביותר שלך ‪ " -‬אנחנו מתגעגעים כל החיים עד שאנחנו שוכחים לחיות"‪ ,‬פחדים שלא שמעתי אותך מעולם‬
‫מדברת עליהם‪.‬‬
‫במגירה היחידה שהרשתי לעצמי לפתוח מצאתי תמונה של סבא‪ ,‬הוא נראה כבן שלושים‪ ,‬לבוש בחולצה‬
‫מכופתרת ויש לו בלורית יפה ומושכת‪ .‬הוא מצולם בחצי פרופיל מסתכל קדימה ומקרין ביטחון מלא‪,‬‬
‫מאחוריו אני מזהה את הנוף של הרי ירושלים‪ .‬בכתב יד מרשים על גב התמונה כתובות המילים "את‬
‫בשבילי כמו שיר אהבה נוגע‪ ,‬מחכה לשוב אלייך‪ "...‬וכל רצוני הוא לעצום את עיני ולדמיין אתכם‬
‫פשוטים וכמהים ולהמציא לעצמי את הסיפור שאני רואה בתמונה‪.‬‬
‫***‬
‫תמיד התרגשתי מסיפורי אהבה‪ ,‬וכבר ימים ארוכים שאני חושבת לכתוב את סיפור האהבה שלך‪ .‬מנסה‬
‫להבין אם היית רוצה שאכנס לחייך‪ ,‬אם היית מוכנה שנשב שעות ארוכות כדי שתספרי לי הכל‪ .‬אפילו‬
‫חשבתי שאעבור לגור אצלך לזמן מה‪ ,‬נוכל להתעורר בבוקר ולאכול ארוחה קטנה ואחריה לצאת לשבת‬
‫במרפסת ולהתחמם בשמש‪ .‬שם בצניעותך‪ ,‬תספרי לי על האהבה הראשונה שלך ועל האכזבות שבאו‬
‫אחריה‪ ,‬על הפעם הראשונה שפגשת את סבא ועל הפעם האחרונה שהחזיק את ידך‪ .‬אני בהשתוקקותי‬
‫לדעת אשב לידך ואקשיב‪ ,‬בלי לפספס אף מילה או הברה‪ ,‬בלי לנתח או לשפוט‪ .‬וכשתרצי כבר לאכול‬
‫צהריים ולשכב לנוח אתיישב בחדר הקטן שהיה שייך לאבא ואכתוב את הכל על הדף‪ ,‬ממש באותו מקום‬
‫ותנוחה כמו שהייתי מכינה את שיעורי הבית שלי‪ .‬וכך לאט לאט בין השורות ובלי שארגיש אולי סוף סוף‬
‫אצליח לכתוב את הסיפור של חיי‪.‬‬
‫קץ‪*** /‬‬
‫סבא‪ ,‬כל כך הרבה פעמים אמרת לי שכשאסיים את התואר אתה רוצה שאבוא לקבר שלך לספר לך את‬
‫זה‪ .‬ואני תמיד עניתי לך‪ ,‬שאתה אדם חזק‪ ,‬שיש לך עוד הרבה שנים לחיות ושתהיה לצדי בטקס סיום‬
‫התואר שלי‪.‬‬
‫סבא עלה לארץ בהיותו בחור צעיר בן ‪ .0:‬מייד עם הגיעו לארץ גוייס לצבא‪ ,‬ושם גם בנה קריירה‬
‫מפוארת‪ .‬סבי היה איש עבודה ומשפחה מסור‪ ,‬וגידל את עשרת ילדיו ביחד עם סבתי בגאווה‪.‬‬
‫למרות הפעילות הגופנית הרבה בה עסק‪ ,‬הגנטיקה הכריעה‪ ,‬וכבר בגיל ‪ 60‬עבר ניתוח לב ראשון עקב‬
‫חסימת עורקים‪ .‬במהלך השנים עבר מספר צנטורים‪ ,‬ובהיותו בן ‪ 83‬עבר השתלת "סטאנט"‪ .‬בעקבות‬
‫הניתוח‪ ,‬סבא סבל מדימומים קשים מהאף‪ .‬הדימומים נמשכו ימים רבים והייתה סכנה ממשית לחייו‪.‬‬
‫הרופאים הכינו את כולנו שיכול להיות שהוא לא יחזיק מעמד‪ .‬אך אני הייתי בטוחה כי הוא יעבור את זה‪.‬‬
‫"סבא הוא אדם חזק" אמרתי לסבתי‪" ,‬אל תדאגי‪ ,‬אני בטוחה שהוא ייצא מזה בשלום"‪ .‬ההחלמה מהניתוח‬
‫הייתה לו קשה וממושכת‪ ,‬אך הוא שרד‪.‬‬
‫בעקבות האירוע‪ ,‬אסור היה לו להפריז בשתיית מים (דבר שאהב מאוד)‪ ,‬כי הנוזלים הצטברו לו בריאות‬
‫והוא התקשה לנשום‪ .‬בנוסף לכך הוא היה צריך לאכול לפי דיאטה מאוד מסויימת‪ ,‬וכאדם שמאוד נהנה‬
‫מאוכל ומשתיית יין בארוחות‪ ,‬הגזירה הייתה לו מאוד קשה‪ .‬בנוסף‪ ,‬הסטאנט שהתקינו לו היה צר‬
‫מהדרוש‪ .‬בעקבות כך הוא סבל מחולשה ועייפות‪ ,‬והוא הפך מאוד מתוסכל‪ .‬הוא מצא את עצמו נרדם‬
‫לשעות ארוכות במהלך היום‪ ,‬דבר שלא עלה בקנה אחד עם אישיותו הנמרצת‪.‬‬
‫הימים עברו‪ ,‬ולמרות הכל סבא התחזק‪ .‬הצבע חזר לו לפנים‪ ,‬והוא כבר נראה טוב יותר‪ .‬אך עדיין הוא‬
‫היה צריך לחיות עם מגבלות שהקשו עליו מאד‪.‬‬
‫שנתיים אחר כך‪ ,‬עלתה האופציה של ניתוח נוסף לשם התקנת סטאנט רחב יותר שיקל על הסימפטומים‬
‫מהם סבל‪ .‬חלק מאוהביו שהקיפו אותו הסתייגו מהרעיון של ניתוח לב נוסף במצבו ובגילו‪ ,‬וחלק אחר‬
‫הבין את הצורך של סבי באיכות חיים‪.‬‬
‫לאחר התלבטויות רבות‪ ,‬סבא שלי החליט לבצע את הניתוח‪ .‬הניתוח עבר בהצלחה‪ .‬סבי הוצא מהמחלקה‬
‫לטיפול נמרץ והחל להרגיש טוב יותר‪ .‬אך לאחר כמה ימים החל להתלונן על כאבים באיזור רום הבטן‪.‬‬
‫נעשו בדיקות מקיפות‪ ,‬אך הכל נמצא תקין‪ .‬אחד הרופאים העלה את האפשרות של כאב פסיכוסומטי‬
‫וטראומה מהניתוח‪ .‬נתנו לסבא "וואבן"‪ ,‬והכאב עומעם‪.‬‬
‫כמו חזה את מצבו‪ ,‬החל סבי לבקש מילדיו שלא יתנו לו למות לבד‪ ,‬שיהיו איתו ברגעיו האחרונים‪ .‬למרות‬
‫נסיונותינו להרגיעו שמצבו ישתפר ואנו לא נעזוב אותו ולו לרגע‪ ,‬הוא חזר על הבקשה שוב ושוב‪.‬‬
‫עברו יומיים‪ .‬דודי הגיע לבית החולים‪ ,‬התיישב ליד מיטתו של סבי ואחז בידו‪ .‬סבי אמר לו‪" :‬ילד שלי‪ ,‬אני‬
‫סובל‪ ,‬תעזור לי‪ ,‬תמצא לי דרך"‪ .‬כמה דקות לאחר מכן סבי אחז בבטנו‪ ,‬צעק מכאב‪ ,‬ואיבד את ההכרה‪.‬‬
‫במהלך היום מצבו הידרדר במהירות‪ .‬הוא עשה "אסיסטולה" כמה וכמה פעמים‪ ,‬כשכל פעם מכת חשמל‬
‫מקוצב שהושתל לו מחזירה את פעימות הלב שלו לאות סינוס נורמלי‪.‬‬
‫הרופא המנתח הגיע לראות את סבא שלי לעת ערב‪ .‬למרות שהוציאו אותנו משם עקב סבב רופאים‪ ,‬אני‬
‫ואמי התגנבנו לפתח חדרו של סבי‪ .‬ראינו איך מסביב מיטתו של סבי עומד כל הצוות המטפל ומבטיהם‬
‫מורכנים‪ .‬שמענו את הרופא המנתח נוזף ברופא הצעיר שאסור היה לו לתת לסבא שלי וואבן‪ ,‬כי בכך‬
‫טישטש את הסימנים להחרפת מצבו‪.‬‬
‫כי הכאב הוא‪-‬הוא המספר הכל‪-‬יודע‪ .‬נתונים יבשים הם‪ ...‬יבשים‪ .‬כערימת קש מכסים על האמת שזועקת‬
‫לפרוץ החוצה‪ :‬משהו כאן לא בסדר‪.‬‬
‫הרופא הבכיר בישר לכולנו שהגיע הזמן להיפרד‪ .‬אחד אחרי השני נכנסו לחדרו של סבי ילדיו ונכדיו‬
‫הרבים‪ .‬כל אחד אמר לסבא מילים אחרונות‪ ,‬הזיל דמעות ראשונות‪ ,‬נפרד‪ ,‬וביקש סליחה ממנו כדי שסבא‬
‫יעלה לשמיים רגוע ומפוייס‪ .‬הכאב היה קשה מנשוא לכולנו‪.‬‬
‫סבא שלי נלחם‪ ,‬אבל כוחו לא עמד לו עוד‪ .‬לקראת חצות הוא נפטר‪ .‬בן ‪ 85‬היה בלכתו מאיתנו‪.‬‬
‫הוא מת בגלל זיהום‪ .‬ככל הנראה מהקטטר שחובר לו‪.‬‬
‫שוק ספטי‪.‬‬
‫כמה אידיוטי‪.‬‬
‫כמה אירוני‪.‬‬
‫ותמיד אומרים שטיפול נמרץ זה המקום הכי סטרילי בבית חולים‪...‬‬
‫כשאני מספרת שסבא שלי נפטר‪ ,‬שואלים אותי תמיד בן כמה הוא היה במותו‪ .‬התגובה "אה‪ ,‬הוא כבר היה‬
‫מבוגר" אף פעם לא מתחברת לי עם התפיסה שלי אותו‪ .‬כי סבא שלי‪ ,‬למרות הכל‪ ,‬היה אדם חזק ובריא‬
‫מהרבה בחינות‪.‬‬
‫בזמן האחרון סבתא שלי חוזרת ואומרת‪" :‬סבא שלך יצא מהבית שלו על שתי הרגליים שלו" ומנסה‬
‫להתנחם קצת בעובדה הזאת‪ .‬ובאמת‪ ,‬סבא שלי יצא מהבית שלו על שתי רגליו‪ .‬מפוכח‪ ,‬זקוף‪ ,‬גאה‪,‬‬
‫אלגנטי‪ .‬כמו תמיד‪ .‬ואולי בגלל זה כל כך קשה להאמין שהוא מת‪.‬‬
‫התת‪-‬מודע מסרב להתנתק‪ ,‬ולמרות שחלפו שנתיים מאז מותו‪ ,‬לפעמים עוד מרחפת ברקע התחושה שהנה‪,‬‬
‫אני אגיע לבית שלו והוא יהיה שם‪ ,‬ישוב על הכורסא הגדולה שלו‪ ,‬אוחז בספל קפה שחור שהכינה לו‬
‫סבתי‪ .‬אבל המציאות שוב ושוב טופחת על פני‪.‬‬
‫אני מבקרת אותו בבית הקברות תכופות‪ .‬מרחפת משער הכניסה לקבר שלו בכוח כמעט גרביטציוני‪ .‬לא‬
‫צריכה לחפש‪ .‬אני רוחצת את הקבר שלו‪ ,‬מדליקה נר נשמה ומספרת לו על כל מה שהוא הפסיד‪ .‬שאחותי‬
‫התגייסה ושאני עוד מעט מתחתנת‪ .‬שיש לו נין חדש‪ ,‬ושהתינוק הקטן שהוא עוד הספיק להכיר כבר לומד‬
‫ללכת‪.‬‬
‫סבא‪ ,‬עוד כמה חודשים אני מסיימת את התואר‪.‬‬
‫וכמו שתמיד אמרת‪ ,‬אני אבוא לקבר שלך לספר לך את זה‪.‬‬
‫בת‪ ,‬הורים וקבלת החלטות מקצועיות‪***/‬‬
‫להורי ‪ -‬באהבה‬
‫אין בי כל ספק‪ ,‬אדם עשוי להיות אדון לגורלו‪ .‬ויש‪ ,‬שהגורל הוא אדון האדם‪ .‬תוואי החיים הוא פתלתל‪.‬‬
‫אנו‪ ,‬בני האדם מצויים תחת השפעות שונות בתהליך ההתפתחות שלנו‪ .‬השפעות אלו מושגות על ידי‬
‫אנשים שונים‪ ,‬בתרבויות שונות‪ ,‬בדרכים שונות ומגוונות‪.‬‬
‫תוהה אני‪ ,‬למה מתכוון מי שמביט על אם ובתה או על אם ובנה ואומר בחיוך "התפוח אינו נופל הרחק‬
‫מהעץ!"‪ .‬האם מבקש הוא לתאר באופן ציורי את הצופן הגנטי? או לחילופין האם מבקש הוא לשבח או‬
‫לקלס את המזון שינק "התפוח" מהגזע שעל ענפיו צמח? סמוכה ובטוחה אני‪ ,‬כי בי‪" ,‬התפוח" שגדל בין‬
‫ענפי גזעי עץ (מטאפוריים)‪ ,‬שהם הורי‪ ,‬שזורים נימי השפעתם באופן המאפשר לי לתמרן ובדרך בה אהיה‬
‫מסוגלת למצות את מלוא המטען הגנטי‪ ,‬הטבוע בשילוב "המזון"‪ ,‬החינוך והאהבה‪,‬שינקתי משורשיהם‪.‬‬
‫שאלת הגורל‪ ,‬הזהות‪ ,‬המשמעות של ילדה עולה בזיכרונותיי בשיר שאותו אהבנו בילדותנו‪:‬‬
‫‪When I was just a little girl,‬‬
‫ ‪I asked my mother, what will I be‬‬‫?‪Will I be pretty, will I be rich‬‬
‫‪Here's what she said to me:‬‬
‫‪Que sera, sera,‬‬
‫‪Whatever will be, will be,‬‬
‫‪The future's not ours to see,‬‬
‫‪Que sera, sera‬‬
‫אני זוכרת כי באחד הימים כשציינה אימי את העובדה שהילדה השרה שואלת את אימה מה תהיה דמותה‬
‫בעתיד‪ ,‬הוסיפה ואמרה לי שבכל מקרה ומצב אהיה עבורה‪ ,‬כמו אחיותיי‪ ,‬הנפלאות בעולם‪ ,‬היפה מכולם‬
‫ולא משנה מה יכתיב אדון העתיד‪ .‬העתיד‪ ,‬טומן בחובו בתרבות בה גדלנו כולנו‪ ,‬מחויבות‪.‬‬
‫יש ואני שואלת את עצמי לאן היו פני מועדות לו בחרתי בהעדר מחויבות‪ .‬האם הייתי מוצאת את עצמי‬
‫מחדדת את ארגז הכלים שלי לקראת העצמת תובנותיי? או שמא הייתי מוצאת את עצמי מתפרקדת על‬
‫חול זך באי רחוק? כך או אחרת‪ ,‬אני חשה אסירת תודה להורי‪ ,‬על הדרך בה גידלו אותי ועל החירות‬
‫שנטעו בי לצד תמיכה טוטאלית בבדיקת אפשרויות שונות‪.‬‬
‫מודעת אני לעובדה שקיימת סברה פופולארית שככל שהאדם הולך ומתבגר הולך התוואי העתידי‬
‫ומצטמצם‪ .‬יודעת אני כי במערכות יחסי הגומלין בין הורים לילדיהם חוזר "ניגון" מציק מהזן הקרוי בעגה‬
‫הישראלית "הורות פולנית"‪ .‬הורים נוהגים להציק‪ ,‬במרכאות‪ ,‬לילדים ולהגיד "עליך להיות עיקבי"‪,‬‬
‫"עליך להיות מעשי"‪" ,‬תחליט כבר" וכיוצא בזה‪.‬‬
‫לשמחתי‪ ,‬הורי העמידו בראש סדר העדיפויות בחינוכי את התחושה כי כל הדרכים עשויות להיפתח בפניי‬
‫ומגוון הדרכים נרחב הוא‪ ,‬הרשות נתונה בידי להחליט ולחזור בי וכמו בשירו של נתן אלתרמן‪ ..." :‬וענן‬
‫בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך‪ ,‬עובר אורח" (ובמקרה זה – לי‪.)...‬‬
‫ולכן‪ ,‬אני חוזרת אל המילים בהן פתחתי‪ :‬אין בי כל ספק‪ ,‬אדם עשוי להיות אדון לגורלו‪.‬‬
‫השורות הללו מעוררות בי שוב את הביטחון כי אהיה אדון לגורלי וכי עתידי הוטבע הן בקוד הגנטי שלי‬
‫והן בזיכרונות‪ ,‬בחוויות‪ ,‬באינטראקציה ביני לבין העצים עליהם אני נסמכת‪.‬‬
‫ובאשר לזיכרונות שנחרתו ב"דיסק הקשיח" שלי‪ ...‬הם לנגד עיני כתמונה צבעונית‪ ,‬רווית חום וצליל‪.‬‬
‫המשפחה הגרעינית שלי משתייכת למשפחה נרחבת‪ ,‬משפחת חיל האוויר‪ .‬מאז באנו לעולם אחיותיי ואני‪,‬‬
‫גרנו בבסיסי חיל האוויר‪ .‬אבי היה במהלך שנים רבות טיס בחיל האוויר ואימי קצינת מבצעים‪.‬‬
‫גדלנו על ברכי ההמראות‪ ,‬הנחיתות‪ ,‬גאוות היחידה‪ ,‬אירוח חיילים בודדים שנשארו בבסיס בשבתות על‬
‫הדשא‪ ,‬הכרות מעמיקה עם הארץ והמורשת וטיולי אופניים בהאנגרים של המטוסים‪.‬‬
‫הכרנו את העגה המיוחדת של חיל האוויר‪ .‬נדמה לי שאני ואחיותיי היינו דומות מאד לרבים מילדי‬
‫המשפחה הנרחבת הזאת‪ ,‬משפחת חיל האוויר‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬ולא רק בגלל עקרון ההמשכיות הקיים בחייל הפכנו‪ ...‬צאו ונחשו‪ ...‬לקצינות מבצעים‪ .‬למען האמת‪,‬‬
‫אני חלמתי בהקיץ על קורס טיס‪ ,‬אך הסתפקתי בתפקיד שעשיתי‪.‬‬
‫וכשחצי האהבה פגעו בי‪ ...‬מי עמד מאחוריהם? בן זוגי שגם הוא צומח ומתפתח בחיל האוויר‪.‬‬
‫זיכרון וציפור‬
‫המקום‪ :‬שיכון משפחות בבסיס חיל האוויר אי שם‪.‬‬
‫הזמן‪ :‬כתה ג'‪ .‬צאו וחשבו כמה שנים חלפו מאז‪...‬‬
‫אני זוכרת‪ ...‬אבא שלי‪ ,‬גבוה ועוטף‪ ,‬מסיע אותי על טרקטורון השעשועים החדש שלו‪ .‬הרוח הקרירה‬
‫מלטפת את הפנים‪ ,‬מעיפה את השיער לאחור‪ .‬נעים לי‪ ,‬בטוח‪ ,‬מוגן‪ .‬מתחשק לי לשיר ואני עושה זאת‪.‬‬
‫אבא שלי מאיץ וצוחק ואני לא מפחדת מהמהירות‪ ,‬אני נהנית ממנה‪ .‬אנחנו מגיעים למקום הכי ירוק‬
‫בשיכון‪ ,‬לשמורה‪ .‬יש כאן שממיות ולטאות‪ ,‬חתלתולים והמון צמחים‪ .‬פתאום נשמע קול חבטה ומול עינינו‬
‫מוטלת ציפור‪ .‬אינני יודעת מה גרם לכך שכנפיה נחבלו‪ .‬אבא מכבה את המנוע‪ ,‬הוא מושיט לי את היד‪ .‬יש‬
‫לו יד ענקית וחמה‪ .‬אנחנו מביטים בציפור‪ ,‬דמעות עולות בעיני ונדמה לי שגם מעיניו של אבא זולגת‬
‫דמעה קטנה‪ .‬אבא מתניע‪ ,‬מסובב את הגה הטרקטורון ואנחנו ממהרים למרפאת הבסיס‪ .‬אני זוכרת היטב‬
‫את ריח חומרי החיטוי ואת החובשות התורניות המביטות בנו וסימן שאלה בעיניהן‪ .‬אבא סורק במהירות‬
‫את המדפים וכבר מחליט כיצד נתכנן את צעדינו הבאים‪ .‬אנחנו מצטיידים ביוד‪ ,‬בכלי נקי ומלקחיים‬
‫ושבים להציל את חיי הציפור‪ .‬אין לי מושג מניין נחתה התושייה על אבא‪ ,‬אך כשהגענו עם הציפור‬
‫שקיבלה עזרה ראשונה לקיבוץ נען הסמוך בו נמצאת מרפאת חיות מיוחדת‪ ,‬נראתה הציפור אנרגטית יותר‬
‫ואנשי הרפואה הוטרינרית אשר עבדו במקום טענו שהצלנו את חייה‪.‬‬
‫מאז רבה אהבתי לבעלי חיים‪ .‬והציפור? גם היא מצאה דרכה בתוואי החיים והמשיכה אל עבר חירות‬
‫עתידה‪.‬‬
‫זיכרון וגוף האדם‬
‫אימי‪ ,‬בטרם בחרה בשינוי בהתאם לעקרונות שהתוותה לעצמה בהתבסס על שיקולי חירותה‪ ,‬הייתה מורה‬
‫לזמן מה ולימדה נערים שמטענם הגנטי והשורשים מהם ינקו אפשרו להם יכולת תימרון מוגבלת בתוואי‬
‫החיים‪ .‬קרויים היו בלשון הרשויות "בעלי קשיי למידה"‪.‬‬
‫אחד הנערים נתן לאימי מתנה – ציור מרהיב עיניים‪ .‬היה זה ציור שלד גוף האדם‪ .‬עד היום אני תמהה‬
‫כיצד הצליח להעלות על הנייר ציור כה קרוב במראהו לדגם שלד גוף האדם שכולנו הכרנו‪ .‬הציור הצית‬
‫את דמיוני‪ ,‬הציור העיר בי עניין‪ .‬באותה עת הייתי קטנה מאוד‪ ,‬למדתי בכיתה א'‪ .‬מחנכת הכיתה הייתה‬
‫שאפתנית והטילה על ההורים והילדים עבודת מחקר‪ .‬אימא הציעה לי‪ ,‬כשישבנו ליד שולחן הכתיבה שלי‬
‫וראשינו סמוכים‪ ,‬כי אבחר להתמקד בגוף האדם‪ .‬יחד דפדפנו בספרים‪ .‬ככל שהעמקנו גברה סקרנותי‪ ,‬רבו‬
‫שאלותיי‪ .‬הורי טרחו ובדקו וענו על כולן‪ .‬לו הכרתי אז בעל פה את כל מילות השיר ששרה דוריס דיי‬
‫ודאי הייתי מוסיפה לו שורה‪...‬‬
‫"אימא‪ ,‬ספרי לי נא‪ ,‬האם אהיה רופאה? האם אהיה מדענית?" ואימי ודאי הייתה עונה לי‪ :‬בכל דרך בה‬
‫תלכי תמיד אהיה גאה בך"‪...‬‬
‫זיכרונות חסרים‪.‬‬
‫ככל שאני מרגישה מבורכת בגלל החום‪ ,‬האהבה‪ ,‬הבחירה שניתנה לי‪ ,‬המשפחה הגרעינית והגרעין‬
‫המורחב‪ .‬ככל שאני יודעת ומבינה את השפעת ההורים על תחושת המסוגלות של ילדיהם‪ ,‬אני משוטטת‬
‫באפילה בנושא מסוים‪.‬‬
‫אבי הוא איש בטוח‪ ,‬חם‪ ,‬נעדר תסכולים שקשריו עם העולם הגדול והקטן טובים‪ ,‬והוא חביב ואסרטיבי‪.‬‬
‫אבי זכה לחיות לחיות עם אימו עד גיל ‪ ,77‬אז נפטרה‪ ,‬ואביו נפטר ערב גיוסו לקורס טייס‪ .‬אבא שלי לא‬
‫מדבר על חסר‪ .‬הוא לא הרשה זאת לעצמו מעולם‪ .‬אינני יודעת ולא אוכל לשאול אותו מאחר ובתחום זה‬
‫הוא נוטה להתבדח‪.‬‬
‫איך הרגיש כשחסרה היד החמה של האם?‬
‫איך מילא את המצברים הריגשיים שלו?‬
‫הזכרונות‪ ,‬ההמשגה‪ ,‬ההעברה הבין דורית שחבויה בו – נסתרת ממני‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬אני אסירת תודה על המסרים העוברים באמצעות סבא וסבתא שלי‪ ,‬הורי אימי‪ ,‬המהווים גם‬
‫הם דגם לחיקוי לשלושתנו‪ ,‬נכדותיהם‪.‬‬
‫זכרונות והעברה בין דורית שהטביעה עלינו את חותמה באו לידי ביטוי עוצמתי בטיול שורשים בפולין‪.‬‬
‫סבי רומק‪ ,‬איש חכם ובעל חוש הומור‪ ,‬הוא איש שלמד למצות את הטוב ובחר בדרך הגורסת כי עליו‬
‫לזכור את העבר אך לא לתת לו‪ ,‬לעבר‪ ,‬לנעוץ בו שיניים פוצעות‪ .‬טיילנו במקומות בהם סבא רומק היה‬
‫ילד צעיר בין הנאצים ובזוכרי זאת אני נרגשת מהדרך הצלולה והרציונאלית בה הוצגו הדברים‪ ,‬רוויים‬
‫בהומור‪.‬‬
‫סיפוריו של סבא‪ ,‬הישרדותו והיחלצותו מן התופת מחזקים בי את האמונה כי אין ספק שגורלו של אדם‬
‫נתון בידיו ועובדה זאת תקפה גם כאשר הגורל הוא אדונו של האדם‪.‬‬
‫רחל המשוררת לא תיארה את יחסי הגומלין בין האדם לגורל בצורה כה אופטימית כפי שאני שואפת‬
‫להציגה פה‪:‬‬
‫רק על עצמי לספר ידעתי‪.‬‬
‫צר עולמי כעולם נמלה‪,‬‬
‫גם משאי עמסתי כמוה‬
‫רב וכבד מכתפי הדלה‪.‬‬
‫גם את דרכי – כדרכה אל צמרת‬
‫דרך מכאוב ודרך עמל‪,‬‬
‫יד ענקים זדונה ובוטחת‪,‬‬
‫יד מתבדחת שמה לאל‪.‬‬
‫כל ארחותי הליז והדמיע‬
‫פחד טמיר מיד ענקים‪.‬‬
‫למה קראתם לי‪ ,‬חופי הפלא?‬
‫למה כזבתם‪ ,‬אורות רחוקים?‬
‫"יד ענקים" יכולה להיות עבור הנמלה יד אדם ועבור הדוברת יד הגורל‪ .‬באמצעות הדימוי לנמלה בבית‬
‫זה‪ ,‬מעצימה הדוברת את הדרך הארוכה והקשה שעברה לשם הגשמת חלומותיה ושאיפותיה‪ ,‬דרך המלאה‬
‫בקשיים נפשיים ובכוח עליון‪ ,‬גורל המתערב בחייה‪ ,‬לועג לה ומונע ממנה להגשים את חלומותיה‪.‬‬
‫המסר העולה משיר זה מבטא את תחושת הכאב והסבל שעברה הדוברת בחייה‪ ,‬הבאים לידי ביטוי במילות‬
‫המצוקה והכאב "צר עולמי"‪" ,‬משא כבד"… ובשאלות הרטוריות "למה קראתם?"‪" ,‬למה כזבתם?"‪.‬‬
‫מילים אלה מדגישות את המסר כי האדם חי את חייו ומנווט אותם במטרה להגשים את מטרותיו‬
‫ושאיפותיו‪ ,‬אולם למרות זאת ישנם כוחות הגדולים ממנו – יד הגורל‪" :‬יד ענקים"‪" ,‬יד מתבדחת"‪,‬‬
‫המונעים ממנו להגשים את חלומותיו‪.‬‬
‫שירים עליהם הסתמכתי בעבודתי‪:‬‬
‫‪Que Sera, Sera / Doris Day )4‬‬
‫‪ )0‬עוד חוזר הניגון ‪ /‬נתן אלתרמן‬
‫‪ )3‬רק על עצמי ‪ /‬רחל המשוררת‬
‫מקורות אינטרנטיים‪:‬‬
‫‪/.../www1.amalnet.k12.il/ldta‬שירה‪/‬שירת‪%0:‬המאה‪%0:‬העשרים‪/‬רחל‬
‫‪)http://he.wikipedia.org/wiki/Que_Sera,_Sera_(Whatever_Will_Be,_Will_Be‬‬
‫אלישע שלי‪ /‬שיר רוזנשטיין‬
‫שוב המבטים שלהם הצטלבו‪ ,‬ורחל ידעה שהיא לא מדמיינת – הוא באמת מסתכל עליה‪ .‬ליבה הלם‬
‫בחוזקה ולחיה הסמוקות הסגירו את התרגשותה‪ .‬בכל שישי במשך שבועות רבים הייתה מתיישבת בדיוק‬
‫באותו מקום בעזרת הנשים‪ ,‬לא מחמיצה אף הזדמנות למפגש ולו רק במבט עם אלישע שלה‪.‬‬
‫אלישע היה בחור משכמו ומעלה‪ ,‬תלמיד חכם ויחד עם זאת איש עבודה‪ .‬העובדה שאלישע בחר לקבל על‬
‫עצמו את עול הדת ולא נולד לתוכה רק גרמה לרחל לאהוב אותו יותר‪ ,‬להעריך את הבחירות שעשה‬
‫בחיים ובעיקר למצוא בו עניין‪ .‬אלישע לא היה כמו כל שאר בחורי הישיבה שהוריה של רחל ניסו לשדך‬
‫לה – צרי אופקים שכל עניינם הוא לימוד התורה‪ .‬רחל לא הבינה מדוע חברי הישיבה מחמיצים פנים‬
‫כשאלישע מספר על עברו הצבאי‪ ,‬הרי רק בזכותו ובזכות שאר חבריו לנשק הם יכלו להסתובב בעיר‬
‫העתיקה בלא מפריע במצב הבטחוני הרעוע‪.‬‬
‫"רחל‪ ,‬אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת את זה שוב!"‪ ,‬הטיחה בה אמה כאשר העזה להעלות על שפתיה‬
‫את המילים "אלישע" ו"שידוך" באותה נשימה‪" .‬את בתו של הרב‪ ,‬לא נסכים שתינשאי לחוזר בתשובה"‪.‬‬
‫רחל התנשפה בכבדות‪ ,‬היא לא אהבה כשמבטלים את דבריה‪ ,‬אבל הרי כבר הייתה צריכה להתרגל לכך‪,‬‬
‫בכל זאת – היא בתו של הרב‪" .‬אמא‪ ,‬אבל אלישע הוא בחור טוב‪ ,‬הגון ואני מרגישה ש‪" "...‬רחל!" קטעה‬
‫אותה אמה‪" ,‬את חושבת שכששידכו אותי לאבא הייתי מאושרת? חשבתי שמצאתי את גבר חלומותיי?!‬
‫הייתי נערה מפוחדת שהאמינה שהוריה יודעים מה טוב בשבילה‪ ,‬למה את לא יכולה לסמוך עלינו?"‬
‫"מי יודע מה טוב בשבילי יותר טוב ממני?" שאלה רחל בתמימות הכל כך אופיינית לה‪.‬‬
‫כשרחל התעוררה למחרת בבוקר‪ ,‬היא מצאה את השמלה הלבנה שלה מגוהצת ואת נעליה הלבנות‬
‫מצוחצחות‪ .‬ליבה נחמץ בקרבה‪ .‬היא ידעה שעוד אברך צעיר בדרך לבקש את ידה מאביה‪" .‬לא נורא"‪,‬‬
‫ניסתה לנחם את עצמה‪" ,‬שוב אסרב בנימוס"‪ .‬אך רחל לא ידעה שהפעם האברך הוא בנו של חזן בית‬
‫הכנסת הגדול‪ ,‬ושסירוב מנומס לא יספיק‪.‬‬
‫כבר משעות הבוקר עמלה אמה במטבח‪ ,‬הבריקה את כלי הכסף וערכה את השולחן‪ .‬כשאביה חזר מתפילת‬
‫הערבית הוא קרא את רחל לסלון‪" ,‬רחל‪ ,‬היום הוא יום חשוב מאוד עבורך‪ ,‬היום שבו תמצאי חתן"‪ .‬רחל‬
‫גילגלה עיניה‪ ,‬זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעה את המשפט הזה מפי אביה‪ ,‬אבל הפעם ניכר היה‬
‫שאביה מתרגש‪ ,‬ורחל התנדנדה בחוסר נוחות‪.‬‬
‫דפיקות נשמעו בדלת ואמה מיהרה לקבל את האורחים פנימה‪ .‬אל הבית נכנסו זוג מבוגר ועלם צעיר‬
‫שנראה מבולבל ומפוחד‪ .‬רחל חייכה‪ ,‬היא חשבה לעצמה שהבחור וודאי הגיע לביתה לאחר כמה נסיונות‬
‫שידוך שעלו בתוהו ושהוא מבין שהוא עומד בפני סירוב נוסף‪ .‬היא לא העלתה על דעתה שזהו המפגש‬
‫הראשון שלה עם בעלה‪ ,‬אבי ילדיה‪.‬‬
‫"דוד‪ ,‬זוהי בתי רחל"‪ ,‬הבחור הצעיר יישר את מבטו בהיסוס וחייך חצי חיוך לעבר רחל‪" .‬רחל‪ ,‬זהו דוד‪,‬‬
‫בנו של החזן שלמה מבית הכנסת הגדול"‪ .‬רחל לא האמינה למשמע אוזניה‪ ,‬בנו של החזן – איך לא הבינה‬
‫קודם?! היא ידעה שהפעם לא תצליח לחמוק מהשידוך‪ .‬ליבה נמלא צער ודמעות החלו לזלוג מעיניה‪.‬‬
‫"רחל‪ ,‬תוכלי לעזור לי במטבח?" מיהרה אמה לבקש כשראתה את רחל בתה היקרה מתפרקת מול עיניה‪.‬‬
‫"אמא‪ ,‬אני מתחננת‪ ,‬אל תעשו לי את זה"‪ ,‬מיררה רחל בבכי‪" .‬יהיה לך טוב רחל‪ ,‬אני מבטיחה לך‪ .‬דוד‬
‫ממשפחה טובה ומכובדת"‪" .‬אבל אני רוצה להינשא לאלישע‪ ,‬הוא טוב לי‪ ,‬אני יודעת את זה"‪" .‬נו באמת‬
‫רחל‪ ,‬שוב האלישע הזה‪ ,‬כבר אמרתי לך שהבחור הזה לא בשבילך‪ .‬תרגעי‪ ,‬תחזרי לסלון ותתנהגי כיאה‬
‫לבתו של הרב"‪.‬‬
‫אמה חזרה לסלון ורחל התעכבה עוד רגע במטבח‪ ,‬מנסה להשתלט על הבכי ולחזור לעשתונותיה‪ .‬לפתע‬
‫הרגישה רחל שרגליה נושאות אותה דרך הדלת האחורית אל מחוץ לביתה ומצאה את עצמה עומדת מול‬
‫פתח ביתו של אלישע‪ .‬ללא היסוס‪ ,‬רחל הלמה על הדלת‪ .‬אלישע לא האמין למראה עיניו – רחל‪ ,‬בתו של‬
‫הרב‪ ,‬עומדת לבדה בפתח ביתו בשעת ליל? "רחל‪ ,‬מה מעשייך פה?! האם קרה משהו לאביך?!" דאג‬
‫אלישע‪ .‬רחל לא מצאה את המילים והשתנקה‪ .‬אלישע הזמין אותה פנימה‪ ,‬הגיש לה כוס מים והמתין‬
‫למשמע פיה‪.‬‬
‫"אלישע"‪ ,‬הצליחה לבסוף רחל להשמיע את קולה‪" ,‬ברגע זה בסלון ביתי מבקש אברך צעיר את ידי‬
‫מאבי"‪ .‬אלישע לא הבין מדוע רחל משתפת אותו במידע הזה‪ ,‬שהרי זהו לא עניינו‪ ,‬אך הוא חיכה בסבלנות‬
‫שתמשיך לדבר‪" .‬אתה חייב לעשות מעשה אלישע‪ ,‬לא תהיה הזדמנות נוספת"‪" .‬מעשה? על מה את‬
‫מדברת? אני לא מבין‪ .‬תחזרי הביתה רחל‪ ,‬את לא מדברת בהיגיון"‪.‬‬
‫האכזבה ניכרה על פניה של רחל‪ ,‬מכל התרחישים להם ציפתה לא העלתה על דעתה שאלישע ישלח אותה‬
‫לביתה‪" .‬אלישע‪ ,‬אל תפחד‪ .‬אנחנו יכולים להצליח יחד‪ ,‬אני בטוחה בזה"‪ ,‬רחל כמעט והתחננה‪" .‬רחל‪ ,‬את‬
‫מכירה את החוקים" אמר אלישע וליבו נעצב‪ ,‬הוא ידע למה רחל מתכוונת אך הבין שאהבתם כנראה ולא‬
‫תמומש לעולם‪" .‬אני ב טוח שהורייך רוצים בטובתך ומנסים לעשות בשבילך את הבחירות הנכונות"‪" ..‬מה‬
‫אתה אומר בעצם אלישע? אתה מוותר עלי?" רחל לא הייתה מוכנה לקבל את דברי אלישע‪" .‬חשבתי‬
‫שאת יודעת רחל‪ ,‬גם אני מצאתי שידוך נאה ואני מתחתן בחודש סיון בעזרת השם"‪ ,‬אמר אלישע‪ ,‬המום‬
‫מעצמו על המהירות בה השקר התגלגל מלשונו‪ .‬נשמתה של רחל נעתקה‪ ,‬היא הרגישה שהקרקע נשמטה‬
‫תחת רגליה‪ .‬עיניה של רחל ננעצו באלישע כחרבות והוא מיהר להשפיל את מבטו‪" .‬להתראות אלישע"‪,‬‬
‫מלמלה רחל כשיצאה מדלת ביתו מבלי להסתכל לאחור‪.‬‬
‫"ילדים‪ ,‬תזדרזו! השבת תיכנס בעוד פחות משעתיים ועדיין לא קנינו חלה"‪ ,‬הפצירה רחל בהראל ורות‬
‫כשהתרוצצו בשוק לקניות האחרונות לפני השבת‪ .‬פתאום נשמע מאחוריה קול מוכר ומהוסס "רחל?"‪.‬‬
‫רחל קפאה על מקומה‪ ,‬שערותיה סמרו‪ .‬האם היא מדמיינת?! רחל הסתובבה בזהירות‪ ,‬היא לא טעתה‪,‬‬
‫השיער אמנם הלבין במקצת אבל זהו אכן אלישע‪ ,‬אלישע היקר שלה‪ .‬פיה של רחל נאלם ואלישע חייך‬
‫במבוכה‪" .‬שלום רחל‪ ,‬מה שלומך?" רחל הנהנה וחייכה‪" .‬אלו ילדים מקסימים" חייך אלישע אל הראל‬
‫ורות‪" .‬תודה‪ ,‬אני בטוחה שגם הילדים שלך מקסימים" הצליחה רחל להוציא הגה‪" .‬האמת היא‪ ,‬שאין לי‬
‫ילדים"‪.‬‬
‫עיניה של רחל התרוממו והסתכלו עמוק לתוך עיניו של אלישע‪ .‬הוא הרגיש שרחל מצליחה להסתכל אל‬
‫תוך ליבו אך הפעם לא השפיל מבטו‪" .‬אני מבינה" מלמלה רחל‪ .‬הם נפרדו לשלום ללא מילים‪ ,‬רק במבט‪,‬‬
‫פנו איש איש לדרכו‪.‬‬
‫בערב רחל חרגה ממנהגה והלכה לבית הכנסת שליד השוק‪ .‬היא ישבה באותו מקום בו נהגה לשבת‬
‫בילדותה‪ ,‬בעזרת הנשים‪ ,‬מחפשת בתמימות את אלישע שלה‪ ,‬כאילו שהזמן קפא מלכת‪ .‬היא לא האמינה‬
‫כשראתה את אלישע‪ .‬רחל צבטה את עצמה – לא‪ ,‬זהו לא חלום‪ .‬שוב המבטים שלהם הצטלבו‪ ,‬ורחל ידעה‬
‫שהיא לא מדמיינת – הוא באמת מסתכל עליה‪ .‬ליבה הלם בחוזקה ולחייה הסמוקות הסגירו את‬
‫התרגשותה‪.‬‬
‫"מקום" ו"בית" – נקודת מבט אדריכלית‪ /‬אפרת הולצר‬
‫בתור סטודנטית לאדריכלות ארצה לעסוק בעבודה במושגים עיקריים בהם מתחבטים הלוך ושוב במהלך‬
‫לימודי הסטודיו (השיעורים המעשיים)‪" :‬מקום" ו"בית"‪.‬‬
‫ההגדרה היבשה ל"מקום" הינה ע"י ‪ 3‬הבאים‪ :‬תבנית פיסית‪ ,‬פעילות ומשמעות‪ .‬לא אחת מתפרסמות‬
‫כתבות מפליאות העוסקות בבסיס משותף לרוב האוכלוסיה האנושית בהקשרים של אינסטינקטים מחד‬
‫(יצר הישרדות‪ ,‬פוביות וכו') והעדפות מגיסא ("יופי שווה סימטריה" וכן הלאה)‪ .‬הפליאה נובעת מהדימיון‬
‫האוניברסלי‪ :‬למרות שהפרטים הנבדקים באים מרקע שונה‪ ,‬הם מתבטאים באופן דומה בנושאים אלו‪.‬‬
‫לענייננו‪ ,‬ניתן להסיק מכך כי רוב בני האדם יגיבו בצורה דומה לחללים בעלי פרופורציות שונות‪ .‬פרט זה‬
‫עוזר לאדריכל ברצונו להפיח תחושה אחידה (למעט סטיות תקן) בקרב המשתמשים במבנה אותו הוא‬
‫תיכנן‪ .‬לדוגמא – חלל צר וגבוה ייצר תחושת מחנק אצל רב השוהים בו‪ .‬לעומתו‪ ,‬חלל שחציו נמצא בתוך‬
‫הבית וחציו השני חיצוני לבית‪ ,‬יגרום לתחושת חיבור אל הטבע או הנוף הקרוב‪ .‬אפשר להכליל ולומר‬
‫שההתייחסות לקנ"מ אנושי הוא שיקבע את תחושת המשתמש – אפשר להפיק תחושת אינטימיות על ידי‬
‫שימוש בפרופרציות המתחשבות בגובה האדם הממוצע או מנגד ליצור תחושת קטנות אם משתמשים‬
‫בפרופורציות הגדולות משמעותית‪ .‬האספקט השני המגדיר "מקום" הוא הפעילות המתרחשת בו‪ .‬אספקט‬
‫זה יכול הרבה פעמים לנבוע מהפיסיות של המבנה‪ ,‬אך לא תמיד‪.‬‬
‫חלל בעל פרופורציות הלוקחות בחשבון את האדם הממוצע יוכל להכיל בקלות פעילות יותר אינטימית‪,‬‬
‫בעוד חלל עצום ביחס לאדם יכול לגרום למשתמש תחושת ניכור ובדידות‪ .‬ביודעו זאת‪ ,‬ינסה האדריכל‬
‫ברוב המקרים ליצור תנאים שייצרו פעילות הקרויה בלינגו המקצועי "מפגש"‪ .‬אחד הביטויים לרעיון זה‬
‫הוא יצירת הצטלבות מבטים בין מפלסים‪/‬חלקים שונים של המבנה – יצירת קוהרנטיות וחלל "זורם"‬
‫תגביר את הסיכוי לפעילות ציבורית יותר‪ ,‬אולם אם נרצה ליצור מקום המאפשר פעילויות יותר פרטיות‬
‫ינסה המתכנן לחסום את המבטים הללו‪.‬‬
‫סוג נוסף של פעילות הקיימת בעיקר במרחב הציבורי ומוכר לכולנו היא ה"אתנחתא"‪ .‬אחד המופעים‬
‫הידועים שלה הוא ספסל‪ ,‬אך זוהי הצורה הפשוטה והבנאלית ביותר‪ .‬ביצירת אתנחתא המתכנן רוצה‬
‫ליצור "מקומות" קטנים לצד "דרך"‪ .‬דרך לא חייבת להיות שביל של ממש‪ ,‬אלא יותר רעיונית‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫התרחבות מסדרון והצבת מתקן מים תייצר באותו מקום פעילות שוקקת לאורך שעות היום‪ .‬אתנחתות‬
‫יכולות לשמש את המתכנן גם ליצירת מקצב המלווה את ה"דרך" ואף ליצור מעין ציוני דרך קטנים שהם‬
‫אלו שבעצם יניעו את התנועה לאורכה (כמו מוקדים שמושכים אליהם את הקהל)‪.‬‬
‫נופך המשמעות הוא היחודי ביותר מבין שלישיית המאפיינים‪ .‬יציקת משמעות למבנה היא בעיני בגדר‬
‫האמנות האמיתית במקצוע האדריכלות‪ .‬לכולנו יש זכרונות ממקומות מסויימים‪ ,‬אבל אדריכל יכול לצקת‬
‫ל"שלד" המבנה זכרון לאומי או תרבותי שיופעל ע"י מכנה משותף רחב לקהל המשתמשים היעודי שלו‪.‬‬
‫דוגמא לכך הן אנדרטאות שמצליחות להעביר את גודל האירוע אותו הן מנציחות‪.‬‬
‫מהמחשבות על המשמעות שיש ל"מקום" מסויים קל מאוד לגלוש לתהיות בנושא מהו בית בעצם‪ .‬האם זה‬
‫חייב להיות המבנה בו אני גר או שמא מוגדר ע"י התא המשפחתי או הזוגי בו ה"אני" מתקיים? האם בית‬
‫הוא בעצם רק מבנה שמכיל את כל הפונקציות הנחוצות לקיום – מטבח‪ ,‬חדר שינה‪ ,‬סלון‪ ,‬שירותים‪,‬‬
‫מקלחת וכו'? (במאמר מוסגר ‪ -‬גם בנושא "מה דרוש לקיום בסיסי" אפשר לפתח דיון ער) יש שיגידו‬
‫שכן‪ ,‬ואחרים יטענו שעל מנת להקרא בית צריך להיות במבנה גם אלמנט נוסף‪ ,‬פלואידי‪ ,‬שנותן לו ערך‬
‫מוסף‪ ,‬שורשיות‪ .‬משהו שמבטא את האינדבידואל המתגורר בו‪.‬‬
‫קשה לומר מתי בדיוק האדם החל לשאוף להתיישבות קבע‪ ,‬אך קל להצביע על התפתחות זו כצעד‬
‫הראשוני בדרך לציוויליזציה שלנו כיום ‪ -‬מבחינה אדריכלית כמובן הרצון הזה הביא את מבני הקבע‪,‬‬
‫חקירת חומרים חדשים ותכונותיהם; תחילה בנו באבן משום שזהו החומר החזק ביותר שהיה בנמצא‪,‬‬
‫לאחר מכן התקדמו לבניה בעץ שהיא יותר חסכונית בחומר ויש לה יתרונות רבים‪ ,‬עד ימינו אנו בהם‬
‫ממנפים את תכונות הפלדה והברזל ליצירת "מגדלי בבל" מודרניים בדמות גורדי השחקים‪.‬‬
‫אחת השאלות שעולות בי בהקשר של המושג "בית" היא שאלת השייכות והבעלות; המחאה החברתית‬
‫בקיץ ‪ 0:77‬חידדה את הצורך של כל אדם‪ ,‬בכל גיל ומכל רקע‪ ,‬בקורת גג‪ .‬זוהי זכות בסיסית אך עם זאת‬
‫אינה בהישג יד לכל אחד במציאות הכלכלית של ימינו‪ .‬היו קולות שטענו כי ישנו מעט פינוק ברצונם של‬
‫הצעירים בדירה במרכז‪ ,‬שכן דירות בפריפריה זמינות במחירים שווים לכל נפש‪ .‬הבעייתיות היא שככל‬
‫שמתרחקים מהמרכז פוחת היצע שוק העבודה ופוחתות האלטרנטיבות לבילוי ולחינוך הילדים‪ .‬אחד‬
‫הפתרונות שעלו במסגרת פרוייקטים שפותחו בשיעורי הסטודיו היה פתרון דיור שבו חלק מהפונקציות הן‬
‫משותפות למספר דירות או למבנה כולו‪ .‬כלומר ‪ -‬רוצה לגור במרכז? אין בעיה‪ ,‬תחלוק את הסלון‬
‫והמטבח שלך עם שכניך לקומה‪.‬‬
‫בעיני יש פה מעט בעייתיות‪ .‬בתור בן אדם פרטי ישנה אי נוחות מסויימת בהשארת חפצי הפרטיים‬
‫ב"מטבח" משותף כזה ‪ -‬שלא לדבר על הויכוחים הפוטנציאליים בנושא ההיגיינה ("מי לא עשה כלים"‬
‫וכו')‪ .‬אני לא יכולה שלא לתהות האם "סלון" משותף כזה אינו בגדר "אליה וקוץ בה" – מצד אחד מרחיב‬
‫את המעגל החברתי ע"י היכרות עם אנשים מקסימים (חברים של חברים)‪ .‬מצד שני‪ ,‬איך מסדירים את‬
‫חלוקת הזמן בסלון כזה אם מישהו מארח כמות נכבדת של אנשים? נאבדת אופציית האירוח הספונטני‪.‬‬
‫באותו הקשר של רמת השיתוף בבית משותף‪ ,‬ישנה גם את שאלת הגבולות‪ ,‬מתי מתחיל הבית ונגמר‬
‫המרחב הציבורי? אני יכולה להעיד על עצמי שלאחר טיול בחו"ל גם הכביש מנתב"ג לכיוון הבית העניק‬
‫לי בזמן הנסיעה את אותה תחושת בית‪ .‬השפה העברית‪ ,‬שהפכה בין רגע את התקשורת לקלילה וטבעית‪,‬‬
‫בניגוד לשבירת השיניים וההבדלים התרבותיים בהם נתקלתי במהלך הטיול‪ ,‬גם הם תרמו לתחושת‬
‫הביתיות המוגברת‪.‬‬
‫בהמשך לכך‪ ,‬ישנם אנשים שגם בביתם שלהם אינם מרגישים "בבית"‪ ,‬אלא רק בחדר הפרטי שלהם‪ .‬ניתן‬
‫להסביר את השוני על ידי דוגמה‪ :‬ישנם אנשים אשר ירגישו בנוח לדבר ממרחק ‪ 3:‬ס"מ משותפם לשיחה‬
‫בעוד הוא עלול לחוש חנוק ולהרגיש חדרו למרחב האישי שלו‪.‬‬
‫אנשים אחרים יגדירו את ה"בית" כדבר ה"מוכר"‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אשה הנוהגת לבשל "תרגיש בבית" במטבחה‬
‫שלה משום שבאופן טבעי תדע היכן כל דבר נמצא וכך תעלה יעילותה בזמן הבישול‪ .‬מנגד‪ ,‬אם תגיע‬
‫למטבח של חברה‪ ,‬תאלץ לשאול אותה כל כמה דקות איפה המערוך או איפה המסננת ותאבד בכך חלק‬
‫מהתנהלותה העצמאית בתהליך הבישול‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬למרות שאדריכלות נתפסת כמקצוע העוסק בעיקר בפיסיות של המבנה‪ ,‬לא בכדי הלימודים‬
‫עוסקים בתחומים רבים הקשורים לנפש האדם‪ :‬כלכלה‪ ,‬סוציולוגיה‪ ,‬פילוסופיה – כל אלו ועוד רבים‬
‫אחרים הם כלים שניתנים לאדריכל במהלך שנות לימודיו על מנת שיצליח להבין מהי המהות אותה הוא‬
‫רוצה לייצר במבנה אותו הוא מתכנן ולהתאימה ללקוח העומד מולו‪.‬‬
‫חוש מסך המגע‪ /‬יהלי לביא‬
‫קמתי בבוקר‪ ,‬כבר הרבה זמן שאני קמה לבד‪ .‬נכנסתי לוואטספ‪ .‬עשרים הודעות שלא נקראו‪ .‬עשר בבוקר‬
‫וכולם כבר מחוברים‪ .‬עשרים שניות שאני אונליין וכבר קיבלתי עוד הודעה‪ .‬לא עניתי‪" .‬למה את מסננת‬
‫אותי!?"‪ .‬קצת נמאס לי מהאינטנסיביות הזאת‪ ,‬מהחדירה האינסופית לפרטיות שלי‪ 04/1 .‬כולם יודעים‬
‫איפה אני‪ ,‬מתי אני‪ ,‬למה אני‪ ,‬מי אני‪ .‬אם לא העליתי תמונה לפייסבוק מכל חור שהייתי בו – כאילו לא‬
‫יצאתי מהבית‪ .‬אם לא השתמשתי בווייז כדי להגיע לאנשהו – אין סיכוי שאני אגיע‪ .‬בלי היומן והשעון‬
‫המעורר שלי אני בכלל לא אדע שהייתי צריכה להגיע‪ .‬כל היום סטטוסים בפייסבוק‪ ,‬ציוצים בטוויטר‪,‬‬
‫הודעות בוואטספ‪ ,‬שיחות בסקייפ‪ .‬כל המהות שלי מסתכמת במכשיר "חכם" אחד קטן‪.‬‬
‫נגמרה לי הסוללה‪.‬‬
‫עולמי חרב עליי‪ ,‬אין לי איך לתקשר עם העולם ולעולם אין איך לתקשר איתי‪ .‬כשלפלאפון שלך נגמרת‬
‫הסוללה אתה מת‪ ,‬ואם אין לך מטען אתה גם נשלח לגיהנום‪ .‬מה עושים עכשיו? איך ממשיכים מכאן?‬
‫התקלחתי‪ ,‬התלבשתי והחלטתי לצאת לסיבוב – שעתיים של טעינה ואני קמה לתחייה‪.‬‬
‫ירדתי לקפה השכונתי‪ ,‬כל אחד תקוע עם הראש עמוק בתוך הפלאפון אי שם בעולמות אחרים‪ .‬אני תוהה‬
‫איך אפשר בכלל להכיר גבר בעיר הזאת‪ .‬אני מסתכלת מסביבי‪ ,‬בוחנת את השטח‪ ,‬בוחרת לי פינה‬
‫להתמקם בה‪ .‬ביום רגיל הייתי מתיישבת ליד השקע ומחברת את עצמי ואת ה לפטופ באינפוזיה לחשמל‬
‫שחס וחלילה לא יהיה לי נמק חברתי‪ .‬היום לשם שינוי אני מתיישבת בחוץ – איפה שכל ה"זקנים"‬
‫יושבים‪.‬‬
‫אני מרגישה מנותקת‪ ,‬משותקת‪ ,‬מבודדת ובעיקר לא מעודכנת‪ .‬מי יודע מה קורה בלעדיי אי שם בעולם‬
‫הגדול‪ .‬כבר כמה חודשים שאני גרה כאן בתל אביב ומעולם לא שמתי לב להומלס שיושב מעבר לפינה‬
‫עטוף בערימת סמרטוטים‪ ,‬לחתולי הרחוב התל אביביים‪ ,‬המדובללים‪ ,‬שלא מקבלים טיפת תשומת לב‪,‬‬
‫לבניינים המקולפים‪ ,‬למדרכות השבורות‪ .‬תל אביב נראית זוהרת יותר במצלמות של האינסטגרם‪ ,‬כאילו‬
‫עברה מתיחת פנים והשנים עושות לה רק טוב‪.‬‬
‫מזה כמה דקות שזוג עיניים חכמות מנסה לצוד את מבטי‪" .‬מיידלע‪ ,‬למה את עצובה?"‪ ,‬הזקן שואל‪ .‬מפתיע‬
‫אותי שאדם זר שמעולם לא הייתי שמה לב אליו הביע אליי כזאת אמפתיה שלא הייתי רגילה אליה‪ .‬אני‬
‫בטוחה שגם במאה אסאמסים ‪ ,‬אור‪ ,‬החברה הכי הטובה שלי‪ ,‬לא הייתה קולטת מה שהוא קלט בחצי שניה‬
‫– "יש צרות עם בחור?"‪.‬‬
‫"האמת שכן‪ ",‬אני אומרת לו בחצי היסוס‪ ,‬מתלבטת אם להמשיך לשתף‪ .‬ובעצם למה לא?‬
‫אני מספרת לו שמאז ששלחתי את יונתן לדרכו אני לבד ואני לא מבינה מה הפריע לי אצלו‪ .‬הרי אהבתי‬
‫אותו מאוד‪ .‬הוספתי שמאז אני לא מצליחה להכיר בעיר הזאת מישהו כלבבי‪ .‬אני יוצאת לפאב עם חברים‬
‫אבל בעצם יוצאת עם האייפון ‪ ,‬מתקשרת דרכו עם חברים שיושבים בפאב אחר‪ .‬כולנו חברים ב פייסבוק‬
‫‪ ,‬אבל במציאות אנחנו זרים‪ .‬כולנו עושים לייקים אחד לשני על תמונות‪ ,‬אבל בחיים האמיתיים קשה‬
‫למצוא אחד שאת באמת מחבבת‪.‬‬
‫"אתם חיים בעולם וירטואלי"‪ ,‬אומר הזקן‪" .‬אצלכם הכל זמני‪ ,‬מהיר ו'בכאילו'‪ .‬פעם‪ ,‬כדי להכיר בחורה‬
‫היה צריך להשקיע‪ .‬היענות של בחורה אינו דבר מובן מאליו‪ .‬בפגישה הראשונה עם אשתי נינה הייתי‬
‫נסער ונרגש‪ ,‬לא היה לי שום סיכוי איתה‪ .‬נינה באה ממשפחה אריסטוקרטית ואני בן קיבוץ העושה את‬
‫צעדיו הראשונים בעיר הגדולה‪ .‬מה יש להפסיד‪ ,‬כך חשבתי‪ ,‬באהבה אין חוקים‪ .‬כבר מן הבוקר ירדתי‬
‫לרחוב ברנר‪ ,‬שם עמד מוכר הפרחים‪ .‬היו לו זרים של אפונה ריחנית‪ ,‬ציפורנים במגוון צבעים‪ ,‬גלדיולות‬
‫זקופות צוואר ודליות מרהיבות‪ .‬כל זרי הפרחים היו שמורים כזרי דפנה אצל 'מר ברנר'‪ ,‬זרי ניצחון‬
‫לכיבוש ליבה של הבחורה שלי‪ .‬באותו היום חושיי היו מחודדים והלב שמח ונרגש‪ ,‬ריחה העז של פיצה‬
‫זולה בא אל אפי כבושם יקר‪ .‬פסעתי ברחובות העיר הרועשת וקולה נשמע לי כקול שירה‪ .‬ספגתי את‬
‫מראות העיר וליבי היה שמח ומתגעגע‪ .‬ידעתי שצריך להתקדם לאט‪ ,‬באהבה אין מאיץ חלקיקים‪ ,‬אהבה‬
‫מחלחלת באטיות ובתבונה‪ ,‬רק כך היא משתבחת‪ .‬לנו לא היה מסך מגע 'איך ווייס' מה זה אומר‪ ,‬לנו היה‬
‫מגע‪ ,‬בהתחלה ברגש ואחר‪-‬כך‪ ...‬את יודעת‪ ,‬שום דבר לא בוער‪."...‬‬
‫הזקן שתק לרגע‪ ,‬הוא נראה שקוע בזכרונותיו‪ ,‬אחרי הפסקה קצרה הוסיף "פעם כדי לכבוש את ליבה של‬
‫בחורה השתמשנו בחמשת החושים‪ .‬שלחנו פרחים לחוש הריח‪ ,‬הבאנו שוקולד לחוש הטעם‪ ,‬אמרנו מילים‬
‫יפות כדי ללטף לה את חוש השמיעה‪ ,‬והשתדלנו להיראות טוב כדי למצוא חן בעיניה ורק בפגישה‬
‫השלישית זכינו להחזיק לה את היד"‪.‬‬
‫אז נופל לי האסימון ומחשבה חולפת בראשי‪ ,‬שהיום אין דבר כזה חמשת החושים‪ ,‬היום יש חוש אחד‬
‫ויחיד – חוש "מסך המגע"‪ .‬פעם החיזור היה מתחיל ב"קליק"‪ ,‬היום החיזור מתחיל בלהקליק‪ .‬אני נזכרת‬
‫איך אני ויונתן היינו יושבים שעות זה ליד זה‪ ,‬אך לא ביחד‪ ,‬כל אחד מאיתנו היה מלטף את מסך המגע‬
‫ושוקע בעולם וירטואלי משלו‪ .‬לפעמים היינו מסמסים אחד לשני‪ ,‬ממרחק של שני מטרים "תביא‪,"...‬‬
‫"תיקח‪" ,"...‬תוריד את הכלבה‪ "...‬ולפעמים מסתפקים באייקונים של סמיילי‪ ,‬כתחליף מזויף לחיוך אמיתי‪.‬‬
‫האהבה בינינו לא חילחלה בתבונה‪ ,‬כפי שהגדיר הזקן‪ ,‬היא שקעה לאיטה כמו מים עכורים של ביצה‬
‫ולפעמים צפרדעים היו מקפצות ממנה ולא ידענו איך לבלוע אותן‪.‬‬
‫"ונינה‪ ,‬איפה היא היום?" מצאתי את עצמי שואלת בסקרנות‪.‬‬
‫"לא היה קל‪ ...‬האמא האריסטוקרטית שלה סירבה להכיר בזוגיות שלנו"‪ ,‬הוא ענה בחצי חיוך‪" ,‬אבל אני‬
‫המשכתי לפרנס את מוכר הפרחים מרחוב ברנר‪ .‬דליות כתומות לאמא וציפורנים אדומות לבת‪ .‬כך מידי‬
‫שבוע‪ .‬נשים תמיד אהבו פרחים ויאהבו פרחים‪ ,‬גם את מיידלע אוהבת אותם‪ ,‬פרח הוא יותר מסך עלי‬
‫הכותרת שלו‪ ,‬הוא אמצעי לומר‪ ,‬בלי מילים‪' ,‬אני אוהב אותך'‪' ,‬אני חושב עלייך' או 'אני מכבד אותך'‪' .‬מר‬
‫ברנר' התעשר בזכותי‪ ,‬ולאחר שנה נתרצתה אמה ונישאנו‪ .‬אני בחור עני‪ ,‬בן קיבוץ ונינה אשת העולם‪.‬‬
‫הרבה אושר ראינו בחיינו‪."...‬‬
‫בלי לשים לב עברו שלוש שעות‪ .‬הזקן החביב הזה הצליח להיכנס לי ללב‪.‬‬
‫בדרך הביתה המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ לי בראש‪ .‬היום אמנם התנתקתי מהעולם שאותו הכרתי‪,‬‬
‫אך פגשתי עולם אחר שיש לו קצב שונה מזה שאני מכירה‪ ,‬עולם שנשכח מזמן‪ .‬הטכנולוגיה קישרה אותנו‬
‫אחד לשני‪ ,‬אך לא ממש הצליחה לקרב אותנו רגשית‪ .‬ניתקנו את עצמנו מהמגע הראשוני של כל החושים‪.‬‬
‫בחצר הבית אני קוטפת פרח ורוד זוהר אחד משיח הבוגנוויליה‪ .‬אין לו ריח‪ .‬אני ממוללת את עלי הכותרת‬
‫העדינים שלו וחשה את רכות המשי‪ ,‬אני מתבוננת בו היטב ומתפעלת מהמבנה המרהיב בו מונחים עלי‬
‫הגביע אחד ליד השני‪ ,‬מעשה פלאי של הבריאה‪ .‬אבקניו הזהובים של הפרח נושרים בעדינות על ידי ואני‬
‫תוהה‪ ,‬מתי לאחרונה התייחסתי לגרגר אבק צהוב?‬
‫היום‪ ,‬לראשונה מזה זמן רב הבחנתי בצבעים‪ ,‬באנשים‪ ,‬הקשבתי לאדם‪ ,‬אדם הקשיב לי‪ ,‬הרחתי פרח‪,‬‬
‫נגעתי בחיים! אנחנו צריכים להפסיק לדבר בפלאפון ולהתחיל לדבר עם אנשים מולנו‪ ,‬ליצור חברויות‬
‫ולא בפייסבוק ‪ ,‬ליצור קבוצות ולא בוואטספ‪ ,‬לראות אנשים אחרים ונופים יפים ולא באינסטגרם‪ .‬כי‬
‫סביר להניח שהאנשים ישארו והאייפון יכבה בדיוק כשנצטרך אותו‪.‬‬
‫מקום בדואי ‪***/‬‬
‫פרויקט הגמר הוא הפרויקט אשר מלווה את בוגרי התואר הראשון באדריכלות עם צאתם לשוק העבודה‪.‬‬
‫לפרויקט הגמר חשיבות עליונה בלימודי האדריכלות‪ ,‬משקלו בציון הסופי גבוה והעבודה עליו נפרשת על‬
‫פני שנה שלמה‪ .‬מזה כשנתיים‪ ,‬מתקיימת בסוף השנה תערוכה בשיתוף עיריית תל אביב בה מוצגים כל‬
‫הפרויקטים‪ .‬הפרויקט‪ ,‬הוא פרויקט תכנוני והעבודה היא בקני‪-‬מידה שונים‪ ,‬לרוב‪ -‬מהעירוני (קנ”מ‬
‫גדולים) לבנייני (קנ”מ קטנים)‪ .‬לעומת הפרויקטים האחרים אותם מתכננים בשנים קודמות במהלך כל‬
‫סמסטר במסגרת קורס “הסטודיו”‪ ,‬נושא פרויקט הגמר הוא אינו אחיד וכל סטודנט בוחר נושא וקנה‪-‬מידה‬
‫הקרוב לליבו‪.‬‬
‫אותי‪ ,‬החזיר פרויקט הגמר לבית ילדותי‪ ,‬אל הנגב ואל העיר דימונה‪ ,‬שם נולדתי וגדלתי‪ ,‬ושם עד היום‬
‫מתגוררת משפחתי‪ .‬לאחר מאות‪ ,‬אם לא אלפי פעמים שנסעתי את כבישי הדרום‪ ,‬ברכב פרטי ובתחבורה‬
‫ציבורית‪ ,‬מדימונה לבאר שבע‪ ,‬לצפון או למרכז‪ ,‬שאלתי את עצמי איך קרה שאין לי אפילו מכר בדואי‬
‫אחד‪ ,‬כשההתישבויות הבדואיות השונות מקיפות את העיר והיא משמשת עבורם מקום לקניות ולפנאי‪.‬‬
‫שאלתי את עצמי מדוע זה קרה‪ ,‬למרות שההתישבויות הללו שוכנות קרוב לעיר‪ ,‬הרבה יותר מאשר באר‬
‫שבע ואפילו ירוחם – האחרונות נתפשות בתודעה כקרובות הרבה יותר‪ .‬ועוד שאלתי‪ ,‬מה עוצר אותי‬
‫מלפתוח את ”תיבת הפנדורה” הזו ולשאול שאלות‪.‬‬
‫המשכתי את המחקר ונחשפתי לעולם שלם שלא הכרתי קודם‪ .‬התחלתי לגלות אודות המריבה על קרקעות‬
‫הנגב שהחלה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה‪ ,‬עם העתקתם של רבים מהבדואים אל “איזור הסייג”‬
‫אשר נתחם בין דימונה‪ ,‬ערד ובאר שבע‪ .‬כבר אז איבדו רבים מהבדואים חלק מאדמותיהם והועתקו בכפיה‬
‫אל שטחים חדשים )בן דוד‪ ,‬י‪ .(7111 .‬עוד גיליתי‪ ,‬כי בשנות ה‪ 6:-‬וה‪ 1:-‬הוקמו עבור הבדואים שבע‬
‫עיירות חדשות על בסיס כפרים קיימים )רהט‪ ,‬כסייפה‪ ,‬תל שבע‪ ,‬שגב שלום‪ ,‬ערערה בנגב‪ ,‬חורה ולקיה)‬
‫אשר אליהן התבקשו לעבור הבדואים וכיום מתגוררים בהן כמחצית מהאוכלוסיה הבדואית בנגב‪ ,‬למרות‬
‫שכמעט מאז הקמתן נחשבות ערים אלה לערים העניות ביותר בישראל ומדורגות באשכול חברתי כלכלי ‪7‬‬
‫מתוך ‪( 7:‬מרכז אדוה)‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬גיליתי כי בישראל שנת ‪ ,0:73‬יותר מ‪ 6:-‬שנה לאחר תחילתו של הסכסוך על הקרקעות‪ ,‬נוצר‬
‫מצב בו המדינה לא מכירה בכ‪ 6:-‬אלף מתושביה‪ ,‬אשר מתגוררים בכפרים שהיא מגדירה כ”כפרים לא‬
‫מוכרים”‪ .‬יותר מ‪ 6:-‬אלף תושבים אשר חיים על אדמותיהם ללא תשתיות מוסדרות‪ ,‬ללא חשמל‪ ,‬ללא‬
‫מים זורמים‪ ,‬ללא תשתית ביוב או כבישים‪ ,‬ללא שירותים בסיסיים כגון בתי ספר‪ ,‬שירותי בריאות ורווחה‬
‫וללא יכולת הצבעה או ספירה במפקד האוכלוסין‪.‬‬
‫למעשה מדובר בכמעל ל‪ 6:-‬אלף תושבי מדינת ישראל אשר חיים ללא כתובת וללא תנאי מחיה בסיסיים‬
‫(נח‪ ,‬ח‪.)0::1 .‬‬
‫הנושא היה מרתק ומדאיג‪ ,‬קשה היה לי להאמין שבמשך כ‪ 0:-‬שנים ששכנתי בקרבה אל אותם ‪ 6:‬אלף‬
‫אנשים שקופים‪ ,‬והבנתי שהם לא היו שקופים רק בעיני הממסד‪ ,‬אלא גם בעיני‪ .‬לאחר מחקר ארוך‬
‫החלטתי לפרוץ מחסומים ולגשת לפרקטיקה‪ .‬למרבה ההפתעה גיליתי כי במרחק של כ‪ 0-‬ק”מ מדימונה‪,‬‬
‫על כביש ‪( 05‬כביש דימונה‪-‬באר שבע) ממוקם הכפר קסר א‪-‬סיר‪ .‬למרות שהכפר ממוקם במקביל לכביש‬
‫הראשי ומשתרע על פני מספר קילומטר ונראותו מהכביש היא מצוינת‪ ,‬גם הוא חמק ממבטי לאורך שנים‪.‬‬
‫הנוף המוכר אליו כה התרגלתי לא העלה במוחי שום שאלות‪ ,‬והמדבר נראה כתבנית ריקה ששום דבר לא‬
‫ממלא‪.‬‬
‫נסעתי לכפר‪ ,‬בפעם הראשונה‪ .‬לפני כן‪ ,‬מעולם לא ביקרתי בשום עיר או כפר בדואי‪ .‬אולי רק במסגרת‬
‫טיול מבית הספר‪ .‬התארחתי אז במאהל מסחרי‪ ,‬שתיתי קפה ואכלתי פיתה על הטאבון‪ .‬גם מעולם לא‬
‫החלפתי מילה או משפט עם אזרח בדואי‪ .‬נסעתי על דרכי העפר המפותלות‪ ,‬בין גדרות ופחונים וניסיתי‬
‫לבוא אובייקטיבית‪ ,‬נטולת דעות ונטולת אוריינטליזם‪.‬‬
‫כאשר החניתי את רכבי פגשתי בבחור בשם עודה‪ ,‬אשר עובד כבר מספר שנים בעיריית דימונה‪ .‬הוא‬
‫עשה לי היכרות עם הכפר‪ ,‬הסביר לי שחיים בו שבט אל‪-‬הוואשלה וכרגע אנו נמצאים על שטחה של‬
‫חמולת חסאן אליה הוא משתייך‪ .‬התיישבנו באוהל החמולתי ושתינו תה‪ ,‬מסביב התרוצצו כמה מילדיו‬
‫הרבים ועוד מספר מבני משפחתו‪ .‬הכל היה אחר ממה שהכרתי ולמדתי בבית הספר לאדריכלות‪ ,‬היה קשה‬
‫לדבר על מונחים מודרניסטים כמו ציפוף‪ ,‬חוויה אורבנית‪ ,‬מבנים מתועשים או גלובליזציה‪.‬‬
‫לאחר מכן לקח אותי עודה אל ביתו‪ ,‬הכיר לי את שתי נשותיו‪ ,‬הראה לי את ביתו ואת אוהלו הפרטי‪,‬‬
‫הראה לי את מטעו הקטן של עצי הזית המספקים לו פרי מידי שנה‪ ,‬וגם את עדרו הצנוע‪ .‬הוא סיפר לי כי‬
‫בכל בית‪ ,‬גם של בדואים שאינם רועי צאן במקצועם‪ ,‬אמצא עדר קטן לשימוש יומיומי בעיקר לחלב‬
‫ולצמר‪ ,‬אך גם לבשר – בייחוד כאשר מגיע אורח חשוב‪ .‬הוא סיפר לי כי האירוח נשאר מנהג חשוב עד‬
‫היום וכך גם אורח החיים החקלאי נשמר הרבה יותר בכפרים מאשר בערים המוכרות‪ .‬וטען כי הבדואים‬
‫הם אנשים מדבריים ואורח החיים שלהם נגזר מחוקיו של המדבר‪.‬‬
‫סיירנו ודיברנו במשך שעה שלמה ואז ניסיתי להבין מהו מעמדו המוניציפלי של הכפר‪ .‬כבר קראתי מעט‬
‫על “הכפרים הלא מוכרים” וגם על העיירות‪ ,‬ותהיתי לאן הכפר משתייך‪ .‬עודה סיפר לי כי כפרם הוכר על‬
‫ידי הממשל בשנת ‪ ,0::7‬לפני כ‪ 70-‬שנים‪ .‬הדבר היה תמוהה בעיני זאת מכיוון שעוד אין חשמל מוסדר‬
‫וגם המים בביתו של עודה זורמים דרך צינור המחובר אל מיכלית הנמצאת בגבעה הסמוכה‪ .‬בצאתי‬
‫מהכפר קיבלתי שני מספרי טלפון של אחייניו של עודה‪ ,‬הפעילים במועצה האיזורית אבו‪-‬בסמה אליה‬
‫משתייך הכפר ויוכלו לענות לי טוב יותר על השאלות התכנוניות‪.‬‬
‫כך הכרתי את מוחמד ואיברהים‪ .‬מוחמד הוא סגן מנהל בית הספר ואיברהים הוא ראש הועד של הכפר‪.‬‬
‫מהם המשכתי לקבל את כל המידע לו הייתי זקוקה‪ .‬עם איברהים הקשר נהפך לכמעט יומיומי וממנו‬
‫קיבלתי את רוב המידע לשאלות אודות מעמדו המוניציפלי של הכפר‪ .‬הוא סיפר לי כי הכפר אכן נחשב‬
‫“כפר מוכר” ואף יש בו שני בתי ספר (יסודי ותיכון) וגם קופת חולים וטיפת חלב‪ .‬אך פרט לשני‬
‫השירותים הללו‪ ,‬אין עוד דבר‪ .‬הכפר מתפקד ככפר בלתי מוכר במלוא מובן המילה‪ .‬החשמל‪ ,‬לרוב‪,‬‬
‫מסופק ממערכות סולאריות פרטיות וכך גם המים‪ .‬אין תשתיות ביוב או איסוף זבל ורוב בתי הכפר‬
‫מיועדים להריסה עקב אישור תכנית מתאר מפורטת שבמסגרתה אושרה בנייתן של שתי שכונות חדשות‪,‬‬
‫למרות אי הסכמתם של התושבים ומבלי שיוכלו להתנגד לכך‪.‬‬
‫נעצבתי‪ ,‬בעיקר למראה הילדים אשר גדלים למציאות צפויה של מעגל עוני שאינו נגמר כבר במשך שישה‬
‫עשורים‪ .‬ומלאת מוטיבציה התחלתי בעבודה התכנונית וניסחתי לעצמי חזון אשר ילווה אותי לאורך כל‬
‫הדרך‪.‬‬
‫כשהגעתי לקסר א‪ -‬סיר לראשונה נחשפתי למקום שונה מאוד מכל מה של מדתי עד היום‪.‬‬
‫גיליתי מקום אחר ‪ .‬האדריכלות הבדואית היא ביטוי מושלם לכזו המשקפת את אורח החיים‬
‫המדברי ‪ .‬הסתפקות במועט ‪ ,‬קהילתיות ‪ ,‬חיבור לטבע‪ ,‬תא משפחתי ‪ .‬החיים הם בטבע ולא‬
‫בבית‪.‬‬
‫המתח עיקרי בפרויקט הוא במעברים‪ .‬המעבר מהאוהל לבית ובחזרה לאוהל ‪ ,‬מעבר מהגמל‬
‫לטנדר ‪ ,‬מעבר מחיי נדודים ליישובי קבע ‪ ,‬מעבר מחוקי המדבר מעל הכל לחוקי המדינה מעל‬
‫הכל ‪ .‬מעבר מהאותנטי למערבי ובחזרה לאותנטי ‪ .‬מעבר מהמודרני ללוקאלי ‪ .‬מהו התכנון‬
‫הטוב ביותר עבור הבדואי החדש שהוא גם ישן‪ ,‬תוך כדי התייחסות לתמורות הרבות בתחומי‬
‫הכלכלה והחברה‪ ,‬וכיצד יוצרים ה עצמה מקומית ביישוב הייחודי הזה ‪ ,‬קסר א‪ -‬סיר‪.‬‬
‫בעקבות החזון שניסחתי‪ ,‬הבנתי שאני מחפשת שיטה תכנונית שעוד אינה קיימת‪ ,‬זאת מכיוון‬
‫שהבדואים הם אוכלוסיה ייחודית ושונה מהנוף המוכר וכך גם יש לתפוס אותם ‪ .‬לכן החלטתי‬
‫לקרוא לפרויקט שלי מקום בדואי‪.‬‬
‫מקום שלא קיים עוד‪ ,‬מקו ם שהוא לא עיר וגם לא מושב‪ ,‬הוא אינו קיבוץ או יישוב קהילתי‪.‬‬
‫המקום שאני אתכנן יהיה מקום אחר ‪ .‬מקום שישאב מהקיים ויוסיף לו רובד חדש‪ ,‬מקום שיחשוב‬
‫גלובאלי ולוקאלי‪ ,‬מקום שיסתכל אל העבר עם הפנים קדימה‪ .‬המקום שאתכנן יהיה מקום בדואי‬
‫שקוראים לו קסר א‪ -‬סיר‪.‬‬
‫חורף ‪***/09/0/‬‬
‫ובטרם היותי בן חמש‪ ,‬פקדנו את בית החולים‪.‬‬
‫ייאוש נמהל בריח חריף של חומרים מחטאים‪.‬‬
‫במחלקה האונקולוגית בתל השומר‪ ,‬הייתי מתרוצץ כבגן שעשועים‪.‬‬
‫גרם המדרגות מתפצל לשניים‪ ,‬מסיבה עמומה‪.‬‬
‫ואולי כאיש בערוב ימיו‪ ,‬בחיוכו הנבון והמתריס‪ ,‬מסתיר את התשובה‪.‬‬
‫כל דרך שנבחר‪ ,‬נתכנס אל אותה הנקודה‬
‫הארץ געשה‪ ,‬עבים כועסים בשמיים‪ ,‬משבי מלחמה‪.‬‬
‫בהלה נכבשת‪ ,‬לא מוצאת מנוחה‪.‬‬
‫מים ואטרופין הם נוזלי החיים‪ ,‬חרחורי המפוח סימפוניה ענוגה‪.‬‬
‫נתעטף כבמחול שדים בסרט הדבקה‪.‬‬
‫השריקות בשמיים? הינם רק שיגורי הגנה‪.‬‬
‫היו אלה המסכות השחורות על הפנים לבטח‪ ,‬שסימאו את הראייה‪.‬‬
‫הבינו‪ ,‬כי לא מקדם תפתח הרעה‪,‬‬
‫מתוכנו תבוא ותצמח‪ ,‬הערמומית בזחילה‪.‬‬
‫האויב הממאיר החמקמק והמייסר‪.‬‬
‫ובמחלקה‪ ,‬הרעיפו אליי אהבה מכל עבר‪.‬‬
‫"ילד"‪ ,‬סחו לעצמם בשחרור אנחת נחמה‪.‬‬
‫גם תמימות נמהלה בריחם החריף של חומרים מחטאים‪.‬‬
‫שקט‪ /‬מתן אורגיל‬
‫בשבת בבוקר אני אוהב לקום מוקדם‪.‬‬
‫אני קם בעדינות‪ ,‬בכדי לא להעיר אותה‪ .‬היא נראית כל כך שלווה‪ .‬אני יוצא באיטיות מן המיטה ומתיישב‬
‫ליד החלון הגדול שבסלון‪ ,‬ספל קפה מהביל בידיי‪ .‬מחשבותיי צלולות מתמיד באותם רגעים‪ .‬השקט‬
‫שבשעות הבוקר המוקדמות‪ ,‬לפני שכולם מתעוררים‪ ,‬לא מספיק מוערך בעייני‪ .‬ברגעים כאלו אפשר‬
‫להבין את מקור המושג "שקט נפשי"‪ .‬הדממה היא כמו חום השמש‪ ,‬מרגיעה את הנפש כאילו היתה ים‬
‫סוער שממאן לנוח‪.‬‬
‫לא תמיד הערכתי את השקט ולמעשה אף לא ייחסתי לו כל חשיבות‪ .‬קיבלתי אותו במתנה ממנה‪ .‬היא‬
‫לימדה אותי לזכור ולמצוא אותו בכל רגע‪ ,‬ממש כמו השמש‪ .‬היא אפילו זוהרת כמוה‪.‬‬
‫מחשבותי באותם רגעים הופכות לצלולות‪ ,‬צלולות כמעט כמו הרגע בו ראיתי אותה לראשונה‪ .‬כל כך יפה‬
‫הייתה‪ .‬היה בה משהו שובה‪ ,‬ממגנט‪ ,‬שעד אז שמעתי עליו רק בסיפורים‪ .‬סיפורים רבים לא היו לי עוד‪.‬‬
‫הייתי אז נער בן שמונה עשרה‪ .‬מעריצות מן המין השני מעולם לא חסרו לי‪ ,‬אך אף אחת מהן לא גרמה לי‬
‫להרגיש את מה שכולם תמיד דיברו עליו‪ .‬זה לא שלא רציתי‪.‬‬
‫עם דנה‪" ,‬מלכת הכיתה"‪ ,‬יצאתי אפילו חמש פעמים‪ .‬חשבתי שאולי זה עניין של זמן‪ ,‬אולי אם אתן לזה‬
‫צ'אנס זה סוף סוף יקרה‪ .‬אך אף אחת לא גרמה לי להרגיש שלם‪ .‬לכאורה‪ ,‬דבר לא חסר לי באותם ימים‪.‬‬
‫הייתי בן יחיד לזוג רופאים מצליחים‪" ,‬מלך הכיתה"‪ ,‬ספורטאי מוצלח‪ ,‬תלמיד מצטיין ואפילו חובש‬
‫במד"א‪ .‬אני מנסה לצייר בעיני רוחי את אותו הבוקר בו הבנתי את שחסר לי‪ .‬אני חושב שזה היה בעיקר‬
‫החיוך שלה‪ .‬החיוך הזה‪ ,‬שאפילו ברגע האפל הצליח להאיר את הרחוב כולו‪.‬‬
‫היה זה בוקר חורפי שיגרתי‪ .‬קמתי בעצלתיים והתכוננתי לצאת אל המשמרת השבועית שלי במד"א‪.‬‬
‫לבשתי את חולצת החובש שלי ולא שכחתי לקחת שעון‪ ,‬פנקס ועט על מנת שאוכל למדוד את דופק‬
‫החולים ולכתוב את נתוניהם‪ .‬כשהגעתי לתחנה גיליתי שציוותו אותי לאילן‪ ,‬אחד החובשים המוערכים‬
‫בתחנה והמדריך שלי בקורס החובשים‪ .‬שמחתי מאוד שאת המשמרת הגשומה הזאת אעשה איתו‪ .‬מאוד‬
‫הערכתי אותו כאדם‪ ,‬כחובש וכנהג האמבולנס‪.‬‬
‫למרות הגשם הכבד שירד באותו היום לא היו אירועים חריגים במשמרת ורובה עברה ללא קריאות‪ .‬אולם‬
‫ממש לקראת סיומה‪ ,‬בדיוק כשכבר דיברנו בינינו על כך שסוף סוף נזכה לסיים משמרת בזמן‪ ,‬התקבלה‬
‫קריאה‪ .‬תאונת דרכים‪.‬‬
‫אין זה מסוג המקרים שאפשר להיות בהם רגועים ונינוחים‪ .‬יש לטפל ולפנות את הנפגעים מהר ככל‬
‫האפשר‪ .‬מצב רוחי נפל בבת אחת‪ .‬לא היה סיכוי שנסיים לטפל במקרה לפני תום המשמרת והדבר‬
‫האחרון שהתחשק לי היה להישאר מעבר לזמן‪ .‬מזג האוויר הסוער שמבעד לחלון רק גרם לי לחשוב יותר‬
‫ויותר על הארוחה החמה שממתינה לי בבית ועל משחק הכדורגל בערב עם החברים‪ .‬הפלגתי במחשבות‬
‫התסכול הללו בדרך אל זירת התאונה תוך שאני לובש את הכפפות כדי לחסוך זמן‪ .‬מיד כשהגענו‬
‫התעשתי‪ .‬הרכב ככל הנראה החליק והתנגש בתמרור‪ .‬מכיוון שהמשטרה טרם הגיעה למקום‪ ,‬אילן החנה‬
‫את האמבולנס כך שיחסום את הנתיב בו קרתה התאונה‪ ,‬על מנת לחסום את תנועת הרכבים‪.‬‬
‫ירדנו מיד לטפל בפצועים‪ .‬בדרך לרכב הבחנו באישה מבוגרת במושב הנהג‪ .‬מיד היה ניתן לזהות פציעת‬
‫ראש‪ .‬לצידה ישבה נערה עם פציעות קלות בלבד‪ .‬אילן מיד פנה אל האישה וניתן היה לראות שהכרתה‬
‫מעורפלת‪ .‬שמעתי אותו ממלמל משהו על דימום תוך גולגולתי ונזכרתי שהזכיר סוג פגיעה זה בקורס‬
‫והדגיש את דחיפות הגעת הפצוע בפציעה זו לחדר הטראומה מהר ככל הניתן‪ .‬הבנתי שאנו חייבים לפעול‬
‫במהירות המרבית‪ .‬התחלתי להזיע מעט בכפות הידיים‪ .‬האישה המבוגרת לא הצליחה לתקשר איתנו‪.‬‬
‫ניסיתי‪ ,‬במקום זאת‪ ,‬לתקשר עם הנערה הצעירה שישבה לידה‪ .‬היא נראתה בערך בגילי‪ ,‬אולי צעירה‬
‫במקצת‪ .‬ביקשתי ממנה לצאת מן הרכב אך היא לא הגיבה‪ .‬הפצרתי בה לצאת שוב ושוב‪ ,‬אך היא רק‬
‫מלמלה משהו לא מאוד ברור‪ .‬לבסוף זה היכה בי‪ .‬היא לא יכולה לשמוע אותי‪ .‬היא חירשת‪.‬‬
‫אילן סימן לה בתנועות ידיים גדולות לצאת מן הרכב‪ .‬סוף סוף היה זיק של הבנה בעיניה‪ .‬המסר הועבר‪.‬‬
‫היא מיהרה להיכנס אל תוך האמבולנס בזמן שקשרנו את האישה המבוגרת לאלונקה והכנסנו אותה אל‬
‫המקום המיועד באמבולנס‪.‬‬
‫אילן ואני הזדרזנו והחלנו בנסיעה דחופה אל בית החולים‪ .‬תפקידי בזמן הנסיעה היה למדוד דופק ולחץ‬
‫דם ולברר את פרטי הפצועות‪ .‬אותה הנערה‪ ,‬כתבה לי על דף נייר שהיא משתמשת בעיקר בשפת הסימנים‬
‫וקוראת מעט שפתיים‪ .‬היא הסבירה לי שהבחורה המבוגרת היא אימה ושהן נסעו לקנות מצרכים בסופר‪.‬‬
‫הייתי נרגש ולראשונה בחיי נעתקו המילים מפי ולא רק כי היא לא יכלה לשמוע אותן‪ .‬בן רגע‪ ,‬הנערה‬
‫החירשת הפכה אותי אילם‪ .‬נדהמתי מקור הרוח שלה ברגע הכל כך קשה הזה‪ ,‬מקור הרוח שלה שלה‬
‫לעומת חוסר האונים שאני הרגשתי‪ .‬לאורך הנסיעה האילמות הנרגשת שלי החלה אט אט להתפוגג‬
‫והבטחתי לנערה שנעשה כל מה שאפשר על מנת שאמא שלה תהיה בסדר‪ .‬היא חייכה וכבר לא נזקקנו‬
‫למילים‪.‬‬
‫כשהגענו לבית החולים השתיים הובהלו למחלקת הטראומה‪ .‬האם נכנסה לניתוח לניקוז הדם התוך‬
‫גולגולתי‪ .‬לראשונה הצלחתי להבחין בחשש ודאגה על פניה של הנערה‪ .‬חיכיתי איתה כמה שיכולתי‪ ,‬סיום‬
‫המשמרת כבר לא הטריד אותי‪ .‬המשכנו לדבר‪ ,‬היא לימדה אותי להגיד את שמי בשפת הסימנים ואותי‬
‫עניין במיוחד איך אומרים את שמה‪ ,‬מיכל‪.‬‬
‫לאחר כעשר דקות אילן קרא לי‪ ,‬היינו צריכים לחזור עם האמבולנס לתחנה‪ .‬איחלתי לה ולאמה רפואה‬
‫שלמה‪ ,‬לא לפני שביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה‪ ,‬על מנת שנוכל להתכתב ושאוכל להתעדכן‬
‫במצבן‪ .‬היא הסמיקה קלות‪ .‬רציתי לראות אותה שוב‪ .‬וידעתי שכך יהיה‪.‬‬
‫יום לאחר מכן כבר כתבתי לה‪ .‬שלושה ימים לאחר מכן כבר יצאנו יחד לסרט‪ .‬אף פעם לא חשבתי‬
‫שחירשים הולכים לסרטים אבל מיכל סיפרה לי שהיא מאוד אוהבת סרטים‪.‬‬
‫מיכל הכירה לי עולם חדש‪ ,‬את עולם החירשים‪ .‬גיליתי עולם מיוחד ושונה מאוד מכפי שהוא נתפס אצלנו‪,‬‬
‫השומעים‪ .‬במקום להמשיך לשחק כל ערב כדורגל עם החברים‪ ,‬התחלתי לקחת שיעורים פרטיים בשפת‬
‫הסימנים‪ .‬לאחר מספר חודשים כבר ידעתי את השפה על בוריה‪ .‬כמובן שלא מעט גבות הורמו סביבנו‪ .‬לא‬
‫פעם טיילנו יחד ברחוב‪ ,‬תנועות ידינו הנלהבות מעוררות את סקרנותם של העוברים והשבים‪ .‬מבטים‬
‫מפרגנים יותר ופחות ננעצו בנו‪.‬‬
‫הוריי וחבריי‪ ,‬שהתקשו תחילה לקבל את העובדה שבנם המוצלח יוצא עם "נכה" התרגלו עד מהרה‬
‫לרעיון‪ .‬היא הילכה את אותו הקסם גם עליהם והפער החל להצטמטם‪ .‬הימים חלפו והאהבה הוסיפה‬
‫לבעור בינינו‪ .‬איש לא יכול היה לכבות אותה עוד‪.‬‬
‫אני מסיים לשתות את הקפה שלי שכבר התקרר מעט‪ .‬הבית כולו שקט עדיין‪ .‬אצלה תמיד שקט‪ ,‬אני חושב‬
‫בליבי‪ .‬אין ספק שלא קל לחיות עם אישה חירשת‪ .‬אי אפשר ליהנות איתה ממוזיקה משובחת‪ .‬אי אפשר‬
‫לקרוא לה מהחדר השני או להתעצבן איתה על צפירות הנהגים‪ .‬גם לא לשיר או לנגן לה‪ .‬אי אפשר‬
‫ללחוש אל אוזנה דברי אהבה והיא אף פעם לא שומעת כשהתינוקת שלנו בוכה בלילה‪.‬‬
‫אבל עוד מעט היא תקום וכל זה לא ישנה לי‪ .‬כי לחיים איתה יש מנגינה משלהם‪ .‬לחן מיוחד שרק שנינו‬
‫שומעים‪ ,‬מאז אותו בוקר חורפי‪.‬‬
‫הפיונים של בית החולים לילדים‪ /‬ליאור ניב‬
‫מוקדש לכל הילדים שאי פעם יבקרו בבית החולים‪.‬‬
‫בבית החולים לילדים ישנם שלושה פיונים אשר דואגים לכל הילדים‪.‬‬
‫פיונית קבלה‪ ,‬פיון יום‪ ,‬ופיון לילה‪.‬‬
‫פיונית קבלה מקבלת בסבר פנים את כל הילדים הבאים לבית החולים‪,‬‬
‫גם אם זה לבדיקה קצרה‪ ,‬וגם אם לשהייה המתמשכת יותר מיממה‪.‬‬
‫לפני שהיום מתחיל היא מנפחת ותולה שלל בלונים‪,‬‬
‫על מנת שיהיה נעים לכל המבקרים‪.‬‬
‫כשילד או ילדה נכנסים היא מקבלת את פניהם ואומרת "ברוכים הבאים לבית החולים‪ ,‬הביקור יהיה לא‬
‫כל כך נורא‪ ,‬ואפילו גם נעים"‪.‬‬
‫היא גם מספרת לילדים בדיחות‪ ,‬ואומרת קצת שטויות כך שעל כל הפנים חיוכים נפרשים‪.‬‬
‫אחר כך היא בודקת לאיזו קומה וחדר כל ילד וילדה צריכים לגשת‪.‬‬
‫בהגיעם לקומה‪ ,‬הילדים פוגשים את פיית היום‪ ,‬והיא דבר ראשון דואגת להצחיק אותם מאוד‪.‬‬
‫ואז היא מובילה אותם לחדר הרופא או הרופאה‪ ,‬ודואגת שיתנהג כלפיהם נחמד‪ ,‬וגם יפה‪.‬‬
‫ברגע שהם יוצאים מן החדר היא פוגשת אותם ומלווה אותם בדילוגים אל המקום אליו הם הולכים‪,‬‬
‫זו יכולה להיות בדיקה‪ ,‬זריקה‪ ,‬או אולי ניתוח‪.‬‬
‫אם הילדים מעט חוששים היא מרגיעה אותם ואומרת שזה בסדר לחשוש‪ ,‬ואף טבעי‪.‬‬
‫היא מוסיפה ואומרת שזה לא יהיה כל כך נורא‪ ,‬והיא בטוחה שיעברו זאת בגבורה‪.‬‬
‫היא ממשיכה ואומרת שכל הרופאים‪ ,‬האחיות‪ ,‬ושאר העובדים בבית החולים‪ ,‬הם אנשים נפלאים‪,‬‬
‫מאוד חביבים‪ ,‬ואוהבים ילדים‪.‬‬
‫וכך הילדים עוברים את היום או הימים באופן די נעים‪.‬‬
‫לפיון הלילה יש תפקיד מיוחד‪ ,‬הוא דואג שאף ילד לא יפחד‪.‬‬
‫הוא עובר בלילה בין כל המיטות של הילדים אשר נשארו לישון בבית החולים‪ ,‬ודואג שכולם ישנים‪.‬‬
‫אם הוא מוצא ילד או ילדה אשר לא ישנים הוא מלטף את ראשם ואומר "אל דאגה אספר לכם סיפור‬
‫נפלא‪ ,‬ומיד תירדמו חזרה!"‬
‫פיון לילה דואג גם לחלומות של כל הילדים‪.‬‬
‫הוא דואג לשלוח להם חלומות נעימים‪ ,‬וטובים‪.‬‬
‫ואם הוא רואה שלפתע ופתאום חלום לא טוב נדחף‪ ,‬הוא דואג לסלקו תכף ומיד‪.‬‬
‫אז אם אתם צריכים לבקר בבית החולים‪ ,‬אל דאגה‪ ,‬לכם הפיונים מחכים‪,‬‬
‫ויהפכו את ביקורכם להרבה יותר מצחיק‪ ,‬ונעים!‬
‫אבא‪ /‬ניקול אסרף‬
‫מתעוררת בבהלה‪ ,‬שוב גופי נוטף מזיעה‪ .‬איך זה ייתכן? הרי אמצע דצמבר וקר בחוץ‪ .‬מסתכלת בשעון‪,‬‬
‫שלוש בבוקר‪ .‬איך אותו סיוט שב אליי לילה אחר לילה? אני נזכרת בו וטעם מר ממלא את פי‪ .‬אנו‬
‫עומדים על קברו של אבא‪ ,‬אמי ממררת בבכי ונשכבת על הקבר‪" ,‬אל תלך" היא צורחת‪ ,‬ושוב אני‬
‫מתעוררת‪.‬‬
‫"בוקר טוב אבא‪ ,‬מה שלומך?"‬
‫"בסדר ילדה יפה שלי‪ ,‬איך עובר היום שלך?"‬
‫"אתה יודע‪ ,‬עוד יום עמוס"‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬עוד חודשיים אני אקח חופש מהעבודה וניסע כולנו לחופשה המשפחתית שתכננו כבר זמן רב‬
‫כל כך‪ .‬מה דעתך על תאילנד? נופים‪ ,‬חופים אקזוטים"‬
‫" אבא‪ ,‬האמן לי‪ ,‬אין כמוך‪ ,‬נפש של ילד בגוף של גבר‪ .‬אני חייבת לשוב לעבודה‪ ,‬נדבר בערב"‬
‫ערב‪.‬‬
‫בעודי נכנסת בדלת הבית‪ ,‬משב אוויר קר ופתאומי מעביר בי צמרמורת‪ .‬הדלת נפתחת‪ ,‬הדבר הראשון‬
‫שפוגש את מבטי הוא אמי‪ ,‬בוכה‪ ,‬ידיה חופנות את פניה כנושאת תפילה‪ .‬אבא שלי יושב מולה‪ ,‬מבט קפוא‬
‫בעיניו‪.‬‬
‫"אמא? מה קרה? את בוכה?"‬
‫"יובלי כדאי שתשבי‪ ,‬יש לנו חדשות רעות"‬
‫"זו סבתא? היא בסדר? מה קרה לה?" אני מתחילה להרגיש את תגובת הלחץ של גופי נכנסת לפעולה‪,‬‬
‫הלב מתחיל לפעום בקצב מהיר‪.‬‬
‫"סבתא בסדר" אומר לי אבא ושם את ידו על שלי‪" .‬זה אני‪ ...‬את זוכרת שלאחרונה התלוננתי באופן תדיר‬
‫על כאבי ראש עוצמתיים? אז בחודש החולף הם החמירו‪ ,‬התחלתי להרגיש רע מאד‪ ,‬השתדלתי להסתיר‬
‫את זה ממך"‬
‫כל מילה בשני המשפטים הארורים הללו הגבירה עוד קצת את החנק בגרוני‪ .‬כל העולם החל מחשיך‬
‫פתאום‪ .‬ראשי יודע מה הוא עומד לומר ולבי איננו רוצה לשמוע‪.‬‬
‫"יש לי גידול בראש‪ .‬היום הרופאים אישרו שמדובר בגידול סרטני בשלב מתקדם"‬
‫"שלב מתקדם?" הרצאות הקורס משנה שעברה רצות לי בראש כמו סרט נע בהילוך מהיר‪" .‬שלב מתקדם‬
‫זהו שלב שבו כבר לא ניתן לרפא באמצעות ניתוח להוצאת הגידול" אומר המרצה שלי‪ .‬והנה‪ ,‬כך‪ ,‬ברגע‬
‫קטן‪ ,‬חרב עליי עולמי‪.‬‬
‫בוקר‪ ,‬כבר יום שלישי‪ .‬יומיים שלא יצאתי מהמיטה‪ ,‬לילות חסרי שינה ואני מסרבת לעכל את הבשורה‪.‬‬
‫אבא עזב את העבודה‪ ,‬כולם כבר יודעים עכשיו‪ ,‬כולם יודעים שלא נותרו לו יותר מארבעה‪ ,‬חמישה‬
‫שבועות במקרה הטוב‪.‬‬
‫"יובלי‪ ,‬אני מתחננת‪ ,‬תהיי חזקה בשביל אבא‪ ,‬לראותך במצב הזה שובר את ליבו לרסיסים‪ ,‬את חייבת‬
‫לאכול משהו‪ ,‬לקום מהמיטה"‬
‫פתאום‪ ,‬זה מכה בי‪ .‬ימיו של אבא ספורים‪ ,‬האדם הדגול הזה שגידל אותי ועיצב את דמותי‪ ,‬לא יהיה כאן‬
‫יותר‪ .‬ואני? אהיה עסוקה בעצב ומרורים? אבזבז את הרגעים היפים שנותרו? כעס גדול ממלא אותי‪ ,‬כעס‬
‫על עצמי ועל העולם האכזר שאנו חיים בו‪.‬‬
‫למה תמיד לוקחים את הטובים ביותר? אני נזכרת בכל הטקסים של יום הזיכרון לחללי צה"ל במשך‬
‫שנותיי כתלמידת בית ספר תמימה‪ ,‬תמיד היו אומרים "אלוהים לוקח את הטובים ביותר"‪.‬‬
‫החלטה מתגבשת בלבי‪ ,‬אנצל כל רגע‪ ,‬כל ליטוף וכל חיוך‪ ,‬אהפוך את הזמן שנותר ליפה ומאושר עבורו‪.‬‬
‫"אבא‪ ,‬הקץ משנתך‪ ,‬אנחנו נוסעים מפה‪"...‬‬
‫"נוסעים? יובלי על מה את מדברת? אני חולה‪"...‬‬
‫" אני לא מתכוונת לשבת פה ולצפות בך מעביר את ימיך האחרונים תחת ענן שחור‪ .‬את החופשה‬
‫המשפחתית שהבטחת אנו נקיים בכל זאת‪ .‬המציאות עגומה‪ ,‬אין בכך ספק‪ .‬אבל אבא שלי‪ ,‬אהוב יקר שלי‪,‬‬
‫בוא ונהפוך את הימים האחרונים ליפים ומוארים‪ ...‬נחייך ונאהב‪ ,‬נראה נופים ונשכח ואולי אפילו לכמה‬
‫רגעים‪ ,‬את המציאות העגומה"‬
‫הנה אני‪ ,‬בקצה השני של העולם‪ ,‬יושבת בחוף על החול החם‪ ,‬לוגמת מיץ אננס מתוק‪ .‬מול הנוף עוצר‬
‫הנשימה‪ ,‬אני מתבוננת בו‪ ,‬באדם היפה והחזק הזה‪ ,‬שתחת אורה המנצנץ של השמש נראה קסום משהיה‪.‬‬
‫כמה אני אוהבת אותו‪ ,‬כמה לבי מאושר שנולדתי לאב כזה‪ .‬ואז הוא מסב את מבטו המבולבל אליי ואני‬
‫נזכרת שהוא איננו‪.‬‬
‫ארבעה ימים עברו מאז שטסנו למרות שידענו שמיום ליום מצבו של אבא יחמיר‪ .‬הרופאים הסבירו‪,‬‬
‫"תהיה החמרה מואצת בשבועות הקרובים‪ ,‬מטלות קוגניטיביות פשוטות ייהפכו מאד מסובכות‪ ,‬והוא‬
‫יתחיל להתנהג כמו ילד קטן"‪ .‬לא הבנתי למה כוונתם‪ ,‬אפילו זלזלתי למדי במה שאמרו וחשבתי לעצמי‪,‬‬
‫"אבא שלי יתנהג כמו תינוק? אתם לא מכירים אותו כנראה" והנה עכשיו‪ ,‬הסיוט מתגשם אל מול עיניי‪.‬‬
‫הוא מנסה לומר לי משהו‪ ,‬אבל מילותיו כה מבולבלות ונבלעות בתוך קולו‪ .‬כואב לו‪ ,‬הוא סובל‪ ,‬זה נראה‬
‫על פניו‪ .‬כיצד ניתן להסביר את המחלה הזו? כאילו הטמינו מכונת זמן במוחו של אבי‪ ,‬שלוקחת אותו בכל‬
‫רגע אחורה בזמן‪ .‬גופו נשאר כשהיה תמיד‪ ,‬ונפשו הולכת ונעלמת‪.‬‬
‫"אבא? מה להביא לך?"‬
‫"הוא בטח שוב רוצה גלידה" אומרת אמי ומתנשפת בייאוש‪" .‬אמא‪ ,‬הוא אכל יותר מחמש גלידות היום‪ ,‬זה‬
‫כבר לא בריא‪"...‬‬
‫"לא בריא? את שומעת את עצמך? מה זו בדיחה?" בכי מתפרץ מגרונה של אמי שוב‪ ,‬והיא חוזרת בריצה‬
‫לחדרה‪.‬‬
‫אני יודעת עד כמה היא כועסת עליי‪ ,‬הטיסה הזו הייתה רעיון גרוע בעיניה‪ .‬היא ידעה את הבשורה המרה‬
‫שיביאו איתם השבועיים הבאים‪ .‬ואכן הם קשים מנשוא‪ ,‬וכעת היא נאלצת לעבור אותם לבד‪ ,‬ללא תמיכת‬
‫המשפחה והחברים‪ .‬אבל לא נותרה בידה ברירה‪ ,‬לעולם לא תוכל להפריד בינינו‪ .‬תמיד ידעה בליבה‬
‫שאבא שלי ואני הולכים יד ביד עד הסוף‪ ,‬ואם זה מה שהחלטנו‪ ,‬כך יהיה‪.‬‬
‫קניתי עוד גלידה‪ .‬אבא אכל אותה ממש כמו ילד קטן‪ ...‬וליבי נקרע‪ .‬אני רוצה לדבר איתו‪ ,‬לשתף אותו‬
‫במחשבותיי ורגשותיי‪ ,‬אבל כבר לא נותר עם מי‪ .‬ברוב שעות היום הוא ישן‪ ...‬וכשאינו ישן הוא כאילו‬
‫נמצא בתוך חלום‪ .‬כאשר בכל זאת אנו זוכים לרגעים ספורים של צלילות‪ ,‬בהם הוא חוזר להיות אבא‪,‬‬
‫העצב הנורא נסוך על פניו‪ .‬חשבתי לעצמי‪ ,‬שאולי עדיפים הם רגעי העירפול‪ ,‬כך לפחות אינו סובל‪.‬‬
‫חוזרים הביתה‪ .‬מסתבר שביטוח הנסיעות כיסה את הטיסה הרפואית המיוחדת‪ .‬כל הטיסה עיסיתי לו את‬
‫כפות הרגליים‪ ,‬זה מה שהכי הרגיע אותו‪ .‬אבא עוד בהכרה‪ ,‬אבל המצב מתדרדר במהירות והבנו כי‬
‫חייבים לחזור בהקדם כדי להכניס אותו להוספיס‪.‬‬
‫הוספיס‪ ,‬נזכרתי כי תמיד הייתי שומעת את המילה הזו בטלוויזיה‪ .‬צריך להיות שם כדי להבין‪ ,‬ריח של‬
‫מוות מציף את המסדרונות‪ .‬שקט מופתי של עצב ושחור‪ .‬בשלב הזה אבא כבר כמעט מחוסר הכרה‪ .‬מעניין‬
‫איך העולם נראה לו עכשיו‪ ,‬מפחיד? עצוב? או שאולי הוא בכלל שלו‪.‬‬
‫אני יושבת לידו יומם וליל‪ ,‬התנתקתי מחיי הקודמים ואני מקדישה את כולי על מנת להיות לצידו בימיו‬
‫האחרונים‪ .‬אני רואה אותו כואב‪ ,‬צורח‪ ,‬בוכה‪ ,‬סובל סבל נורא‪ ,‬אך אינני עוזבת את ידו ולו לרגע‪.‬‬
‫אחרי שבוע בהוספיס‪ ,‬אמי משכנעת אותי לחזור הביתה לכמה שעות כדי להתאוורר ולהתרענן‪" .‬בסוף‬
‫תשתגעי מהמקום הזה" היא מפצירה בי ללכת‪ .‬היא מבטיחה שתישאר איתו ולא תזוז‪ ,‬עד שאחזור‪.‬‬
‫אני בבית‪ .‬מה זה בית בעצם? אני חושבת לעצמי‪ ,‬סה"כ ארבעה קירות‪ .‬אני כבר לא חשה אווירת בית‪,‬‬
‫כעת זה חלל של עצב‪ .‬אני יוצאת מהמקלחת והטלפון מצלצל‪ ,‬זו בת דודה שלי‪ ,‬ניקול‪.‬‬
‫היא בוכה‪ .‬צמרמורת עוברת בגופי‪" ,‬ניקול‪ ,‬מה קרה?"‪ .‬פתאום היא משתתקת‪ ,‬מתחילה לגמגם‪" ,‬לא‪...‬‬
‫פשוט רבתי עם‪ ...‬את יודעת מה‪ ...‬אני לא יודעת למה אני מטרידה אותך עם זה‪ ,‬אדבר אתך אחר כך‪"...‬‬
‫היא טורקת את הטלפון בלי לתת לי הזדמנות להגיב‪.‬‬
‫אני מתיישבת על המיטה‪ ,‬ותחושה מוזרה מציפה אותי‪ ,‬בטני מתהפכת‪ .‬ואז‪ ,‬אני מבינה‪ ,‬ניקול יודעת‪,‬‬
‫לפניי‪ .‬לא עוברות כמה שניות והטלפון מצלצל‪ ,‬זו אמא‪" .‬יובלי‪ ,‬דוד סמי יבוא מיד לאסוף אותך‪ ,‬הגיע‬
‫הזמן להיפרד מאבא"‬
‫אין מילים בהן אוכל להסביר את עוצמת אותן השניות בחיי‪ ,‬הדמעות זולגות מעיני‪ .‬אבא חיכה שאלך‪ ,‬אני‬
‫בטוחה בכך‪ .‬הוא לא רצה שאראה אותו ברגעיו האחרונים‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬היית מודל לחיקוי‪ ,‬מורה דרך‪ ,‬שותף לחיים והדמות הקרובה והיקרה לי מכולם‪ .‬חיי אינם חיים מאז‬
‫שנפטרת ואתה נמצא איתי בכל מקום‪.‬‬
‫אני אוהבת אותך אבא‪ ,‬כל נשימה שלי היא עולם שלם של געגוע‪.‬‬
‫אהבה של יום יום‪***/‬‬
‫בֹוקֵר‪.‬‬
‫שבִּיל ל ְִּראֹות‬
‫ֵאין ה ְַרבֵה אֹור‪ֲ ,‬אבָל ַמ ְספִּיק ִּב ְ‬
‫ֲאנִּי אֹו ֶהבֶת‪.‬‬
‫שימָה עמוקה‪ ,‬יֹום חָדָ ש‪.‬‬
‫נְ ִּ‬
‫ִּפ ְלפֵל אֱדֹום‪ְ ,‬מ ָלפְפֹון‪ ,‬ק ְַרטֹון ָחלָב וחומרי ניקיון‪ָ .‬כ ֵאלֶה שמיד זורקים ְלפַח‬
‫שלִּי‪.‬‬
‫כָתָ בָה ְבעַּמּוד האחורי‪ֵ .‬כלִּים‪ִּ .‬אּמָא ֶ‬
‫שמֶש ֲחזָקָה‪ ,‬טִּּיּול עִּם הכלבה‪.‬‬
‫ֶ‬
‫שיקָה?‬
‫אֵיך הּוא ָעבַר וְֹלא נָתַ ן לִּי נְ ִּ‬
‫דֶ לֶת נִּ ְסג ֶֶרת בְקֹול‪ַ ,‬ה ַבי ִּת חָשּוך‪.‬‬
‫נּורה בשירותים ְוגַם סתימה ַבכִּּיֹור‪ .‬צ ְִּריכִּים ַלעֲׂשֹות שינוי‪.‬‬
‫צ ְִּריכִּים ְל ַה ְחלִּיף ָ‬
‫ֲאנִּי צ ְִּריכָה‪ .‬כוסעמק‪.‬‬
‫תֵ ה‪ ,‬עּוגִּּי ָה‪ .‬עֹוד עּוגִּּי ָה‪ .‬יֹו ְצ ִּאים ֵמ ַה ַבי ִּת‪ִּ .‬אּמָא שֶלֹו‪.‬‬
‫ֹלא מקשיבה‪ .‬עַל מַה מְדַ ב ְִּרים? טלוויזיה ברקע ‪,‬סִּיג ִָּרּי ָה במרפסת‬
‫ש‪-‬‬
‫ַפעַם הרגשתי ֶ‬
‫ְוהַּיֹום?‬
‫ַמ ֲחז ִּי ִּקים ידיים ‪ְ ,‬מעַט ָחזָק מִדַ י‪ .‬במיטה‪.‬‬
‫שי ָקה ָקצ ְָרה‪ ,‬שינה חטופה וְשּוב‬
‫נְ ִּ‬
‫בֹוקֵר‪.‬‬
‫שיר ללא שם‪***/‬‬
‫זה לא יכול להיות‬
‫הם טעו בחדר‪ ,‬בשם‪ ,‬בבן אדם‬
‫טעו בדיאגנוזה‪ ,‬בטיפול‬
‫טעות אחר טעות‪ ,‬ועכשיו הגדולה מכל‬
‫ואולי אני בכלל בחלום?‬
‫חלום בלהות ממנו אוכל להתעורר‪,‬‬
‫אוכל לברוח מהמקום הזה‪ ,‬מהטעות‪ ,‬מהכל‬
‫צובטת את עצמי‪ ,‬ואני עדיין כאן‬
‫אין מנוס‬
‫זה לא יכול להיות‬
‫____________‬
‫למה אני?‬
‫למה אבא?‬
‫מה עשה רע בחייו?‬
‫למה לא הגבר השוכב חדר ליד?‬
‫הוא יותר מבוגר מאבא‪ ,‬אבא עוד צעיר‬
‫יש לו חלומות‪ ,‬חיים לחיות‬
‫אולי אם הייתי גוזרת לו את כל הסיגריות‬
‫מצליחה לגרום להפסיק עם העישון‬
‫אולי זה היה עוזר‬
‫והבת של האיש מהחדר השכן הייתה בוכה עכשיו‬
‫ולא אני‬
‫__________‬
‫רק תגיד‪.‬‬
‫ואני אתפלל כל יום‬
‫אצום למשך חודש‬
‫לא אגיד שקרים עוד לעולם‪.‬‬
‫אני אכרות את ידיי‪ ,‬את רגליי‬
‫אתן את כל גופי‪.‬‬
‫את חיי‪.‬‬
‫אעשה הכל‪.‬‬
‫רק תגיד‪.‬‬
‫____‬
‫אבא איננו כאן‬
‫אך כל דבר צועק לי "אבא"‪ ,‬כשאני מסתכלת עליו‬
‫אני קמה בבוקר‪ ,‬מתקלחת‪ ,‬אוכלת‪ ,‬הולכת ללימודים‬
‫לשם מה? אבא כבר לא יזכה לראות את סיום לימודיי‬
‫אמא שוכבת בחדרה ולא יוצאת ממנו במשך שבועיים‬
‫הפחד שנגמר לה הכח לחיות מתגנב אליי כל לילה ולילה‬
‫וכל בוקר כשאני רואה אותה‪ ,‬אני נושמת לרווחה מחדש‬
‫כל יום מנסה להצית בה ניצוץ של חיים‪ ,‬של תקווה‬
‫אך ללא הצלחה‬
‫בא לי להרים ידיים ודי‬
‫חושבת מה אבא היה עושה‬
‫אך אבא איננו כאן‬
‫הטוסטר האמיץ‪ /‬ניצן לנדאו‬
‫אני עומד מול ארון מטבח לבן‪ .‬אני אומר בלב שלי לבן‪ ,‬למרות שאני יודע שזה שמנת‪ ,‬כי אמרת לי‪ ,‬ומה‬
‫שאמרת לי אני יודע אחרי פעם אחת‪ ,‬כי אני גאון‪ .‬הידיים שלי אוחזות בשתי הידיות‪ ,‬ואני – מהרהר‪ .‬את‬
‫אומרת שאני טוב עם מילים‪ ,‬ולכן אני כאן‪ .‬החלטתי לכתוב בלדה לארון המטבח שלנו‪ ,‬ואני מהרהר‬
‫ביופיו‪ ,‬מחפש השראה‪" .‬תמיד חשבתי שאני גבר של קימורים‪ ,‬עד שפגשתי אותך‪ ,‬ישר‪ ,‬כמו כביש ישר"‪.‬‬
‫אנשים לרוב לא מהרהרים במקומות אקזוטיים כמו מטבח‪ ,‬אבל לי אין הרבה ברירה‪.‬‬
‫כי מקומות ארוכים עם יותר משתי מילים מזכירים לי גאוגרפיה‪.‬‬
‫גאוגרפיה מזכירה לי את כדור הארץ‪.‬‬
‫כדור הארץ מזכיר לי את מאדים‪.‬‬
‫מאדים מזכיר לי חלליות‪.‬‬
‫חלליות מזכירות לי לווינים‪.‬‬
‫ואת הרי לומדת תקשורות‪.‬‬
‫לכן אני מחזיק כרגע שתי ידיות חלודות מהסופר‪ ,‬ולא פותח את הארון‪ .‬לא שאני מתלונן‪ ,‬רק רציתי‬
‫להבהיר שאם אולי משתמע שהן הגיעו חלודות מהסופר‪ ,‬הן לא‪ .‬נראה לי פתאום‪ ,‬שכל מה שאני צריך‪ ,‬זה‬
‫לפתוח את הארון‪ ,‬ואז הכל יהיה בסדר‪.‬‬
‫"אני צריך טיפול" את אומרת‪ .‬אולי הכוונה לשיעול‪ .‬אולי אני צריך לקנות חתול‪ .‬לעשות גלגול‪ .‬אולי‬
‫הכוונה היא לא אליי‪ .‬אנשים מביאים מכשירי חשמל לטיפול‪ .‬אנשים מביאים מכוניות לטיפול‪ .‬את רוצה‬
‫שזה יגמר באנרכיה? המחשב יביא אנשים לטיפול‪ ,‬והטיפול יביא אנשים למחשב‪.‬‬
‫טיפול זה כמו תיקון‪ .‬ותיקון זה בשביל להביא דברים‪ ,‬פחות או יותר למצב אידיאלי‪ .‬מצב נורמלי‪ .‬אז מה‬
‫אתי?‬
‫נניח‪ ,‬ואני לא רומז פה לכלום‪ .‬לא בא עם ה‪ 713-‬ס"מ שלי‪ ,‬ולא מגיע מדרום יבנה עם כוונות מרושעות‬
‫להעליב את הטוסטר שלך גברתי‪ .‬אני בטוח שהוא בסדר‪.‬‬
‫למרות שאם הייתי בטוח שהוא בסדר‪ ,‬אולי לא הייתי נאלץ להעלות סוגיה כואבת‪.‬‬
‫מה אם הטוסטר שלך‪ ,‬בעצם לא רוצה להיות טוסטר? מה אם הוא רוצה להיות מערבל? מה אם הוא בכלל‬
‫רצה להיות פטיש‪ .‬ואם הוא יכול גם אני יכול? אבל הוא לא יכול‪ .‬מה זה אומר עליי ועל דברים שהם‬
‫כחולים או לא כחולים? אני לא יודע אם זה אפשרי או לא‪ ,‬להשתנות‪ .‬לכן אני שואל אותך‪ .‬תעני לי‪ .‬מה‬
‫עם מפעלי מיחזור? הם יודעים להפוך דבר אחד לאחר‪ .‬ואם הם‪ ,‬אז למה לא אני? וכשאני אומר אני‪ ,‬זה‬
‫בהכרח הופך אותי לגוף ראשון‪ .‬ואז‪ ,‬זו תהיה בחירה שלי‪.‬‬
‫כמעט לא האמנתי כשאמרת לי את זה‪ .‬זה לא שהושפלתי אבל הסתכלתי על הרצפה כל כך עמוק‪ ,‬ואיזה‬
‫קטע שבסוף צדקת‪ ,‬היא לא נקייה‪ .‬שימי לב שאני לא אומר מלוכלכת‪ .‬כי גם אני צדקתי‪ ,‬היא לא‬
‫מלוכלכת‪ ,‬והיא גם לא נקיה‪ .‬איזה קטע שבסוף שנינו טעינו‪ .‬ואולי זה לא בגלל הנעליים שלי‪ .‬אולי אם‬
‫היית מנקה אותה מספיק טוב היא לא הייתה לא נקיה כל הזמן‪.‬‬
‫אז תקשיבי לי‪ ,‬נמעכתי כמו טוסט‪.‬‬
‫"הזמן מרפא הכל" את אומרת‪ .‬ואם הוא מרפא הכל‪ ,‬למה אני צריך טיפול‪.‬‬
‫ואולי די כבר עם המשפטים שלך‪.‬‬
‫אם אני יכול למצוא את זה בגוגל‪ ,‬אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת את זה‪.‬‬
‫אני מצפה לעתיד‪ .‬מחכה לו כל רגע‪ .‬אבל הוא אף פעם לא מגיע‪ .‬כל חלוקת הזמנים שהסברת לי עליה היא‬
‫לא נכונה‪ .‬העתיד הוא רק הווה שנמשך‪ ,‬ולא משנה מה אני עושה‪ ,‬אני לא מצליח להגיע לעתיד הזה‪ .‬אם‬
‫היה עתיד הייתי אומר לך שהפעם אני טוסט‪ .‬אבל אני יכול להיות טוסטר‪ .‬אני יכול להכין טוסטים‪ .‬עם‬
‫גבינה מותכת‪ .‬להכין אותם בעצמי‪ .‬אני יכול להיות מערבל‪ .‬לבחוש‪ ,‬לערבב‪ ,‬לחתוך לחתיכות‪ .‬אני יכול‬
‫להיות גם מיקרוגל או כיריים‪ .‬וזו רשימת רוב הדברים שיכולתי להיות ואני לא‪.‬‬
‫"למה הכוונה"? נו בטח שאת לא מבינה‪.‬‬
‫עולם הדימויים שלך שואף לפחות‪ .‬פחות ממה? זה הסוד‪ ,‬הטריק‪ ,‬הכוונה‪ .‬למה פחות לא יכול להשאר כמו‬
‫שהוא? תמיד חייב לבוא משהו בנוסף‪ .‬וזו הסיבה לכל הבעיות שלך‪.‬‬
‫ובטח גם את זה לא הבנת‪ .‬בואי נאמר שלא תוכלי להתגונן בפניי אם אסתער עליך פתאום‪ .‬עם כל המתכת‬
‫שלי‪ .‬את תהיי טוסט‪ ,‬ואני אהיה הטוסטר‪ ,‬ואלו יהיו החוקים החדשים‪ .‬אני אחליט‪ ,‬אני אמעך אותך‪ ,‬אני‬
‫אשרוף את המחשבות שלך‪.‬‬
‫יקירתי‪ ,‬לשים פפריקה על כל דבר לא אומר שאת "מתעניינת בבישול"‪ ,‬ובטח שלא בטוסטרים‪.‬‬
‫תני לי לומר לך בגוף ראשון – את בכלל לא מתעניינת בטוסטר‪ .‬מה אכפת לך שהוא מקולקל‪ .‬ולא רק את‪.‬‬
‫לא במחסני חשמל‪ .‬לא במכולה עם החלודה בנמל‪ .‬אגב‪ ,‬גם היא לא הגיעה לשם עם חלודה‪ .‬זה החליד שם‪.‬‬
‫את יודעת שאפל וקר שם לפעמים בינואר‪.‬‬
‫רק בינואר כי אז מתחילה שנה והטוסטר תמיד קר בהתחלה‪ .‬יש לו גם יום הולדת בינואר‪ ,‬וגם לכן קר לו‬
‫בינואר‪ .‬לפני שמכניסים אותו לתוך השקע של החשמל (‪ 00:‬וולט בישראל)‪ .‬וקר בינואר‪ .‬וקר לו‬
‫בהתחלות‪ .‬הוא לא בטוח שאי פעם הייתה לו התחלה‪ ,‬רק המשך‪ .‬עכשיו הוא מונח‪ ,‬חסר אונים‪ .‬הטוסטר‪.‬‬
‫שימי לב שכתבתי המשך ולא כתבתי המשכים‪ .‬וזה כי כל המילים הרעות שלך נגמרות במ'‪ .‬שינויים‪.‬‬
‫תהליכים‪ ,‬חוסר אונים‪ .‬גאוגרפיה‪.‬‬
‫אבל זה שקר‪ .‬מה שכתבתי‪ .‬זה שקר ואני מצטער‪ .‬אני רוצה לספר את השקר הזה לא יודע למה‪ .‬זה שקר‬
‫כי גם המילים הטובות שלך נגמרות במ'‪ ,‬ואת כמו תשחץ מעצבן שהמילים האלה לא מתאימות בו‪.‬‬
‫נישוקים‪ .‬חיבוקים‪ .‬טוסטים‪ .‬סודוקו מילים‪ .‬שחור ופתור שחסרות בו משבצות‪.‬‬
‫אולי זה בסדר שהוא מועך ככה טוסטים‪ .‬בצורה לא מושלמת‪ .‬בצורה עגולה‪ ,‬מרובעת‪ ,‬מחומשת‪ ,‬משושית‪,‬‬
‫משובעת‪ ,‬מתומנת‪ ,‬מתושעת‪ ,‬והכי חשוב‪ ,‬מעושרת‪ .‬חשבת על זה לפני שלקחת אותו לתיקון? חשבת כמה‬
‫נחמד יהיה אם היה לך לחם מעוך מתי שתרצי? לא‪ .‬אז מה אם הוא לא מסוגל להתחמם‪ .‬את רק רצית‬
‫טוסטים‪ .‬רצית שהטוסטר המסכן יעשה את מה שטוסטר אמור לעשות‪ .‬אין עוד מכשיר בעולם שיודע‬
‫להכין לחם מעוך‪ .‬פרורים שגודלם לא עולה על ‪ 0‬ס"מ הם הטעימים ביותר‪ .‬נשבע בחיי שהוא הכין כאלה‪.‬‬
‫אולי היה אפשר לעזור לו קצת‪ .‬בחיבורים‪ .‬עם איזולירבנד‪.‬‬
‫הם לא יודעים איך לתקן אותו באמת שמה‪ .‬לא שזה מה שהם התקשרו לומר‪ ,‬הם לא יודו בזה‪ ,‬כי זה לא‬
‫נורמלי שמעבדת תיקונים תודה בזה‪ .‬אני תמיד עושה טעויות‪ .‬וזה בסדר‪ ,‬כי אני לא משנה סדרי עולם‬
‫ובטח לא קשור לתיקון מכשירי חשמל‪ .‬במעבדה יש להם ספרים‪ ,‬ועבודות‪ ,‬ותזות‪ .‬והם כרתו כמות לא‬
‫נורמאלית של עצים בשביל זה‪.‬‬
‫היכולת עצמה‪ ,‬של כריתת עצים הגיע מספרים ועבודות ותזות אחרות‪ .‬זה מאוד מצער אותי‪ .‬אולי ככה‬
‫פועל העולם? תכתבו עליי‪ .‬ואז אני אוכל לייצר בעצמי‪ .‬כמה כותבים בטיפול? הרבה מאוד‪.‬‬
‫אבל הם חיפשו אותך בכל זאת‪ ,‬בשביל להגיד לך שהוא מוכן‪ .‬הם התקשרו‪ ,‬ואת לא ענית‪ .‬את אף פעם לא‬
‫עונה למי שמתקשר אלייך‪ ,‬תמיד רוצה רק להתקשר לאחרים‪.‬‬
‫תסתכלי על מה שיש לך‪.‬‬
‫אני כאן‪.‬‬
‫אני לא רוצה שיכתבו עליי‪.‬‬
‫לא רוצה שיכרתו עצים‪.‬‬
‫רק רוצה כמה שיותר ממך‪.‬‬
‫רק תודי שאתה רצית שהטוסטר ימלא את המקום שלו בחברה‪ .‬יהיה עבד‪ .‬יהפוך טוסטים ‪ ,01-1‬כל החיים‬
‫כמו בלונדינית בדיינר בטקסס‪ .‬את לא מסוגלת לפתוח את הארון‪ ,‬ולהסתכל עליו מאז שהוא חזר מתיקון‪.‬‬
‫חדש‪ ,‬נקי ועובד‪ ,‬מקופל בארון שלך‪ .‬וככה את רוצה אותי‪ ,‬נעול בתוך ארון‪ .‬אם לא‪ ,‬תפתחי את הארון‬
‫ותוכיחי לי‪ .‬לא הכנת טוסט כבר חודשיים‪ .‬מקווה שיש לו שם מקום בין כל השלדים שלך‪ .‬בשביל לאחסן‬
‫אותי תיאלצי לקנות גם שידה‪.‬‬
‫ואת יודעת מה‪ .‬אולי גם הטוסטר לא כל כך מרוצה שכל מה שהוא יודע לעשות זה למעוך לחם‪ .‬להרוס‪.‬‬
‫להשמיד אותו‪ .‬לפעמים זה דווקא טוב‪ .‬נותן אנרגיה‪.‬‬
‫אבל הוא לא מרוצה מזה‪.‬‬
‫ולא משכנע את עצמו שהוא מרוצה מזה‪ .‬גם לא עכשיו‪.‬‬
‫למרות שאנרגיה זו מילה חיובית‪ .‬כי בינינו‪ ,‬למעוך‪ ,‬זו לא אטרקציה גדולה‪ .‬אבל האושר‪ ,‬הוא כל כך‬
‫מורכב‪ ,‬וגם לאושר יש התחלות‪ ,‬וסופים‪ ,‬אומרים שגם עתיד‪ .‬הוא הרי לא יהיה מאושר אם יתקנו אותו‬
‫והוא ידע להכין טוסטים‪ .‬לפחות הוא לא חושב שהוא יכול להיות מאושר‪.‬‬
‫אני‪ ,‬חושב שאני יכול להיות מאושר‪ .‬לכן אני כאן מול הארון‪ ,‬עומד לפתוח אותו כל שנייה ולהכין טוסט‪,‬‬
‫למרות שזה הטוסטר שלך‪.‬‬
‫את אומרת שאת אוהבת אותי‪ ,‬אבל את לא אוהבת שאני משתמש בחפצים שלך‪ .‬לא אוהבת שאני נמצא‪.‬‬
‫אבל אני כבר הפכתי לחלק ממך‪ .‬זה קורה עכשיו‪ ,‬אני עושה את זה בעוד רגע‪ .‬פותח את הארון ברעש‬
‫גדול‪ .‬אני יודע שאת רוצה שהוא יהיה בשקט‪.‬‬
‫לפעמים את רוצה שאני אהיה בשקט‪ .‬בשביל לא להסית את שאר מכשירי החשמל בבית‪ .‬חס וחלילה שלא‬
‫יהיה איזה מרד‪.‬‬
‫ואת כזאת מפונקת‪ ,‬לא תסיימי לעבוד על הפרויקט המגעיל שלך במחשב בזמן שהוא יסתובב עם שלטים‬
‫בסלון ויפגין‪ .‬אז תצטרכי להשתמש באטלס בשביל הגאוגרפיה שלך‪.‬‬
‫בהצלחה עם זה‪.‬‬
‫המעשה היחיד שישביע את הרעב שלי כרגע‪ ,‬הוא שאני אפתח את הארון‪ ,‬ואכין טוסט‪ .‬וזה אומר הרבה‬
‫כשזה מגיע ממני‪ .‬אני לא בטוח בכלום‪ .‬תראי כמה אני חושב‪ ,‬ועדיין לא בטוח שאני קיים‪ .‬אם אני פותח‬
‫את הארון‪ ,‬אני אוכל לוודא את זה‪ .‬זה קורה‪ ,‬רק היום‪ ,‬רק עכשיו‪.‬‬
‫ואני פותח את הארון‪ ,‬בסוף‪ .‬ומסתכל על הטוסטר‪ .‬מניח על השיש‪ ,‬שתי פרוסות לחם וגבינה צהובה‪ ,‬כל‬
‫הפרוצדורה‪ .‬אחרי ‪ 5‬דקות הטוסט מוכן‪ .‬הוא מונח שם בגאווה על הצלחת‪ .‬כאילו אין בעולם רעב‪ ,‬או‬
‫עצב‪ ,‬או פחד‪ .‬הריח ממלא את הדירה הקטנה שלנו‪ .‬הטוסטר ללא ספק מתוקן‪ ,‬והמראה מושלם‪ .‬אני טועם‪,‬‬
‫ויש בעיה‪ .‬נראה לי ששכחתי כבר מה זה טוסט‪ .‬גם לא אכלתי אצל אחרים‪ .‬שנים כבר‪ .‬הטעם – טעם של‬
‫שתי חתיכות של לחם שלא מצליחות להפרד‪,‬ומובן שלא‪ ,‬הרי הן חלק מטוסט‪ .‬עם גבינה צהובה שנדבקת‪,‬‬
‫ומיונז‪ .‬אני אוהב טוסטים‪ ,‬ואני אוהב גם אותך‪ .‬אבל עכשיו‪ ,‬אני הולך‪.‬‬
‫נעליים שחורות‪***/‬‬
‫נעליים מספרות המון על בעליהם‪ .‬הן מספרות על הסטטוס החברתי שלו‪ ,‬אולי גם במה הוא עובד‪ ,‬לאן‬
‫הוא הולך ומאיפה הוא מגיע‪ ,‬מספרות על הכושר והיכולות שלו וכמו כן גם על מגבלותיו‪ .‬מספרות על‬
‫עוני ועושר ועל ימים זוהרים ואפלים‪ .‬יש נעליים מבריקות ואחרות מלוכלכות‪ ,‬יש חדשות ומשומשות‪ ,‬יש‬
‫נעליים של עקבים גבוהים ואחרות שלוקחות אותך לגבהים‪ ,‬יש נעליים שלוקחות אותך ליעד‪ ,‬ונעליים‬
‫שלוקחות אותך רחוק יותר‪ ,‬ויש את אלו שלצערך מאכזבות אותך באמצע הדרך‪ .‬אך הנעליים הכי טובות‪,‬‬
‫הן אלה שעוזרות לך לברוח!‬
‫באחד הימים הגשומים והקרים‪ ,‬כשהשמש לא העיזה לצאת ממחבואה‪ ,‬בני האדם נאלצו לעזוב את‬
‫יצועינם ולהתחיל את יומם‪ .‬באחת מתחנות האוטובוס באחד מרחובות העולם חיכתה בחורה עם נעליים‬
‫בצבע שחור כמו הלילה החשוך שעבר עליה‪ ,‬לילה מלא במחשבות ודאגות שערערו את מנוחתה‪,‬‬
‫וחלומותיה הפכו לסיוטים‪" .‬איך אשרוד?" היא חשבה‪ .‬אך היא הייתה בטוחה שהיא עושה את הדבר‬
‫הנכון‪ .‬לא מקובל‪ ,‬אך נכון! שחורים היו עפעפיה‪ ,‬מותשים עייפים‪ ,‬מנסים לכסות עיניים אדומות מרוב‬
‫בכי‪ .‬היא העיפה מבט על מזוודתה הרטובה מטיפות הגשם שזלגו בשפע‪ ,‬זלגו כמו דמעותיה‪ .‬וידאה שהיא‬
‫עדיין שם ועצמה עיניים לחלום לרגע‪ .‬אולי עכשיו כשאזל ווילון הלילה הנתעב היא תוכל לדמיין עולם‬
‫מואר‪ ,‬ותוכל לצבוע את חייה מחדש‪ ,‬ואז פניה יקושטו בחיוך אמיתי‪.‬‬
‫הגיע האוטובוס‪ ,‬וצעדי הנוסעים הממהרים לתפוס מקומות העירו אותה‪ .‬היא קמה‪ ,‬סחבה את המזוודה‬
‫ועלתה לאוטובוס‪ .‬שילמה לנהג וישבה ליד החלון הקריר כשראשה מונח עליו‪ .‬עצמה את עיניה והמשיכה‬
‫לחלום‪ .‬אולי הפעם היא תדמיין את עצמה כאחת מדמויות הסרט האהוב עליה‪ .‬וכבעודה חולמת‪ ,‬אני אספר‬
‫לכם קצת עליה‪.‬‬
‫היא הגיעה ממקום שבו ימיה צוירו עבורה‪ ,‬היא הולבשה חיים תפורים ומוכנים‪ .‬בלי לבחור גזרה‪ ,‬צבע או‬
‫אפילו מידה‪ .‬החברה שסבבה אותה קבעה לה איך לחיות כבר מהרגע שאמה בישרה לאביה "אני בהריון‪,‬‬
‫בקרוב תהיה לנו בת!"‪ .‬ובצעדה הראשון היא גילתה שרשראות מפלדה שהחזיקו אותה במסגרת חיים‬
‫שכפתה עליה מה ללבוש‪ ,‬איך לאכול‪ ,‬מה לומר‪ ,‬איך לדבר‪ ,‬איך לצחוק‪ .‬לרוב היה עדיף לה לשתוק‪ .‬כמו‬
‫כל אחת שגדלה בכפר שלה‪ ,‬היא למדה באותו בית ספר‪ ,‬על ידי אותם מורים‪ ,‬קיבלה אותו חינוך והקשיבה‬
‫לאותן מילים‪ .‬היא למדה שכשתתבגר קצת‪ ,‬יהיה לה בעל אוהב וילדים יפהפיים וחכמים‪ ,‬ובלי זה יהיה לה‬
‫מעמד עלוב בין האנשים הסובבים בה‪ .‬הם יצחקו עליה והיא תמות רווקה‪ ,‬בלי משפחה תומכת ובלי‬
‫אהבה‪ ,‬יסתכלו עליה ברחובות במבטי חמלה‪ .‬כל אם שפוגשת אותה תלחש לבתה להיראות טוב‪ ,‬להתנהג‬
‫כראוי וכך תחסוך לעצמה ימי ייסורים‪ .‬אך מבחינתה דבר זה לא הטריד אותה‪ .‬כל מה שהיא רצתה היה‬
‫להשתחרר מהכבלים שמנעו ממנה לרוץ‪ ,‬לשחות ולעוף‪ .‬היא חלמה לטייל ברחבי העולם‪ ,‬לנגן‪ ,‬לצייר‪,‬‬
‫לשיר ולהגיע לחופים רחוקים‪ .‬היא רצתה למלא את עולמה בצבעים וגם את גופה‪ .‬היא רצתה לקשט את‬
‫גופה בצבעים‪ ,‬סמלים וסיפורים‪ ,‬כך שתוכל לקבע בו את זיכרונותיה וחוויותיה‪ .‬רוב הבנות שהיא הכירה‬
‫וויתרו על שאיפותיהן אך היא סירבה להיכנע‪ ,‬והחליטה לברוח‪.‬‬
‫היא התכוננה זמן רב לקראת יום הזה‪ ,‬עבדה קשה וחסכה כסף‪ ,‬קנתה כרטיס טיסה והשאירה לעצמה מעט‬
‫למחייתה וכך עזבה את בית ילדותה עם מזוודה ותיק‪ ,‬עם דרכון‪ ,‬עם כסף ומכשיר סלולרי שממנו תיפטר‬
‫כשתגיע לנמל התעופה‪" .‬לא יהיה לי בו צורך יותר"‪ ,‬היא האמינה‪.‬‬
‫"גברת"‪ ,‬הקול העיר אותה‪" ,‬גברת האם את יכולה לתת את מקומך לגברת המבוגרת הנחמדה הזו?"‪.‬‬
‫מבטיה הלכו אחרי הקול‪ ,‬היא ראתה את נהג האוטובוס מביט בה במראה ולידו אישה זקנה רזה‪ ,‬שנשענת‬
‫על המושב‪ ,‬ובקושי מצליחה לשמור על איזון‪ .‬מבלי לחשוב הבחורה קמה ממקומה‪ ,‬פינתה אותו לגברת‬
‫הזקנה‪ ,‬ועמדה לידה‪ ,‬ולמרות שעיניה הביטו ברחוב ובחנויות הפזורות בו‪ ,‬היא חשבה על האישה המבוגרת‬
‫שלידה‪" .‬איזה מסכנה!"‪ .‬הרהרה "אני מקווה שאמי לא תגיע למצב כזה! אני אדאג לזה‪ .‬אני אעבוד קשה‬
‫ואקנה מכונית רק עבורה‪ ,‬וגם עבור אבא‪ ,‬אני אדאג להם!" ולרגע שכחה את עתידה ואת האתגרים שהיא‬
‫רוצה להגשים‪.‬‬
‫היא שכחה שהיא בורחת מעולמה‪ ,‬מהוריה‪ ,‬מביתה האוהב‪ ,‬ומחבריה‪ .‬לפתע היא חששה מהמקום‬
‫המסתורי שאליו היא בורחת‪ ,‬מקום כל כך מפחיד ורחוק‪ .‬היא כבר חשבה על הדברים הללו קודם‪ ,‬אך‬
‫בעת הנסיעה באוטובוס מחשבות שונות עלו במוחה‪ .‬היא חשבה על הכאב שתסבול ממנו משפחתה‪ ,‬היא‬
‫ידעה שאמה תבכה‪ ,‬ותארה לעצמה את כעסו של אביה‪ ,‬היא הבינה שאנשים ידברו עליה‪ ,‬ועל משפחתה‪,‬‬
‫ואימהות בורות לא יסכימו שבניהם יינשאו לאחיותיה‪ ,‬היא ידעה שהיא תגרום להם להתבייש‪" .‬איזו‬
‫אנוכית אני!" אמרה בליבה‪.‬‬
‫"תעצור בתחנה הקרובה בבקשה"‪ .‬קול האישה הזקנה שבש את מחשבותיה‪ ,‬והתגבר בה הרצון לחזור‬
‫הביתה‪ ,‬לחזור למקום החם‪ ,‬ובלי היסוס‪ ,‬גררה את מזוודתה ועמדה ליד הדלת‪ ,‬וחיכתה כמה דקות‪ ,‬דקות‬
‫ספורות אך ארוכות וריקות מכל מחשבה שהיא‪ .‬היא המתינה לרגע שבו האוויר הלח והרטוב יגע בלחייה‪.‬‬
‫האוטובוס עצר‪ ,‬ובחורה עם נעליים שחורות ירדה ממנו‪ ,‬נעליים שמיהרו לרוץ חזרה למקום שממנו הן‬
‫באו‪ ,‬למקום שממנו הן ברחו‪ ,‬נעליים שרצו ורצו‪ ,‬ולאחר מכן האטו‪ ,‬כנראה איבדו את דרכם‪ .‬היא עצרה‬
‫באמצע הרחוב‪ ,‬והדמעות שזלגו על לחייה התערבבו עם טיפות הגשם‪ .‬היא הביטה לכל כיוון‪ ,‬בתקווה‬
‫למצוא שלט שיוכל להוביל אותה ליעדה החדש‪ .‬ופתאום‪ ,‬עיניה קלטו שלט של חנות קעקועים‪" .‬כל כך‬
‫מהר וויתרתי?" היא חשבה‪" ,‬מה אני עושה? מה הדבר הנכון לעשות?"‪ .‬רוח חזקה נשבה והכתה בגופה‪.‬‬
‫לכאורה הרגישה שהיא רוצה לרדוף אחרי חלומה מחדש‪" .‬אולי לא אוותר לגמרי‪ ,‬למה לא לעשות קעקוע‬
‫שמספר על החוויה הזו? ובכל פעם שאראה אותו‪ ,‬אזכר בסיבה שבגללה לא ברחתי‪ ,‬אזכור שאהבתי‬
‫למשפחתי ודאגתי להם הייתה חזקה ממני"‪ ,‬היא הוסיפה‪" .‬אולי אעשה קעקוע שמסמל את החלום שלי‪ ,‬כך‬
‫שלא אשכח אותו לגמרי‪ ,‬ואנצל כל הזדמנות שתביא אותי אליו‪ .‬ואם לא קיבלתי עוד הזדמנות‪ ,‬אזכור‬
‫אותו ולא אמנע מבתי לשאוף ולרדוף אחרי אמונותיה"‪.‬‬
‫היא נכנסה לחנות‪ ,‬וליבה פועם‪ ,‬כילדה קטנה שמקבלת בובה חדשה‪ .‬בכניסה ישבה מזכירת החנות‪ ,‬עם‬
‫שיער קצר‪ ,‬צבוע‪ ,‬וחולצה קצרה החושפת את הקעקועים שכיסו את גופה‪ .‬המזכירה קיבלה אותה בחיוך‪.‬‬
‫"אני רוצה לעשות שני קעקועים‪ ,‬יש לך מושג כמה הם יעלו לי?" היא שאלה‪.‬‬
‫"זה תלוי בגודלו של כל אחד מהם‪ ,‬וגם בצבע‪ ,‬הבאת איתך שרטוט לדוגמא?"‬
‫"לא‪ ,‬לא ממש!"‬
‫"אין בעיה‪ ,‬בואי שבי על הספה שם‪ ,‬על השולחן ממול ישנם כל מיני אלבומים‪ ,‬ואת יכולה להסתכל‬
‫ולבחור‪".‬‬
‫"האם תוכלי לעזור לי?"‬
‫"בטח! בואי נראה‪ ,‬יש לך רעיון מסוים?"‬
‫"כן‪ ,‬אני רוצה אחד שמסמל אהבה למשפחה‪ ,‬והשני מסמל חופש!"‬
‫"על איזה איבר בגוף את מתכוונת לעשות את הקעקועים?"‬
‫"פה‪ ,‬ממש מתחת לכף היד‪ ,‬אני רוצה לראות אותם תמיד"‬
‫"בסדר‪ ,‬הביטי‪ ,‬כאן יש לך ציור של עץ עם פירות בצורת לבבות‪ ,‬זה יכול לסמל משפחה ואהבה‪ .‬וציורים‬
‫של חופש יש הרבה‪ ,‬הנה הציפורים האלה למשל‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬הם ממש יפים‪ ,‬תודה"‬
‫"טוב‪ ,‬אז תמתיני כמה דקות עד שהמקעקע יסיים עם הלקוח שלפנייך‪".‬‬
‫"בסדר‪ ,‬תודה!"‬
‫לפתע היא הבינה שזה לא מקובל לקעקע את עצמה‪ ,‬היא נשמה נשימות עמוקות‪ ,‬ושאלה בקול מקוטע‬
‫"סליחה‪ ,‬אפשרי שאעשה את הקעקועים במקום נסתר שאנשים לא יוכלו לראות?!"‬
‫לאור שמש‪ /‬פאדי כנעאני‬
‫לבדי לאור שמש ישבתי בשדות הירוקים‬
‫כאן שיחקנו בכדור ושם העפנו עפיפונים‬
‫צוחקים רצים קופצים תמיד היינו נלהבים‬
‫בלי דאגות ובלי חששות יפים היו החיים‬
‫יחדיו לאור שמש היינו חולקים בינינו את הימים‬
‫מה כבר יכול להפריד כשכה קרובות הדרכים?‬
‫לבדי בשדות התבוננתי במה טמנו לנו בחובן השנים‬
‫כל אחד הלך לדרכו געגועיי לחברים הטובים‬
‫היינו כמו אחים והיום כבר לא מתראים‬
‫זיכרון מתוק ומריר הלוואי ולא היינו מתבגרים‬
‫בא לי לצחוק לרוץ לקפוץ געגועיי לחברים הטובים‬
‫אחד‪***/‬‬
‫אחד היינו‪,‬‬
‫כרכבת דוהרת‬
‫שאף פעם לא עוצרת‬
‫וסוחפת חוויות אינספור‬
‫יום יום‪ ,‬שעה שעה‬
‫בלי שהזמן יעצור‪,‬‬
‫כי אחד היינו‪ .‬אחד‪.‬‬
‫ואבוי היום בו הפלגת‬
‫למרחקים שעזבת‬
‫"חכי לי שאחזור"‪ ,‬אמרת‬
‫הנשימה שמכניסה אויר של עצב‬
‫הגרון חנוק כשסיפרת‬
‫רק איתך מרגישה שלווה‬
‫הפגישה האחרונה‬
‫התנשקנו והרגשתי כבחלום‪,‬‬
‫כי אחד היינו‪ .‬אחד‪.‬‬
‫והכל מזכיר לי אותך‬
‫ריצות בוקר על חופים‬
‫געגועיי מכים כמו גלים‬
‫בהייה למעמקים‬
‫דמותך נשקפת בכל טיפה של מים‬
‫בעוד שער הלב מסתגר בפנים‪.‬‬
‫חיוך קטן‪.‬‬
‫כי אחד עודנו‪ .‬אחד‪.‬‬
‫אל מול המסך‪ /‬שיר פדלון‬
‫כשראיתי אותך מולי על המסך‬
‫נשמתי נעתקה‪ ,‬ליבי פעם בחוזקה‪.‬‬
‫כשראיתי אותך גופי התמלא‪.‬‬
‫קול פעימות ליבך כדהרת סוסים‬
‫מאגדה ישנה‪.‬‬
‫כל חלק שקרן האור הצביעה עליו‬
‫נגע בתוכי בכוח רב‪.‬‬
‫רגליך‪ ,‬ראשך‪ ,‬חוט השדרה‪,‬‬
‫כפות הידיים‪,‬‬
‫ועיניך הרואות כל‪,‬‬
‫אך עצומות עוד בחוזקה‪,‬‬
‫הרעידו בי נימים‪.‬‬
‫אתה עובר דרכי‪.‬‬
‫נטוע ברחמי‪.‬‬
‫מחשבותיי בליבך‬
‫וכאבי נצרב בגופך‪.‬‬
‫יודע את כל רזי נפשי‬
‫ומקשיב לי מעומק גופי‪.‬‬
‫שט בין חלום למציאות‪,‬‬
‫נותן אותות חיים מעולמות מרוחקים‪.‬‬
‫מהופנטת מהמראה שנגלה אל מול עיניי‬
‫ומהתחושה שאט אט מתפשטת באבריי‪,‬‬
‫זה היכה בי‪,‬‬
‫זה אתה ואני‪.‬‬
‫אני ואתה – פרי אהבתי‪.‬‬
‫הבחורה מהקומה החמישית‪***/‬‬
‫פריז‪ .‬נובמבר‪ .‬היום הוא יום סגרירי‪ ,‬קר‪ 3 .‬דקות אחרי חצות והרושם הוא כי עומד לרדת גשם‪ .‬אני נמצא‬
‫ברכב‪ ,‬פולקסווגן ישנה מודל ‪ ,'81‬מנסה להתניע במשך דקות מספר ‪ -‬ללא הצלחה‪" .‬ידעתי שאסור לי‬
‫לסמוך על המכונאי הזה יותר"‪ ,‬אמרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה תוך כדי שאני מנסה להתניע שוב‬
‫ושוב‪ .‬גבה ממני מחיר כפול וקיבלתי מצבר חצי ריק‪.‬‬
‫זו לא הפעם הראשונה שאני סומך על אנשים שאני לא מכיר ומשלם מחיר כבד‪ .‬כמו הפעם ההיא בחופשה‬
‫במקסיקו כאשר שילמתי מראש על חדר במלון מפואר‪ ,‬כפי שנאמר לי‪ ,‬ומצאתי עצמי במיטה מתקפלת‬
‫בחדר משותף עם עוד ‪ 8‬פועלים מקסיקניים‪" .‬לפחות הטאקו שהם הכינו היה טוב"‪ ,‬אני נזכר ומחייך‬
‫לעצמי‪.‬‬
‫את הגרוטאה שפעם עוד הייתי משוויץ בה לעיני כל השארתי מאחורי ועשיתי דרכי אל הרחוב המרכזי‪,‬‬
‫על מנת לתפוס מונית‪" .‬לאן אדוני"‪ ,‬שאל הנהג והביט מבעד למראה בעיניים טרוטות‪" .‬שדרות הפקאן‬
‫‪ ,748:‬מול בית הדפוס הישן" השבתי‪ .‬במשך כל הדרך לא יכולתי להפסיק לחשוב על איזבלה‪ ,‬כפי‬
‫שקורה לעיתים תכופות בשבועיים האחרונים מאז שעברה אל הדירה מהקומה החמישית בבניין ממול‪.‬‬
‫עיניה הכחולות והגדולות‪ ,‬השפתיים המלאות‪ ,‬רגליה הגבוהות וידיה הענוגות‪ ,‬חיוכה השובה‪ ,‬שיערה‬
‫החום גולש על כתפיה‪ ,‬לא גבוהה במיוחד אך עדינה ואדיבה להפליא‪ .‬ללא ספק הבחורה המקסימה ביותר‬
‫שפגשתי מעודי‪.‬‬
‫"תודה!" צעקתי לעבר הנהג כשאני טורק את דלת המונית ורץ לכיוון לובי הבניין לתפוס מחסה מהגשם‬
‫הבלתי פוסק‪" .‬אין לי סיכוי עם בחורה כמוה"‪ ,‬נאנחתי וחזרתי אל המציאות בקומה החמישית של הבניין‬
‫הישן בו אני מתגורר‪ .‬דירת רווקים טיפוסית – שני חדרים‪ ,‬מבולגנים להחריד‪ .‬אני נכנס בעלטה מוחלטת‬
‫כי לא מצאתי זמן בחצי השנה האחרונה להחליף את הנורה בכניסה לבית‪ ,‬מפלס דרכי בין ערימות הבגדים‬
‫המלוכלכים ומתיישב על הספה‪" .‬למה לא בעצם"‪ ,‬הרהרתי לעצמי‪" ,‬אני בחור הגון‪ ,‬עם עבודה טובה‪ ,‬רק‬
‫רוצה להיות מאושר"‪ .‬פסעתי בשקט לעבר החלון‪ ,‬כאילו שמישהו באמת יכול לשמוע אותי‪ ,‬הגפתי במעט‬
‫את התריסים בעודי מביט אל הבניין ממול‪ ,‬אל חלון דירתה של איזבלה‪ .‬ישובה על כורסה וקוראת איזה‬
‫מגזין פופולרי‪.‬‬
‫השיחה הארוכה ביותר שלנו עד כה הסתכמה בשלום הדדי‪ ,‬כאשר שנינו בדיוק יצאנו מהרכבים בחניה‪.‬‬
‫"מחר אגש אליה בסיום המשמרת שלה בבית הקפה‪ ,‬בו היא עובדת כמלצרית" החלטתי בנחישות‪.‬‬
‫מדי יום מזה שבועיים‪ ,‬אני מסיים את עבודתי בחנות הנעליים בשעה ‪ 6‬אחה"צ‪ ,‬ניגש לבית הקפה הסמוך‬
‫בו עובדת איזבלה ומזמין כוס קפה‪ .‬מיותר לציין כי איני שותה קפה כלל וכי אני פוקד את בית הקפה מדי‬
‫יום בכדי להזמין אותה לארוחה או לסרט‪ ,‬אך טרם עשיתי זאת‪.‬‬
‫קפצתי מהמיטה כאשר השעון צלצל בחוזקה והבנתי‪ ,‬ששוב אני מאחר לעבודה‪ .‬הזדרזתי להתלבש‬
‫ומיהרתי אל חנות הנעליים‪ .‬היה זה בוקר גשום בהמשך ישיר מליל אמש ויום העבודה היה ארוך במיוחד‪.‬‬
‫היעדר הלקוחות מהחנות לא טרם לעובדה שגם כך מוחי היה טרוד במחשבות על איך ומתי אציע לאיזבלה‬
‫לצאת‪ .‬אך הייתי נחוש שהיום זה היום‪.‬‬
‫יום העבודה הגיע לקיצו ובעודי ממהר לעשות דרכי אל עבר בית הקפה אני נזכר כי רכבי עדיין בחניה‬
‫במקום בו השארתי אותו אמש‪ .‬אני יושב בשולחן הקבוע שלי כאשר ניגשת אלי אחת המלצריות‪" .‬תרצה‬
‫להזמין אדוני?"‪ ,‬היא שואלת באדיבות‪" .‬עדיין לא"‪ ,‬אמרתי ללא היסוס‪" .‬מחכה לאורחים?" היא שואלת‬
‫שוב ומכניסה בחזרה את הפנקס הקטן שלה אל הכיס‪" ,‬כן‪ ,‬בדיוק" השבתי‪ .‬כעבור כעשרים דקות ולאחר‬
‫שהמלצרית ניגשה אלי מספר פעמים‪ ,‬הבנתי שהיום‪ ,‬דווקא היום‪ ,‬כנראה שאיזבלה החליפה את המשמרת‬
‫הקבועה שלה בעבודה‪ .‬הגשם פסק ואני פוסע לאט במעלה שדרות הפקאן‪" .‬אז אולי מחר?" חשבתי‬
‫לעצמי בעוד זריקת עידוד בדרך הביתה‪.‬‬
‫ביום שלמחרת שוב אני פוקד את בית הקפה‪ ,‬ושוב איזבלה איננה‪ .‬הפעם כבר הזמנתי כוס קפה‪ ,‬ובגלל‬
‫הבושה יצאתי איתה החוצה‪ .‬המחשבה כי פיספסתי את ההזדמנות עם איזבלה וכי לא אראה אותה עוד‬
‫התרוצצה במוחי פעם אחר פעם בימים שלאחר מכן‪ .‬בסיומו של כל יום‪ ,‬כאשר אני נכנס אל הדירה אני‬
‫ניגש היישר אל החלון ומביט ממול‪ ,‬בתקווה לראות את איזבלה‪ .‬אך לשווא‪.‬‬
‫בדיוק שבוע לאחר מכן ביום שנראה שגרתי למדי‪ ,‬בעודי נמצא במחסן ומחפש אחר מידת נעליים עבור‬
‫אחת הלקוחות‪ ,‬גברת מגונדרת בשמלה צהובה‪ ,‬אני משתתק בהישמע קולה של בחורה הנכנסת לחנות‪.‬‬
‫"מישהו יכול לעזור?" שאלה בקול ענוג‪ .‬נפלתי ונחבטתי בריצפה‪" .‬זו איזבלה!" אמרתי לעצמי‪ .‬הרמתי‬
‫את הסולם שנפל ומיהרתי לעברה‪.‬‬
‫"שלום"‪ ,‬אמרתי בקול צרוד‪" ,‬במה אוכל לעזור?"‪" .‬אני מעוניינת בנעלי העקב האדומות הללו"‪ ,‬היא‬
‫השיבה בעודה מביטה בי בעיניים בוהקות‪ .‬רציתי לענות אך קולי נדם‪ ,‬אז פשוט ניגשתי אל המחסן‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬הנה ההזדמנות שלך"‪ ,‬אמרתי לעצמי‪" ,‬אל תפשל!"‪ .‬לפתע אני מבין ששכחתי לשאול איזו מידת‬
‫נעליים היא צריכה‪ .‬מיהרתי בחזרה לעברה ובעודי מסמיק היא מקדימה אותי ואומרת‪" :‬מידה ‪,38‬‬
‫בבקשה" ומחייכת חיוך רחב‪.‬‬
‫אני ממהר בחזרה אל המחסן וכאשר אני מבין כי אזלו לנו נעלי העקב האדומות במידה ‪ ,38‬אני ניגש אליה‬
‫עם אותן הנעליים אך בצבע השחור ומתנצל‪" :‬אני כל כך מצטער גברתי‪ ,‬אך אזלו לנו הנעליים במידה זו‪.‬‬
‫אולי את מעוניינת בנעליים אלו בצבע שחור?"‪" .‬אל תתנצל" היא אמרה‪" ,‬אלו בסך הכל נעליים‪ .‬אבל אני‬
‫אוהבת את האדומות ובלבד"‪" .‬את צודקת" השבתי‪" ,‬ובכל זאת‪ ,‬מה את אומרת‪ ...‬אולי‪ ...‬אולי את פנויה‬
‫היום בערב?" שאלתי בגמגום כאשר אני מרגיש את עגלי הזיעה על מצחי‪.‬‬
‫"איזו חוצפה!"‪ ,‬נדהמתי למשמע אוזניי‪" .‬איך אתה מעז לעזוב אותי באמצע מתן השירות! היית אמור‬
‫להביא לי את נעלי הלקה השחורות שביקשתי ממך כבר לפני ‪ 3‬דקות!" רטנה הגברת בשמלה הצהובה‬
‫מאחוריי כאשר היא מנופפת בידה‪" ,‬היכן בעל החנות‪ ,‬אתה עוד תצטער על כך!" היא המשיכה‪ .‬אני‬
‫מסתובב ומתנצל בפניה "לא התכוונתי לעזוב אותך באמצע‪ ,‬פשוט היא בדיוק נכנסה ו‪ ,"...‬בעודי שוב‬
‫מתנצל אני לפתע מבין כי איזבלה עזבה את החנות‪.‬‬
‫כבר לא עניינה אותי הגברת בשמלה הצהובה‪ ,‬או כל לקוחה אחרת‪ .‬פספסתי את ההזדמנות שלי‪ ,‬שוב‪.‬‬
‫לאחר שאחרון הלקוחות עזב‪ ,‬ולאחר הצעקות והנזיפות מבעל החנות "שזו תהיה הפעם האחרונה שאתה‬
‫מעדיף לקוחה אחת על פני אחרת"‪ ,‬אני מסדר את כל קופסאות הנעליים במחסן כשלפתע מבטי ננעץ בגב‬
‫אחת הקופסאות‪ .‬היה זה מספר טלפון הרשום בגב הקופסא‪" ,‬יש!!!" צעקתי ועזבתי את החנות בריצה‬
‫מבלי שסיימתי לסדר את המחסן‪ .‬כל הדרך חזרה אני מתלבט מתי להתקשר‪ ,‬מה להגיד והאם להיות מנומס‬
‫או ישיר‪ .‬בסופו של דבר התקשרתי‪ ,‬השיחה הייתה נעימה וקבענו להיפגש למחרת היום בסיום המשמרת‬
‫שלה בבית הקפה‪.‬‬
‫אני מחכה לה מעבר לכביש‪ ,‬עם ורד אדום ביד‪ ,‬ניגש אליה כאשר אני מבחין בה יוצאת מבית הקפה‪.‬‬
‫"שלום איזבלה" אמרתי‪" ,‬זה בשבילך"‪" .‬תודה" היא ענתה בחצי חיוך‪" ,‬יפה מצידך‪ .‬לאן מכאן?"‪" .‬אני‬
‫מכיר מסעדה טובה במורד הרחוב"‪ ,‬אמרתי בהתלהבות יתרה‪" .‬מסעדה? לא תודה‪ ,‬כל היום אני בבית‬
‫הקפה הזה‪ .‬ובכלל‪ ,‬בשבוע האחרון לא הרגשתי טוב ונשארתי בבית‪ .‬אני רוצה להתאוורר קצת"‪ .‬היא‬
‫קורצת לעברי‪" .‬אולי את מעוניינת ללכת לבית הקולנוע הקרוב?"‪ ,‬שאלתי‪ .‬היא מהנהנת בשלילה‪" .‬אז‬
‫אולי סתם שיחה נעימה וטיול בפארק?"‪ ,‬ניסיתי שוב וניכר כי התלהבותי מתחילה לפוג‪" .‬טיול בפארק?"‬
‫שאלה בתמיהה‪" ,‬בגשם הזה?"‪ .‬גיחכתי קלות ואז היא אמרה‪" :‬גלידה"‪ .‬חיוך עלה על פניי ועשינו את‬
‫דרכנו אל חנות הגלידה הקרובה‪.‬‬
‫בעודנו מצטופפים תחת המטריה שהבאתי עמי‪ ,‬שאלתי בציפייה‪" :‬איזו גלידה אהובה עלייך?"‪" .‬פקאן!"‬
‫היא ענתה וצחקה בצחוק מתגלגל‪ .‬צחקתי גם אני‪ ,‬כל כך חזק שאפילו לא הבחנתי באבן שעמדה בדרכי‪,‬‬
‫מעדתי ונחבטתי בראשי‪.‬‬
‫"אתה בסדר? תרצה שאביא לך משהו‪ ,‬אולי תחבושת?" שאלה בקולה הענוג‪" .‬כן‪ ,‬כן‪ ...‬אני חושב שאני‬
‫בסדר"‪ ,‬השבתי תוך שאני מחזיק את ראשי בידי‪ .‬אני מתרומם ומבחין כי אני עדיין נמצא במחסן שבחנות‬
‫הנעליים‪ .‬תוך שאני מבין כי היה זה רק חלום‪ ,‬אני מתנצל‪ ,‬מרים את הסולם שנפל ומשיב נחרצות‪:‬‬
‫"גלידה! גלידה וודאי תעזור‪ .‬תרצי גם?" ומחייך‪ .‬היא משיבה בחיוב ושואלת "זה תלוי‪ ,‬באיזה טעם?"‪.‬‬
‫אני שוב מחייך ועונה לעברה‪ ,‬ללא היסוס‪" :‬פקאן‪ .‬אלא מה"‪.‬‬
‫אחות מכשירים‪ /‬שחר בן חיים‬
‫אחותי קטנה ממני בשלוש שנים‪,‬‬
‫קוראים לה ירדן ויש לה מכשירים משונים‪.‬‬
‫הם יושבים על האוזניים עם אנטנות קטנות‪,‬‬
‫מתי שרוצה יכולה היא להדליק ולכבות‪.‬‬
‫קיבלה אותם בגיל צעיר‬
‫והבינה שלא תוכל אותם להסתיר‪.‬‬
‫לקוית שמיעה זאת ההגדרה‬
‫ואין שום דרך חזרה‪.‬‬
‫יום אחד עלה בראשה הרעיון‬
‫להפוך את החיסרון ליתרון‪.‬‬
‫אז החליטה ירדן בלב אמיץ‬
‫את גובה האנטנות להנמיך‪,‬‬
‫כיוונה אותם בקו ישר למולה‬
‫כך שתוכל לקלוט כל נשמה‪.‬‬
‫המגבלה הפכה למעלה‬
‫ולירדן נהייתה רגישות מופלאה‪.‬‬
‫כל הסביבה נעזרה בכישרונה‬
‫ופנו אליה לטכס עצה‪.‬‬
‫קשה לי פה קשה לי שם‬
‫מהי בעצם תכלית האדם?‬
‫ירדן הייתה סבלנית לכולם‪,‬‬
‫כי הבינה אותם באופן מושלם‪.‬‬
‫כך חיה את חייה עם המון חברים‪,‬‬
‫מי היה מאמין שהכל החל מסתם מכשירים‪.‬‬
‫מכתב לסבתא‪***/‬‬
‫סבתא יקרה‪,‬‬
‫עוד ארוחת צהריים‪ ,‬עוד ישיבה משפחתית סביב השולחן‪ .‬תופסת את מבטך‪ ,‬מעט מזוגג‪ ,‬מנסה להשתלב‬
‫בשיחה ללא הצלחה‪ ,‬לרגע מתלכדים מבטינו ואני מחייכת אלייך ברוגע‪" :‬כן זו אני‪ ,‬אותי את הרי זוכרת‪,‬‬
‫אין לך מה להיבהל"‪.‬‬
‫בעוד כמה דקות תספרי שוב את אותו סיפור‪ ,‬על הילדות שהייתה‪ ,‬על חווית השואה מנקודת מבטם של‬
‫בוני מדינת ישראל‪ ,‬על הקימה בחמש בבוקר והעזרה לסבתא שלך בניקיון הבית‪ ,‬על פעילותך בתנועת‬
‫ה"הגנה"‪ ,‬על ישיבה מול מיטתו של סבא שחלה במחלה‪.‬‬
‫ואנו נשמע‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬ניאחז באותם רגעים ולעולם לא נגיד‪ ,‬הרי שמענו זאת לפני כמה דקות‪.‬‬
‫כבר קינוח‪ .‬ברגע נדיר של צלילות מוחלטת‪ ,‬מספרת סבתא שהביאה לנו במיוחד את הטעם האהוב על‬
‫הנכדים‪ .‬נאחזים לרגע בזכרונה‪ ,‬הנה‪ ,‬היא יודעת‪ .‬אולם עד מהרה‪ ,‬נכבית סבתא ונשבית בעולם העבר‪,‬‬
‫זכרונות העבר‪ ,‬ומתנתקת מאיתנו שוב‪ .‬ממלמלת משפטים שבורים ומערבבת זכרונות של פעם והיום‪.‬‬
‫סבתא שלי‪ ,‬כל כך הרבה רוצה להגיד ולא יכולה‪ ...‬הולכת ונכבית‪ .‬זכרונות יפים מלווים אותי‪ ,‬אך אינני‬
‫רוצה לזכור אותך כך‪ ,‬בחולשתך‪ .‬איני רוצה לזכור את המבט המזוגג‪ ,‬הפחדים המלווים אותך‪ ,‬הייאוש‬
‫שמבליח מדי פעם‪ ,‬התסכול והכאב שניבט מעינייך‪.‬‬
‫רוצה לזכור אותך באצילותך‪ ,‬יופייך הפנימי‪ ,‬רוצה "לגנוב" עוד כמה רגעים של צלילות‪ ,‬רגעים שלא‬
‫הערכתי בזמנו כמה הם נדירים ויפים‪.‬‬
‫רוצה לבוא כמו בימים ההם‪ ,‬אחרי בית הספר‪ ,‬לאכול ארוחה שהוכנה במיוחד למענינו הנכדים‪ ,‬ובזמן‬
‫שאת שולחת את סבא להביא מהחנות עוד משהו מתוק‪" ,‬שיהיה בבית"‪ ,‬להתייעץ ולספר ולדעת שעצה‬
‫טובה משלך לא אקבל‪ .‬לשמוע את סיפורי החוכמה‪ ,‬המושחזים והציניים לעתים‪ ,‬מתובלים בהומור עצמי‬
‫כמו שרק את יודעת‪.‬‬
‫ובמקום זאת‪ ,‬להגיע אליכם הבייתה לעוד ביקור‪ ,‬לשמוע את פחדייך וחרדותייך‪ ,‬לראות את אותו מבט‬
‫נעלם‪ ,‬שמתחנן להבין ולזכור‪" ,‬אבל זה לא קרה‪ ,‬אני מעולם לא זוכרת שהייתי שם"‪ ,‬משפט מפלח וכואב‪,‬‬
‫שהפך לשגרה‪ .‬לשמוע אותך נזכרת בילדותך וחיה אותה כאילו היא מתרחשת עכשיו‪ ,‬ולשכוח מיום ליום‬
‫עוד חוויה‪ ,‬עוד אדם‪ ,‬עוד זכרון אהוב‪.‬‬
‫עכשיו כבר לילה‪ ,‬שוכבת במיטה וחושבת‪ ,‬האם קשה לך‪ ,‬האם מפחדת‪ ,‬מה חושבת לעצמך‪.‬‬
‫רוצה לנצור עוד רגעים יפים‪ ,‬לפני שדמותך תדעך ותיעלם‪ ,‬לפני שרק זיכרונות יוותרו‪ .‬מבקשת רק עוד‬
‫קצת‪ ,‬עוד ליווי ברגעים חשובים‪ .‬האם תהיי איתי כשאסיים את לימודיי? מגיל צעיר הרי אמרת לי שאת‬
‫רואה אותי בעולם זה‪ ,‬שאמשיך את דרכך ואעזור לחולי הסרטן‪ .‬האם תהיי איתי כשאתחתן? ברגעייך‬
‫הטובים הראית לי כלי בית ששמרת במיוחד ליום בו אעבור דירה‪.‬‬
‫והחלטתי‪ ,‬החלטתי ונשבעתי שאזכור אותך כך‪ ,‬ברגעייך היפים‪ .‬אזכור את סבתא‪" ,‬ספתא" כמו שקראנו‬
‫לך כשהיינו ילדים‪ .‬את סבתא שלימדה אותי שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב‪ ,‬שתמיד חשבה על החלש‪,‬‬
‫הנזקק‪ .‬על שליח העיתונים שנוסע בקור ובגשם‪ ,‬ולכן השאירה לו מתנה קטנה בחגים‪ ,‬על האנשים שאין‬
‫ברשותם כסף לדאוג למשפחתם‪ ,‬בשבילם תמיד דאגת להשאיר‪.‬‬
‫את סבתא שהסבירה לה חברות מהי‪ ,‬שסוד לא מגלים‪ ,‬סבתא שלימדה אותנו את משחק הזחילות בבית‪,‬‬
‫סבתא שהשתוללה ושיחקה איתנו במחבואים‪ ,‬בהצגות‪ .‬סבתא שהגנה עלינו תמיד‪ ,‬הנכדים‪ ,‬כי אין טובים‬
‫מאיתנו‪ ,‬כך אמרה תמיד‪.‬‬
‫סבתא שהתנדבה שלושים שנה במחלקה האונקולוגית בבית החולים‪ ,‬שבוע אחר שבוע‪ ,‬ללא הפסקה וללא‬
‫פשרות‪ .‬סבתא שאמרה לי‪" :‬את בעיית הסרטן את חייבת לפתור"‪.‬‬
‫סבתא‪ ,‬שלימדה אותי מעורבות חברתית מהי‪ ,‬שקוראת שלושה עיתונים ועל כל מאמר יש לה דעה‬
‫וביקורת נוקבת‪.‬‬
‫סבתא‪ ,‬שכל אושרה הוא שהנכדים מאושרים‪ .‬שכל חלומותיה הוא לגרום אושר למשפחה‪.‬‬
‫סבתא‪ ,‬שתלתה בכניסה לבית את המשפט "שלא ייגמרו לנו החלומות"‪.‬‬
‫חושבת על איך אגיד לך כמה אני גאה‪ ,‬ומעריצה‪ .‬מפחדת להגיד הכל ושתשכח‪ ,‬רוצה שיהיה זה טבוע‬
‫בזכרונך‪ .‬רוצה לחזור אחורה‪ ,‬ולהגיד לך כך שתדעי‪.‬‬
‫ושוב ארוחת צהריים‪ ,‬שוב המבט‪ ,‬שוב רוצה להושיט לך יד ולהגיד‪ ,‬אני כאן‪ .‬ולרגע חושבת‪ ,‬לרגע תוהה‪,‬‬
‫האם היא מבינה‪ ,‬האם יודעת במעמקי ליבה ששונה היא‪.‬‬
‫אבל לא איאחז בכך‪ .‬כך הבטחתי‪ ,‬אנצור אותך ברגעייך היפים‪ ,‬ואקווה‪ ,‬שתזכרי גם את אותי‪.‬‬
‫אמא יקרה לי‪***/‬‬
‫כאב קר וחם‪,‬‬
‫מתחדד לרגע ומתקהה חזרה‪.‬‬
‫הוא תמיד שם‪,‬‬
‫וכשנראה שסוף סוף מתרגלים אליו‪,‬‬
‫הוא דוקר‪,‬‬
‫כאילו מזכיר לך שהוא מעולם לא עזב‪.‬‬
‫אמא‪,‬‬
‫כמה פעמים אמרתי לך?‬
‫כמה פעמים עוד אצטרך לחזור על עצמי?‬
‫למה את לא מקשיבה?‬
‫למה את לא בודקת?‬
‫כמה זמן עוד תמשיכי ככה?‬
‫אמא יקרה‪,‬‬
‫איך זה שאת כל כך אמיצה?‬
‫סובלת בשקט את הכאב‪.‬‬
‫מקווה שאולי הניתוח הבא יעזור‪,‬‬
‫אולי הפיזיותרפיה תיקח ממך את הכאב‪.‬‬
‫אבל עמוק בפנים את יודעת שאלה רק תקוות כוזבות‪.‬‬
‫אמא יקרה לי‪,‬‬
‫כל כך יקרה‪.‬‬
‫אני עומדת מהצד‪,‬‬
‫רואה אותך לוקחת עוד כדור‪,‬‬
‫שומעת את אנחת הכאב השקטה‪.‬‬
‫מה עוד אוכל לעשות?‬
‫אילו רק יכולתי לקחת ממך את הכאב‪.‬‬
‫ההיא‪***/‬‬
‫הוא ספק בהה ספק התבונן מבעד לחלון הזכוכית הגדול בשעת בין ערביים‪ .‬השמש החלה להסתתר‬
‫מאחורי ההרים הרחוקים‪ .‬הוא הסתכל ברחוב השקט‪ ,‬מספר כלבים ובעליהם התהלכו לאורך הכביש‪ .‬הנוף‬
‫שובה הלב של המושבה סחף אותו בכל פעם מחדש‪ .‬אל חלומות ישנים‪ ,‬אל הילדות‪ ,‬אל מחשבות על‬
‫העתיד והרהורים על ההווה‪ .‬היה זה לקראת סתיו‪ ,‬עלי העצים החלו להחליף צבעם לכתום‪-‬ארגמן מהפנט‬
‫ביופיו‪ .‬במרחק מה מהבית יכול היה לראות את שורות העצים במטעים‪ ,‬נטועים כמו חיילים במקומותיהם‪,‬‬
‫טורים מסודרים של עצים צעירים במערומיהם‪ ,‬כמו מחכים לשלב שבו הצל שלהם ייראה גדול ומאיים‪.‬‬
‫מעבר למטעים ראה את השטחים הירוקים‪ ,‬מרבדי ענק של קסם נפרשים על פני שטחי המושבה‪ ,‬מושבת‬
‫ילדותו‪ .‬זרזיף של גשם החל לרדת ומבטו נתפס על עץ הזית הזקן שבחצר הבית‪ .‬נראה היה כאילו העץ‬
‫היה שם מאז ומתמיד‪ ,‬כל קמט וסימן בגזעו מספר סיפור‪ ,‬זוכר מעשייה‪ ,‬כואב דמעה של אדם‪ .‬המחשבות‬
‫בראשו החלו לרוץ בקצב המסחרר שמאפיין אותן כל כך‪ .‬העץ עורר שוב‪ ,‬כפי שהוא יודע לעשות טוב כל‬
‫כך‪ ,‬את המחשבות על הילדות‪ .‬בכל זאת‪ ,‬היה זה בית הוריו ושם הזיכרונות היו הברורים ביותר‪ ,‬השמחים‬
‫ביותר‪ ,‬המכאיבים ביותר‪.‬‬
‫הוא ניסה להיזכר מתי נפגשו לראשונה‪ .‬הרי היא מלווה אותו כל כך הרבה שנים‪ ,‬נמצאת לצידו גם היום‪.‬‬
‫עלה בראשו יום חורף נושן‪ .‬הוא היה אז בכיתה ב'‪ ,‬בדיוק רב עם אורי חברו הטוב‪ .‬העלבון היה כה קשה‬
‫שהחליט שהוא הולך מבית הספר הביתה באמצע היום‪ ,‬ברגל‪ ,‬בקור חודר העצמות שיש רק באצבע‬
‫הגליל‪ .‬פניו הרטובות‪ ,‬ספק מגשם ספק מדמעות חמות‪ ,‬שינו הבעתן‪ ,‬הופתעו במידת מה כשהיא הצטרפה‬
‫להליכה‪ .‬הוא הרהר לעצמו "האם היא כאן בשבילי?"‪ .‬הוא לא פנה אליה‪ ,‬הרגיש שהוא מדבר איתה ללא‬
‫מלים‪ .‬הוא נהנה מנוכחותה אך בה בעת היא גם בלבלה אותו‪ ,‬היה לו קשה לפענח את הרגש שהיא עוררה‬
‫בתוכו‪ .‬נראה היה לו שמאז הם יחד‪ ,‬אוהבים ושונאים‪ ,‬מתרגשים וכואבים‪ ,‬נפרדים וחוזרים‪.‬‬
‫באותו ערב כשנכנס למיטתו תהה אם הוא מרוצה שהיא הצטרפה אליו או לא‪ .‬הוא החליט שהוא לא‬
‫מעוניין בנוכחותה אך היה זה מאוחר מידי‪ .‬מאותו יום כבר היה כמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנה‪ ,‬היא‬
‫הפכה לחלק ממנו‪ .‬בבוקר למחרת כשהגיע לבית הספר ראה אותה מרחוק‪ ,‬הוא ידע שהיא מחכה לו‪.‬‬
‫בשאר השנה ניסה להתעלם מנוכחותה‪ ,‬אך היא תמיד הייתה שם‪.‬‬
‫בשלב כלשהו במהלך חייו‪ ,‬אולי בתיכון‪ ,‬החל להתרגל לנוכחותה ואולי אף לחבב אותה‪ .‬זה דווקא היה‬
‫נחמד שהיא תמיד נמצאת לצידו‪ ,‬בזמנים שמחים ועצובים כאחד‪ .‬ואולי‪ ,‬בעצם‪ ,‬הזמנים השמחים לא באמת‬
‫היו כאלה והיא ליוותה אותו שוב ושוב בכל זמן‪ ,‬כמו שוזרת חוט קושר בין החוויות המכאיבות השונות‪.‬‬
‫הם חיו בשלום זה עם זו‪ ,‬כיבדו האחד את נוכחותה של השניה ואהבו‪ .‬אך הגבול בין אהבה לשנאה דק הוא‬
‫ושניהם ידעו זאת‪.‬‬
‫גשם המשיך להתדפק על החלון‪ ,‬כמו מחזיר אותו למציאות‪ .‬אך הוא התעקש לשוב בהרהוריו אל ימיו‬
‫הצעירים‪ .‬אל הגיוס‪.‬‬
‫כשהתגייס חשב ואולי קיווה שהדברים ישתנו‪ ,‬שהיחסים ביניהם יקבלו תפנית שונה‪ .‬בהתחלה היה נראה‬
‫כאילו אכן כך הדבר אך מהר מאוד התבדה‪ .‬הוא הכיר חברים חדשים‪ .‬חברים לצוות‪ ,‬היה אומר המ"מ‪ ,‬הם‬
‫כמו האחים שלך‪ .‬הוא הרגיש קרוב אליהם‪ ,‬אך לא מספיק‪ ,‬לא כמו שהרגיש שמצפים ממנו‪ .‬הוא היה‬
‫שוכב בלילות באוהל במעמקי המדבר על האדמה הקרה והקשה ותוהה האם הוא‪ ,‬ליבו‪ ,‬מוחו וביטנו‬
‫מוכנים להקריב את חייהם למען ה"אחים" שלו ואם הם מוכנים להקריב את חייהם למענו‪ .‬למה להם?‬
‫האם יש אצלו דבר מה ששווה להציל?‬
‫באחד מסופי השבוע במהלך השרות הצבאי יצא עימם בליל שבת‪ .‬הוא לא נהג לעשות זאת לרוב אך מצב‬
‫רוחו היה מרומם באותו שבוע והחליט להפוך עורו ולהיות אחד מהחבר'ה‪ .‬אם לומר את האמת לאמיתה‪,‬‬
‫הוא נהנה‪ ,‬באמת נהנה‪ .‬והיא? באותו ערב היא הלכה‪ ,‬זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא זכר שהיא‬
‫התרחקה ממנו‪ ,‬שהיא עזבה אותו לנפשו‪ .‬הייתה זו הרגשה מוזרה‪ .‬מעורבת‪ .‬הוא לא ידע אם זה עונג או‬
‫שמא ייאוש‪ .‬היא התבוננה בהם מהצד‪ ,‬קינאה‪ ,‬ישבה במקום אחר וכעסה עליו‪ ,‬היא הרגישה שהאחים‬
‫החליפו אותה‪ ,‬שהם תפסו את מקומה‪ .‬אך לא כך היה הדבר‪.‬‬
‫שבועיים לאחר מכן‪ ,‬כשעידן נהרג בפעילות בג'נין – היא חזרה‪ .‬נצמדה אליו כמו שלא נצמדה מעולם‪ .‬הוא‬
‫מצא את הנוכחות שלה מנחמת‪ .‬היא הייתה לו נעימה והוא הבין שהוא מתגעגע אליה‪ ,‬שהיא כבר חלק‬
‫בלתי נפרד ממנו‪.‬‬
‫השנים שלאחר מכן היו שנים קשות‪ .‬היה יום שבו פתאום נעלמה‪ ,‬ליבו החסיר פעימה כשקם בבוקר‬
‫והרגיש שהיא לא שם‪ .‬הוא הרגיש שליבו נקרע ובטנו מתהפכת כשראה אותה באותו יום עם אורי‪.‬‬
‫מחבקת אותו‪ ,‬עוטפת אותו מכל הכיוונים‪ .‬עיניו שוטטו לכל עבר‪ ,‬הוא לא ידע אם לצעוק או לבכות‪,‬‬
‫לכעוס או לאהוב‪ ,‬להיפגע או אולי לשמוח‪ .‬בביתו של אורי היו עוד אנשים רבים‪ ,‬המוות של אביו היה‬
‫פתאומי וכולם היו מוכי הלם‪ .‬אורי לא בכה‪ ,‬נראה היה שהוא מנותק‪ ,‬נמצא בעולם משלו‪ ,‬איתה‪.‬‬
‫הגשם פסק בפתאומיות והחזיר אותו בן רגע למציאות‪ ,‬הביתה‪.‬‬
‫חוט המחשבה שלו נקטע כשאחותו הצעירה שאלה אותו איך הם חיי הסטודנט‪ ,‬אם הם מרהיבים כפי‬
‫שתמיד היה נראה לה‪ .‬הם לא התראו הרבה‪ ,‬הוא ומשפחתו‪ ,‬ומעולם לא נהג לפתוח בפניהם את ליבו‪.‬‬
‫הוא לא ענה לה וחזר להרהר‪ .‬כיצד קרה שסלח לה? הוא נזכר בפגישה עם הילה‪ .‬עם הילה הרגיש דברים‬
‫שמעולם לא חשב שהוא מסוגל להם‪ .‬הוא היה שוקע בעיניה‪ ,‬טובע בהן וכמו מתוך היפנוזה משתף אותה‬
‫בכל אשר על ליבו‪ .‬בחלומותיו הכמוסים כבר דמיין אותו ואת הילה מזדקנים יחדיו במושבה‪ ,‬בבית שליד‬
‫בית הוריו‪ .‬הילה הייתה מדהימה‪ ,‬תמיד תהה לעצמו מדוע היא יוצאת איתו‪ ,‬מה היא מוצאת בו‪ .‬ובאמת‪,‬‬
‫שנתיים ויומיים אחרי שנפגשו הילה הלכה‪ .‬הוכיחה לו שצדק‪ ,‬גמרה אומר ועזבה‪ ,‬השאירה אותו בדירה‬
‫שלהם‪.‬‬
‫ואז היא חזרה‪ .‬הוא לא שאל אותה איפה אורי‪ ,‬מה שלומו ומה קרה ביניהם‪ ,‬הוא לא היה בטוח שהוא רוצה‬
‫לדעת‪ .‬הוא לא ידע היכן הייתה כל הזמן הזה‪ ,‬הוא פשוט שמח ששוב הצטלבו שבילי החיים שלהם ופתאום‬
‫חש שאולי לא עזבה אותו מעולם‪ .‬בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה הרגיש שהם קרובים כמו שלא‬
‫היו אף פעם‪ .‬הוא היה הולך לישון איתה כל לילה‪ ,‬הרגיש שהיא חדרה עמוק לתוכו ושוב לא תוכל לעזוב‬
‫עוד‪ .‬רוב הימים היה בוכה‪ ,‬בעיקר בלילות כדי שהיא לא תראה‪ ,‬כדי שאף אחד לא יראה‪ .‬כלפי חוץ תמיד‬
‫היה שומר על ארשת פנים אופטימית‪ ,‬נעימה‪ ,‬משדר עסקים כרגיל‪ .‬רק בלילה היה מוצא מפלט במיטה‪,‬‬
‫כשדמעותיו נספגות בכרית‪.‬‬
‫אט אט חזרו מחשבותיו אל בית הוריו‪ ,‬מקום מבטחיו שאפילו בו נוכחותה הייתה מורגשת יותר מכל‪ .‬בחוץ‬
‫כבר נעלמה לה השמש וירד החושך‪ ,‬לא ניתן היה כבר לראות את המטעים‪ ,‬לא את עצי האיקליפטוס‬
‫לאורך כביש המערכת אלא רק את פנסי הרחוב המצהיבים‪ ,‬שופכים אלומות אור קטנות תחתיהם‪ .‬אפילו‬
‫כאן היא הייתה איתו תמיד‪ .‬כאן היא איתו גם היום‪.‬‬
‫הבדידות‪.‬‬
‫במחוזות בהם אין חמלה‪***/‬‬
‫גברת גולדשמידט גרה בקומה מעליי‪ .‬כשאני נתקלת בה במדרגות בדרך לעיסוקיי היום יומיים היא‬
‫מנופפת אליי בחיוך מתנצל‪ .‬בשמלה ישנה אך מגוהצת היטב היא עולה לקומה השנייה במעלית לאחר‬
‫שאספה את הדואר וקנתה במכולת שמן לטיגון‪ .‬העפעפיים שלה נפולים‪ ,‬אולי כדי לא לראות את החיים‪.‬‬
‫עיניה העייפות‪ ,‬על העדר הברק שבהן‪ ,‬מספרות על האהבות והתקוות שהיו לה בשנים שחלפו עליה מהר‬
‫כל כך‪ ,‬מהר מידי‪.‬‬
‫המבט שלה חודר לתוכי ומעורר בי קולות קטנים של ספקות‪.‬‬
‫שיערה הלבן הוברש לאחור בתקווה אחרונה לסגל לעצמה חזות מכובדת‪ ,‬שפתיה משוכות באודם בוהק‬
‫כמונומנט אחרון לנשיותה‪ .‬מברכת אותי ליום נהדר‪ .‬אני חושבת על כל הימים הנהדרים שאולי היו לה‪,‬‬
‫ועל הימים הנהדרים שכבר לא יהיו‪.‬‬
‫בביקורה האחרון אצל דוקטור לוין‪ ,‬הוא בחן במבט רציני את תוצאות הממוגרפיה‪ .‬היו לו זיפים בני כמה‬
‫ימים והוא הזכיר לה שחקן קולנוע מהעבר שאת שמו לא זכרה‪ .‬טבעת הנישואין שלו בהקה לאורה של‬
‫מנורת השולחן בעודו רוכן מעל לתוצאות הבדיקות‪ .‬הוא דיבר אליה בקול רך ומרגיע במבטאו‬
‫האנגלוסקסי‪ ,‬מתי מישהו דיבר אליה כך לאחרונה? גברת גולדשמידט לא ממש הבינה‪ ,‬או אולי פשוט‬
‫נאמרו שם הרבה יותר מידי מילים מכפי שהייתה רוצה‪ .‬לבסוף דוקטור לוין ליווה אותה לדלת המרפאה‪,‬‬
‫חייך חיוך עצוב ונגע קלות בכתפה‪ .‬אשתו של דוקטור לוין הביטה בה מתוך מסגרת התמונה שעל הקיר‪.‬‬
‫כעבור תקופה‪ ,‬היא הכירה בכך שמשהו נרקב בה בפנים אבל גם משהו נרקם בה‪ ,‬ההבנה שאין מנוס‬
‫מלהודות באומללות שלה‪ ,‬זו הנותנת את הכוח להמשיך לעוד שעות‪ ,‬ימים ושבועות שלא יהיו שונים‬
‫בהרבה מקודמיהם‪ .‬מאז הביקור בקליניקה של ד"ר לוין היא מקפידה למשוח את שפתיה באודם אדום‬
‫ובוהק‪ ,‬להבליט את נשיותה שאולי אינה אלא זמנית בלבד‪ ,‬שריד אחרון לימים יפים יותר‪ .‬מידי יום ביומו‬
‫היא בוחרת אחת מתוך השמלות שלא לבשה מאז שבעלה עזב אותה‪ .‬היא מגהצת אותן בקפידה‪ ,‬בוחנת את‬
‫דמותה במראה ויוצאת לחדר המדרגות‪.‬‬
‫גברת גולדשמידט מחזיקה בידו של הנכד שלה‪ ,‬רון‪ .‬נער חביב וגבוה כבן שש עשרה‪ ,‬פיו תמיד חצי פתוח‬
‫וריר נוזל על סנטרו ומרטיב את שולי צווארון חולצתו‪ ,‬גופו הגמלוני נע ברישול‪ ,‬קדימה ואחורה‪ ,‬הוא‬
‫משחק עם האבן שבידו‪ ,‬בעודו משמיע צלילים משונים ללא הברות או עיצורים‪.‬‬
‫הוא נמנה על אותם "ילדים מיוחדים"‪ ,‬כי הכרומוזומים שלו הסתדרו לא נכון‪ ,‬או בעצם‪ ,‬הכי נכון‬
‫שאפשר‪ .‬מבחינתו‪ ,‬הוא היה מאושר בעולמו‪ ,‬כמו דג שחושב שהאקווריום הוא אוקיינוס‪ .‬הוא דמה לפרפר‬
‫שלא מבין איך זה להיות גולם ולכן תמיד ראיתי אותו מחייך‪ .‬עזבתי אותו והמשכתי הלאה כי איחרתי‬
‫לאוטובוס‪ ,‬כי מחכים לי למטה‪ ,‬כי בדיוק צלצל לי הטלפון ואין זה מנומס לדבר ליד אנשים זרים‪.‬‬
‫הם נראו לי ממשיכים לשחק בסרט השוודי האוצר בתוכו עלילה יומיומית ובנאלית ושמבקרים יכתבו‬
‫שהוא ממצה את המיקרוקוסמוס הקיומי של חיים אנושיים‪ .‬השכנים הסתגרו בדירה שלהם בקומה‬
‫השנייה‪ ,‬רון בוהה באח הגדול‪ ,‬הוא משמיע צלילים שככל הנראה מביעים התרגשות ועניין‪ .‬גברת‬
‫גולדשמידט מגיחה מן המטבח כדי לנגב את הרוק מסנטרו‪ .‬ריחות של טיגון בשמן עמוק וצחנה של קיא‪,‬‬
‫תוצר לוואי של הכימותרפיה‪ ,‬אופפים את החדר‪.‬‬
‫היא מתיישבת ליד רון והוא מחייך שוב‪ .‬הוא מסתכל דרכה‪ ,‬כרגיל‪ .‬והיא מדמיינת שלא‪ ,‬כרגיל‪ .‬היא‬
‫נזכרת פתאום כיצד בתה מתה‪ ,‬וכיצד האבל פורר את הזוגיות שלה‪ .‬זה לא שהם אהבו‪ ,‬אבל היו שם מין‬
‫שלווה וביטחון בכבוד ההדדי‪ .‬הייתה זו רשת עדינה שהחזיקה בין קוריה משפחה‪ ,‬עם ילדה אחת‪.‬‬
‫היא לא הבינה מה יגרום ילד אוטיסט בן ארבע לזוגיות‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬התא המשפחתי השברירי שהיה מורכב מהרבה שקרים קטנים‪ ,‬התפרק ובעלה עזב‪ .‬בגיל‬
‫חמישים ושמונה הקים משפחה חדשה עם אישה צעירה‪ .‬הוא מתגורר בבית עם חצר גדולה‪ ,‬כזה שהיא‬
‫תמיד רצתה‪ .‬וכזה שהוא תמיד הבטיח לה‪.‬‬
‫גברת גולדשמידט נקשרה אל רון‪ ,‬זה היה כנראה משהו שטמון בעליבות הקיום שלו שהפך את חייה לקצת‬
‫יותר נסבלים‪ .‬וכשדוקטור לוין כבר בישר לה על הסרטן בשד‪ ,‬יצאה יום אחד מהחדר ואמרה בקול שקט‪,‬‬
‫"יש לי הפתעה בשבילך"‪ ,‬רון אפילו לא הביט בה‪ ,‬הוא המשיך לבהות בתוכנית הטלוויזיה ולהמהם הברות‬
‫בלי סדר לוגי‪ ,‬הוא הזיז את ידיו ורגליו במהירות ולמרחקים קצובים‪" .‬אני חושבת שאנחנו צריכים לבלות‬
‫יותר יחד"‪ ,‬אמרה לו‪ .‬רון לא הגיב אך הפך שקט מידי‪ .‬הוא הביט קדימה במבט חלול‪ ,‬היא נגעה בברכו‬
‫ואמרה לו‪" ,‬אתה יודע‪ ,‬עשיתי כל כך הרבה בשבילך‪ .‬וויתרתי על הנישואין שלי‪ ,‬על התחביבים שלי‪,‬‬
‫וכעת על הבריאות שלי" ואז נטלה את ידו והניחה אותה על ירכה‪.‬‬
‫היא מזיזה את ידו מעלה אל בין רגליה ורון‪ ,‬כאילו משכה לו באיזה שהוא חוט‪ ,‬או לחצה על איזשהו‬
‫כפתור‪ ,‬פשוט כבה‪ .‬אילו היה מחשב‪ ,‬לוח האם היה קורס וכרטיס הזיכרון היה נשרף‪.‬‬
‫אצבעותיו הגבריות והעבות לא תאמו את מוחו הילדותי‪ .‬הוא לא התנגד לה‪ ,‬הוא גם לא עזר לה‪ ,‬הוא פעל‬
‫כבובת סמרטוטים בדיוק כפי שהיה תמיד‪ .‬זרועותיו ורגליו נפלו והתרוממו כפי שהיא הפעילה אותם‪ ,‬הוא‬
‫שמע אך לא הקשיב לה‪ .‬נראה שהוא הלך וגווע‪ ,‬והאישיות שאי שם אולי התחבאה בתהומות נפשו‪ ,‬כאילו‬
‫נמלטה אל מחוזות שהמדע לא מכיר‪.‬‬
‫וכשחדר עמוק לתוכה הייתה גברת גולדשמידט מחייכת‪ ,‬והיא חשה שמעט מרירות הייתה משתחררת‬
‫ממנה כמו הסידן מעצמותיה‪ .‬נדמה היה שקמטיה התיישרו‪ ,‬החרטות נעלמו‪ ,‬הכאבים שלה כאילו הקיפו את‬
‫החדר ונמלטו מהחלון‪.‬‬
‫היא הרגישה את זה נבנה במעמקי התודעה שלה‪ ,‬גלים‪-‬גלים אל הלב שהגביר פעימותיו‪ ,‬לב אשר כבר‬
‫שכח איך לפעום‪ .‬היא ראתה בדמיונה את בעלה יושב בחצר עם האישה שהייתה הפעם מעט יותר נסבלת‬
‫עבורה‪ .‬היא מחייכת אליהם ומחליטה שהיא רוצה שהוא יהיה מאושר‪ .‬היא רואה גם את דוקטור לוין‬
‫מחבק את אשתו היפה‪ .‬והיא רואה את הילדה שהם אמצו‪.‬‬
‫לאחר מספר חודשים‪ ,‬בהליך כירורגי לא מורכב במיוחד‪ ,‬דוקטור לוין ניסה להוציא מגופה את הגידול‪,‬‬
‫הוא הסביר לה שיתכן וישנן גרורות‪ .‬תאים סרטניים של צער כבר התפזרו בגופה‪ ,‬כאילו נכנסו למחזור‬
‫הדם ולנפש‪.‬‬
‫כשהיא תחזור לביתה‪ ,‬חשבה‪ ,‬רק רון יחייך אליה‪.‬‬
‫***‬
‫וכשחלפתי על פניה של גברת גולדשמידט והנכד החולה שעל זרועה‪ ,‬רון‪ ,‬מיהרתי‪ .‬כי איחרתי לאוטובוס‪,‬‬
‫כי צלצל הטלפון‪ ,‬כי מישהו מחכה לי למטה וזה לא מנומס לתת לו לחכות‪.‬‬
‫ולא שמתי לב כיצד מיום ליום הפך חיוכה של גברת גולדשמידט למתנצל פחות ולמנותק יותר‪ ,‬וכיצד רון‬
‫היה שם‪ ,‬ונעלם‪.‬‬
‫מלחמה‬
‫בין האדם לחיה‬
‫אדם‬
‫עומד לבד‪ ,‬מתבונן‬
‫מחכה‪ ,‬מחפש תשובה‬
‫יכול אדם להציל עולם‬
‫יכול גם להחריבו‬
‫חיה‬
‫עומדת לבדה‪ ,‬חזקה‬
‫לעתים פוחדת‪ ,‬נשמרת‬
‫כוח הטבע‪ ,‬עוצמת האדם‬
‫יכולים להחריבה‬
‫פוגש אדם בהלך זר‬
‫חילופי מילים‪ ,‬חוסר הבנה‬
‫פגיעה‪ ,‬מכה‪ ,‬שבירה‬
‫הזעם העולה אל הגרון‬
‫ולא נשאר דבר‪ ,‬רק זיכרון‬
‫פוגשת חיה בזאת אחרת‬
‫מבט חודר‪ ,‬נהמה‪ ,‬שליטה‬
‫קרב קדומים באין מפריע‬
‫על האדמה חיה נופלת‬
‫אל הקרקע‪ ,‬בדממה‬
‫אני שואלת שאלה‪:‬‬
‫"לא ברור דבר מה‪,‬‬
‫מי אכזר יותר?‬
‫האדם או החיה"?‬
‫דמיון‬
‫קווים מקבילים‬
‫האדם והחיה באותם מסלולים‪,‬‬
‫לפעמים‪ ,‬לא רואים‪ ,‬לא עוצרים‬
‫מי פוגע במי‪ ,‬מי אנושי‬
‫סיבובים‪ ,‬סיבובים‬
‫בראשית‬
‫האם לכך התכוון האחד?‬
‫אדם לאדם זאב‪,‬‬
‫חיה לחיה לבד?‬
‫נחמה‬
‫אולי גם שינוי‬
‫חיבוק‪ ,‬חיבור‪ ,‬הבנה‬
‫נגיעה‬
‫איש אחד‬
‫חיה‬
‫הלוחם הוותיק‪***/‬‬
‫הלוחם הוותיק שכב על המיטה החלודה והביט על התקרה‪ .‬השעה הייתה שעת צהריים‪ ,‬והיה לו חם‪ .‬עיניו‬
‫היו פקוחות לרווחה‪ ,‬והוא שילב את ידיו מאחורי ראשו‪ .‬הלוחם הוותיק לא החליף מדים כבר שבוע‪,‬‬
‫ועכשיו היה להם ריח חמוץ של זיעה יבשה וכתמים לבנים של מלח‪ .‬האוויר באוהל היה מחניק והוא‬
‫הרגיש דביק‪ .‬הוא נעל נעליים צבאיות גבוהות‪ ,‬וגרבי צמר עבים‪ ,‬מגרדים‪.‬‬
‫הוא היה עייף‪ ,‬אבל הלוחם הוותיק היה אחראי ולא העז להירדם‪ .‬כל הלילה היה ער‪ ,‬חזר מפעילות רק‬
‫לקראת אור ראשון‪ .‬הוא התיישב והסתכל סביבו‪ .‬הוא חשב על הפעילות של אתמול בלילה‪ .‬הוא נזכר‬
‫בטיסה הקצרה‪ .‬בנחיתה בשטח‪ ,‬בריצה לעבר הכח הקרקעי‪ .‬ביללה מחרישת האוזניים של מנועי המסוק‪.‬‬
‫בחושך המוחלט‪ ,‬בפרצופים המבוהלים של כח הקרקע‪ ,‬בצעקות‪ ,‬ובפחד שעוד רגע ייפול סביבו גשם של‬
‫פצצות‪.‬‬
‫בפינת האוהל‪ ,‬ישב הצוות הרפואי שלו ‪ -‬רופא ופרמדיק‪ .‬הם לבשו סרבלי טיסה ירוקים והקשיבו לרדיו‪.‬‬
‫עיניהם מתוחות‪ ,‬פניהם עייפות‪ .‬הלוחם הוותיק הבחין בכתם גדול של דם קרוש על הסרבל של הרופא‪.‬‬
‫רמז ללילה הקודם‪ .‬הלוחם הוותיק הרים את הנשק שלו‪ ,‬קם והתיישב לידם‪ .‬הקשיב יחד איתם לדיווחים‬
‫הראשונים‪" :‬פצועים רבים‪ ,‬יש הרוגים"‪.‬‬
‫הוא חזר למיטה שלו‪ .‬הוא היה תשוש‪ .‬החום הכבד העיק עליו‪ .‬בכל מצב אחר כבר היה נרדם‪ ,‬אבל עכשיו‬
‫הלוחם הוותיק היה יותר מדי מתוח‪ .‬הוא שלח יד אל מכשיר הקשר שהיה על החגורה שלו‪ ,‬וידא שהוא‬
‫מאזין לתדר הנכון‪ .‬הוא ידע שעוד מעט תבוא ההזנקה‪ ,‬ושהוא מפחד שאולי לא ישוב בחזרה‪ .‬הוא התהפך‬
‫על הגב‪ ,‬ניסה להירגע‪.‬‬
‫לפתע הלוחם הוותיק נעמד‪ .‬זרם חזק של אדרנלין עבר לו בגוף‪ .‬סירנה חזקה‪ .‬לרגע קפא‪ ,‬מבוהל‪ ,‬יד ימין‬
‫שלו רעדה‪.‬‬
‫הוא מתעשת מיד‪ ,‬תופס את הנשק‪ .‬רץ החוצה‪ .‬המנחת קרוב‪ .‬רק חמישים מטרים מפרידים בין הלוחם‬
‫הוותיק למסוק‪ .‬הוא רץ מהר‪ ,‬באמצע הדרך‪ ,‬כמעט מעד ונפל‪ .‬כשהוא מגיע‪ ,‬הרופא והפרמדיק כבר‬
‫יושבים בפנים‪ ,‬מחכים‪ .‬הוא נכנס לתא הקטן והצפוף בבטן של המסוק‪ .‬הרעש של המנועים מחריש‬
‫אוזניים‪ .‬הלוחם הוותיק מוודא שכל הציוד הועמס‪" .‬לקחתם את כל הציוד?" הוא שואל את הרופא‪" .‬כן"‬
‫הוא עונה לו‪" .‬איפה הדם"? הוא שואל שוב‪" .‬שם" עונה לו הפרמדיק‪ ,‬מצביע על שתי מנות דם קטנות‬
‫בפינה האחורית של התא‪ .‬הוא סוגר את הדלת‪ .‬הם ממריאים‪ .‬בדרך הלוחם הוותיק עולה על האפוד‪,‬‬
‫מכניס מחסנית לנשק‪ ,‬לובש קסדה ומזווד רימונים‪ .‬הוא עושה את זה במהירות‪ ,‬כמו שלימדו אותו‪ ,‬כמו‬
‫שרק לוחמים וותיקים יכולים‪ .‬הוא מתחבר לקשר‪ ,‬מקשיב‪ ,‬מנסה לאסוף פרטים‪ .‬הפקודות קצרות‪ ,‬יבשות‪:‬‬
‫"טסים פנימה‪ .‬אתם חוברים למסוק של חולייה נוספת‪ .‬נוחתים בכפר‪ .‬אוספים כמה שיותר פצועים‬
‫וממריאים מיד"‪.‬‬
‫הרעש במסוק מחריש אוזניים וקשה לדבר‪ .‬כדי לתדרך את הצוות הרפואי שלו‪ ,‬הלוחם הוותיק מחזיק‬
‫לוח מחיק קטן ולבן‪ ,‬וטוש כחול‪" .‬אתם בסדר?" הוא רושם עליו לצוות הרפואי‪" .‬כן!" הם עונים לו‪.‬‬
‫"ואתה?"‬
‫הטיסה לגבול לא ארוכה‪ .‬הם טסים מהר‪ .‬גבוה‪ .‬הלוחם הוותיק מסתכל החוצה מחלון המסוק‪ .‬למטה יש‬
‫ים‪ ,‬וחוף‪ ,‬ואנשים‪ .‬הלוחם הוותיק מביט בקצף הלבן של הגלים הקטנים כשהם נשברים על החוף‪.‬‬
‫לפתע הוא שומע בקשר פקודה‪" :‬גבול‪ .‬לתצפת החוצה‪ .‬כולם"‪ .‬המסוק מגביר מהירות‪ .‬טס מהר מאוד‪.‬‬
‫צולל לכיוון הקרקע‪ .‬הלוחם הוותיק מרגיש לחץ באוזניים‪ .‬הם חוצים את הגבול‪ .‬הוא מסתכל החוצה‪.‬‬
‫שדות שרופים‪ .‬משוריינים חרוכים‪ .‬מסגד קטן‪ .‬עשן שחור ובתים‪ .‬פעם ראשונה שהלוחם הוותיק רואה‬
‫מלחמה‪.‬‬
‫עכשיו הם טסים בתוך ואדי‪ .‬טסים נמוך מאוד‪ .‬כל כך נמוך‪ ,‬שנדמה ללוחם הוותיק שעוד רגע הם‬
‫מתרסקים לתוך האדמה‪ .‬הוא מנסה להקשיב לקשר‪ ,‬אבל הקשר עמוס‪ .‬הפקודות מבולבלות‪ ,‬לא ברורות‪.‬‬
‫קולות ירי‪ ,‬צעקות פצועים‪ ,‬פיצוצים‪ .‬הוא עוצם את עיניו‪ ,‬נושך את שפתיו‪ .‬מתרכז‪.‬‬
‫הוא פותח את עיניו‪ ,‬מסתכל שוב החוצה‪" .‬אנחנו מזהים אתכם" הוא שומע קריאה בקשר‪" .‬אנחנו כאן‪.‬‬
‫בוואדי הקטן במרכז הכפר‪ .‬תפנו שמאלה‪ .‬מהר‪ ,‬חזק"‪ .‬המסוק השחור פונה שמאלה בחדות‪ .‬הפנייה כל כך‬
‫חדה‪ ,‬שהראש של הלוחם הוותיק נטרק בדופן התא‪ .‬הם נוחתים במרכז הכפר‪ .‬מסביבם בתים‪ .‬עשן‪ .‬ריח‬
‫של אבק שריפה‪ .‬הוא פותח את הדלת של המסוק‪ .‬קופץ החוצה במהירות‪ .‬קופץ כמו שרק לוחמים‬
‫וותיקים יכולים לעשות‪.‬‬
‫עכשיו הוא עומד בחוץ‪ .‬להבי המסוק מסתובבים מעל ראשו‪ ,‬מעיפים סביבו קוצים ואבק‪ .‬האבק נכנס לו‬
‫לעיניים‪ ,‬קשה לו לראות‪ ,‬אבל הוא מצליח לזהות אותם‪ .‬צוות קטן‪ .‬עצוב‪ .‬מפוחד‪ .‬מצטופף לבדו מתחת‬
‫לעץ האלון גדול שלפניו‪ .‬ביד אחת הוא מסמן לכוח הקרקעי להתקרב‪ .‬ביד השנייה הוא מחזיק עדיין בדלת‬
‫המסוק‪ ,‬לא מעז להתרחק‪" .‬בואו"‪ ,‬הוא לוחש‪.‬‬
‫הם מתחילים לרוץ אליו‪ .‬מדיהם קרועים‪ ,‬מלוכלכים‪ ,‬מוכתמים בדם ופיח‪ ,‬חלקם חבושים ברישול‪.‬‬
‫האדמה טרשית‪ .‬מלאת אבנים וסלעים חדים‪ .‬קשה לתנועה‪ .‬הם מתקרבים‪ .‬פניהם עדיין צבועות בירוק‬
‫ושחור ומלאות זיפים‪ .‬הם נושאים שתי אלונקות‪ .‬הם רצים‪ .‬כבד להם‪ .‬ליד דלת המסוק הם כמעט מועדים‬
‫ונופלים‪.‬‬
‫הוא עוזר להם לדחוף את הפצועים פנימה לתוך המסוק‪" .‬תתרחקו אחורה" הוא צועק להם‪" .‬רוצו‪ .‬מיד‬
‫ינחת כאן מסוק נוסף"‪ .‬הוא קופץ לתוך המסוק‪" .‬אפשר להמריא" הוא צועק לתוך הקשר‪ ,‬והם ממריאים‪.‬‬
‫התא צפוף‪ .‬דחוק‪ .‬יש ריח של דם וזיעה‪ .‬קשה לו לנשום‪ .‬המסוק מבצע פניות חדות‪ .‬צולל שוב לתוך‬
‫הוואדי‪ .‬יש לו בחילה‪ .‬הוא מסתכל על צוות הרפואי שלו‪ .‬הרופא והפרמדיק כבר התחילו לבדוק את‬
‫הפצועים‪" .‬מה מצבם?" הוא צועק‪ ,‬מנסה להתגבר על הרעש החזק של המנוע של המסוק‪" .‬זה שכאן‪,‬‬
‫ששוכב על האלונקה הימנית‪ ,‬פצוע קשה מאוד"‪ .‬הם אומרים לו‪" ,‬מחוסר הכרה‪ .‬יש לו רסיס בראש‪.‬‬
‫מאחורי האוזן‪ .‬אנחנו נטפל בו‪ .‬תדאג אתה לפצוע השני"‪.‬‬
‫הלוחם הוותיק ניגש לאלונקה השמאלית‪ .‬הוא מסתכל על הפצוע‪ .‬יש לו קרע גדול במכנסיים ליד הברך‪.‬‬
‫הוא בהכרה‪ .‬פניו חיוורות מאוד‪ .‬עיניו עצומות‪ .‬הוא מפוחד‪ .‬כואב לו‪ .‬שפתיו יבשות‪ .‬כל הלילה נלחם‬
‫ועכשיו רק רצה לשתות‪ .‬הלוחם הוותיק מניח בעדינות יד על המצח שלו‪ ,‬הוא רוצה לחבק אותו‪ .‬הוא‬
‫מפשיט ממנו את האפוד‪ ,‬הקסדה‪ .‬חותך לו את החולצה‪ .‬מנסה להבין איפה הפציעה‪ .‬מעל החגורה‪ ,‬הוא‬
‫רואה מכה גדולה‪ ,‬סגולה‪.‬‬
‫הלוחם הוותיק לוקח מימיה‪ .‬משקה בעדינות את הלוחם ששוכב על האלונקה‪ .‬עכשיו המסוק טס גבוה‪,‬‬
‫כבר לא מאיימת עליהם סכנה‪ .‬ושוב הוא מסתכל למטה‪ ,‬ורואה חוף‪ ,‬ואנשים‪ ,‬וגלים לבנים קטנים‬
‫מתנפצים‪ .‬הוא מחזיק ביד את הלוח הלבן הקטן עם הטוש הכחול‪" .‬מיד מגיעים" הוא כתב לפצוע על‬
‫האלונקה‪ ,‬מנסה בעצמו להירגע‪ .‬פתאום הרגיש בעיניו דמעה‪ ,‬ועוד דמעה‪ .‬הוא הסתכל שוב על הפצוע‬
‫שעל האלונקה‪ ,‬וכמו ילד‪ ,‬הלוחם הוותיק בכה‪.‬‬
‫ללא שם‪***/‬‬
‫ושוב אל שדה הקרב‪,‬‬
‫הקסדה הוחלפה בחלוק לבן‪,‬‬
‫משקל הציוד באחריות‪,‬‬
‫ובמקום נשק‪ ,‬אזמל מנתחים‪.‬‬
‫והכשלון‪ ,‬הכשלון אורב באישוני המטופל‪,‬‬
‫מביט בי וממתין‪,‬‬
‫לשלוח את ידו‪ ,‬שחורה ומדממת‪,‬‬
‫להורידי בדרגה‪ ,‬מכמעט אלוהים‪,‬‬
‫לעבד נרצע‪.‬‬
‫ובחוץ‪ ,‬המשפחה פוכרת ידיים‪ ,‬ממתינה‪,‬‬
‫מייחלת למוצא פי‪.‬‬
‫היבש‪,‬‬
‫הממלמל‪,‬‬
‫המתנצל‪,‬‬
‫ויורה בם‪:‬‬
‫"צר לי‪,‬‬
‫הניתוח נכשל‪,‬‬
‫בנכם לא יצעד עוד לעולם"‪.‬‬
‫מנקודת מבט שונה‪***/‬‬
‫בורג קטן במערכת‪ ,‬תא בודד כחלק מרקמה בריאה‪.‬‬
‫אין הוא יודע כמה הוא הכרחי בשביל לשמור על כל זה כחתיכה אחת שלמה‪.‬‬
‫מה הוא בסך הכל‪ ,‬הרי שלעצמו הוא אימפוטנטי וחסר תועלת‪.‬‬
‫למרות זאת‪ ,‬כאשר הוא חלק מהשלם הוא גורם לעניינים לרוץ כמכונה משומנת‪.‬‬
‫מדוע הוא מתאמץ עד כדי כך‪ ,‬למה שלא פשוט ינוח ויירגע?‬
‫לשבת בנחת בכיסא נדנדה ולהתבונן בשאר עמלים‪.‬‬
‫מדוע לבנות וליצור‪ ,‬למה לא לנצל את הרגע הזה ולא את הרגע הבא?‬
‫לעשות מה שבא‪ ,‬בלי דין וחשבון לחברים‪.‬‬
‫באותו הרגע – רגע החולי‪ ,‬פתאום הכל הופך לברור כשמש‪.‬‬
‫כאשר בורג קטן במערכת חלוד כל המערכת נפגמת‪.‬‬
‫הרי מהו השלם בעצמו אם לא אוסף של ברגים‪.‬‬
‫גבורתו של החייל דן‪***/‬‬
‫"מדוע ביקשת לראות אותי" שאל ד"ר ערן את דן‪" .‬ובכן ד"ר‪ ,‬קיוויתי שאתה תוכל לענות לי על כך"‪,‬‬
‫השיב לו דן‪.‬‬
‫"הכל החל לפני כשנתיים וחצי‪ ,‬עת הגיעה שעתי להתגייס לצבא‪ .‬אני זוכר את הגיוס היטב‪ ,‬הייתי נער‬
‫נרגש בן ‪ 78‬שלא הבין מה מצפה לו בהמשך הדרך‪ .‬את ערב הגיוס ביליתי במסיבת גיוס עם חבריי‪ ,‬שם‬
‫שתינו לשוכרה והתהוללנו כמו שרק חבורת צעירים פוחזים יכולה‪ .‬מאז כבר לא יצא לי לבלות כך‪.‬‬
‫לבקו"ם למחרת הגעתי בליווי בני משפחתי וחבריי שמועד גיוסם טרם הגיע‪ .‬התחבקנו‪ ,‬הצטלמנו‪ ,‬ואז‬
‫קראו בשמי ועליתי לאוטובוס‪ .‬באותה שעה לא הפנמתי זאת‪ ,‬אבל באותו רגע חיי השתנו"‪.‬‬
‫"באיזה מובן?" שאל ערן‪" .‬אני אגיע לכך בהמשך"‪ ,‬ענה דן‪" .‬אתה מוזמן לדבר על איזה נושא שאתה‬
‫מעוניין בו"‪ ,‬אמר הד"ר‪.‬‬
‫"באוטובוס פגשתי לראשונה את איציק ונועם‪ .‬באופן אקראי התיישבנו אחד ליד השני‪ .‬לא ידעתי שהם‬
‫ילוו אותי לאורך הטירונות‪' .‬לא לדבר' גער בנו חייל בדרגת רב"ט‪ .‬הופתענו והשתתקנו‪ ,‬בעיקר מכיוון‬
‫שלא דיברנו‪ .‬באופן טבעי אחרי שאותו חייל הלך התחלנו לדבר‪ ,‬וכך התחילה החברות בינינו‪ .‬הובלנו‬
‫לבסיס והחלנו בשרשרת החיול‪ .‬קיבלנו מדים‪ ,‬שכמובן לא התאימו למידותינו ונעליים קשות שלא היו‬
‫נוחות להליכה‪ .‬לאחר מכן אלו מאיתנו שלא הסתפרו לפני הגיוס נאלצו להנות מהחוויה המפוקפקת של‬
‫ספר צבאי‪ .‬בתפקיד ספרים צבאיים משמשים אנשים מאוד מיוחדים‪ ,‬שייחודם על פני ספרים רגילים הוא‬
‫שהם מסוגלים 'לעצב' תספורות ל‪' 0:-‬לקוחות' בשעה‪ .‬אחד מאותם 'לקוחות' מוכי גורל היה איציק‪,‬‬
‫שנאלץ להחליף את שיערו השופע ב'גלח' צבאי למהדרין‪.‬‬
‫"בסוף היום נפגשנו עם קצין המיון‪ ,‬שאמר לי שאת שיבוצי הסופי אקבל בגמר הטירונות‪ .‬התאכזבתי‪ ,‬אך‬
‫לא יכולתי לעשות דבר בנושא‪ .‬התנחמתי בעובדה שאותו דבר קרה עם איציק ונועם‪ .‬לאחר שכל החיילים‬
‫ביקרו אצל קצין המיון פיזרו אותנו לבסיסי הטירונות השונים‪ .‬לשמחתי‪ ,‬שובצנו שלושתנו באותו בסיס‬
‫טירונות‪ ,‬ואז החלה הסאגה שהובילה אותי לקבוע פגישה אצלך היום‪ .‬לפני שאני ממשיך אפשר לקבל כוס‬
‫מים?"‪.‬‬
‫"ודאי‪ ,‬אך תמזוג לעצמך‪ .‬יש מים מינרלים במקרר – זה בחדר בקצה המסדרון מצד שמאל‪ .‬הכוסות‬
‫נמצאות בארון מעל המקרר"‪ .‬דן חזר עם כוס מים קרים והמשיך בסיפורו‪.‬‬
‫"שובצנו לבסיס ניצנים‪ .‬שלושתנו היינו ילדי שמנת מצפון תל אביב‪ ,‬ושם לראשונה נתקלנו בכל סוגי‬
‫האוכלוסיות במדינה – ילדי שמנת שכמותנו‪ ,‬בוגרי שנת שירות‪ ,‬עולים מרוסיה ואתיופיה‪ ,‬דרוזים‪,‬‬
‫בדואים‪ ,‬אנשים מכל רחבי המדינה ולא רק מ'מדינת תל אביב' הכה מדוברת‪ .‬לצערי‪ ,‬אף ששלושתנו‬
‫שובצנו באותה פלוגה‪ ,‬איציק ונועם שובצו במחלקה ‪ 7‬בעוד אני במחלקה ‪ ,0‬שם הרגשתי כנטע זר‪.‬‬
‫"התקשיתי למצוא את מקומי‪ .‬לא התחברתי לאנשים‪ ,‬והצטערתי על כך שלא שובצתי עם איציק ונועם‪.‬‬
‫הבדידות הקשתה עליי מאוד‪".‬‬
‫"הבדידות זה דבר שבו נתקלת לראשונה בצבא?"‬
‫"זו לא חוויה שהייתה מוכרת לי לפני כן‪ .‬למזלי בערבים יצא לי לפגוש את איציק ונועם במקלחות ובשעת‬
‫ת"ש‪ ,‬וזה עזר להפיג את הבדידות‪ .‬אלמלא המפגשים איתם אינני יודע איך הייתי שורד את התקופה‬
‫הקשה הזאת‪ .‬במקלחות‪ ,‬תחת המים – שכמובן היו קפואים‪ ,‬בכל זאת צבא – היינו מדברים על מה שהיה‬
‫היום בטירונות‪ ,‬ניחמנו את איציק על אובדן שיערו אשר גודל בקפידה לאורך שנות התיכון‪ ,‬ועל נשים‬
‫מהבית‪ .‬כמו מרבית החיילים‪ ,‬נהגנו לפאר את עצמנו בסיפורים האלה‪ ,‬בידיעה גמורה שמרבית הסיפורים‬
‫הם פיקציה מוחלטת‪ ,‬אך המשכנו בכך לשם התחושה הטובה והרגשתנו שאנחנו גברים בוגרים בעוד‬
‫שבפועל היינו חבורה של ילדים מתבגרים"‪.‬‬
‫"עם זאת‪ ,‬מובן שמספר דקות בודדות ביום לא פותרות את הבדידות כפי שהיא הייתה במשך רוב היום‪.‬‬
‫בערבים הייתי מדבר עם המשפחה בפלאפון בשעת ת"ש אבל זה לא אותו הדבר כמו להיות עם המשפחה‬
‫והחברים‪ .‬לא שובצתי כחייל קרבי‪ ,‬ולכן הייתי חוזר מדי שבוע מהטירונות והדבר תרם לי לשמור על‬
‫הבריאות הנפשית באותה תקופה‪ .‬חיכיתי ליום שישי מדי שבוע"‪.‬‬
‫"בנוסף הבדידות לוותה בקשיי הסתגלות למה שאני מכנה 'הגיון צבאי' – אם משהו לא הגיוני תחת‬
‫התפישה המקובלת בחברה והוא לא סביר בעליל אז בצבא מובן שהוא יהיה הגיוני‪ .‬חשתי שהדבר מדרדר‬
‫את מצבי הנפשי‪ ,‬שכן כל דפוסי החשיבה בצבא שונים לחלוטין מאלה הקיימים באזרחות‪ .‬אני זוכר‬
‫שנתקלתי בתופעות שונות ומשונות שבחיי האזרחיים לא נתקלתי בהן‪ ,‬כגון שהאדם שהכי פחות מתאים‬
‫למשימה יבצע אותה‪ ,‬בירוקרטיה צבאית שיכולה לגרום לך לחשוב כיצד חייל צעיר מבזבז כך את נעוריו‪,‬‬
‫וכן התחושה שהחייל הבודד הוא אפס מאופס אל מול עוצמתה של המערכת הגדולה והמסואבת ששמה‬
‫צה"ל"‪.‬‬
‫אך החוויה ההזויה והמשמעותית מכל בטירונות הייתה זו שבה נאלצתי לשמור על חייל צעיר בשם בני‬
‫שאיים להתאבד‪ .‬במקום לשחררו מהצבא באופן מיידי החליטו לשים עליו תורנות שמירה‪ .‬הדבר נראה לי‬
‫מוזר מאוד‪ ,‬ולא הבנתי מדוע משאירים אדם כזה בצבא‪ .‬אני ועוד חיילים מהמחלקה שמרנו עליו במשך‬
‫מספר ימים‪ .‬אני זוכר שהאנשים במחלקה התווכחו מי ישמור עליו ובמשך כמה זמן‪ .‬בהגרלה יצא‬
‫ששמרתי עליו ‪ 3‬שעות באחד הלילות‪ .‬יומיים לאחר מכן בני נקשר עם חבלים למיטה‪ .‬השומרים זכו‬
‫לישון שנת ישרים‪ ,‬הוא לא‪ .‬למחרת בני עזב את המחלקה והועבר למחלקה אחרת‪ .‬לא פגשתי אותו מאז‬
‫ומדי פעם אני תופס את עצמי מהרהר כיצד המשיכה הקריירה הצבאית שלו‪ ,‬ותופס את עצמי שואל את‬
‫עצמי האם בנסיבות אחרות אני הייתי בעל המחשבות האובדניות"‪.‬‬
‫"אתה רוצה להרחיב על כך?"‬
‫"אני מעדיף שלא"‪.‬‬
‫דממה השתררה בחדר‪.‬‬
‫"קח את הזמן‪ ,‬זה בסדר‪ ,".‬אמר ערן‪" .‬תודה דוקטור"‪ .‬לאחר שתי דקות המשיך דן בסיפורו‪.‬‬
‫"אף שהבדידות הכתה בי‪ ,‬והתקשיתי להסתגל‪ ,‬ממחשבות אובדניות לא סבלתי‪ .‬מה שזכור לי בנוסף‬
‫מהמקרה של בני זה שהיו ריבים לפני המקרה‪ ,‬והייתה חלוקה סקטוריאלית – הדרוזים עם הדרוזים‪,‬‬
‫הבדואים עם הבדואים‪ ,‬העולים מאתיופיה עם העולים מאתיופיה‪ ,‬וכהנה וכהנה בכל חלוקה סטריאוטיפית‬
‫שאתה מסוגל לחשוב עליה‪ .‬היו אינטריגות בין הקבוצות‪ ,‬אך במקרה של בני כולם כאיש אחד קשרו‬
‫מזימה כנגדו וכך הוא נקשר‪ .‬אני‪ ,‬בגלל הבידוד שלי מהמחלקה‪ ,‬לא הייתי בסוד העניינים‪ ,‬והדבר הפריע‬
‫לי מאוד‪ .‬לא שהפריע לי שקשרו אותו כמו שהפריעה לי האפשרות שאם אני לא בסוד העניינים יכול‬
‫להיות שאעבור חוויה דומה לזו בעצמי‪ .‬הדבר גרם לי לתחושות של פרנויה‪ ,‬ותחושה שאני לבד"‪.‬‬
‫"סליחה על כך שאני קוטע אותך‪ ,‬אך התחושות של הפרנויה מלוות אותך היום?"‪ ,‬שאל הד"ר‪.‬‬
‫"לא" השיב דן‪" ,‬היום כבר לא‪ .‬כמובן שלא דיברתי על המקרה עם המ"כית‪ ,‬המ"מ או שאר סגל הפיקוד‪.‬‬
‫ראיתי בסגל בחורים ובחורות צעירות שקיבלו תפקיד שגדול עליהם בכמה רמות‪ ,‬והם מנסים לעשות‬
‫כמיטב יכולתם אך ללא הצלחה רבה‪ .‬בטירונות חוויתי כמובן את החוויות הסטנדרטיות של מטווחים‪,‬‬
‫מורשת קרב וכיוצא בדברים האלה‪ ,‬אך הם לא השאירו עליי רושם חזק כמו החוויות שתיארתי מקודם‪.‬‬
‫בטירונות חשתי בעוצמה רבה את האכזבה מסגל הפיקוד‪ ,‬הרגשה ממנה אני סובל עד עצם היום הזה"‪.‬‬
‫"אתה מעוניין להרחיב על תחושותיך הנוכחיות? זמננו מועט‪ ,‬אתה לא החייל היחיד שמבקש לראות קב"ן‬
‫בימינו" אמר ערן‪ ,‬חוסר סבלנות ניכר לפתע בקולו‪.‬‬
‫"כן ד"ר‪ ,‬בסיום הטירונות אני איציק ונועם שובצנו כפקידים במחלקת כוח אדם בקרייה‪ ,‬ואני נפגש איתם‬
‫מדי יום‪ ,‬דבר שתרם להרגשתי הטובה ועזר לי עד כה להכהות את יחסי המעורערים עם מפקדי הישיר‪,‬‬
‫נגד בדרגת רס"ל בשם מנחם וכן עם ראש הענף אביעד‪ .‬אני חש בדיכאון עמוק ואני מרגיש שאינני‬
‫מסתדר עם המערכת עוד‪ .‬מנחם מזכיר לי את אותם אנשים עימם לא הסתדרתי בטירונות‪ .‬אני מבקש‪,‬‬
‫האם תוכל לעזור לי בגלל מצבי הנפשי הקשה לעבור לתפקיד אחר‪ ,‬או – אם לא תשאר ברירה –‬
‫לשחררני מן הצבא? אני חש שאני בטראומה מחוויותי הקשות מהטירונות‪".‬‬
‫"יש בעיה קלה עם גרסתך" השיב לו ד"ר ערן‪ ,‬אך הפעם בקולו נשמעה נימה לא מועטה של כעס‪.‬‬
‫"בתיק הרפואי שלך רשום שטופלת בזיקים בטירונות‪ ,‬משמע את הטירונות שלך לא עשית בבסיס ניצנים‪,‬‬
‫ולכן אני מסיק שכל מה שאמרת לי עד כה הוא בדייה מוחלטת"‪.‬‬
‫"הנני דובר אמת‪ ,‬מילותיי אינם שקר ודברי שקר וכפירה לא יצאו מפי!" אמר דן‪.‬‬
‫"אני חייב שלא להסכים איתך דן‪ .‬הפגישה שלנו היא כבר הפגישה הרביעית שלנו בחודש האחרון ובכל‬
‫פעם אני שומע ממך דברים אחרים‪ .‬בגרסתך הראשונה התגייסת בחיל הים בתור לוחם ונפצעת; בפגישה‬
‫השנייה ניסית לשכנע אותי שהתגייסת לחיל האוויר וקיבלת הלם קרב; פעם עשית שנת שירות ואז‬
‫התגייסת לתותחנים – בכל פעם סיפור אחר‪ .‬אני לא אדווח לאף אחד על שקריך‪ .‬אני רק סקרן מדוע אתה‬
‫קובע איתי תור כל שבוע ומספר לי בדיות מוחלטות"‪.‬‬
‫לפתע עלה חיוך ערמומי על פניו של דן‪.‬‬
‫"באמת תהיתי מתי תפסיק אותי הפעם‪ .‬בפעמים הקודמות הקשבת לי כמעט עד סוף הזמן‪ .‬באיזו עיר‬
‫אנחנו יושבים ד"ר? שאל דן‪.‬‬
‫"תל אביב" השיב לו ערן‪" ,‬אך אתה יודע זאת"‪.‬‬
‫"ובכן ד"ר‪ ,‬אני לא מרוצה ממה שאני עושה בצבא‪ .‬אני פקיד מיותר במערכת גדולה ומסואבת שלא מנצלת‬
‫את כישוריי כהלכה‪ .‬בכדי להיפגש איתך אני משוחרר מוקדם מהבסיס בצפון הארץ‪ ,‬ומכאן אני ממשיך‬
‫לים ולסופשבוע לא רגוע בביתי שבמרכז‪ .‬אני ממציא סיפורים כי הדבר מסב לי עונג רב‪ ,‬ומפיג את‬
‫השיעמום בפגישה איתך‪ .‬תחשוב שהייתי מגיע לכאן ואומר לך שמצבי שפיר ואין לי בעיות מיוחדות –‬
‫זמני וזמנך היו מתבזבזים לריק והיינו משתעממים יחדיו‪ ,‬ואני במיוחד נהנה מהעובדה שיש לי חיסיון‬
‫רפואי ואסור לך לומר דבר וחצי דבר ממה שאני אומר לך למפקדיי‪ .‬מבחינתי במקרה הרע קיבלתי סוף‬
‫שבוע מוקדם בבית‪ ,‬במקרה הטוב שיחרור מוקדם מהצבא"‪.‬‬
‫"אני חושב שאלו דברי האמת הראשונים שאני שומע ממך בחודש האחרון‪ .‬באמירה ישירה ובוטה זו שלך‬
‫הראית פרץ של שפיות מזוקקת‪ ,‬גם אם נרקסיסטית משהו‪ .‬אם לא היית אומר זאת הייתי חושד שאתה‬
‫סובל מהזיות ומורה על אשפוזך במחלקה פסיכיאטרית לצורך אבחון‪ .‬תחשוב על סיפור אמין יותר‬
‫לפגישה הבאה"‪.‬‬
‫"אם כך מזל שהייתי גיבור הפעם וגיליתי לך מדוע אני כאן" אמר בלעג דן‪.‬‬
‫ואז דן לקח את חפציו‪ ,‬אמר שלום לד"ר והמשיך לים‪.‬‬
‫סיפור ללא שם‪***/‬‬
‫המשקה החריף ניתז על שמלתה השחורה והצמודה שמבליטה את קימורי גופה‪ .‬הוא מכתים אותה ברגע‬
‫שהברמן מטיח את הכוסית הקטנה על הדלפק מולה‪ .‬הוא ממהר להתנצל ולגשת אל שאר לקוחותיו‪ .‬היא‬
‫מגחכת ונוטלת את הכוסית‪ ,‬לוגמת אותה בשקיקה‪ ,‬משתוקקת לטעם המשקה שבה‪ .‬היא כבר לא יכולה‬
‫לחוש בטעם של שום דבר מלבד משקאות חריפים‪ .‬הם היחידים שעוד מעוררים בה משהו מאז שהפכה‬
‫לערפדית‪ .‬הם היחידים שהיא מצפה להם‪ ,‬הם היחידים שניחנים בטעם‪ ,‬היחידים שצורבים בדרכם מטה‬
‫בגרונה‪ ,‬היחידים שגועשים בדמה ומצמררים אותה‪ .‬היא אוהבת את זה‪ ,‬כי היא מתגעגעת לזה‪ ,‬היא‬
‫מתגעגעת להיותה אנושית‪ ,‬זה דבר שתמיד היה ותמיד יהיה חלק ממנה‪ .‬אף אחד לא יעקור את היותו חלק‬
‫ממנה‪ ,‬אפילו העובדה שנהפכה לערפדית‪.‬‬
‫היא מניחה את הכוסית על הדלפק ומבקשת עוד‪ ,‬צמאה לקהות החושים שתכה בה ברגע שתשתכר‪ ,‬צמאה‬
‫להיות חסרת אחריות וטיפשית‪ ,‬חסרת מעצורים כמו כל נערה מתבגרת בגילה‪ .‬היא לא אמורה הייתה‬
‫להפסיק לחוש כאב? לא הייתה אמורה להתנתק מרגשותיה? לא זה מה שקורה בכל סדרת נוער אווילית‬
‫ובכל ספר ערפדים שמונח על המדפים בחדרה?! זה אמור לקרות‪ ,‬היא בטוחה בזה‪ ,‬היא צריכה להתנתק‬
‫מרגשותיה ולחדול להיות אנושית‪ .‬היא מפקפקת בכך‪ ,‬זה לא בהכרח אמור לקרות‪ .‬נועדתי לסבל‪ ,‬היא‬
‫מניחה למחשבה לפלח את מוחה‪ ,‬גם כשאני אמורה להיות מפלצת חסרת רחמים אני סובלת‪.‬‬
‫"קדימה ילדה‪ ,‬תיקחי את המשקה‪ ,‬אין לי את כל היום בשבילך" קולו הקודר והמחוספס של הברמן קוטע‬
‫את מחשבותיה‪ .‬היא מטלטלת את ראשה בתקווה שזה ינער את המחשבות ממנה‪ ,‬היא מסתובבת ומניחה‬
‫לזווית פיה להתרומם ולהתעקל לכדי חיוך זוהר‪" .‬סליחה" היא מתנצלת בנימוס ונוטלת את המשקה‪.‬‬
‫"את לא קטנה מדי מכדאי לשתות אלכוהול?"‪ ,‬קול גברי רך ומלטף מתגנב אל אוזניה‪ ,‬היא מנתרת בבהלה‬
‫למשמע קולו‪ .‬היא מסבה את ראשה ומביטה במקור הקול‪ ,‬היא אומדת אותו בעיניה התכולות‪ .‬נער בן תשע‬
‫עשרה‪ ,‬היא משערת‪ .‬הוא תמיר וצנום‪ ,‬גופו חטוב ושזוף‪ ,‬שערו חום‪-‬אדמדם ועיניו ירוקות‪,‬על פניו נסוך‬
‫חיוך מקסים ששובה אותה‪ .‬היא מחייכת לעברו‪.‬‬
‫"ואתה אומר את זה בתור אדם שסיים את שנות העשרה לחייו לפני כמה זמן?שנה?שנתיים?"‪ ,‬היא אומרת‬
‫בעוקצנות‪ .‬הוא צוחק‪ ,‬צחוק רם ומתגלגל‪ ,‬צליל קולו עוטף אותה וחיוכה מתרחב למשמע צחוקו‪.‬‬
‫"זה משנה?" הוא משיב "לפחות לי מותר לשתות"‪" .‬גם לי מותר" היא אומרת ומגלגלת את עיניה‪ .‬אם‬
‫מישהו אחר היה אומר לה את זה‪ ,‬היא הייתה מתרעמת עליו אך נדמה שאין בה כעס וזה מוזר לה‪ ,‬אך היא‬
‫מאושרת מכך‪.‬‬
‫הם נותרים דמומים‪ ,‬עד שהוא מושך את כיסא הבר שלו לכיוונה ומתקרב אליה‪ .‬היא מריחה את ריח דמו‬
‫וחושיה שנותרו קהים בשל האלכוהול מתעוררים בבת אחת‪ ,‬היא מתיישרת בכיסאה‪ ,‬עיניה נפקחות‬
‫לרווחה ופיה מתמלא ברוק‪ ,‬וריח דמו מזדחל אל תוך אפה ומגרה את חושיה‪ .‬היא מביטה בו ומבחינה‬
‫בעורק בצווארו‪ .‬היא מסוגלת לשמוע את הדם שגועש בגופו‪ .‬החושים החייתיים שלה מתעוררים‪ .‬היא‬
‫מניחה להיגיון לחמוק ממחשבותיה – דם – המילה מהדהדת במוחה כאילו הייתה סימפוניה נעימה‪ .‬אט אט‬
‫היא רוכנת אליו‪ ,‬אל צווארו שנחשף לנגד עיניה‪ ,‬משתוקקת לטעום את טעם דמו המתוק‪.‬‬
‫"מה את עושה?"‪ ,‬הוא שואל בחשש‪" .‬המממ"‪ ,‬היא ממלמלת בקולה העמום‪.‬‬
‫לפתע היא מתרחקת ממנו במהירות ופולטת התנצלות חפוזה ומייחלת לכך שהאדמה תבלע אותה‪.‬‬
‫"מטומטמת"‪ ,‬מקהלה מזמרת במוחה‪ .‬הוא מגחך ומשיב שזה בסדר‪ .‬דממה שבה ושוררת ביניהם‪ .‬היא חשה‬
‫בחוסר ביטחון ולא מבינה מדוע‪ ,‬הרי מי לא חפץ בה? היא מושלמת – שערה השחור כפחם גולש‬
‫בתלתלים אל שיפולי גבה‪ ,‬עורה חיוור‪ ,‬עיניה תכולות ובוהקות וגזרתה מצודדת‪ :‬גבוהה‪ ,‬רגליה ארוכות‪,‬‬
‫אך למרות זאת היא לא מבינה מדוע בכל פעם שהוא מביט בה היא חשה חסרת ביטחון וסומק ארור‬
‫מתפשט בלחייה‪.‬‬
‫"את רוצה להסתלק מפה?"‪ ,‬הוא רוכן לעברה ולוחש לה‪ ,‬קולו נמוך ומפתה‪ .‬עיניה ננעצות בפניו‪ ,‬יופיו‬
‫מסעיר והיא מחייכת‪" ,‬להסתלק מפה?"‪ ,‬היא חוזרת על דבריו כאילו לא הבינה מה אמר‪ .‬הוא מהנהן‪",‬כן‪,‬‬
‫להסתלק מפה‪ ,‬המקום הזה שומם וחדגוני ואני בטוח שבחורה כמוך מעדיפה לבלות במקום שוקק אנשים"‪.‬‬
‫היא מהרהרת בהצעתו ולא בטוחה שהצעתו מפתה‪ ,‬הרי היא הגיעה לבר כדי לשתות לשיכרה ולהריח את‬
‫דם בני האדם‪ .‬בסוף היא נענית להצעתו‪ ,‬מתלווה אליו והם עוזבים את הבר‪.‬‬
‫שעה קלה לאחר מכן שניהם משתכרים יחד במועדון החדש שנפתח בעיר‪ ,‬המוזיקה הרועמת מהדהדת‬
‫באוזניה ומטלטלת את המשטח שמתחת לרגליה‪ ,‬אורות זוהרים נוחתים מעליהם ועל הסובבים אותם‪ .‬ריח‬
‫זיעה‪ ,‬ניחוחות של בושם ודם עולים באפה‪ ,‬היא נושמת עמוק ומנסה להתאפק ולא לעוט על מישהו ולמצוץ‬
‫את דמו עד מוות‪.‬‬
‫הוא אומר משהו והיא מצליחה לשמוע בזכות השמיעה המחודדת שלה שהתעצמה עוד מהרגע שבו הפכה‬
‫לערפדית אך היא מתעלמת מדבריו כדי להגן עליו מפניה‪ .‬הוא נצמד אל גופה והיא מתענגת על המגע הזה‪.‬‬
‫"לא נראה לי שאת נהנית"‪ ,‬הוא לוחש‪ .‬היא מחייכת ותוך כדי כך היא חוששת מכך שהיא תתפתה ותנעץ‬
‫את ניביה במישהו מאותם האנשים שמסביבם‪.‬‬
‫היא בולעת את רוקה ומשיבה‪" :‬מעולם לא נהניתי יותר"‪.‬‬
‫כדי להוכיח לו שהיא נהנית היא מושכת אותו איתה אל רחבת הריקודים‪ ,‬נצמדת אל גופו ומניחה לגופה‬
‫לנוע לפי קצב המוזיקה הרועשת‪ .‬היא חשה את מגעו הרך והחם ואת המוזיקה מתנגנת בדמה‪ .‬שמחה‬
‫ואושר ממלאים את ליבה‪.‬‬
‫הם עוזבים את המועדון ופונים לדרכם‪.‬‬
‫היא חשה כיצד החושים שלה שבים ומתעוררים‪ ,‬השפעת האלכוהול מתפוגגת‪ ,‬היא שוב מריחה את ריח‬
‫הדם‪ .‬הם מתחבקים‪ .‬היא מצמידה את שפתיה לצווארו למקום שבו פועם העורק ונושקת לו ברוך ואז בלי‬
‫התרעה מוקדמת היא נועצת את ניביה בצווארו ומוצצת את דמו‪ .‬צווחה מחרישת אוזניים יוצאת מפיו‪ .‬היא‬
‫מרגישה בטעם המתוק של דמו והיא נוכחת לדעת שהיא פעלה לפי האינסטינקטים שלה ולא לפי ההיגיון‪.‬‬
‫בסוף היא מטיחה את גופו על האדמה ואומרת‪" :‬סליחה‪ ,‬לא התכוונתי‪ ,‬אבל אני ערפדית‪ ,‬אני מפלצת ואני‬
‫לא יכולה לשלוט בכך"‪.‬‬
‫בית חולים זמני‪ /‬רבקה כרמלי‬
‫תשוש וחסר כל מלבד מסמך מזויף הנושא שם שקרי הוא ברח מפלוגות העבודה‪ ,‬רגע לפני שהפלוגה שלו‬
‫נשלחה להשמדה באחד המחנות‪ .‬בגדים שהוריד מאחד מחבלי הכביסה שיוו לו מראה יחסית אנושי‪ ,‬אך‬
‫הפחד שייתפס היה רב‪.‬‬
‫בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו בפתח של בית חולים זמני‪.‬‬
‫הימים הם סוף שנת ‪ ;7144‬המיקום‪ :‬בודפסט‪ ,‬הונגריה‪ .‬ימי מלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫כיכר בטלכנטר‪ .‬לא ייאמן שאנחנו פה‪ ,‬בהונגריה‪ .‬אני‪ ,‬אחיי‪ ,‬הוריי וסבי מגיעים אל האזור‪ .‬בניין‬
‫גדול נראה לפנינו‪ ,‬ואני כבר יודעת שעוד מעט סבא יתחיל שוב לספר‪.‬‬
‫"‪.‬‬
‫"זה לא היה בית חולים רגיל‪ ...‬הכל היה הצגה‬
‫כבר כשנכנס למבנה‪ ,‬היה עליו לבחור – האם הוא רוצה להיות רופא או חולה? בית ספר שהוסב לבית‬
‫חולים במלחמה ובעצם מהווה מקום מסתור ליהודים נרדפים‪ .‬ככה זה בתקופה הזו‪ .‬המחלה היחידה‬
‫שנלחמים נגדה זה בסך הכל הרצון להישאר בחיים‪ .‬ובכל דרך אפשרית‪.‬‬
‫עכשיו הוא כבר לא אסיר יהודי נמלט‪ .‬עכשיו הוא חייל הונגרי שנפצע בקרב וזקוק לטיפול רפואי‪.‬‬
‫אנחנו נכנסים למבנה‪ .‬שומר רדום פותח לנו את הדלת‪ .‬מסתכל עלינו בתמיהה‪.‬‬
‫סבא מדבר איתו בהונגרית‪ .‬אני לא מבינה‪.‬‬
‫פתאום סבא מתחיל לרוץ‪ ,‬רץ לאורך הפרוזדור הארוך‪.‬‬
‫אבי ואחי מנסים לרוץ אחריו אבל לא מצליחים להשיג אותו‪.‬‬
‫אין מיטות פנויות בבית החולים‪ ,‬והוא מוצא את עצמו ישן בפרוזדור‪.‬‬
‫לאחר כמה ימים מתפנה לו מיטה – אותה הוא חולק יחד עם עוד שני זרים‪ .‬צפוף‪ ,‬אך הוא לא מתלונן‪.‬‬
‫הרבה יותר בטוח לישון בחדר מאשר במסדרון‪ .‬אם יש דבר כזה "בטוח"‪ ,‬כשמלחמה משתוללת בחוץ‪.‬‬
‫וכשאתה נרדף‪ ,‬מעצם היותך אתה‪.‬‬
‫סבא נעצר בסוף הפרוזדור‪.‬‬
‫" הוא מגמגם‪.‬‬
‫"זה‪ ...‬היה‪ ...‬ארוך יותר‬
‫אם הצפיפות היוותה בעיה בבית החולים‪ ,‬המחסור במזון היווה בעיה חמורה עוד יותר‪ .‬מחסור שהלך‬
‫והחריף ככל שהזמן עבר‪ .‬כשכבר חילקו לחם‪ ,‬כל מי שהיה יכול (משמע‪ ,‬האנשים החזקים והבריאים)‬
‫פשוט חטפו אותו‪ ,‬כך שלא נשאר מזון לאנשים הזקנים והחלשים‪.‬‬
‫הוא צעיר‪ ,‬בן ‪ ,01‬וחזק יחסית‪ .‬מצבו הבריאותי טוב‪ ,‬והסיכוי שלא יצליח להשיג מזון הוא דל‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬
‫הוא לא מסוגל לעבור על זה בשתיקה‪.‬‬
‫הוא לוקח פיקוד‪" ,‬חוטף" את הלחם ישר כשהוא מגיע‪ ,‬ומשתדל לחלקו שווה בשווה בין כל הנמצאים‬
‫בחדר‪ ,‬כך שאף אחד לא יקופח‪ ,‬ולא ירעב‪ ,‬שלכולם יהיה מה לאכול‪ .‬לפעמים הוא שוכח להשאיר לעצמו‪.‬‬
‫בצורה דומה הוא נוהג בעניין המרק שחילקו‪ :‬לוקח אחריות ודואג שכולם יקבלו מנה שווה‪ ,‬כולל הזקנים‬
‫והחלשים‪.‬‬
‫סבא מתחיל לבכות‪.‬‬
‫אני‪ ,‬ילדה בכיתה ד' מסתכלת עליו ולא מאמינה‪ .‬ממתי אנשים בני ‪ 08‬בוכים? ומה יש שם מאחורי‬
‫הקיר?‬
‫הוא מוגן‪ ,‬הוא בטוח‪ ,‬הוא ממלמל לעצמו כל יום‪ .‬יודע שהוא חייב לשכנע את עצמו שיהיה בסדר‪.‬‬
‫שהמלחמה הזו תיגמר בסוף‪ .‬שהוא יינצל‪ .‬הוא יודע‪ :‬בשער עומדים שוטרים שבודקים כל בן אדם שנכנס‪.‬‬
‫אבל הוא גם יודע שאם ה‪ SS-‬או המשטרה ההונגרית תרצה להיכנס‪ ,‬השוטרים הללו לא יוכלו לעמוד‬
‫בעדה‪ .‬ועם כל הידיעה הזו‪ ,‬הוא מתחיל בשגרה חדשה‪ :‬שגרה שמלווה בפחד תמידי‪ ,‬אך שגרה‬
‫אח‪ ,‬האכזבה‪ .‬אני חושבת לעצמי‪.‬‬
‫החדר בו סבא שלי ישן נמצא ממש מעבר לקיר! לא יכלו לעשות את ההפרדה הזו שני מטר יותר‬
‫רחוק?‬
‫"כ קרובים‪ ...‬איזו החמצה‪.‬‬
‫אנחנו כ‬
‫לילה אחד‪ ,‬חצות‪ .‬רעש לא טבעי נשמע בבית החולים‪ .‬אחת הנשים נכנסה לחדר הגברים ואמרה‪" :‬אנשי‬
‫ה‪ SS-‬חדרו לבניין‪ .‬כולנו בסכנה"‪.‬‬
‫כל מי ששמע מיד מתחיל לברוח‪ ,‬לכל מקום‪ ,‬רק שהנאצים לא יתפסו אותו‪ .‬שלא ייקחו אותו‪.‬‬
‫אבל הוא‪ ,‬הוא לא יודע לאן‪ .‬הוא חדש פה‪ ,‬בסך הכול רק כמה שבועות‪ .‬הוא עוד לא מכיר את כל הדרכים‬
‫הנסתרות‪ .‬ואם יברח‪ ,‬סיכוי סביר שימצא את עצמו בידי ה‪.SS-‬‬
‫אך לא נותר לו זמן רב להתלבט‪ .‬כמה שניות לאחר מכן מתקרבים שני אנשי ‪ SS‬לחדר הגברים בצעקות‪:‬‬
‫"כל הגברים החוצה! כל הגברים החוצה!"‪.‬‬
‫שני שותפיו למיטה כבר מזמן ברחו מהחדר‪ .‬רק הוא נותר שם‪ ,‬מכוסה בשמיכות רבות‪ ,‬מתפלל שלא יגלו‬
‫את נוכחותו‪ .‬פתאום העובדה שהמיטה שלו היא מיטה משולשת והוא בקומה השלישית מנחמת אותו מעט;‬
‫אבל הוא יודע שזה לא מספיק‪ .‬שקיים סיכוי גדול שיגלו אותו‪.‬‬
‫אנשי ה‪ SS-‬עוברים ממיטה למיטה ומחפשים גברים‪ .‬הוא דומם מתחת השמיכות‪ ,‬לא נע‪ ,‬בקושי נושם‪ .‬כל‬
‫תזוזה היא קריטית‪ ,‬הוא יודע שאם יתפסו אותו אז זה הסוף‪.‬‬
‫נשמעים קולות בחדר‪ .‬הם לוקחים גם את הזקנים והחלשים‪ ,‬לא מסתפקים רק בצעירים‪" .‬אני זקן‪ ,‬אני‬
‫חולה‪ ,‬אני לא יכול לקום‪ "...‬נשמעת לחישה‪" .‬אם אתה מסוגל לדבר אז אתה יכול לקום!" מגיעה‬
‫התשובה‪ ,‬ומיד לאחר מכן זעקת כאב‪.‬‬
‫הם ממשיכים לעבור ממיטה למיטה‪ ,‬מוציאים אנשים‪ ,‬מקימים אותם‪ ,‬לוקחים אותם‪ .‬הם מתקרבים קרוב‬
‫יותר ויותר למיטה שלו‪ ,‬אחד מהם כבר ממש לידו‪ ,‬מושך לו ברגליים סבא לא זז‪ ,‬מבין שזה נגמר ‪--‬‬
‫הקיר הזה‪ .‬אולי הוא בעצם מסמל משהו? אולי דווקא טוב שהוא נמצא? אולי דווקא טוב שלא יכולנו‬
‫להיכנס לתוך החדר הזה‪ ,‬ממש לגעת במוות? אולי דווקא טוב שמה שקרה בעבר נשאר בעבר‪,‬‬
‫מוחשי כל כך ובכל זאת‪ ,‬עדיין רחוק?‬
‫נשמעים צעדים חרישים יותר‪ ,‬שקטים יותר‪ ,‬בתוך ההמולה הכללית‪.‬‬
‫אחות מתקרבת לעבר אנשי ה‪ ,SS-‬נחושה לעזור לאלה שעוד יש להם סיכוי‪" .‬איזה חולים שוכבים כאן?"‬
‫נשמעת שאלה בגרמנית‪" .‬כאן שוכבים חולי שחפת" הגיעה התשובה‪.‬‬
‫לאחר דקה חיילי ה‪ SS-‬עזבו את המבנה‪ .‬את מי שלקחו – לקחו‪ ,‬את מי שהשאירו – השאירו‪ .‬הוא מצליח‬
‫להסדיר לאט לאט את נשימתו מתחת לשמיכות‪ .‬הוא שרד‪ .‬הוא ניצל‪.‬‬
‫כמה שבועות לאחר מכן יגיע יום השחרור והוא ימצא את עצמו חופשי‪ .‬הסכנה חלפה‪ .‬הוא ניצל‪ .‬תודות‬
‫לשחפת‪.‬‬
‫‪ 4:‬איש נרצחו באותו לילה ע"י הנאצים‪ .‬אחד האנשים שנלקחו הצליח להינצל והגיע פצוע ויחף בחזרה‬
‫לבית החולים‪ .‬אבל בבית החולים הזה לא מרפאים חולים; בבית החולים הזה מצילים אנשים‪ .‬העבירו‬
‫אותו למקום מסתור אחר‪ ,‬שם קיבל גם טיפול רפואי‪.‬‬
‫רפואה‪ .‬אני חושבת לעצמי‪ .‬החלום של סבא שלי הוא שאני אהיה רופאה‪ .‬הנה‪ ,‬אני מגשימה את‬
‫החלום שלו‪ .‬איזו מן רופאה אני אהיה? אני רוצה להיות רופאה כזו‪ ,‬כמו אותה אחות; רופאה שגם‬
‫ברגעים האחרונים‪ ,‬שכבר אין סיכוי‪ ,‬לא תאבד תקווה; שתעשה הכל בשביל להציל כמה שיותר;‬
‫שתצליח להציל‪.‬‬
‫אני רוצה להיות רופאה כזו‪ ,‬כמו סבא שלי‪ :‬שגם ברגעים הכי קשים‪ ,‬לא שוכח לדאוג לאחרים‪.‬‬
‫סבא‪ ,‬אני גאה להיות נכדה שלך‪.‬‬
‫אני גאה להגשים לך את החלום‪.‬‬
‫חברים‪ /‬דריה טרחוב‬
‫אני זוכר את היום שבו נולדתי‪.‬‬
‫היה זה בוקר שטוף שמש בתחילת האביב‪ .‬מהגג נטפו טיפות מים ענקיות והניבו צליל של טיפטוף‬
‫בשלוליות‪ .‬הדרורים צייצו בעליזות‪ ,‬והטבע נראה שמח על לידתי‪.‬‬
‫בהתחלה משפחתינו כללה כמה בני אדם‪ .‬אבל ביום מן הימים באו כמה אנשים‪ ,‬לקחו את אחי ואחיותיי‪,‬‬
‫ובתמורה נתנו לאדון כמה פיסות נייר צבעוניות‪.‬‬
‫חייתי יחד עם אימא ועכבר קטן‪ ,‬אשר בלילות ארוכים נהגו לשוחח על בעיותיהם של מבוגרים‪ .‬התיידדתי‬
‫עם בנו של האדון‪ ,‬בן כשש שנים‪ ,‬ששמו גם כן היה ואסקה‪ .‬ואסקה היה נער כפרי‪ .‬פניו היו מלאות‬
‫בנמשים קטנים ומקסימים שהזכירו לי את השמש ובלורית פרועה בצבע קש‪ .‬עיניו התכולות שעננים היו‬
‫שטים בהן‪ ,‬הביטו בי בחינניות‪ .‬ואסקה מאוד אהב אותי ותמיד הביא לי מיני מטעמים‪ ,‬ומדי פעם היה מכבד‬
‫אותי בקוביות סוכר‪ .‬קוביות לבנות קטנטנות שלא ניתן להשוות את טעמן הנפלא לאף דבר אחר‪.‬‬
‫אני מאוד מקנא בואסקה‪ ,‬הוא היה יכול להתענג על קוביות הסוכר מתי שרק חשק בכך‪.‬‬
‫ואסקה ואני נהגנו לשחק בחצר‪ ,‬כשהאדון לא היה בבית‪.‬‬
‫באחד מימי הקיץ החמים‪ ,‬קול אהוב ומוכר קרא לי‪ .‬רצתי וקפצתי כמו משוגע חיש מהר לעברו של‬
‫ואסקה‪ .‬אך לפתע‪ ,‬האימה! מתוך בול עץ קפצה עלינו מפלצת שהשמיעה צלילים מאיימים ומגעילים‪ .‬בכדי‬
‫להציל את ואסקה‪ ,‬ומבלי לחשוב פעמיים‪ ,‬קפצתי לעבר המפלצת‪ ,‬והחיה האיומה נמלטה בבושת פנים‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬התברר לי שלמפלצת קוראים "צפרדע" ויש לה צפרדעונים קטנים‪ ,‬אשר יחד איתה חיים בבול‬
‫העץ‪ .‬אט אט התיידדתי עם הצפרדע ועם הצפרדעונים ושמחתי על כך שהכרתי חברים חדשים‪.‬‬
‫תמיד חשתי אהוב על כולם או לפחות כך היה נדמה לי‪ .‬האדון האכיל אותי באוכל טעים ומשביע‪ ,‬גירד‬
‫מאחורי אוזניי ותמיד שיבח על כך שאני עולה היטב במשקל‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬בחברי ואסקה תמיד נזפו על כך שלא אכל מספיק‪ ,‬ולא גדל מספיק‪ ,‬הרי הוא צריך ללכת‬
‫לבית הספר בקרוב‪.‬‬
‫הקיץ חלף בלי דאגות‪ ,‬לאחריו גם הסתיו‪ ,‬והנה הגיע החורף‪ .‬התעוררתי וראיתי מחזה מדהים מול עיניי‪.‬‬
‫הכול מסביב היה מכוסה בסוכר שירד מהשמים‪ .‬כאילו מישהו כרסם חור גדול בשק של סוכר‪ .‬שמחתי‬
‫מאוד ומיד קפצתי ללקק את הסוכר‪ ,‬אך להפתעתי הרבה‪ ,‬הוא היה קר ובכלל לא מתוק‪.‬‬
‫עם בואו של מזג האוויר הקר‪ ,‬האדון התחיל לדבר על החג הקרב ובא‪ .‬זמן רב ניסיתי להבין את פירוש‬
‫המילה הזו‪ .‬אפילו שאלתי את אמא והצפרדעים‪ ,‬אך משום מה אף אחד לא רצה לענות לי‪ .‬והנה‪ ,‬נשארו‬
‫ימים ספורים עד לבוא החג‪ .‬איזו שמחה‪ ,‬אני סוף סוף אדע מהו חג‪.‬‬
‫בבוא החג‪ ,‬האדון העיר אותי מוקדם מאוד‪ .‬הביא לי תפוחי אדמה אפויים האהובים עלי כל כך‪ .‬אבל משום‬
‫מה לא רציתי לאכול‪ .‬נצמדתי לאדון וליקקתי את ידו‪ ,‬והוא ליטף בעדינות מאחורי אוזניי כהרגלו‪ .‬לפתע‪,‬‬
‫כאב קר וחד דקר את ליבי‪ .‬גרוני נמלא דם‪ ,‬יכולתי להרגיש את טעמו המלוח והמגעיל‪.‬‬
‫נחנק מהדם‪ ,‬חשבתי‪" :‬האומנם‪ ,‬הם יעשו זאת גם לחברי הטוב ואסקה!?"‬
‫יום אחד בעת דייג‬
‫באותו היום‪ ,‬שלא כהרגלי‪ ,‬התעוררתי מאוחר‪.‬‬
‫מהמטבח עלה ריח משכר של טיגון קציצות‪ .‬רצתי לעבר המטבח‪ ,‬ועל השולחן עמדה קערה ענקית מלאה‬
‫בקציצות חמות‪ .‬אימא נתנה לי קציצה אחת‪ .‬הקציצה נראתה לי כה טעימה שהחלטתי לשתף אותה עם‬
‫ואסקה‪ .‬אך הוא לא היה באסם‪ ,‬ולא מאחורי בול העץ שבו גרה הצפרדע‪ .‬הוא גם לא היה בחצר השכנה‪.‬‬
‫לא מצאתי אותו באף מקום‪ .‬האומנם ואסקה מצא לעצמו חבר חדש ושכח ממני? לא יכולתי להאמין בזה‪.‬‬
‫הוריי גם לא ידעו לאן הוא נעלם‪ .‬כך נחשפתי לראשונה לאובדן של חבר‪.‬‬
‫עם הזמן‪ ,‬הופיעו חזירונים חדשים‪ ,‬אך גם הם נעלמו כולם בצורה מסתורית לפני החגים‪ ,‬כאשר גדלו‬
‫במקצת‪ .‬יום אחד החלטתי לעקוב ולבדוק מה קורה לחזרזירים הקטנים לפני החג‪.‬‬
‫באותו לילה כמעט ולא ישנתי‪ .‬מהמטבח עלה ריח של תפוחי אדמה אפויים‪ ,‬התקרבתי‪ ,‬ושמעתי את אבי‬
‫לוחש משהו לאמא‪ .‬אחר כך נשמע צליל שקט של זכוכית‪ ,‬ואבא נהם בקול נשיפה‪ .‬הוא היה עושה זאת‬
‫בכל פעם ששתה וודקה‪ .‬מיד לאחר מכן‪ ,‬אבא קם ויצא מהבית‪ .‬אני עקבתי אחריו בשקט‪.‬‬
‫עקבותיו הובילו לעבר האסם אשר משם נשמעו קולות של חברי החדש‪ .‬לפתע‪ ,‬נשמע קול חנוק ואיזושהי‬
‫מהומה במתבן‪ .‬הצצתי מבעד לדלת הפתוחה במקצת וראיתי את אבי‪ .‬עיני נפערו באימה‪ .‬עמדתי דום‬
‫כמכושף וחשתי את גופי משותק‪ .‬אבי החזיק בידו פגיון גרמני עקוב מדם ועל הקרקע התעוות החזירון‬
‫מפרכס כולו‪ .‬הרגשתי כאב חזק בחזה‪ ,‬כזה שלא הרגשתי מימיי‪.‬‬
‫הבנתי הכל‪ .‬הרגליים עצמן נשאו אותי אל מחוץ לבית‪ .‬ברחתי לתוך היער‪ ,‬שם בכיתי כל היום‪ .‬לעתים‬
‫קרובות חלמתי חלום רע שבו אבא הורג את החזרזיר‪ .‬התעוררתי כולי ספוג בזיעה דביקה ואת שארית‬
‫הלילה ביליתי בבכי‪.‬‬
‫יום אחד באסם‪ ,‬בעת משחק עם החזירונים‪ ,‬שמתי לב כי הם נוטים להתרחק מהאצטבה שבפינה‪ .‬המדף‬
‫היה גבוה וכדי לברר מה מסתתר שם‪ ,‬הייתי צריך לעמוד על שרפרף שעליו נהגה לשבת אימי כשהאכילה‬
‫את החזירונים‪ .‬מלבד ערימת השחת על המדף לא היה דבר‪ .‬מיששתי מתחתיו וגיליתי חפץ קר ומתכתי‪.‬‬
‫שלפתי את החפץ והתגלה לפניי סכין‪ ,‬אולם לא רגיל‪ ,‬אלא משונה‪ .‬זה היה פגיון קצינים אמיתי אשר‬
‫ראיתי רק בסרטים‪ .‬הסתכלתי עליו‪ ,‬והלהב הנוצץ‪ ,‬כאילו זעק "הרוג! הרוג! הרוג!"‬
‫אבי אהב לדוג ולעתים תכופות לקח אותי איתו‪.‬‬
‫בעת הדייג‪ ,‬הוא לימד אותי להבעיר אש‪ ,‬לנטוע אוהל‪ ,‬לדוג בחכה ולאחר מכן לבשל מרק דגים‪ .‬הפעם‪,‬‬
‫אבא הסביר כיצד לכרות את יתדות האוהל וכיצד להשתמש בסכין‪ .‬אותו סכין דייג כזה שנמצא על המדף‬
‫במחסן‪ .‬אבא היה מאוד גאה בפגיון הזה‪" .‬סבך הביא אותו מהמלחמה‪ .‬זהו פגיון מיוחד שעשוי מפלדת‬
‫זולינגן" סיפר‪.‬‬
‫לפני השינה‪ ,‬אכלנו ארוחה חטופה‪ ,‬ואבא שתה כוס וודקה‪ ,‬כדי להירדם‪ .‬הוא מזג גם לי‪ ,‬ואמר "אתה כבר‬
‫ענקמון‪ .‬חמישים מ"ל של וודקה לא יזיקו לבחור הגדול"‪.‬‬
‫בלילה‪ ,‬התעוררתי באימה‪ .‬שוב אותו חלום על ואסקה פקד אותי‪.‬‬
‫גופי רעד ונטף זעה קרה‪ .‬התיישבתי‪ .‬אבי השמיע נחירות קלות‪ .‬יד ימיני החזיקה את הסכין‪ ,‬אשר להבו‬
‫זהר לאור הירח‪ .‬שוב שמעתי את זעקת הלהב "להרוג !להרוג !להרוג!"‪ .‬עוית השתלטה על ידי‪ .‬אחזתי‬
‫אבי‪.‬‬
‫של‬
‫גרונו‬
‫לתוך‬
‫אותו‬
‫ונעצתי‬
‫הפגיון‬
‫את‬
‫ידיי‬
‫בשתי‬
‫זה כל מה שאני זוכר‪ ,‬כבודו‪.‬‬
‫רוצח כפול‬
‫זהו הרצח השני שלי‪ .‬דיברו עליו רבות בעיתונות ובטלוויזיה‪ ,‬כאשר כל עיתון תיאר את הרצח בדרכו‬
‫שלו‪.‬‬
‫אני זוכר רק כמה מהכותרות‪" :‬נרצח דייג"‪" ,‬פרי החינוך"‪" ,‬קוצרים את מה שזרענו"‪.‬‬
‫עיתון בריטי ידוע שכבר שנים חושף שערוריות פרסם את הכתבה תחת הכותרת "בן רצח את אביו בשל‬
‫הרעב"‪ ,‬אולם עיתון צרפתי אחר התעלה על כולם וכתב "קטין שיסף את גרונו של אביו הקומוניסט"‪.‬‬
‫ואסקה קיבל ‪ 5‬שנות מאסר בפועל‪ ,‬על רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף ‪ 7:5‬לחוק העונשין‪ ,‬אך לאור‬
‫גילו הצעיר הוא יירצה את תקופת המאסר בבית סוהר לקטינים‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬אני רוצה לחזור לרצח הראשון שלי‪ .‬אני נולדתי בזולינגן‪ ,‬עיר גרמנית מפוארת של יצרני נשק‪.‬‬
‫לאחר זמן מה הגעתי לצבא‪ .‬שירתתי בפלוגת משמר הגבול‪ ,‬אשר הייתה מורכבת מנערים בגילאי שש‬
‫עשרה‪-‬שבע עשרה‪ .‬אפשר היה לכנות אותם לוחמים‪ ,‬אבל רק בשל העובדה שהם לבשו מדים‪ ,‬והחזיקו‬
‫נשק בידם‪.‬‬
‫הייתי שייך לבחור בשם פריץ‪ ,‬נער בלונדיני עם עניים כחולות כמו של ואסקה‪ .‬בקיצור‪ ,‬ארי אמיתי‪.‬‬
‫ביום מן הימים‪ ,‬הורו על פריץ לשמור על מחסן כלשהו שנמצא במקום נידח‪ .‬איש אינו ידע מה הוא הכיל‪,‬‬
‫ולמען האמת‪ ,‬גם לא היה אכפת‪ .‬הצבא נסוג במהירות‪ ,‬והותיר אחריו יעדים אסטרטגיים חשובים מאוד‬
‫לרוסים‪.‬‬
‫באותו היום‪ ,‬יחידת מודיעין סובייטית קיבלה פקודה לאסוף מידע ולבדוק את השטח‪ .‬ביחידה זו היה סבו‬
‫של ואסקה‪ ,‬איש חסון וגבה קומה‪ ,‬אשר עוד לפני גיוסו לצבא היה אלוף האיגרוף בעירו‪ .‬היחידה השלימה‬
‫את משימתה בהצלחה והייתה בדרכה הביתה‪ ,‬אך לפתע נתקלה במחסן הנידח‪ .‬יחידות מודיעין אינן רגילות‬
‫לסגת‪ ,‬ומפקד היחידה הראה לכל אחד את מטרתו כדי לחסלה‪ .‬מטרת סבו של ואסקה היה פריץ‪ .‬ממש כמו‬
‫חתול‪ ,‬הוא התגנב מאחורי פריץ‪ .‬הוא תכנן לקפוץ במהירות הבזק ובתנועה זריזה לשבור לו את המפרקת‪.‬‬
‫אך לפתע פריץ הסתובב‪ .‬עיניו היו גדולות כצלחות ופיו נפער אך היה זה מאוחר מדי‪ .‬סבו של ואסקה קפץ‬
‫ושלח את יד ימינו אל עבר הלהב של פריץ‪ ,‬משכה מהנדן ודקר במהרה את ליבו‪ .‬הכול קרה תוך שניות‪.‬‬
‫מאותו הרגע‪ ,‬אני משרת את סבו של ואסקה‪.‬‬
‫היום אני נמצא במוזיאון לקרימינולוגיה‪ .‬הכיתוב מתחת לזכוכית אומר "פגיונו של קצין נאצי‪ ,‬ששימש‬
‫לרצח האזרח ‪ ."X‬סעיף ‪ 7:5‬לחוק העונשין‪ ,‬חלק ‪.0‬‬
‫אבל למעשה אינני שום פגיון של קצין מכובד‪ ,‬אלא רק להב פשוט‪ ,‬אותו קיבלו כמעט כל חברי הנוער‬
‫ההיטלראי‪ ,‬אשר כך או אחרת התבלטו בארגון‪ .‬על כך מעידים הסמלים המוטבעים עליי‪"RZM-M7/10 :‬‬
‫"‪.1938‬‬
‫אפור – חום – ירוק ‪ /‬גיא הדרי‬
‫סירנות‪ ,‬אבק‪ ,‬האוהל חשוך וצבוע בצבעים מדכאים‪ ,‬אפור‪ ,‬חום וירוק בראש הרשימה‪ .‬מקור אור קל‬
‫מנצנץ מולי‪ .‬ברגעים שכאלה הרגשתי את התודעה שלי מתחדדת לאיטה‪ .‬אני ער‪ ,‬על מדים‪ .‬אה‪ ,‬נכון‪.‬‬
‫רופא‪ ,‬מגוייס‪ .‬יש לחימה ברקע ואני באוהל בין גבעות אמורפיות בשטח זר‪ ,‬מתעורר עם כפפה חד פעמית‬
‫לבנה על יד אחת‪.‬‬
‫לפתע‪ ,‬ברגע אחד – כמו יציאה מצלילה שלווה ישירות אל מרכז כביש סואן – אני מוצף רעש והמולה‪.‬‬
‫לרגע אני עוצם עיניים שוב‪ .‬בחוסר רצון ובחריקת קפיצים חלודים מיטת השדה נדחפת ממני‪ ,‬בקושי‪.‬‬
‫הסירנות מקדימות את המסוקים עמוסי הפצועים‪ .‬ביני לבין המנחת המאולתר יש קרון בודד עם סימנים‬
‫אדומים ולבנים – מרכז ניתוחי שדה‪ .‬שלוש דקות מאוחר יותר אני בתוכו‪ .‬כפפות חדשות‪ ,‬חלוק ומתחילים‬
‫עבודה‪.‬‬
‫מעולם לא הייתי אדם של בוקר‪.‬‬
‫אני מוצב מזה חודש בתא איסוף נפגעים אחורי‪ .‬המסוקים נוחתים‪ ,‬פורקים פצועים וממשיכים‪ ,‬בעוד אני‬
‫נשאר לסדר את הבלאגן‪ :‬ממיין‪ ,‬מתעדף ומנתח‪ .‬אנחנו מנותקים מהחדשות ומקווים שלא שווה לאויב‬
‫לטווח אותנו‪ .‬הסברה הרווחת בקרב החיילים היא שהחבר'ה בצד השני מעדיפים תמונות של פצועים חיים‬
‫בעיתונים שלנו מאשר סטטיסטיקות יבשות ומספרים של הרוגים‪ .‬בריצה השגרתית לקרון הניתוחים‬
‫פסחתי בזריזות על פני חייל צעיר שישב באוהל וניגן בטרומבון‪ .‬בדרך חזרה מהקרון הבנתי שהזיות חוסר‬
‫השינה החלו‪ ,‬באיחור קל‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬אחרי מקבץ נפגעים מרשים‪ ,‬נשמעו שריקות קלושות מעלינו‪ .‬החובש הבכיר הסתכל למעלה‬
‫במבט מודאג אך מיותר – אם אתה שומע את השריקות‪ ,‬הסברתי‪ ,‬הכל בסדר‪ .‬הפגזים מהירים מאוד‪ .‬הם‬
‫עוברים את מהירות הקול‪ ,‬כך שאם הם יפלו עלינו‪ ,‬מנקודת המבט שלנו‪ ,‬הם קודם יתפוצצו ואז ישרקו‪...‬‬
‫אם יש שריקה בלי נפילה‪ ,‬אתה יכול לנשום לרווחה‪ .‬אבא שלי סיפר לי את זה פעם‪ ,‬לא היה לי מושג אם‬
‫זה נכון או לא‪ .‬מצד שני‪ ,‬אם אני טועה‪ ,‬מי יידע?‬
‫שוב סירנות‪ ,‬רעש‪ ,‬ריצה ומסוקים‪ .‬אני מנסה לספור כמה ימים אני מחזיק ללא שינה אמיתית ולא מגיע‬
‫לתוצאה קבועה‪ .‬עם התנועה הבאה של הראש כל מה שמולי נמרח‪ ,‬מתערבב כמו במגש צבעים‪ :‬האבק‪,‬‬
‫המדים‪ ,‬הזיעה‪ ,‬במיוחד הריח של הדם מקרון הניתוחים‪ .‬וכמה זכרונות‪ .‬אני כבר לא יודע אם השמש עולה‬
‫או יורדת‪ ,‬לא במבט חטוף בכל מקרה‪ .‬שלוש דקות מאוחר יותר אני עומד עם מלקחיים וסקלפל מעל רגל‬
‫פתוחה‪ ,‬מחפש עורק‪ .‬קולות של מכונות‪ ,‬חיילים ומכשירי קשר – המולה של חדר ניתוח קדמי‪ .‬מופיע לידי‬
‫מישהו כבן עשרים עם טון דיבור מוכר‪ ,‬הוא מתרשם ואומר שנראה לו מעניין הקטע הזה של רפואה‪,‬‬
‫מציין שאני צריך לשקול את זה‪ .‬הבחור שואל משהו לא ברור ונעלם כשניסיתי להסתכל עליו‪.‬‬
‫אני קצת מופתע שכרגע אני מחפש רסיסים בחזה‪ ,‬של חייל אחר כנראה‪ .‬המריחה של הרקע משאירה אותי‬
‫לבד עם המלקחיים והרסיסים‪ .‬רק הקול של החובש אשר מונה סימנים חיוניים חודר לתוך אולם‬
‫הניתוחים הפרטי שלי‪ .‬בינתיים הכל בסדר‪ ,‬הרסיסים יוצאים ונופלים לכוס הפח שמונחת לידי‪ .‬אני עובר‬
‫לחייל הבא‪ .‬הוא מורדם מקומית ומועסק ע"י אחד החובשים‪ ,‬נותר לי להוריד את החבישה המקורית‬
‫מהרגל שלו ולסקור את המצב‪ ,‬לקבע מחדש אם צריך‪ .‬רופא נוסף בחדר שוקל אם להציע לו בצחוק‬
‫לתרום את גופו‪ ,‬או לפחות את הרגל‪ ,‬למדע‪ .‬אני ממהר להזכיר לו שהוא צעיד מדי ועדיין חי‪ .‬הרופא השני‬
‫נעלם‪ .‬כשאני מסיים עם הרגל‪ ,‬הרקע מתבהר ואני מבחין גם בשאר האנשים‪.‬‬
‫כנראה שהאנטומיסטים של המוח צודקים ולחוש הריח אכן יש יחס מיוחד לזכרון‪ .‬הדבר הראשון או השני‬
‫שאני נזכר בו‪ ,‬מסך הגירויים אליהם נחשפתי‪ ,‬הוא ריח האבק אשר כהרגלו מילא כל סנטימטר חשוף‪.‬‬
‫הציוד‪ ,‬האוהל וכמובן החיילים‪ .‬היה קשה במיוחד לשמור על סטריליות וכנראה שמספר פעמים נכשלנו‬
‫במשימה זו‪ .‬חוץ מלקוות שלא היתה לכך השפעה גורלית על אנשים אין לי הרבה מה לעשות‪ .‬ישנם כוחות‬
‫שגדולים מאיתנו ואחד מהם הוא האבק‪.‬‬
‫מדי פעם החשמל היה נפסק‪ .‬לאחר מספר שניות מעגלי הגיבוי נכנסו לפעול וכדור הארץ המשיך‬
‫להסתובב‪ .‬במצבים אלו‪ ,‬סימפוניה של צפצופים היתה מציפה את חדר הניתוח‪ ,‬כאשר כל אחד מהם שייך‬
‫למכשיר אחר עם הספקה מועטה מדי של חשמל‪ .‬ארועים כאלה היו מקפיצים את קציני הקשר והתחזוקה‪,‬‬
‫בעוד שתאורת החירום סיפקה מחזה כמעט סוריאליסטי – רק מה שחשוב מואר‪ .‬בין היתר‪ ,‬פינת הקפה‬
‫ולפעמים המטופל‪.‬‬
‫מדי פעם הרגשתי את האדמה רועדת‪ ,‬בלא לדעת אם מדובר בטנק שעבר באיזור‪ ,‬ארטילריה או רעידת‬
‫אדמה‪ .‬נראה שבמצבי‪ ,‬ככל שפרטי המידע נערמים‪ ,‬כך גדל הבילבול‪ .‬נראה שבאופן פרדוקסלי‪ ,‬ככל‬
‫שעובר הזמן‪ ,‬מתארכים הימים והלילות יחד‪ .‬בתופת של דנטה‪ ,‬באחד ממעגלי הגיהנום שלו‪ ,‬המתים‬
‫זוכרים את העתיד‪ ,‬וחלק מהעבר – אבל אין להם הווה‪ .‬ואכן‪ ,‬הרבה אנשים לפניי תארו את הגיהנום‬
‫כמלחמה‪ ,‬או להיפך‪.‬‬
‫העיניים נעצמות לפרק זמן‪ ,‬שניות או דקות‪ ,‬מספיק זמן בשביל להתחיל לחלום‪ .‬ראיתי את הכפפה החד‬
‫פעמים זרוקה על הריצפה ונזכרתי באחד המרצים מאיזה קורס בחירה בבית הספר לרפואה‪ .‬הוא ציין‬
‫שבעלי חיים לבנים "בחרו" בצבע הזה כדי לפרסם את התנועה שלהם‪ .‬בחירה מוזרה בשביל כפפה‪,‬‬
‫הרהרתי לעצמי ברצינות תהומית‪ .‬אולי אני אשלח מאמר‪ .‬זה לא מזיק‪.‬‬
‫הפעם אני זוכה להשכמה שונה‪ ,‬פגזים בלי שריקות‪ ,‬מי היה מאמין‪ .‬בעודי מגשש אל קסדה ומיגון אני‬
‫שומע ומרגיש את העוצמה המפתיעה של פגזים נופלים‪ ,‬ובמוחי מופיע לשניה קצין מודיעין שפעם ציין‬
‫בפני שלאש נכנסת יש זכות קדימה‪.‬‬
‫תמהיל של שיחות‪ ,‬סירנות ולהבי מסוקים מציף את הסביבה שלי‪ ,‬נדמה ששוב האדמה רועדת‪ .‬האוהל‬
‫מואר מהרגיל‪ ,‬דקה עוברת ואני מבין שזה לא האוהל‪ ,‬אלא חדר ניתוחים ואני שוכב על השולחן במרכזו‪.‬‬
‫החובש הבכיר מביט בי במבט מהוסס‪ .‬הקולות סביבי מעורבים‪ ,‬הרבה התקהלות‪ ,‬אני היחיד ללא חלוק‬
‫מנתחים אבל לפחות יש עלי קסדה ושכפ"צ‪ .‬מסוק אחד‪ ,‬ארבעה פצועים בדרך אלינו‪ .‬מושט אלי חלוק‬
‫בתקיפות‪ .‬בהחלט לא אדם של בוקר‪.‬‬
‫באחד הלילות‪ ,‬או הימים‪ ,‬הרמתי את מבטי לרגע משולחן הניתוחים‪ .‬על קיר קרון הניתוחים היה תלוי‬
‫ציור בו הופיעו מספר דמויות מזוקנות‪ ,‬אפופות עלטה‪ ,‬לבושות בשחור עם צווארונים מסולסלים‪ .‬האופנה‬
‫אכן השתנתה בשנים שעברו מאז שצוייר‪ .‬זיהיתי את הציור מיד – שיעור האנטומיה של ניקולס טולפ‪,‬‬
‫שהיה תלוי במרתף‪ ,‬מחוץ לאולם הדיסקציות של בי"ס לרפואה לפני אי אילו שנים‪ .‬תהיתי לרגע מי תלה‬
‫אותו‪ ,‬והנחתי שהוא היה יותר מחונך משאר החבר'ה ביחידה‪ .‬כשהוסחה דעתי הציור נעלם‪ ,‬ללא פליאה או‬
‫תמיהה מצידי‪.‬‬
‫רק במלחמה‪ ,‬אמר היפוקרטס‪ ,‬מנתח יכול ללמוד באמת את מלאכתו‪ .‬ואכן‪ ,‬מאז שעזבתי את תא איסוף‬
‫הנפגעים לא נתקלתי במצבים דומים של חסכי שינה‪ ,‬רעב‪ ,‬לחץ משמרות אין סופיות ותורי ניתוח אשר לא‬
‫נגמרים‪ .‬אך כל אלה המשיכו ללוות אותי‪ ,‬במידה מסויימת‪ ,‬הן בחיי המקצועיים והן בפרטיים‪ .‬אם אאלץ‬
‫לבחור את הדבר הבולט ביותר שלמדתי‪ ,‬הוא יהיה הפרספקטיבה וממנה‪ ,‬תחושה של הכרת תודה בתנאים‬
‫שאני עובד וחי בהם‪ .‬אני מקווה שגם מטופלי ייהנו מתנאי מחייה שכאלה‪.‬‬
‫מלחמת אין ברירה‪ /‬ש‪.‬פ‬
‫מלחמת אין ברירה‪ ,‬משדר הכתב שנמצא בגזרה‬
‫הפעם נכה בהם‪ ,‬נשמיד‪ ,‬זו המטרה‬
‫וצביקה כבר נוסע ב‪ 7::-‬קמ"ש לכיוון הגבול‬
‫הוא יודע את הדרך‪ ,‬מכיר את התרגול‪.‬‬
‫קודם יגיעו ויחתמו על ציוד‬
‫כולם יגיעו‪ ,‬כל החבר'ה מהגדוד‬
‫יגיע אוהד שמספר תמיד בדיחות גרועות‬
‫ושאול שיפרט איך כבש אינספור בחורות‪,‬‬
‫אלון שכבר ממש עוד מעט מתמנה למנכ"ל‬
‫ואבי שהתחתן כבר פעם שלישית וגר בנהלל‪.‬‬
‫כולם יגיעו‪ ,‬נטשו את האישה והילדים‪,‬‬
‫וכולם יחייכו חיוך רפה ויגידו "כשקוראים אז באים"‪.‬‬
‫אבל עמוק עמוק בפנים מחלחלות החששות‪,‬‬
‫בכל זאת כבר נושקים ל‪ 4:-‬ועדיין מתרוצצים על הגבעות‪,‬‬
‫מול אותו אויב שמסתתר ואורב מאחורי כל פינה‬
‫תמיד בשם אותו עיקרון תמיד אותה המנגינה‪.‬‬
‫בתמונה הבאה צביקה כבר רץ בין השוחות‪,‬‬
‫מנסה נואשות להחליט לאיזה כיוון לירות‬
‫העיקר לא לפגוע שוב במשפחה תמימה‪,‬‬
‫העיקר לא להמשיך לחיות עם האשמה האיומה‪.‬‬
‫צביקה רץ לימין ונופל על הגב‬
‫לימינו שוכב שאול‪ ,‬חור פעור בפניו‪.‬‬
‫צביקה ניגש ומנסה‪ ,‬אבל המצב כבר אבוד‬
‫הוא רוכן מעליו וצועק בקול צרוד‪.‬‬
‫צביקה מתעורר במיטה מכוסה בזיעה קרה‬
‫השעה ‪ ,5:45‬כמו בכל יום כבר ‪ 75‬שנה‬
‫הוא קם‪ ,‬שוטף פנים ומביט אל החלון‬
‫"מלחמת אין ברירה" זועקות הכותרות בעיתון‬
‫וצביקה מתיישב ומחכה לטלפון‪.‬‬
‫"אל נא רפא נא לה"‪***/‬‬
‫עוד קצת‪ ,‬רק עוד קצת‪ ,‬תשלטי בעצמך‪ ,‬את יכולה‪ .‬אני מטיפה לעצמי וכל נים בגופי מכווץ‪ ,‬נאחז‬
‫בכוחותיו האחרונים כדי שלא לפרוץ בבכי‪ .‬היא מסתכלת לעברי‪ ,‬מחייכת וצוחקת‪ ,‬ואותי זה לא מרגיע‪,‬‬
‫אני מרגישה איך ליטר דמעות נוסף נאגר בשתי עיניי והסכר קרוב מאוד לקריסה‪ .‬הזמן נראה עומד מלכת‪,‬‬
‫אולי ככה זה כשרואים את המוות בעודו בחיים‪ .‬אותה אישה חזקה כל כך שהכרתי‪ ,‬דעתנית ומלאת חיות‬
‫עם צחוק מתגלגל‪ ,‬נראית עכשיו כמו צמח חסר אונים העומד לנבול‪ ,‬בשלב כל כך מאוחר שרק יד אלוהים‬
‫תוכל להושיעו‪ .‬הרופאים כבר מזמן איבדו תקווה‪" ,‬נשארו לה חודשיים מקסימום‪ ,‬זה התפשט לכל הגוף"‪,‬‬
‫למשפחתה ניתנה האפשרות לבחור אם להמשיך בהקרנות כדי להאריך את חייה‪ ,‬למרות שלדעת הרופאים‬
‫אין טעם בכך‪.‬‬
‫לנוכח המראה לא הייתי זקוקה להסברים ולמרות כל הגיון בריא התחלתי להתפלל בקול "אל נא רפא נא‬
‫לה‪ ."...‬בצעד נואש אני פונה לעולמות מיסטיים‪ ,‬אולי הם יביאו מזור לכאבה‪ ,‬לאחר שהרפואה‬
‫הקונבנציונלית כשלה כישלון חרוץ‪ .‬היא מאושפזת בבית החולים בין הטובים בארץ ואני תוהה מה כל כך‬
‫טוב בו‪ .‬הריח הנורא‪ ,‬ההחזקה של מתים בעודם בחיים‪ ,‬מיוסרים מכאבים? והיחס ‪ -‬איך אפשר לשכוח את‬
‫היחס‪ ,‬כשהרופא מסר לבנה החייל את הבשורה המרה בלי להניד עפעף‪ ,‬כדרך אגב‪ ,‬תוך כדי הליכה‬
‫במסדרון?‬
‫מזה שנתיים היא נאבקת במחלה‪ ,‬כמעט לבדה‪ ,‬היא ובעלה‪ .‬היא לא אהבה לשתף את הסביבה‪ ,‬החזות‬
‫החסונה שלה‪ ,‬הלוחמנות והגאוותנות‪ ,‬כל אלה לא אפשרו לה להציג או אף להכיר בעצמה בחולשתה‪ ,‬יש‬
‫האומרים שזה אף החמיר את מצבה‪ .‬היא לא אהבה את הרופאים שהתעלמו מכאבה‪ ,‬ואת הטיפול ההרסני‬
‫שנתנו לה‪ ,‬שגרם לה לגסוס בייסורים במשך שנתיים תמימות‪ .‬כל גופה כאב‪ ,‬היא כאבה על הזריקות‪,‬‬
‫ההקאות‪ ,‬חוסר התיאבון‪ ,‬הדיכאון‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬כשהטיפול הקונבנציונלי לא הניב תוצאות‪ ,‬היא פנתה‬
‫בצעד ‪ -‬מטופש יש לומר – למרפאה אלטרנטיבית‪ ,‬וזו הנחתה אותה לאכול עגבניות‪.‬‬
‫לשים את כל יהבך על עגבניות ‪ -‬כל כך מגוחך ומכעיס‪ ,‬אך איך אוכל לשפוט אותה? בתקופה הזו הגידול‬
‫בשד גדל והתפשט למקומות נוספים בגוף‪ ,‬גם למוח‪ .‬זה מסביר למה היא מדברת כל כך הרבה שטויות‬
‫עכשיו‪ ,‬מערבולת של מילים‪ ,‬כמו בחלום‪ ,‬אבל עיניה מעידות אחרת‪ ,‬בהן אני עדיין רואה עוד את אותה‬
‫האישה הגדולה והחזקה‪ ,‬הצלולה והחריפה‪ ,‬ועכשיו יותר מתמיד מתחוור לי המשפט "העיניים הם ראי‬
‫הנפש"‪ .‬מדי פעם ניתזים ממנה הבזקים של שפיות‪ ,‬כמו השתלטה על הדיבוק האחוז בה‪ .‬היא אוחזת בידיי‬
‫ובאותם רגעים בודדים היא מתגאה בהישגיי בלימודיים ומאחלת לי הצלחה וחיים טובים‪ .‬היא אפילו‬
‫מציעה לי מהבננה שהיא כל כך אוהבת‪ ,‬מבין המאכלים היחידים שהסכימה לאכול‪ ,‬כשארוחת בית החולים‬
‫מונחת בשלמות על השידה שליד מיטתה בחדר הדחוס‪.‬‬
‫היא דואגת לי גם כשהיא על ערש דווי ואני מרגישה איך הדאגה הזו היא כמו סכין המפלחת את ליבי‪ .‬אני‬
‫נקרעת בין הרצון להישאר מול הרצון לברוח ולעכל את מה שעתה נגלה לעיניי‪ .‬אני צריכה להגיע‬
‫לשיעור‪ ,‬ואני פונה לכיוון היציאה‪ .‬ביציאה מהמחלקה‪ ,‬הדלת נפתחת ונפתחים גם אצלי הסכרים‪ ,‬אני‬
‫פורצת בבכי מר‪ ,‬קולני ולא נשלט‪ ,‬פורקת הכל‪ ,‬את המציאות המרה‪ .‬תוך כדי בכי עז אני עושה פעמיי אל‬
‫היציאה‪ ,‬סתם אנשים ורופאים מתבוננים בי בחמלה ואני תוהה למה את החמלה הזו הם לא יכלו להפגין‬
‫כלפי אותה אישה‪ ,‬הלא היא הקורבן האמיתי‪.‬‬
‫אני מנסה לברוח מהמקום הארור הזה ולא מצליחה‪ ,‬כמו בסרט אימה הכל סוגר עלי ואני לא מוצאת את‬
‫היציאה‪ .‬בית החולים הנורא הזה כנראה מנסה למנוע מהבאים בשעריו לצאת ממנו‪ ,‬לצאת בחיים‪.‬‬
‫ביציאתי מבית החולים החלו עולות בי המחשבות‪ .‬איזו מחלה נוראית זו הסרטן‪ ,‬השטן שבגוף‪ ,‬שמעכל לו‬
‫אט אט את גופך מבפנים‪ .‬מחלה ארורה שהאדם בשל הקידמה וההתפתחות התעשייתית בעצם הביא אותה‬
‫על עצמו‪ .‬לא ברור מה נורא יותר‪ ,‬המחלה או הטיפולים‪ ,‬אם נשאל לדעתם של החולים אני סבורה‬
‫שהתשובה תהיה גורפת ‪ -‬הטיפולים‪ .‬האדם שוב מתעמר בעצמו ומייצר טיפולים שגורמים לאותם חולים‬
‫לגסוס בייסורים‪ ,‬מה הטעם בהם? איזה מן חיים האדם חושב להעניק לעצמו‪ ,‬האם הם באמת כדאיים בכל‬
‫מחיר? האישה היקרה לי נראתה בעיניי כשבר כלי‪ ,‬צנומה קטנה ושברירית‪ ,‬היא הזכירה לי את התמונות‬
‫המוכרות של הילדים מהגטו‪ ,‬חסרי צלם אנוש‪.‬‬
‫התמונה שנחרטה בראשי מאותו ביקור הייתה של החזקה בכל מחיר של מתים בעודם בחיים‪ .‬אני חושבת‬
‫על בעלה וילדיה האוהבים‪ ,‬אנשים מסורים כל כך שסעדו אותה באופן מופתי‪ .‬במשך שנתיים תמימות הם‬
‫כאבו את כאבה‪ .‬בני משפחתה קבעו משמרות ודאגו תמיד שמישהו ישהה לצדה‪ ,‬לא להשאירה לבד‪ .‬הם‬
‫גרים רחוק מאוד מבית החולים ולכן נשארו ללון בביתנו שנמצא בסמוך‪.‬‬
‫איזה זוועות העולם מציע לילדים זכים‪ .‬ילדתה בת העשר הייתה עדה להתעלפויות ולבהלה‪ ,‬לנסיעות‬
‫התכופות לבית החולים‪ .‬באותם שנתיים היא הפכה לאישה עצבנית‪ ,‬דיכאונית ומרירה‪ ,‬ואף הפגינה זאת‬
‫כלפי ילדתה הקטנה‪ .‬שותפים נוספים לזוועה היו ילדיה הבוגרים‪ ,‬חיילים שעברו את גיל ‪ ,78‬אבל כאבו‬
‫את כאבה לא פחות מילדתה הצעירה‪.‬‬
‫איזה עולם זה שבו רופאים מבשרים לבן לובש מדים על גורלה הנוראי של אמו כאילו הייתה זו‬
‫אינפורמציה סתמית‪ ,‬כאילו היא זו שהביאה על עצמה את גורלה בשל פנייתה לרפואה האלטרנטיבית‪.‬‬
‫בשיחות עם בנה החייל ניסיתי לחזק אותו ויצאתי מחוזקת‪ .‬הוא כעס מאוד על ההתנהלות הרפואית‬
‫המרושלת‪ ,‬חסרת האיכפתיות‪ ,‬הוא תהה האם אמו הייתה נתקלת ביחס מזלזל שכזה לו הייתה אדם חשוב‬
‫וידוע בחברה‪ .‬הוא הצביע על אי השוויון לו זוכים מטופלים בשנים בהן הרפואה מעידה על עצמה‬
‫כמתקדמת‪ ,‬חדשנית ושוויונית‪.‬‬
‫לקֹומה‪ ,‬ושבוע לאחר מכן נפטרה‪ ,‬ונגאלה מייסוריה‪ .‬הכל קרה‬
‫כעבור שבועיים מאז ביקורי היא נכנסה‬
‫ׇ‬
‫מהר מדי עבורי וכנראה איטי מדי עבורה‪ .‬אני מבכה על שלא ביקרתי אותה מספיק‪ ,‬שלא תמכתי בה ועל‬
‫כך שבמותה הותירה יתומים כואבים‪.‬‬
‫שבוע לאחר פטירתה חגגנו לביתה הקטנה את יום הולדתה העשירי‪ .‬היא נראתה מאושרת‪ .‬התאפקתי‬
‫ועטיתי על פניי חיוך שמח‪ ,‬למרות שבתוך תוכי חשבתי על ילדתה הקטנה שלא תזכה עוד לחיבוק אוהב‬
‫של אם‪ ,‬שלא תזכה לגדול לצידה של אותה אישה גדולה‪.‬‬
‫כולנו דואבים‪ ,‬אוהבים ומתגעגעים‪ ,‬אני אומרת לה בלבי‪ ,‬ומבטיחה להיות לעזר למשפחתך ככל שאוכל‪,‬‬
‫נוחי על משכבך בשלום‪ ,‬יהי זכרך ברוך‪.‬‬
‫חיים חדשים‬
‫השותפה שלי‪ /‬אלון בן פורת‬
‫לשותפה שלי יש שיער שחור יפה שמכסה את האוזניים‪ ,‬שיער שחור יפה שמגיע עד הכתפיים‪ ,‬שיער גלי‬
‫שמכה גלים‪ ,‬שמוסט מעט לצד ימין‪ ,‬שממלא אותי באהבה וקנאה‪ .‬אני קוראת לה שותפה ולא חברה‬
‫למרות שלפני שהיינו שותפות היינו חברות‪ .‬ועכשיו‪ ,‬עכשיו אני כבר לא יודעת אם אני סובלת אותה או‬
‫לא‪ .‬לא יודעת אם שמתם לב‪ ,‬אבל זה פשוט בלתי אפשרי לגור עם אנשים‪ .‬הם כל הזמן מזיזים לך דברים‪,‬‬
‫שוברים לך את הלב‪ ,‬שוכחים להוריד את המים באסלה‪ .‬גם אני לא מושלמת‪ ,‬אבל היא עוד יותר‪ ,‬תאמינו‬
‫לי‪ .‬השיער שלה אלוהי‪ .‬יש לניק קייב שיר שנקרא שיער שחור‪ ,‬על איזו מישהי עם שיער שחור והוא שר‬
‫שם שהשיער שלה שחור כמו הים העמוק ביותר‪ .‬זה נשמע גרוע בעברית‪ .‬כי בתרגום הדברים הולכים‬
‫לאיבוד‪ ,‬מתפזרים לכל הכיוונים‪ .‬וגם אני נאלצת לתרגם פה את ההרגשות שלי‪ ,‬את התחושות האישיות‬
‫ביותר שלי‪ ,‬למילים‪ .‬לא ברור לי איך עושים את זה מבלי לאבד את הדבר עצמו שעליו מדברים‪ .‬ובכל‬
‫זאת אני אנסה לספר סיפור על השותפה שלי‪ ,‬לעשות לה אובייקטיפיקציה‪ ,‬לפרק אותה לחלקים‪.‬‬
‫טוב אז זה היה באמצע נובמבר‪ ,‬זה היה בזמן מבצע עמוד ענן‪ .‬ביום חמישי אחר הצהריים היינו ביחד‬
‫בדירה‪ ,‬בכרם התימנים‪ ,‬בכרם כמו שהצעירים אומרים‪ .‬אני הסתכלתי בחדשות‪ ,‬היא ישבה לידי עם מבט‬
‫זגוגי‪ ,‬רציתי לומר לה תתענייני קצת במה שקורה‪ ,‬אנחנו הולכות למות‪ ,‬הולכים להרוג אותנו‪ .‬לא אמרתי‬
‫לה כלום‪ .‬ופתאום הייתה אזעקה בטלוויזיה ופתאום הייתה אזעקה במציאות‪ .‬קפצתי מהספה‪ ,‬היא קפצה‬
‫יחד איתי‪ ,‬הסתכלנו מודאגות אחת על השנייה‪ ,‬אבל אני הייתי מתורגלת היטב‪ ,‬אני כבר בחרתי לנו מקום‬
‫מסתור‪ ,‬אני ידעתי מה עושים‪ .‬אמרתי לה בואי נצא לחדר מדרגות‪ ,‬בואי נרד חצי קומה‪ .‬היא הקשיבה לי‪,‬‬
‫מה היא הייתה עושה בלעדיי‪ ,‬ויצאנו לחדר המדרגות‪ .‬פגשנו שם כמה שכנים ששים אלי קרב‪ ,‬נורא‬
‫נרגשים‪ ,‬כל הפטפטת המתבקשת‪ ,‬הבנאלית‪ ,‬השכנה מלמעלה עם הקול הצרוד מסיגריות שאמרה‪ :‬איך‬
‫ידעתי‪ ,‬איך ידעתי שהם יירו על תל אביב‪ .‬היא נראתה לי לחוצה השותפה שלי‪ ,‬היא נראתה לי כאילו היא‬
‫רוצה הביתה‪ .‬אמרתי לה יהיה בסדר‪ .‬היא לא אמרה לי כלום‪ .‬אחרי דקה שמענו בום‪ .‬הם הפציצו את הים‪,‬‬
‫ניסו לשרוף את הדגים‪ .‬כשהחלטנו לשכור את הדירה בכרם בארבעת אלפים חמש מאות שקל בחודש‪ ,‬כל‬
‫אחת אלפיים מאתיים חמישים‪ ,‬הבעלים טרח לציין כמה אנחנו קרובות לים‪ ,‬איך הים ממש קרוב‪ ,‬הקירבה‬
‫לים היא מדהימה‪ ,‬אני חושבת שהוא אמר את המילה ים תשע מאות פעמים בשיחה אחת‪ .‬הוא לא סיפר על‬
‫הבומים‪ .‬הוא לא סיפר על הטילים‪.‬‬
‫כשחזרנו לדירה‪ ,‬אחרי שנפרדנו מהשכנים‪ ,‬שהכריחו אותנו לחכות לשווא חמש דקות לבום נוסף‪ ,‬בום על‬
‫קולי‪ ,‬שבסך הכול נשמעים להוראות פיקוד העורף‪ ,‬שמנסים להציל לנו את החיים‪ ,‬הייתה לי שיחה שלא‬
‫נענתה מהבית‪ ,‬מההורים‪ .‬שלחתי להם משהו כמו‪ :‬הכול בסדר‪ .‬ולא הוספתי‪ :‬אני סופרת את הדקות עד‬
‫שתמותו‪ .‬כי זה באמת נכון‪ ,‬הפסקתי לספור מזמן‪ ,‬נורא ייאש אותי‪ .‬השותפה שלי הלכה לחדר שלה וסגרה‬
‫את עצמה‪ .‬מעבר לדלת שאלתי אותה את בסדר‪ ,‬והיא ענתה לי כן‪ ,‬או שהיא ענתה לי לא‪ ,‬אני כבר לא‬
‫זוכרת למען האמת‪ .‬אני זוכרת איך בכיתה ב' התחלנו ללמוד אנגלית‪ ,‬אלה היו הזמנים‪ ,‬ובטח הלכתי לי‬
‫לשירותים‪ ,‬תמיד אני צריכה לשירותים‪ ,‬וכשחזרתי המורה אמרה לכל הכיתה לתרגל איך אומרים "‪"cow‬‬
‫ומשום מה ידעו כל התלמידים להגות את האות "‪ "c‬בתור ק' ולא ס'‪ .‬ואני התיישבתי במקום שלי מול‬
‫החוברת הזאת באנגלית וחשבתי לעצמי‪" :‬סאו"‪ .‬וכולם סביבי אמרו "קאו"‪ .‬איך הם ידעו לעזאזל? איך‬
‫לעזאזל הם יודעים‪ .‬ואני זוכרת שגם היא הייתה שם‪ ,‬השותפה שלי‪ ,‬היא הייתה איתי ביסודי‪ .‬גם היא‬
‫אמרה "קאו"‪ .‬היא הייתה מהחכמים‪.‬‬
‫למחרת בצהריים‪ ,‬אחרי ההפצצה היומית‪ ,‬אחרי חדר המדרגות והשכנים‪ ,‬חתכתי לעצמי מלפפון על קרש‬
‫במטבח‪ ,‬כמו טבחית אמיתית‪ ,‬כמו שטבחים מפוחדים עושים‪ .‬השותפה שלי נכנסה‪ ,‬השארתי את הדלת‬
‫פתוחה אחרי שחזרתי מההפצצה‪ ,‬והיא הייתה בחוץ כשזה קרה‪ ,‬היא הייתה בדרכים‪ .‬תקשיבי‪ ,‬היא אמרה‬
‫לי‪ .‬אני כולי אוזן נשמה שלי‪ .‬את תוכלי לבוא איתי מחרתיים? את תוכלי לבוא איתי לבית חולים? לא‬
‫הבנתי על מה היא מדברת‪ ,‬בתוך הקונטקסט המלחמתי חשבתי שאולי היא נפצעה‪ ,‬שנתקעו בה רסיסים‪,‬‬
‫אבל לא‪ ,‬היא דיברה על פציעה שהיא ספגה שישה שבועות קודם לכן‪ ,‬היא דיברה על הפלה‪ .‬היא כבר‬
‫הייתה בוועדה להפסקת היריון‪ ,‬היא ראתה גניקולוג ורופא אף אוזן גרון ועובדת סוציאלית‪ ,‬הם אמרו לה‬
‫יאללה לכי על זה‪ ,‬את לא נשואה אז בכיף‪ ,‬והיא גילתה את זה בזמן אז היא רק צריכה תרופות‪ ,‬היא תהרוג‬
‫את העובר באמצעות תרופות‪ ,‬היא כבר הייתה בבית חולים באותו יום שישי בבוקר‪ ,‬הם נתנו לה שלושה‬
‫כדורים‪ ,‬השגיחו עליה שעתיים‪ ,‬היא דידתה הביתה ושמעה אזעקה והצטופפה בתוך חנות נעליים עם‬
‫אנשים זרים‪ .‬למה לא אמרת לי קודם‪ ,‬שאלתי אותה‪ .‬אני אומרת לך עכשיו‪ ,‬היא אמרה לי‪ .‬זאת לא בדיוק‬
‫תשובה‪ ,‬רציתי לומר לה‪ .‬ובמקום זה אמרתי‪ :‬בטח שאני אבוא איתך‪ .‬למה צריך שוב אבל? היא הסבירה‬
‫שככה זה עובד‪ ,‬שצריך עוד שני כדורים‪ ,‬שצריך אשפוז יום‪ ,‬צריך השגחה של שלוש שעות‪ ,‬צריך לפתוח‬
‫את צוואר הרחם‪ ,‬לכווץ את שריר הרחם ולפלוט את התוכן שלו‪ ,‬כל הדברים הידועים‪ .‬איך זה קרה לך‬
‫מאמי‪ ,‬חיבקתי אותה‪ .‬הרחתי את השיער המדהים שלה‪ .‬הוא אמר לי שהוא עקר‪ ,‬היא אמרה לתוך השיער‬
‫הנחות שלי‪ .‬לא ידעתי אם זאת בדיחה‪ .‬גם אם לא זה היה מצחיק‪ .‬זה הטריק הכי ישן בספר‪ ,‬הפסקתי את‬
‫החיבוק‪ ,‬אנחנו רק שותפות לא חברות‪ ,‬ועכשיו היא בהיריון אז בכלל‪ ,‬מה היא רוצה ממני‪ ,‬שתדבר עם‬
‫העקר לא איתי‪ ,‬את ממש סתומה‪ ,‬אמרתי לה‪ .‬וגם עכשיו אני מצטערת על זה‪ ,‬זה היה כל כך סתום מצידי‬
‫להגיד‪.‬‬
‫בשבת קמתי שיכורה מהלילה הקודם‪ ,‬מהעבודה בפאב על הרגליים‪ ,‬על הרצפה הדביקה‪ .‬נראה לי שאני‬
‫שותה יותר מדי‪ ,‬אני נוטה לעשות את זה לפעמים‪ ,‬אבל בלילה ההוא הייתי חייבת‪ ,‬הרגשתי כל כך חסרת‬
‫אונים‪ ,‬איך אפשר להכניס אותי למלחמה שאני מתנגדת לה‪ ,‬שאין לי שום רצון בה‪ ,‬איך אפשר לשלוח‬
‫אותי למקלטים‪ ,‬איך אפשר לסחור בחיים שלי‪ ,‬בשקט הנפשי שלי‪ ,‬איך אפשר להרוג ילדים ונשים בשמי‪,‬‬
‫ילדים ונשים עבורי‪ .‬השותפה שלי אמרה לי שאני שיכורה‪ ,‬שאני מודאגת יותר מדי לגבי ערבים‪ ,‬מה איתה‬
‫אני צריכה לדאוג לה‪ ,‬היא מדממת‪ ,‬היא על משככי כאבים‪ .‬רציתי לומר לה שאכפת לי יותר כרגע‬
‫מאנשים מסכנים בעזה‪ ,‬מאנשים מסכנים בדרום שתקועים במקלטים‪ ,‬אבל במקום זה שאלתי אותה איך‬
‫היא מרגישה‪ ,‬ואם אפשר קצת משככי כאבים‪ .‬הצחקתי אותה אבל הצחוק הכאיב לה בצלעות‪ ,‬שבר לה את‬
‫הצלעות‪ ,‬אז לקחתי אותה לאמבטיה לשטוף פנים‪ .‬והכיור שלנו באמבטיה מעוך‪ ,‬נמוך‪ ,‬כיור שצר מלהכיל‪.‬‬
‫החזקתי אותה צמוד אליי‪ ,‬החזקתי אותה עם הידיים שלי‪ ,‬והורדתי בעדינות את הפנים שלה באלכסון כדי‬
‫שלא תיפגע מהברז‪ ,‬זה לא עזר היא נפגעה מהברז‪ ,‬לפעמים הוא גם פוגע בי‪ .‬ובזמן שהיא שטפה את‬
‫הפנים היא מלמלה תודה לתוך זרם המים‪ ,‬היא מלמלה תודה כמה פעמים‪ ,‬ואני הסתכלתי על עצמי במראה‬
‫שמעליה‪ ,‬במראה שמעל הכיור המחליד‪ ,‬הסתכלתי על עצמי ופתאום חשבתי שאני שומעת אזעקה עולה‬
‫ויורדת‪ ,‬וראיתי את הפחד בפנים שלי‪.‬‬
‫למחרת בבוקר הלכנו שתינו לבית החולים‪ .‬היא הייתה כל כך נבוכה‪ ,‬היא הייתה כל כך מושפלת‪ ,‬כל‬
‫הדיבורים עם הפקידות על הפלה‪ ,‬כל ההתעסקות עם קופת חולים‪ ,‬שלא תממן אם ההיריון לא יגרום לה‬
‫נזק נפשי‪ ,‬אבל בטח שזה יגרום לך נזק נפשי‪ ,‬את כבר כמעט משוגעת עכשיו‪ ,‬דמייני מה עובר יעשה לך‪,‬‬
‫ניסיתי לעזור לה‪ ,‬את חייבת להיות נחושה‪ ,‬לא לוותר להם‪ .‬כאילו שאני כזאת‪ ,‬כאילו שאני לא נכנעת‬
‫בקלות‪ .‬היא לא רצתה לומר לי כמה זה עולה התענוג הזה‪ ,‬היא רק אמרה שזה יותר מדי‪ ,‬היא אמרה שהיא‬
‫לא מספרת להורים‪ .‬שהיא לא מספרת לאף אחד‪ .‬שהיא סיפרה בעצם רק לי‪ .‬פגשנו את הרופא והוא היה‬
‫נחמד‪ ,‬דיבר על פרוסטגלנדין‪ ,‬שהיא תצטרך לחזור עוד שבועיים‪ ,‬שיעשו לה אולטרה‪-‬סאונד‪ ,‬שאולי יהיו‬
‫בחילות וכאבי בטן‪ ,‬שיתנו לה עוד משככי כאבים‪ .‬היה נראה לי שהוא מתחיל איתה‪ ,‬הוא הבין שהיא‬
‫שרמוטה אז למה לא לנסות‪ .‬וכשדמיינתי שהוא מתחיל איתה חשבתי‪ :‬אבל מה איתי‪ .‬נשארנו לבד בחדר‬
‫והיא לקחה את הכדורים‪ ,‬ונכנסה למין מצב מיוחד כזה ה ָפלָתי‪ ,‬והיא נראתה נורא וכל העסק שלה שם‬
‫למטה היה מגעיל‪ ,‬אבל היא עדיין הריחה טוב‪ ,‬הריחה כמו שבנות מריחות‪ .‬אני כנראה פספסתי את‬
‫השיעור הזה בריח‪ ,‬אני הייתי בשירותים‪ .‬נהיה לי קצת משעמם בחדר‪ ,‬היא לא בדיוק הייתה פרטנרית‬
‫לשיחה‪ ,‬והתחלתי לחלום בהקיץ על דוקטורט ישיר בספרות באוניברסיטת קולומביה‪ ,‬בניו יורק‪ ,‬אבל מה‬
‫עם מגדלי התאומים‪ ,‬מה עם זה שדוחפים שם אנשים למסילת הרכבת התחתית‪ ,‬לא חושבת שיותר טוב‬
‫שם מאשר כאן‪ .‬אבל חייב להיות יותר טוב שם מאשר כאן‪.‬‬
‫הייתה אזעקה שוב‪ ,‬הייתה אזעקה בפעם הרביעית‪ ,‬אבל היינו בתוך חדר פנימי‪ ,‬תנסו להפציץ אותי אני פה‬
‫בהפלה בחדר ממוגן כמו שצריך‪ .‬ההורים שלי התקשרו אליי ולא עניתי‪ .‬אני לא יודעת למה זה הכעיס‬
‫אותי שהם דואגים לי‪ .‬אני לא יודעת‪ ,‬זה לא הגיוני‪ .‬לא מזמן קראתי שרק לפי הערכות צה"ל הרגנו מאה‬
‫שבעים ושבעה עזתים בשבוע ההוא‪ ,‬לפחות חמישים ושבעה אזרחים‪ .‬שנהרגו שישה ישראלים‪ .‬ואני‬
‫יודעת למה‪ .‬וזה מעציב אותי‪ .‬השותפה שלי הרגה את העובר שלה‪ .‬אני יודעת למה‪ .‬זה הגיוני‪ .‬קראתי פעם‬
‫שמערכת השמיעה מתפתחת די מוקדם בעוברים‪ .‬בטח לא אחרי שישה שבועות אבל‪ .‬הוא בטח לא שמע‬
‫העובר‪ ,‬אינטרסקס‪ ,‬זכר‪ ,‬נקבה‪ ,‬הוא בטח לא שמע את האזעקות‪ .‬ויש בזה נחמה‪ .‬כשיצאנו מהחדר אחרי‬
‫כמה שעות‪ ,‬כשעוד לא ידענו שלא יהיו עוד אזעקות הפעם‪ ,‬כשעוד לא ראינו אוטובוס מתפוצץ שוב‬
‫באמצע תל אביב‪ ,‬התיישבנו על ספסל בבית החולים‪ .‬היא הייתה עייפה‪ .‬היא הסתכלה עליי‪ .‬היא אמרה לי‪:‬‬
‫אהבתי אותו והוא לא אהב אותי‪ .‬ואמרתי לה אני מצטערת‪ ,‬אמרתי לה יהיה בסדר‪ ,‬וליטפתי לה את‬
‫השיער‪.‬‬
‫הרה גורל‪ /‬אלה הרט‬
‫כבר כשפקחתי את עיניי הייתה לי תחושה מוזרה‪ ,‬מבשרת רעות‪ .‬התעלמתי ממנה‪ ,‬נשארתי במיטה‪,‬‬
‫קירבתי את ברכיי עמוק אל תוך החזה‪ ,‬התגלגתי הצידה לתנוחת עובר ונשמתי נשימות עמוקות‪ .‬ניסיתי‬
‫לשוות לבוקר נופך שגרתי‪ ,‬ניערתי מעליי את התחושה הרעה ובמחשבותיי קישרתי אותה לחלום הזוי‬
‫שכנראה חלמתי בלילה‪.‬‬
‫בהיסח הדעת נגעתי קלות בכתפו של שחר‪ ,‬מלמלתי לעברו שהגיע הזמן לקום‪ .‬הוא פקח עין אחת‪ ,‬ומתוך‬
‫דמדומי שנתו משך אותי אליו להתכרבלות נעימה של בוקר‪ .‬חשבתי לעצמי כמה בת מזל אני‪ ,‬והתחושה‬
‫המוזרה שליוותה אותי קודם לכן נעלמה והותירה את מקומה לתחושה של אהבה‪ ,‬קירבה‪ ,‬בית וחום‪.‬‬
‫שיקעתי את ראשי בגומחת צווארו החם‪ ,‬נישקתי אותו על לחיו נשיקות קטנות ומהירות‪ .‬בבוקר חורפי זה‬
‫חשתי עד כמה עז הרצון להישאר במיטה‪ ,‬להתחבק ולהתחמם‪ .‬נעזרתי בכל כוח הרצון שלי על מנת לנתק‬
‫את גופי מגופו החם‪ ,‬הזכרתי לעצמי ולו שצריך לקום‪ ,‬ניערתי מעליי את השמיכות וקמתי‪.‬‬
‫"איך את מרגישה היום‪ ,‬יפה שלי?" שחר נכנס לסלון‪ ,‬מביא עימו ניחוחות של מקלחת בוקר רעננה‪" .‬יותר‬
‫טוב"‪ ,‬הרמתי את עיניי מכוס התה‪ ,‬חייכתי אליו והחוויתי בידי על כוס הקפה המהביל שחיכתה לו‪" .‬אני‬
‫מבין שהיום אנחנו בלי בחילות"‪ ,‬הוא חייך חיוך גדול והתיישב לצידי על הספה‪ ,‬כרך את זרועו סביב‬
‫כתפיי ונשק לי בעדינות על לחיי‪ .‬התרפקתי עליו עוד קצת וחייכתי לעצמי‪ ,‬ידי נעה מבלי משים אל בטני‪,‬‬
‫זו שעין רגישה תוכל להבחין בניצני החיים החדשים המתפתחים בה‪ ,‬לראשונה בחיי‪.‬‬
‫הדלת נפתחה והאחות הציצה‪" .‬ד"ר קפלן ייכנס אליכם מיד"‪ .‬התבוננתי בשחר והוא השיב לי בחיוך קטן‪.‬‬
‫ד"ר קפלן נכנס לחדר בצעדים מהירים‪ ,‬הניד בראשו אך לא הביט בנו בעת שסגר את הדלת מאחוריו‪.‬‬
‫חיפשתי את מבטו החם אך כשסוף סוף גופו פנה לעברנו פניו היו חתומות‪ .‬בחשש מה‪ ,‬חיפשתי גם את‬
‫מבטו של שחר על מנת לזכות במעט תמיכה‪ ,‬אך הוא היה ממוקד בפניו של הרופא‪ .‬חשתי את דריכותו‬
‫והנחתי את ידי על כף ידו; חיכינו למוצא פיו של ד"ר קפלן‪ .‬הוא התיישב על הכיסא מולנו‪ ,‬הוציא עט‬
‫מכיס חלוקו הלבן והניחו על השולחן‪ .‬לאחר שניות שנדמו לי כנצח‪ ,‬הישיר אלינו את מבטו‪" .‬בוקר טוב"‪,‬‬
‫אמר‪ ,‬ולא חיכה לתשובה‪" .‬הזמנתי אתכם לכאן כדי לדון בתוצאות הבדיקות שעשיתם‪".‬‬
‫שחר מניח יד חמה על בטני‪ .‬אני מרימה אליו את עיניי‪ ,‬בפעם הראשונה מאז שבנו הביתה מהפגישה עם‬
‫הרופא‪ .‬הוא מסתכל עמוק אל תוך אישוניי‪ ,‬לא מאפשר לי להתחמק ממבטו‪" .‬נוח לך?" הוא שואל‪ ,‬נכון‬
‫לסדר מתחתיי את הכריות הצבעוניות שעל הספה‪ .‬אני מהנהנת חלושות‪ ,‬חושבת לעצמי "מה זה בכלל‬
‫משנה אם נוח לי או לא" ומרגישה את קילוח הדמעות מפלס את דרכו אל ארובות עיניי‪ .‬אני חשה את חום‬
‫ידו מתפשט‪ ,‬מרגיע ומנחם – אך לראשונה בחיינו המשותפים‪ ,‬לא מספיק; לא מספיק מרגיע‪ ,‬לא מספיק‬
‫מנחם‪.‬‬
‫אני פוקחת את עיניי‪ ,‬הסלון חשוך‪ .‬שחר מרגיש בתזוזות גופי על הספה ומיד קם וניגש אליי‪ ,‬מלטף את‬
‫שערותיי‪ ,‬מתבונן בי במבט של כלב אבוד‪ .‬אני יודעת שהוא לא בטוח כיצד לנהוג עמי כעת‪ .‬אני רוצה‬
‫לעזור לו‪ ,‬אבל בעצמי איני יודעת מה אפשר לעשות‪" .‬אתה מוכן להכין לי כוס תה?" אני מבקשת‪ ,‬בעיקר‬
‫כדי שהוא יוכל להעסיק את עצמו‪ ,‬והוא קם מיד‪ .‬אני קונה לעצמי עוד כמה שניות של שקט‪ .‬בינתיים אני‬
‫מנסה לעשות סדר במחשבותיי‪ ,‬חשה שאני חייבת את זה לעצמי‪ ,‬לו‪ ,‬לנו‪ ,‬וגם לעוברית הקטנה ששוכנת‬
‫בבטני‪.‬‬
‫אני מזדקפת במקומי‪ ,‬מחממת את כפות ידיי על כוס התה הרותח‪ ,‬בעת שהרוח הקרה שורקת בחוץ‪ .‬הוא‬
‫מתיישב‪ ,‬אני מניחה עליו את רגליי‪ ,‬בידיעה שהקירבה אליו תרגיע אותי‪ ,‬כמו תמיד‪ .‬אנחנו מביטים אחד‬
‫בשני‪ ,‬אני יודעת שברגישותו הרבה הוא מצפה לסימן ממני‪" .‬אני מוכנה לדבר"‪ .‬אני אומרת לו בלחש‪.‬‬
‫"קראתי על זה עכשיו בזמן שישנת‪ "...‬הוא אומר בשקט‪" .‬ממליצים במקרים האלה לעשות הפלה‪ ".‬הכנות‬
‫הישירה כה אופיינית לו‪ ,‬אבל הפעם מצליחה להפתיע אותי‪" .‬ילדים עם תסמונת דאון נולדים עם פיגור‬
‫שכלי‪ .‬בעיות לב‪ .‬מגוון בעיות בריאותיות‪ .‬והם מתים בגיל צעיר‪ ".‬הוא יורה את כל הפרטים‪ .‬עיניי‬
‫צורבות ואני ממצמצת חזק על מנת לעצור את שטף הדמעות‪ .‬הוא פוסק מדיבורו ומביט בי‪" .‬איך זה קרה‬
‫לנו?"‪" .‬אני לא יודע‪ ,‬זה אופייני יותר להורים מבוגרים‪" ."...‬אבל אנחנו צעירים! וזה הריון ראשון!" אני‬
‫קוטעת אותו‪ ,‬מתמרדת נגדו כדרך למחות על הבשורה‪" .‬אבל היא בתוכי‪ ...‬מתפתחת‪ ,‬גדלה‪ .‬אני מרגישה‬
‫אותה‪ .‬אני שרה לה‪ ,‬מדברת אליה‪ .‬גם אתה!" אני אומרת לו בתוכחה‪ .‬הוא אוחז בידי ולא מאפשר לי‬
‫לברוח ממנו ולהסתגר בתוך עולמי הפנימי‪" .‬אני יודע‪ .‬אבל האם אלה החיים שאת רוצה בשבילה?‬
‫בשבילנו?"‪ .‬אני נאנחת‪ .‬אני חשה כיצד הכעס עליו מפעפע בי‪ .‬אני יודעת שהוא לא אשם בכלום‪ ,‬אבל‬
‫בלבי הזעם גועש ועומד להתפרץ‪" .‬אתה מוכן להשאיר אותי לבד?" אני אומרת בשקט‪ ,‬מקווה שהוא יבין‪.‬‬
‫הוא קם‪.‬‬
‫אני נשארת לבדי על הספה‪ ,‬עוצמת את עיניי ומנסה בכל כוחי להתמודד עם השאלות הכואבות‪ .‬אני יודעת‬
‫שמגיע לתינוקת שלנו שאתלבט לגבי עתידה לפני שאחרוץ את גורלה‪ .‬אני מבינה כי העתיד שלה כרוך‬
‫בשלנו בקשרים שלא ניתן להתיר‪ .‬המשפט של שחר אינו מרפה ממני – "זה מה שאת רוצה בשבילנו?"‪.‬‬
‫איך אני יכולה להתנער מהתינוקת שלי ולחשוב רק על עצמי‪ .‬זה נתפס בעיניי כאנוכי‪ ,‬נוראי‪ ,‬לא מוסרי‪.‬‬
‫אבל איני רוצה להיות אומללה מעתה והלאה ואיני רוצה שילדתי תסבול‪ .‬מגיע לנו להוליד תינוקת בריאה‪.‬‬
‫פושה בי עמימות שמאיימת לשתק אותי אם כי התשובה לכאורה ברורה‪.‬‬
‫שחר ישן‪ ,‬הבית חשוך ושקט‪ .‬אני יושבת על הספה‪ ,‬עיניי בוהות בטלוויזיה‪ .‬מבלי משים ידי נשלחת אל‬
‫בטני‪ ,‬ומיד הדמעות זולגות שוב‪ .‬אולם לצערי‪ ,‬ניסיון היום לימד אותי שאת המועקה הזו הדמעות אינן‬
‫יכולות למוסס; גם לא בכי חנוק‪ ,‬עצור או מתפרץ‪ .‬גם לא צווחות ויללות בכי‪ .‬אני עייפה‪ ,‬ממוטטת‪ ,‬עולמי‬
‫חרב עליי‪ .‬אני מבינה כי לא קרסתי‪ ,‬אני ממשיכה לחיות פה‪ ,‬על הספה הזו‪ ,‬עם העיניים השורפות והלב‬
‫הדואב‪.‬‬
‫אני שומעת קולות מנוגדים בתוכי‪ ,‬קורעים אותי‪ .‬אני מרשה לעצמי להתרפק על הציפיות‪ ,‬המשאלות‬
‫והחלומות שטיפחתי עד לפני שעות ספורות‪ .‬דמיינתי את העוברית שלי כילדה יפה‪ ,‬חכמה‪ ,‬שובת לב‪.‬‬
‫דמיינתי את המבט הראשון שהיא תעניק לי כשתצא מתוך רחמי‪ .‬דמיינתי את מגע גופה‪ ,‬את רכות עורה‪,‬‬
‫את טוב לבה‪ .‬לעיתים דמיינתי אותה עם שיער בהיר כמו של שחר ולעיתים עם שיער כהה כמו שלי‪ .‬אף‬
‫שהיא קיימת בתוכי שבועות אחדים בלבד‪ ,‬הספקתי לדמיין את כל חייה – את ינקותה‪ ,‬ילדותה‪ ,‬בגרותה‪.‬‬
‫אפילו את חתונתה הרשיתי לעצמי לדמיין‪ .‬דמיינתי אותה זוחלת‪ ,‬הולכת‪ ,‬רוקדת‪ .‬שמעתי אותה מזמזמת‬
‫את השירים שאהבתי לשיר לה‪ .‬דמיינתי אותה אומרת "אמא" בפעם הראשונה‪ .‬דמיינתי אותה משחקת עם‬
‫סבא וסבתא שלה‪.‬‬
‫המחשבה על אמי איימה לחנוק את גרוני‪ ,‬והזכירה לי שעכשיו צריך לספר לכולם‪ .‬בן רגע אני נזכרת‬
‫בארוחה המשפחתית שבה בישרנו על ההיריון – הרגשתי עגולה‪ ,‬שלמה‪ ,‬מלאה‪ .‬שחר החזיק בידי וחשתי‬
‫את אושרו זורם לתוכי ומתמזג באושרי‪ .‬עכשיו אני חווה עצב תהומי‪ ,‬ריקנות שמאיימת לכלות אותי‪ .‬אני‬
‫תוהה כיצד אספר לאמי שהילדה שלי‪ ,‬היצור המופלא שאותו אני נושאת ברחמי‪ ,‬פגומה‪ .‬כיצד אומר לאמי‪,‬‬
‫שוודאי דמיינה אותי במשך תשעת חודשי הריונה‪ ,‬שבמקרה הזה אין יותר מקום לדמיון‪ .‬כיצד אבשר לאמי‬
‫שאני הולכת להרוג את הילדה שלי‪.‬‬
‫אישה חזקה‪ /‬שני בראל‬
‫גם לאחר שנים של אבדות‬
‫"אני אישה חזקה"‬
‫היא ממלמלת לעצמה בשפתיים קפוצות‬
‫ובלב כבד אך חדורת מטרה‬
‫היא מתקדמת במלוא הדרה‬
‫במסדרון ארוך עד אין סוף‬
‫בסופו ממתין בשקט צורם הגוזל הראשון‬
‫היא חוצה את החדר ומגיעה אל מיטת הילדון‬
‫תוקעת מבט בגיליון חסר חיים ומשתהה‬
‫אולי אזכה בעוד שנייה אחת‪ ,‬עוד דקה‬
‫לפני שאחזור להעמיד פני אישה חזקה‬
‫לא אל גדול אני‪ ,‬ההפך הוא הנכון‬
‫המבט חוזר ובולע את הגיליון‬
‫נסתיימה הדקה ‪-‬‬
‫התקבלה החלטה‬
‫את ליבו היא תבקש לקצור ולהעביר למשפחה הבאה‬
‫"תודה על שיתוף הפעולה"‬
‫מסננת ומתחמקת מהעיניים הבוכיות‬
‫כעת בחדר הסמוך קול שמחה וחגיגות‬
‫את התקווה שקצרה מהאם האומללה‬
‫היא תעביר בזהירות לחזה פעוטה עדינה‬
‫"אני אישה חזקה"‬
‫הפעם באמת מאמינה‬
‫את היד השברירית האומרת תודה‬
‫היא תנצור על מנת לעבור את הכל מהתחלה‪.‬‬
‫הפלגה אל אי הפוריות‪ /‬ליליה אלטמן‬
‫שוכבת על מיטה גניקולוגית‪ ,‬מיטת האינקוויזיציה‪ ,‬מחכה לרופא בקוצר רוח‪ .‬את גופי מכסה רק חלוק‬
‫לבן‪ ,‬רגליי פסוקות‪ .‬עוד רגע אהיה תחת הרדמה כללית ושוב אפליג לאי הפוריות‪ .‬הפלגה שמינית‪IVF ,‬‬
‫שמיני‪ .‬אולי הפעם‪ ,‬הבטן הרכה שניצבת חשופה תתמלא‪ .‬די! נמאס שהאיברים המוצנעים פרושים בפני‬
‫כל רופא‪ ,‬אחות‪ ,‬טכנאי אולטרא‪-‬סאונד‪ ,‬כאילו התנתקו מגופי שלי‪ .‬אני כעלה נידף ומרגישה מגינת לב‬
‫רבה‪ .‬אולי הפעם יתגשם חלומי ואגיע לקרקע מוצקה‪ ,‬אגיע לאי הפוריות‪ ,‬המסע אל ההפריה‪ ,‬המפגש‬
‫המיוחל בין הביצית לזרע‪ ,‬שמסתיים בסיפור הצלחה של הריון‪ ,‬לידה‪ ,‬תינוק"‪ .‬את כל זה מלמלה לעצמה‬
‫זוהרה‪ ,‬רגע לפני ההרדמה‪ ,‬רגע לפני שהרופא יחדיר מחט דרך הנרתיק אל עבר השחלה‪ ,‬משם ישאב את‬
‫כל הזקיקים שיתפתחו וכל זה כדי שבסופו של דבר יצליחו להחזיר לרחמה עובר או שניים‪.‬‬
‫זוהרה‪ ,‬בת שלושים וחמש‪ ,‬אדריכלית מצליחה‪ ,‬בעלת חברה פרטית לאדריכלות ועיצוב פנים‪ .‬בנעוריה‪,‬‬
‫זוהרה קיוותה להיות קרייריסטית מצליחה‪ ,‬ואכן בדי עמל הקימה עסק מצליח לאדריכלות ועיצוב פנים‪.‬‬
‫כשהתבגרה‪ ,‬פיללה למצוא את אביר חלומותיה כדי שתוכל לחלוק עימו את חייה‪ .‬ואכן‪ ,‬יניב הלך שבי‬
‫אחריה‪.‬‬
‫יניב‪ ,‬בן שלושים ושש‪ ,‬טייס בחברת תעופה מובילה‪ .‬בזוהרה הוא נתקל לראשונה כאשר פנה לחברת‬
‫האדריכלות ועיצוב הפנים שבבעלותה‪ .‬בקשתו הייתה שתעצב את דירתו החדשה‪ ,‬שזה עתה רכש‪ .‬אהבה‬
‫ממבט ראשון‪ ,‬בין השניים נרקם סיפור אהבה‪ .‬לאחר חודשים ספורים‪ ,‬זוהרה כבר עברה לדירתו ועתה‬
‫עיצבה את דירתם המשותפת‪ .‬לאחר מספר חודשים של מגורים משותפים‪ ,‬השניים נישאו בחתונה קטנה‪,‬‬
‫צנועה ומלאת אהבה‪.‬‬
‫זוהרה ויניב היו זוג מושלם‪ ,‬זוגיותם הייתה מושא להערצה וקנאה בקרב רבים‪ .‬זוגיותם הייתה סוגה‬
‫בשושנים‪ .‬היה נראה כי אין דבר שיכול לעמוד בדרכם המשותפת‪ .‬זוהרה הפסיקה לטול גלולות‪ .‬אמנם‬
‫היא לא רצתה להיכנס להריון מיד‪ ,‬עדיין לא הרגישה מוכנה‪ ,‬אבל חשבה שכשתרצה‪ ,‬זה יקרה‪.‬‬
‫"התבדיתי‪ ,‬כבר יותר משנה אנחנו מנסים להיכנס להריון‪ ,‬ללא הצלחה‪ .‬לא ניתן לטמון את הראש בחול‬
‫ולהתעלם מהשעון הביולוגי‪ ,‬שכבר לא עובד לטובתי‪ .‬משהו לא תקין"‪ .‬לחשה זוהרה‪ ,‬בקול ממורמר‪,‬‬
‫ליניב‪ ,‬באחד הלילות‪ ,‬כאשר לא הצליחה להירדם ממחשבות רבות על הריון‪ ,‬ילדים‪ ,‬פריון ואי‪-‬פריון‬
‫שמילאו את ראשה וסרבו לעזוב‪.‬‬
‫כבר למחרת זוהרה אזרה אומץ וקבעה תור לאחד המומחים הגדולים בתחום הפריון‪ .‬זוהרה ויניב נשלחו‬
‫לשלל בדיקות‪ ,‬כאשר בסופו של דבר האבחנה הייתה‪ :‬בעיית פריון בלתי מוסברת‪ .‬בגלל גילה של זוהרה‪,‬‬
‫שהייתה אז בת שלושים ושתיים‪ ,‬הוחלט על ביצוע הפריה חוץ גופית ראשונה או בז'רגון רפואי‪-‬יומיומי‪,‬‬
‫‪.IVF‬‬
‫זוהרה ויניב עברו שמונה טיפולי ‪ ,IVF‬ללא תוצאות‪ ,‬ללא הריון‪ .‬זוהרה ויניב עברו מעגל מחזורי אכזר‬
‫של תקווה וייאוש‪ .‬כל ווסת‪ ,‬כל תשובה שלילית‪ ,‬טמנה בחובה אכזבה‪ ,‬תסכול עמוק‪ ,‬ריקנות וכאב‪ .‬כל‬
‫פעם מחדש התחילה להתעורר בהם שוב התקווה‪ ,‬אולי הפעם‪ ,‬אולי החודש זה יצליח‪ .‬מה שהניע אותם‬
‫לעבור את מסכת הטיפולים הקשה‪ ,‬ולא להרים ידיים‪ ,‬היא התקווה ובעיקר אהבתם החזקה‪.‬‬
‫"גם רחל אימנו התייסרה שנים רבות בציפייה לילדים‪ ,‬ומסופר שאמרה ליעקב‪" :‬הבה לי בנים ואם אין‬
‫מתה אנוכי"‪ .‬הערגה העצומה שלה לילד‪ ,‬הייתה עד כדי כך שהחיים לא נחשבו בלעדיו‪ .‬אבל לבסוף רחל‬
‫זכתה בשני בנים‪ .‬האם גם בשבילנו החיים לא נחשבים‪ ,‬בלעדי ילד? האם יגיע הרגע ואלוהים יפתח גם את‬
‫רחמי ויעזור לי?" לחשה זוהרה באוזנו של יניב‪ ,‬בזמן שחיבקה אותו בחוזקה‪ ,‬לאחר שבדיקת ההיריון‬
‫יצאה שלילית‪ .β-hCG < 5 ,‬גם ‪ IVF‬שמיני כשל‪.‬‬
‫"אהבתי אלייך אינה תלויה בדבר‪ .‬אני אוהב אותך בכל מאודי‪ ,‬בכל ליבי‪ ,‬את הכל בשבילי‪ .‬ילד יכול‬
‫להיות רק תוספת נחמדה למשפחה הקטנה שלנו‪ .‬כבשנו כל כך הרבה פסגות יחד‪ ,‬זכינו בהרבה דברים‬
‫טובים‪ ,‬אנחנו ברי מזל‪ ,‬למרות שאולי את לא רואה זאת כך‪ .‬בעיקר זכינו אחד בשנייה‪ ,‬בזוגיות חזקה‪,‬‬
‫מלאת אהבה‪ ,‬כבוד ותמיכה‪ .‬שום דבר לא יכול להפריד בנינו‪ .‬עברנו דרך חתחתים‪ ,‬כל מאמצינו להביא‬
‫ילד לעולם העלו חרס‪ .‬אולי הגיע הזמן לשקול פתרון חלופי?" לחש יניב‪ ,‬בקול מרגיע ופייסני‪ ,‬לאשתו‪.‬‬
‫באותה הרגע‪ ,‬זוהרה פרצה בבכי תמרורים‪ .‬בקול כאוב זעקה "נפל בחלקי להינשא לאדם כמוך‪ ,‬אבל אינני‬
‫מעריכה זאת כלל‪ .‬נפשי משתוקקת לילד‪ ,‬ומבלי משים נסחפתי למשבר עמוק‪ .‬כל מה שעניין אותי זה‬
‫התפקיד האימהי שלי‪ ,‬אך בראש ובראשונה אני אשת איש‪ .‬תמיד ידעתי‪ ,‬אבל ברגעי משבר‪ ,‬כל פעם‬
‫מחדש‪ ,‬אני מבינה כי המתנה הגדולה ביותר שהחיים יכלו להעניק לי זה אותך‪ ,‬בעלי שלי‪ .‬די‪ ,‬מספיק‪ ,‬לא‬
‫רוצה לבנות יותר מגדלים באוויר‪ .‬אני רוצה לחיות וליהנות מהחיים יחד איתך"‪.‬‬
‫לאחר ה‪ IVF-‬השמיני‪ ,‬זוהרה ויניב החליטו "לשחרר"‪ ,‬לקחת פסק זמן מהטיפולים ולטוס לירח דבש‬
‫חלומי‪ ,‬כדי לנקות את הראש ולחזור עם כוחות חדשים‪ .‬הם כל כך השתוקקו לטיול יחדיו‪ ,‬אך לא יכלו‬
‫להוציאו לפועל בגלל הטיפולים‪ .‬היעד שנקבע היה תאילנד הקסומה והרחוקה‪ .‬טיול ארוך‪ ,‬למשך חצי‬
‫שנה‪ .‬ירח הדבש תוכנן בקפידה רבה‪ .‬הם כל כך ציפו לנסוע יחדיו לחופשה ארוכה‪ ,‬לנוח מימי העבודה‬
‫השוחקים‪ ,‬מהמחשבות המקננות על ילדים ובעיקר להירגע הרחק מכל הטיפולים הקשים‪ .‬פשוט להיות‬
‫ביחד במקום מרוחק‪ ,‬ליהנות אחד מהשנייה ומטבע עוצר נשימה‪.‬‬
‫"עליי לראות רופא נשים בהקדם‪ .‬זה החודש השלישי ברצף שלא מופיעה הווסת‪ .‬מה שבטוח זה שאני‬
‫חייבת לקחת גלולות ולסדר זאת‪ .‬הרי אני לא רוצה שמשהו יצוץ‪ ,‬באמצע הצלילה הקסומה שאנו‬
‫מתכננים"‪ .‬צעקה זוהרה באחד הבקרים‪ ,‬כאשר עמדה על מרפסת בקתת החוף המבודדת שבה הם‬
‫התארחו‪ ,‬באי קופיפי שבתאילנד והתבוננה על הנוף שלא יסולא בפז‪.‬‬
‫"שלושה חודשים? טוב‪ ,‬תמיד הייתה לך ווסת שאינה סדירה‪ .‬אבל‪ ,‬שלושה חודשים? אולי משהו לא תקין‪.‬‬
‫מי יודע‪ ,‬בעקבות כל הטיפולים שעברת‪ ,‬אולי קרה משהו" ענה בתגובה יניב בהשתוממות‪ ,‬בזמן שהתמתח‬
‫במיטה‪.‬‬
‫"‪ ,β-hCG-7,650‬שבוע שמיני להריון‪ ,‬חודש שני להריון" הודיע בקול אדיש ובאנגלית קלוקלת‪ ,‬רופא‬
‫הנשים התאילנדי שקיבל את זוהרה ויניב‪ ,‬בבית חולים מקומי בבנקוק‪.‬‬
‫זוהרה ויניב לא יכלו להאמין למשמע אוזניהם‪ .‬הם לא עיכלו שמדובר בעובר חי‪ ,‬עובר שמתפתח ברחמה‬
‫של זוהרה‪ ,‬עובר שלו כל כך ייחלו שנים‪ .‬הם לא ידעו מה לעשות באותה הרגע‪ ,‬נשימתם נעתקה ולא היו‬
‫מילים בפיהם‪ .‬גופם התמלא באדרנלין‪ ,‬הם הרגישו תחושת מחנק וצמרמורת עברה בגופם‪ .‬הם שלחו מבט‬
‫זה לזו‪ ,‬פחדו לשמוח‪ ,‬פחדו להתמלא באושר‪ ,‬לפתע הם חששו מאבחנת הרופא‪ .‬לאחר מספר דקות‪ ,‬אורו‬
‫פניהם‪ ,‬הם הבינו שיש סיכוי גדול שהם הולכים להיות הורים‪.‬‬
‫"הנה שק הריון‪ ,‬דפיקות לב חזקות‪ ,‬עובר בגודל של עשרה מ"מ‪ ,‬בגודל של שעועית"‪ ,‬התלוצץ הרופא‬
‫התאילנדי בזמן האולטרא‪-‬סאונד של זוהרה‪ .‬ובהמשך הדגיש‪" :‬עלייך להתחיל לקחת חומצה פולית‬
‫ותוספת ברזל‪ ,‬להקפיד על שתייה מרובה ועל תזונה נכונה‪ ,‬אלה דברים חיוניים לעובר"‪.‬‬
‫"כיצד זה ייתכן? הרי עברנו שמונה טיפולי ‪ IVF‬בישראל‪ ,‬ללא הצלחה‪ .‬ודווקא עכשיו כששיחררנו‬
‫ועזבנו הכל בשביל ליהנות ממה שיש לנו‪ ,‬מהזוגיות שלנו‪ ,‬אז נכנס ההריון לתמונה"‪ .‬שאלה זוהרה בטון‬
‫אמביוולנטי אך מלא פליאה את הרופא‪.‬‬
‫"מתח נפשי יכול לתרום לבעיות פיזיולוגיות שגורמות לאי‪-‬פריון‪ .‬אי‪-‬פריון מחמיר את המתח וחוזר‬
‫חלילה‪ .‬אבל ברגע שמטופלות משחררות את המתח‪ ,‬נרגעות‪ ,‬מרגישות יותר שלמות עם המצב‪ ,‬בדומה‬
‫למה שאת עשית כשבאת לחופשה משחררת בתאילנד יחד עם בעלך‪ ,‬קורות תהפוכות בחיים"‪ ,‬ענה‬
‫הרופא‪.‬‬
‫"מעז יצא מתוק‪ ,‬הכישלון שהכביד עלינו כל כך‪ ,‬בסופו של דבר הוביל אותנו לשחרר את המושכות‪,‬‬
‫להגיע לתאילנד ולהתברך בהריון‪ ,‬עובר חי"‪ ,‬לחש יניב‪ ,‬כאשר ניצוץ בעיניו וחיוך רחב על שפתיו‪ ,‬כזה‬
‫שלא נראה כבר זמן רב‪.‬‬
‫זוהרה עברה הריון לא קל‪ ,‬היא הייתה בשמירת הריון כיוון שהריונה הוגדר הריון בסיכון גבוה‪ .‬בדיוק‬
‫ביום הולדתה השלושים וחמש‪ ,‬בשבוע השלושים ותשע להריונה‪ ,‬לאחר שלוש שנים של ציפייה ארוכה‪,‬‬
‫זוהרה הובלה אל חדר הניתוח‪ .‬היא עברה ניתוח קיסרי‪ ,‬כיון שסבלה מרעלת הריון קשה שסיכנה את‬
‫חייה‪ .‬לאחר חצי שעה בלבד‪ ,‬זוהרה קיבלה את מתנת יום הולדתה‪ ,‬בנה הקטן‪ .‬זוהרה ויניב הגיעו למנוחה‬
‫ולנחלה‪ ,‬הם חבקו בן‪.‬‬
‫כך הגיעה לסיומה ההפלגה המיטלטלת של זוהרה אל אי הפוריות‪ .‬בזמן שזוהרה הפליגה לאי קופיפי‬
‫שבתאילנד‪ ,‬היא החלה הפלגה נוספת‪ ,‬ללא ידיעתה‪ ,‬לאי הפוריות‪ .‬עכשיו זוהרה עומדת על יבשת האי‪ ,‬על‬
‫קרקע מוצקה והיא מתענגת מיופיו ומריחו של פרי האי‪ ,‬מבנה הקטן‪.‬‬
‫"לא עוד‪ ...‬לא עוד כדורים‪ ,‬לא עוד זריקות‪ .‬לא עוד הרדמות‪ ,‬שאיבות והחזרות‪ .‬לא עוד אתמלא בתחושת‬
‫החמצה‪ ,‬לא עוד אתמלא בכאב כשאחלוף מול עגלה עם תינוק‪ .‬לא עוד אתמלא בריקנות כל חודש על כך‬
‫שזה עדיין לא קרה‪ .‬לא עוד‪ ...‬כי עכשיו אני כבר אימא"‪ .‬זוהרה לחשה לתינוקה החדש‪ ,‬בזמן שנשאה‬
‫אותו בזרועותיה‪.‬‬
‫היא‪ ,‬הוא והרופא‪***/‬‬
‫"תכינו את חדר ניתוח ‪ ,3‬מהר!" קרא ד"ר בראון בעודו מסתכל בצילום הסי‪-‬טי שלה‪ .‬כל עין מנתח‬
‫מיומנת‪ ,‬ובוודאי עינו של ד"ר בראון‪ ,‬סגן מנהל המחלקה‪ ,‬יכלה לזהות מיד את הדימום שהתפשט בחלל‬
‫הרחם שלה‪ .‬ד"ר בראון היה מנתח ותיק ומנוסה‪ ,‬וכבר נתקל במקרים דומים בעבר‪ .‬הוא ידע שחייבים‬
‫לפעול‪ ,‬ומהר‪" .‬אם לא נזדרז‪ ,‬זה אבוד‪ .‬אין לנו זמן לבזבז" הוסיף ד"ר בראון בטרם יצא את החדר לכיוון‬
‫הפרוזדור המרכזי‪ ,‬בדרכו אל עבר לוח הניתוחים‪ .‬בכתב ידו העגול‪ ,‬שהיה כמו סימן ההיכר שלו בין‬
‫הרופאים (שאת כתב ידם היה קשה לפענח)‪ ,‬הוא רשם את שמה על לוח הניתוחים במשבצת הסמוכה לזו‬
‫בה רשם את שמו שלו‪ .‬הוא חצה את הפרוזדור במהירות לכיוון ההפוך‪ ,‬אל עבר החדר בו הייתה‬
‫מאושפזת‪ .‬צועד בהליכתו הכל כך אופיינית‪ ,‬כאשר ידו האחת בכיס חלוקו וידו השנייה חופשיה לצד גופו‪.‬‬
‫ד"ר בראון לא אמר דבר כאשר נכנס לחדרה‪ ,‬רק חייך את חיוכו המבויש ‪ -‬כזה שרק קצה שיניו מציצות‬
‫דרכו‪ ,‬אך הוא מלא חום ומקרין חיוניות‪ ,‬כאילו היה פתוח לרווחה‪ .‬הוא התיישב על צד מיטתה‪ ,‬נשען‬
‫לעברה‪ ,‬שלף את ידו מכיס החלוק ואחז בעדינות בידה‪ .‬לאחר רגע נוסף של שתיקה הוא לקח נשימה‬
‫עמוקה ואמר‪" :‬אנחנו חייבים לנתח‪ .‬וחייבים לנתח עכשיו‪ ,‬ממש בשעה הקרובה‪ ".‬היא הביטה בו‪ ,‬ועיניה‬
‫החלו אט אט דומעות‪" .‬יש לך דימום שמתפשט בחלל הרחם‪ .‬אני לא יודע כרגע מה המקור‪ ,‬אם זה מגיע‬
‫ממך או ממנו‪ .‬את זה אוכל לדעת בוודאות רק כשאהיה בפנים‪ ".‬אמר בקולו העמוק והשלו‪" ,‬אעשה כל מה‬
‫שאני יכול‪ ,‬אני מבטיח"‪ .‬הוא לחץ את ידה בחזקה‪ ,‬הביט בה‪ ,‬ואז הוסיף ואמר לה בקול חלש‪ ,‬ממש כמו‬
‫לחישה "מיד יבואו להכין אותך‪ .‬בינתיים תנסי לנוח‪ ,‬טוב?"‪ .‬הוא סובב את פניו במהירות‪ ,‬התרומם‬
‫מהמיטה ויצא מן החדר בצעדים מהירים‪ .‬למרות שבשורות קשות היו דבר שבשגרה עבורו‪ ,‬מדי פעם עוד‬
‫התגנבו דמעות לזווית עינו כאשר דיבר עם חולים‪ ,‬סיפר להם על מצבם הלא פשוט וצפה בתגובותיהם‬
‫הקשות‪.‬‬
‫המבט המיואש‪ ,‬העייף שלה ועיניה הגדולות והעצובות הם שהכניעו אותו הפעם‪.‬‬
‫ד"ר בראון כבר היה לבוש בחלוק ירקרק‪ ,‬חבוש בכובע המנתחים הקבוע שלו ועונד כפפות כחולות כהות‪,‬‬
‫כשעמד מול מיטת הניתוחים‪ .‬הוא הביט בבטנה החשופה‪ ,‬העגולה והתפוחה‪ .‬הוא לקח נשימה עמוקה‪,‬‬
‫נשימה מיוחדת ששמר רק לרגעים החשובים ביותר‪ ,‬כמו הרגעים שלפני ניתוח‪ ,‬והושיט יד בטוחה ויציבה‬
‫לעבר האחות‪.‬‬
‫"סקלפל!" אמר ד"ר בראון בקול נמוך‪ ,‬ויצא לדרך‪" .‬מלקחיים‪" "...‬עוד תחבושות! צריך עוד תחבושות‪.‬‬
‫אנחנו מאבדים אותה" "אין דופק דוקטור‪ ...‬דוקטור?"‪ ,‬ד"ר בראון ידע שזהו רגע ההכרעה ‪ -‬אם לא ימצא‬
‫את מקור הדימום היא תמות שם על שולחן הניתוחים‪ .‬הוא חזר בראשו על כל השלבים שביצע עשרות‬
‫פעמים בעבר‪" .‬מה שכחתי?" שאל את עצמו‪ .‬הוא המשיך לחקור את חלל רחמה הפרוץ‪ ,‬חיפש פה‪ ,‬הסיט‬
‫שם‪" ,‬אולי זה מהצד או מאחור‪ ...‬איפה? לעזאזל‪ ,‬איפה זה?" הוא חשב לעצמו‪ ,‬עיניו משוטטות לכל עבר‬
‫אדירה‪.‬‬
‫במהירות‬
‫ברקע המשיכה האחות לתאר באוזניו את תמונת המצב שהשתקפה ממכשירי הניטור השונים‪.‬‬
‫הזמן הרגיש כאילו ממהר לו‪ ,‬וד"ר בראון הבין שהסיכויים להצליח הולכים ופוחתים‪.‬‬
‫ולפתע‪:‬‬
‫"מצאתי! הדימום‪ ,‬הוא לא מהרחם‪ .‬הוא ממנו‪ ...‬הממזר הקטן"‪.‬‬
‫"זה כאילו שהוא מבין שזה הסוף שלו" חשב לעצמו ד"ר בראון‪" .‬הגיע הזמן להוציא אותך!"‬
‫"זה נגמר‪ .‬הוא בחוץ‪ ".‬אמר דוקטור בראון כאשר היא התעוררה במיטתה‪ ,‬כאבים עזים בבטנה‪ ,‬והוא יושב‬
‫לצידה‪.‬‬
‫הוא גייס את שארית כוחותיו לכדי אותו חיוך מבויש‪ ,‬שרק קצה שיניו מציצות דרכו‪ .‬הוא היה עייף מאוד‬
‫‪ -‬כוחותיו אפסו במהלך השעות האחרונות בחדר הניתוחים‪ ,‬כאשר נלחם ששניהם‪ ,‬הוא והיא‪ ,‬יצאו שלמים‬
‫מחדר הניתוח‪ .‬ד"ר בראון לקח את אותה נשימה עמוקה‪ ,‬שהוא שומר לרגעים החשובים ביותר‪ ,‬ואמר‪:‬‬
‫"לא היתה לנו ברירה‪ ,‬היינו חייבים להוציא אותו החוצה‪ ".‬אמר ד"ר בראון לאחר שתיקה שארכה מספר‬
‫דקות‪" .‬את בטח תשמחי לשמוע שהוצאנו אותו שלם"‪" .‬וגם תוכלי להשתחרר הביתה בימים הקרובים‪"...‬‬
‫דמעות הופיעו בעיניה וכמו בהשתקפות בעינו של ד"ר בראון‪ ,‬גם אצלו הופיעה שוב אותה דמעה בזווית‬
‫עיניו‪.‬‬
‫הם הביטו זה בזו‪ ,‬הוא מנגב את עינו ומפנה את מבטו והיא נותנת לדמעות לגלוש על לחייה‪ .‬לבסוף אמרה‪:‬‬
‫"אני יודעת שאני אמורה להיות שמחה שזה נגמר‪ .‬שהוא סוף סוף בחוץ‪ .‬זו הייתה תקופה כל כך קשה‪...‬‬
‫אבל אני לא‪ .‬אני לא שמחה‪ .‬אני מרגישה ריקנות כזאת‪ .‬ריקנות לא ברורה‪ .‬אולי זה בגלל שהוא היה‬
‫בתוכי כל כך הרבה זמן ש‪ ...‬שהתחברנו‪ .‬התרגלתי אליו‪ ,‬הגוף שלי כבר רגיל אליו‪ .‬אני מרגישה שנשאר‬
‫לי חור ענק בגוף‪ .‬אני יודעת שזה נשמע טיפשי‪ "...‬היא שתקה‪ ,‬עוצמת את עיניה הכחולות‪ ,‬הגדולות‪,‬‬
‫בתקווה לעצור את זרם הדמעות שהתגבר על לחייה‪.‬‬
‫ד"ר בראון שתק גם הוא‪ .‬הוא הביט בה עוד כמה רגעים‪ ,‬הניח את ידו על ידה לשנייה‪ ,‬כמו מסמן לה‬
‫שעליו ללכת‪ ,‬ולאחר מכן קם‪ ,‬ופנה לצאת מהדלת‪ .‬רגע אחד לפני שחצה את סף הדלת הוא הסתובב חזרה‪.‬‬
‫"את יודעת‪ ,‬כשהיינו שם בפנים‪ ,‬היה ניראה שהוא לא רוצה לצאת‪ ,‬שטוב לו שם‪ .‬ממש הייתי צריך‬
‫להכריח אותו" הוא חייך את חיוכו המוכר שוב‪.‬‬
‫"איפה הוא עכשיו? הוא מתאושש?" היא שאלה‪.‬‬
‫ד"ר בראון צחק בעדינות "כבר שנים שאין לנו חדרי התאוששות לגידולים"‪.‬‬
‫אם נסתמך על סטטיסטיקה ‪*** /‬‬
‫אם אסתמך על סטטיסטיקה‪,‬‬
‫איני אמורה להיות כאן‬
‫מילים אלה אינן נועדו להכתב‬
‫מחשבותיי אינן אמורות לראות אור‪.‬‬
‫בכל זאת הן רואות‪,‬‬
‫באופן מפליא הן נכתבו‪.‬‬
‫משמעותן ברת חלוף‪,‬‬
‫רלוונטיות רק כל עוד דם זורם בעורקיי‪.‬‬
‫רלוונטיות דמי מוטלת גם היא בספק‪.‬‬
‫היכן דמי נגמר ודם הוריי מתחיל‪,‬‬
‫דם הוריהם‪,‬‬
‫דם הורי הוריהם‬
‫דם אשר משמעותי בזכות המשכיותו‬
‫אם נסתמך על סטטיסטיקה‪,‬‬
‫המשכיות זו סיכוייה אפסיים‪.‬‬
‫רק מאותה אפסיות‪,‬‬
‫מילותיי נכתבות‬
‫מחשבותיי רואות אור‪.‬‬
‫אך איני אמורה להיות כאן‪,‬‬
‫מחשבותיי לנצח נועדו לשקוט‪,‬‬
‫אם כך על איזו אפסיות אוכל להעיד‪,‬‬
‫אם אני‪ ,‬לא עוד?‬
‫בחירות‬
‫חטיבת העשרה‪***/‬‬
‫אני זוכרת את היום שבו אבא מת‪ ,‬הייתי אז בת ‪ .73‬זה היה היום האחרון של כיתה ז'‪ .‬בדיוק דיברתי אז‬
‫בטלפון עם קרן האמריקאית (שהייתה אז חברה מהכיתה וגם שכנה) ולפתע שמעתי צעקות וצווחות‬
‫מעברו השני של הקו‪ .‬אחי‪ ,‬אורן‪ ,‬הרים את הטלפון ועלה על הקו שממנו דיברתי‪ .‬שמעתי את אימא צועקת‬
‫"תתקשר מהר לאמבולנס‪ ,‬אורן! מהר!!! תתקשר לאמבולנס!!!"‪.‬‬
‫ניתקתי את השיחה עם קרן ורצתי לסלון‪ .‬ראיתי את אבא על הרצפה ואת אימא מעליו‪ .‬אני ואורן ושני‬
‫השכנים ממול ירדנו למטה לחכות לאמבולנס‪ .‬נועה אחותי ישנה‪ .‬הזמן שחיכינו לאמבולנס אורן‪ ,‬אני‬
‫והשכנים שלנו‪ ,‬נראה אז ממש כמו נצח‪.‬‬
‫אני זוכרת את הרופא שבא לספר לאימא שאבא מת‪ .‬הוא היה נראה כמו ילד שמצטער על מעשה רע‬
‫שעשה‪" .‬אני חושש שלא ניתן יהיה להציל אותו‪ ,‬תהיו חזקים"‪ .‬את המילה "להציל" בקושי שמעו‪ .‬את‬
‫ה"תהיו חזקים" אולי בכלל דמיינתי‪ .‬הוא ניסה לא להסתכל לאימא בעיניים‪.‬‬
‫כששאלתי את אימא מה קרה לאבא היא רק הסבירה שהייתה לו הפרעת קצב והבטיחה שהיא תסביר לי‪,‬‬
‫אבל היא שכחה‪ .‬אני זוכרת שבאותו לילה ישנתי עם אימא במיטה‪ ,‬פחדתי‪ .‬אני זוכרת שבכלל לא ישנתי‪.‬‬
‫חשבתי שאני בתוך חלום ורק רציתי שהוא ייגמר כבר‪ .‬אבל החלום לא ממש נגמר וכמה שעות יותר‬
‫מאוחר אימא כבר סיפרה לסימה המנהלת‪ ,‬לניצה המחנכת ולרונית היועצת את כל מה שקרה‪ .‬כאן כבר‬
‫קיבלתי הוכחה‪ .‬החלום שחשבתי שחלמתי הוא לא באמת חלום‪.‬‬
‫ניצה שאלה אם אני רוצה שהחברים יבואו להלוויה‪ .‬אמרתי שלא‪ .‬סימה שאלה אם אני רוצה שיבואו‬
‫לבקר בשבעה‪ .‬לזה הבעתי הסכמה‪ .‬הן ישר ניתקו ועברו כיתה כיתה‪ ,‬כדי להודיע לכולם על מה שקרה‪.‬‬
‫השבוע שאחרי עבר נורא מהר‪ .‬ביום באו אנשים‪ .‬רובם לא מוכרים‪ .‬הם סיפרו מלא סיפורים שלא שמעתי‬
‫וכל מיני דברים על אבא שבחיים לא ידעתי‪ .‬גם כל השכבה באה‪ .‬בלילה נשארנו נועה‪ ,‬אורן ואני לישון‬
‫באותו חדר‪ .‬היה נדמה כאילו כל העולם הגיע לשבעה‪.‬‬
‫סבא וסבתא היו המומים‪ .‬הם בכלל לא ידעו על כל עניין המחלה‪ .‬בכלל‪ ,‬סבתא שרה התחילה להתנהג מאד‬
‫מוזר אחרי שאבא מת‪ .‬היה נדמה כאילו היא הלכה והצטמקה‪ ,‬לאט לאט ובשקט‪ ,‬הלכה ואט אט נעלמה‪.‬‬
‫הפסיכולוגית של נועה‬
‫המטפלת של נועה הייתה ענקית‪ ,‬ממש עצומה‪ .‬משהו כמו ‪ .785‬נועה הייתה צריכה ממש להרים את‬
‫הראש כדי להסתכל עליה‪ ,‬כשהיא הייתה פותחת לה את הדלת של הדירה‪ .‬אני יודעת שהיא לקחה המון‬
‫המון כסף ואני יודעת שהיא גם אמרה שצריך הרבה הרבה סבלנות‪ .‬רוב הזמן היא רק שתקה והקשיבה‪.‬‬
‫ושכבר אמרה משהו‪ ,‬זה בדרך כלל הייתה איזו שאלה מעצבנת או סתם הנהון‪ ,‬מעין "אה אה" כזה מעצבן‪.‬‬
‫צריך ים של סבלנות‪ .‬פעם אחת נועה נשברה ואמרה למטפלת שלה‪" :‬אולי נתחלף בתפקידים? אני‬
‫אשתוק‪ ,‬אהנהן‪ ,‬ואת תספרי לי משהו קטן על עצמך"‪ .‬והמטפלת של נועה רק חייכה חיוך עייף של אחת‬
‫שנמאס לה מההתחכמויות השחוקות האלה‪ .‬עוד חכמולוגית אחת‪.‬‬
‫אבל נועה בחורה חכמה ואת זה גם המטפלת ידעה‪ .‬לנועה היה ברור שמרוב שהמטפלת יושבת בחדר ולא‬
‫יוצאת ממנו מהבוקר ועד הלילה‪ ,‬בטח אין לה הרבה מה לספר‪ ,‬כי לה לא קורה שום דבר ורק למטופלים‬
‫שלה קורים דברים‪ ,‬ואת הסיפורים של המטופלים האחרים בכלל אסור לה לספר‪ .‬הדבר היחיד שהמטפלת‬
‫יכלה להחזיק בתוכה היה ערפל‪ .‬ערפל שדומה אולי להרגשה שמרגישים אחרי מבחן שלא הלך כל כך‬
‫טוב‪.‬‬
‫‪ 5:‬דקות שלמות (שהפעם היו מדויקות להחריד) נועה והמטפלת שלה הסתכלו אחת על השנייה ולא‬
‫דיברו‪ .‬שתקו‪ .‬בהו אחת בשנייה‪ ,‬בהו בשעון‪ ,‬בהו בתקרה‪ .‬כאילו ניהלו מעין קרב‪ ,‬מי תישבר ראשונה‪.‬‬
‫נועה רק חשבה כמה חבל שהמטפלת שלה היא לא גבר מושך‪ ,‬ואם היא הייתה גבר‪ ,‬איך הוא היה מגיב אם‬
‫נועה היתה קמה ומנשקת אותו נשיקה ארוכה‪ ,‬מלאת תשוקה‪ .‬האם הוא היה ממשיך לנשק אותה בחזרה?‬
‫או שמא היה מסרב בעדינות? נועה השתעשעה במחשבה אבל המטפלת שלה היתה בכלל אישה‪ .‬אומנם‬
‫היה לה גובה של גבר אבל לצערה של נועה היא היתה אישה‪ .‬בתום אותה פגישה נועה רק שמעה מפי‬
‫המטפלת "את צריכה הרבה סבלנות‪ ,‬הרבה הרבה סבלנות"‪ ,‬תוך כדי שנועה רשמה לה את הצ'ק לאותה‬
‫פגישה‪ .‬שתיהן העמידו פנים כאילו הן יפגשו שוב מתישהו‪ .‬ונועה רק שתקה‪.‬‬
‫מתנה לסילבסטר‬
‫שלוש שנים אחרי שאבא שלי נפטר אימא הכירה חבר חדש‪ .‬שנתיים לאחר מכן כבר נולדה להם ילדה‪.‬‬
‫אני אז הייתי בצבא‪ ,‬ממש בהתחלה‪ .‬אני זוכרת שהייתה לגיא חברה אז‪ .‬אחותי נולדה ב‪ 7.7-‬ואני בחרתי‬
‫לה את השם‪ .‬אמרתי את זה לאימא בצחוק‪ ,‬כדי שתעזוב אותי‪ ,‬אבל היא נתפסה חזק חזק על השם הזה ולא‬
‫עזבה‪ .‬גיא ואני הגענו לבית החולים ישר בשניה שקיבלנו את ההודעה על הלידה‪ .‬בדיוק תפסו אותנו באיזו‬
‫מסיבה‪ ,‬בלילה שבין ה‪ 37.70-‬ל‪.7.7-‬‬
‫אני זוכרת את היחס הנפלא של הצוות בבית חולים ואת התמיכה‪ .‬קיבלתי אחות תינוקת במתנה‪.‬‬
‫מחשבות קצת אחרות (ואחרונות) לסוף‬
‫בסוף עזבתי אותו‪ ,‬את דרור‪ .‬מוזר‪ .‬כשהיו בינינו שתיקות דרור היה חושב שהוא מבין על מה אני חושבת‪.‬‬
‫ראיתי את זה בצורה שבה הוא הסתכל עליי‪ .‬אבל לי היו מחשבות משל עצמי‪ .‬מנקודת המבט של דרור הן‬
‫היו נראות מחשבות תמימות כאלה‪ ,‬על הלימודים‪ ,‬על חופשת פסח‪ ,‬על הטיול האחרון לצפון‪ ,‬על הבריאות‬
‫של סבתא שלי‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הסתבר שחוץ מהמחשבות האלה היו לי עוד מחשבות‪ .‬מחשבות שבגללן‬
‫עזבתי אותו‪ .‬מזל שלא הקשבתי לכל קשקושי החתונה‪ ,‬אני חושבת שזאת הייתה הפעם ראשונה שעשיתי‬
‫את ההחלטה הנכונה‪.‬‬
‫הדרך אל החופש ‪ /‬קשת פרדו‬
‫מהו חופש? אם הייתי צריכה לסכם את זה בכמה מילים –‬
‫האם חופש משמעותו לא להיות כלוא? האם משמעותו הפסקת מנוחה מהכל? האם המשמעות היא לשכב‬
‫על חול חם מתחת לעץ דקל עם ים צלול ברקע וספר טוב ביד? או אולי זה החופש לקבל את עצמי ולחיות‬
‫את חיי כפי שאני מוצאת לנכון?‬
‫ראשית אמנע מיצירת רושם מוטעה‪ .‬הוריי‪ ,‬למזלי הרב‪ ,‬הם אנשים אינטליגנטים‪ ,‬פתוחים‪ ,‬ליברלים‬
‫ואחראים והם מעולם לא גרמו לי להרגיש לא שייכת‪ .‬ילדותי עברה במושב חילוני לחלוטין במרכז הארץ‪,‬‬
‫מושב חרות‪ .‬וכמובן שלמדתי בבית ספר חילוני‪.‬‬
‫כמו לא מעט דברים הדרך שלי אל החופש התחילה בבית הספר היסודי‪ .‬כילדה קטנה קשה לי להאמין‬
‫שהרגשתי שונה‪ ,‬אני אפילו לא אתפלא לשמוע שהתרגשתי מדברים תמוהים כמו כולם למשל‪" ,‬לקבל את‬
‫התורה" בכתה ב'‪ .‬בכתה ב' לאף אחד לא אכפת מה את חושבת‪ .‬ולמה שהמורה תתעסק בכלל עם נושאים‬
‫כאלו? הרי איך בכלל ניתן להציג לילדים בכתה ב' אלטרנטיבות? שלא לומר כאלו שמוכחות מדעית‪.‬‬
‫הייתכן שמוחותיהם הרכים לא יעמדו בעומס ולא יצליחו להתמודד עם המציאות כמו שהיא? הרי ברור‬
‫שזה יותר קל להחליט עבורם‪.‬‬
‫כמה סימבולי שדווקא בגיל ‪ ,70‬גיל בת המצווה‪ ,‬התחילו להיפקח לי העיניים‪ .‬זה התחיל מדברים קטנים‪,‬‬
‫כמו התהייה מדוע הכל סגור בימי שבת‪ .‬והמשיך בכך שחברות סביבי שבחרו לצום ביום כיפור שאלו‬
‫מדוע אני לא מצטרפת אליהן‪ .‬ובאמת‪ ,‬למה?‬
‫אותו יום כיפור היה עבורי יום שעיקרו שאלות‪ ,‬שאלות שבשלב הזה של חיי נותרו ללא מענה‪ .‬למה‬
‫אנשים צמים ביום כיפור? למה זה לא חוקי לנסוע ברכב ביום כיפור? ולמה זה מפתיע אנשים שאני לא‬
‫צמה ביום כיפור?‬
‫בהזדמנות זו אספר שמשפחתי ואני מציינים את יום כיפור גם אז וגם היום בטיול אופניים בכבישי ישראל‬
‫השוממים‪.‬‬
‫במשך כמה השנים הבאות ניצלתי את ימי הכיפור בניסיון להבין ואולי גם לגרום לאנשים אחרים לחשוב‬
‫קצת‪ .‬לצורך המשחק הקטן הזה שלי גייסתי לעזרתי את אותן שאלות קטנות שהתרוצצו בראשי‪ .‬שאלתי‬
‫אנשים מזדמנים וחברים למה הם צמים ביום כיפור‪ .‬קשה להגיד שבשונה מהשאלות ששאלתי את עצמי‪,‬‬
‫השאלות האלו כן קיבלו מענה‪ .‬מדהים שרוב חבריי שהיו בני כ‪ 73-75-‬חשבו שתשובה מספיק טובה‬
‫תהיה "כי זה יום כיפור"‪ .‬אינפורמטיבי ללא ספק‪ .‬אבל מה בעצם אפשר לצפות מילדים שלרוב עושים‬
‫בדיוק מה שהחברה מצפה מהם לעשות?‬
‫מכאן ואילך העיסוק סביב שאלת ה"למה?" היווה חלק ניכר ממחשבותי ותהיותי בנוגע לדת‪ .‬ככל‬
‫שהתבגרתי הבנתי יותר ויותר שהתשובות שאני מוצאת רק מביאות עימן שאלות ותהיות חדשות‪ .‬וממש‬
‫כמו מילות השיר של דוד דאור‪ ,‬ככל שידעתי יותר הבנתי פחות‪ .‬ואם להרחיב‪ ,‬הבנתי פחות ופחות איך אני‬
‫קשורה לכל הנושא הזה‪ .‬הרי אני יהודיה‪ ,‬ככה רשום בתעודת הזהות‪ .‬ההורים שלי יהודים‪ .‬אז איך זה יכול‬
‫להיות שזה כל כך רחוק ממני?‬
‫עברו השנים‪ ,‬והשאלה נותרה פתוחה‪ .‬כאילו חיכתה שאתבגר קצת כדי לקבל תשובה‪ .‬במהלך זמן זה יצא‬
‫לי לקרוא מאמרים וספרים שונים‪ ,‬חלקם בנושא מדע ואבולוציה ואחרים בנושא מקום הדת בעולם‬
‫המודרני (רמז – אין לה)‪.‬‬
‫לקח ‪ 5‬שנים עד שבאמת הבנתי‪ .‬אני לא קשורה לזה‪ .‬לא ייתכן שאני קשורה לזה‪ .‬אני לא מסכימה עם זה‪,‬‬
‫אני לא חושבת שזה נכון‪ ,‬וחשוב מזה – אני מסרבת לקחת חלק בפולחן הזה‪ .‬הרי איך אני יכולה להגדיר‬
‫את עצמי כמשהו שכל כך פסול בעיניי? הדיעה שלי בנושא דת היתה ונותרה שבימינו זה דבר מיותר‬
‫והרסני‪ .‬אז איך אגדיר את עצמי כחברה במשהו מיותר והרסני?‬
‫ולמעשה‪ ,‬באותו שלב הבנתי שהחופש שלי הוא לקבל את עצמי כמו שאני‪ ,‬ללא ניסיון לכפות על עצמי‬
‫משהו שאני לא מאמינה בו‪ .‬מדהים כמה הגדרה פשוטה כמו אתאיסטית‪ ,‬עשתה לי טוב‪ .‬בגיל ‪ 71‬לא‬
‫הכרתי בין חבריי עוד אנשים שהחליטו לעשות צעד שכזה והיו אלו קריאת פורומים וספרים בנושא‬
‫שעזרו לי בהבנה כי להגדיר את עצמי כאתאיסטית זה לגיטימי‪ ,‬גם במדינת ישראל‪ .‬כמובן שמאז ועד היום‬
‫יצא לי להכיר ולהתחבר עם אנשים רבים שעשו צעד חשוב שכזה‪.‬‬
‫ייתכן כי ההגדרה שלי בפני עצמי נשמעת כמו משהו טריוויאלי‪ ,‬הרי באתי מבית שלא קרוב ולו טיפה‬
‫למסורתי‪ ,‬אפשר אפילו להגיד שמנקודת מבט מסויימת הצעד שעשיתי הוא לא גדול כלל ‪ -‬תמיד הייתי‬
‫אתיאסטית‪ ,‬ומה שבאמת השתנה זה ההבנה שלי שזה המצב‪ .‬אבל בעצם ההבנה והקבלה זה עניין‬
‫משמעותי בפני עצמו? וזאת אחת הבעיות‪.‬‬
‫לקבל את עצמך כמשהו שהסביבה שלך מדחיקה‪ ,‬מזניחה ובמקרים אחרים כופה שינוי‪ .‬גם אם לא מדובר‬
‫פה על הסביבה הקרובה והאוהבת‪ ,‬זה לא משהו טריוויאלי‪ .‬וזה לא משהו שכל אחד מצליח להתמודד‬
‫איתו‪.‬‬
‫היום אני כבר אדם בוגר והחיים שלי מתחילים לקבל צורה‪ ,‬בין אם מדובר בבחירת מקצוע לעתיד או‬
‫בבחירת מקום מגורים או בן זוג‪ .‬אני לא מוטרדת או מפחדת ממה שיש לאחרים לחשוב עליי ולמעט קילו‬
‫או שניים שהייתי שמחה להעלים אני באמת שלמה עם עצמי‪ .‬ולמרות כל זה אני עדיין מרגישה כאילו אני‬
‫רק "בדרך אל החופש"‪.‬‬
‫דעתי בנוגע לדת‪ ,‬ולאנשים דתיים בהתאם‪ ,‬היא כנראה די ברורה‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬מעולם לא התיימרתי‬
‫להגיד לאיש כזה או אחר איך לחיות את חיוו‪ ,‬מה לאכול‪ ,‬מה לקנות‪ ,‬לאן ומתי לנסוע‪ ,‬איך להתחתן‪ ,‬איך‬
‫להתגרש‪ ,‬איך להיקבר‪.‬‬
‫גם בחלומותי הפרועים על עולם‪ ,‬ממש כמו בשיר של ג'ון לנון‪ ,‬בלי דת‪ ,‬בלי מדינות ובלי מקור סבל‪ ,‬לא‬
‫הייתי מתיימרת להגיד לאנשים אחרים איך לחיות את חייהם‪.‬‬
‫אז למה זה לא הדדי?‬
‫למה אני לא חופשייה לנהל את חיי כרצוני? למה אני נאלצת להישאר בבית או להחזיק רכב רק כי יש‬
‫כמה אנשים שחושבים שאסור לנסוע בשבת? למה אני לא יכולה למכור בחנות שלי מה שאני רוצה? למה‬
‫אני צריכה לטוס לחו"ל כדי להתחתן בלי הפולחן המיותר הזה? (וגם זה לא באמת פיתרון אם מגיעים‬
‫למקרה המצער של גירושים)‪.‬‬
‫האם המילוט היחיד הוא מקום אחר‪ ,‬טוב יותר‪ ,‬מקום בו אדם רשאי לקבל החלטות בנוגע לעצמו ולא‬
‫מאולץ להתאים עצמו לרצונו של חלק קטן אך חזק באוכלוסיה?‬
‫ולטובת חידוד הנושא‪ ,‬למה זה לא לגיטימי להיות אתאיסטית בישראל? האם הגיוני שבשביל לחיות חיים‬
‫חופשיים צריך להיפרד מהמשפחה‪ ,‬מהחברים‪ ,‬מהמדינה בה חייתי ולהגר לקנדה?‬
‫ואולי המדינה בה חייתי מעולם לא הייתה באמת שלי? אולי אין בה מקום לאנשים כמוני? אנשים‬
‫שחושבים שזכותם לעשות מה שהם רוצים כל עוד הם לא פוגעים באחר? אנשים שלא רוצים לראות‬
‫ילדים קטנים עוברים שטיפת מוח דתית?‬
‫וסתם כאנקדוטה‪ ,‬אפילו בארצות הברית יש דיון סביב לימודי אבולוציה בבתי ספר‪ .‬פה בארץ זה לא קיים‬
‫אפילו כאופציה‪.‬‬
‫אני סטודנטית לרפואה ולכן בשלב זה של חיי אני מתכננת לבלות פה לפחות את שבע השנים הקרובות‪.‬‬
‫אבל כשאני מסתכלת קדימה אני לא יכולה שלא להרגיש בצומת דרכים‪ .‬מה עושים מכאן? האם בריחה‬
‫למקום טוב יותר היא הדרך הנכונה? ומה יהיה המחיר לכזה דבר?‬
‫האם אין אחריות חברתית כלשהי להפוך את המקום הזה שאנחנו חיים בו למקום טוב יותר?‬
‫אם אני אעזוב‪ ,‬למה שאחרים יישארו? ו בניסוח מעט יותר דרמטי של הדברים מפיו של אדמונד ברק לפני‬
‫יותר מ‪ 0::-‬שנה‪" :‬כדי שהרוע ינצח כל מה שצריך זה שאנשים טובים לא יעשו דבר"‪ .‬לצערי‪ ,‬במקום בו‬
‫אני עומדת כרגע אני מרגישה חסרת יכולת לבחור את הכיוון‪.‬‬
‫זכות בחירה‪***/‬‬
‫אחרי כמעט יומיים של חוסר הכרה אוהד פקח את עיניו‪ ,‬אך אור חזק ובוהק סינוור אותו והוא נאלץ‬
‫לעצום אותן שוב‪ .‬הרעש היה הדבר הבא שתפס את תשומת ליבו – פטפוטים‪ ,‬צעדים וקרקושי מתכת‬
‫התערבבו במוחו לבליל לא מובן‪ .‬מתוך ההמולה הצליח לזהות את קולה של אמו‪ .‬הוא מיצמץ‪ ,‬נאבק להבין‬
‫מה קורה סביבו‪ ,‬ולבסוף פקח את עיניו‪.‬‬
‫הוא הופתע לגלות שאינו בדירה של ענבל ושלו אלא במה שנראה כחדר בית חולים‪ .‬לקח לו רגע להיזכר‬
‫– בחלקי המתכת המעוכים שהיו פעם האופנוע שלו‪ ,‬בפרמדיקים שנשאו אותו באלונקה‪ ,‬בנסיעה הנוראית‬
‫באמבולנס שבה הרגיש כאילו גופו נקרע לגזרים עם כל פנייה וקפיצה‪ .‬בבת אחת‪ ,‬לפני שהספיק להשלים‬
‫את המחשבה‪ ,‬השתלט עליו הכאב‪ .‬חד‪ ,‬מכריע‪ ,‬מערפל חושים‪ .‬הוא רצה לצעוק אך מפיו יצאה רק יבבה‬
‫חלושה‪.‬‬
‫הוא התקשה למקד את ראייתו מבעד לערפילי הכאב והתרופות אך הצליח לזהות שהוריו וענבל נמצאים‬
‫בחדר‪ .‬הם היו עסוקים בשיחה ולא שמו לב שחזר להכרה‪ .‬הייתה בכך הקלה מסוימת‪ ,‬דחייה של הרגע‬
‫שבו יצטרך להתמודד עם המציאות‪ .‬הוא פחד לגלות מה מצבו‪ ,‬שכן הכאב הבהיר לו שהפעם כנראה‬
‫מדובר ביותר מסתם שפשוף‪.‬‬
‫"אוהדי‪ ,‬התעוררת סוף סוף!" הזדעקה אמו פתאום‪ .‬הם התקרבו אליו בחיוכים מודאגים‪ ,‬אביו ליטף את‬
‫פניו וענבל אחזה בידו‪ .‬הבעת פניהם המוטרדת הלחיצה את אוהד וגרמה לו לאי נוחות‪ .‬רופא מבוגר וחמור‬
‫סבר נעצר ליד המיטה‪ .‬בדקות הבאות אוהד הצליח להבין את השיחה רק במעורפל‪ .‬הרופא דיבר מהר‪,‬‬
‫זרק מילים כמו "פגיעה עצבית" ו"להציל את הרגל"‪ ,‬ואז שאל‪" ,‬אתה מבין‪ ,‬אוהד?"‬
‫אוהד הנהן בלי להבין‪ .‬בין הוריו התפתח ויכוח ואמו פרצה בבכי‪.‬‬
‫"די ורדה‪ ,‬תירגעי‪ ,‬את מלחיצה את כולנו"‪ ,‬אמר אביו‪.‬‬
‫"אבל איך אפשר להחליט החלטה כזאת?"‬
‫"אנחנו נעשה מה שטוב לאוהדי‪ ,‬קודם כל שיבריא‪ ,‬ואז נתמודד ביחד עם מה שיקרה‪".‬‬
‫"מי אמר שלקטוע את הרגל זה מה שטוב לו? הד"ר אומר שיש סיכוי טוב להחלמה גם בלי קטיעה‪"...‬‬
‫קטיעה? אוהד ניסה לעצור אותם‪ ,‬לבקש שיסבירו לו מה קורה‪ ,‬אך לחישותיו נבלעו בויכוח הקולני‪.‬‬
‫"אולי עם פרוטזה זה לא יהיה כל כך נורא"‬
‫"אבל למה לוותר מראש? שיתאמצו‪ ,‬שיצילו את הרגל שלו‪ ,‬הם יכולים לנסות"‬
‫"ומה אם לא יצליחו? אני לא מהמר ככה על הבן שלי!"‬
‫אוהד היה בהלם מוחלט‪ .‬הם רוצים לקטוע את הרגל שלו? למה? הכאב התגבר והוא חש מסוחרר‪ .‬הוא‬
‫ניסה להתמקד כי הרגיש שעליו לומר משהו‪ ,‬אך גם אילו הצליח לדבר‪ ,‬לא היה יודע מה לומר‪.‬‬
‫"איך אפשר לחיות עם כאבים כל הזמן?" המשיך אביו‪.‬‬
‫"אבל הוא צעיר‪ ,‬עוד לא בן ‪ ...05‬מה הוא יעשה בחיים בלי רגל? מי יקבל אותו לעבודה? מי תתחתן‬
‫איתו?"‬
‫"מה זאת אומרת? אני אתחתן איתו עם או בלי רגל‪ ,‬מה זה קשור?" לא ניתן היה לטעות בקולה העצבני‬
‫של ענבל‪.‬‬
‫"את עוד צעירה‪ ,‬את לא יודעת איך זה להתמודד עם הקשיים בחיים‪"...‬‬
‫אוהד נאבק כדי לחשוב בבהירות בעוד הכאב מסיח את דעתו‪ .‬למה אף אחד לא שואל אותו מה הוא חושב?‬
‫זו הרגל שלו‪ ,‬הוא זה שלא יוכל ללכת‪ ,‬לשחק כדורגל‪ ,‬לנהוג על האופנוע שכל כך אהב‪ ...‬ומה פתאום‬
‫חתונה עם ענבל?‬
‫תחושת מחנק השתלטה עליו‪ .‬הוא רצה שיתרחקו קצת‪ ,‬שיתנו לו קצת אוויר‪ ...‬ענבל לחצה את ידו‬
‫בחוזקה והמחט של האינפוזיה בגב ידו הכאיבה לו‪.‬‬
‫"אני חושש שאין הרבה זמן"‪ ,‬אמר הרופא‪" .‬אוהד‪ ,‬אתה כבר מעל גיל ‪ ,78‬ולכן אתה צריך לחתום על‬
‫הטופס‪ .‬מה אתה מחליט?"‬
‫אוהד החוויר‪ .‬הכל היה יותר מדי‪ ,‬מהר מדי‪ ...‬ההמולה סביבו הלחיצה אותו‪ .‬אתמול הכל היה כרגיל‪,‬‬
‫ופתאום בבת אחת החיים הרגילים שלו נגמרו‪ .‬איך הוא יכול להחליט ככה? לו רק היה לו קצת זמן לבד‪,‬‬
‫להבין‪ ,‬לעכל‪ ,‬בשקט‪...‬‬
‫***‬
‫"השקט הזה‪ "...‬רטן אדון זילברמן לעצמו‪ .‬מכל הדברים הלא נעימים שנאלץ להתמודד איתם בחדר בית‬
‫החולים שבו התגורר כבר כמעט נצח‪ ,‬השקט היה הכי גרוע‪ .‬פעם היה מתרגז על רות כשהפריעה לו‬
‫לקרוא את העיתון בשקט‪ ,‬והיום – חשב במרמור – מה לא היה נותן בשביל שמישהו יפריע לו‪.‬‬
‫הוא לא היה אדם של בילויים וחברה‪ ,‬אבל קולות של אנשים היו חסרים לו‪ .‬אחרי שרות נפטרה נהג‬
‫להדליק את הטרנזיסטור במטבח בכל בוקר ולא היה מכבה אותו עד שהלך לישון‪ .‬לעתים היה מתקשר‬
‫לנכדים‪ ,‬אבל לא יותר מדי‪ ,‬כי השיחות לארה"ב יקרות מדי בטלפון והוא מעולם לא הסתדר עם מחשבים‪.‬‬
‫אבל מאז שעבר לחדר הזה‪ ...‬אפילו טרנזיסטור אסור לו להדליק כדי לא להפריע לחולים בחדרים‬
‫הסמוכים‪ .‬כל כך שקט ולבד היה כאן‪ ,‬שלעתים העביר ימים שלמים בהקשבה לנשימותיו שלו‪.‬‬
‫הרופאים הסבירו לו שהוא חייב להישאר בבידוד כי המערכת החיסונית שלו חלשה‪ ,‬לכן לא יוכל לחזור‬
‫הביתה עד שמצבו ישתפר‪ .‬אלא שמאז עברו חודשים רבים‪ ,‬מצבו רק החמיר ואף טיפול לא עזר‪ .‬בגילו‬
‫המבוגר ובמצבו הרפואי היה מפתה לאבד תקווה‪ ,‬שהרי כמה עוד אפשר להתמודד עם טיפולים מתישים‪,‬‬
‫אכזבות וכאבים? אך האופטימיות שטבועה בו לא נתנה לו לעשות זאת‪ .‬אולי הפעם‪ ,‬אולי בבדיקה הבאה‬
‫יהיה שיפור קטן‪ ,‬אולי יוכל לחזור הביתה בעוד שבוע‪ ,‬שבועיים‪.‬‬
‫באותו יום חיכה לתוצאות הבדיקות האחרונות‪ ,‬ואכן – בשעות הצהריים הגיע ד"ר כהן והטפסים בידיו‪.‬‬
‫לאדון זילברמן היו רגשות מעורבים כלפי הרופא הצעיר‪ .‬מצד אחד שמח על נוכחותו של כל אדם שיכול‬
‫להפיג את בדידותו ומצד שני הרופא תמיד נשא בפיו בשורות איוב‪" .‬הבדיקות האחרונות לא טובות‪ ,‬אדון‬
‫זילברמן‪ .‬אני מצטער‪ .‬אני חושב שהטיפול הנוכחי לא מקדם אותנו לשום מקום"‪.‬‬
‫"אותנו"‪ ,‬הוא אמר‪ .‬כאילו שהמחלה היא של שניהם יחד‪ .‬אדון זילברמן הרגיש איך האוויר נשאב‬
‫מריאותיו‪ .‬זה לא מפתיע‪ ,‬זה תמיד כך‪ ,‬הוא ניסה להזכיר לעצמו‪ ,‬אך לא הצליח להתגבר על תחושת‬
‫האכזבה שצרבה את גרונו‪ .‬הוא הסיט את מבטו מהרופא ושקע בדכדוך‪.‬‬
‫"אבל‪ ",‬המשיך הרופא‪ ,‬ולכד את תשומת ליבו של אדון זילברמן‪" .‬במספר בתי חולים התחילו טיפול‬
‫ניסיוני בתרופה חדשה‪ .‬בינתיים שישה מתוך ‪ 03‬החולים הראו שיפור משמעותי‪ ,‬תוך חודשיים"‪.‬‬
‫"נשמע נהדר‪ ,‬אני רוצה להצטרף! אחתום מיד" אדון זילברמן לא הצליח לכבוש את התלהבותו‪ .‬המחלה‬
‫הזו גורמת לי לעבור מייאוש מוחלט לתקווה בשבריר שנייה‪ ,‬חשב לעצמו‪.‬‬
‫"אבל רגע‪ ...‬זה לא עניין פשוט‪ .‬צריך לזכור שזה רק שלב ראשון‪ .‬בינתיים התרופה מאושרת לניסוי רק‬
‫בחולים מעל גיל ‪ ,65‬שאף טיפול אחר לא עזר להם‪ ,‬חולים סופניים‪ .‬זאת אומרת שיש כאן סכנה‪".‬‬
‫אדון זילברמן ידע שהוא מוגדר חולה סופני‪ ,‬אבל עדיין הרגיש את בטנו מתהפכת כשהזכירו לו את זה‪.‬‬
‫"כלומר‪ ...‬הטיפול עלול להרוג אותי?"‬
‫הרופא היסס לרגע‪" .‬אנחנו לא יודעים‪ .‬פשוט לא יודעים‪".‬‬
‫הם היו בשקט כמה דקות‪ ,‬ואז הרופא אמר "אני מציע שתיקח כמה זמן שאתה צריך לחשוב על זה‪ .‬אני‬
‫אוכל להביע את דעתי המקצועית אך אתה צריך להחליט לבד‪ .‬אם תרצה שניצור קשר עם בני משפחה כדי‬
‫שיהיו איתך בהחלטה הקשה הזו‪" ...‬‬
‫"אין צורך"‪ ,‬קטע אותו אדון זילברמן‪.‬‬
‫הרופא יצא מהחדר והשאיר את אדון זילברמן לבד עם מחשבותיו‪.‬‬
‫הוא ידע שאין לו עוד הרבה זמן‪ .‬מחלתו חשוכת מרפא‪ ,‬וגם לו היה בריא‪ ,‬בגילו המופלג הוא צריך‬
‫להתרגל לעובדה שזמנו קצוב‪ .‬אבל להשאיר זאת בידי הגורל‪ ,‬הטבע‪ ,‬האל ‪ -‬זה דבר אחד‪ ,‬ואילו להחליט‬
‫בעצמו כמה זמן נותר לו‪ ...‬הרי שזה דבר אחר לגמרי! איך אמור אדם לחרוץ כך את גורלו שלו?‬
‫היה נדמה לו שהשקט בחדר התגבר‪ .‬זה היה שקט מעיק‪ ,‬שלא ניתן להתעלם ממנו‪ .‬שקט רועש‪ .‬מעולם לא‬
‫הרגיש כה בודד כמו ברגע זה‪ .‬לו רק הייתה כאן רות‪ ,‬או אחד מנכדיו‪ ,‬לעזור לו להחליט‪ ...‬אפילו רק‬
‫להחזיק את ידו בזמן שהוא חותם על הטופס‪ ...‬כמה היה רוצה שמישהו אחר יחליט בשבילו!‬
‫מי אני?‪ /‬הילה ניסים‬
‫אני חייבת להודות שלכתוב עבודה ספרותית זה לא עניין של מה בכך‪ ,‬חשבתי רבות על הנושא עליו‬
‫ברצוני לכתוב ועל האופן שבו אכתוב אותו‪ ,‬אבל לא הצלחתי לגבש החלטה‪ .‬אמרתי לעצמי שאם אני‬
‫אמשיך לחשוב על זה אני בסוף לא אצליח לכתוב את החיבור אז החלטתי להתחיל לכתוב פיסקה שבה אני‬
‫מציגה את עצמי ומשם להמשיך‪ .‬תוך כדי שכתבתי את המשפטים הראשונים הבנתי שקיימות דרכים רבות‬
‫בהן אני יכולה להציג את עצמי – גיליתי שהשאלה "מי אני?" היא אחת השאלות היותר קשות שנאלצתי‬
‫להתמודד איתן במהלך לימודי באקדמיה‪.‬‬
‫במהלך הסמסטר ישבתי בשיעורים והקשבתי לאורחים השונים שהקדישו מזמנם כדי לבוא ולהרצות לנו‪.‬‬
‫כל אחד ואחד מהם נפתח בפנינו וסיפר לנו מי הוא באמצעות סיפורים על חוויות שונות ותהליכים שהם‬
‫עברו‪ .‬כאשר ניסיתי להגדיר "מי אני" באמת‪ ,‬הבנתי שהשאלה הזו היא לכאורה פשוטה אך מכילה בתוכה‬
‫הרבה יותר מנתונים יבשים על גילי‪ ,‬מוצאי או עיסוקיי‪ .‬הבנתי פתאום שכל הדרכים השונות בהן אדם‬
‫יכול לתאר מי ומה הוא הן למעשה התפצלויות שמגיעות לנקודת הצטלבות בעקבות החוויות השונות‬
‫שאנחנו עוברים בחיים ושאותה הצטלבות היא זו שמגדירה אותנו‪.‬‬
‫את הפיסקה שמתארת מי אני פתחתי בהצגה של נתונים יבשים על הגיל שלי‪ ,‬התוכנית בה אני לומדת‬
‫ותחומי העניין שלי‪" :‬אני סטודנטית בת ‪ 05‬בשנה השלישית של התוכנית המשולבת למדעי החיים‬
‫והרפואה‪ ,‬עברתי לתוכנית אחרי שנה של לימודי הנדסה ביו‪-‬רפואית כי הבנתי שאני מתעניינת יותר בפן‬
‫הרפואי מאשר בפן ההנדסי של הלימודים ובמהלך לימודיי בתוכנית גיליתי שאני מתחברת בעיקר לתחום‬
‫מדעי המוח"‪.‬‬
‫כשסיימתי לכתוב את הפיסקה הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי‪ .‬התחלתי לתהות אם זו הדרך הנכונה‬
‫להגדיר מי אני כי בהגדרה זו נמנעתי מלספר על כל הדברים שהובילו אותי להגדרה עצמית כזו‪ .‬דבר נוסף‬
‫שהפריע לי הוא שאומנם ההגדרה הזו נכונה להיום‪ ,‬אבל היא בהחלט לא נכונה לשנה הראשונה שלי‬
‫בתוכנית המשולבת במהלכה תחום העניין העיקרי שלי היה גנטיקה‪ .‬זו הפעם הראשונה שיצא לי להסתכל‬
‫על החיים שלי מפרספקטיבה אחרת שהראתה לי כמה השתניתי בתקופה האחרונה של חיי‪ .‬היכולת‬
‫להבחין בזה שעברתי שינוי הגיעה יד ביד עם ההבנה שהוא לא התפתח סתם‪ .‬ידעתי בדיוק מה היה האירוע‬
‫שהוביל לשינוי אבל מעולם לא ביצעתי את ההקשר כי הוא אילץ אותי להיזכר באירוע שהתאמצתי‬
‫לשכוח‪.‬‬
‫אני בת זקונים לזוג הורים מדהימים שהגיעו לגיל פנסיה ויש לי ‪ 0‬אחיות ואח אחד שמבוגרים ממני בשנים‬
‫רבות‪ .‬אני מספרת את הפרטים הללו מכיוון שהאירוע שאני ובני משפחתי עברנו נוגע לאבא שלי‪ .‬זה‬
‫סיפור שמעולם לא סיפרתי בצורה מלאה כי הניסיון להזכר בפרטים הקטנים של המקרה החזירו לי‬
‫תחושות של פחד ודאגה שקשה לי להתמודד איתן‪.‬‬
‫הפרטים זכורים לי היטב עכשיו‪ .‬זה קרה בזמן תקופת המבחנים של סוף השנה הראשונה‪ ,‬התעוררתי‬
‫מוקדם כדי ללמוד למבחן ואבא שלי חזר מהמכון כושר‪ ,‬הניח את התיק שלו בחדר וחזר לסלון כדי‬
‫להתקשר לסבתא שלי כמו כל בוקר‪ .‬ההבדל הוא שבניגוד לבקרים אחרים‪ ,‬כשאמרתי לו בוקר טוב‬
‫ושאלתי לשלומו הוא לא ענה‪ .‬היה לו מבט מוטרד על הפנים ואני חושבת שהוא בכלל לא שמע שדיברתי‬
‫איתו‪ .‬הזיכרון הכואב הראשון שיש לי מהאירוע הוא הניסיונות הכושלים של אבא שלי להתקשר לאמא‬
‫שלו ‪ -‬הוא החזיק את הטלפון ביד והתחיל להקיש מספר אבל באמצע הוא נתקע‪ ,‬אז הוא ניתק את השיחה‬
‫וניסה לחייג שוב‪ .‬אחרי מספר ניסיונות הוא פשוט הסתכל על הטלפון במבט מתוסכל ואובד עצות כי הוא‬
‫לא זכר מה המספר שהוא צריך לחייג‪.‬‬
‫אני זוכרת שהוא נכנס ללחץ‪ ,‬הוא צעק עלי וביקש שאני אגיד לו מה המספר של סבתא שלי ותוך כדי‬
‫שאמרתי לו מה המספר הוא התעצבן עלי עוד יותר‪ .‬הוא צעק שזה לא יכול להיות המספר והוא ניתק את‬
‫השיחה ויצא בסערה למרפסת‪ .‬הזיכרון המכאיב השני שיש לי מהאירוע הוא שבאותו הרגע כעסתי עליו‬
‫על זה שאני מנסה לעזור לו ושהוא סתם צועק עלי ולא בצדק‪ .‬אני זוכרת שיצאתי אחריו למרפסת כדי‬
‫לומר לו שהוא לא נורמלי ושזה לא בסדר שהוא צועק עלי ככה ושנעמדתי מולו כדי להטיף לו‪ ,‬ראיתי‬
‫שהוא בוכה – בחיים שלי לא ראיתי את אבא שלי בוכה לפני כן – הייתי המומה ולא הבנתי מה קרה‪ .‬אני‬
‫רק זוכרת שהבנתי שאין מקום לצעקות והטפות כי ברור שמשהו לא בסדר אבל בגלל המראה הקשה‬
‫קפאתי‪.‬‬
‫בסופו של דבר התאפסתי על עצמי וביקשתי ממנו שידבר איתי ויספר לי מה קרה‪ ,‬הוא בכה והזיז את‬
‫הראש ימינה ושמאלה ומלמל שהוא לא זוכר‪ .‬ניסיתי להרגיע אותו ולהגיד לו שגם אני לפעמים לא זוכרת‬
‫מספרי טלפון ושזה לא כזה סיפור‪ .‬הוא המשיך לנענע את הראש ואמר לי שזה לא רק הטלפון ושבדרך‬
‫הביתה מהמכון הוא פתאום שכח לאן הוא הולך‪ ,‬הוא שכח איפה הבית שלנו‪ .‬הוא אמר לי שהוא אמור‬
‫ללכת לבקר את אח שלי ושהוא לא יכול ללכת כי הוא לא זוכר איך להגיע אליו וגם אם הוא ייזכר הוא‬
‫מפחד שהוא לא יצליח למצוא את הדרך חזרה הביתה‪.‬‬
‫הדברים שאבא שלי אמר הדהדו בראשי‪ .‬אני הייתי מוכת הלם ובקושי הצלחתי לעכל את מה שיצא לו‬
‫מהפה‪ .‬זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שראיתי את אבא שלי נשבר‪ .‬המראה שלו חסר אונים והדמעות‬
‫הזולגות על לחיו נצרבו אצלי בראש והן לא מרפות‪ ,‬כי פספסתי את העובדה שהוא במצוקה וכעסתי עליו‬
‫במקום להבין שמשהו לא בסדר‪ .‬אחרי שהוא סיפר לי מה קרה התקשרתי לאימא שלי וסיפרתי לה הכל‪.‬‬
‫נתתי לה לדבר עם אבא שלי בטלפון מתוך מחשבה שאולי היא תוכל להרגיע אותו אבל זה לא עזר והיא‬
‫ביקשה ממני לקחת אותו לרופא‪.‬‬
‫התקשרתי לרופא משפחה והודעתי שאנחנו בדרך וכשהגענו לשם הרופא עשה לו מבחן שנקרא "מיני‬
‫מנטל" והתוצאות יצאו גבוליות‪ .‬הרופא אמר לי שכרגע אין מה לעשות ושאני צריכה פשוט להחזיר את‬
‫אבא שלי הביתה‪ ,‬להרגיע אותו ולתת לו לנוח‪ .‬הרופא ביקש שנשתדל לשים לב לבעיות זיכרון נוספות‬
‫ושנחזור אליו במקרה הצורך‪ .‬בדרך חזרה הביתה ניסיתי להרגיע את אבא שלי‪ ,‬אמרתי לו שהרופא אמר‬
‫שהכל בסדר ושאין לו סיבה לדאגה‪ .‬כשהגענו לדלת הכניסה של הבניין הוא לא זכר מה הקוד כניסה‪ .‬אני‬
‫נלחצתי אבל השתדלתי לשמור על קור רוח ואמרתי לו שהוא סתם התבלבל עם הקוד הישן כי החליפו‬
‫אותו שבוע לפני כן‪ .‬כשנכנסו לבית אבא שלי נכנס להתקלח ואני ניצלתי את הזמן כדי להתקשר לאח שלי‬
‫ולספר לו כל מה שקרה‪ .‬אח שלי הסכים איתי שאנחנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים‪ .‬דיברנו גם עם‬
‫האחיות שלנו ועם אמא שלי והחלטנו שצריך לנסוע למיון‪.‬‬
‫אני הסעתי את אבא שלי למיון של איכילוב ואמי ואחיי שלי פגשו אותנו שם‪ .‬לפני שהספקתי להיכנס‬
‫מבעד לדלתות המיון אימא שלי עצרה אותי וביקשה שאחזור הביתה "כי עזרתי מספיק וכי יש לי מבחן‬
‫ללמוד אליו וגם ככה אין צורך שכל כך הרבה אנשים ילוו אותו"‪ .‬ניסיתי להתווכח אבל זה היה חסר טעם‪.‬‬
‫בסוף הסכמתי לחזור הביתה בתנאי שיעדכנו אותי בכל דבר חדש‪.‬‬
‫אני לא זוכרת יותר מידי מהמשך היום‪ ,‬אני זוכרת שלא למדתי למבחן כי לא הצלחתי להתרכז‪ ,‬הדאגה‬
‫לאבא שלי שיגעה אותי‪ ,‬רק רציתי לדעת מה קורה אתו ולא יכולתי להוציא מהראש שלי את המחשבה על‬
‫הגרוע מכל – שאולי אלו תסמינים של אלצהיימר‪ .‬בערב קיבלתי טלפון מאמא שלי והיא אמרה לי‬
‫שמאשפזים אותו להמשך בדיקות‪ .‬היא אמרה שאין טעם שאני אגיע כי חוץ ממנה כולם חוזרים הביתה‬
‫ושטוב יהיה אם אבוא בבוקר להחליף אותה‪ .‬מיותר לציין שעבר עלי לילה נטול שינה‪ .‬אבל למרות‬
‫העייפות‪ ,‬כשהגיע הבוקר זינקתי מהמיטה במלוא המרץ והתארגנתי מהר לנסיעה לבית החולים‪ .‬כאשר‬
‫הגעתי הופתעתי לשמוע שאמא שלי כבר הלכה לעבודה‪ ,‬שמחתי לשמוע שאבא שלי מרגיש טוב יותר‬
‫ונתקפתי פחד כשהבנתי שהוא לא זוכר דבר מאירועי היום הקודם‪.‬‬
‫בצהריים‪ ,‬כשאח שלי הגיע‪ ,‬סיפרתי לו שאבא לא זוכר דבר מאירועי אתמול והוא ניסה בעזרת שיחה‬
‫"נוסטלגית" לבדוק האם יש דברים נוספים שאבא שלי לא זוכר‪ .‬במהלך השיחה גילינו שאבא שלי לא‬
‫זוכר שאחיות שלי ילדו באיכילוב ושהוא לא זוכר שאני עברתי שם ניתוח שנתיים קודם לכן‪ .‬לא האמנו‬
‫שאבא שלי שכח את הניתוח כי זה היה מאורע דרמטי‪ :‬הייתי מאושפזת שבוע לפני ליל הסדר ובערב החג‬
‫אבא שלי הפציר ברופאים שישחררו אותי כדי שאחגוג את הסדר בבית עם המשפחה‪ .‬אבל שעה אחרי‬
‫שהגעתי הביתה המצב שלי החמיר ונאלצו להחזיר אותי לבית החולים ובעקבות ההחמרה בבוקר למחרת‬
‫הכניסו אותי לניתוח "לפאראסקופיה" כדי לנסות לאתר את מקור הבעיה‪ .‬תוך כדי הניתוח גילו שמדובר‬
‫בבעיה בשחלות ומה שהתחיל כניתוח פשוט לסקירת המצב הפך לניתוח מסובך יותר‪ ,‬בעל השלכות קשות‬
‫יותר‪ ,‬ואבא שלי האשים את עצמו בהתרחשות‪.‬‬
‫אחר הצהרים התקבלו התוצאות של הבדיקות והרופא בא לדבר אתנו‪ .‬הוא אמר לנו שהם חושבים‬
‫שמדובר ב‪ .)Transient global amnesia( TGA-‬הוא הסביר שמדובר באובדן זמני וטוטאלי של זיכרון‬
‫לטווח קצר שיוצר בעיה בנגישות לזיכרונות ישנים‪ .‬סיפרנו לרופא על כל הדברים שאבא שלי לא הצליח‬
‫לזכור והוא ניסה להרגיע אותנו ואמר לנו שבגלל ההתקף לאדם אין יכולת ליצור זיכרונות חדשים‬
‫ושמאחר שכל האירועים שהזכרנו קשורים לבית חולים‪ ,‬זה סביר שהגישה אליהם נפגעה גם כן ולכן אבא‬
‫שלי לא זוכר אותם‪.‬‬
‫הרופא רשם לנו תרופות להורדת שומנים בדם ושחרר אותנו הביתה עם המלצות להקפדה על המשך‬
‫ביצוע פעילות גופנית ועל מתן גירויים קוגניטיביים למוח (למשל על ידי מילוי תשבצים)‪.‬‬
‫למרות ששוחררנו ולמרות חוות הדעת הרפואית‪ ,‬עדיין קינן בי חשש שמדובר באלצהיימר אז התחלתי‬
‫ללמוד את המחלה לעומק‪ .‬כל המידע שקראתי על התסמינים ועל ההתפתחות הפרוגרסיבית של המחלה‬
‫הדליקו אצלי נורה אדומה‪ .‬התחלתי לעשות הקשרים בין מה שלמדתי לאופן ההתנהגות של אבא שלי‬
‫בשנים האחרונות והדאגה שהייתה קיימת בי רק התעצמה לנוכח ההצלבות שעשיתי‪.‬‬
‫ניסיתי לדבר עם אימא שלי על כך והיא אמרה שאני סתם מדמיינת את הדברים האלה כי בדיוק למדתי‬
‫עליהם‪ .‬מתוך תקווה שהיא צודקת ומתוך רצון לא להלחיץ את אבא שלי שהתחיל להגיב בצורה קשה לכל‬
‫זיכרון שנשכח ממנו‪ ,‬החלטתי להניח לנושא‪ .‬מספר חודשים אחרי ששוחררנו מבית החולים אבא שלי‬
‫חווה התקף "בלאק אאוט" נוסף כאשר הוא לקח את אחי לאיכילוב כדי לקבל טיפול ב"רמיקייד" (אחי‬
‫סובל ממחלת קרוהן)‪.‬‬
‫אח שלי סי פר שאבא שלי שכח פתאום לאן הוא נוסע וגם אחרי שנאמר לו שהם בדרך לאיכילוב הוא לא‬
‫זכר איך מגיעים לבית החולים (למרות שהוא עבד שם ‪ 4:‬שנים‪ ,‬במחלקת הרנטגן)‪ .‬בעקבות ההתקף‬
‫השני הסכמנו כולנו שצריך לבצע בדיקות נוספות ולקבל חוות דעת שנייה‪ ,‬אז הזמנו תור למעבדת זיכרון‬
‫בתקווה שהבדיקות שם יעזרו להאיר קצת יותר את המצב‪ .‬נכון לעכשיו אנחנו מחכים לתור ומקווים‬
‫שהאבחון ישלול את הרעיון שמדובר באלצהיימר‪.‬‬
‫מעולם לא סיפרתי את הסיפור כי הוא מעלה בי תחושות של אשמה‪ ,‬פחד וחרדה לשלומו של אבי‪ .‬אני‬
‫יודעת שהמקרה הזה יצר אצלי את הצורך והרצון לדעת יותר על כל מה שקשור לאלצהיימר ולמחלות‬
‫נוירולוגיות למיניהן כי כשיודעים למה לצפות ההתמודדות קלה יותר‪ .‬הידיעה שאלצהיימר מאובחנת לרוב‬
‫בשלבים מתקדמים והעובדה שאין למחלה מרפא יוצרת בי את הרצון לעסוק במחקר בתחום כי אני‬
‫מתקשה לקבל את הגזרה המרה שאומרת שאין דבר שניתן לעשות כדי למנוע את המצב‪.‬‬
‫הרצון שלי נובע מהתנסות אישית עם מצב של חוסר אונים ואם אני אשאל עכשיו "מי אני" אני אענה בלי‬
‫לחשוב פעמיים שאני סטודנטית שמתעניינת במדעי המוח ושאני שואפת בעתיד לעסוק בחקר המחלות‬
‫השונות שלו כי אני רוצה למנוע מאנשים אחרים את ההרגשה הנוראית הזאת שנוצרת מחוסר היכולת‬
‫להעניק לאדם החשוב להם טיפול שיעזור לו וכי קיימת בי תקווה שקיים פתרון שפשוט לא הצליחו לגלות‬
‫אותו ושגילוי של מידע נוסף יעשה את ההבדל ויהפוך את הטיפול התרופתי לטיפול שמרפא ולא רק דוחה‬
‫את הקץ‪.‬‬
‫לסיכום רציתי לומר שהקורס המדהים ופותח העיניים הזה נתן לי את האפשרות באמת להסתכל פנימה‬
‫ולהבין "מי אני" ומה עיצב אותי‪ .‬קיבלתי הזדמנות להיפתח‪ ,‬הזדמנות לגלות מה הדברים שבאמת מניעים‬
‫אותי‪ ,‬הזדמנות להבין בלי צל של ספק מה אני רוצה לעשות בהמשך והכי חשוב‪ ,‬הזדמנות להבין שבחרתי‬
‫במסלול הנכון שיוביל אותי להגשמת החלומות שלי‪ .‬תודה לך מקרב לך על זה שפתחת בפני עולם ומלואו‬
‫שמכיל סיפורים מרתקים של אנשים מדהימים שנתנו לי את האומץ לספר בפעם הראשונה את כל מה‬
‫שעברתי‪.‬‬
‫זכיתי סוף סוף לפרוק תחושות קשות שאגרתי בתוכי זמן רב ואני מבינה עכשיו שהדאגה שאני מרגישה‬
‫לשלומו של אבי והפחד שאכן מדובר באלצהיימר הם אלו שדוחפים אותי קדימה ונותנים לי את‬
‫המוטיבציה להמשיך ללמוד ולגלות כמה שיותר כי ברגע שמדובר באדם שכל כך יקר לי אני מסרבת‬
‫להיכנע למציאות שבה אין פתרון למצב‪ .‬תודה לך שעזרת לי להבין שפחד יכול לא רק לשתק אלא גם‬
‫להניע אותנו להמשיך לפעול למען שינוי‪.‬‬
‫ניסיון אחר‪***/‬‬
‫מוות? מותר לדמיין אותו עד גבול מסוים‪ ,‬לא להתעמק יותר מידי שלא יתממש‪ ,‬שנצליח להמשיך לנשום‪,‬‬
‫ללכת‪ ,‬לחשוב‪ .‬אני לא יודע אם אפחד למות‪ ,‬המוות כואב לחיים‪ ,‬לא למתים‪ .‬אני אוהב את הפשטות‪,‬‬
‫ללכת בחורשה ליד הבית ולהתבונן‪ ,‬מבחינתי זה חופש‪ ,‬הרגעים שאתה מרגיש בהם קטן‪ ,‬שאתה רואה‬
‫שהשמים מתעגלים לקראת האופק‪ ,‬ומבין למה אומרים שהעולם הוא עגול וכמה הוא מכיל בתוכו‪ ,‬איפה‬
‫האופק ואיפה אני – שם זה החופש שלי‪ ,‬שם אני נשאר המום והיום יום פחות משמעותי מכשהיה‪.‬‬
‫היא חזרה עכשיו מבקתתה של סוניטה‪ ,‬אישה מבוגרת בת ‪ ,84‬גרה בכפר ג'ימפשל‪ ,‬שם נולדה וגדלה‪,‬‬
‫והקימה משפחה בגיל ‪ 75‬עם בעלה המנוח‪ .‬למרות גילה המבוגר עדיין יוצאת עם הנשים לקטיף מידי‬
‫בוקר‪ ,‬כ‪ 75-‬ק"מ ביום הן הולכות‪ ,‬בין כרי הדשא שם מגדלים את גידולי השדה‪ ,‬ליער הרחוק‪ ,‬ובחזרה‪.‬‬
‫הנוף מרהיב‪ ,‬אך בעיניה‪ ,‬אין זהו נוף‪ ,‬אלא החיים עצמם‪ ,‬תחושת האדמה על הרגליים היחפות‪ .‬אתמול היה‬
‫מבול‪ ,‬אחריו מגיע ערפל‪ ,‬אם מסתכלים מבחוץ על הכפרים שבמדרון ההר‪ ,‬נראה כאילו אנחנו בפיסגה‬
‫הקטנה של אלוהים‪ ,‬הערפל מקיף אותם מכל עבר‪ ,‬ואנחנו מעל‪ ,‬בגובה העננים‪ .‬נדמה כי הגשם משתלב‬
‫עם קירות הבתים‪ ,‬בעוד שלנו היה נדמה שאנחנו עומדים להתגלגל מההר ביחד עם כל תושבי הכפר‪,‬‬
‫סוניטה ישבה והתבוננה‪ ,‬מסביבה שיחקו הילדים מתחת לגגון‪ ,‬והתרנגולות טיילו להן בחוץ‪.‬‬
‫איך היה? שאלתי‪ ,‬היא לא אוהבת לדבר כל כך‪ ,‬חיבקה אותי והציצה במחברת‪ ,‬לראות מה כבר כתבתי‪,‬‬
‫אם אני מוכן כבר להתחיל להתמודד‪ .‬אתה יודע‪ ...‬חמוץ מלוח כזה‪ ,‬רוצה ללכת לעבוד קצת? קמנו‪ ,‬והלכנו‬
‫למדרון הירוק והגדול‪ ,‬הוא מסודר בצורת מדרגות‪ ,‬ובכל מדרגה גידולים אחרים‪ ,‬כמו פעם‪ ,‬המדרון הזה‪,‬‬
‫לפעמים מספק יבול לכל הכפר‪ ,‬הם לא תלויים במשאבים מבחוץ‪ .‬אומרים שנפאל היא המדינה הכי‬
‫עשירה במים‪ ,‬אבל לוקחים לה אותם‪ ,‬ולכן היא כל כך עניה‪ ,‬אין לה במה לסחור בעולם‪.‬‬
‫אותנו הזרים זה מקומם‪ ,‬אבל כשדיברנו על כך עם סוניטה היא חייכה וצחקה צחוק עצוב‪ ,‬היא יודעת‬
‫שהמצב קשה‪ ,‬שהנכדים רוצים לעזוב את הכפר‪ ,‬אנחנו פתחנו להם עולם שהם לא הכירו‪ ,‬ועכשיו כולם‬
‫עוזבים לקטמדנו‪ ,‬לזיהום ולתועבה‪ ,‬מנסים לברוח‪ ,‬ואני חשבתי לעצמי כמה כוחניים אנחנו‪ ,‬באים ומטילים‬
‫מערביות על מקום שהתמזל מזלו ולא נחשף לכך‪ ,‬מקום שפעם החינוך היה מהחיים‪ ,‬מהעבודה‪ ,‬ממה‬
‫שאנחנו מגדירים "עוני"‪ ,‬והיום‪ ,‬כל האמהות עושות הכל כדי לשלוח את הילדים לבית ספר‪ ,‬שיצא מהם‬
‫משהו‪ ,‬אבל בליבי אני יודע שלא יצא מרובם כלום‪ ,‬או שיהיו מהגרים או שישארו בכפר‪ ,‬אבל לא כמו‬
‫סוניטה‪ ,‬ישארו אומללים‪ ,‬והן באות אלינו מידי יום‪ ,‬מנסות למכור לנו איזה צעצוע מפלסטיק‪ ,‬משחקים‬
‫שהישראלים הצעירים יותר שבאים לפה אולי יקנו‪ ,‬כמויוית של כלום‪ ,‬הכלום הגיע מאיתנו‪ ,‬הריקנות‪,‬‬
‫השאיפה‪ ,‬שאיפה בעולם המערבי זה אלף‪-‬בית‪ ,‬מטרות‪ ,‬הישגים‪ ,‬מיצוי האני‪ ,‬יכולות‪ ,‬מילים שלא נכנסו‬
‫לפה‪ ,‬קצת מזכיר את אדם וחווה והתפוח חשבתי לעצמי‪ ,‬אולי לא צריך להרגיש כה אשם‪ ,‬כאילו בא לי‬
‫למחוק את כל האידאליזציה שבנינו להם על העולם בחוץ‪ ,‬ארה"ב‪ ,‬אני מסתכל לאימהות כאן בעיניים ואני‬
‫רואה עצבות וקשיי יומין‪ ,‬ומרגיש אשם‪ ,‬אבל אולי באמת‪ ,‬זה טבע האדם‪ ,‬לנסות‪ ,‬להיחשף‪ ,‬תמיד לרצות‬
‫יותר‪ ,‬לנסות להתקדם‪ ,‬גם אנחנו לא הגענו לחומריות הזו מאפס‪ ,‬זה לקח לנו זמן‪ ,‬תמיד החזקים ניצלו את‬
‫החלשים‪ ,‬תמיד הייתה מדינה עשירה במים ומדינה חזקה יותר שגנבה לה את המים‪ ,‬אבל זה עדיין לא‬
‫משכנע אותי‪ ,‬כי מה אדם צריך חוץ מאהבה‪ ,‬אוכל ומשפחה? אנחנו חושבים שהרבה אבל הם חשבו פעם‬
‫שזה מספיק‪ ,‬מי אמר שזה לא מספיק בעצם? פגשתי כאן המון אימהות שסיפרו לי שהן מנסות להגיע‬
‫לישראל ולעבוד‪ ,‬לשלוח כסף לילדים‪.‬‬
‫הכל מקבל משמעות חדשה שאתה חי כמה ימים במקום‪ ,‬דורך על האדמה ומתבונן מהצד‪ ,‬למילה כסף‬
‫פתאום יש טיפה משמעות מגוחכת‪ ,‬למילה חיים ומוות יש משמעות חדשה שלא הכרת‪ ,‬הכל מתערבב‪,‬‬
‫המשמעות ניתנת על ידך מחדש לדברים שהכרת‪ ,‬אך בצורה שונה‪ ,‬ואתה מתחיל להבין כמה סובייקטיבי‬
‫אתה והעולם ביחס אליך‪.‬‬
‫יפה‪ ,‬היא אמרה‪ ,‬קצת חוזר על עצמו‪ ,‬אבל הרעיון יפה‪ .‬אני שומע את הטון שלה‪ ,‬מבין שהיא ציפתה‬
‫שאכתוב קצת יותר עלינו ופחות על המקום‪ ,‬יותר על הפחד‪.‬‬
‫אתה לא מפחד? שאלה אותי‪ .‬הרגשתי חבטה קלה מבפנים‪ ,‬עד עכשיו התעסקנו בפרקטיקה‪ ,‬מה הצעד‬
‫הבא‪ ,‬מה הכי כדאי‪ ,‬איפה‪ ,‬לא ביטאתי אפילו כלפי עצמי במילים את המציאות‪ ,‬התהלכתי בעדינות מסביב‪,‬‬
‫על קצות האצבעות‪ ,‬התחמקתי מעצמי‪ ,‬מצאתי בה נחמה‪ ,‬באדמה‪ ,‬באוויר ובשקט‪ ,‬במעגליות שמרגישים‬
‫במקום הזה‪ .‬אני מפחד עניתי‪ .‬את מפחדת? לפעמים‪ ,‬אמרה‪ ,‬אני גם שלווה‪ ,‬אני מרגישה שבחרנו נכון‪ ,‬יש‬
‫לנו הרבה שתיקות‪ ,‬וזה מפחיד אותי‪ .‬אני מצטער עניתי וחיבקתי אותה‪ ,‬אנחנו נהיה בסדר‪ ,‬עדיין לא‬
‫הצלחתי כל כך לדבר‪.‬‬
‫רותם חלתה לראשונה בסרטן בכתה ב'‪ ,‬ואז שוב בכתה י'‪ ,‬לפני עשר שנים הכרנו בנפאל‪ ,‬היא היתה‬
‫מתנדבת ואני טיילתי טיול אחרי צבא‪ ,‬החלטתי להתנדב גם כן‪ ,‬כמה ימים‪ ,‬ובגללה נשארתי חודשיים‪.‬‬
‫חזרנו לארץ יחד‪ .‬לפני שנתיים גילתה כי המחלה חזרה‪ ,‬הטיפולים עזרו אבל לא באופן מוחלט‪ ,‬היא לא‬
‫הבריאה‪ ,‬היתה חלשה‪ ,‬ובעיקר חלשה נפשית‪ ,‬מותשת‪ ,‬כמה אפשר להילחם? ההבדל‪ ,‬ככה אמרה‪ ,‬שעכשיו‬
‫יש לה אותי‪ ,‬רומנטי משהו‪ ,‬אבל אותי זה מאוד הפחיד‪ ,‬לא עלתה בדעתי המחשבה לעזוב‪ ,‬לא בשבילה‪,‬‬
‫בשבילי‪ ,‬אבל בעיקר היו פחדים‪ ,‬פחדים לגבי העתיד‪ ,‬לגבי ילדים שאולי לא יהיו‪ ,‬תוכניות‪ ,‬מטרות‪,‬‬
‫שאיפות‪.‬‬
‫הרגשתי שאנחנו צריכים לנסות משהו אחר‪ ,‬משהו פנימי יותר‪ ,‬עשינו קצת בירורים ונסענו לכאן‪ ,‬לפגוש‬
‫את סוניטה‪ ,‬כמו בכל דבר טוב בישראל‪ ,‬שמה הגיע אלינו מפה לאוזן‪ ,‬אין ‪ Google‬בכפר‪ ,‬אבל מסתבר‬
‫שאנחנו לא הראשונים שמנסים אחרת‪ .‬סוניטה מטפלת בודהיסטית‪ ,‬צמחי מרפא‪ ,‬אנרגיות‪ ,‬וכל מה‬
‫שמשתמע מכך‪ ,‬לא מדעי‪ ,‬לא מוכח‪ ,‬מפחיד‪ ,‬מסוכן‪ ,‬אבל גם מחזק‪ ,‬נותן תקווה‪ ,‬הולך עם הגוף ולא נגד‬
‫הגוף‪ .‬כשהגענו היא היתה במצב חלש מאוד‪ ,‬והיום היא כבר יותר חזקה‪ ,‬אנחנו לא יודעים מה עם הגידול‪,‬‬
‫אין כאן ממש דרך לבדוק את זה‪ .‬הייתי מצפה שאיבוד השליטה ישתק אותי‪ ,‬שאחיה בפחד מתמיד ללכת‬
‫לישון ולקום בבוקר‪ ,‬אך לא היה כך‪ ,‬היתה לנו פתאום מנוחה‪.‬‬
‫כשאני חושב על האינטואיציה‪ ,‬על הכח שלה לדעת מה טוב ומה נכון עבורה‪ ,‬אני נדהם‪ ,‬זוהי הרי יכולת‬
‫אנושית‪ ,‬יכולת אנושית שנגלה בפני מהותית כשהגענו לפה‪ ,‬אין מרשמים‪ ,‬או תוכנית עבודה מסודרת‪ ,‬אין‬
‫מוניטורים‪ ,‬אין ידע‪ ,‬מה שיש זה התחושה‪ ,‬מבט אחד בעיניה של סוניטה מראה לך שלה הדבר כלל לא זר‪,‬‬
‫היא מרגישה את רותם בלי שהכירה אותה כלל‪ ,‬כמה בסיסי‪ ,‬כמה נכון וכמה פשוט‪ ,‬מדוע אין אנו מיישמים‬
‫את התפיסה לגבי היומיום שלנו? לגבי החלטות כמו מה לאכול‪ ,‬מה ללבוש‪ ,‬עם מי לדבר וממי להתרחק‪,‬‬
‫במה כדאי שאעסוק? כמה רעש אנחנו מכניסים לעצמנו‪ ,‬כמה רעש מכניסה הסביבה‪ ,‬בעוד שאין בכך שום‬
‫אמת‪ ,‬מדוע אנו לא מסוגלים לעשות את זה בבית? מדוע היינו צריכים לנסוע עד לפה כדי של"אני"‪ ,‬שכל‬
‫כך חשוב לנו בחברה המערבית‪ ,‬יהיו קול וזהות חזקה מספיק?‬
‫דווקא בסביבה כה קטנה‪ ,‬משפחתית‪ ,‬שאין לך כל כך משמעות מלבד היותך‪ ,‬הטבע מוליך אותך‪ ,‬ואולי זה‬
‫כל מה שצריך‪ ,‬זה מה שנתן לי את הכח להישאר כאן‪ ,‬פיזר את הגעגועים‪ ,‬את הפחדים עליה ועלינו‪,‬‬
‫בעיקר עלי‪.‬‬
‫בעוד כחודשיים אנחנו נחזור‪ ,‬אנחנו כאן כבר חצי שנה ורותם מתחזקת‪ ,‬אינני יודע מה יהיה אבל אין‬
‫הרבה מקום לחשוב בסביבה הזו‪ ,‬אין הרבה מקום למוות‪ ,‬ולחיים‪ ,‬ולדיון ברומו של עולם‪ ,‬יש מקום‬
‫לפשטות‪ .‬שנינו עדיין כאן‪ ,‬מנסים לעבור את המשוכה ששולט בה הפחד‪.‬‬
‫נו? מה את אומרת? ראיתי הקלה בעיניה‪ .‬עכשיו אני פחות מפחדת‪ ,‬ענתה‪ ,‬ויצאה לנשום את העננים‬
‫הלבנים שהתחילו שוב להתעבות מתחת להר‪.‬‬
‫חול‪ /‬תמר קורניצר‬
‫היו לרשותה שלוש שעות בלבד‪ .‬מדהים איך שעה יכולה להרגיש לעיתים כנצח ולעיתים כרגע קצר‪ .‬היא‬
‫נזכרה בימי התיכון בהם היתה סופרת את השניות שבכל דקה‪ ,‬עד לסיומו של שיעור ובהרגשה שהזמן‬
‫עומד מלכת‪ .‬הייתה זו תחושה נוראית של שעמום וחוסר סבלנות‪ ,‬אבל באותו הרגע היא העדיפה להרגיש‬
‫את הזמן כך‪ .‬מענין‪ ,‬חשבה לעצמה‪ ,‬שככל שמתבגרים השעות ביממה מתקצרות‪ .‬כבר שנים שהיא נמצאת‬
‫במרדף תמידי‪ ,‬סביב השעון‪ ,‬אחרי הדקות אותן היא מנסה למלא בכל טוב‪.‬‬
‫היא לא יכולה לאחר‪ .‬גזר הדין במקרה ותאחר יהיה קשה מנשוא עבורה‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שהיא‬
‫עשתה את הדרך הזו‪ ,‬אבל היא הכירה אותה היטב כאילו עברה בה פעמים רבות‪ .‬שעות ארוכות הקדישה‬
‫לשינונו של המסלול הזה‪ .‬היא חיכתה להזדמנות הזו שנתיים והנה היא הגיעה‪ .‬אסור היה לה לפספס‬
‫אותה‪.‬‬
‫היה זה קיץ חם מהרגיל‪ .‬החזאים אמרו שמפלס המים במאגרים נמוך במיוחד השנה וייתכן שיכריזו על‬
‫שנת בצורת‪ .‬באותה השעה השמש עמדה במרכז השמים‪ ,‬קופחת‪ ,‬ובחלקת הדרך הזו לא היו עצים או‬
‫סככות שיצלו ויקלו עליה בדרכה‪ .‬שממה‪ .‬לא היו הרבה אנשים ברחובות‪ .‬בימים שכאלו מי שיכול‬
‫להרשות לעצמו נשאר במזגן‪.‬‬
‫היא נכנסה לתחנה‪ .‬היה שם צפוף וקר‪ .‬קור של מזגנים‪ .‬זה הרגיע אותה‪ .‬היה זה יום ראשון ונראה שרבים‬
‫מתושבי הכפר התכנסו בתחנה רק כדי להינות מהקור‪ .‬בעודה מוציאה את ארנקה מהמזוודה על מנת לשלם‬
‫לקופאית‪ ,‬נשמעה מהרמקול הקריאה האחרונה לנוסעים צפונה‪ .‬היא לא יכלה להרשות לעצמה להתעכב‪,‬‬
‫שלפה שטר מארנקה וחטפה את הכרטיס מידה של הקופאית ההמומה‪ ,‬מבלי לחכות לעודף‪ .‬היא מיהרה‬
‫לטרמינל ‪ 3‬שהיה המרוחק ביותר מהקופות‪" .‬לא פלא‪ ,‬עם מזל כמו שלי"‪ ,‬גיחכה בינה לבין לעצמה‪ .‬היא‬
‫הצליחה לפלס את דרכה דרך ההמון‪ ,‬יחד עם ‪ 0‬מזוודותיה הגדולות והשתחלה פנימה לקרון ברגע האחרון‬
‫לפני סגירת הדלתות‪.‬‬
‫התיישבה‪ .‬סידרה את מזוודותיה משני צידיה כשהידיות והמנעולים פונים לכיוונה כך שתוכל לאחוז בהם‬
‫תוך כדי הנסיעה‪ .‬לכשסיימה להעמיד את המזוודות לשביעות רצונה הרימה את ראשה ועצרה להביט‬
‫בנוסעים שישבו בסביבתה‪ .‬כולם נראו לה כה נינוחים‪ ,‬כאילו הנסיעה ברכבת היתה עבורם היעד עצמו‬
‫ולא תהליך של המתנה בדרך אל היעד‪ .‬האוויר בקרון הישן היה דחוס וחם וברגע שנכנסה אליו אפפה‬
‫אותה תחושת מחנק קלה‪ .‬הנסיעה הייתה צפויה להמשך כמאה ועשרים דקות‪ .‬שעתיים‪ ,‬שדמו בתחושתה‬
‫ליממה שלמה‪ .‬היא הייתה חסרת סבלנות והרהרה בהפכפכות של תחושת הזמן‪ .‬היא החליטה שתנצל את‬
‫הזמן הזה על מנת לחזור שוב על התוכנית‪.‬‬
‫למעשה לא היה בכך צורך‪ .‬היא הכירה את התוכנית על בוריה‪ .‬היא זכרה כל פרט וידעה מה עליה לעשות‬
‫בכל אחת משישים הדקות שיהיו לה מהרגע שתצא מפתח הקרון‪ .‬חזרה על התוכנית משמעה בזבוז של‬
‫זמן‪ .‬אילו הייתה מנצלת את השעתיים ההן כדי לתכנן את ההווה ולא את העתיד‪ ,‬היא הייתה מרוויחה זמן‬
‫יקר‪ .‬אולם‪ ,‬את זה היא תוכל להבין‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬רק בדיעבד‪.‬‬
‫רעש חריקת בלמים קטע את חוט המחשבה שלה בפתאומיות‪ .‬הרכבת עצרה‪ .‬היא התרוממה מעט ממקומה‬
‫והציצה בשעון של הנוסע שישב בכיסא מימינה‪ .‬עברו שמונים ושלוש דקות מאז תחילת הנסיעה‪ .‬לא ייתכן‬
‫שהם הגיעו ליעד‪ ,‬חשבה‪ .‬רק הבוקר היא ווידאה את משך הנסיעה – שעתיים בדיוק במהירות נסיעה של‬
‫‪ 1:‬קמ"ש‪ ,‬המהירות המקסימלית אליהן מסוגלות להגיע רכבות מיושנות מסוג זה‪ .‬הרכבת עצרה‪ .‬מבעד‬
‫לחלון שממה צהובה של חולות ואבק‪ .‬מרחוק אפשר היה לראות את הים‪ .‬כל הנוסעים נותרו ישובים וכך‬
‫גם היא‪ .‬היא ישבה דרוכה‪ ,‬בתקווה לזהות את צלילי המנוע או הגלגלים חוזרים לתנועה‪ .‬תחושת הלחץ‬
‫שהתגברה בקרביה עם הדקות החולפות התגבשה אט אט לכדי חרדה מבהילה‪ .‬היא הרגישה את הדופק‬
‫הולם ברקותיה ואת נשימותיה כבדות מהרגיל‪ .‬היא המתינה כך כשבע דקות‪ ,‬עד שהרגישה שאינה יכולה‬
‫לשאת את הישיבה ולו לעוד רגע אחד‪ .‬היא קמה ממקומה בתנועה חדה אחת‪ ,‬שגרמה למזוודותיה‪ ,‬אותן‬
‫אחזה כל העת‪ ,‬להשמט מידיה לרצפה בקול גדול שהבהיל את הסובבים והפר לרגע את שלוותם‪ .‬היא‬
‫המשיכה בשלה‪ ,‬ממוקדת‪ ,‬לא הישירה מבט לאיש‪ .‬הרימה את מזוודותיה הגדולות והחלה מפלסת את‬
‫דרכה בין הכיסאות הגבוהים לכיוון הקטר‪.‬‬
‫היא הספיקה לחצות שני קרונות בלבד כשפגשה את הסדרן בעמדתו‪ .‬הוא פנה אליה‪ ,‬נימה של כעס בקולו‪:‬‬
‫"סליחה גברתי את מתבקשת לשבת‪ ,‬כל הנוסעים מתבקשים להשאר ישובים! חל עיכוב בנסיעה עקב‬
‫תקלה"‪ .‬היא ניסתה לשמור על איפוק אבל שמעה את קולה רועד כששאלה אותו "כמה זמן זה יקח?"‬
‫"טכנאי הרכבת עובד כעת על פתרון התקלה‪ ,‬אני מעריך שמדובר בשעה וחצי של עבודה‪ .‬תאלצי להמתין‬
‫בסבלנות"‪ .‬זו לא הייתה אופציה עבורה‪ .‬לא הייתה לה אפשרות להמתין‪" .‬אני צריכה לרדת מהרכבת‬
‫בבקשה" אמרה לו בנימה תקיפה וחד משמעית שהפתיעה אותה לא פחות משהפתיעה את הסדרן‪" .‬זה לא‬
‫אפשרי גברתי‪ ,‬לא יורדים מהרכבת עד לתום הנסיעה‪ .‬אנחנו בשום מקום ולאן תלכי מפה?"‬
‫הוא צודק‪ ,‬היא חשבה והרגישה את הקושי הגובר בנשימתה‪ .‬היא הניחה את אצבעותיה על רקותיה שפעמו‬
‫בחוזקה‪ ,‬כאילו גופה רצה להזכיר לה כל העת את השניות החולפות‪ .‬תחושה של יאוש אחזה בה והיא‬
‫התיישבה בכיסא פנוי קרוב ונשענה לאחור‪ .‬היא הרגישה את אחיזתה בידיות מזוודותיה נרפית בניגוד‬
‫לרצונה‪ .‬היא רצתה לקום אבל גופה היה כבד‪ .‬היא הפנתה את מבטה מבעד לחלון‪ ,‬לנוף הצהוב‪ ,‬והאזינה‬
‫לשריקה המתמשכת של הרוח‪ .‬בעיני רוחה היא דימתה את החול המדברי מתעופף באוויר ומתכנס לשעון‬
‫חול‪.‬‬
‫צליל שריקה החל לחדור את תת המודע שלה‪ .‬היא ניסתה להתעלם ממנו בנסיון לשמר את תמונת שעון‬
‫החול בדימיונה‪ .‬היא הצליחה להדחיק את הצליל הזה במשך עשרים דקות‪ ,‬עד שבבת אחת היא התפקחה‪,‬‬
‫כוחה חזר אליה ותחושת הערפול התחלפה בתחושת עוררות וחשש‪ .‬היא זרקה את השמיכה מעליה ושלחה‬
‫ידה בחדות אל עבר השעון המעורר‪ .‬השעה הייתה שלוש‪ .‬היא איחרה‪.‬‬
‫תנודתיות‪***/‬‬
‫המעברים החדים‪ ,‬התכופים למדי‪ ,‬בין תחושות של התעלות ואופוריה לבין הריקנות והייאוש‪ ,‬שגעו אותו‪ .‬מדיונים‬
‫קצרים‪ ,‬שערך בנבכי ראשו‪ ,‬הוא הגיע למסקנה שמדובר ככל הנראה בפועל יוצא של התלות שלו בגשמי‪ ,‬במוחשי‪.‬‬
‫"מה זה אומר עלי?" היה תוהה‪" ,‬אם כל זרם הרגשות שלי מושפע מכל פרט קטן‪ ,‬מכל שינוי מינורי"‪ .‬אבל לא‬
‫נראה היה שפתרון נמצא באופק‪ .‬את אפשרות הטיפול הפסיכולוגי הוא פסל מזמן‪ .‬למרות שהבין כי בחתך החברתי‬
‫שבו הוא חי הדבר לא ירים יותר מדי גבות‪ ,‬הסרבול הלוגיסטי של כל המהלך‪ ,‬החשיפה המוחלטת וכמובן גם העלות‬
‫הכלכלית – מנעו ממנו מלפנות לדרך הזו‪.‬‬
‫הוא היה נוהג להרהר לגבי יציאה להליכות ארוכות‪ ,‬מלאות משמעות‪ .‬כאלו שנגלות בהן לעיני הצועד כל ההבנות‬
‫הגדלות שהיו חבויות עד לאותו רגע‪ .‬הליכות עמוסות במחשבות עמוקות‪ ,‬כמו בפתיחה של ספר טוב‪ ,‬מעט‬
‫מסתוריות‪ ,‬שמספקות את צורך ה"זאב הבודד"‪ .‬בפועל‪ ,‬היה מעייף עיניו מול מאמרים במחשב ונרדם בתחושת‬
‫החמצה חלקית‪ .‬כשהיה יוצא לצעידה לעיתים רחוקות‪ ,‬לא הבין כיצד בדיוק העסק מתוכנן לפעול‪ .‬הוא הותקף על‬
‫ידי צבא של אנשים‪ ,‬ריחות‪ ,‬קולות ושלל התרחשויות‪" ,‬איך בדיוק אפשר להגיע ככה לשקט נפשי כלשהו?"‪.‬‬
‫כל יום היה עבורו כרכבת הרים רגשית‪ .‬היממה הייתה יכולה להתחיל בשברון עולם בשל המבט המזלזל של‬
‫הבחורה ברכב שנעצר לצידו ברמזור‪ .‬לא היו חולפות יותר משעתיים‪ ,‬ושבריר של מחמאה מקצועית במקום‬
‫העבודה היה מצליח להפוך את קערת התחושות על פיה‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬התנהלו להם חייו‪ ,‬מפסגה לשפל ולהיפך‪.‬‬
‫הוא הבין שחוסר האיזון בעייתי‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬והתייחס לקוטביות הזו כמעין התמכרות‪ .‬כמו שאנשים מתמכרים‬
‫לסוכר‪ ,‬לסיגריות ולאלכוהול‪ ,‬הוא התמכר למנות אופוריה קטנות‪.‬‬
‫כמובן שהמודעות לא עזרה בהרבה‪ .‬כל התחנונים והשכנועים העצמיים‪ ,‬אחרי שחשב שאדם זר לעג לו ברחוב‪ ,‬לא‬
‫הצליחו לסייע לו להתמודד עם האפסיות והנחיתות שעטפו באותו רגע את עולמו‪.‬‬
‫במפגשיו הרבים עם התרבות הפופולרית של ימינו‪ ,‬היה שומע כי ישנו מצב של אושר עילאי שאליו יש לשאוף‪ .‬הוא‬
‫לא היה בטוח באמיתות הדבר‪ ,‬ודעתו בנושא הייתה שעדיף לו להיטלטל בין שמחות קטנות לעצבויות חולפות‪,‬‬
‫מאשר "להמר על כל הקופה"‪ ,‬לנסות לכבוש את ההר הגבוה מכל‪ ,‬ולגלות שהוא כלל לא שם‪.‬‬
‫"מה בכלל יישא אותי לאושר הגדול?"‪ ,‬היה שואל את עצמו‪" ,‬התעלות רוחנית? כסף? אהבה?"‪ ,‬אבל במהרה היה‬
‫חוזר לעיסוקיו‪ ,‬שכן שאלות כאלו נועדו לספרי הגשמה עצמית בחדרי המתנה של מרפאות שיניים‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬העניין הזה עם ה"אהבה"‪ ,‬היה שב ומציק‪ .‬לפעמים‪ ,‬ברגעים הקטנים האלו‪ ,‬לפני שהיה נרדם‪ .‬כשלא הייתה‬
‫לו אהבה‪ ,‬היה מפליג במחשבות על הקשר האידיאלי‪ ,‬על כימיה אין סופית וקרבה שדבר לא יכול לה‪ .‬בתקופות שכן‬
‫הייתה‪ ,‬היה תוהה בלי די על קנקנה‪ ,‬על עומקה‪ .‬דואג לנתח כל פרט ותחושה הכי קטנים שנמצאים על ומתחת לפני‬
‫השטח‪.‬‬
‫ראייתו את הדברים הייתה מפוקחת ובעלת התייחסות רגשית‪ ,‬אך כל העת נעולה במסגרת לוגית נוקשה‪ ,‬שתחמה‬
‫את השקפתו להסתכלות כמעט מתמטית‪.‬‬
‫בהתמקדו בעיקר ביום‪-‬יומי וברגעי‪ ,‬הוא החליט שהדרך הטובה ביותר ליהנות מכמה שיותר "אושר"‪ ,‬ולסבול כמה‬
‫שפחות מ"רגעי עצב"‪ ,‬עליו לנסות להימנע מהמצבים שיחבטו במצב רוחו‪.‬‬
‫התכנון המוקדם החל בדברים הפשוטים‪ .‬נתיבי נסיעה ארוכים אך רגועים יותר בדרכו לעבודה‪ ,‬כוס יין או שתיים‬
‫בתחילתה של ארוחה משפחתית והימנעות ממכרים רחוקים שמפגשים עימם נוטים להיות מסורבלים ומעיקים‪.‬‬
‫תחילה‪ ,‬נראה היה שתוכנית ההתנתקות שהגה הצליחה להשיג את מטרתה והביאה לגידול משמעותי ברגעי‬
‫ההתעלות לעומת נקודות השפל‪ .‬אך בחלוף הזמן‪ ,‬ההתחמקות מאי‪-‬הנעימויות של חיי היום‪-‬יום הפכה מאתגרת יותר‬
‫ויותר‪.‬‬
‫מקבצי הנדבות בשכונת מגוריו הקפידו לשנות מיקום לעיתים תכופות ומבטיהם הכועסים לאחר סירוב רק נהפכו‬
‫חריפים מבעבר‪ ,‬את השיחות עם חבריו דאג לשמר ברבדים קלילים ואווריריים‪ ,‬כדי למנוע כל אפשרות שהדברים‬
‫יקבלו לפתע טון קודר ומאיים‪ .‬אפילו ההיכרויות עם בנות המין השני נעשו רק לאחר שהיה בטוח שאכזבת הדחייה‬
‫לא תכה בפניו בהפתעה‪.‬‬
‫את התנודות החדות בתחושותיו היה שומר לעצמו – והיה משתדל שהמתחולל בקרביו יישאר שם‪ ,‬בלי כל סימן‬
‫מחשיד למתבונן מן החוץ‪.‬‬
‫למרות שפעמים רבות עולמו הרגשי טולטל על ידי גורמים חיצוניים‪ ,‬עיקר הסערות היו פורצות דווקא ממחשבותיו‬
‫שלו‪ ,‬כשהיה לבד‪ ,‬בסיטואציה המונית‪ ,‬כשהרגיש חשוף – בין אם מדובר בהליכה ברחוב הומה אדם‪ ,‬מסיבה של‬
‫חברים‪ ,‬שבה נקלע לפתע לסיטואציה בלי כל פרצוף מוכר בסביבה או אפילו נסיעה באוטובוס‪ ,‬בין אנשים זרים‪,‬‬
‫שאלוהים יודע מה הם חושבים עליו‪.‬‬
‫מוחו הקודח היה מריץ מחשבות‪ ,‬רעיונות ומסקנות נמהרות לגבי העולם הסובב אותו‪ ,‬ובהרף עין הוא הרגיש מעורר‬
‫רחמים‪ ,‬מוצלח‪ ,‬מיואש ומסוחרר משמחה‪ .‬גם כשהחלקים ההגיונים שפעלו בראשו ניסו לשכנעו שעליו להירגע‬
‫ולהתמודד עם המתרחש בפרופורציות הראויות‪ ,‬לא היה מצליח להשתלט על תחושותיו האינסטינקטיביות‪ ,‬שבערו‬
‫בליבו‪.‬‬
‫הוא לא רצה לקפוץ למסקנות לגבי בדידות שורשית ופחד חברתי תהומי‪ ,‬וחשב שככל הנראה מדובר בסוג של‬
‫חוסר נוחות חברתית מהול במעט בעיות ביטחון עצמי‪.‬‬
‫כשהיה מנסה להתמודד עם הסיטואציות המאיימות הללו‪ ,‬היה נדחק לפינה של ריחוק הגובל בהתנשאות‪ .‬במצב‬
‫הניתוק הרגיש שיש לו שליטה מסוימת על מה שקורה‪ ,‬אבל הוא הבין שהפתרון הזה הוא פחות מטוב‪.‬‬
‫הדרך היחידה שבה השיג איזון בין עולמו הפנימי לסביבה שעוטפת אותו‪ ,‬הייתה דרך המוסיקה‪" .‬כמה נדוש" חשב‬
‫לעצמו‪" ,‬וכמה משמעותי"‪ .‬כשהלך ברחוב עם אוזניות לראשו‪ ,‬חיברו המנגינות את החוץ אל הפנים בתפירה עדינה‪.‬‬
‫הרמוניה של חושים‪ ,‬כמו חלקי פאזל שהסתדרו מעצמם‪ .‬המוסיקה יצרה שכבת הגנה ששמרה עליו‪ ,‬אך במקביל לא‬
‫דרשה מחסום בינו לבין העולם‪.‬‬
‫בכל הזדמנות שהייתה לו‪ ,‬טבל גופו במעיינות של צלילים‪ ,‬כשראשו נותר בחוץ‪ ,‬לא צולל פנימה לחלוטין‪ .‬הוא החל‬
‫להתבונן בסביבה דרך משקפיים בצבעים משתנים‪ .‬משהו בכוח המניע שהיה זורק את רגשותיו מעלה ומטה שכך‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬בנקודות הללו בשגרת יומו‪ ,‬שבהן הרגיש לפתע שליו ונינוח מבעבר‪ ,‬התאפשר לו להתבונן באופן טוב יותר‬
‫בסיבות להשפעות הדרמטיות שהיה חווה על בשרו‪ .‬כך לפחות הוא חשב‪.‬‬
‫הניסיונות להתעסק במקור הבעיה לא העלו דבר בחכתן‪ ,‬והוא הסתפק בתהליך הגמילה מהתמכרותו לאושר רגעי‪.‬‬
‫העולם כבר לא ניגן על עצביו החשופים‪ .‬בלי דרמה‪ ,‬בלי תהפוכות‪ ,‬הכל נהיה מעט יותר רדום ומתקבל על הדעת‪.‬‬
‫אף עובר אורח מזדמן לא יקפיץ אותו לשמיים ואף זר לא יקלקל לו את יום‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בלי אמת גדולה שצצה לה פתאום‪ ,‬ניהל את חייו‪ ,‬עם פחות גלים שיצר בעצמו בערוץ הנחל שבו הוא משייט‪.‬‬
‫מסרט מוצלח לערב עם חברים או חברה‪ ,‬משיטוט במרחב העירוני שקסמו נשחק ללהקה חדשה שהכיר‪ ,‬מבילוי‬
‫משפחתי ללימודים‪ ,‬מהסחת דעת אחת לשנייה‪.‬‬
‫חוויה של פעם‪ /‬סוזן מנסור‬
‫בעשירי ליולי שנת ‪ 0:7:‬התחלתי לארוז את חפציי ולהכין את עצמי נפשית לטיסה של ‪ 70‬שעות‪ .‬כן‪,‬‬
‫סוף סוף אני נוסעת לארץ החירות – ארצות הברית‪ .‬אבל אני לא נוסעת לטיול או לנופש אלא כדי להכיר‬
‫את חברותיי החדשות למשך חודש שלם‪.‬‬
‫שמעתי דרך אחת החברות על עמותת יצירתיות למען השלום‪ ,‬העמותה ללא כל כוונת רווח שנוסדה בשנת‬
‫‪ 0::3‬ומטרתה הייתה להפגיש נערות פלסטיניות וישראליות‪ ,‬לתת הזדמנויות להתגבר על הדעות‬
‫הקדומות‪ ,‬לתקשר בצורה חופשית ויצירתית וליצור יחסים ארוכי טווח עם מי שבעבר אולי פחדו מהם או‬
‫לא הבינו אותם נכון‪.‬‬
‫המחנה הוקם במקום שמשתרע על פני שטח גדול של יערות הרריים ונמצא בגובה של ‪ 08::‬מטר מעל‬
‫פני הים‪ ,‬המשקיף על נופים מרהיבי עין בסנטה‪-‬פה‪ ,‬ניו מקסיקו (ארצות הברית)‪ .‬שש עשרה המשתתפות‬
‫– שמונה נערות יהודיות ושמונה נערות ערביות – ארבע מהן פלסטיניות מהגדה המערבית וארבע‬
‫מישראל‪.‬‬
‫ארזתי את חפציי ונסעתי לשדה התעופה ושם פגשתי את הבנות הישראליות‪ ,‬כי הפלסטיניות נסעו דרך‬
‫ירדן‪ .‬הייתה פגישה מאוד נחמדה‪ ,‬מעניינת והתמלאתי ציפיות‪ .‬הנסיעה עם חבורת בנות שמעולם לא‬
‫פגשתי‪ ,‬שאני לא מכירה ולא יודעת איך הן חושבות‪ .‬במהלך הנסיעה הכרנו אחת את האחרת והתחברנו‬
‫במהרה‪ .‬לאחר טיסה ונסיעה של יום הגענו לבית קטן בלב הטבע המקסים שראיתי בחיי‪ ,‬שם חיכו הבנות‬
‫הפלסטיניות‪ .‬לאחר פגישה קצרה עם הבנות חילקו אותנו לחדרים שאוכלסו על בסיס של גיוון תרבותי‪.‬‬
‫עשינו מעגל היכרות וכל אחת הציגה את עצמה בכמה מילים‪ .‬יום אחרי יום התחלנו להכיר אחת את‬
‫השנייה יותר לעומק‪.‬‬
‫מדי יום השתתפנו בשיחות קבוצתיות וזוגיות בנושאים כמו השקפות תרבותיות שונות‪ ,‬הפליה‪ ,‬פחד‪ ,‬סבל‪,‬‬
‫אלימות‪ ,‬דעות קדומות ודו‪-‬קיום‪ .‬כל אחת ניסתה לחלוק את סיפורה האישי ואת הרגשות שלה עם אחרים‬
‫ובו זמנית היה עליה להקשיב לחוויות ולנקודות ההשקפה של אחרים‪ .‬כל אחת חוותה את הדו קיום ואת‬
‫הסיכסוך בין שני העמים‪ ,‬חווינו רגעי כעס וגם רגעי תמיכה ואהבה‪ .‬עברנו את כל הרגשות והחוויות‬
‫ולמדנו כיצד להעריך אחת את השנייה ולא לזלזל במה שכל אחת עברה‪ ,‬כי לכל אחת יש את רגעי הסבל‪,‬‬
‫החרדה והאפליה‪.‬‬
‫אומנות היא מרכיב חשוב במחנה "יצירתיות למען השלום"‪ .‬עשינו שימוש באומנות ככלי לחקירת רגשות‬
‫והבעה אישית‪ .‬עשינו הרבה פעילויות בזוגות שמוצגות דרך האומנות שגרמה לכל אחת להבין‪ ,‬להכיר‬
‫ולחוות את החוויות של האחרות‪.‬‬
‫באמצעות השיחות שערכנו בכל בוקר‪ ,‬יצירות האומנות השונות שעשינו לבד וביחד‪ ,‬הארוחות‪,‬‬
‫הפעילויות‪ ,‬הריקודים‪ ,‬המסיבות המשותפות‪ ,‬למדתי לראות בהן חברות‪ .‬בפעם הראשונה לא רק האמנתי‬
‫במשהו או תמכתי בדעה מסוימת‪ ,‬אלא באמת יישמתי את האמונות שלי‪ .‬הן עברו את מבחן המציאות ואף‬
‫התרחבו וגדלו עוד יותר‪ ,‬כמו הלב שלי‪ .‬הבנתי שאין חשיבות לתוויות הלאומיות‪ ,‬כי ערך האדם עומד מעל‬
‫הכל‪ ,‬ותאמינו או לא – כולנו בני אדם איכותיים‪.‬‬
‫משהו אומר לי שאת התהליך שעברתי עם הבנות האלה‪ ,‬ואת כמות הדברים שלמדתי‪ ,‬לא הייתי מצליחה‬
‫לעשות אפילו עם החברה הכי טובה שלי‪.‬‬
‫הינו כמעט מנותקות ממה שקורה בארץ ובבית שלנו‪ ,‬נאסר עלינו השימוש בטלפונים סלולריים‬
‫ולמשפחות שלנו הותר להתקשר פעם בשבוע בשעות קבועות מראש‪ .‬זה נראה מוזר קצת בהתחלה אבל‬
‫כשמתחילים להיכנס לעניינים מתחילים להבין את חשיבות הניתוק הזה הנותן לנו אפשרות ללמוד להיות‬
‫חלק ממהלך של שינוי‪ ,‬שינוי אישיות‪ ,‬ודעות‪.‬‬
‫עשינו היכרות עם האיזור‪ ,‬וגם עם האנשים שהיוו תגובה תומכת במהלך הזה‪ .‬הם עודדו אותנו לרצות את‬
‫השלום לאהוב אותו ולחיות אותו‪ .‬כמו כן הם תמכו בנו מבחינה כספית‪.‬‬
‫אני נושאת אזרחות ישראלית אך חיה את הסכסוך הזה‪ .‬אני נתקלת במקרים של אפליה ושל אי צדק‪ .‬אך‬
‫כשמכירים ושומעים מה שיש לצד השני לומר אני מבינה שאשמת המצב הזה תלוי בשלטונות ולא באזרח‬
‫הפשוט‪.‬‬
‫עם סוף התהליך הרגשתי שאני הולכת להיפרד מאנשים שהם כבר חלק ממני‪ .‬המהלך שעברנו היה מאוד‬
‫קשה אבל שינה דברים רבים‪ .‬שנאה נהפכה לאהבה והצלחנו להבין ולחוש את הסבל של כל אחד‬
‫מהצדדים‪ .‬עד היום הזה אנחנו מקיימות מפגשים כל כמה חודשים וממשיכות את מה שהתחלנו למען‬
‫השלום‪ ,‬שלום של שני עמים‪ ,‬שלום של דו קיום‪.‬‬
‫אנשים רבים אמרו שזה חלום שזה לא ימשיך ואף ייכשל אבל מי שמאמין לא יודע גבולות‪ ,‬מי שמאמין‬
‫עושה את הכל בכדי להצליח ולהגיע למטרות שהוא שואף אליהן‪ ,‬ואני מאמינה שיגיע יום שבו נתחיל‬
‫לחשוב אחרת‪ ,‬להקשיב‪ ,‬להאמין ולרצות לוותר למען השלום הזה‪ ,‬ושני העמים ישאפו לחיות יחד‪.‬‬
‫זאת הייתה אחת החוויות הכי מדהימות שעברתי‪ ,‬זכיתי דרכה בהרבה דברים ובחשוב שבניהם‪ :‬לבנות לי‬
‫מעון ממשפחה חדשה של בנות מקסימות מאמינות‪ .‬אינני יכולה לחשוב שאוכל להמשיך בלעדיהן‪ .‬זכיתי‬
‫גם באמונה‪ ,‬אהבה וביכולת הקשבה וקבלת הצד השני וגם הבנתי עד כמה כולנו רוצים לחיות כאן בשלום‪.‬‬
‫לכן כולנו צריכים לטרוח להשגת המטרה‪ ,‬לא רק עבורנו אלא גם עבור הדורות הבאים‪.‬‬
‫אני מאחלת לכל אדם בישראל לעבור חוויה מדהימה כמו זאת‪ .‬גם למען עצמו‪ ,‬וגם למען השלום‪ .‬אני‬
‫מאמינה שהשלום צריך לבוא מהעם‪ ,‬ולא מהממשל‪ .‬עם צריך להיות מוכן לקבל עם אחר‪ .‬לא מספיקים‬
‫‪ 70:‬ח"כים שיחליטו‪ ,‬צריך עם שלם‪ .‬אני מציעה למי שיש לו הזדמנות לחוות כל צורה של דיאלוג‪ ,‬בכל‬
‫מסגרת שהיא‪ ,‬שיעשה זאת‪ .‬אין דבר המעניק לאדם יותר מאשר לקבל אדם אחר‪ ,‬וכך להרגיש מפויס עם‬
‫עצמו‪.‬‬
‫"פשש‪ ...‬יפה"‪*** /‬‬
‫בסופו של דבר החיים של כולנו די דומים‪ ,‬כאילו יצקו אותנו לתוך אותה תבנית ורק הוסיפו קישוטים‬
‫מבחוץ‪ .‬יש כאלה שמנסים ואף מצליחים לקרוע את העטיפה מבפנים אבל בסופו של דבר רובנו משלימים‬
‫עם החיים שהוכתבו לנו‪.‬‬
‫גם אני כזה‪ .‬עד כדי כך שאני יכול לצפות מראש איך תתחיל השיחה הבאה שלי בפאב או על מה אדבר עם‬
‫חבר לאחר שלא התראינו מספר שנים‪ .‬המסלול הולך פחות או יותר ככה‪ :‬לקראת סוף התיכון שואלים מה‬
‫עם הבגרויות‪ ,‬אח"כ מתי אתה מתגייס ולאן‪ .‬בהמשך איך בצבא ומשלב מסויים גם מתי אתה משתחרר‪.‬‬
‫כשאתה בחופשת השחרור אנשים שאתה לא מכיר מרשים לעצמם לתפוס את תפקיד ההורה המחנך‬
‫ולשאול מה עם הפסיכומטרי ואם ענית על הציפיות וכבר הספקת להירשם לקורס הקרוב‪ ,‬אז הם תופסים‬
‫את תפקיד סוכן הנסיעות ושואלים מה עם הטיול‪ .‬אפילו כשאתה על החוף במרכז אמריקה‪ ,‬עוד לפני שיש‬
‫כרטיסים לטיסה חזרה הביתה‪ ,‬סביר להניח שתצטרך לענות על השאלה מה עם הלימודים ואם כבר‬
‫נרשמת‪.‬‬
‫במקרה שלי‪ ,‬השלב הנוכחי הולך להיות ארוך מן הרגיל‪ ,‬לפחות ‪ 6‬או ‪ 1‬שנים‪ .‬שואלים אותי אם אני‬
‫סטודנט ואני אומר שכן‪ .‬לא מנדב יותר מדי פרטים‪ .‬לא בגלל שאני לא איש שיחה אלא בגלל שאני יודע‬
‫מה יהיה השלב הבא והוא קצת מביך אותי‪ .‬אבל בכל זאת‪ ,‬אם יש סיכוי – קטן ככל שיהיה – להימנע‬
‫מהמשך השיחה‪ ,‬אני בונה עליו‪.‬‬
‫ההימור לא השתלם ושואלים אותי מה אני לומד‪ .‬עכשיו זה נראה כאילו מלכתחילה התכוונתי לבנות את‬
‫המתח רק כדי שאוכל למתוח את הצוואר בגאווה ולומר בדרמטיות "רפואה"‪ .‬בדרך כלל אני משפיל את‬
‫המבט למטה אחרי שאני עושה את זה‪ ,‬לא כי אני מחכה שיטפחו לי על השכם‪ ,‬אלא כי אני לא יודע איך‬
‫להתמודד עם התגובה שמגיעה‪.‬‬
‫הסקאלה של התגובות נעה פחות או יותר סביב המשפט "פשש‪ ,...‬וואו יפה"‪ .‬אני לא יודע איך להתמודד‬
‫עם זה בגלל שאם אני אגיד "כן‪ ,‬נכון" זה עלול להיראות שאני מלא בעצמי ואם אגיב בצורה הפוכה‪ ,‬אז‬
‫למה מלכתחילה הלכתי לרכוש מקצוע שאני לא חושב שהוא כל כך מושלם?‬
‫למעשה אני חושב שהאמת היא איפשהו באמצע‪ .‬מי שהולך ללמוד רפואה באמת מאמין בשליחות‬
‫שבמקצוע ויודע שיחווה סיפוק רב בעתיד אבל גם יודע שתמיד תהיה לו פרנסה‪ ,‬משכורת מכובדת‪ ,‬מקצוע‬
‫אוניברסלי והרבה כבוד וגאווה‪.‬‬
‫התחלתי לחשוב על השאלה "למה אתה רוצה להיות רופא?" דווקא אחרי שנרשמתי ללימודים‪ ,‬זאת‬
‫אומרת אחרי ששילמתי על הזכות להיות מזומן לראיון ולפני המיונים עצמם‪ .‬לא נרשמתי ללימודי רפואה‬
‫במקרה‪ ,‬היו לי את הסיבות הנכונות לכך‪ ,‬או לפחות מספיק סיבות לכך‪ ,‬אבל עצם העובדה שידעתי שעוד‬
‫כמה שבועות הולכים לבחון את הלגיטימציה שלי להיות רופא כפתה עליי לחשוב על הנושא ברצינות‬
‫ולהתחיל למצוא נימוקים משכנעים‪.‬‬
‫מצבי בנקודת הפתיחה לא נראה מזהיר‪ .‬לא התנדבתי במד"א‪ ,‬לא הייתי חובש בצבא ואף אחד מן ההורים‬
‫שלי לא רופא‪ .‬אז באיזו זכות בכלל נרשמתי ללימודים? הרי כמו שבאותם ראיונות מצפים ממני להפגין‬
‫מוסר‪ ,‬חמלה‪ ,‬אמפתיה ובשלות במסגרת ראיון של ‪ 7:‬דקות (פחות דקה וחצי של כניסה‪ ,‬התארגנות‬
‫ויציאה) כך גם בטח מצפים ממני לספק את התשובות הנכונות‪ .‬בעקבות התהליכים הממיינים והמסננים‬
‫שעברתי בחיים עד נקודה זו‪ ,‬פיתחתי לעצמי תיאוריה שקיימות שתי גישות כיצד להתנהג במצבים כאלה‪:‬‬
‫האופציה הראשונה היא לומר את האמת‪ ,‬כלומר לא לתת תשובות שהן פוליטיקלי קורקט ושהן מה שאני‬
‫חושב שהצד השני מצפה לשמוע‪ .‬הגישה הזו פחות או יותר מתבססת על הנחת היסוד שכל יחצ"ן מתחיל‬
‫יודע לפיה אין דבר כזה "פרסום רע"‪ .‬גם אם לא קלעת בול‪ ,‬לפחות יזכרו אותך‪ .‬במקרה כזה התשובה‬
‫המתאימה לשאלה הגדולה הייתה יכולה להיות די פשוטה‪" :‬אני לא יודע" או "אני עדיין לא יודע"‪.‬‬
‫אני מודה שפחדתי להוציא את המשפט הזה מן הפה‪ .‬הרי הרבה דברים תלויים בראיון הקצר וחוץ ממני‬
‫יש להם עוד מאות‪ ,‬אם לא אלפי‪ ,‬מועמדים‪ .‬היה לי מאוד חשוב לעבור את השלב הזה בהצלחה בעיקר כי‬
‫חשבתי שאם הייתי צריך להמתין שנה שלמה עד למיונים הבאים‪ ,‬כנראה שכבר הייתי סטודנט בחוג אחר‬
‫ואולי‪ ,‬רק אם אולי‪ ,‬הרפואה עדיין הייתה בוערת בי הייתי מנסה פעם נוספת‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הייתה לי גם תחושה שקיימת סביב הנושא ביקורת סמויה‪ ,‬בסגנון של "אם אתה לא בטוח שאתה‬
‫רוצה אז למה אתה תופס מקום של מישהו אחר שכן מאוד רוצה?"‪ .‬אני לא חושב שאני יכול לדעת מה אני‬
‫ארגיש בעוד שנה‪ ,‬אז בטח לא בעוד ‪ 1‬שנים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬במקרה הזה הרגשתי שאני צריך לפעול על פי‬
‫הגישה הראשונה‪ ,‬כלומר שאני דווקא צריך להגיד את מה שחשבתי שמצפים ממנה לשמוע‪.‬‬
‫עבור צופה מן הצד זה עלול להתפרש כהעמדת פנים‪ .‬מבחינתי זה בסך הכל ציות לחוקי המשחק שכפו‬
‫עליי לשחק‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬אני לא חושב שאי פעם אמרתי דבר שאני לא מתכוון אליו‪ .‬בנוסף‪" ,‬החפירה"‬
‫העצמית בשאלה "למה אתה רוצה להיות רופא?" עזרה לי להבין מספר דברים על עצמי ואני חושב‬
‫שאפילו מצאתי את התשובה לכך‪ ,‬לפחות הזמנית‪ ,‬כלומר למה כרגע אני חושב שאני רוצה להיות רופא‪.‬‬
‫במהלך המיונים מצאתי את הנוסחה המתאימה בין מה שצריך להגיד לבין מה שרציתי להגיד וכנראה שזה‬
‫היה מספיק טוב בשביל לעבור‪ .‬חשבתי על הנושא הזה פעם נוספת דווקא לאחר תחילת הלימודים‪ .‬כעת‪,‬‬
‫לאחר הסינון הקפדני‪ ,‬המחשבות והתהיות העצמיות שרצו לי בראש נראות חסרות חשיבות מאחר שעל‬
‫פניו מספיק לקבל ציון עובר בקורס הקרוב בכדי להמשיך הלאה‪.‬‬
‫אין לי שום ביקורת לגבי המצב החדש בו אני נמצא‪ .‬אני מאמין שבאף מסגרת לא ניתן לחנך אדם להיות‬
‫מה שהוא לא‪ .‬אני גם לא בטוח שרופא טוב חייב להיות אמפתי יתר על המידה‪ .‬אני כמובן חושב שכדאי‬
‫ואף רצוי שיהיה אמפתי‪ ,‬אבל לא מתים מחוסר אמפתיה‪...‬‬
‫מצד שני‪ ,‬למה אם כך החברה מצפה מן הרופא הממוצע להיות רחום וקשוב יותר מן האדם הממוצע? למה‬
‫מצפים מרופא – ובטח שממועמדים ללימודי רפואה – לדעת טוב יותר להבחין בין טוב לרע או בין נכון‬
‫ללא נכון? אני חושב שזו הסיבה לכך שאני משפיל את העיניים למטה אחרי שאני מספר שאני סטודנט‬
‫לרפואה‪ .‬אני פשוט לא רוצה שיצפו ממני להיות מה שאני לא‪ .‬אני יודע להבחין בין טוב ורע‪ ,‬יש לי מוסר‬
‫ויכול להפגין אמפתיה אבל גם לי יש אינטרסים וגם אני לא תמיד אוהב את כולם‪.‬‬
‫אני יודע שהשאלה הבאה שאני אצטרך לענות עליה היא "במה תרצה להתמחות?"‪ .‬למען האמת היא‬
‫מתחילה להגיע בטפטופים כבר עכשיו‪ .‬זה לא עוזר להגיד שהסוף עוד כל כך רחוק ממני או שאפילו לא‬
‫עוד התחלתי לחשוב על הנושא כי אלה שבאמת מתעניינים מוסיפים‪" :‬כן‪ ,‬אבל הכיוון?"‪ .‬התשובה‬
‫הרגילה שלי היא שעוד אין לי מושג ואם ממשיכים ללחוץ אני מספר שכל נושא חדש שאני לומד מרתק‬
‫אותי ואולי ארצה לעסוק בו בעתיד‪ .‬אני לא משקר‪ ,‬אני פשוט לא יודע איפה זה ייעצר בעוד כמה שנים‪.‬‬
‫בלתי הפיך‪***/‬‬
‫הרגשתי תחושה מוזרה‪ .‬הדמויות מסביבי הלכו והיטשטשו‪ ,‬הלכו וגוועו‪ .‬החדר התרחק ממני והפך קטן‬
‫יותר ויותר‪ .‬עפעפי הפכו כבדים והעיניים שקעו פנימה‪ .‬ניסיתי לפקוח אותן ולא הצלחתי‪ .‬אז ידעתי‪ ,‬זה‬
‫נגמר‪ .‬לפתע אור בהיר וחזק סינוור אותי‪ .‬זה בדיוק כמו שמספרים‪ .‬דמויות קטנות לבושות בכותנות אור‬
‫בוהקות התקרבו אלי והובילו אותי‪ .‬פתאום מצאתי את עצמי במקום מיוחד‪ ,‬קשה לתארו‪ .‬מקום בו הזמן‬
‫עומד מלכת‪ ,‬חסר צבע וצורה‪ .‬תחושה נעימה מילאה את גופי‪ ,‬הוא לא כאב עוד‪ .‬שקט ושלווה אפפו אותי‪.‬‬
‫היה זה בוקר בהיר‪ ,‬קרני השמש חדרו לחדרי‪ .‬ממש קשה להאמין שלילה קודם הייתה סופה כזו‪ ,‬גשם חזק‬
‫היכה בחלון חדרי וקולות הרעם הפריעו לי לישון‪ .‬גם ככה אני כבר לא מצליח לישון מספיק‪ .‬אני עייף‬
‫מדי‪ ,‬כל גופי כואב‪ .‬פקחתי את עיני והסתכלתי על החדר סביב‪ .‬הבטתי בקירות הלבנים והעירומים ובציור‬
‫הקטן שהיה תלוי על אחד מהם‪ .‬ציור זול של משיכות מכחול גדולות בצבעים עזים‪ .‬על הקיר ממול היה‬
‫תלוי שעון גדול‪ ,‬הבטתי בשקט במחוג שהתקדם לאיטו והרהרתי במה שעברתי בחודשים האחרונים‪ .‬לחדר‬
‫נכנסה שרה‪ ,‬האחות שאני אוהב כל כך‪ .‬שערה הזהוב אסוף לאחור באופן רופף‪" .‬בוקר טוב" היא‬
‫מסתכלת לעברי‪ .‬אני רוצה לענות לה אבל מתקשה לדבר‪" .‬בוקר טוב שרה"‪ ,‬אני עונה ממש בלחש‪ .‬היא‬
‫מחייכת לעברי ומתחילה למדוד לי דופק ולחץ דם‪ .‬סדרת הבדיקות הרגילות‪ .‬אני שומע קולות צעדים‬
‫במסדרון‪ ,‬אני כבר מזהה את הצעדים הללו‪ ,‬אשתי האהובה סופי‪ .‬היא נכנסת לחדרי‪ ,‬עצב ממלא את עיניה‬
‫הירוקות והגדולות‪ ,‬על אף שניכר שהיא מנסה להראות חזקה‪" .‬יקירי"‪ ,‬היא פותחת את התיק הגדול שלה‬
‫ומוציאה ממנו ספר קטן‪ .‬היא מנופפת בו מולי בגאווה‪ .‬על שפתיי מתפשט חיוך רחב‪ .‬אלו הכתבים שלי‪,‬‬
‫כל החוויות שעברתי בחודשים האחרונים‪ ,‬הסבל‪ ,‬הכאב הפיזי‪ ,‬המחשבות‪ ,‬הרגשות‪ ,‬החולים שהתחלפו‬
‫מסביבי והדמויות השונות שליוו אותי‪ .‬הכל מתנקז לתוך ספר קטן‪ ,‬כריכתו כחולה ושביל זהב מעטר אותה‬
‫לאורכה‪ .‬על הכריכה מתנוסס שמי באותיות בהירות‪" .‬נפגשתי עם עורך העיתון"‪ ,‬היא מביטה בי ופניה‬
‫מתרככות‪" ,‬הוא נעתר לבקשתי לפרסם אותו"‪ .‬נשמתי לרווחה‪ ,‬אחרי זמן רב‪ ,‬סוף סוף בשורה טובה‪ ,‬סוף‬
‫סוף קצת נחת‪.‬‬
‫מצבי הדרדר‪ ,‬כך אמרו הרופאים‪ .‬עלי להיות מאושפז בבית החולים כדי שיוכלו לנהל מעקב אחר מצבי‪.‬‬
‫בתחילה לא הסכמתי‪" .‬אני לא מוכן להעביר את שארית ימי בבית החולים ולחכות למוות!" מחיתי בתוקף‪.‬‬
‫סופי הסתכלה עלי‪ ,‬שותקת‪ ,‬מחפשת את המילים‪" .‬אנו נמצא בית חולים טוב‪ ,‬עם מיטב הרופאים‪ ,‬אנו‬
‫נהיה איתך תמיד‪ ,‬לא תישאר רגע לבד"‪ .‬אני יכול להמשיך ולהתעקש‪ ,‬חשבתי לעצמי אבל ידעתי בתוכי‬
‫שאין הרבה ברירות‪ .‬לא האמנתי שהרגע הזה יגיע‪ .‬הייתי בטוח שהרופאים יגידו שמצבי משתפר‪ ,‬שתכף‬
‫אבריא ואוכל כבר לחזור לחיי‪ ,‬לסופי שלי ולבנותי היקרות‪.‬‬
‫אני רץ אל עבר הכיור‪ .‬איזו תחושה נוראה‪ .‬הבטן מתהפכת‪ ,‬הכל מסביבי מיטשטש‪ .‬אני מתחיל לדמוע‪.‬‬
‫אני מנסה לנשום עמוקות ולהרגיע את עצמי‪ .‬זה יעבור בסוף‪ ,‬נורא ככל שזה‪ ,‬זה תכף יגמר‪ .‬אני חוזר אל‬
‫עבר הכורסה שלי‪ ,‬מתקרב אליה‪ ,‬הגוף הכחוש שלי עייף כל כך‪ ,‬אני מסתכל עליה והיא נראית לי רחוקה‬
‫כל כך‪ .‬אוף‪ ,‬אני נאנח אנחה גדולה‪ ,‬הגעתי‪ .‬אני משתרע על הכורסה בשארית כוחותי‪ .‬שוב מרגיש רע‪,‬‬
‫הקרביים מתהפכים‪ .‬אני מנסה למצוא תנוחה בה ארגיש קצת יותר טוב‪ .‬ביתי הצעירה מתקרבת אלי‪,‬‬
‫"אבא‪ ,‬הכל בסדר?" היא שואלת ופניה מתקמטות מדאגה‪ .‬היא ממהרת למזוג לי כוס מים‪" .‬כן יקירה‬
‫שלי"‪ ,‬אני אוסף כוחות כדי לענות לה‪" .‬אתה צריך לאכול"‪ .‬היא מתקרבת ומניחה על השולחן הקטן שליד‬
‫כורסתי צלחת עם לחמניה קטנה‪ ,‬כריך שהכינה לי באהבה גדולה‪ .‬אני מסתכל על הכריך ומרגיש שאני‬
‫רוצה להקיא שוב‪ .‬אני לא מסוגל לאכול‪ .‬אני מביט בה צועדת אל המטבח עם הקנקן הריק בידה‪ .‬אני רוצה‬
‫להגיד לה שתשוב לעיסוקיה‪ .‬מאז שחליתי‪ ,‬הן לא משאירות אותי לבד‪ ,‬כל הזמן נמצא איתי מישהו‪ .‬אני‬
‫מרגיש שאני מפריע להן‪ .‬אני מרגיש שאני עול שמכביד על כולם‪.‬‬
‫ידעתי שהשיער ינשור‪ ,‬הרופא אמר שזה יקרה‪ .‬שערה‪ ,‬שערה תיפולנה מראשי עד שלא יוותר כלום‪.‬‬
‫המחשבה על כך גורמת לי עצב גדול‪ ,‬תחושה של אובדן‪ .‬אובדן של מי שהייתי‪ .‬אינני מוכן לכך! אני‬
‫מחליט לגלח את ראשי בעצמי‪ .‬כך לפחות לא אראה אותו נושר‪ ,‬לא אראה איך באיטיות מרגיזה כזו אני‬
‫מאבד את כוחותי‪ .‬אני אחליט מתי השיער יעלם! אני ניגש אל חדר האמבטיה ושולף את מכונת התספורת‬
‫מתוך הארון שמעל הכיור‪ .‬אני מביט בה‪ ,‬אינני נוהג להשתמש בה‪ .‬יש לי שיער חום חלק‪ ,‬ואני לא מקפיד‬
‫על מראה קצוץ ומגולח‪ ,‬אני מניח לו לגדול חופשי‪ .‬מדי פעם אני הולך לספר‪ .‬אני מביט במכונת התספורת‬
‫ואז במראה‪ ,‬דמותי המשתקפת אלי נראית כל כך בריאה‪ ,‬כל כך חזקה‪ .‬אחרי זה כבר לא יהיה אפשר‬
‫להסתיר‪ ,‬כולם ידעו שאני חולה! כולם ידעו במה אני חולה! אני לוחץ על כפתור הירוק העגול‪ ,‬רעש חזק‬
‫מתפשט בחדר האמבטיה‪ ,‬אני מקרב את המכונה אל ראשי ומביט בקצוות השיער שנופלות לכיור‪ .‬אני‬
‫מביט בדמותי החדשה במראה‪ .‬אינני אותו אדם‪ ,‬אני חושב לעצמי‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לעשות מזה עניין גדול"‪ .‬סופי הביטה בי בעיניה הירוקות הגדולות‪ .‬אפשר ללכת לאיבוד‬
‫בעיניה‪ ,‬לרגע שכחתי מה רציתי לומר‪" .‬אנשים דואגים לך‪ ,‬הם מתעניינים בשלומך‪ .‬נצטרך לספר להם"‪,‬‬
‫היא עונה לי בקולה הרך והנעים‪ .‬אני מתרכך מעט‪" .‬נספר להם‪ ,‬אבל אני רוצה להמשיך ולחיות את חיי‬
‫כרגיל‪ ,‬לא רוצה שיתייחסו אלי כמו אל מסכן‪ ,‬לא מעוניין ברחמים של האנשים"‪ .‬היא מתקרבת אלי‬
‫ומחבקת אותי‪ ,‬השיער הקטיפתי שלה מתחכך בכתפיי והריח המתוק שלה ממלא את אפי‪" .‬אנחנו צריכים‬
‫לצאת לבית החולים‪ ,‬היום אתה עובר את הטיפול הראשון"‪ .‬אני נכנס למכונית והיא מתחילה לנסוע‪ .‬אני‬
‫מסתכל על הבניינים חולפים במהירות‪ ,‬אני מתמלא בתחושה מוזרה‪ .‬אני בעצמי לא יודע מה היא אותה‬
‫תחושה‪ ,‬האם זה פחד? התרגשות? חשש מהלא נודע? אנו נכנסים אל בית החולים‪ ,‬ליבי פועם בחוזקה‬
‫ונראה כאילו הוא מאיים לצאת ממקומו בבית החזה שלי‪ .‬את פנינו מקבל ד"ר רוטשטיין‪ ,‬הוא מכניס אותי‬
‫לחדר לבן וגדול כזה ומתחיל להסביר לי על הטיפול שאעבור‪" .‬ייתכן ואחר הטיפול תרגיש בחילות וחוסר‬
‫תאבון‪ .‬אלו תופעות נורמליות לחלוטין‪ .‬כמו כן‪ ,‬אתה בוודאי יודע שהשיער עלול לנשור"‪ .‬אני מביט בו‬
‫כאשר הוא מדבר‪ ,‬קולו נשמע לי מעומעם‪ ,‬אינני מאמין שזה קורה לי‪ ,‬אני מרגיש שכל זה קורה למישהו‬
‫אחר‪ .‬לא לי‪ ,‬אני הרי חזק מאוד‪ ,‬אינני חולה אף פעם‪ .‬תמיד כולם דיברו על המערכת החיסונית החזקה‬
‫שלי‪ ,‬תמיד הייתי איתן כזה‪ ,‬אפילו בשפעת לא חליתי‪.‬‬
‫כעס גדול מילא אותי‪ .‬הרגשתי בתוך חלום רע שתכף אקיץ ממנו בחזרה לחיי הרגילים‪ .‬לא יכול להיות!‬
‫זאת בוודאי טעות‪ ,‬אפנה לרופא אחר‪ ,‬חשבתי לעצמי בזעם גדול‪ .‬אעשה עוד בדיקות עד שיגלו את הטעות‪.‬‬
‫איזו חוסר אחריות‪ ,‬לבשר לאדם בשורה כזו מבלי לבדוק שוב‪ ,‬מבלי להיות בטוחים‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫פתאום גופי התחיל לרעוד‪ ,‬קצב ליבי גבר ופני האדימו‪ .‬הכעס הגדול לא איפשר לי לחשוב בבהירות‪.‬‬
‫נשמתי לרווחה‪ .‬אני חייב לקרוא עוד על המחלה‪ ,‬חייב ללמוד עליה הכל! פסעתי אל עבר המחשב שלי‪.‬‬
‫בסדר‪ ,‬לקחתי נשימה גדולה והרגשתי איך האוויר ממלא את ראותי ובטני מתנפחת‪ ,‬חייב להיות טיפול‬
‫שיעזור לי‪ ,‬זו אינה גזרת שמיים‪ .‬אנו במאה ה‪ ,07-‬הרפואה הרבה יותר מתקדמת היום‪ .‬בכלל‪ ,‬יש הרבה‬
‫סיפורים על אנשים שהחלימו‪ .‬תקווה גדולה החלה להתפשט בגופי‪.‬‬
‫בוקר‪ .‬השמש חודרת לחדרי וקרניה מסנוורות אותי‪ .‬אני מתעורר‪ ,‬מסיט את מבטי ימינה אל עבר אשתי‬
‫היפה ששרועה לצידי‪ .‬שערה האדמוני מפוזר על הכרית‪ ,‬היא נראית נינוחה כל כך‪ .‬אני מביט בה אחרי כל‬
‫השנים שחלפו והיא נראית לו בדיוק כמו אותה נערה שפגשתי בתקופת לימודי באוניברסיטה‪ .‬היא לא‬
‫השתנתה הרבה‪ ,‬היא עדיין יפהפיה כמו ביום שפגשתי אותה‪ .‬אבל היום אני אוהב אותה הרבה יותר‪ ,‬אחרי‬
‫כל מה שעברנו יחד‪ .‬אני קם בשקט ממיטתי‪ ,‬משתדל לא להעירה‪ ,‬כפות רגלי החשופות נוגעות ברצפה‪.‬‬
‫אני לובש את מכנסי הבד השחורים וחולצת האריג האפורה‪ .‬אני מתקדם אל עבר המטבח‪ ,‬מרתיח את‬
‫המים בקומקום ומסתכל על האדים שעולים ממנו‪ .‬מעניין מה יש‪ ,‬לי אני תוהה לעצמי‪ .‬כבר שבוע שיש לי‬
‫כאב חד באזור המותן‪ .‬מעולם לא הייתי מהאנשים שמודאגים מביקור אצל הרופא אבל הכאב הזה אחר‪,‬‬
‫שונה מכל כאב שחוויתי‪ .‬הרופא ביקש שאעשה כמה בדיקות כדי שנוכל לדעת טוב יותר מה המקור לכאב‪.‬‬
‫אני לוגם לגימה אחרונה מכוס הקפה‪ .‬אני יוצא החוצה אל עבר המכונית הכחולה‪-‬כסופה שלי שעומדת‬
‫בחניון‪ .‬אני נכנס לתוכה ומתחיל לנסוע‪ .‬ברדיו מתנגן שיר אהוב וישן שמזכיר לי את החתונה של ביתי‬
‫הבכורה‪ .‬זה היה יום מאושר מאוד‪ ,‬היא הייתה יפה כל כך‪ ,‬קורנת מאושר‪.‬‬
‫כמעט הגעתי‪ .‬אני לוקח נשימה עמוקה ויוצא מהרכב‪ ,‬יהיה בסדר‪ ,‬אני ממלמל לעצמי תוך שאני טורק את‬
‫דלת המכונית‪ .‬אני מסתכל על בניין בית החולים‪ ,‬הוא נראה לי גדול כזה פתאום‪ ,‬עם אינספור חלונות‪ .‬אני‬
‫נכנס בדלת הכניסה‪ ,‬לא יודע שהיום הזה ישנה את חיי מהקצה אל הקצה‪.‬‬
‫שיר וסיפור‪***/‬‬
‫האין בכלל זה משנה?‬
‫עטי מדמדם לו על הדף‬
‫מביע זעמו של היסור הנזקף‬
‫האם בכלל זה משנה?‬
‫האם מישהו יתרצה?‬
‫עד שאחרונת הטיפות תכלה‬
‫לבן וחיוור אני חלש כעלה‬
‫האין בכלל זה משנה ?‬
‫אולי אם אשיר את זה ?‬
‫האם רק למעני כך נוצר ?‬
‫לזוג עיני בלבד שיצפו בדבר ?‬
‫האין בכלל זה משנה ?‬
‫האם יפיל מלך מכסא ?‬
‫ובכן נהיה לי כבר חשוך כמעט שחור‬
‫ועיני גם במאור לא יבחינו גם לא בבור‬
‫עכשיו נהיה כה קר עד כליון חושים‬
‫מי את מי אתה ומה כולם עושים?‬
‫כבר אמצע הלילה‬
‫ממש באמצע הלילה‪ ,‬כמו שחותכים ביצה קשה לשני חלקיה‪ ,‬בדיוק באמצע‪ ,‬בפופיק של הלילה‪ ,‬אני‬
‫מתעורר‪ .‬יש עבודה לעשות‪ ,‬צריך לקום ואמנם קוראים לי‪ .‬אי אפשר כך פשוט לנמנם בשעה שלא הכל‬
‫עומד על כנו‪ .‬לכן אני קם‪ .‬אני לא רוצה לקום אבל בכל זאת מתעורר‪ .‬מתנשף כמו ישן אך ער לחלוטין‪.‬‬
‫שקט הוא הלילה אך בדיוק באמצע שלו החליטו לקרוא לי‪ .‬מה יש‪ ,‬הלא תסתדרו בלעדי?! אני מלין קלות‬
‫ומיד מתגבר על עצמי‪ ,‬טוב נו קדימה‪ .‬עת לישון ועת לקום אז יאללה‪.‬‬
‫מתנשף ונירגן אני משיל השמיכה ועל המיטה מתיישב‪ .‬ומה עכשיו אני חושב‪ .‬אולי כוס מים‪ ...‬קדימה‬
‫למטבח‪ .‬נו ו‪ ...‬מה עוד נותר‪ .‬שעון הקיר נוקש ללא הרף‪ .‬טיק‪-‬טאק בתיאום עם תזוזות המחוג‪" .‬היי‬
‫אתה"‪ ,‬אני אומר לשעון‪ .‬והוא משיב טיק‪-‬טאק בתיאום עם תנועת המחוג‪" .‬מה? מה הסיפור שלך? אינך‬
‫נרדם אף פעם? הלא כן?" טיק‪-‬טאק‪" .‬נו אל תהיה מעצבן"‪' .‬לא יום ולא לילה לך‪ ,‬כל שעות היום נותן‬
‫עבודה"‪ .‬טיק‪-‬טאק משיב הוא כלא מתעניין‪" .‬אולי תיקח הפסקה?" טיק‪-‬טאק‪" ,‬ראה‪ ,‬בדיוק עכשיו‪ ,‬כן‬
‫ממש רגע זה‪ ,‬זהו אמצע הלילה אז תנוח‪ ,‬אל תיהיה כה נוקשה"‪.‬‬
‫עת לקום ועת לישון‪ ,‬יש למהר לפני סגירת החלון‪ .‬אך למהר לישון אי אפשר אני נזכר ומאט את פסיעותיי‬
‫לקצב השעון‪ ,‬טיק וטאק‪ .‬בקצב‪ ,‬מאוד מדויק‪.‬‬
‫שיר ללא שם‪***/‬‬
‫מול צומת דרכים‪,‬‬
‫בוחרת אחת‪,‬‬
‫לוקחת נשימה ומתחילה לצעוד‪.‬‬
‫ארוכה היא הדרך‪,‬‬
‫ומעט פתלתלה‪,‬‬
‫עמוסה חלומות וציפיות‪.‬‬
‫בפניה הקרובה‪,‬‬
‫מהמורה גדולה‪,‬‬
‫בקושי רב ממשיכה ללכת‪.‬‬
‫מה ביקשתי ממך?‬
‫כח עוז ובינה‪,‬‬
‫לעבור התמודדות שכזו‪.‬‬
‫ובתוך כל הקושי‪,‬‬
‫מרגישה כה לבד‪,‬‬
‫הכל כל‪-‬כך שונה מהרצונות‪.‬‬
‫קרן אור מבצבצת‪,‬‬
‫ויודעת אני שלמרות התחושה‪,‬‬
‫נושא אתה אותי על כפיי‬
‫נשאה קולה בשיר‪***/‬‬
‫לפני שנים רבות‪ ,‬איש אינו זוכר מתי בדיוק‪ ,‬בכפר קטן בינות להרים מוריקים‪ ,‬חיה משפחת‬
‫איכרים‪ ,‬אב‪ ,‬אם ובנם‪ .‬החיים בכפר היו קשים ותושביו היו נתונים תחת עול ידו ומשטרו‬
‫הקשוח של ראש הכפר‪ .‬זה האחרון הנהיג בכפר חוקים נוקשים ואוי לאותו אחד אשר העז‬
‫להמרות את פי האדון‪ .‬זקני הכפר יודעים לספר‪ ,‬כי ספר החוקים של הכפר היה נוקשה ואף‬
‫מוזר וקשה לביצוע‪ .‬התושבים לא היו רשאים לעסוק בכל מלאכה אשר תעלה על ליבם והם‬
‫נדרשו לבחור את עיסוקם מתוך רשימה שראש הכפר הכתיב וקבע מראש‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬רשימות מחייבות ונוקשות היו חביבות על ראש הכפר ובעניין זה הוא היה יצירתי‬
‫למדי‪ .‬שמות הילדים נקבעו מתוך רשימה שמרנית ומצומצמת אשר נקבעה מחדש אחת‬
‫למספר שנים‪ .‬ענפי הספורט‪ ,‬גם הם‪ ,‬נקבעו על ידי מועצת הכפר במטרה ליצור אחידות‬
‫ולדכא כל יוזמה לשינוי‪ .‬למשל‪ ,‬כל הגברים מעל גיל ‪ 44‬היו חייבים להתאמן בחץ וקשת‬
‫לפחות שעתיים ביום‪ .‬מצבם של נשות הכפר היה קשה עשרת מונים‪ .‬הן כמעט ולא יצאו את‬
‫פתח הבית ונדרשו לעסוק בעבודת הבית בלבד‪ .‬אוי לאותה אישה אשר ביקשה לפתח‬
‫תחביב או עיסוק החורג מהמוסכמות‪.‬‬
‫והחמור מכל‪ ,‬הכאת אישה בידי בעלה לא נחשבה כעבירה חמורה שיש עמה קלון ובלבד‬
‫שהדבר נעשה לפני ‪ 2‬בערב ובאופן שלא יפריע את מנוחת השכנים‪.‬‬
‫כך עברו השנים עד שיום אחד‪ ,‬משפחת האיכרים לא יכלה לשאת עוד את נחת זרועו של‬
‫אותו עריץ והחליטה‪ ,‬באישון לילה ללא ירח‪ ,‬לאחר שכל אנשי הכפר עלו על יצועם‪ ,‬לעזוב את‬
‫ביתה ולהקים בית חדש מחוץ לגבולות הכפר‪ ,‬על אחת מפסגות ההרים אשר סבבו אותו‪.‬‬
‫את ביתם החדש הם בנו מתוך אהבה ומתוך רצון להגשים שאיפות וחלומות אשר במהלך‬
‫השנים דוכאו ביד קשה על ידי ראש הכפר‪ .‬הם עיבדו את האדמה וזאת האירה להם פנים‪.‬‬
‫היבול היה בשפע‪ ,‬ולראשונה עלה בידם להצמיח גידולי ירקות ופרחים מרהיבים אשר איש‬
‫מתושבי הכפר לא ראה עד לאותם ימים‪ .‬תחושת החופש והשחרור הייתה מופלאה‬
‫והיצירתיות של בני המשפחה לא ידעה גבולות‪.‬‬
‫האם הגשימה חלום והקדישה זמנה לעיסוק בצמחי מרפא ובפיתוח של מיני פרחים חדשים‬
‫ונדירים‪ .‬שמה יצא למרחוק ורבים הגיעו על מנת לקבל מאותם צמחים בתקווה למצוא מזור‬
‫למחלות שאיש לא ידע לרפא‪ .‬שמחת האם לא הייתה שלמה ומצוקתם של אנשי הכפר‬
‫הדירה שינה מעיניה‪ .‬עצוב היה לה לדעת עד כמה יכולה היא לסייע לחבריה בכפר במתן‬
‫תרופות‪ ,‬ותחושת חוסר האונים והידיעה כי הדבר אינו אפשרי‪ ,‬גרמו לה צער רב‪.‬‬
‫גם האב ובנו החלו לעסוק‪ ,‬רחמנא ליצלן‪ ,‬בעיסוק שנאסר עליהם קודם לכן – נגרות‪ .‬השניים‬
‫הקימו נגריה קטנה ויצרו בה מיני יצירות ששמן יצא למרחוק ולא עבר זמן רב עד שתושבי‬
‫הסביבה החלו לפקוד את ביתם ולרכוש מיציר עמלם‪.‬‬
‫הכול נהגו כך‪ ,‬פרט לתושבי הכפר אשר המשיכו להיות נתונים תחת משטרו הקשוח של ראש‬
‫הכפר ונאסר עליהם לצאת את הכפר ולהתוודע אודות החיים מחוצה לו‪ .‬אם המשפחה נתנה‬
‫דרור לכישרונותיה המיוחדים ואגב ביצוע מלאכות היום יום‪ ,‬נשאה קולה בשיר והנעימה את‬
‫זמנם של בני ביתה ואת אלה אשר פקדו את הבית‪.‬‬
‫כך עברו הימים ודבר לא העיב על שגרת היום יום ועל אושרה של המשפחה‪ .‬והנה‪ ,‬יום אחד‪,‬‬
‫קולה הענוג של האם המזמרת נישא על גבי הרוח והגיע לפתחו של הכפר‪ .‬תושבי הכפר‬
‫נדהמו לשמע הקול המופלא ופליאתם הייתה כפולה ומכופלת כאשר נודע להם אודות אותה‬
‫משפחה שעזבה והקימה בית לתפארת מחוץ לגבולות הכפר‪.‬‬
‫ברור היה לכל ובמיוחד לראש הכפר‪ ,‬כי מה שהיה לא ישוב וכי תושבי הכפר יחפצו בשינויים‬
‫מרחיקי לכת‪ ,‬כמו שוויון זכויות לנשות הכפר‪ ,‬הזכות לעסוק בכל עיסוק אשר התושבים חפצים‬
‫בו ובעיקר הזכות לנהל אורח חיים עצמאי‪ ,‬משוחרר מכבלים ומצווים נוקשים‪ .‬המחאה ותנועת‬
‫הנגד החלה לצבור תאוצה‪.‬‬
‫בתחילה‪ ,‬החשש היה גדול ואיש לא העז לדבר בפומבי ולהביע את דעותיו ואת התנגדותו‬
‫לראש הכפר‪ ,‬הדברים נאמרו בחדרי חדרים במסגרת משפחתית‪ .‬ככל שחלף הזמן‪ ,‬המחאה‬
‫הלכה והתרחבה וניתן היה להבחין באנשים מתגודדים המעזים להביע את רצונם בשינוי‪.‬‬
‫ראש הכפר‪ ,‬בהיותו איש צר אופקים וקשה לב לא השכיל להבין עד כמה רבה מצוקתם של‬
‫תושביו ועד כמה חפצים הם בשינוי‪ .‬במקום להיות קשוב לרחשי לבם‪ ,‬הוא רקח מזימות‬
‫ותכניות שמטרתן אחת – להסיר את המפגע ולגרום למשפחה המורדת לעזוב את ביתה‬
‫ולנוס על נפשה‪.‬‬
‫כשהוא מלווה על ידי צוות עוזריו‪ ,‬יצא ראש הכפר לפגוש את המשפחה והודיעם נחרצות כי‬
‫עליהם לשוב לכפר ולחדול מכל עיסוק ומלאכה אשר עסקו בהם עד לאותו יום‪ .‬הוא המשיך‬
‫ואיים‪ ,‬כי אם יחליטו להמרות את פיו הוא יצית את השדות שמסביב לבית ויגרום לכך שהאש‬
‫תכלה את ביתם‪ .‬לתושבי הכפר הוא יסביר כי רוח קדים חמה ויבשה היא זאת שגרמה לפרוץ‬
‫האש ולאסון הנורא אשר אירע‪ .‬הוא קבע את יום הדין‪ ,‬בו יצית את שדותיהם‪ ,‬ליום מולד‬
‫הירח‪.‬‬
‫בימים שחלפו‪ ,‬גברה התסיסה בכפר ותושביו זעקו לשינוי ולשחרור מעול ידו של ראש הכפר‪.‬‬
‫השמועות אודות המשפחה המורדת והאמיצה הלכו וגברו‪ ,‬היא הפכה לסמל והכל רצו‬
‫להידמות לה‪ .‬ראש הכפר הרגיש שהאדמה רועדת תחת רגליו וכי אם לא יעשה מעשה‪ ,‬ימיו‬
‫בכס השלטון ספורים ואולי אף נשקפת סכנה לחייו‪.‬‬
‫מועצת הכפר כונסה בבהילות לישיבה מיוחדת והוחלט לממש את האיום‪ ,‬הגם שטרם הגיע‬
‫מולד הירח‪ .‬נקבע‪ ,‬כי עוד בטרם יעלה השחר יפשטו הוא ומוציאי דברו של ראש הכפר על‬
‫השדות שסביב לבית ויציתו בהם אש‪.‬‬
‫אלא שראש הכפר וחבר מרעיו לא השכילו להבין עד כמה היה עז רצונה של המשפחה‬
‫להמשיך באורח חייה ולהגשים את שאיפותיה‪ .‬בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותה‪ ,‬רקחה אם‬
‫המשפחה חומר מיוחד אשר כל הבא במגע עמו שוקע בתרדמה עמוקה ולא מקיץ ממנה‪ ,‬גם‬
‫לאחר חלוף יום או יומיים ואפילו שנתיים‪ .‬את השיקוי המיוחד הזה‪ ,‬פיזרו בני המשפחה סביב‬
‫הבית ובדרכים העולות אליו וכך‪ ,‬כאשר ראש הכפר והסובבים אותו הגיעו לקרבת הבית‪,‬‬
‫נפלה עליהם תרדמה עמוקה ואת זממם לא הוציאו לפועל‪.‬‬
‫חיש מהר פשטה הבשורה ותושבי הכפר נתנו דרור לכל אותם מאוויים אשר ראש הכפר דאג‬
‫לדכא ביד קשה‪ .‬חומות הכפר נפרצו‪ ,‬התושבים הקימו בתיהם בכל מקום אשר בו מצאו זאת‬
‫לנכון‪ .‬גידולי השדה הפכו למגוונים ולרבים יותר‪ .‬עלו ופרחו מלאכות אשר איש לא עסק בהן‬
‫עד לאותו יום‪ ,‬ובחלל האוויר נשמעו שמות ילדים אשר איש לא שמע עד לאותם ימים‪ .‬וכמובן‪,‬‬
‫נשות הכפר זכו ליחס שוויוני והאפליה שהייתה שגרת יומן‪ ,‬נעלמה כלא הייתה‪.‬‬
‫ומאותה משפחה נועזת‪ ,‬שחוללה את השינוי‪ ,‬תושבי הכפר ביקשו כי תוביל ותנהל את ענייני‬
‫הכפר‪ ,‬אולם המשפחה סירבה והסבירה כי משנעשה השינוי מבקשים הם לחזור לשגרת‬
‫יומם ולהמשיך לנהל את חייהם בשקט ובשלווה‪ .‬מובן היה להם‪ ,‬כי תפקידם היה ליצור את‬
‫השינוי וכי מכאן ואילך אחרים ימשיכו את מלאכתם‪ .‬לימים‪ ,‬המשפחה גדלה והתרחבה וזכרה‬
‫נשמר ונישא בקרב תושבי הכפר עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫נחמה‪***/‬‬
‫שקט‪.‬‬
‫רחש עלעול בדפים‪ .‬שוב שקט‪.‬‬
‫נשימות כבדות‪ ,‬קולות של ייאוש?‬
‫אולי זה לא רק אני ‪ -‬או אולי הכל בתוך הראש שלי?‬
‫ימינה ‪ -‬ריכוז מוחלט‪ ,‬עיניים לא מורמות מן הדף‪.‬‬
‫שמאלה ‪ -‬גירוד ראש‪ ,‬טיק עצבני של הרגל‪ .‬אני לא היחיד? אבל לא‪ .‬זה מסוכן‪ .‬נאבק בסקרנות הטבעית‬
‫שיש בי‪ ,‬לבחון שוב את המצב של ֶאחיי לקרב קצר המועד הזה‪.‬‬
‫אם אסתכל ימינה ושמאלה שוב ייתכן שיחשדו‪ .‬אילו רק ידעו שאיני מחפש תשובות‪ ...‬לפחות לא לשאלות‬
‫שעל הדף הזה‪ .‬אני מחפש משהו אחר‪.‬‬
‫יותר מדי זמן שבוזבז ופחות מדי שהושקע במטרה‪.‬‬
‫לא יכול יותר‪.‬‬
‫זה קשה מדי‪.‬‬
‫לא יכול יותר‪.‬‬
‫מה יקרה אם אצא עכשיו? פשוט אצא‪ ...‬הדשא הזה בחוץ‪ ...‬מבעד לחלון הישן והווילון המקומט חודרים‬
‫פנימה קולות צחוק ‪ -‬משתחלים מטפסים‪ ,‬מתגלגלים‪ ,‬נאחזים בכל זיזי הקיר המתנגד‪ .‬אתם לא שייכים‬
‫לכאן‪ .‬מקומכם מחוץ לחדר הזה‪ .‬אין כאן מקום בשבילכם‪.‬‬
‫אבל אני שומע‪ ,‬אני שומע אותם כאילו מגלקסיה אחרת‪ .‬הם נוטעים בי זרעים קטנים ולכאורה אינם‬
‫מזיקים של מחשבות אשר נובטים לאיטם ומבקשים להשתלט על מחשבותיי‪ .‬אני צריך להתמקד עכשיו ‪-‬‬
‫זה הזמן! אני חושב שאיני מסוגל‪.‬‬
‫זאת לא הפעם הראשונה אבל לצערי הרב גם ממש לא האחרונה‪.‬‬
‫כמה כאלה עוד יהיו? וכולם יהיו כאלה?‬
‫הדלת נפתחת באבחה רועמת‪ .‬אולי תגיח ממנה הישועה?‬
‫כמובן שלא‪ .‬רק האחראית‪ ,‬בודקת שהכול כשורה‪ .‬חבל שאין אחראית גם לראש שלי‪ .‬מישהי שפעם‬
‫בכמה זמן תכנס פנימה‪ ,‬אל תוך מחשבותיי אל נבכי נפשי ותוודא שהכול מתנהל כשורה‪ .‬כמו בדיקות‬
‫שגרתיות אבל מבלי שאצטרך לספק בעצמי דו"ח מצב ולהוציא את המילים האלה בעצמי‪.‬‬
‫זה קשה מדי‪.‬‬
‫אני לא יכול לספר‪.‬‬
‫לא מסוגל לשכב על ספה עם רגליים למעלה ולשפוך את לבי בפני זר מוחלט שהמשכורת היומית שלו‬
‫יכולה להאכיל לפחות מאה ילדים באוגנדה‪.‬‬
‫שמעתי מישהו אומר פעם שהמוח הוא הסוהר של הלב‪ .‬הוא זה שיכול להחליט מה הלב ירגיש ומתי‪.‬‬
‫שלפעמים הלב מצליח לברוח‪ ,‬לנזול מבין סדקי השמירה הדקים של המוח המשגיח‪ .‬אבל אני דווקא חושב‬
‫שהבעייתי בכל הסיפור הוא דווקא המוח‪ .‬הרי זה הוא שלא מפסיק לקדוח כאן‪ .‬לא נותן דקה של מנוחה‪.‬‬
‫הלב בשלו‪ ,‬פועם‪ ,‬מזדהה‪ ,‬כואב‪ ,‬דואג‪ ,‬מרגיש‪ ...‬אבל המוח‪ ,‬זה הוא שלוקח את הכל לשלב הבא‪ .‬זה הוא‬
‫שלא יכול לקבל את הדברים כמו שהם‪ .‬הוא חייב לנתח הכל‪ ,‬לחשוב על מה יהיה‪ ...‬ומה יקרה אם‪ ...‬ומה‬
‫זה בעצם אומר שזה מה שקרה‪ ,‬ואיך זה ישפיע על העתיד‪.‬‬
‫אין שנייה של שקט בראש הזה! שיהיה פה שקט רגע!!!‬
‫יש עוד חצי שעה‪ .‬מעט מאוד דברים יכולים להציל אותי עכשיו‪.‬‬
‫הכול בגלל המוח הזה‪ .‬אני חייב להתרכז עכשיו והוא מחליט לחשוב על מה יהיה כשאחזור הביתה‪.‬‬
‫אלה שמימיני ומשמאלי‪ ,‬אני בטוח שהמוח שלהם מלא במספרים עכשיו‪ .‬מאוד ענייני‪ ,‬כמו נשק מוכוון‬
‫מטרה שעוקב אחר שביל הרמזים שהותיר אחריו כותב הבחינה הזאת‪.‬‬
‫ורק שלי בשלו‪ .‬מתעקש לא לתת לי להתרכז בדברים שבאמת חשובים עכשיו‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬המתרגל נכנס‪ .‬לפני חצי שעה שיוועתי לכניסתו אבל עכשיו‪ ...‬עכשיו אני כמעט מצטער שהוא‬
‫נכנס‪ ...‬כבר מאוחר מדי בשבילי‪ ...‬הוא דווקא נראה בחור נחמד‪ ...‬כזה שמלטף ומאכיל חתולי רחוב‬
‫נטושים‪ ,‬מישהו שהייתי שמח שיאמץ אותי ויהיה אחי הגדול‪.‬‬
‫שארים את ידי? אולי הוא יישב ואני אשאל אותו שאלה מהטופס‪ ,‬ואולי הוא ישים לב שאני בעצם צריך‬
‫תשובות לשאלות אחרות‪ ...‬לא כאלה שכתובות‪ ...‬ואולי תירקם בינינו שיחה כזאת משמעותית‪ ,‬על החיים‪,‬‬
‫ואולי המוח יואיל בטובו ויסכים להרפות מעט ואני אוכל סוף סוף לדבר על דברים משמעותיים באמת‬
‫ואולי יהיו לו את כל התשובות ואולי אני אצא מהחדר הזה כשנטל אדיר הוסר ממני‪.‬‬
‫שוב המוח‪.‬‬
‫כמובן שלא‪ .‬איזה תקתוק מעצבן! השעון הדפוק חסר ההתחשבות הזה! הבוחנת‪ ,‬הזקנה יותר בעלת המבט‬
‫הנוגה‪ ,‬מצהירה כי נותרו עוד ‪ 0:‬דקות למבחן‪ .‬ודאי רצתה לומר שיש עוד חצי שעה ושכחה‪ ...‬לא נורא‪...‬‬
‫לי זה כבר לא ישנה‪ ...‬ולמעשה לא נראה לי שאיש טרח להרים את מבטו או להקשיב לה‪ .‬היא חייבת‬
‫להגיד את זה‪ ,‬אלה הנהלים‪ .‬יותר מדי דברים בחיים נעשים בשל נהלים‪ ,‬למרות שלאף אחד לא ממש‬
‫אכפת‪.‬‬
‫‪ 0:‬דקות כבר לא ישנו שום דבר‪ ...‬אז אפשר כבר להפסיק לנסות‪.‬‬
‫זהו! אני יוצא‪.‬‬
‫להכיר בתבוסה אף פעם לא היה הצד החזק שלי אבל עכשיו אפשר לומר שאני מובל או נדחק למצבים‬
‫כאלה בהם אין לי ממש ברירה‪.‬‬
‫אני קם‪ .‬מבטים ננעצים בי‪ ,‬אני מרגיש אותם בגבי‪ .‬כמו נעצים קטנים ואח"כ סכינים‪ .‬אני יודע ששונאים‬
‫אותי כי אני יוצא עכשיו‪ .‬אם הם רק היו יודעים שאני לא יוצא כי סיימתי אלא להפך‪.‬‬
‫אני אורז לאט לאט את חפצי המעטים‪ .‬העט שקיבלתי מהמפקד בצבא ואני שומר איתי‪ .‬המחק שקניתי יום‬
‫אחד בחנות באוניברסיטה והיה חסר לי חצי שקל שבחורה יפה שעמדה מאחורי בתור הסכימה להלוות לי‬
‫(למרות שלא החזרתי לה אותו לכן אני לא בטוח שהמושג הלוותה מתאים כאן) טיפקס שאני מתעקש‬
‫מאיזו שהיא סיבה להביא איתי למבחנים למרות שאני יודע שאסור להשתמש בו‪...‬‬
‫בקבוק מים חצי ריק וסנדביץ' מעופש חצי אכול שקניתי בקפיטריה בדקות האחרונות לפני המבחן‪.‬‬
‫וזהו‪ .‬זה כל הנשק שהבאתי איתי למבחן הזה‪.‬‬
‫אור מסנוור ושֶקט מחריש אוזניים הכו בי בשנייה שיצאתי מהדלת‪ .‬חשבתי שארגיש חרטה אבל זו‪ ,‬מיאנה‬
‫להגיע‪.‬‬
‫ריח של דשא ירוק טרי וקצוץ מילא את האוויר‪ .‬הכול כאן כל כך ירוק‪ ...‬מי דואג שישקו את כל הדשא‬
‫הזה? מעניין אם זה אותו אחד שמאכיל את חתולי האוניברסיטה המדושנים‪...‬‬
‫קרן של שמש שקרנית הגיחה משמיים עתירי עבים כבדים‪ .‬אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהרגשתי‬
‫מגע חם ומלטף שכזה‪ .‬נתתי לה‪ ,‬לקרן המקרית‪ ,‬נתתי לה להתקרב‪ ,‬לגעת לעטוף את כולי בתחושה חמה‬
‫וכמעט מרגיעה‪ .‬בחלקיקי שנייה שכאלה אני יכול כמעט להרגיש נורמלי שוב‪.‬‬
‫אני לא מסתכל אחורה‪ .‬מה שיש מאחורי נשאר ויישאר שם‪.‬‬
‫עכשיו יש לי קצת שקט‪ .‬לפחות עד שהדפים שהשארתי מאחורי יזכו שוב למגע האור (גם אם זהו אור‬
‫פלורוסנטי מלאכותי‪ ,‬לבן מנשוא) ולמשך דקות מעטות של חסד מישהו יקדיש אליהם בלבד את מלוא‬
‫תשומת ליבו‪ .‬לאחר מכן שוב ישקעו בעלטה לשנים רבות עד שיזכו לבסוף ללכת בדרך כל המתכלים‪.‬‬
‫האמת היא שאם היה אפשר‪ ,‬הייתי מעדיף שאף אחד לא יציץ בהם לעולם‪ .‬אני לא יודע אם בושה היא‬
‫המילה המתאימה כאן‪ ...‬אולי יותר חרטה‪ .‬אני לא יכול לשאת את המחשבה שמישהו יפתח את המחברת‬
‫מבחן שלי ויצָפה לדלות מתוכה הגיון כלשהו‪ .‬אני תוהה לעצמי האם אכזבה או הקלה יהיו הדומיננטיים‬
‫באותן שניות‪.‬‬
‫העץ הזה תמיד הפחיד אותי‪ .‬לא ממש יודע למה‪ ...‬אבל הפריחה האדומה שלו גורמת לי תחושה קמאית‬
‫של עצבות‪ .‬היום הוא לא פורח‪ ,‬סתם עוד עץ מהשורה‪ ...‬שורשיו בולטים מן הדשא הדליל שסובב אותו‪.‬‬
‫פתאום הוא נראה לי כמו ילד ששקע בארגז חול ומנסה לצאת‪ ...‬ואולי גם הוא מנסה לברוח?‬
‫מה השעה עכשיו בכלל? אני חושב שיש לי עוד מעט זמן‪ .‬אולי אארח לו קצת לחברה? אני חושב שהוא‬
‫זקוק למעט חיבה‪.‬‬
‫מה הנקודה המושלמת? ראש בצל‪ ,‬השאר בשמש‪ .‬כמעט מושלם‪.‬‬
‫אני יודע שבקרוב יוצאים חברי מהכיתה ובוודאי ארגיש צורך להסתלק לפני שיתחקרו את נסיבות נסיגתי‬
‫המוקדמת‪ ,‬אבל בינתיים‪ ...‬רק בינתיים אני ממתיק את הדקות שנותרו ועוצם את עיניי‪ .‬כבר מזמן שלא‬
‫הרגשתי ככה‪.‬‬
‫נדמה לי לרגע שהשמים מתבהרים שוב‪ ,‬רוח מנשבת גורמת לעלי העץ שצמחו וגדלו האחד לצד השני אך‬
‫מעולם לא נשקו‪ ,‬לגעת זה בזה בצלילי נקישה חרישיים ומנחמים‪.‬‬
‫פרוזק‪***/‬‬
‫כבכל יום בתקופה האחרונה‪ ,‬גם הבוקר ערן קם מאושר‪ .‬הוא התעורר אחרי שנת לילה בריאה‪ ,‬התמתח תוך שהוא‬
‫ניגש לראי להתבונן בקורי השינה שהצטברו בעיניו‪ ,‬שפשף אותן והלך להרתיח מים בקומקום החשמלי‪ .‬בדרכו‬
‫לצחצח שיניים הוא הפעיל את מערכת הסטריאו בדיוק בווליום הנכון לאותו בוקר‪ .‬בעוד שעה ייצא מביתו ליום‬
‫משמעותי בחייו‪ ,‬אבל בינתיים הכל התנהל כרגיל‪.‬‬
‫לאחר שציחצח שיניים חזר ערן למטבח‪ ,‬מזג מים מהבילים לכוס מלאה עלי מרווה‪ ,‬פתח את ארון התרופות ובלע‬
‫כדור שהפסיכיאטר רשם לו לפני קצת יותר משנה‪.‬‬
‫על האריזה התנוסס השם "לורקס"‪,‬שם יפה לדור החדש של הפרוזק‪ .‬זה בעצם בדיוק כמו הדור הישן‪ ,‬רק קצת‬
‫פחות יעיל‪.‬‬
‫ערן נטל את הכדור באופן אוטומטי‪ ,‬כמו בכל יום בשתים עשרה השנים האחרונות‪ ,‬בהן הוא לא פספס אפילו יום‬
‫אחד‪.‬‬
‫לערן יש בת זוג אוהבת‪ ,‬משרה מספקת בחברת שיווק תרופות ומשפחה חמה‪ .‬ערן ידע שהוא בר מזל על כך שיש לו‬
‫אותם‪ ,‬אולם לא נטה לחשוב על כך לעומק‪ .‬נראה לפעמים‪ ,‬שהיה זה ברור מאליו‪.‬‬
‫לאחרונה הוא חזר לצייר‪ ,‬התרפיה הישנה שלו‪ .‬לפני שגילה את הפרוזק זה היה המפלט היחיד שלו מעצמו ועכשיו‬
‫הוא עושה זאת מכוח ההרגל‪ .‬הציור האחרון‪ ,‬זה שסיים אתמול בלילה‪ ,‬דמות אדם שמחזיק בברטה ומכוון אותה‬
‫לראשה של בחורה צעירה‪ ,‬עמד על הכן‪ .‬ערן ידע שהוא צריך לאחסן אותו איפשהו בעליית הגג‪ ,‬זה היה אחד‬
‫מהציורים הפחות מוצלחים שלו‪ .‬בשנה האחרונה הוא לא צייר שום דבר באמת‪ ,‬אבל זה לא עצר אותו מלהמשיך‪.‬‬
‫עוד כשהיה ילד‪ ,‬ערן נטה לבכות יותר משאר הילדים בגן‪ .‬את אפיזודת הדיכאון הראשונה איבחנה פסיכיאטרית‬
‫מתחילה שהייתה חברת המשפחה‪ ,‬עוד לפני גיל ‪ .75‬אמא של ערן סיפרה לה שהבחינה כי ערן הירבה לישון‬
‫ולהתבודד בחדרו ולא לקח חלק במטלות הבית‪ .‬ערן גם לא הירבה לשחק עם חברים או להתעניין בבנות גילו‪,‬‬
‫שהפכו לנשים צעירות מול עיניו‪.‬‬
‫אמא של ערן נלחצה מהאבחנה הזריזה והחליטה שהיא חייבת לשמור על היקר לה מכל‪ .‬ערן היה מרוכז בעיקר‬
‫בעצמו באותה תקופה ולא כל כך הבין על מה כל הדאגה מסביבו‪ .‬הוא רק חשב שיחסית לשאר האנשים בעולם הוא‬
‫מעט עצוב יותר‪.‬‬
‫כשדיבר בפעם הראשונה עם הפסיכיאטר‪ ,‬הוא אובחן כ"חרדתי קל"‪ .‬ערן לא הרגיש פחדן או חלש יותר משאר‬
‫הילדים שהקיפו אותו‪ ,‬ההיפך – עבורו‪ ,‬הוא היחיד שהרגיש באמת‪ .‬אימא של ערן לחצה והפסיכיאטר השלישי‬
‫שיכנע את עצמו ואת ערן‪ ,‬אחרי שלושה מפגשים קצרים‪ ,‬שמדובר בדיכאון קליני ושכדאי להתחיל בטיפול בפרוזק‪.‬‬
‫אימא של ערן חשה הקלה‪" .‬עכשיו החיוך יחזור להאיר את הבית"‪ ,‬היא חשבה‪.‬‬
‫ערן שתק‪.‬‬
‫כל יום לפני היציאה לבית הספר הוא נטל כדור אחד‪.‬‬
‫בהתחלה התחושה הייתה מדהימה‪ .‬המועקה שרבצה אצלו בבטן נעלמה אט‪-‬אט‪ ,‬הלחץ התפוגג והחיוך חזר‪ .‬הוא‬
‫אפילו נרשם להופיע במופע פורים מול קהל ההורים‪ .‬אחרי ההופעה אימו רצתה שהרופא יוריד קצת את המינון כי‬
‫חשבה שערן עושה מעצמו צחוק ולא אכפת לו מהתדמית שלו‪.‬‬
‫אחרי חצי שנה נראה היה שהכל מסתדר ‪ -‬ערן הפך נורמאלי ונראה כי כבר מזמן שכח איך זה להיות ערן של פעם‪.‬‬
‫הוא כבר לא הסתגר בחדר וכמעט ולא הלך לפסיכיאטר‪ ,‬הוא כבר הבין איך צריך לחיות‪.‬‬
‫את הכדורים הוא המשיך לבלוע‪.‬‬
‫ערן עשה מה שאמרו לו‪ .‬הוא סיים בגרות בהצטיינות‪ ,‬מצא חברה ראשונה והתגייס לגולני‪.‬‬
‫בסוף כיתה י"ב‪ ,‬אחת התלמידות מהכיתה המקבילה קפצה מהמרפסת והתאבדה‪ .‬ערן היה בפעילות של השכבה‬
‫הבוגרת בצופים באותו הערב‪ .‬הקומונר נכנס להודיע לכולם את ההודעה‪ ,‬ביקש שיתנהגו בבגרות ורצינות ואמר‬
‫שמחר בשעה שש כולם מתבקשים להגיע לבית הקברות לחלוק לה כבוד אחרון‪.‬‬
‫כל החברים של ערן תפסו את הראש כלא מאמינים‪ .‬ערן שחרר אנחת רווחה‪ .‬הוא שמח עמוק בפנים שזה לא הוא‬
‫והודה לאמא שלו ולפסיכיאטר שחיברו בינו לבין פרוזק‪ .‬ערן לא היה עצוב כל כך לשמוע על ההתאבדות‪ .‬הוא לא‬
‫הכיר את הבחורה היטב ובכלל‪ ,‬רוב הזמן הייתה לו בבטן תערובת נפלאה של תחושות שחבל היה להרוס בגלל‬
‫אירוע מינורי כל כך‪.‬‬
‫ערן גדל והפך לגבר שאהוב על כולם‪ .‬היה כיף סביבו‪ ,‬הוא היה מוקף חברים וחברות וכבר שכח לגמרי שהוא נוטל‬
‫תרופות‪ .‬אצל הפסיכיאטר הוא לא ביקר כבר שנים‪ .‬רופא המשפחה בקופת החולים חידש לו את המרשם בכל‬
‫חודש‪.‬‬
‫בצבא ערן היה מורעל‪ .‬סיסמאות הקרב דיברו שפה פשוטה שקל היה להבין ולראשונה היה לו נעים להיות חלק‬
‫ממשהו גדול‪ .‬אחרי חצי שנה בצבא הוא הרגיש שתחושת מועקה משתלטת עליו‪ .‬הוא פנה לפסיכיאטר וזה הגדיל‬
‫את המינון באופן זמני‪ ,‬לפחות עד סיום המסלול‪.‬‬
‫לא היה לו קשה לשמור את זה בסוד‪ ,‬הוא כבר התרגל‪ .‬אמו אמרה לו עוד כשהיה ילד שפרוזק זה לא דבר‬
‫שמספרים לכל אחד – אז ערן לא סיפר בכלל‪.‬‬
‫היחסים שלו עם ההורים פרחו באותה תקופה‪ ,‬הם נפגשו בחגיגה גדולה של חיוכים סביב השולחן כל שלושה‬
‫שבועות בממוצע‪.‬‬
‫העמידה במחסומים קצת העיבה עליו אז המינון נשאר גבוה כמעט עד השחרור‪ .‬אחרי שהשתחרר הוא התחיל לעבוד‬
‫בבית קפה קטן ולחסוך לקראת טיול ארוך‪ .‬ערן היה מאוד מרוצה מהשליטה והטיפול שלו במחלה‪ ,‬הרי הוא כבר‬
‫הספיק לראות מה דיכאון יכול לעשות לאנשים‪ ,‬כך ששמח שניצל‪.‬‬
‫כשערן התחיל לעשן סמים קלים בדרום אמריקה הוא הוריד קצת את היד מהפרוזק‪ .‬בחודש האחרון שלו הוא כבר‬
‫לא נטל כמעט בכלל את הכדור‪ .‬כמו נכים שמנסים לטפס על האוורסט‪ ,‬ערן רצה להוכיח לעצמו שהוא יכול גם בלי‬
‫התרופה‪ .‬הרופא התנגד‪ ,‬אמו נלחצה‪ ,‬אבל ערן התעקש‪ .‬הוא הוריד מינונים בהדרגה וניסה להיפטר מהטעם המתוק‬
‫של הסרוטונין‪ .‬אבל‪ ,‬כדרכו של פחדן‪ ,‬ברגע שערן קיבל טלפון שבישר על דחיית בקשתו להתקבל ללימודי רפואה‬
‫כמו שתכנן‪ ,‬דמעות חנקו אותו והוא חזר לתרופה‪.‬‬
‫זה לא שערן לא בכה באמת לאורך השנים‪ .‬הוא בכה כשחברה שלו זרקה אותו ובכה כשהכלב שלו מת‪ .‬אבל הפעם‬
‫זה הרגיש לו שונה – כואב קצת יותר ממה שהוא רגיל‪ .‬מהר מאוד הוא שכח למה התעקש להפסיק ליטול את‬
‫התרופה‪.‬‬
‫היום בערב זה עומד לקרות‪ .‬היום החיים שלו עומדים להשתנות ‪.‬ערן כבר הגיע לגיל היעד שקבע לעצמו לנישואין‪.‬‬
‫הוא יוצא עם לירון כבר שנה והם מאוהבים עד הגג‪ .‬הוא לא תכנן את ההצעה יותר מדי‪ ,‬הוא פשוט התכוון לשלוף‬
‫את הטבעת אחרי ארוחת הערב‪.‬‬
‫ערן חזר הביתה לדירת שני החדרים הקטנה שהוא ולירון חולקים בחצי השנה האחרונה במרכז תל אביב ונכנס‬
‫להתקלח‪ .‬הוא יצא למטבח מחויך כהרגלו‪ ,‬סידר את הכלים היפים שהם קנו יחד בשוק הפשפשים לאירועים‬
‫מיוחדים‪ ,‬חלץ בקבוק יין והתיישב עם הרגשה חמימה בבטן‪.‬‬
‫לירון נכנסה בדיוק בזמן‪ ,‬השעון בתנור צלצל וחיוך רחב קיבל את פניה‪ .‬היא נתנה לערן חיבוק גדול ונשיקה אוהבת‬
‫והתיישבה מולו‪.‬‬
‫ערן שלף את הטבעת ולירון הסכימה‪.‬‬
‫היא קרנה מאושר‪ ,‬בייחוד אחרי שבשבועיים האחרונים היא הרגישה שהם מתרחקים‪ .‬הם מאוהבים והולכים לחיות‬
‫יחד עד יום מותם‪ ,‬חשבה לעצמה‪ .‬אפשר לומר שזה היה הרגע המאושר בחייה‪.‬‬
‫וגם ערן שמח נורא‪.‬‬
‫בדיוק אותה שמחה שהרגיש בקבלת תעודת הבגרות‪ ,‬יום הגיוס‪ ,‬יום השחרור‪ ,‬ימי הולדת‪ ,‬חג ירושלים‪ ,‬ופרק‬
‫ב"חברים"‪.‬‬
‫סיפור ללא שם‪***/‬‬
‫לאחרונה שום דבר לא מגיע בקלות‪.‬‬
‫"פה גדול" אמרה והפנתה זרקור אדיר ממדים לעבר פי‪ .‬שנים שניסיתי להימנע מלבקר אנשים שכאלו‪,‬‬
‫עטויים חלוק לבן‪.‬‬
‫דמויות מוכרות מעטרות את הקירות‪ ,‬דמויות מסרטי ילדים או גיבורי אגדות‪ .‬ניסיון כלשהו למשוך את‬
‫תשומת ליבם של הדרדקים בעוד הדוקטור מנסה לעשות את עבודתה‪ .‬פתחתי את פי‪ ,‬צייתתי‪ ,‬מה עוד‬
‫יכולתי לעשות? והיא חיטטה שם‪ ,‬באמצעות אנקול קטן שזה לא מכבר ביקר במספר פיות‪ .‬ניסיתי בכל‬
‫מאודי לדחוק מחשבה זאת מראשי‪ ,‬אודות לועות פעורים נוטפי ריר‪.‬‬
‫והיא זכתה בשכר על עמלה‪ ,‬מצאה את שחיפשה‪ ,‬קצת סדר בבלאגן‪ ,‬קצת ניקיון‪ .‬לפתע חשבתי לעצמי‬
‫שצריך להיות קפדנית להחריד כדי להיות שיננית‪ ,‬אבל גם המחשבה הזאת התעופפה בשנייה מראשי‪ ,‬כמו‬
‫כל שאר המחשבות שמתעופפות לי בראש בזמן האחרון‪.‬‬
‫"תשטפי בבקשה"‪.‬‬
‫נהרות אדומים זרמו שם לתוך הכיור‪ ,‬אבל אני ניסיתי להיות מכובדת‪ ,‬מחיתי את שפתיי‪ ,‬טופחת קלות‪ ,‬לא‬
‫מנגבת בבוטות חס וחלילה‪ ,‬אולי זה יציל אותי מההשפלה הכרוכה בהרמת ראשי מאותו כיור מגואל‬
‫ומפגישת מבטה‪ .‬אבל היא לא הסתכלה‪ ,‬מבחינתה אלו חדשות ישנות‪ .‬היא רק היום ראתה כשני תריסר‬
‫ראשים בדיוק כמו שלי‪.‬‬
‫מה מביא בן אדם להיות שיננית‪ ,‬חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫בוודאי ההורים שלה דחפו אותה לזה‪ ,‬אולי היא בכלל רצתה להיות זמרת או רקדנית? ובמחשבה שנייה‪,‬‬
‫אולי היא רצתה פשוט להיות שיננית‪ .‬זה לא תמיד חייב להיות מסובך‪.‬‬
‫"פלואוריד‪ ,‬את רוצה?"‬
‫וכשקיוויתי לשאלות פשוטות‪.‬‬
‫רציתי לשאול "כמה זה עולה?"‪ ,‬אבל לא שאלתי‪ .‬יש לי קטע כזה‪ ,‬אני לא מסוגלת לשאול למחירם של‬
‫חפצים או שירותים שמוצעים לי למכירה‪ .‬זה לא שהמחיר לא משנה ושכסף יש למכביר‪ ,‬זאת הסיטואציה‬
‫שמביכה אותי‪ .‬אני לא אוהבת להתמקח‪ ,‬אני גם לא אוהבת לאכזב אנשים‪ .‬אז אני תמיד אומרת כן‪ ,‬בלי‬
‫לשאול למחיר‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬למה לא" באותה מהירות שצרור המילים נורה מפי‪ ,‬החומר מעורר הבחילה הגיע והציף את כל כולי‪.‬‬
‫"רק שלא יגע לי בלשון" מתחיל לו משחק מאתגר מאין כמוהו‪ ,‬להחזיק את הלשון בין שמיים וארץ‪ ,‬בין‬
‫החך העליון לתחתון‪ ,‬ובלבד שלא תיגע בחומר הנורא המרוח על שיניי ומתיימר להיות אפרסקי ומרענן‪.‬‬
‫"תתכופפי‪ ,‬ותירקי" והמחזה חוזר על עצמו‪ ,‬רק שהפעם זה החבר האפרסקי שלי שמציף את הכיור‪ ,‬כבר‬
‫שכחתי כמה ביקור אצל השיננית הוא דבר מורכב‪.‬‬
‫"במשך חצי שעה לא לשטוף את הפה במים‪ ,‬לא לאכול‪ ,‬לא לשתות‪ "...‬אם רק הייתי מסוגלת לייצב את‬
‫המחשבות האלו‪ ,‬ואולי אפילו להתרכז ולהקשיב להנחיות‪ .‬אבל לאחרונה שום דבר לא מגיע בקלות‪,‬‬
‫וכרגע מיקוד הקשב שלי בשיננית העייפה נראה כמו מטרה נעלה למדיי‪ ,‬נעלה מידיי‪.‬‬
‫"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" אמרתי וכבר התחרטתי קצת שבכלל התחלתי‪.‬‬
‫"כן?" נדמה לי שהייתה זו הפעם הראשונה שטרחה להרים את עיניה ולהביט בי ולא בשיניי הצחורות‪.‬‬
‫"איך החלטת שאת רוצה להיות שיננית?"‬
‫ידעתי שאקבל את המבט הזה‪ ,‬המבט של "השעה כבר ‪ ,71:76‬את הפציינטית האחרונה שלי להיום‪,‬‬
‫הרגליים שלי חנוקות כבר למעלה מעשר שעות בנעליים הלוחצות הללו‪ ,‬וכל מה שאני רוצה זה להכניס‬
‫משהו למיקרוגל‪ ,‬לשבת על הספה ולבהות"‪.‬‬
‫"הממ‪ ...‬לא יודעת‪ ,‬כבר לא זוכרת‪ ...‬מה זה משנה בעצם? אני פה‪ ,‬לא?"‬
‫ראיתי את התבוסה בפנים שלה‪ ,‬היא באמת כבר לא זכרה למה בחרה להיות שיננית‪ ,‬והיא הייתה די‬
‫צעירה‪ ,‬היית מצפה שתדע‪ ,‬שתזכור‪ ,‬או לפחות תרגיש רע מאחר והיא לא זוכרת‪ .‬אבל לא ניכר אף אחד‬
‫מהרגשות הללו על פניה העייפות – רק שעמום וסתמיות עד אינסוף‪.‬‬
‫זה עשה אותי נורא מדוכאת כל העסק הזה‪ ,‬אז מיהרתי להרים את התיק שלי מהרצפה‪ ,‬לאחל לה ערב‬
‫נעים ולהימלט מהחדר הסטרילי כמה שיותר מהר‪.‬‬
‫מאז שהתחלתי את הפרויקט הזה קיבלתי את הרושם המדכדכך שלמעשה מרבית האנשים בעולם לא‬
‫באמת חשבו והתחבטו יותר מידי בשאלה "מה הייעוד שלי בחיים?"‪ ,‬או לפחות כמו שאני הייתי מצפה‪.‬‬
‫נדמה שכולם פשוט שחו עם הזרם‪ ,‬הגיעו לאן שהגיעו‪ ,‬ולמה זה בעצם משנה עכשיו?‬
‫יצאתי אל מחוץ לקופת החולים ושם הוא עמד‪.‬‬
‫כרסו האיתנה מיתמרת‪ ,‬קלסר אדיר ממדים מונח בין ידיו העבותות‪ ,‬כאילו היה עולל בין יומו‪ ,‬יקר מאין‬
‫כמוהו‪ ,‬וסיגריה בין שפתיו‪.‬‬
‫עברו עליו ימים טובים יותר‪ ,‬כנראה שאפילו היה בחור נאה באותם הימים‪ .‬אני מוכנה להודות שהוא בחור‬
‫די נאה גם בצורתו הנוכחית‪ ,‬הבוגרת והעייפה‪.‬‬
‫הוא נראה לא שייך‪ ,‬כמו מישהו שהגיע הלילה בטיסה מתקופה אחרת‪ .‬שער בהיר וקצת ארוך מהמקובל‪,‬‬
‫סנטר חזק‪ ,‬עיניים יוקדות‪ ,‬שני קריסטלים קרים הכלואים בתוך עפעפיו‪ .‬כל גופו אדיר הממדים חנוט‬
‫בחליפה אפרפרה וקצת מיושנת‪ ,‬ושפתיו דקות ובהירות מלמלו באותם הרגעים מחרוזת מילים שלא‬
‫הצלחתי לפענח‪.‬‬
‫ניסיתי להתחמק ממנו‪ ,‬צעדתי בצעדים חרישיים‪ ,‬נצמדת לקיר הבניין‪ ,‬אך היה זה ניסיון אבוד‪.‬‬
‫"עצרי שם‪ ,‬גברתי" אמר והרים את אותם קריסטלים כחולים מהקלסר ונעץ אותם בדמותי מלאת היראה‪.‬‬
‫"יפה‪ ,‬יפה" חיוך נכלולי עלה על פניו "יפה לך אדום"‪.‬‬
‫הרגשתי כיצד לחיי משוות צבע לשמלתי החדשה‪ .‬אהבתי להתגנדר‪ ,‬גם עבור תור פשוט לרופא השיניים‬
‫או השיננית נהגתי לעטר את גופי בשמלה חדשה‪.‬‬
‫"שלום לך רוברט‪ ,‬בדיוק עברתי טיפול קשה מאוד אצל השיננית‪ ,‬והחניכיים שלי נפוחות מאוד‪ .‬הייתי‬
‫שמחה לעמוד כאן ולפטפט‪ ,‬אבל כל מילה נוספת מאריכה את ייסוריי‪ ,‬לכן כדאי שאלך מהר לביתי‪ ,‬אשמע‬
‫לעצת השיננית‪ ,‬ואגרגר קצת מי מלח כדי להקל על הכאב‪ ,‬אם כן‪ ,‬אם תסלח לי‪ "...‬הספקתי אפילו לצעוד‬
‫צעד אחד או שניים‪ ,‬כשהוא מתח את ידו הארוכה ומתח את מקל ההליכה הארוך שלו על מנת לחסום את‬
‫דרכי‪.‬‬
‫"יקירתי‪ ,ma chère ,‬מה החיפזון?" שנאתי כשהתחזה לצרפתי‪ ,‬והשחיל מילים דביקות ולעוסות‬
‫בצרפתית במשפטים חסרי מעוף‪ .‬למעשה אינני יודעת מהו מוצאו של רוברט‪ ,‬ואינני יכולה להגיד שזה‬
‫מעניין אותי יותר מידיי‪.‬‬
‫"מה עם הפרויקט הקטן שלנו?" החיוך הרחב שלו התרחב אף יותר אם זה אפשרי‪ .‬הוא החווה בידו על‬
‫קלסרו עב הכרס ונראה מאוד מרוצה מעצמו‪" .‬זה לא מתקדם כל כך טוב‪ .‬למעשה‪ ,‬זה לא מתקדם בכלל‪.‬‬
‫אנשים בעולם הזה‪ ,‬הם כל כך‪ ...‬שטחיים‪ ..‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬שטחיים‪ ...‬לא ניתן להגיע לעומקו של העניין בצורה‬
‫כזאת‪ .‬אינני יודעת מה לעשות‪ ,‬אולי צריך להרים ידיים‪ ...‬אולי אין תשובה לשאלה הזאת בעצם‪."...‬‬
‫ברברתי‪ ,‬אין ספק שפלטתי עיסה חסרת תוכן של מילים והברות קטועות‪ .‬היו אלו חבריי‪ ,‬הלחץ והעייפות‪,‬‬
‫שדיברו עבורי‪ .‬עייפות יותר מכל‪ .‬רציתי לעזוב את המקום המאוס והאפור הזה‪ ,‬שבלאו הכי הכניס בי‬
‫דיכאון איום ונורא‪ ,‬ולהמשיך בדרכי‪.‬‬
‫"ילדתי הקטנה‪ ,‬את מאכזבת אותי‪ .‬כשבחרתי בך לפני כמה חודשים לתפקיד היית משולהבת‪ ,‬מלאת‬
‫מוטיבציה‪ ,‬הבטחת שתעמדי בזה בקלות‪ .‬היית אפילו‪ ,‬מה המילה הנכונה? מרותקת! מרותקת לשמע‬
‫הפרויקט הקטן שלנו‪ .‬ועכשיו? עכשיו את מדברת פה על חוסר התקדמות ושטחיות‪ .‬אני חייב להגיד שאני‬
‫מריח פה כישלון‪ ,‬כישלון חרוץ וכואב אם תשאלי אותי‪ .‬והדבר כואב במיוחד כשמדובר בשזיף קטן‬
‫שכמוך"‪ .‬ושוב החיוך הנכלולי הזה‪.‬‬
‫ידעתי שזה לא יהיה כל כך פשוט‪ ,‬רוברט לא יעזוב אותי בכזאת קלות‪ ,‬ובכלל אין פה מקום למשא ומתן‬
‫בין שווים‪ ,‬אני חייבת לו‪.‬‬
‫למעשה מכרתי את נשמתי לשטן‪ ,‬או למלאך מוות כלשהו‪ ,‬או סתם לשרלטן‪.‬‬
‫כך או כך‪ ,‬כדאי שאספר את הסיפור כמו שצריך –‬
‫היה זה עוד אחד מאותם לילות חסרי מטרה‪ ,‬נסעתי מפאב דחוק ומסריח אחד למשנהו‪ ,‬מנסה לרצות את‬
‫כולם‪ .‬באישון לילה החלטתי שהספיק לי‪ ,‬תחבתי את איבריי למכוניתה המרוטה של אמי‪ ,‬שהושאלה ללא‬
‫רשות כמובן‪ ,‬ועשיתי את דרכי חזרה לביתי‪.‬‬
‫כנראה ששתיתי כוס יין אחת יותר מידיי‪ ,‬כי הדבר הבא שהגיע היה צליל מתכתי עצום ומעין מסך שחור‪,‬‬
‫ממש כמו המסך של כתוביות הסיום בקולנוע‪.‬‬
‫הבנתי באותו הרגע שהחיים האלו עומדים להגיע לקצם‪ .‬לא יכולה להגיד שלא הרגשתי תחושת פספוס‬
‫מסוימת‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬רק בת ‪ ,78‬את ההנאות האמיתיות של החיים עדיין לא באמת חוויתי‪ ,‬והיו לי עוד‬
‫הרבה תוכניות‪.‬‬
‫המוות היה בדיוק כמו שכולם אמרו שיהיה‪ ,‬איטי‪ ,‬סנטימנטלי‪ ,‬קצת מצועצע אם תשאלו אותי‪ .‬הרבה‬
‫תמונות מהעבר‪ ,‬רגשות שצפו ועלו‪ ,‬דברים שאולי כדאי להיזכר ולראות פעם אחרונה לפני שעולים‬
‫למעלה‪ ,‬או יורדים למטה‪ ,‬אבל עבורי זה היה קצת יותר מידיי‪.‬‬
‫ואז הוא הגיע‪ ,‬רוברט‪.‬‬
‫בהתחלה חשבתי שהוא סתם עובר אורח שמנסה לעזור‪ ,‬אבל היה משהו משונה בסיטואציה‪ .‬הרכב היה‬
‫מעוך לחלוטין‪ ,‬הפוך על גבו‪ ,‬וכנראה שבוער‪ ,‬קשה לי להיזכר עכשיו‪ ,‬ורוברט נשען על השילדה של‬
‫המכונית‪ ,‬כאילו היה זה משקוף דלת יציב‪ ,‬והביט בי באותו מבט נכלולי ותחמן שכבר הספקתי להכיר‪.‬‬
‫"אז ככה זה נגמר? זה הסוף הגדול של גברת קלמנטיין?"‬
‫קלמנטיין? זה היה כינוי מטופש שהדבקתי לעצמי‪ ,‬מעין שם במה אפשר לומר‪ ,‬שנחתם בתחתית כל דף‬
‫וכל מכתב שכתבתי למגירה באותה התקופה‪ .‬אף אחד לא באמת הכיר אותו‪ ,‬או כך לפחות חשבתי‪.‬‬
‫הבטתי בו בבלבול‪ ,‬לא באמת הייתי מסוגלת לדבר‪ ,‬אחרי הכל הייתי בדרך לעולם הבא‪.‬‬
‫"יש לי הצעה בשבילך שזיף קטן‪ .‬אני לא חושב שבחורה כמוך צריכה לסיים את חייה במכונית גנובה‬
‫ומעוכה‪ ,‬זה כל כך‪ ...‬נדוש‪ .‬ראיתי את זה יותר מידי פעמיים לצערי‪ ,‬ואני קצת עייף מכל הסיפור‪ ...‬מה את‬
‫אומרת על הזדמנות שנייה?"‬
‫וככה זה התחיל‪ ,‬הוא הציע הצעה משונה‪" ,‬פרויקט"‪ ,‬הוא קרא לזה‪.‬‬
‫מסתבר שגם הוא נפרד מהחיים האלו כבר‪ ,‬או לפחות כך אמר‪ ,‬אבל הוא הגיע למקום לא כל כך טוב‪.‬‬
‫"מסתבר שהבחור שם למעלה לא רואה בעין יפה הימורים‪ ...‬או קצת השתעשעויות של גבר נשוי‪ ,‬אם את‬
‫מבינה למה אני מתכוון‪ ...‬כן‪ ,‬מסתבר שהדברים האלו מביאים אותך למקומות די אפלים אחרי המוות"‪,‬‬
‫ואני למעשה הייתי ההזדמנות השנייה שלו‪ .‬שלו ושלי זאת אומרת‪.‬‬
‫"אנחנו צריכים לעשות מעין סקר‪ ,‬אנחנו צריכים להבין איך אנשים בוחרים ייעוד בחיים‪ ,‬לא מסובך‬
‫מידיי‪ ...‬לפנות לכמה שיותר אנשים ולשאול אותם את השאלה הזאת‪ ...‬את תמשיכי בחיים הרגילים שלך‪,‬‬
‫תלמדי באוניברסיטה‪ ,‬תפגשי את אהוב ליבך‪ ,‬תביאי שלושה ילדים יפים לעולם‪ ,‬תזדקני בחן‪ ...‬אבל כל‬
‫הזמן עלייך לזכור את הפרויקט הקטן שלנו‪ ,‬אני אבוא לבקר"‪.‬‬
‫אני חייבת להודות שבעודי שרועה בתנוחה דיי לא טבעית המכונית הבוערת‪ ,‬ניצבת בפני המוות או אולי‬
‫כבר אחריו‪ ,‬כנראה שהייתי לוקחת כל עסקה שהיו מציעים לי‪.‬‬
‫אז הסכמתי‪.‬‬
‫"שזיף קטן‪ ,‬מה את אומרת שניתן לזה ניסיון נוסף? הרי את יודעת בדיוק כמוני שאם לא נמלא את הקלסר‬
‫היפיפה הזה נרד שנינו לסלון של היטלר‪ ,‬מוסליני וכל שאר החבר'ה‪ ...‬ואלוהים יודע שאני לא רוצה‬
‫לחזור לשם"‪ .‬לחיוך המזויף שלו הפעם התלוו קמטי דאגה עמוקים שנחרשו במצחו‪ .‬גם אני לא רציתי‬
‫להצטרף לסלון הזה‪ ,‬אבל מה אפשר לעשות כשכולם בורחים ממחשבות מורכבות מידיי אודות החיים‪.‬‬
‫ישנן שנים אחדות‪ ,‬ספורות‪ ,‬קצרות מידיי‪ ,‬בהן אתה חושב לעצמך "מה אני רוצה להיות?" או "מה אני‬
‫רוצה לעשות?"‪ ,‬אבל השאלות האלו מתפוגגות מהר מידיי‪ .‬יום אחד אתה מתעורר ומבין שכבר מאוחר‬
‫מידיי לשאול את עצמך את השאלות האלו‪ ,‬ושמרבית ההחלטות כבר מאחוריך‪.‬‬
‫ואולי לא שאלתי את האנשים הנכונים? אולי הרהורים מסוג זה הם פריווילגיה של העשירים בלבד? ואולי‬
‫של הלוקים בנפשם? או השוטים? אולי למעשה הייתי צריכה לפנות ליותר גברים או אולי ליותר נשים?‬
‫בעודי ממשיכה להתלבט ולהתחבט‪ ,‬לפתע הבזיקה מחשבה בראשי‪.‬‬
‫"תן לי את הקלסר הזה" אמרתי לרוברט‪ .‬הוא הביט ארוכות ולאחר כמה רגעים מתוחים העביר לי‬
‫באיטיות ובחוסר רצון את הקלסר‪.‬‬
‫פתחתי את קלסר הזפת של רוברט ועלעלתי בדפים‪ ,‬דבר לא היה יכול להכין אותי למחזה שנגלה לעיניי‪.‬‬
‫הדפים כולם היו לבנים‪ ,‬ריקים לחלוטין‪.‬‬
‫הרמתי את עיניי מהקלסר‪ ,‬אך כעת הקריסטלים כבר לא היו מופנים אליי‪ ,‬ולמעשה היו בלתי ניתנים‬
‫להשגה‪ .‬זעם ואימה פתאומיים הציפו את כל כולי "יכול להיות? הייתכן? לא הצלחנו להביא ולו תשובה‬
‫אחת לשאלה?"‬
‫לפתע‪ ,‬התשובה הייתה לנגד עיניי‪.‬‬
‫הרמתי את הקלסר עב הכרס והשלכתי אותו בחוזקה‪ .‬הוא נחת בחבטה אדירה על הכביש‪ ,‬ורגע קצר לאחר‬
‫מכן נקרע לגזרים על ידי מפלצת ברזל ענקית שדרסה אותו באכזריות‪.‬‬
‫"מה עשית?! ילדה טיפשה שכמותך! מה נעשה עכשיו?" רוברט היה על סף דמעות‪ ,‬רק אלוהים יודע איזה‬
‫כח אדיר עצר בעדו מלרוץ אל הכביש הסואן וללקט את גזרי הדפים הצחורים‪.‬‬
‫"זאת הייתה המשימה שלנו‪ ,‬ההזדמנות השנייה שלנו! עכשיו נרד לשאול כמו כל שאר אחיי מוכי הגורל‪,‬‬
‫אוהבי אלת המזל‪ ,‬הרולטה והפוקר‪ "...‬אמר בייאוש והתיישב בחבטה אדירה על המדרכה‪.‬‬
‫"אבל רוברט‪ ,‬אתה לא מבין? אנחנו חופשיים" אמרתי בחיוך קצת מעורער "אין ייעוד לאדם‪ ...‬שבועות‬
‫של שוטטות לימדו אותי זאת יותר מכל‪ ...‬הייעוד שלנו הוא בחופש‪ ,‬הוא בהפקת ההנאה מהדברים‬
‫הקטנים‪ ,‬החוויות הספונטניות שנקרות בדרכנו בלי תכנון מראש‪ ...‬אין ייעוד או מטרה אמיתית לחיים‬
‫מלבד לחיות‪ ,‬ועכשיו כשלמדנו את זה הרווחנו את זכותנו להסתובב בין החיים"‪.‬‬
‫רוברט היה נראה מוכה הלם‪ ,‬ודי טיפשי ופאתטי כשחושבים על זה‪.‬‬
‫"אם תסלח לי"‪ ,‬פתחתי ואמרתי ללא שמץ של אכפתיות‪" ,‬החניכיים שלי הורגות אותי ואני חייבת לגרגר‬
‫מי מלח‪ ...‬שיהיו לך חיים טובים"‪.‬‬
‫פסעתי בחפזון במורד הרחוב‪ ,‬משוכנעת שבכל רגע יגיע אל אדיר ממדים‪ ,‬או מכת ברק‪ ,‬או אפילו אותה‬
‫מכונית גנובה ובוערת‪ ,‬וייקחו אותי מטה לשאול‪.‬‬
‫אבל דבר לא קרה ולמעשה רק רוח חמה ומעיקה ליוותה אותי בדרכי חזרה לביתי‪ .‬משב רוח ותחושה‬
‫סתמית‪ ,‬כמו התחושה שאתה מקבל כשאתה צופה בסוף גרוע של סרט‪ ,‬או ספר רציונלי מידי‪ ...‬היה בזה‬
‫משהו קצת מאכזב‪ ,‬אני חייבת להודות‪.‬‬
‫אבל אני‪ ,‬אני המשכתי לחיות‪.‬‬
‫דרכי שלי‪***/‬‬
‫לקום לעוד בוקר‪,‬‬
‫ללכת לישון באותו האופן‬
‫שוב הלילה חסר חלומות‬
‫ואולי ניתן אחרת‬
‫לרדוף אחרי אותה המטרה‬
‫מבט קדימה מבלי להסיט‬
‫שוב חוסר הסיפוק‬
‫ואולי ניתן אחרת‬
‫זו הרי תמיד הייתה הדרך‬
‫אותו חלום נהיר וברור‬
‫וכשדרכי נראית כה ממקודדת‬
‫איך ייתכן שניתן אחרת?‬
‫ואם אפשר‬
‫אז איך זה ירגיש‬
‫האם זה הנכון?‬
‫האם זו אותה השגיאה?‬
‫בעצם זה לא משנה‪,‬‬
‫כי עבורי זו לא הדרך‬
‫מה טומן המחר?‬
‫האם יהיה שינוי ניכר?‬
‫העננים מתפזרים‪,‬‬
‫העלטה שוככת‬
‫כעת עיניי מצליחות לראות‬
‫דרכים שעד כה הסתתרו בלוט‬
‫תולדת משאלתי‪***/‬‬
‫השמש עמדה בשמיים‪ ,‬העננים התפזרו לכבודה‪ ,‬היא הייתה במשימה כמו כל שנה בחודש אוגוסט בתל‬
‫אביב – מטרתה לקפוח ולבעור במלוא עוצמתה‪ .‬ברחוב המרכזי אנשים חיפשו מחסה לשווא‪ .‬תחנות‬
‫האוטובוס החדשות לא מספקות צל כמו הישנות‪ ,‬את העצים כבר מזמן גזמו כדי לרענן את מראה העיר‬
‫ואפילו שלטי הרחוב לא הצליחו לתת פינה קטנה של צל‪.‬‬
‫ברחוב המסתעף משם‪ ,‬בסלון ביתה היא ישבה‪ .‬במכנס קצר וגופייה‪ ,‬חמישה ספרים מונחים לפניה‬
‫פתוחים‪ .‬היא רק עכשיו חזרה מהטיול הגדול אבל הצורך ללמוד בער בה‪ .‬בחודש בו חזרה היא נרשמה‬
‫לפסיכומטרי‪ .‬כששאלו אותם בכיתה מה הם רוצים ללמוד היא ענתה "עזרה"‪ ,‬לא בטוחה מה זה אומר‬
‫ולאן זה יוביל אותה‪ .‬היא נעה ללא מטרה מסוימת – אבל מכוונת יותר מאי פעם‪ .‬באותו יום חמסין היא‬
‫למדה לקראת הבחינה הצפויה‪ .‬הם קוראים לזה "מרתון" – שלושה שבועות לפני הבחינה – "מאני טיים"‪.‬‬
‫היא עברה ממשוואות להשלמת משפטים לטקסטים באנגלית ביד מיומנת‪.‬‬
‫הטלפון צלצל‪ ,‬זאת הייתה אחותה‪ ,‬אמיר עבר תאונה‪ ,‬אני באה לקחת אותך לבית החולים‪ ,‬אני לא יודעת‬
‫מה המצב אבל זה לא נראה טוב‪.‬‬
‫בשנייה אחת הספרים נעלמו‪ ,‬המצוקה שלחה אגרוף לתוך גרונה והיא לא יכלה לדבר‪ .‬הדמעות לא הגיעו‪,‬‬
‫הידיים שלה היו יבשות לחלוטין והבטן התהפכה‪ .‬היא הלכה לנעול נעליים וחיכתה ליד שולחן האוכל‪.‬‬
‫מבחוץ‪ ,‬בית החולים היה דומם‪ .‬מבנה מאסיבי של בטון וחלונות זכוכית‪ .‬דלתות הכניסה החליקו בעדינות‬
‫כשהן נכנסו‪ .‬בתוך החלל הגדול היא הסתכלה על האחיות והרופאים‪ ,‬נעים כאילו הם מחליקים‪ ,‬שקטים‬
‫בבהילותם וממהרים להיכנס לחדרים אחרים‪ ,‬קטנים יותר‪ ,‬סוגרים אחריהם את הדלתות‪ .‬הן ירדו במעלית‬
‫לקומה השנייה – טיפול נמרץ ילדים‪ .‬המראה הראשון שהיכה בה היה אימה וסבתה יושבות רחוקות אחת‬
‫מהשנייה‪ ,‬ביניהן קרובי משפחה רבים שאת חלקם הכירה ואת חלקם פחות‪ .‬הם ישבו על הרצפה‪ ,‬כמו‬
‫בשבעה‪ ,‬ממתינים בדאגה‪ .‬היא הצטרפה אליהם ומרחוק ראתה את דודה‪ ,‬שקט במסדרון‪ ,‬יושב עם הראש‬
‫בין הרגליים‪ .‬הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליו והיא לא רצתה לנסות אפילו‪.‬‬
‫מיטת חולים ניידת נכנסה בסערה‪ ,‬בשנייה אחת כולם היו על הרגליים‪ .‬היא לא הצליחה לראות מה קורה‬
‫אבל זה היה נראה שמובילים אותו דרך המסדרון מאחוריהם לתוך חדר סגור – "אין כניסה" אדום על‬
‫החלון הקטן בדלת‪ .‬זה היה חדר ניתוח‪.‬‬
‫באותו יום ההמתנה הארוכה התישה אותם‪ .‬היה נראה שכל מה שהם עושים הוא לחכות‪ .‬חוסר האונים‬
‫פעם בה בכל חלק בגוף‪ ,‬היא הייתה חייבת להעסיק את הידיים‪ ,‬להזיז את הרגליים‪ ,‬לקרוא משהו‪ ,‬לכתוב‬
‫משהו‪ ,‬לתכנן את הלו"ז של המשך השבוע‪ ,‬לקנות קפה‪ ,‬לשתות קפה‪ ,‬לצאת החוצה ולחזור פנימה‪ .‬הדבר‬
‫היחיד שהיא לא יכלה לעשות היה להמתין עוד קצת‪.‬‬
‫השבועות עברו‪ ,‬היא השתדלה להגיע כמה שיותר לבקר‪ .‬את המצפון שלה היא הרגיעה עם הידיעה שכל‬
‫הזמן יש מישהו בבית החולים לידם‪ .‬היא עברה את המבחן והרגישה שהצליחה – כעת נותר לחכות‬
‫לתשובות‪ .‬היא ראתה רופאים ואחיות נכנסים לחדר שלו‪ ,‬מעלים או מורידים את המינון‪ ,‬רושמים‬
‫משפטים לא מובנים בתיק הרפואי ויוצאים‪ .‬הם דיברו הרבה עם ההורים שלו אבל איתה אף אחד לא‬
‫דיבר‪ .‬פיסות המידע שהגיעו אליה היו מיד שלישית‪ ,‬משומשות ולא ברורות‪.‬‬
‫באותם ימים רעים‪ ,‬הימים שהצילו את חייו וגם לקחו איתם משהו כל כך יקר‪ ,‬היא החליפה את חוסר‬
‫האונים‪ .‬היא הייתה מוכרחה‪ .‬היא מצאה לעצמה מטרה‪ .‬כך תוכל‪ ,‬היא חשבה‪ ,‬לא להיות במקום הזה יותר‬
‫לעולם – לעולם לא לחזור לחוסר הידיעה‪ .‬להיות רופאה‪ .‬להיות שם במקרים כאלה בדיוק‪ .‬לתמוך‪ ,‬לתת‬
‫כתף‪ ,‬להסביר‪ ,‬להציע כיסא ולרפא‪ .‬לרפא‪.‬‬
‫היום הוא שוכב במיטה‪ .‬ניסים קטנים מכניסים אור לחדרים‪ .‬מדי פעם זז‪ ,‬מדי פעם נוגע‪ .‬אולי הוא בפנים‬
‫ער לחלוטין? אולי היא תוכל לעזור לו יום אחד? אולי היא לא תעמוד מנגד‪.‬‬
‫זוהי תולדתה של משאלה‪ .‬לא רצון או מטרה‪ ,‬אלו מילים גדולות מדי‪ .‬מילה קטנה כמו משאלה‪ ,‬אישית‬
‫ומתחננת‪ .‬הלוואי ואהיה רופאה‪ ,‬הלוואי ואציל חיים‪ ,‬הלוואי ואמנע אסונות‪.‬‬
‫בדירתה הקטנה מונחת על השולחן קופסת עץ קטנה‪ .‬מתנה שקיבלה לרגל תחילת הלימודים‪ .‬המסע‬
‫שלקחה רק התחיל והצעד הראשון היה צעד ארוך‪ ,‬מלא בצעדים קטנים‪ ,‬מהוססים‪ ,‬לפעמים רוצים לחזור‬
‫אחורה‪ .‬בקופסתה הקטנה היא שומרת דברים קטנים‪ .‬דברים שיזכירו לה מה היא עושה שם‪ .‬מה מחכה לה‬
‫בסוף המסע ולמה בכלל נכנסה לשם‪ .‬לפעמים זה מספיק‪ ,‬לפעמים לא‪.‬‬
‫בפעמים המעטות שהיא מגייסת כוחות ומגיעה לבקר אותו היא מוצאת את עצמה נוקשה‪ .‬היא מחטאת את‬
‫הידיים‪ ,‬מלטפת אותו ליטוף מהיר ומיד פונה הצידה‪ .‬לידו יושבת אמו‪ ,‬לוחצת את ידו ומסתכלת לה‬
‫בעיניים‪ ,‬מנסה נואשות להפוך את המצב הזה לנורמלי‪ .‬היא מחייכת אליה ושואלת אותה על הלימודים‪.‬‬
‫השמחה שהיא מקרינה קשה להבנה‪ .‬עיניו של אמיר עצומות‪ .‬היא מדמיינת שהוא חולם‪ ,‬שהוא חי את‬
‫החיים שם‪ ,‬במקום שאין בו מבוגרים שאומרים לו מה לעשות‪ .‬במקום שיש אינסוף עצים לטפס עליהם‬
‫ואין ספור מכוניות לשחק איתן‪.‬‬
‫השאלה הראשונה ששואלים סטודנט לרפואה היא "למה?" ואחריה "אתה בטוח?"‪ .‬לשאלות האלו אין‬
‫תשובות‪ .‬המניעים להחלטה אינטימיים‪ ,‬רגישים מדי‪ ,‬פגיעים לתוכחה‪ .‬הביטחון שלה בהחלטה לא שלם‪.‬‬
‫הימים עוברים והיא עושה את מה שרצתה‪ .‬זה לא זוהר וזה לא מפואר‪ .‬בניין הפקולטה מתקלף ויש ימים‬
‫לא קלים‪ .‬היא יושבת בכיתה‪ ,‬מסתכלת סביבה‪ .‬היא חלק מזה‪.‬‬
‫ברחוב המסתעף מהרחוב הראשי יש שקט של עיר‪ .‬אנחות האוטובוסים נשמעות מסביב לשעון‪ ,‬צפירות‬
‫אקראיות של נהגים לחוצים‪ ,‬זמזום של מזגנים שלא מפסיקים לעבוד‪ ,‬אופניים עוברים ולפעמים גם צחוק‬
‫של ילדים‪ .‬היא יושבת בשולחן הגדול בסלון‪ ,‬חמישה ספרים פתוחים לפניה‪ ,‬עננים מכסים את השמיים‬
‫ומאיימים לטפטף‪ ,‬אך בעיניה‪ ,‬דרך החלון הרחב בסלון‪ ,‬היא ראתה שמש‪.‬‬
‫קונטרס הבחירה החופשית‪ /‬שי חסיד‬
‫מבוא‬
‫הבחירה החופשית הינה מושג יסוד בתורת ישראל ועל פי יסוד זה מושתת תפקיד האדם בבחירה בין הטוב‬
‫לרע‪ ,‬דהיינו‪ ,‬בין קיום מצוות הבורא לבין אי קיומן חס ושלום‪ ,‬וכתוצאה מכך מעמד האדם בעולם העליון‬
‫לטוב ולמוטב‪ .‬רבים הם הפסוקים במקרא וכן מאמרי חז"ל שמאמתים עמדה זו אך ישנם גם פסוקים‬
‫ומאמרים שמורים לכאורה ההיפך‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאין לאדם בחירה חופשית‪ .‬אי לכך‪ ,‬ראיתי לנכון בזכות החונן‬
‫לאדם דעת לבחור בנושא זה ולנסות להעמיד את הדברים על אמיתותם‪ ,‬להציג את העמדות הסותרות‬
‫ולהביא מדעת רבותינו הקדושים ראשונים ואחרונים ולהוכיח שדעת התורה היא אחת ויחידה‪ ,‬שיש בחירה‬
‫לאדם להטותה כרצונו והוא האחראי הבלעדי למעשיו בלי שום פתחון פה‪.‬‬
‫הסברים לאמיתות הבחירה החופשית‬
‫‪ ‬מספר הסברים מפי הרמב"ם (הקדמה למסכת אבות)‪:‬‬
‫‪ .7‬לולא הבחירה החופשית היו הציווי (מצוות עשה) והאזהרה (מצוות לא תעשה) שבתורה‬
‫מאבדים את משמעותם וכל זה היה לבטלה גמורה‪.‬‬
‫‪ .0‬וכן היה מתחיב מזה בטול הלימוד והחינוך‪ ,‬ולמודי כל המלאכות האומנותיות כיוון שיש‬
‫לאדם מושך חיצוני המכריחו והמושכו למעשים אותם יעשה ולמידות שיהיו בו‪.‬‬
‫‪ .3‬לא היה צורך במושג של שכר ועונש – בין מאתנו זה כלפי זה או בין הבורא לנו‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬אם שמעון רצח את ראובן‪ ,‬אז ניתן להגיד ששמעון היה אנוס ומוכרח להרוג‬
‫אותו ומאידך ראובן מוכרח לההרג‪ ,‬אז לכאורה לא צריך להעניש את שמעון‪ .‬בנוסף‪,‬‬
‫איך ייתכן כי הבורא יתברך שהוא צדיק וישר יעניש את האדם על מעשה שהוא מוכרח‬
‫לעשות על כל פנים?‬
‫‪ .4‬יתר על כן‪ ,‬היו בטלות כל ההכנות עד סופן‪ ,‬כגון‪ :‬בנין הבתים‪ ,‬קנית מזונות והבריחה‬
‫בזמן הפחד מכיוון שכל מה שנגזר שיהיה – מוכרח להיות‪.‬‬
‫‪‬‬
‫להלן מספר פסוקים המראים את חופש הבחירה של האדם‪:‬‬
‫‪..." .7‬אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו‪(...‬ויקרא כו‪,‬ג)‪" ,‬ואם לא תשמעו לי ולא‬
‫תעשו את כל המצות האלה‪( "...‬שם כו‪,‬יד)‬
‫‪..." .0‬החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"‬
‫(דברים ל‪ ,‬יט)‬
‫‪" .3‬הכל צפוי והרשות נתונה" (משנה אבות ג‪,‬טו)‬
‫‪" .4‬ולמדתם אותם את בניכם‪( "...‬דברים יא‪,‬יט)‬
‫‪" .5‬העולם הזה דומה לאכסדרה‪ ,‬שכל הרוצה לצאת‪ ,‬יוצא" (בבלי מנחות כט‪ ,‬ב)‬
‫‪" .6‬השיבנו אבינו לתורתך‪ ...‬ברוך אתה השם הרוצה בתשובה" (תפילת עמידה)‬
‫הפסוקים אשר הצגתי מהווים דוגמאות אחדות להוכחות מן הכתובים‪ ,‬אך ישנן הוכחות רבות נוספות‬
‫שנועדו להבהיר את עמדת התורה הן שבכתב והן שבעל פה לגבי נושא הבחירה החופשית‪.‬‬
‫הסברים לכאורה להפרכת הבחירה החופשית‬
‫‪ ‬להלן מספר פסוקים‪:‬‬
‫‪..." .1‬ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך‪...‬ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"‬
‫(בראשית טו‪,‬יג) – בפסוק זה ניתן לראות שאלוקים אומר לאברם על השעבוד העתידי‬
‫של בני ישראל במצרים‪.‬‬
‫‪..." .2‬הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוקי נכר הארץ‪( "...‬דברים לא‪,‬‬
‫טז) – בפסוק זה מבשר האלוקים למשה שלאחר מותו העם יעבוד את אלוקי העמים‬
‫ויסטו מדרך הישר‪.‬‬
‫‪" .3‬בשעה שעלה משה למרום‪ ...‬אמר לו‪ :‬אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות‬
‫ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות‪( "...‬בבלי‬
‫מנחות כט‪,‬ב) – בתלמוד מובא שבשעה שמשה עלה למרום כדי לקבל את התורה‬
‫מהקב"ה‪ ,‬מצא את הקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות‪ ,‬כלומר‪ ,‬עושה מיני סימנים‬
‫באותיות‪ ,‬כעין התגים או כעין צורתה המיוחדת של האות ח'‪ .‬לצורך ההבנה‪ ,‬הכתרים‬
‫המקושרים באותיות מרמזים ומזכירים עניינים הלכתיים או מחשבתיים‪ .‬שאל אותו‬
‫משה רבינו מדוע יש צורך לתזכורת? הרי אלו שאינם יודעים‪ ,‬לא יוכלו להיעזר בה‪ ,‬ומי‬
‫שכבר יודע‪ ,‬הלא הוא אתה הקב"ה‪ ,‬אינו נצרך לתזכורת! ענה לו הקב"ה שבסוף כמה‬
‫דורות עתיד לעמוד רבי עקיבא‪ ,‬אשר יהיה בכוחו לדרוש את התגים ולהוציא מהם תילי‬
‫תילים של הלכות‪.‬‬
‫‪" .4‬אמר רבי יהודה בר סימון‪ :‬עד שאדם הראשון‪ ...‬הראה לו דור דור ודורשיו‪...‬‬
‫וחכמיו‪( "...‬מדרש רבה בראשית כד‪ ,‬ב) – במדרש זה מובא שהקב"ה מראה לאדם‬
‫הראשון את כל הדורות שעתידין להיות – מי יהיו דורשיו‪ ,‬חכמיו‪ ,‬סופריו ומנהיגיו‪.‬‬
‫‪" .5‬מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שי ֵעשה" (קהלת א‪ ,‬ט) – לפי התפיסה בפסוק‬
‫זה – שום דבר לא משתנה‪ ,‬האדם איננו מסוגל לשנות כלום מכיוון שגורלו נקבע מראש‬
‫והגלגל תמיד חוזר לאותה נקודה‪.‬‬
‫ישנם כתובים רבים נוספים המורים כי לכאורה אין בחירה‪ .‬כפי שנאמר – ישנה סתירה בין חלק‬
‫מהכתובים המפרשים כי הבחירה קיימת‪ ,‬לבין הכתובים המפרשים כי העתיד ידוע מראש‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬גדולים בישראל בדורות שאחרי חתימת התלמוד מתקופת הגאונים ועד האחרונים‪ ,‬נתנו דעתם‬
‫בנושא זה וקבעו חד משמעית כי ישנה בחירה חופשית‪ .‬להלן דוגמאות אחדות מדעת רבותינו הקדושים‪.‬‬
‫רמב"ם – "‪...‬רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה‬
‫להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו ואין הקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק‬
‫או רשע‪ ...‬ולדעתם דבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה‪ ,‬שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את‬
‫החיים ואת הטוב‪ "...‬וכתיב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"‪ ,‬כלומר שהרשות בידכם וכל‬
‫שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם – עושה‪ ,‬בין טובים בין רעים‪...‬אבל נדע בלא ספק שמעשה‬
‫האדם ביד האדם‪ ,‬ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך‪ ...‬ומפני זה נאמר בנבואה‪ ,‬שדנים את‬
‫האדם על מעשיו – כפי מעשיו‪ :‬אם טוב ואם רע‪( "...‬משנה תורה‪ ,‬הלכות תשובה‪ ,‬פרק ה)‬
‫רמב"ן – "‪...‬מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע‪...‬כדי שיהיה להם זכות‬
‫בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע‪( "...‬פירוש הרמב"ן לתורה דברים ל‪ ,‬ו)‬
‫מהר"ל מפראג – "‪ ...‬האדם שנברא בצלם אלוקים יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו‪ ,‬כמו השם‬
‫יתברך שהוא עושה מה שירצה‪ .‬וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה‪( "...‬דרך‬
‫חיים‪ ,‬עמוד קמ"ח)‬
‫רמח"ל – "‪...‬היות השלמות והחסרונות‪ ,‬והיכולת בידה לקנות השלמות‪ .‬ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו‬
‫ורצונו‪ ,‬כי אילו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלמות‪ ,‬לא היה נקרא באמת בעל שלמות‬
‫]‪[...‬על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו‪ ,‬שתהיה נטייתו שקולה לשני הצדדים ולא מוכרחת לאחד מהם‪,‬‬
‫והיה בו כוח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה‪ ,‬והיכולת גם כן בידו להטות עצמו לצד‬
‫שהוא רוצה ‪( "...‬דרך ה'‪ ,‬חלק א‪ ,‬פרק ג‪ ,‬א)‬
‫ישנם גדולי דורות נוספים שהביעו את דעתם על הבחירה החופשית‪ ,‬בחרתי להציג את הדוגמאות הללו על‬
‫מנת להעביר את הלך הרוח המקובל של חכמי ישראל בנושא זה‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬עניין הידיעה שהקב" ה צופה מראשית אחרית ואין נסתר ממנו גם הוא נכון וברור‪ ,‬וכל הפסוקים‬
‫שבמקרא וכן מאמרי חז"ל שמהם ניתן להבין שהכל גלוי לפניו נכונים גם הם‪ ,‬ואין הכוונה לסתור אותם‬
‫אלא להוכיח שיש בחירה חופשית‪ .‬אך השאלה שטרם נענתה היא‪ :‬איך אפשר שמחד גיסא הקב"ה יודע‬
‫כל מה שיהיה עוד טרם הבריאה‪ ,‬ומאידך יש בחירה חופשית?‬
‫ראיתי לנכון להביא שתי תשובות לקושיה זאת‪:‬‬
‫‪ .7‬על פי דעת הרמב"ם‪ ,‬מגבלותיו השכליות של האדם אינן מאפשרות לו להבין השם וידיעתו‬
‫במלוא משמעותם והקפם‪ ,‬וזה מחמת חסרון שכלנו‪..." .‬כשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא את‬
‫אמתת הבורא‪ ,‬שנאמר "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג‪ ,‬כ) כך אין כח באדם להשיג ולמצוא‬
‫דעתו של הבורא‪ ,‬שנאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" (ישעיהו נ"ה‪ ,‬ח)‪"...‬‬
‫‪ .0‬על פי דעת רבי נחמן מברסלב‪ ,‬אין ביכולת האדם ליישב את הסתירה‪ ,‬אלא להאמין בפשטות‬
‫בדברי התורה שיש בחירה‪ .‬שכן‪ ,‬היא בעצמה מעידה על כך ובו בזמן הכל ידוע לקב"ה וזו אמונה‬
‫מעל הדעת בבחינת "תמים תהיה עם השם אלוקיך‪("...‬דברים יח‪,‬יג)‪ .‬כי אנו חיים בעולם מושגים‬
‫מוגבל בזמן ובמקום‪ ,‬והשאלה היא מעבר לזמן ולמקום‪ ,‬לכן אין לאל ידינו לתרץ את הקושיה‬
‫בשכל‪ ,‬אלא להאמין שהאדם הוא בעל בחירה וכמובן שלפי בחירותיו ידונו אותו בבוא הזמן‪ .‬עוד‬
‫הוא מוסיף‪ ,‬שהדרך הנכונה לחיות היא שלפני המעשה להאמין בבחירה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬רוצה עושה‬
‫ולהיפך ואחרי המעשה להאמין שהכל היה ברצון הבורא יתברך‪ .‬אבל הוא צריך להתבונן למה‬
‫ככה רצה הקב" ה ולנסות להבין מה הבורא מרמז לו בזה ולעשות את מה שמוטל עליו לעשות על‬
‫פי ההלכה‪ ,‬כלומר‪ ,‬להודות‪ ,‬לשבח ולהשתפר או להבדיל תשובה מעומקא דליבא ולהשתפר כי‬
‫בסופו של דבר האדם הוא האחראי למעשיו‪.‬‬
‫סיכום‬
‫החיבור נכתב על מנת לעזור ולו במעט בהבנת נושא הבחירה החופשית ולתת את דעת התורה הקדושה‬
‫שבכתב ושבעל פה בנושא‪.‬‬
‫המסקנה היא בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (בבלי עירובין יג‪ ,‬ב)‪ ,‬דהיינו‪ ,‬הבורא צופה מראשית‬
‫אחרית וגם יש בחירה לאדם‪.‬‬
‫יהי רצון שנזכה לעשות את רצון אבינו שבשמים בלב שלם ונפש חפצה ונזכה לכל טוב בזה ובבא אמן כן‬
‫יהי רצון‪.‬‬
‫תם ונשלם שבח לאל בורא עולם‪.‬‬
‫אפור וירוק‪***/‬‬
‫הבניין הסמוך ממש מוזנח‪ .‬איך מישהו יכול לחיות בדבר כזה? והרעש‪ ,‬מטריף‪ ,‬כל הצעקות האלה‬
‫והאורות האדומים‪ ,‬איפה אני? רגע‪ ,‬זה נראה לי מוכר‪ .‬מאיפה אני מכיר אותו‪ .‬עומד לי על קצה הלשון! זה‬
‫ישגע אותי כל היום עכשיו‪ .‬ומה הרצינות המוגזמת‪ .‬גם זאת ששוכבת שם נראית ממש לא טוב‪.‬‬
‫הכרחתי את עצמי לצאת מהחום הנעים ישר לקור‪ ,‬הכנתי משהו חם להתחמם ורצתי החוצה‪ .‬הנה עוד יום‬
‫מתחיל‪ ,‬הכל חדש‪ ,‬הכל כמו אתמול‪ .‬התמונות רצות לי שוב בראש‪ ,‬מעניין אם זה מהחלום של שלשום או‬
‫שחלמתי אותו שוב‪ .‬לילה אחד לפני שש שנים‪ ,‬המקרה הראשון שהתלוויתי אליו כשהתנדבתי במד"א‪ ,‬זה‬
‫נגמר ממש מהר‪ ,‬אבל כמות הפרטים‪ ,‬נדמה שאני יכול לטייל בכמה דקות האלה כמו היו עולם ומלואו‪.‬‬
‫בחלומות שלי מדי פעם זה באמת מה שקורה‪ ,‬לפעמים שיחזור מדויק של הערב ולפעמים אני פשוט מטייל‬
‫באותו רגע כמו היה תפאורה‪.‬‬
‫ניסיתי להניח את המחשבות בצד ולהתרכז בדפים שמולי‪ ,‬הספקתי בינתיים לרדת אוטובוס ולתפוס את‬
‫הרכבת אחרי ריצה קצרה בין התחנות‪ ,‬נראה שהחבר הכי טוב שלי בבוקר הוא השעון‪.‬‬
‫כשהגעתי הרוחות התחילו להירגע במקצת‪ ,‬הליכה נינוחה בין עצים ירוקים‪ ,‬ושדות שמתפרסים וסובבים‬
‫כל שביל ויוצרים מבוך באוניברסיטה‪ .‬אפשר להגיד שההליכה הזאת מסכמת לי את היום‪ ,‬זה מתחיל‬
‫בבניינים האפורים של הנדסה ומדעים מדויקים‪ ,‬מצד ימין אפור‪ ,‬מצד שמאל ירוק‪ .‬כמו שגרת היום‬
‫שמחכה מימין למיטה בעוד בצד שני עומד הפיתוי ומושך אותך אליו‪ .‬לאחר מכן עוברים במדעים‬
‫מדויקים‪ ,‬בניין ארוך שכמו לא השתנה מהרגע שהקימו אותו‪ .‬כולם רצים‪ ,‬כולם רציניים‪ ,‬הכל מנוהל ע"י‬
‫שני מחוגים המסתובבים בעיגול וכולנו מסתובבים אחריהם‪ ,‬כמו הריצה בבוקר בין אוטובוסים ורכבות‬
‫וריצות‪ ,‬גם כאן כולם רצים‪ ,‬לתפוס עוד שיעור לסיים עוד עבודת הגשה‪.‬‬
‫משם כבר עולה הירוק על האפור‪ ,‬עולה מספר החיוכים שאני רואה מסביב‪ ,‬בפעם הראשונה אני שומע‬
‫אנשים צוחקים בבוקר‪ .‬מהצד זה נראה בסך הכל רפלקס גופני שגורם לסדרה של התכווצויות‪ ,‬ובכל זאת‪,‬‬
‫זה אחד הדברים היפים בחיים‪ .‬בזמן ששקעתי במחשבות האלה כבר הגעתי לאזור של רפואה‪ ,‬מסביב הכל‬
‫נראה קצת יותר רציני‪ ,‬זה הזמן להפסיק לחלום ולהתחיל לחשוב ברצינות‪.‬‬
‫התחלתי לעבור על רשימה של משימות בראש לוודא שלא שכחתי כלום אבל זוג עיניים ירוקות קטעו‬
‫אותם‪ ,‬נגמרה הרצינות לשעה הקרובה‪ .‬קוראים לה אגם‪ ,‬אני לא יודע איך ההורים שלה קלעו כל כך טוב‬
‫עם השם שלה‪ ,‬אך אני שוקע באגם של מחשבות בכל פעם שהיא מביטה בי עם החיוך הקטן שלה‪ ,‬חיוך‬
‫עם אלף פרשנויות‪ ,‬אפשר להעמיד ישיבה שלמה עם כמה רבנים רק בלנסות לפרש מה הוא אומר‪.‬‬
‫הניסיונות לפרש את החיוך הזה עצרו אותי במשך מספר חודשים‪ .‬זה לא פעם ראשונה שהציפו אותי‬
‫רגשות כאלה וכבר היו לי קשרים בעבר אבל משהו בה גרם לי להרגיש קצת אחרת‪ .‬כל זה לא היה חשוב‬
‫כבר כי היום החיוך שלה היה גדול יותר‪ ,‬אחרי שאתמול קצרה רוחה מלחכות שאני אבין‪ ,‬היא באה‬
‫והסבירה לי בדיוק מה החיוך שלה אומר וקבענו פגישה לסוף השבוע‪.‬‬
‫כל הפמיניזם של המאה האחרונה עשה אותנו קצת פחות גבריים‪ ,‬אבל מי אני שאתלונן כל עוד היא לוקחת‬
‫את הדברים לידיים‪.‬‬
‫סוף השבוע ההוא היה כמו אלף סיפורי אהבה‪ .‬קצרה היריעה מלפרט אבל מאז כבר מספר חודשים‬
‫שאנחנו ביחד‪ .‬נראה לרגע שהחיים מתאזנים‪ ,‬צד אחד של המאזניים מלא בשאיפות ואת הצד השני היא‬
‫ממלאת באותו חומר שממלא לנו את הגוף אך אותו המדע לא יכול להסביר‪ .‬כנראה שגם אני לא מבין‪,‬‬
‫שכן גרמתי לסיפור בינינו להסתיים מוקדם מהצפוי‪.‬‬
‫זה היה בתערוכת גופות‪ ,‬אולי מקום לא שגרתי ללכת אליו עבור רב האנשים‪ ,‬אבל ברגע שחייך סובבים‬
‫סביב גוף האדם זה משהו שקשה לפספס‪ .‬פרופ' גרמני יצר תהליך הנקרא "פלסטיזציה" שמצליח לשמר‬
‫את גוף האדם בצורה יוצאת דופן‪ .‬אמנם ראיתי כבר דברים שרוב האנשים לא יראו לעולם אך השילוב‬
‫של אומנות עם רמת הפירוט וההמחשה ריתקו אותי‪ .‬כל פריט מוצג התפצל לי בראש לעשר מחשבות‪,‬‬
‫מפיצות שאלות לכל עבר‪ ,‬עד שצעקה קטעה לי את הריכוז‪" :‬אתה מקשיב לי בכלל?"‪ .‬אגם יצאה מהאולם‬
‫בריצה‪.‬‬
‫לקח לי רגע להבין מה לא בסדר‪ .‬היא רצתה לבוא לפה וחשבתי שהיא נהנית כמוני‪ .‬מבט בשעון נתן לי את‬
‫תשובה‪ ,‬מסתבר שעברה שעה מאז שחשבתי בכלל על זה שהיא איתי‪ .‬באותו הערב בדרך חזרה היה ריב‬
‫ארוך על זה שאני רק מרוכז בלימודים שלי ופחות מדי מתשומת לבי מגיעה אליה‪ .‬ניסיתי להסביר לה‬
‫שחוסר ריכוז במה שאני לומד יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות ביום מין הימים‪ ,‬אבל לה זה לא הספיק‬
‫והיא החליטה לפצל את דרכנו‪.‬‬
‫בבוקר שאחרי לקחתי אוטובוס שמקיף את האוניברסיטה במקום ההליכה הרגילה‪ .‬העדפתי להחליף‬
‫מחשבות על אגמים ושדות ירוקים באלף מחשבות שהציתה בי התערוכה‪ .‬הרבה דברים שידעתי‪ ,‬הרבה‬
‫פרטים‪ ,‬קיבלו ביטוי מוחשי יותר אבל כבר לא זכרתי‪ .‬לקחתי קלסר גדול של חומר מכמה קורסים קודמים‬
‫והתחלתי לחזור על הדברים‪.‬‬
‫הזיכרון שלנו הוא כמו מערכת כבישים‪ ,‬כביש מהיר שנוסעים עליו הרבה‪ ,‬מתוחזק כל הזמן‪ ,‬מוסיפים לו‬
‫נתיבים‪ ,‬מהירות הנסיעה גדלה‪ .‬לעומת זאת כביש קטן פרברי שכמעט לא נוסעים בו‪ ,‬נמצא בעדיפות‬
‫נמוכה לתחזוקה‪ ,‬לאט לאט הטבע עושה את שלו‪ ,‬עד שצריך לנסוע ממש לאט ובזהירות כדי לא להרוס את‬
‫הרכב‪ ,‬וכדי לעבור בו לוקח הרבה זמן‪ ,‬אם בכלל מצליחים‪ .‬מסתבר שיש לי יותר מדי כבישים פרבריים‬
‫כאלה בזיכרון שלא נסעתי בהם הרבה זמן‪ .‬בתור רופא אני צריך שהזיכרון שלי יהיה מערכת של כבישים‬
‫מהירים לכל מקום‪ ,‬כמו אמבולנס שמגיע ליעד בזמן מינימלי‪ ,‬וככה גם הזיכרון שלי‪ .‬פתאום כעסתי על‬
‫עצמי על חלק מהזמן שבזבזתי עם אגם‪ ,‬זמן שבו נתתי עדיפות בראשי לדרכים עם נופים יפהפיים אך תוך‬
‫הזנחה של הדרכים הראשיות‪ .‬מאז לקחתי את האוטובוס המקיף בכל בוקר‪.‬‬
‫עוד בוקר‪ ,‬עוד קפה‪ ,‬נהייה חורף שוב אבל כבר לא מפריע לי לצאת מהפוך בבוקר‪ ,‬עובר על המושגים‬
‫הרגילים יחד עם המשקה החם‪ ,‬מנסה לשחזר חלק מהחומר בראש‪ ,‬מבט בשעון‪ ,‬בדיוק הזמן לצאת‪ .‬מאז‬
‫הפרידה מאגם הקדשתי את כל כולי לשיפור עצמי‪ .‬שיננתי שוב ושוב כל דבר שלמדנו‪ ,‬קראתי על כל‬
‫נושא הרבה יותר ממה שהעבירו לנו‪ .‬בעקבות זה הציונים שלי השתפרו משמעותית‪ ,‬הפכתי למוקד ידע‬
‫עבור הסובבים אותי שכן כל מידע דרוש היה בהישג יד‪ .‬הביטחון העצמי הציף אותי והסקרנות הניעה‬
‫אותי קדימה עוד ועוד‪ ,‬בחלומותיי כבר ראיתי עצמי בתפקידים בכירים‪ ,‬עושה ניתוחים מורכבים‪ ,‬אנשים‬
‫מכל קצוות העולם מנסים להיות מטופלים אצלי‪.‬‬
‫באותו יום ניגשה אלי מישהי שפגשתי בלימודים ושאלה לגבי התוכניות בערב‪ ,‬בדיעבד מסתבר שהיא‬
‫הסתכלה עלי כבר הרבה זמן‪ ,‬פעם לא הייתי מפספס מבטים של בחורה יפה‪ ,‬אבל עד כמה שהרגשתי‬
‫מדויק ובשליטה בזמן האחרון לזה לא שמתי לב‪ .‬החלטתי שלהכניס קצת גיוון לא יזיק וקבענו לצאת‪.‬‬
‫הלכנו לאחד הפאבים הקרובים עוד באותו ערב‪ ,‬המקום היה אפוף עשן סיגריות‪ ,‬ראיתי איך עיניה נהיו‬
‫אדומות מגירוי העשן‪ .‬היא חייכה‪ ,‬כנראה מבטי השקוע בעיניה גרם לה להרגיש מוחמאת‪ ,‬למרות שהייתי‬
‫מרוכז במשהו שונה ממה שהיא חושבת‪ .‬הגירוי בעיניים גרם לי גירוי מחשבתי‪ ,‬שמייד הוליד עוד עשר‬
‫מחשבות על דברים שונים בנושא‪ ,‬התחלתי לנתח בעיני את הגוף שלה‪ .‬אני מניח שרוב הבחורים עושים‬
‫את אותו דבר‪ ,‬אך לי מיד עברו תרגומים לכל דבר שראיתי‪ ,‬כל נקודה בעור‪ ,‬כל סימן לא טבעי‪ ,‬הכל‬
‫שידר מידע‪.‬‬
‫הייתי מוצף בשאלות‪ ,‬הרגשתי צורך להבין כל דבר שאני רואה וניתבתי את השיחה כך שאוכל לקבל את‬
‫התשובות שרציתי‪ .‬בהתחלה היא אהבה את תשומת הלב שלי והתעניינות שלי בה‪ ,‬אך לאט לאט השיחה‬
‫התחילה להרגיש לה כמו ביקור אצל רופא משפחה‪ ,‬אני מניח שבעקבות השאלות שלי על מחלות‬
‫תורשתיות במשפחה‪ ,‬משם כבר הערב התדרדר מהר מאד והסיפור איתה נגמר מהר כל כך ששבוע לאחר‬
‫מכן לא הצלחתי למצוא את הדרך בראשי להיזכר בשמה‪.‬‬
‫הייתי מרותק להכל‪ ,‬רק לא בה‪ .‬המראות שהיו גורמים לי להורמונים ורגשות עכשיו רק שידרו מידע‬
‫ומחשבות‪ .‬ואיך אפשר שלא‪ ,‬דור שלם מתעסק במחשבים‪ ,‬שזאת מערכת מופלאה‪ ,‬הרבה דברים קטנים‬
‫מתחברים למה שאני רואה על המסך‪ ,‬ולמרות זאת זה מתגמד לעומת כמות המורכבות של גוף האדם‪ .‬אך‬
‫כפי שמהנדסים מרותקים מעבודתם אבל לא מרגישים משיכה למושא עבודתם‪ ,‬כך גם אני לא הרגשתי‬
‫שום משיכה למה שהיה מולי‪.‬‬
‫זה כנראה הרגע גם שהבנתי שאת אותם המאזניים שאגם הצליחה למלא‪ ,‬אני העמסתי באופן חד צדדי עד‬
‫שאלו התהפכו מכובד המשקל‪ .‬אנשים רואים את היוקרה בלהיות רופא‪ ,‬רואים את האחריות‪ ,‬אך אני‬
‫בספק אם מבינים את המורכבות‪ .‬באיזה עוד עבודה אתה נאלץ לערב כל כך הרבה רגש במערכת עליה‬
‫אתה עובד‪ .‬מערכת שאתה אמור להבין מבפנים‪ ,‬אך עדיין לתפקד כמו כל אדם הרואה אותה מבחוץ‪.‬‬
‫נזכרתי באותו חלום על הערב במד"א‪ .‬הוא לא פקד אותי כבר חודשים‪ .‬אותו ערב במד"א היה מה ששכנע‬
‫אותי להיכנס למקצוע‪ .‬זה לא היה ההתעניינות שלי ולא כי חשבתי שאני יכול להיות מוצלח‪ ,‬אלא הצורך‬
‫האנושי הבסיסי להיות מסוגל עזור לאדם סובל שנמצא מולך‪ .‬לא הייתי מסוגל לעמוד בפני זה‪ ,‬ידעתי‬
‫שאם אני יכול אני חייב לעזור לאנשים האלה‪ .‬ועכשיו כשאני סוף סוף מתקרב ליכולת לעזור‪ ,‬איבדתי את‬
‫הרצון הבסיסי הזה‪ ,‬הסיבה בשבילה באתי‪.‬‬
‫עם כל הרצון להצטיין‪ ,‬זה לא אינטליגנציה ולא ידיים טובות שעושות רופא לרופא טוב‪ ,‬אלא תחושת‬
‫השליחות שממלאת אותו‪ .‬הקדשתי את השנים מאז בללמוד לא רק את גוף האדם‪ ,‬אלא גם את הרגש‬
‫שמפעיל אותו‪ ,‬שכן רק ע"י איזון מושלם בין השניים אחד כמוני יכול באמת לעזור‪.‬‬
‫עוד בוקר‪ ,‬מתעורר בלחץ‪ .‬נשיקה מרגיעה מאשתי המדהימה ששוכבת לידי‪" .‬מד"א?" היא שואלת אותי‬
‫בהבנה‪ ,‬כל שבוע אותו חלום‪.‬‬
‫חלום‪ /‬דן בומגרד‬
‫דני הסתכל על עצמו במראה‪ ,‬קורי השינה שבעיניו גורמים לו לראות הכל קצת מטושטש אבל את‬
‫הקילופים החדשים על הקיר שמאחוריו הוא לא החמיץ‪ .‬הקיר המתקלף והרעש של האוטובוסים הזכירו לו‬
‫היכן בדיוק הוא נמצא‪ ,‬למרות נסיונותיו להשתמש במעטה הבוקר כדי לקבל מספר דקות של אשליה‪.‬‬
‫הדירה הייתה דירת שלושה חדרים קטנה‪ ,‬ממוקמת באזור פינת אלנבי ובן‪-‬יהודה‪ .‬את השותף יואל פגש‬
‫דני דרך חברים לפני מספר שנים קצת‪ ,‬אחרי שהתקבל ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה‬
‫באוניברסיטת תל אביב‪ .‬למרות האהבה הגדולה שלו לצפון הארץ – האזור בו גדל‪ ,‬זה כמעט בלתי אפשרי‬
‫מבחינתו להתנייד כל יום לתל אביב וחזרה בנסיעות של שעות ולכן כשיואל סיפר לו שהוא בדיוק מחפש‬
‫שותף לדירה בתל אביב בגלל סיבות דומות‪ ,‬הוא הסכים מיד להצטרף‪.‬‬
‫תקופת המבחנים הייתה לחוצה במיוחד‪ .‬הסמסטר עצמו היה רחוק מלהיות פיקניק מכיוון ששכר הדירה‬
‫והחשבונות המתנפחים אותתו לו שהחסכונות מתקופת שירות הקבע שלו בצבא לא יספיקו ליותר משנה‪.‬‬
‫הוא התחיל לעבוד כברמן באחד הברים בסביבה‪ .‬הם הסכימו להעסיקו למרות היותו חסר ניסיון מוחלט‬
‫בתחום ההסעדה‪.‬‬
‫הוא‪ ,‬שהגיע עם רושם מאוד חיובי על המשרה החדשה‪ ,‬הבין מהר מאוד שהוא רחוק מלהחליף את בריאן‬
‫פלאנאגן*‪ .‬את מרבית זמנו בבר הוא בילה למעשה בהכנת המרכיבים‪ ,‬תחזוקת הציוד וסדר וניקיון ולכן‬
‫הזמן עבר מהר מאוד בין חיתוך לימונים‪ ,‬מילוי בקבוקים והברקת דלפק הבר‪ .‬גם כשסיטואציות‬
‫הוליוודיות כאלו ואחרות כן מצאו דרכן לבר‪ ,‬ונכנסו זוג בחורות יפות ופלרטטניות או קבוצת בנות שחגגה‬
‫יום הולדת לאחת מחברותיה‪ ,‬הוא היה עסוק בדרך כלל עם לקוחות אחרים‪" .‬לא נורא" חשב לעצמו דני‪,‬‬
‫כשיסיים את לימודיו ירוויח משכורת הגונה ואולי אף חשוב מכך‪ ,‬ירוויח מעט זמן פנוי‪.‬‬
‫את המבחן הקרוב בקורס "מעגלים אלקטרוניים" הוא חייב לעבור‪ .‬בוועדת ההוראה האחרונה אמרו לו‬
‫במפורש שאסור לו להיכשל פעם נוספת‪ ,‬אף לא בקורס אחד‪ ,‬אחרת יאלץ לעזוב את לימודיו‪ .‬לאחר‬
‫שנתיים של לימודים מדובר כמובן בבזבוז עצום של זמן וכסף ולכן מצבו הדאיג אותו מאוד‪ .‬המבחן‬
‫המדובר יתקיים עוד יומיים בדיוק ודני כבר הודיע לאחראי המשמרת בבר שלא יוכל להגיע לעבוד בימים‬
‫הקרובים‪ .‬עם תיק שמכיל את כל הקלסרים הרלוונטיים‪ ,‬יוצא דני בשעה שבע בבוקר על מנת להגיע‬
‫לספריה למדעים מדויקים עם פתיחתה בשמונה‪ .‬אתמול בערב גמר אומר בליבו שאת היומיים שנשארו לו‪,‬‬
‫יבלה בין כותלי הספריה‪ ,‬כך יהיה מנותק מהתרחשויות לא רלוונטיות ויהיה ברשותו כל חומר עזר‬
‫שיזדקק לו‪.‬‬
‫הספריה למדעים מדויקים היא מקום מוזר‪ .‬מספר קומות עם שולחנות בסידור מאוד אקראי‪ ,‬כסאות ומדפי‬
‫ספרים שנדמה לעיתים כחידת הגיון שמי שמסוגל למצוא לה פתרון‪ ,‬ימצא את מקומו בחיים‪ .‬דני לא היה‬
‫מסוגל למצוא לה פתרון‪ .‬הוא חיפש מיקום מבודד יחסית‪ ,‬שכן מיקום הומה או רווי הסחות דעת שונות –‬
‫כמו אנשים שמהלכים לפני השולחן או מסכי מחשב אותם הוא מסוגל לראות בבירור – יעוררו לבטח את‬
‫הפרעות הקשב והריכוז שאובחנו אצלו בתקופה מוקדמת יותר בחייו‪ .‬כעת‪ ,‬כשפתח בחיפושיו‪ ,‬שמח‬
‫שהגיע בשעה כה מוקדמת לספריה שכן כל מקומות הישיבה היו פנויים והתחרות היחידה הייתה עם‬
‫סטודנטים בודדים אשר נכנסו עמו לספריה‪ .‬דני דמיין שהם נמצאים במצב דומה לשלו‪.‬‬
‫בקומה הראשונה יש הרבה רעש‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬ולכן עלה לקומה השנייה‪ .‬בקומה זו יש חדר מלא‬
‫בשולחנות וכיסאות שעוד שעה יגרום לבטח אפילו לקומה הראשונה להידמות למנזר השתקנים‪ .‬דני‬
‫המשיך לפסוע לחלל שבמרכז קומה זו אשר מורכב ממדפי ספרים שביניהם מפוזרים שולחנות ליחידים‬
‫שפונים לחלון הגדול של הספריה‪ ,‬הוא רצה מאוד למצוא שולחן הפונה לקיר‪ ,‬כך שגם בהביטו קדימה לא‬
‫יתקל בקלות בהסחות דעת‪ .‬הוא המשיך ללכת‪ ,‬עבר את מדפי הספרים בנושא "אופטיקה קוונטית"‪ ,‬ירד‬
‫חצי קומה למטה בגרם מדרגות צר‪ ,‬הוא עבר בין שני ארונות ספרים גבוהים בהם כל הספרים היו בצבע‬
‫חום‪ .‬על כל ספר היו מצוינים חודש ושנה‪ ,‬ורק באמצע המדף היה שלט שאמר "ארכיון האגודה היפנית‬
‫למתמטיקה הנדסית"‪ .‬הוא פנה שמאלה למסדרון רחב יותר‪ ,‬המשיך ללכת ונכנס לחדר מדרגות אחר בו‬
‫ירד מספר קומות עד שהגיע לאזור דמוי מרתף‪ .‬משם הוא המשיך לתוך חדר קטן יותר שהכיל ארון‬
‫ספרים אחד במרכזו‪ ,‬מאחוריו היה שולחן ליחיד וכיסא‪ .‬הדבר היחיד שהיה חסר בחדר ולכן כנראה אף‬
‫אחד אחר לא רצה לשבת בו‪ ,‬היה שקע חשמל‪ .‬אבל זה רק אומר שדני לא יוכל להטעין את מכשיר הטלפון‬
‫הסלולארי שלו ולכן לא יוכל גם להשתמש בו הרבה‪ ,‬וכך גם לא יפריע לו‪.‬‬
‫בחדר הקטן היה ארון ספרים גדול שכדי לנצל את שני צדדיו לצורך אכסון של ספרים בנושא "רשתות‬
‫מיתוג"‪ ,‬הוצב בצורה שחוצה את החדר לשניים אך בניצב למי שפותח את הדלת הכניסה לחדר וכך הסתיר‬
‫כמעט לחלוטין את הקיר שממול דלת הכניסה‪ .‬לכן‪ ,‬אדם הפותח את הדלת לא יכול היה לראות את היושב‬
‫ליד שולחן העבודה‪.‬‬
‫דני הצליח להתרכז‪ .‬הוא הבין זאת כשהבחין שכבר הגיעה שעת הצהריים‪ .‬הוא יצא לחדר המדרגות בו‬
‫הייתה ממוקמת מכונת סנדוויצ'ים ופחיות משקה‪ .‬לא היה לו זמן לצאת ולשבת בקנטינה של הפקולטה אם‬
‫הוא רצה לעבור על כל החומר כפי שתכנן‪ ,‬שהרי הספריה נסגרת בשעה תשע בערב והוא לא הספיק‬
‫לעבור אפילו על מחצית מהחומר למבחן‪ .‬כשעמד מול מכונת המשקאות ותהה אם הוא מעדיף ליהנות‬
‫ממשקה עם כימיקלים בטעם לימון‪ ,‬או ממשקה עם כימיקלים בטעם תפוז‪ ,‬או שמא חפץ ליבו במשקה‬
‫כימיקלים שטעמו אינו כלל מן הטבע‪ ,‬נכנס לפתע לחדר המדרגות פרופסור אריה רוזמן‪.‬‬
‫רטט קל עבר בגופו של דני ושערות גבו סמרו‪ .‬הפרופסור היה אחראי על הקורס עליו יהיה חייב להבחן‬
‫בעוד יומיים ונחשב לאחד הפרופסורים הקשוחים והקפדנים בפקולטה‪ .‬הפרופסור לא זיהה את דני כמובן‪,‬‬
‫שהיה רק אחד ממאה הסטודנטים הרשומים לקורס זה‪ .‬דני פרש חזרה לחדרו הקטן עם כריך ופחית‬
‫המשקה‪.‬‬
‫דני התעורר פתאום‪ ,‬הוא הרים את ראשו מהשולחן וניגב מהר שלולית קטנה של רוק שניגר מפיו בעת‬
‫שנרדם על גבי עמוד מספר ‪ 43‬בספר "תיאוריה של מעגלים אלקטרוניים"‪ ,‬עם ניגוב הרוק נמרח על הדף‬
‫גם השרטוט שהיה מצויר עליו‪ :‬מעגל חשמלי אשר מתאר חיבור של מגבר הפרש בתצורת הגבר שלילי‪.‬‬
‫דני חשב שמזל שזה לא מעגל אמיתי אחרת היה נוצר בו קצר‪ .‬הוא גער בעצמו קצת על כך שהרשה‬
‫לעצמו להירדם שהרי הספריה נסגרת בתשע בערב‪ .‬תוך כדי חישוב מהיר של מספר העמודים שעוד‬
‫נשארו לו לקרוא הוא הרים את ידו והעיף מבט בשעון היד‪.‬‬
‫השעה הייתה עשרים דקות לאחר השעה עשר בלילה‪.‬‬
‫דני יצא בבהלה מהחדר ועלה במדרגות לקומת הכניסה‪ .‬הוא חשב שימצא את השומר מבצע סריקה‬
‫אחרונה לפני סגירת הספריה‪ ,‬שררה חשיכה באולם והאור היחיד הגיע מתאורת הרחוב שנכנסה מבעד‬
‫לחלון הגדול‪ .‬דני שלף את מכשיר הטלפון הנייד שלו ואז נזכר שלא הטעין את המכשיר במהלך היום‪ .‬מה‬
‫שנראה לו כמו יתרון לפני מספר שעות‪ ,‬נראה כמו טעות איומה כעת‪ .‬דני התחיל להלך בין המסדרונות‬
‫החשוכים ונדמה היה שהארונות הכילו כולם ספרים שחורים וזהים זה לזה‪ .‬לאחר חצי שעה תמימה של‬
‫פסיעה בדממה המוחלטת שמע דני יבבות ורחש דיבור חלוש באגף המערבי של הספריה‪ .‬הוא פסע‬
‫בזהירות וחשש ממה שעלול לגלות‪.‬‬
‫"סליחה‪ "...‬הוא קרא לכיוון הדמות שישבה ליד הקיר על השטיח ואחזה את ראשה בשתי ידיה‪ .‬הגבר‬
‫התרומם על רגליו בבהלה וכחכך בגרונו להסוות את אווירת המלנכוליה שהיה שרוי בה‪" .‬כן‪ ...‬הו‪,‬‬
‫סופסוף מישהו יכול להוציא אותי מכאן‪ ,‬פתח בבקשה את הדלת ותן לי לצאת!"‪" ,‬פרופסור רוזמן?!" דני‬
‫זיהה את הקול‪" .‬כן! עכשיו תן לי לצאת!"‪" ,‬אני מצטער אדוני‪ ,‬השיב דני‪ ,‬גם אני תקוע פה"‪ .‬הפרופסור‬
‫התיישב חזרה על השטיח וחזר ליבב‪" .‬מה קרה?" שאל דני בדאגה‪ ,‬הפרופסור היה עבורו סמל לאדם‬
‫שהצליח בתחום עיסוקו ושמשקיף על ההתרחשויות בעולם מפסגת ההצלחה שלו‪ .‬הסיטואציה הנוכחית‬
‫נראתה לו סוריאליסטית לחלוטין‪" .‬לא אספיק לסיים את המאמר המסכם על המחקר שלי ל'אגודת‬
‫המהנדסים העולמית!'" זעק הפרופסור‪" ,‬ואיך בכלל אתה יודע את שמי?"‪" .‬אני לומד אצלך את הקורס‬
‫בנושא 'מעגלים אלקטרוניים'‪ ,‬ולמעשה‪ ,‬אני ניגש למועד ב' שמתקיים בעוד יומיים"‪" .‬אתה סטודנט‬
‫להנדסה?" שאל הפרופסור בהפתעה‪ ,‬דני השיב בחיוב‪ .‬הפרופסור שתק‪ ,‬הרים את הספר שהיה מונח על‬
‫השולחן שלידו והחל מעיין בו‪ .‬כשדני ביקש להמשיך את השיחה הפרופסור סירב בתוקף והשתררה‬
‫שתיקה שנמשכה שעתיים‪.‬‬
‫לאחר עוד שעה‪ ,‬כשהפרופסור נראה כבר עייף שאל דני "אמרתי משהו לא במקום‪ ,‬אדוני?"‪ .‬הפרופסור‬
‫אחז במצחו ושאל בעיניים עצומות "אמרת שאתה ניגש למועד ב'‪ .‬לא הסתדרת עם החומר?"‬
‫דני סיפר לו שהלימודים קשים אך הוא מחכה בקוצר רוח לעיסוק המכובד ולעבודה במשכורת מספקת‬
‫ולכן הוא מוכן לעבוד קשה‪" .‬אתה מזכיר לי את עצמי לפני שלושים שנה בדיוק לכן אני מפציר בך ללכת‬
‫לאן שליבך חפץ ולא לאן שהחברה מכוונת אותך"‪" .‬זה מה שאתה עשית‪ ,‬אדוני?" שאל דני‪ .‬הפרופסור‬
‫גיחך "זה בדיוק מה שלא עשיתי‪ ,‬ובשל כך אני אומלל היום"‪" .‬תבין‪ ,‬החברה חייבת מהנדסים כדי‬
‫להתפתח‪ .‬החברה חייבת רופאים וחייבת עורכי דין מוכשרים ושאר תפקידים דומים‪ ,‬ולכן החברה‬
‫מתגמלת אותם‪ .‬התגמול אינו רק כספי‪ ,‬התגמול הוא רעיוני ‪ -‬אנחנו כל הזמן רודפים אחרי רעיון‪ .‬כעת‬
‫אתה רוצה להיות מהנדס וזה מה שאתה רואה מול עיניך‪ ,‬לאחר מכן תרצה להיות מנהל בחברה בה‬
‫התחלת לעבוד כמהנדס ותרצה להרוויח יותר ותשקיע רבות כפי שהשקעת כעת כדי להיות מהנדס‪ .‬אבל‬
‫במציאות‪ ,‬אתה אדם אחד‪ ,‬אינדיבידואל‪ ,‬מדוע זה משנה אם קוראים לך 'מהנדס' או 'מנהל' כל עוד אתה‬
‫מתעסק במה שאתה רוצה להתעסק בו? אני היום מתעסק בכתיבת מאמרים‪ ,‬כתיבת תוכן לימודי ובדיקת‬
‫מבחנים יותר ממה שאני מתעסק עם מעגלים חשמליים"‪.‬‬
‫למעשה"‪ ,‬המשיך הפרופסור‪" ,‬עם הזמן אני נוכח שאני מתעסק במה שאני באמת אוהב פחות ופחות וכל‬
‫התארים שיוצמדו לשם שלי לא ישנו את זה"‪.‬‬
‫בום גדול העיר את דני‪ ,‬הספר נפל על הרצפה‪ .‬הוא מסתכל בשעון ורואה שהשעה שמונה וחצי בערב‪ ,‬הוא‬
‫שוב בחדר הקטן שבמרתף‪ ,‬זה היה חלום? הוא אורז מהר את הדברים וכשהספר "מעגלים אלקטרוניים"‬
‫מתחת לזרועו פונה לשירותים כדי לשטוף פנים‪ .‬כשהוא מרים את פניו למראה‪ ,‬הוא מבחין לידו‬
‫בפרופסור רוזמן שעומד ושוטף ידיים‪ .‬הפרופסור רואה את הספר שמתחת לזרועו של דני ושואל "ניגש‬
‫למועד ב' מחרתיים?"‪ .‬דני לא משיב‪" .‬תלמד טוב" אומר הפרופסור ומחייך‪" .‬תודה‪ ,‬אבל אני חושב שאלך‬
‫עם הלב שלי בעניין הזה" משיב דני‪ ,‬מנגב ידיים ויוצא‪.‬‬
‫*בריאן פלאנאגן הוא דמות מסרט הוליוודי בשם ‪ Cocktail‬משנת ‪ /011‬המתאר את חיי ההוללות‬
‫של ברמן ניו‪-‬יורקי מצליח‬
‫אתיקה רפואית‬
‫הטוב שברופאים ‪ /‬ש‪.‬ד‬
‫ד"ר קליין סיים עוד יום שגרתי במחלקה פנימית ב' אותה ניהל ונסע אל מרפאתו הפרטית שבמרכז עיר‪.‬‬
‫הוא בירך לשלום את המזכירה ושאל מי צפוי להגיע היום‪" .‬מנחם מנדלסון ביטל את ביקור הבית במפתיע‬
‫כך שהתפנו שעתיים בין חמש וחצי לשבע וחצי‪ .‬בארבע וחצי מגיע ר' משולם אסתר לפגישה‪ .‬הוא גם כן‬
‫חרדי‪ ".‬השיבה המזכירה‪" .‬תרצה קפה לפני שיגיע?"‬
‫ד" ר קליין היה רגיל לבצע ביקורים פרטיים עבור מנהיגי ועשירי המדינה‪" ,‬ההון והשלטון" נהג לומר‪,‬‬
‫ולכן לא הופתע כשרבי משולם‪ ,‬נציג אחת החסידויות העשירות בעולם הגיע אליו לפגישה‪.‬‬
‫ד"ר קליין לא הספיק להתיישב בכיסאו במשרד והמזכירה נכנסה בסערה‪" .‬ד"ר קליין‪ ,‬אני מצטערת‪ ,‬אני‬
‫חייבת ללכת‪ .‬בעלי היה מעורב בתאונה‪ .‬הוא בבית החולים‪".‬‬
‫"כמובן‪ ,‬תודיעי לי אם אוכל לעזור‪ .‬אני מקווה שהכל בסדר‪ .‬אתקשר למיון‪".‬‬
‫"גם אני‪ .‬תודה‪ .‬להתראות"‪.‬‬
‫ד"ר קליין לגם מהקפה‪ ,‬התקשר לחדר המיון ושוחח עם הרופא האחראי‪" .‬זעזוע מח קל‪ .‬נפגע מרכב‬
‫במעבר חצייה"‪ .‬ד"ר קליין שלח הודעה למזכירתו ועלעל במגזין רפואי עד להגעתו של רבי משולם‪.‬‬
‫רבי משולם הגיע באיחור של מספר דקות והתנצל ארוכות‪.‬‬
‫"ד"ר קליין ‪ -‬אני צריך שהוא יסביר לי על מה שאצלם קוראים "סודיות רפואית""‪ .‬ד"ר קליין צחק בלבו‬
‫על הפנייה בגוף שלישי‪.‬‬
‫"ובכן זה פשוט – כל מידע רפואי בנוגע למטופל הינו סודי ונשאר אך ורק בין הצוות הרפואי למטופל אלא‬
‫אם כן המטופל מחליט אחרת‪ .‬במקרה שלנו‪ ,‬רק ביני לבין המטופל‪ ".‬השיב ד"ר קליין‪.‬‬
‫"ומה לגבי זהות המטופל? אפשר לשמור גם אותה בסוד? אפילו מהמזכירה?" ד"ר קליין הבחין בעצבנות‬
‫קלה אצל הרבי וכבר התחיל להבין מהי מטרת הפגישה‪.‬‬
‫"כן בוודאי‪ .‬טיפלתי בהרבה מאוד אנשים‪ ,‬חלקם מאוד ידועים‪ ,‬באופן פרטי ודבר מחלתם מעולם לא נודע‬
‫לציבור‪ .‬במה מדובר?"‬
‫נראה היה שרבי משולם על סף דמעות‪" .‬האדמו"ר שלנו‪ ,‬סבא שלי‪ ,‬חולה מאוד‪ .‬תסלח לי ד"ר‪ ,‬לא רציתי‬
‫להגיע אבל לא נשארה לי ברירה"‪.‬‬
‫ד"ר קליין הבין מיד את העניין‪ .‬אחרי שנים של עבודה עם המגזר החרדי בבית החולים הוא כבר הכיר‬
‫הכל‪ .‬כמו אצל אריות זקנים גם אצל אדמו"רי החסידויות‪ ,‬עם סימן לחולשה‪ ,‬יחלו קרבות הירושה בין בני‬
‫המשפחה השונים‪ .‬האדמו"ר ומקורביו רוצים לשמור את עניין המחלה בסוד וכאן ד"ר קליין נכנס‬
‫לתמונה‪.‬‬
‫"כמובן שהדבר חייב להישאר בסוד מוחלט‪ .‬אנחנו צריכים רופא שיגיע אל החסידות בחצור הגלילית‪,‬‬
‫לשם האדמו"ר עבר כשחלה‪ ,‬ויטפל בו‪ .‬כמובן שנפצה את כבודו על הזמן והטרחה‪".‬‬
‫ד"ר קליין הנהן בהבנה‪ .‬הוא ידע שהרצון לדיסקרטיות משותף לכל האנשים המשפיעים במדינה‪ .‬למען‬
‫האמת‪ ,‬הוא הסכים לביקורים הפרטיים מהסוג הזה לא בגלל הכסף‪ ,‬בכלל לא‪ .‬הוא פשוט נהנה מהמעמד‬
‫של הרופא הפרטי של שועי המדינה וממה שהדבר העיד עליו כרופא‪.‬‬
‫"תמסור לאדמו"ר שאגיע בשמחה‪ .‬תקבע מחר עם המזכירה תאריך לביקור‪ .‬המשך יום נעים רבי‬
‫משולם‪ ".‬ד"ר קליין ניסה לסיים את הפגישה בזריזות אופיינית‪.‬‬
‫"במחילה‪ ,‬אני נאלץ לבקש שהד"ר יתלווה אליי מיד אל האדמו"ר‪ .‬מדובר בעניין של חיים ומוות‪ ,‬אני לא‬
‫יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד‪ .‬אנא סלח לי על עזות המצח‪ ,‬לעולם לא הייתי מבקש זאת אם לא היה זה‬
‫מקרה חירום אמיתי‪".‬‬
‫ד"ר קליין שקל את העניין בליבו‪ .‬עם כמה שהבקשה מוגזמת‪ ,‬הוא ידע שהאדמו"ר לא יתפנה לבית‬
‫החולים בשום מקרה והוא לא יכול היה לסרב ולהיות אחראי לגורלו‪ .‬בנוסף‪" ,‬צחוק הגורל" חשב בליבו‪,‬‬
‫גם כך מטופל אחר ביטל ביקור‪.‬‬
‫"אני מבין‪ .‬אם כך חבל על כל דקה‪ .‬שנצא לדרך?"‬
‫"דבר אחד נוסף שאני נאלץ לבקש" רבי משולם הניח את מזוודתו על השולחן והוציא ממנה גרודרובה‬
‫חסידית שלמה‪" .‬איננו יכולים להרשות לעצמנו שהדבר ייחשף ו‪ ...‬אדם חילוני מעולם לא נכנס אל‬
‫החסידות‪ .‬אנחנו חייבים שיראה כאילו הד"ר הינו אחד משלנו‪".‬‬
‫ד"ר קליין צחק כהוגן ועטה את שלל המלבושים וכך יצאו השניים מן המשרד כזוג חסידים מן השורה‪.‬‬
‫כשהגיעו לרכב התנצל רבי משולם על מצבו והצביע על השמשה המנופצת – "בפורים האחרון אחד‬
‫החסידים שתה עדלאידע‪"...‬‬
‫עבור ד"ר קליין הנסיעה נמשכה כנצח‪" .‬מסתבר שאין הרבה במשותף בינינו"‪ ,‬חשב לעצמו ד"ר קליין‪.‬‬
‫מתחילת הנסיעה רבי משולם נראה היה מעט עצבני ובקושי הוציא מילה מפיו‪ .‬הוא רק פיזם לעצמו עם‬
‫הניגונים החסידיים שהתנגנו מהרדיו‪ .‬ד"ר קליין התקשר לאשתו והודיע לה כי הוא יגיע מאוחר מאוד‬
‫הביתה עקב ביקור אצל מטופל קבוע אחר‪ .‬לאחר כשלוש שעות תמימות הגיעו השניים ליעדם‪.‬‬
‫כשהגיעו‪ ,‬רבי משולם נע בתנועות זריזות‪ ,‬פתח וסגר דלתות במהירות וחיפש חדר פנוי‪ .‬לבסוף הכניס את‬
‫ד"ר קליין לחדר קטן והלך לבדוק אם ניתן להיכנס אל האדמו"ר‪ .‬ד"ר קליין סקר את הספרייה שבחדר‬
‫העמוסה ספרי קודש שונים‪ .‬מבין כל הספרים מצא ספר סיפורי ניסים ובו סימניה‪ .‬ד"ר קליין פתח את‬
‫הספר במקום המסומן והחל לקרוא‪ .‬הסיפור עסק ברב זקן שחלה בכפר נידח בפולין‪ .‬כל קרוביו ביקשו‬
‫להביא אליו רופא אך הוא עמד בסירובו ודרש שרק יתפללו לשלומו‪ .‬כשכל קרוביו נענו לבקשתו‬
‫והתפללו לשלומו הוא הבריא לפתע וקם על רגליו‪" .‬כמה ממבו ג'מבו‪ .‬והנה בכל זאת‪ ,‬אני‪ ,‬הרופא‬
‫האתאיסט‪ ,‬כאן‪ ".‬חשב לעצמו ד"ר קליין‪.‬‬
‫לפתע נפתחה הדלת ונכנס חסיד צעיר למראה‪" .‬אתה חייב ללכת‪ .‬מיד‪ .‬האדמו"ר לעולם לא היה מסכים‬
‫לקבל את עצותיו של רופא גוי! אני מבקש ממך לעזוב את המקום!"‬
‫לפתע נשמעה צעקה מהפרוזדור‪" .‬ארויס‪ ,‬איצט!"‪ .‬את מעט היידיש שידע שכח ד"ר קליין מזמן‪.‬‬
‫רבי משולם עמד בדלת‪ ,‬נסער וסמוק כולו‪ ,‬אפילו מבעד לזקן‪" .‬אני מקווה שד"ר קליין יסלח לנו‪ .‬לא כולם‬
‫מקבלים אצלנו בעין יפה‪ ,‬אהה‪ ,‬חילונים‪ ...‬בכלל‪ ...‬ורופאים בפרט‪ ...‬אלף פעמים סליחה"‬
‫"אני מבין‪ .‬בדיוק קראתי סיפור על רבי זקן שמסרב לטיפול רופא‪ .‬אתה בטוח שהאדמו"ר מעוניין בביקור‬
‫שלי?"‬
‫"בוודאי ד"ר קליין בוודאי‪ .‬אנחנו בחסידות פועלים אך ורק לפי רצונו של האדמו"ר‪.".‬‬
‫וכך השניים נכנסו אל חדרו של האדמו"ר‪ .‬חדר מעט מהודר יותר עם מיטה רחבה וספריית ספרי קודש‬
‫בלבד‪ .‬ליד האדמו"ר עמד חסיד מבוגר‪ ,‬יתכן בנו‪ ,‬שנראה שסעד אותו‪.‬‬
‫האדמו"ר הישיש נראה חלש ומעורפל‪ .‬ד"ר קליין הציג את עצמו‪ ,‬ללא מענה מצד האדמו"ר‪ .‬ד"ר קליין‬
‫ניגש לבדיקה הרפואית‪ ,‬אבחן במהירות דלקת ריאות ונתן לרבי משולם מרשמים והוראות‪ .‬ניכר היה כי‬
‫הרבי התרשם מיעילותו‪ .‬האדמו"ר רק שכב במיטתו ומלמל‪ .‬כשעמדו לצאת חשב ד"ר קליין שהבין משפט‬
‫אחד ‪" -‬מה עשית משויילם?"‬
‫בדרך חזרה הרבי הציע לעצור להתרעננות בתצפית בצד הדרך וד"ר קליין‪ ,‬יגע עוד מהנסיעה הלוך‪ ,‬שמח‪.‬‬
‫לאחר הליכה של מספר דקות הגיעו השניים לתצפית והתבוננו בשתיקה בנוף‪.‬‬
‫"אני חייב להודות לך ד"ר‪ ,‬על מה שעשית בשבילנו‪ ,‬היית שליח טוב‪ .‬אתה מבין‪ ,‬כדי שאבא שלי יתמנה‬
‫לאדמו"ר אחרי סבא הוא חייב לצבור קודם עוד קצת כח בחסידות‪".‬‬
‫ד"ר קליין הרגיש את הכדור לפני שראה את האקדח‪" .‬צר לי ד"ר קליין אבל התכוונתי שאף אחד לא יכול‬
‫לדעת שהאדמו"ר היה חולה‪ .‬אפשר לומר שהסודיות הרפואית אצלנו קצת שונה‪".‬‬
‫"מה עשית? תזמין אמבולנס‪ .‬מיד! עוד לא מאוחר! אתה יודע שהמשטרה תמצא אותך‪ .‬אני רופא מוכר‬
‫ומוערך וכולם ראו אותי יוצא איתך מהמרפאה!"‬
‫"למען האמת דוק‪-‬טור קליין היקר‪ ,‬אני חושב שכל מה שראו זה שני חסידים יוצאים מהמרפאה‪ ,‬נכנסים‬
‫לרכב ישן וחוזרים לצפון‪"...‬‬
‫סיפור קצר‪***/‬‬
‫הוא התעורר מיוזע‪ ,‬רועד קצת‪ ,‬אולי מהקור‪ .‬השעה הייתה שתיים ושלוש דקות‪ ,‬בלילה‪ ,‬והוא שכב במיטה‬
‫עם עיניים פקוחות‪ ,‬מנסה להסדיר את נשימתו‪ .‬הסיוט שוב חזר אליו‪ ,‬אחרי חודשיים של לילות שקטים‬
‫יחסים‪ .‬אין הרבה אנשים שבשבילם חיוך מבויש של נער שנושא עיניו מעלה בציפייה מעורר סיוט שכזה‪,‬‬
‫אבל ד"ר הארטמן היה חריג בכך‪ ,‬כי החיוך הזה הקיץ אותו משנתו כל פעם מחדש‪ .‬לידו נשמה אשתו‬
‫בשקט‪ ,‬ישנה ברוגע‪ ,‬לא טרודה מדבר‪ .‬לא טרודה יותר‪ .‬לפחות זה‪ ,‬או שמא‪ ,‬אולי בגלל זה‪ ...‬הוא ידע‬
‫למה הסיוט חזר‪ .‬מחר תעבור שנה בדיוק מאז אותו יום בוא הוא קיבל החלטה אחת‪ ,‬קטנה‪ ,‬מילא כמה‬
‫שורות בכתב יד מהיר ומהוסס‪ ,‬ומאז הסיוט חוזר‪ ,‬החיוך המבויש חוזר‪ ,‬העיניים הכמהות חוזרות‪ ,‬ולא‬
‫נותנות לו מנוח‪.‬‬
‫כשהוא נזכר באותו יום הכל חקוק בזיכרונו היטב‪ ,‬כמו היה משנן זאת כל יום מחדש‪ .‬הוא קם באותו בוקר‬
‫ליום עבודה רגיל‪ ,‬כמה שעות במרפאתו הפרטית‪ ,‬בכניסה האחורית לביתם‪ .‬לאחר מכן הוא היה אמור‬
‫לנסוע למשמרת ערב בבית החולים‪ ,‬תורו הגיע‪ ,‬מתרגלים לזה בשלב מסוים‪ .‬הוא שתה את כוס האספרסו‬
‫בלגימה ואכל את שאריות הסלט מערב האתמול יחד עם מספר פרוסות לחם שנורית‪ ,‬אשתו‪ ,‬חתכה קודם‬
‫לכן‪ ,‬לפני שיצאה לעבודתה‪ .‬בימים בהם החל את הבוקר במרפאה היא הייתה יוצאת כשעה לפניו‪ ,‬מקפיצה‬
‫את דנה לבית הספר וממשיכה למשרד‪ .‬היא הייתה מנהלת משאבי אנוש בחברה גדולה‪" .‬הסידור" היה‬
‫שלאחר מכן‪ ,‬בצהריים‪ ,‬הוא יקפיץ את דנה לחוג הקראטה שלה ונורית תחזיר אותה בשובה מהעבודה‪ .‬כך‬
‫התחיל לו עוד יום מעונן ואפרורי של סוף פברואר‪ ,‬דומה ליתר הימים באותו שבוע‪ ...‬דומה ממש לשבוע‬
‫הזה‪...‬‬
‫ב‪ 71:75 -‬הוא הוזנק לחדר הניתוח במהירות‪ .‬פצועה בתאונת דרכים‪ ,‬קשה‪ ,‬האבחון הראשוני שקיבל‬
‫דיבר על דימום כבד בחזה‪ .‬תוך כדי ההליכה המהירה לחדר המיון הוא קרא את דוח הפאראמדיק‬
‫מהאמבולנס – כריות האוויר לא עבדו‪ ...‬ישבה גבוה‪ ...‬פגיעה בחזה‪ ...‬עצמות הבריח והצלעות התרסקו‬
‫לחזה‪ ...‬הלב נפגע‪ ...‬חורר‪ ...‬דימום כבד‪ ...‬האישה במצב קריטי‪ ...‬הוא לא היה צריך לסיים לקרוא את‬
‫הדוח כדי להבין זאת‪ ,‬אבל הוא ממילא מעולם לא סיים לקרוא את הטופס הזה‪ .‬עם כניסתו לחדר הניתוח‬
‫הניירות נפלו מידיו‪ .‬לקח לו שנייה להפנים את המראה‪ ,‬אבל הוא נכנס לקיפאון מייד לאחר מכן‪ ,‬הוא‬
‫הכיר את האישה‪ ,‬הוא הכיר אותה טוב מאוד‪ ,‬טוב מדי‪ .‬נורית שכבה על מיטת הניתוח‪ ,‬קפואה‪ ,‬בודדה‬
‫בחדר ירקרק ומואר‪ .‬החבורות על פניה הקפואות לא מנעו ממנו לזהותה‪ ,‬הוא היה קפוא‪ ,‬כנראה כמוה‪ .‬אך‬
‫מהר מאוד הוא התעשת‪ ,‬והיה לו ברור‪ ,‬אין מנתח אחר שיוכל לטפל בה עכשיו‪ ,‬אין מישהו אחר שיהיה‬
‫זמין מספיק מהר‪ .‬אשתו תלויה בו והוא צריך לטפל בה מיד‪.‬‬
‫רגע לאחר מכן הבין ד"ר הארטמן את גודל האסון‪ .‬אין ביכולתו להציל את אשתו‪ .‬אבחון מהיר העלה‬
‫שליבה בקריסה ולא ימשיך לתפקד‪ .‬הוא מוחזק על ידי המכונות הנפלאות של בית החולים‪ ,‬ביכולתם‬
‫להחזיקה עוד מספר שעות‪ ,‬אבל אין זה פתרון של קבע‪ .‬הוא נלחם בדימום והתפלל‪.‬‬
‫התפילות הללו כנראה היו חזקות מאוד‪ ,‬כך הוא חשב ברגע הראשון כשהאחות הראשית לחשה באוזנו‬
‫שישנה תרומת לב – הנהג שהתנגש בה‪ ,‬שחצה את הצומת באדום‪ ,‬נהרג במקום‪ ,‬אבל ליבו שלם ותקין‪.‬‬
‫ד"ר הארטמן ראה בזה סימן משמיים‪ ,‬ליבו שלו פירפר בהתרגשות‪ .‬אך האחות המשיכה‪ ...‬את שמה של‬
‫האחות הוא לא מצליח להעלות בראשו‪ ,‬אף פעם‪ ,‬זה מוזר‪ ,‬ממש חידה בעיניו‪ ,‬חידה שהוא לא רוצה לנסות‬
‫ולפתור‪ ,‬היא המשיכה בבשורות‪ ...‬חצי שעה לפני שהגיעה "הפצועה מתאונת הדרכים" הגיע נער בן ‪76‬‬
‫שחטף דום לב במשחק כדורסל ליגת הנערים‪ ,‬נפל על הרצפה באמצע המשחק‪ ,‬ליבו הפסיק לפעום‪.‬‬
‫ד"ר הארטמן לא ידע איזה מין מבחן איוב הוא זה‪ ,‬והאם האחות היא מלאך שומר‪ ,‬או שמא מלאך חבלה‪.‬‬
‫אשתו לפניו על מיטת הניתוחים‪ ,‬כל רגע שעובר ליבה שלה הוא זה שמקרב אותה לסופה‪ ,‬זה בידיים שלו‪.‬‬
‫נורית הייתה שם‪ ,‬חבולה‪ ,‬מונשמת‪ ,‬מוחזקת במכונה ומחכה רק לו‪ ,‬לבעלה‪ ,‬שימצה כעת את כל ההכשרה‬
‫שעבר‪ ,‬להצלתה‪.‬‬
‫בחדר הסמוך שכב נער צעיר ומוכשר‪ ,‬שחקן כדורסל שככל הנראה בחר בתחביב הלא נכון‪ ,‬ד"ר הארטמן‬
‫ידע שחייו של נער זה עוד לפניו‪ ,‬יכולים להיות‪ ,‬זה תלוי בו בלבד‪.‬‬
‫הלב הבריא חייב ללכת לאחד מהם‪ ,‬בחירה שכזו היא משפט שלמה של ממש‪ .‬הוא היה חוצה את הלב‬
‫לשניים אם רק היה יכול‪ .‬האחות ביקשה ממנו לקבל החלטה והיה נדמה לו שהרגע נמשך לנצח‪ ,‬הרגע‬
‫הארוך בחייו‪.‬‬
‫הוא גמר אומר בליבו וקיבל החלטה‪ ,‬פנה לאחור ואמר לאחות שהוא הולך לראות את הנער‪ .‬לבחון את‬
‫מצבו של הנתרם‪ ,‬להכין אותו‪" .‬בשום פנים ואופן אל תפסיקו את הטיפול בה! איש כאן עדיין לא קובר‬
‫אותה כל עוד היא נושמת!"‪ ,‬צעק בעודו יוצא מהחדר‪.‬‬
‫חלפו דקות בודדות‪ ,‬ככל הנראה הדקות הארוכות בחייו של ד"ר הארטמן‪ ,‬כאשר הוא שב לפתע לחדר‬
‫הירקרק‪" .‬הוא במוות מוחי‪ ,‬איבדנו אותו‪ ".‬אמר‪ ,‬פניו היו חתומות‪" ,‬יש לנו עדיין אישה אחת להציל ולב‬
‫אחד לתת לה לשם כך‪ ,‬בואו נעשה זאת‪ ".‬המשיך‪ ,‬הפעם הוא היה נחרץ באמירתו‪ .‬הוא היה נחרץ כי‬
‫ההחלטה כבר הייתה שלמה בתוכו‪ ,‬לפחות זה מה שהוא חשב‪.‬‬
‫ד"ר הארטמן התהפך במיטתו‪ .‬עברו שבע דקות מאז פקח את עיניו‪ .‬הוא קיווה שעד הבוקר יצליח להירדם‬
‫ושחיוך הנער לא יחזור אליו שוב ולא העיניים התולות בו תקווה‪ .‬בבוקר‪ ,‬הוא צריך לשוב למשמרת בבית‬
‫החולים‪.‬‬
‫בס"ד‬
‫פלצבו‪***/‬‬
‫ארבע ספרות‪ .‬זה כל מה שהפריד ביני לבין מסמכי הניסוי‪ .‬הייתי מודעת לכל הסיכונים שיש בדבר‪ ,‬לכל‬
‫עתיד הניסוי שעלול לרדת לטמיון‪ ,‬לפיטוריי האפשריים‪ ,‬ולשם הנוראי שעלול לצאת לבית החולים‪ .‬ובכל‬
‫זאת גמלה בליבי ההחלטה ‪ -‬להקיש את ספרות הקוד‪ ,‬להכנס לחדר ולפתוח את מסמכי הניסוי‪.‬‬
‫היה זה לפני ארבעה חודשים‪ .‬עמיתי לעבודה‪ ,‬ירון‪ ,‬שהוא גם בן זוגי‪ ,‬קיבל לידיו את הרשות להתחיל‬
‫בסדרת ניסויים קליניים חדשנית שמטרתה מציאת תרופה לאלצהיימר‪ .‬זה שנים שהוא מנסה למצוא מזור‬
‫למחלה הארורה הזו‪ ,‬שפגעה בכל כך הרבה אנשים‪ .‬במשך שנות עבודתו טיפל בפציינטים במסירות‪ ,‬כאב‬
‫את כאבם וראה אותם דועכים אט אט מול עיניו‪ .‬אך יותר מכל‪ ,‬היתה זו אימו‪ ,‬לאה‪ ,‬שהשפיעה עליו‪.‬‬
‫כאשר התגלו אצלה סימני המחלה הראשוניים אצל לאה ניסה ירון בכל כוחו להתעלם מהם‪ ,‬ניסה שוב‬
‫ושוב לגרום לה להגיד את שמו‪ ,‬שתחייך אליו‪ ,‬שתכיר בו‪ .‬אך כלום לא עזר‪ .‬המצב רק הלך והחמיר‪ .‬יום‬
‫רדף יום ולאה התרחקה מקרוביה‪ ,‬ממשפחתה‪ ,‬מירון‪ .‬לאה נפטרה לפני חמש שנים‪ .‬אך הזמן שעבר מאז‬
‫לא ריפא את הפצעים‪ .‬בליבו של ירון גמלה ההחלטה לעשות ככל שביכולתו על מנת לשים קץ למחלה‬
‫הארורה הזאת‪ .‬בתור נוירולוג בכיר בבי"ח ובעל שם בארץ ובעולם הפעיל קשרים‪ ,‬גייס כספים‪ ,‬ולבסוף‬
‫גם קיבל את האישורים המתאימים בשביל להתחיל את הניסוי‪.‬‬
‫מנקודת מבט זו הכל נראה לי פתאום כמו סרט בהילוך מהיר‪ .‬היו אלה ארבעה חודשים אינטנסיביים‬
‫מלאים בעשייה ובמירוץ מסביב לשעון‪ .‬החיים בבית החולים תמיד עמוסים ונדמה תמיד שמישהו רודף‬
‫אחריך‪ ,‬כאילו כולם ‪ -‬אחיות ורופאים‪ ,‬משחקים במירוץ הזמן‪ ,‬אך ארבעה חודשים אלה היו עמוסים‬
‫במיוחד‪ .‬התחלנו בסדרת ראיונות למועמדים להשתתפות בניסוי‪ .‬התמונה עוד צרובה במוחי ‪ -‬תור ארוך‬
‫משתרך מקצה המסדרון ועד לחדר בו היינו‪ .‬כל חולה שנכנס עבר אצלנו סדרת שאלות‪ .‬קרובי המשפחה‬
‫שליוו את החולים הסתכלו עלינו במבט שחציו מביע תקווה ‪ -‬אולי אנחנו נביא את הישועה ונחזיר להם‬
‫את קרוביהם‪ ,‬וחציו זועק כאב ופחד מהעתיד הלא נודע‪ .‬היו אלה חולים שפיתחו רק את סימני המחלה‬
‫הראשוניים ‪ -‬פתקית שהוראותיה מולאו שוב ושוב‪ ,‬טלפונים לקרובים שתוכן השיחה כבר היה ידוע‬
‫מראש‪ ,‬אמירת שבת שלום בימי ראשון ‪ -‬וסימני מחלה דומים‪ .‬אך עדיין החולים זיהו את בני משפחתם‬
‫והיו מודעים לכך שיש דבר מה שלא תקין אצלם‪ .‬כל ראיון דרש כל כך הרבה תעצומות נפש‪ .‬כל ראיון‬
‫דרש מפגש עם עולם שלם ‪ -‬משפחה‪ ,‬ילדים‪ ,‬תחביבים‪ ,‬אהבות‪ ,‬אכזבות‪ .‬כל אחד וקרוביו מנסים להסביר‬
‫למה להם מגיע להשתתף בניסוי‪ .‬מתוקף היותו ניסוי קליני ראשון מסוגו‪ ,‬מספר המקומות של החולים‬
‫שיכלו להשתתף בו היה מצומצם‪.‬‬
‫לירון היה קשה מכולם‪ .‬הארשת הרצינית‪ ,‬הפרקטית שתמיד עיטרה את פניו‪ ,‬ואולי גם זו שבגללה הגיע‬
‫עד כה לאן שהגיע‪ ,‬נעלמה ברגע שראה את המטופל‪ .‬בכל ראיון ובו מפגש עם חולה ובן משפחה‪ ,‬עלו וצפו‬
‫בעיני רוחו פני אימו‪ ,‬עם עיניה המזוגגות‪ ,‬תוהות‪ ,‬מרחפות בעולמות אחרים‪ .‬והצביטה הזאת בלב‪ ,‬כאילו‬
‫מישהו גזל ממך את אימך‪ ,‬והשאיר רק את המעטפת החיצונית‪ ,‬את קליפת הגוף‪.‬‬
‫אך ראיון אחד שבר גם אותי‪ .‬היה זה אחד מהימים האחרונים לסבב הראיונות‪ .‬אני פיתחתי לעצמי שיטות‬
‫שונות ומשונות כדי לנסות להשאר חזקה‪ ,‬קרה ומחושבת‪ .‬הרגשתי שירון ואני החלפנו תפקידים ‪ -‬בימים‬
‫כתיקונם אני הייתי זו שנשברת מידי פעם והוא המחזק‪ ,‬המחבק המרגיע‪.‬‬
‫אך כשראיתי אותה‪ ,‬כל המחסומים נשברו‪.‬‬
‫היה זה עוד יום של ראיונות‪ .‬הדלת נפתחה באיטיות ‪ -‬כאילו דוחה את שעתיד לבוא ‪ -‬ואל החדר נכנסה‬
‫אמילי‪ .‬הרגשתי את הלסת שלי נשמטת ומשאירה אחריה פה פעור‪ .‬אמילי היתה אחותי‪ ,‬בשר מבשרי‪.‬‬
‫נזכרתי בימי ילדותי המאושרים‪ ,‬שהיו לצערי מעטים כל כך‪ .‬אמילי ואני מתחבאות באחו‪ ,‬אחת מחפשת‬
‫את השניה במשחק המחבואים‪ .‬שתינו יושבות על האדמה המוריקה וקולעות זרים זו לזו‪ ,‬שוזרות פרחים‬
‫בשערה הזהוב הארוך של אמילי‪ ,‬הכל תוך קולות צחוק מתגלגלים שרק ילדים יכולים להפיק מגרונם‪.‬‬
‫אך אחרי הימים האלה הגיעו ימים קודרים‪ ,‬שאותם אינני רוצה לזכור‪ ,‬אך אין זה ביכולתי שלא‪ .‬אמא‬
‫מעולם לא אהבה אותי‪ .‬אין מה לנסות ליפות את המציאות‪ .‬זאת היתה האמת‪ .‬אמילי היתה הבת המוצלחת‪,‬‬
‫האהובה‪ ,‬היפה‪ .‬ואילו אני‪ ,‬גדלתי בצילה של אחותי הקטנה‪ .‬בכל השוו אותי אליה‪ ,‬בכל רצו שאהיה כמוה‪.‬‬
‫אך אני הייתי שונה‪ .‬ריב אחר ריב‪ ,‬צעקות על גבי צעקות‪ ,‬צלקת אחר צלקת‪ .‬לבסוף‪ ,‬בגיל צעיר מאד‬
‫עזבתי את הבית ועברתי לגור בפנימייה‪ .‬מאז לא חזרתי‪ .‬ניתקתי את הקשר מכולם‪ .‬גם כשרצו לעיתים‬
‫לבוא לבקר‪ ,‬הייתי דוחה אותם‪ .‬אף על פי שאהבתי את אמילי אהבת נפש ולא כעסתי עליה כלל‪ ,‬החלטתי‬
‫שכדי להתחיל דף חדש בחיי עלי להתנתק מהכל‪ .‬השנים עברו‪ ,‬גדלתי ואת צלקות העבר החליפו חוויות‬
‫חדשות‪ ,‬שמחות ואהבתי לירון‪ .‬אותם השארתי מאחור‪ .‬אבל כשראיתי את אמילי נכנסת לחדר‪ ,‬שערה‬
‫הגולש עוד יפה כשהיה‪ ,‬גוררת אחריה אישה מבוגרת‪ ,‬את אימי‪ ,‬כל הרגשות קמו והציפו אותי כאילו הכל‬
‫היה רק אתמול‪ .‬לאחר שהדלת נסגרה הישירה אלי אמילי את מבטה ואמרה‪" :‬אמא חולה"‪.‬‬
‫ניסיתי‪ ,‬באמת השתדלתי לשמור על החומות שבניתי עד כה‪ ,‬אך כלום לא עזר‪ .‬כל הרגשות‬
‫האמביוולנטיים כלפי אימי הוצפו באחת ‪ -‬אהבה על היותה אימי יולדתי ושנאה חזקה על כל מה שעוללה‬
‫לי‪ .‬ואמא ‪ -‬יושבת היא על הכסא‪ ,‬מסתכלת במבט יציב אליי‪ ,‬כאילו אומרת במבטה‪ :‬לא איכזבת‪.‬‬
‫"נערוך כעת את הבדיקות שיראו האם גב' ברנר עומדת בדרישות הניסוי‪ .‬במידה וכן תזומנו לכאן בעת‬
‫התחלת הניסוי"‪ ,‬אמרתי בקולי הסמכותי בעוד ידיי רועדות‪.‬‬
‫ירון התעשת‪ .‬מדהים הוא הקשר בין שנינו‪ .‬כה חזק עד שאין צורך במילים לפעמים‪ .‬בלי שאגיד מילה‬
‫הבין את הסיטואציה הטעונה ומיד ניגש לערוך את הבדיקות לאמי בעוד אני מסמנת לאמילי לצאת אחריי‬
‫החוצה ולהמתין‪.‬‬
‫"איפה היית כל השנים? למה לא ענית? למה עשית לי את זה? אין לך שמץ של מושג כמה התגעגעתי‬
‫אלייך וכמה היית חסרה לי!" פתחה אמילי בשטף דברים כאילו אגרה אותם בתוכה כל אותם השנים‪.‬‬
‫"אני מצטערת יקרה‪ .‬הייתי מוכרחה‪ .‬כדי להיות מי שאני היום ולא צל של מישהו אחר‪ ,‬לא מוצלח ודהוי"‪,‬‬
‫עניתי‪.‬‬
‫"אני כל כך מצטערת על מה שגרמתי לך‪ .‬השתדלתי תמיד לסנגר עלייך בפני אמא‪ ,‬גם אחרי שניתקת את‬
‫הקשר"‪ .‬אמרה מתוך כאב עמוק על השנים האבודות‪.‬‬
‫"הכל בסדר‪ ,‬אין בי שום כעס כלפייך"‪ .‬חיבקתי אותה חיבוק עז‪.‬‬
‫אמילי תחקרה אותי לגבי סיכויה של אמא להיכלל בניסוי‪ .‬ראיתי בעיניה את התקווה שאולי בזכות הקרבה‬
‫המשפחתית אוכל לעשות מאמץ ולהחזיר לה את אימה‪ .‬אימה‪ -‬לא אימי‪ .‬הבטחתי לה שאעשה השתדלות‪.‬‬
‫התכוונתי לכך בכל ליבי‪ .‬ראיתי בניסוי פתח קטן אולי לכפרה על כל השנים‪ .‬אם הניסוי יצליח ויחזיר את‬
‫אמא למוטב‪ ,‬אוכל ל הוכיח לה שעל אף הכל הצלחתי לגדול ולהחכים ולהגיע למקום שבו אני כיום‪ -‬אמא‬
‫לשניים‪ ,‬ורופאה בכירה‪ .‬אולי אמא תעריך אותי כעת‪ ,‬אולי אוכל לסלוח לה‪.‬‬
‫אך מוקדם מידי לפתח ציפיות‪ .‬חיי כרופאה לימדו אותי לא לפתח ציפיות אף פעם‪ .‬כל הפעמים בהם הייתי‬
‫זאת שמבשרת את הבשורה המרה‪ ,‬לימדו אותי להיות מתונה בתוכניותי לעתיד‪.‬‬
‫נכנסנו חזרה אל החדר‪ .‬ירון אמר לאמילי שישלח אליהם זימון במידה ואמה תמצא מתאימה לניסוי‪ .‬אחר‬
‫כך אמילי עזרה לאמא לקום מהכורסה ושתיהן יצאו מהחדר‪.‬‬
‫ירון הביט בי‪ .‬הוא לא היה צריך לומר כלום כדי שאבין‪ .‬לא היתה דרך להבדיל בין אימי לבין שאר‬
‫המועמדים לניסוי ‪ -‬גם אם אימא תמצא מתאימה‪ ,‬יכול להיות שתקבל את התרופה המיוחלת שאולי תביא‬
‫לה מזור‪ ,‬ובאותה מידה יכולה היא לקבל את מנת הפלצבו‪ .‬כ"כ עלוב הוא הגורל לפעמים‪ .‬או שמא אין זה‬
‫הגורל כי אם יד מכוונת מלמעלה‪ .‬האמנתי באלוהים‪ .‬הוא היחיד שהיה יכול להוציא אותי ממצבי כשהייתי‬
‫נערה ולהפוך אותי למי שאני היום‪ .‬גם בחלומות הכי גדולים שלי לא חלמתי שאהיה רופאה‪ ,‬והנה אני‪,‬‬
‫חיה את החלום‪ .‬רק הוא יכול היה להפוך את החלום למציאות‪ .‬אך לעיתים חשבתי כמה מגוחכים הם‬
‫החיים ‪ -‬מפגשים ופרידות ומעגלים שנסגרים ונפתחים בלי סוף‪ .‬וכעת ‪ -‬אין בידי לעשות דבר בנוגע לאיזה‬
‫חומר תקבל אימי ‪ -‬התרופה או שמא את הפלצבו‪ .‬או‪ ...‬שמא יש לי מה לעשות בדבר?!‬
‫כעת‪ ,‬מול הדלת‪ ,‬עומדת אני ומשחזרת הכל‪ .‬וארבע ספרות ‪ -‬הן מה שמפרידות ביני לבין עתיד אימי‪ ,‬עתיד‬
‫אמילי‪ ,‬ואולי גם עתידי‪ .‬אסור היה לי להתקרב לכאן‪ .‬כחלק מהמחקר היה אסור בתכלית האיסור לקבוע‬
‫מי יקבל את הפלצבו ומי את התרופה‪ .‬הכל נעשה בחשאיות וברנדומאליות וגם עלי ועל ירון נאסר לדעת‬
‫את החלוקה‪.‬‬
‫אך בליבי כבר גמלה ההחלטה‪ .‬עלי להכנס‪ ,‬לפתוח את המסמך של אמא‪ ,‬לבדוק איזה חומר היא אמורה‬
‫לקבל‪ .‬אם זו התרופה‪ ,‬אסגור מהר ובזריזות את השקית ואתגנב חזרה כאילו כלום לא קרה‪ .‬אם את‬
‫הפלצבו ‪ -‬אעצום את עיני‪ ,‬אבחר חולה אחר שאמור לקבל את התרופה‪ ,‬ואחליף ביניהם‪ .‬אוי אלוהים!‬
‫המצפון! האם תסלח לי אי פעם על המעשה הנורא הזה?! על חיי חולה שיכלו לחזור לקדמותם ולחיות‬
‫חיים ארוכים וטובים יותר‪ ,‬שאני במו ידיי גוזלת ממנו וחושבת שיש לי הזכות להעניק אותם לאימי?!‬
‫אסור לחשוב יותר מידי‪ ...‬אני הופכת לרגשנית ומכאן שום דבר טוב לא יצמח‪ .‬הקשתי את ארבעת‬
‫הספרות של הקוד הסודי‪ .‬ידעתי אותן כבר מביקוריי הקודמים במסדרון והצצה אל עבר אחת האחיות‬
‫שפתחה את הדלת‪ .1-8-6-0 .‬זהו זה! הדלת נפתחה חרישית‪ ,‬כאילו לא רוצה לעורר מהומות‪ .‬דחפתי‬
‫אותה קלות‪ ,‬אך אז קפאתי על מקומי‪.‬‬
‫עיניים ננעצו בי‪ .‬הרגשתי זאת‪.‬‬
‫הסתובבתי לאחור‪ .‬ירון נעץ בי מבט המום‪ .‬כואב‪ .‬קשה‪ .‬לא יכולתי להישיר מבט‪ .‬כל חלומותיו ושאיפותיו‬
‫לגבי טיפול במחלה הארורה הזו היו טמונות במחקר הזה‪ .‬ואני‪ ,‬ברוב חוצפתי והמחשבה האנוכית שלי‬
‫העזתי לשבש את המחקר ולהוריד אותו לטמיון במידה ויתגלה הדבר‪ .‬סגרתי את הדלת‪ .‬השפלתי מבטי‬
‫וצעדתי לקראתו‪.‬‬
‫"אני לא מאמין שזה מה שזממת לעשות"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫"אני מצטערת‪ .‬אל תנסה לשפוט אותי‪ .‬דבר אחד אני מבקשת ממך לנסות לדמיין‪ .‬נסה לדמיין מה היית‬
‫עושה אילו אימך היתה זאת שמועמדת למחקר‪ .‬האם לא היית מנסה להתערב למענה ולו רק בשביל‬
‫הסיכוי שאולי תציל אותה‪ ,‬שאולי תחזיר את כל עברך האבוד?!"‬
‫ואתם‪ ,‬לא הייתם מנסים להציל את אמכם?!‬
‫מקרה טיפוסי ‪ /‬דנה ברקת‬
‫זה היה לפני מספר שנים ‪/‬אחת עשרה בלילה‪ ,‬השעה ה‪ 75-‬מתוך משמרת של ‪ 04‬שעות והמיון היה מלא‬
‫עד אפס מקום‪ .‬כל המיטות היו תפוסות‪ .‬הרופא ניגש לילדה הבלונדינית‪ ,‬בת שלוש וחצי‪ ,‬במיטה‬
‫השלישית‪ ,‬המתלוננת על כאב ראש‪.‬‬
‫הוריה העידו שהיא סובלת מכאב ראש וחום משעות הבוקר‪ .‬הם לא היו בטוחים וחשדו שמדובר בכאב‬
‫אוזניים‪ ,‬ממנו סבלה גם בעבר‪ .‬היא לא הקיאה והכחישה כאב גרון‪ ,‬שיעול או כאב בטן‪ .‬נשמע טיפוסי‪.‬‬
‫הילדה שיתפה פעולה בבדיקה הגופנית למרות שניכר היה כי היא חשה שלא בנוח‪ .‬היה לה חום של ‪38‬‬
‫מעלות‪ ,‬אוזן ימנית מעט אדומה אך הממצאים לא הספיקו כדי להסביר את אופי מחלתה‪ .‬שאר הבדיקה לא‬
‫העלתה תובנות מיוחדות ולכן הרופא ביקש שתעשה ספירת דם כדי להגיע לאבחנה מדויקת‪.‬‬
‫הרופא שם לב שכאשר לקחו ממנה את דגימת הדם‪ ,‬היא שכבה על האלונקה ללא תזוזה‪ ,‬דבר לא טיפוסי‬
‫לילדה בגיל הזה‪ .‬בדרך כלל ילד מתנגד לבדיקה‪ ,‬בוכה ומושך את ידו מידי האחות‪ .‬ישנם ילדים שאף‬
‫צורחים ונאבקים באגרסיביות‪ .‬הרופא חשד בילדה ששיתפה פעולה בצורה מוגזמת‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הילדה היתה מעט חיוורת‪" .‬אה‪ ,‬ככה היא נראית תמיד"‪ ,‬אמרה האם כשנשאלה לגבי החיוורון על‬
‫ידי הרופא‪" .‬היא תמיד לבנה וחיוורת"‪.‬‬
‫תשובתה של האם גרמה לרופא לחשוב שמקרה זה איננו יוצא דופן‪ .‬עם זאת‪ ,‬קול פנימי לחש לו שיש פה‬
‫משהו מעבר לשפעת ויראלית טיפוסית‪ .‬הוא רצה למצוא הוכחה אשר תחזק את תחושת הבטן או תתמוך‬
‫במסקנה שאין זה סתם עוד מקרה ויראלי‪ .‬מתוך מאה ילדים המראים סימפטומים של מחלה ויראלית‪ ,‬רק‬
‫אחוז או שניים באמת לוקים במשהו רציני יותר‪ .‬הרוטינה היא שכאשר המחלה מתגברת הילדים חוזרים‬
‫לבדיקה ומקבלים טיפול תרופתי‪ .‬לרוב‪ ,‬הם מחלימים ולא נזקקים לטיפול נוסף‪.‬‬
‫בעודו מחכה לתוצאות בדיקות הדם‪ ,‬שקל הרופא במיון להתייעץ עם רופא המשפחה הנמצא בכוננות‪.‬‬
‫כאשר לא בטוחים לגבי חומרתה של מחלה‪ ,‬חוות דעת שניה היא לרוב בעלת ערך רב‪ .‬הרופא גילה‬
‫שמדובר ברופא משפחה שלא שש לשתף פעולה‪ .‬אם יתקשר אליו‪ ,‬חשב‪ ,‬הוא יאמר "אני סומך על שיקול‬
‫הדעת שלך‪ ,‬עשה מה שאתה מוצא לנכון"‪ ,‬וכך יחזור לנקודת המוצא‪ .‬מאחר והילדה לא סבלה מחום גבוה‬
‫במיוחד‪ ,‬צווארה לא היה נוקשה והיא לא סבלה מהקאות ולכן ויתר על ההתייעצות עם רופא המשפחה‪.‬‬
‫בדיקות הדם היו תקינות‪ ,‬אבל עובדה זאת לא בהכרח אומרת הרבה‪ .‬לכל כלל יש יוצא מן הכלל‪ ,‬כך‬
‫נוכחים לדעת ברפואת חירום‪ .‬צריך מידה מסוימת של מזל ואפשר אפילו להגיד כי לפעמים צריך יותר‬
‫מזל משכל כדי לאבחן ולטפל באסון לפני שהוא מתרחש‪ .‬אם יש משהו ב"אומנות" הרפואה‪ ,‬זה לחוש‬
‫בבלתי נראה‪ ,‬בסערה המתקרבת כאשר רק ערפל קל נראה באופק‪.‬‬
‫על כן‪ ,‬הוא היה צריך להרכיב את הפאזל‪ .‬על פניו נראה כי הסיכויים הם לטובת הילדה‪ .‬ספירת דם‬
‫תקינה‪ ,‬צבע עור רגיל יחסית‪ ,‬חום קל‪ ,‬ללא הקאות‪ ,‬אדמומיות קלה באוזן – הכל מצביע על מחלה‬
‫ויראלית‪ .‬האם הרופא יכול היה לדעת יותר באותה העת?‬
‫הרופא ניגש להורים‪ ,‬הסביר להם כי הוא לא בטוח בנוגע לאבחנה אך הסימנים מצביעים על וירוס ואין‬
‫משהו שביכולתו לעשות‪ .‬הוא הציע להם לחזור הביתה‪ ,‬לעקוב אחריה מדי פעם‪ ,‬לתת לה אקמול נגד‬
‫הכאב והחום וחשוב ביותר – עליה לחזור אם מצבה של הילדה מתדרדר‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬היום בו מקיימים פגישת מחלקה‪ ,‬משהו קרה‪ .‬נשמעו קריאות חוזרות ונשנות המורות לרופאים‬
‫לרדת באופן דחוף לחדר מיון‪ .‬בסוף פגישת המחלקה החליט הרופא‪ ,‬ולו רק מתוך סקרנות‪ ,‬לרדת לחדר‬
‫מיון לפני שיעזוב את בית החולים‪.‬‬
‫הרופא נדהם ממראה עיניו‪ .‬הילדה הבלונדינית והקטנה שהובאה אליו לפני שעות ספורות היתה במצב‬
‫קריטי‪ .‬היא היתה בשוק‪ .‬גפיה היו מכוסים בשטפי דם והיא הייתה כמעט מחוסרת הכרה‪ .‬אלוהים ישמור‪,‬‬
‫אמר לעצמו‪ ,‬היא לקתה בסינדרום ווטרהאוס‪-‬פרידריכסן‪ ,‬הנגרם מטוקסין המנינגוקוקוס‪ .‬זוהי אחת‬
‫מהמחלות המסוכנות הידועות לאדם‪ .‬הטוקסין שמיוצר על ידי החיידק גורם להפרעה במנגנון קרישת הדם‪.‬‬
‫למרות שאנטיביוטיקות מסוגלות להשמיד את החיידק‪ ,‬ברגע שהטוקסין מופיע בדם‪ ,‬המצב קריטי‪.‬‬
‫ההורים השתוללו‪ ,‬צוות המיון היה לחוץ‪ .‬מנינגוקוקסמיה אינה נפוצה כלל והטיפול לרוב הוא חסר ערך‪.‬‬
‫על כולם נפלה תחושה של חוסר צדק קוסמי‪.‬‬
‫הרופא יצא מהמחלקה‪ ,‬ישב על ספסל ובכה‪ .‬באותה מידה‪ ,‬הוא חשב‪ ,‬יכלה זו להיות בתו‪ .‬האם הוא היה‬
‫צריך לפעול לפי אותה תחושת בטן שניבאה לו סכנה גדולה בעת בדיקת הילדה? מה יכול היה לעשות?‬
‫הוא חשב לעצמו‪ :‬ואם היה עומד על כך שעל הרופא התורן היה לרדת לבדוק את הילדה‪ ,‬האם התוצאה‬
‫היתה שונה? לפחות היתה האשמה נופלת אז על שניהם‪ .‬אולי‪ ,‬לו פעל לפי אותו חשד‪ ,‬היה נותן לה טיפול‬
‫אנטיביוטי שהיה משמיד את החיידק ואולי מצבה היה טוב יותר‪ .‬מאידך‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬הטוקסין אשר לא‬
‫פועל באופן מידי‪ ,‬היה מצוי כבר בדמה של הילדה ועל כן גורלה בכל מקרה נחרץ‪ .‬הוא הרגיש נורא‪.‬‬
‫כשחזר לביתו הרופא סיפר לאשתו על הטרגדיה‪ .‬כשילדיו חזרו מבית הספר‪ ,‬הרופא חיבק את בתו ואמר‬
‫לה עד כמה היא חשובה לו‪ .‬בתו שהיתה אז בת תשע היא כיום נערה מתבגרת‪ .‬איך הזמן חולף‪ ,‬הוא‬
‫הירהר‪.‬‬
‫הרופא חזר לבית החולים והמשיך לטפל בילדה‪ .‬רוב החולים מתים‪ ,‬אך חלקם שורדים עם השלכות‬
‫שונות‪ .‬מוחה של הילדה לא נפגע‪ ,‬אך הטוקסין שבדם גרם לפגיעה בגפיים‪ .‬הרופאים שקלו כריתה‪ .‬הילדה‬
‫היתה עדיין במצב קריטי‪.‬‬
‫במהלך האשפוז בן כשלושת החודשים ביחידה לטיפול נמרץ‪ ,‬הרופאים כרתו את שתי רגליה‪ ,‬אמה אחת‬
‫וכמה אצבעות מידה השניה‪ .‬מוחה לא נפגע‪ .‬למרבה הפלא לא נגרם לה נזק מוחי‪ ,‬הילדה התעוררה‬
‫ודיברה‪ ,‬ואף החלה להסתגל לגופה בצורתו החדשה‪.‬‬
‫הרופאים תהו כיצד המשפחה תגיב לטיפול שניתן בבית החולים‪ .‬האם הם יתבעו את הרופאים? אביה של‬
‫הילדה החל לשתות לשוכרה אבל אמה שמרה על קורת רוח‪.‬‬
‫לאורך כל השנים‪ ,‬הרופא התפלל שהילדה תצליח להסתגל למגבלותיה ותזכה לחוות ילדות מאושרת‪ .‬הוא‬
‫לעולם לא יידע מה היה קורה לו פעל לפי אותו קול פנימי‪.‬‬
‫מלמדים רופאים לפעול על פי עובדות קיימות ונתונים סטטיסטיים מובהקים‪ .‬מקרה יחיד לעולם לא יהיה‬
‫מובהק אלא יהיה חסר חשיבות כשמדברים על התמונה המלאה‪ .‬מקרה יחיד יכול להיות טעות או מוטציה‬
‫גנטית‪ .‬עם זאת‪ ,‬רוב הרופאים משנים את התנהלותם הרפואית כשהם נתקלים במקרה מזעזע ודרמטי‪.‬‬
‫הצורך הפסיכולוגי להימנע מכאב מכתיב את אופן פעולתינו‪ .‬כנראה שהרופא לעולם לא ייתקל שוב בעוד‬
‫מקרה מנינגוקוקסמיה ב"מסווה" של שפעת‪ ,‬אך במידה וכן‪ ,‬הוא ייקח בחשבון את הסיכוי הקלוש‪ ,‬ייקח‬
‫דגימות דם ויטפל באנטיביוטיקה‪ .‬הוא חייב לנסות להגן על אותו קורבן תמים‪ ,‬על אף המחיר הכספי‪,‬‬
‫הסיכון להופעת תגובה אלרגית או כל תופעת לוואי אחרת של האנטיביוטיקה‪ .‬הוא חייב להיות שלם עם‬
‫עצמו ולדעת שעשה הכל למען החולים שעבור חייהם הוא נלחם‪.‬‬
‫הלוואי והייתי סוכריה על מקל‪/‬חן פייביש‬
‫"הכל יהיה בסדר" מבטיחה האחות בקולה חסר הסבלנות‪,‬‬
‫תוהה עם עצמה למה אני תמיד גורם לבעיות‪.‬‬
‫אם הוא יתקרב אלי אני אדקור אותו‪.‬‬
‫"ד"ר‪ ,‬הוא בשום אופן לא מסכים" פנתה אליו האחות הראשית‪ ,‬וסבר פניה חמור‪.‬‬
‫"מה הבעיה?" אמר הד"ר והעביר מבטו עלי בחופזה‪.‬‬
‫ואני‪ ,‬נבוך‪ ,‬קברתי את עיני האחת ברצפה‪.‬‬
‫"אין ממה לפחד" אמר הד"ר‪.‬‬
‫אולי אם היה מביט בי ביתר תשומת לב‪ ,‬היה מבין‪ ,‬אבל לא‪ .‬מבחינתו אני כבר מובן מאליו‪.‬‬
‫"עצום עיניים‪ ,‬וספור עד עשר" אמר הד"ר‪.‬‬
‫בוהה ביד המושטת בחשש לעברי ונמלא תאוות דמים‪.‬‬
‫פחד נשקף מעיניו‪.‬‬
‫הדם הניגר ממנו‪ ,‬ממלא אותי‪ ,‬מעביר בי חיים‪.‬‬
‫אין בי רגשות אשם‪.‬‬
‫אני את שלי עשיתי‪ ,‬הזהרתי אותו שאני אדקור‪.‬‬
‫"זהו נגמר!" אמרה האחות והזיזה אותי הצידה במהירות‪.‬‬
‫"כל הכבוד‪ ,‬אתה גיבור!" אמר הד"ר‪.‬‬
‫"קח לך סוכריה על מקל" אמרה האחות‪.‬‬
‫חיוך רחב נמתח על פניו של הילד ואת פיו מלאה סוכריה על מקל‪.‬‬
‫ואני?‬
‫אותי מלאה ריקנות‪.‬‬
‫לכולם יש חלומות‪,‬‬
‫הלוואי ולא הייתי מחט‪ ,‬הלוואי והייתי סוכריה על מקל‪.‬‬
‫החיבוק‪ /‬הילית גרינברג‬
‫תמיד נחשבתי לאם מגוננת‪ .‬לא פעם גם ספגתי ביקורת על כך‪ .‬הו כן‪ ,‬הנשמות הטובות אהבו לפאר את‬
‫טעותי לכשקרתה אחת כזו‪ .‬אבל לרוב‪ ,‬ההתמסרות חסרת התנאים והטוטאליות ממנה פעלתי‪ ,‬דווקא נשאו‬
‫פרי ומילאו ליבי בגאווה‪ .‬ליבי תמיד קיבלה את הכלים‪ ,‬האמצעים והמורים הכי טובים שכסף ומרפקים‬
‫יכולים לקנות‪ .‬ילדה טובה ליבי‪ .‬כל כך אהובה על ידי כולם‪ .‬יותר מדי אהובה עליי‪ .‬לא בכדי הייתה ליבי‬
‫מצטיינת בכל אשר פנתה‪.‬‬
‫אלוהים עדי‪ ,‬כי אזכה בהמון קורת רוח אם אוכל לנכס ולו במעט מהצלחתה לכך שכל השנים טובתה‬
‫הייתה ליחידה בראש מעייני‪ .‬גם ליבי הביעה טרוניה לא פעם על כך שאני כל כך חפצה בטובתה עד‬
‫שלעיתים נדמה כי אם באמת חלילה יקרה לה משהו‪ ,‬זה יהא בגלל שאני זו שאחנוק אותה‪ ,‬במין חיבוק דב‬
‫שכזה‪ ,‬שיכשיל אותה‪ ,‬למוות‪.‬‬
‫אח‪ ,‬ליבי ליבי‪ ,‬וכי מי יכול להאשים אותי? איזו אם לא תעשה הכול ולו בשביל למנוע במעט את הסבל‬
‫והכאב שהיו עלולים להיות מנת חלקו של ילדו שלו‪ ,‬בשר מבשרו‪ .‬ועוד אם שהיא דור שני לניצולי שואה‪,‬‬
‫על כל הצלקות והפרנויה שמשתמעת ונלווית לכך‪.‬‬
‫ומכולם דווקא ליבי שלי חלתה‪ .‬בפעם הראשונה שהתפרצה המחלה הארורה‪ ,‬היא תפסה את כולנו לא‬
‫מוכנים‪ .‬אך מהר מאוד התגייסנו למלחמה כשהמטרה ברורה‪ .‬אני מיד עטיתי את המסכה הכי חזקה שיש‬
‫בנמצא‪ .‬ימים כלילות ישבתי לצד מיטתה‪ ,‬מתחננת שיחליפו בינינו‪ .‬מפללת שאני זו שתקום עם בחילה‬
‫נוראית להקיא באמצע הלילה‪ .‬כועסת על כך שהילדה המתבגרת היפה והתמימה שלי צריכה לבלות‬
‫ולכלות את ימיה עם כל הצינורות האלה שמשתלשלים מגופה‪ .‬לילדה שלי מגיע לפרוח ולחיות חיים נטולי‬
‫דאגות כאחרונת המתבגרות ולא לדאוג מדברים בסיסיים להחריד כמו‪ :‬האם יגייסו אותה לצבא? האם היא‬
‫בכלל תשרוד עד גיל גיוס? האם גילי‪ ,‬הבחור בו היא מאוהבת נכון לימים אלו‪ ,‬ירצה בה ללא שיער? וכי‬
‫למה שירצה? לכל הבנות האחרות שמעוניינות בו הרי יש שיער‪.‬‬
‫אבל עברנו את זה‪ .‬ובחלוף הסערה‪ ,‬נראה היה שימים של שקט הגיעו סוף סוף גם אלינו‪.‬‬
‫השיער ארך וצמח‪ ,‬ואיתו צמחו גם הציפיות‪ ,‬התקוות והחלומות הגדולים שבאופן טבעי גם ליבי שלי‬
‫קיוותה להגשים‪ .‬כל כך מאושרת פתאום‪ .‬כל כך רגילה כמו כולם‪ ,‬והרי זה בדיוק כל שרצתה וחיכתה‬
‫להרגיש‪.‬‬
‫אז למה? אלוהים אדירים‪ ,‬מדוע?! זו הייתה אמורה להיות עוד בדיקת מעקב שיגרתית‪ .‬אחת מיני כל כך‬
‫רבות שעברנו בשנים האחרונות‪ .‬רק שהפעם‪" :‬הסתיידות"‪" ,‬האדרה"‪" ,‬ממצא חשוד"‪ .‬הם מנסים להיות‬
‫הכי זהירים שאפשר עם המינוחים הלא ברורים שלהם‪ .‬רק שאחרי מה שאנחנו כבר עברנו‪ ,‬ככל‬
‫שהדברים אינם בהירים‪ ,‬כך הם מנבאים בעינינו שחורות‪.‬‬
‫באותו הלילה טרוף השינה ולאחר שכלו כוחותיי מבכי ואימה‪ ,‬גמלתי בליבי לנסות לחסוך מליבי את‬
‫הבשורה המפחידה‪ .‬אחרי הכל‪ ,‬זהו רק פענוח של הצילום הממוחשב‪ .‬עכשיו ייקחו ביופסיה ורק בהמשך‬
‫נדע אם בכלל יש מקום לדאגה ומהי רמת החומרה‪ .‬הרי ליבי עצמה‪ ,‬אם יוודע לה כרגע‪ ,‬תיבהל ותחרד עד‬
‫עמקי נשמתה‪ .‬אני מכירה את ליבי שלי‪ ,‬נפשה העדינה לא תוכל למצוא מזור וכוח להתמודד עם רוע‬
‫הגזירה‪ .‬לא אוכל לתת לה לעבור התמוטטות זו שוב לפני שאני בטוחה כי לא מדובר באזעקת שווא‪ .‬נמתין‬
‫למתן התוצאות החד משמעיות ואז‪ ,‬אם חלילה המצב יידרש‪ ,‬אסביר לליבי הקטנה והפגיעה שלי באלו‬
‫צעדים יש לנקוט ומהן אפשרותנו לפעולה מכאן והלאה‪.‬‬
‫את המכתב המקולל עם הפענוח שהגיש לי הרופא‪ ,‬החבאתי במגירה‪ .‬בשידה שבחדר השינה‪ ,‬במקום‬
‫שהיה נראה לי הכי בלתי סביר להיתקלות עם ביתי הענוגה‪.‬‬
‫אבל ליבי שלי‪ ,‬הו ליבי שלי היא ילדה פיקחית‪ ,‬כנראה הבחינה כי משהו בהתנהגותי כלפיה השתנה‬
‫קמעה‪ .‬לי היא לא אמרה דבר‪ .‬אבל המכתב‪ ,‬מוכתם בדמעות עד שקשה היה להבחין במילים המרצחות‬
‫שהיו כתובות בו קודם‪ ,‬נזרק יתום על מיטתה לפני שנעלמה‪.‬‬
‫מסכנה שלי‪ ,‬אומללה קטנה שלי‪ ,‬מאותו הרגע בו מצאנו אותך שוכבת‪ ,‬נטולת רוח חיים‪ ,‬ועד ליום מותי‬
‫אליו אני מפללת כה רבות מאז – לנצח אשתגע בתהיות‪ .‬מה עבר עלייך ביתי הקטנה‪ ,‬כשנטרפה דעתך‬
‫מפחד וצער‪ ,‬כשחששת ואולי גם סברת כי זה שהסתרתי ממך‪ ,‬משמע כי אין מנוס או גאולה והסיוט שלך‬
‫חזר? כמה הייתי רוצה להשיבך אהובתי‪ ,‬כמה נוהה אני לרגע בו נתאחד שוב במנוחת העולמים! הרגע בו‬
‫אבקש ממך סליחה ומחילה‪ .‬ואספר לך‪ .‬אספר לך‪ ,‬כי בנתיחת הגופה הם גילו‪ ,‬שהגידול החדש‪ ,‬הגידול‬
‫שלמעשה גרם לך לשים קץ לחייך והרג אותך‪ ,‬בכלל היה שפיר‪.‬‬
‫שיר ללא שם‪ /‬נאוה מרקו‬
‫אני עומדת בשמש החמה‪,‬‬
‫אני מרגישה יותר טוב‪.‬‬
‫אני שוכבת על הגב‪ ,‬נמצאת במנוחה‪.‬‬
‫אני מרגישה יותר טוב?‬
‫קמתי עם מצב רוח רע‬
‫אולי גם הראש קצת כואב‪.‬‬
‫והתחיל שוב מחזור ולחץ מבחנים נורא‬
‫ואין לי חשק לפתוח את המחשב‪.‬‬
‫אז אומרים לך‪" :‬קחי כדור! למה לסבול?!‬
‫הכל יעבור עם קצת אקמול!"‬
‫"כואבת לך הבטן? מה קרה?‬
‫קחי כדור משלשל ונפתרה הבעיה!"‬
‫ולפעמים את מקשיבה כי את חושבת שזה נכון‪,‬‬
‫כשיש מבחנים ולימודים והסמסטר הבא קרוב –‬
‫אין לך זמן להרגיש לא טוב‪.‬‬
‫אז את לוקחת כדור לכאב בטן‬
‫ואולי גם אחד לכאב ראש‪,‬‬
‫ואם אין לך מצב רוח – גם לזה יש כדור‬
‫והמון לוקחים – זה כבר נדוש‪.‬‬
‫ולפעמים את באמת צריכה את זה –‬
‫עזרה מבחוץ‪.‬‬
‫ולפעמים זה לא עוזר‪,‬‬
‫זה לא מה שנחוץ‪.‬‬
‫ואני יודעת‪ ,‬כן‪ .‬הרפואה המערבית עשתה לנו המון‪.‬‬
‫אנשים עובדים קשה מסביב לשעון‪.‬‬
‫החיים איכותיים יותר וזה קורה בזכותם‪,‬‬
‫זמננו בעולם מתארך ולא תם‪.‬‬
‫ויש חולים‪ ,‬רבים הם במספרים‪,‬‬
‫שלא היו איתנו לולא המחקרים‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬לא תמיד הכדור הקטן הוא מה שעוזר‪.‬‬
‫לפעמים כדי לשנות מצב רוח‬
‫את צריכה סתם עם מישהו לדבר‪.‬‬
‫לפעמים הכאב ראש יעבור לבד ומהר‬
‫רק כמה כוסות מים והמצב ישתפר‪.‬‬
‫אז אל תרוצי לחפש פתרון קל ומהיר‪.‬‬
‫תנשמי עמוק‪ ,‬סעי אל מחוץ לעיר‪.‬‬
‫תמצאי לך נקודה שקטה‪,‬‬
‫לבד או עם חבר‪.‬‬
‫לאט לאט‪ ,‬לא למהר‪.‬‬
‫תני למחשבות לנוח‬
‫ולשיער להרגיש את הרוח‪.‬‬
‫עשי זאת‪ .‬עשי זאת חיש‪,‬‬
‫כי לפעמים מה שהגוף צריך‬
‫זה לעמוד בשמש החמה‪,‬‬
‫להושיט ידיים אל האור‬
‫ולהרגיש‪.‬‬
‫ניסוי כלים‪ /‬ליאור פורת‬
‫חזירה ורודה שוכבת על שולחן ניתוח קר‬
‫שוכבת על גבה‪ ,‬רגליה מקופלות‪.‬‬
‫עמוק בקנה‪,‬‬
‫תקוע צינור אינטובציה מר‬
‫חתך ראשון‪ ,‬חתך שני‪ ,‬חתך שלישי‬
‫אנדוסקופ ראשון‪ ,‬שני‪ ,‬שלישי‪,‬‬
‫סקשן‪.‬‬
‫הבטן מנופחת‪ ,‬מוארת מבפנים‬
‫הכל כה שליו‪ ,‬ופתאום האור הזה על הפנים‬
‫מטריד את הכרתה מבין הדמדומים‬
‫היא כאילו איננה‪,‬‬
‫אך פתאום משהו מוזר‬
‫חופר בקרביה‬
‫חותך ושולף‬
‫את כיס המרה‪ ,‬את קיבתה ומעיה‬
‫ולסיום את שחלותיה‪,‬‬
‫רק כדי לבדוק אם אפשר‬
‫חזירה כחולה שוכבת‬
‫בתוך שקית אשפה שחורה‬
‫עד לשנה הבאה גם את גוריה יקריבו‬
‫בלי שום הרהור מיותר‬
‫רופא ירוק נכנס לחדר ניתוח מאובזר‬
‫על הפה מסכה‪ ,‬הידיים מקורצפות‪.‬‬
‫מעיף מבט עליה‪,‬‬
‫עוד ניתוח אחד והניסוי נגמר‬
‫חתך ראשון‪ ,‬חתך שני‪ ,‬חתך שלישי‬
‫אנדוסקופ ראשון‪ ,‬שני‪ ,‬שלישי‪,‬‬
‫סקשן‪.‬‬
‫החברה מתפתחת‪ ,‬צוברת משקיעים‬
‫המכשיר עובד‪ ,‬מרגיש את הגאווה מבפנים‬
‫בודק את הדופק ואת סימני החיים‬
‫אפשר להמשיך‪,‬‬
‫היא אינה מרגישה דבר‬
‫חופר בקרביה‬
‫חותך ושולף‬
‫את כיס המרה‪ ,‬את קיבתה ומעיה‬
‫ולסיום את שחלותיה‪,‬‬
‫רק כדי לבדוק אם אפשר‬
‫עוד ‪ CC 3‬והיא עוברת‬
‫לעוד שורה במחברת‬
‫עד לשנה הבאה‪ ,‬כבר יוכל לפרסם‬
‫עוד מאמר‪.‬‬
‫סבתא לונה‪ /‬עדי דגול‬
‫שבוע לפני חג סוכות‪ ,‬כמו בכל שנה‪ ,‬עולה כל המשפחה המורחבת מצד אימי לבית הקברות הגדול בחיפה‬
‫שלמרגלות הר הכרמל‪ .‬כולם עולים לקבר של סבא יעקב ומיד לאחר מכן לקבר של סבתא לונה‪ ,‬סבתא‬
‫רבא שלי‪.‬‬
‫ליד קברה של סבתא לונה אומר אבירם‪ ,‬דודה של אימי‪ ,‬שנראה לו שרק לא מזמן היא נלקחה מאיתנו‪.‬‬
‫אבירם הוא "מלח הארץ"‪ ,‬ראש מועצה ביישוב במרכז הארץ‪ ,‬טייס קרב במיל'‪ ,‬שנשרף כולו במלחמת יום‬
‫כיפור וחזר לטוס מיד עם החלמתו ‪.‬‬
‫ליד הקבר עיניו הירוקות של אבירם בורקות והמילים בקושי יוצאות מפיו‪ .‬הוא חש יתום מתמיד‪ .‬כל שנה‬
‫הוא מקריא משהו‪ ,‬קטע שירה מיוחד‪ ,‬פסוקים משיר השירים או סיפור שמחבר אותנו לסבתא לונה‪ ,‬כדי‬
‫שנחוש בנוכחותה‪.‬‬
‫מי זאת לונה‪ ,‬שקרוב לשלושים וחמש שנה‪ ,‬כולנו עולים לקברה כדי לזכרה? הנה אני רואה את דמותה‪:‬‬
‫יושבת במרפסת ביתה בשמלתה הפרחונית‪ ,‬שיערה המאפיר אסוף לפקעת‪ ,‬ידיה שלובות על החזה‪ .‬עיניה‬
‫הגדולות הניבטות מהתמונה המצהיבה לא מסגירות את סיפור חייה ורק החיוך השבור מרמז עליו‪ .‬אחרי‬
‫האזכרה החלטתי לבקש מאמא שתספר לי עליה ולמה היא כל כך מיוחדת‪ .‬רציתי לדעת מה ירשתי ממנה‪.‬‬
‫ואמא מספרת "שסבתא לונה הייתה אישה מאד חזקה‪ ,‬אומנם עבורנו הנכדים היא הייתה רק סבתא‪ ,‬אך‬
‫בפי הבריות כונתה "מאדאם לונה"‪ ,‬מכיוון שכולם רחשו לה כבוד"‪.‬‬
‫אמא מספרת את סיפור הילדות הקשה של סבתא לונה‪ :‬למשפחתה הענייה של סבתא לא היה כסף לשלוח‬
‫אותה לבית הספר והיא נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים כבר בכיתה ג' כדי לעזור בפרנסת המשפחה‪.‬‬
‫מידי יום‪ ,‬בדרכה לעבודתה‪ ,‬היא הייתה עוברת ליד שער בית הספר‪ ,‬נכנסת לחצר ונצמדת לאחד החלונות‪.‬‬
‫שם עמדה על קצות האצבעות והקשיבה‪ ,‬מנסה לחטוף כמה מילים‪ .‬למרות שלא למדה באופן פורמלי יותר‬
‫מאשר בשלוש כיתות בבית ספר יסודי‪ ,‬סבתא ידעה קרוא וכתוב בעברית ובלטינית‪ .‬היא דיברה עברית‪,‬‬
‫צרפתית‪ ,‬ספרדית‪ ,‬יוונית ותמיד הייתה נאנחת ואומרת‪" :‬אח‪ ,‬איז'יקה מיה (ביתי שלי)‪ ,‬תלמדי היטב‪ ,‬אם‬
‫אני הייתי לומדת בבית הספר בטח הייתי היום רופאה"‪.‬‬
‫לונה גדלה להיות נערה יפה עם שיער ארוך ובלונדיני ועיניים כחולות וגדולות שנראה כי הן מתאוות‬
‫לבלוע את העולם‪ .‬עיניה משכו אליה מחזרים רבים‪ .‬אחד מהם‪ ,‬שקיבל את אישור אביה‪ ,‬נשא אותה‬
‫לאישה והיה לאבי ילדיה (ולימים גם סבא רבא שלי)‪.‬‬
‫לונה ילדה ארבעה ילדים וכשעלתה ארצה שוכנה בבית העולים בפרדס חנה‪ ,‬שם היא התחילה לעבוד‬
‫כעובדת מטבח אך מהר התקדמה למנהלת של מסעדת בית האריזה ושם קיבלה את כינויה השגור בפי‬
‫כולם‪ :‬מאדאם לונה‪.‬‬
‫העלייה ארצה לא הייתה קלה ובשל קשיים כלכליים וקשיי הסתגלות חיי הנישואין עלו על שרטון‪ .‬לא‬
‫נפרט‪ ,‬רק נאמר שלונה החליטה להתגרש‪ ,‬דבר שהיה מאד לא מקובל באותם ימים‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬כדי להשיג‬
‫גט היא ויתרה על מרבית רכושה והחליטה לצאת לדרך חדשה‪.‬‬
‫בית לא היה לה והיא נאלצה לנדוד ממקום למקום‪ .‬היא התארחה בבתי ילדיה שחלקם גדלו ונישאו או‬
‫בבתי קרובים אחרים‪ .‬היא לא בחלה בשום עבודה ועבדה בעבודות מגוונות‪ :‬היא ניקתה בתים‪ ,‬טפלה‬
‫בילדים‪ ,‬סרגה בגדי תינוקות ומכרה אותם בחנויות ילדים בחיפה‪.‬‬
‫את בנה הצעיר אבירם שלחה לקיבוץ כדי שיקבל חינוך טוב ואת כל מה שהיא לא יכלה לספק לו‪ .‬היא‬
‫הייתה אישה בעלת דעות ועקרונות וכשהייתה מטיילת עם אמי בחיפה בבית הקרנות בהדר‪ ,‬הייתה ניגשת‬
‫למקבץ הנדבות המקומי ומסבירה לו כמה חשוב לעבוד ושאין עבודה שמביישת את בעליה‪" .‬תעשה כל‬
‫דבר אבל לא את זה!" הייתה אומרת וממשיכה ללכת בגב זקוף‪.‬‬
‫היא לא נישאה בשנית ולא הייתה תלויה באיש‪ ,‬עבדה קשה וסמכה רק על עצמה‪ .‬בגיל שישים נראה היה‬
‫שהגיעה למנוחה ולנחלה‪ .‬היא הצליחה לרכוש בית קטן בחיפה מול הים‪ ,‬ילדיה הצליחו מאד וגרמו לה‬
‫נחת רבה וגאווה‪ ,‬כמו גם נכדיה‪ .‬לא היה אדם יותר מאושר ממנה‪ .‬הקשר עם בניה ובתה היו חשובים לה‬
‫יותר מכל והיא נהגה לנסוע באוטובוסים ברחבי הארץ כדי לשהות בחברתם ולעזור ככל שיכלה‪.‬‬
‫היו לסבתא לונה כמה הנאות קטנות בחיים‪ :‬ראשונה הייתה אהבתה הגדולה לסרטי קולנוע‪ ,‬והכוונה לא‬
‫לסרטי אהבה רומנטיים אלא לסרטי פעולה אמריקאים המוקרנים בהצגות היומיות‪ .‬השנייה היתה חיבתה‬
‫לסיגריות‪ .‬היא עישנה ללא הפסקה‪" .‬אצבעותיה תמיד אחזו בסיגריה"‪ ,‬מספרת אימי‪.‬‬
‫ואז החלו הכאבים ותוצאות הבדיקה קבעו את הנורא מכל‪ :‬סרטן בפה‪ .‬היא החלה בטיפולים ובהקרנות‪,‬‬
‫בחוכמת החיים שלה היא קבעה שהמחלה הארורה הזו הגיעה בשל כל החומרים הרעילים שיש באוויר‬
‫מאז ההפצצה הנוראה על הירושימה‪ ,‬שמגיעים כמובן עד חיפה‪.‬‬
‫אך הטיפולים לא עזרו והרופאים קבעו כי יש לנתח‪ .‬כאשר היא התעוררה מהניתוח הבינו ילדיה שעדיף‬
‫להרחיק ממנה את המראות שבחדר‪ .‬במהלך הסרת הגידול פניה עוותו לגמרי – הפה והסנטר הוקטנו‬
‫בצורה מוגזמת‪ .‬אי אפשר היה להסתיר זאת לאורך זמן וכאשר היא ראתה את עצמה במראה היא אמרה‪:‬‬
‫"הרופאים רצו לעשות ניסוי על חשבוני‪ ,‬עדיף היה למות מאשר להיראות ככה"‪.‬‬
‫מאותו יום‪ ,‬בכל תמונה משפחתית‪ ,‬סבתא לונה מצולמת כאשר ידה מכסה את פיה‪" .‬ואנחנו‪ "...‬אומרת‬
‫אמא‪" ,‬התרגלנו ואהבנו אותה גם כך"‪ .‬כשיום אחד הגיע לביתה חבר של אימי עם כלב צ'יוואווה התרגשה‬
‫סבתא ואמרה‪" :‬הכלב מתוק ‪ -‬ראו עד כמה הוא דומה לי"‪.‬‬
‫הניתוח אכן האריך את חייה והיא חייתה עוד שבע שנים‪ .‬שנים לא קלות אמנם‪ ,‬אך היא זכתה לראות את‬
‫נכדה הבכור מסיים את לימודי הרפואה – חלום שהתגשם‪.‬‬
‫אני מסתכלת במראה‪ ,‬והעיניים הניבטות מולי הן העיניים הגדולות של סבתא לונה‪ .‬אינני מפסיקה לתהות‬
‫– האם אני דומה לה? האם באמת הייתה לומדת רפואה לו יכלה? האם הייתה מעשנת לו ידעה עד כמה זה‬
‫נורא? אני בטוחה שעם הטיפול הרפואי המתקדם שקיים היום היא הייתה מחלימה ממחלת הסרטן וגם אם‬
‫היו חייבים לכרות‪ ,‬קשה לי לתאר שכיום הרופאים היו כורתים לאדם חלק מהלסת מבלי להכין אותו לכך‬
‫ומבלי לשתף את המשפחה‪ .‬כיום הרופאים פועלים תוך שיתוף החולה ומשפחתו בתהליך הריפוי‪.‬‬
‫אני לא זכיתי להכיר את סבתא לונה‪ ,‬אך דמותה‪ ,‬אישיותה החזקה ועיניה היפות מלווים אותי עד היום‪.‬‬
‫הקשר החזק שיש בין בני משפחתה הוא צוואתה‪.‬‬
‫הסיפור הטרגי של משפחת שטלריד והשתקפותו ב"זירת הטוקבקים"‪***/‬‬
‫ביום שישי ה‪ 3:.77.70-‬התעוררה שרה שטלריד ממושב ניר‪-‬ישראל לעוד בוקר שגרתי של מאבק בלתי‬
‫מתפשר‪ ,‬שלעיתים נראה חסר סיכוי‪ ,‬מול מחלת סרטן המעי הגס שבה לקתה בתה האהובה קרן‪ .‬בעלה‬
‫(ואביה של קרן) מרדכי לא היה על ידה במיטה‪ .‬שרה‪ ,‬כפי שמצופה מאמא דואגת בנסיבות כאלה‪ ,‬הלכה‬
‫לבדוק מה שלום בתה‪ ,‬ונחרדה לגלותה ללא רוח חיים‪ .‬המומה מהאובדן הפתאומי שפקד אותה‪ ,‬היא רצה‬
‫לחפש את בעלה כדי לבשר לו את הבשורה המרה‪ ,‬אך לתדהמתה הרבה אף יותר‪ ,‬מצאה גם אותו דקור‬
‫ותלוי במוסך ביתם‪ ,‬לאחר שהתאבד‪.‬‬
‫שלוש שנים ושלושה חודשים לפני המקרה הנורא‪ ,‬גילתה קרן שטלריד ז"ל (בת ‪ 3:‬בזמנו) כי היא חולה‬
‫בסרטן אלים‪ .‬כל משפחתם התגייסה מיד לעזור לה והיא התחילה בטיפולים אגרסיביים למיגור המחלה‬
‫אשר גבו ממנה מחיר פיזי ונפשי כבד ביותר‪ .‬קרן הייתה אשת חינוך‪ ,‬ועבדה במחלקה ליוזמות חינוכיות‬
‫בעיריית אשדוד‪ .‬אביה‪ ,‬ד"ר מרדכי שטלריד‪ ,‬היה מנהל המכון ההמטולוגי בביה"ח "קפלן" ברחובות‪,‬‬
‫ומתוקף תפקידו ליווה חולים סופניים רבים ברגעיהם הקשים ביותר‪ .‬במהלך שנות עבודתו הוא טיפל‬
‫במקרים קשים ואף החלים בעצמו ממחלת הסרטן‪ ,‬אך שום דבר לא הכין אותו להתמודדות עם הסבל של‬
‫בתו‪ .‬לאחר ‪ 8‬ניתוחים כושלים התחזקה ההערכה בקרבה של קרן‪ ,‬כמו גם בקרב אביה‪ ,‬כי אפסו סיכוייה‪.‬‬
‫בשלב זה החלה קרן לנסות לשכנע את אביה לעזור לה לשים קץ לחייה‪.‬‬
‫באותו בוקר התקשר מרדכי אל אחיו וביקש ממנו לבוא לביתם מבלי להסביר מדוע‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬הוא ניגש‬
‫למיטתה של בתו והזריק לה‪ ,‬לאחר תיאום איתה‪ ,‬בועות חמצן שקטלו אותה‪ .‬אח"כ דקר את עצמו ותלה‬
‫את עצמו על עמוד במוסך הבית‪ .‬כשהגיע האח‪ ,‬הוא מצא שם גם את האם שרה‪ ,‬והשניים הבינו את גודל‬
‫הטרגדיה שאירעה‪.‬‬
‫במכתב שהשאירה אחריה קרן היא כתבה‪" :‬אגרתי כוחות לניתוח האחרון‪ ,‬חשבתי שהוא יוכל לעזור לי‪,‬‬
‫אבל שום דבר כבר לא היה יכול‪ ...‬אני רוצה שתדעו שזה לא פשוט לי‪ .‬סבלתי הרבה בחצי השנה‬
‫האחרונה‪ .‬הפסקתי פעילות רבה‪ .‬לא חשבתי בכלל על חיים ומשפחה‪ ,‬אני לא יכולה יותר‪ .‬החיים האלה‪,‬‬
‫בצל המחלה הנוראה הזאת‪ ,‬נמאסו עליי‪ .‬תש כוחי מלהתמודד עם הסבל הזה‪ .‬אני ראויה לחיים טובים‬
‫ויפים יותר‪ ,‬ולכן איבדתי את הטעם והרצון לחיות‪ ,‬למרות שזכיתי מכם לתמיכה ואהבה והבנה אינסופיים‪.‬‬
‫אני לא רוצה שתצטערו עליי יותר מדי‪ ...‬אני לא מוכנה לחיים של כאבים‪ .‬לא הייתי לבדי‪ ,‬אתם תמכתם‬
‫בי ואני אלך לעולמי בלי צער‪ .‬תודה על הכל"‪.‬‬
‫במכתב שהשאיר אחריו מרדכי הוא כתב‪" :‬לא יכולתי לראות אותה סובלת עוד‪ ...‬היא הצליחה לשכנע‬
‫אותי לעשות את זה‪ .‬אני מבקש מכם סליחה‪ ,‬איני יכול לחיות עם הידיעה שהרגתי את בתי"‪.‬‬
‫מובן שאני אישית לא הכרתי את ד"ר שטלריד‪ ,‬אך ברצוני לצטט טוקבק שנכתב באחת הידיעות אודות‬
‫מותו (ראה ביבליוגרפיה) מפי אדם שנראה כי באמת ובתמים הכיר אותו‪ .‬נכון שטוקבקים אינם מקור‬
‫מידע אמין‪ ,‬והם מפוברקים באופן קבוע‪ ,‬אך אני בדרך כלל מתעכב גם על קריאתם מכיוון שלעיתים‪,‬‬
‫בינות להררי האשפה הטוקבקיסטית המצויה במחוזות האינטרנט שלנו‪ ,‬ניתן למצוא גם פנינים מהסוג‬
‫הבא‪ .‬תחת הכותרת "ד"ר מוטי‪ ,‬לעולם לא אשכחך"‪" :‬איזו טרגדיה! הרופא הנאצל כל כך עניו‪ ,‬כל כך‬
‫אנושי‪ ,‬שטיפל בעצמו בחולי סרטן כל כך קשים‪ .‬לא אשכח לעולם את נוכחותך באולם מקבלי‬
‫הכימותרפיה‪ .‬לא היית מהדברנים הגדולים אך בכל פעם שדיברת כולם השתתקו כדי להאזין בקשב רב‬
‫לכל מילה שלך‪ .‬איזו עוצמה! היית סוחף לא בנפנופי ידיים‪ ,‬לא במרדף אחר כבוד ואגו הנפוץ כל כך אצל‬
‫הרופאים‪ ,‬אלא באנושיותך‪ ,‬באישיותך‪ ,‬בידענותך‪" .‬עשית הכל על מנת שהחולים יהיו לנגד עיניך‪ ,‬וכל‬
‫הביורוקרטיות והמכשולים הטכניים טופלו לאחר מכן‪ .‬אף על פי שהמכון ההמטולוגי ב"קפלן" אינו‬
‫מחלקת אשפוז‪ ,‬לא אשכח איך באת לבדוק מה שלום יקירינו גם בשישי וגם בשבת כאשר טרחת להגיע‬
‫מביתך אל המחלקה‪ .‬אדם נדיר!‬
‫"בכל סוף השבוע הרצתי תמונות בראשי מפגישותינו‪ .‬היה לי קשה לראות אותך בסבלך‪ .‬אין לי מושג‬
‫מהיכן שאבת כוחות לטפל בחולי הסרטן ביום‪ ,‬לקחת בדיקות מח עצם לאנשים (פעולה קשה ביותר)‪,‬‬
‫להתמודד עם תגובות החולים לטיפולים הקשים ותופעות הלוואי שלהם‪ ,‬לקבל ידיעות על חולים שלך‬
‫שהלכו לעולמם לאחר שנים רבות של טיפולים‪ ,‬ובסיומם של ימים כאלה שבת אל ביתך‪ ,‬אל המראה‬
‫הקשה של בתך‪ .‬כל כך טרגי‪.‬‬
‫"מוטי היקר‪ ,‬אני בטוח שמחכה לך למעלה קהילת אוהביך‪ ,‬מעריציך‪ ,‬מטופליך‪ .‬אין לי מושג איך הצוות‬
‫היקר שלך ימשיך לטפל במטופליך‪ .‬זה לא פשוט לאף אחד מהם‪ ,‬אבל אני בטוח שזכרך יהיה חרוט לעד‬
‫בלב כולנו‪.‬‬
‫"אני מקווה שיקראו במהרה למכון ההמטולוגיה שהקמת על שמך!‬
‫לגב׳ שטלריד היקרה ולבנים‪ ,‬אני מאחל לכם שלא תדעו עוד צער לעולם‪ .‬מוטי נטוע בלב כל אחד מכם‪.‬‬
‫מורשתו תישאר לנצח‪ .‬בחייו ובמותו הוא הציל אלפי אנשים‪ ,‬וזכותו תלך לפניו בעולם הבא כפי שהייתה‬
‫גם בעולם הזה‪.‬‬
‫קשה לומר את זה מהצד‪ ,‬אבל בכל זאת – חיזקו ואימצו‪ .‬ליבי עמכם!‬
‫אני לא יודע אם אתם מודעים למידת ההערכה וההערצה לה זכה ממטופליו במחלקה‪ ,‬מבטי ההערצה שלי‪,‬‬
‫שלנו‪ ,‬לא ישכחו לעולם‪ .‬בטח אתם יודעים‪ ,‬אבל בכל זאת אומר – הוא מודל לחיקוי ומושא להערצה!!‬
‫תהא נשמתו הברוכה צרורה בצרור החיים‪".‬‬
‫הטוקבק שהובא לעיל ריגש אותי מאוד‪ ,‬אך לצדו היו גם טוקבקים אחרים שהכעיסו אותי מאוד‪ .‬לדוגמה‪,‬‬
‫אנשים שכתבו ש"לא הייתה לו שום הצדקה לעשות את מה שעשה"‪ .‬בנוסף‪ ,‬היו טוקבקים אחרים שאמנם‬
‫הסכמתי עם מהותם ("מה יהיה על האם עכשיו?")‪ ,‬אך קוממו אותי מאוד בכך שהעזו לשפוט אדם במצבו‬
‫של מרדכי‪ .‬בהקשר הזה אציין כי לא היה קשה להבחין שהכיסוי התקשורתי לאירוע היה אוהד באופן‬
‫מוצהר‪ ,‬מה שיכול היה להפריע גם לתומכים הגדולים ביותר במעשה‪ .‬היו לא מעט אנשים שביקרו את‬
‫התקשורת על כך שהיא "מעודדת רצח" (על ההגדרה הזו ניתן להתווכח רבות) והתאבדות (על זה כבר אי‬
‫אפשר להתווכח‪ ,‬ולכן המילה לא הובאה במרכאות)‪.‬‬
‫ויכוחים נוספים שעלו בטוקבקים היו בעניין סיבת התאבדותו של מרדכי‪ .‬אף על פי שהוא כתב במכתבו כי‬
‫הוא לא יכול היה לשאת את אובדן בתו‪ ,‬היו שהאשימו אותו כי שלח ידו בנפשו על מנת לא לעמוד לדין‬
‫ו"לא ללכת לכלא"‪ .‬מנגד‪ ,‬אחרים ענו להם כי לאדם במצבו אין שום פחד ממאסר והוא עשה זאת כי לא‬
‫יכול היה לשאת את האשמה שבהמתת בתו ומסיבה זו בלבד‪ .‬האמת היא שאני אישית נוטה להסכים עם‬
‫האחרונים‪.‬‬
‫אינני יודע מדוע דווקא הסיפור הזה ריגש אותי כ"כ‪ ,‬אולי כי במובן מסוים היה פה מקרה של המתה‬
‫מאהבה‪ ,‬דבר שנשמע הזוי בכל סיטואציה שאינה מחלה סופנית‪ ,‬אולי כי הממית עצמו היה רופא בכיר‬
‫בתחום‪ ,‬שידע יותר מכל אחד אחר עד כמה קשים הייסורים‪ .‬הוא מסוגל היה להתמודד עם זה במשך‬
‫עשרות שנים‪ ,‬כאשר היה מדובר בחולים אחרים‪ ,‬אך לא הצליח לעמוד בכך כאשר מדובר היה בבתו‬
‫האהובה‪.‬‬
‫על פי הידיעות (האמת ידועה רק לקרובים ביותר‪ ,‬ואולי כלל לא תיוודע לעולם)‪ ,‬הבת קרן היא ששכנעה‬
‫את אביה להמית אותה‪ .‬בנוסף‪ ,‬מייסרת אותי מאוד המחשבה‪ ,‬כפי שהצביע עליה אחד הטוקבקיסטים‪ ,‬על‬
‫האם שרה‪ .‬היא אמנם הייתה מוכנה כנראה למותה של בתה (עד כמה שאפשר להיות מוכן לטרגדיה מעין‬
‫זו)‪ ,‬אך בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה למותו הפתאומי של בעלה‪ .‬האם מרדכי לא חשב גם על אשתו‬
‫בעת שהתאבד? או שהעדיף את הפסקת הסבל של בתו גם על חשבון גרימת סבל לאשתו ולשני בניו‬
‫הנוספים? וגם אם העדיף את הפסקת ייסורי בתו‪ ,‬מדוע התאבד במקום להישאר לצד אשתו וילדיו‬
‫הנותרים (לזוג עוד שני בנים)? לכל השאלות האלה ולעוד רבות אחרות ככל הנראה לא נקבל תשובה‬
‫לעולם‪.‬‬
‫למרות כל הכתוב לעיל‪ ,‬אין באפשרותי לשפוט את ד"ר שטלריד ז"ל על מעשיו (וכפי שנכתב לעיל‪ ,‬היו‬
‫הרבה אנשים שבחוצפה רבה לטעמי בחרו לעשות זאת) מכיוון שאין לי שום יכולת לדמיין מה הייתי‬
‫עושה במצבו‪.‬‬
‫טקסט זה‪ ,‬יש להדגיש‪ ,‬אינו מתיימר לנתח את הסוגיה הסבוכה ביותר של המתות החסד‪ ,‬שבטוחני כי כבר‬
‫נכתבו עליה עבודות דוקטורט מלאות‪ ,‬אלא לתאר באופן כללי את הסערה האינטרנטית שעורר המקרה‬
‫הטרגי שאירע לא זה מכבר ונצרב היטב בזכרוני‪ ,‬וכן את תחושותיי האישיות בעקבותיו‪ .‬כולי תקווה כי‬
‫מרדכי וקרן כבר מצאו את מנוחתם בעולם הבא‪ ,‬וכי אהוביהם שנשארו מאחור יאזרו את הכוחות‬
‫הנפשיים על מנת למצוא נחמה ולהמשיך בחייהם בעולמנו אנו‪.‬‬
‫רשימה ביבליוגרפית‬
‫‪( http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4314005,00.html‬הטוקבק המצוטט – מס'‬
‫‪)754‬‬
‫‪http://news.walla.co.il/?w=/90/2592483‬‬
‫‪http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1877344‬‬
‫‪http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4316420,00.html‬‬
‫‪http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=24108&newsletter=0‬‬
‫‪2.12.2012‬‬
‫קשר מטפל‪-‬מטופל‬
‫הבית החדש‪***/‬‬
‫שיגרה‪ ,‬תמיד אותה שיגרה‪ .‬קמים בשש בבוקר‪ ,‬כל יום‪ .‬ארוחה בשש וחצי‪ ,‬לא דקה מאוחר יותר‪ .‬אחר כך‬
‫חלוקת תרופות‪ ,‬מפגש משותף של כל המטופלים‪ ,‬התעמלות‪ ,‬לפעמים הרצאה‪ ,‬שעת לימוד‪ ,‬אחר כך מפגש‬
‫אישי עם הפסיכיאטר‪ .‬אפילו האוכל מגיע בסדר קבוע‪ :‬יום ראשון תפוחי אדמה ועוף מכובס‪ ,‬יום שני אורז‬
‫וקציצות‪ ,‬יום שלישי‪ ...‬טוב‪ ,‬את הרעיון כבר הבנתם‪.‬‬
‫גם האנשים כאן הם כמעט אותם אנשים‪ .‬הם מתחלפים רק לעיתים נדירות‪.‬‬
‫אני נמצא בשגרה הזו כבר שלוש שנים‪.‬‬
‫שבע שנים למדתי רפואה‪ ,‬במילאנו‪ .‬דווקא התקבלתי לתל אביב אבל חשבתי שלימודים בחו"ל יכולים‬
‫להיות ההזדמנות שלי להכיר עולם‪ .‬כי אני‪ ,‬בניגוד לרוב החברים שלי‪ ,‬לא נסעתי ל"טיול של אחרי צבא"‪.‬‬
‫אני הלכתי ישר ללמוד רפואה‪ ,‬שבועיים אחרי שהשתחררתי‪.‬‬
‫אולי דווקא בגלל זה נקשרתי במיוחד לסיפור של עופר שמאושפז כאן‪ ,‬כי כל הסיפור שלו התחיל בטיול‬
‫של אחרי צבא‪ ,‬זה שכל כך רציתי לעשות אבל ויתרתי – כי ההורים שלי רצו שאהיה רופא‪ ,‬ומהר‪.‬‬
‫עופר הוא רק אחד מתוך שלל הטיפוסים השונים והמיוחדים שבבית החולים הזה‪ ,‬בית חולים לחולי רוח‪.‬‬
‫זה שפעם קראו לו ברחוב – בית משוגעים‪.‬‬
‫אבל לא‪ ,‬הם לא משוגעים‪ .‬אם תסתכלו בהם‪ ,‬ברובם‪ ,‬לא תבחינו בכלל שהם שונים מכם‪ ,‬מהחברים‬
‫שלכם‪ ,‬השכנים שלכם‪ .‬אנשים רגילים‪ .‬בשיחה אישית איתם אי אפשר להרגיש שמשהו משובש שם‬
‫אצלם‪ ,‬בראש‪ .‬אבל אחדים מהם הזויים‪ .‬מטורפים‪ ,‬ככה היו קוראים להם פעם‪.‬‬
‫אבל רציתי לספר על עופר‪ .‬את עופר אני מכיר טוב במיוחד‪ .‬אני יושב איתו כמעט כל יום ומשוחח איתו‪.‬‬
‫הוא עבר את המסלול הרגיל של כל ישראלי ממוצע‪ :‬בית צפון תל אביבי רגיל‪ .‬תיכון (מתמטיקה‪ ,‬מחשבים‬
‫מוגבר‪ .‬ציונים לא רעים)‪ .‬שחקן כדורסל בנבחרת של בית הספר (מקום שלישי בארץ)‪ .‬צבא‪ ,‬גבעתי‪.‬‬
‫דווקא אהב את זה‪ .‬ואחר כך התעופף לחו"ל‪ .‬עם חבר‪ .‬דרום אמריקה‪.‬‬
‫עד כאן הסיפור הרגיל‪ .‬אפילו ההמשך הוא די מקובל‪ :‬קצת טראקים‪ ,‬קצת הסתלבטות באכסניות‪ ,‬עם‬
‫ישראלים אחרים‪ ,‬עם גרמנים‪ ,‬אמריקאים‪ .‬מסיבות‪ .‬סמים קלים‪ ,‬גראס‪ ,‬מריחואנה‪ ,‬שום דבר מסעיר‪ .‬הוא‬
‫נפרד מהחבר שטס איתו והמשיך לבד עד שפגש בחורה‪.‬‬
‫אתם יודעים איך הראש עובד כשאתם פוגשים מישהי שמוצאת חן בעיניכם‪ ,‬אפילו שהיא לא היתה מה‬
‫שהייתם קוראים "כוסית"‪ .‬אבל היה בה משהו מיוחד‪ .‬ככה סיפרו החברים שהיו איתו‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬היא הציעה לו לנסות משהו אחר‪ .‬לא חזק‪ ,‬אבל יעיף אותו לעולם אחר‪ .‬ככה היא אמרה‪ .‬והיא‬
‫ידעה על מה היא מדברת‪ ,‬היה לה ניסיון בדבר הזה‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬אתם יודעים איך זה שאתם מנסים להשכיב מישהי והדם לא מגיע לראש אלא למקום אחר – המוח‬
‫עובד אז על ניוטרל‪ .‬אז כדי לא להיראות לה חנון הוא הסכים‪.‬‬
‫ואז הוא נפל‪.‬‬
‫ניסיון אחד והוא כבר לא היה אותו עופר שיצא מהארץ‪ .‬הבחור התחרפן עד הסוף‪ .‬הסתובב עירום ברחוב‪,‬‬
‫רקד‪ ,‬שר‪ ,‬צעק‪ .‬לא התקלח‪ ,‬לא התגלח‪ .‬נראה כמו ההומלסים האלו שמסתובבים בדיזינגוף‪.‬‬
‫היה צריך להפעיל את הצוות המיוחד של חיליק מאגנוס כדי לגרור אותו לארץ‪ .‬מאז הוא כאן‪ .‬בלילות הוא‬
‫לא ממש ישן‪ .‬נרדם לכמה רגעים ואז מתעורר בצרחות‪ ,‬כאילו מישהו מנסה לחנוק אותו‪ ,‬כאילו רוחות‬
‫רפאים מסתובבים לו בחדר‪ .‬ביום הוא הולך כשהוא צמוד לקירות‪ ,‬כאילו מתחבא מהרוחות של הלילה‪.‬‬
‫יש לי חיבור מיוחד איתו‪ ,‬אולי בגלל שהוא נראה מיואש כל כך‪ ,‬כאילו מנסה לפרוץ מתוך תחפושת‬
‫המטורף שלו‪ .‬אני דואג שייקח את התרופות בזמן‪ ,‬אני יושב איתו שעות‪ ,‬מדבר‪ .‬איכשהו יש לי הרגשה‬
‫שהוא יהיה בסדר‪ ,‬אפילו שבינתיים ההתקדמות שלו איטית‪ ,‬איטית מדי‪.‬‬
‫מה אני אגיד לכם‪ ,‬צובט את הלב כשזה קורה לחבר'ה הצעירים‪.‬‬
‫ויש גם את אורן‪ .‬אורן הוא רק בן ‪ ,76‬כמעט ילד‪ ,‬עוד לא התחיל לחיות‪ ,‬אבל חולה בסכיזופרניה‬
‫אפקטיבית‪ .‬הוא שומע קולות‪ .‬לא‪ ,‬לא קול של אלוהים‪ ,‬דווקא קולות של הנערות שהוא מתאהב בהן‪.‬‬
‫כשישבתי איתו פעם א חת לשיחה רצינית הוא סיפר שבכל פעם שהוא מתעניין באיזו בחורה הוא שומע‬
‫קולות‪ ,‬בראש שלו‪ ,‬כאילו היא מדברת איתו‪ .‬פעם אחת הוא ראה נערה בחוף הים‪ .‬הוא התחיל לדבר‬
‫איתה‪ .‬היא הוקסמה ממנו ונתנה לו את מספר הטלפון שלה‪ .‬בלילה הוא שמע אותה מדברת איתו‪ .‬היא‬
‫אמרה לו שהיא במצוקה וחייבת שהוא יבוא לעזור לה‪ .‬הוא מצא את הכתובת שלה בספר הטלפונים‪ ,‬עלה‬
‫על אוטובוס והגיע אליה‪ ,‬עד לבית‪.‬‬
‫זה היה בלילה‪ ,‬בחצות‪.‬‬
‫כשהוא דפק על הדלת שלה ואבא שלה פתח את הדלת הוא ישר התנפל עליו‪ .‬הקול שהוא שמע אמר לו‬
‫שהאבא מכה אותה‪ .‬הוא אומר שהוא הרגיש שהקול הזה נמצא ממש בתוך הגוף שלו‪ ,‬כאילו הנערה הזרה‬
‫הזו עברה לגור בתוכו‪.‬‬
‫תארו לעצמכם איך זה לחיות עם עוד בן אדם בתוך המוח שלכם‪ .‬מבהיל‪.‬‬
‫וכן‪ ,‬יש גם את גלית‪ .‬גלית היתה משהו מיוחד בשבילי‪ .‬היא היתה יפה כמו פיה מהאגדות‪ .‬משהו חלומי‬
‫כזה‪ .‬רזה‪ ,‬אוורירית‪ .‬היה לה עור בהיר‪ ,‬כמעט שקוף‪ .‬אפשר היה לראות פסים של ורידים כחולים‪ ,‬דקים‬
‫שמשתרגים בידיים שלה‪ ,‬בצוואר‪ .‬היה לה שיער שחור‪ ,‬ארוך‪ .‬אבל הכי מדהים היו העיניים שלה‪ .‬כחולות‬
‫וגדולות כמו שתי בריכות מים זכים‪ .‬כשהיא הלכה זה נראה כאילו היא מרחפת באוויר‪ ,‬בקלילות כזו של‬
‫רקדנית‪.‬‬
‫כן‪ ,‬היא היתה פעם רקדנית‪ ,‬לפני שהמחלה הארורה שלה פרצה‪.‬‬
‫היא סבלה ממאניה דיפראסיה‪ .‬בשלבים של הדיכאון אי אפשר היה להתקרב אליה‪ .‬אפילו התרופות לא‬
‫עזרו לה אז‪ .‬היא קיבלה את המינון הכי גבוה‪ .‬אני זוכר שדוקטור אפרתי שקל לעבור לטיפול במכות‬
‫חשמל‪ ,‬אבל הוחלט לחכות עם זה‪.‬‬
‫אבל כשהיא היתה בשלב המאני שלה היא היתה הבחורה הכי כיפיית שאפשר לחלום עליה‪ .‬היא רקדה‪,‬‬
‫ושרה וריחפה במחלקה כמו פיה מיער המכשפות‪ .‬היא ארגנה מסיבות‪ ,‬ארגנה ערבי שירה‪ ,‬משכה אפילו‬
‫את החולים הקשים למעגל השירה והריקודים‪ .‬אף אחד לא נותר אדיש‪ .‬כל המחלקה פיזזה סביבה‬
‫בהערצה‪.‬‬
‫וכשהייתה נרגעת הייתי יושב איתה ומשוחח‪ .‬שעות ישבנו ודיברנו‪ .‬היא אמרה שאני יודע להקשיב נהדר‪,‬‬
‫יותר מכל הרופאים שמסתובבים סביבה‪ .‬ותאמינו לי – כל הרופאים הסתובבו סביבה‪.‬‬
‫אני מניח שהייתי מאוהב בה‪ ,‬לפחות בתקופה הראשונה שהכרתי אותה‪ .‬אבל ברור היה שקשר כזה לא‬
‫אפשרי‪.‬‬
‫ואז שיחררו אותה‪ .‬זה היה פתאומי‪ .‬אפילו לא הודיעו לי על זה‪ .‬יום אחד היא פשוט לא היתה כאן‪ .‬ניסיתי‬
‫לברר איפה היא חיה‪ ,‬מה היא עושה‪ ,‬אבל לא הצלחתי למצוא אותה‪.‬‬
‫היו שמועות שעברה לצפון‪ ,‬רחוק‪ ,‬למקום שלא מכירים אותה‪ ,‬שלא יודעים על העבר שלה‪ ,‬על המחלה‪.‬‬
‫אמרו אפילו שהיא חיה עם מישהו‪ ,‬שהיא עובדת‪ ,‬מסודרת‪ .‬קשה היה לדמיין אותה עובדת במשהו מסודר‪.‬‬
‫זה לא התאים לאופי שלה‪ ,‬אבל לך תדע‪ .‬אנשים משתנים‪.‬‬
‫ואז היא חזרה‪ ,‬בפתאומיות‪ ,‬כמו שנעלמה‪.‬‬
‫רק שאז היא היתה מחוקה לגמרי‪ .‬כל שמחת החיים שהיתה לה נעלמה‪ .‬כאילו נתקעה בשלב של הדיפרסיה‬
‫ולא הצליחה לצאת משם‪ .‬זומבי‪ ,‬חי‪-‬מת‪.‬‬
‫כאן‪ ,‬במקום הזה‪ ,‬אני מעביר את רוב ימי‪ .‬כבר שלוש שנים‪ .‬בית החולים הפסיכיאטרי או במילים‬
‫המכובסות – המרכז לבריאות הנפש‪ ,‬לב השרון‪.‬‬
‫כשגמרתי ללמוד רפואה היה ברור לי שאני הולך לכיוון של רפואת ילדים‪ .‬ההחלטה לא היתה כל כך‬
‫פשוטה‪ .‬איכשהו – רופא ילדים‪ ,‬גבר‪ ,‬נחשב היה אצלנו לדרג השני‪ .‬לא הבחירה הראשונה‪.‬‬
‫גם בשבילי ההחלטה ללכת על רפואת ילדים לא היתה פשוטה‪ ,‬אפילו שזה היה הדבר שהכי אהבתי‪.‬‬
‫ילדים‪ ,‬תינוקות‪ .‬היה לי קשה בעיקר אחרי שפרופסור הרולד לוי (יהודי אמריקאי שמלמד במילאנו כבר‬
‫ארבעים שנה)‪ ,‬אמר שנועדתי להיות כירורג‪ .‬שיש לי ידיים טובות וחבל לבזבז אותן על רפואת ילדים‪.‬‬
‫כאילו שלטפל בילדים חולים זה בזבוז‪.‬‬
‫התלבטתי הרבה‪ .‬גם סופיה‪ ,‬החברה שלי (בעצם הארוסה שלי)‪ ,‬אמרה שאני חייב ללכת לכירורגיה‪ .‬גם‬
‫היא התכוונה ללכת לתחום‪ .‬היא אמרה שנוכל לעבוד יחד‪ ,‬למצוא לנו בית חולים שיעסיק את שנינו‪.‬‬
‫באיטליה‪.‬‬
‫אבל אני בכלל התלבטתי אם להישאר באיטליה‪ .‬אני רציתי לחזור לארץ‪ .‬זה לא היה פשוט כי סופיה היתה‬
‫בת יחידה ולא רצתה להתרחק יותר מדי מההורים שלה‪ .‬ככה זה במשפחות איטלקיות‪ .‬כמו במשפחות‬
‫היהודיות‪.‬‬
‫אבל אני כבר החלטתי להיות רופא ילדים‪ .‬יותר נכון רופא תינוקות‪ ,‬או ליתר דיוק‪ :‬פגים‪ .‬רציתי להיות‬
‫הראשון שמעניק סיכוי לחיים ליצור הכי חסר אונים עלי אדמות‪ .‬היו לי הרבה ויכוחים על זה עם הרבה‬
‫חברים סביבי‪ ,‬אבל בעיקר עם סופיה‪ .‬היא רצתה‪ ,‬התעקשה שאהיה כירורג‪.‬‬
‫אבל עכשיו זה לא משנה מה היא רצתה‪ ,‬כי היא כבר איננה‪ ,‬מתה‪ .‬הארוסה שלי נהרגה‪ ,‬ואני נשארתי‬
‫בחיים‪.‬‬
‫אם אפשר לקרוא לזה חיים‪.‬‬
‫זה היה כשעלינו על מטוס כדי להגיע לארץ‪ ,‬להודיע להורים שלי שסופיה ואני מתחתנים‪ .‬לשמח אותם –‬
‫או לאכזב אותם‪ .‬גם כי הם קיוו שאהיה כירורג וגם כי אני מתחתן עם גויה‪ .‬אבל לא חשבנו על זה‬
‫כשעלינו למטוס‪ .‬היינו מאושרים כמו שני צעירים שלא איכפת להם מהעולם סביבם‪.‬‬
‫ואז הודיעו שיש תקלה במטוס‪ .‬המטוס הסתובב וחזר לשדה התעופה ברומא‪ .‬ממש בנחיתה משהו קרה‪.‬‬
‫אני לא יודע בדיוק מה‪ .‬הזיכרון שלי מהאירוע נמחק‪ .‬כל מה שנשאר הוא רעש ההתרסקות‪ ,‬כמו רעידת‬
‫אדמה‪ .‬ואז לכמה שניות היה שקט וברגע הבא פרצה אש‪ .‬ואחר כך היו צעקות‪ ,‬צווחות שקרעו את‬
‫השמים‪ .‬אלו הצעקות שמלוות אותי כל שעות היממה‪ .‬אני מתעורר מהן בלילה‪ ,‬אני נחרד מהן במהלך‬
‫היום‪ .‬הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי‪ .‬הן בראש שלי‪ ,‬כל הזמן‪ ,‬לא מניחות לרגע‪.‬‬
‫הן‪ ...‬והמראה של סופיה שהראש שלה פעור‪...‬‬
‫עכשיו אני צריך להפסיק לכתוב‪ ,‬אפילו שדוקטור אפרתי אמר לי שאני צריך לכתוב לפחות שעה ביום‪.‬‬
‫אני חייב לקחת את התרופות שלי ולחזור לחדר שלי‪ .‬עוד מעט כיבוי אורות והאחיות כאן מקפידות מאד‬
‫עם החולים‪.‬‬
‫בלוז לאחות מתאמת השתלות‪***/‬‬
‫"חיהל'ה‪ ,‬תלכי לטראומה‪ ,‬הגיע עוד אחד"‬
‫"זה כבר השישי שהגיע השבוע‪ .‬מה יש להם?"‬
‫"אין לי מושג‪ .‬כנראה שזה שבוע המזל שלנו"‪ .‬רבקה חייכה‪ .‬חיוך שרק מי שעובד במקצוע שלנו יכול‬
‫להפיק‪ .‬חיוך עייף‪ ,‬כזה שמאחוריו מסתתרות עיניים שראו הרבה יותר מדי‪ .‬כן עיניים‪ .‬למה עיניים? אני‬
‫תמיד אומרת שחיוך זה ‪ 1:%‬עיניים ורק ‪ 7:%‬שפתיים‪ .‬כולם מסתכלים על השפתיים‪ ,‬אבל הרגש‬
‫האמיתי נמצא בעיניים‪ .‬אתם לא מאמינים לי? תבדקו את זה בפעם הבאה שמישהו מחייך אליכם אחרי‬
‫שסיפרתם סיפור מעניין שקרה לכם‪ ,‬וככה תוכלו לדעת מה הוא באמת חושב‪ .‬הוא אולי מחייך – אבל‬
‫לרוב אתם לא באמת מעניינים אותו‪ .‬אבל אני יודעת‪ .‬אני קוראת את העיניים‪ .‬או שבכלל אתם מסוג‬
‫האנשים האלה‪ ,‬שלא מקשיבים?‬
‫רבקה חייכה חיוך עייף‪ .‬היא המשיכה‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬תלכי לטראומה‪ ,‬המשפחה כבר נמצאת שם‪ .‬חילונים‬
‫הפעם‪ .‬לא צריכה להיות בעיה‪".‬‬
‫"אין בעיה יקירתי"‪.‬‬
‫שמי חיה קרוס‪ ,‬ואני עובדת במקצוע הכי קשה בעולם‪ .‬כן‪ ,‬יש הרבה אחרים שיגידו לכם את זה‪ ,‬אבל רק‬
‫אני צודקת‪ .‬מה יש? אתה לא מסכים‪ ,‬אדון טייס? אדון רופא? אדוני ראש הממשלה? תתחלף איתי לשבוע‬
‫ונראה אותך מתמודד‪ .‬בכלל שמעת על המקצוע שלי? כנראה שרובכם לא שמעתם‪ .‬אני וחברותיי‬
‫למקצוע‪ ,‬אנחנו השמן שמחליק את התעשייה הנוראה והמופלאה של תרומת האיברים‪ .‬ומה אני אגיד לכם‬
‫– אני הכי טובה שיש בזה‪ .‬אני מה שנקרא בעגה המקצועית "אחות מתאמת השתלות"‪ .‬שם רשמי כזה‪.‬‬
‫פורמלי‪ .‬אמא שלי כל כך מתגאה כשהיא מספרת לחברות שלה מה שאני עושה‪ .‬לפחות בזה אני מביאה לה‬
‫קצת נחת‪ ,‬כמו שהיא אומרת‪.‬‬
‫אבל אני כבר שנים חושבת על כך שהשם של המקצוע לא מתאר אותו בצורה הטובה ביותר‪ .‬עוד לא‬
‫הצלחתי למצוא שם טוב יותר‪ .‬אבל אני בטוחה שאמא שלי פחות תאהב את הרעיונות שלי‪ .‬אולי לכם יש‬
‫איזה רעיון? אני אספר לכם מה אני עושה‪.‬‬
‫בכל פעם שמגיע אלינו לבית החולים מישהו שנמצא במוות מוחי‪ ,‬שולחים אותי‪" ,‬לקבל" את המשפחה‬
‫ו"לבדוק" איתם את האפשרות לכך שמנתח יבוא‪ ,‬ויקצור את האיברים של אהוב ליבם‪ .‬אני מצטערת על‬
‫הבוטות‪ ,‬אבל קשה לי להבליע את היחס שלי לנושא‪ ,‬ככה כשאני מנסה לדבר מהלב‪ .‬זה בניגוד גמור לאיך‬
‫שאני מתנהגת עם המשפחות‪ .‬לא לחינם בחרו בי לתפקיד הנורא הזה‪ .‬כשאני איתם אני אמא‪ .‬אני לבבית‪,‬‬
‫חמה‪ ,‬מקבלת ופתוחה‪ .‬אני עדינה ויודעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון‪ .‬אצל כל משפחה זו מלה‬
‫אחרת‪ .‬ובסוף זה באמת מגיע למילה אחת שיכולה לעשות את ההבדל‪ .‬חמש דקות עם המשפחה ואני כבר‬
‫יודעת איך זה ייגמר‪ .‬ובגלל זה אני הכי טובה‪ .‬וזה לא שאני עובדת בסביבה קלה‪ .‬אני לא עובדת בתל אביב‬
‫אצל הצפונים האלה שברגע שיש סיכוי ש"יקירם" התפגר הם רצים לתרום כל מה שאפשר ממנו כדי‬
‫שיוכלו להרגיש טוב עם עצמם‪ .‬אני שוב נאלצת להתנצל על הבוטות‪ ,‬אבל אם למישהו מותר‪ ,‬זה לי‪ .‬אני‬
‫עובדת בשערי צדק‪ .‬למי שלא מכיר זה הבית חולים של החרדים בירושלים‪ .‬בה"א הידיעה! אני מניחה‬
‫שאתם מכירים את היחס שלהם לנושא‪.‬‬
‫בבית ספר לאחיות‪ ,‬כשלימדו אותנו על העולם הזה‪ ,‬ועל המקצוע בכלל‪ ,‬כל המורות והמרצים הסתירו‬
‫מאיתנו את האמת‪ .‬כולם ניסו להציג כמה הן אנושיות וכמה הן מרגישות שהן מלאות גאווה ותחושת‬
‫סיפוק‪ .‬שטויות במיץ‪ .‬אחרי עשרים שנה שהחלפתי חיתולים‪ ,‬לקחתי דם‪ ,‬תקעתי קטטר וכו'‪ ,‬ובעשר שנים‬
‫האחרונות‪ ,‬אחרי שחילצתי מאות איברים ממשפחות מבולבלות אני יכולה להגיד לכם – שום תחושת‬
‫סיפוק ושום נעליים‪ .‬המקצוע הזה משחית את הנפש‪ .‬הוא הרס כל חלקה טובה שהייתה לי‪ .‬השליחות‬
‫שגרמה לי ללכת לבית הספר לאחיות התחלפה במקצוענות קרה‪ .‬ובמקרה שלי‪ ,‬בהצלחה‪.‬‬
‫לא הרבה אנשים מחוץ למערכת יודעים את זה‪ ,‬אבל גם במקצוע הזה יש מדדים‪ .‬זו תעשייה מאוד‬
‫משומנת והמטרה היא ברורה – כמה שיותר איברים‪ .‬ככה‪ .‬פשוטו כמשמעו‪ .‬זה בוודאי נראה לכם מאוד‬
‫מוזר – אתם כמו רוב האנשים רואים בטלויזיה פעם בכמה חודשים כתבה על ילד מסכן שהציל באיבריו‬
‫שבעה ילדים מסכנים אחרים‪ .‬וכמו אצל כולם זה ממלא אתכם קצת בשמחה תוך מלמול‪" :‬איזה טוב‬
‫לראות קצת חדשות טובות"‪ .‬אבל אני אומרת לכם – זו תעשייה לכל דבר‪ .‬וכשיש אחות מתאמת השתלות‬
‫שלא מביאה מספיק איברים‪ ,‬ביחס לכמות האנשים שמגיעים אליה‪ ,‬תעבור מהתפקיד‪ .‬וכמו שאמרתי – אני‬
‫הכי טובה שיש‪ .‬מתוך ‪ 7::‬משפחות אולי חמש לא יסכימו לתרום אחרי שאני אדבר איתם‪ .‬אבל אני לא‬
‫גאה בכך‪ .‬אולי עזרתי להציל מאות חולים‪ ,‬אבל עבורי המחיר היה כבד מנשוא‪ .‬המתים תורמים את גופם‪.‬‬
‫אני‪ ,‬החיה‪ ,‬תרמתי את נפשי‪.‬‬
‫איך אני שורדת? רק בדרך אחת‪ .‬ניתוק רגשי מוחלט‪ .‬ההצגה היא מושלמת‪ .‬לפעמים אני חושבת שהייתי‬
‫צריכה להיות שחקנית בתיאטרון‪ .‬אני מצליחה להסתיר את התיעוב והאדישות לסיטואציה‪ .‬אל תטעו‪,‬‬
‫הכעס שלי הוא לא רק על המערכת‪ .‬אחרי כל כך הרבה זמן‪ ,‬גם את המשפחות התורמת‪ ,‬המשפחות של‬
‫המושתלים‪ ,‬אפילו את המתים אני מתעבת‪ .‬כולם הרסו אותי‪.‬‬
‫צעדתי במסדרון המואר באור פלורסנט לעבר מחלקת טראומה‪ .‬בדרך הצטרפה אליי רחל‪ ,‬העוזרת שלי‬
‫שעתידה להחליף אותי כשאפרוש ועדכנה אותי בפרטים‪ :‬גבר‪ ,‬בן ‪ ,5:‬גבי‪ ,‬ללא היסטוריה רפואית‬
‫משמעותית‪ ,‬רופא במקצועו‪ ,‬מת מטביעה בבריכה‪ .‬היא נשמעה צוהלת‪" :‬לדעתי יש לנו שביעייה!" אלוהים‬
‫ישמור! רק אני עוד נותרתי נורמלית כאן? כבר אמרתי לאחות הראשית שרחל חדורת מוטיבציה יתר על‬
‫המידה ושהיא לא תהיה תחליף טוב כשאפרוש‪ .‬חייבים להיות הרבה יותר קרים‪ .‬מה זה "שביעייה" אתם‬
‫תוהים? זה בסלנג שלנו משמעותו שניתן יהיה לקחת את כל שבעת האיברים הניתנים להשתלה‪ :‬כליה‪ ,‬לב‪,‬‬
‫לבלב‪ ,‬כבד‪ ,‬ריאות‪ ,‬קרנית ועור‪ .‬שמעתם אותה? ואתם חושבים שאני המפלצת עם הגישה שלי?! למה‬
‫לעלוץ?‬
‫"גבי‪ ,‬אמרת?"‬‫"כן גבי ברקאי‪ ,‬בן ‪ 5:‬מבית הכר‪ ...‬למה עצרת?"‬‫לא יכול להיות‪ .‬בטוח שמעתי לא נכון‪ .‬התקרבתי אל רחל וחטפתי את הדף מידה‪ .‬שם זה היה‪ .‬שחור על‬
‫גבי לבן‪ .‬אין ספק‪ ,‬זה הוא‪ .‬בוודאי שזה הוא‪ .‬נשוי עם ארבעה ילדים‪.‬‬
‫"רחלי‪ ,‬תגשי אל המשפחה אני מיד אצטרף"‪ .‬אני חייבת להתעשת כמה דקות‪.‬‬
‫"אבל חיהל'ה‪ ,‬אני לא בטוח‪ "...‬את המבט בעיניי לא ניתן היה לפרש בשני אופנים‪ .‬רחל הלכה בשתיקה‬
‫ובזריזות‪.‬‬
‫ניגשתי לשירותים‪ .‬הסתכלתי על עצמי בראי כדי לבדוק אם אני בחלום‪ .‬למה זה כל כך משפיע עליי?‬
‫עברו ‪ 75‬שנים‪ .‬איזה מין גורל אכזר הביא אותו למצב הזה כדי שיגיע דווקא אליי?‬
‫אני חושבת שאני חייבת לכם הסבר‪ .‬אולי כבר חלק מכם הבינו‪ ,‬אבל את גבי ברקאי אני מכירה‪ .‬מכירה‬
‫טוב מאוד‪ .‬לפני חמש עשרה שנה בערך‪ ,‬בזמן משמרת רגילה במחלקה הפנימית שבה עבדתי באותה עת‪,‬‬
‫הייתה חולה שגססה למות בשם רוזה ברקאי‪ .‬חולים גוססים זה דבר די שכיח במחלקות פנימיות כפי‬
‫שאפשר לנחש‪ .‬רוזה שכבה אצלנו בערך שבועיים עד שהיא נפטרה‪ ,‬ולאורך כל הזמן הזה טיפל בה –‬
‫במסירות שלא נתקלתי בה עד אז‪ ,‬ולמעשה גם לא מאז – בנה‪ ,‬גבי‪ .‬תחילה לא הבחנתי בכך בין החולים‬
‫הרבים והעבודה התובענית‪ ,‬אבל לאט לאט שמתי לב שכל פעם שהגעתי לחדר של רוזה‪ ,‬גבי היה ליד‬
‫המיטה שלה‪ ,‬מלטף את ראשה‪ ,‬מסרק אותה‪ ,‬מדבר איתה גם כשהייתה בלי הכרה‪ .‬בשלב הזה של חיי כבר‬
‫הייתי צינית לגמרי‪ .‬אחרי שראיתי כל כך הרבה משפחות זורקות את הזקנים שלהם אל בתי החולים‪ ,‬כמו‬
‫עול שהם מחפשים להסיר‪ ,‬משפחות שלא מסוגלות להרים את השמיכה שנפלה לסבתא‪ ,‬וקוראים לאחות‬
‫שתכסה את מבושיה‪ .‬העבודה הקשה וההצצה אל הצד הכעור ביותר של נפש האדם עיצבו את נשמתי‪,‬‬
‫וגרמו לי לאבד אמון מוחלט‪ .‬לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי – דחיתי את כל מי שניסה‪.‬‬
‫אבל באותם שבועיים‪ ,‬רגילים כביכול‪ ,‬קרה לי הדבר שלא קרה לי מאז שהייתי בת ‪ .0:‬התאהבתי בגבי‬
‫לחלוטין‪ .‬הוא היה כמו כוכב זוהר בעולם שרק הקשיח את לבי‪ .‬התחלנו לדבר בכל ביקור‪ ,‬ולאט לאט‬
‫השתהתי שם בחדר של רוזה יותר ויותר‪ .‬כל מה שרציתי בכל משמרת זה להגיע לחדר שלו‪ .‬תבינו שלא‬
‫הייתי לי סיבה ממשית – רוזה כבר הייתה גמורה ולא ממש טיפלנו בה‪ ,‬ואת מה שצריך היה לעשות‪ ,‬גבי‬
‫עשה לבד‪ .‬בשיחותינו גיליתי אדם מקסים ורגיש‪ .‬הוא תמיד היה לבד‪ ,‬אז הנחתי שאין לו משפחה‪ .‬לא‬
‫הקשנו אחד על השני בשאלות כאלה חודרניות – הרי בזמנו אם היית בן ‪ 35‬ולא נשוי – הייתה סיבה‬
‫מאחורי זה‪ .‬דיברנו על כל נושא אחר בעולם – מוסיקה‪ ,‬ספרים ובעיקר על בני אדם‪ .‬גיליתי שבנושאים‬
‫רבים הוא מרגיש כמוני – תסכול ומיאוס‪ .‬היה נחמד לחלוק את התחושות עם עוד מישהו‪.‬‬
‫כשאמו נפטרה גבי התעקש שלא אבוא לשבעה‪ .‬כמובן שלא חשדתי ולא חקרתי את הסיבה‪ ,‬ורווח לי‬
‫שאחרי שהשבעה נגמרה הוא ביקש להפגש עמי‪ .‬החלנו להפגש באופן קבוע בתקופה של כמה חודשים‪.‬‬
‫היה לנו יומיים קבועים בשבוע בהם היינו נפגשים בקפה עטרה ברחוב עזה‪ .‬כמעט תמיד נשארנו בחוץ או‬
‫שהיינו עוברים לביתי‪ .‬מעולם לא בביתו‪ .‬הספקות החלו לחלחל אל לבי‪ ,‬אבל הייתי כל כך מאושרת איתו‬
‫שלא העלתי אותם‪ .‬אלו היו הימים היפים ביותר שזכורים לי‪ .‬לפתע גם הדברים הרעים בחיי – הבדידות‪,‬‬
‫התשישות והעצבות מהעבודה נראו הרבה פחות נוראים‪.‬‬
‫אך הדבר היה צריך להתגלות במוקדם או במאוחר‪ .‬בפעם הראשונה שלא יכלתי להפגש עמו בעטרה‬
‫בשעה הקבועה (אני לא זוכרת מה הייתה הסיבה) חיפשתי את המספר שלו בספר הטלפונים ולא מצאתי‬
‫אותו‪ .‬היו כמה זוגות ששם הגבר היה גבי ברקאי‪ ,‬אבל לא מצאתי את שמו לבד‪ .‬זה אולי נראה לכם מוזר‬
‫היום בעולם שבו לפני שאתה מכיר מישהו אתה כבר עושה עליו חיפוש מקיף באינטרנט או בפייסבוק‬
‫הזה‪ ,‬אבל זו הייתה תקופה שונה‪ .‬ואני אישה שונה‪ .‬לא רציתי לשאול יותר מדי שאלות שיפגמו באושר‬
‫הנדיר שקפץ עליי‪.‬‬
‫הספקות המודחקים החלו לצוף אל פני הקרקע‪ .‬החלטתי שבכל זאת אגיע לפגישה‪ ,‬ואנסה להעלות את‬
‫אוסף העובדות הלא מוסברות ביחסים בינינו‪ .‬גבי לא הסתיר‪" .‬חיה שלי‪ ,‬אני נשוי‪ ,‬הנחתי שידעת‪ ".‬ישבתי‬
‫בשתיקה כמה דקות‪ .‬לא הייתי המומה – כנראה שעמוק בלבי באמת ידעתי‪ .‬אתם מכירים את התחושה‬
‫שאתם מרגישים שהלב שלכם מתאבן לפתע? כך הרגשתי‪ .‬פתאום גבי נראה לי כמו זר‪ ,‬ונגעלתי ממנו‪,‬‬
‫ונגעלתי מעצמי שנתתי לו להתקרב אליי כל כך‪ .‬הרי שום דבר לא יכול להיות באמת כה טהור‪ .‬לא‬
‫ביקשתי אבל הוא סיפר לי עוד‪" .‬יש לי אישה‪ ,‬וארבעה ילדים‪ .‬הקטנה ביותר נולדה לפני חודשיים"‪.‬‬
‫חודשיים‪ .‬היינו ביחד לפני חודשים‪" .‬אני מבטיח לך חיהל'ה שלי‪ ,‬אני לא מאושר איתה‪ .‬אני לא מאושר‬
‫איתם‪ .‬היא לא מבינה אותי‪ ,‬אנחנו זרים זו לזה‪ ,‬לא כמוני וכמוך"‪ .‬והוא רכן לנשק אותי‪ .‬התחמקתי ממנו‪.‬‬
‫לא הייתי מסוגלת לראות אותו יותר‪ .‬קמתי והלכתי‪ .‬כשיצאתי מבית הקפה העיניים שלנו נפגשו בפעם‬
‫האחרונה‪ .‬אני לא אשכח את המבט הזה לעולם‪.‬‬
‫בשבועות שאחר כך גבי עוד ניסה ליצור איתי קשר‪ ,‬אבל לא הייתי מסוגלת להיפגש איתו‪ .‬הייתי מאוהבת‬
‫בו עד עמקי נשמתי‪ ,‬כל כך מאוהבת עד שלא ראיתי את מה שהיה אמור להיות ברור כשמש‪ .‬אני מאמינה‬
‫לו שהוא לא היה מאושר‪ ,‬ואני באמת חושבת שהוא מצא בי שותפה מלהיבה ואמיתית‪ ,‬כמו שגם אני‬
‫מצאתי בו‪ ,‬אבל זה לא שינה‪ .‬היו לו ילדים‪ ,‬הייתה לו אישה‪ .‬אמנם בהם גבי בגד‪ ,‬אבל התחושה הייתה‬
‫שהבגידה האמיתית הייתה בי – הוא לא שונה מהאחרים‪ .‬הוא גרוע מהם‪.‬‬
‫עם הזמן גבי הפסיק לנסות ליצור איתי קשר‪ ,‬והזכרונות היפים התעמעמו‪ .‬המשכתי בחיי‪ ,‬עברתי לתפקיד‬
‫שלי עכשיו‪ ,‬ולא נתתי עוד לאף אחד להתקרב אליי‪ .‬אני לא אפול בפח הזה שוב‪ .‬כעבור כמה שנים כבר‬
‫כמעט הפסקתי לחשוב עליו‪.‬‬
‫עד אותו יום‪ .‬בחדר חיכתה המשפחה של גבי‪ .‬בשירותים חשבתי לעצמי מדוע הגבתי כך? האם אני עוד‬
‫מרגישה אל גבי משהו או שמדובר רק בזכרונות‪ .‬אני לא חושבת שאני עוד מסוגלת לאהוב‪ .‬לא בגילי‪ .‬לא‬
‫אחרי כל מה שעשיתי וראיתי‪.‬‬
‫חזרתי מהשירותים‪ ,‬ונכנסתי לחדר‪ .‬פניי לא הסגירו את סערת הרגשות שהייתי נתונה בה‪ .‬במיטה שכב‬
‫גבי‪ .‬גבי שלי‪ .‬הוא לא השתנה כמעט בשנים שעברו‪ .‬זה גבי שעשה לי כל כך טוב‪ .‬הכי טוב שהיה לי‬
‫בחיים‪ .‬וכל כך רע‪ .‬הכי רע שהיה לי בחיים‪ .‬ליד המיטה עמדו אשתו וארבעת ילדיו – אותם ראיתי‬
‫לראשונה בחיי‪.‬‬
‫הריטואל הקבוע‪" :‬שלום שמי חיה‪ ,‬ואני אחות מתאמת השתלות‪ ...‬אני מאוד מצטערת לשמוע על ‪ ...‬אני‬
‫בטוחה שהיה אב מסור ובן זוג אוהב‪( "...‬אני מתה מבפנים) "אני לא יכול להתחיל לדמיין כמה היה כואב‬
‫לאבד אדם כה קרוב‪ ,‬ובתאונה כה מחרידה‪ ...‬אני ובית החולים משתתפים בצערכם‪( "...‬אני עוד שניה‬
‫מתמוטטת) "ראיתי שמר ברקאי היה חתום על כרטיס אד"י‪ ,‬זה נכון"?‬
‫אשתו לא הגיבה‪ .‬לאורך כל השיחה היא בהתה בי בפרצוף אטום ומוזר‪ .‬השתיקה נמשכה והרגשתי שאני‬
‫לא יכולה לעמוד בזה עוד הרבה זמן‪ .‬כל האינטסטינקטים המקצועיים שלי נעלמו כלא היו‪ .‬בימים כתיקונם‬
‫בשלב זה אני כבר יודעת מה הדרך הנכונה להגיע אל המשפחה‪ ,‬אבל עם המשפחה הזו זה היה אחרת‪ .‬עם‬
‫האיש הזה‪ ,‬זה היה אחרת‪ .‬באופן מפתיע – לא הרגשתי אליו כל תיעוב‪ .‬רק קרבה אדירה‪ .‬יותר מאשר‬
‫הרגשתי אליו אי פעם‪.‬‬
‫לא האמנתי כשהמילים הבאות יצאו לי מהפה‪" .‬אני חושבת שזה יהיה רעיון רע מאוד לתרום את איבריו‪.‬‬
‫הוא לא היה רוצה בכך‪ .‬זה לא נכון עבורו"‪ .‬אשתו הסתכלה עליי במבט משתאה‪ .‬רחל לחשה לי באוזן‪:‬‬
‫"מה את עושה?! השתגעת?" הבן המבוגר של גבי‪ ,‬שאני לא יודעת את שמו עד היום היה הראשון שהגיב‪:‬‬
‫"אני לא יודע מי את חושבת שאת‪ ,‬אבל זו ממש לא ההחלטה שלך"‪ .‬אשתו פרצה בבכי וביתה חיבקה‬
‫אותה‪ .‬רציתי להתנצל ולא מצאתי את המילים‪ ,‬רציתי לצעוק ולא היה לי על מי‪ .‬רק דבר אחד ידעתי – אני‬
‫לא אתן שיפגעו ככה בגבי שלי‪ .‬המשפחה שלו בכלל לא מכירה אותו‪ .‬אני לא אתן שייקחו את העיניים‬
‫האלה שהביטו בי כל כך הרבה פעמים‪ ,‬במבט אוהב‪ .‬אני לא אתן שהם יביטו בעוד אחרים במבט אוהב‪.‬‬
‫הוא לא יהיה חלק מהתעשייה הנוראית הזו‪.‬‬
‫כנראה שאחד הרופאים שהיה בחדר הזעיק את מנהל מרכז ההשתלות‪ ,‬שהגיע לשם תוך שתי דקות‪ .‬הוא‬
‫נכנס בזריזות וביקש להרחיק אותי מהחדר‪ .‬הוא לא העיף בי אפילו מבט‪.‬‬
‫פוטרתי עוד באותו היום‪ .‬זה לא היה מפתיע‪ .‬הסיפור התפשט כמו אש בשדה קוצים וכולם ראו בי את‬
‫האשמה‪ .‬כמובן‪ .‬מאוד נוח למערכת להאשים את היחיד‪ ,‬במקום לבדוק מה רקוב אצלה‪ .‬לזכותם אני אגיד‬
‫שנתנו לי תנאי פרישה מצוינים‪ .‬כנראה שרצו לוודא שלא יראו שוב את הפרצוף שלי‪ .‬מאז אני בבית ולא‬
‫עושה הרבה‪ .‬בעיקר מבלה עם אמא שלי‪ .‬לא חסר לי האקשן בבית החולים‪ .‬אני מרגישה שהנפש שלי‬
‫בתהליך החלמה שהיא הייתה זקוקה לו הרבה זמן‪.‬‬
‫אני לא יודעת מה קרה בסוף עם איבריו של גבי‪ .‬אני מניחה שמנהל מרכז ההשתלות ניחם את המשפחה‬
‫והצליח לאסוף את השברים שאני ניפצתי‪ .‬אני נשבעת שבכל פעם שאני עוברת במדרחוב יש שם איזה‬
‫רוכל אחד שיש לו בעיניים מבט מוזר כזה‪ .‬אוהב‪ .‬ומוכר עד כאב‪.‬‬
‫פלמינגו‪ /‬סהר בוסתנאי‬
‫הוא עמד על רגל אחת‪ .‬במסדרון ארוך מדיי וקר מדיי‪ ,‬עם מבט מזוגג בעיניים‪ .‬בוהה‪ .‬ממש כמו הפלמינגו‬
‫בספארי – רק שפלמינגו בוגר הינו ורוד וגבר זה היה אפור‪ ,‬כאילו וצבע זה‪ ,‬האופייני לגוזלי הפלמינגו‪,‬‬
‫מתאים לו כרגע יותר מאשר הצבע הורוד האופטימי‪ .‬הפלמינגו חיים בקבוצות – והוא היה לבד‪ .‬בחרתי‬
‫לגשת‪ .‬לא להתעלם ולא להסתפק בהסבר הקלוש "שככה כל האנשים כאן"‪ .‬מעולם לא האמנתי בהכללות‪,‬‬
‫במיוחד לא במקום מגוון שכזה‪ .‬יש שצועקים‪ ,‬יש המחייכים‪ ,‬חלק מרותקים – למיטה או לטלויזיה‪ .‬או‬
‫לשניהם‪.‬‬
‫ניגשת ואמרתי "שלום‪ .‬יש לך עמידה מאוד מיוחדת‪ ,‬אתה יודע? כמו הפלמינגו‪ .‬ראית פעם אחד?"‪ .‬שקט‪.‬‬
‫תרתי בעיני י אחר איזושהי דמות שתג על המדים ייחס אותה לאסכולה המקצועית במקום‪ .‬מצאתי אישה‬
‫צנומה‪ ,‬עם נעליים לבנות ותג שהכריז בדממה שהשם הוא "ורדה ניר"‪ .‬עצרתי אותה ושאלתי כמה זמן‬
‫הגבר הזה עומד כאן על רגל אחת – אפילו מבלי להישען על הקיר‪ .‬ורדה זרקה בי מבט משועמם‪ ,‬מעט‬
‫דהוי ואף מתריס כאילו מנסה היא לומר איך העזתי להפריע לה עם שאלה כה מיותרת‪ ,‬ענתה "מאתמול‬
‫בערך" והמשיכה ללכת‪ .‬המשכתי להביט בגב המתרחק‪ ,‬הופכת במוחי את התשובה – יותר או קרוב ל‪04-‬‬
‫שעות? כיצד זה ייתכן? רציתי לשאול "החליף רגל? אכל? ישן? עשה צרכיו?" כל דבר שיספק מידע על‬
‫תפקוד מינימאלי חיוני‪.‬‬
‫אז חזרתי לפלמינגו האפור שלי‪ .‬ניסיתי להיזכר בכל אותן מתודות שלימדו אותנו במחוזות ההשכלה‬
‫הגבוהה לגבי יצירת קשר עם ה"מטופלים המרוחקים"‪ .‬לאחר פשפוש מהיר שלא הניב תוצאות יעילות –‬
‫עברתי גם אני לעמידה על רגל אחת‪ .‬כתף לצד כתף‪ ,‬למרות שהייתי נמוכה ממנו בראש וקצת‪ .‬הפניתי‬
‫מבט לאותה נקודה בה הוא בהה‪ ,‬אולי אחרי זמן מה רואים משהו מיוחד‪ .‬הרגל שלי החלה לאבד תחושה‬
‫אחרי חצי שעה‪ .‬הוצאתי כריף פסטרמה המדיף ניחוח של חרדל דיז'ון מהתיק ונגסתי בו – על רגל אחת‪.‬‬
‫הייתי שקועה מאוד בסיפוק יצר הרעב אבל שמעתי פעולת שאיפה עמוקה מהבחור לידי‪ .‬חייכתי אך‬
‫המשכתי להסתכל ישר‪ .‬לפתע הפלמינגו שלי הפנה אליי את מבטו‪ .‬אם לדייק‪ ,‬אל עבר הכריך שאחזתי‬
‫בידיי‪ .‬הצעתי לו חצי והוא הושיט יד גרומה וסיים את חלקו בשלוש נגיסות בריאות‪ .‬טוב‪ .‬זה סיפק לי‬
‫תשובה בנוגע לתהייה כמה זמן הוא לא אכל – מאתמול בערך‪ .‬אז נתתי לו גם את החצי השני‪ ,‬המכורסם‪,‬‬
‫שלי‪ .‬תמיד טענתי שהדרך להגיע לבן אדם היא דרך הקיבה‪ .‬כנראה שזו גם הדרך להגיע לפלמינגו‪.‬‬
‫אחרי שהוא סיים לאכול וחזר לפוזיציה הראשונית‪ ,‬כבר עברה שעה מאז שהחלטתי להצטרף לפלמינגו‪.‬‬
‫כבר לא הייתי בטוחה אם עדיין יש לי רגל ימנית‪ .‬והיה לי גם ילד לאסוף הביתה‪ .‬ברגשות מעורבים‪,‬‬
‫הורדתי אט אט את רגלי והתחלתי ללכת‪ .‬פסיעות קטנות‪ .‬עקב – אגודל – עקב – אגודל – עקב‪ ,‬גם‬
‫מחזירה לעצמי את התחושה וגם לא מעוניינת להפריע לסדר הכאוטי אשר שרר במקום‪ .‬לפתע הושיט‬
‫הפלמינגו את אותה יד עדינה ואחז בזרועי‪ .‬אחיזה מפתיעה בעוצמתה בהתחשב ברזון של היד‪ .‬הפניתי‬
‫אליו מבט אבל הוא עדיין היה שקוע בקיר הירוק והחיוור שמולו‪ ,‬ובאותה פתאומיות‪ ,‬שיחרר את האחיזה‪.‬‬
‫החלטתי שזו "תודה" – אז הגנבתי חצי חיוך ויצאתי לאור השמש‪ ,‬לצבעוניות של העולם‪ ,‬לרעש הקיום‬
‫האנושי‪.‬‬
‫מאותה הפגישה‪ ,‬הייתי מגיעה כמעט כל יום עם כריך ריחני כזה או אחר‪ ,‬לאותו מסדרון קר‪ ,‬לאותה‬
‫בדידות‪ .‬מזינה את הפלמינגו האפור שלי – משכנעת את עצמי שבלעדי הקיום שלו מוטל בספק‪ ,‬ושזו‬
‫החובה שלי – להציל אותו‪ ,‬כי הרי פלמינגו אפור הם זן נדיר‪.‬‬
‫ואכן הצלחתי‪ .‬לפחות לתקופה‪ .‬אט אט‪ ,‬אולי בזכות הטיפול התרופתי‪ ,‬אולי בזכותי וככל הנראה בזכות‬
‫השילוב ביניהם‪ ,‬חזר הפלמניגו והתחבר מחדש לעולם שלנו‪ .‬אף אחד לא הבין מדוע חיבבתי את‬
‫הפלמינגו‪ ,‬מדוע הרגשתי אחריות מסויימת כלפיו‪ ,‬משל היה דם מדמי ובשר מבשרי‪ .‬היות ולא ידעתי‬
‫להסביר זאת כראוי אף לעצמי‪ ,‬לא השתדלתי‪ .‬ויום אחד‪ ,‬בשלהי הקיץ‪ ,‬שוחרר הפלמינגו שלי חזרה‬
‫לטבע‪.‬‬
‫מרקוס‪ .‬כך קראו לו‪ .‬גבוה וכה צנום‪ .‬פגוע בנפשו‪ .‬שערו מאפיר בעדנה‪ .‬לחייו שקועות‪ .‬לבוש באחת‬
‫משתי חולצות הפלאנל המשובצות שלו‪ ,‬יום בזאת ולמחרת בשניה וחוזר חלילה‪ ,‬ללא כל תלות‬
‫בטמפרטורה או במזג האויר‪ .‬אך מכנסי הג'ינס שלעולם לא התאימו למידותיו (וכיצד אפשר? גבר כה רזה‬
‫לא ראיתי מימי)‪ ,‬נדמה שלא התחלפו לאורך כל התקופה‪ .‬הוא גם לא ויתר על מנת בשר אדום אחת ביום‪,‬‬
‫כל יום‪ .‬כנראה זכר ושריד למה שהוא היה פעם‪ ,‬במולדתו‪.‬‬
‫בעיני רוחי דימיתי את כל צער העולם נישא על כתפיו הגרומות ומוביל להליכתו השפופה‪ .‬לעיתים‪ ,‬דרך‬
‫עיניו הגדולות‪ ,‬שדרך עדשות המשקפיים המיושנות והעבות שלו נראו פעורות לרווחה‪ ,‬היה אפשר לזהות‬
‫עצבות עמוקה‪ .‬ולעיתים היתה זו שמחה עמוסה בתום‪ ,‬שאין מאחוריה דבר וסיבה‪ .‬כל השתקפות מבע‬
‫שכזה‪ ,‬עקב הקיצוניות שבה‪ ,‬מובילה את מי שניצב מולו להבין שמשהו אינו כשורה‪ .‬שקיים פער בין‬
‫ההתגשמות הפיזית שעומדת למולך לבין מה שקורה שם בפנים‪.‬‬
‫רק ברגעי השפל הגוף היה מזדקף‪ .‬גלגלי העיניים היו מתרוצצים בארובות‪ ,‬נטולי כל מיקוד והגיון‪ .‬פיו‬
‫של מרקוס‪ ,‬שפתיו ולשונו‪ ,‬שבדרך כלל היו נותרים נטולי מעש‪ ,‬החלו להפיק צלילים שהתחברו לכדי‬
‫מילים‪ ,‬חסרות כל פירוש בעולמי שלי‪ ,‬אך לפי הדבקות בהן ביטא אותן שוב ושוב‪ ,‬בעולמו הפרטי הן‬
‫בוודאי נשאו קריאה נואשת למישהו שיבין‪.‬‬
‫וכמו פלמינגו אמיתי‪ ,‬גם מרקוס עזב אותנו עם בוא הקיץ‪ .‬בוקר יום ראשון אחד‪ ,‬לאחר סוף שבוע מהביל‬
‫של תחילת קיץ ישראלי אופייני‪ ,‬מרקוס לא הופיע במשרד‪ .‬החלטתי שלא להכנע לחרדות ולהמתין עד‬
‫הצהריים‪ ,‬אולי הוא עוד יגיע‪ .‬הרי בעולם שבו מרקוס מתנהל‪ ,‬קונסיסטנטיות היא משאת נפש ותו לא‪.‬‬
‫כשמחוג השעון עוד נדד לו בעצלתיים בין השעה ‪ 7:‬ל‪ ,77-‬קיבלנו שיחה בה נתבקשנו להגיע לדירתו של‬
‫מרקוס‪ ,‬בתור הגוף האחראי עליו ובעצם‪ ,‬בתור האנשים היחידים עימם היה בקשר‪.‬‬
‫בפעם האחרונה בה ראיתי את מרקוס‪ ,‬גם בה הוא היה דומם‪ .‬צבעו היה אפרפר גם כן והוא עדיין היה‬
‫לבדו‪ .‬הפעם לא במצב מאונך‪ ,‬אלא במצב מאוזן‪ .‬בפעם אחרונה זו‪ ,‬גבו העדין היה מונח על ספה מצהיבה‬
‫מרוצפת בכתמים שונים‪ ,‬שבצורה משונה דווקא העניקו לה אופי מסויים והעידו שהתחוללו עליה חיים‪.‬‬
‫אור השמש הטיל על פניו משחקי אור וצל ורק הריח מעלה הקבס‪ ,‬של תחילת רקבון הגוף‪ ,‬דאג לשמור‬
‫על מימד המציאות בסיטואציה‪ .‬ממש כמו ניחוח הכריך שלי‪ ,‬באותו מוסד קר ומנוכר‪.‬‬
‫מדהימה היא יכולתו של המוות לתפוס אותך הישר בליבך‪ ,‬להקיף את ריאותיך בצורה כזו‪ ,‬שנדמה‬
‫שלעולם לא תוכל למלאן שוב‪ .‬יד שהונחה על כתפי השמאלית טלטלה אותי לצאת מהשרעפים בהם‬
‫שקעתי‪ .‬הבטתי סביבי‪ ,‬כאילו וניסיתי לספוג את כל ההוויה הכי אינטימית בה התקיים הפלמינגו הנדיר‬
‫שלי‪ .‬הנחתי ידי על זרועו‪ ,‬שפעם הפתיעה אותי בעוצמה הטמונה בה‪ ,‬והקפתי את פרק ידו הגרומה;‬
‫שארית הבשר שהותירה אחריה נפשו הפגומה של מרקוס‪ .‬בצעדים קטנים גם הפעם‪ ,‬נפנתי מהפלמניגו‬
‫שלי בפעם האחרונה והתקדמתי לכיוון הדלת‪ .‬יצאתי לעולם שוקק ותוסס‪ ,‬מהביל מחום ודביק מלחות‬
‫כשבליבי עצב מהול בשמחה על כך שזכיתי להכיר זן נדיר של ציפור משונה‪ ,‬אך כה נהדרת‪.‬‬
‫_____________________________________________________________________‬
‫הקטע נכתב על סמך מקרה אמיתי‪ .‬עמותת "אנוש" היא עמותה הפועלת למען שיקום נפגעי נפש בקהילה‪.‬‬
‫כל מי שעובד בעמותה על כל סניפיה‪ ,‬שכירים כמתנדבים‪ ,‬עוסקים בעבודת קודש יום‪-‬יומית‪ .‬התגמול‬
‫הכספי הוא כאין וכאפס לעומת הסיפוק הפנימי על עזרה כנה לזולת‪ ,‬שהוא השכר האמיתי‪ .‬אימי הייתה‬
‫מנהלת סניף "אנוש" נתניה ולכן הנושא היה קרוב לליבי במשך ‪ 76‬שנה‪ .‬המקרה שמובא להלן‪ ,‬נכתב‬
‫בהשראת מקרה אמיתי‪ ,‬על חולה נפש שאחת מהקולגות של אימי הכירה והצליחה להוציאו מאשפוז‬
‫ולשקמו בחיים אזרחיים‪.‬‬
‫סיכוי להינצל‪ /‬אמנון ויטנשטיין‬
‫אין סיפוק גדול מזה שחייו של מישהו ניצלו בזכות החלטה שלי‪ .‬משפחה שזכתה ביקירה אחרי שכמעט‬
‫איבדה כל תקווה‪ .‬ברגעים כאלה הכל נשכח‪ ,‬אושר עילאי מציף אותך ואתה גאה בעצמך שלא ויתרת‬
‫לעצמך בשום שלב‪ ,‬שלא נשברת במהלך הדרך‪.‬‬
‫אבל לא חשבתי שאגלם את מלאך המוות פעמים רבות כל כך‪ .‬אנשים שרואים אותנו מבחוץ חושבים‬
‫שאנו חסינים‪ ,‬אלים בדמות אדם‪ ,‬אבל לצערי הרב לא כך הדבר‪ .‬כל טעות שאנו עושים שעולה בחייו של‬
‫מטופל הורגת בנו משהו‪ .‬כל רופא שעובד בבית חולים נושא באמתחתו‪ ,‬בכל טיפול‪ ,‬את כל הטעויות שלו‪.‬‬
‫וכל מי שיטען אחרת – עושה שקר לעצמו‪ .‬שלא נדבר על כל הלילות נטולי השינה ממקרים שלא נותנים‬
‫לך מנוח או לילות ארוכים בהם אתה טובע בחיפוש חסר תועלת אחר פיתרון לשאלה "האם הייתי יכול‬
‫להציל אותו?"‬
‫כך מתנהלים חיי כבר יותר משני עשורים – מעברים חדים משיאי אופוריה שמתרסקים לתהומות תסכול‪,‬‬
‫ממעמד של מושיע למעמד של מוקצה‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬למרות שניתן לומר די בביטחה שאני כבר "בעל‬
‫ניסיון"‪ ,‬לא חשתי מעולם את המעבר הזה בכזו אינטנסיביות כפי שהיה בחודש האחרון‪.‬‬
‫אם זכרוני אינו מטעני‪ ,‬אנתוני הגיע אלינו למחלקה לפני כ‪ 5-‬חודשים בערך‪ .‬אי אפשר היה שלא להתחבר‬
‫אל אותו ילד שובה לב בן ה‪ ,1-‬שכבר מספר שנים חייו נעים בין טיפול לטיפול‪ ,‬בין בית חולים אחד‬
‫לאחר‪ ,‬בין ייאוש לתקווה‪ .‬משפחתו‪ ,‬ששמעה על איכות הטיפול שניתן במחלקתנו לחולי סרטן מהסוג בו‬
‫חולה בנם‪ ,‬הביאה אותו אלינו‪ .‬משפחתו‪ ,‬שהייתה שרויה בחוסר אונים קורע לב‪ ,‬ניסתה הכל‪ ,‬גם אם‬
‫משמעות הדבר הייתה שעל כל המשפחה לעקור ממקום מגוריהם לדירה שכורה בסמוך לבית החולים‬
‫שלנו‪ ,‬שהיה רחוק מרחק רב מעיר מגוריהם‪.‬‬
‫בחודשים הראשונים נראה שהטיפול שיפר את מצבו של אנתוני באורח פלא‪ ,‬כנגד כל ציפיות הרופאים‪,‬‬
‫שראו שמדובר במקרה קשה‪ .‬ההורים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬שמו את כל יהבם על טיפול זה‪ .‬גם אני נפלתי בקסמו‬
‫ולא יכולתי שלא לצחוק מהילדותיות שלו ולהתפעם מהאופטימיות שהציג‪ ,‬שהיו בולטים בעיקר לאור‬
‫התפאורה שבה הכל התרחש – חדר בית חולים‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬לאחר ‪ 4‬חודשים בהם טופל אצלנו‪ ,‬חלה הידרדרות משמעותית במצבו‪ ,‬הוא היה חיוור כסיד‪ ,‬חלש‬
‫מדי מכדי לדבר‪ .‬לאחר מספר ימים קשים‪ ,‬נאלצתי להגיד להוריו את המשפט שאף הורה לא היה רוצה‬
‫לשמוע "הגיע הזמן להיפרד ממנו"‪.‬‬
‫לא הרשיתי לעצמי להיות חלק מרגע כה אינטימי בחייה של משפחה‪ ,‬אבל גם מבעד לדלת הזכוכית לא‬
‫היה אפשר להתחמק מזעקות השבר וההתייפחות של ההורים‪ .‬הלוואי שהייתי יכול להתחמק‪.‬‬
‫מספר שעות לאחר מכן‪ ,‬ההורים‪ ,‬שטרם עיכלו את גודל המכה שכבר זמן רב איימה להשאיר את חותמה‪,‬‬
‫אמרו שחשוב להם שאבוא ללוויה‪ ,‬שטיפלתי בו במסירות כה רבה עד כי הם רואים בי בן משפחה לכל‬
‫דבר‪.‬‬
‫הדברים נגעו לליבי ועל אף שראש המחלקה שלנו המליץ (שלא נאמר "אסר") לא ללכת להלוויות של‬
‫המטופלים שלנו (מהסיבה הקרה‪ ,‬למרות שהאוזן מתקשה לשמוע זאת – שזו העבודה שלנו והלוויה‬
‫תהפוך את "זה" כבר לחלק מהחיים שלנו ומזה כבר לא יהיה פשוט להתנתק)‪ ,‬עניתי בלי למצמץ "כמובן"‪,‬‬
‫כי למען האמת‪ ,‬מה כבר יכולתי לומר להורים שרק איבדו את הדבר הכי יקר בעולם?‬
‫רק עכשיו אני מבין כמה ראש המחלקה שלי צדק‪ .‬ההספד של האב לא יוצא לי מהראש‪ ,‬בעיקר המילים‬
‫האלה‪:‬‬
‫"ליבך נדם‪,‬‬
‫החדר דמם‪,‬‬
‫ולא ברור מה השטן זמם‪,‬‬
‫חיינו השתנו לעולם"‬
‫שם פשוט נשברתי‪.‬‬
‫זה הרגע שבו לראשונה מזה שני עשורים‪ ,‬התחילו אצלי לבטים קשים‪ ,‬מחשבות אמיתיות על עזיבה‪.‬‬
‫ההבנה הכה קשה מנשוא‪ ,‬שהכישלון המקצועי שלי הוא הטרגדיה של האחר‪ ,‬פתאום היכתה בי‪ .‬קיוויתי‬
‫שתחושת המועקה הכבדה שרבצה בתוכי תיעלם בימים שלאחר מכן‪ ,‬או לפחות תדעך – אך לא כך היו פני‬
‫הדברים והכאב והצער רק גברו‪ .‬באותם ימים‪ ,‬בסערת הרגשות שבה הייתי‪ ,‬ניסחתי מכתב התפטרות‬
‫תמציתי ולקוני‪.‬‬
‫כעבור שבועיים קשים‪ ,‬בעודי מטפל בעוד חולה אצלנו במחלקה‪ ,‬גמלה בליבי ההחלטה להגיש את מכתב‬
‫ההתפטרות שהיה בתיקי‪ ,‬בתום המשמרת שלי‪ .‬נכון‪ ,‬בדיעבד זו הייתה החלטה אימפולסיבית שבאה מהלב‬
‫ולא מהראש‪ ,‬לא ממחשבה עמוקה אלא ממחשבה ילדותית שאם אני לא אראה את הדברים – מקרים בהם‬
‫נקטפים ילדים רכים כאנתוני לא יישנו‪.‬‬
‫ואז הגיע מר הופמן‪.‬‬
‫אדם בגילי פחות או יותר‪ ,‬בשנות החמישים לחייו‪ ,‬אשר קמטים רבים מעטרים את פניו‪ ,‬משווים לו מראה‬
‫תשוש וזקן מכפי גילו‪ .‬רק בתום הטיפול בו‪ ,‬אבין עד כמה סמלי שמו בהקשר לתזמון בו הגיע למחלקתנו‪.‬‬
‫מה שטרם הזכרתי עד כה‪ ,‬אולי בגלל שזה המפתח לתיבת הפנדורה שמתחוללת אצלי‪ ,‬זה מדוע בכלל‬
‫החלטתי להיות רופא‪.‬‬
‫לכל מי שהתעניין ושאל‪ ,‬בין אם זה היה חבר קרוב ובין אם זה היה מטופל‪ ,‬סיפרתי שמה שמשך אותי הוא‬
‫המסתורין שעולם הרפואה טומן בחובו‪ .‬זה שקר‪ .‬הסיבה נעוצה באותו חוסר אונים מטלטל שחשתי כשאבי‬
‫התנייד בין רופא לרופא על מנת למצוא מזור לסרטן הדם ממנו סבל (והוא אכן סבל‪ ,‬מכל רגע ורגע)‪ ,‬אך‬
‫כל הניסיונות הללו העלו חרס בידיו ובידי אמי והוא לא זכה לראות אותי מסיים את בית הספר היסודי‪.‬‬
‫גמרתי אומר שכשאהיה גדול‪ ,‬אעשה את כל שביכולתי למנוע מילד בגילי להיות באותו מצב קשה מנשוא‬
‫ובלתי אפשרי שנשאבתי לתוכו מאותו הרגע ולכל שנות ילדותי בעצם‪.‬‬
‫ומדוע אני מספר זאת? מפני שמר הופמן היה חולה גם הוא באותה מחלה ארורה וכשראיתי את בנו בן‬
‫העשר ישן על הכורסה המרופטת בחדר בית החולים – נזכרתי באותו הרגע שבו הבזיק הניצוץ שבזכותו‬
‫(אולי "בגללו"?) אני עוטה את החלוק הלבן הזה‪ ,‬יום אחר יום‪ ,‬במשך זמן רב כל כך‪.‬‬
‫אני לא אדם דתי‪ ,‬אפילו די רחוק מכך‪ .‬אני לא ממלא אחר המצוות של אף חג או מועד‪ ,‬חוץ מיום כיפור‪,‬‬
‫שמדי שנה אני חש שהוא מגיע ממש רגע לפני שאותה תיבה מלאה בטעויות מונעת ממני להמשיך‪ .‬פותח‬
‫דף חדש בספר החיים‪ ,‬שמבחינתי לפחות‪ ,‬יתמלא בהערות מעורבות עד השנה הבאה‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬אני לא שוכח פסוק שמטופל שלי‪ ,‬שהינו רב ידוע‪ ,‬אמר לי כשרק הגיע למחלקה‪" :‬גם כי אלך בגיא‬
‫צלמוות‪ ,‬לא אירא רע – כי אתה עימדי"‪ .‬הוא אמר לי שהכוונה היא שגם במצבים קשים‪ ,‬אתה צריך להיות‬
‫מלא אמונה ולא לחשוש‪ ,‬כי אלוהים לצידך‪ .‬למרות שעברו מספר שנים מאז‪ ,‬הפסוק הזה לא מש מראשי‪,‬‬
‫ממשיך לחזק אותי ונותן לי את האמונה שברגעים הקשים תגיע הישועה‪.‬‬
‫כך שלא יכולתי שלא לחשוב – האם יד המקרה בדבר שדווקא באחד מרגעי השבירה שלי‪ ,‬אני מקבל את‬
‫האפשרות לעשות תיקון שכזה? לסגור מעגל? אני חושב שדווקא איינשטיין תמצת זאת בצורה הטובה‬
‫ביותר‪" :‬צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי"‪.‬‬
‫מר הופמן סיפר לי כי בא אל בית החולים שלנו מפני ששמע בבית החולים הקודם כי בית החולים שלנו‬
‫עורך טיפול ניסיוני וחדשני כנגד סרטן הדם‪ ,‬שמייעל את תהליך השתלת מוח העצם‪ .‬שאר עמיתיי‬
‫למחלקה חשבו כי הוא אינו מתאים‪ ,‬שהוא מבוגר מדי ושכלל לא בטוח שהוא ישפר את מצבו‪ ,‬אך משהו‬
‫בתוכי אמר לי שאני צריך להילחם בשבילו ובעיקר בשביל ילדו הקטן‪.‬‬
‫אחרי רגעים רבים שנראה שאותו תסריט מסויט מילדותי חוזר על עצמו‪ ,‬הצלחנו לייצב את מצבו ואף‬
‫להביא להטבה ניכרת במצבו ולפני יומיים הוא כבר שוחרר מבית חולים לאחר שההשתלה ממאגר מוח‬
‫העצם הצליחה מעל לציפיות בזכות אותו טיפול שרק אני ומשפחתו האמנו שיציל את חייו‪.‬‬
‫כשילדו הקטן ניגש אליי‪ ,‬בעוד אמו מתחילה לתמוך באב שהתקשה שלא לדדות‪ ,‬ואמר לי "תודה שהצלת‬
‫את אבא שלי"‪ ,‬בנימה ילדותית שלא תאמה לעומק וההבנה של המצב אליו נקלעה משפחתו‪ ,‬הבנתי שהנה‬
‫התיקון שלו ייחלתי באותו יום ארור כשאבי כבר לא חזר וחיבק אותי‪ .‬הילד הזה כבר לא יחווה ילדות‬
‫ונערות נטולים מאב‪.‬‬
‫הפטרתי לו בתגובה "תודה"‪ ,‬עם חיוך קל ובקול חנוק שניסה להשתלט על פרץ הדמעות שאיים להופיע‪.‬‬
‫כשחזרתי הביתה‪ ,‬פרשתי לחדר צדדי ושם הדמעות כבר לא שעו לבקשתי ופשוט התפרקתי – אלה היו‬
‫ימים כל כך מטלטלים‪ ,‬אפילו יחסית לשיגרה הכה לא שגרתית שאנו חווים בבית החולים‪.‬‬
‫בטרם שיתפתי את אשתי בסערת הרגשות‪ ,‬הלכתי לחדרו של בני‪ ,‬נשקתי על מצחו ולמרות שידעתי שהוא‬
‫כבר ישן לחשתי לו מכל הלב "אני אוהב אותך" – אבל אותה נשיקה העירה אותו והוא חש בלחיי שהייתה‬
‫רטובה מאותן דמעות משחררות ושאל "אבא‪ ,‬בכית? למה אתה עצוב?"‪ ,‬אמרתי לו שאלה לא דמעות של‬
‫עצב‪ ,‬שלפעמים מבוגרים בוכים גם כשהם מתרגשים ושהיה יום מיוחד עבורי בעבודה‪.‬‬
‫הוא התפלא קלות‪ ,‬אבל העייפות הכריעה אותו‪ ,‬אולי למזלי‪ ,‬והוא חזר לישון‪.‬‬
‫כשסיפרתי לרעייתי על שאירע עם אותו ילד קטן לפני כמספר שעות‪ ,‬היא נתנה לי חיבוק חזק מכל הלב‬
‫ולא היה צורך לומר יותר מזה‪ ,‬היא כבר הבינה למה אפי מנוזל‪ ,‬לחיי רטובות ועיניי אדומות‪ ,‬היא ידעה‪.‬‬
‫פרשתי לסלון‪ ,‬לקחתי את מכתב ההתפטרות שלי שכבר הספקתי לשכוח מקיומו במשך שבועות הטיפול‬
‫במר הופמן והשלכתי אותו לאש הבוערת באח ואז חזרתי לחדר השינה‪.‬‬
‫הגיע זמן לישון כי מחר כבר יתחילו קרבות חדשים עם ניצחונות מזהירים ותבוסות מהדהדות ועליי‬
‫להתכונן כראוי‪.‬‬
‫גשטאלט ‪*** /‬‬
‫ארל'ה‬
‫והרגל המגובסת שלו‬
‫יושבים בכיסא הגלגלים‬
‫האוויר במחלקה הוא היחיד שעומד‬
‫בלי קביים‬
‫למטה יש מרתף‬
‫שבו נמצאים האיברים‬
‫הקטועים – הוא אומר לי‪.‬‬
‫איברים פנימיים שפג‬
‫תוקפם‪.‬‬
‫אני נושמת ומכניסה את הבטן פנימה כמו להחזיק את האיברים בפנים שלא יתפרקו לי שלא יושלכו אל‬
‫המרתף‪ .‬אני מקשיבה לנשימה לפעימות הלב מרגישה את הדם מגיע לכל הקצוות והמוח מנצח על הכל‬
‫מפעיל אותי בעודי‬
‫יוצאת מהחדר‪.‬‬
‫ארל'ה שואל‪ ,‬את הולכת?‬
‫אני שותקת והוא אומר‬
‫בטח‬
‫זה מה שכל בנאדם בריא היה עושה‪.‬‬
‫לכי תעבדי על הפירואטים שלך –‬
‫הוא מסובב את הגלגלים‪.‬‬
‫להשאיר שיר ותקווה ‪ /‬מורן שוחט‬
‫אתמול תוך כדי עבודה בצהרים‬
‫נכנסתי לחדר עם ילד בגיל בינים‬
‫הילד הסתכל עלי ונדלק‬
‫אף אדום‪ ,‬כובע מצחייה ארוך‬
‫"מי אתה אדון?"‪.‬‬
‫מלא התרגשות פרשתי שתי ידיים‬
‫חיבוק גדול לו הענקתי‬
‫ואת אהדתו מיד השגתי‪,‬‬
‫אני הליצן הרפואי שאותך באתי לבדח‬
‫ואת מחלתך הקשה מנסה להשכיח‪.‬‬
‫הקשר בינינו אט אט קיבל תפנית‬
‫חיבוקים‪ ,‬קפיצות ונשיקות מילאו אותי‪.‬‬
‫את הגיטרה הוצאתי ולו מיד ניגנתי‬
‫מכאן המשכנו לכל מיני שירים שאימא הציעה‬
‫ופתאום האחות רחל הגיעה‬
‫"צריך להחליף אינפוזיה" אמרה בשירה‪.‬‬
‫מיד עלה לי רעיון והצעתי שנקים להקה‬
‫הילד‪ ,‬האחות‪ ,‬האם ועוד אורחת מתוקה‪.‬‬
‫בחרנו שיר ביחד‪" ,‬אני שוכב לי על הגב"‬
‫ובאלתור מגניב תוך כדי זריקה – בכלל לא כאב‪.‬‬
‫לאחות רחל נתתי מצילתיים לצלצל‬
‫לילד הקטן נתתי תוף לתופף‬
‫אני על גיטרה ניגנתי‬
‫האורחת את המפוחית נשפה‬
‫ואימא ניצחה על כל הלהקה‪.‬‬
‫יצא לנו אילתור כה מגניב‬
‫שאותו הצעתי אפילו להקליט‪.‬‬
‫ישר הוצאתי דיסק לצריבה‬
‫ולאימא נתתי תפקיד לסובב על אצבעה‪.‬‬
‫גם גראפיקה לדיסק צריך‬
‫הוצאתי טושים‪ ,‬אך הוא לא יכול היה לתפקד‬
‫אז הוא אמר ואני כתבתי‬
‫הוא שר ואני צבעתי‪.‬‬
‫יצא לנו דיסק להיט‬
‫"אני שוכב לי על הגב" בכל צבעי הגיר‪.‬‬
‫תלינו אותו בעזרת חוט דייג‬
‫על עמוד האינפוזיה‬
‫וקיוויתי שהילד תמיד ישנן‬
‫שכשכואב‪ ,‬עצוב ומלא חרדה‬
‫את השיר "אני שוכב לי על הגב" תמיד יזכור‪.‬‬
‫כי לא יכול להיות כזה רע‬
‫כששוכבים בזולה על הגב‪.‬‬
‫אני הליצן הרפואי סיימתי להיום‬
‫אך כאב ומועקה גדולה לי בלב‬
‫שאיש לא ירגיש‬
‫שאיש לבל יראה‬
‫כי את תפקידי עם חיוך גדול אני צריך למלא‬
‫גם אם הלב כבד ומלא כאב‪.‬‬
‫רעיונות לא חסר‬
‫אך אנשים לא קל לגייס‬
‫לתפקיד כה מורכב ותוסס‬
‫שכח נפשי מאיתנו גוזל‬
‫למען החולים שזמנם כבר כמעט אוזל‪.‬‬
‫אך חיוך אחד של ילד פעוט‬
‫שווה לנו עולם שלם ומלואו‬
‫ומעניק לנו את הכוח לשמח את הילד הבא‪.‬‬
‫* השיר מבוסס על סיפור אמיתי של ד"ר גודי‪ ,‬פורום תפוז‪ ,‬שנת ‪.0::6‬‬
‫התנתקות‪***/‬‬
‫כהרגל שכבר טבוע בה‪ ,‬החלו עיניה להיעצם כתוצאה מהעייפות הכבדה שנחתה עליה פתאום‪ .‬נפילת המתח בשעה‬
‫זו של התורנות היתה מוכרת לה מקרוב‪ .‬אחרי הלחץ והטירוף שהתחוללו בחדר המיון בשעות הערב‪ ,‬הרגיעה‬
‫בשעות הקטנות של הלילה היתה דווקא החלק הקשה מכל במשמרת‪ .‬היא החלה לנדוד בין החדרים השונים בהליכה‬
‫כבדה‪ ,‬מחפשת פינה קטנה ושקטה להניח בה את הראש‪ ,‬אפילו לעשר דקות‪ .‬אורות הניאון המהבהבים גרמו לה‬
‫למיגרנה קלה והיא חשבה לעצמה שעליה לזכור לבקש מהאחות אקמול לפניי המולת הבוקר‪.‬‬
‫היא כמעט והספיקה להניח את הראש כשנשמעה הכריזה "רופא תורן למיון פנימי‪ ,‬רופא תורן למיון פנימי"‪ .‬המומה‬
‫מעט מהכריזה הלא הצפויה היא החלה להחיש את צעדיה ורצה לצידו השני של חדר המיון‪ .‬בחדר הבדיקה המתינו‬
‫לה זוג הורים מודאגים ונערה צעירה‪ ,‬חיוורת‪ ,‬רזה מאוד‪ ,‬מתנשפת ומחזיקה את בית החזה‪ .‬האחות מיד עידכנה‬
‫אותה בפרטים "נערה בת ‪ 76‬עם ברדיקרדיה יחסית חריפה‪ ,‬דופק כרגע על ‪ ,4:‬לחץ דם ‪ 5:/7::‬מתלוננת על‬
‫כאבים בחזה‪ ,‬אחרי שני מקרי התעלפות תוך כדי ריצה"‪.‬‬
‫מיד הרגישה שהיא נמצאת בחוויה חוץ גופית‪ .‬זיכרון חד וברור מלפני ‪ 73‬שנה עלה בה כעת‪ .‬היא‪ ,‬נערה בת ‪,71‬‬
‫רצה הלוך ושוב במדרגות ביתה‪ ,‬כשכאב חד מפלח את ראשה והיא אינה מוכנה לעצור רק כדי לא להרגיש אשמה‬
‫על התפוח והיוגורט שאכלה לארוחת הערב‪ .‬מיד הבינה שזה מקרה שהולך להיות בעייתי עבורה‪ .‬קריאותיה של‬
‫האחות כמו משכו אותה מתוך חלום והיא החלה לפעול על טייס אוטומטי‪ ,‬בעודה פונה על הנערה‪" .‬מאי‪ ,‬מה אכלת‬
‫היום?"‬
‫"מה זה משנה?" ענתה לה הנערה בהתרסה‪.‬‬
‫היא לא יכלה להפנות את עיניה לעבר המבטים המתחננים‪-‬מודאגים של הורי הנערה‪ ,‬שהביטו בה והאמינו כי היא‬
‫התקווה האחרונה והיא זו שתתקן את המצב ההזוי הזה‪ .‬היא כבר החלה לחשוב על ניסוח מתאים לתיאור המצב‬
‫להוריה‪ ,‬וכיצד מבהירים להם שרק עכשיו הדרך מתחילה‪ .‬היא ניסתה להתנתק בעודה מחברת אינפוזיה לזרועה של‬
‫מאי‪ ,‬ניסתה לחשוב שזה עוד מקרה מיון רגיל המפתיע באמצע הלילה ואחר כך חיברה את שקית הזונדה לאפה‪,‬‬
‫והצמידה אליה את המכשיר המנטר את קצב ליבה‪ .‬היא ניסתה להתנתק מהמקרה לחלוטין‪ ,‬כפי שהצליחה בכל‬
‫המקרים האחרים בדרכה עד היום‪ :‬מוות‪ ,‬שיתוק‪ ,‬פציעות‪ ,‬הפלות‪ .‬וגילתה שהפעם אינה מצליחה‪.‬‬
‫" רומי את לא קמה לשום מקום עד שאת מסיימת את כל מה שיש בצלחת הזאת!"‪ .‬משפטים בסגנון זה שיצאו מפי‬
‫אימה פעמים רבות בתקופת המחלה העלו בה חיוך קל‪ ,‬למרות שהסיטואציה עצמה הייתה רחוקה מלהיות מבדרת‬
‫ברמה כלשהי‪ ,‬תמיד בעת שנשמעו משפטים כאלה נזכרה בילדותה הרחוקה‪ ,‬בסביבות גיל ‪ 4-5‬בה היתה מסרבת‬
‫לסיים את הארוחה מסיבות שונות לחלוטין‪ .‬תמיד שאלו אותה שאלות נוסח‪ :‬מתי התחיל? מה היתה הסיבה? היית‬
‫ילדה שמנה? אמרו לך לרזות בסטודיו למחול? והיא אף פעם לא ידעה לענות‪.‬‬
‫היא מעולם לא היתה שמנה‪ ,‬נהפוך הוא‪ ,‬מעולם לא העירו לה על המראה החיצוני במובן השלילי‪ ,‬הדבר היחידי‬
‫שידעה להגיד הוא שתמיד הנושא סיקרן אותה‪" .‬להיות אנורקסית" היתה מחשבה שקסמה לה באיזשהו מובן‪ .‬היו‬
‫שטענו שזה נבע מפרפקציוניזם‪ ,‬היא שנאה את המונח הזה‪ .‬אף אדם הוא לא באמת פרפקציוניסט‪ ,‬ומי שכן לא יודה‬
‫בכך‪ .‬היא לא שאפה ל"שלמות"‪ ,‬אך בדברים שהיו חשובים לה‪ ,‬היה חשוב לה להיות הטובה ביותר‪ ,‬או לכל הפחות‬
‫לבלוט ביחס לשאר‪ .‬היא לא אהבה להיות כמו כולם‪ ,‬היא תמיד רצתה להיות משהו אחר‪ .‬בבית ספר הייתה ההיא‬
‫שלא לומדת ובכל זאת מוציאה ציונים טובים‪ ,‬בעולם המחול התרגלה למיקומה בשורה הראשונה באמצע ולא היו‬
‫לה בעיות חברתיות‪.‬‬
‫בדיעבד היא הבינה שפשוט שיעמם לה‪ ,‬אף לא דבר אחד שעשתה בחייה איתגר אותה במידה מספקת‪ ,‬אז היא‬
‫ניסתה‪ .‬ניסתה להתחיל לאכול רק ‪ 7,:::‬קלוריות ביום‪ ,‬וכשזה הפך להרגל והחלו להגיע המחמאות על הירידה‬
‫במשקל היא החליטה לאכול רק ‪ ,8::‬וכך הורידה והורידה‪ ,‬למספרים לא הגיוניים‪ .‬היא איבדה הרבה דברים בדרך‪.‬‬
‫המחמאות הרבות הפכו לביטויים של דאגה עמוקה‪ ,‬הקשר הפתוח עם הוריה הפך לקשר של סודות ושקרים והקאות‬
‫בשירותים כשאיש לא שומע‪ .‬לקחו ממנה את הספורט‪ ,‬המחול‪ ,‬וכל דבר שפעם הסב לה אושר‪ ,‬וכעת לא היה נראה‬
‫לה חשוב במיוחד‪ .‬כשאיימו עליה באשפוזים היא ראתה בזאת הישג‪" .‬אני מספיק רזה בשביל להיחשב חולה"‪,‬‬
‫חשבה לעצמה בסיפוק‪.‬‬
‫עד היום היא אינה יודעת להניח את האצבע על איפה הייתה נקודת המפנה‪ .‬אם בכלל הייתה‪ .‬האם העובדה שהיא‬
‫במשקל תקין לחלוטין ומנהלת חיים נורמליים‪ ,‬בהכרח אומרת שהייתה נקודת מפנה? הרי היא נזכרת בערגה בימי‬
‫האשפוז‪ ,‬בריצות‪ ,‬בהתעלפויות‪ ,‬בעלייה על המשקל והתבוננות במספר שמתחיל בספרה ‪.3‬‬
‫והיא עדיין סופרת קלוריות‪ ,‬והיא עדיין לא נהנית מאוכל ועדיין נגעלת בדמותה בראי‪ .‬אך במהלך הדרך היא‬
‫הצליחה לנתק את עצמה לחלוטין מכל זה והחלה פשוט להציב לעצמה מטרות ולקיימן וכך התקדמה בחיים‪ ,‬ממטרה‬
‫אחת לשנייה‪ .‬היא אימצה לעצמה את היכולת להתנתק רגשית מכל דבר‪ ,‬סרטים‪ ,‬ספרים‪" ,‬אסונות"‪ ,‬ותמיד ראתה‬
‫בכך יתרון גדול‪ .‬בעיקר ברפואה‪ ,‬היא יכלה לטפל בכל מקרה‪ ,‬בכל מצב‪ ,‬לבשר כל בשורה‪ ,‬בלי לגלות מעורבות‬
‫רגשית‪ .‬צעקות‪ ,‬הטחות ובכי לא השפיעו עליה‪ ,‬היא תמיד הביטה מהצד בסבלנות‪ ,‬מניחה לרגע לחלוף על פניה‪,‬‬
‫וממשיכה בשלה‪ ,‬בפרקטיות המירבית‪ .‬היום הבינה שהיא אינה חסינה בפני הכל‪.‬‬
‫הנערה השדופה שנכנסה למיון ב‪ 7:3:-‬בלילה עוררה בה רגש כלשהו שאת פירושו לא הצליחה להבחין‪.‬‬
‫"אני לא רוצה ואתם לא תכריחו אותי" היה המשפט הראשון ששמעה כשנכנסה בריצה קלה לחדר האשפוז הלילי‬
‫לאחר שקראה לה האחות‪" .‬היא לא מוכנה לקבל את הזונדה ולא מוכנה לאכול" עידכנה אותה האחות בהמולה‬
‫ששררה בחדר‪ .‬היא בחנה את המסמכים של מאי‪ ,‬בהם נתונים על משקל נמוך מ‪ 4:-‬קילוגרמים‪ ,‬דופק נמוך מ‪,5:-‬‬
‫והפרעות קצב‪ .‬היא יצאה מהחדר והחלה לחשוב‪ .‬האם בכלל יש טעם לנסות? לה לא נתנו הרבה אופציות‪ ,‬היא‬
‫נעלמה להם בין הידיים וכשגילו זאת כבר היה מאוחר מידיי‪ ,‬היה צורך לנקוט מיד בצעדים מחמירים‪ .‬האם זהו‬
‫המקרה גם כאן? הרי למה לא לתת הזדמנות לילדה להוכיח את עצמה? אשפוז בית עם ארוחות מוסדרות וטיפול‬
‫אצל תזונאית ופסיכולוגית יכול לעבוד? היא נכנסה בחזרה לחדר לקול נפץ רם והבחינה במגש האוכל מוטח ומנופץ‬
‫על הרצפה "אתם לא תכריחו אותי לאכול! זה הגוף שלי ואני אעשה בו מה שבא לי"‪.‬‬
‫היא הסתכלה על מאי בעצב‪ ,‬והרשתה לעצמה בפעם הראשונה להזדהות עם מטופל‪ .‬היא התחברה לתסכול‪,‬‬
‫לתחושת השליטה העצמית הבלעדית ואי המוכנות לתת לאף אדם או דבר בעולם להפר אותה‪ .‬היא שאלה את מאי‬
‫מספר שאלות סתמיות בדבר התפריט‪ ,‬בניסיון לדובב את הנערה על מנת להבין‪ ,‬רק כדי להרגיש שלא וויתרה מיד‪,‬‬
‫ונתנה לה את ההזדמנות להשתפר בעצמה‪ .‬כשהתשובה "ככה" חזרה על עצמה בפעם החמישית הבינה שמאוחר‬
‫מידי‪ ,‬ושגם מאי נעלמה לקרוביה בין הידיים‪ ,‬וכעת אין הרבה ברירות‪ .‬היא הבינה שהמחשבות האובססיביות‬
‫בראשה של מאי כבר לא ייפסקו לעולם‪ ,‬וגם היא תמשיך לחשב קלוריות‪ ,‬להתבונן בראי בשנאה‪ ,‬ותתעב את רוב‬
‫המאכלים‪ ,‬כנראה עד סוף ימיה‪ .‬יהיה ניתן לטפל בה‪ ,‬בעיקר גופנית‪ ,‬ואולי להקל מעט על הכאב הנפשי אך היא לא‬
‫תחזור להיות "רגילה"‪.‬‬
‫היא קראה להורים לחדר פנוי קטן‪ ,‬הושיבה אותם והסבירה להם בקול מדוד על התהליך והאשפוז‪ ,‬ההשגחות‪,‬‬
‫הזונדות‪ ,‬הטיפול הפסיכאטרי וכל הכרוך בו‪ ,‬על חייהם שהולכים להשתנות לחלוטין לפחות בשנה הקרובה‪ .‬בסוף‬
‫הנאום העזה להרים את עיניה ולהסתכל ישירות לתוך המבטים המתחננים‪-‬מודאגים שהחלו להפנים שהיא לא‬
‫מביאה איתה תקווה והצלה‪ .‬ואז‪ ,‬היא הרשתה לעצמה בפעם הראשונה מזה זמן רב‪ ,‬לבכות‪.‬‬
‫אל תחשוב על דוב לבן‪ /‬מתן כץ‬
‫נקישות בדלת מפרות את השלווה הקבועה בסוף יום העבודה‪.‬‬
‫"כן" קורא ד"ר גודמן מכיסא משרדו‪.‬‬
‫הדלת נפתחת‪" .‬ד"ר גודמן‪ ,‬סליחה על ההפרעה‪ .‬אני יודעת שסיימת לעבוד להיום אבל יעל‪ ,‬הבחורה‬
‫הצעירה מחדר ‪ "...73‬רותי האחות מפסיקה לדבר‪ ,‬מסתכלת על ד"ר גודמן ומנסה לקלוט ממבטו‪ ,‬האם‬
‫הוא יודע על מי היא מדברת‪.‬‬
‫"יעל‪ ,‬השתלה‪ ,‬מחר" עונה ד"ר גודמן במקצועיות מתבקשת‪ ,‬בזמן שבראשו חולפת התשובה הנכונה יותר‬
‫"יעל‪ ,‬הבחורה המקסימה שמזכירה לי את הבת שלי‪ ,‬שאיתה אני מעביר את ההפסקות כבר שנתיים"‬
‫"כן" יעל הזאת‪ ,‬עונה רותי‪" .‬היא שאלה אותי אם יש סיכוי שאתה עדיין פה ואם אכפת לך לעבור אצלה‬
‫בחדר לפני שאתה הולך?"‬
‫חיוך קטן ומרומז מופיע על פניו של ד"ר גודמן‪" ,‬תודה רותי‪ ,‬אני אעבור אצלה"‪ .‬רותי סוגרת אחריה את‬
‫הדלת‪ .‬מיד אוסף ד"ר גודמן את חפציו‪ ,‬מכבה את מנורת השולחן שלו ויוצא החוצה‪ .‬הוא זקוק למנת‬
‫האנרגיה שלו מיעל אחרי עוד יום מורט עצבים בעבודה‪.‬‬
‫הוא פותח את דלת "‪ ,"73‬סוקר את חלל החדר‪ ,‬שם מחכה יעל‪ ,‬בין מיטות שאר המטופלים‪ .‬כולם כבר‬
‫ישנים‪ ,‬רק המנורה שלה עוד דולקת‪ ,‬היא חיכתה לו‪ .‬היא מרימה את הראש למשמע פתיחת הדלת‪ .‬היא‬
‫מחייכת לעברו‪ ,‬הוא משיב בחיוך‪.‬‬
‫"לא קצת מאוחר למשחק קלפים? יום חשוב מחר‪ ,‬את צריכה לישון היטב"‬
‫"כן‪ ,‬כבר מאוחר" עונה לו יעל‪" ,‬גם ככה לא בא לי לנצח אותך שוב‪ ,‬בטח עבר עליך יום קשה"‪.‬‬
‫ד"ר גודמן מחייך לעברה ומשיב "את מתכוונת שלא בא לך שאני אתן לך לנצח אותי שוב"‪ .‬שניהם‬
‫פורצים בצחוק בלתי נשלט‪ ,‬חזק ופתאומי‪ ,‬אך מיד נזכרים שהם לא לבד שם‪ .‬הם משתיקים את צחוקם‪,‬‬
‫לא להעיר את הישנים מסביב‪.‬‬
‫לפתע מרצין מבטה‪ .‬הוא מבין שלא לשם משחק היא קראה לו‪" .‬אז מה שלומך?" הוא פותח בשיחת חולין‪.‬‬
‫היא לא מעוניינת בשיחת חולין‪ ,‬היא רוצה להתוודות‪ .‬היא מביטה בו במבט עמוק וכואב‪ ,‬שפתיה רועדות‪,‬‬
‫נלחמות לא לבכות‪" .‬אני לא רוצה להתעורר מהניתוח"‪ .‬הוא לא משנה את מבטו‪ ,‬משדר הקשבה‪ ,‬אך בתוך‬
‫תוכו ליבו הולם בחוזקה‪" .‬מה הכוונה לא רוצה להתעורר?" הוא שואל‪.‬‬
‫"לא התכוונתי לבקש ממך משהו‪ ,‬אם זה מה שאתה חושב"‪ ,‬רק רציתי להגיד לך שלא תהיה עצוב אם‬
‫ההשתלה לא תעבור בשלום‪ .‬דמעה זולגת מעיניה‪ ,‬ובחצי חיוך היא מוסיפה "אני‪ ,‬בכל אופן‪ ,‬לא אהיה‬
‫עצובה"‪.‬‬
‫הפעם הוא לא מחייך בחזרה‪.‬‬
‫"למה את אומרת את זה?" מתקשה ד"ר גודמן להבין‪" .‬את מטופלת אצלי שש שנים‪ ,‬נלחמת כמו אריה‪,‬‬
‫ודווקא עכשיו‪ ,‬כשסוף סוף נמצא תורם‪ ,‬את אומרת את זה?"‬
‫"אין לי בשביל מה להמשיך לחיות" היא אומרת כשמבטה מופנה מטה‪ ,‬מתביישת מהעולם‪" .‬מגיל ‪ 8‬אני‬
‫בבתי חולים‪ .‬גם כשהיו לי חברים‪ ,‬או שהם החלימו ושכחו אותי‪ ,‬או שהמחלה גברה עליהם‪ ,‬ואתה יודע‪,‬‬
‫כבר לא חברים שלי מן הסתם‪ "...‬עכשיו היא כבר מתקשה לעצור את הדמעות‪" .‬נראה לך שבא לי לצאת‬
‫חזרה לעולם האמיתי‪ ,‬עם הצלקות המכוערות האלה‪ ,‬בלי חברים‪ ,‬בלי כלום? אתה חושב שבחוץ יהיה לי‬
‫יותר טוב? כל הילדים שגדלתי איתם‪ ,‬מהשכונה‪ ,‬מהגן‪ ,‬כבר לא זוכרים מי אני‪ .‬מי ירצה להיות חבר שלי?‬
‫מי יאהב אותי בכלל ככה? אני כבר לא יכולה להיות כמו כולם‪ ,‬אני שונה"‬
‫"זה לא הזמן להישבר‪ ,‬יעל" עונה ד"ר גודמן‪ ,‬מתאמץ לדרבן את יעל‪ ,‬כאילו הייתה מתעמלת והוא המאמן‪,‬‬
‫רגע לפני גמר אולימפי‪ .‬בתוך תוכו הוא רק רוצה לחבק אותה ולבכות יחד איתה‪" .‬אני יודע שאת מפחדת‪,‬‬
‫מפחדת מהשינוי‪ ,‬אבל ‪ 8‬שנים את מחכה לרגע הזה‪ 8 ,‬שנים של סיוט‪ ,‬כשהדבר היחיד שעזר לך להלחם‬
‫בגבורה‪ ,‬ולהמשיך כנגד כל הסיכויים‪ ,‬הוא המחשבה של היום שאחרי‪ ,‬היום שבו תחזרי לחיים האמיתיים‪,‬‬
‫בריאה ומאושרת כמו כו‪"...‬‬
‫היא מרימה את הראש בפתאומיות ונכנסת לדבריו "אני לא כמו כולם" אומרת בתקיפות‪.‬‬
‫"יעל‪ ,‬את הילדה הכי מדהימה שיצא לי להכיר‪ .‬אף פעם לא אמרתי לך את זה‪ ,‬אבל את מזכירה לי את‬
‫הבת שלי‪ ,‬היא אפילו הייתה אמורה להיות בגיל שלך עכשיו"‪ .‬הוא מחייך חצי חיוך‪ ,‬הפעם תורו לבהות‬
‫ברצפה‪.‬‬
‫הוא מחזיר את מבטו אליה‪ ,‬נכנס שוב לדמות המאמן‪ ,‬עוד רגע הגמר הגדול‪ ,‬עליה להיות מוכנה כדי לנצח‬
‫"אני רוצה שתוציאי את המחשבות האלה מהראש שלך‪ ,‬מחר יום חשוב ואת צריכה לישון היטב ולהיות‬
‫חזקה"‪ .‬הוא מתקרב אל המיטה‪ ,‬אוסף מהשידה ממחטה ומנגב לה את הלחי‪" .‬אני מבטיח לך שמחר בערב‪,‬‬
‫כשתתעוררי‪ ,‬כל הפחד יעלם‪ ,‬ואת תחזרי להיות כמו כולם‪ .‬לילה טוב קטנטנה" הוא נושק לה על המצח‪,‬‬
‫מכבה את מנורת הלילה שלה ויוצא מהחדר‪.‬‬
‫הוא נכנס למעלית‪ ,‬לוחץ על קומת החניה‪ ,‬מחפש את רכבו ונכנס‪ .‬רק באוטו הוא מרשה לעצמו להישבר‪.‬‬
‫רק שם הוא מרשה לעצמו לא להיות ד"ר גודמן‪ ,‬העל אנושי‪ ,‬שאין דבר שיכול לגבור עליו‪ .‬הוא מתניע את‬
‫האוטו‪ ,‬מפעיל את דיסק המוזיקה הקלאסית שאשתו קנתה לו‪ ,‬מגביר את הווליום כך שירגיש כי רק הוא‬
‫נמצא בעולם כרגע‪ ,‬ובוכה‪ .‬בוכה כמו שלא בכה מאז הרגע בו נכנס לרכב לבדו עם סיום הלוויה של בתו‪.‬‬
‫הוא נזכר בה‪.‬‬
‫תמיד כשהוא חוזר מהעבודה הביתה‪ ,‬הוא ניגש לפני המקלחת לאשתו המכורבלת‪ ,‬נושק לה על המצח‪,‬‬
‫נשיקה המבשרת "אני כאן" ונותן לה להמשיך לישון‪ .‬הפעם הוא הולך לחדר של בתו‪ .‬הוא לא ביקר שם‪,‬‬
‫לא היה לו האומץ‪ ,‬לא מאז שנכנס לחדר ומצא אותה שוכבת ללא נוע‪ ,‬עם עיניים פקוחות‪ ,‬כשקופסת‬
‫הכדורים זרוקה לידה‪ ,‬ריקה‪.‬‬
‫הוא מתיישב על המיטה‪ ,‬שותק‪ .‬לפתע מבטו ננעל על התמונה של שניהם מהיום ההוא בנהר‪ ,‬אותו היום‬
‫שלקח אותה לראשונה לטבע לאחר שהחלימה מהניתוח‪ .‬היא לא הייתה בטבע שש שנים עד לאותו הרגע‪.‬‬
‫שניהם שם‪ ,‬מצטלמים עם הדג שכל כך רצתה לדוג והצליחה‪ .‬הוא מחייך‪ ,‬היא לא‪ .‬רק עכשיו נזכר ומבין‬
‫כמה הייתה עצובה אז‪ .‬הוא צולל לתוך אותו הרגע‪ ,‬לשיחה על גדת הנהר‪:‬‬
‫"קטנטנה‪ ,‬את כבר יושבת עם החכה במים שעה‪ ,‬את בחיים לא תדוגי ככה אף דג‪ .‬את צריכה לכוון את‬
‫המצוף לקבוצת הדגים שליד הסלע שם‪ ,‬את רואה?" הוא מסתכל לעברה‪ ,‬מצביע על הסלע המבצבץ‪ .‬היא‬
‫לא מסתכלת עליו‪ ,‬היא מרוכזת בשלה‪.‬‬
‫לפתע היא עונה לו "אני לא רוצה להוציא סתם דג‪ ,‬אני רוצה להוציא את הדג הזה‪ ,‬ההוא ששוחה שם‬
‫לבד"‪.‬‬
‫הוא מסתכל לעבר המצוף שלה ורואה לידו דג קטן השוחה לו לבד‪" .‬למה דווקא את הדג הזה?" הוא שואל‬
‫בפליאה‪.‬‬
‫"כי אולי הוא לא רוצה להיות שם‪ ,‬אחרת למה לו לשחות לבד כשכל שאר הדגים שוחים ביחד‪ ,‬חוץ‬
‫ממנו?! אולי כבר לא טוב לו במים" היא מביטה באביה‪ .‬מבטה היה כאוב ועמוק‪ ,‬ממש כמו מבטה של יעל‬
‫כשסיפרה לו לפני רגע את אשר על ליבה‪.‬‬
‫הוא הביט אליה חזרה‪ ,‬מנסה להבין למה היא מתכוונת‪ ,‬אך ניסיונו נקטע ברגע תזוזת החכה‪ .‬הוא נתפס‪.‬‬
‫הוא מביט בתמונה ולראשונה מבין למה היא התכוונה‪ .‬לראשונה הוא מבין למה היא לא מחייכת בתמונה‪.‬‬
‫הוא קם ממיטתה‪ ,‬סוגר את הדלת והולך לישון‪ .‬גם לו יש יום חשוב מחר‪ ,‬גם הוא מפחד‪ .‬הוא נשכב לצד‬
‫אשתו‪ ,‬חושב על בתו ועל יעל‪ ,‬כאילו היו ישות אחת‪.‬‬
‫למחרת בחדר הניתוח‪ ,‬כשיעל שוכבת שם מולו עם עיניים עצומות ופה חצי פתוח‪ ,‬מאוכלס בצינורות‪ ,‬הוא‬
‫מדמיין‪ .‬הוא מדמיין שם את בתו‪ .‬הוא מדמיין כאילו הוא מנתח אותה‪ ,‬כמו אותו הניתוח שעברה שנתיים‬
‫לפני כן‪ .‬הוא מנסה לא לחשוב עליה‪ .‬אומר לעצמו בראש "אל תחשוב עליה"‪ .‬אך אין מוצא‪ .‬הוא מנתח את‬
‫בתו‪ .‬ידיו רועדות כשנזכר ברגע שישב לצד מיטתה בבית החולים‪ ,‬ברגע שהתעוררה מהניתוח המוצלח‪.‬‬
‫הוא נזכר כמה היה מתוח לקראת מבטה הראשון‪ ,‬כמה קיווה לחיוך‪ .‬הוא נזכר באותה תחושה איומה‬
‫שעטפה אותו ברגע שפתחה את עיניה ובמקום חיוך החלה לבכות‪ .‬רק אתמול‪ ,‬בחדר עם יעל‪ ,‬הבין למה‬
‫בכתה כשהתעוררה‪ .‬הוא פוחד‪ .‬פוחד מדמעותיה של יעל כשתתעורר‪.‬‬
‫הניתוח עבר בשלום‪ .‬הוא מנסה להמשיך בשגרת יומו אך הוא לא מצליח‪ .‬הוא מתוח מדי‪ .‬הוא מחכה לרגע‬
‫שיעל תפקח את עיניה‪.‬‬
‫שעות רבות ישב במשרדו‪ ,‬מחכה ומחכה לרותי‪ ,‬שתבשר לו ברגע שיעל תראה סימני התעוררות‪ .‬בניגוד‬
‫לשאר הניתוחים‪ ,‬הוא לא מחכה לבדיקות השגרתיות הנערכות לאחר התאוששות‪ .‬הוא מחכה לראות את‬
‫תגובתה של יעל‪ .‬בתוך תוכו‪ ,‬על אף תפילות ליבו‪ ,‬הוא מכין את עצמו לגרוע מכל‪ ,‬לדמעותיה של יעל‪.‬‬
‫דלת משרדו נפתחת‪ ,‬רותי נכנסת‪" .‬ד"ר גודמן‪ ,‬יעל פקחה עיניים‪ .‬האמת שבאופן מוזר אימא שלה אומרת‬
‫שיעל ביקשה לראות אותך"‪.‬‬
‫לד"ר גודמן זה לא מוזר‪ ,‬הרי רק הוא ויעל יודעים על הקירבה העזה שיש בינהם‪ .‬הוא קם מכיסאו‪,‬‬
‫מתקדם לעבר החדר‪ ,‬מדמיין את יעל שוכבת ובוכה‪.‬‬
‫הוא פותח את הדלת‪ ,‬רואה את יעל שוכבת במיטתה‪ .‬היא מסתכלת עליו‪.‬‬
‫הוא מתקרב אליה‪ ,‬נעמד לידה‪ .‬היא לא בוכה‪.‬‬
‫הם מסתכלים אחד לעיני השנייה‪ ,‬שותקים‪.‬‬
‫הוא פותח את הפה‪ ,‬רוצה להגיד לה אלפי מילים‪ ,‬אך היא מקדימה אותו‪" ,‬תודה ששוב נתת לי לנצח"‬
‫ומחייכת לעברו‪.‬‬
‫ועוד דבר אחד טוב יש בזיקנה‪ /‬ענבל וילג'אני‬
‫"ועוד דבר אחד טוב יש בזיקנה‪ ,‬שכל מיני אנשים מסביבך פתאום אינם‪ .‬חלק נעלמו לי כי אני כבר‬
‫פשוט מאוד נמאסתי עליהם‪ ,‬וחלק נעלמים כי אני שוכח אותם‪ ,‬שזה הדרך הכי טובה להיפטר מבני‬
‫אדם‪ ,‬וחלק אחר נעלמים כי אני שוכח שזו הדרך הכי טובה להיפטר מבני אדם‪ ,‬וחלק אחר נעלמים‬
‫כי מרוב ההר גל אתה כבר לא רואה אותם וכל השאר נעלמים כי הם פשוט מתים" (מאיר שלו‪,‬‬
‫כימים אחדים)‬
‫מביטה בתקרה הצהובה והמתקלפת‪ ,‬סימני העובש פוצעים אותה ויוצרים בה כתמים ועוויתיות (הנה היא‬
‫שוב שטה בהזיות על מה שהיה ועל מה שאיננו עוד)‪ .‬כתם אחד מזכיר לה ענן מיוחד שזרח בשמיים ביום‬
‫סתיו אפור סגרירי‪ .‬את היום הזה היא מנסה בכל מאודה לא לשכוח‪ ,‬לועסת אותו בדמיונה שוב ושוב‪,‬‬
‫ממיסה‪ ,‬מתווה מחדש ובולעת‪ .‬זה היום בו חותנה עם זאביק‪ ,‬בן השכנים הפראי‪( .‬יש אנשים שאפשר‬
‫לתאר אותם אך רק משמיעת שמם ואין ספק שזאביק היה דוגמא מובהקת לכך)‪ .‬כל ימי ילדותה היה‬
‫זאביק אורב לה ומשדל אותה לשחק איתו תמורת מתוקים‪.‬‬
‫לפעמים כשניאותה לו היה זאביק רומס את חוקי המשחק וממציא אוסף של חוקים חדשים לאחר יד‪.‬‬
‫כשבגרה‪ ,‬מאס עליה המשחק בחברתו והיא השתדלה לחצות את החצר המשותפת מהר ככל האפשר‪ ,‬שלא‬
‫תתקל בעיניו הזוממות‪ .‬אך זה לא הועיל לה‪ ,‬דבר לא הועיל לה‪.‬‬
‫כשחזרה יום אחד לביתה‪ ,‬שמעה מעבר לדלת את הוריו של זאביק‪ ,‬מתילדה וחיליק‪ ,‬מסתודדים עם הוריה‪,‬‬
‫היא רצה בכל כוחה לעבר חלון המטבח ועוד הספיקה לראות את אביה לוחץ יד איתנה עם השטן‪ .‬גורלה‬
‫נגזר מבלי לשאול לרצונה‪ .‬מבלי לדעת שבבוקר של אותו יום פגשה את אדם שוב באגם‪ .‬בכל מפגש אדם‬
‫חילחל יותר ויותר לתוך גופה‪ ,‬וכל מחשבה על עיניו הזורחות העבירה בה רעד קל‪ ,‬צמרמורת שלא מצאה‬
‫לה פורקן‪.‬‬
‫לא עבר חודש והיא כבר התייצבה בשמלה לבנה ליום הכלולות עם זאביק‪ ,‬ביום סתיו סגרירי‪ .‬נמנעת‬
‫ממבט בעיניו של זאביק ובריר שנזל מקצה פיו‪ ,‬הביטה על השמיים וראתה ענן שזורח‪ .‬עם כל מילה של‬
‫(לא‪ ,‬לא‬
‫הרב המקדש‪ ,‬הענן נבל יותר ויותר עד שכבר החשיך את הכל‪ .‬חייה עם זאביק היו חסרי‬
‫נשכחה מילה‪ ,‬אין מרחב מספיק למספר המילים המתאימות)‪ .‬הפעם כשהפרה את חוקיו היה זאביק מחטיף‬
‫לה ישר לפרצוף‪ ,‬עם כל אגרוף כואב ראתה הבזק של אור וכך הייתה נזכרת באדם מתי שרק חפצה בכך‪.‬‬
‫פתאום עכשיו היא חשה את אותו כאב‪ ,‬אותה הבזק‪ ,‬עיניים זוהרות מביטות בה‪ ,‬אדם שב אליה‪ ,‬מחל על‬
‫בגידתה בו‪" .‬עכשיו ייתכן שתרגישי קצת מסוחררת" אמר והוציא את המזרק מידה "אך אל תדאגי זה‬
‫יעבור מהר"‪ .‬בקול חנוק מילמלה את שמו (ועוד כמה הברות לא ברורות למביט מבחוץ)‪" ,‬כן אני פה‬
‫לידך‪ ,‬ואני מבטיח לעשות מה שניתן על מנת להקל עלייך‪ .‬זה תפקידי"‪ ,‬השיב‪" ,‬נלך לאגם מחר עם‬
‫הזריחה‪ ,‬אני מבטיח"‪ .‬שפתיה מלמלו שוב‪" ,‬כן אני זוכר את החתונה שלנו ביום בהיר ואביבי‪ ,‬אני זוכר‬
‫את ש מלת התחרה הלבנה שלבשת ואת חיוכך שלא מש ממך גם שבועיים אחרי כן"‪ .‬לאחר שעיניה נעצמו‬
‫ואושר התפשט על פניה המשיך האח בסבב החולים‪.‬‬
‫בעבודתו בבית האבות הרגיש כל יכול‪ ,‬אינספור זהויות ודמויות נדבקו אליו כמו אבעבועות רוח‪ .‬פעם היה‬
‫אהובה הנצחי של רות ופעם בנו הסורר של אמיל‪ .‬אף תקופה היסטורית לא פסחה עליו‪ ,‬הוא חווה את‬
‫השואה‪ ,‬את העלייה השנייה והראשונה‪ ,‬תקופת הצנע הייתה החביבה עליו ביותר‪ .‬הוא שחה עם הדמויות‬
‫כמו דג במים‪ ,‬אך כשחזר לביתו בסוף כל יום התבדה מחדש‪ ,‬לא מחכה לו אבא זועף וגם לא אישה אוהבת‬
‫ואף לא זאטוטים מתרוצצים‪ .‬מחכה לו רק הכורסא הרחבה שלו‪ ,‬תנור חימום ופטיפון אהוב שניגן ללא‬
‫הפסקה את התקליט של אטה ג'ונס‪ .‬בכל לילה במיטתו תקפה אותו קינאה עזה במטופליו הקשישים‪,‬‬
‫ובשנתו הוא היה משלים את סיפוריה של רות בחלומותיו‪ .‬כשהגיע בבוקר לעבודתו רות הייתה מתארת‬
‫את חלומתיו לפרוטרוט‪ ,‬שוזרת בהם אור וזיכרון‪ .‬לכן בכל טיפול בה היה נשבה יותר ויותר לתוך סיפור‬
‫לא לו‪ ,‬סיפור של ערגה‪.‬‬
‫לפעמים אדם מזוקן היה מגיע לבקר אותה‪ ,‬יחד עם ילד עדין עם עיניים מחייכות‪ .‬אדם זה שהציג את עצמו‬
‫כזאב מעולם לא עטה חיוך על פניו‪ .‬הוא היה יושב ליד מיטתה מציץ בשעון לפרקים‪ ,‬קצרים מידי‪ ,‬ורות?‬
‫רות מעולם לא שמה פעמיה אליו‪ .‬אך על הבן הייתה מרעיפה יחס חם ומלא אהבה כל העת‪ .‬לאחר מספר‬
‫דקות‪ ,‬למרות הפצרותיו של הבן להישאר‪ ,‬זאב היה מודה לאח על הטיפול המסור וחוזר על עקבותיו יחד‬
‫עם הבן‪.‬‬
‫הקשיש ששכב ממול לחדר של רות היה אמיל‪ ,‬בן ‪ ,1:‬בעל קול עמוק ונמוך‪ .‬את היחס של אמיל הוא לא‬
‫אהב אך לא יכול היה להתחמק ממנו‪ .‬בכל עת שהאח עבר במסדרון הוא סבל משצף של מרירות בלתי‬
‫פוסקת שהופנתה כלפיו‪ .‬בכל מתן של אוכל או תרופות‪ ,‬הוא היה נוזף בו ללא הפסקה‪ ,‬צועק עליו‪ ,‬מנער‬
‫אותו‪" ,‬אל תלך איתה‪ ,‬אתה שומע?!‪ ,‬היא תוביל אותך לאיבדון‪ ,‬תקשיב פעם אחת למה שאומרים לך‬
‫כולם!"‪.‬‬
‫כל פעם מחדש הוא ניסה להסביר לאמיל שהוא‪ ,‬בנו האהוב‪ ,‬חזר לחיק הוריו ושהוא כאן איתו סועד אותו‬
‫לעת זיקנה‪ .‬דמעות נקוות מצידי עייניו של אמיל ושוב הוא שואל "למה עזבת ככה? עזבת את הלימודים‪,‬‬
‫את העתיד שלך למענה‪ ,‬ובסוף נקטפת כמו פרח‪ ,‬את גופתך מצאו מוטלת באגם‪ ,‬דקורה וחרוכה"‪ .‬האח‬
‫משיב לו‪" ,‬אל תדאג‪ ,‬אני פה עכשיו איתך ולא אעזוב‪ ,‬מחר אביא לכאן את נכדיך שתוכל להכיר ולשחק‬
‫עימם קצת"‪.‬‬
‫אמיל נרגע החיוך שלו התרחב יותר ויותר‪ .‬המילה נכד האירה את זיו פניו‪ ,‬הוא שוקע בתנומה‪ .‬בעוד‬
‫מספר שעות הוא שוב יפרוץ בבכי תמרורים על בנו וישכח את נכדיו החדשים‪ .‬האח ילטף את ראשו ועובר‬
‫למיטה הבאה‪.‬‬
‫ככה חלפו להם ימים‪ ,‬שבועות וחודשים‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬חלה האח והיה נתון למיחושים בלתי פוסקים‪ ,‬חודש שלם נעדר מעבודתו (ומיותר לציין‬
‫שאותו אף אחד לא סעד)‪ .‬ההתיחסות היחידה שקיבל בזמן זה היא גלויה מבית האבות על גביה נרשם‬
‫"החלמה מהירה" ללא חתימה וללא שולח‪ .‬החלמה מהירה זו ברכה מוזרה‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬למה למהר? חסר‬
‫להם כוח עבודה? אולי אין מי שיטפל ברות? המחשבה הזו הכאיבה לו מאוד גם הניתוק ממנה‪ ,‬מאמיל‬
‫ומיתר החולים והדמויות‪.‬‬
‫הסיפורים שהזינו אותו בעבר ונתנו לו משמעות‪ ,‬החלו לפוג מדימיונו פתאום‪ .‬הוא לא רצה לאבד אותם‪,‬‬
‫לא רצה לאבד את עצמו‪ .‬הוא החל לערבב ביניהם‪ ,‬לבחוש שוב ושוב בקלחת‪ ,‬ליצור להם חיים שלמים‬
‫ביחד ולחוד‪ ,‬עולם מקביל במרחק נגיעה ממנו‪ .‬לפתע הכל התבהר לו‪ ,‬חלקי הפאזל נפלו למיקומם המדויק‬
‫והטרגי‪ .‬אך זה מאוחר מידי‪.‬‬
‫ואולי לאחריתו של דבר‪ ,‬עדיף ככה‪.‬‬
‫יחסי מטפל‪-‬מטופל‪ /‬דנית סירוטקין‬
‫בעבודה זו החלטתי להתייחס לסוגיות שעלו בשיעור השני של הקורס‪" :‬יחסי מטפל‪-‬מטופל בספרות‪,‬‬
‫במציאות ובעולם הפסיכיאטריה"‪ ,‬שיעור שריתק אותי באופן אישי וגרם לי לחשוב הרבה על מקצוע‬
‫הפסיכולוגיה אותו אני לומדת‪ .‬אקשר חלק מהדברים שנאמרו בשיעור לידע שצברתי בתואר בתקווה‬
‫שאצליח להעביר עד כמה חשובה היא הספרות והכתיבה בנושא זה‪ ,‬בכדי להרחיב את הידע שלנו אודות‬
‫מחלות הנפש והעולם הלא מודע שלנו כבני אדם‪ ,‬וכמובן על עולמם של הרופאים המטפלים והקשר‬
‫המיוחד שלהם עם מטופליהם‪.‬‬
‫סוגיה מרכזית שעלתה בשיעור ועוררה מחשבות רבות אצלי הייתה השאלה? מה זה משוגע? מה זה‬
‫חולה נפש? מהו נורמאלי? לפי פרויד‪ ,‬נורמאליות הנה פיקציה אידיאלית‪ ,‬כלומר משהו שכלל לא ניתן‬
‫להשיגו‪ .‬עדיין אין הגדרה מוסכמת על כולם למונח אבנורמאליות או הפרעה‪ .‬נוכל לאבחן כי ככל שהאדם‬
‫מתקשה יותר‪ ,‬וככל שהקושי מתפרש על יותר תחומים‪ ,‬כך גדלה הסבירות שהוא אכן סובל מהפרעה‪.‬‬
‫הקשיים מתייחסים לסבל פסיכולוגי ואובייקטיבי‪ ,‬אדפטיביות‪ ,‬חריגות סטטיסטית (של תכונות או‬
‫התנהגויות לא רצויות)‪ ,‬הפרת סטנדרטים חברתיים‪ ,‬התנהגות חברתית חריגה‪ ,‬אי‪-‬רציונאליות והתנהגות‬
‫בלתי צפויה (‪ .)2009 Butcher, Mineka & Hooly‬הדגש באבחנה הוא על השונה‪ ,‬האחר‪ ,‬המוזר‪.‬‬
‫כמובן שמדובר על סטיות סטטיסטיות ולדעתי העובדה שמדובר במיעוט אינה מספיקה על מנת להגדיר‬
‫אותנו כ"נורמאלים" ואותם כ"לא נורמאליים"‪ .‬הידע אודות המחלות הנפשיות רק מתקדם אך עדיין‪ ,‬רב‬
‫הנסתר על הנגלה‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬עלתה טענה כי ההחלטה לכלוא אדם ולהחליט שאינו שפוי היא לא כמו החלטה רפואית אחרת‬
‫במסגרתה "ברור" מה חסר לחולה בגוף ועלינו לאשפז אותו בכדי להוסיף לו את החומרים‪ .‬ההחלטה הזו‬
‫תלויה בכל כך הרבה דברים – חברה‪ ,‬תרבות‪ ,‬תקופה‪ .‬טענה זו היא מאוד נכונה‪ .‬בעת העתיקה ייחסו‬
‫התנהגות אבנורמאלית לשד או אל שהשתלט על האדם וניסו להוציא את הדיבוק מהאדם בעזרת כל מיני‬
‫טקסים דתיים כאלו ואחרים‪.‬‬
‫היפוקראטס היה אבי הרפואה המודרנית והיה הראשון שחשב שמקור ההפרעות הנפשיות הינו פיזיולוגי‬
‫ויתכן כי המוח הינו המקום בו קיימת הפגיעה‪ .‬במאה ה‪ 76-‬הוקמו בתי משוגעי שמטרתם היה להרחיק את‬
‫חולי הנפש מהחברה‪ ,‬להתעלל בהם עם שוקים חשמליים ואמצעי ריסון פיזיים בכדי "לשכנע אותם לבחור‬
‫בהגיון"‪ .‬רק במאה ה‪ 78-‬החלו להתייחס לחולים בצורה הומאנית‪ ,‬דאגו לסביבת מחייתם ובמאה ה‪,0:-‬‬
‫החלה הפסיכיאטריה להיכנס לבתי החולים‪.‬‬
‫פסיכופתולוגיה מוגדרת ככזו על ידי החברה‪ .‬אותה תופעה יכולה להיחשב כפתולוגיה בחברה אחת‬
‫וכנורמאלית בשנייה‪ .‬יש חברות בהן לא מגדירים חלק מההפרעות הפתולוגיות (לילידים האמריקאים אין‬
‫הגדרה להפרעת דיכאון) וקל להבחין כי מחלות נפש הינן תלויות תרבות‪ .‬ישנן הפרעות שניתן לראות‬
‫בתרבויות מסוימות והרבה פחות באחרות‪ .‬לדוגמא – ‪ ,Taijin kyofusho‬היא הפרעת חרדה הנפוצה‬
‫בעיקר ביפן‪ ,‬פחד מפני מבוכה או חוסר נוחות של אחרים כתוצאה מגופו ופעילויות גופו של האדם החרד‬
‫(‪ ). (2009 Butcher, Mineka & Hooly‬יתר על כן‪ ,‬נורמות חברתיות משתנות עם הזמן ואיתן גם‬
‫ההפרעות הפתולוגיות‪ .‬שנים רבות הומוסקסואליות נחשבה להפרעה נפשית‪ ,‬אך עם הזמן ראו כי מדובר‬
‫בתופעה שכיחה ונורמטיבית יותר ויותר ובעקבות כך הוציאו אותה מה‪( DSM-‬ספר האבחנות‬
‫הפסיכיאטריות האמריקאי)‪.‬‬
‫ההיסטוריה באבחנה של מחלות נפשיות מעוררת תהייה ‪ -‬עד כמה פסיכיאטר יכול להיות בטוח כאשר‬
‫הוא מאבחן מחלה נפשית כזו או אחרת? כמו כל רופא אחר‪ ,‬גם פסיכיאטר יכול לעשות טעויות‪ ,‬אחות‬
‫יכולה לתת תרופה לא נכונה לחולה‪ ,‬אך יותר כל‪ ,‬מטרידה אותי באופן אישי המחשבה כי כיום‪ ,‬במדינות‬
‫ותרבויות מסוימות‪ ,‬אנו מדביקים שמות של הפרעות לבני אדם עם תכונות מסויימות‪ ,‬שמחר או מחרתיים‪,‬‬
‫או בעוד חמישים שנה‪ ,‬יתפסו כנורמאליים או בריאים לגמרי‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬כיום התקדמה החשיבה שתחלואת הנפש דומה לתחלואת הגוף‪ .‬אך למרות ההתקדמות היום‬
‫בחשיבה הזו‪ ,‬העלתה ד"ר לימור שריר סוגיה מדאיגה באומרה שגם היום‪ ,‬עובדים בבתי חולים‬
‫פסיכיאטרים עדיין מתעללים בחולי נפש (כפי שבא לידי ביטוי בספרה "דיונות הזהב והכסף"‪.)0::8 ,‬‬
‫עדיין מתייחסים לחולים כחיות ואף פחות מכך‪ .‬מי שמתעלל בחולי הנפש – יש לו צורך אגרסיבי‬
‫בהתעלות על האחר ומתעוררת השאלה‪ ,‬האם זו לא מחלת נפשית? באופן כללי ניתן להגדיר את‬
‫התוקפנות כהתנהגות שמטרתה לפגוע או להזיק לאדם אחר‪ .‬תוקפנות מהווה מאפיין מרכזי אצל‬
‫המאובחנים באישיות אנטי סוציאלית ובהפרעות התנהגות‪.‬‬
‫פרויד טען שתוקפנות מהווה דחף מולד הקיים אצל כולנו ומאפשרת פורקן‪ .‬כתינוקות או ילדים קטנים‬
‫ההתנהגות התוקפנית עוזרת לנו להשיג את שאנו רוצים (תינוקות בוכים או צורחים כאשר רוצים חלב)‪.‬‬
‫אך כאשר התוקפנות קיימת אצל האדם בגילאים מבוגרים יותר‪ ,‬מדובר בפתולוגיה‪ .‬איך ניתן להגדיר את‬
‫אותו רופא או אח אשר מתעללים בחולים חסרי הישע? נורמליים? מדובר כאן בנקודה למחשבה ולדעתי‬
‫יש צורך בשינוי בבקרה על הטיפולים בבתי החולים הפרטיים והציבוריים בכדי למגר את התופעה‪.‬‬
‫סוגיה נוספת שעלתה‪ :‬מדוע אנו מסתכלים על חולי הנפש כאל שונים ומצולקים? האם מדובר בפחד‬
‫שלנו? פחד מהלא מובן? פרופ' משה קוטלר טען כי "הגרעין של מחלת הנפש והשיגעון נמצא בכל אחד‬
‫מאיתנו"‪ .‬בכל אחד מאיתנו יש מחשבה פרנואידית קטנה‪ .‬במסגרת התואר למדתי על הפרעה אובססיבית‬
‫קומפולסיבית (‪ (OCD‬הכוללת מחשבות חודרניות המטרידות את החולה וגורמות לו לבצע פעולות‬
‫טקסיות‪ ,‬חוזרות ונשנות במטרה להוריד את רמת החרדה הקיימת אצלו (רפופורט‪ .)7118 ,‬לרוב האנשים‬
‫יש מאפיינים של ההפרעה הזו‪ ,‬רבים מאיתנו חוזרים לרכב לבדוק שנעלנו‪ ,‬חוזרים לבתינו לבדוק שסגרנו‬
‫את החלון (וידוי אישי – ככשומעים מוסיקה‪ ,‬אני תמיד חייבת שהווליום במערכת הסטריאו יהיה מכוון על‬
‫מספר זוגי)‪.‬‬
‫השאלה היא האם האובססיות או הקומפולסיות שלנו מביאים למצוקה ולפגיעה בתפקוד שלנו? וזה אכן‬
‫מה שמפריד בין ה"נורמאלי" ל"פתולוגי"‪ .‬יתכן מאוד כי הסיבה לכך שרבים מפחדים מחולי נפש נעוצה‬
‫בשם‪ ,‬מחלת "נפש"‪ .‬עוד הוסיף פרופ' קוטלר כי "המטופלים לא חולים בנפשם‪ ,‬הם חולים במוחם"‪ .‬אין לי‬
‫ספק בכך שרוב האנשים כלל לא מודעים לכך שיש הפרעות מוחיות בכל אחת מהפסיכופתולוגיות‬
‫הקיימות‪.‬‬
‫בעיני‪ ,‬הסיבה לפחד מאותם חולים‪ ,‬נעוצה בעיקר בבורות של רוב האוכלוסייה אודות המחלות‪ .‬תיאוריות‬
‫פסיכו‪-‬דינאמיות עזרו להבין שתפקודים אב‪-‬נורמאליים יכולים לנבוע מאותם מקורות או תהליכים של‬
‫תפקודים נורמאליים‪.‬‬
‫הסופרת מירה מגן אמרה‪" :‬למה אני כותבת? כי הרגשתי שאני זקוקה לטיפול נפשי בדיוק כמו אותם‬
‫אנשים שאל מיטותיהם גחנתי בעבודתי‪ .‬יש לי את חיי שלי ובו זמנית אני מתנהלת יחד עם חיי הדמויות"‪.‬‬
‫בנקודה זו הבנתי עד כמה הקשר בין ספרות לרפואה הינו חזק‪ .‬מעבר לידע המקצועי של העוסקים‬
‫ברפואה‪ ,‬יש להם חוכמת חיים וניסיון‪ ,‬הכרת בני אדם בצורה שרבים לא מכירים‪ ,‬ברגעי השיא שלהם‪,‬‬
‫ברגעי השבירה שלהם‪ .‬יש להם הרבה מאוד על מה לספר ואך טבעי שיעשו זאת עם דף ועט‪.‬‬
‫מעבר לכך‪ ,‬כפי שלמדתי בפסיכולוגיה‪ ,‬שיתוף או כתיבה מהווה גם דרך התמודדות עם קשיי החיים (ואף‬
‫מהווה חלקים בשיטות טיפול במספר פסיכופתולוגיות)‪ .‬כאשר אדם מספר על חוויות שעבר או מאורעות‬
‫בחייו זה עוזר לו להבנות סיפור קוהרנטי ולהגיע לסגירות מנטאלית שתאפשר לו לעבור הלאה ולהיות‬
‫שלם עם ההחלטות שקיבל והדרכים בהן מחר בחייו‪ .‬יתכן שכתיבה מהווה תרפיה לרופאים שונים‪ ,‬כפי‬
‫שהיא מהווה לסופרים רבים אחרים‪.‬‬
‫יש משפט שמאוד התחברתי אליו מ"כל צער העולם"‪":‬יש משהו מאוד אינטימי וייחודי ביחס בין רופא לחולה‬
‫שאין למצוא באף מקצוע אחר‪ .‬מטבע מקצועו עוסק הרופא בנגיעה ובחדירה לגופו של אדם‪ ,‬אך בעת ובעונה‬
‫אחת הוא עוסק בחדירה אל תוך נפשו" (שריר‪ .)0:7: ,‬בטיפולים פסיכולוגיים רבים ישנו מנגנון הנקרא‬
‫העברה – הפניה בלתי מודעת של רגשות מאדם אחד לאדם אחר‪ .‬פרויד דיבר על העברה כהעתקת יחס‬
‫רגשי מודחק שחש מטופל כלפי אדם משמעותי בעברו‪ ,‬אל המטפל (‪.)Atkinson & Hilgard, 1999‬‬
‫העברה מאפשרת למטפל להגיע להבנה יותר מעמיקה של קשיי המטופל‪ .‬פעמים רבות גם המטפל מפתח‬
‫רגשות והזדהות עם המטופל‪ .‬לתופעה זו קוראים העברה נגדית‪ .‬המטופל השברירי‪ ,‬חסר האונים‪ ,‬רואה‬
‫במטפל את דמות ה'מבוגר האחראי'‪ ,‬הכל יכול‪ ,‬זה שירפאו‪ ,‬שיעשה שהכל יהיה בסדר‪ .‬אך במהלך טיפול‬
‫פסיכולוגי‪ ,‬מערכת היחסים היא דינמית‪ .‬הדו‪-‬שיח מגיע ממקום של הבנה ואהבה של המטפל‪ ,‬ופעמים‬
‫רבות‪ ,‬המטפל מקבל מהמטופל את מה שהוא צריך‪ ,‬ולאו דווקא להיפך‪ .‬הקשר הזה הוא מעניין ומרתק‬
‫ונראה שכל מטפל רואה מהות שונה למקצוע שלו ונוהג בהתאם אליה‪ .‬מערכת היחסים הסבוכה בין‬
‫המטפל למטופל באה לידי ביטוי בספר 'כשניטשה בכה' של הרופא‪ ,‬הפילוסוף והסופר ארווין ד‪.‬יאלום‬
‫באחת השיחות בין ד"ר יוזף ברויר (המטפל) לפרופסור פרידריך ניטשה (המטופל)‪ .‬בשיחה פונה ד"ר‬
‫ברויר למטופלו‪":‬אני מציע לך חילופין מקצועיים‪ .‬היינו‪ ,‬אני מציע שבחודש הקרוב אפעל כרופא אך ורק‬
‫לגופך‪.‬אתמקד אך ורק בתסמינים הגופניים ובריפויים‪ .‬ואתה‪ ,‬מצדך‪ ,‬תהיה רופא המוח שלי‪ ,‬רופא הנפש‬
‫שלי(‪.)7137‬‬
‫"‬
‫אין ספק שהקורס ככלל ושיעור זה בפרט עוררו בי שאלות רבות‪ ,‬ועל רובן אינני יכולה לענות‪ ,‬אך אני‬
‫מקווה שבעתיד‪ ,‬תחום המחלות הפסיכופתולוגיות ודרכי הטיפול בהן יתבהר‪ ,‬ובהתאם‪ ,‬יבוא לידי ביטוי‬
‫בספרות‪ ,‬שיתכן ותשפיע על הצורה בה בני אדם מסתכלים על חולי נפש וחולים באשר הם‪.‬‬
‫מקורות‬
‫יאלום‪ ,‬א‪.‬ל‪ .)7137( .‬כשניטשה בכה‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬עם עובד‪.‬‬
‫רפופורט‪ ,‬ג‪.‬ל‪ .)7118( .‬הילד שלא הצליח להפסיק להתרחץ‪ :‬ההפרעה הטורדנית‪-‬כפייתית והטיפול בה‪.‬‬
‫ירושלים‪ :‬גפן‬
‫שריר‪ ,‬ל‪ .)0::8( .‬דיונות הזהב והכסף‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל‪.‬‬
‫שריר‪ ,‬ל‪ .)0:7:( .‬כל צער העולם‪ ,‬מוסף "שבת"‪ ,‬מקור ראשון‪ ,‬גיליון ‪.1::‬‬
‫‪Butcher, J. N., Mineka, S. & Hooley, J. M. (2010). Abnormal psychology, 14th ed.‬‬
‫‪Boston: Allyn & Bacon.‬‬
‫& ‪Smith, E.E., Nolen-Hoeksema, S., S., Fredrickson, B.L., Loftus, G.R., Bem, D.J.,‬‬
‫‪Maren, S. (2003). Atkinson & Hilgard's Introduction to Psychology (14th edition).‬‬
‫‪Belmont CA: Wadswarth - Thomson Learning.‬‬
‫‪‬‬
‫חשוב לציין שהשתמשתי הרבה בידע שצברתי במהלך התואר‪ ,‬ממרצים ששמעתי ומאנשים‬
‫מהתחום שיצא לי לפגוש‪.‬‬
‫אפילה ‪***/‬‬
‫בפינה רחוקה אפילה מתגבשת‬
‫אורח לא צפוי מזדחל מהוושט‬
‫חץ שחור דרוך בתוך קשת‬
‫ממתין הוא לרגע שבו היא תמעד‬
‫כדי שיוכל להשאירה אצלו לעד‬
‫לעולם יצאה ילדה מאושרת‬
‫אך מר גורלה‪ ,‬קבע לה אחרת‬
‫משתוקקת למצוא את סוד החיים‬
‫בעוד שמשכבה מתקרר ומרדים‬
‫לביתה היא דוהרת‪ ,‬כל חייה מעורערת‪,‬‬
‫לא מספיקה להחלים‪ ,‬השקיעה כבר נגמרת‬
‫האושר עדיין קורן מבפנים‬
‫אך לא חלפו עוד התסמינים‬
‫ולאחר תוצאות הבדיקות‬
‫האור בעיניה החל לכבות‬
‫כמו פצעיה היא לעולם לא נקרשת‬
‫לא חדלה להיאבק כמו דג בתוך רשת‬
‫אך הכאב היה קשה מנשוא‬
‫האפילה הכריעה במערכה זו‪.‬‬
‫החלמה ‪ /‬דניאל מגן‬
‫לחדרך נכנסתי בודדה ומפוחדת‬
‫כמו ספר פתוח את ליבי קראת‬
‫חייבת לדבר ואתה להקשיב‬
‫עם הזמן יגיעו המילים‪ ,‬כך אתה אומר‬
‫הזמן לא יציל את נשמתי האבודה‬
‫אף אחד לא יודע את שמי‬
‫איש לא הולך לקראתי‬
‫איתך אלך עד שלא אוכל עוד‬
‫האבחנה קרה וחותכת בבשר החי‬
‫מנסה להילחם בה‪ ,‬להתכחש לעצמי‬
‫לא אבוא יותר לחדרך‬
‫לא ארשה שתצפה בי בוכה‬
‫רוצה להרגיש את מה שאני נוגעת בו‬
‫חייבת למצוא את מה שאבד בי‬
‫ואתה למרות התנגדותי‪ ,‬מנסה לאסוף את שברי נשמתי‬
‫עם הזמן הפצעים יתאחו‪ ,‬כך אתה אומר‬
‫עצב מזוקק מתעמעם עם כל כדור‬
‫מעבירה ימים ולילות במחלקה‬
‫מפגשנו היומי‪ ,‬נקודת האור היחידה בחיי‬
‫בריאות נפשית או אדישות תרופתית‪ ,‬לעולם לא אדע‬
‫תגובה להרצאה "יחסי מטופל‪-‬מטפל בפסיכיאטריה"‪*** /‬‬
‫בתום הקורס הייתה לי התלבטות רבה לגבי עבודת הסיום – על מה לכתוב? כיצד לגשת לעניין? איך ניתן‬
‫לבחור נושא אחד מכל הקורס? למרות שאני חובבת ספרות ומאוד אוהבת לקרוא בשעות הפנאי‪ ,‬החלטתי‬
‫לא לנסות את כוחי בכתיבה אלא להתמקד במה ששמעתי במהלך הסמסטר‪.‬‬
‫כסטודנטית לפסיכולוגיה‪ ,‬היחס לחולי נפש ע"י מטפלים וע"י החברה בכלל הוא נושא שמעסיק אותי‬
‫רבות‪ ,‬ומצאתי שהשיעור בנושא עורר בי הרבה מחשבות והזכיר לי רעיונות ששמעתי או קראתי בעבר‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬החלטתי להתייחס לפאנל שנערך בנושא זה‪ ,‬בהשתתפות מירה מגן ופרופ' משה קוטלר‪.‬‬
‫נושא שהעלתה מירה מגן ובהמשך התייחס אליו פרופ' קוטלר הוא האבחנה‪ .‬כיצד מחליטים להגדיר אדם‬
‫כלא נורמלי ובכך לשנות את חייו? זהו נושא שדנים בו רבות בקורסים שונים בחוג לפסיכולוגיה מכיוון‬
‫שהוא מורכב ומאוד רגיש‪ .‬האבחנה יוצרת תווית ומצמצת את האדם המאובחן‪ ,‬הוא הופך ל"חולה נפש"‬
‫ושוכחים שהוא גם דברים נוספים – חבר‪ ,‬אח‪ ,‬תלמיד וכו'‪.‬‬
‫אני מבינה את חוסר מנוחתה של מירה בעניין זה‪ ,‬שכן גם אני מוטרדת מהאמורפיות בהגדרת הנורמליות‬
‫ואי השפיות‪ ,‬הגבול הלא ברור שביניהן‪ ,‬ודנתי בכך מספר פעמים עם חבריי ללימודים; התפיסה לגבי "מה‬
‫הוא נורמלי?" משתנה בין תרבויות ועל פני תקופות שונות‪ ,‬וכאשר לומדים פסיכופתולוגיה קשה שלא‬
‫לתהות אם התנהגויות שאנו למדים עליהן היום ומקבלים כמובן מאליו את הגדרתן כלא שפויות יהיו‬
‫מקובלות בעתיד‪ ,‬ואז לא יבינו איך בעבר יכלו להתייחס אליהן כאל הפרעות נפשיות‪.‬‬
‫תהייה זו עלתה בי לראשונה כאשר שמעתי כי הומוסקסואליות הוגדרה כמחלת נפש בגרסה הקודמת של‬
‫ה‪ ,DSM-‬והוחלט להוציא אותה מרשימת מחלות הנפש בגרסה הנוכחית‪ .‬יש לי חברים הומוסקסואלים‬
‫ומאוד קשה לי עם המחשבה שאם היינו חיים כמה עשורים מוקדם יותר הם היו נשלחים לטיפול נפשי על‬
‫רקע זה‪ ,‬כאשר ברור לי שהם אנשים בריאים ונורמטיביים אשר בסך הכל נמשכים לבני מינם‪.‬‬
‫כאשר אני חושבת על אותם מטפלים ופסיכולוגים בעבר אשר קיבלו את הגדרת ההומוסקסואליות כחוסר‬
‫שפיות‪ ,‬קשה לי שלא לחוש כעס כלפיהם ולשפוט אותם על חוסר קבלת האחר והשונה‪ ,‬למרות שאני‬
‫יודעת כי הם פעלו באופן תמים ומתוך רצון אמיתי לעזור‪ .‬סביר להניח כי בעתיד יוחלט להוציא‬
‫התנהגויות נוספות מהגדרה זו של חוסר נורמליות‪ ,‬התנהגויות שהיום אנו מקבלים כמחלות נפש‪ ,‬וכשהדור‬
‫זה יחשוב על העבר וכיצד יכול להיות שאנשים היו כה ביקורתיים וצרים‪ ,‬אני אצטרך לתת דין וחשבון‪,‬‬
‫אם לא בפני מטופלים אז לפחות בפני עצמי – מדוע קיבלתי את הגדרת ההתנהגות כלא נורמלית ללא‬
‫ערעור‪ ,‬אם כעבור מספר שנים התנהגות זו מקובלת ונתפסת כנורמטיבית?‬
‫יאלום התייחס לנושא הדיאגנוזה ויחס המטפל למטופל בספריו‪ ,‬אשר רבים מהם הוזכרו בפאנל‪ ,‬אך‬
‫ברצוני לציין קטע דווקא מספר שלא צוין בהרצאה‪" ,‬על הספה" (יאלום‪ .)7116 ,‬ספר זה כתוב מנקודת‬
‫מבטו של ד"ר ארנסט לאש‪ ,‬ומתאר פגישות שלו עם מטופלים שונים ואת התקדמות הטיפולים‪ ,‬ובד בבד‬
‫משלב מידע לגבי חייו האישיים של ד"ר לאש‪ .‬בתחילת הספר מתאר לאש מדוע בחר להיות מטפל‪ ,‬כאשר‬
‫נדרש כמתמחה צעיר לבחון תלונה שהוגשה נגד מטפל ותיק ששמו ד"ר טרוטר‪ .‬בשיחה בין השניים מספר‬
‫ד"ר טרוטר על מטופלת ששמה בל‪ ,‬ואומר לד"ר לאש כך‪" :‬נדמה לי שמצאתי חן בעיני בל משום‬
‫שהתייחסתי אליה כאל בן‪-‬אדם‪ ...‬בל מעולם לא הייתה בעיני דיאגנוזה‪ ,‬או מקרה גבולי‪ ,‬או הפרעת‬
‫אכילה‪ ,‬או הפרעה כפייתית או אנטי‪-‬חברתית‪ .‬כך אני נוהג בכל המטופלים שלי‪ .‬ואני מקווה‪ ,‬שלעולם לא‬
‫אהפוך לדיאגנוזה בשבילך"‪ .‬הוא מבקר את התנהלות הרופאים הצעירים באומרו "אני יודע שאתם‪,‬‬
‫שמסיימים עכשיו את הלימודים‪ ,‬וכל התעשייה הפסיכופרמקולוגית‪ ,‬חיים על פי הדיאגנוזה"‪.‬‬
‫הדברים שאומר יאלום באמצעות ד"ר טרוטר הינם בעיני אבן היסוד של הטיפול הנפשי‪ .‬קשה לשנות את‬
‫החברה כולה ואת הדרך בה היא תופסת חולי נפש‪ ,‬אך חשוב כי לפחות המטפל יסתכל על המטופל באופן‬
‫אנושי‪ ,‬שווה וחף משיפוט‪ ,‬שכן הקשר ביניהם מתבסס על אמון‪.‬‬
‫לסיכום נושא זה אסיים בציטוט נוסף של ד"ר טרוטר מתוך הספר‪ ,‬אשר אומר לד"ר לאש כי "הדבקת‬
‫תוויות היא יחס אלים כלפי אנשים‪ .‬אי אפשר לטפל בתווית; אתה חייב לטפל באדם שמאחוריה"‪.‬‬
‫זה מביא אותי לנושא הבא שנדון בפאנל וברצוני להתייחס אליו והוא נושא הפחד מפני חולי נפש‪ .‬כפי‬
‫שציינה לימור‪ ,‬עולם השיגעון ערטילאי ומפחיד‪ ,‬וכאשר עלתה השאלה מדוע אנו פוחדים‪ ,‬צוינו מספר‬
‫תשובות אפשריות‪ :‬הפחד מהלא צפוי והלא ידוע – אנו לא מצליחים לצפות את התנהגותם של חולי הנפש‬
‫או להבין אותה‪ ,‬וכן העובדה כי הם לא ניתנים לריפוי‪ .‬שני נושאים אלה קשורים בעיני קשר הפוך לנושא‬
‫האבחנה‪ .‬האבחנה עוזרת לנו להפחית את חוסר הוודאות ובכך להפחית את הפחד בקרב האוכלוסייה‬
‫"הנורמלית"‪ ,‬אך מקשה על הטיפול מכיוון שלא ניתן לטפל בתווית‪ ,‬כפי שצוין‪.‬‬
‫לצערי‪ ,‬גם אני לוקה בפחד הלא ברור מפני אנשים בעלי הפרעות נפשיות – למרות שאני מודעת לכך‬
‫שאין סיבה אמיתית לפחד ואינני מצליחה להסביר זאת באופן רציונאלי‪ ,‬יש בי רתיעה מסוימת‪ .‬הדבר בא‬
‫לידי ביטוי כאשר שקלתי לימודי שדה או התנדבות במסגרת התואר‪ ,‬וידעתי שמחלקות סגורות ומקומות‬
‫כמו "גהה" או "אנוש" יספקו עבורי חוויה מלמדת ומעמיקה‪ ,‬אולם לבסוף העדפתי מקרים "קלים" יותר‬
‫כגון אספרגר בקרב ילדים‪.‬‬
‫עניין הפחד הזכיר לי תיאוריה שלמדתי בקורס "קולנוע כמכונת רגשות" כאשר דנו בז'אנר סרטי האימה‪,‬‬
‫ולדעתי היא מציעה הסבר יפה לנושא‪ .‬ז'אנר זה מתבסס על שני רגשות עיקריים והם פחד וגועל‪ .‬לרוב‪,‬‬
‫יוצרי הסרט מעוררים בצופה את התחושות הללו באמצעות "המפלצת" הנבחרת להניע את הסרט‪,‬‬
‫ותיאורטיקנים ניסו להסביר כיצד בדיוק המפלצת הזו מביאה להופעת שתי התחושות‪ .‬מרי דגלאס הציעה‬
‫כי הקריטריון לכך הוא חוסר שיוך לקטגוריה – תחושות אלו מתעוררות בנו כאשר אנו עומדים בפני יצור‬
‫שקשה לנו לקטלג‪ ,‬אינו תואם אף משבצת או קטגוריה באופן מלא‪ ,‬ולכן הוא דבר לא ידוע עבורנו וקשה‬
‫לנו לצפות את צעדיו ותגובותיו‪ .‬לפיכך‪ ,‬מפלצות רבות הן שעטנז‪ ,‬למשל חצי אדם וחצי חיה‪ .‬בסרטי אימה‬
‫רבים "המפלצת" היא אדם חולה נפש‪ ,‬וע"פ התיאוריה הנ"ל הוא עונה על ההגדרה "פריט לא שלם של‬
‫קטגוריה"‪ .‬כלומר‪ ,‬ברור לנו כי הוא משתייך לקטגוריית בני האדם‪ ,‬אך הוא לא אדם נורמטיבי‪ ,‬הוא חריג‪,‬‬
‫והשיוך שלו אינו מלא – יש בו חלק ים שאינם מובנים לנו והוא אינו פועל באופן דומה ליתר בני האדם‬
‫המצויים בקטגוריה‪.‬‬
‫במהלך דיון זה אמר פרופ' קוטלר דבר נוסף שתורם לפחד‪ ,‬והוא העובדה כי בכולנו יש מעט מן הלא‬
‫נורמלי וכי חולי נפש היו אנשים נורמטיביים שלקו בבעיה נפשית וזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו‪ .‬הוא‬
‫אומר כי הסטיגמה וההחצנה עוזרים לנו עם ההתמודדות – "זה לא אצלנו‪ ,‬לא קשור אלינו"‪.‬‬
‫אני מזדהה עם אמירה זו‪ ,‬מפני שפעמים רבות בשיעורי פסיכולוגיה כאשר תוארו סימפטומים למחלה זו‬
‫או אחרת‪ ,‬מצאתי את עצמי חושבת "אבל גם אני לפעמים בתקופות לחץ לא אוכלת הרבה ומתקשה‬
‫לישון‪ "...‬וכדומה‪ ,‬וגם חבריי נהגו לעשות זאת‪.‬‬
‫ממה שידוע לי‪ ,‬דבר דומה קורה בקרב סטודנטים לרפואה כאשר הם למדים על סימפטומים של מחלות‬
‫גופניות‪ .‬אכן‪ ,‬כולנו חשים חרדה במינון מסוים ולפעמים לפני אירוע מלחיץ חווים נדודי שינה‪ ,‬והגבול בין‬
‫מתי זה נורמלי ומתי לא אינו תמיד ברור‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬זכור לי כי בשיעור על סכיזופרניה למדנו כי המחלה מתפרצת אצל נשים בין הגילאים ‪,0:-05‬‬
‫ואני הסתכלתי סביבי בכיתה וחשבתי כי לפחות ‪ 1:%‬מהנוכחות בחדר עדיין בסיכון‪ ,‬ויכול להיות שהיום‬
‫אני לומדת על המחלה מהצד‪ ,‬ובעוד שנתיים אהיה חולה בעצמי‪ .‬אמנם יש סימפטומים מקדימים ובד"כ‬
‫המחלה לא באה בהפתעה גמורה‪ ,‬אך אלו מחשבות שצצות וקשה להתעלם מהן‪ .‬התווית והסטיגמה עוזרות‬
‫להרחיק את המחלה מאיתנו‪.‬‬
‫נקודה אחרונה שברצוני לציין לגבי יחסי מטפל‪-‬מטופל עולה גם היא בספר "על הספה" של יאלום‪ ,‬והיא‬
‫זווית קצת שונה ממה שנדון בפאנל‪ .‬יאלום מדגים כי לא תמיד המטפל נמצא בשליטה‪ ,‬וכי מטופל יכול‬
‫להיות אינטליגנטי ולפעול באופן מחושב וערמומי‪ .‬תמיד מדברים על יצירת אמון בין המטפל למטופל כדי‬
‫להביא את המטופל לשיתוף פעולה ולהתקדמות בטיפול‪ ,‬אולם הדברים לא תמיד נתונים לשליטת המטפל‪.‬‬
‫המטופלים הינם בני אדם עצמאיים בעלי רצונות ותוכניות שלהם‪ ,‬שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם מה‬
‫שהמטפל מתכנן‪ .‬אנו מרבים לדבר על הסיוע שהחולים זקוקים לו‪ ,‬אך הם לא תמיד רוצים עזרה או בכלל‬
‫תופסים את עצמם ככאלה הזקוקים לה‪.‬‬
‫בספר מתוארים שני מקרים של מטופלים חיוביים המעוניינים בטיפול ומאמינים ביכולתו לסייע להם‬
‫ולשפר את חייהם‪ ,‬ומנגד מוצגים שני מקרים של מטופלים שהצליחו להערים על המטפל‪ .‬במקרה הראשון‬
‫מדובר באישה בשם קרול שחיפשה נקמה לאחר שבעלה‪ ,‬אשר היה מטופל של ד"ר לאש‪ ,‬עזב אותה‬
‫בעקבות הטיפול‪ .‬היא הלכה תחת זהות אחרת וניסתה לפתות את ד"ר לאש במטרה לחשוף זאת בהמשך‬
‫ולהרוס לו את הקריירה‪ .‬לבסוף‪ ,‬למרות התנגדותה והגישה השלילית איתה היא מגיעה‪ ,‬הטיפול מצליח‬
‫וקרול מתוודה בפני ד"ר לאש ומשתחררת מן הכעס והטינה שהיו בה עקב נישואיה הכושלים‪ .‬במקרה‬
‫השני מדובר באיש עסקים בשם פיטר‪ ,‬אשר שיתף פעולה באופן מלא והותיר בד"ר לאש תחושה חיובית‪.‬‬
‫הוא היה כה אסיר תודה והציע להשקיע עבור ד"ר לאש כסף במניות‪ ,‬ולבסוף התברר שפיטר גנב את‬
‫כספו וכל הטיפול היה תכנית מוקפדת להונות אותו‪.‬‬
‫זה מחזיר אותי לתחילת העבודה‪ ,‬לכך שהתווית מצמצמת את החולה‪ .‬חשוב לזכור כי המטופלים הינם‬
‫דברים רבים מעבר לאבחנה שלהם – רעיות כועסות‪ ,‬אנשי עסקים מתוחכמים‪ ,‬והינם בעלי מגוון תכונות‬
‫אופי אשר יש להתחשב גם בהן בעת הטיפול ולא להתמקד רק בבעיה המוגדרת‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬ברצוני להודות על קורס מעניין ומעשיר‪ ,‬ולצטט שיר שנכתב מנקודת מבטה של חולה המאושפזת‬
‫במוסד לחולי נפש‪ ,‬אשר לא תופסת את עצמה כחולה‪ ,‬אלא כמי שמצליחה "לעבוד על המערכת"‪:‬‬
‫‪"Everything For Free" / K's choice‬‬
‫‪I don't know who you are‬‬
‫‪But you seem very nice‬‬
‫‪So will you talk to me‬‬
‫‪Shall I tell you a story‬‬
‫‪Shall I tell you a dream‬‬
‫‪They think I'm crazy‬‬
‫‪But they don't know that I like it here‬‬
‫‪It's nice in here, I get everything for free‬‬
‫‪Have you been here before‬‬
‫‪Shall I show you around‬‬
‫‪It's very pretty‬‬
‫‪Have you come here to stay‬‬
‫‪Well, you sure picked a day‬‬
‫‪My name is Billy‬‬
‫‪It's my birthday, you're invited to my party down the hall‬‬
‫‪Where I go, what I'll become or who I am or what I'll be‬‬
I'll never know, but I am sure that I'll get everything for free
I'm not troubled or sad
I'm just ready for bed
It's been a long day
Before they switch off the lights
It truly was a delight
They think I'm crazy
But they don't know that I like it here
It's nice in here
Where I go, what I'll become or who I am or what I'll be
I'll never know, but I am sure that I'll get everything for free
Where I go, what I'll become or who I am or what I'll be
I'll never know, but I am sure that I'll get everything for free
Everything for free
I don't know who you are
But you seem very nice
So will you talk to me
Have you been here before
Well, you sure picked a day
They think I'm crazy
‫בית החולים בעיניו של הילד המאושפז‪***/‬‬
‫הייתי בת ‪ 74‬בחופש הגדול‪ ,‬משועממת‪ ,‬עייפה מהחופש‪ ,‬מחפשת ריגושים‪ .‬צפיתי בטלוויזיה ופתאום‬
‫הרגשתי כאב חד בצד ימין‪ .‬אבי עורך דין שעוסק ברשלנות רפואית‪ .‬גדלתי על סיפורי מחלות‪ ,‬תביעות‬
‫וחישובי נזק‪ ,‬הכרתי את התהליכים המשפטיים שבאים בעקבות הזנחות רפואיות והחלטתי שלי זה לא‬
‫יקרה‪ .‬אני לא אזניח את הבריאות שלי‪ .‬ניגשתי לאנציקלופדיה של מונחים רפואיים‪ ,‬אביזר שעליו גדלתי‬
‫כאילו שהיה חלב אמי‪ .‬זכרתי שהתוספתן מתלקח בצד ימין‪ .‬פתחתי את האנציקלופדיה בערך תוספתן ומיד‬
‫הבנתי שלקיתי במחלה‪ .‬על פי הספר אחד התסמינים של תוספתן הוא כאב חד שבא אחרי התעטשות‪.‬‬
‫ניסיתי להתעטש‪ ,‬לא הצלחתי אבל הנחתי שאם הייתי מתעטשת היה כואב לי‪ .‬תסמין נוסף הוא כאב‬
‫בעקבות קימה‪ .‬נשכבתי על הרצפה וקמתי במהירות‪ .‬לא כאב לי כלום אבל זה לא אומר כלום‪ ,‬אמרתי‬
‫לעצמי‪ ,‬תסמין אחד מספיק‪ ,‬לא צריך את כולם כדי לקבוע אבחנה מדויקת‪ .‬השורה האחרונה של הערך‬
‫תוספתן הייתה ברורה‪ .‬אם לא מנתחים את התוספתן מיד הוא מתפוצץ ואתה מת‪ .‬לא רציתי למות בחופש‬
‫הגדול בגיל ‪ .74‬הייתי חייבת להציל את חיי כמה שיותר מהר‪.‬‬
‫חלקתי עם אימא שלי את האבחון‪ .‬היא צחקה אמרה שאני משועממת והציעה שאלך לשחק עם אחי הגדול‬
‫או עם אחותי הקטנה‪ .‬לא רציתי לשחק עם אחי הגדול וגם לא עם אחותי הקטנה‪ .‬חששתי שהתוספתן‬
‫יתפוצץ וכמו בלון של גז יהרוג אותי ואת כל מי שסביבי והייתי נחושה להציל לפחות את אחי ואת אחותי‪,‬‬
‫למרות שהייתי בטוחה שאם הם היו נקלעים למצב דומה הם דווקא היו שמחים להרוג אותי‪ .‬אבל כזאת‬
‫אני‪ ,‬ילדה טובה‪.‬‬
‫לא הבנתי מדוע אמי מגלה אדישות למותי הקרב‪ .‬ידעתי שאבא שלי‪ ,‬כמו פולני טוב‪ ,‬יתייחס לתוספתן‬
‫שלי יותר ברצינות‪ .‬העבודה שלו היא גם התחביב שלו‪ .‬הוא אוהב לדבר על מחלות‪ .‬תנו לו תיאור עסיסי‬
‫של מחלה והוא מאושר‪ .‬התקשרתי אליו למשרד‪ ,‬הוא הבין שאני בחורה רצינית שמאבחנת את עצמה‬
‫בצורה יוצאת דופן ותוך חמש דקות היה בבית‪ ,‬הוא לא רצה שהתוספתן יתפוצץ לי בפרצוף ואם בכל אופן‬
‫הרע מכל יקרה והתוספתן יתפוצץ הוא לא רצה להחמיץ את האירוע‪ .‬לא בכל יום יוצא לך לראות תוספתן‬
‫מתלקח ואבא שלי הוא לא אדם שיחמיץ שמחות כאלה‪.‬‬
‫נסענו מיד לבית חולים איכילוב‪ .‬אני פוחדת מבתי חולים‪ .‬לפני כמה שנים סבלתי מכאבי ראש וכמו‬
‫בסיפור של התוספתן אימא שלי התעלמה ואבא שלי התעקש שניסע מיד לבית חולים שם עשו לי בדיקת‬
‫דם ומרוב בהלה החוורתי וכמעט התעלפתי ואימא שלי שהייתה בטוחה שאלוהים משלם לה על הזלזול‬
‫בתלונות של הילדה התחילה לצרוח היא מתעלפת‪ ,‬היא מתעלפת‪ .‬מאז אני לא אוהבת רופאים‪ ,‬בתי חולים‬
‫וגם לא בדיקות דם‪.‬‬
‫בבית החולים הרופא שאל אותי איפה כואב לי‪ .‬הייתי גאה בעצמי על האבחנה הזריזה והייתי בטוחה‬
‫שהוא יתייחס אלי כמו אל קולגה שמכירה מונחים רפואיים וישמח שעשיתי אבחנה מדויקת שחסכה לו‬
‫שעות של עבודה ויכניס אותי מיד לחדר הניתוח כדי להציל את חיי‪ .‬לתדהמתי הוא לא העריך את האבחנה‬
‫שלי ופנה לדבר עם אבי שהסביר לו באיזה סוג של רשלנות הוא מתעסק ורמז לו שכדאי להעניק לי טיפול‬
‫טוב ולא לעשות שום טעות כי אם אני אמות הרופא ילך ישר לבית סוהר וישלם מיליוני שקלים פיצויים‬
‫למשפחה‪.‬‬
‫ראו על הרופא שאין לו חשק ללכת לבית סוהר וגם לא לשלם פיצויים למשפחה‪ .‬כדי להימנע מאחת‬
‫משתי האופציות או אפילו משתיהן עברתי סדרת בדיקות מפרכות אל תוך הלילה כשאני מחוברת כל העת‬
‫למתקן עירוי נוזלים‪ .‬מצד אחד הייתי מאוד מאושרת כשכולם כרכרו סביבי ובדקו אותי‪ ,‬הרגשתי כמו‬
‫מלכה שבעוד דקות ספורות תובהל אל חדר הניתוח אבל מהצד השני השלפוחית המלאה הפחיתה קצת את‬
‫תחושת האושר שלי והייתי בטוחה שאני הולכת להתפוצץ מרוב מים אם לא מרוב תוספתן‪.‬‬
‫זה היה לילה מלא בהחלטות חכמות‪ .‬אחרי כמה שעות בחדר המיון נלקחתי למחלקת יולדות כדי לעבור‬
‫בדיקת אולטרה סאונד‪ .‬הייתה שם יולדת שצרחה ובו במקום החלטתי שאני אלד בצורה אחרת‪ ,‬לא ככה‪,‬‬
‫עם בטן נפוחה וצרחות כאב על הבעל שהתכווץ בפינה ונראה מפוחד אפילו יותר מהרופא‪.‬‬
‫בדיקת האולטרה סאונד הייתה משעשעת‪ .‬כמו בסרטים שכבתי על מיטה כשרגלי פשוקות‪ .‬האחות ביקשה‬
‫מאבי שיצא מהחדר ושאלה אותי אם יש לי חבר ואם שכבתי אתו‪ .‬הרגשתי בוגרת וחשובה‪ .‬עניתי על שתי‬
‫השאלות בשלילה‪ .‬הייתה לי הרגשה שזאת התשובה הנכונה שתגרום לי לקבל טיפול טוב‪.‬‬
‫אחרי כמה שעות של בדיקות הרופא‪ ,‬שבאמת חשש מבית סוהר או ממיליונים של פיצויים למשפחה‪ ,‬אמר‬
‫לי שמאשפזים אותי‪ .‬למרות שקראתי בעיון את האנציקלופדיה הרפואית הייתי בטוחה שאשפוז זה ניתוח‬
‫והתחלתי לבכות‪ .‬לא באמת רציתי לעבור ניתוח‪.‬‬
‫אבא שלי הביט ברופא בסיפוק והרופא הביט באבא שלי במבט של אוי כמה אני רוצה שתתאיידו מכאן‬
‫כמו מים שנשכחו על האש אבל אם אני לא רוצה לשלם פיצויים למשפחה אני חייב לראות אתכם מול‬
‫הפרצוף שלי כל הלילה‪ .‬למזלו הוא זכה להפוגה קצרה מהתוספתן שלי‪ .‬באותו לילה התנהל בתל אביב‬
‫קרב של עבריינים‪ .‬אחד העבריינים נפצע אנושות והובהל לבית החולים כשהוא מוקף שוטרים‪ .‬הרופאים‬
‫והאחיות נקבצו סביב האלונקה שלו וגם אבא שלי מיהר לצפות במחזה‪ .‬לא הבנתי למה השאירו אותי ואת‬
‫התוספתן המסוכן שלי לבד והחלטתי להתקשר לאימא שלי ולספר לה על האשפוז‪ ,‬כבר הבנתי שאשפוז זה‬
‫לינה בבית חולים‪ ,‬כדי שתדע סוף סוף שאני צדקתי‪ .‬אימא שלי סירבה להתרשם מהאשפוז‪ .‬אני לא יודעת‬
‫מה יקרה עם התוספתן שלי‪ ,‬בכיתי‪ .‬אימא שלי התפוצצה כמו תוספתן‪ .‬הכול בגלל אבא שלך‪ ,‬היא צרחה‪,‬‬
‫הוא בטח איים עליהם בתביעה‪ ,‬אין לך כלום‪ ,‬תחזרו מיד הביתה את סתם מטרטרת את אבא שלך ואם הוא‬
‫לא ישן בלילה הוא לא יוכל לעבוד מחר את והשטויות שלך לולא הרגישות שלי לשריפה של ספרים הייתי‬
‫שורפת את האנציקלופדיה למונחים רפואיים‪ .‬אימא שלי היא דור שני לניצולי שואה ובגלל זה יש לה‬
‫רגישויות לשריפה של בני אדם ושל ספרים‪ .‬אמרתי לאימא שלי שכל עוד רוצים אותי בבית החולים אני‬
‫נשארת וטרקתי את הטלפון‪ .‬לא היה לי חשק לשמוע על הרגישויות שלה בזמן שאני מתחילה את האשפוז‬
‫הראשון שלי‪.‬‬
‫אבא שלי מיד נרדם בכורסה קטנה על יד המיטה שלי‪ .‬האיומים על הרופאים התישו אותו‪ .‬אני לא‬
‫הצלחתי להירדם‪ .‬תהיתי מה יקרה אם יתברר שאני מאבחנת טובה ובאמת יש לי תוספתן‪ .‬פחדתי מניתוח‬
‫או מהתפוצצות של התוספתן‪ .‬נשארתי ערה כל הלילה כדי להיות בטוחה שאף אחת מהאפשרויות לא‬
‫קורה לי בזמן שאני ישנה‪.‬‬
‫באמצע הלילה העירוי נגמר‪ .‬המכונה התחילה להרעיש‪ ,‬הייתי בטוחה שהרעש מסמן את תחילת מותי‪,‬‬
‫תהיתי אם זה מה ששומעים כשמתים‪ ,‬רעש של מכונה‪ ,‬לא הבנתי למה אף אחד לא מנשים אותי‪ ,‬אבל‬
‫אחרי כמה דקות אחת האחיות החליפה לי את שקית העירוי וחזרתי מן המתים‪.‬‬
‫למחרת בשש בבוקר אימא שלי הגיעה עם שקית קרואסונים ומיץ תפוזים‪ .‬היא כעסה עלי ואמרה שאין לי‬
‫כלום והגיע הזמן לחזור הביתה וזהו‪ ,‬נגמר המשחק ואם משעמם לי בחופש הגדול כדאי שאמצא עיסוקים‬
‫מעניינים יותר מאשפוז בבית חולים‪.‬‬
‫אני התעקשתי‪ .‬עד שרופא לא רואה אותי וחותם לי שאני יכולה ללכת הביתה אני לא זזה מכאן‪ .‬אבא שלי‬
‫שהיה עייף ורצה ללכת למשרד החליט לוותר על נאום התביעות המפורסם שלו ולא איים על אף אחד‬
‫כשהרופאה בסיור הבוקר אמרה שאין לי כלום כי אם הייתה לי דלקת תוספתן הייתי מתפתלת מכאבים‪.‬‬
‫היה קצת עצוב לראות איך כולם מתעלמים מהאבחון שלי‪ ,‬מוותרים עלי ושולחים אותי חזרה הביתה‪ .‬גם‬
‫אבא שלי נעשה עצוב כשהבין שהכול נגמר בלי תביעה ודרש שלפחות אעבור בדיקת אולטרה סאונד‬
‫נוספת‪ .‬הרופא ממשמרת הלילה לקח את רופאת הבוקר לשיחה קצרה וכשהיא חזרה לחדר היא אמרה‬
‫שאין בעיה‪ ,‬אעשה עוד בדיקה‪ .‬הפעם הבדיקה הייתה מהירה‪ .‬בלילה כולם כרכרו סביבי אבל בבוקר היו‬
‫המון חולים ואף אחד לא גילה עניין בילדה שאין לה כלום המלווה על ידי אימא כועסת שרוצה להסתלק‬
‫מבית החולים כמה שיותר מהר ובאבא שנמאס לו לאיים בתביעות והוא שותק כמו דג שבחיים שלו לא‬
‫קרא על תוספתן באנציקלופדיה הרפואית‪.‬‬
‫ביציאה מבית החולים אבא קנה לי ממתקים ואמר שהדבר הכי חשוב זה הבריאות‪ .‬אחר הצהריים פתחתי‬
‫את האנציקלופדיה הרפואית וקראתי על תסמונת המעי הרגיז‪ .‬התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו אם הוא‬
‫חושב שזה מה שקורה לי אבל הוא טרק את הטלפון‪.‬‬
‫ניצחון‪***/‬‬
‫לאחר לחצים עיקשים של אשתו – אחות במקצועה‪ ,‬הסכים יוסי ללכת למכון לבדיקות רפואיות מקיפות‪,‬‬
‫שמקום העבודה העמיד לרשות עובדיו‪ ,‬מגיל ‪ 35‬ומעלה‪ .‬לפחות פעמיים‪ ,‬אולי שלוש‪ ,‬התעלם מהחוזר‬
‫שהפיצו בנדון‪ .‬אבל אז הגיע היום‪ ,‬וכמה חברות וחברים לעבודה יצאו ל"יום כיף" משותף‪.‬‬
‫המשך היום היה כסרט נע‪ :‬קבלה ורישום‪ ,‬הסבר קצר‪ ,‬מילוי שאלון רפואי‪ .‬הם הצטיידו בחלוק והשאירו‬
‫את כל בגדיהם וחפציהם בתא ההלבשה ויצאו למסלול הבדיקות‪ .‬יש משהו מוזר באקט הזה‪ ,‬כשאתה‬
‫מסתובב כל היום עם בגדיך התחתונים ומעליהם חלוק תקני‪ ,‬אחיד‪ ,‬עם הלוגו של המקום‪ .‬אמנם הכוונה‬
‫היא לתת הרגשה של שירות אישי וחם וישנו כמובן‪ ,‬הפן הפרקטי ‪ -‬לחסוך את הצורך של להתלבש‬
‫ולהתפשט לכל בדיקה ובדיקה ‪ -‬אך התחושה היא של מין סוציאליזציה‪" .‬אתה כאן כמו כולם ושווה בפני‬
‫אלו שסוקרים אותך"‪ .‬לנבדקים יש את המדים שלהם; לבודקים גם‪ .‬יש הבחנה ברורה בין המעמדות‪ .‬אתה‬
‫ה"כלי" והם "היוצר"‪.‬‬
‫את הבדיקות הרבות שעבר סיים בבדיקה כללית של רופא ושיחה אתו‪ .‬לקראת השלב הזה‪ ,‬האחרון‪ ,‬הגיעו‬
‫כבר התוצאות של בדיקות המעבדה והצילום‪ .‬הרופא סיכם את עיקרי הממצאים ונתן המלצות‪ .‬בין השאר‪,‬‬
‫בנימה רצינית המליץ להתחיל בפעילות גופנית כלשהי‪ ,‬כי ה‪ B.M.I-‬שלו היה טיפה מעל הנורמה הרצויה‬
‫ובכלל‪ ,‬כי זה טוב מכל היבט רפואי‪ .‬מאז‪ ,‬הוא מתמיד בכל הרצינות‪ ,‬בכוונות להתחיל פעילות שכזו‪.‬‬
‫הרופא הוסיף בסיכום שלו‪ ,‬שתפקודי הכבד שלו קצת מעבר לנורמה‪ ,‬זה לא משמעותי‪ ,‬אך שווה‪,‬‬
‫בהזדמנות‪ ,‬לעשות בירור בנדון‪.‬‬
‫בחומש שלאחר מכן לא התפנה ל"יום הכיף" ( מקום העבודה נהג לאפשר ולהמליץ על בדיקות כאלה אחת‬
‫לחמש שנים)‪ .‬למרות זאת‪ ,‬הזדמן לו לערוך שוב בדיקות דם‪ ,‬בעקבות ברור רפואי שעשה‪ ,‬ללא קשר‬
‫לממצאים במכון ההוא‪ .‬ה"סטייה" שלו מהנורמה בעניין אנזימי הכבד‪ ,‬עלתה וצפה שוב‪ ,‬כדרך אגב‪.‬‬
‫הפעם‪ ,‬רופאת המשפחה שלו הפנתה אותו לעשות אולטרא‪ -‬סאונד של הבטן העליונה‪ ,‬עם דגש על הכבד‬
‫ומיפוי כבד‪ .‬אחרי שהיו כבר תוצאות‪ ,‬אשתו קבעה לו תור עוד לאותו ערב‪ ,‬לד"ר שי‪ ,‬השותף השני‬
‫במרפאה‪.‬‬
‫ד"ר שי הסביר לו את מהות האבחנה והמחלה‪ ,‬את הבעייתיות או יותר נכון את החוסר בעייתיות שבה‪,‬‬
‫בשלביה ההתחלתיים‪ ,‬בו הווירוס מקנן בגוף וגם את האפשרות שאנשים חיים איתו "בשלום" עד שיבה‬
‫טובה ומגיעים ליום הדין מסיבות אחרות‪ .‬מאידך‪ ,‬ציין גם את אותם ‪ 3:%‬סיכויים‪ ,‬בהם הווירוס תוקף את‬
‫הכבד‪ ,‬מצלק אותו עד למצב של שחמת וזו כבר מחלה קשה‪ ,‬אשר בשלב מסוים מחייב השתלת כבד‪ ,‬שלא‬
‫תמיד אפקטיבית ובנוסף לסבל ואיכות החיים הירודה של החולה‪ ,‬התוצאה הגרועה מכולן היא הקדמת‬
‫הבלתי נמנע – המוות‪.‬‬
‫" אז מה עושים כדי להימנע מכך?"‪ ,‬שאל‪ ,‬כאילו מדובר במישהו אחר‪ ,‬או לפחות כאילו שדנים באיזו‬
‫תיאוריה‪ ,‬שכלל לא קשורה אליו‪ .‬האמת‪ ,‬שגם הרגיש כך‪ ,‬הרבה זמן גם לאחר מכן‪ .‬אולי בגלל שאין כל‬
‫סימפטומים של ממש‪ ,‬הוא לא חש את האיום המיידי‪ .‬משהו תיאורטי‪ ,‬שעלול לקרות בהסתברות כזו וכזו‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬שאם לא מתייחסים כלל‪ ,‬עדיין ‪ 1:%‬סיכויים שלא יקרה דבר‪ .‬במונחים של סטטיסטיקה יבשה‪,‬‬
‫בפרט אם מדובר במישהו אחר‪ ,‬מירב הסיכויים‪ ,‬הוא שלא יקרה דבר‪ ,‬כלומר‪ ,‬המסקנה המתבקשת היא‬
‫שלא לעשות דבר‪ .‬אז מה‪ ,‬לשחק משחקי גורל סטטיסטיים עם הגורל ?אולי היום זה עדיין משעשע‪ ,‬אך‬
‫יתכן שמחר‪ ,‬עוד עשור‪ ,‬בשלב כלשהו אותם שלושים האחוזים מכלל האוכלוסייה‪ ,‬יהיו ‪ 7::%‬שלו?‬
‫ההתלבטות התרוצצה לו בראש‪ ,‬חצי משועשע וחצי מאוים עוד לפני ששמע את ההמשך‪ .‬כבר‪ ,‬על פי‬
‫התחושות והבזקי המחשבה הראשונים עלו לו בראש המילים "הכחשה"‪" ,‬הפנמה"‪" ,‬קבלה"‪ ,‬שלבי ההלם‬
‫הראשוני ומייד המשכו המעשי‪.‬‬
‫ד"ר שי המשיך לפרט את התהליך‪ :‬ראשית יש לערוך בדיקות דם נוספות ומיוחדות לגלות איזה מן הגינו‪-‬‬
‫טייפ של הווירוס מצא מקלט בגוף שלו‪ .‬לאחר מכן ישלח אותו למומחה למחלות כבד‪ ,‬להמשך ייעוץ‬
‫וטיפול‪" ,‬ויש טיפול"‪ ,‬הדגיש הרופא בטון בטוח ומשכנע‪ ,‬אך באותה נשימה המשיך‪" ,‬הוא לא תמיד‬
‫מצליח‪ .‬הוא איננו פשוט ולא קל‪ ,‬אבל אל לנו למהר‪ .‬נעשה צעד אחר צעד‪ .‬אני ארשום לך את הבדיקות ‪.‬‬
‫תעשה אותם ותקבע תור"‪ .‬אמר ועשה‪ .‬גם הוא עשה את המוטל עליו – אולטרא‪-‬סאונד‪ ,‬מיפוי‪ ,‬בדיקות דם‬
‫‪ ,‬כולל בדיקות ל – '‪ – Hepatitis C‬גינו‪-‬טייפ וגם בדיקה כמותית‪ .‬במקביל גם לנוגדנים ל‪.Hepatitis B-‬‬
‫במקביל קבע תור למומחה‪ .‬כעבור חודש בקירוב‪ ,‬התקבלו כל התוצאות‪ .‬הבדיקה הכמותית של הווירוס‬
‫לקחה שבועות‪ ,‬דבר לא הפתיע כבר‪ - Hepatitic C RNA PCR :‬חיובי‪Hepatitis C RNA GENO ,‬‬
‫‪ .Hepatitis C RNA QUAN. – 1,6 milion IU/ml ,- 1a‬מצויד ב"כתב האישום" הזה על כל פרטיו‬
‫ודקדוקיו התייצב בפני "השופט" במועד שנקבע לו‪.‬‬
‫הסתבר‪ ,‬שלא הפרופסור‪ ,‬מנהל המרפאה ‪ ,‬קבל אותו‪ ,‬כי אם סגנו‪ ,‬ד"ר שמעון היה שמו‪ .‬איש בשנות‬
‫החמישים שלו‪ ,‬קירח‪ ,‬עם פנים עגולות ומאירות‪ ,‬בעל מבטא אמריקאי כבד‪ .‬קרא את ההפניה‪ ,‬רשם‬
‫והתרשם ממצאי המעבדה‪ ,‬האולטרא‪-‬סאונד‪ ,‬בדק אותו בדיקה גופנית כללית‪ ,‬שאל כמה שאלות על‬
‫ההיסטוריה הרפואית שלו ושל משפחתו ‪ ,‬ניסה גם להבין ממנו את המקור האפשרי להידבקות ואז נאנח‬
‫מן אנחת רווחה והתפנה להסברים ולתשובות‪.‬‬
‫בדומה לד"ר שי‪ ,‬הסביר את מהות המחלה‪ ,‬את הסיכונים והסיכויים במונחים סטטיסטיים‪ ,‬את הטיפול‬
‫הקיים‪ ,‬מהלכו‪ ,‬השלכותיו ואת סיכוייו בפירוט רב‪ ,‬כפי שעוד לא שמע רופא יושב ומסביר מימיו‪ .‬כנראה‬
‫שזהו ביטוי לאסכולה הצפון אמריקאית‪ ,‬על ברכיה ד"ר שמעון גדל‪ ,‬ולמודעות העמוקה לשיתוף החולה‬
‫בבעייתו ובהחלטות לטיפול‪ .‬התרשם מאד מכך ובו זמנית הבין‪ ,‬שהוא יישאר גם אחרי ההסברים‪ ,‬ובמיוחד‬
‫אחריהם‪ ,‬עם ההתלבטות ועם נטל ההחלטה‪.‬‬
‫על ההסתברות להחמרה והשלכותיה ידע זה כבר מרופא המשפחה שלו‪ .‬מה שנוסף לו הוא המידע על‬
‫הטיפול הקיים‪ .‬חדשות טובות! הקוץ מצוי‪ ,‬שוב‪ ,‬בסטטיסטיקה – ‪ !5:%‬אז זה טוב או רע?! ממש שיעור‬
‫בסטטיסטיקה‪ .‬חבל שבזמנו‪ ,‬לא לימדו סטטיסטיקה בתיכון ואילו באוניברסיטה‪ ,‬המרצה זרק אותו‬
‫מהשיעור הזה‪ 3:% :‬סיכוי לחלות‪ 5:% ,‬סיכוי להתרפא‪ ,‬אם תטופל וזה עוד לא נגמר‪ .‬הוסבר לו גם‪,‬‬
‫שהגינו‪-‬טייפ שלו‪ ,‬ה‪ ,a1-‬הוא זן יותר קשוח של הווירוס ובגלל זה‪ ,‬הסטטיסטיקה היא כפי שציינתי אותה‬
‫קודם לכן‪ .‬הטיפול איננו קל‪ .‬זריקות שבועיות וכדור אחד ביום‪.‬‬
‫את "תענוגותיו" של האינטרפרון הכיר‪ ,‬מימי עבודתו בבית חולים‪ ,‬כחובש‪ .‬בימים ההם נהגו לתת עירויי‬
‫אינטרפרון לחולי לוקימיה‪ ,‬אולי גם לסוגי סרטן נוספים‪ ,‬וראה את "ההנאה" העצומה שמפיקים המטופלים‬
‫מן החומר‪ ,‬עד שלא ידעו מה גרוע יותר – המחלה או הטיפול‪ .‬הידיעה הזאת לא הקלה בהמשך‪ ,‬בגיבוש‬
‫שלו‪.‬‬
‫ההחלטה‬
‫הצד האופטימי של העניין הוא‪ ,‬שאם עברת את הטיפול בשלום‪ ,‬תופעות הלוואי נפסקות‪ .‬הסיכון היחידי‪,‬‬
‫שהוא עלול להיות בלתי הפיך‪ ,‬הוא פגיעה בבלוטת הטריס‪ ,‬ה‪ .Thyroid-‬הפתרון‪ ,‬במקרה כזה‪ ,‬הוא‬
‫לקיחת ההורמון כטיפול תרופתי למשך כל ימי חייך‪ .‬אז מה לעשות אחרי הרשימה המכובדת הנ"ל‬
‫וה"סטטיסטיקה המעודדת" בסופה? עד כמה מקלה זו על החלטה שקולה ומאוזנת? מגרד לו הראש‪,‬‬
‫כשהוא נזכר או קורא את רשימת תופעות הלוואי הזאת‪.‬‬
‫למרות ה"קליימקס" הזה חזר הביתה במצב רוח טוב והחלטה‪ ,‬שאם צריך‪ ,‬אז יעשה את זה‪ .‬אבל‪ ,‬לאט‪-‬‬
‫לאט‪ ,‬עם הזמן‪ ,‬ההססנות תפסה את מקומה של ההחלטה המגובשת ומצא נימוקים להכביר‪ ,‬לדחות את‬
‫ההחלטה‪ .‬בשלב הזה‪ ,‬ידע וכך היה נהוג‪ ,‬שהטיפול נמשך חצי שנה ואם הוא לא משיג את התוצאות‪,‬‬
‫ממשיכים חצי שנה נוספת‪.‬‬
‫טוב ויפה‪ .‬גם הגר‪ ,‬אשתו‪ ,‬הייתה החלטית בדעתה – לתמוך בזו שלו – "נעשה ונשמע!"‪.‬‬
‫קבעו תור למפגש הבא‪ ,‬אבל‪ ,‬להפתעתו אך לשמחתו הרבה‪ ,‬החבר שלו לעבודה שאמור היה לנסוע בשביל‬
‫עבודה בחו"ל‪ ,‬ביקש ממנו לנסוע במקומו בגלל מצוקה אישית‪ ,‬והוא הסכים להיות שם בשביל חברו‪,‬‬
‫ולקבל את אותה הבקשה שבעצמו סירב לעשותה כשהמנהל שלו ביקש ממנו זאת‪ ,‬לפני שביקש מחברו‪.‬‬
‫הצליח לברוח הפעם‪ ,‬אבל בסוף הוא שוב אצל הרופא‪ .‬רופא אחר‪ ,‬אבל לא משמעותי מדי‪ ,‬במקרה הזה‪,‬‬
‫מי הרופא המטפל‪ ,‬כי יש סוג אחד של טיפול‪ .‬הוא נתון למעקב מחקרי‪ .‬השתתף במחקר כי זה הבטיח‬
‫חסכון של מעל כמה אלפי שקלים כל חודש‪ ,‬מכיוון שהתרופות הנ"ל לא היו בסל התרופות‪.‬‬
‫יצאו – הוא ואשתו שליוותה אותו הפעם – מעודדים וחדורי מוטיבציה‪ ,‬אשר דעכה תוך הריחוק מבית‬
‫החולים ועם חלוף הזמן‪ .‬הפעם הוא העלה תירוץ חדש – העבודה‪ .‬לא רצה להתחיל בטיפול‪ ,‬לקראת סוף‬
‫השנה‪ ,‬כדי שלא לפגוע בעבודה‪ ,‬שבעונה הזאת הייתה תמיד בשיא העומס וממה שלמדו מהתדריכים‪,‬‬
‫שהיכולת להמשיך ולעבוד תוך כדי טיפול היא אינדיווידואלית‪ .‬היו כאלה שלא הצליחו לתפקד תוך כדי‬
‫טיפול והיו שעבדו‪ ,‬לא במלוא תפוקתם‪ ,‬אך תיפקדו‪ .‬מכוונים את מועד הזריקה השבועית‪ ,‬לקראת סוף‬
‫השבוע‪ ,‬כי בסמוך להזרקה‪,‬מופיעות מרבית התופעות והקשיים והם הולכים ודועכים כל יום שעובר‪.‬‬
‫הודיעו לרופא בדבר ההחלטה לדחות את תחילת הטיפול בכחצי שנה‪ .‬הוא קיבל זאת בהבנה ואף ציין‬
‫שחצי שנה פחות או חצי שנה יותר זה לא ממש משמעותי שהרי מי יודע כמה זמן מקנן כבר נגיף אצלו?‬
‫כמובן‪ ,‬שבתום התקופה שקבעו‪ ,‬החליטו שוב שלא להחליט בינתיים‪ .‬כדרכה בקודש‪ ,‬הגר מחפשת‬
‫פתרונות אלטרנטיביים‪ ,‬בתחום הרפואה הטבעית מצאה מאמרים מעודדים התומכים בנטילת כדורים‬
‫המופקים מפרחים מסוימים‪ .‬המסע הזה ארך עד שכל מלאי הכדורים אזל‪.‬‬
‫מתום הניסוי חלפו להם כשלוש שנים‪ ,‬עד ששוב נזקק לאיזו בדיקת דם וממצאיה הראו הרעה ברמת‬
‫תפקודי הכבד‪ ,‬לפי טענת רופאו‪ .‬בדיעבד‪ ,‬כשבדק את העניין‪ ,‬הוא לא משוכנע שאכן הייתה הרעה‪ ,‬אך‬
‫נכנע לחיזוריו של ד"ר שי‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬תירוצי העבודה אזלו לו‪ .‬כשנה וחצי עד שנתיים מתום ה"ניסוי"‪,‬‬
‫יצא לפרישה מוקדמת מהעבודה‪ .‬הוא ניצל הזדמנות‪ ,‬של הסדר פרישה שהוצע להם‪ ,‬שנראה לו לא מבריק‬
‫מדי‪ ,‬אך סביר‪.‬‬
‫כחודשיים עד שלושה‪ ,‬לאחר שטעם את טעם החופש‪ ,‬נכנס לעובי הקורה‪ ,‬בכל הנוגע לטיפול‪ .‬הם שבו‬
‫לבית החולים‪ .‬הגר קיבלה‪ ,‬הפעם‪ ,‬המלצה על ד"ר מרים‪ ,‬מנהלת מרפאת הכבד בבית החולים והזמינה תור‬
‫אצלה‪ .‬בפגישתם הראשונה היא די הזעיפה פנים‪ ,‬שבאו אליה‪ ,‬היות וראתה‪ ,‬שהיו קודם לכן בטיפולה של‬
‫רופא אחר‪ .‬הגר חייכה אליה את החיוך המקצועי שלה‪ ,‬הסבירה לה שהיא עובדת בבית החולים הזה‬
‫והחניפה לה‪ ,‬שהיא הכי טובה ובזה הם רוצים‪ .‬המרשם הזה של כנות וחנופה כנראה עבד‪ ,‬כי היא נתרצתה‬
‫ועברה מייד לפסים ענייניים‪ .‬קיבל את ההרצאה על הפטיטיס סי בפעם הרביעית‪ .‬קיבל את כל ההסברים‬
‫המתחייבים‪ .‬חתם על נכונותו להשתתף במחקר‪ .‬נשלח לבדיקת דם נוספת שעזרה לו לגבש ולחזק את‬
‫ההחלטה בעד הטיפול‪ .‬ממצאי הבדיקה נגעו לאבחון מצב ההצטלקות של הכבד‪ ,‬כקריטריון לעוצמת‬
‫הפעילות של הווירוס ולרמת הנזק האפשרית‪.‬‬
‫מסתבר‪ ,‬שעל פי התוצאות של הבדיקה‪ ,‬הייתה פגיעה מסוימת‪ ,‬קלה‪ ,‬אך היה לו די בכך‪ ,‬כדי להחליט‪ .‬סוף‬
‫סוף התחיל בטיפול‪ .‬זה לא היה "כיף" של ממש‪ ,‬אך לפחות לו זה נראה הרבה פחות ממה שהצטייר‬
‫מהסיפורים‪ .‬המסקנה שלו מכך היא‪ ,‬שטוב לנבוח הרבה‪ ,‬זה מקהה או מעדן את הנשיכה‪.‬‬
‫בנושא של תופעות הלוואי‪ ,‬הסטטיסטיקה חגגה באמת! הלילה הראשון לאחר שהגר הזריקה לו בפעם‬
‫הראשונה היה מאתגר‪ :‬חום גבוה‪ ,‬צמרמורת‪ ,‬כאבים בגוף‪ ,‬אי שקט‪ ,‬עצבנות‪ ,‬עירנות כל הלילה‪ ,‬תחושת‬
‫בעירה בכל הגוף וכו' וכו'‪ ,‬לפי הספר‪ .‬אט‪-‬אט נוספו השיעול‪ ,‬הבחילה‪ ,‬דילול חמור של השיער‪ ,‬אך לא‬
‫נשירה מוחלטת‪ ,‬תופעות של גירוד‪ ,‬יובש‪ ,‬התגבשות והתקשות עור בקרקפת ובמרפקים וכל מיני תענוגות‬
‫נוספים‪.‬‬
‫מזל שלא סימן "וי" על כל התופעות שמופיעות בספרות ובמחקר‪ .‬ייאשה אותו העובדה‪ ,‬שהוחלט מראש‪,‬‬
‫על בסיס הממצאים הקודמים‪ ,‬להתמיד בטיפול למשך שנה‪ ,‬אבל‪ ,‬כאמור‪ ,‬זה היה פחות נורא משחשש‪.‬‬
‫חוץ מזה לכל מטבע יש לפחות שני צדדים‪ .‬ויש להסתכל תמיד‪ ,‬לא רק על הצד העז‪ ,‬כי גם על הפן המתוק‬
‫– הוא הוריד עשרה קילוגרם ממשקלו‪ .‬חבל שלא הצליח לשמור על ההישג הזה אחרי סיום הטיפול‪.‬‬
‫אפשר לומר‪ ,‬במבט לאחור‪ ,‬שההתמודדות היא רצינית‪ .‬האתגרים אמיתיים ואינטנסיביים‪ .‬לא באופן אחיד‪.‬‬
‫בהתחלה זה הולך וקשה‪ .‬לאחר כמה חודשים חש הקלה‪ .‬כאילו הגוף התרגל‪ .‬לקראת הסוף כבר נמאס לו‪,‬‬
‫עם סף הסבלנות ירד גם סף הסיבולת‪.‬‬
‫כמובן שלהיבט הפסיכולוגי יש משקל נכבד בהתמודדות‪ .‬בפרט‪ ,‬כתמריץ חיובי‪ ,‬אם יש תוצאות מעודדות‬
‫וסימנים חיוביים בדרך‪ ,‬כגון ירידה משמעותית ברמת הווירוס‪ ,‬כעבור חודש של טיפול‪ ,‬ירידה דרסטית‪,‬‬
‫כעבור שלושה חודשים ותוצאה אפסית זניחה‪ ,‬בבדיקה החצי שנתית‪ ,‬הרי שכך ההתמודדות קלה יותר‪.‬‬
‫והסוף הטוב נראה יותר קרוב‪.‬‬
‫ד"ר מרים‪ ,‬הסבירה‪ ,‬שהממצא האחרון הזה הוא אפסי והוא תולדה של שיטת הבדיקה ורמת הדיוק של‬
‫המכשור‪ .‬לדעתה‪ ,‬אילו נערכה בדיקה איכותית‪ ,‬קרי כזו שעונה רק על קיום או אי קיומו של הווירוס‪ ,‬כבר‬
‫אז‪ ,‬התוצאה הייתה שלילית‪ ,‬כפי שאכן קרה בתום השנה וגם במהלך השנה שלאחר הטיפול‪ .‬בקרוב נדע‪,‬‬
‫מה קורה בתום השנה השנייה‪.‬‬
‫כיום מקובל‪ ,‬שאם תוך שנתיים אין רגרסיה‪ ,‬כלומר לא שב הווירוס להופיע‪ ,‬אזי הניצחון הוא מוחלט‪.‬‬
‫נכון להיום ניצח בקרב‪ .‬בעוד כחודש וחצי‪ ,‬ידע‪ ,‬אם הניצחון הוא מוחלט על כל המערכה‪ .‬הוא לא יכול‬
‫להגיד‪ ,‬שהשנה הזאת הייתה הטובה והיפה בחייו ושלא היו רגעים של סף משבר‪ ,‬אך אותו חינכו‪ ,‬שאם‬
‫עושים משהו‪ ,‬זה עד הסוף!‬
‫מצד שני‪ ,‬הוא גם בעד להתלבט ולשקול‪ .‬בשביל זה נבראנו עם כושר מחשבה‪ .‬אולם‪ ,‬ברגע שקיבלת‬
‫החלטה מושכלת‪ ,‬צריך ללכת עם זה‪ ,‬עד הסוף‪ ,‬אלא אם כן מתברר שטעית‪ .‬מותר ואף רצוי להודות‬
‫בטעות‪ ,‬אחרת לא נלמד‪ .‬וגם זה אנושי‪.‬‬
‫הצלחה‬
‫סיפור ללא שם‪***/‬‬
‫הם הגיעו‪ - .‬מי הגיעו? ‪ -‬אלו היו הם‪ .‬שלוש דמויות לבנות רכנו סביבי‪ ,‬דיברו ביניהן שפה מוזרה‪ ,‬מעין‬
‫מלמולים עם הברות קצרות‪ .‬אך הרגשתי כי הם מדברים עליי‪ .‬כנראה שהגיעה העת‪.‬‬
‫על מה אתה מדבר‪ ,‬אבא? אלו בטח היו הרופאים שטיפלו בך‪ .‬תביט סביבך‪ ,‬הם כולם לבושים חלוקים‬
‫לבנים‪ .‬אתה ודאי קצת הוזה‪ .‬מצבך לא טוב‪ .‬דחפו לך קצת יותר מידי תרופות‪.‬‬
‫אני מרגיש את זה‪ ,‬לחש אבא‪ .‬מעין תחושה מצמררת שעוטפת את גופי‪ .‬משהו שלא הרגשתי מעולם‪.‬‬
‫תנוח אבא‪ ,‬אני בטוח שיום יבוא ונוכל לצחוק על הדמיון הפרוע שלך‪.‬‬
‫בתוך כל השגרה הזו שאנחנו נקלעים אליה בחיים‪ ,‬אנו לפעמים מאבדים את התחושות‪ .‬הופכים אדישים‬
‫למה שקורה סביבנו‪ ,‬מאובנים‪ .‬מעטות הפעמים בהן אנו מרגישים באמת בני החיים‪ .‬עצוב לומר‪ ,‬אך אני‬
‫יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים בהן הרגשתי חי‪ .‬לפחות את אלו שאני זוכר‪.‬‬
‫היפה שזרקה אותי אי שם בבית הספר התיכון‪ ,‬יעל שמה‪ .‬זו ככל הנראה הייתה הפעם הראשונה‪ .‬הייתי‬
‫מאוהב בה עד הגג‪ .‬לידה הרגשתי כמו כוכב קולנוע‪ .‬כשאמרה לי שהיא כבר לא מרגישה אליי אותו הדבר‬
‫ושכדאי שניפרד אחרי שנה של חברות‪ ,‬חרב עליי עולמי‪ .‬שנתיים שלמות לקח לי להתאושש ממנה‪.‬‬
‫היום בו חזיתי בלידת בתי הבכורה; אולי גם במאית השנייה בה החלטתי ללכת על קפיצת הבנג'י‬
‫באוסטרליה‪ 75: .‬מטרים כשאתה קשור לחבל דק בלבד‪ .‬מתחתיך נהר שוצף‪ .‬ללא ספק חוויה שהעבירה‬
‫בי תחושה של חיים על הקצה‪.‬‬
‫אף אחד מהמקרים הללו‪ ,‬מלבד היום‪ ,‬לא גרם לי להרגיש כל כך חי כמו באותו ערב אחרי השיחה עם‬
‫אבא‪ .‬ניסיתי לשכנע את עצמי מאות פעמים שאין בזה היגיון‪ ,‬אבל הוא ידע‪ .‬ידע שזה הולך לקרות‪ .‬הוא‬
‫היה מוכן לזה‪ .‬על פניו הייתה הבעה שלא ראיתיה מעולם‪ .‬הבעה של אדם השלם עם עצמו‪ ,‬שליו‪ ,‬מוכן‬
‫הבא‪.‬‬
‫לשלב‬
‫הרופא יצא מהחדר וסיפר לנו את הבשורה‪" .‬אני מצטער" הוא אמר‪" .‬חשבנו שהוא יוכל להחזיק מעמד‬
‫כך עוד כמה שנים לפחות‪ .‬אך ליבו הפסיק לפעום‪ .‬לא הצלחנו להציל אותו"‪.‬‬
‫לא ציפיתי לבשורה הזו‪ .‬מחשבה כזו לא עברה בראשי אפילו לרגע‪ .‬הוא עוד היה צעיר‪ ,‬בריא‪ ,‬תפקד‬
‫מצוין‪ .‬היה בכושר נהדר לגילו‪ .‬מידי ערב היה מתמיד בהליכה רגלית בפארק‪ ,‬עצמאי לחלוטין‪ .‬כשדיברנו‬
‫באותו הבוקר‪ ,‬לא העלתי בדעתי אפילו לרגע שדבר כזה עלול לקרות‪.‬‬
‫שום דבר לא יכול להכין אותך לרגע בו תאבד דמות שליוותה אותך כל חייך‪ .‬דמות כה חשובה‪ .‬אני מודה‬
‫שלפעמים לקחתי אותו כמובן מאליו‪ .‬אך הערכתי אותו הערכה עצומה‪ .‬הוא עיצב אותי יותר מכל אדם‬
‫אחר בחיי‪ .‬תמיד היה שם לתת עצה טובה‪ ,‬לאזן‪ ,‬לעזור בכל מה שהייתי צריך‪ .‬בשלבים מסוימים של‬
‫החיים אף היווה דמות לחיקוי‪.‬‬
‫לא סיפרתי לאף אחד מעולם על השיחה הזו‪ ,‬אף לא לאשתי מזה ‪ 00‬שנה‪ .‬לא פעם מצאתי עצמי מהרהר‬
‫בלילות ותוהה מה קרה שם‪ .‬האם יכול להיות שהסיפורים אודות העולם הבא והמלאכים אמיתיים? האם‬
‫אני חי חיים נכונים כאדם חילוני שמפחד להאמין? שמא עליי לשנות דרכיי? פחדתי לספר על אותן‬
‫המחשבות‪ ,‬פן יהפכו אותי למשוגע‪ .‬אך הן רדפו אותי אינספור לילות‪.‬‬
‫אני זוכר שאותו יום גורלי התחיל כיום רגיל לחלוטין‪ .‬יצאתי אל הרחוב הראשי לסידורי‪ .‬תכננתי לקנות‬
‫מעט ירקות‪ ,‬לעבור בדואר וכמובן לקנות ממתקים עבור נכדי שעומדים להגיע ביום שני לביקור‪ .‬תמיד‬
‫חלמתי להגיע לרגע בו יהיה לי זמן פנוי להקדיש לנכדים‪ .‬כשהרגע הגיע‪ ,‬הם איבדו בי עניין‪ .‬האחד מבלה‬
‫עם החברה והשני צמוד אל הפלאפון‪ .‬כאלו הם החיים – דינאמיים‪ .‬אתה יכול כל חייך לשאוף לרגע‬
‫מסוים‪ ,‬אך דברים עלולים שלא להסתדר כפי שתכננת‪.‬‬
‫בעודי פוסע בירידה הקבועה בין רחוב פינסקר לבן יהודה‪ ,‬נקטע לי חוט הזיכרון‪ .‬החלק הבא אחריו היה‬
‫באמבולנס בעודי שותת דם‪ .‬אני לא יודע להסביר את העניין‪ .‬את הסיטואציה אני זוכר‪ ,‬אך לא מעיניי‪.‬‬
‫זיכרון השתלשלות האירועים אומנם חולף בראשי בבהירות‪ ,‬אך מחוץ לגופי‪ ,‬כמו בסרט תיעודי שצולם‬
‫מהצד‪ .‬אני זוכר את ההבעה המבוהלת על פני באותו הרגע‪ .‬את שני הפרמדיקים‪ ,‬אחד דתי כבן ‪ 3:‬והשני‬
‫ערבי כבן ‪ .4:‬שניהם עשו את כל המאמצים כדי להשאיר אותי בחיים‪ .‬לפחות האירוע הטרגי מלווה‬
‫באקורדים של דו קיום‪.‬‬
‫"קשור לו את היד‪ ,‬הוא מאבד המון דם"‪ ,‬צעק הבחור הדתי‪ ,‬בעודו רוכן מעליי ומנסה לשטוף את פני‬
‫שכוסו דם ואבק‪.‬‬
‫הבחורה הצעירה שהתלוותה אליהם‪ ,‬ככל הנראה מתנדבת‪ ,‬הייתה מבוהלת לחלוטין‪ .‬פחדה להתקרב‬
‫לעזור‪.‬‬
‫לאחר דקה שלמה של טיפולים בגופי הפגוע מלווים בהיסטריה‪ ,‬זיכרוני נקטע שוב‪ .‬כאשר הוא חזר אליי‪,‬‬
‫חזרתי גם אני אל תוך גופי‪ .‬הפעם הכאבים הורגשו בעוצמה רבה‪ .‬דקירות עזות מאזור פלג גופי השמאלי‬
‫הצליחו לשתק כל תחושה אחרת‪ .‬רציתי לצרוח מכאב‪ ,‬אך לא היה לי די כוח לעשות זאת‪ .‬הייתי תשוש‬
‫לחלוטין‪.‬‬
‫מצאתי את עצמי במיטת בית חולים‪ ,‬לבוש חלוק ירוק‪ .‬ידי השמאלית מגובסת‪ .‬רגלי מקובעת למיטה כדי‬
‫שלא אוכל להזיז אותה‪ .‬לידי הימנית חוברה אינפוזיה‪ .‬בטני הייתה מוסתרת על ידי החלוק‪ ,‬אך התחבושת‬
‫שעטפה אותה בצבצה מתחת‪.‬‬
‫האחות הבחינה שהקצתי מהתרדמת‪ ,‬ניגשה אליי ואמרה "אני שמחה שהתעוררת סוף סוף‪ ,‬אספר על כך‬
‫לאשתך‪ .‬בינתיים כדאי שאתן לך עוד קצת מורפיום‪ ,‬עדיף שלא תסבול מכאבים"‪.‬‬
‫לא חלפה דקה עד ששוב איבדתי קשר עם העולם האמיתי‪ .‬שקעתי בחלומות‪ ,‬שהרגישו מציאותיים לגמרי‪.‬‬
‫חזרתי לילדות‪ ,‬לחדר הישן בבית הורי‪ .‬החלתי לפסוע בבית כמו במוזיאון‪ ,‬לבחון את החפצים השונים‪ .‬כל‬
‫פריט בו נתקלתי הצליח להרשים אותי ואף לעורר בי שימחה‪ .‬הכיסא עליו נהגתי לשבת ללמוד‪ ,‬תמונת‬
‫להקת הביטלס שהייתה תלויה מעל מיטתי‪ .‬יצאתי מחדרי והתחלתי לפסוע לאט במסדרון לכיוון חדר‬
‫האורחים‪ ,‬מתבונן בקירות‪ .‬לפתע הרמתי את ראשי‪ ,‬ראיתי שם את אבא יושב על הספה‪ ,‬שקוע בספר‪.‬‬
‫רציתי לקרוא לו‪ ,‬אך לא הצלחתי‪ .‬הוא הרים את מבטו‪ ,‬חייך אליי וחזר לקרוא‪ .‬עמדתי שם משותק‪ .‬לא‬
‫הצלחתי לנוע מרוב רגשות‪.‬‬
‫לפתע התפאורה התחלפה‪ .‬מצאתי את עצמי יושב על הספסל בגינה מאחורי בית הספר התיכון‪ .‬אותו ספסל‬
‫שנהגתי לשבת עליו עם יעל אחרי שעות הלימודים‪.‬‬
‫בהיתי באישה מבוגרת המשחקת עם נכדה‪ .‬עוזרת לו לטפס על העץ עם הגזע המעוקם‪ ,‬שככל הנראה היה‬
‫העץ הראשון עליו זכה לטפס כל ילד בשכונה‪ .‬בשל הגזע העבה והזווית החדה בה צמח‪ ,‬הוא הפך למתקן‬
‫שעשועים לילדים שביקרו בגינה‪.‬‬
‫כמה נערים עם ילקוטים על גבם‪ ,‬כבני ‪ ,76‬עברו בגינה‪ .‬ככל הנראה סיימו ללמוד ופסעו לביתם‪.‬‬
‫הבטתי בשמיים שהיו יפים להפליא‪ .‬מעט עננים כיסו אותם ויצרו מעין ספירלות משונות‪ .‬נהניתי ממשב‬
‫הרוח הקליל ומציוץ הציפורים והתחלתי לצלול במחשבתי אל העבר‪ .‬זיכרונות ילדות מתוקים‪ ,‬על הצבא‪,‬‬
‫על התואר הראשון ועל העבודה שבעבר כל כך שנאתי ועתה נראתה לי נסבלת‪.‬‬
‫נזכרתי בשיחה עם בתי‪ ,‬רינת‪ ,‬בעת שניסיתי לעזור לה בלימודי הכימיה בבית הספר התיכון‪ .‬כדי לעורר‬
‫בה קצת עניין והשראה בלימודים המשעממים‪ ,‬סיפרתי לה שהחלקיקים שנעים בכדור ויוצרים‬
‫אינטרקציות אחד עם השני‪ .‬לעיתים רחוקות‪ ,‬כאשר הם מגיעים בעוצמה מספיק גדולה‪ ,‬הם יוצרים מפץ‬
‫קטן‪ ,‬מתחברים ואחר כך קשה מאוד להפריד ביניהם‪ .‬סיפרתי לה שזה דומה ליום בו נולדה‪ .‬יום אחד‬
‫התנגשנו באמצע החיים ומאז קשה מאוד להפריד בינינו‪.‬‬
‫היא לבטח חושבת לעצמה כעת‪ ,‬שהמטאפורה הפכה לאומללה כשחלקיק בצורת מכונית דייהטסו הצליח‬
‫לערער את החיבור בינינו‪.‬‬
‫לפתע חשתי ששוב אני חוזר לעולם האמיתי‪ .‬ניסיתי לפקוח את עיני‪ ,‬אך לא הצלחתי להביט לרווחה‪.‬‬
‫אורות חזקים סינוורו את עיניי‪ .‬ניסיתי להיאבק קלות‪ .‬קיוויתי להביט ולגלות את אשתי וילדי לידי‪ .‬לבסוף‬
‫הראייה חזרה אליי באופן חלקי‪ .‬ואז הבחנתי בהם‪ .‬הם עמדו שם סביבי‪ .‬שלוש דמויות לבנות שרכנו‬
‫מעליי ונגעו בי בבטני‪ .‬הם דיברו ביניהם בשפה שלא הצלחתי להבין‪ ,‬אך למרות זאת הבנתי כי הם‬
‫מדברים עליי‪.‬‬
‫‪***/Primum non nocere‬‬
‫בן חמש עשרה‪,‬‬
‫פניו מזכירות את בנך‪,‬‬
‫רק ילד‪,‬‬
‫וחייו בידיך שלך‪.‬‬
‫ראשית אל תזיק‪,‬‬
‫אך היאבק‪ְ ,‬לחַם‪.‬‬
‫דרך הכיסוי רואים רק פצע‪,‬‬
‫תחתיו ישנו אדם‪.‬‬
‫רצף החלטות בלתי פוסק‪,‬‬
‫האחת רודפת את השניה‪,‬‬
‫כמו מרוץ שליחים‪,‬‬
‫רק שהשליח הוא תמיד אתה‪.‬‬
‫ראשית אל תזיק‪,‬‬
‫אך היאבק‪ְ ,‬לחַם‪.‬‬
‫דרך הכיסוי רואים רק פצע‪,‬‬
‫תחתיו ישנו אדם‪.‬‬
‫במערבולת שבין הרופא לאדם‪,‬‬
‫הברקת הכלים‪ ,‬מבטו החם‪,‬‬
‫הנח ראשך‪ ,‬קח נשימה‪,‬‬
‫המלאכה בוצעה‪ ,‬נפש ניצלה‪.‬‬
‫שני מלאכים‬
‫הובהל דרך זוג דלתות‪,‬‬
‫על מיטת גלגלים‪ ,‬מכוסה מטליות‪,‬‬
‫"עוד פגוע ראש!" צעקה האחות‪,‬‬
‫"למיון!"‪ ,‬עוד נותר לו סיכוי לחיות‪.‬‬
‫לצדו ניצבים שני רופאים צעירים‪,‬‬
‫מלאי אדרנלין אך מעט תשושים‪,‬‬
‫כמו שני מלאכים השקועים בעבודתם‪,‬‬
‫חותכים‪ ,‬שואבים‪ ,‬עושים כל שביכולתם‪,‬‬
‫שוקדים במסירות את הפצעים לסגור‪,‬‬
‫מנסים להחזיר את הזמן לאחור‪.‬‬
‫מחוץ לחדר‪ ,‬שישה אנשים‪,‬‬
‫עומדים מחובקים‪ ,‬דומעים‪ ,‬מתפללים‪,‬‬
‫מביטים ברצפה‪ ,‬בתקרה‪,‬‬
‫מחכים למוצא פי הרופאים‪,‬‬
‫למשפט‪ ,‬למילה‪.‬‬
‫ולאחר דקות שנדמו כשנים‪,‬‬
‫מבט מעודד בין שני המלאכים‪,‬‬
‫לחיצת יד‪ ,‬חיוך הדדי‪,‬‬
‫המוניטור הרועש עבר למנעד קבוע‪,‬‬
‫המולת כלי הנתיחה‪ ,‬הפכה לסידור רגוע‪,‬‬
‫וניתן להבחין בזרי הדפנה‪,‬‬
‫"נלך להודיע למשפחה"‪.‬‬
‫ַּתֹורם ‪*** /‬‬
‫ה ֵ‬
‫שדֹות ְונָ ַטעְתִּ י ְבפ ְַר ֵדסִּים‪ְ ,‬ו ָהי ִּיתִּ י ְמ ֻאשָר‪.‬‬
‫ִּהזַעְתִּ י ַב ָ‬
‫שים‪ְ ,‬ו ָהי ִּי ִּתי ְמ ֻאשָר‪.‬‬
‫ש ַפעְתִּ י עַל ֲאנָ ִּ‬
‫כָתַ בְתִּ י ָבעִּתֹון ְו ִּה ְ‬
‫ש ַלחְתִּ י אֶת יַלְדִּ י ְל ִּה ָלחֵם ְל ַמעַן ַהּמְדִּ ינָה‪,‬‬
‫ָ‬
‫ְו ָהי ִּיתִּ י ְמ ֻאשָר‪ֲ ,‬אבָל ֹלא ְמ ֻאשָר ַמּמָש‪.‬‬
‫ְו ַהּיֶלֶד ָהלְַך‪ ,‬וְֹלא ָחזַר עֹוד‪.‬‬
‫ָכעֵת ֲאנִּי שֹוכֵב כָאן‪,‬‬
‫זרועותיי פְתּוחֹות ל ְָר ָוחָה‪.‬‬
‫שי‬
‫שּי ְכֹולִּים ְל ַהבִּיט ַאל תֹוְך ָרא ִּ‬
‫ְואַתֶ ם‪ֶ ,‬‬
‫ֹלא תִּ ְראּו אֶת מחשבותיי‪,‬‬
‫ש ֵאינֶנִּי סָתַ ם ֶגזַע כָרּות ְוזָקֵן‪,‬‬
‫אְַך תֵ דְ עּו ֶ‬
‫כִּי ֲאנִּי ְמ ֻאשָר‪.‬‬
‫המהנדס‪ /‬ליאור פוגאטש‬
‫השעה הייתה שעת בין ערביים‪ ,‬ד"ר גאספר ישב במרפסת ביתו בקומה השנייה אשר היה ממוקם בשכונת‬
‫דונור וודס‪ ,‬בעיר מילווקי השוכנת במדינת וויסקונסין‪ ,‬ארה"ב‪ .‬היו מעט מאוד עננים בשמיים ורוח‬
‫מזרחית נעימה טפחה על פניו‪ ,‬למעשה מזג האוויר היה די מפתיע בהתחשב בכך שהיה זה כבר סוף‬
‫ספטמבר‪ .‬הד"ר הוציא מכיסו את המקטרת והטבק‪ ,‬מילא את גביע המקטרת בכמות טבק נכבדה‪ ,‬קירב את‬
‫המצית לטבק ושאף כמה שאיפות‪ .‬הוא הביט על הנוף של אגם מישיגן הנשקף מחלון ביתו ושקע‬
‫בהרהורים על חייו ועל הבחירות שבחר‪ .‬בעוד כשבועיים ימלאו לו חמישים ובחודשים האחרונים הוא‬
‫מוצא את עצמו עושה חשבון נפש לעיתים קרובות‪ .‬הוא תוהה לעצמו האם הוא שמח מהדרך בה בחר‬
‫ללכת‪ .‬נכון‪ ,‬תמיד יוכל להתרברב בדוקטורט המפואר שלו ולכל מקום אליו הלך אנשים התפעלו למשמע‬
‫עיסוקו‪ ,‬אך הוא אינו בטוח שזו הדרך הנכונה עבורו‪.‬‬
‫לפתע התעורר ד"ר גאספר בבהלה מצלצול הטלפון שבחדר העבודה שלו הסמוך למרפסת‪ .‬בחוץ היה כבר‬
‫חשוך וניתן היה לשמוע את הצרצרים מצרצרים ואת צפרדעי האגם מקרקרות‪ .‬הוא לא ידע כמה זמן ישן‬
‫אך העריך שלא עברה יותר משעה קלה בה היה שרוי בשינה‪" .‬ד"ר גאספר מדבר" הרים את השפורפרת‬
‫ואמר‪ .‬מהצד השני של הקו שמע את קולו המודאג של היינריך‪ ,‬מנהל המשמרת באותו ערב‪" .‬ד"ר‪ ,‬קרה‬
‫אסון בתחנה‪ ,‬אתה חייב להגיע לכאן בדחיפות‪ ,‬יידענו כבר את כוחות הכיבוי וההצלה‪ ," ...‬בכל ‪ 0:‬שנות‬
‫עבודתו מעולם לא קיבל הד"ר שיחה נרגשת כ"כ ממנהל משמרת הלילה‪ .‬הוא הבין מיד שלולא המצב היה‬
‫חמור באמת לא היה מזעיקים אותו לאחר שעות העבודה וצעק לתוך השפורפרת‪" :‬אני מגיע!"‪.‬‬
‫תחנת הכח בה עבד ד"ר גאספר הייתה ממוקמת בחלק הדרומי של העיר‪ ,‬סמוך לשדה התעופה הבינלאומי‪.‬‬
‫בימים רגילים היה ד"ר גאספר נוסע לעבודתו ברכבת התחתית נסיעה של שמונה תחנות‪ ,‬שלא ארכה זמן‬
‫רב‪ ,‬אך אותו יום לא היה יום רגיל‪ .‬לאחר שניתק ד"ר גאספר את השיחה יצא מחדר העבודה אל המסדרון‬
‫ומעד על אחת מנעליו שהייתה זרוקה על הרצפה‪ .‬אז הבין שהיה מצוי בעלטה מוחלטת‪.‬‬
‫גם בימים גשומים וסוערים עדיין ניתן לראות את אורות המרינה הנמצאת בקצה הרחוב שלו‪ ,‬ואם דלת‬
‫המרפסת פתוחה אמור להיכנס מספיק אור מבחוץ שיאיר את חדר העבודה‪ ,‬אך שום אור לא האיר‪ ,‬אף‬
‫פנס לא דלק‪ ,‬לא מחוץ לבית ולא בתוכו‪ .‬ד"ר גאספר ניסה לשווא להדליק את האור במסדרון אך‬
‫מהעובדה שלא ניתן היה להבחין במרינה‪ ,‬ידע שהדבר חסר תועלת‪.‬‬
‫כנראה שהתקלה עליה הודיע לו היינריך חמורה יותר מששיער בדעתו‪ .‬הוא נאלץ לגשש דרכו בחושך‬
‫לעבר הארון הגדול בחדר השינה‪ ,‬שם שמר את סרבל העבודה שלו‪ .‬הוא לבש את הסרבל רק במקרים‬
‫חריגים בהם ידע כי עבודתו באותו יום תהייה כרוכה בלכלוך משמן מכונות או פיח‪ .‬הוא שיער לעצמו‬
‫שהיום הוא אחד מהימים האלו‪ .‬בקושי רב הצליח למצוא את מפתחות מכוניתו ולרדת בגרם המדרגות‬
‫המוביל לקומה הראשונה‪ .‬ד"ר גאספר הניע את מכוניתו ופנה לכיוון לייק פארקווי שייקח אותו דרומה עד‬
‫לתחנת הכח‪.‬‬
‫הרחובות היו שוממים‪ ,‬ניתן היה לראות כמה בתים לאורך הכביש המהיר מוארים באור עמום של נרות‪.‬‬
‫אף אחד לא העז לצאת מביתו‪ .‬כמה תלויים אנחנו בחשמל‪ ,‬חשב לעצמו ד"ר גאספר‪.‬‬
‫"ד"ר גאספר‪ ,‬מזל שהגעת"‪ ,‬בירך אותו מפקד מכבי האש ג'ורג' האטלי‪ .‬האטלי היה אדם גבוה עם מבנה‬
‫גוף מוצק ולמרות שכבר עבר את גיל הארבעים היה בכושר יוצא דופן‪ ,‬והיה לו מראה של שחקן פוטבול‪.‬‬
‫האטלי וד"ר גאספר הכירו זה את זה שנים רבות‪ .‬הם נפגשו בקבוצת הכדורסל של אוניברסיטת סטנפורד‪,‬‬
‫גאספר השלים באותה עת את עבודת הד"ר שלו במחקר של טורבינות בהנעה גרעינית‪ ,‬האטלי היה באותה‬
‫עת סטודנט לתואר ראשון בפקולטה לניהול‪ ,‬והתנדב במכבי האש בשכונה ממנה הגיע‪ .‬כל שנה היה מגיע‬
‫האטלי לתחנת הכח כדי לערוך ביקורת על ציוד כיבוי האש‪ ,‬הוא זה שהיה צריך לחתום על אישורי התחנה‬
‫ואם משהו ישתבש הלילה בציוד הכיבוי המשוכלל של התחנה‪ ,‬האטלי יהיה זה שיישא בתוצאות‪" .‬המצב‬
‫לא נראה טוב‪ ,‬ד"ר גאספר‪ ,‬שישה עובדים נלכדו בחדר הדוודים‪ ,‬דוד מספר חמש התפוצץ והמערכת סגרה‬
‫אוטומטית את כל דלתות האיטום כדי למנוע נזילה לתוך הגנרטורים‪ .‬אנחנו לא יודעים מה מצבם וכל‬
‫הניסיונות ליצור קשר עימם עלו בתוהו"‪.‬‬
‫"מה לעזאזל הם עשו שם בשעה כזאת" שאל ד"ר גאספר‪" .‬אני לא יודע‪ ,‬הבנתי מעובדי משמרת הלילה‬
‫שהם נהגו למצוא מקום שקט ולשחק פוקר כדי להעביר את המשמרת אז יכול להיות שהם בחרו לשחק‬
‫בחדר הדוודים‪ ,‬בהחלט שקט שם כשלא קורים אסונות"‪ ,‬ענה לו האטלי‪" .‬טוב‪ ,‬יש לי רעיון‪ ,‬איפה אני‬
‫מוצא את היינריך בכל הבלאגן הזה? קח אותי אליו" אמר הד"ר‪.‬‬
‫היינריך ישב בחדר הבקרה הצפוני של המפעל ממנו ניתן להשקיף על חדר הדודים‪ ,‬חדר הדוודים היה בנוי‬
‫עם חלונות פלסטיק מיוחדים‪ ,‬עמידים בחום‪ ,‬כדי שיהיה אפשר‪ ,‬בנוסף לחיישנים הרבים‪ ,‬לצפות בדוודים‬
‫עצמם ולראות בעין בלתי מזויינת את מצבם‪ .‬כל דוד הכיל כאלף טונות של מים רותחים‪ ,‬היוצאים בצורת‬
‫קיטור מחלקו העליון‪ .‬הקיטור היה מוזרם על טורבינות ענקיות שהיו מסתובבות ומסובבות על צירן‬
‫מגנטים ענקיים ויוצרות שדה מגנטי משתנה בזמן וכך היה מופק החשמל‪ .‬למעשה הייתה זו גרסה קצת‬
‫יותר גדולה של הדינמו באופניים‪ ,‬אך במקום ילד שמפדל בדוושות הדוודים הענקיים נשפו בזעם על‬
‫הטורבינות וגרמו לאפקט הסיבוב הדרוש‪ .‬הפיצוץ בדוד גרם לכל האדים האגורים בתוכו להשתחרר בחדר‬
‫הדוודים וכל שהיה ניתן לראות מחלונות הפלסטיק היה אדי מים סמיכים‪.‬‬
‫"היינריך"‪ ,‬שאג ד"ר גאספר‪" ,‬חייבים לבטל את הנעילה האוטומטית של המערכת ולתת לאדים‬
‫להשתחרר לתוך הגנרטורים‪ ,‬התקשרת למהנדסי השירות של הורטון? הם אלו שבנו את המערכת‬
‫הארורה‪ ,‬בטוח יהיה להם פתרון"‪" ,‬התקשרתי"‪ ,‬ענה היינריך מיואש‪" ,‬הם שלחו את המהנדס הבכיר‬
‫ביותר שיש להם‪ ,‬הם מטיסים אותו במסוק מגראנד‪-‬רפידס‪ ,‬ייקח לו כשעה וחצי להגיע"‪" .‬גאספר" המשיך‬
‫היינריך בקול רועד‪ ",‬אני לא חושב שהם יישרדו כ"כ הרבה זמן‪ ,‬החום הרב שנוצר בחדר רק מתגבר ככל‬
‫שהדוד פורק את האדים"‪" .‬הם נתנו איזשהו סימן חיים" שאל ד"ר גאספר‪" ,‬לא ד"ר‪ ,‬לא הצלחנו ליצור‬
‫שום קשר איתם בחצי שעה האחרונה‪ ,‬אני בספק רב שהם שורדים"‪" .‬אל תדבר ככה היינריך"‪ ,‬שאג‬
‫גאספר‪" ,‬כל עוד אנחנו לא בטוחים במותם הם חיים מבחינתנו!"‪.‬‬
‫ד"ר גאספר חטף את תיק העזרה הראשונה ורץ במורד המדרגות המובילות מחדר הבקרה הצפוני אל חדר‬
‫הדוודים‪ ,‬הוא הגיע לדלת האוטומטית הנעולה והבחין בכפתור אדום קטן הנמצא מעל המסילה הנועלת את‬
‫הדלת‪ .‬הוא הבין מיד שאם יילחץ על הכפתור הוא ינטרל רגעית את הנעילה ויוכל בכוחות ידיו לדחוף‬
‫הצידה את הדלתות ולהשתחל לחדר הדוודים‪ .‬הוא נופף להיינריך שיצטרף אליו והחליט שהוא זה שייכנס‬
‫לחדר הדוודים כדי לקרוא לששת העובדים הלכודים לצאת החוצה‪.‬‬
‫הוא נזכר בימיו באוניברסיטה כסטודנט לתואר ראשון ועל הדילמה שהייתה לו האם לגשת ללימודי‬
‫הרפואה או לימודי ההנדסה‪ ,‬הוא נזכר איך שיכנע עצמו אז שאינו בנוי לשעות הארוכות בעבודה הכרוכות‬
‫במקצוע הרפואה וכי הוא מעדיף ללכת על קריירה נוחה יותר‪ .‬הוא ידע שיוכל להצטיין בכל אחת‬
‫ההדרכים בהן ייבחר ובחר כמובן בנתיב אחד של חייו במקום באחר‪ .‬האם יש לו את מה שצריך? תהה‬
‫לעצמו ד"ר גאספר‪.‬‬
‫היינריך הגיע‪" .‬לחץ על הלחצן האדום‪ ,‬היינריך‪ ,‬אני נכנס פנימה"‪ ,‬הורה ד"ר גאספר‪ .‬היינריך ידע שזהו‬
‫רעיון מטורף וד"ר גאספר מסכן את חייו אך לא העז לערער על פקודתו של הד"ר‪ .‬היינריך התקרב לעבר‬
‫הדלץ ולחץ על הכפתור וד"ר גאספר הסתער על הדלתות‪ ,‬פתח אותן מעט‪ ,‬השתחל פנימה דרך הרווח‬
‫הצר ונעלם במהירות לתוך עננת אדי המים שבקעה מהחדר‪.‬‬
‫ד" ר גאספר פילס את דרכו דרך אדי המים הלוהטים וניסה להגיע לפינה הרחוקה של החדר שם נמצא חדר‬
‫בקרה קטן‪ ,‬השולט על חדר הדוודים בלבד‪ .‬הוא היה בטוח שאם העובדים שרדו את הפיצוץ שם הם‬
‫יסתתרו‪ .‬הוא היה נחוש להגיע לחדר ולשלוח את העובדים לדלת הראשית של חדר הדוודים ממנה הגיע‪.‬‬
‫"ד"ר גאספר" צעק מיטש ביוקנן‪ ,‬יו"ר ארגון הפועלים בתחנת הכח‪ ,‬הוא וד"ר גאספר היו חלוקי דעות‬
‫בנושאים רבים אך ברגעים אלו לא היה אדם אחר שמיטש העדיף לראות‪" ,‬איך הגעת לכאן? באתם לחלץ‬
‫אותנו?"‪" ,‬כן" ענה בהתרגשות ד"ר גאספר‪ ",‬גשו לדלת הראשית של חדר הדוודים‪ ,‬היינריך עומד שם‬
‫ומחזיק אותה פתוחה בשבילנו"‪" .‬ד"ר גאספר‪ ,‬ג'ף עדיין בחדר הדוודים‪ .‬לא ראינו אותו מאז הפיצוץ‪,".‬‬
‫אמר מיטש‪" ,‬לכו‪ ,‬אני אחפש אותו ויבוא מיד אחריכם" ענה ד"ר גאספר‪.‬‬
‫החמישה חמקו במהירות מחדר הבקרה הקטן לקצה השני של החדר‪ .‬ד"ר גאספר החליט כי יזחל על‬
‫הרצפה וכך יוכל להימנע כמה שיותר מאדי המים הרותחים‪ .‬הוא החל זוחל בצמוד לקיר הרחוק של החדר‪.‬‬
‫ככל שהתקרב לדוד מספר חמש כך הרגיש בחום עז יותר השוטף את גופו‪ .‬כשהגיע בסמוך לדוד שמע קול‬
‫חלוש "הצילו‪ ,‬הצילו"‪ .‬הוא התקדם לעבר הקול ומיד זיהה את ג'ף הפצוע‪ .‬הוא ראה שג'ף שוכב עם ידיו‬
‫על בטנו‪ ,‬הוא הרים מעט את חולצתו של ג'ף ונחרד למראה עיניו‪ ,‬בטנו של ג'ף הייתה בצבע אדום עז‬
‫ועליה שלפוחיות קשות‪ .‬ג'ף היה על סף איבוד הכרתו‪ .‬הוא לא ענה לשאלותיו של ד"ר גאספר אלא רק‬
‫מילמל "הצילו‪ ,‬הצילו"‪.‬‬
‫ד"ר גאספר התעשת מהר‪ ,‬הוציא מתיק העזרה ראשונה את תחבושת המטאלין ופרש אותה על בטנו של‬
‫ג'ף‪ ,‬הוא ידע שכוויות חמורות ונרחבות כאלה עלולות להזדהם בקלות ותחבושת רגילה תדבק לעור‬
‫ותגרום לצרות צרורות בהמשך‪.‬‬
‫משסיים ד"ר גאספר להניח את התחבושת החל לגרור את ג'ף לעבר היציאה כשלפתע ארע פיצוץ ענק‪,‬‬
‫דוד מספר שש קרס גם הוא מהחום העז בחדר הדוודים‪ .‬הפיצוץ נשמע למרחקים‪ ,‬כה חזק היה עד‬
‫שהצליח להמיס את חלונות הפלסטיק המיוחדים שאטמו את החדר‪ .‬בדיעבד היה זה מזלו של ד"ר גאספר‬
‫שחלונות אלה נמסו‪ .‬הוא התעורר בבית החולים‪ ,‬שתי ידיו חבושות‪ ,‬עירוי מחובר לידו הימנית והאטלי‬
‫עומד מעל מיטתו‪" ,‬ד"ר גאספר‪ ,‬טוב שחזרת אלינו‪ ,‬התחנה נהרסה‪ ,‬אני יודע שאין מישהו שיכול לשקם‬
‫אותה טוב יותר ממך"‪" ,‬בשמחה האטלי‪ ,‬בשמחה" חייך ד"ר גאספר‪.‬‬
‫רעד‪ /‬יאיר ש‪.‬‬
‫אגל זיעה רץ לאורך אפי‪ ,‬נופל וניתז על כפפתי‬
‫כפפתי רועדת ללא שליטה‪ ,‬והאיזמל בתוכה עוקב ללא בקרה‬
‫דבר שכזה לעולם לא אירע‪ ,‬ייתכן שזה לאור תגליתי האחרונה‬
‫יוסי הוא כלל אינו מה שציפיתי‪ ,‬הרי הוא רק ילד ואת זה רק עתה גיליתי‬
‫ביפ‪...‬ביפ‪...‬ביפ‪...‬‬
‫עליי כעת לפעול‪ ,‬אך ידיי עדיין תזיזתיות כצייר עם מכחול‬
‫האחיות בוהות בי בתדהמה‪ ,‬עד כה מעולם לא ראוני בחוסר פעולה‬
‫אני יודע שעליי להצילו‪ ,‬אך כל מה שאני רואה זה את עצמי שמוט שם במקומו ובגילו‬
‫ביפ‪.........‬ביפ‪.........‬ביפ‪.........‬‬
‫איזה רוע חייב להתקיים על מנת שיירו בילד?‬
‫גם אם בכוונה או בטעות הוא עדיין הגיע לשולחני ועומד למות‬
‫חלוקו של יוסי כבר הפך לארגמן בעודי בוהה ורק חושב על הקברן‬
‫ביפ‪..................‬ביפ‪..................‬ביפ‪..................‬‬
‫אם הרוע שווה עבריין ורובה‪ ,‬האם הטוב שווה אזמל ורופא?‬
‫אם בי טמון הטוב‪ ,‬עליי לפעול ולהפסיק לחשוב!‬
‫ביפ‪....................................‬ביפ‪....................................‬ביפ‪....................................‬‬
‫ידיי נרגעות‪ ,‬מחשבותיי משתתקות‪ ,‬עיניי מתפקסות‬
‫יוסי לא ימות ככה סתם‪ ,‬לא בגלל הרוע שיש בעולם‬
‫ביפ‪....................................................‬ביפ‪....................................................‬ביפ‪....................‬‬
‫‪.....................‬‬
‫אחזיר לו את ילדותו ובזה אוכיח שגם הטוב היה לצידו‪.‬‬
‫מיומנה של חולת סרטן‪ /‬חנין שיבלי‬
‫שש שנים אחרי הרומן הגדול‬
‫שש שנים עברו מאז הטיפול האחרון שקיבלה ומאז היא חוגגת מדי שנה יום הולדת שני‪ ,‬בנוסף ליום‬
‫ההולדת הביולוגי‪ .‬את המילים הבאות היא כתבה כאות הוקרה לאירוע ששינה את חייה – מחלת הסרטן‬
‫שלה‪.‬‬
‫"‪ ....‬שלחתי חיוך שובב לבדידות שעטפה אותי‪ ,‬ונאחזתי באמונה שקטה‪.‬‬
‫העסקתי את עצמי בכל דבר אפשרי‪....‬‬
‫זמן פנוי רק יצר אצלי ספקולציות שגררו אחריהן דמיון‪ ,‬בלבול ודאגות מיותרות‪.‬‬
‫ניסיתי לאפסן את המידע הנדיב שהציף את תת‪-‬המודע שלי‪.‬‬
‫נהניתי אפילו מכאבי הראש האימתניים שתקפו אותי – הם היו מבחינתי עוד רגע אחד בתוך הנצח‪.‬‬
‫רגע אחד בלתי נסבל בדיוק כמו הנצח כולו‪.‬‬
‫רגע אחד שבו לא זכיתי בכאב הסופי‪....‬‬
‫אך כן זכיתי ללמוד‪ ,‬להעריך ולהבין‪ ,‬שלא ניתן לשנות את העבר – רק להניח לו לנפשו‪.‬‬
‫הערכתי את עצמי יתר על המידה‬
‫והרחתי שיקום חדש מתחולל בתוכי‪....‬‬
‫נהפכתי לאישה אחרת‪ ,‬נהפכתי לכל מה שמעולם לא הייתי‪".‬‬
‫מנת דם‬
‫ספירת דם לא תקינה ורמת המוגלובין נמוכה לאחר סדרת טיפולי כימותרפיה מייגעת הביאו את האונקולוג‬
‫הבכיר לכדי החלטה‪ :‬צריך להעביר לה מנת דם בצורה דחופה‪ .‬היא התקשתה לקבל את הידיעה שדם זר‬
‫יזרום בגופה‪ .‬רק לאחר שנכנעה בפני הרעיון‪ ,‬כתבה את המילים הבאות‪:‬‬
‫"‪ ....‬משום מה היא הרגישה שכוחותיה נוטשים אותה‬
‫היא הרגישה כאסירה בתוך סיפורה שלה עצמה‪ ,‬למרות הגאווה ששוכנת בתוכה‪.‬‬
‫עצם ההרגשה הזאת עוררה את שאט נפשה‪,‬‬
‫תסכול וכעס גאו בה‪ ,‬צרחות כאב ושאגות זעם סחררו אותה‪,‬‬
‫סערה של מחשבות מבולבלות השתוללו בנפשה‪.‬‬
‫ביטחונה העצמי נפגע יותר מאשר גופה‪,‬‬
‫היא קיוותה שהמצב הוא לא יותר מאשר אשליה‪ ,‬עוד אשליה שתחלוף מן העולם‪,‬‬
‫היא התאמצה להשקיט את הפעימות הקולניות‪ ,‬את קריאות הכאב וסערת מחשבותיה‬
‫אך כלום לא קרה‪ ,‬ולא משום שהיא לא רצתה שיקרה‪ ,‬אלא מפני שדעתה הייתה מוסחת ביגון‬
‫של ההנאה מן התענוגות הנשגבים של הנפש והשכל‪.‬‬
‫הדם האדום מחלחל בהכרתה‪.‬‬
‫נוזל שמטפטף בניגוד לכל היגיון בריא‪ ,‬והופך את קרב ההישרדות בתאי גופה לחיים הזורמים‬
‫בבטחה‪.‬‬
‫היא הבינה שכדי להציל את חייה‪ ,‬חלק ממנה היה צריך למות – אולי הגאווה‪.‬‬
‫לקבל מתנות מזרים‪ ,‬לקבל מנות דם מזרים‪"....‬‬
‫אמי‬
‫המילים הללו נכתבו לאחר שהמלצר במסעדה פנה אליה בלשון זכר‪ .‬הוא לא הצליח להבחין שהיא ילדה‬
‫מתוקה‪ ,‬מתבגרת כשאר הבנות‪ ,‬אומנם בעלת קרחת אבל עדיין ילדה‪ .‬היא בכתה בסתר ושאלה את הוריה‬
‫את השאלה הרטורית "למה אני?"‪ .‬אחר כך כתבה‪:‬‬
‫"אמי‪...‬‬
‫אני לא בחרתי להיות מי שאני!‬
‫זאת אני‪.‬‬
‫בתך הבכורה‪ ,‬שמסתובבת עם קרחת וצנתר פורטקט (‪.)Portacath‬‬
‫בתך הבכורה‪ ,‬שנרתעת מזרים ומשמלות לבנות‪.‬‬
‫בתך הבכורה‪ ,‬שעטפת באריזות ניילון כדי שהסכנות לא יארבו לה בפינה ויזדחלו פנימה לגופה‪.‬‬
‫אבל אמי‪ ,‬את הרי יודעת שעם הבת הבכורה שלך יש תמיד משהו שקורה‪,‬‬
‫הבעיה היא שזה אף פעם לא נגמר‪.‬‬
‫ועם זאת‪,‬‬
‫את החזקה מביננו – אולי כדי שלא אצטרך אני להיות חזקה‪.‬‬
‫את מפסיקה את שאר עולמך להתקיים והופכת אותי‪ ,‬אני‪ ,‬לעולמך!‬
‫עולם מתיש‪ ,‬מכניע ומכריע ביותר‪.‬‬
‫אמי‪,‬‬
‫אני מבטיחה להיאבק עד מוות למען נחישותך‪ ,‬אהבתך‪ ,‬כוחך ויופייך‪.‬‬
‫אני אנצח את הסרטן למענך‪".‬‬
‫מה שלעולם לא תבינו‬
‫עכשיו היא התחילה לקשר בין הדברים‪ ,‬בין מה שלמדה לבין מה שהיא חוותה‪ ,‬התוצר הפשוט זה דבר‬
‫שרק היא הבינה – בניגוד לכל המחוננים בתוכנית המשולבת‪.‬‬
‫"אז מה זה בדיוק?‬
‫פגיעה בגנים שמתקנים טעויות ב‪-‬ד‪.‬נ‪.‬א‪ ,‬שגרמה לתאים לחפש פתרונות יצירתיים‪,‬‬
‫והם על דעת עצמם החליטו לפתח נוסחאות לחיי אלמוות‪...‬‬
‫או שזה השינוי של קינאזות ופוספטאזות באופן לא מבוקר‬
‫או אולי רדיקלים חופשיים שטיילו בתוך הגוף ללא אישור כניסה‬
‫מה קרה ל‪ ?P53-‬הוא העדיף להקריב את עצמו‪...‬‬
‫רק היא יודעת שזה היה סרטן וכל השאר צריך ללמוד למבחן!"‬
‫כימיה פיזיקלית‬
‫היא מודעת לעובדה שהיא לא רוצה להחלים מסרטן אף פעם‪.‬‬
‫תמיד יש משהו שיזכיר לה את שמות הרופאים שפגשה במהלך חייה‪.‬‬
‫כאבים עזים ברגל שמאל וצלקות שמלוות אותה בכל מקלחת‪,‬‬
‫מספר הרופאים שפגשה עדיין גובר על מספר הצלקות בגופה – והיא מתנחמת בזה‪.‬‬
‫את הקטע הזה כתבה כשתקפו אותה כאבים ברגל שמאל‪ ,‬יום אחד לפני הבחינה בכימיה פיזיקלית –‬
‫התזמון לא היה פחות מתסכל מאשר הכאבים!‬
‫"שלוש וחצי לפנות בוקר‪ ,‬אני לא מצליחה לסתום לקולות בראש שלי את הפה‬
‫להבי סכינים חורשים לי את רגל שמאל הלוך חזור‬
‫לדממה יש קול (גם למזגן בחדר המעונות באוניברסיטת תל אביב )‬
‫הדקות האחרונות עומדות בניגוד לכל היגיון בריא‪ ,‬יש לי חיבה פתאומית לפרטים קטנים‪.‬‬
‫האור הירוק של המזגן מזכיר לי שחושך זה דבר יחסי‪...‬‬
‫הצ'ופצ'יק השבור של חלון המרפסת מזכיר לי שחיי לא יתאחו כשאני אתקן אותו‬
‫זה לא שלא מתחשק לי לישון‪ ,‬אבל כנראה שהכאב האימתני ותאי העצב שמהולים היטב בדאגות‬
‫מיותרות ידחו לי את מועד השינה בכמה שעות‪.‬‬
‫לילה טוב‪,‬‬
‫לכולם ולאף אחד"‬
‫אדריכלות וחרדה‪***/‬‬
‫רציתי ללמוד לבנות‪ .‬אבן על אבן‪ ,‬קורה‪ ,‬עמוד‪ .‬לבנות בתים‪ ,‬לבנות אופי‪ ,‬לבנות את עצמי‪ .‬להתעצב‪.‬‬
‫הלכתי ללמוד אדריכלות‪.‬‬
‫היה סמסטר מעולה‪ .‬אחד הטובים שהיו לי‪ ,‬מכל הבחינות‪ .‬אני אוהבת עבודה קשה‪ ,‬במיוחד כשאני עושה‬
‫אותה טוב‪ .‬הסיפוק של ההצלחה אחרי דרך קשה מניע אותי להמשיך ולשאוף גבוה יותר‪ ,‬וגורם לי להגיע‬
‫ליעדים שלא חלמתי שאגיע אליהם‪ .‬אז האמת‪ ,‬מזל שהחלטתי ללמוד אדריכלות‪ .‬אומרים על המקצוע הזה‬
‫הרבה דברים שליליים‪ .‬הוא לרוב משעמם‪ ,‬אפור‪ ,‬מתיש‪ ,‬השכר נמוך‪ .‬אבל מה שבטוח‪ ,‬אי אפשר לומר‬
‫משהו רע על הלימודים‪ .‬הם מאתגרים‪ ,‬סוחפים‪ ,‬מלאי עניין‪ ,‬מגוונים‪ .‬הם מציבים בפניי שנה אחר שנה‬
‫משימות שאני בטוחה שאי אפשר לבצע‪ ,‬וממלאים אותי בתחושת סיפוק אדירה שהצלחתי‪.‬‬
‫הסמסטר היה קשה במיוחד‪ .‬השילוב של עבודה יחד עם הלימודים הציב בפני בעיית זמן קשה‪ ,‬והחלטתי‬
‫לישון פחות‪ .‬והאמת – מזל שהחלטתי לישון פחות‪ .‬התוצרים שהגעתי אליהם היו מדהימים‪ ,‬מושקעים‪,‬‬
‫מפותחים‪ .‬עמדו בכל הציפיות שהצבתי בפני עצמי‪ ,‬כאלה שבעתיד אכניס לתיק עבודות גאה – חלומו של‬
‫כל סטודנט לאדריכלות‪ .‬הצלחתי לתמרן בין הכל‪ ,‬וגם חשבתי שתימרנתי בהצלחה – הגעתי לעבודה בזמן‪,‬‬
‫נכחתי בקורסים‪ ,‬בניתי את כל המודלים עד לפרטים הקטנים ביותר ושרטטתי את שרטוטי בדייקנות‬
‫ונחישות‪ .‬ולא ישנתי הרבה‪ .‬גם לא ראיתי את החברות הטובות הרבה‪ ,‬או את המשפחה‪ ,‬ולא ביליתי הרבה‬
‫עם תומר‪ .‬והאמת – מזל שלא‪ .‬באמת שיצא מעולה בסוף‪.‬‬
‫כמובן שתוך כדי הסמסטר השאיפה הגדולה שלי היא להגיע לנקודת הסיום‪ .‬אותו מסרון שמדווח לך‬
‫שהצלחת עם ניקוד שבעתיד כנראה לא יתרום לי בדבר‪ .‬נקודת הסיום‪ ,‬שבה יהיה לי מלא זמן לישון‪,‬‬
‫ולפטפט עם כל החברות‪ ,‬ולבוא לכל ארוחה משפחתית‪ ,‬ולבלות את כל הזמן הפנוי שלי עם תומר‪ .‬זאת‬
‫הנקודה שבה אתה עושה רק מה שאתה רוצה‪ ,‬מתי אתה רוצה‪ ,‬אין יותר מסגרת‪ .‬אין שום דבר שיחזיק‬
‫אותך‪ .‬ובאמת התחלתי לרחף באוויר‪.‬‬
‫מאז שאני זוכרת את עצמי כואבת לי הבטן‪ .‬כל דבר יכול לגרום לי לכאב בטן‪ .‬אוכל לא טוב‪ ,‬שתייה שאני‬
‫לא רגילה אליה‪ ,‬כאבי ראש או מחזור‪ .‬לחץ‪ .‬כואבת לי הבטן ואני ישר מקיאה‪ ,‬מוציאה החוצה את הזוהמה‬
‫שגורמת לי להרגיש רע‪ ,‬מנקה את הגוף שלי מהרגשות והמחשבות‪ .‬אף אחד סביבי לא מתרגש ממני‪,‬‬
‫כולם יודעים שאקיא מהר ואחזור לעמוד על שתי רגליים‪ ,‬מחייכת וצוחקת אחרי שכל הרוע יצא ונשטף‬
‫באסלה‪.‬‬
‫כשהגיע המסרון עם הציון הגבוה למדי‪ ,‬לא קמתי אחרי שהקאתי‪ .‬התיישבתי על רצפת השירותים בבית‪,‬‬
‫מזיעה ורועדת‪ ,‬ולא רוצה לצאת החוצה‪ .‬מפחדת להסתכל על העולם‪ ,‬מפחדת שלא אצליח להקיא פעם‬
‫הבאה כל כך בקלות‪ .‬ובאמת ההקאות נהיו קשות יותר והפסיקו לבוא‪ .‬נותרה רק התחושה הרעה‪,‬‬
‫והמחשבות הלוחצות‪ ,‬והעולם שהלך והתכווץ ונתחם במסגרת תא השירותים הקטן שלי‪.‬‬
‫ארבע שנים אני עומדת בפני הקהל‪ ,‬תמיד מגיעה מקום שני או שלישי בתחרות‪ .‬מכובד אבל לא מספיק‪,‬‬
‫יכולה יותר‪ .‬רודפת אחרי הישג שביום למחרת אני לא אזכור‪ ,‬או שכן‪ .‬ארבע שנים אני עומדת בפני‬
‫משפחה שרוצה שאגיע לבקר כל סוף שבוע ואני מגיעה רק פעם בחודש וחצי‪ ,‬והם מרוצים ממני‪ ,‬או שלא‪.‬‬
‫ארבע שנים אני מתקשרת לחברות ומסבירה שאין לי זמן השבוע אבל אולי שבוע הבא‪ .‬כנראה שלא‪.‬‬
‫ארבע שנים בקשר עם תומר‪ ,‬מנסה לא להכנס לשיגרה מעיקה של זוג משעמם וכשאני מרימה את הראש‬
‫מהמחשב מגלה שזוג משעמם זה בדיוק אנחנו‪.‬‬
‫הגעתי לנקודה אליה שאפתי יותר מכל‪ :‬אני יכולה להרשות לעצמי לישון כמה שבא לי‪ ,‬ולהיות עם‬
‫חברות‪ ,‬ולהחזיר לזוגיות שלי את הניצוץ‪ ,‬ולעשות בייביסיטר לאחיינים שלי‪ .‬אבל כל מה שאני יכולה‬
‫לעשות זה לשבת בבית ולהתחבא מכולם ולנסות להבין האם אני יצאתי מדעתי‪.‬‬
‫אולי אין יותר "אני"‪ .‬יש מישהי אחרת‪ ,‬מפוחדת‪ ,‬שכשרוצים לקבוע איתה קפה היא מנסה לחשוב על‬
‫תירוץ‪ ,‬ולאחראי בעבודה מודיעה שכואב לה הראש היום‪ .‬אני קמה בלילה מזיעה‪ ,‬הלב דופק חזק‬
‫והמחשבות לא נותנות לי מנוח‪ ,‬לא יכולה לקרוא ולא יכולה לראות טלויזיה‪ .‬וגם לא יכולה לאכול‪.‬‬
‫התחושה שהעולם סוגר עלי‪ ,‬ואני לא יודעת את מי לשתף ואיך‪ .‬הלב לא מפסיק לדפוק‪ ,‬אולי יש לי התקף‬
‫לב? אולי אני חולה במחלה קשה מאוד? חופש עכשיו – למה אני לא נהנית?‬
‫מצאתי את עצמי לבד‪ ,‬מנסה להגיד לעצמי שהכל בסדר‪ ,‬ושאני סתם התבלבלתי‪ .‬הרי‪ ,‬הרופאה אמרה‬
‫שאני ממש בריאה‪ ,‬וגזלה ממני את כל התירוצים‪ .‬מסתבר שהכל בסדר איתי‪ .‬מסתבר שכשהולכים לרופא‪,‬‬
‫הדבר היחידי שמעניין הוא איך הגוף שלך מגיב‪ ,‬ולא איך אתה מרגיש‪ .‬לבד‪ ,‬התחלתי להתרחק מכולם‪ ,‬לא‬
‫יכולה להסביר לאף אחד מה עובר עלי וכמה אני מלאה בפחד‪ .‬מוצאת את עצמי במסיבה עם החברות הכי‬
‫טובות‪ ,‬עומדת בפינה בצד ומתפללת לחזור הביתה‪ ,‬או שוכבת עם תומר ומתפללת שייגמר כבר‪ .‬הכי גרוע‬
‫היה עם המשפחה‪ ,‬ארוחה משפחתית הפכה לסיוט‪ .‬כל מזלג שעולה אלי לפה‪ ,‬אני מתחננת בפני עצמי‬
‫שאצליח לבלוע‪ .‬עיניים מסתכלות בי‪ ,‬בבחורה הרזה מידי שהולכת ונעלמת‪ ,‬דואגות לי ומכניסות אותי‬
‫ללחץ גדול הרבה יותר גדול‪.‬‬
‫כשהגעתי ל‪ 4:-‬קילו‪ ,‬התקשרתי אליה‪ .‬אחותי נתנה לי את הטלפון בשקט‪ ,‬אמרה לי שהיא סומכת עליה‬
‫ושאתקשר‪ .‬מה אומרים במצב כזה? התקשרתי וניתקתי‪ ,‬וניסיתי להקיא‪ ,‬ושוב התקשרתי‪ .‬וניתקתי‪ .‬ובסוף‬
‫אמרתי לשפורפרת שאני צריכה עזרה‪.‬‬
‫כשהגעתי אליה הייתי ממש בהתקף‪ ,‬הרגשתי נורא‪ .‬רציתי להקיא והקיא לא בא‪ ,‬הלב שלי דפק‪ ,‬המחשבות‬
‫לא עזבו‪ .‬והיא הכניסה אותי אליה בקול נעים ובפעם הראשונה הצלחתי להגיד – אני חושבת שאני‬
‫בחרדה‪ .‬נכון שהיא לא רופאה‪ ,‬היא לא נתנה לי מרשם ולא שלחה אותי לבדיקות אבל היא נתנה לי את‬
‫הבמה לומר בפה מלא שאני לא מרגישה טוב‪ ,‬ממש‪ ,‬פיזית – אני מרגישה חולה‪ .‬ובמקום מרשם וכדורים‬
‫היא נתנה לי סל של מעשים ופעולות‪.‬‬
‫חזרתי אליה‪ ,‬שוב ושוב‪ .‬סיפרתי לה הכל‪ ,‬את כל התחושות והרגעים שאני חווה לבדי‪ ,‬לא משתפת בהם‬
‫אף אחד‪ .‬ומאז ששיתפתי אותה אני משתפת את כולם‪ .‬גיליתי שהחרדה יותר נפוצה מכל כך הרבה מחלות‬
‫אחרות‪ .‬היא המחלה של כולנו‪ ,‬אנחנו חיים אותה‪ ,‬נתקלים בה מאחורי הפינה‪ .‬ולא צריך להתבייש בה‪,‬‬
‫ובלתי אפשרי להעביר אותה לבד‪.‬‬
‫ואז התחיל עוד סמסטר‪ .‬באמת בניתי את עצמי‪ .‬אדריכלות‪.‬‬
‫הביצה ששינתה את החיים‪ /‬בראא עסאלה‬
‫מאחר והעבר לא חולף אלא ממשיך להתקיים בתוך מוחנו‪ ,‬הנה הוא מחזיר אותי ל‪.7/:1/7150-‬‬
‫זהו אותו יום בו השמש לא איחרה לזרוח ושלחה את קרני האור להעיר אותי מאותו חלום שגרם לי לקפוץ‬
‫מהמיטה והשאיר אותי מבוהלת‪ ,‬מחפשת חיק להתכרבל בתוכו‪.‬‬
‫דקות חלפו במהלכם התבוננתי בקירות החדר עד שעיניי פגשו את אימי שישבה ברחבת הבית עם ערימת‬
‫ירקות‪ .‬היא זה עתה חזרה מקטיף בשדה הסמוך לכפר הנמצא במרחוק של ‪ 7:‬ק"מ בערך מביתנו‪.‬‬
‫הסתכלתי עליה במבט הזועק לעזרה‪ ,‬מקווה שתרגיע אותי‪ ,‬אבל היא איכזבה אותי ולא הרגישה בכלל‬
‫שאני שם‪ .‬היא המשיכה בעבודתה במיון הירקות‪.‬‬
‫חיכיתי מעט‪ ,‬מקווה שבכל זאת אזכה למבט חטוף‪ ,‬אך ללא תועלת‪ .‬כדי להשתחרר מעט מהשגרה‬
‫המכבידה יצאתי החוצה לפתח והתבוננתי בעוברים ובשבים‪ .‬הופתעתי לראות חבורת ילדים המחזיקים‬
‫ילקוטים ולבושים בבגדים חדשים‪ .‬לאחר בירור הבנתי כי מדובר בילדים בדרכם אל בית הספר‪.‬‬
‫חזרתי לאימי ואמרתי לה‪" :‬אני רוצה ללכת לבית הספר כמו הילדים האלה"‪ .‬אמא שלי לא הקשיבה‪,‬‬
‫אפילו לא הסתכלה עליי‪ ,‬והמשיכה במיון הירקות‪.‬‬
‫במשך שעה שלמה התחננתי בפניה שתרשה לי ללכת לבית הספר‪ .‬ניגשתי אליה‪ ,‬ניערתי את כתפיה‪ ,‬אבל‬
‫ללא שום תועלת‪ .‬ניסיתי לדבר אל ליבה ולשכנע אותה שאני לא שונה משאר הילדים‪ ...‬כל מה שהיה לה‬
‫לומר היה "על איזה בית ספר את מדברת? תלכי מפה‪ ,‬אין לי זמן"‪.‬‬
‫התשובה הזו לא שיכנעה אותי וסירבתי להכנע והרמתי את קולי‪ ,‬כאילו שאני בשוק‪ ,‬מתמקחת עם המוכר‪.‬‬
‫העובדה שבנים היו מועדפים על בנות בכל נושא בחברה שלנו אז‪ ,‬הקשתה עלי להעלות נושא זה לדיון‪.‬‬
‫איימתי עליה‪" :‬אם לא אלך לבית הספר אדרוך לך על העגבניות‪ ,‬אני לא מסכימה להשאר מהיום והלאה‬
‫בין ארבע קירות‪ ,‬יש בחוץ עולם אחר שנקרא בית ספר ואני רוצה להכנס אליו כמו שאר הילדים‪".‬‬
‫אחרי האיום הזה אימי שלחה אותי לבית דודי הסמוך לביתנו כדי לבקש מבן דודי שיקח אותי עימו לבית‬
‫הספר‪.‬‬
‫רצתי אליו במהירות וסיפרתי לו מה שהתרחש‪ .‬הוא הציע שניקח איתנו גם את ביתו בת החמש‪ .‬וכך היה‪.‬‬
‫אך לא ניצחתי את המציאות המרה שהייתה מקובלת בכפר ושמנעה ממני להגיע לבית הספר ללא ליווי בן‬
‫דודי‪ .‬המוסכמות האלה עמדו בפניי כמו משוכה שהגבילה את החופש שלי‪ ,‬למרות שהייתי כמעט בת שש‪.‬‬
‫הגיע הרגע שלי ללכת לבית הספר‪ .‬יצאתי בחברת בן דודי ואחותו ולבי פועם מסקרנות‪ ,‬כולי חדורת רצון‬
‫לצבור ידע ולממש את זכותי הבסיסית ללמוד ולהשכיל‪ .‬עברנו דרך כמה שכונות ונכנסנו לחדר המיועד‬
‫לגן ושם ביליתי את היום במשחקים וציור‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬מרוב ציפייה‪ ,‬הרגשתי שהשמש נמנעת מלזרוח וקרה לא פעם שעמדתי ליד החלון בציפייה לקרני‬
‫השמש הראשונות שסימנו לי את מועד היציאה לבית הספר‪ .‬עבר שבוע שלם ובו דמיינתי לעצמי כנפיים‬
‫שנושאות אותי רחוק רחוק‪ ...‬רציתי להעביר את הזמן‪ ,‬להעביר כל דקה וכל שעה על מנת שיגיע הרגע‬
‫שבו אקח את הילקוט ואלך לבית הספר‪.‬‬
‫בסוף השבוע נכנס מנהל בית הספר ובידו רשימה ובה מספר שמות של תלמידים‪ ,‬הוא התקרב אליי ואמר‪:‬‬
‫"את‪ ,‬ילדה! בואי איתי‪ .‬את גדולה‪ ,‬את בת שש שנים‪ ,‬את צריכה להיות בכיתה א'"‪.‬‬
‫האמת‪ ,‬לא היה אכפת לי ורציתי רק להישאר בבית הספר‪ .‬ואכן מילאתי אחר הוראות המנהל ויצאתי עם‬
‫עוד כמה תלמידים בחברת אחד המורים אל אגף אחר‪ .‬האגף השני היה בעצם כמה חדרים ששייכים לבניין‬
‫המסגד‪ .‬הלכתי איתם בביטחה ובאמונה שאוכיח לאימי ולאחרים שלא אוותר על זכותי ללמוד ושהאתגר‬
‫הזה יחזק אותי בעתיד בעימות מול המין הגברי‪.‬‬
‫אחרי שהלכנו עם המורה ועברנו כמעט שלוש שכונות הגענו לחדר שמשמש בעצם כחדר לימוד לכיתה א'‪.‬‬
‫המורה קיבל את פניי בסבר פנים יפות והושיב אותי ליד השולחן הראשון‪ .‬באותה עת חלף כבר שבוע‬
‫מתחילת שנת הלימודים‪ ...‬המורה שאל לשמי ולשם משפחתי‪ .‬השבתי "אני ווג'יהה" וציינתי את שם‬
‫משפחתי‪ .‬אחרי בדיקה של רשימת השמות התברר כי שמי אינו מופיע ברשימת התלמידים‪ .‬המורה ביקש‬
‫ממני לחזור הביתה ולהביא את תעודת הזהות של אבא שלי‪ ,‬ואכן רצתי הביתה והבאתי את תעודת הזהות‬
‫ואחרי בדיקה מעמיקה הסתבר כי אני רשומה תחת שם אחר‪ .‬המורה חייך אליי ואמר לי‪" :‬ילדה חמודה‪,‬‬
‫קוראים לך ג'מילה ולא ווג'יהה"‪ .‬זו הייתה נקודת מפנה בחיי‪ .‬מאותו רגע כל ידידיי החלו לקרוא לי בשם‬
‫ג'מילה ובכל פעם הייתי מתבוננת בהם ובעצמי בפליאה‪ ,‬כאילו שמי לא היה מעולם ווג'יהה‪ ,‬או כאילו‬
‫ווג'יהה מתה ונפשה עברה לילדה אחרת‪ ,‬שדומה לי ונושאת שם מוזר‪ .‬זה היה מקרה ייחודי של ילדה‬
‫ייחודית שנשאה שני שמות וחיה בשני עולמות‪.‬‬
‫אחרי וידוא תאריך לידתי ואחרי שזכיתי בשם נוסף הגיעה שעת האמת‪ ,‬הרגע שבו הייתי אמורה להדביק‬
‫את הפער בחומר שנלמד באותו שבוע ראשון שבו לא הייתי בכיתה‪ .‬וכיצד היה עלי לעשות זאת כשאין לי‬
‫דבר מהציוד שיש לילדים אחרים? המורה שלח אותי שוב הביתה להביא ‪ 3‬מחברות‪ :‬אחת לערבית‪ ,‬אחת‬
‫לחשבון ואחת לציור‪ .‬זה בנוסף לעיפרון‪ ,‬מחק‪ ,‬וקופסת צבעים‪ .‬מיהרתי לצאת מהכיתה וידעתי בתוך תוכי‬
‫שהדרך בה בחרתי ללכת אינה רצופת פרחים וכוכבים ושהתקופה בה אני חיה אינה מקלה עלי‪ .‬תקופה בה‬
‫החברה מכתיבה לילדה מה שמצופה ממנה מבלי לשאול אותה לרצונה‪.‬‬
‫כשהגעתי הביתה סיפרתי לאמא שלי שקידמו אותי לכיתה א' ושאני צריכה מחברות ועפרונות‪ .‬היא שלחה‬
‫אליי מבט זועם ואמרה‪" :‬זה לא משהו שהבאתי בחשבון כששלחתי אותך לבית הספר‪ ,‬ואת יודעת שאין לי‬
‫כסף ואני לא מעיזה לבקש מאבא שלך"‪ .‬אותי זה לא עניין‪ ,‬אני לא הקשבתי למה שאמרה וצעקתי בחזרה‪:‬‬
‫"את ואבא ילדתם אותי אז אתם אחראים למימוש זכויותיי‪ .‬אני רוצה מחברות ועפרונות‪ ,‬את מבינה‬
‫אותי?!"‬
‫לבסוף היא נכנעה ומצאה מפלט ממצוקתה ואמרה‪" :‬לכי ללול התרנגולות‪ ,‬אולי אחת מהן הטילה ביצה"‪.‬‬
‫כילדים קטנים ידענו שניתן למכור את הביצים בשוק ולהרוויח‪ .‬לא היססתי ורצתי ללול התרנגולות אך‬
‫שמחתי לא הייתה שלמה מאחר והביצה שמכרתי הספיקה לקנייה של מחברת ערבית ומחברת חשבון‬
‫בלבד‪ .‬כשחזרתי לכיתה הבין המורה את המחסור שבו אני חיה‪ ,‬ולכן לקח חתיכה עיפרון שהייתה מונחת‬
‫על השולחן‪ ,‬נתן לי ואמר‪" :‬קחי‪ ,‬תסתדרי עם זה בינתיים"‪.‬‬
‫סיפור חיי החל כאן‪ :‬בפעם הראשונה החזקתי עפרון‪ ,‬והמשימה שהוטלה עליי הייתה לכתוב את הסיפרה‬
‫"אחת"‪ ,‬בזמן שחבריי לכיתה כבר הגיעו לסיפרה "שש"‪ .‬המורה הסביר לי כיצד יש לכתוב את הסיפרה‬
‫"אחת"‪ ,‬איך מתחילים ולאן מגיעים תוך הקפדה לא לחרוג מגבולות הריבוע‪ ,‬וכך עשיתי‪.‬‬
‫לאחר שסיימתי את כתיבת הסיפרה "אחת" המורה הרים את המחברת שלי בפני כל הכיתה ואמר‪ :‬תראו‬
‫ילדים‪ ,‬תראו איך יכלה הילדה הזאת ביום הראשון שלה בבית הספר לכתוב את הסיפרה אחת בצורה‬
‫מושלמת ואפילו טובה יותר ממה שאתם כותבים‪.‬‬
‫פני הוארו והרגשתי שאני כוכב נוצץ ולא "טעות" כמו שאחרים אמרו‪ .‬וכך המשכתי להתקדם ולהתבלט‪,‬‬
‫כל יום מחכה לזריחה‪ ,‬מצפה כבר להגיע לבית הספר ומתגעגעת ללימודים בימי החופשה‪ .‬התגברה בי‬
‫האמונה שהשנים יחלפו והזמנים ישתנו והתקופה האפילה הזאת של כניעה למוסכמות חברתיות תחלוף‬
‫וכך יקל על האישה לממש את עצמה‪ .‬מאותו יום והלאה יצאתי לדרכי‪ ,‬חשה שנפתחו בפניי אופקים‬
‫נרחבים‪.‬‬
‫על החיים ועל המוות‬
‫מסתבר שאני על ערש דווי‪***/‬‬
‫מסתבר שאני על ערש דווי‪ .‬ועוד לא צהריים‪.‬‬
‫אני גם לא חולם‪.‬‬
‫הפסקתי לחלום מזמן‪.‬‬
‫כשקמתי בבוקר היו לי תכנונים אחרים‪ .‬אני לא סבור שערש דווי כיכב ברשימה‪ .‬למעשה‪ ,‬אני די בטוח‬
‫שלא‪...‬‬
‫בין התכנונים‪ ,‬שחלקם כבר לא רלוונטיים כי לא אספיק‪ :‬משרד הפנים‪ ,‬ביטוח לאומי‪ ,‬ארוחת בוקר‬
‫ב"סביח של ציון"‪ .‬לא יום מפואר אין ספק‪ ,‬אבל סטנדרטי‪ ,‬לא יום מביך‪ .‬למרות שעכשיו‪ ,‬לאור התפנית‬
‫המרשימה‪ ,‬הוא ככל הנראה ייכנס לרשימת עשרת הימים הגדולים שלי‪ ,‬איפשהו שם בצמרת הגבוהה‪.‬‬
‫תמיד חשבתי שמרגישים אחרת על ערש דווי‪ .‬חשבתי שהחיים עוברים אל מול העיניים‪ ,‬חשבתי שיש עצב‬
‫מתוק‪ ,‬השלמה או סיפוק‪ ,‬צער‪ ,‬חרטות‪.‬‬
‫מצער‪ ,‬אבל אני לא חווה דבר מהרשימה הזו‪.‬‬
‫החיים לא חולפים אל מול עיניי‪.‬‬
‫אין עצב מתוק‪ ,‬לא שאני באמת יודע למה מתכוונים כשאומרים עצב מתוק‪.‬‬
‫סיפוק‪ ,‬צער‪ ,‬חרטות? לא‪ ,‬לא ולא‪.‬‬
‫נשארתי למעשה עם השלמה‪ ,‬זה דווקא יש‪ .‬אני חושב שבמצבי הנוכחי כדאי וראוי מאוד שאשלים עם‬
‫המצב‪.‬‬
‫אני עובד על זה‪ .‬מעניין מה יגיע קודם‪.‬‬
‫מה שכן‪ ,‬ואת זה לא מספרים לך (ואולי כי אף אחד לא מודה בזה‪ ,‬או שאלה שחזרו מן המתים נלהבים‬
‫מעצם החזרה ולא רוצים לקלקל עם האמת) יש בי הרבה מאוד בושה‪.‬‬
‫המון בושה‪ .‬ולא בושה עם פאר‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬בושה מביישת‪ .‬מביכה‪ .‬כזאת שבאמת לא כדאי לחלוק (אם‬
‫בדרך נס היום שלי יסתיים אחרת)‪ .‬לפי מבטי הרופאים אין סכנה שזה יקרה‪ .‬מבטי הרופאים והבכי הבלתי‬
‫פוסק של דפנה‪ .‬שהוא כשלעצמו מביך למדי‪ .‬מה שבטח לא מוסיף לתחושת הבושה שעוטפת אותי‪.‬‬
‫אני מתבייש‪.‬‬
‫באמת‪.‬‬
‫מכל כך הרבה דברים‪ ,‬שיש סיכוי שלא אספיק להיזכר בכולם לפני שיכסו את פניי בשמיכה‪.‬‬
‫אני מתבייש שלא החלפתי תחתונים אתמול כי הכל היה בכביסה‪ .‬המזל שלי שהזוג שאני לובש עכשיו הוא‬
‫המועדף עליי‪ .‬יש לי אותם מהצבא‪ 74 .‬שנה‪ .‬באמת מזל‪...‬‬
‫אני מתבייש שהסרט שיש לי ב‪ DVD-‬הוא דרמה קוריאנית קורעת לב‪ .‬מה יחשבו עליי? שאני עכבר‬
‫סינמטק?‬
‫לפי השם‪ ,‬חשבתי שזה אקשן אומנות לחימה‪ .‬בטח שלא סרט על התמודדות עם אבל‪ .‬אבי המשפחה נהרג‬
‫בפיצוץ במכרה והותיר את משפחתו חסרת כל‪ .‬אם המשפחה מתמודדת עם האובדן של בעלה‪ ,‬עם בנה בן‬
‫ה‪ 76-‬שלא מפסיק לעשן בחדר שלו‪ ,‬למרות שהיא מסכימה רק במרפסת‪ ,‬עם הבוס שלא מפסיק להתחיל‬
‫איתה ועם המאהבת של בעלה שמביאה לה את החליפות שהוא השאיר אצלה‪ .‬חצי ארון‪ ,‬לפחות‪ .‬ואני‬
‫חשבתי שיהיו מכות‪.‬‬
‫אני מתבייש ששכחתי קופסא של סיגריות במגירה‪ ,‬נשארה איזה חצי חבילה‪ ,‬לפחות‪ .‬שזה די בזבוז אם‬
‫אתם שואלים אותי‪ ,‬אני לא אעשן אותה ואני די בטוח שאף אחד אחר לא יעז‪ :‬חלק בתואנה של כבוד המת‬
‫ואלה‪ ,‬הכנים‪ ,‬מפחד של קארמה רעה‪ .‬אבל לא בגלל זה אני מתבייש‪ ,‬אני מתבייש כי אמרתי לדפנה‬
‫שהפסקתי‪ .‬לפני חודשיים‪ .‬עשינו אפילו אירוע‪ ,‬הלכנו למסעדה יוקרתית (היא שילמה)‪ ,‬הלכנו לרקוד‬
‫(היא רקדה) ועשינו אהבה (וסוף סוף היא הסכימה ל‪ .)...‬ועכשיו? פדיחה‪...‬‬
‫האמת שאני גם מתבייש ששכחתי להחזיר את קרם הגוף שהשתמשתי בו הבוקר כשפנטזתי על דפנה עם‬
‫המוכרת בפיצה (איתי ובלעדיי)‪ .‬לא רק שלא החזרתי את הקרם‪ ,‬גם השארתי את הנייר טואלט על יד‬
‫המיטה‪ .‬דפנה ישר תקשר בין הקרם‪ ,‬נייר הטואלט המשומש וכרטיס הביקור של המוכרת מהפיצה‪ ,‬שהיא‬
‫גם מעצבת קעקועים (איזה צירוף מקרים מופלא‪ ,‬במקרה אני מעוניין בשרוולי קעקועים)‪ .‬היא תהרוג‬
‫אותי‪.‬‬
‫אני מתבייש מעוד הרבה דברים‪ :‬לא מתאים לי שייכנסו לי למייל‪ ,‬והרי במחשב הוא נפתח אוטומטית‪ ,‬לא‬
‫רוצה שייראו את שקית הפטרוזיליה המרקיבה שיש לי במקרר שהתעצלתי לזרוק כל השבוע‪ .‬הרוטב‬
‫לפסטה שהכנתי‪ ,‬שבטעות שמתי יותר מידי מלח או רחמנא ליצלן‪ ,‬הסיר עם הפתיתים החרוכים‬
‫בתחתית‪ ...‬מה יחשבו עליי?‬
‫הקולה ללא הגזים וחמאת הבוטנים‪ .‬וקופסת הטאפרוויר עם הטחינה הגולמית והריבה‪ .‬לפחות אמא שלי‬
‫תשמח מזה‪ .‬אני ילד של אמא בכל מה שקשור לאוכל‪ .‬נחמת עניים‪.‬‬
‫אני מתבייש כשכל החברים שלי ישוו רשמים בשבעה ויגלו שאני מרכל על כל אחד ואחד מהם‪ ,‬ואז ייפול‬
‫להם האסימון והם יבינו בעצם למה הפרדתי רשויות ולא נפגשתי עם כולם ביחד (הטיעון שלי תמיד היה‬
‫שאם כולנו ניפגש ויהיה פיגוע ורק אני אשרוד‪ ,‬אני למעשה אאבד את כל החברים שלי) ‪.‬וואוו אוו וואוו‪,‬‬
‫איך שגלגל מסתובב לו‪ ...‬ועכשיו הם נפגשים על גופתי המתה‪ .‬ממש חגיגה (עכשיו רק נפל לי האסימון‬
‫שלשמוליק קראוס באמת הסתובב הגלגל‪ ...‬וואוו וואוו)‪.‬‬
‫אני מתבייש גם מה‪...‬‬
‫מה זה? למה חשוך פה? מה זה‪ ,‬מה? זהו? ככה זה נגמר? אין התרעה מוקדמת‪ ,‬אני לא אמור להסתכל על‬
‫דפנה ולסנן מבין שיניי מילים אחרונות משמעותיות? האמת שעל זה לא חשבתי‪ ,‬אני אמור לחשוב על‬
‫מילים אחרונות‪ .‬יהיה מביך אם המילים האחרונות שלי יהיו‪" :‬דפנה‪ ,‬תגידי להם‪ ,‬שורף לי בפיפי‪ ."....‬זה‬
‫באמת יהיה מביך‪ .‬אבל איך מסכמים במשפט אחד מערכת יחסים? איך משפט אחד טומן בחובו אצילות‬
‫ואהבה אין קץ? ראוי לסיים בתמשיכי הלאה? תאהבי מישהו אחר? תגשימי את כל הדברים שתכננו?‬
‫לא‪.‬‬
‫אני סתם קנאי‪.‬‬
‫אם אתה צריך לסכם לאהובתך במשפט אחד‪ ...‬אבל אני סוטה מהעיקר‪ ,‬למה חשוך פה‪ ,‬לעזאזל?‬
‫האם אני כבר לא על ערש דווי?‬
‫האם אני בדווי?‬
‫ולמה אומרים בעצם‪ ,‬ערש דווי‪ ,‬אם ערש מסמן מיטה‪ ,‬או ספה‪ ,‬או ערסל ודווי כולה מסמן מכאוב (או חולי‬
‫אם נהיה קטנוניים) ממתי שילוב המילים האלה הפך להיות סופני?‬
‫אולי אם אלחץ על הכפתור שיש לידי משהו יקרה?‬
‫לא‪ ,‬כלום‪ ,‬אם הצלחתי בכלל ללחוץ על הכפתור‪ ,‬על המזל שלי‪ ,‬זה בטח הקטטר או משהו כזה‪ ,‬או שקית‬
‫השתן‪ .‬זה באמת יהיה מביך‪.‬‬
‫אולי אני צריך לצעוק? מביך‪ .‬לא‪ ,‬אני לא אצעק‪.‬‬
‫אז מה קורה פה? יכול להיות שככה זה הסוף? יכול להיות שיש גן עדן (ואני לא שם כמובן) והגיהנום הוא‬
‫בעצם להיות לנצח בתוך חדר חשוך בלי אפשרות להדליק את האור‪ ,‬או לפנטז על בחורה (אני חייב‬
‫להפסיק לצפות בפורנו‪ ,‬רק זה יש לי בראש)‪.‬‬
‫ואולי רק כיבו את האורות?‬
‫ואולי ככה זה למות?‬
‫ואולי זה כלל לא משנה‪.‬‬
‫אני מת‪ ,‬וכל השלדים שלי קמו לתחיה‪.‬‬
‫שני שירים‪***/‬‬
‫הטרילוגיה של חיי‬
‫סיפור חיים קצר‪,‬‬
‫בלי מוסר השכל‪.‬‬
‫כל חיי למדתי את שמותר‪,‬‬
‫ובמותי לא הספקתי לתרגל‪.‬‬
‫חלק ראשון‬
‫נולדתי פעם‪ .‬הייתה לי ילדות‪.‬‬
‫ובילדותי זו לא ידעתי גבולות‪.‬‬
‫את הפשטות אהבתי‪ ,‬ואת המורכבות‪,‬‬
‫ככל שהייתה בהפיכת חול לארמונות‪.‬‬
‫את המילה "לא" כלל לא הכרתי‪,‬‬
‫פגשתי אותה רק בנעוריי המתקדמים‪.‬‬
‫אתגר קטן כגדול צלחתי‪,‬‬
‫הייתי מהילדים המוצלחים‪.‬‬
‫את ילדותי העברתי בתוך ענן מלטף‪,‬‬
‫שמורה ומוגנת מכל פגע טורף‪.‬‬
‫וכמו שאומרים‪ ,‬נולדתי דף חלק‪,‬‬
‫וטעם הילדות המתקתק‪,‬‬
‫שרק אותו הכרתי‪,‬‬
‫נותר כזיכרון מתוק‪,‬‬
‫אך לא בו בחרתי‪.‬‬
‫הוא היה הקרקע להלם עמוק‪.‬‬
‫חלק שני‬
‫בבגרותי‪ ,‬חייכו אליי החיים באורם הענוג‪,‬‬
‫ואני‪ ,‬בשל כך‪ ,‬לא חדלתי לדאוג‪.‬‬
‫כל שאדם יכול לבקש – בו כבר זכיתי‪:‬‬
‫חבר נפש לחיים‪ ,‬משפחה מלוכדת‪,‬‬
‫חברים למכביר וטעם הדעת המלומדת‪.‬‬
‫כל תוצר כפיי ועמלי היה מבוקש‪,‬‬
‫בכל אשר פניתי‪,‬‬
‫כך הכסף בכיסיי הפך למוחש‪,‬‬
‫בין אם רציתי או לא רציתי‪.‬‬
‫וכשהכל כל כך מושלם‪ ,‬שאלתי את כולם‪,‬‬
‫מה יכול עוד לבקש לו אדם?‬
‫איש לא ידע לתת מענה לשאלה‪,‬‬
‫התשובה באמת קשה‪.‬‬
‫עם כל הטוב הזה‪ ,‬נרדמתי כל לילה ובליבי משאלה‪,‬‬
‫לא הייתה לי יותר מאותה בקשה‪.‬‬
‫חטאתי‪ ,‬כי אמרתי תודה על כל מה שיש‪,‬‬
‫אך מעולם בחיי לא חדלתי מלבקש‪.‬‬
‫רציתי להשיג עוד‪ ,‬לכבוש את העולם‪,‬‬
‫לעשות דבר מה גדול‪ ,‬ושידעו זאת כולם!‬
‫וכשפגשתי לראשונה בחיי את האכזבה‪,‬‬
‫לא ידע ליבי מרגוע משאת הדאבה‪.‬‬
‫אכזבה זו פתחה את השער‪,‬‬
‫לרבות נוספות שבאו בעקבותיה‪,‬‬
‫ואני הושלכתי אל הפער‪,‬‬
‫בין הענן המלטף לבין אותותיה‪.‬‬
‫ידעתי‪ .‬אלו החיים‪ .‬לא הכל רק טוב‪.‬‬
‫צריך לשמור על קור רוח‪ ,‬גם בשעות מכאוב‪.‬‬
‫חלק שלישי‬
‫חיי הובילוני עד הלום‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬קפצה זקנה פתאום‪.‬‬
‫בדרכי בחיים‪ ,‬כשפגשתי באביון‪,‬‬
‫ליבי נכמר עליו‪ .‬ועל כמוהו עוד מיליון‪.‬‬
‫וכשנתקלתי בדרך בשועי עולם‪,‬‬
‫כמהתי‪ ,‬רציתי להתחקות בם‪.‬‬
‫המשנה הוא לא הנראה כלפי חוץ‬
‫אלא מה שיש בפנים‪.‬‬
‫לכולם יש בעיות‪ ,‬לכולם יש קשיים‪.‬‬
‫הגדולה היא היכולת להתמודד‪,‬‬
‫ולדעת מה חשוב בחיים‪.‬‬
‫אך למה לשם כך נדרשתי לחכמה‪ ,‬דעת ובינה‬
‫שהגיעו אליי רק לעת זיקנה?‬
‫ידיים‬
‫לא תמיד המזל בצד שלנו‪,‬‬
‫ולמען הכנות – אנחנו לא יודעים אף פעם באיזה צד המזל‪.‬‬
‫לפעמים דברים רעים פועלים לטובתנו‪,‬‬
‫ואנחנו לא רואים את זה בכלל‪.‬‬
‫הטוב‪ ,‬הרע והמכוער – הכל בידינו‪,‬‬
‫גם כשנראה שהכביש הוא שמעוקל‪.‬‬
‫מעז יצא מתוק אם אנחנו נוסיף את הדבש‪,‬‬
‫אנחנו במו ידינו בנינו והחרבנו את בית המקדש‪,‬‬
‫ותמיד כשנשאלנו איך המרגש‪,‬‬
‫פנינו לאלוהה למענה המבוקש‪.‬‬
‫הכל כל כך מלא בתוכן‪ ,‬עמוק ובעל משמעות‪,‬‬
‫ומנגד הכל כל כך דל ומביך מרוב פשטות‪.‬‬
‫היופי בעיני המתבונן הוא‪ ,‬וכך גם התבונה‪,‬‬
‫וכמוה גם טוב הלב‪ ,‬ההתרגשות והאמונה‪.‬‬
‫אם יבוא אליי אדם‪ ,‬ויושיט לי את ידו‪,‬‬
‫יהיה זה השטן‪ ,‬ולא אחר מלבדו‪.‬‬
‫וכי למה שירצה כך זר לעזור לאחר‪,‬‬
‫כשהוא עצמו‪ ,‬כך ניכר‪ ,‬נמצא בשעת משבר?‬
‫הרי זהו המלאך‪ ,‬בכבודו ובעצמו!‬
‫שכן אם כך‪ ,‬אושיטה חזרה יד לעברו‪.‬‬
‫הרי ברור שמלאך הוא‪ ,‬מלאך ולא אחר‪,‬‬
‫כי אם אחרת לא היה הוא כך סתם לזר עוזר‪.‬‬
‫אך אם נבחן דבר לעומק לכולנו יתברר‬
‫שזהות אותו הזר אט אט היא תתפורר‪.‬‬
‫אותה היד המסתורית שהושטה היא לעברנו‬
‫הייתה הצל‪ ,‬במפתיע‪ ,‬שלנו עצמינו‪.‬‬
‫אנחנו לנו השטן והמלאך‪,‬‬
‫ואם נבחר ניבול‪ ,‬ואם נבחר נפרח‪.‬‬
‫יש הבוחרים לכתוב‪ ,‬יש הבוחרים לשיר‪,‬‬
‫יש הבוחרים לאהוב‪ ,‬ויש הבוחרים להחמיר‪.‬‬
‫יש המספקים עצות‪ ,‬ויש המקשיבים‪,‬‬
‫אך הגדולה הינה סודם של מתי המעטים‪,‬‬
‫שיודעים לחוות הכל ולהנות מחייהם‪,‬‬
‫וכשצילם מושיט ידו‪ ,‬להושיט לו ידיהם‪.‬‬
‫על "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פראנקל‪ /‬אביעד אפרתי‬
‫מבוא‬
‫בחיפושי אחר "דמות רופא בשואה"‪ ,‬במסגרת הקורס "ספרות ורפואה"‪ ,‬נתקלתי לראשונה בספר "האדם‬
‫מחפש משמעות" מאת ויקטור פראנקל‪( ,‬אשר נכתב שנה אחת מתום המלחמה‪ ,‬בשנת ‪ .)7146‬קראתיו‬
‫בנשימה אחת‪ ,‬מרותק לתוכנו ולמסקנות הנוגעות לכל בן אנוש‪.‬‬
‫ויקטור אמיל פראנקל )‪ 1905 – 1997 ,(Viktor Emil Frankl‬נולד בוינה‪ .‬הוא‬
‫היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי‪ ,‬מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי‪,‬‬
‫הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה‪ ,‬אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד‬
‫פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר‪.‬‬
‫פראנקל נשלח למחנה הריכוז טרזינשטט ושם בין היתר שימש כרופא‪ .‬הוא חווה במחנות ההשמדה בכל‬
‫רגע סבל פיזי ונפשי‪ ,‬השפלות ודכדוך שהיו גם מנת חלקם של יתר האסירים‪ .‬דעותיו צמחו מתוך‬
‫התנסויותיו הקשות ומתוך התמודדותו עם גורלו‪ .‬הוא שרד את התופת הנאצית אולם יתר בני משפחתו‬
‫נספו בשואה‪.‬‬
‫תורתו של ויקטור פראנקל‬
‫מתוך חוויותיו במחנות‪ ,‬פראנקל פיתח השקפת עולם אקסיסטנציאליסטית שהניבה את שיטת הטיפול‬
‫"לוגותרפיה" אשר מהותה מתן פשר ומשמעות לכל הקורה לאדם‪ ,‬ובעיקר פשר לסבלו‪ .‬זאת כדי להקל‬
‫עליו את עינויי הנפש שבסבל (לוגוס ביוונית = משמעות)‪.‬‬
‫פראנקל‪ ,‬מתוך נסיונו בחיי המחנה הבין כי יש בידי האדם‪-‬האסיר חופש לא רק לנקוט עמדה‪ ,‬אלא החופש‬
‫להתנתק מההוויה הפיזית והנפשית הקשה מנשוא בתוכה הוא שבוי ו"לשהות" בעולם רוחני טוב יותר‪.‬‬
‫הוא ביסס את התיאוריה על התנסותו האישית‪ .‬החופש התבטא במתחולל בנפשו‪ ,‬במוחו ובליבו‪ :‬מחשבות‪,‬‬
‫תשוקות‪ ,‬פנטזיות‪ ,‬תקוות‪ ,‬אהבות‪ ,‬שנאות ותאוות נקם – ואף ייאוש ודכדוך – שכן האדם עצמו הוא ורק‬
‫הוא הריבון לכל אלה ואיש לא יוכל ל"תכנת" אותו לחשוב ולהרגיש אחרת‪ ,‬בניגוד לרצונו ומאוויו‪,‬‬
‫וליטול ממנו חרות רוחנית זו‪.‬‬
‫דוגמאות לכך הוא מצא בשיחותיו עם האסירים על יקיריהם עליהם חשבו כל הזמן ועל הגעגועים אליהם‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬בהתנהגותם‪ ,‬כאשר למרות תנאי קיום קשים (רעב‪ ,‬מחלות‪ ,‬חולשה פיזית‪ ,‬מצוקה נפשית)‪ ,‬הם לא‬
‫ויתרו על חירותם הפנימית לבחור בהתנהגות מוסרית אל הזולת ולא סיגלו לעצמם אינסטינקטים חייתיים‬
‫המושפעים מהנסיבות‪ ,‬אלא נהגו באופן אנושי והומני בכך שסייעו בידי כל הזקוק לעזרה‪ .‬הוא ראה‬
‫שאסירים רבים מסתובבים בין הבלוקים ושואלים באופן יזום‪ ,‬בעיקר את אלה שנראו שפופים וחלשים –‬
‫כיצד ובמה אפשר לעזור‪ .‬הם בחרו להקפיד על כבוד האדם גם בתוך התנאים התת אנושיים‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫לתפיסתו‪ ,‬הם מימשו את חרותם הפנימית לבחור את דרך התנהגותם ואת עמדתם ולא נתנו לתנאים הבלתי‬
‫אנושיים במחנות להכריעם‪.‬‬
‫הנאצים שלטו אמנם בגוף האסירים אך לא בנפשם‪ ,‬כלשונו‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הוא אמר כי לחיים יש בדרך כלל משמעות טבעית‪ ,‬אך בשואה האדם היה צריך למצוא ולהמציא‬
‫אותה‪.‬‬
‫היה צורך לתת פשר ומשמעות לחיים כדי להבין את ההוויה המטורפת ששררה במחנות‪ .‬זאת ככלי‬
‫הכרחי המסייע לשרוד‪ .‬על כן רבים שקעו בזמן המועט שהיה בידיהם בחלומות בהקיץ על נושאים שונים‬
‫אשר תרמו לעידוד וזקיפות רוחם‪.‬‬
‫רעיונותיו של פראנקל עלו מתוך השאלות שנשאלו‪ :‬כיצד התמודד האדם עם הסבל הנוראי בשואה? מה‬
‫הניע אותו להמשיך ולחיות חיי סבל שאין בהם תקווה לנוכח תאי הגזים והמשרפות? מדוע הוא לא רץ אל‬
‫גדר התיל המחשמלת לשים קץ לסבל זה?‬
‫מסקנתו‪ ,‬גם מתוך השיחות עם האסירים היתה כאמור‪ ,‬כי כל אדם זקוק למציאת משמעות לחייו כדי‬
‫להתגבר על טראומות ומצבים קשים‪ .‬בבסיס מסקנה זו טמונה אחריות האדם למציאת התשובה הנכונה‬
‫לבעיותיו ולרומם את מצבו הנפשי‪-‬רגשי ולא לשקוע בדכדוך ואפתיה‪ .‬לכן הוא הקפיד‪ ,‬כפי שהוא העיד‬
‫על עצמו‪ ,‬לצעוד סביב מרפאתו מדי יום ובמחשבותיו ובחלומותיו הוא נותן הרצאות לקהל דמיוני על‬
‫קורותיו במחנות‪.‬‬
‫מה שעוד החזיק אותו בחיים היה לדבריו הרצון העז לשחזר כתב יד של ספרו "הרופא והנפש – מבוא‬
‫ללוגותרפיה" ולפרסם אותו‪ .‬כדוגמא לכך הוא מספר (עמ' ‪ )36‬כי רופא התייעץ עימו בקשר לדכאון עמוק‬
‫בו היה שרוי מאז מות אשתו האהובה לפני שנתיים‪ .‬פראנקל שאל אותו‪ :‬מה היתה תגובתה של אישתו‬
‫אילו הוא מת לפניה‪ .‬תשובת הרופא היתה כי היא הייתה מתייסרת מאד‪ .‬פראנקל השיב לו כי נחסך ממנה‬
‫סבל אפשרי זה‪ ,‬והוא זה שמנע אותו‪ ,‬לכן ישנה תכלית לסבלו זה‪.‬‬
‫סיבה נוספת לתת "טעם" לסבלו של האדם היא התקווה להגשים חלום או תוכנית‪ ,‬ותקווה באשר היא‬
‫להגיע למצב טוב יותר‪ .‬התקווה היא אינדיבידואלית ומיוחדת לכל אדם עפ"י רקעו ותשוקותיו וכדי‬
‫להגשימה פראנקל אימץ את ביטויו של ניטשה‪" :‬מי שיש לו 'למה' יוכל לשאת כמעט כל 'איך'" (עמ'‬
‫‪ .)11‬ולהיפך‪" :‬אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – גורלו נחתם" (עמ' ‪ .)15‬היאוש מכריע אותו וגורלו ידוע‪.‬‬
‫אסירים רבים ייחלו ליום שחרורם מהמחנה‪ :‬האחד כדי להשלים ציור שהתחיל לציירו‪ ,‬אחר‪ -‬כדי להשלים‬
‫יצירה מוסיקלית שלא סיים‪ ,‬וכו'‪.‬‬
‫אחד הדברים הנעלים שיש לאדם ומהווים עוגן לתקוותו הוא האהבה‪ .‬האדם האוהב והנאהב חש‬
‫התרוממות רוח ואושר גדול גם אם מושא אהבתו אינו ממשי אלא רק "הוויה רוחנית"‪ .‬לדבריו‪" ,‬בבדידות‬
‫ובסבל גמורים‪ ...‬האהבה נותנת משמעות"‪.‬‬
‫כדוגמא לכך הוא מדבר על אהבתו לאשתו‪ .‬על אף שהוא לא ידע אם היא בין החיים – מבטה‪ ,‬חיוכה‬
‫וה"שיחות" עימה עודדו את רוחו‪" :‬רוחי דבקה בדמות אשתי‪ ...‬שמעתי אותה משיבה על שאלותי‪ ,‬את‬
‫חיוכה‪ ,‬מבטה המעודד‪( "...‬עמ' ‪ .)53‬הוא ציפה לראותה ולחלוק עימה את חוויותיו‪ .‬ציפייה זו עזרה לו‬
‫אותה‪.‬‬
‫יפגוש‬
‫הוא‬
‫היום‬
‫שבבוא‬
‫תקווה‬
‫מתוך‬
‫לחיות‬
‫ולרצות‬
‫"לצוף"‬
‫אך אם הוא לא ישאר בחיים‪ ,‬הוא ביקש מאסיר אחר‪" :‬שמע אוטו‪ ,‬אם לא אחזור לאישתי‪ ...‬אמור לה‬
‫שדיברתי עליה יום יום‪ ,‬שעה שעה‪ ...‬היא הייתה אהובה עלי מכל ופרק הזמן הקצר שהייתי נשוי לה שקול‬
‫אפילו כנגד מה שעבר עלינו כאן"‪.‬‬
‫תובנותי האישיות‪:‬‬
‫בחיי האישיים נקלעתי לא אחת למצבים בהם חוויתי עצב ואכזבה אשר דיכדכו את רוחי וגרמו לי סבל‬
‫רגשי ומכאוב בליבי‪ .‬כשנאמר לי כי "יש דברים יותר גרועים"‪ ,‬התייחסתי לדברים אלה כאל קלישאה‬
‫כוללנית שאין בה כדי לרפא את נפשי שלי הכואבת‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬בעקבות קריאת הספר ומסקנותיו אותם כותב פראנקל בבהירות רבה‪ ,‬אני חש כי הדברים פונים גם‬
‫אלי‪ ,‬שקיבלתי דרך חשיבה ומעין מירשם כיצד "לנקות" את מחשבותי מסבל מטריד‪ .‬אני נחוש מעתה‬
‫לנסות ולהבין כי כאשר יש משמעות וטעם לחיים (עם תקווה או אהבה למשל) הרי ניתן להתמודד עם‬
‫הסבל טוב‪ ,‬מבלי לאפשר לו לשבש את חיי‪ .‬הסבל נדחק "הצידה" ומפנה מקום לתחושה טובה המרוממת‬
‫את נפשי מעבר לקושי הכרוך בו וממזערת כל דכדוך אפשרי‪.‬‬
‫עתה אני יודע כי יש דרך טובה "לעקוף" ולחוות קושי וסבל שכן אם אנשים שרדו את השואה הנוראה על‬
‫ידי ציפייה‪ ,‬חלום ותקווה‪ ,‬הרי כמעט כל אחד יכול‪ ,‬תוך אימוץ שיטה‪ ,‬זו לשרוד ולחיות טוב יותר‪.‬‬
‫כך‪ ,‬גם אם רק חלק קטן ולא כל מחצית הכוס תהיה מלאה אשתדל לא לשקוע במרה שחורה שמא תדכדך‬
‫את נפשי ורוחי ולראות את הדברים באור שונה‪ ,‬בקשת רחבה יותר של אפשרויות‪ .‬ובעיקר לתת תכלית‬
‫לחיי על ידי הדגשת אותם דברים חשובים ויקרים לי‪ .‬אבחר את החיוביים שבהם‪ .‬אלה שיש בהם משמעות‬
‫נעלה שיסבו לי אושר עם התגשמותם וקיומם‪ .‬אשתדל להפיק תועלת אפשרית‪ ,‬למצוא בהם פן מרגיע‬
‫ומנחם כדי שזה ישרת אותי במקום שזה ישתק אותי‪.‬‬
‫הערה‪:‬‬
‫בעצם שינוי גישתי אותה אני רוצה ומקווה לממש‪ ,‬הרי שיצאתי נשכר ביותר הן מנושאי הקורס המעניינים‬
‫והן מהכנת עבודה זו‪ ,‬העוסקת בפן האנושי של החיים ולא בצידם הטכנולוגי‪-‬טכנוקרטי שהוא בסיס ומוקד‬
‫המקצוע – הנדסה‪ ,‬אותו אני לומד‪.‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫"האדם מחפש משמעות"‪ ,‬מאת ויקטור פראנקל‪ .‬מבוא ללוגותרפיה‪ ,‬הוצאת דביר‪ ,‬תרגום חיים איזק‪,‬‬
‫הודפס בשנת ‪0::7‬‬
‫אצבעות אמבטיה‪ /‬אמיר לוין‬
‫היום תהיה הפעם האחרונה‪ ,‬חשב אלברט‪ .‬אני לא יודע מה אעשה לאחר מכן‪.‬‬
‫מיד אחרי שסיים למלא את הספל בקפה‪ ,‬אלברט הביט בשעון התלוי מעל הספה והבין שאם לא ייצא‬
‫ברגע זה מהבית יפספס את התור שלו‪ .‬אני כל כך שונא את השעון הזה‪ ,‬הוא חשב‪ .‬כשאני חוזר לכאן אני‬
‫מוכרח לזכור להוריד אותו‪.‬‬
‫אלברט נעל את הדלת ביציאתו והמשיך לעבר תחנת האוטובוס‪.‬‬
‫במרפאה‪ ,‬עשרים דקות מאוחר יותר‪ ,‬בזמן שהמתין שהאדם שלפניו בתור יצא מחדר הרופא‪ ,‬הוא הביט‬
‫בשעון הקיר שהיה תלוי מעל ראשו של ילד מנומש ונפוח הלחיים שישב על כיסא ההמתנה ובהה‬
‫בטלויזיה‪ .‬אני חייב להשיג שעון בדיוק כזה‪ .‬בלי מחוג השניות‪.‬‬
‫לאחר שנכנס למשרד הרופא‪ ,‬סגר את הדלת מאחוריו‪ ,‬והבחין שמטפלו עדיין מביט במסך המחשב‪ .‬אלברט‬
‫ניסה להחליט האם עליו להישיר מבט בראשו של הרופא המבוגר‪ ,‬שלא הביט בו בחזרה‪ ,‬ובכך לנסות‬
‫ליצור אי‪-‬נוחות ברופא שתאיץ בו להפנות אליו את תשומת הלב‪ ,‬או להפנות את מבטו לכיוון אחר‬
‫ולהידמות כעסוק וטרוד מאוד במחשבותיו בעצמו‪ .‬לשם כך חיפש אחר נקודה בחדר שתיתן הילה רצינית‬
‫ועמוקה למבטו‪ ,‬ונתקל בתמונת שני כלבלבים המשחקים בכדור‪-‬ים‪ .‬הוא החליט שלבהות בתמונה הזו‬
‫ולהיראות באותה העת מוטרד‪ ,‬יוסיף אבסורד נהדר לחזות שלו בעיניי הרופא‪ .‬לפני שהספיק ליישם את‬
‫החלטתו נקטע חוט מחשבתו על ידי קולו של הרופא‪.‬‬
‫"מה שלומך אלברט?" שאל דוקטור רבינא‪ ,‬וחייך‪.‬‬
‫אלברט היסס לרגע‪ ,‬האם כדאי לו לטרוח ולחשוב לעומק וברצינות לגבי טיב שלומו‪ ,‬אך בחר לענות‬
‫במהרה ובקצרה "הכל בסדר‪ .‬מה שלומך?" והקפיד לחייך בחזרה‪.‬‬
‫"בסדר גמור‪ ",‬ענה הרופא‪" ,‬מה מביא אותך אליי הפעם?"‬
‫"אני סקרן לגבי התוצאות של הבדיקות שעשיתי לפני שלוש שבועות"‪ .‬צריך להגיד שלושה‪ .‬מאוחר מדי‬
‫לתקן‪" .‬אמרת שהתוצאות יגיעו עד היום ורציתי לדעת מה גילו שם‪".‬‬
‫"גם אמרתי שאם תתגלה איזו בעיה בבדיקות אני אצור איתך קשר‪ ",‬אמר עם חיוך קל‪" .‬אין לך שום‬
‫סיבה לדאוג‪ ,‬הכל יצא בסדר גמור‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬בכל בדיקה מקיפה כזו‪ ,‬מתגלה כמעט אצל כל אחד איזו‬
‫חריגה מהטווח הרצוי‪ ,‬קצת יותר מדי כולסטרול או מעט מדי ויטמינים‪ .‬אצלך הכל נמצא בטווח התקין‪,‬‬
‫כמו דוגמת בריאות למופת‪ ".‬דוקטור רבינא השתתק והמשיך להביט באלברט‪.‬‬
‫זהו? הוא סיים לדבר? תהה אלברט בדאגה‪.‬‬
‫דוקטור רבינא המשיך "לרוב‪ ,‬לכל אחד שמבקש בדיקה כזו מקיפה יש איזו סטייה או שתיים מהתקין‪ ,‬ומה‬
‫שנחמד זה שלך אין אפילו אחת‪ ".‬וגיחך‪.‬‬
‫אז זהו‪ .‬זה סגר את העניין הזה‪ .‬אלברט נשען בכיסא לאחור‪ ,‬היטה את ראשו כלפי מעלה וכיסה את עיניו‬
‫עם כריות כפות ידיו‪ .‬לעזאזל‪ ...‬מה אני אעשה עכשיו? יצאה מפיו אנחה ארוכה‪.‬‬
‫"אתה מגיע לכאן בקביעות כל כמה שבועות כבר שנים‪ ",‬אמר דוקטור רבינא‪" .‬בכל פעם אתה מבקש‬
‫שנריץ עליך בדיקה אחרת‪ ,‬וככל שעובר הזמן אתה נראה רק יותר מודאג כאשר התוצאות יוצאות רק‬
‫יותר בסדר‪".‬‬
‫אלברט החזיר את מבטו לעבר הרופא שכעת שתק‪ .‬זו הייתה שאלה? הוא מצפה לתגובה?‬
‫כשזו לא הגיעה שאל הרופא "למה אתה כל כך מודאג שאתה חולה במשהו?"‬
‫"להפך‪ ",‬לחש אלברט "אני מודאג שאין לי כלום‪".‬‬
‫הדוקטור כיווץ את גבותיו באופן שהדגיש את רגלי העורב בצידי עיניו‪" .‬אני לא מבין‪ .‬אתה מודאג שאתה‬
‫בריא?"‬
‫אלברט הנהן‪.‬‬
‫"למה זה שאתה בריא זה דבר רע?" שאל דוקטור רבינא‪.‬‬
‫"כי זה אומר שאני ככל הנראה אצטרך להזדקן‪ ",‬עיניו של אלברט הבריקו "וזה הרבה יותר גרוע‪".‬‬
‫"להזדקן?" שאל דוקטור רבינא‪.‬‬
‫"להיות זקן‪ .‬אם אני בריא עכשיו‪ ,‬אלא אם תקרה לי תאונה כלשהי‪ ,‬אני אמשיך לחיות את חיי‪ ",‬והוסיף‬
‫בקול חלש‪" ,‬ואזדקן‪".‬‬
‫"אבל אתה תהיה זקן רק עוד כמה עשרות שנים‪ .‬זה עוד המון זמן‪ ,‬אתה לא צריך לדאוג לגבי זה מעכשיו‪".‬‬
‫אמר הרופא בתימהון‪.‬‬
‫אלברט הביט בגב כפות ידיו שכעת נחו על ירכיו‪" .‬לא‪ .‬אני מזדקן בכל רגע‪ .‬כל יום שאני מתעורר אני‬
‫יותר זקן ממה שהייתי אתמול‪ ,‬וזה רק יחמיר עם הזמן‪".‬‬
‫"אלוהים אדירים‪ ,‬אלברט‪ ,‬בן כמה אתה‪ ,‬עשרים וחמש? שש? אתה לא מזדקן!" דוקטור רבינא התרעם‪,‬‬
‫תוך כדי חיוך‪.‬‬
‫"בטח שכן‪ .‬לאט לאט‪ ,‬יום יום‪ .‬ועוד עשרים שנה זה כבר יהיה נראה לעין‪ .‬אני כבר במדרון בדרך למטה‪,‬‬
‫פשוט רק לא מזמן התחלתי להתגלגל‪".‬‬
‫פניו של דוקטור רבינא חזרו להבעתם הטבעית והנינוחה‪ .‬הוא חייך חיוך רחב‪" .‬אוקיי‪ .‬אז לפי מה שאתה‬
‫מתאר אני ממש זקן‪ ,‬יחסית‪ .‬אני לא סובל כל כך‪ .‬נכון שלפעמים אתה מרגיש קושי פה ושם‪ ,‬הגב לא מה‬
‫שהיה פעם‪ ,‬או עצם שלא הרגשת פתאום מחליטה להיות נודניקית‪ .‬אבל בגדול רוב הזמן אתה לא שם לב‬
‫לזה‪ ,‬ופשוט חי את החיים‪".‬‬
‫"זה לא כזה פשוט‪ ,‬אני יודע ש‪ "-‬נשמעה דפיקה בדלת‪.‬‬
‫"כן!" קרא דוקטור רבינא‪.‬‬
‫הדלת נפתחה מעט וראשה של אישה נמוכת קומה בצבץ דרך החריץ‪" .‬היי‪ ...‬סליחה‪ ...‬לא הייתי בטוחה‬
‫שמישהו כאן‪ ,‬אני אחכה‪ .‬סליחה‪ ".‬ונעלמה מעבר לדלת שנסגרה‪.‬‬
‫"אלברט‪ ,‬אני לא מוצא שום בעיה בריאותית אצלך‪ .‬אולי רק שאתה מודאג קצת יותר מדי‪ .‬בכל מקרה‪,‬‬
‫תמשיך לבוא לראות אותי ונעשה לך כמה בדיקות שתרצה‪ ,‬עד שסוף סוף נמצא משהו"‪.‬‬
‫דוקטור רבינא חייך ואלברט חייך בחזרה‪ .‬הוא לא הבין‪ .‬לא חשוב‪.‬‬
‫לאחר שירד מהאוטובוס בתחנה ליד ביתו‪ ,‬ברונו התקשר והציע שייפגשו בערב‪.‬‬
‫***‬
‫"זה כמו לדעת מתי אתה תמות‪ ".‬אלברט אמר לברונו כשראשו מושפל‪ .‬הם ישבו על הספה בדירתו של‬
‫אלברט‪ ,‬מתחת לשעון הקיר‪" .‬אתה היית מסוגל להמשיך לחיות את חייך בשלווה כשאתה יודע את‬
‫התאריך בו תמות? להזדקן זה אותו דבר‪".‬‬
‫ברונו פיצח גרעיני דלעת קלויים בזמן שהקשיב לאלברט‪ .‬יש לו עיניים שלוות‪ ,‬חשב אלברט‪.‬‬
‫"הרי אני יודע כבר עכשיו בוודאות שבגיל חמישים אני לא אהיה אני עצמי של עכשיו‪ ,‬לא בגוף לפחות‪,‬‬
‫והגיוני שגם לא בצורת החשיבה‪ .‬אני העכשווי‪ ,‬כמו שאתה מכיר אותי כרגע בהווה‪ ,‬אפסיק להתקיים‪,‬‬
‫פיזית וכנראה שגם מנטאלית‪ ,‬והידיעה הזו מטריפה אותי‪".‬‬
‫ברונו לגם מכוס חליטת התה שלו על מנת לשטוף את המליחות שהצטברה לו בשפתיים‪ .‬כשסיים לגמוע‬
‫שתק לרגע‪ ,‬ואז אמר "אולי‪ .‬אבל זה לא כמו מוות‪ .‬זה יהיה הדרגתי‪ ,‬לאט‪-‬לאט תשתנה‪ ,‬גם חיצונית וגם‬
‫בדעות‪ ,‬שדרך אגב רוב האנשים רואים כהתבגרות ומתייחסים לזה כפשוט לחיות את החיים‪ .‬גם עכשיו‬
‫אתה לא מי שהיית לפני אפילו חמש שנים‪ ,‬התפתחת‪ ,‬גדלת‪ ,‬למדת דברים חדשים‪ ,‬זה לא שהילד שהיית‬
‫מת‪ ,‬הוא הפך להיות אתה ואתה זה הוא‪".‬‬
‫"אני לא מרגיש כמוהו‪ .‬אני לא מרגיש שהוא חלק ממני‪ .‬אני לא מבין את ההחלטות שהוא עשה או את‬
‫דרך החשיבה שלו‪ ".‬אלברט העמיק מבטו בעיניי חברו‪ ,‬והמשיך "מבחינתי הוא יכול גם היה לא להיות‬
‫קיים‪".‬‬
‫ברונו כיווץ את עיניו‪.‬‬
‫אלברט המשיך "אני מבין רק את עצמי עכשיו‪ .‬אני לא מבין את האישיות של מי שהייתי כמו שמי שיהיה‬
‫במקומי עוד שלושים שנה יבין רק את עצמו‪ ,‬ולא יבין את מי שאני היום‪".‬‬
‫"אתה הופך את זה לפילוסופי מדי‪ .‬אתה לא יודע את זה‪ ,‬וגם פשוט לא חושבים על זה‪ .‬זה לא משהו‬
‫שאמור לרדוף אותך כל רגע בכל יום‪ ",‬ברונו הרים מעט את קולו ועיניו התרחבו "אתה פשוט חי את‬
‫החיים והמחשבה הזאת על הזדקנות נדחקת לאנשהו ‪ -‬גם ככה אין מה לעשות בעניין‪".‬‬
‫"כן ברור שאני לא חושב על זה בכל רגע נתון‪ .‬אבל כשזה כן קופץ לי לראש‪ ,‬ובזמן האחרון נראה שזה‬
‫קורה לעיתים יותר תכופות‪ ,‬זה משתק אותי‪ .‬אני לא מצליח להקיף את הראש סביב העניין הזה‪ .‬זה גדול‬
‫מדי להתמודד איתו‪".‬‬
‫ברונו נשען לאחור "אני לא יודע מה להגיד לך‪ ,‬נראה לי שאתה מגזים‪".‬‬
‫"אולי‪ ".‬ענה אלברט‪ ,‬ונאנח‪.‬‬
‫הם שתקו לזמן מה והמשיכו לצפות בתכנית טבע דוקומנטרית על שבט פרימיטיבי החי ביערות הגשם‪.‬‬
‫מבטו של אלברט נתקל בשעון הקיר‪ .‬הוא בהה בו במשך מספר שניות‪" .‬אם בן‪-‬אדם צעיר מת‬
‫בפתאומיות‪ ,‬בניגוד לאם היה מזדקן ומת‪ ,‬זה עדיף לדעתי‪ .‬בשני המקרים אתה תהיה מת‪ ,‬ובשניהם כל מה‬
‫שיישאר ממך זה רק הזיכרון‪ ,‬התמונה שלך במוחם של אנשים‪ .‬אם אתה מת זקן התמונה הזו היא של אדם‬
‫זקן‪ ,‬והיא נותרת במוחם של האנשים שיזכרו אותך ככה שנים ארוכות‪ ,‬עד שישכחו אותך או עד שימותו‬
‫בעצמם‪ .‬אם אתה מת צעיר לעומת זאת‪ ,‬מדובר בדיוק באותו מקרה‪ ,‬רק שהתמונה הזו היא של אדם‬
‫צעיר‪".‬‬
‫"עייפת אותי‪ ".‬ענה ברונו‪ ,‬ומבטו נותר מופנה לטלוויזיה שהציגה נשות שבט חשופות חזה סוחבות דליי‬
‫מים על ראשן‪.‬‬
‫אלברט נעמד על הספה‪ ,‬הוריד את השעון מהקיר‪ ,‬הוציא ממנו את הסוללה ותלה אותו בחזרה על הקיר‪.‬‬
‫השעון הראה את השעה עשרים דקות לאחת עשרה‪ ,‬והפסיק לתקתק‪.‬‬
‫***‬
‫אין מזה מנוס‪ .‬אלברט מילא את האמבטיה ונכנס לתוכה חצי שעה לאחר שנפרד מברונו‪ .‬אני גוסס‪ .‬כולנו‬
‫מתמוססים‪.‬‬
‫ברונו הולך ונעלם מן העולם‪ ,‬איך זה שלא אכפת לו? הוא מצליח לא לחשוב על זה‪ .‬אולי הוא בכלל לא‬
‫מבין את זה‪.‬‬
‫מוכרחים להיות אנשים נוספים שמשתגעים מזה כמוני‪.‬‬
‫התנוחה שישב בה פתאום הציקה לו בגב‪ .‬הוא מתח את רגליו‪ ,‬התיישר מעט‪ ,‬ונוצרה איוושת מים חלשה‬
‫שסחפה איתה את מחשבותיו‪.‬‬
‫המים נעימים‪.‬‬
‫אני צריך לחזור לשחות‪ .‬מתי הייתה הפעם האחרונה שהלכתי לבריכה?‬
‫אני זוכר שזה היה עם אודרי‪ ,‬כששיחקנו עם הכדור במים והתחלנו להתמסר אחד עם השניה‪ ,‬ובתוך עשר‬
‫דקות הצטרפו למשחק שלנו כמעט כל שאר האנשים בבריכה‪ .‬זה היה כיף‪.‬‬
‫מתי זה היה? באוגוסט שנה שעברה‪ .‬לא‪ ,‬לפני שנתיים! כבר עברו שנתיים?! לא דיברנו המון זמן‪.‬‬
‫אולי כדאי שאתקשר אליה מחר‪ .‬מעניין אם היא תרצה להיפגש השבוע‪.‬‬
‫המים נעימים‪.‬‬
‫מתי הייתה הפעם האחרונה שעשיתי אמבטיה?‬
‫עד גיל אחת עשרה לפחות הייתי עושה רק אמבטיות‪ .‬למה הפסקתי?‬
‫הן היו נמשכות כל כך הרבה זמן‪ ,‬עד שהאצבעות שלי היו נהיו מקומטות‪ .‬הוא הביט בכריות האצבעות‬
‫שעל כפות ידיו‪ ,‬הן היו מקומטות מהמים‪.‬‬
‫הוא הרגיש את ליבו מאיץ‪.‬‬
‫מה אני אעשה?! הוא הרגיש את ראשו מתחיל לפעום גם כן‪ .‬בטוח יש עוד אנשים שזה מטריף אותם! מה‬
‫הם עושים לגבי זה? מה כבר אפשר לעשות?‬
‫לסיים את זה בעצמך‪ .‬לא לתת לזמן לעשות את שלו‪ ,‬להקדים את הזמן‪ .‬לנצח אותו‪ .‬החיים האלה יסתיימו‬
‫מתי שאני אקבע!‬
‫הוא עצם את עיניו והשעין את ראשו על גב האמבט‪.‬‬
‫על מה אני חושב‪ ,‬איך אעשה את זה בכלל?‬
‫אני יכול לנסות לעצור את הנשימה ולהישאר מתחת למים עד שייגמר לי האוויר‪.‬‬
‫מה פתאום‪ ,‬בחיים אני לא אחזיק את עצמי‪ .‬בטח איזה רפלקס יגרום לי להרים את הראש ברגע האחרון‪.‬‬
‫הגוף הזה יילחם בי בשביל להישאר בחיים ולהזדקן! גוף מטופש! למה אתה כזה חלש?! הוא כיווץ את כף‬
‫ידו לאגרוף והטיח אותה בקיר "אההה!" הוא צעק‪.‬‬
‫אלברט מתנשף בכבדות‪ ,‬עיניו מכווצות‪ ,‬שיניו חורקות‪.‬‬
‫במהלך השניות הבאות אלברט משחרר את אגרופו הקמוץ ומרפה את שאר גופו‪.‬‬
‫מה אני אעשה?‬
‫הוא עוצר את נשימתו ומחליק את גופו כלפי מטה‪ .‬רק בשביל להשקיט קצת את הראש‪ .‬הוא חושב‪ ,‬ונעטף‬
‫במים‪.‬‬
‫החיים והמוות אחד הם‪ /‬הילה גרינבאום‬
‫מהו מוות? האם המוות הוא דבר טוב שצריך לקבלו בשמחה או לחילופין המוות הינו דבר רע ולכן אנחנו‬
‫כל כך מפחדים ממנו? אין ספק שכל מה שאינו ידוע הוא מפחיד‪ ,‬ולכן בנינו לעצמינו מנגנוני הגנה‬
‫המסייעים לנו להתמודד בחיי היום יום‪.‬‬
‫המוות‪ ,‬מתוך המילון‪ ,‬הוא "מצב שבו גוף חי חדל לחיות‪ ,‬כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית‬
‫שמאפיינת אותו‪ ,‬והופך לגופה‪ .‬העובדה שאין הגדרה חד‪-‬משמעית למושג חיים או גוף‪-‬חי (אורגניזם)‬
‫מקשה על הגדרת המושג מוות‪ .‬עם זאת‪ ,‬אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים‪ ,‬ואשר‬
‫הפסקתם מוגדרת לפיכך כמוות"‪.‬‬
‫גם בתנ"ך יש התייחסות לטוב ולרע שבמוות כפי שנאמר על ידי קהלת שאומר "טוב יום מותי מאשר יום‬
‫הוולדי"‪ .‬לא פעם מוזכר בתנ"ך הנושא של תחיית המתים‪ ,‬הדת היהודית מתייחסת אליו במלוא הרצינות‪.‬‬
‫היהדות מדברת על כך שכל מי שמתנהג כיאות בעולם הזה יזכה לחיים בגן עדן‪ .‬גם הדתות האחרות רואות‬
‫בחיי העולם הזה תחנת מעבר לעולם הבא‪.‬‬
‫הכלל המנחה כמעט את כל הדתות והמשותף לכולם הינו "צדיק וטוב לו רשע ורע לו"‪ .‬כאשר הדגש הוא‬
‫על העולם הבא‪ .‬צריך לזכור שבשל אמונה זו אנו מונעים תוהו ובוהו בעולם הזה‪ ,‬כי אם לא נתנהג יפה‬
‫ניענש בעולם הבא‪ .‬גיהנום וגן עדן הינם מושגים בלתי מוגדרים‪ ,‬פרט לעובדה שמדובר על טוב ורע בלי‬
‫שום פירוט נוסף‪ .‬כאשר מדברים על גיהנום וגן העדן מיד צצה השאלה של חיים ומוות‪ .‬כבר מילדותינו‪,‬‬
‫בתת הכרתנו אנחנו שואפים להתנה ג בצורה יפה כי הדבר הזה יגרום לכך שנגיע לגן עדן ולא לגיהנום‪.‬‬
‫יחד עם זאת גם במילה גיהנום וגם בגן עדן מסתתר הפחד מהבלתי נודע‪.‬‬
‫מתוך אין סוף דעות ואמונות במוות קיימת אפילו אצל שבט פיליפיני מסויים אמונה שאין לקבור את גופת‬
‫המת‪ ,‬אלא יש לשמר את הגופה עד אין קץ וכך הנפטר ממשיך להתקיים‪ .‬הפרעונים האמינו שהמת ממשיך‬
‫לחיות ולכן בכל קבר שנמצא נמצאו גם ציורים של מאכלים שלדעתם יגרמו לשובע אצל המת‪ .‬אולי‬
‫המוות הינו בסך הכל גלגול נשמות ולמעשה אנו חיים במחזוריות כשם שתולעי המשי הופכות לגלמים‬
‫והגלמים לפרפרים שמתים לאחר שהטילו ביצים ושוב מן הביצים בוקעות תולעים ששוב הופכות לגלמים‬
‫וכך הלאה‪.‬‬
‫האם החיים‪ ,‬המוות והשינה הינם למעשה אחיזת עיניים? ידוע למשל שאנשים שנפטרו והצליחו להחיות‬
‫אותם מדברים על כך שהרגשתם הייתה טובה וחלקם אף מצטערים ש"חזרו לחיים"‪ .‬המוות הוא זה‬
‫שמאפשר לנו לחיות‪ .‬כי אם המוות לא היה קיים כדור הארץ לא היה יכול לספק מזון לכל היצורים‬
‫הקיימים על פניו‪ .‬אולי ניתן להסביר את התפרצויות המגפות או המלחמות כדילול של האוכלוסייה על פני‬
‫כדור הארץ‪.‬‬
‫המוות מצטייר אצלנו כדבר סופי‪ .‬אנו נפרדים לנצח לעולמי עולמים מהאנשים היקרים לנו‪ .‬ברור שהיות‬
‫ואנו יודעים שמאחורי המושג מוות מצטייר משהו סופני בדרך כלל ברור לאדם שהפרידה הינה סופית‬
‫ולכן גם שהאדם נפרד ממקורביו הוא מרגיש הרגשת סופיות שנקראת מוות‪ .‬בשל כך אנו בונים מנגנוני‬
‫הגנה שיתקנו את הרגשת החידלון‪ .‬אנו עושים זאת על ידי השארת צאצאים והדבר נכון לגביי כלל‬
‫היצורים החיים‪ .‬במחקר שנערך בנושא זה נמצא שליצורים החיים שהשאירו מאחוריהם צאצאים היה קל‬
‫יותר לקבל את המוות מאשר יצור שלא השאיר צאצאים אחריו‪.‬‬
‫בתת המודע שלנו המילה מוות היא מילה נרדפת למילה פחד‪ .‬לדוגמא‪ ,‬בדת היהודית קיימת תופעה‬
‫שלאחר אובדן של אדם קרוב‪ ,‬מתוך הצורך והרצון להמשיך להתחבר איתו ולהשלים עם מותו וחסרונו‪,‬‬
‫חוזרים בתשובה‪ .‬מאמינים שעם ההתקרבות לאלוהים ניתן גם להתקרב למנוח ובכך הקשר אינו מתנתק‬
‫לעולם‪ .‬הצורך לקשר אל המנוח כל כך חזק שבני האדם המציאו את הסיאנס‪ .‬הסיאנס הוא טקס מיסטי‪,‬‬
‫שבו מנסים המשתתפים ליצור קשר עם נשמה של אדם שמת‪ ,‬ולקבל ממנה מסרים‪.‬‬
‫אי הרצון להפרד מנפטר הוא כל כך חזק אפילו בחברות לא דתיות‪ ,‬ואחת הדוגמאות לכך היא שעם מותו‬
‫של לנין בברית המועצות קיבלה הממשלה הסובייטית מברקים מכל רחבי רוסיה המבקשים לא לקבור את‬
‫גופתו ולשמר אותה‪ .‬פתולוג רוסי חנט את גופתו כדי שתישאר שלמה עד לקבורה וארכיטקט ידוע בנה‬
‫ועיצב קבר בכיכר האדומה שיאפשר לכל העם הרוסי שכל כך אהב אותו לבוא ולראותו יום יום‪.‬‬
‫האדם‪ ,‬שהוא הייצור האינטילגנטי ביותר על פני כדור הארץ‪ ,‬חושש מהיותו בודד בחלל ולכן הוא משוכנע‬
‫שלא ייתכן שלא קיימים חיים אחרים על פני כוכבים אחרים‪ .‬רבים מאמינים בקיומם של חיים מחוץ‬
‫לכדור הארץ ומשוכנעים שראו אותם במו עיניהם‪ .‬יש כאלה שאף מאמינים שראו יצורי אנוש בין אותם‬
‫חייזרים‪ .‬כל אחד בוחר לעצמו את הנוח ביותר‪ .‬ישנן לא מעט בדיחות העוסקות במוות והמפורסמת שבהן‬
‫היא הבדיחה האומרת שאף אחד עדיין לא חזר משם ולכן ייתכן שהמוות אינו דבר נוראי כל כך‪ .‬ישנה‬
‫כמובן גם האמונה היהודית המשוכנעת בכך אשר ימי המשיח קרבים ושלא נמות וגם המתים ייצאו‬
‫מהקברים ויחיו איתנו בשלום‪.‬‬
‫לאחר שאנו בוחנים את שני צידי המטבע העוסקים בחיים ובמוות נמצא שאנו יוצאים מבולבלים יותר‬
‫מאשר קודם‪ .‬האם המוות הוא הדבר שאנו הכי מפחדים ממנו? מסתבר שלא כך הדבר וההוכחה היא‬
‫שרבים בעולם תומכים היום בהמתת חסד‪ .‬כלומר יתכן מצב שהיצור החי‪ ,‬ולא משנה אם מדובר באדם או‬
‫בעל חיים‪ ,‬יעדיפו למות מאשר לסבול‪ .‬מכאן יוצא שייתכן שסבל מפחיד אף יותר מן המוות‪ .‬מעבר לזה‬
‫ניתן לומר שהרצון לחיות הוא כל כך חזק שהחיות בטבע טורפות האחת את השניה‪ .‬בדרך כלל החזקים‬
‫טורפים את החלשים‪.‬‬
‫כשאנו מדברים על המוות אנו מציעים גם את האפשרות שהגוף חדל מלהתקיים אבל הנשמה ממשיכה‪.‬‬
‫זוהי דרך אחרת‪ ,‬כמעט בלתי נתפסת להבנה על ידי רוב בני האדם‪ .‬ההודים למשל‪ ,‬נוהגים לשרוף את‬
‫המתים מתוך אמונה שלגוף המת אין כל משמעות והדבר היחיד שיש לו משמעות זאת הנשמה הממשיכה‬
‫להתקיים בספרות אחרות‪.‬‬
‫אם הפחד מהמוות הוא כל כך עז‪ ,‬כיצד ניתן להסביר את תופעת ההתאבדויות? האם הדבר נעשה ברגע של‬
‫אי שפיות או מחוסר יכולת להתמודד עם משבר בחיים שיותר חזק מהמוות עצמו? בדת יש איסור מוחלט‬
‫על התאבדויות והדת היהודית מחמירה ואף קוברת את המתאבדים מחוץ לגדר בית העלמין‪ .‬האמונה‬
‫גורסת שרק לאלוהים הזכות לקבוע מתי יסתיימו חיי אדם‪.‬‬
‫יצאת מבולבלים? גם אני שיושבת וכותבת על החיים והמוות מבולבלת מן הדברים שכתבתי‪ .‬כנראה‬
‫שהדבר נובע מהעובדה שאנו יוצאים מתוסכלים מחוסר תשובה חד משמעית‪ .‬כשאנו מתוסכלים‪ ,‬לא פעם‬
‫אנו בורחים למצב של שינה‪ ,‬ותוך כדי שינה נשאלת השאלה האם החלום הוא צורת חיים או מוות קצר‬
‫מועד‪ .‬היהודים המאמינים מברכים כל יום בתפילת השחרית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים‪ ,‬שהחזרת בי‬
‫נשמתי בחמלה‪ .‬רבה אמונתך"‪ .‬לעומתם‪ ,‬חילונים כמוני לא נושאים תפילה‪ .‬כנראה שגם בעתיד לא נוכל‬
‫להשיב על השאלות המתעוררות מכאן ונמשיך לחיות עם חוסר הודאות של המוות‪.‬‬
‫סיפור ללא שם‪ /‬טל משעלי‬
‫הגעתי למחלקה הסיעודית אחרי שסבתא שלי כבר מתה‪ ,‬אבל לא עברה לי בראש אף חרטה או תסריט‬
‫מלודרמטי שבו אם רק הייתי ממהר קצת יותר הייתי מספיק לפרידה אחרונה‪ ,‬או שהייתי צריך‪ ,‬אולי‪,‬‬
‫להישאר קרוב אליה ברגעים האחרונים שלה כדי לנצל עוד חמש או עשר דקות‪.‬‬
‫שמונים וחמש שנים היא חייתה את החיים שלה ושום עשר דקות לא יכריעו במשמעות של החיים האלה‬
‫לכאן או לכאן‪ .‬בכלל‪ ,‬כמה פעמים בחיים שלה היא חוותה עשר דקות? אלפי פעמים? מאות אלפי פעמים?‬
‫לפעמים אנחנו כל כך מתאמצים לחוות כל עשר דקות בצורה מסויימת‪ ,‬ושוכחים שאלה עשר דקות מתוך‬
‫מאות‪-‬אלפי עשר דקות שיש לנו‪.‬‬
‫אבל יש בחיים עשר דקות שהן בעלות משמעות גדולה יותר מעשר דקות אחרות‪ .‬עשר הדקות הראשונות‬
‫אחרי הלידה‪ ,‬ועשר הדקות בהן טעמת לראשונה תפוז או במבה‪ ,‬עשר הדקות בהן התרגשת מהנשיקה‬
‫הראשונה שלך‪ ,‬ועשר הדקות בהן הובכת כי נכנסת לכיתה והרגשת שכולם מדברים עליך‪ .‬עשר הדקות‬
‫שבהן שמעת על חבר שנהרג או על אסון גדול שקרה‪ ,‬ועשר הדקות של הפנדלים מהמונדיאל ועשר‬
‫הדקות שבהן שמעת את ההמנון בחלוקת המדליות באולימפיאדה‪ .‬וגם עשר הדקות האחרונות של חייך‪.‬‬
‫וכמה שניות אתה עובר בחיים שלך? מיליונים? עשרות מיליונים? מיליארדים?‬
‫אז אני עומד שם במחלקה הסיעודית‪ ,‬ושואל את עצמי איפה לעזאזל יש פה כיסא או שירותים‪ ,‬כי אני לא‬
‫בטוח אם אני רוצה לשבת ולהירדם או אולי פשוט ללכת להקיא‪ .‬אמא שלי אמרה לי שאם אני רוצה‪ ,‬אני‬
‫יכול ללכת ולראות את סבתא‪ ,‬להיפרד‪" .‬היא נראית כל כך רגועה פתאום‪ ,‬זה נראה כאילו שהיא ישנה"‪.‬‬
‫לא ישנה ולא עניינים‪ ,‬היא נראתה מתה‪ .‬ועכשיו כבר לא ידעתי אם אני בוכה כי אני עצוב או שאני בוכה‬
‫כי אף פעם לא ממש ראיתי מישהו מת ככה‪ .‬ובכל הזמן הזה רק מחשבה אחת עברה לי בראש –מה‬
‫ההרגשה באותן עשר דקות אחרונות? האם זה סבל נוראי?האם אתה רואה את כל חייך עוברים לנגד‬
‫עיניך הכבויות‪ ,‬או שאולי אתה רואה אור לבן בקצה של מנהרה שנחפרה‪ ,‬כך אומרים‪ ,‬כדי לעבור‬
‫מהעולם הזה אל העולם הבא בלי פקקים ובלי קליטה לתחנות רדיו‪.‬‬
‫אבל בעיקר הסבל הטריד אותי‪ ,‬כי מי יודע להגיד איך זה מרגיש למות? רבנים ניסו‪ ,‬חשמנים‪ ,‬פותחי‬
‫טארוט‪ ,‬ציירים‪ ,‬סופרים‪ ,‬זמרים‪ ,‬פסלים‪ ,‬עובדי אלילים‪ .‬רק מי שכבר מת יכול להגיד איך זה מרגיש‬
‫להיות מת‪ .‬וכאן‪ ,‬אם תסלחו לי לרגע שאני מפשט את העניינים‪ ,‬יש סתירה‪.‬‬
‫התיישבתי על כיסא‪ ,‬אימא שלי מצד אחד‪ ,‬אח שלי מצד שני‪ ,‬פיליפינית מובטלת ממולי ואני מרחף ליד כל‬
‫זה‪ .‬לא עצוב כמו מנותק‪ .‬לא מתאבל כמו מפוחד‪ .‬מחפש משהו להיאחז בו‪ ,‬בטח יש אנשים שברגעים‬
‫כאלה חוזרים בתשובה‪ .‬ואז הגיע מוחמד‪.‬‬
‫מוחמד הוא רופא צעיר‪ .‬עורו שחום והשיער שלו מעט מדובלל והרבה מבולגן‪ .‬בכל זאת השעה בערך‬
‫‪ :0:::‬לפנות בוקר והאיש בעבודה‪ .‬הבגדים הלבנים שלו מדגישים את כהות הזקן‪ .‬והגודל שלו‪ ,‬מוחמד‪,‬‬
‫משהו באיזור מטר תשעים על רוחב משמעותי מאוד‪ ,‬לא מרתיע אפילו במעט‪ .‬יש נועם כזה בפנים שלו‬
‫שנובע מעיניים סגלגלות שנוטות כלפי מטה‪ ,‬שהן תוצאה של השלמה והרכנה של שנים ארוכות‪ .‬מוחמד‬
‫בא לדבר איתנו‪ ,‬ולהסביר לנו על הדקות האחרונות של סבתא‪ .‬הוא דיבר בערך דקה כדי להסביר לנו על‬
‫מהלכן של חמש או שש דקות‪ ,‬שהיו סופו של מהלך של שמונים וחמש שנים‪.‬‬
‫הוא התעורר מצליל חזק של מצוקה מאחד החדרים‪ .‬יש שני סוגים של קריאות מצוקה שהוא מגיב אליהם‪.‬‬
‫האחד הוא צליל של לחצן מצוקה‪ .‬הכוונה היא שמי שמפעיל אותו הוא האיש שנמצא בחדר‪ .‬הוא חש ברע‬
‫והלחצן מאפשר לו להזעיק את הרופא התורן‪ .‬בתגובה לצליל הזה מוחמד רץ מחדר הרופא שלו בכפכפי‬
‫בירקנשטוק אדומות ומגיע במלוא המהירות אל אותו מטופל‪ .‬כי מטופל שמסוגל ללחוץ‪ ,‬עוד אפשר‬
‫להילחם עליו‪ .‬השני הוא צליל שמופעל באופן אוטומטי בתגובה לנתונים פיזיולוגיים – לחץ דם נמוך‬
‫במיוחד‪ ,‬קצב לב מופרע וסוג אחד בלבד של נשימות‪ .‬מסתבר שיש מקצב מסוים של נשימות שכאשר הוא‬
‫מפעיל את צליל האזעקה‪ ,‬מוחמד לא מגיב אליו בריצה‪ .‬אין טעם‪.‬‬
‫הוא מסתכל על האורות הדולקים ומבין מאיזה חדר מגיעה הקריאה‪ .‬מצליב את שם המטופל עם רשימת‬
‫הטלפונים שלו ומצלצל לבן המשפחה הראשון ברשימה‪" .‬כדאי שתגיעו מהר"‪ .‬הוא ניגש אל החדר ונותן‬
‫זריקה קטנה של ואליום‪ .‬מוציא את מסכת החמצן שיש לו בתיק ומלביש אותה בעדינות על האדם שמולו‪.‬‬
‫הוא יודע שמדובר בתהליך שיימשך חמש דקות לכל היותר‪ .‬קצב הנשימות משתנה באופן לא סדור‪ ,‬אבל‬
‫מוחמד מכיר את אי הסדר הזה כבר בעל פה‪ .‬יש בזה משהו כמעט מולחן‪ .‬ההשלמה וההרכנה שבפנים של‬
‫מוחמד מגיעים מכאן‪ .‬הוא יודע שמהמצב הזה כבר אי אפשר לחזור‪ ,‬והוא למד איך לעזור לאנשים למות‬
‫בנונשאלנט‪ .‬לא לומדים את זה בבית הספר לרפואה‪ .‬יש בתהליך הזה של הגוויעה משהו שמסתדר עם‬
‫הבגדים הכל כך לבנים שלו‪ .‬מעין שקט מאיים‪ ,‬נוכח ומכביד‪ ,‬ועם זאת שלו‪ ,‬חד משמעי ושלם‪.‬‬
‫התהליך הזה‪ ,‬בדיוק כמו מוחמד – רציני‪ .‬מילה כזו שהמשמעות שלה כמעט שלילית אבל לא‪ .‬יש ברצינות‬
‫של המילה רצינות מעין כובד ראש שנעים לחיות לצידו‪ .‬שהוא מרתיע ומרגיע בדיוק באותה המידה‪.‬‬
‫שומר אותך דרוך ונינוח באותה העת‪.‬‬
‫הסתכלתי עליו משתתף בצערנו‪ ,‬והשתתפתי אני בצערו‪ .‬הוא נגע בסבתא שלי ברגעים האחרונים שלה‪,‬‬
‫והוא נגע בי ברגעים הראשונים שלי בלעדיה‪ .‬כאילו אותו תהליך של הקלת הדרך שהוא החיל עליה‪ ,‬הוא‬
‫עכשיו מסיט לכיווני‪ .‬עשר הדקות שעברו מרגע שמוחמד נכנס לחדר והתחיל להסביר‪ ,‬ועד הרגע שבו‬
‫סיימנו להשתתף זה בצערו של האחר‪ ,‬הן עשר דקות מתוך מאות‪-‬אלפי עשר דקות שאני עוד אחווה בחיי‪.‬‬
‫מה לְָך?‪ /‬נעם שטינברג‬
‫מה לְך ילדה דוממת?‬
‫לִּחשי לי בַלאט‪.‬‬
‫אני רוָאה אותְך נרדמת‪,‬‬
‫אך פניְך זועקות סִּבלָן‪.‬‬
‫מה מעשיְך ילדה פורחת?‬
‫תני בי מבט ללא חָת‪.‬‬
‫נרכנת אני אליְך‪,‬‬
‫וָאת שותקת אלי‪.‬‬
‫מה מבינה ָאת נערה דְ ווי ָה?‬
‫הושיטי ידְך לישועה הקדושה‪.‬‬
‫נוגעת אני בעורְך הצפּוד‪,‬‬
‫מתפללת שלא הכול כבר חתּום‪.‬‬
‫מה רואה ָאת נערה נפחדת?‬
‫גלי לי את עלילתְך‪.‬‬
‫מציצה אני בתכלת עיניְך‪,‬‬
‫ואלה מראות חלומְך‪.‬‬
‫מה תטעמי עלמה צנומה?‬
‫ערכי עימי סעודה אחרונה‪.‬‬
‫טועמת אני מהבל פיְך‪,‬‬
‫והוא כולו כבר ֵאפֶר ו ָעפָר‪.‬‬
‫מהו אותו הניחוח עלמה צעירה?‬
‫הפילי את כל חומותיְך‬
‫שומעת אני בשאיפותיְך‪,‬‬
‫איך אפְך נושף את מותְך‪.‬‬
‫מהו הצליל המתנגן בראשְך?‬
‫זַמזמי לי אותו מעט‪.‬‬
‫שרה לְך שיר ערש ישן‪,‬‬
‫אך את כבר הרחק מכאן‪.‬‬
‫מה לְך תינוקת אהובה?‬
‫גלי לי נָא את סודְך‪.‬‬
‫ליבך כבר הפסיק לפעום‪,‬‬
‫וַאת חדלת ללחום‪.‬‬
‫מדוע תינוקת תמה?‬
‫ַאל תחמקי לעולם הדממה‪.‬‬
‫שובי אלי במהרה‪,‬‬
‫פן תקוותי אתְך נקברה‪.‬‬
‫סיפור ללא שם‪ /‬נועם אברהם‬
‫נעמדנו על ראש הגבעה‪ ,‬הרוח משחקת בשערי‪ ,‬שלושה‪ .‬אני מלאך המוות והתקווה‪ .‬מי המעיין הבהבו לי‬
‫לשלום‪ .‬עושים מאמץ לתרגם קרני שמש לשפה לא מובנת‪ .‬ניסיתי לקרוא‪ ,‬אולי מסתתר שם איזה קוד‬
‫לתרופה שתצילני‪ .‬בדיוק חזרתי מפגישה עם הרופא‪ .‬הוא לא חידש לי דבר‪ .‬המשכתי לבהות בקרני השמש‬
‫משתקפים על פני המים עד שנעלמו עם החשיכה‪ .‬היה זה אמצע חודש והירח היה מלא‪ .‬כוכבים החלו‬
‫מנצנצים להם בשמי הלילה‪ ,‬מגחכים‪ ,‬יודעים שאני מחפשת‪ ,‬בעוד להם יש את התשובה‪ .‬לפתע מלאך‬
‫המוות החל בספירה‪ .‬כנראה התעייף מלשתוק‪ .‬התקווה נרעדה‪ .‬דמיינתי שלא את ימי בין החיים הוא סופר‬
‫אלא את הכוכבים והתחלתי לספור יחד איתו‪ .‬עשרים ואחת‪ ,‬עשרים ושתיים‪ .‬התקווה כאילו נמלאה גם‬
‫היא לפתע בכוחות מחודשים הצטרפה לספירה אף היא‪ .‬ארבעים וחמש‪ ,‬ארבעים ושש‪.‬‬
‫אני זוכרת שהתעוררתי בבוקר‪ ,‬קרני שמש חמימות מלטפות את פני‪ .‬לקח לי רגע להבין איפה אני ומה אני‬
‫שומעת‪ .‬זאת היתה התקווה שנראה כי המשיכה לספור בשקיקה‪ .‬פניה שלוות‪ ,‬ספירתה לחישה‪ .‬הדבר‬
‫העלה חיוך על פני והזכיר לי בעת ובעונה אחת את חברנו השלישי‪ ,‬כי הכוכבים כבר מזמן התגלגלו להם‬
‫לחצי השני של הגלובוס‪ .‬הסתכלתי סביב וראיתי אותו לא רחוק מאיתנו משחק עם כמה נשמות אבודות‪.‬‬
‫הוא‪ ,‬חשבתי לעצמי‪ ,‬כנראה סיים את ספירתו זה מכבר‪ .‬אספתי את חפצי וחזרתי הביתה‪.‬‬
‫בבית חיכו לי שני חברים אחרים‪ ,‬שניהם משתקפים מעיניה של אימי‪ .‬הפחד והאהבה‪ .‬האהבה עטפה אותי‬
‫בחיבוק והפחד המטיר עלי שאלות‪ .‬גם לאימי הרופא אתמול לא חידש דבר‪ .‬הפחד חבר ותיק‪ .‬תמיד פוחד‬
‫לאבד אותי‪ .‬בעבר נהגתי לראותו אחת לכמה שנים‪ .‬הוא היה קופץ לביקור‪ ,‬לרוב מיד אחרי ששמע‬
‫שפגשנו את הרופא‪ ,‬ונעלם אחרי כמה שבועות של תרופות‪ .‬בשנתיים האחרונות הוא החליט להשתכן‬
‫אצלנו‪ .‬טוב‪ ,‬זה לא שהפסקתי עם התרופות‪.‬‬
‫לעומת הפחד שנהג תמיד לבוא וללכת‪ ,‬האהבה אצלנו בבית מאז שאני זוכרת את עצמי‪ .‬בשקט‬
‫ובאלגנטיות היא יודעת להשתחל בדיוק למקומות הנכונים‪ .‬ושלא כמו חברים אחרים שעוד אספר עליהם‪,‬‬
‫לה הפחד אף פעם לא הפריע‪ .‬שלא כמו רחובות ילדות שכשהיית קטן נראו לך עצומים ואחרי שגדלת אתה‬
‫חוזר לראותם והם כבר לא נראים לך כאלה גדולים‪ ,‬האהבה גם היום ממרום מאה ושישים הסנטימטרים‬
‫שלי נראית עצומה‪ .‬יש רגעים כאלה שהיא תופסת כל כך הרבה מקום בבית שלפחד אין בררה והוא יוצא‬
‫החוצה‪ .‬זה בסדר כי הוא יודע שזה רק עניין של כמה דקות עד שמישהו כבר ייזכר בו‪.‬‬
‫אימא הכריחה אותי לאכול קצת סלט ופרוסת לחם והרבה תרופות לקינוח‪ .‬לא דיברנו יותר מידי‪ ,‬כרגיל‬
‫אחרי יום אצל הרופא‪ .‬בעבר הפחד היה משתלט על העניינים ובוכה וצועק ושונא‪ .‬לקח לה זמן אבל בסוף‬
‫האהבה למדה לרסן אותו‪ .‬לקחתי את העיתון שאימא כבר הספיקה לקרוא מכל הכיוונים והודעתי שנראה‬
‫לי שאני אלך לנוח קצת בחדר‪ .‬אימא כמובן הבינה ולא התאפקה ועטפה אותי בעוד חיבוק לפני שהצלחתי‬
‫לחמוק מהמטבח‪ .‬נכנסתי לחדרי ונשכבתי על המיטה‪ .‬רפרפתי על הכותרות‪ ,‬פוליטיקה‪ ,‬כסף ואסונות‬
‫רודפים אחד אחרי השני מעמוד לעמוד‪ .‬הגעתי לסוף העיתון מהר מידי‪ .‬החלטתי שהגיע הזמן להימלט‪.‬‬
‫הוצאתי את המחברת מהמגירה ליד המיטה‪ .‬המחברת הקדושה שלי‪.‬‬
‫ברגעים כאלה החבר הכי טוב שלי תמיד בא לבקר‪ .‬חיכיתי לו כמה רגעים כשהמחברת המרופטת שלי עם‬
‫עט הפרקר הצמוד אליה שעונים על ברכי‪ .‬וידעתי שהוא בדרך‪ .‬נפרדתי בזריזות מהדאגה והבדידות‬
‫ששמעתי מתלחששות בחדר עוד מהמטבח וחיכיתי‪ .‬ואז הוא הגיע‪ .‬הדמיון‪ .‬ודמיינתי‪.‬‬
‫המחברת נפתחה כמו מעצמה והעט כבר היה אחוז בידי‪ .‬היינו בעיצומו של רומן לא מתוחכם במיוחד‬
‫כשבמרכזו גיבורה‪ .‬גיבורה בריאה‪ .‬אותה גיבורה נקרעה בין שני בחורים‪ ,‬כרגיל אחד עשיר וצפוי והשני‬
‫עני ומסקרן‪ .‬שניהם לא יפים במיוחד אך מכשפים בצורה שעוד לא הצלחתי לנסח כראוי‪ .‬יצא לי כבר‬
‫ללמוד מקרוב שבריאות עולה כסף ועוד התלבטתי אם זה שיקול ראוי להטיית הכף‪ .‬אולי עוד קיוויתי‬
‫באיזשהו מקום שיגיע בחור נוסף שיענה על כל הדרישות אבל הדמיון כבר לפני כמה ימים הטיל וטו על‬
‫הרעיון‪ .‬חשבתי שאולי העשיר יפסיק להיות כזה צפוי או שהעני יתחיל גם הוא להסתקרן במקום רק‬
‫להיות מסקרן‪ .‬לרגע חשבתי שאולי גם אני לא אמות בקרוב‪ .‬הדמיון קלט אותי ואילו כל זה לא היה‬
‫מתרחש בעולם שלו‪ ,‬גם אתם הייתם מצליחים לשמוע את הסטירה המצלצלת שחטפתי ממנו‪" .‬בלי‬
‫הפרעות מבחוץ" הוא צרח ורק דמעה קטנטנה הצליחה לברוח לי ולא הייתי בטוחה אם הוא שם לב או לא‪.‬‬
‫זמן מה הרהרנו ביחד בגורל הגיבורה‪ .‬אהבתי אותה‪ .‬הלוואי ואת עצמי הייתי אוהבת ככה לפעמים‪ .‬את‬
‫קור הרוח ואת האומץ‪ ,‬את כושר ההיסחפות וההתפרקות‪ .‬כל הדברים שהרופאים והאחיות מנסים לשכנע‬
‫אותך שקיימים בך רק בגלל שאתה חולה סופני ונלחם בכזו תעוזה בסוף בלתי נמנע‪ .‬כאילו יש לי בררה‪.‬‬
‫הדמיון הנחה אותי בכתיבת סצנות אהבה ובגידה‪ .‬הפלגתי איתו למחוזות מוכרים יותר ופחות‪ .‬כעבור‬
‫כשעתיים הרגשתי כאילו הייתי בת מאה וכל החיים התרוצצתי בין שני מאהבים‪ .‬לא הצלחנו להגיע‬
‫להכרעה בדבר בחירתה‪ .‬התעייפתי מלשכב‪ .‬סגרתי את המחברת בזהירות ותוך כדי נפרדתי לשלום‬
‫מהדמיון‪ .‬לפחות לעת עתה‪ .‬הנחתי את המחברת בחזרה במגירה והתיישבתי‪ .‬התקווה ומלאך המוות נקשו‬
‫על החלון‪ .‬הדאגה והבדידות כנראה שמעו שהחזרתי את המחברת למגרה והצטופפו להן שוב ליד דלתי‬
‫הסגורה‪ .‬החלטתי לצאת לסיבוב קצר בחוץ‪ .‬לנשום קצת אוויר כמו שאומרים‪.‬‬
‫יצאתי מהבית‪ .‬האוויר אכן היה צח כראוי לאוויר אביבי של חודש מאי‪ .‬שום ענן לא קישט את השמים‬
‫ובטח ששום קשת‪ .‬חשבתי לרדת לכיוון המעיין ואולי סוף סוף לפענח את צפניו אך הרגשתי חלשה מדי‪.‬‬
‫בעוד כחודש יחול יום הולדתי ה‪ .04 -‬קיוויתי שמזג האוויר יעניק לי עוד קשת אחת עד אז‪ .‬אחת כמו זו‬
‫שראינו שבוע שעבר שליוותה אותנו כל הדרך לבית החולים‪ .‬מפתיע פתאום שאתם יודעים בת כמה אני‪,‬‬
‫אבל אני מניחה שלכל אחד היה את הניחוש שלו והוא כנראה לא היה רחוק מידי מן האמת‪ .‬הרופא אתמול‬
‫לא רצה להבטיח הבטחות‪ .‬אף פעם לא אהבתי להגיד בקול את השם הארוך‪ ,‬הנדיר והמפרך של מחלתי‪.‬‬
‫אף פעם גם לא הבנתי למה השמות של המחלות הכי רעות צריכים להיות כאלה מפרכים וארוכים‪.‬‬
‫המשכתי בצעדה איטית לכיוון היציאה מהישוב‪ .‬לכיוון החיים של עוד רגע שלא יחזור שוב‪ ,‬ולכיוון המוות‬
‫שאורב לי‪ ,‬אולי עוד לפני יום הולדתי הבא‪.‬‬
‫התקווה ומלאך המוות צעדו לידי מהרגע שיצאתי מהבית‪ .‬בשלב זה נראה שהתקווה החלה להתעייף‬
‫ולהשתרך מאחור‪ .‬הדבר האחרון שאני זוכרת הוא המבט הטורדני של מלאך המוות‪.‬‬
‫מספרים שהתעלפתי‪ .‬אימא שעקבה אחרי יחד עם האהבה והפחד וכיאה לשומרת ראש מספר אחת שלי‪,‬‬
‫אספה אותי בזרועותיה רגע לפני שראשי פגע במדרכה ותוך כדי מיהרה לחייג למוקד חירום‪ .‬קשה לתאר‬
‫רגעים אחרונים של בן אדם‪ .‬העולם לא נעצר‪ .‬לרוב מישהו בוכה‪ .‬אימא בכתה‪ .‬ואני הרגשתי שלווה‪ .‬וגם‬
‫פגשתי חברה חדשה‪ .‬הפרידה‪.‬‬
‫היום חתכתי את שאול‪ /‬רועי ענתבי‬
‫קשה להעריך לעומק מי האיש הזה שהסקלפל מפלח ברגע את גבו‪ .‬אור פלורוסנט חזק מאיר על הגופה‪,‬‬
‫ריח של פורמלין באוויר וגם הרבה התרגשות – אבל שקטה‪ ,‬אקדמית‪ .‬קבוצה של ילדים‪ ,‬בקושי בני ‪0:‬‬
‫ומשהו‪ ,‬רוכנת מעל שאול המת‪ .‬אני ביניהם‪ ,‬עומד מול רעות היפה‪ .‬היא חיוורת‪ ,‬משתדלת לא להביט‬
‫לעבר שולחן המנתחים‪ .‬מבין שמונת הסטודנטים מסביב לשולחן היא היחידה שמאפשרת לעצמה להפגין‬
‫אנושיות סביב כל המתים – ובעיניים דומעות היא לוחשת לי‪" :‬אבל הוא מת"‪.‬‬
‫לא באמת קוראים לו שאול‪ ,‬אבל אי אפשר פשוט לקרוא לו גופה מספר ‪ .1‬אנחנו בכלל לא יודעים מי‬
‫הוא‪ ,‬או ממה הוא נפטר‪ .‬מעניין מה הוא עשה בימים האחרונים? גסס בהוספיס או בילה על החוף? ולמה‬
‫לעזאזל לתרום את גופתו למדע‪ .‬יותר נכון לידיים שלנו‪ ,‬סטודנטים צעירים לרפואה‪.‬‬
‫הוא שוכב על הבטן‪ ,‬חושף בפנינו גב מת‪ .‬המשימה הראשונה היא ארבעה חתכים שאמורים לחשוף את‬
‫"הבשר החי"‪ .‬החלק הקשה ביותר הוא ההתחלה ‪ -‬המגע הראשון של סכין המנתחים עם העור‪ .‬החלקת‬
‫הלהב בין השערות ונקודות החן שמזכירות לנו שמדובר בבן אדם אמיתי‪ ,‬זה כבר לא תמונה בספר או עוד‬
‫סרטון הדמיה‪.‬‬
‫"אין מתנדבים?"‪ ,‬שואל יונתן מדריך הדיסקציה‪ ,‬סטודנט שנה ב' שרק לפני שנה עמד כמונו – קטנים מול‬
‫המשימה ההזויה הזאת‪ .‬אם צריך לתאר סטודנטים לרפואה‪" ,‬הישגיים" או יותר נכון "אובר אצ'יברס"‪ ,‬הן‬
‫הגדרות קולעות‪ .‬אבל ברגע הזה אף אחד לא ממהר להתגאות ב"יד המנתח שאמא עוד זיהתה כשחתכתי‬
‫גזר למרק בגיל ‪ ."8‬יונתן אוחז את הסקלפל‪ ,‬מיישר את החוד ואחרי שלוש שניות זה נגמר‪.‬‬
‫שאול נעלם‪ .‬מאדם מת ששוכב ממש מתחת לאף שלנו הוא הופך לאובייקט לימוד לכל דבר‪ .‬פתאום נפתח‬
‫החלק הפנימי – זה שאנחנו מכירים מאינספור שעות מול ספרי הרפואה‪ .‬מתחילים לירות לאוויר שמות‬
‫של שרירים‪ ,‬עורקים‪ ,‬עצמות ועצבים‪ .‬ההתמקדות בחלק האנטומי משנה את התמונה‪ .‬גם רעות כבר חזרה‬
‫לחיים‪ .‬היא חדה כהרגלה‪ ,‬מזהה את שריר ה"לטיסמוס דורסי" וה"טרס מיינור"‪ ,‬מצביעה על החיבור‬
‫לעצם ואפילו מחזיקה את הצבת בזמן שאנחנו חותכים עמוק יותר‪ .‬כן‪ ,‬אנחנו‪ .‬הסכין כבר לא ביד של יונתן‬
‫המדריך‪.‬‬
‫אני מסתכל סביב‪ ,‬אין יותר דריכות במרתף הקר של המעבדה‪ .‬כולם עסוקים בגופות שלהם‪ ,‬ובשולחן‬
‫הנגדי אפילו מגניבים לי מבטים מחויכים‪ .‬בתוך דקות מתגברים על התחושה הלא‪-‬מציאותית של לחתוך‬
‫אדם ולקצור את איבריו‪ .‬ומי אתה שאול?‬
‫לפני הדיסקציה סיפרו לנו שהדבר הראשון שרוצים לעשות כשזה נגמר זה לאכול שווארמה‪ .‬נשמע‬
‫מגוחך‪ .‬אני לא רציתי לראות בשר אחרי שפילחתי בין שרירים‪ ,‬נברתי בתוך שומן והתלכלכתי ברקמות‬
‫אדם‪ .‬רן הסתכל עלי בחוץ כשהוא כבר נוגס בסנדביץ' פסטרמה עצום‪ .‬כל אחד ודרכי העיכול שלו‪.‬‬
‫אני צועד במרתף של בית הספר לרפואה לבוש חלוק לבן‪ ,‬ברקע מלווה אותי מנגינת הפתיחה של‬
‫הסדרה ‪ ER‬שרצה אצלי בראש‪ .‬אפילו בשעות הלילה מותר לנו לבקר את הגופות‪ ,‬והפעם זה רק אני‬
‫ושאול‪ .‬הוא שוכב בתנוחה אנטומית‪ ,‬עם הפנים אלי‪ .‬אני מתחיל לפי הספר ‪ -‬סקלפל ביד ימין‪ ,‬צבת ביד‬
‫השנייה והעיניים מתמקדות באזור החזה‪.‬‬
‫ואז ברגע אחד של היסח דעת‪ ,‬אחרי שהספקתי לסמן כמה מהאיברים‪ ,‬המבט זולג לעבר הפנים‪ .‬הוא פשוט‬
‫שוכב שם‪ .‬בערך בגיל של סבא שלי‪ .‬נראה מטופח יחסית‪ ,‬משהו בו אפילו משרה תחושה של רוגע‪ .‬כן גם‬
‫המתים מדברים‪ .‬המבט החולף נמשך בהתבוננות ממושכת‪ .‬אבל אחרי כמה שניות הגרון מוצף בתחושה‬
‫מוזרה‪ .‬פתאום לא מתאים לי המשחק הזה בשרירים ובעורקים הפנימיים של מי שעד לפני כמה חודשים‬
‫הלך ונשם וצחק ואכל‪ .‬מהר לעטוף את הגופה בשק ולצאת לאוויר בחוץ‪.‬‬
‫שאול ילווה אותנו לאורך כל השנה‪ .‬שוכב שם‪ ,‬בחדר מעבדה ‪ :4‬על שולחן ‪ .1‬הוא ייתן לנו הצצה‬
‫לתוככי הגב‪ ,‬אחר כך נתקדם איתו לידיים‪ ,‬ואז ראש צוואר‪ ,‬חלק גוף תחתון‪ ,‬איברים פנימיים – לב‪,‬‬
‫ריאות‪ ,‬כבד‪ .‬ובסוף השנה‪ ,‬אחרי מבחן מקיף‪ ,‬נפרדים לשלום‪ .‬שמעתי על סטודנטים שביקשו בשנים‬
‫קודמות להגיע להלוויה של אותו גבר או אשה שניתחו‪ .‬לפעמים המשפחה מסכימה‪ ,‬לפעמים נרתעת‬
‫ומסרבת‪ .‬האם באמת אפשר להכיר את הבן אדם שלפני הגופה? האם ניתן להגיע לעומקי נשמתו בזמן‬
‫שחושפים את עומקי בשרו? אני רק בהתחלה‪ ,‬קשה לי לקבוע‪ .‬אבל דבר אחד בטוח – שאול‪ ,‬או מי שהוא‬
‫לא יהיה‪ ,‬לא עוזב אותי בינתיים‪ .‬אני חושב עליו‪ ,‬הוא מעסיק אותי ובצורה מסוימת הוא עדיין חי איתי‪ .‬עד‬
‫הדיסקציה הבאה‪.‬‬
‫אמונה‬
‫דת‪ ,‬מדע ותורת האבולוציה‪ /‬אורי טרבלסי‬
‫"בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו"‪ .‬בפסוק זה פותחת התורה‬
‫היהודית את סיפור "מעשי בראשית" המהווה בסיס וחלק בלתי נפרד מהאמונה היהודית‪ ,‬אך מצד שני‬
‫הביא לכפירה והתרחקות ממנה‪.‬‬
‫בתחילתה‪ ,‬מתארת התורה בכל יום מששת ימי הבריאה את מעשי אלוקים‪" :‬ויעש אלוקים את הרקיע‪...‬‬
‫ויעש אלוקים את שני המאורות‪ "...‬ולבסוף "ויברא אלוקים את האדם"‪ .‬בעצם‪ ,‬מתואר כי את כל אשר‬
‫נמצא בעולם אלוקים ברא – יש מאין‪ .‬אומנם‪ ,‬במרוצת הדורות‪ ,‬החל האדם לחקור את העולם ולפתח את‬
‫המדע ופעמים רבות הגיע למסקנה כי המושג "בריאה" מופרך ולכן החל לעזוב את האמונה בבורא עולם‪.‬‬
‫אחת התיאוריות העומדות בסתירה לתורה היהודית היא תורה אחרת‪ ,‬מפורסמת‪ ,‬ושמה "תורת‬
‫האבולוציה"‪ .‬תורת האבולוציה הביולגית עוסקת בתהליך השינוי הגנטי באוכלוסייה של אורגניזמים‬
‫לאורך דורות‪ .‬תהליך האבולוציה כולל שינויים שהובילו להתפתחות מצורות החיים החד‪-‬תאיות הקדומות‪,‬‬
‫למגוון היצורים החיים כיום – צמחים‪ ,‬בעלי חיים‪ ,‬ואפילו האדם‪ .‬תורה זו‪ ,‬המתארת התפתחות איטית של‬
‫עולם החי‪ ,‬מין מתוך מין‪ ,‬באופן הדרגתי תוך שנויים קטנים‪ ,‬נראית כעומדת בסתירה לתיאור מקראי של‬
‫בריאה בשישה ימים‪ ,‬שבה בכל יום נבראים מינים שונים‪ ,‬שלמים‪ ,‬כל מין בנפרד‪ .‬אך האם באמת המדע‬
‫סותר את "מעשי בראשית"‪ ,‬הבסיס של התורה היהודית?‬
‫בשאלה זו עסקו רבים מגדולי הדת היהודית והתגבשו שתי גישות בעניין התשובה לשאלה זו‪ .‬הגישה‬
‫הראשונה היא כי ישנה אפשרות כזו כי אכן המדע צודק‪ ,‬אך איננו סותר כלל את התורה היהודית‪.‬‬
‫אחד הרבנים המרכזיים העומד בגישה זו הינו הרב יצחק הכהן קוק זצ"ל הידוע בהבנתו את תורת הסוד‬
‫והנסתר‪ ,‬והוא מסביר כי אם נבין את התורה בצורת הסוד והדרש ולא לפי פשט הכתוב‪ ,‬אז ניווכח לדעת‬
‫כי אין כל סתירה‪.‬‬
‫יותר מזאת‪ ,‬יצוין כי המוטיבציה לעיסוקו של הרב בנושאים מדעיים שהם בעייתיים מבחינה דתית לא‬
‫נבעה מתוך פחד מסתירות בין דת ומדע‪ ,‬משום שמנקודת מבטו על יחסי דת ומדע לא קיימות סתירות‪,‬‬
‫אלא ההפך‪ ,‬קיימים יחסים של השלמה‪.‬‬
‫וכך כותב הרב בעניין תורת האבולוציה‪" :‬תורת ההתפתחות ההולכת וכובשת את העולם כעת והיא‬
‫מותאמת לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות‪ .‬ההתפתחות‪ ,‬ההולכת במסלול‬
‫של התעלות‪ ,‬היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם‪ ,‬כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכל‬
‫מתפתח ומתעלה‪ .‬וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה‪ ,‬אנו מוצאים בו את הענין האלוקי‬
‫‪1‬‬
‫מואר בבהירות מוחלטת‪ ,‬שדווקא אין סוף בפועל מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח" ‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬הרב טוען שמבחינה עקרונית הרעיון של תורת האבולוציה‪ ,‬תורת ההתפתחות‪ ,‬אינו סותר את‬
‫התורה היהודית‪ ,‬ואדרבא‪ ,‬הוא המתאים ביותר להבנת התורה במובן הסוד‪ .‬אומנם‪ ,‬לדעת הרב‪ ,‬מבחינה‬
‫מדעית תורת האבולוציה אינה נכונה בהכרח‪ ,‬אך הוא גם אינו שולל אותה‪.‬‬
‫ואם נחשוב לומר כי תורת האבולוציה אכן נכונה מבחינה מדעית ואולי סותרת את פרשת הבריאה‪ ,‬אומר‬
‫הרב קוק כי אין סתירה וכך כתב‪" :‬והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית‪ ,‬ודיברה ברמיזות ומשלים‪,‬‬
‫שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה‪ ,‬ואם היו כל הדברים רק כפשוטם איזה סתר‬
‫יש כאן? וכבר אמרו במדרש‪" :2‬להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר‪ ,‬לפיכך סתם הכתוב‬
‫בראשית ברא אלקים"‪ .3‬ועוד כתב כי "שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים‬
‫שהיו‪ .‬העיקר הוא התוך‪ ,‬ההסברה הפנימית שבעניינים‪".4‬‬
‫‪1‬‬
‫אורות הקודש‪ ,‬חלק ב‪ ,‬עמ' תקלז‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫אוצר המדרשים עמ' תקנט‪ ,‬ד"ה בראשית ברא אלקים‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫אגרות ראי"ה‪ ,‬חלק א‪ ,‬עמ' קה‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫אגרות ראי"ה‪ ,‬חלק א‪ ,‬עמ' קסג‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬כל מעשה בראשית כפי שמתואר בפרשת הבריאה אינו בא לספר לנו עובדות מדעיות שקרו בפועל‬
‫אלא אלו דברי משל ומוסר של הצד הרוחני של העולם הכתובים בלשון בני אדם כדי לסבר את האוזן כך‬
‫שבני אדם יוכלו להבינם‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬בפרשת בראשית מסופר על חטאם של אדם וחווה שאכלו מהעץ האסור‪ ,‬עץ הדעת‪ .‬תחילה‪ ,‬הנחש‬
‫שהיה בגן עדן שידל את האישה לאכול מן העץ והיא הלכה ושידלה את אדם‪ ,‬והגבר ש"לא נפל רחוק מן‬
‫האישה" גם אכל מן העץ‪ ,‬ושניהם חטאו‪ .‬כעת‪ ,‬אם נרצה להבין את חטא האדם הראשון בפן הרוחני ולא‬
‫כפי פשט הכתוב‪ ,‬נוכל להבין זאת כפי שמסביר הרמב"ם‪ :‬כל הסיפור הוא משל על מה שקורה בנפשו של‬
‫האדם‪ .‬האישה היא משל לחומריות (הגוף) והאיש הוא משל לצורה (השכל)‪ .‬זה מסביר למה הציווי ניתן‬
‫דווקא לאדם (הציווי מכוון לשכל) ולמה דווקא האישה גרמה לחטא (החטא נובע מהתגברות החומר על‬
‫הצורה; במקום שהצורה תשלוט על החומר‪ ,‬היא פינתה מקום לחומר‪ ,‬והחומר גרם לעיוות בצורה –‬
‫התגברות התאווה והדמיון על השכל)‪ .‬הנחש הוא פנימי ‪ -‬הוא משל ליצר הרע שנמצא בתוך האדם‪.‬‬
‫נסכם ונאמר‪ ,‬כי אם נרצה להבין את התורה בצורת הדרש והסוד אין כל סתירה בין תורת האבולוציה לבין‬
‫סיפור הבריאה שכן התורה איננה ספר מדע המספר לנו עובדות מדעיות אלא מסרים רוחניים‪ .‬ואדרבא‪,‬‬
‫רעיון ההתפתחות תואם את גישתה של תורת הסוד‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬נותרה השאלה‪ :‬אם בכל זאת נרצה להבין את התורה לפי פשט הכתוב‪ ,‬האם ישנה סתירה בין הדת‬
‫למדע בעניין התפתחות הבריאות בעולם?‬
‫גם לפי פשט הכתוב אפשר להסביר כי אין סתירה ולומר שאכן באמת היה תהליך אבולוציוני והתפתחות‬
‫איטית של המינים החיים בעולם‪ .‬האדם הדתי מאמין כי ה' ברא את חוקי הטבע וכך אומר בכל ערב‪:‬‬
‫"ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים"‪ .‬ישנם חוקי טבע ה"מנהלים" את היקום‪ ,‬והמאמין קובע כי ה'‬
‫יצר את מארג החוקים המסודר‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬אם נניח שתיאוריית האבולוציה נכונה מבחינה מדעית‪ ,‬אזי יבוא המאמין ויאמר כי אלוקים ברא‬
‫את עולם החי כך שחוקי האבולוציה ישלטו בו‪ ,‬כשם שהוא ברא את חוק המשיכה והגרביטציה‪ .‬ולכן אם‬
‫תיאורית האבולוציה נכונה‪ ,‬המאמין יקבע כי זו בעצם הדרך בה אלוקים ברא את העולם‪ .‬ואם נקשה לומר‬
‫כי מעשי בריאת העולם כפי שמתואר בספר בראשית היו בשישה ימים ולעומת זאת תהליך אבולוציוני‬
‫דורש מיליוני שנים נוכל לתרץ ולומר כי יום אחד כפי שנקרא בסיפור הבריאה אינו אלא כאלפי או‬
‫מיליוני שנים‪ .‬כמו שנאמר בתהילים פרק צ' פסוק ד' "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" ואת זה מפרש‬
‫רש"י כך‪ :‬אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬לאחר שהבנו את הגישה שאומרת שאין כל סתירה בין התורה היהודית לתורת האבולוציה נציג את‬
‫אסכולת הבריאתנות‪ ,‬כלומר קבלת סיפור בריאת העולם כפי שכתוב בפשט בספר בראשית‪,‬שזוהי בעצם‬
‫הגישה השנייה ולפיה אכן קיימת סתירה‪.‬‬
‫בין האנשים התומכים באסכולה זו נמנה הרב מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬האדמו"ר האחרון של חסידות‬
‫חב"ד‪ ,‬לפיו הגישה של המדען לתאוריית המדע והפיסיקה מתחלקת לשניים‪ :‬הגישה הראשונה היא הגישה‬
‫הישנה‪ ,‬אשר ראתה במסקנות המדע הסבר הכרחי בלתי ניתן לסתירה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הגישה השנייה‪,‬‬
‫הגישה המודרנית‪ ,‬רואה את המדע כהסבר אפשרי אך לא מחייב מבחינה עקרונית‪ .‬לפיכך‪ ,‬מציע הרב‬
‫לראות בפשט התורה אמת ואין לומר שהמדע סותר אותו שהרי אפילו מדענים אומרים שאינו בהכרח‬
‫נכון‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הרב מתנגד לפירושים המיישבים את הגישה המדעית עם הגישה הדתית ומסביר את הסיבות לכך‬
‫שהאבולוציה בכל זאת התקבלה אצל רבים "בטבע האדם המבקש לו למצוא פתרון לכל אשר סביב לו‪ ,‬גם‬
‫בדוחק גדול‪."...‬‬
‫לסיום דבר‪ ,‬מה עוד נותר לומר? דת? מדע? סתירה? אם תרצו‪ ,‬יש סתירה ואם לא אז לא‪ .‬אומנם‪ ,‬לפי‬
‫שתי הגישות אפשר להמשיך להיות אדם מאמין‪ .‬אם תשאלו אותי‪ ,‬אז בתור איש מדע מאמין יש לקבל את‬
‫הגישה הראשונה‪" ,‬משכינת השלום" בין הדת והמדע‪.‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫‪‬‬
‫מאמר של הרב דב ברגר "אינטרפרטציה קבלית לתורת האבולוציה"‬
‫‪‬‬
‫הערך "אבולוציה" באתר האינטרנט ויקיפדיה‬
‫‪‬‬
‫ספרי הרב יצחק הכהן קוק‪" :‬אורות הקודש"‪" ,‬אוצר מדרשים" ו"אגרות ראי"ה"‪.‬‬
‫שיר אהבה לא שגרתי‪***/‬‬
‫כל פעם מחדש הפרידה ממך עלי קשה‬
‫רוצה שתישארי רק עוד קצת‪ ,‬לעוד שעה‬
‫ומרגע עזיבתך סופר אני לאחור‬
‫מתי תשובי ותחזירי לחיי את האור‬
‫כל השבוע במרדף מרגיש‬
‫אין רגע של פנאי‪ ,‬הכל כל כך מתיש‬
‫ואז אני נזכר בך ומצפה לבואך‬
‫וכבר מתחיל לחשוב לאן בשובך נלך‬
‫את מתנה יקרה שאלוקים לי נתן‬
‫נותנת אור של תקווה ומרחב מוגן‬
‫בהגיעך יכול אני מן העולם להתנתק‬
‫ויחד איתך את המשפחה לחבק‬
‫את כה קדושה וטהורה‬
‫מלאה בכל טוב ובאינסוף נשמה‬
‫נפשי לך עורגת ומתגעגעת בכאב‬
‫מתי תשובי ותחממי את הלב‬
‫הנה עוד רגע תגיעי‪ ,‬תישמע הצפירה‬
‫המהומה כי רבה היא‪ ,‬אין שניה למנוחה‬
‫אך כהבזק אור‪ ,‬בין רגע הכל כאן השתנה‬
‫רוגע‪ ,‬שלווה וחדווה‪ ,‬לכבודך – שבת המלכה!‬
‫אמנות‬
‫שיר‪***/‬‬
‫כשפורסמו ההוראות לכתיבת עבודת הסיום בקורס החלטתי לכתוב שיר‪ .‬הרגשתי שזוהי ההזדמנות שלא‬
‫נתתי לעצמי מאז היותי ילדה‪ ,‬מאז הימים בהם כתבתי בלי מעצור שירים ליומן – ולעיתים אף לחנים‬
‫ומנגינות‪ .‬ישבתי עם הדף והעט‪ ,‬מנסה להתכנס בעצמי‪ ,‬לצאת מעצמי‪ ,‬להתחבר‪ ...‬אך במקום דרך היד‪,‬‬
‫חשתי כיצד המילים שהנפש רצתה לחרוט מבקשות לצאת דווקא דרך הגוף‪ .‬מצאתי עצמי נעה בחדר‬
‫בתנועתיות שאת זרימתה לא ניתן לאיית‪ .‬בסיבובים שאני לא יודעת איך לתרגם‪ ,‬עם תחושה שמילותיי‬
‫קצרות מלתאר‪ .‬המשפטים שהגוף כתב לעיתים חתכו את האוויר כסכין חדה ולעיתים התמזגו עמו כמשב‬
‫רוח נעימה וקלילה‪ .‬פעם נוספת נוכחתי כיצד יצירת הגוף מהווה עבורי את מכלול הנפש‪ ,‬וחשתי כיצד היא‬
‫היא דרך היצירה שלי‪ .‬וכעת הבנתי‪ ...‬כתבתי אינספור שירים בחיי‪.‬‬
‫כסטודנטית לפסיכולוגיה‪ ,‬ההרצאה על יחסי מטופל‪-‬מטפל בפסיכיאטריה הייתה מרתקת עבורי באופן‬
‫מיוחד ועל כן בחרתי להתייחס אליה בעבודתי‪ .‬רגע לפני השיח שנגע בעולם הפסיכיאטריה עצמו דיברה‬
‫מירה מגן על שהוביל אותה לכתוב סיפורים‪ .‬היכולת לברוא "יש מאין"‪ ,‬עולם‪ ,‬דמויות‪ ,‬עלילה‪ ...‬היכולת‬
‫לשלוט בגורל אותם אלה שבראה‪ ,‬להבין את נפשם‪ ,‬להיות הם מהמקום האינטימי ביותר‪ ,‬ויותר מכל –‬
‫לחרוץ גורלם‪.‬‬
‫התחברתי מאוד לדבריה כשכאמור‪ ,‬בעולמי שלי‪ ,‬במקומה של הכתיבה באה התנועה והגוף הוא המדבר‪.‬‬
‫החיבור אל הגוף ואל עולם המחול מאפיין אותי מאז היותי נערה‪ .‬מתוך התנועה נבראים בנפשי עולמות‪.‬‬
‫בכל יצירה אתה נהיה הדמות אותה אתה מגלם במאה אחוז‪ .‬האמוציות של התנועה מגיעות מתוך אותה‬
‫התחברות לדמות שאת תוכנה אתה יוצק בעצמך‪ .‬אתה היא הדמות‪ .‬הדמות כשהיא קמה בבוקר‪ ,‬הדמות‬
‫כשהיא הולכת למכולת‪ ,‬הדמות כשהיא אוכלת והדמות כשהיא הולכת לישון‪ .‬בדיוק באופן בו תיארה מירה‬
‫באופן מופלא‪ .‬אתה מלווה את הדמות לכל מקום‪ ,‬נושם את שנושמת‪ ,‬נמצא איתה בקשר האינטימי ביותר‪,‬‬
‫עד שהוא אינטימי אף יותר מהקשר עם הסובבים אותך בעולמך ה"אימתי"‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬גם כשאתה ממשיך הלאה‪ ,‬מסיים את הסיפור ומתחיל לכתוב סיפור חדש‪ ,‬מסיים את החזרות‬
‫ויוצא מהסטודיו‪ ,‬אותה דמות ממשיכה ומלווה אותך לכל מקום ומוסיפה עוד נפח לאישיות שלך‪ .‬כל אחת‬
‫מהדמויות שרקדתי היא חלק ממי שאני היום‪.‬‬
‫מירה תיארה תחושה שחשה כשעבדה בתור אחות שמאוד נגעה בי‪ .‬הצורך בבריחה מחוסר האונים‪,‬‬
‫מהמקום של חוסר השליטה‪ ,‬מחוסר היכולת להכתיב את הגורל‪ .‬היצירה היא ריפוי‪ .‬פורקן‪ .‬לידה‪ .‬יציאה‬
‫מהעצמי אך לא פחות – התחברות אליו באופן טוטאלי‪.‬‬
‫בחלקה השני של ההרצאה נדונה השאלה מהו שגעון ומהו חולי נפשי‪ .‬מי הוא "חולה הנפש"? שאלות אלו‬
‫העסיקו אותי רבות לאורך כל שלוש השנים האחרונות‪ ,‬והן ממשיכות ומעסיקות אותי גם היום בעודי‬
‫ניצבת בסיום לימודי התואר הראשון בחוג לפסיכולוגיה‪ .‬נכון הדבר‪ ,‬כפי שהוזכר על ידי מירה ונדון על‬
‫ידי פרופסור קוטלר‪ ,‬הפסיכיאטריה היא מקצוע מדעי‪ .‬אנו רואים שישנם מינונים "נורמליים" של‬
‫מרכיבים במוח האנושי – כלומר מינונים התואמים סטטיסטית את מרבית האוכלוסייה הכללית‪ ,‬שחוסר‬
‫איזון בהם מלווה בתסמינים התנהגותיים‪ ,‬מחשבתים ורגשיים‪ .‬אנו יודעים שהנוירוטרנסמיטר סרוטונין‬
‫לדוגמא‪ ,‬משפיע על מצבי רוח ויודעים גם כיצד לטפל במקרה בו ישנה הפרה וחוסר איזון‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬ההגדרה מהו "נורמלי" ומהו ה"לא נורמלי" לא מאפשרת תחושת נינוחות‪ .‬בימים עברו‪,‬‬
‫הומוסקסואליות הייתה נחשבת כסטייה והייתה מוגדרת כמחלה נפשית ב‪ .DSM-‬השכיחות הנראית‬
‫באוכלוסייה היא שיצירה את הטריגר לשינוי הגדרה זו‪ ,‬ולא שינוי בפועל של נטייתם המינית של אותם‬
‫הומוסקסואלים‪.‬‬
‫סביר‪ ,‬שאחוזי ההומוסקסואליים בחברה לא עלו דרסטית מימים אלו להיום‪ .‬אולם אין חולק על כך שישנה‬
‫עליה דרמטית באחוז האנשים שהחברה מניחה להם לחיות בשלום עם עצמם‪ ,‬ללא רגשות אשם‪ ,‬תחושת‬
‫כשל וחוסר אונים‪ .‬אין מנוס מלתהות בנקודה זו כמה עוול ממשיך ונעשה לאנשים מפני שהחברה בחרה‬
‫להגדירם כיוצאים מן הנורמה בצורה זו או אחרת‪.‬‬
‫בעברי‪ ,‬התנדבתי בבית ספר לילדים ונוער בעלי מחלות נפשיות‪ .‬הייתי חלק מצוות שניסה –מלבד נתינת‬
‫חום ותחושת קבלה – להקנות לילדים מיומנויות בסיסיות‪ .‬הייתי צעירה מאוד‪ ,‬ועל אף שתמיד הייתי‬
‫משואלי השאלות‪ ,‬על הדבר הכי בסיסי כמו שכחתי לתהות‪.‬‬
‫היום אני מעלה שאלות אלו ברוחי – וכי מי אמר שסדר החיים כפי שטוב הוא לכאורה עבורנו‪ ,‬טוב‬
‫בהכרח גם לילדים או בני הנוער החמודים שליויתי? האם מקומנו לכפות מנהגינו שקבענו לעצמינו‬
‫עליהם? האם כיוון שאני עלולה להשתעמם מבהייה בקיר משמע שגם אותו ילד שרק רוצה לשבת‬
‫ולהסתכל סובל בהכרח? האם אני יכולה להקביל את עולמי הפנימי לעולמו‪ ,‬את מה שטוב לי למה שטוב‬
‫לו? האם הרצונות שלי נכונים ואדפטיביים יותר מהרצונות שלו? מי נתן לי את המנדט להחליט בשבילו‬
‫מה הכי טוב עבורו?‬
‫הקושי העצום שאני חשה‪ ,‬נובע מחוסר יכולתי להבין את דרך מחשבתו של אותו ילד או איש המוגדר‬
‫"חולה נפש"‪ .‬אין לי אמנם גישה לנפשם של אחרים‪ ,‬אך כיוון שהחוקים אצל אלו המוגדרים "בריאים‬
‫בנפשם" נתפסים כאותם חוקים‪ ,‬קל לנו יותר להבינם‪ .‬ואילו נפשו של אותו "חולה נפש" כאילו חסומה‪,‬‬
‫ואם כן ננסה לצלול‪ ,‬החשש הוא שנטבע‪...‬‬
‫התחושה היא של חוסר אונים מוחלט‪ .‬חוסר אונים המוביל לפחד‪ .‬מושג הפחד בהקשר זה נידון בהרצאה‬
‫והעלה נקודות חשובות‪ .‬אנו מפחדים ממה שאין לנו שליטה עליו‪ ,‬ממה שאין לנו מידע עליו‪ ,‬ממה שאנחנו‬
‫לא יכולים בשכלנו להבין‪ ,‬לפרוץ‪ ,‬לפענח‪ ...‬אנו חסרי ישע וחסרי אונים אל מול בריאה שלתבונת האדם‬
‫אין יכולת להכיל‪ .‬זה מפחיד אותנו כי זה רם ונסתר מעינינו‪.‬‬
‫הנקודה הנוספת שהעלה פרופ' קוטלר גם היא חשובה בעיני‪ .‬אנו מפחדים מהמאיים עלינו‪ ,‬ומה יותר‬
‫מאיים עלינו מאנו עצמינו? המחשבה המודחקת על גרעין של חוסר שפיות הנמצא בתוכנו מבעיתה‪.‬‬
‫המחשבה שבדומה לבעל האובססיות הקומפולסיביות גם אני בודק פעמיים שדלת הבית נעולה‪ ,‬ובדומה‬
‫לבעל ההפרעה הבי‪-‬פולארית גם אני לעיתים עצוב מאוד ולעיתים שמח מאין כמותי‪ ,‬לעיתים גם לי יש‬
‫מחשבות קשות ופחדים ולעיתים גם אני זקוק לזמן לעצמי הרחק מחברה אנושית‪.‬‬
‫כל אלו מבנים בנו תחושת פחד‪ .‬מתוך הפחד‪ ,‬כפי שהסביר פרופ' קוטלר‪ ,‬אני מקצינים וממדרים ובכך‬
‫מרחיקים מעצמנו ככל האפשר את הדמיון למחלה‪ .‬ככל שהסטיגמות חזקות יותר‪ ,‬ככה לא ניתן להלביש‬
‫אותן עלי ולכן אני בהכרח לא שייך להגדרה זו‪ .‬מודעות רבה יותר בקרב הציבור הרחב תצמצם לאין‬
‫שיעור‪ ,‬לתחושתי‪ ,‬את הפחד‪ ,‬החשש והסטיגמות אל מול נושא מחלות הנפש וה"שיגעון"‪.‬‬
‫אולי אם נצליח להוריד את החומות ונשכיל להתבונן היטב‪ ,‬בלב כנה ופתוח‪ ,‬נדע כיצד לגשת לנושאים‬
‫אלו‪ ,‬לאנשים אלו‪ ,‬לנשמות אלו‪ ,‬נדע להתייחס בצורה נבונה ומכבדת‪ ,‬ולהכיל‪.‬‬
‫בתור חברה אסור לנו לשכוח כיצד בעבר נעשה שימוש בכל מיני סטיגמות‪ ,‬הקצנות ומידורים בכדי לפגוע‬
‫בצורה בלתי ניתנת לתיאור באוכלוסיות שלמות תחת ההסבר כי אלו חורגים מהנורמה ולכן זהו עניין של‬
‫טיהור‪.‬‬
‫אני מרגישה ברת מזל שזכיתי ללמוד על נפש האדם‪ .‬על אף שהמסתורין לא תם ואף הרחק מכך‪...‬‬
‫הלמידה מובילה למודעות ולפתיחות עיניים המובילות לרגישות יתר המובילה לכבוד‪ ,‬כבוד האדם באשר‬
‫הוא‪.‬‬
‫אני חשה לפתע צורך לקום ולתת לגוף להגיד את שלו‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬כתבתי עוד שיר‪.‬‬
‫מנגינה נסתרת‪***/‬‬
‫צליל קטן היה שם‪ ,‬צליל או מנגינה‪,‬‬
‫השורה עודנה ריקה‪ ,‬מחכה לתשובה‪.‬‬
‫תגלי את סודך‪ ,‬היקר לך מכל‪,‬‬
‫משם אצמח ואדע הכל‪.‬‬
‫סודך כמוס‪ ,‬מוסתר ולא ידוע‪,‬‬
‫זרועותיי פתוחות לצליל הנגוע‪.‬‬
‫מנגינתך קטנה ובו זמנית גדולה‪,‬‬
‫יש בה צבעים והיא מכל המינים‪.‬‬
‫מנגינה יקרה‪ ,‬חבקיני חזק‪,‬‬
‫שתפי את צלילך‪ ,‬את מלוא נגינתך‪.‬‬
‫ספרי לי את סודך‪,‬‬
‫הכמוס מכל‪ ,‬הידוע לכל‪.‬‬
‫הצלילים חולפים ולא מביטים‪,‬‬
‫גם הם‪ ,‬אינם שקטים‪.‬‬
‫זועקים אלי‪ ,‬במלוא הכוח‪,‬‬
‫גם לי חסר מנוח‪.‬‬
‫בואי אלי‪ ,‬מנגינתי הקטנה‪,‬‬
‫יש לי מקום‪ ,‬שורה ראשונה‪.‬‬
‫תגלי את פנייך ואת סיפורך‬
‫במלוא תפארתך‪.‬‬
‫אין כאן סוף טוב‪***/‬‬
‫מחלקת אשפוז יום‪ .‬ארבע כורסאות אשפוז‪ ,‬לצידן עומדים בגאווה ארבעה עמודי אינפוזיה‪ .‬ארבעה פנסי‬
‫תאורה בוהקים מסנוורים את עור הכורסאות הירוק וכאילו צועקים לקהל‪ ,‬כאן הכל יתחיל וכאן גם‬
‫יסתיים‪.‬‬
‫הפעם האחרונה‬
‫אני זוכרת את הפעם האחרונה שבה הייתי במחלקת אשפוז בבית חולים‪ .‬בקיץ האחרון נפלה סבתא שלי‪,‬‬
‫בעת שהייתה בבית והתעלפה‪ .‬כשהוזעקנו לביתה גילינו שהחל מהרגע בו היא התעוררה היא לא יכלה‬
‫ללכת ובכוחות מאומצים היא התיישבה על כסא בסלון תוך שהיא מעסה את הרגל השבורה שלה‪ .‬היא לא‬
‫רצתה להאמין שמדובר בשבר‪ .‬זו רק מכה יבשה היא אמרה‪ .‬מי שמע על דבר כזה‪ ,‬חולת אוסטאופורוזיס‬
‫שלא מסכימה להודות ששברה עצם‪ .‬במשך שעות ניסינו לשכנע אותה ליסוע לחדר המיון והיא ביטלה‬
‫אותנו בתוקף‪ .‬רק בשעות הערב הצלחנו לסחוט ממנה את הסכמתה לקרוא לאמבולנס‪ .‬הפרמדיקים העלו‬
‫אותה על אלונקה ונשאו אותה אל בית החולים‪.‬‬
‫במשך כחודש סבתא הייתה מאושפזת במחלקה האורתופדית בבית חולים מאיר‪ .‬אני נהגתי לבקר אותה‬
‫מדי יום‪ .‬הסבתא הנעימה שלי‪ ,‬מסבירת הפנים ובעלת אורך הרוח הגדול ביותר שאני מכירה‪ ,‬הפכה‬
‫לחסרת סבלנות‪ ,‬עצבנית ומדוכאת‪ .‬האישה שמתרוצצת סביבנו מאז שהיינו קטנים‪ ,‬כעת שוכבת במיטת‬
‫האשפוז הרחבה והמתכווננת שלה וממתינה לטיפול‪ .‬הניטרול המוחלט הזה יכול להוציא אדם מסף דעתו‪,‬‬
‫אני חושבת לעצמי‪.‬‬
‫גם סבא שלי הוא איש כזה‪ .‬גבר חזק‪ ,‬איש עבודה שהקים בימים שלפני קום המדינה את אחד המפעלים‬
‫הגדולים והמשפיעים ביותר בארץ עד היום‪ .‬ביום שסבא שלי גילה שהוא חולה בסרטן‪ ,‬עולמו חרב עליו‪.‬‬
‫מי שהיה רגיל עוד בעשור השביעי לחייו לבקר באופן יומיומי בחדר הכושר ובבריכה‪ ,‬מצא את עצמו‬
‫מוחלש ותלוי בעזרתם של אחרים‪.‬‬
‫באובדן של אדם קרוב אליי אני לא יכולה להיזכר‪ ,‬אני יכולה רק לדמיין איך זה יהיה‪ .‬למעשה דמיינתי‬
‫הרבה את הנקודה בחיי שבה אני אצטרך להבין שהחיים לא נמשכים לנצח‪ .‬שהאנשים שמשפיעים עלינו‬
‫מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו יום אחד יצטרכו לחיות רק באמצעות הזכרון‪ .‬בדממה מוחלטת הם יחיו רק‬
‫בראשנו ובלבנו‪.‬‬
‫גם את הפעם האחרונה שבה הייתי בתיאטרון אני זוכרת‪ .‬אני חושבת שזה היה בתיכון‪ ,‬כשלקחו את כל‬
‫תלמידי השכבה לצפות ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‪ .‬אבי קושניר עצר את מהלך ההצגה ונזף בנו שלא‬
‫ניתן לעשות תיאטרון ברעש כזה‪ .‬אני דווקא זוכרת שהייתי מרותקת‪ ,‬אבל כנראה שלחברים שלי היו‬
‫עניינים דחופים יותר לדאוג להם‪.‬‬
‫כשהולכים לתיאטרון צריך להתגנדר‪ .‬אם אתה הולך לתיאטרון אתה צריך להראות כמו אדם שהולך‬
‫לתיאטרון‪ .‬אדם משכיל‪ ,‬תרבותי‪ ,‬רחב אופקים ובורגני‪ .‬מתחם הקאמרי בתל אביב זועק מבלי להתבייש‪:‬‬
‫כאן עוברים‪ ,‬בדרכם לחוויה תרבותית‪ ,‬אנשים תרבותיים עם מאפיניים תרבותיים מובהקים‪ ,‬של תרבות‬
‫תרבותית במיוחד‪ .‬אם כך‪ ,‬לא היה ספק שאלבש את האאוטפיט האהוב עלי‪ .‬הוא משדר תחכום ועם זאת‬
‫קלאסיות על זמנית‪ .‬בגרות לצד שובבות נערית‪ .‬הוא משדר תרבות‪.‬‬
‫זהו‪ .‬זה מתחיל‪ .‬אין לאן לברוח‪ .‬כאן אני והפחדים שלי שהולכים ללוות אותי ב‪ 1:-‬הדקות הקרובות‪ ,‬לא‬
‫להרפות‪ ,‬אף לא לרגע‪ .‬התנחמתי בהבטחה המתנוססת על הפלייר שהחזקתי באותם רגעים בידי‪ .‬התנחמתי‬
‫בעובדה שמובטח לי סוף טוב‪.‬‬
‫התחלה של סוף טוב‬
‫שלוש נשים שמספרות שלושה סיפורים על שלוש דרכים להתמודד עם מחלה ארורה אחת‪.‬‬
‫הדמות בגילומה של שרית וינו אלעד מגדירה את הסרטן כמי שהציל את מערכת היחסים שלה עם בתה‪.‬‬
‫היא מספרת שהייתה אימא אובססיבית ושבתה לא רצתה שום קשר אליה‪ .‬בעקבות המחלה הפכה הנערה‬
‫ל"בת השנה"‪ .‬כבר בדקות הראשונות מתקשרת הבת לוודא שאמא שלה אכלה ושתתה כמו שצריך‪ ,‬שהיא‬
‫לוקחת את כל התרופות ומתלוצצת עם רופאיה‪ .‬בשיר הנושא של דמותה היא רוקדת עם סרטן ורדרד‬
‫לצליליו של שלומי שבן‪ ,‬שהולחנו כאילו היו שיר אהבה לנסיך על הסרטן הלבן‪.‬‬
‫על הכורסא שלידה כבר לא יושבת זהרירה חריפאי זכרונה לברכה‪" .‬כל העולם במה‪ ,‬וכל אנשיו ונשותיו‬
‫שחקנים הם; יש להם את כניסותיהם ואת יציאותיהם‪ ,‬ואדם אחד משחק תפקידים רבים"‪ .‬ימים ספורים‬
‫לאחר מותה של ענת גוב התבשרנו לגלות שגם חריפאי סיימה את המערכה שלה כנגד המחלה‪ .‬בראיון‬
‫שהעניקה לטלוויזיה סיפרה חריפאי שהחלה לחוש ברע בתחילת החזרות‪ .‬בהצגה היא שרה בגאון את‬
‫מילותיה של גוב‪" :‬גם אם יהיה לי קשה‪ ,‬גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה‪ ,‬אני אהיה הסרטן של‬
‫הסרטן‪ ,‬הוא יצטער שנכנס לכאן‪ ,‬וכשיבוא‪ ,‬לא אחכה‪ ,‬אכה שוק על ירך‪ ,‬וכשהשרץ ילך‪ ,‬אשאג כמו‬
‫אריה‪ ,‬אני דווקא אחיה!"‪.‬‬
‫חיה בן דוב היא אישה מבוגרת בעלת אמצעים‪ .‬מחלה ממארת לא מתקשרת לפקיד בבנק ושואלת על מצב‬
‫העובר ושב אני מניחה‪ .‬עם כל האמצעים הכלכליים שבעולם‪ ,‬שברור מאליו שלא חסרים לה ולמשפחתה‪,‬‬
‫אין כאן ואפילו לא טיפת חמלה‪ .‬כשהיא משוחחת עם ילדיה בטלפון‪ ,‬הם מספרים שהם הגרילו את השם‬
‫של הנידון לאסוף את אימם מהמחלקה בתום הטיפול‪ .‬האימא מציעה לילדיה שתגריל את מספר הטלפון‬
‫של תחנת המוניות הקרובה לבית החולים‪.‬‬
‫על הכורסא השלישית יושבת אמונה‪ ,‬אשת אברך חרדית ואם לשישה‪ ,‬בת ‪ .01‬השחקנית שמגלמת אותה‪,‬‬
‫רוני שובל‪ ,‬התייתמה מאימה‪ ,‬העיתונאית רחל שובל‪ ,‬שגידלה אותה לבד ונפטרה מסרטן‪ .‬במהלך כל‬
‫ההצגה מקבלת אמונה עשרות שיחות מבעלה‪ ,‬שיחסית להיותו איש תורה גדול לא בדיוק יודע איך לתפעל‬
‫את תורת הבית‪ .‬האישה הצעירה שעוד לא הגיעה לעשור השלישי לחייה ומתמודדת עם מצב רפואי קשה‬
‫מאין כמותו‪ ,‬מתמודדת עם בעלה בסבלנות אין סופית כשהיא מנחה אותו מרחוק לגבי המילים המוזרות‬
‫שיוצאות לבתה הקטנה מהפה‪.‬‬
‫אל שלושת המכובדות מצטרפת טליה רוט (ענת וקסמן)‪ ,‬המגלמת שחקנית כבת ‪ 4:‬כדי להתחיל לקבל‬
‫טיפול שנועד להאריך את חייה‪ .‬מאוחר יותר מתגלה כי טליה לא סיפרה לאיש מבני משפחתה על מחלתה‪.‬‬
‫מהר מאוד‪ ,‬לאחר שמחודרת אליה המחט‪ ,‬פוצחות המאושפזות הוותיקות והאחות בשיר עליז ומשוגע על‬
‫כל תופעות הלוואי שהיא יכולה לחוש בהן בעקבות הטיפול‪ .‬יש לי סחרחורת‪.‬‬
‫"שכשאתה נכנס לעולם הסרטן‪ ,‬אתה נכנס למין סוג של מכונת בשר כזאת‪ ,‬כמו בקליפ של פינק פלויד‪ .‬יש‬
‫תהליך שכתוב באיזה ספר וכולם עוברים אותו‪ .‬אבל חשוב לדעת שיש בחירה גם בזה‪ .‬וההרגשה הזאת‪,‬‬
‫שאתה שולט במצב‪ ,‬מאוד עוזרת‪ .‬גם כשאתה עושה את הטיפולים‪ ,‬הידיעה שכל רגע אתה יכול להפסיק‬
‫אם אתה מרגיש שזה יותר מדי‪ ,‬הידיעה הזאת נותנת כוח‪( ".‬ענת גוב בראיון אחרון ל"ידיעות אחרונות")‪.‬‬
‫"הדרך היחידה לכתוב על סרטן היא רק דרך הומור"‪ ,‬אמרה גוב‪ ,‬ששמה בפי הגיבורה שלה שורות כמו‪:‬‬
‫"אני מבינה שאפשר לחיות עם סרטן‪ ,‬אבל אם הייתי רוצה לחיות עם טפיל מרושע וערמומי ששואב את‬
‫כל האנרגיות שלי הייתי נשארת נשואה לבעלי"‪ .‬זהו זה‪ .‬טליה מחליטה‪.‬‬
‫בזמן מסע שכנועים ארוך של האחות בעלת שמחת החיים‪ ,‬הרופא המקצועי וחסר הסנטימנטים ושלושת‬
‫המאושפזות הוותיקות והמנוסות‪ ,‬אפילו אמונה מאבדת את האמונה בטיפול‪ .‬היא מחליטה שהיא רוצה‬
‫להפסיק אותו‪ .‬הבחורה הדתייה שמגיעה מעולם שבו הוד מעלתו‪ ,‬רום מלכותו‪ ,‬ערך החיים הינו קדוש‬
‫ומקודש‪ ,‬מחליטה שדי‪ .‬היא רוצה לגדל את הילדים שלה ולתרגם בשידור חי את המילים שהם ממציאים‪.‬‬
‫היא רוצה להריח את התבשילים שלה ולהיות שם בשביל להחליף בעצמה את הנורה כשהיא נשרפת‪ .‬היא‬
‫לא רוצה לבלות את מיטב ימיה במחלקה האפורה‪ ,‬על הכסא הירוק‪ ,‬מוקפת באנשים בחלוקים הלבנים‬
‫והירוקים‪ .‬היא רוצה לראות את כל הצבעים שבחוץ‪ .‬במעשה אמיץ ויוצא דופן‪ ,‬מחליטה טליה שאם‬
‫מילותיה שלה גרמו לבחורה צעירה לוותר על החיים הארוכים והיפים שמצפים לה‪ ,‬היא חוזרת בה‪.‬‬
‫לבסוף אמונה משתכנעת וטליה דבקה בהחלטתה‪ ,‬הספיק לה‪.‬‬
‫ההחלטה להפסיק את הטיפול ולבחור באיכות החיים על פני אורך החיים היא נושא מרכזי בהצגתה של‬
‫ענת גוב‪ .‬הטקסט החד והשנון מפלח את ליבם של הצופים ומצחיק אותם עד מוות‪ .‬בדומה לדמותה של חיה‬
‫בן דוב‪ ,‬שרצתה לגרש את טליה רוט מהמחלקה לאחר שהיא נשאה מונולוג ציני אודות המוות‪ ,‬גם אני‬
‫הרגשתי שאני רוצה לגרש את המבט הישיר למילה שממנה אני הכי מפחדת‪.‬‬
‫אני יושבת בקהל ובוכה‪ .‬כולם צוחקים מסביבי ואני בוכה‪ ,‬בכי מבויש אבל רועש‪ .‬המחשבה על התגובה‬
‫הרגשית והבלתי מרוסנת שיצאה ממני בעקבות ההצגה העלתה בי פחד ענק מהתמודדות עם המוות‪,‬‬
‫המחלה והחולשה‪ .‬אני‪ ,‬שבחרתי את דרכי בעולם כמקבילה לדרכם של המושגים האלו‪ ,‬מרגישה פתאום‬
‫שאני לא מסוגלת להיות חסינה בפני כאבם של האנשים שבעל כורחם צריכים לתכנן את סוף דרכם‬
‫בעולם הזה‪.‬‬
‫אני חושבת על כל הראיונות עם ענת גוב שקראתי‪ ,‬על ההלוויה שבה התנגן השיר " ‪always look on‬‬
‫‪ ."the bright side of life‬מי אני שאהרוס את הפסטיבל הסרטני הזה עם הדמעות הילדותיות שלי? מי‬
‫אני שארטיב את הירושה המזמרת של האישה החזקה ביותר שבה נתקלתי‪ ,‬שמצווה עלינו לצחוק תמיד?‬
‫ובכל זאת‪ ,‬הובטחה לי פנטזיה מוסיקלית‪ ,‬לא דרמה טרגית‪ .‬לא הייתי מוכנה לכל זה‪ .‬אפילו לא הבאתי‬
‫טישיו‪.‬‬
‫הפצע כמקור ליצירה‪***/‬‬
‫הקדים אותי עמוס עוז כבר לפני שנים רבות כשהציג בספרו "באור התכלת העזה" את גישתו האומרת‬
‫שכל יצירה צומחת מתוך פצע‪ .‬במסתו "הלב החלל והדרך חזרה" כותב עוז על ש"י עגנון‪ ,‬ואולי גם על‬
‫עצמו‪ ,‬ואולי על עוד סופרים ויוצרים נוספים‪" :‬הלא כל סופר‪-‬אמת‪ ,‬נעשה סופר באשמת פציעה קשה‪ ,‬כזו‬
‫או אחרת‪ ,‬בבחרותו או בילדותו"‪.‬‬
‫הרעיון הזה‪ ,‬שעל מנת ליצור פסל צריך לכאוב לתוכו‪ ,‬שכדי לכתוב סיפור או שיר חייבים לבכות לתוכם‪,‬‬
‫שציור אוצר בתוכו גם דם‪ ,‬הפליא אותי כבר בפעם הראשונה שפגשתי בו‪ .‬הרי שהשקפה זו מבטאת‬
‫תיאוריות פילוסופיות ופסיכולוגיות‪ ,‬על כך שצלקות נפשיות משפיעות על כל צעד וכל בחירה‪ ,‬ובפשטותה‬
‫מבארת תיאוריות אלה ובבת אחת גם מוכיחה אותן‪ ,‬כי דוגמאות ליצירות כאלו יש רבות‪.‬‬
‫כשמסתכלים על ציור לעתים קשה להבחין באותו הפצע של הצייר‪ ,‬כי הוא עטוף במריחות גסות של צבע‬
‫שמן או בליטופים עדינים של מכחול דקיק‪ .‬בפסל‪ ,‬הכאב אולי מוחבא תחת שכבות של ברונזה או בליבה‬
‫של אבן מסותתת‪ .‬בעת קריאת סיפור‪ ,‬דמויות שונות‪ ,‬תיאורים ודיאלוגים מסתירים את רזי נפשו של‬
‫הסופר‪ .‬ביצירה מוזיקלית שלל מלודיות‪ ,‬מקצבים וכלי הנגינה ממלאים אוזנינו ומחרישים את בכיו של‬
‫המלחין‪ .‬בעת הישיבה בתיאטרון חוצצים בינינו כצופים ובין המחזאי השחקנים‪ ,‬התפאורה‪ ,‬והתלבושות‪.‬‬
‫לעומת אלה‪ ,‬כשקוראים שירה‪ ,‬אנו צוללים הישר אל ליבו של המשורר‪ .‬הרי שיר הוא תמצות של‬
‫תחושה‪ ,‬של רגע‪ ,‬שיר הוא ביטוי לאכזבה העמוקה ביותר‪ ,‬לגעגוע‪ .‬המשורר עומד חשוף וערום לנגד‬
‫עינינו בין שורות השיר כשסביב צווארו רק רדיד עשוי דימויים ומצלולים‪ ,‬ולגופו אוסף חרוזים‬
‫ומטאפורות‪ .‬ולכן‪ ,‬במאמר זה בחרתי לנסות בעזרת שירים של שלוש משוררות לחזק את עמוס עוז‬
‫ולהדגים את הרעיון שמקור היצירה הוא בפצע בנפשו של היוצר‪ .‬אביא שירים ואנתח חלקים מהם כדי‬
‫לקשר בין שורות השיר לאירועים בחייה של המשוררת‪ ,‬ואעלה רעיונות לפצעים שאולי היו שורש לשיר‪.‬‬
‫הקרע של לאה גולדברג בשיריה‬
‫לאה גולדברג נולדה וגדלה באירופה‪ ,‬חייתה בליטא וברוסיה ובהמשך בברלין ובבון שבגרמניה‪ .‬חייה‬
‫התרבותיים שם היו עשירים להפליא‪ ,‬היא למדה באוניברסיטה פילוסופיה‪ ,‬עסקה בהוראה וכבר בגיל ‪03‬‬
‫סיימה את הדוקטורט שלה בנושא שפות שמיות‪ .‬בשנת ‪ 7135‬עלתה ארצה‪ ,‬והותירה את חייה הקודמים‬
‫שם‪ ,‬באירופה‪ .‬קרע זה בין אהבתה לארץ ישראל וגעגועיה לכל מה שעזבה‪ ,‬או כפי שהגדירה אותו‬
‫גולדברג בעצמה "הכאב של שתי המולדות"‪ ,‬נחשף בשיריה פעם אחר פעם‪.‬‬
‫בשירה "אילנות" מתארת גולדברג את מה שעזבה ולא יחזור עוד‪ ,‬את הנופים המושלגים והירוקים‪ ,‬את‬
‫הקולות שלא תשמע שוב‪ ,‬השיר נפתח בשורות‪:‬‬
‫שמַע אֶת קֹול הַּקּו ִּקּיָה‪,‬‬
‫"כָאן ֹלא ֶא ְ‬
‫שלֶג‪"...‬‬
‫כָאן ֹלא יַחְב ֹּש ָהעֵץ ִּמ ְצנֶפֶת ֶ‬
‫בולט כאן בעיקר השימוש באנאפורה‪ ,‬שתי השורות הפותחות את השיר מתחילות בצירוף המילים "כאן‬
‫לא"‪ ,‬וכבר מהתחלת הקריאה מתפתחת תחושת הפספוס‪ ,‬האבדן והניגוד שאין דרך להתגבר עליו‪ .‬גולדברג‬
‫חושפת את הפצע שלה‪ ,‬מעמיקה בתיאורו בהמשך השיר ומתארת את הבדידות שמתלווה‪:‬‬
‫"‪...‬אּולַי ַרק ִּצפ ֳֵרי‪ַ -‬מסָע יֹודְ עֹות ‪-‬‬
‫ש ַמי ִּם ‪-‬‬
‫שהֵן תְ לּויֹות בֵין א ֶֶרץ ְו ָ‬
‫ְכ ֶ‬
‫אֶת זֶה ַה ְכ ֵאב שֶל שְתֵ י הַּמֹולַדֹות‪"...‬‬
‫בבית האחרון המשוררת מגיעה לסוג של השלמה עם המצב שלה‪ ,‬והשיר מסתיים באמירה‪:‬‬
‫שנֵי נֹופִּים שֹונִּים"‪.‬‬
‫שי ִּב ְ‬
‫"‪ְ ...‬וש ָָר ַ‬
‫כעשר שנים אחרי שעלתה לארץ‪ ,‬ונקרעה פעם אחת בהחלטה זו‪ ,‬נעלמה מן העולם מורשת חייה באירופה‪.‬‬
‫במלחמת העולם השנייה ניספו מכריה וחבריה שנותרו שם‪ ,‬התרבות העשירה‪ ,‬הקרובה כל כך לליבה של‬
‫גולדברג נמחקה כליל‪ ,‬והיא נותרה בודדה‪ ,‬עצובה ואכולת רגשות אשם‪ .‬בשירתה מתארת איך מכריה‬
‫שניספו מגיעים אליה בחלומות בלהה‪ ,‬כמו בלילותיהם של רבים מבני אותו הדור‪ .‬מתוך מחזור השירים‬
‫"בלהות"‪:‬‬
‫"וְשּוב ִּס ְמטַת‪-‬בֵית‪-‬סֹּהַר ַהנִּדַ חַת‬
‫ֲאשֵר ָחז ְָרה תָ מִּיד ַבחֲלֹו ִּמי‪...‬‬
‫ִּירה‬
‫‪ֵ ...‬מחֲלֹומִּי זֹו ֶעקֶת ַה ְצפ ָ‬
‫אֶל כ ֹּל ַהח ֲָרדֹות שֶל יֹום יָגֵ ַע‬
‫ֵאיְך שּוב תָ עִּיתִּ י כָאן ְבלִּי ָאח ו ֵָר ַע‪"...‬‬
‫במשפט הפותח את המחזור (בו ארבעה שירים) משתמשת המשוררת במילים "ושוב" ו"תמיד" כדי‬
‫להמחיש לקוראיה שאין זה חלום חד פעמי‪ ,‬אלא סיוט שרודף אותה‪ ,‬ולא מניח לה‪ .‬גם כאן תחושת‬
‫הבדידות מצטיירת בבירור‪ .‬בשירים אלו בולט הניגוד בין מה שקורה בחלומותיה‪ ,‬למציאות בה היא‬
‫נמצאת‪ ,‬והוא שמביא לרגשות האשם שלה‪:‬‬
‫"‪ְ ...‬והֵם ָב ִּאים ּו ִּפגְיֹונָם מּונָף‬
‫ְוהֵם ק ְֵרבִּים בְקֹול‪ְ -‬צ ָוחָה פָרּו ַע‪.‬‬
‫ְלפֶתַ ע ‪ֵ -‬מ ָעלַי ָענָן קָרּו ַע‪.‬‬
‫ש ֵקט‪ .‬ו ְֵרי ַח שֶל מ ְֶרחָב‪.‬‬
‫ְועֵץ ָ‬
‫שי עֹוב ֶֶרת רּו ַח‬
‫ְש ֹּעֲרֹות ר ֹּא ִּ‬
‫ּוב ַ‬
‫ּובֵין ָה ֲענָפִּים נִּדְ לָק כֹוכָב‪".‬‬
‫המשוררת מקיצה מהסיוט ומוצאת עצמה יושבת בטבע השליו‪ ,‬תחת עץ‪ .‬כלומר‪ ,‬הפחד והאשם כל הזמן‬
‫נמצאים איתה‪ ,‬גם ברגעי נחת‪ .‬זכר השואה מהדהד בשיריה ומבטא למעשה את צלקותיו של דור שלם‪ ,‬זהו‬
‫פצע אישי‪-‬קולקטיבי‪ ,‬שממנו נבע כמעיין חלק מיצירתה‪.‬‬
‫הפצע בשירת רחל‬
‫רחל בלובשטיין שלימים נודעה כרחל המשוררת‪ ,‬נולדה בצפון רוסיה‪ ,‬בעיר סרטוב‪ .‬אמה נפטרה בעודה‬
‫ילדה‪ ,‬והיא גדלה בצל היתמות והעצב‪ .‬בשנת ‪ 71:1‬עלתה לארץ‪ ,‬וחייתה בחוות כנרת‪ .‬בהמשך למדה‬
‫בצרפת אגרונומיה‪ .‬במהלך שהותה באירופה נדבקה במחלת השחפת וכשחזרה לארץ הצטרפה לקבוצת‬
‫דגניה שעל חופי הכנרת האהובה עליה‪ .‬בעקבות התפתחות מחלתה‪ ,‬גורשה רחל מדגניה והתגוררה בצפת‪,‬‬
‫בירושלים ובתל אביב‪.‬‬
‫בשירתה מבטאת רחל את כל כאבה‪ .‬הכתיבה היא לה מפלט‪ ,‬מקום להתגבר בו על מחלתה‪ ,‬על בדידותה‪.‬‬
‫בפצעיה של רחל אפשר להבחין כבר בכותרות שיריה‪ ,‬ומקריאת השירים‪ ,‬מתברר כמה עמוקים היו‪ ,‬כמה‬
‫עצב טמון בשורותיה הקצרות ובסימני השאלה שהיא נותנת בהן‪ .‬רחל הייתה יתומה מאם מגיל צעיר‪ ,‬היא‬
‫הייתה חולה וגורשה מהמקום האהוב עליה ביותר‪ ,‬היא הייתה בודדה וחשוכת ילדים וחוותה אהבה נכזבת‪.‬‬
‫על כל אלה כתבה את שיריה‪:‬‬
‫" ַרק עַל ַע ְצמִּי ְל ַספֵר י ָדַ עְתִּ י‪.‬‬
‫צַר עֹו ָל ִּמי כְעֹולַם נְ ָמלָה‪"...‬‬
‫המשך השיר‪ ,‬מדבר על אכזבותיה‪ ,‬ומציג תהיות על עמידת האדם מול גורלו‪ .‬למעשה החלה רחל לכתוב‬
‫שירה‪ ,‬רק אחרי רצף האכזבות הזה‪ ,‬רק מתוך היגון שלה צמחה לה יצירתה‪:‬‬
‫שצ ַָרחְתִּ י נֹו ֶאשֶת‪ ,‬כֹו ֶאבֶת‪,‬‬
‫"צ ְִּריחֹות ֶ‬
‫ִּבשְעֹות מְצּוקָה‪ ,‬וְָאבְדָ ן‪,‬‬
‫הָיּו ְל ַמחֲרֹּזֶת ִּמלִּים ְמ ַל ֶבבֶת‪,‬‬
‫ירי ַה ָלבָן‪"...‬‬
‫ש ַ‬
‫ְל ֵספֶר ִּ‬
‫מחלתה היא שהפכה את חייה ושינתה את מסלולם‪ ,‬מאגרונומית צעירה‪ ,‬נלהבת‪ ,‬ומלאת אהבה‬
‫לכנרת‪ ,‬לחבריה ולבניית הארץ ("הָי ֹּה ָהי ְתָ ה נַע ֲָרה‪ )"...‬הייתה למנודה‪ ,‬בודדה‪ ,‬וחולה‪ .‬המפלט היחיד‬
‫שנותר לה היו הכתיבה והספרים הרבים שקראה‪ .‬בשיריה על בית החולים‪ ,‬לא מתלוננת המשוררת על‬
‫מצבה הבריאותי או על כאביה הפיזיים כי אם על בדידותה‪ ,‬ייאושה‪ ,‬ועל חוסר הטעם שהיא מוצאת‬
‫בחיים‪:‬‬
‫שכֵם‪,‬‬
‫" ְל ָהקִּיץ ְבבֵית‪-‬הַחֹו ִּלים בַבֹּקֶר ַה ְ‬
‫ִּלק ְַראת יֹום ָטפֵל‪ְ ,‬ולָחּוש‪:‬‬
‫נִּנְעָצֹות ִּב ְבׂשַר ְל ָבבְֵך‪ִּ ,‬הנָעֵץ ְוכ ְַרסֵם‪,‬‬
‫שנֵי‪-‬י ֵאּוש‪"...‬‬
‫ִּ‬
‫בבדידותה הגדולה מדמה עצמה רחל לכורה שנקבר בעודו חי‪:‬‬
‫"‪ ...‬בְעֹּמֶק ַה ִּּמכְרֹות‪:‬‬
‫'– עֹודֶ נִּי חַי! ַאיֶכָה‪ֵ ,‬ר ַע?‬
‫ֲענֵנִּי‪ ,‬תֵ ן לִּי אֹות!'‪...‬‬
‫‪ֲ ...‬אנִּי ְפלִּיטַת ָאסֹון כָמֹוהּו‪,‬‬
‫ֶא ְכלֶה ְב ִּצ ִּפּי ָה‪"...‬‬
‫רחל שאהבה כל כך את הטבע‪ ,‬שנפשה השברירית הייתה זקוקה לסביבה צעירה תומכת‬
‫ומאתגרת‪ ,‬רחל שאהבה כל כך ילדים‪ ,‬והחינוך ממש בער בעצמותיה‪ ,‬דווקא היא נכלאה בעל כורחה‪" ,‬ביד‬
‫ענקים זדונה" בערים שהיו שוממות בעיניה וזרות‪:‬‬
‫" ְוכְָך ִּמּיֹום אֶל יֹום‪ֲ ,‬אנִּי ַא ְסכִּין ָלעִּיר‪,‬‬
‫ִּל ְסחִּי חּוצֹות‪ַ ,‬ל ֲה ֻמלָה ַמ ְמא ֶֶרת‪,‬‬
‫ש ְממַת בֶטֹון‪ִּ ,‬ל ְפנֵי ז ִָּרים בַכ ֹּל‪,‬‬
‫ְל ִּ‬
‫וְֹלא ֶא ְקב ֹּל‪ ,‬וְֹלא ֶא ְלחַש‪ִּ " :‬כנ ֶֶרת"‪!...‬‬
‫ו ְַרק ִּבשְעֹות ַהלֵיל‪ִּ ,‬בשְעֹות ָה ִּעצָבֹון‪,‬‬
‫שקֶט‪,‬‬
‫ַרק ַבלֵילֹות‪ַ ,‬ב ֲא ֵפלָה ָו ֶ‬
‫ֶא ְבכֶה ַו ֲאג ֵָרד ְבח ֶֶרס‪-‬זִּכְרֹונֹות‬
‫ַה ֶפצַע הַהֹופְֵך ַצ ֶלקֶת‪".‬‬
‫בשיר זה‪ָ " ,‬בעִּיר"‪ ,‬מתארת רחל באור שלילי את העיר‪ ,‬ההמולה והניכור‪ ,‬במהלך היום היא מצליחה‬
‫להתרגל לכל אלה‪ ,‬אבל בלילות‪ ,‬בשעה שהיא לבדה‪ ,‬פוצעת את עצמה שוב בזכרונות ומגרדת את הפצע‬
‫שמגליד‪ ,‬לא מוותרת על עברה‪ .‬שני בתי השיר‪ ,‬מהווים תקבולות ניגודית – היום מול הליל‪ ,‬ההמולה מול‬
‫השקט‪ ,‬הבטון מול החרס‪ .‬אך דווקא המילה האחרונה בכל בית בעיני היא אינה ניגוד אלא דימוי – כנרת‪,‬‬
‫שהמשוררת מרגישה כל כך קרובה אליה וקוראת לה ב"שמה הפרטי"‪ ,‬הייתה לה לצלקת‪.‬‬
‫ביצירתה של תרצה אתר‬
‫תרצה אתר נולדה בשנת ‪ ,7147‬בישראל‪ ,‬למשורר נתן אלתרמן ולשחקנית הקאמרי רחל מרכוס‪ .‬היא‬
‫גדלה בתל אביב והייתה לזמרת‪ ,‬שחקנית מחזאית ומשוררת‪ .‬היא נודעה ברגישותה הרבה ובקשר העמוק‬
‫שלה לאביה‪ .‬חייה התנהלו כסערה‪ ,‬וכללו תקופות בהן הייתה אנרגטית ותוססת ואחריהן חוותה משברים‬
‫ודיכאונות‪.‬‬
‫אתר התגוררה מספר שנים בארה"ב ותקופה זו הייתה לה קשה במיוחד‪ .‬הריחוק מהמוכר‪ ,‬ואיתו הזרות‬
‫והניכור‪ ,‬הביאו אותה למשבר נפשי עמוק‪ ,‬בעקבותיו חזרה לארץ‪ .‬שירה " ַמע ֲָרבָה ִּמכָאן" מרמז על‬
‫תחושותיה בימים ההם‪ ,‬ובו‪ ,‬מתואר בבית הראשון הנוף הקר שנמצא מערבה מכאן‪ ,‬התיאור מאוד חד‪,‬‬
‫נוקשה‪ ,‬מרובה בסימני פיסוק‪:‬‬
‫" ַמע ֲָרבָה ִּמכָאן עֹומְדִּ ים צּו ִּקים‬
‫ּו ְמ ַחכִּים‪ּ ,‬ו ְמ ַחכִּים‬
‫ַמע ֲָרבָה ִּמכָאן י ֵש דְ ב ִָּרים ֲאח ִֵּרים‪.‬‬
‫ִּמגְדָ לִּים‪ִּ .‬צפ ֳֵרי ֲענָק‪.‬‬
‫שְעֹונֵי‪-‬קּו ִּקּי ָה מּוז ִָּרים‪"...‬‬
‫בבית השני אנו מוצאים את הדברים הפשוטים‪ ,‬הקרובים שנמצאים בבית‪ ,‬בארץ‪ ,‬התחושה היא קלילה‬
‫יותר‪ ,‬חמה יותר‪ .‬המסקנה של המשוררת נמצאת בין שני הבתים‪ ,‬שם היא מציעה לא להרחיק "מערבה‬
‫מכאן"‪.‬‬
‫בשירה "בלדה לאישה" חושפת בפנינו אתר את מצבה הנפשי הרעוע‪ ,‬הדמות בשיר ככל הנראה חולה או‬
‫מדוכאת‪ ,‬וייתכן שאף מתכוונת להתאבד‪ ,‬ניתן להבחין בכך שהדמות הזו היא אולי דמות המשוררת‪.‬‬
‫השורה האחרונה זהה בשלושת בתי השיר "אך למרות הכל‪ ,‬הכל נגמר" ובעצם מכוונת אל הסוף הידוע‬
‫מראש‪.‬‬
‫"‪ֲ ...‬אפִּילּו ַה ְספ ִָּרים ַבחֶדֶ ר‪ַ ,‬הסָגּור ְו ֶהעָצּוב‪,‬‬
‫ְכבָר י ָדְ עּו‪ -‬הִּיא ֹלא ְבסֵדֶ ר‪ִּ ,‬היא הֹו ֶלכֶת ִּל ְבלִּי שּוב‪.‬‬
‫שלַל ֲח ַבצְלֹות ַהבָר‪,‬‬
‫פֹורחֹות ה ְַרחֵק ָב ֵעמֶק ְ‬
‫עֹוד ְ‬
‫אְַך ַלמְרֹות הַכ ֹּל‪ ,‬הַכ ֹּל נִּגְמַר‪".‬‬
‫בשנת ‪ 711:‬נפטר אלתרמן‪ ,‬אביה‪ ,‬והותיר אותה מיותמת‪ ,‬אבלה וכואבת‪ .‬את אבלה זה היא‬
‫מגישה לקוראיה בשיר "שיר לערב חג" בו היא מציגה את חסרונו של אביה אל מול שמחת החג בעיר‪.‬‬
‫בשיר מערבבת המשוררת בעזרת דימויים והאנשה‪ ,‬את רגשותיה אל תוך העיר‪:‬‬
‫" ָהעִּיר אֹורֹותֶ י ָה הִּדְ לִּיקָה‪,‬‬
‫שלֶי ָה ִּה ְסמִּיקָה‪...‬‬
‫ַצּמְרֹות ֲא ָ‬
‫‪ְ ...‬רבּועֵי זְ ָהבֶי ָה מַדְ ֶלקֶת‬
‫ש ְמטָה‪...‬‬
‫ּו ְלפֶתַ ע ַצ ְּמרֹותֶ י ָה ָ‬
‫‪...‬כִּי עֵינֶי ָה‬
‫שֶל ָהעְיר‬
‫אֹומְרֹות הַכ ֹּל‪...‬‬
‫ש ֶקט‬
‫‪ֵ ...‬איזֶה ֶ‬
‫ֵאיזֹו עִּיר‬
‫עֲצּובָה‪"...‬‬
‫העיר מדומה לאישה‪ ,‬בעזרת אוסף תיאורים אנושיים‪ ,‬העיר מתקשטת לכבוד החג‪ ,‬אך היא עצובה‬
‫ושותקת‪ ,‬ועיניה אומרות הכל‪ ,‬ואולי אלה עיניה של אתר שמכסות את העיר במסך דמעות‪.‬‬
‫"היצירה צומחת מתוך פצע"‪ ,‬אומר עמוס עוז‪ ,‬ובעיני הנושא רחב עוד יותר‪ ,‬כי היצירה היא לא רק תופעת‬
‫לוואי שלו‪ .‬היצירה היא‪ ,‬כפי שהבחנו בשיריה של רחל‪ ,‬מפלט ממחלה ודרך התמודדות‪ .‬היצירה היא חלק‬
‫בתהליך ההחלמה וההירפאות של הפצע ומקדמת את היוצר אל השלמה‪ ,‬אצל גולדברג למשל‪ .‬היצירה‬
‫מאפשרת לאדם לשתף בכאבי נפשו‪ ,‬להיחשף‪ ,‬כפי שעושה תרצה אתר‪ .‬היצירה מבטאת אפילו את‬
‫הצלקות של אלו שאינם כותבים‪.‬‬
‫לסיום‪ ,‬אסייג את דברי‪ .‬לא כל יצירה צומחת מתוך פצע‪ ,‬אפשר לרקום על בד רגע קסום ושליו ונעים‪ ,‬יש‬
‫פסלים בהם מחייכות הדמויות ומתחבקות‪ ,‬הכל מכירים שירה העוסקת בטבע ויופיו‪ ,‬או באהבה‪ .‬השאלה‬
‫היא האם היצירה עושה חסד עם כל אלה? או שאולי ההפך הוא הנכון‪ .‬הרי גם המוכשר שבציירים לא‬
‫יתפוס צחוק במכחולו‪ ,‬והזמרת בעלת הקול הצלול והנקי ביותר לא תשיר כמו לב פועם של אוהבים‪.‬‬
‫אבל פצע נפש‪ ,‬גם אם נמצא שם כבר שנים‪ ,‬מסרב להגליד‪ ,‬מודלק וכואב‪ ,‬גם אם בדידות גדולה וצער‬
‫מתלווים אליו‪ ,‬יכול להיות לשיר מופלא‪ ,‬נעים ורך‪ ,‬לסיפור אנושי ומרתק‪ .‬אחזור להגדרת מילון ספיר‬
‫למילה יצירה‪" :‬עשייה או פרי עשייה שיש בהם משום חידוש"‪ .‬לכן היצירה שצומחת מתוך הפצע היא‬
‫בעיני יצירת אמת‪ ,‬בזכות אותו חידוש‪.‬‬
‫אסיים בשירו הארס‪-‬פואטי של המשורר והרופא הגרמני יוסטינוס קרנר‪ ,‬שמבטא ביצירה משלו את נושא‬
‫המאמר‪:‬‬
‫"השירה היא עומק הכאב‪,‬‬
‫ונובע שיר אמת‬
‫רק מתוך אותו הלב‬
‫שמעומק דווי לוהט‪.‬‬
‫השירה הנאצלת‬
‫היא אילמה כדווי עצור;‬
‫רק כצל עובר צוללת‬
‫חרש בעד ללב שבור"‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫שירי לאה גולדברג‪:‬‬
‫"אילנות" מתוך "ברק בבקר"‬
‫"בלהות" מתוך "ברק בבקר"‬
‫שירי רחל המשוררת‪:‬‬
‫"להקיץ בבית חולים" מתוך "ספיח"‬
‫"כורה" מתוך "מנגד"‬
‫"בעיר" מתוך "מנגד"‬
‫"ספר שירי" מתוך "מנגד"‬
‫"רק על עצמי" מתוך "נבו"‬
‫שירי תרצה אתר‪:‬‬
‫השירים מתוך הספר בלדה לאשה – פזמונים מאת תרצה אתר‬
‫"מערבה מכאן"‬
‫"שיר לערב חג"‬
‫"בלדה לאשה"‬
‫שירו של יוסטינוס קרנר‪:‬‬
‫נתקלתי בשיר לפני מספר שנים וכתבתי אותו על דף‪ ,‬לצערי לא הצלחתי לאתר את שם הספר בו מופיע‪.‬‬
‫ציטוטי עמוס עוז‪:‬‬
‫מתוך "באור התכלת העזה"‬
‫שני שירים‪ /‬אפרת גולן‬
‫הוא עומד שם מולי‬
‫הוא עומד שם מולי‬
‫המלאך והשטן בו זמנית‬
‫מה יאמר הוא מה יגיד‬
‫מה יקרה כשאדע‪ ,‬איך אגיב?‬
‫הוא עומד שם מולי‬
‫המלאך והשטן בו זמנית‬
‫אני מחכה‪ ,‬מחכה לבשורה‬
‫האם טובה היא או מרה?‬
‫הוא עומד שם מולי‬
‫המלאך והשטן בו זמנית‬
‫מן תפקיד ה' שכזה‬
‫הוא בכלל לא מודע לזה‬
‫בעוד רגע הוא יחליט מה יהיה גורלי‪ ,‬מה בעצם יהיה איתי‬
‫הוא עומד שם מולי‬
‫המלאך והשטן בו זמנית‬
‫לבוש הוא לבן כמלאך‬
‫עם חיוך מבורך‬
‫אך פתאום מגיעה הבשורה‬
‫השטן יצא ממנו במרוצה‬
‫וסכין בליבי ננעצה‬
‫הוא עומד שם מולי‬
‫המלאך והשטן בו זמנית‬
‫האם זה בכלל הגיוני‬
‫האם זה בדימיוני‬
‫הלוואי והמלאך יצליח להציל אותי‪.‬‬
‫דף לבן‬
‫שורות שורות של נמלים מתות בשדה שלג‬
‫זה מה שזה‬
‫שורות שורות של נמלים מתות בשדה שלג‬
‫ככה זה נראה‬
‫בלי שום כוונה אחרת בלי שום התראה‬
‫שורות שורות של נמלים מתות בשדה שלג‬
‫אבל כשמסתכלים קרוב‬
‫ממש קרוב‬
‫הנמלים בשדה לחיים מתעוררות‬
‫מהלכות מרצדות בשדה שלג לבן‬
‫ומה קורה כשמקשיבים לכולן?‬
‫שורות שורות של נמלים רוקדות שומעים אותן הולכות ומקשקשות‬
‫יש להן דעות יש להן רגשות‬
‫שורות שורות של נמלים מקפצות‬
‫ובין הנמלים יש כמה רמזים קטנים‬
‫על אהבה על חברים‬
‫רק אם תפתח טיפה את הלב תוכל להקשיב להתחבר‬
‫שורות שורות של נמלים רוקדות וסיפורים מקשקשות‬
‫והן נוגעות בליבך נוגעות ושמחות‬
‫הן עשו את שלהן בעולם‬
‫לאט לאט הן נעלמות כולם‬
‫נותר רק שדה שלג לבן‬
‫אך לך בלב נותר שירן‬
‫עכשיו הן כבר לא רק‪,‬‬
‫שורות שורות של נמלים מתות בשדה שלג‪.‬‬
‫הבריחה‪ /‬דנה דניאלי‬
‫"מהר‪ ,‬מהר!" האיץ אדם בנועה בעת ששניהם קפצו יחד מעל גדר בית הספר הגבוהה‪ ,‬ונמלטו אל הרחוב‬
‫שוקק החיים בלב תל אביב‪ .‬לאדם היו עיניים כחולות כמו הים‪ ,‬ושיער חום ורך‪ .‬כשנועה התבוננה בפניו‬
‫היא הרגישה שכל התפאורה מסביבה נמוגה ונעלמת‪ ,‬כאילו נותרו רק שניהם בעולם‪ .‬השיעור ממנו ברחו‬
‫הפעם היה מתמטיקה ברמת ‪ 4‬יחידות לימוד‪ .‬נועה שנאה מתמטיקה כיוון שבכל פעם שהביטה על הלוח‬
‫המספרים השונים והאותיות היווניות היו מרקדים להם מין ריקוד מעגלי שכזה‪ ,‬ורק לאחר מספר דקות‬
‫היו חוזרים ונחים להם במקומם‪ .‬הדבר הפריע לה להתרכז בשיעור‪ ,‬ובוודאי שלא הייתה מסוגלת לנסות‬
‫ולחשב משהו מהכאוס שנגלה אליה מן הלוח‪.‬‬
‫הם הגיעו יחד לגן הציבורי הסמוך לתיכון בו למדו‪ .‬שם‪ ,‬על הדשא‪ ,‬הניח אדם את הסוודר שלו ושניהם‬
‫נשכבו והניחו עליו את ראשיהם‪ .‬בעת שהתבוננו בשמים המעוננים‪ ,‬הם שבו וחזרו על תוכניותיהם לעתיד‪.‬‬
‫בסיום שנת הלימודים הם יטוסו יחד לארצות הברית‪ ,‬וישכרו דירה קטנה וחמודה במנהטן‪ .‬אדם יעבוד‬
‫בהובלות ונועה תמצא עבודה נחמדה בחנות בגדים‪ .‬יהיה להם כלב קטן והם יוכלו לקחת אותו לטייל‬
‫בסנטרל פארק‪ ,‬שם יעשו את מה שהם הכי אוהבים‪ :‬לשכב על הדשא ולהביט בשמים המעוננים‪ .‬נועה‬
‫ואדם שוחחו על תוכניותיהם בהתלהבות וציפייה‪ ,‬וכך העבירו את כל אחר הצהרים‪ ,‬עד שאמה של נועה‬
‫התקשרה אליה בעצבנות ודרשה ממנה לחזור מיד לביתה‪ .‬נועה ניתקה את השיחה ובראש מורכן מלמלה‪:‬‬
‫"אני צריכה לחזור הביתה"‪ .‬היא פסעה לבדה ברחוב ונכנסה אל הסמטה האפלולית בה שכן הבית בו‬
‫התגוררה עם אמה‪.‬‬
‫כצפוי‪ ,‬ברגע בו עברה את מפתן הדלת חטפה נועה מאמה מטר של צעקות‪ ,‬האשמות ותלונות‪" :‬שוב את‬
‫בורחת מבית הספר?! אני לא מבינה מה את עושה לבדך ברחוב כל היום! לא עדיף שתשבי בכיתה‬
‫ותרכשי קצת השכלה?! נמאס לי להתמודד איתך!!!" האם הניפה את ידה במהירות וסטרה בחוזקה לנועה‬
‫על לחיה‪ .‬מושפלת ומבוישת‪ ,‬טרקה נועה את דלת חדרה והתיישבה על רצפת החדר‪ .‬לא פעם כעסה עליה‬
‫אמה על כך שהיא עושה כל מה שעולה על רוחה‪ .‬תמיד היא נתנה לה להרגיש שהיא לא ילדה רגילה ונועה‬
‫שנאה אותה על כך‪ .‬היא כבר לא יכלה לחכות לרגע בו תנפנף אל מול עיניה בכרטיס הטיסה שלה לניו‬
‫יורק ותתעופף לה מישראל אל עתיד שכולו ורוד‪.‬‬
‫יחסיה של נועה עם אמה היו מורכבים וטעונים עד מאוד‪ .‬אביה של נועה עזב אותה כשהייתה בת שנה‪,‬‬
‫ואמה הייתה אם חד הורית‪ ,‬קשת יום ומתוסכלת‪ .‬לעתים קרובות הוציאה על נועה את ייאושה ותחושותיה‬
‫המרירות‪ .‬אמה מעולם לא נישאה בשנית‪ ,‬והיו לה חברים ספורים‪ ,‬רובם ממקום עבודתה‪ .‬לא היו לשתיים‬
‫בני משפחה נוספים וכך העבירה נועה את ילדותה בבדידות ובניכור‪ .‬נועה הייתה סבורה שאמה לעולם לא‬
‫תצליח להבין את מערכת היחסים האינטימית והמיוחדת שיש לה עם אדם ולכן נמנעה מלספר לה על‬
‫האדם היחיד שמסב מעט אושר לחייה האפרוריים‪.‬‬
‫הם נפגשו באחת הפעמים בהן נועה ברחה מבית הספר‪ ,‬ממש ליד שער הכניסה‪ ,‬שם עמדה ומחתה את‬
‫הדמעות מעיניה הרטובות‪ .‬היא הייתה מתוסכלת מכך שהמורה דרשה ממנה לפתור תרגיל בכיתה‪ ,‬מול‬
‫כולם‪ .‬המספרים המרקדים שוב הכשילו אותה‪ .‬הם התבלבלו לה מול העיניים והיא הפטירה בשקט את‬
‫התשובה‪" :‬לא יודעת"‪ .‬בתגובה לכך גלגלה המורה את עיניה‪ .‬בכל מקרה לא הייתה לה שום ציפייה‬
‫שנועה תצליח לפתור נכון את התרגיל‪ .‬מבטי הבוז של המורה לוו בגיחוכים מלגלגים מצד חברי הכיתה‪,‬‬
‫שהלכו והתעצמו בראשה של נועה עד אשר היא לא יכלה לסבול יותר ויצאה‪.‬‬
‫כשעמדה שם ליד השער‪ ,‬מושפלת ובוכייה‪ ,‬היא הבחינה בבחור צעיר שהציע לה סיגריה‪ .‬היא נטלה את‬
‫הסיגריה והרימה את ראשה‪ .‬כך לראשונה היא הבחינה בעיניים הכחולות שאפשר לטבוע בהן‪ .‬הוא היה‬
‫יפה תואר ושובה לב‪ ,‬והיא הסכימה להצטרף אליו לסיבוב בחוץ‪ .‬נועה הייתה מסוגלת להכניס את אדם אל‬
‫תוך נבכי ליבה ולספר לו הכל – על אמה הקרירה והקודרת‪ ,‬על המספרים המרקדים‪ ,‬ואפילו על אביה‬
‫שנטש אותה כשהייתה תינוקת‪ ,‬אך נוהג להופיע בכל מקום אליו היא הולכת‪.‬‬
‫בארנק של נועה הייתה תמונה קטנה ומקומטת של בחור גבוה וכחוש‪ ,‬שיערו שחור ומתולתל‪ ,‬ועל לחייו‬
‫מתנוססות שתי גומות חן עמוקות‪ .‬את התמונה השיגה עוד כשהייתה ילדה קטנה‪ ,‬ונותרה לבד בבית למשך‬
‫שעות ארוכות‪ .‬באחת הפעמים הללו היא חיטטה בחפצים שהיו מונחים במחסן המוזנח של הבית‪ .‬שם‪,‬‬
‫בתוך קופסת נעליים ישנה‪ ,‬היא מצאה פיסת בד מרופטת ובתוכה הייתה מונחת התמונה‪ .‬נועה חשה שהיא‬
‫מצאה אוצר בלום‪ ,‬עטוף לו בתוך פיסת הבד הבלויה‪ .‬עובדה זו חיממה את ליבה‪ ,‬ומיום זה לקחה נועה את‬
‫התמונה לעצמה‪ .‬מאז היא תמיד איתה בארנק‪.‬‬
‫מאז שהיא זוכרת את עצמה‪ ,‬נועה רואה את אביה בכל מקום‪ :‬מחייך אליה מבין המעברים בסופר‪ ,‬ממתין‬
‫לה ליד שער בית הספר ואפילו מציץ על מפגשיה עם אדם מפינת הרחוב‪ .‬היא מעולם לא החליפה איתו‬
‫מילה משום שהיא ידעה שאם אמה תגלה על כך היא תשלם מחיר כבד‪ .‬לא פעם חוותה על בשרה את‬
‫התקפי הזעם מצד אמה רק בשל הזכרת שמו של האב ולכן היא הקפידה להיזהר בנושא‪ .‬כמה פעמים‬
‫רצתה להתקרב אליו‪ ,‬לחוש אותו‪ ,‬לומר לו שהיא יודעת שהוא אבא שלה‪ ,‬לשאול אותו היכן היה כל‬
‫השנים הללו ומדוע עזב אותה‪ .‬היא רק רצתה להבין מה בתינוקת הקטנה וחסרת הישע היה כה נורא‪,‬‬
‫שגרם לו לקחת את רגליו ולהסתלק‪.‬‬
‫נועה הרהרה בדברים אלו בעת ששכבה במיטתה‪ ,‬ממתינה לעוד יום שיעבור ויקרב אותה בצעד נוסף אל‬
‫הנסיעה שלה עם אדם‪ .‬היא עצמה את עיניה ומחשבותיה נדדו אל היום בו ישכבו יחד על הדשא בסנטרל‬
‫פארק והיא תעביר את אצבעותיה בשיערו החום והסבוך‪ .‬יהיה זה היום בו לא תהיה לה דאגה בעולם‪ .‬היא‬
‫חייכה ונרדמה‪.‬‬
‫אמצע הלילה‪ .‬ידיים עבות וחסונות לופתות את נועה וגוררות אותה ממיטתה בגסות‪ .‬כף יד כבדה‬
‫ומחוספסת מונחת על פיה והיא לא מסוגלת לצרוח ולזעוק לעזרה‪ .‬היא לא מבינה מה מתרחש בחדרה‬
‫ואיננה מסוגלת לראות דבר בעלטת הלילה‪ .‬היא לא מפסיקה לשמוע קולות הזוממים לתקוף אותה‪ ,‬להרע‬
‫לה ולפגוע בה‪ .‬הקולות הולכים ומתגברים‪ ,‬מחרישי אוזניים‪ ,‬בלתי נסבלים‪ .‬לפיה מוצמד סרט דביק בכדי‬
‫שלא תהיה מסוגלת לצעוק‪ ,‬ידיה נקשרות והיא מובלת מחוץ לחדרה אל תא מטען של מכונית‪ .‬היא שומעת‬
‫את נהימת המנוע וחשה את המכונית מתחילה לזוז‪ .‬נועה בפאניקה מטורפת ואיננה מסוגלת להפסיק‬
‫להתנועע בתא המטען הצפוף‪ ,‬לנסות לחלץ את ידיה ולברוח‪ .‬ליבה הולם בחזה במהירות ונשימתה כבדה‬
‫וקצובה‪ .‬כל העת היא חושבת על אדם‪ ,‬עיניו הכחולות ומבטו האוהב‪ ,‬חוששת שלא תראה אותו יותר‬
‫לעולם‪.‬‬
‫גבר בנוי לתלפיות ולבוש בבגדים שחורים שולף את נועה מתא המטען ומוביל אותה לחדר קטן ומואר‬
‫היטב באור לבן ובוהק‪ .‬הגבר בשחור מרים את נועה אל שולחן מתכת קר וקשה ואינו אומר דבר‪ .‬הדממה‬
‫מפחידה אותה יותר מכל והיא בהיסטריה אך איננה מסוגלת להניע אף חלק בגופה‪ .‬ללא כל ציפייה‬
‫מוקדמת‪ ,‬היא לפתע חשה כאב חד ועמוק בזרוע שלה‪ .‬היא מביטה הצידה בבהלה ומבחינה במחט גדולה‬
‫שהוחדרה לזרועה‪ ,‬פוערת חור גדול ומדמם‪ .‬היא מתמלאת בפרץ של אדרנלין‪ ,‬מסירה את הסרט הדביק‬
‫מפיה וצורחת את שמו של אדם שוב ושוב‪ .‬אך אף אחד אינו שומע‪.‬‬
‫קול זמזום צורם וממושך נשמע‪ .‬דלת המתכת של המחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי נפתחה‪,‬‬
‫והאחות נכנסה לחדר‪ .‬היא התירה את רצועות הבד המלופפות סביב ידיה של נועה וליטפה את ראשה‬
‫בעדינות‪ .‬נועה שכבה במיטתה והביטה אל יעד לא ברור בזמן שהיא ממלמלת משפטים חסרי כל היגיון‪.‬‬
‫"הגיע הזמן לתרופה שלך חמודה"‪ ,‬אמרה האחות‪ .‬נועה נטלה את כדור הקלוזפין שלה‪ ,‬ושבה להביט‬
‫בעיניים מזוגגות וריקות אל הנוף הנשקף אליה מחלון חדרה‪.‬‬
‫מאניה‪ ,‬דיפרסיה והאדם שביניהן‪ /‬א‪.‬ש‪.‬‬
‫יוצא לעוד לילה בעיר‪ .‬מקווה שהוא יהיה סוער לפחות כמו הלילה האחרון‪ ,‬מעדיף שיהיה יותר‪ .‬זורק את‬
‫האוטו באיזו פינה חשוכה‪ ,‬שואל את עצמי אם בעוד כמה שעות אזכור היכן זנחתי אותו‪ .‬נכנס‪ ,‬מפזר‬
‫חיוכים ושטרות‪ ,‬כוסית וויסקי‪ ,‬ועוד אחת‪ ,‬ועוד אחת עם הברמנית שמפשיטה אותי במבטיה‪ .‬עכשיו עוד‬
‫שתיים עם שתי הבחורות שנראות לי לחלוטין מעוניינות‪ .‬הגעתי לבד‪ .‬מי צריך חברים כשכל זה יכול‬
‫להיות שלי? כן‪ ,‬הן בעניין‪ .‬הן מתות עליי‪ .‬אפשר להאשים אותן? עוד משקה‪ ,‬עוד אחד‪ .‬טוב שהבאתי‬
‫משהו לעשן‪ .‬אני תמיד חושב על הכל‪.‬‬
‫שירה התקשרה אלי עשר פעמים היום‪ .‬אני אוהב שהיא רודפת אחרי‪ .‬אבל זו לא אשמתי שלא היה לי זמן‬
‫לענות לה‪ .‬היא איימה עליי שהיא תתקשר לד"ר חן‪ .‬מי היא חושבת שהיא? אני עזבתי את ד"ר חן לפני‬
‫שלושה חודשים‪ .‬אולי "גברת חן" מתגעגעת אלי‪ ,‬אבל אני לא צריך אותה ואת הכדורים שלה‪ .‬הם ממיסים‬
‫לי את המח ומפריעים לי לנגן‪ .‬חלאס‪ .‬אני לא אתן‪ ,‬לא לשירה ולא לד"ר חן‪ ,‬להרוס לי את השבוע הזה‪,‬‬
‫פעם בכמה זמן‪ ,‬שאני יכול להיותהאדם האמיתי שאני‪ .‬אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה‪ ,‬גם את זו עם‬
‫הסיגריה וגם את חברה שלה‪ .‬אין עלי‪ .‬כדאי ששירה תדע איזה מבוקש החבר שלה‪.‬‬
‫‪ ,:6:::‬מתעורר‪ .‬יוצא החוצה בשקט מהדירה שלהן‪ .‬אין זמן לאכול ואין זמן לישון‪ .‬אני מרגיש יצירתי‪,‬‬
‫אני רוצה לכבוש את העולם‪ .‬בא לי לנגן‪ ,‬בא לי לכתוב; אבל הים נראה מדהים הבוקר‪ ,‬סוער ומתנפץ‪ ,‬כה‬
‫מזמין‪ .‬אני רוצה לגלוש ולנגן ולכתוב ולשתות‪ .‬אני משתעשע עם הרעיון של לשים פסנתר על הגלשן‬
‫וליהנות מכל העולמות‪ .‬אבל אפילו אני יודע שזה לא אפשרי‪.‬‬
‫מגיע הביתה‪ .‬לא מוצא את צרור המפתחות‪ .‬מעיר את השותף‪ ,‬הוא קם כועס‪ .‬אני מחייך ואומר בוקר טוב‪.‬‬
‫אני מתיישב לנגן‪ .‬הוא אומר שהשעה ‪ .:1:::‬שינה זה לחלשים‪ ,‬ואני הכי חזק בעולם‪ .‬הוא מסנן ששירה‬
‫התקשרה אליו אתמול לשאול איפה אני‪ .‬מחייך חיוך רחב‪ ,‬מתיישב מוזג וויסקי נוגע בפסנתר‪ .‬מעביר את‬
‫האצבעות‪ .‬מדהים‪ ,‬זה כמו אלף בחורות‪ .‬בעצם יותר‪ .‬אין על הפסנתר שלי‪ .‬מנגן‪ ,‬כותב‪ ,‬שר‪ ,‬נהנה‪ .‬מרגיש‬
‫הכי יצרי ויצירתי שיש‪ .‬וואו! כבר צהריים‪ ,‬חייב לגלוש‪ ,‬חייב לתת לכל האנרגיה מפלט‪ ,‬אחרת היא תאכל‬
‫אותי מבפנים‪.‬‬
‫יוצא לים‪ ,‬דגל שחור‪ .‬ינואר אז אין כאן נפש חיה ‪ -‬אוח אבל השמש הזו‪ ,‬אוויל מי שלא נהנה ממנה‪ .‬דגל‬
‫שחור לא יכול להביס אותי‪ ,‬שום דבר לא יכול‪ .‬מעניין אם גם עכשיו שירה מצלצלת ללא הרף‪ .‬מזל‬
‫שהשארתי את הטלפון בבית‪.‬‬
‫***‬
‫באפסי כוחות‪ ,‬התריסים מוגפים‪ .‬לא זוכר מה התאריך‪ ,‬לא יודע מה השעה‪ ,‬או כמה זמן אני שוכב כאן‪.‬‬
‫מרגיש מרוקן מהעולם‪ .‬אין לי כח לקום להכין משהו לאכול‪ ,‬שלא לדבר על להתקלח‪ .‬לא זוכר מתי‬
‫התקלחתי‪ .‬מישהו יודע איזה יום היום? למה שירה אף פעם לא פה כשאני צריך אותה? חוזר לישון‪ .‬הכי‬
‫טוב לישון‪ .‬אולי כשאתעורר שירה תהיה פה ותשכב לידי‪.‬‬
‫מתעורר‪ ,‬עדיין חושך‪ ,‬מת לאכול‪ .‬מת למות‪ .‬מת לשירה‪ .‬איפה שירה? בוכה וזוחל לטלפון‪ .‬מתקשר אליה‪,‬‬
‫מתחנן שתבוא לשבת איתי‪ .‬אני כלום בלעדיה‪ .‬זועק לה בטלפון‪" :‬אני צריך אותך"‪ .‬היא שקטה‪ ,‬מהססת‬
‫וכמעט בלחישה עונה שהיא מגיעה‪ .‬אני מנתק‪ .‬נרגע קצת‪ .‬שירה תעזור לי לקום‪ ,‬היא תעזור לי להתקלח‪.‬‬
‫היא תכין לי אוכל‪ .‬לאף אחד אחר בעולם לא אכפת‪ .‬רק לשירה‪ .‬ואולי לד"ר חן‪ .‬אולי כדאי לחזור‬
‫לכדורים עכשיו? אני לא יכול לסבול את חוסר האונים‪ .‬שירה תדבר עם ד"ר חן‪.‬‬
‫***‬
‫הוא שוב מתקשר‪ .‬אמא שלי בזווית העין רואה אותי‪ ,‬נאלמת‪ .‬היא לא אומרת כלום‪ ,‬עדיין‪ .‬עוד לא עניתי‪.‬‬
‫היא תצעק‪ .‬היא תאמר שהוא מתעלל בי‪ ,‬שאני שפוטה‪ .‬שאני הורסת לעצמי את החיים‪ ,‬שהוא צריך‬
‫טיפול‪ .‬אני לא עונה לשיחה‪ .‬אני אומרת לאמא שאני חוזרת לדירה שלי‪ .‬אני עוזבת את בית הוריי‪ .‬אני‬
‫חייבת לראות אותו‪.‬‬
‫לפני חצי שנה הכרנו‪ .‬הוא היה מתוק אמיתי ‪ -‬אמן מיוסר‪ ,‬כמו שאני אוהבת‪ .‬עישן בשרשרת וסיפר לי‬
‫שהוא לוקה בדיכאון ומטופל‪ .‬הכדורים מפריעים לו לכתוב ומפריעים לו לנגן‪ .‬הוא חשב שזה ירתיע אותי‬
‫אבל אני רק התאהבתי יותר‪ .‬הפסיכיאטרית שמטפלת בו מבינה את מצוקת הכתיבה‪ ,‬אבל מפצירה בו לא‬
‫להפסיק‪ .‬כמה שבועות לתוך הקשר‪ ,‬הוא אמר שהתשוקה שלנו חזקה יותר מהכדורים‪ ,‬והוא חש שהוא‬
‫מצליח שוב ליצור‪ .‬היה קורא לי "שירת לבי"‪ .‬ישבתי לצידו ימים כדי לעורר בו השראה‪ ,‬אך זו התפוגגה‬
‫במהרה‪ .‬הוא שוב היה מתוסכל והתכנס בעצמו‪ .‬בקושי דיבר‪ ,‬רק שתה ועישן‪ ,‬ורזה‪ .‬אלוהים כמה הוא‬
‫רזה‪ .‬ימים לאחר מכן‪ ,‬בעודי לוחצת לקבל הסברים‪ ,‬הוא פלט כי הפסיק עם הכדורים כיוון שהם מפריעים‬
‫לו ליצור‪ .‬נבהלתי‪ ,‬צעקתי ואיימתי להתריע בפני ד"ר חן‪ .‬הוא התכנס בעצמו ובכה‪ .‬עזבתי את הדירה‬
‫בטריקה ובדמעות‪ .‬לא שמעתי ממנו מספר ימים‪.‬‬
‫בסוף אותו שבוע הוא הופיע בפתח דלתי‪ .‬מגולח ומריח מצויין‪ ,‬מלווה בחיוך ההורס שלו ‪ -‬זה שלא ראיתי‬
‫שבועות אחדים‪ .‬לחש לי באוזן לעזוב הכל‪ ,‬כי יש לו הפתעה בשבילי‪ .‬לא היה אכפת לי מכלום ‪-‬חוץ ממנו‪.‬‬
‫שמחתי לראות אותו שמח‪ .‬עלינו על אופנוע ונסענו לאילת‪ .‬ככה‪ ,‬בלי לתכנן‪ .‬הוא התנצל ואמר כי הוא‬
‫מעוניין לפצות אותי על השבועות האחרונים‪ .‬לא האמנתי למראה עיניי‪.‬‬
‫אלו היו הימים המאושרים בחיי‪ ,‬לא רציתי שהעונג הצרוף הזה יגיע לקיצו‪ ,‬אך הוא הגיע‪ .‬כשחזרנו אדם‬
‫ליווה אותי לביתי והבטיח להתקשר‪ .‬שוב לא שמעתי ממנו שבוע תמים‪ .‬חברות סיפרו כי צפו בו מתרועע‬
‫בחברת אלמוניות‪ ,‬אני סירבתי להאמין‪ ,‬רק חיכיתי לו‪.‬‬
‫שבוע לאחר מכן אדם התקשר ובקול שבור התחנן שאבוא אליו‪ .‬נכנסתי לחדרו וראיתי אותו שוכב באפלה‬
‫וצחנה‪ .‬את השבועות הבאים העביר אדם בשינה‪ ,‬שיכרות ובכי‪ .‬ואני? אני סבלתי מלראות אותו במצב‬
‫הזה‪ .‬אנשים סביבי הפצירו בי להתרחק ממנו‪ .‬שהוא צרה צרורה‪ ,‬אך ליבי יצא אליו‪ .‬הגעתי כל ערב‪,‬‬
‫חומקת מחבריי בתירוץ כושל כזה או אחר‪ .‬עזרתי לו לאכול ולהסתדר‪ .‬ידעתי כמה הוא צריך אותי‪ ,‬וכמה‬
‫אני זקוקה לו‪.‬‬
‫עד לא מזמן אלו היו חיי‪ .‬סעדתי אותו בחשאי כל ערב‪ .‬זוגיות כבר לא הייתה שם‪ .‬יום אחד לפני‬
‫כשבועיים הוא הפסיק לענות לטלפונים‪ .‬ניסיתי שוב ושוב‪ ,‬ביקשתי עזרה מהסובבים אותו‪ .‬אף אחד לא‬
‫ידע היכן הוא‪ ,‬אך כולם רמזו לי להתרחק‪ .‬לאחר ימים של התעלמות נחרצת הוא שלח לי סדרת תמונות‬
‫מזעזעות ממועדון שהוא שהה בו‪ .‬אין ספק שהדמות הייתה אדם שלי מבעד לצילום‪ ,‬אבל המבט היה שייך‬
‫לאדם אחר‪ .‬התיעוד של אותו הלילה עם שותפותיו המזדמנות חצה את ליבי ואת גופי ושבר אותי‬
‫לרסיסים‪ .‬עם הזמן אני מנסה לאסוף את השברים ולנסות לאתר חלקים בעצמי שאיבדתי‪" .‬רכבת הרים‬
‫ושמה אדם"‪ ,‬אני מגחכת בליבי‪ ,‬עכשיו הוא בשפל והוא צריך אותי‪.‬‬
‫***‬
‫הנה היא‪ ,‬שירת לבי‪ .‬היא הגיעה להציל אותי מעצמי‪ .‬אבל‪ ,‬למה היא מתיישבת כל כך רחוק? הבעתה‬
‫רצינית‪ ,‬אך בזוית עינה דימעה‪ .‬היא מוציאה מילים מפיה אבל אני לא מאמין למשמע אוזניי‪ .‬כולם מאסו‬
‫בי‪ ,‬אפילו שירה‪ .‬אני כבר מזמן מאסתי בעצמי‪ .‬אני משותק מבחוץ אבל צורח ונקרע מבפנים‪ .‬היא רואה‬
‫שאני לא מגיב‪ ,‬היא מחפשת זיז של רגש בעיניי‪ ,‬אך אלו כבו כבר מזמן‪ .‬שירה קמה ועוזבת‪ .‬אני נשכב‬
‫לאחור‪ ,‬מסוחרר‪ ,‬הלום‪ .‬אני מזיל דמעה ונרדם‪ .‬הלוואי ולא אקום יותר‪.‬‬
‫***‬
‫שבועיים חלפו מאז שנפרדנו‪ .‬כל כך הרבה פעמים חככתי בדעתי האם לבדוק לשלומו‪ ,‬אולי לסייע לו‬
‫לחזור לתרופות‪ .‬אינני מתקשרת‪ ,‬אך לא חולפת דקה מבלי שאחשוב עליו‪ .‬בפעם ראשונה מזה זמן רב‬
‫נעניתי להצעה של חברותיי ואני נפגשת עמן הערב‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי אפילו אצליח להנות קצת‪.‬‬
‫***‬
‫אחחח סוף כל סוף אני עצמי שוב‪ .‬כמה שבועות ביזבזתי בגרסא העלובה שלי‪ .‬כמו חיה כלואה אני‬
‫משתחרר מכבלי הדכאון ויוצא לצוד ‪ -‬את שירה‪ .‬מוחי קודח ממחשבות טרופות‪ .‬היא חייבת להבין שאותי‬
‫לא עוזבים‪ ,‬אני קובע את הכללים במשחק הזה‪ .‬רק אני‪.‬‬
‫לאט לאט הכל מתבהר‪ .‬אני יודע בדיוק מה עליי לעשות‪ .‬הגוף שלי בוער והמילים מאיימות לפרוץ ממוחי‬
‫דרך אוזניי ולברוח‪ .‬אני חייב לכתוב‪ .‬חייב לכתוב לשירה‪ .‬אני חייב להוכיח לה שהיא לא יכולה להתקיים‬
‫בלעדיי‪ .‬אין לי הרבה זמן‪ ,‬עוד מעט שירה מסיימת לעבוד וחוזרת הביתה‪ .‬אני חייב להזדרז‪.‬‬
‫***‬
‫שירה חזרה הביתה מאוחר מהרגיל באותו ערב‪ .‬כשנכנסה לחדרה זעקה חדה כסכין הפרה את דממת‬
‫הלילה‪ .‬אדם נמצא תלוי ואזוק ללא רוח חיים בחדרה‪ ,‬כשפתק עם המילים שכתב לה‪ ,‬מחובר לגופו‪:‬‬
‫שירת לבי‪,‬‬
‫את טועה אם את חושבת שקיימת דרך‬
‫אחרת‬
‫אני רוצה שתטעמי מהו כאב‬
‫ותביני שרק אני יכול להיות זה‬
‫שעוזב‪.‬‬
‫אבל זה רק משל‪ ,‬שכל מטרתו הוא לגרום לך לקלוט מיד‬
‫שכשתשחררי אותי מכבליי‪ ,‬נהיה יחד‬
‫לעד‪.‬‬
‫כתיבת אמת היא ניסיון לחבוש פצעים‪***/‬‬
‫פברואר ‪0:73‬‬
‫דור נכנס למטבח ושם מצא אותו‪ .‬הוא תיאר לעצמו שימצא אותו שם‪ ,‬או באחד החדרים האחרים בבית‪,‬‬
‫שכן הוא כבר מכיר את אביו טוב מספיק בכדי לדעת שבכל מאורע משפחתי שכזה‪ ,‬הוא חייב למצוא‬
‫לעצמו כמה דקות של שקט‪.‬‬
‫מאיר עמד שם עם בקבוק בירה ביד וחייך כשדור נכנס‪ .‬כשסגר דור את דלת המטבח‪ ,‬אליה נכנס ישירות‬
‫מחצר הבית שהייתה מלאה בבני משפחה רבים‪ ,‬כבו באחת קולות ההמולה ושקט השתרר‪" .‬קח לך בירה‬
‫מהמקרר" אמר מאיר‪ ,‬ודור פתח את המקרר והוציא לעצמו בקבוק בירה קר‪ ,‬פתח אותו ונעמד עם גבו אל‬
‫המקרר‪ ,‬נשען עליו‪" .‬הרבה אנשים אה אבא?" הוא אמר‪" .‬כן‪ .‬אתה יודע כמה אני אוהב שהמשפחה‬
‫נאספת‪ ,‬אבל הרבה רעש הם עושים‪ ,‬הרבה רעש"‪.‬‬
‫דור השמיע אנחת צחוק‪ ,‬לגם מהבקבוק שבידו והוריד את מבטו לרצפה‪" .‬אז אם כבר שנינו לבד"‪ ,‬אמר‬
‫מאיר‪" ,‬ספר לי‪ ,‬מה חדש?"‪" .‬חדש? אין משהו מיוחד‪ ,‬עובדים קשה‪ ,‬בעבודה וגם בבית" ענה דור‪ .‬מאיר‬
‫הניח את הבקבוק המלא למחצה על השיש שמאחוריו ושילב ידיו‪" .‬העבודה היא חיינו‪ .‬ומה ביניכם?‬
‫נישואים טריים הם תמיד מקור לסיפורים חדשים" דור הנהן ושתק לרגע‪ .‬הוא חיכה להזדמנות בה יוכל‬
‫לדבר עם אביו‪ ,‬והנה הוא‪ ,‬כאילו קרא את מחשבותיו‪ ,‬העניק לו אותה‪ .‬אז למה קשה לו להתחיל לדבר?‬
‫הוא ושירן יצאו שלוש שנים לפני שהתחתנו‪ ,‬ובתקופה הזו תמיד שיתף את אביו בקלות ברגשותיו‬
‫וכוונותיו‪ .‬אולם עכשיו‪ ,‬כשמדובר בסוגיה בעייתית שמעוררת ריבים בינו ובין שירן‪ ,‬ומעלה בו תחושות‬
‫שליליות המלוות אותו לאורך היום‪ ,‬לא הצליח למצוא את המילים‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬תוך שמבטו מכוון אל החלון הגדול הפונה לחצר הוא אמר‪" ,‬חושבים על העתיד‪ ...‬שירן מאוד‬
‫רוצה ילד"‪" .‬ואתה?" שאל מאיר‪" .‬אני? גם אני רוצה ילד‪ ,‬כמובן"‪" .‬ועם זאת‪ ,‬מה על לבך?"‪ .‬דור העלים‬
‫חיוך קטן ונבוך שעלה בפניו כשהבין עד כמה אביו מכיר אותו‪" .‬אני רוצה ילדים‪ ,‬אבל מפחד שזו חוסר‬
‫אחריות כרגע‪ .‬שנינו עובדים קשה מאוד ומצליחים בקושי לחסוך"‪.‬‬
‫כעת כבר הישיר מבט לאביו כשדיבר‪" .‬שירן לא רוצה לחכות לזמן המתאים‪ ,‬ובעצם לא רוצה לחכות‬
‫בכלל‪ .‬אנחנו כל הזמן חוזרים לאותו הויכוח‪ ,‬וגם כשלא מדברים על זה‪ ,‬אני מרגיש שזה מרחף מעל‬
‫ראשינו ושאני צריך להיזהר כל הזמן"‪ .‬מאיר הנהן קלות בראשו‪ ,‬ולאחר שתיקה קצרה אמר‪" ,‬אני לא‬
‫בטוח אם אתה יודע‪ ,‬אבל ההיריון של אמא עם אחותך הגדולה‪ ...‬לא היה מתוכנן"‪" .‬לא‪ ,‬לא ידעתי את זה"‬
‫דור אמר‪" .‬כשאימא שלך בישרה לי שהיא בהיריון‪ ,‬הייתי בעננים‪ .‬פשוט מאושר‪ .‬אמא שלך לעומת זאת‪,‬‬
‫חששה מאוד‪ .‬היינו מאוד צעירים‪ ,‬היא בדיוק עמדה לסיים את הלימודים ואני עוד עבדתי כסוכן מכירות‪.‬‬
‫היא חששה מאוד שלא נוכל לעמוד בזה והיה לה קשה לקבל את העובדה שהייתי כל כך אופטימי בנושא"‪.‬‬
‫מאיר חייך והתקרב לדור עד שעמד ממש מולו‪" .‬בדיעבד‪ ,‬אני הייתי כל כך שאנן ורק הצד השקול יותר‬
‫של אמך היה זה שהניע אותי לעשות את הצעד של המעבר ל'טבע'‪ ,‬צעד שכנראה היה הכרחי בשביל‬
‫הביטחון הכלכלי שלנו"‪ .‬מאיר הניח את ידו על כתפו של דור והם נעמדו משקיפים דרך החלון לחצר‪,‬‬
‫מתבוננים בבני המשפחה‪" .‬מה שאני מנסה להגיד" אמר מאיר‪" ,‬הוא שהצד הדאגן והאחראי‪ ,‬והצד‬
‫האופטימי‪ ,‬משלימים אחד את השני וביחד מהווים את המתכון להצלחה‪ .‬תהיה החלטתכם אשר תהיה‪ ,‬אני‬
‫בטוח שתניעו אחד את השנייה למקום משותף ונכון"‪.‬‬
‫שתיקה שררה במטבח‪ ,‬ונשברה לאחר כמה שניות כשדור אמר "תודה אבא"‪.‬‬
‫מאיר הידק את ידו על כתפו של דור ואמר‪" ,‬נצא החוצה? הבנות בטח לא מבינות לאן נעלמנו"‪ .‬כשיצאו‬
‫לחצר‪ ,‬ניגש דור אל שירן נעמד מאחוריה וכרך את זרועותיו סביב מותניה בחיבוק‪ .‬היא סובבה את מבטה‬
‫אליו ושניהם חייכו‪.‬‬
‫***‬
‫אני מניח את העט ונשען לאחור‪ .‬אני מסובב את פרק כף היד הכואבת מהכתיבה המהירה‪ .‬כבר כמה‬
‫חודשים אני עובד על הספר הזה‪ ,‬דור ומשפחתו הם כבר ממש חלק ממני‪ .‬אמנם אינני סופר מקצועי‪ ,‬אך‬
‫מאז שעלה במוחי אותו דחף בלתי מוסבר לכתוב‪ ,‬ומאז שהתחלתי בכתיבתו של ספר זה‪ ,‬לא עובר יום אחד‬
‫מבלי שאשב אל שולחן העבודה‪ ,‬ואעצב את חייהן של הדמויות‪ ,‬שאני עצמי בראתי‪ .‬כך בכל ערב‪ ,‬לאחר‬
‫יום עבודה ארוך‪ ,‬אני מקדיש פרק זמן נכבד לכתיבה‪.‬‬
‫כעת אני מסתכל על השורות שכתבתי זה עתה ומתקשה להאמין‪ .‬הייתכן שכתבתי סצנה שלמה בזמן כה‬
‫קצר? ידי העייפה מהכתיבה המהירה והשוצפת‪ ,‬כאילו הייתה שלוחה ישירה של מחשבותיי‪ ,‬מעידה על כך‬
‫שכן‪ ,‬באמת כתבתי סצנה שלמה ברציפות מרשימה‪.‬‬
‫זו הפעם הראשונה שזה קרה לי‪ .‬בכל ערב אחר‪ ,‬בעודי יושב שעות ארוכות‪ ,‬אני כותב ומוחק‪ ,‬וכותב שוב‪.‬‬
‫לבסוף מגיע לתוצר של כמה שורות בודדות‪ ,‬ובמקרים נדירים‪ ,‬אף לחצי עמוד‪ ,‬אך גם זאת לאחר מאמץ‬
‫רב והפסקות מרובות‪ .‬והנה עכשיו‪ ,‬בלא יותר מכמה דקות‪ ,‬סצנה שלמה‪ ,‬ועוד כזו שגוללה התרחשות כה‬
‫מרכזית של דור עם אביו‪.‬‬
‫דור עם אביו‪.‬‬
‫למה לא בעצם? יש מי שישאל‪ .‬הרי מה יותר טבעי ופשוט לגולל‪ ,‬מאשר שיחה של אב עם בנו?‬
‫ובכן‪ ,‬אני שאיבדתי את אבי לאותה מחלה ארורה בגיל שבע‪ ,‬מעולם לא ידעתי שיחה שכזו‪ .‬בזמנים של‬
‫מצוקה וקושי‪ ,‬כשהזדקקתי לאותה עצה ולאותה יד אבהית המונחת על שכמי‪ ,‬הן לא היו שם עבורי‪ .‬אם‬
‫כך‪ ,‬יחסיהם של אב ובנו אינם נושאים טבעיים עבורי כלל וכלל‪.‬‬
‫כשרצו מחשבותיי‪ ,‬הצלחתי להגיע לתובנה‪ ,‬למה דווקא לי כה קל ושוטף לכתוב התרחשות שכזו‪ .‬השיחה‬
‫המנחמת הזו‪ ,‬המייעצת‪ ,‬היא סיכום של כל חלומותיי‪ ,‬מאווי‪ .‬באמצעות הכתיבה על דור‪ ,‬אני מתקרב אל‬
‫אותו חלום‪ ,‬ובעולם אחר‪ ,‬אף הופך אותו למציאות‪ .‬נפשי המיוסרת מהעדרו של אבי‪ ,‬היא הכותבת את‬
‫המילים כה מהר‪ ,‬כה שוטף‪.‬‬
‫אני סופג פנימה את התובנה הזו‪ ,‬שואף אויר‪ ,‬ובאיטיות נושף החוצה‪.‬‬
‫תחושה קלה של שלווה ממלאה אותי‪.‬‬
‫אני מחליט לעזוב את שולחן הכתיבה להיום‪ ,‬אך יודע שכבר מחר אשוב אליו‪ ,‬אמלא בדפי חייו של דור‬
‫עוד משפט‪ ,‬עוד פסקה‪ ,‬ותוך כך‪ ,‬אמלא עוד חלל בנפשי‪.‬‬
‫זכרונות שמורים בתוך מגירה‪***/‬‬
‫המסדרון ארוך‪ ,‬לבן ומסנוור‪.‬‬
‫הוא חולף על פני‪ ,‬ארשת חשיבות על פניו‪.‬‬
‫אלוהים‪.‬‬
‫בלתי נראית‪ ,‬תפאורה בסרט בו הוא הכוכב‪.‬‬
‫אבל כיצד ייתכן הדבר‪ ,‬שהרי רק אתמול הייתי אני הכוכבת‪,‬‬
‫מצלמות מסביבי‪,‬‬
‫זוהרת‪.‬‬
‫וכעת‪ ,‬סתם עוד דמות בתפאורה‪,‬‬
‫כבר לא גיבורה‪,‬‬
‫זה לא עוד טוויסט בעלילה‪.‬‬
‫מתעוררת בעוד מספר שנים‪.‬‬
‫האדישות מחלחלת‪ ,‬הזכרון דוהה‪.‬‬
‫והכאב‪.‬‬
‫הוא כבר לא חד וחודר ודוקר בחזה‪.‬‬
‫דמותך הפכה חמקמקה‪ ,‬כבר לא מדוייקת וברורה‪.‬‬
‫כבר לא מופיעה בכל רגע שאני‬
‫צוחקת‪.‬‬
‫וכבר קשה לבודד רגעים‪ ,‬בהם אני שוקעת בגעגועים‪.‬‬
‫נתקפת בהלה‪.‬‬
‫אני הורגת את מה שנשאר כאן ממך‪.‬‬
‫לא אוכל להרשות‪ ,‬אז אכתוב ולא אעצור‪.‬‬
‫כך אשמר את קיומך‪ ,‬בעט כחול על דף משובץ‪.‬‬
‫כי הרי אם לא בעולם ואף לא בזכרוני‪,‬‬
‫אתה רק כאן‬
‫ולא בשום מקום אחר‪.‬‬
‫אך השורות מתקצרות‪.‬‬
‫ועוד מעט אקפל את הדף‪,‬‬
‫אכניסו למגירה מאובקת‪.‬‬
‫ושם תשכב‬
‫זמן רב‪.‬‬
‫ואחרי ככלות הכל גם הדיו הכחול‬
‫ידהה‪.‬‬
‫ויעלם‪.‬‬
‫ואני‪ ,‬אקום‪.‬‬
‫ואתלבש‪ ,‬ואתאפר‪ ,‬ואלך‪ ,‬ואלמד‪ ,‬ואכיר ואוהב‬
‫ואחייה‪.‬‬
‫בלעדייך‪.‬‬
‫מאמרים וביקורות‬
‫נואל אל סעדאוי‪ /‬האלה מרואן עבדאלהאדי‬
‫נואל אל סעדאוי היא רופאה פסיכיאטרית‪ ,‬סופרת ואקטיביסטית למען זכויות נשים בכלל ובמצריים‬
‫בפרט‪ .‬היא כתבה ‪ 41‬ספרים שונים שגרמו לחילוקי דעות והתנגדות סוערת בעולם הערבי והאיסלמי‬
‫שצייר אותה ככופרת ומורדת נגד הנורמות הקיימות‪ .‬היא קיבלה הרבה איומים על חייה מצד תנועות‬
‫איסלמיות קיצוניות והיא גם נכנסה לכלא בשל דעותיה והתנגדותה לאי צדק ששרר בזמן שלטונו של‬
‫אנואר אל סאדאת‪ .‬היא אף הוגלתה ונעשה נסיון לשלול את אזרחותה‪ .‬נסיון שלא הצליח‪.‬‬
‫הפעם הראשונה שהתעניינתי בדמותה של נואל אל סעדאוי הייתה אחרי ראיון איתה ששודר בטלוויזיה‪.‬‬
‫באותו ראיון שמתי לב שהמראיין מנסה כל הזמן לשאול אותה שאלות מגוחכות‪ ,‬על מנת להפריך את‬
‫דעותיה‪ ,‬אבל הדבר המעניין היה התגובה שלה לכל שאלה; היא הצליחה לענות על כל שאלה ברצינות‬
‫ובשיא הנימוס תוך הפגנת בטחון עצמי שהמשיך לאורך כל הראיון‪ .‬אהבתי את מה שראיתי והתחלתי‬
‫לחפש יותר‪ ,‬קראתי הרבה ספרים שלה וצפיתי כמעט בכל הראיונות וההופעות שלה בטלוויזיה‪.‬‬
‫מה שמושך אותי אצלה זה לא רק דיעותיה הנפלאות (למרות שאני לא מסכימה עם כולן) שבשבילי מהוות‬
‫פריצת דרך ושינוי נורמות ומנהגים שמאפילים על חיינו כנשים (ובמיוחד כנשים ערביות)‪ ,‬אלא גם‬
‫אישיותה הנפלאה והתעקשותה על השגת הצדק‪ .‬למרות שהחיים והחירות שלה היו בסכנה היא המשיכה‬
‫לכתוב על דברים בהם האמינה‪ .‬כינו אותה בהרבה כינויי גנאי (כופרת‪ ,‬שטן וכו') אבל מצב זה רק עודד‬
‫אותה להמשיך ולהשמיע את קולה חזק יותר‪.‬‬
‫אחד מהעקרונות להם הטיפה הוא הסרבנות לכל אלמנט שעלול לגרום לאישה להיות משועבדת‪ ,‬פוחדת‬
‫ותלויה‪ ,‬כולל כיסוי הראש של האישה המוסלמית‪ .‬היא הסבירה גם שהכיסוי הכי מסוכן זה הכיסוי‬
‫המטאפורי המנטלי (מגבלות שהאישה שמה לעצמה)‪ ,‬שמונע מהאישה להיות אחראית ועצמאית‪ ,‬ולהגשים‬
‫את הפוטנציאל שלה‪.‬‬
‫אביה‪ ,‬לנואל אל סעדאוי היה איש דת באזהר (מוסד ללימודי הדת האיסלמית) והוא היה האדם שעודד‬
‫אותה להצליח‪ .‬אביה נטע בה את האחריות‪ ,‬היכולת והעקשנות‪ ,‬והוא זה שנתן לה יחס מיוחד ושונה מזה‬
‫שנתן לשאר אחיה הזכרים (דבר שלא היה נפוץ בזמנה‪ ,‬שבו דווקא הבנים הועדפו על ידי האבות)‪ .‬הוא‬
‫תמיד עודד אותה לחשוב ולא להיסחף אחר ההמון‪ ,‬רעיון מסוים או אפילו איש דת‪ .‬היא הפנימה את זה‬
‫והתחילה את המסע שלה כדי לשנות מוסכמות שבזמנה היו מובנות מאליהן‪ ,‬כי היא מצאה בהן אי צדק‬
‫איום‪.‬‬
‫נואל אל סעדאוי סיפרה על הרבה תופעות מדאיגות שהתרחשו באזורים הכפריים במצרים (ועדיין‬
‫מתרחשות) כמו מילת נשים‪ ,‬דבר שלא רק התנגדה לו בספריה אלא הפגינה נגדו וניסתה למנוע תופעה זו‬
‫דרך הפצת מודעות לעניין בקרב החברה המצרית‪.‬‬
‫בהרבה מספריה הוכיחה אל סעדאוי את היחס המשפיל כלפי נשים בעולם הערבי ובמצרים במיוחד‪ .‬היא‬
‫כתבה שהאישה נושאת על גבה את הנטל של כבוד משפחתה ואפילו את זה של הכפר שלה‪ ,‬עקרון זה‬
‫מתבסס על היותה בתולה (וליתר דיוק שלמותו של הקרום הדק שנמצא בין רגליה (‪ .)hymen‬שמירה על‬
‫הבתולים הגביל את הנערה כבר מגיל צעיר לשחק‪ ,‬לצאת ולהרגיש בחירות שניתנת לבנים‪ ,‬כתוצאה מכך‬
‫הבת בד" כ כלל נותרה ללא ניסיון וידע באורחות העולם החיצוני וחוסר ניסיון זה מונע ממנה להגשים את‬
‫עצמה ומבודד אותה‪ .‬נואל אל סעדאוי סירבה באופן מוחלט שההגדרה של האישה וכבודה יהיה תלוי‬
‫בקרום הבתולים‪ ,‬וטענה שרק המעשים משקפים את כבוד האדם‪.‬‬
‫היא תארה גם את הפרדוקס שנמצא בחברה שלנו‪ ,‬שמצד אחד מוטלת חובה על הבת שתישאר בבית‬
‫ושתשמור את כבודה ומצד שני יש לחץ כבד שתתחתן וכתוצאה מכך חשה הנערה לחץ פסיכולוגי‬
‫שלוחצת שעליה לנהוג לפי המוסכמות החברתיות‪ ,‬דבר שגורם לה להיות משועבדת לסטנדרטים‬
‫אבסורדים כגון אורך האף‪ ,‬צבע עיניים‪ ,‬סוג שיער ושאר מאפיינים מסוג זה שגורמים לה לא לקבל או‬
‫לאהוב את עצמה‪ .‬הרעיון של "הבעל העתידי" מתחיל להדאיג אותה ולהיות חלק חשוב ומרכזי בחייה‪,‬‬
‫דבר שמשפיע על לימודיה והתקדמותה בחיים‪ .‬נושאים כמו הגשמה עצמית או תרומה פרודקטיבית לחברה‬
‫הופך להיות נושא שולי בחייה ומצב זה מגביר את קבלת הדעות הקדומות בקשר לנשים כגון שלנשים אין‬
‫שכל ושהן לא יכולות לחשוב ושכל מה שמעניין אותן הוא רק המראה החיצוני שלהן‪ ,‬או שהבנות הן פחות‬
‫חכמות מבנים וכו'‪ .‬בלי לדעת או לפחות להודות שכל הדעות האלה נובעות כתוצאה בלתי ישירה מהלחץ‬
‫שמופעל על הנשים‪ ,‬ואם נסיר את המכשול הזה לא יהיה שוני בין שני המינים‪.‬‬
‫נואל אל סעדאוי הדגישה גם את החשיבות של האישה בבניית חברה תקינה ומשגשגת והיא אפילו קשרה‬
‫את שני הנושאים האלו יחד‪ .‬היא חשבה שאישה שעובדת היא גם אישה המתקדמת בחיים וזה מעניק לה‬
‫שאיפה ורצון לגיע רחוק ולתרום משהו לחברה‪ .‬עניין זה בעל חשיבות עליונה לטעמה‪ ,‬כי הוא משחרר‬
‫אותה מהתלות בבעל‪ ,‬באב או באח ובדרך זו היא יכולה להגשים את החזון שלה‪ .‬הסופרת לא הסכימה עם‬
‫העובדה שאישה צריכה להישאר בבית לטפל בילדים והדגישה כמה חשוב שהבנים יראו שאימא שלהם‪,‬‬
‫בדיוק כמו אביהם‪ ,‬עובדת ותורמת‪.‬‬
‫הרבה מחבריי לא מבינים את התלהבותי מנושאים אלו‪ .‬הם לא מבינים למה נואל אל סעדאוי נגעה בי כל‬
‫כך חזק‪ .‬והם צודקים‪ ,‬הרי אני גדלתי בבית תומך וחם‪ ,‬להורים שוויוניים‪ .‬אני בת יחידה בין שלושה בנים‬
‫ומעולם לא הרגשתי שאני שונה משלושתם‪ .‬להיפך‪ ,‬הרגשתי לפעמים העדפה כלפיי‪ .‬אבל המצב הנהדר‬
‫הזה במשפחתי אינו משקף את שאר החברה‪ ,‬או לפחות לא את החברה בכפר הערבי שאני חיה בו‪ .‬המצב‬
‫הוא רחוק ממושלם‪ .‬נכון שהמצב התקדם מאז שנות השבעים אבל עדיין יש אי שיויון ברור והגדרות לא‬
‫נכונות בנושא האישה‪ ,‬ועדיין קיים דור של נשים שלא יודעות את ערכן האמיתי‪ ,‬את היכולות והכוח‬
‫הטמון בהן‪.‬‬
‫הן עדיין חושבות שהן זקוקות לגבר כדי להתקיים (אני לא עושה הכללה אבל זה המצב אצל הרוב בקרב‬
‫נשות כפרי) והדבר הטוב ביותר שאישה יכולה לעשות היא להתחתן ולהביא ילדים לעולם‪.‬‬
‫בדיוק בגלל היכולת שלי להבחין באי צדק הקיים ובגלל ה"פה הגדול שלי" שמתואר בכפר כ"חוצפה"‪,‬‬
‫רציתי להתעמק ביצירותיה של נואל אל סעדאוי‪.‬‬
‫איינשטיין אמר פעם‪" :‬העולם לא ילך לאיבוד בגלל האנשים שעושים רע‪ ,‬הוא ילך לאיבוד בגלל הטובים‬
‫ששותקים על מעשים אלו"‪ .‬ואני ממש לא רוצה להיות אחת מהם‪.‬‬
‫לכל אלה שחושבים שזה מוזר שאני מתחברת לדבריה ואישיותה של נואל אל סעדאוי אני אומרת‪ :‬אני‬
‫פועלת בשביל בת דודי שמקבלת סטירה בכל פעם שהיא מסרבת לנקות אחרי אחיה הבכור; בשביל‬
‫חברתי‪ ,‬הסטודנטית המצטיינת‪ ,‬שהוריה לא הרשו לה להמשיך בלימודים כי חשבו שמקום האישה הנכון‬
‫הוא יחד עם בעלה בבית; למען שכנתי שבני משפחתה אילצו אותה להתחתן עם מישהו לא מתאים לה‬
‫וכתוצאה מכך היא התאבדה; למען קרובתי שנאנסה על ידי אביה ולאחר שנכנסה להריון אביה כלא אותה‬
‫בתוך מכונית ושרף אותה (בשם "כבוד המשפחה") ואחרי המעשה הנורא הזה הכפר האשים את הבת‬
‫המסכנה; למען חברתי חולת הסרטן שאחרי שנותרה בחיים והחלימה אף אחד לא מעז להציע לה נישואין‬
‫כי חושבים שזו מחלה מדבקת; ולמען קרובתי בת ה‪ 7:-‬ששאיפתה היא להיות עקרת בית‪.‬‬
‫למעני ולמען הבת העתידית שלי‪ ,‬אני פועלת ומפגינה‪ .‬אני ממשיכה ללא ליאות‪ ,‬ובעזרת אלוהים שברא‬
‫אותנו שווים ושוות ואין סיבה לחיות אחרת‪ ,‬בעזרת הוריי שהם החיים שלי ומהם אני מקבלת את כוחי‪,‬‬
‫ובעזרת נשים כמו נואל אל סעדאוי שסבלם ומאבקם מאיר את דרכי ומעודד אותי לא לפחד ולא לשתוק‪.‬‬
‫איך מתגברים על פחד? ‪ /‬מתן פרי‪ ,‬החוג לקולנוע וטלויזיה‬
‫מכיוון שאני מרגיש שאני מתקשה בכתיבת שירים וסיפורים ולא יודע איך למצוא את הדרך להעביר אותם‬
‫מהראש אל הנייר‪ ,‬לאחר קריאה בקובץ היצירות המרתק של ספרות ורפואה החלטתי לחקור נושא‬
‫שמעניין אותי ונוגע לי ביום יום‪ .‬פחד‪ .‬זהו לא מאמר בכתיבה אקדמאית אלא יותר ערבוב של קריאה‪,‬‬
‫ציטוטים‪ ,‬דעות אישיות ונסיון חיים שלי ושל אנשים שאני מכיר‪ .‬חלק מהמדריך כתוב בלשון זכר אך פונה‬
‫לשני המינים‪.‬‬
‫לפני שננסה להבין איך מתגברים על פחד‪ ,‬אני אנסה להסביר באופן תמציתי מהו הפחד הזה ומה התופעות‬
‫המנטליות והפיזיולוגיות שהגוף עובר בהקשר לרגש הזה‪ .‬הפחד מופיע אצלנו ביום יום‪ ,‬אצל אנשים‬
‫מסוימים יותר ואצל אחרים פחות‪ ,‬ובכל תחום‪.‬‬
‫יש אנשים שיעדיפו לרוץ מרתון‪ 40 ,‬ק"מ ריצה שנמשכת כ‪ 4-‬שעות ומביאה את הגוף והנפש למצב של‬
‫קושי קיצוני ביותר‪ ,‬מאשר לגשת לבחורה או בחור ולבקש את מספר הטלפון‪ ,‬שזה משהו שלוקח כמה‬
‫שניות‪ ,‬ואין שום סכנה פיזית (אלא אם היא יוצאת מג'יפ ב‪.‬מ‪.‬וו שחור מהמושב שליד הנהג)‪ .‬יש אנשים‬
‫שיעדיפו לקפוץ באנג'י מגובה של ‪ 7::‬מטרים לתוך נהר גועש‪ ,‬מאשר להרצות מול כיתה של ‪ 0:‬איש‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬יש את ההפך‪ ,‬וגם כמובן את אלה שמפחדים לעשות את שניהם‪ ,‬רובנו כנראה‪.‬‬
‫כולנו יודעים איך מרגיש פחד‪ ,‬ואנחנו מרגישים את הפחד בעוצמות שונות‪ .‬אפילו אני‪ ,‬בזמן כתיבת‬
‫העבודה‪ ,‬מרגיש סוג של פחד בעוצמה נמוכה‪ ,‬אפשר לקרוא לזה חשש‪ ,‬שאולי לימור לא תאהב את‬
‫העבודה שלי‪ ,‬או שהיא תפרסם אותה ואנשים יקראו אותה ויחשבו שהיא לא מעניינת או משעממת‪ .‬אבל‬
‫אלו לא באמת דברים שמטרידים אותי‪ ,‬זה המוח מחליט באופן עצמאי שיש פה סכנה כלשהי‪ ,‬למרות‬
‫שההגיון אומר שלא‪.‬‬
‫אז מה זה באמת? מה משמעות הרעד‪ ,‬דפיקות הלב המהירות‪ ,‬השיתוק הפיזי? ע"פ ציטוט מאתר ויקיפדיה‪:‬‬
‫פחד הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה‪ ,‬הקיימת לעתים אצל בני אדם ובעלי חיים‪,‬‬
‫הנגרמת כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן או מאיים (פיזית או מנטלית)‪ .‬למשל‪ ,‬פחד‬
‫למראה חיה מסוכנת‪ .‬ככל שהגירוי החיצוני הוא בלתי צפוי וגדול יותר ‪ -‬תחושת הפחד‬
‫חזקה יותר‪ .‬לפחד תפקיד מרכזי בשרידותו של האדם או בעל החיים‪ ,‬והוא משמש כאמצעי‬
‫להרחקתו מהסכנה הנשקפת לחייו‪ ,‬ואף מהווה גורם המונע להיכנס מלכתחילה למצבים‬
‫מסוכנים‪ .‬עם זאת פחד גם יכול להגביל את תפקודו של האדם‪ ,‬ואת מרחב העשיה והפעילות‬
‫שלו‪.‬‬
‫התופעה העיקרית שהפחד גורם לנו היא העלאת הורמון האדרנלין שמביא לתופעות פיזיות כגון הרחבת‬
‫האישונים‪ ,‬הגברת קצב פעימות הלב‪ ,‬צמרמורת‪ ,‬העלאת לחץ הדם והרחבת כלי הדם אל השרירים כדי‬
‫להכין את מערכות הגוף להתמודדות עם הסכנה‪ .‬התגובות הן – בריחה מאיזור הסכנה‪ ,‬החזרת מלחמה או‬
‫קיפאון ושיתוק‪.‬‬
‫זהו מנגנון מרתק שאנו נולדים איתו‪ ,‬הרי כבר בגיל קטן אנו זוכרים שנבהלנו או פחדנו ממשהו‪ .‬איך ידענו‬
‫שהוא מסוכן? הזרם ההתנהגותי‪-‬קוגניטיבי סבור שתחושת הפחד נרכשת מנסיונות שליליים עם הגורם‬
‫המפחיד‪ .‬אבל איזה נסיון שלילי היה לנו עם הרצאה מול קהל או מגבהים? לא לכולנו היתה את ההזדמנות‬
‫לחוות חוויה שלילית וכתוצאה מכך לפחד‪ .‬אפשרות נוספת היא שאם האדם שומע שמישהו אחר ניזוק‬
‫ממשהו מסוים‪ ,‬אז הוא מפחד ממנו‪ .‬אז מדוע אנו לא מפחדים מנהיגה במכונית שיש בה את אחוז הנפגעים‬
‫הגבוה ביותר?‬
‫מדוע יש אנשים שמפחדים יותר או פחות? מבחינה ביולוגית‪ ,‬הבסיס לפחד הוא האמיגדלה‪ .‬האמיגדלה‬
‫היא מרכיב מסוים במוח ששולט על רגש ופחד‪ .‬לפי מחקרים שנעשו בארה"ב‪ ,‬בקרב רוצחים סדרתיים‬
‫האמיגדלה נוטה להיות קטנה מאוד‪ ,‬ואכן הם אינם מביעים פחד מענישה ומסנקציות חברתיות שיעשו‬
‫עליהם‪ .‬אבל עדיין לא מבוצעים ניתוחים להקטנת האמיגדלה בבני אדם‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬חוקרים בשנות ה‪6:-‬‬
‫כבר עשו ניתוחים בקופים באמיגדלה‪.‬‬
‫נד קאלין‪ ,‬פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וויסקונסין‪-‬מאדיסון מספר שעשה ניסוי בחיתוך‬
‫האמיגדלה אצל קופים בני שלוש‪ ,‬וכתוצאה מכך‪ ,‬התגובות שלהם לפחד היו מעומעמות‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫החיתוך שנעשה אצל קופים מבוגרים‪ ,‬מביא לוויתור על התנהגות זהירה ומונע נטייה להתרחקות מקופים‬
‫זרים‪ .‬כאשר נעשה החיתוך אצל קופים גורים‪ ,‬הקופים פיתחו תופעה שדומה לאוטיזם וחוסר רגש חברתי‪.‬‬
‫אז כנראה שזה לא פתרון טוב‪ ,‬מכיוון שהפחד שומר עלינו מסכנות‪ ,‬ומאפשר לנו לשרוד ולחיות בצורה‬
‫זהירה יותר לאורך זמן‪.‬‬
‫דרך נוספת לטשטש את תחושות הפחד היא אלכוהול או סמים‪ ,‬אך זהו לא פתרון טוב מכיוון שהוא‬
‫מטשטש גם את שאר החושים שלנו ולא מאפשר לנו לפעול בהגיון‪ ,‬ובנוסף לכך זה לא תמיד חוקי‪ .‬אז‬
‫כרגע לא נראה שיש פתרון רפואי לתחושת הפחד שיאפשר לנו להמשיך לפעול כרגיל אך רק לטשטש את‬
‫תחושת הפחד והגברת תחושת הביטחון‪.‬‬
‫אז מדוע אנחנו מפחדים מאנשים אחרים? מדוע תגובה של בן אדם אחר יכולה להוריד לנו את המצב רוח‬
‫לחלוטין‪ ,‬או לשמח אותנו מאוד? זה נכון שאנחנו יצורים חברתיים וחשוב לנו שיאהבו אותנו‪ ,‬זה בטבע‬
‫שלנו‪ ,‬אך מה גורם לפחד הנוראי הזה שיש לרובנו מלגשת לאנשים חדשים או להרצות מול קהל? יתכן‬
‫שמנגנון ההגנה הוא לא רק פיזי‪ ,‬אלא גם נפשי? אנו נפגעים כאשר מישהו לא רוצה אותנו או מתאכזב‬
‫מאיתנו‪ ,‬ולכן תגובת הפחד היא לא רק ממשהו פיזי או משהו שקרה לנו‪ ,‬אלא סוג של מניעה מאפשרות‬
‫שהמוח שלנו יפגע‪.‬‬
‫אפשרות נוספת היא שכמו שלחיות יש אינסטיקטים טבעיים‪ ,‬גם לנו יש אינסטינקטים כאלה שקרו במהלך‬
‫האבולוציה‪ .‬בתקופה הפרהיסטורית‪ ,‬יתכן שאם בחור היה ניגש לבחורה והיא היתה כבר עם מישהו אחר‬
‫(זה עדיין קורה כיום בתרבויות מסוימות לכן זוהי סברה הגיונית מאוד) היו הורגים אותו‪ ,‬ולכן המוח פיתח‬
‫מנגנון הגנה עצמית בתחום הזה‪ .‬מכיוון שאצל כל בן אדם זה שונה‪ ,‬ואין מחקרים חד‪-‬משמעיים‪ ,‬אפשר‬
‫לכתוב על זה עוד הרבה‪ ,‬אך אני רוצה לעבור לנושא הפתרונות‪.‬‬
‫הפתרון הידוע והמוכר הוא שככל שאתה מפחד ממשהו יותר‪ ,‬פשוט צריך לעשות אותו יותר ‪ -‬וככה הפחד‬
‫עובר‪ .‬אם אתה מפחד מרכבת הרים‪ ,‬תעלה עליה ‪ 7:‬פעמים‪ ,‬כל פעם שתעלה‪ ,‬תחושת הפחד תקטן‪ .‬כמובן‬
‫שזה עדיין אינדיבידואלי ואני למשל‪ ,‬לא משנה כמה פעמים אעלה על רכבת ההרים‪ ,‬אני עדיין מפחד כל‬
‫פעם מחדש‪ .‬אבל הבעיה הקשה היא העלייה עצמה‪ ,‬הביצוע עצמו של הדבר שמפחיד אותך‪ ,‬כי ברגע‬
‫שעלית כבר על הרכבת הרים‪ ,‬התגברת על הפחד‪ ,‬וזה החלק הקשה‪ ,‬ההתגברות על הפחד הראשוני‪.‬‬
‫יצרתי אוסף של ארבע עצות שכל אחד יכול לעשות ביומיום כאשר הוא במצב מסוים שמביא אותו‬
‫לתחושת הפחד‪ .‬אני יכול להגיד שבנוסף לתכונות הטובות של הפחד‪ ,‬חד משמעית‪ ,‬פחד מונע הצלחה‪ ,‬הרי‬
‫ידוע שמי לוקח את הסיכונים‪ ,‬הוא זה שמצליח בגדול‪ ,‬ולא נשאר בן אדם ממוצע‪ .‬היכולת להתגבר על‬
‫הפחד היא היכולת שהופכת את הבן אדם למוצלח יותר ובולט יותר‪ .‬והרי ארבע העצות‪:‬‬
‫‪ ./‬חוק ‪ 3‬השניות – זה החוק הכי טוב והכי יעיל‪ .‬כולנו גם השתמשנו בו בעבר‪ .‬מי לא אמר "על‬
‫החיים ועל המוות" לפני קפיצה מגובה גבוה? החוק הזה אומר‪ ,‬ברגע שאתה רוצה לעשות משהו‬
‫ואתה מפחד‪ ,‬תחליט שתוך ‪ 3‬שניות אתה עושה אותו‪ .‬פשוט מאוד‪ .‬ככל שתחשוב יותר אתה‬
‫תכנס יותר לחרדות‪ ,‬התחושה תהיה נוראית יותר והסיכויים להתגבר על הפחד יפחתו‪ .‬זהו חוק‬
‫שאנחנו יודעים אותו‪ ,‬פשוט צריך להזכר בו לפני שאנחנו מגיעים לסיטואציה‪ ,‬ולבצע אותו‪ .‬לא‬
‫לחשוב‪ ,‬פשוט לעשות – !‪.Just Do It‬‬
‫‪ .2‬לחשוב חיובי – ככל שתחשוב מחשבות שליליות‪ ,‬כמו "אני מפחד‪ ,‬חושש‪ ,‬זה יקרה לי אם אני‬
‫אעשה ככה"‪ ,‬המצב לא ישתפר אלא רק יתדרדר‪ .‬לדוגמא‪ ,‬לפני הרצאה‪ ,‬בן אדם שחושש‬
‫להרצות יגיד "אני מרצה גרוע"‪ ,‬שאל אותו כמה הרצאות העברת – והוא יענה "אף פעם לא‬
‫העברתי"‪ .‬האמונות האלה מונעות ממך להצליח‪ .‬אמונות אלו נקראות "אמונות מגבילות"‪ .‬תמיד‬
‫לחשוב על הדברים החיוביים‪ ,‬לדוגמא בהרצאה עדיף לחשוב על כמה אתה יודע את החומר טוב‬
‫ובצורה מעניינת‪ ,‬ולא להבהל מתגובות שליליות‪ .‬אף אחד לא נולד מושלם במקצוע מסוים‪ .‬ככל‬
‫שבן אדם מצליח יותר‪ ,‬הוא מקבל יותר ביקורות שליליות‪.‬‬
‫‪ .3‬לנשום – כמה שזה נשמע בסיסי‪ ,‬אבל‪ ,‬כאשר בן אדם מפחד הוא נושם פחות‪ ,‬דופק הלב עולה‬
‫והוא נכנס עוד יותר לפאניקה‪ .‬על מנת להירגע‪ ,‬אפשר לעצור את הנשימה ל‪ 5-‬שניות‪ ,‬ואז‬
‫לנשום נשימות עמוקות ומסודרות‪ ,‬להתרכז בנשימה ולהירגע‪ .‬מכאן אפשר לגשת ישר לחוק ‪3‬‬
‫השניות ולבצע את מה שרצית בלי לחשוב יותר מדי‪.‬‬
‫‪ .4‬הדרגתיות – אם מדובר בפחד מסוים כגון עבודה בגבהים‪ ,‬פחד מחיה מסוימת‪ ,‬אפשר בצורה‬
‫הדרגתית להתמודד עם הפחד‪ .‬בגבהים‪ ,‬כל פעם לעבוד בקומה אחת גבוהה יותר עד שהפחד‬
‫פוחת ואפשר להתקדם הלאה‪ .‬אם זה מעכביש‪ ,‬אז לא ישר להחזיק אלמנה שחורה ביחד אלא‬
‫בצורה מפוקחת עם מישהו שמתעסק בעכבישים ויתן לך להחזיק עכביש קטן ולא נושך ביד‪.‬‬
‫אלו הם הטיפים הכי טובים שלדעתי הם מספיקים להתמודדות עם רוב הפחדים שלנו‪ .‬בגדול‪ ,‬הפתרון הוא‬
‫פשוט לעשות את הדבר שמפחדים ממנו‪ ,‬ואלו הם טיפים להתגברות על הפחד הראשוני‪ .‬כמובן שהמרכיב‬
‫הכי חשוב הוא רצון להתגבר על הפחד‪ .‬אם זה משהו שמפריע לך ומטריד אותך ביום יום‪ ,‬מפריע לך‬
‫להשיג את המטרה שלך בחיים‪ ,‬שאצל כל אחד היא שונה ולכל אחד יש פחד שמונע ממנו להתקדם‪ ,‬אז זה‬
‫הפחד שצריך להתמקד בו ולהתגבר עליו‪.‬‬
‫בהצלחה!‬
‫מאמר בנושא הסרט "העור בו אני חי"‪***/‬‬
‫במאי‪ :‬פדרו אלמודובר‪.‬‬
‫פֶדְ רֹו ַאלְמֹודֹובַר קַאבַאי'רֹו‪:‬‬
‫במאי קולנוע‪ ,‬תסריטאי ומפיק קולנוע ספרדי‪ .‬נחשב לאחד מבמאי הקולנוע הספרדי המצליחים ביותר‪.‬‬
‫נולד בכפר קטן בחבל למנצ'ה בספרד בשנת ‪ 7141‬ובילדותו החל ללמוד בבית ספר דתי‪ .‬אולם מפני שלא‬
‫אהב את המסגרת הלמודית‪ ,‬בהיותו בן שש – עשרה‪ ,‬עזב את כפרו ועבר למדריד הבירה כדי להגשים את‬
‫חלומו ‪ -‬ללמד ולעסק בקולנוע‪ .‬בשל עוניו‪ ,‬החל לעבוד בחברת טלפונים במשך כ‪ 70-‬שנה וחסך כסף‬
‫לקניית מצלמתו הראשונה‪ .‬בשנת ‪ 7114‬צילם אלמודובר את סרטו הקצר הראשון‪ ,‬במצלמת "סופר ‪"8‬‬
‫ללא קול‪ ,‬והמשיך לצלם סרטים אחדים כאלה אשר הוקרנו בפאבים ובמסיבות פרטיות‪ .‬בשנת ‪ 7118‬החל‬
‫אלמודובר לצלם את סרטו העלילתי הראשון‪" ,‬פפי‪ ,‬לוסי‪ ,‬בום ובחורות רגילות אחרות" ובעזרת הכנסות‬
‫מסרט זה והבאים אחריו הצליח להקים חברת הפקות בשותפות עם אחיו‪ .‬במקביל לעבודתו בתחום‬
‫הקולנוע פירסם אלמודובר סיפורים קצרים רבים והיה חבר בלהקת פאנק‪ .‬אלמודובר‪ ,‬הומו מוצהר‪ ,‬נוטה‬
‫לשלב בסרטיו אלמנטים מעולמו וכותב בעצמו (לפעמים יחד עם שותף) את כל התסריטים לסרטיו‪.‬‬
‫יצירותיו נוטות למלודרמה‪ ,‬בהן משולבים הומור המזלזל במוסכמות‪ ,‬תשוקה‪ ,‬זהות ומשפחה‪ .‬אלמודובר‬
‫זכה בעשרות פרסים‪ ,‬ביניהם‪ :‬פרס הבמאי בפסטיבל קאן‪ ,‬פרס אוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר ופעמיים‬
‫בגלובוס הזהב על הסרט הזר הטוב ביותר‪.‬‬
‫תקציר הסרט‪:‬‬
‫ד"ר רוברט לדג'רד‪ ,‬רופא עור שאשתו נהרגה מכוויותיה כתוצאה מתאונת דרכים מנסה למצוא עור חדש‬
‫שיהיה מתאים להשתלה אצל מוכי כוויות‪ .‬הוא נעזר לשם כך במעבדה סודית שבביתו ובניסויים בבעלי‬
‫חיים ולבסוף מוצא עור חסין שניתן להשתיל בבני אדם‪ .‬העור עמיד באש‪ ,‬לעקיצות יתושים ולמחלות‬
‫שונות‪ .‬הסרט מתחיל כתעלומה שכן נאמר כי אשתו של הרופא מתה אך רואים אותה חיה כשבויה בביתו‪.‬‬
‫ככל שהסרט מתקדם כך נחשפים עוד חלקים מפתרון התעלומה ומזהות האישה השבויה אצלו‪.‬‬
‫החלק הראשון של הסרט עוסק בשאלת מותו של אישתו‪ .‬מתברר כי למריליה‪ ,‬המטפלת של רוברט עוד‬
‫מילדותו‪ ,‬היה בן‪ ,‬זקה‪ ,‬שהגיע יום אחד לביקור בביתו של רוברט‪ .‬זקה הבחין בגל‪ ,‬אשתו של רוברט‪,‬‬
‫והשניים התאהבו וברחו יחדיו‪ .‬בזמן בריחתם השניים היו מעורבים בתאונת דרכים בה הצליח זקה לברוח‬
‫אך השאיר שם את גל למות‪ .‬היא לא מתה ורוברט השקיע את כל זמנו בשיקום של אשתו ובפיתוח עור‬
‫חדש עבורה אך כשראתה גל את עצמה בפעם הראשונה בראי החליטה להתאבד לעיני ביתה וכך מתה‪.‬‬
‫החלק השני של הסרט עוסק בזהותה של האשה השבויה וחוזר לאחור בזמן כדי להסביר את השתלשלות‬
‫האירועים‪ .‬לאחר מות אישתו‪ ,‬בתו של רוברט פיתחה בעלת קשיים חברתיים והרבתה להסתגר‪ .‬לאחר זמן‬
‫מה‪ ,‬כשהחלה להפגש עם חברים ולצאת לבלות‪ ,‬פגשה בבחור צעיר‪ .‬ויסנטה‪ ,‬שתחילה נראה בעיניה נחמד‪,‬‬
‫ניסה לאנוס אותה לאחר שטיילה איתו בלילה‪ .‬הוא ברח אך רוברט הבחין בו בזמן בריחתו‪ .‬בתו של‬
‫רוברט לא השתקמה מאותו מקרה‪ ,‬מה שנגמר בהתאבדותה באותה דרך כמו אמה‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬החליט‬
‫רוברט לחטוף את ויסנטה ולהחזיק אותו בביתו‪ .‬לאחר שסימם אותו‪ ,‬הזמין רוברט מספר רופאים‪ ,‬שחשבו‬
‫כי מדובר במטופל פרטי וביצעו בו ניתוח לשינוי מין‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬החל רוברט לבצע בגופו של הבחור‬
‫סדרת ניתוחים ושינויים שגרמו לו לבסוף להיראות כמו גל‪ ,‬אשתו המנוחה‪.‬‬
‫לאחר מכן הסרט חוזר למציאות ומראה איך מתחיל רוברט להתאהב בויסנטה שנראה כמו אישתו‪ .‬מריליה‬
‫מנסה לשכנע את רוברט להרוג את ויסנטה שכן אסור לסמוך עליו אך רוברט אינו מוכן לשמוע בעצתה‪.‬‬
‫ויסנטה מחליט לנצל את המצב‪ ,‬הורג את רוברט ואת מריליה ומצליח לברוח ולפגוש שוב את אימו‪.‬‬
‫בסרט ניתן לראות כמה מהמאפיינים החוזרים בסרטיו של אלמודובר‪ .‬ראשית‪ ,‬עיסוקו בזהות המינית‬
‫בסרטיו אשר מתבטאת בסרט זה בצורה בולטת‪ .‬שנית‪ ,‬הופעתו הבלתי פוסקת של המוות – כמעט בכל‬
‫סרט אותו יצר יש רצח או מוות‪ ,‬וזה גם גורלן של רוב הדמויות הראשיות בסרט זה‪ .‬בנוסף‪ ,‬ניתן להבחין‬
‫במוטיב המשפחה אשר אלמודובר משתמש בו רבות ובליווי הפסקול והסצינות החושניות שמופיעות‬
‫לאורך הסרט‪.‬‬
‫מוטיב נוסף המופיע בסרט הוא היעדר "טובים ורעים"‪ .‬רוברט עלול להיראות כאדם רע המתעלל באדם‬
‫אח ר ומשתמש ביכולותיו למען נקמה אך בעצם הוא עושה זאת לאדם שאנס את בתו ולכן "מגיע לו"‪.‬‬
‫מריליה העוזרת נראית תחילה כדמות בעלת כוונות טובות אך למעשה היא זו שמעודדת את רוברט לרצוח‬
‫את ויסנטה ועוזרת לו להסתיר אותו בתוך הבית‪ .‬בנוסף‪ ,‬ויסנטה‪ ,‬שתחילה מוצג כקורבן – אישה הכלואה‬
‫בבית המשול לבית כלא – לפתע מתגלה כאנס וכחסר ערכים‪.‬‬
‫הסרט עוסק בעולם הרפואה‪ ,‬בשימושו לצרכים פרטיים‪ ,‬בהתפתחותו הטכנולוגית ובגבולותיו הבלתי‬
‫נראים לעין‪ .‬במהלך צפייתו עולים מספר נושאים הקשורים לרפואה‪ ,‬בהם אדון במאמר זה‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬הסרט עוסק בשימוש בהנדסה גנטית‪ :‬במהלך הסרט הרופא נתקל בהתנגדות לתגלית שלו מכיוון‬
‫שייצר את העור החדש בהנדסה גנטית‪ ,‬משילוב של תאי חזיר ותאי אדם‪ .‬הנדסה גנטית היא תהליך של‬
‫שינוי גנים ביצורים חיים ובצמחים באופן מלאכותי על ידי האדם‪ ,‬כדי להשיג שינוי בתכונותיהם‪ .‬כיום‬
‫השימוש העיקרי בהנדסה גנטית היא בחקלאות‪ ,‬כאשר מחדירים גנים שונים לתאים של צמחים על מנת‬
‫שיהיו עמידים לתנאים הסביבתיים השונים ולחיידקים‪ .‬תחום זה רלוונטי מאד גם לרפואה שכן שינוי גנטי‬
‫יכול להביא לתכונות חדשות אצל בני האדם שישפרו את מצבו הרפואי ויקנו לו יכולות חדשות‪.‬‬
‫השימוש בהנדסה גנטית שנוי במחלוקת בקרב החוקרים בעולם‪ .‬מצד אחד מיליארדי דולרים מושקעים‬
‫בתחום זה בטענה כי טכנולוגיה זו תפתור בצורה פשוטה רבות מן הבעיות איתן אנו מתמודדים בחיי היום‪-‬‬
‫יום‪ ,‬ותביא לעולם בריאות‪ ,‬אושר ורווחה כלכלית‪ .‬מצד שני‪ ,‬יש החושבים כי אין אנו יודעים את‬
‫ההשלכות שיגרמו טיפולים מסוג זה ואנו עלולים ליצור מוטציות ומחלות חדשות שלא יהיה בכוחנו‬
‫להתמודד איתם‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬על ידי הפיכתו הטוטאלית של גבר לאישה מוצגת התפתחות הרפואה בתקופתנו והצגת הרעיון כי‬
‫אין גבול ליכולותינו בתחום זה‪ .‬אלמודובר מציג לנו פיתוח רפואי חדשני שנעשה על ידי הרופא שנראה‬
‫לנו כלא מציאותי אך למען האמת לא רחוק מן המציאות של היום‪ .‬כבר כיום נערכים ניתוחי פנים‬
‫כירורגיים לאנשים שנפגעו בתאונות דרכים או שרוצים להסתיר את זהותם‪ ,‬דבר שפעם היה נראה דמיוני‪.‬‬
‫מעניין לחשוב היכן ואם בכלל בני האדם ישימו את הגבול לשינויים ברפואה ואיזה התפתחויות יקרו‬
‫בנושא זה בשנים הבאות‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬אלמודובר מעלה שאלה אתית חשובה מאד‪ :‬האם ניתן להשתמש ברפואה כאמצעי ענישה? בסרט‪,‬‬
‫רוברט חוטף את ויסנטה כתגובה לכך שאנס את בתו ומבצע בו את ניסוייו שתוצאתם החלפה טוטאלית של‬
‫מינו מגבר לאשה‪ .‬בסרט הדבר מוצג כהקצנה אך ניתן להשליך זאת על המציאות‪ .‬לדוגמא‪ :‬האם יכול‬
‫להתאפשר עונש סירוס לאנס כדי שלא יוכל לחזור על מעשיו? לפי דעתי אסור לנו כחברה לאפשר‬
‫מעשים מסוג זה‪ .‬השימוש ברפואה צריך להיות תמיד למען טובתו של האדם ובריאותו ואל לנו להשתמש‬
‫בה לצורך הענשה‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬בסרט מוצג הרופא כמשתמש ביכולותיו למען תועלתו שלו ובגלל מניעים זרים כגון נקמה‪.‬‬
‫הדבר מעורר מחשבה על היכולות של הרופא ועל הצורך שלרופא יהיו כוונות "טהורות" בזמן שימוש‬
‫ביכולותיו‪.‬‬
‫אלמודובר מציג בסרטו גם את נושא הניסויים בבני אדם‪ .‬ד"ר רוברט מציג את פיתוחו של העור החסין‬
‫החדש שהמציא וכשנשאל במה השתמש בניסוייו הוא עונה שבעכברים כשבעצם השתמש בויסנטה לשם‬
‫כך‪ .‬שאלת הניסויים בבני אדם היא קשה‪ ,‬שכן ללא הסכמת האדם המשתתף (כמו בסרט)‪ ,‬ברור שאסור‬
‫שהדבר יקרה‪ .‬אך מה לגבי מצבים שבהם הוא מסכים? ניסויים אלו עלולים לגרום למחלות או לפגיעה‬
‫באדם המשתתף וכיום ניתן להשתמש בכך לתחומים מצוצמצים תחת תנאים קפדניים‪ .‬אולם‪ ,‬אין ספק כי‬
‫שימוש בניסויים כאלה יכולים לספק למשל הוכחה להצלחה של תרופה מסוימת ולתרום לאנושות‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬אני ממליץ בחום על צפייה בסרט זה‪ .‬הסרט רלוונטי מאד למציאות העכשווית בה העולם מתקדם‬
‫במהירות חסרת תקדים‪ ,‬במיוחד בעולם הרפואה‪ .‬אלמודובר נוגע בסרט זה בנושאים כגון שינוי מין‬
‫ושימוש פסול ברפואה אשר לא מוצגים בהרבה סרטים אחרים‪ .‬צפייה בסרט גורמת לצופה לחשוב רבות‬
‫על המצבים השונים ומעלה בו שאלות רבות כגון‪ :‬האם הדבר ייתכן במציאות? מה הגבולות שיש להציב‬
‫לרפואה? מי ה"טובים" וה"רעים" בסרט? וכו'‪ .‬בתור תלמיד לרפואה הסרט פתח לעיני את הצד היותר‬
‫"אפל" של עולם הרפואה וגרם לי לחשוב על כך רבות‪.‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫‪ - http://www.imdb.com/name/nm0000264/bio .7‬אתר ‪.IMDB‬‬
‫‪ - http://mubi.com/cast_members/996 .0‬אתר ‪.MUBI‬‬
‫‪http://movies.yahoo.com/person/pedro-almodovar/biography.html .3‬‬
‫"הסטיגמה הפסיכיאטרית" והשירות הצבאי כפי שמשתקף בספר "נוילנד" של אשכול‬
‫נבו‪***/‬‬
‫בספר "נוילנד" שתי דמויות מרכזיות‪ :‬דורי וענבר‪ .‬שניהם מגיעים ממשפחות שהתפרקו בעקבות מקרה‬
‫מוות‪ ,‬כאשר הטריגר להתפרקות הוא השירות הצבאי‪ .‬אחיה של ענבר התאבד עקב השירות הצבאי‪ ,‬אבל‬
‫אין אנו יודעים מה בדיוק גרם להתאבדות והסיפור מתרכז בהתפוררות המשפחה בעקבות המקרה‪ .‬במקרה‬
‫של דורי אנחנו יודעים יותר‪ ,‬כי אביו של דורי‪ ,‬מני‪ ,‬הוא מרכזי בספר "נוילנד"‪ ,‬ומני הוא למעשה אחת‬
‫מהדמויות המרכזיות בספר‪ .‬ההתמקדות במני מובילה לכך שהנושא העיקרי בספר הינו נושא הפוסט‬
‫טראומה שסובל הלום הקרב (מני)‪ .‬בתחילת הספר נראה שמות אם המשפחה (נורית‪ ,‬אשתו של מני ואמו‬
‫של דורי) הוא גורם המשבר‪ ,‬אבל במהלך הקריאה‪ ,‬וכשמגיעים לדמותו של מני עצמו‪ ,‬אנו מבינים שמות‬
‫האם רק הוציא החוצה את הטראומה שלא טופלה‪ ,‬ולמעשה המשפחה מתפוררת בעקבות חוסר יכולת האב‬
‫לתפקד‪ .‬מות האם מעורר ומחריף את הלם הקרב ממנו סובל מני‪ ,‬אך למעשה‪ ,‬המשפחה מתפרקת בשל‬
‫הלם הקרב של האב‪ ,‬ולא בגלל מות האם!‬
‫על מנת להבין מה זה הלם קרב ואת סגנון החשיבה של הלום קרב אצטט מהספר דברים שאומר מני‪:‬‬
‫"פעמים בשלושים שנה זה הכול פעמיים בשלושים שנה בשאר הזמן רכבתי על האופניים מהר כי אם‬
‫רוכבים מהר אז לא נופלים הפעם הראשונה הייתה בדרך לסיני לא היו לי חששות לפני‪ ...‬ואז הגענו לגבול‬
‫ופתאום דפיקות לב פתאום זיעה פתאום קם אדם ובורח מהאוטו‪ ...‬ונוריק שאלה בלילה אחרי אם אני רוצה‬
‫לדבר על זה ואמרתי שאני רוצה לשתוק על זה והפעם השנייה הייתה לפני עשר שנים הלכנו לקולנוע‬
‫סמדר לראות את הסרט ללא פחד‪ ...‬הייתה בסרט איזו קדושה והם חיללו אותה‪ ...‬ופתאום קמתי ותפסתי את‬
‫הבחור בצווארון‪ ...‬והתחילה מהומה שלמה באולם‪ ...‬ונוריק לקחה אותי למזנון לשתות סיידר‪ ...‬והיא אמרה‬
‫אתה יודע אולי כדאי שתטפל בזה וצעקתי אני לא רוצה לטפל בזה" (עמודים ‪ .306-1‬נכתב במקור ללא‬
‫סימני פיסוק‪ .‬ההדגשים שלי)‪.‬‬
‫קטע זה מבהיר שתי נקודות מרכזיות‪ :‬ראשית האנרגיה הרבה שדרושה להלום קרב לחיות את היומיום‪:‬‬
‫מני ממשיל את חייו לרכיבה מהירה על אופניים אם יאט ייפול‪ .‬שנית הפחד לגעת ולדבר במה שהיה –‬
‫חרדה מפני פתיחת הטראומה הגוררת בריחה מטיפול‪.‬‬
‫על ההגדרה הרפואית המודרנית להלם קרב למדתי מהפרק "ולא אמות כמוהם" בספרו של ד"ר יורם יובל‬
‫"סערת נפש"‪ ,‬פרק הדן בכירורג לב וחזה הסובל מתסמונת פוסט טראומטית בעקבות מלחמת לבנון‪.‬‬
‫להלן האבחנה הרפואית‪" :‬תסמונת פוסט טראומטית היא תסמונת העלולה להתפתח אחרי חשיפה לאירוע‬
‫מזוויע‪ ,‬שכרוכה בו סכנת מוות או פציעה חמורה‪ .‬התסמונת כוללת שלושה רכיבים המופיעים יחד‪ :‬האירוע‬
‫הטראומתי נחווה שוב ושוב "עי זיכרונות מכאיבים‪ ,‬סיוטי לילה או פלשבקים‪ ,‬שהסובל חש בהם כאילו הוא‬
‫חי מחדש את הטראומה‪ .‬בה בעת‪ ,‬ובאופן פרדוקסאלי‪ ,‬הסובל משקיע מאמצים להימנע מחשיפה לגירויים‬
‫המזכירים לו את הטראומה‪ .‬מדובר במאמצים מודעים ולא מודעים העלולים להביאו לניתוק מלא מן‬
‫החברה ולקהות של תגובותיו הרגשיות‪ ,‬כולל היכולת לאהוב‪ .‬נוסף על כך מופיעים סימפטומים של‬
‫התעוררות מוגברת הכוללים נדודי שינה‪ ,‬רגזנות‪ ,‬דריכות יתר או נטייה לחרדה בעקבות גירויים קטנים ולא‬
‫חשובים" (עמ' ‪ .)47‬מהאבחנה נראה שמני סבל מתעוקה פוסט‪-‬טראומטית שהחמירה מאוד בעקבות מות‬
‫אשתו‪.‬‬
‫בעקבות החמרת התעוקה הפוסט טראומטית מני‪ ,‬אביו של דורי‪ ,‬מגיע לדרום אמריקה ומגלה שייעודו‬
‫לבנות חווה‪" ,‬נוילנד"‪ ,‬לתרמילאים הצעירים‪ .‬להלן ציטוט "נוילנד מוגדרת כ'מרחב קהילתי טיפולי'‪ .‬ההנחה‬
‫של החוזה‪ ...‬של אבא שלך (מני)‪ ...‬היא שהחיים במדינת המקור‪ ,‬בישראל‪ ,‬הם טראומה מתמשכת‪ .‬וכל מי‬
‫שמגיע ממנה פצוע במידה זו או אחרת" (עמוד ‪ .)45:‬בהמשך הסיפור מסביר מני עצמו לבנו דורי‪" :‬‬
‫המקום הזה נועד‪ ...‬לאפשר ליוצאי צבא ש‪ ...‬נפגעו נפשית‪ ...‬לעבד את הטראומה שלהם במרחב טיפולי‬
‫שמתאים להם‪ ,‬כדי שלא יקרה להם מה שקרה לי וכל הכאב יתפרץ להם אחרי שנים" (עמוד ‪ .)415‬בהמשך‬
‫מסביר מני שהביט בתרמילאים הישראלים הצעירים ו"אצל כל אחד מהם ראיתי את הפצע‪ .‬לא דמיינתי‪,‬‬
‫ראיתי‪ .‬את הנקודה המדויקת שבה נכנס הרסיס‪ .‬רובם רצו להתיק את המבט שלהם מהפצע‪ ,‬אבל חלק‬
‫דווקא דיברו עליו" (עמוד ‪ .418‬כל ההדגשים שלי)‪.‬‬
‫מקטעים אלו אנו רואים שמני מגדיר פגיעה נפשית כפצע פיזי‪ ,‬כפגיעת רסיס‪ .‬נדיר לאורך הספר כולו‬
‫שהוא מדבר על פגיעה כנפשית‪ ,‬וניכר הקושי שלו לנסח את זה באמירה (אם איני טועה‪ ,‬הציטוט מעלה‬
‫הוא המקום היחיד בספר בו הוא מציין את הפגיעה כנפשית)‪.‬‬
‫בשיעור למדנו שמחלות פסיכיאטריות מדורגות נמוך בהיררכית המחלות ולכן אנשים מתביישים להודות‬
‫שעברו התמוטטות נפשית‪ .‬מני מנסה להעלות את הפגיעה הנפשית בהיררכיה לדרגה של מחלה פיזית‪,‬‬
‫ואפילו יותר מזה – פציעת מלחמה‪ :‬רסיס חדר לגוף ופצע אותו‪ .‬מדימוי הרסיס ברור ההכרח בטיפול‬
‫רפואי דחוף‪ ,‬לא ניתן להתעכב או לזלזל כפי שנוטים לעשות בפגיעה נפשית (שלא בצדק)‪.‬‬
‫אני נוטה להסכים עם המסר של מני‪ .‬חייבים לתת יותר לגיטימציה לפגיעות נפשיות‪ ,‬בעיקר במדינה‬
‫כשלנו ובמיוחד בזמן השירות הצבאי‪ ,‬כאשר השיא הינו בזמן מלחמה‪ .‬אך אני יכול להעיד שגם השגרה‬
‫הצבאית בגדוד לוחם מלאה בדילמות מוסריות ומצבים קשים שעלולים ליצור "פציעה"‪.‬‬
‫בעבודה זו אני טוען ש"הסטיגמה הפסיכיאטרית"‪ ,‬שהוזכרה בשיעור קיימת גם בצבא‪ ,‬אצל חיילי‬
‫המילואים והסדיר‪ .‬חיליים מתביישים לפנות לעזרה נפשית וזאת למרות שחוויות שעוברים בזמן השירות‬
‫הצבאי אכן עלולות לגרום לפגיעה נפשית‪ ,‬כפי שטוענים ב"נוילנד"‪" :‬כל מי שמגיע מישראל פצוע במידה‬
‫כזאת או אחרת" (עמוד ‪.)45:‬‬
‫כצוער בקורס קצינים יצא לי ללוות חייל שאיים בהתאבדות (ולבסוף קפץ מהחלון של חדרו של קצין‬
‫בריאות הנפש ונפצע באורח בינוני)‪ ,‬ואת תפקידי כקצין בגדוד שריון התחלתי במלחמת לבנון וחוויתי‬
‫בעצמי ובאמצעות חיילי את החרדה והשכול‪ .‬מנסיוני‪ ,‬לא מספיק רק מתן הלגיטימציה לפניה לעזרה‬
‫נפשית ולא כדאי לחכות שהחיילים יבקשו עזרה נפשית‪ ,‬כי אז כבר עלול להיות מאוחר מדי והמצב עלול‬
‫להיות קשה‪.‬‬
‫מה שאני רוצה להציע הוא ליצור לחיילים קבוצות תמיכה באופן קבוע בליווי איש ממערך בריאות הנפש‪.‬‬
‫לפחות מבחינת חיילי הסדיר זה לא דורש לוגיסטיקה קשה ויכול למנוע ולאתר חיילים בסיכון‪ .‬כדאי גם‬
‫ליצור קבוצות תמיכה שיעבדו עם איש מקצוע קבוע וכך בעקבות אירוע טראומתי יהיה לחייל אדם‬
‫מקצועי מוכר אותו יוכל לשתף בחוויות ובטראומות‪ .‬כך יהיה כל חייל בפיקוח נפשי כלשהו ויהיו פחות‬
‫טרגדיות של התאבדות‪ ,‬ואולי כל החיילים ישתחררו מהצבא כשהם פגועים פחות מתקופת השירות‪ ,‬שכבר‬
‫ברור לכולם שאינה פשוטה‪.‬‬
‫אסיים במילים משירו של יהונתן גפן "התארגנות"‪ .‬השיר נכתב אחרי מלחמת יום כיפור‪ ,‬אבל מילותיו‬
‫נכונות גם היום‪ .‬הגיע הזמן לתת יותר התייחסות לפגיעה הנפשית בתקופה הקריטית של השירות הצבאי‪,‬‬
‫ולאפשר גם לחיילים מקום לבכות‪.‬‬
‫"הקמנו מאהל וערכנו מפקד‪ /‬השלמנו ציוד ותיקנו חגור‪ /...‬מצאנו מקום למרפאה‪ /‬מקום לאלונקות‪ /‬אך‬
‫לא מקום שהקצינים‪ /‬יוכלו שמה לבכות‪".‬‬
‫מרחב משותף ובו פריטים אישיים – בין ניכוס להשתלטות‪***/‬‬
‫צעירים יושבים על ספה קרועה אל מול שולחן קפה ישן ובמרכזו נרגילה‪ ,‬וממש מעבר לפינה זקני השבט‬
‫יושבים על הספסל הקבוע למשחק קלפים נוסף‪ .‬אישה תולה כביסה על חבלים שבעלה הרכיב בגינת‬
‫השיכון וצועקת לשכנתה שמעבר לגינה שתבוא אח"כ לכוס קפה‪ .‬קבוצת ילדים רבים ביניהם – תורו של‬
‫מי לשבת על נדנדה מאולתרת מחבלים וקרש‪ ,‬הקשורה לעץ האלון הישן שבצמוד לבנין‪ .‬קיימות אינספור‬
‫דוגמאות כאלו ואותן ניתן למצוא בכל שכונת שיכונים טיפוסית בישראל‪ ,‬בשלל גדלים צבעים‬
‫וטקסטורות‪.‬‬
‫המרחבים המשותפים אשר כלואים בין שיכון לשיכון מייצרים מצב מורכב מאז בניית השיכונים‪ .‬מרחבים‬
‫אלו הם שייכים לכולם ובו זמנית לאף אחד‪ .‬כל אחד מדיירי הבניין עושה במרחב זה כרצונו ולא תמיד‬
‫מייחס חשיבות להשלכות פעולה זו על שכניו‪ .‬לפעולות אלו קוראים ניכוס ‪ -‬אני משייך לעצמי שטח‬
‫ציבורי ו‪/‬או משותף למספר מסוים של אנשים‪ ,‬ועושה בו כרצוני‪ .‬לפעולה זו אופני ביטוי רבים‪ :‬מתחימת‬
‫גינה בגדר גבוהה והסבתה לשטח פרטי ועד להצבת עציצים לשימוש פרטי בכניסה לשיכון‪ .‬אפילו עצם‬
‫פעולת ה"על האש" אשר כל כך פופולארית בקרב הישראלים היא סוג של ניכוס שטח משותף לצורך‬
‫פרטי‪ ,‬כי איזור המנגל הוא האזור התחום באותו זמן לי ולמקורביי‪.‬‬
‫נשאלת השאלה ‪ -‬מדוע האדם מרגיש את הצורך לנכס? מה מנסה להשיג? תחושה של בית מחוץ‬
‫לגבולותיו? או אולי סימון טריטוריה? מחאה על המצב הקיים? האדם מטבעו נוטה לטריטוריאליות‬
‫וכיבוש‪ .‬זאת בשילוב עם מציאות קשה של מחסור במקום‪ ,‬והידיעה כי אפשר להזיז את קווי הגבול מבלי‬
‫לייצר תגובה‪ ,‬יוצרים מצב בו האדם מקים לעצמו מרחבים פרטיים מחוץ לביתו‪ .‬המרחב הציבורי הוא אכן‬
‫של כולנו‪ ,‬ולשם כך הוא נועד‪ ,‬אך לא תמיד פעולת הניכוס היא חיובית כלפי הגורמים האחרים‪.‬‬
‫הניכוס הוא אינו מושג סגור וגבולותיו אינם ברורים‪ .‬מתי אני מנכס לעצמי שטח ומתי אני משתלט עליו?‬
‫האם תלוי במימד הזמן? או במימד הפיזי? או אולי התשובה תמונה במימד החברתי? אם נפרק את פעולת‬
‫הניכוס לגורמיה‪ ,‬נוכל לראות כי היא מתחלקת לפעולות זמניות ופעולות קבועות‪ .‬מכאן שמימד הזמן אכן‬
‫משפיע על הגבול שאותו אני מציב בעת ביצוע הפעולה‪ .‬אם הנחתי מגבת על חוף הים‪ ,‬אכן ניכסתי לעצמי‬
‫את השטח הציבורי‪ ,‬אך עם שקיעת השמש‪ ,‬אין לי יותר עניין באותה פיסת חול‪ ,‬הפעולה נגמרת והשטח‬
‫הציבורי חוזר למצבו הקודם‪.‬‬
‫לעומת זאת אם בניתי לי גדר קטנה בצמוד לדירת הקרקע בשיכון שבו אני גרה‪ ,‬זוהי פעולה קבועה‬
‫ועלולה להוות מטרד לשכניי‪ .‬גם במימד הפיזי קיים גבול אשר אף אחד אינו יודע כיצד לשים עליו את‬
‫האצבע‪ .‬משפחה המחליטה לערוך יום הולדת לאחד הילדים ולסמן גבולות ע"י שרשראות בלונים סביב כל‬
‫הגינה הציבורית‪ ,‬חוסמת את השימוש בגינה לאורחים נוספים‪ .‬היא מסמנת טריטוריה ברורה ומוגזמת‪,‬‬
‫מציבה עובדה אשר קשה להתמודד איתה‪ .‬אך אם אותה משפחה תתלה את השרשראות בלונים רק על חצי‬
‫מהגינה הציבורית‪ ,‬תינתן האפשרות לאורחים נוספים להשתמש באותה גינה בו זמנית‪.‬‬
‫מכאן ניתן להסיק‪ ,‬כי כל עוד אני מאפשר לעוד אנשים שימוש באותו מרחב אינני עובר את הגבול הפיזי‬
‫בפעולותיי הפרטיות‪ .‬כמובן שהמימד הכי חשוב הוא המימד החברתי‪ .‬גם אם עברתי את גבולות הזמן‬
‫והמרחב יחד‪ ,‬אך פעולת הניכוס שלי לא מהווה מטרד לאף אחד‪ ,‬האם עדיין נחשבת הפעולה כהשתלטות‬
‫אשר אינה מקובלת בחברה הישראלית? אלו קודים חברתיים לא כתובים הקיימים בתודעתנו‪ ,‬ועלולים‬
‫לגרום לתחושות אי נוחות ומבוכה ואולי אפילו לחיכוכים בין הגורמים‪ .‬מכאן‪ ,‬ניתן להבין כי כל פעולת‬
‫ניכוס באשר היא‪ ,‬עלולה לייצר מצבים של אי נעימות אך ניתן למנוע זאת ע"י תקשורת פתוחה עם‬
‫המעורבים ויצירת חוקיות ברורה יותר לגבי השימוש במרחב המשותף‪.‬‬
‫הישראלי המצוי אשר מקבל החלטה לקחת חלק מהשטח המשותף לו ולשכניו וליצור במקומו משהו פרטי‬
‫רק לעצמו‪ ,‬איננו מבין את הכוח הטמון בהחלטה זו וכיצד תשפיע על המשמעות האורבנית של אותו מקום‪.‬‬
‫יש שיראו בכך אוסף של גרוטאות על מגרש אחד‪ ,‬אך אני נוטה לראות את הקסם שנוצר מהשילוב‬
‫האקראי של הפריטים‪ .‬אל פריטים אלו מתווספים צלילים וריחות המסגירים את בעליהם‪ ,‬משתלבים יחד‬
‫ויוצרים משהו חדש וייחודי‪ .‬הנוקשות הממוסדת שבמרחב ציבורי עירוני לא קיימת פה‪ .‬אנו מנכסים את‬
‫שני סוגי המרחבים‪ ,‬אך לעולם לא נוכל ליצור את אותה האווירה‪ .‬ניכוס השטח הכלוא "בין לבין"‬
‫בשיכונים מוסיף תחושה ביתית ומייצר תחושת אחריות כלפי המרחב‪ .‬הרי אם לא היינו מנכסים‪ ,‬לא היה‬
‫נותר במרחב זה שום זכר לאנושיות שלנו והוא היה נותר קר מנוכר ולא מנוצל‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬פעולת הניכוס‪ ,‬על כל היבטיה‪ ,‬מקנה למרחב הציבורי את החיות שחסרה בו‪ ,‬ותורמת להעשרת‬
‫המרחב הבנוי‪ .‬היא גורם מפתח במרחב האורבני ובדרך שבה הוא נחווה‪ .‬כמו כן‪ ,‬מחקרים רבים הראו כי‬
‫פעולת הניכוס של המרחבים הללו‪ ,‬מקנה תחושת ביטחון רבה יותר לדיירים ותורמת ללכידות הקהילה‪.‬‬
‫מכאן‪ ,‬ניתן לראות כי בפעולות הניכוס יש גם השפעות חיוביות על המרחב הציבורי‪.‬‬
‫אך האם פעולות אלו מתאימות לכל המרחבים הציבוריים והמשותפים באשר הם? האם בשכונה רווית‬
‫גינות ציבוריות לרווחת התושבים פעולות ניכוס בצמוד לשיכונים תורמות לפעילות אורבנית תקינה? אם‬
‫ניקח קנה מידה גדול יותר‪ ,‬ונסתכל על שכונה כזו‪ ,‬נוכל להבין את הדינמיקה הנוצרת בה כתוצאה מכך‪.‬‬
‫מה הם יחסי הכוחות הנוצרים בין המרחבים הציבוריים העירוניים לבין המרחבים המשותפים שבין‬
‫השיכונים? תושבי השכונה יעדיפו לנכס לעצמם את המרחב הקרוב לביתם מטעמי נוחות‪ ,‬ולא את המרחב‬
‫הציבורי המוקדש לאותן פעולות בדיוק אך נמצא במרחק כמה מאות מטרים משם‪ .‬אז יווצר מצב בו דיירי‬
‫השיכונים יישארו בקרבת הבלוק‪ ,‬והמרחבים הציבוריים נותרים שוממים‪ .‬בעיני זו היא השאלה המאתגרת‬
‫ביותר – כיצד ניתן לתת מענה לצורך התרבותי‪-‬חברתי‪-‬פיזי של דיירי השיכונים לביטוי עצמי במרחב‬
‫הציבורי ולמשוך אותם אל מחוץ לבלוק? התשובה אינה חד משמעית ומכילה בתוכה תפיסות שונות לגבי‬
‫הניצול האופטימלי של המרחב על ידי דיירי השיכונים‪.‬‬
‫מה שבטוח‪ :‬התשובה אינה תכנונית בלבד‪ .‬כאשר תפיסת המתכנן אינה תמיד עולה בקנה אחד עם תפיסתם‬
‫של המשתמשים‪ .‬גורמים חברתיים‪ ,‬כלכליים ותרבותיים משפיעים על המערכת המורכבת הנוצרת במרחב‬
‫זה‪ .‬למרות שהמרחב נראה מאולתר וספונטני‪ ,‬עדיין ניתן לראות כי מכלול הניכוסים בו‪ ,‬אקראיים ככל‬
‫שיהיו‪ ,‬עובד ומשלב בתוכו את ביטוייהם האישיים של הדיירים‪.‬‬
‫מנקודת מבטה של מתכננת‪ ,‬הייתי רוצה למצוא פיתרון המשלב בין הדברים‪ .‬לממש את הפוטנציאל הטמון‬
‫במרחבים מאולתרים אלו‪ ,‬וכן להסדיר את פעולת הניכוס ברמה אסטטית אשר לא תפגע ברומנטיות‬
‫הקסומה שבה‪ ,‬אך תייצר מימד נוסף המאפשר שילוב של המרחב הצמוד לשיכון והמרחב הציבורי‬
‫העירוני למערכת אחת‪ ,‬ותגדיר מחדש את האופן בו הפרט ישתמש במרחב אותו הוא מנכס‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬ניתן לומר כי פעולת הניכוס‪ ,‬הינה ביטוי אישי במצב יומיומי בעל משמעויות רבות לפרט ולכלל‬
‫כאחד‪ ,‬ומהווה גורם חיוני לקיומו של המרחב הציבורי‪ .‬הניכוס הוא משתנה דינמי המייצר מתח בין המקום‬
‫עצמו למשתמשים בו‪ ,‬וכאשר יפעלו בצורה הרמונית יותר‪ ,‬תוך כדי מתן כבוד ותמיכה האחד בשני‪ ,‬כן‬
‫תעלה הרמה המאפיינת את המרחב האורבני‪.‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫‪Henri Lefebvre – The Right To The City – 1968 - Le Droit à la ville ‬‬
‫‪Oscar Newman - Defensible Space – 1972 ‬‬
‫‪Bill Hillier – Space Is The Machine – 1999 ‬‬
‫‪Pierre bourdieu - practical reason: on the theory of action – 1998 ‬‬
‫‪Boonanan Natakun - Collective near home space appropriation – a case study ‬‬
‫‪of Baan Mankong, participatory slum-upgrading project, Bangkok‬‬
Leisette Brunson, Frances E. Kuo, William C. Sullivan - Resident
appropriation of defensible space in public housing implications for safety and
community
Mark Francis - Urban open space designed for user needs – 2003
0:70 – ‫ ידע וחיי היומיום‬,‫ של מי העיר הזאת? תכנון‬- ‫טובי ספנסר‬
0::1 – ‫חיים יעקובי – מכונת המגורים המזרחית‬
‫ ההיבט הפרטי של המרחב הציבורי‬:‫ בין ניכוס לנאחס‬- ‫ד"ר עמי רן‬





‫"אני גם‪ ...‬דאגלס גורדון"‪***/‬‬
‫כבר בכניסה למוזיאון ת"א מלווים אותי טקסטים קצרים על הקירות‪ .‬חלקם אימרות שונות‪ ,‬חלקם‬
‫פתגמים ספציפיים יותר ופחות‪" .‬סוף סוף מפלפלים קצת את האוירה" אני חושבת לעצמי‪ ,‬תוך כדי ירידה‬
‫לקומה התחתונה באגף החדש בעודי מנסה להתאים בין האימרות על הקיר לבין מצבי יום יום (תמונה‬
‫‪.)#7‬‬
‫ליד הפתח של חלל התצוגה התחתון ניצבת כותרת גדולה‪" :‬גם אני‪ ...‬דאגלס גורדון"‪ .‬גודלו של טקסט‬
‫ההסבר מבטיח שגם אם עוד פעם אעמוד מול הקיר ואנסה לפצח צירופי מילים מליציות שינסו לגרום לי‬
‫להרגיש כמה גבוהה הרמה של התערוכה‪ ,‬לפחות יהיה לי נוח לקרוא אותן‪ .‬להפתעתי‪ ,‬בעומדי מול הקיר‬
‫אני מפתחת חיבה לתערוכה‪ ,‬כאשר הטקסט שמולי מתגלה כלא יומרני‪ .‬כזה שפשוט מתאר מה עבר‬
‫בראשו של האמן‪ ,‬באילו תחומים הוא מתעסק ביצירותיו (חיים ומוות‪ ,‬טוב ורע‪ ,‬חפות ואשמה‪ ,‬זיכרון)‬
‫ובאילו מדיומים הוא מעביר את רעיונותיו‪.‬‬
‫שטח התערוכה עוטף את המבקרים בחלל שחור בו פרושים מסכי ענק ספק במקריות‪ ,‬ספק בהעמדה‬
‫מדויקת‪ .‬שיטוט בתערוכה חושף מערך מסכים המוצבים בזויות‪ ,‬גבהים וכיוונים שונים‪ ,‬אשר מאפשרים‬
‫מפגש עוצמתי ויוצרים תחושת דיס‪-‬אוריינטציה בדומה ל"מאורת הארנב" מעליסה בארץ הפלאות או‬
‫לראשו של "ג'ון מלקוביץ" בסרט הידוע‪ ,‬כאשר העבודות משמשות כצוהר להתבוננות בעולם דרך עיניו‬
‫של האמן‪.‬‬
‫את פני המבקרים מקבל מיצב וידיאו ובו להבות האוחזות בפסנתר כנף (תמונה ‪ ,)#0‬לוחשות ומנסות‬
‫להסות את הקרב האחרון שלו‪ .‬קשה לנתק את המבט מעמידותו המרשימה של הפסנתר – סמל תרבות‬
‫מערבי מובהק – המנסה‪ ,‬ללא הצלחה‪ ,‬להשיב מלחמה בעודו נאבק להחזיק את משקלו העצמי ולא לקרוס‪.‬‬
‫כל זאת כשברקע הנוף האנונימי של קמבריה בגבול שבין אנגליה לסקוטלנד‪ ,‬שבעבר סימנה את קצה‬
‫האימפריה הרומית והגבול בין ה"תרבות" האימפריאלית לשבטי הפראים המאיימים‪ .‬עבודה זו‪ ,‬הנקראת‬
‫“‪ ,)0:70( "O d E taz lov Cino‬כמו שלוש העבודות האחרות הפרושות בחלל‪ ,‬מתארת את‬
‫ההתרחשות מנקודת מבט ופרספקטיבות שונות‪ .‬יש שיראו בכך מענה לייצר הניו‪-‬מדיה שהולך ומתחזק‬
‫אצל כולם בשנים האחרונות‪ ,‬לקבל הכל כאן ועכשיו‪.‬‬
‫את שרידי הפסנתר השרוף ניתן לראות באיזור אחר בתערוכה בו מוצגת העבודה "פסנתר כנף בייבי‬
‫שרוף" – מיצב פיסול חרוך שהוצב באגף הישן של המוזיאון (תמונה ‪.)#3‬‬
‫מבעד לסאונד העוטף של האש חודרים קולותיו של "הנרי המורד" (‪ )0:77‬הנאבק מאבק פנימי קשה‪.‬‬
‫עבודה זו מבוססת על הסרט "מרד הנעורים" ומתארת סצנות שלא צולמו במקור (תמונה ‪ .)#4‬העבודה‬
‫השלישית היא "פסיכו ב‪ 04-‬שעות"‪ ,‬בה מוצג הסרט "פסיכו" אשר נמתח על פני ‪ 04‬שעות בקצב של שני‬
‫פריימים לשנייה במקום ‪ 04‬פריימים בפורמט הקולנועי הרגיל‪ .‬התוצאה המתקבלת מנתקת בין הקונטקסט‬
‫לתסריט ומייצרת רצף תמונות שחלקן אייקוניות ומוכרות וחלקן חסרות משמעות כמעט (תמונה ‪ .)#5‬שוב‬
‫ניתן לראות איך האמן משחק בסמלי תרבות וכיצד‪ ,‬בדומה לפסנתר הכנף‪ ,‬לוקח את סרט האימה‬
‫האולטימטיבי "פסיכו" ומפרק אותו לגורמים עד כדי שהסרט עצמו הופך לגורם משני ביצירה‪.‬‬
‫העבודה האחרונה בחלל " ‪ "eyaE l ey: Eae yav‬נפרשת על שני מסכים גדולים המתארים פיל בחלל‬
‫גלריה ריק אשר מבצע הוראות כמו להעמיד פני מת‪ ,‬לקום‪ ,‬להסתובב‪ ,‬בעוד ששתי טלויזיות קטנות‬
‫מציגות אחת את ההתרחשות כולה מהצד והשנייה מציגה את מבט התקריב על עינו של הפיל‪ .‬חלוקה זו‬
‫של ההתרחשות מאפשרת לצופה להתחבר לחלקי ההתרחשות במסכים השונים ולפתח פרשנות אישית‬
‫כפועל יוצא (תמונה ‪.)#6‬‬
‫פלא נוסף המתקיים בתערוכה נוצר כאשר צילם של הצופים משתקף על מסכי היצירות בזויות שונות‬
‫ומייצר דמויות חדשות המשתלבות בתוך היצירות‪ .‬יחסי הגומלין הללו הנוצרים בין גוף הצופה לדימוי‬
‫המוקרן מייצרים חוויה חזקה מאוד‪ .‬בנוסף‪ ,‬כאשר מגיעים לפינתו של החלל‪ ,‬לתחתיתו של "מפל האור"‬
‫אשר מאיר את חלל המוזיאון באור טבעי‪ ,‬נוצר שילוב בין הסאונד של יצירותיו של דאגלס לבין קולות‬
‫המבקרים במוזיאון אשר מתקיים רק בפינת התערוכה ונעלם כאשר ממשיכים להסתובב‪.‬‬
‫דאגלס גורדון נולד בגלזגו ב‪ .7166‬הוא נחשב לאחד האמנים המעניינים בזמננו ומציג במוזיאונים‬
‫ובגלריות נחשבות ברחבי העולם‪ .‬כיום חי בברלין עם בת זוגו הישראלית ומציג בישראל מאז ‪.7116‬‬
‫אוצר התערוכה הוא האוצר ה ישראלי והבינלאומי עמי ברק שהינו חבר אישי של גורדון והוזמן על ידו‬
‫לאצור את התערוכה‪.‬‬
‫"אני גם‪ ...‬דאגלס גורדון" הינה תערוכה בקנה מידה גדול מאוד‪ ,‬התערוכה סוקרת את עבודתו של גורדון‬
‫ב‪ 0:-‬השנים האחרונות ומתפרשת על פני שבעה חללים שונים בבניין הראשי של מוזיאון תל אביב‬
‫ובבניין החדש ע"ש הרטה ופול עמיר‪.‬‬
‫התפרשות לא רגילה זו ברחבי המוזיאון הינה כנראה צורך טכני‪ ,‬הנובע מגודלה של התערוכה‪ ,‬אך‬
‫החלוקה הטכנית הזאת מאפשרת להתבונן על מכלול יצירתו של גורדון כפרקים העומדים בפני עצמם‪:‬‬
‫עבודות צילום‪ ,‬וידאו‪ ,‬טקסט ואף סרט עלילתי באורך מלא‪.‬‬
‫למרות גודלה העצום של התערוכה היא לא מונומנטלית‪ .‬היא לא יוצרת תחושה רטרוספקטיבית‪,‬‬
‫למרות שהיא מקיפה מאוד‪ ,‬ומציגה עבודות מהמוקדמות ביותר של האמן ועד העכשוויות ביותר‪.‬‬
‫מעבר בין כל העבודות ובין כל החללים המפוזרים ידרוש מהצופים מאמץ לא קטן‪ ,‬אך לאלו‬
‫שיתמידו ויתאמצו מובטחת בעיני חוייה מרעננת – הנוכחות והעוצמה המשתנות בין חללי המוזיאון‬
‫שומרות על עניין ואף מקשרות במעבר בין שני חלקיו השונים של המוזיאון‪ .‬בעיני‪ ,‬למרות גודלה‬
‫יוצא הדופן‪ ,‬התערוכה טומנת בחובה אפשרות למפגש אינטימי וקרוב‪ ,‬שמייצר אנרגיה מרתקת‪.‬‬
‫רפואה‬
‫מַרָאה‪ָ ,‬אדָ ם‪ /‬דור וייס‬
‫רֹופֵא‪ְ ,‬‬
‫ְצלִּילֵי ַמנְגִּינָת ַהנִּיתּו ַח‪,‬‬
‫ִּמילֹות סִּיפּור הַתְ רּופָה‪,‬‬
‫ֵאיזֶהּו עֹולָם ה ְָרפּוָאה?‬
‫הִּיפֹוק ְַרטֶס שֶל רֹופֵא וְרֹופְַאה‪,‬‬
‫כְָאח ַו ֲאחֹות‪,‬‬
‫שלִּיחּות ּו ְבעֲבֹודָ ה פָחֹות?‬
‫מָתַ י יֹותֵ ר ְב ְ‬
‫גּופִּי ה ַָרעֵב‪,‬‬
‫כֹו ֵאב‪.‬‬
‫דֹו ֵאב‪.‬‬
‫ּומַה גּופְָך‪ָ ,‬רעֵב הּוא?‬
‫כֹואֵב?‬
‫דֹואֵב?‬
‫שיר‪,‬‬
‫גּופֵנּו ְב ִּ‬
‫חֹווֶה‪.‬‬
‫לֹומֵד‪.‬‬
‫שנֵינּו‪,‬‬
‫ַהזְמָן ‪ -‬אֹוזֶל הּוא ִּל ְ‬
‫ש ַמכְתִּ יב‪,‬‬
‫ַאך אַתָ ה הּוא ְ‬
‫ֶאת דִּ ב ְֵרי י ְ ַמיי‬
‫גּופִּי פֹועֵם ְבי ָדֵ יָך‪,‬‬
‫ְלָך ַה ְח ָלטָה שֶל ַחּי ִּים אֹו ַמוֵות‪,‬‬
‫עַל ְבׂשָר ַעצְמֹותַ יי‪,‬‬
‫הַגּוף הַחֹולֶה‪,‬‬
‫אּולַי יַב ְִּריא וְאּולַי י ִּתְ ָפגֶר‪,‬‬
‫שֹורר‪.‬‬
‫כַּ זֶהּו‪ ,‬בְּ סֹופֹו שֶ ל יֹום‪ ,‬גַּם גּופְּ ָך ‪ -‬גּופֹו שֶ ל מְּ ֵ‬
‫חומר לשימור גופות‪***/‬‬
‫קר ובהיר‪ ,‬החדר בו כל זה מתרחש‬
‫בואו‪ ,‬תתקרבו‪ ,‬מי שלא יראה גם לא יבין‬
‫מנסים להתקרב‪ ,‬לחוש מבלי למשש‬
‫מנסים להתעלם מהריח של הפורמלין‬
‫ובפנים‬
‫סערה‬
‫איפה? למה? איך וכיצד? בטח יש לו משפחה‪,‬‬
‫אולי בן‪ ,‬נכד‪ ,‬גיסה ונין‬
‫מה הם היו אומרים? לא מרפה השאלה‬
‫ואת המחשבות מלווים אדי הפורמלין‬
‫זוהי זכות גדולה‪ ,‬שנפלה בחלקם‪,‬‬
‫אני משננת לי בלב בלי להאמין‬
‫הם עשו זאת מבחירה מודעת למען הזולת והאדם‪,‬‬
‫הם ב ח ר ו למסור נפשם בחיקו של פורמלין‬
‫מאה סטודנטים‪ ,‬סכינים‪ ,‬פינצטות‪ ,‬לומדים מהמדריכה‬
‫ועובדים בצילה‬
‫סקרנות‪ ,‬דבקות במטרה‪ ,‬שקדנות ורצון‬
‫אך האם יש בחדר הזה גם קצת חמלה?‬
‫המוסר מתכווץ למראה העור נקרע תחת הסכין‬
‫וכל חושי זועקים‬
‫פורמלין פורמלין פורמלין‬
‫קינת האזמל‪***/‬‬
‫קינת האזמל‬
‫בטן‪ ,‬גפיים‪ ,‬חמוקיים‬
‫כל היום הוא עמל‪.‬‬
‫פולש לתוך עולם שאיננו שלו ‪-‬‬
‫חתך ועוד חתך‬
‫בידי אנשים‬
‫אלוהים חיים‪.‬‬
‫את נשמותיהם הוא פוצע‬
‫עמוק ועמוק יותר‬
‫פסי ייצור קרים ‪-‬‬
‫הורס‪ ,‬או שמא מתקן?‬
‫והרי הוא הרופא‪ ,‬כמוני‪,‬‬
‫כן הוא אשם‬
‫ואיך הוא מעז?‬
‫משנה סדרי עולם‪,‬‬
‫ואיפה אני?‬
‫סוף טוב‪***/‬‬
‫כבר בגיל שש עשרה ידעה חליסיה שמשהו לא בסדר‪ ,‬אבל הוריה ורופאיה הגיבו בביטול‪" ,‬את עוד צעירה‬
‫וזה יסתדר מעצמו"‪ .‬אבל חליסיה ידעה בתוך תוכה שמשהו לא בסדר עם המחזור הלא סדיר שלה‪ .‬בגיל‬
‫שמונה עשרה החליטה לעזור אומץ‪ ,‬למרות הפצרותיהם הבלתי פוסקות של הוריה‪ ,‬וללכת לייעוץ‪ .‬זה היה‬
‫חורף הולנדי טיפוסי ומושלג‪ ,‬וחליסיה נסעה לבד‪ ,‬במשך שעתיים‪ ,‬מהכפר בו היא מתגוררת‪ ,‬לאמסטרדם‪.‬‬
‫במהלך הנסיעה מחשבותיה נדדו למקומות חשוכים וזיעה קרה כיסתה את פניה‪ .‬ההמתנה לפרופ' ואן דר‬
‫היידן הייתה מורטת עצבים‪ .‬הדלת נפתחת‪ .‬חליסיה מתיישבת לצד שולחן הפרופסור ומספרת לו את שעל‬
‫ליבה‪ ,‬פרופ' ואן דר היידן מקשיב ומהנהן ומתאם לחליסיה בדיקת הדמיה‪.‬‬
‫לאחר שבועיים‪ ,‬שוב עושה חליסיה פעמיה לבית החולים‪ .‬במהלך הבדיקה חליסיה שומעת את הרופאים‬
‫מדברים‪" :‬תצלם עוד"‪" ,‬קח עוד תמונה"‪ ,‬הם חוזרים ואומרים‪.‬‬
‫אחרי הבדיקה חליסיה יושבת בחדר ההמתנה ולפתע נכנס פרופ' ואן דר היידן‪ ,‬הוא קורא לה ולהוריה‬
‫למשרדו‪ .‬חליסיה יודעת שמשהו לא טוב הולך לקרות‪ .‬במשרדו אומר הפרופסור שבמהלך הבדיקה נראה‬
‫גידול בקוטר ‪ 4.5‬ס"מ בבטנה‪ .‬עולמה של חליסיה חרב עליה‪ ,‬ואמה מתחילה לבכות‪ .‬פרופ' ואן דר היידן‬
‫מרגיע ואומר שעדיין שום דבר אינו סופי ויש לבצע בדיקה פולשנית כדי לברר את סוג הגידול‪.‬‬
‫כשחזרה הביתה‪ ,‬נכנסה חליסיה לחדרה ומיררה בבכי‪ ,‬היא לא סיפרה על כך לאיש‪ ,‬אפילו לא לבן זוגה‬
‫דמיאן‪ .‬בחוץ ירד שלג‪ ,‬ומחלון החדר הכל נראה כל כך שלו אך בנפשה של חליסיה מתחוללת סערה‪.‬‬
‫תאריך הבדיקה הגיע ‪ -‬ושוב הנסיעה המייגעת לבית החולים ‪ -‬חליסיה שרועה על שולחן הבדיקות הקר‪,‬‬
‫מתבוננת בשעון על הקיר ורואה כיצד השניות חולפות להם ‪ -‬היא מסיטה את מבטה ורואה את הרופא‬
‫המרדים מכניס חומר הרדמה לעירוי‪ .‬חליסיה מביטה במחוגי השעון ואט אט שוקעת בשינה עמוקה‪.‬‬
‫כשחליסיה פוקחת את עיניה‪ ,‬היא מבחינה שדמיאן עומד מולה מחייך ומלטף את פניה ואת שערה‬
‫הבלונדיני השופע ולרגע חליסיה מרגישה אושר שלא הרגישה זה תקופה ארוכה‪.‬‬
‫התוצאות הגיעו‪ ,‬וחליסיה יושבת במשרדו של פרופ' ואן דר היידן‪ ,‬הוא מבשר לה שהחדשות לא טובות ‪-‬‬
‫הגידול סרטני ומזן נדיר ‪ -‬חליסיה לא מגיבה‪ .‬הוא מסביר שבמקרים כאלה עדיף לנתח ולהוציא את הרחם‪.‬‬
‫חליסיה מתחילה לבכות ולצעוק ‪ -‬היא איננה מוכנה לכך שלא תוכל להביא ילדים לעולם‪ .‬פרופ' ואן דר‬
‫היידן מחזיק את כף ידה‪ ,‬מרגיש את כאבה‪ ,‬הוא חושב לרגע ואומר שיתכן ויש אפשרות אחרת – אפשרות‬
‫שסיכוייה קלושים‪ .‬חליסיה מהנהנת בראשה‪ .‬פרופ' ואן דר היידן מסביר לה שיתכן ואם תעבור טיפולים‬
‫כימותרפיים שיצליחו לכווץ את הגידול יהיה ניתן להציל את רחמה‪ .‬חליסיה שלא מוכנה לחשוב אפילו על‬
‫התרחיש שלא תוכל להביא ילדים ומסכימה במהרה‪.‬‬
‫האביב הגיע להולנד והפרחים שבו לפרוח‪ ,‬הכל מוריק ומלבלב‪ ,‬אך חליסיה נובלת‪ ,‬בעקבות הטיפולים‬
‫הכימותרפיים‪ .‬שיערה הזהוב החל לנשור לאחר הטיפול הרביעי והיא רזתה מאוד‪ .‬לא עבר זמן רב עד‬
‫שחליסיה איבדה לחלוטין את שיערה הזהוב וכאשר הסתכלה על עצמה ללא שיער‪ ,‬הבינה לראשונה שהיא‬
‫חולה‪ .‬באותו הלילה דמיאן עלה לחדרה וכשפתח את הדלת וראה את חליסיה קרחת הוא נשאר פעור פה‪.‬‬
‫חליסיה חשה חסרת ערך‪ ,‬מכוערת ולא ראויה לדמיאן‪ ,‬היא חשה חסרת נשיות ומלאת בושה‪.‬‬
‫במהלך הטיפולים התהדקו קשריהם של חליסיה ופרופ' ואן דר היידן‪ ,‬חליסיה הייתה מתייעצת איתו על‬
‫נושאים שהעיקו עליה‪ ,‬והוא כמו אב אוהב‪ ,‬תמיד הסביר וסיפק עצה טובה‪ .‬חליסיה הרגישה שפרופ' ואן‬
‫דר היידן מתייחס אליה לא רק כאל מטופלת אלא גם כאל בתו הקטנה‪.‬‬
‫לאחר הטיפולים הכימותרפיים חליסיה והוריה נסעו למשרדו של פרופ' ואן דר היידן‪ ,‬לשמוע על תוצאות‬
‫הטיפולים‪ .‬הם נכנסים למשרדו ומתיישבים‪ .‬פרופ' ואן דר היידן חייך‪ .‬החדשות טובות‪ .‬הגידול התכווץ‬
‫לקוטר של ‪ 0.5‬ס"מ וכעת יש סיכוי לנתח ולהציל את הרחם‪.‬‬
‫עיניה של חליסיה אורו‪ ,‬היא הרגישה שסוף סוף המלחמה מסתיימת‪.‬‬
‫פרופ' ואן דר היידן הסביר שהניתוח שאותו חליסיה תעבור הינו ניתוח ארוך‪ ,‬ויש סיכוי שאף תתעורר‬
‫ללא רחם‪ .‬חליסיה התעלמה מדבריו‪ .‬בפעם הראשונה חשה תקווה ולא רצתה לתת לאיש לקלקלה‪.‬‬
‫יום הניתוח הגיע‪ ,‬וברגשות מעורבים נסעה חליסיה לבית החולים‪ .‬היא חשה תקווה אך מאידך חשה פחד‬
‫שמא תתעורר ללא רחם‪ .‬כאשר שכבה על שולחן הניתוחים הפחד הציף אותה והיא החלה לבכות‪ .‬פרופ‬
‫ואן דר היידן התיישב לצידה‪ ,‬החזיק את ידה ואמר לה שיעשה הכל כדי להציל את רחמה‪ .‬היא נרדמה‬
‫כשהיא אוחזת בידו של פרופ' ואן דר היידן‪.‬‬
‫כשהתעוררה‪ ,‬ציפו לה הוריה וגם פרופ' ואן דר היידן‪ ,‬שהמתין כדי לבשר לה את תוצאות הניתוח‪.‬‬
‫הניתוח הצליח‪ .‬הרחם של חליסיה עדיין בגופה אך יש לחכות לתוצאות המעבדה כדי לשלול את קיומם‬
‫של תאים סרטניים‪ .‬האושר שחשה חליסיה באותה העת הרגיע את כאבי הניתוח‪ .‬חליסיה חשה שהקרב‬
‫מתקרב לקיצו והיא תוכל שוב לחיות חיים נורמאלים כמו כל חברותיה‪ .‬היא כבר חשבה על מסע הקניות‬
‫שתערוך עם חברותיה‪.‬‬
‫לאחר הניתוח שהתה חליסיה במשך שבועיים בבית החולים‪ .‬במהלכם הירבה פרופ' ואן דר היידן לבקרה‪.‬‬
‫הוא היה יושב ליד מיטתה והם היו מנהלים שיחות כמו חברים טובים‪.‬‬
‫כשהגיעו התוצאות הביופסיה פרופ' ואן דר היידן זימן את חליסיה והוריה למשרדו‪ .‬כבר ברגע שנכנסה‬
‫חשה חליסיה שמשהו אינו כשורה‪ .‬פרופ' ואן דר היידן בישר לה שעדיין נותרו גידולים סרטניים‪ .‬רוחה‬
‫של חליסיה נפלה‪ .‬פרופ' ואן דר היידן אחז בידה ואמר לה שהאפשרות היחידה במקרה זה היא לעבור‬
‫הקרנות שיהרסו את רחמה‪ .‬חליסיה ואמה פרצו בבכי‪ .‬הוא המשיך והסביר שלפני ההקרנות חליסיה‬
‫תעבור שאיבת ביציות כך שבעתיד תוכל להביא ילד משלה בעזרת אם פונדקאית‪.‬‬
‫באותו שבוע חליסיה לא אכלה‪ ,‬היא שכבה במיטתה ובכתה‪ ,‬גם כאשר דמיאן הגיע היא לא הייתה מוכנה‬
‫להכניסו לחדרה‪ ,‬היא חשה שהיא לא ראויה לו‪ ,‬חשה פגומה‪.‬‬
‫לאחר חודש חליסיה החלה להשלים עם מצבה הרפואי‪ .‬המוטיבציה האדירה שהעביר לה פרופ ואן דר‬
‫היידן ואהבתו למקצוע עוררה בחליסיה תחושה של יעוד חדש ‪ -‬היא החליטה להיות רופאה‪ .‬היא חשה‬
‫רצון עז לעזור לאנשים במצבה ולהיות להם משענת‪ .‬היא רצתה להראות למטופליה את מה שהראה לה‬
‫פרופ ואן דר היידן – שלא משנה מה יקרה‪ ,‬אסור לאבד תקווה‪ ,‬וגם אם הסיכויים קטנים תמיד אפשר‬
‫לראות את האור שבקצה המנהרה‪.‬‬
‫*כיום חליסיה היא סטודנטית לרפואה ב‪VU University Amsterdam-‬‬
‫שיר ללא שם‪***/‬‬
‫איזהו אדם‬
‫המבקש להיות רופא?‬
‫להיות מרפא?‬
‫האם להגיש מזור ביקש‪,‬‬
‫או שמא צמא לדם?‬
‫האם חפץ הוא בתיקון המקולקל‪,‬‬
‫או אולי רצה יוקרה‪ ,‬תהילה?‬
‫והאישה?‬
‫השונה היא מהגבר?‬
‫יש הטוענים כי מקומה הטבעי במטפלים‬
‫במטפלות‬
‫ברכות‪ ,‬בליטוף‪ ,‬בחיבוק האימהי‬
‫ואני?‬
‫אני אינני רכה‪ ,‬לאו אימהית‪.‬‬
‫אינני חפצה בתהילה‬
‫אך אין בי החמלה העזה כלפי החולה והפגוע‬
‫איזוהי האישה?‬
‫המבקשת להיות רופאה?‬
‫האם אני היא?‬
‫אך מדוע?‬
‫סיפור בלי שם‪ /‬שרון כהן‬
‫הדירה שלי נראית כאילו אף אחד לא גר בה מעולם‪ .‬לולא המיטה המבולגנת שמעידה על כך‪ ,‬אפילו אני‬
‫הייתי מתבלבל‪ .‬הספריה נראית כמו חלק ממוזיאון‪ ,‬היא מתחננת שמישהו יוציא ממנה ספר‪ ,‬אבל כשאני‬
‫חוזר מיום מתיש ומיותר בעבודה שאני שונא‪ ,‬ממש לא מתחשק לי לשלוף אחד מהם ולהתנתק מהמציאות‪.‬‬
‫אמנם שלי לא כזו מלהיבה‪ ,‬אבל ספרים זה לא ה"קיק" שלי ולכן אני מניח להם להמשיך להעלות אבק‪.‬‬
‫אני אף פעם לא יושב על הספה בסלון ומעולם לא נפשתי במרפסת‪ .‬המקרר שלי ריק לחלוטין‪ ,‬מלבד‬
‫קרטון חלב ושתי קופסאות של חומוס‪ .‬אני כמעט אף פעם לא אוכל בבית‪ .‬בעקרון‪ ,‬יש לי בית רק כדי‬
‫שיהיה לי מקום לינה ומקלחת‪ .‬לחלק מהאנשים זה נשמע ממש עצוב‪ ,‬אבל אני חי עם הסידור הזה מצוין‪.‬‬
‫כל יום אני קם בשבע בבוקר‪ ,‬מתקלח‪ ,‬לא טורח לסדר את המצעים‪ ,‬מתארגן חמש דקות ויוצא לעוד יום‬
‫ארוך של עבודה קשה שמכניסה לי עשרים ושמונה שקלים בשעה פלוס אחוזים מעסקאות שלא‬
‫מתקיימות‪.‬‬
‫לא הייתה לי בחורה כבר ארבע שנים‪ .‬לפחות לא אחת רצינית‪ .‬מדי פעם באה מישהי‪ ,‬שאספתי באמצע‬
‫הלילה מאיזה בילוי בפאב תל‪-‬אביבי מעופש או מחוף הים‪ .‬באה לבלגן לי את המיטה‪ ,‬אחר כך מעשנת‬
‫סיגריה או מכינה לעצמה קפה ואז אני מקפיץ אותה לתחנה המרכזית וממש לפני שהיא פותחת את הדלת‬
‫אני שואל אותה לשמה‪ ,‬כדי להרגיש קצת פחות רע עם עצמי‪.‬‬
‫אני חושב שיש לי גם חבילה של בייגלה איפשהו‪.‬‬
‫***‬
‫היום התעוררתי ברבע לשמונה‪" .‬שיט!" רצתי כמו מטורף לכיוון המקלחת‪ ,‬לבשתי את הדבר הראשון‬
‫שראיתי ותוך שמונה דקות כבר הייתי בפיאט אונו ‪ '10‬שלי‪ ,‬מנסה נואשות להתניע אותה בבוקר הקר‬
‫והאפרורי הזה‪.‬‬
‫אחרי משהו שנדמה היה קרוב למיליון נסיונות‪ ,‬היא נעתרה לי והחלה לקרטע לכיוון המשרד‪ .‬עם הערפל‬
‫והכביש הלח‪ ,‬כנראה שהמהירות הנמוכה להחריד שנסעתי בה היתה הסיבה היחידה שלא התנגשתי‬
‫בעמוד‪.‬‬
‫המשרד שלי ממוקם ממש מעל תחנת הרכבת‪ .‬לפעמים אני מסתכל מהחלון על האנשים שרצים‪ ,‬אנשים‬
‫קטנים‪-‬קטנים‪ ,‬רצים עם מזוודות‪ ,‬רודפים במבט נואש אחר הזמן‪ .‬מדי פעם אני רואה גם צעירים שבדיוק‬
‫חזרו מהמזרח עם תיקי גב גדולים בצורה מגוחכת‪ ,‬בדרך כלל לבושים בשרוואלים ונראים מסוממים‪.‬‬
‫אותם אני אוהב במיוחד‪ ,‬כי נדמה שהם לא ממהרים לשום מקום‪.‬‬
‫כשיצאתי מהמשרד הרחוב כבר היה אפל וריק‪ .‬הרכבת האחרונה בדיוק עזבה‪ ,‬ירד מבול‪ ,‬הרגשתי כמו‬
‫בסצנה קיטשית מסרט אמריקאי אילם משנות הארבעים‪.‬‬
‫התקדמתי בהליכה מהירה‪ ,‬לא בטוח לאן‪ .‬לא זכרתי איפה בדיוק השארתי את המכונית וגם ככה כמעט ולא‬
‫יכולתי לראות שום דבר מבעד למסך הגשם הכבד‪ .‬פשוט רציתי להגיע למקום אחר‪.‬‬
‫עברתי ליד פיצוציה‪ .‬קניתי שם חפיסת סיגריות "מרלבורו" וגם קרמבו אחד‪ ,‬כדי להגיע למינימום שצריך‬
‫בשביל להשתמש בכרטיס אשראי‪ .‬יצאתי מהפיצוציה והתחלתי לאכול את הקרמבו‪ ,‬כשלפתע הבחנתי‬
‫בזוית העין באור מרצד‪ .‬הפנתי את מבטי‪ .‬ראיתי נערה יושבת על ספסל‪ ,‬משחקת בעט לייזר‪ .‬היא נראתה‬
‫מאוד משועשעת מהמשחק הקטן שלה‪ .‬היה לה שיער ארוך ומבולגן‪ .‬היה אמנם חשוך‪ ,‬אבל אני חושב‬
‫שהוא היה בצבע חום‪-‬אדמדם‪ .‬היא הביטה בי במבט מתוק וילדותי‪ ,‬עם עיניים גדולות‪ ,‬ירוקות‪ ,‬עכורות‪.‬‬
‫היו לה תווי פנים משורטטים באופן מושלם‪ .‬השפה העליונה שלה בלטה מעט החוצה‪ ,‬כמו מקור של‬
‫ברבור‪ .‬היא לבשה מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצה שחורה רחבה שהסתירה את קימוריה‪ ,‬למרות‬
‫שיכולתי להבחין דרכה שלא לבשה חזיה‪ .‬מתחת לצווארון שלה‪ ,‬הציץ משהו שלא הצלחתי להבין אם היה‬
‫התחלה של קעקוע דהוי או סתם לכלוך‪ .‬בינתיים המבול כבר פסק‪ .‬התיישבתי על הספסל לידה‪ ,‬מרטיב‬
‫את כל החלק האחורי של הג'ינס שלי‪ .‬לא היה אכפת לי‪ .‬מה זה באמת משנה‪ ,‬ג'ינס רטוב או ג'ינס יבש‪,‬‬
‫לאדם עם חומוס במקרר ומיטה מבולגנת?‬
‫***‬
‫אחרי שסיימנו לשכב‪ ,‬היא יצאה לי מהמיטה בכזו מהירות שלא הספקתי אפילו לראות את פניה כמו‬
‫שצריך‪ .‬היא חמקה בקלילות לכיוון המקלחת‪ ,‬ספק הולכת ספק מרחפת‪ ,‬ובתוך שתי שניות התחלתי‬
‫לשמוע את המים זורמים‪ .‬היא זמזמה לעצמה איזו מנגינה שלא הכרתי‪ ,‬ופעם בכמה שניות עצרה כדי‬
‫לשאול אותי שאלה‪" .‬בן כמה אתה?"‪" ,‬איפה אתה עובד?"‪" ,‬למה אין לך מרכך?"‪ .‬אחרי שהיא סיימה‬
‫להתקלח‪ ,‬הזמנתי לנו פיצה‪ .‬לה עם אננס‪ ,‬ולי עם פפרוני‪ .‬פיתחנו דיון מעמיק על התוספת המושלמת‬
‫שצריכה להיות על פיצה‪ ,‬כל אחד הגן בחירוף נפש על התוספת האהובה עליו‪ .‬היא החזיקה כל חתיכה‬
‫בשתי ידיים‪ ,‬כמו ילדה קטנה‪ .‬הסתכלתי עליה מרותק בזמן שאכלה‪ .‬היא אכלה לאט‪-‬לאט‪ ,‬והמשיכה עוד‬
‫זמן רב אחרי שאני סיימתי‪ .‬פתאום הבנתי על מה כולם דברו‪ ,‬על ההרגשה המטמטמת הזו‪ ,‬על הרצון‬
‫להיות כל‪-‬כך קרוב למישהו מסוים עד שזה כואב‪ .‬תמיד כשהייתי רואה בסרטים רומנטיים סיפורי אהבה‬
‫מתקתקים‪ ,‬חשבתי שזה עלוב‪ ,‬מטופש‪ ,‬שאין דבר כזה‪ .‬שאי אפשר לאהוב מישהו בצורה כזו‪ ,‬ובטח שלא‬
‫שעתיים אחרי שראית אותו בפעם הראשונה‪ .‬הנחתי שכל הסיפור הסתכם באיזה תסריטאי הוליוודי מזדיין‬
‫שמנסה לשכנע אותי שכל זה אמיתי רק כדי שיוכל לבנות עוד קומה באחוזה שלו‪.‬‬
‫אחרי שסיימה לאכול‪ ,‬היא הרימה את מבטה אליי ואמרה לי "אני מקווה שאתה לא מתאהב בי"‪.‬‬
‫***‬
‫אני והדס – כך קראו לה – המשכנו להפגש עוד מספר פעמים‪ .‬בכל פעם היא באה וחזרנו על אותו הטקס‪-‬‬
‫סקס‪ ,‬מקלחת‪ ,‬פיצה‪ .‬לאחר מכן היתה נעלמת ולא מדברת אתי במשך כמה ימים‪ .‬בפעם אחת שהיא באה‬
‫אליי‪ ,‬הפתעתי אותה עם בקבוק יין‪ .‬שתינו את כולו‪ .‬שכבנו לאט‪ ,‬כמו ששיכורים עושים‪ .‬הסתכלתי לה‬
‫לתוך העיניים הירוקות‪ ,‬אמרתי לה שאני אוהב אותה‪ .‬כלומר‪ ,‬אני חושב שזה מה שאמרתי‪ .‬בשניה‬
‫שסיימתי להוציא את המילים מהפה‪ ,‬היא קמה בפתאומיות‪ ,‬עדיין מתנדנדת קצת מהיין‪ ,‬סדרה את‬
‫החצאית‪ ,‬לקחה את התיק שלה ויצאה בטריקת דלת רועמת‪ .‬השקט שנשאר אחריה עורר בי תחושת‬
‫בחילה‪.‬‬
‫לאחר מכן לא שמעתי ממנה במשך שבועיים‪.‬‬
‫***‬
‫השעה היתה שלוש בבוקר‪ .‬שמעתי רעשים מהמטבח ולא הצלחתי למצוא את הנעליים שלי‪ .‬שלחתי יד‬
‫מתחת למיטה ושלפתי את מקל ההוקי שאני מחזיק שם ליתר בטחון‪ .‬הלכתי יחף בחושך‪ ,‬מנסה להחניק את‬
‫הפחד שהציף אותי‪ .‬ראיתי צללית במטבח‪ .‬צללית של‪ ...‬הדס? הדלקתי את האור‪" .‬מה את עושה פה?"‬
‫שאלתי‪ .‬היא אמרה שהיא רוצה לישון אתי‪ .‬לא ידעתי מה להגיד לה‪ ,‬אז פשוט שתקתי והלכתי בהכנעה‬
‫לכיוון חדר השינה‪ .‬היא נכנסה אתי מתחת לשמיכה וכרכה את זרועותיה העדינות סביבי‪ .‬אני חושב‬
‫שנרדמתי עשר שניות לפני שהראש שלי נגע בכרית‪.‬‬
‫ביפ‪ .‬ביפ‪ .‬ביפ‪ .‬ביפ‪.‬‬
‫צפצוף חלש העיר אותי‪ ,‬שהלך והתחזק בהדרגה‪ .‬אני פוקח את העיניים‪ ,‬מנסה להתרגל לאור הלבן‬
‫והמסנוור שדלק בחדר‪ .‬לא מצליח להזיז את הרגליים‪ .‬אמא שלי עומדת לידי‪" .‬מ‪..‬מתוק שלי? אתה ער?‬
‫אני כאן‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬אתה בסדר"‪ .‬אני לא מבין דבר מבליל המילים שהיא יורה לעברי‪ .‬היא מלטפת לי את‬
‫הראש ובוכה‪ .‬לא בוכה‪ ,‬ממררת בבכי‪.‬‬
‫מה היא רוצה ממני? איפה אני בכלל?‬
‫אני מסתכל סביב‪ .‬הכל לבן‪ .‬רהיטים מכוערים מקיפים אותי‪ .‬אני עדיין יכול לשמוע את הצפצוף‪ .‬אני מבין‬
‫שהוא בוקע מהמוניטור שניצב לידי‪ .‬אחות נכנסת ומתחילה להסביר לי איפה אני נמצא‪ .‬היא אומרת משהו‬
‫על בית חולים‪ ,‬כסא גלגלים‪ ,‬פיזיותרפיה‪ .‬אני לא מקשיב לה‪ .‬אני מסתכל הצדה ולא יכול לנתק את המבט‬
‫מהמיטה לידי‪ ...‬היא מבולגנת‪.‬‬
‫מתרגלים ‪***/‬‬
‫"איפה חדר המתנדבים?" שאלתי את החובש‪.‬‬
‫"למטה מימין‪ ,‬את תראי שלט" הוא אמר‪" .‬אתה חדשה נכון? נראה לי שאת איתי היום‪ .‬קוראים לך‬
‫מיכה?"‬
‫"כן‪ ,‬אני מיכה‪ ,‬סיימתי את הקורס בשבוע שעבר"‪.‬‬
‫"אני יצחק‪ .‬המשמרת הראשונה קצת מלחיצה‪ ,‬אבל אל תדאגי‪ ,‬יהיה לנו כיף"‪.‬‬
‫ירדתי למטה לחדר מתנדבים‪ .‬חוץ ממני היו שם עוד שני אנשים שישבו ושיחקו במחשב‪ .‬הורדתי את‬
‫התיק ושמתי אותו על ספה שהייתה ממוקמת בצד מול טלוויזיה‪ .‬לפני שהספקתי להתיישב‪ ,‬נשמעה‬
‫קריאה‪ .‬יצאתי החוצה במהרה ופגשתי את יצחק בחוץ ליד האמבולנס‪.‬‬
‫"יאללה‪ ,‬קריאה ראשונה שלך יקירתי‪ ",‬הוא חייך‪" ,‬בהצלחה"‪.‬‬
‫נכנסתי לאמבולנס‪ ,‬והתיישבתי על הספסל מאחור‪ .‬הקיבה שלי התכווצה ונהיה לי חם‪ .‬יצחק הפעיל את‬
‫הסירנה ובמקביל גם את הרדיו‪ .‬בקשר אמרו לו לנו להגיע לרחוב הילל ‪ ,74‬דירה ‪ 8‬בהרצליה‪.‬‬
‫הגענו לבניין ועלינו לדירה‪ .‬ליד הפעמון היה תלוי שלט קטן שבו היה כתוב רחמים לוי‪ .‬צלצלתי בפעמון‪,‬‬
‫אך אף אחד לא ניגש לפתוח את הדלת‪ .‬יצחק הושיט את ידו לידית וניסה לפתוח אותה‪ .‬הדלת לא הייתה‬
‫נעולה והדירה הייתה חשוכה לגמרי‪" .‬נראה לי שמדובר במישהו עיוור"‪ ,‬הוא לחש לי‪ .‬הבחנה מהירה‪,‬‬
‫חשבתי לעצמי‪ .‬אור מחדר המדרגות נשפך לחלל קטן בפתח הדירה‪ .‬לפנינו נפרש מסדרון קצר ומשני‬
‫צדדיו דלתות שהובילו לחדרים‪ .‬האוויר עמד במקום מעורבב בריח חזק ומחניק של נפטלין‪ .‬הגיחה דמות‬
‫של אדם מבוגר‪ ,‬כבן שבעים מאחד החדרים‪ .‬הדמות החלה לצעוד לקראתנו במסדרון‪ ,‬מובילה את דרכה‬
‫במיומנות בחשיכה‪.‬‬
‫מיששתי את הקיר ומצאתי מפסק‪ .‬לחצתי עליו והמסדרון הצר הפך מואר‪ .‬לפניי עמד גבר שדוף וגבוה‬
‫בעל גוון עור ורדרד‪ .‬הוא היה עיוור כפי שיצחק ניחש‪" .‬מד"א?" הוא שאל‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אדוני‪ .‬קוראים לך רחמים‪ ,‬נכון? במה נוכל לעזור?" ענה יצחק‪" .‬יש לי כאב גרון ומאוד קשה לי‬
‫לדבר‪ .‬נראה לי שיש לי גם חום‪ ",‬ענה רחמים‪" ,‬אני אשמח אם תיקחו אותי לבית חולים"‪.‬‬
‫מדדתי לרחמים לחץ דם ודופק‪ .‬יצחק סימן לי לסיים ולהוביל אותו למטה‪ .‬לקחתי את ידו ועזרתי לו לרדת‬
‫במדרגות‪ .‬התיישבתי ליד רחמים מאחור‪ ,‬יצחק הפעיל את הסירנה והחל לסוע לבית חולים מאיר‪ .‬רחמים‬
‫עדיין החזיק את ידי‪ .‬שלפתי את תעודת הזהות שלו מידו השנייה והתחלתי למלא את פרטיו בטפסים‪.‬‬
‫"בן כמה אתה?" שאלתי‪.‬‬
‫"חמישים וחמש" הוא השיב בקול צרוד וחלש‪.‬‬
‫סיימתי למלא את הטפסים והכוונתי את רחמים היכן יש לחתום‪ .‬הגענו לפתח של חדר המיון‪ .‬יצחק הושיט‬
‫את ידו לרחמים ואמר לי להגיש את הטפסים לפקידות בכניסה‪.‬‬
‫עמדתי ליד האמבולנס וחיכיתי‪ .‬לא עבר הרבה זמן ויצחק כבר חזר חזרה‪ .‬הוא סימן לי בראשו להיכנס‬
‫לאמבולנס והתמקם במושב של הנהג‪" .‬איך היה?!" הוא חייך‪.‬‬
‫לא ידעתי מה לענות‪ .‬שאלתי אותו אם הוא חושב שרחמים היה באמת זקוק לטיפול בבית חולים‪ .‬הוא אמר‬
‫לי שזה בכלל לא משנה ואם מישהו רוצה שניקח אותו‪ ,‬אנחנו לוקחים‪.‬‬
‫"חמודה‪ ,‬יש נסיעות עצובות לפעמים‪ .‬אין מה לעשות‪ ,‬מתרגלים" הוא ניסה לנחם אותי‪.‬‬
‫בדרך חזרה לתחנה כבר הייתה לנו קריאה נוספת בקשר‪" .‬נשמע לי מוכר המקום"‪ ,‬אמר יצחק‪ .‬כשהגענו‬
‫לכתובת‪ ,‬הוצאתי את הציוד מאחור וצעדתי לעבר הכניסה‪ .‬דפקנו על דלת דירה מספר עשר ומבפנים‬
‫נשמעו צעדים כבדים‪ .‬גבר בגיל העמידה פתח את הדלת והחווה בידו שניכנס‪.‬‬
‫"טוב שהגעתם‪ ",‬הוא אמר‪" .‬כואבת לי האוזן‪ ,‬שתי האוזניים למעשה‪ ",‬הוא מלמל‪" ,‬וגם היד כואבת כאב‬
‫דוקר כזה‪ ,‬נראה לי שאולי מדובר בנקע"‪.‬‬
‫הושבנו אותו על כיסא והתחלתי בפעולות הרגילות של מדידת דופק ולחץ דם‪.‬‬
‫"נפלת?" יצחק שאל‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬הכאב ביד החל פתאום‪ .‬גם דלקת באוזניים אין לי‪ ",‬הוא ענה‪" ,‬אחותי הייתה כאן קודם‪ ,‬היא גרה‬
‫בקומה הראשונה‪ ,‬תוכל לקרוא לה שתבוא איתי לבית החולים?"‬
‫"תתארגן ותיקח את כל מה שאתה רוצה להביא איתך‪ .‬אל תשכח גם להביא תעודת זהות‪ .‬חכה פה‪ ,‬אנחנו‬
‫נקרא לאחותך ונחזור להוביל אותך לאמבולנס" אמר לו יצחק‪.‬‬
‫ירדנו למטה לקומה הראשונה ודפקנו על דלתה של דירה מספר שלוש‪ .‬אישה צעירה פתחה את הדלת‪,‬‬
‫לרגלה ילד קטן כבן ‪" .4‬שלום גברתי‪ ,‬מצטערים על ההפרעה‪ .‬אחיך הזמין אמבולנס‪ ",‬יצחק אמר לה‪,‬‬
‫"הוא לא חש בטוב ומבקש שתתלווי אליו לבית החולים"‪.‬‬
‫"שוב?! אני לא מאמינה! נמאס כבר מכל השטויות שלו!" היא צעקה בחלל חדר המדרגות‪" .‬זו הפעם‬
‫השלושים בערך שהוא מזמין אמבולנס השנה‪ .‬יש לו בעיות לאחי‪ ,‬אל תיקחו אותו‪ ,‬הוא סתם מבזבז לכם‬
‫את הזמן"‪.‬‬
‫נשמעה טריקת דלת מהקומה העליונה‪ .‬הגבר שהזמין את האמבולנס לא חיכה בדירתו כפי שביקשנו ונראה‬
‫נלהב יתר על המידה לסוע לבית החולים‪.‬‬
‫"רפי‪ ,‬תפסיק עם זה כבר! למה הזמנת אמבולנס עוד פעם?!" נזפה בו האישה‪.‬‬
‫"כואב לי!‪ ",‬הוא צרח עליה בחזרה‪" ,‬את לא מבינה‪ ,‬את פשוט לא מבינה! אני אלך לבד‪ ,‬לא צריך טובות‬
‫ממך"‪ .‬הוא יצא מהבניין והחל לצעוד בשביל של החצר הקדמית‪ .‬אני ויצחק עמדנו לפניה מובכים‪.‬‬
‫"אתם חייבים לקחת אותו?" היא שאלה‪" .‬סמכו עליי‪ ,‬הוא בסדר גמור‪ ,‬זה בזבוז זמן וכסף"‪.‬‬
‫"האמת שכן‪ ,‬אנחנו חייבים לקחת אותו אם הוא רוצה להתפנות" השיב יצחק‪.‬‬
‫כשהגענו לבית החולים רפי יצא החוצה וצעד לפני יצחק כאילו כבר ידע בדיוק מה צריך לעשות ולהיכן‬
‫יש ללכת‪ .‬יצחק הדביק איתו את הקצב ואני ניגשתי להגיש את הטפסים‪.‬‬
‫"ידעתי שהכתובת הייתה מוכרת לי‪ ",‬אמר יצחק כשחזר לאמבולנס‪" ,‬הייתי שם כבר כמה פעמים השנה‪.‬‬
‫תמיד הוא מתלונן על משהו אחר ההיפוכונדר הזה‪ .‬מסכנה אחותו‪ ,‬איך אני מרחם עליה"‪.‬‬
‫יצחק ואני עצרנו לאכול‪" .‬למה החלטת להתנדב?" הוא שאל‪" .‬מעניינת אותי כל ההתעסקות הזו‪ .‬לטפל‬
‫בפציעות‪ ,‬להציל חיים‪ .‬אני רוצה להיות רופאה בעתיד" עניתי‪" .‬נראה לי קשה להיות רופא‪ .‬שעות עבודה‬
‫ארוכות ומלא לחץ" אמר יצחק‪" .‬היית מצוינת היום דרך אגב‪ ,‬בכלל לא הרגשתי שאת חדשה"‪.‬‬
‫בסוף המשמרת הלכתי לתחנת האוטובוס ונסעתי הביתה‪ .‬עמדתי בחצר הקדמית של ביתי והבטתי סביב‪.‬‬
‫הרחוב היה שומם ונדמה היה כאילו אין נפש חיה גם בתוך הבניינים עצמם‪ .‬המבנים נראו לי משונים‪,‬‬
‫כאילו ראיתי אותם לראשונה בחיי‪ .‬הם נדמו לי כקופסאות קרטון גדולות בעלי חלוקה פנימית וחריצים‬
‫דרכם היה אפשר להציץ‪ .‬הרגשת זרות החלה להציף אותי וחשתי בודדה‪ .‬הגוף שלי החל לזוז באי נוחות‬
‫במנותק מרצוני‪ .‬אספתי את עצמי ופקדתי עליו לעלות הביתה‪.‬‬
‫אימא שלי חיכתה ערה בסלון ובהתה בטלוויזיה‪" .‬איך היה?" היא שאלה‪.‬‬
‫"היה בסדר" אמרתי‪.‬‬
‫"ראית דם? היו מקרים קשים?" אימא שלי המשיכה לתחקר‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא ראיתי דם‪ ",‬השבתי‪" ,‬סתם פינינו כמה אנשים לבית חולים"‪.‬‬
‫"בטח היה קשה‪ ,‬לא?" שאלה בניסיון לדלות ממני מידע נוסף‪.‬‬
‫"מתרגלים" אמרתי באדישות‪.‬‬
‫התיישבתי לצידה על הספה‪ ,‬הנחתי את ראשי על אחת הכריות ונרדמתי‪.‬‬
‫הלהבה המרה‪***/‬‬
‫יושבים ומחכים לתוצאות‪,‬‬
‫והשניות כלל לא זזות‪.‬‬
‫והוא נזכר באותם כאבים‪,‬‬
‫שהובילו אותו לאלו הרגעים‪.‬‬
‫שוב אותה זיעה קרה‪,‬‬
‫שעד לא מכבר את כל גופו עטפה‪.‬‬
‫והנה החיים עוברים מולו‪,‬‬
‫והוא מתחיל לחשוב שאולי זה באמת בגללו‪.‬‬
‫אם רק היה יותר מקפיד‪,‬‬
‫אולי לא היו מכבים לו את הלפיד‪.‬‬
‫והנה המלאכים הלבנים מתקרבים במסדרון‪,‬‬
‫הוא כבר מוכן לבשורת האסון‪.‬‬
‫שבועות‪ ,‬ימים?‬
‫או אולי רק שעות נותרו בין החיים?‬
‫כיצד אותה להבה קטנה‬
‫את הניצוץ שבליבו כמעט כיבתה‪.‬‬
‫למה לא הפסיק בעבר?‬
‫הרי הבטיח הבטחות מכבר ומכבר‬
‫והחלוק הלבן מתקרב במהרה‪,‬‬
‫הנה הגיע איש הבשורה‪.‬‬
‫וביציאה‪ ,‬אחרי בשורת ההקלה‬
‫היה חייב שוב לטעום את אותה להבה‪.‬‬
‫אני ורפואה‪***/‬‬
‫אהבה הייתה לי‪ ,‬ושמה רפואה‬
‫יפה ונאווה‪ ,‬נאמנה בשבועה‬
‫טיפלה בי היטב‪ ,‬חבשה כל פצעיי‪,‬‬
‫ממש מלאך הייתה היא בעיני‪.‬‬
‫עיניים טובות ומאוד דואגות‬
‫ידיים מיומנות בחבישת חבורות‪.‬‬
‫לכל דבר ידעה מה טוב‪ ,‬ומה צריך לתת‪.‬‬
‫בלעדיה קרוב לוודאי שכבר הייתי מת‪.‬‬
‫רפואה הייתה קצת מוזרה כשיצאנו לבלות‬
‫היא תמיד העדיפה לישון בלילות‬
‫רעש מועדונים לא היה חביב עליה‬
‫ועשן של סיגריות היה מוציא אותה מכליה‬
‫בטיול באמסטרדם לא נתנה לי ג'וינט לחשש‬
‫ותמיד אמרה שהיא לא בטוחה‪" ,‬אבל למה לשחק באש?"‬
‫היא לא הייתה צריכה אלכוהול כדי לתפוס ראש‪,‬‬
‫ולעולם לא יותר מכֹוסית ביום‪ ,‬ובסופ"ש שתיים שלוש‪.‬‬
‫כזאת היא הייתה‪ ,‬מאוד קפדנית‬
‫אבל אהבתי את אותה רפואה חייכנית‬
‫היינו יוצאים לטיולים בטבע‪ ,‬לשאוף אוויר צח‬
‫והיינו רצים‪ ,‬רוכבים‪ ,‬שוחים ואפילו משחקים שח‬
‫אלה היו הבילויים איתה‪ ,‬פשוטים ויפים‬
‫לוקחים המון זמן‪ ,‬אבל מאוד זולים‪.‬‬
‫בכלל‪ ,‬היא גמלה אותי מכל ה ְבשרי‬
‫יוצא לי יותר זול עם כל האוכל הבריא‪.‬‬
‫רפואה באוניברסיטה הרבה שנים למדה‬
‫עשתה תואר דוקטור‪ ,‬ממש הצטיינה‪.‬‬
‫חלק אמרו שהיא לא באמת כל כך חכמה‬
‫ורק בגלל אביה‪ ,‬הפרופסור‪ ,‬התקמבנה‪.‬‬
‫אבא שלה‪ ,‬עם שם ארכאי כזה‪ ,‬מדע‬
‫מלמד באוניברסיטה וחוקר נודע‬
‫כשהכרתי אותו לראשונה באופן אישי‬
‫זה היה בזמן סעודת שישי‬
‫הוא דיבר הרבה על מה שצריך ומה שנכון‬
‫הסביר ותיאר ודיבר המון‬
‫אדם מאוד חכם אבל עקשן‬
‫קצת מעצבן‪ ,‬כי היה די וכחן‬
‫הכל היה צריך להוכיח‪ ,‬להביא ראיות‬
‫לא אהב לשמוע סיפורים‪ ,‬נצמד לעובדות‬
‫לעומתו‪ ,‬אמא שלה‪ ,‬ענווה‬
‫לרוב שתקה ורק הנהנה‬
‫הגה לא הייתה מוציאה‬
‫אז הבנתי מאיפה טוב הלב הגיע לרפואה‬
‫וכך עברו להן כמה שנים‬
‫והלב שלי היה בעננים‬
‫יום הלך ויום בא‬
‫וכשאחד כזה הגיע‪ ,‬ונגמרה הריבה‬
‫ירדתי לסופר‪ ,‬זה היה אמצע הקיץ‬
‫רוב הבנות לבשו אז רק טייטס‬
‫עברתי לי בין המדפים וריבה חיפשתי‬
‫לקחת סוג אחד או שני‪ ,‬היססתי‬
‫ובזמן שהעפתי עוד מבט או שניים‬
‫בין המדפים גיליתי זוג עיניים‬
‫יפות מאוד‪ ,‬שהחזירו מבט‬
‫ועינינו נפגשו ליותר מרגע קט‬
‫"היי" אמרה היא‪ ,‬ו"היי" עניתי‬
‫ואז אמרה "תוכל לעזור לי עם מה שקניתי?"‬
‫אז אחרי הקופה הלכתי איתה‬
‫בוגד ומרושע‪ ,‬ממש בלי בושה‪.‬‬
‫"תזרום"‪ ,‬היא אמרה‪" ,‬תבטח בי‪ ,‬תאמין‪,‬‬
‫לא הכל תמיד צריך להבין"‬
‫עליתי איתה אליה לדירה‬
‫עשינו מה שעשינו‪ ,‬עוד שעה ארוכה‬
‫לפני שיצאתי שאלתי לשמה‬
‫בחיוך שובב ענתה לי "אמונה"‬
‫בדרך הביתה‪ ,‬אמרתי לעצמי שאני מספר‬
‫וכזה דבר אני ממש לא שומר‬
‫זה לא יהיה הוגן כלפי רפואה‬
‫וזה לא בסדר שאני אדם כזה רע‬
‫כשהגעתי הביתה‪ ,‬לרפואה שיקרתי‬
‫"היה תור ארוך‪ ,‬אז לא מיהרתי"‬
‫והיא לא ענתה‪ ,‬אבל גם לא שאלה‬
‫ולא ידעתי אם הרגישה את מה שקרה‬
‫ענתה "טוב" במבט חצי עצוב‬
‫כאילו הרגישה שמשהו רקוב‬
‫אבל היה משהו באותה שתיקה‬
‫שהיה חזק כמו רעם‪ ,‬קול האהבה שנסדקה‬
‫אחרי אמונה פגשתי עוד כמה בנות‬
‫ממש התמכרות‪ ,‬אני חייב להודות‬
‫אקופונקטורה‪ ,‬מדיטציה‪ ,‬הומיאופאתיה‬
‫שיאצו‪ ,‬רייקי‪ ,‬יוגה ונאטורופאתיה‬
‫הכל היה מאוד אקזוטי‬
‫מיוחד‪ ,‬אחוז תזזית‪ ,‬כמעט נוירוטי‬
‫ביליתי ועשיתי חיים משוגעים‬
‫הכל זז מהר‪ ,‬מחול של שדים‬
‫יום אחד כשחזרתי הביתה‪ ,‬רפואה נעלמה‬
‫השאירה לי פתק על המיטה‬
‫היה כתוב שם "החלטתי לעזוב‪,‬‬
‫אולי ככה יהיה לשנינו יותר טוב"‬
‫הייתי בשוק‪ ,‬ואז עצוב‪ ,‬ואז כעסתי‬
‫"מי צריך אותה בכלל?!" צעקתי‬
‫מאז אותו היום‪ ,‬המשכתי לבלות‬
‫כמו ילד רע‪ ,‬חייתי בלילות‬
‫לא היה חטא אחד שלא עשיתי‬
‫לא הייתה אחת שלא ניסיתי‬
‫לאט לאט הצטברו לי חובות‬
‫לא התייחסתי לזה ממש‪ ,‬הדחקתי רבות‬
‫כל זה עלה הרבה כסף‪ ,‬וגם התחלתי להרגיש רע‬
‫זה לא היה כל כך יקר עם רפואה‬
‫יום אחד בבנק פגשתי את מדע‬
‫הפרופסור ההוא‪ ,‬אבא של רפואה‬
‫הייתי בטוח שהוא יכניס לי סטירה‬
‫במקום זאת הוא לחץ לי את היד ושאל מה נשמע‬
‫איחל לי כל טוב‪ ,‬וגם אמר‬
‫שאם זה עושה לי טוב‪ ,‬זה בטח נהדר‬
‫"כל עוד אתה עושה הכל רציונאלי‪,‬‬
‫ולא משקר לעצמך בלהט אמוציונאלי"‬
‫"בטח‪ ,‬ברור"‪ ,‬אמרתי לו מייד‪" ,‬הכל בהגיון!"‬
‫אם כי בתוך תוכי לא הרגשתי כל כך בטחון‪.‬‬
‫הוא הסב את תשומת ליבי לעובדה‬
‫שהתור נגמר‪ ,‬והגעתי לקופה‬
‫בשיחה עם הפקידה התברר לי בזעזוע‬
‫שאני במינוס מטורף‪ ,‬והחשבון ייחסם עוד השבוע‬
‫בלעתי את הרוק‪ ,‬הלכתי לאמונה‬
‫"שטויות" היא אמרה‪" ,‬אני מסדרת לך את זה תוך שניה!"‬
‫בסוף שום דבר לא הסתדר‪,‬‬
‫והרגשתי איך הפחד לתוך תוכי חודר‬
‫איך התגעגעתי לרפואה באותו הרגע‬
‫שגם אם לא היה כזה שגעון‪ ,‬מבילוי איתה הייתי יוצא בלי פגע‬
‫יום אחד שכבתי במיטה‪ ,‬הרגשתי ממש לא טוב‬
‫מזיעה קרה הייתי כבר רטוב‬
‫פתאום דפיקה בדלת‪ ,‬וצלצל הפעמון‬
‫"רגע!" צעקתי‪ ,‬וכאב לי המון‬
‫פתחתי את הדלת‪ ,‬ועמד שם אדם מזוקן‪,‬‬
‫"שלום אדוני"‪ ,‬אמר מר‪" ,‬אני גובה החובות שלך‪ ,‬מר סרטן"‬
‫הוא בא לקחת הכל‪ ,‬כך אמר‬
‫בפה התחיל להיות לי טעם ממש מר‬
‫התקשרתי לאמונה‪ ,‬והיא לא ענתה‬
‫ניסיתי עם מלא בנות בטלפון‬
‫אבל עם כולן ענה המשיבון‬
‫ברגע כזה נורא‬
‫ידעתי שאין לי ברירה‬
‫כבשתי את הגאווה‪,‬‬
‫התקשרתי לרפואה‬
‫התחננתי לעזרה‪,‬‬
‫והיא הקשיבה ואמרה‪:‬‬
‫"תביא לי בבקשה את מר סרטן"‬
‫נתתי לו את הטלפון‪ ,‬ושמעתי שהיה ויכוח קטן‬
‫בסוף הוא ניתק ואמר שהוא הולך‬
‫ושכדאי לי מאוד להפסיק ללכלך‪.‬‬
‫כמובן שהמשכתי בכל חטאיי‬
‫לשנות מדרכיי הייתי חלש מדי‬
‫וכל הבנות חזרו והופיעו‬
‫ואני שכחתי ממר סרטן‪ ,‬ולא ידעתי מי הוא‬
‫עבר עוד זמן‪ ,‬אך בסוף הוא חזר‬
‫אותה דפיקה בדלת‪ ,‬אותו קול מוזר‬
‫הפעם הייתי חלש יותר‪,‬‬
‫אבל שוב לטלפון ניגשתי מהר‬
‫הפעם לא טרחתי לעבור על כל הרשימה;‬
‫התקשרתי ישר לרפואה‬
‫רק שהפעם היא לא ענתה‪,‬‬
‫ומר סרטן הביט בי במבט נורא‬
‫"מאוחר מדי" הוא אמר‪,‬‬
‫ואז ידעתי שהקרב כבר נגמר‪.‬‬
‫מאז ועד עכשיו‪ ,‬אני מספר את הסיפור‬
‫והמון אומרים לי שזה בולשיט גמור‬
‫מזלזלים ואומרים שזה מאוד חד צדדי‬
‫ושאני לא שומע אף אחד מלבדי‬
‫למרות שזה יכול להיות לפעמים לא נעים‪,‬‬
‫אני ממשיך לספר‪ ,‬כי זה חשוב‬
‫ואני עונה "בעוד רגע"‪ ,‬בקול עצוב‪,‬‬
‫"נגמרים לי החיים"‪.‬‬
‫קישורית לקורס ספרות ורפואה באינטרנט‬
http://www.youtube.com/playlist?list=PLNiWLB_wsOg5HyqJYnvIz6xtUABU7DI0R&
‫תמונות מקורס ספרות ורפואה‬
‫פרופ' יוסף מקורי מברך את קורס ספרות ורפואה‬
‫פרופ' אהוד גזית מברך את קורס ספרות ורפואה‬
‫פרופ' רון מרגולין‬
‫מירה מגן‪ ,‬פרופ' משה קוטלר‪ ,‬ד"ר לימור שריר‬
‫ד"ר לימור שריר‪ ,‬פרופ' עמוס עוז‬
‫פרופ' א"ב יהושע‬
‫יוסי שריד‪ ,‬ד"ר לימור שריר‪ ,‬פרופ' משה הדני‬
‫דן בניה סרי‪ ,‬ד"ר לימור שריר‬
‫עופר שלחין‪ ,‬ד"ר עידו נתניהו‪ ,‬ד"ר לימור שריר‬
‫שיח משוררים‪ :‬דניאל עוז‪ ,‬אלמוג בהר‪ ,‬אלחנן ניר‪ ,‬ד"ר לימור שריר‬
‫סטודנטים בקורס‬
‫סילבוס‬
‫תשעג‬
‫קורס בחירה מס' ‪ -9///21/2‬ספרות ורפואה לשנת הלימודים "‬
‫הקורס מיועד לסטודנטים לרפואה‪ ,‬רפואת שיניים‪ ,‬התכנית המשולבת‬
‫ומקצועות הבריאות‪ .‬כמו כן הקורס יארח את תלמידי לימודי המשך ברפואה‬
‫באוניברסיטת תל‪-‬אביב ‪.‬‬
‫שם הקורס‪ :‬ספרות ורפואה‪ -‬דו שיח סופרים‬
‫רופאים‪.‬‬
‫הקורס יתקיים בסמסטר א' יום ה' בין השע' ‪ 00:88-00:88‬החל מה‪( 21.08.02-‬באולם לולה בקומת הכניסה‬
‫בבניין סאקלר)‪.‬‬
‫במסגרת הקורס יופיעו לפני הסטודנטים מבחירי הסופרים והמשוררים שיקראו מיצירותיהם וביניהם‪:‬‬
‫עמוס עוז‪ ,‬א‪ .‬ב‪ .‬יהושע‪ ,‬דן בניה סרי‪ ,‬אלחנן ניר‪ ,‬איתמר יעוז קסט‪ ,‬אלמוג בהר‪ ,‬דניאל‬
‫עוז‪ ,‬מירה מגן‪ ,‬לימור שריר‪ ,‬עדו נתניהו‪ ,‬יוסי שריד‪ ,‬ועוד‪ .‬כמו כן החוקרים ‪ :‬פרופ'‬
‫רון מרגולין‪ ,‬פרופ' פיליפ רוזנאו‪ ,‬פרופ' יוסי יזרעאלי‪ ,‬פרופ' דן לאור‪ ,‬פרופ' אורציון‬
‫ברתנא ועוד‪.‬‬
‫יגיבו‪ -‬רופאים בכירים‪.‬‬
‫הקורס ישים את הדגש על רב שיח בין הסטודנטים לסופרים ועל זווית הראייה שלהם לגבי עולם‬
‫הרפואה‪ ,‬על יחסי רופא‪-‬חולה ויעסוק בחיבור בין כתיבה ורפואה‪.‬‬
‫אין בחינה‪ .‬בסיום הקורס – נדרשת עבודה קצרה על אחד מנושאי ההרצאות‪ .‬קיימת אפשרות‬
‫להגיש יצירה ספרותית מקורית ( גם שירה) שתכתב על ידי הסטודנטים‪ .‬היצירות יפורסמו בספר‬
‫יצירות הסטודנטים של קורס ספרות ורפואה שיונח בספריית הפקולטה ובספריית הדיקן‪ .‬חובת נוכחות‪.‬‬
‫"א ובאתר הקורס‪ .‬ניתן לקרא‬
‫ניתן לצפות בהרצאות קורס ספרות ורפואה הקודם ביוטיוב של אוניברסיטת ת‬
‫ולהתרשם מספרי יצירות הסטודנטים המונחים בספריית רפואה באוסף ספרות ורפואה‪.‬‬
‫*תכנית ההרצאות‪:‬‬
‫‪ .0‬פרופ' רון מרגולין ‪ -‬סוגיות ביו‪ -‬אתיות כמניע לכתיבה ספרותית על רפואה‪ .‬הקדמה‪" :‬דר לימור‬
‫שריר ‪21.08.02‬‬
‫‪ .2‬יחסי מטפל‪-‬מטופל בספרות‪ ,‬במציאות ובעולם הפסיכיאטריה‪ .‬סופרת‪ :‬מירה מגן על יצירותיה‪ ,‬סופרת‪ :‬ד"ר‬
‫לימור שריר על הסיפור‪" :‬תעודת הצטיינות" מתוך ספרה‪ ":‬דיונות הזהב והכסף"‪ .‬השחקן עופר שָ לחין בקטע‬
‫קריאה מתוך הספר‪ .‬מגיב‪ :‬פרופ' משה קוטלר ‪0.00.02‬‬
‫‪" 3‬דר עידו יזרעלוביץ‪ :‬על דמותו של הרופא ביוון ורומי העתיקה‪ .‬פרופ' אבי עורי‪ :‬על סופרים‪-‬רופאים‬
‫‪0.00.02‬‬
‫‪ .0‬יוסי שריד על ספרו‪" :‬זה הניתוח שלי" העוסק בניתוח מוח ויספר על התנסותו האישית‪ .‬מגיב‪ :‬פרופ'‬
‫משה הדני ‪01.00.02‬‬
‫‪" .1‬דר עידו נתניהו – רופא‪ ,‬סופר ומחזאי –בנושא‪ :‬מה בין רפואה ויצירתיות‪ .‬ד"ר לימור שריר‪ -‬רופאה‬
‫וסופרת על עולם הרפואה ביצירותיה תוך שימת דגש על ספרה‪":‬אלוהים ואלווירה" ‪22.00.02‬‬
‫‪ .0‬סופר‪ -‬דן בניה סרי על דמותו של הרופא ביצירותיו ‪21.00.02‬‬
‫‪ .7‬שיח משוררים– אלחנן ניר ‪ ,‬אלמוג בהר‪ ,‬ודניאל עוז על שיריהם המתייחסים לעולם הרפואה‪ .‬דיון‪" :‬דר‬
‫לימור שריר ‪0.02.02‬‬
‫‪ .0‬פרופ' יוסי יזרעאלי‪ -‬על דמותם של הרופא והחולה ביצירות צ'כוב ואיבסן בשילוב קריאה של קטעי מחזות‪.‬‬
‫‪03.02.02‬‬
‫‪ .1‬דמותו של הרופא היהודי בשואה ‪ .‬יפתח בקריאה משיריו – פרופ' פיליפ רוזנאו‪ -‬מתימטיקאי ומשורר חתן‬
‫פרס ברלין לשירה מרצה‪ :‬פרופ' חנה יעוז‪ .‬המשורר איתמר יעוז קסט יקרא משיריו בנושא ‪28.02.02‬‬
‫‪ .08‬סופר‪ -‬עמוס עוז על ספרו החדש ועל עולם הרפואה ביצירותיו ‪27.02.02‬‬
‫‪ .00‬סופר ‪ -‬א‪ .‬ב‪ .‬יהושע על עולם הרפואה ביצירותיו ‪3.0.03‬‬
‫"ר לימור שריר‬
‫‪ .02‬פרופ' דן לאור על‪ " :‬הדבר" מאת קאמי‪ .‬מגיבים‪ :‬פרופ' אלי שוורץ‪" ,‬דר שמואל פאוסט וד‬
‫‪08.0.03‬‬
‫‪ .03‬פרופ' אורציון ברתנא על בית החולים בעיניו של הילד המאושפז על פי ספרו‪":‬המקום שבו הכל התחיל"‬
‫מגיבים‪ :‬פרופ' גדעון פרת‪" ,‬דר לימור שריר ‪07.0.03‬‬
‫‪" .00‬דר אורי שורצמן‪ -‬רופא וסופר‪ ,‬על התנסותו האישית בריפוי האוכלוסייה ביערות הגשם באפריקה‪.‬‬
‫‪20.0.03‬‬
‫מספר המקומות מוגבל!‬
‫הרשמה לקורס תתקיים במזכירות סטודנטים לרפואה בניין סאקלר‪ ,‬קומה ‪ 2‬חדר ‪ 2/4‬אצל הדר מליחי‪-‬‬
‫סליבאנוב טל' ‪ hadarm@post.tau.ac.il 93-449044/‬וגם בנייד‪8120327082 :‬‬
‫ניתן לברר פרטים נוספים אצל‪ :‬מרכזת הקורס‪" :‬דר לימור שרייבמן‪ -‬שריר נייד‪8120327082 :‬‬