קונטרס סיון תשס"ו
תוכן העניינים
מדינה יהודית – סתירה ואוטופיה /הרב שג"ר
באהבתה תשגה תמיד /הרב יאיר דרייפוס
מאמר "דעת אלוקים" לדורנו [ושמא:לדעתנו] /נעם סמט
להוליד את הרוח /אלחנן ניר
חטפו מכות /זוהר מאור
הכתר ,הכבוד ,וחי עולמים /צבי ויינגרטן
"וכך מנהיג הקב"ה את עולמו!" /איתמר שחר
מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי הקדש טעות /יעקב מאיר
לפני הספירה /איתן אברמוביץ
למען האמת /אריאל סרי-לוי
"מה הוא אומר" /אור יחזקאל הירש
שפה של חול ,שפה של קודש /גלעד בלוך
הגיע הזמן /רוני בר-לב
הניגון כמודל חינוכי במשנתו של ר' נחמן /אברהם זדה
זמן קיץ /רולי בלפר
לאמיתו של סיפור /צבי ויינגרטן
ישיבת "שיח-יצחק"
ע"ש הרב ד"ר יצחק ברויאר זצ"ל
גבעת הדגן ,1אפרת
אתר אינטרנטhttp://www.siach.org.il/ :
דוא"לsiach@zahav.net.il :
עריכה :צביקה ויינגרטן
עריכה לשונית :איתן אברמוביץ ואיתמר שחר
2
71
27
22
21
23
64
17
16
15
47
46
41
17
11
52
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
מדינה יהודית -סתירה ואוטופיה
1
הרב שג"ר
האהבה לארץ ישראל
בפסקאות רבות מספור אנו מוצאים את התייחסותו של הראי"ה לארץ-ישראל .2א"י היא נושא מרכזי
בהגותו הן בהקשר הקונקרטי של תורתו – התעוררות הציונות – והן במימד הנצחי של תורתו הרזית,
וממילא בהגותה של הציונות-הדתית :3מה היא א"י בזהות ובחויה הצ"ד שלנו? ומה היחס בין זהות זו ובין א"י
בכתבי הראי"ה?
א"י בכתבי הראי"ה ,הינה ראשית כל אהבה – ליתר דיוק התאהבות .משפטי האור והזיו החוזרים ונשנים
כמעט בכל פיסקה בכתבי הרב ,הינם משפטי אהבה:
זיו אור אלוקים חיים ,אור חיי העולמים ,חי בכל
נעם ...באור חיים והויה עליונה ,מפוארה ועשירה
עושר קדש עולמים ...עוז חדות נעם גבורת קדש
וששון עדנים ...ובכל היקום מתחדש אור וחיים...
רצון ושובע טוב פנימי ...אוירא דא"י ממציא את
הגידול הרענן של אותיות חיים הללו .בזיו תפארה,
בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת
קודש .הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה ,השקיקה
4
הפנימית לא"י וכו'.
אלו שירים של מי שהוא שיכור אהבה ולא מיין .ידוע הסיפור על ברנר ,שאז"ר ,זקן הסופרים ,סחב אותו
פעם לשולחן הרב בסעודה שלישית ,והוא יצא בחפזה ואמר' :יש שם יותר מדי אור ,אני לא יכול להשאר'.
משלושת דרגות האהבה אותן מתאר השל"ה הקדוש ,5שהן :דביקה ,חשיקה וחפיצה – השלישית היא
המתארת נכוחה את הראי"ה:
ענין החפץ הוא ענין שלישי ...נקראהו אהבת
עולם ...כי הנה החפץ הוא הרצון ,ויהיה הכונה
הרצון שרוצה תמיד בלי הפוגה .ואקדים משל מענין
פלאות אהבת אשה שחושק ומזדווג עמה .ובעת הזווג
לא היה פורש ממנה ולא היה מונע את עצמו ממנה
משום סיבה בעולם .מ"מ אחר גמר הזווג ,נגמר החפץ
ורצון שלו ונתמלא תאוותו .אמנם בעבודת אהבה
להשי"ת ,הוא אהבת עולם ,החפץ והרצון אינו
פוסק ...ואינו שבע ממה שעשה .אדרבה ,נכנס בתאוה
1שיחה שהועברה ביום העצמאות תשס"ה .נערך ע"י אביחי צור.
2להלן – א"י.
3להלן – צ"ד.
4אורות ,עמ' יא'-יב' .בחרתי פסקה באקראי ,וכן רבות ,בעיקר בפסקאות בפרק 'ארץ ישראל' ,בתחילת אורות.
5שני לוחות הברית ,חלק א' ,מאמר שלישי ורביעי ,עמ' לו.
2
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
ביותר מכח הדביקות ,וזהו ענין מצוה גוררת
מצוה ...כענין משה רבינו עליו השלום ,שהיה מתאוה
לא"י כדי לקיים מצוותיה...
החפיצה הינה תשוקה מתמדת ,זווג לא פוסק.
המאוהב מואר ושרוי בעולם מענג ומאיר של חסד .הכל קורן ,מונהר ,מלא זיו ,שרוי בהרמוניה נפלאה.
חש הוא את עצמו חפשי ומשוחרר .חוית ההתאהבות הינה חויה מפאזה אחרת :הארה ,התגלות וגאולה.
אינטנסיביות מיסטית של אחדות ,שקיפות ,חסד וישועה .לא בכדי תיארו המיסטיקנים בכל הדורות את
חויתם המיסטית ,במונחי ההתאהבות.
אין ספק שאיש האלוהים ,חניך וולוז'ין ,הראי"ה ,התאהב בארץ ובחלוציה .עם עליתו ארצה ,נפתחו בפניו
מרחבים שלא הכיר לפני כן ,ושלא כאחרים – מרחבים אלו לא רק שלא סתרו תורת אבות ,אלא שהפכו
לעיקרי תורתו .מושגי האחדות ,הכלליות ,האידיאליות ,הקדושה שבטבע ,החופש ,האוניברסליות ,הגאולה,
ההרמוניה וההתפתחות-המתעלה ,טבולי האורות ,שהראי"ה ,כאמור ,חוזר וללא הרף משורר אותם – הינם
שירי התאהבות .שירי שיר-השירים .6זאת א"י ואהבת הארץ ,העם והתורה שהינם ה-אהבה :אהבת אלוקים
של הראי"ה.
אהבת הציונות-הדתית לארץ ישראל
אין לי ספק ,שאהבת שה"ש הזו הינה האהבה הצ"ד לארץ .האינטימיות של שה"ש ,איננה אינטימיות בין
שניים מנותקים מסביבתם .היא לא יכולה להתקיים בבית ,לדוגמא .התפאורה הארץ-ישראלית היא חלק
ממנה ,ספוגה בה ומספיגה אותה כאחד:
...לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים :נשכימה
לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו
הרמונים שם אתן את דודי לך :הדודאים נתנו ריח ועל
פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי
7
לך...
אין יפה מלחגוג את חג האביב והחירות ,במקומות אלו .הפריחה העזה ,הריחות המשכרים .כשאנחנו
הולכים לטייל בטבע ,אנחנו מרגישים כמו בשבת .אולם ,הדברים אמורים דוקא בטבע הארץ-ישראלי ,דוקא בו
חש היהודי קדושה .א"י הינה המקום היחידי שבו היהודי יכול לחזור ולחוש קדושה הרמונית זו:
אין הטבע מתגלה למשורר הישראלי בכל הדרו ויפיו,
הטבעיים
מהחיים
והרחקתה
האומה
שבר
מפני
הבריאים' ...מיום שחרב ביהמ"ק לא נראה רקיע
בטהרתו' ...התחיה הלאומית ,הניכרת בבנין הארץ,
כשהיא נלקחת עם מקורה חי ,תוכל כבר להחזיר רשמים
8
הגונים מזיו הרוחני של הדר הטבע...
6להלן – שה"ש.
7שיר השירים ז' ,יב'-יד'.
8אורות ,עמ' עח'.
2
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
שה"ש ,השיר של השירים ,הוא אמנם שיר האהבה האביבי של א"י :הסתיו עבר ,הגשם חלף הלך לו,
הנצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיעה .הוא שיר אהבה ארץ-ישראלי ,משום שאהבתו ספוגה בנופים ובעונות
השנה של הארץ .דימויו לקוחים משם :השולמית ,ששערה כעדר העיזים שגלשו מן הגלעד; שאפה כמגדל
הלבנון הצופה פני דמשק; שעיניה ברכות בחשבון; וצוארה כמגדל דוד הבנוי לתלפיות ,הינה הרעיה הארץ-
ישראלית .הטבע ,הזמן ,האהבה והאדם ,חוברים בשיר נפלא זה ולא בכדי פירשו חז"ל שיר זה ,כשיר האהבה
שבין כנס"י לבין הקב"ה .זו לשון דתית מסוג אחר .כזו הספוגה ארץ ,אהבה ואביב .לעיתים – על אף הפער
העמוק ,שבין קודש לחול – אני נזכר בהקשר זה ,בשיר הידוע של חנה סנש' :אלי שלא יגמר לעולם החול
והים '...זהו טבע אחר ,אלוקי.
יש בעולם מקומות יפים יותר מא"י .אך היופי ה'חוצ-לארצי' הינו יופי אסטטי .קרינת קדושה יהודית-
ישראלית ,יש בא"י.
תורתו החדשה של הראי"ה
התורה הגואלת של הרב ,איננה רק תיאור ,אלא היא המשכה של אורות :האורות של א"י ,של הצ"ד,
אורות שלא האירו לפני התגלות תורה זו .הרב הינו זה שהמשיך אותם חזרה לעולם .זהו כינון של תודעה
דתית אחרת ושונה ממה שהיתה לפניו .ישראליות דתית ולא רק יהודית .בכל מקרה ,ובלי קשר למה שקורה –
עלינו לשמוח את שמחת התורה החדשה הזו ,שהיא התורה שלנו .לשמוח על עצם חידושה.
במובן העמוק ,תורת הרב לא רק זיהתה את תהליך הגאולה ,אלא איפשרה אותו וסללה את הדרך הלא-
פשוטה – ולדעת רבים בלתי-אפשרית ואפילו לא-רצויה – של היהודי לשיבה מהגלות .הגאולה איננה תהליך
היסטורי-מטריאלי .בלי הרוח במפרשיה ,שהיא עצם המובנות של הגאולה – היא לא תתחולל .הגאולה היא
תהליך שהינו – כפי שכתב הרב במקומות שונים – השראה של הרוח ,ובעל חיות וחוקיות משלו .מכאן
חיוניות התורה לגאולה.
תורת הגאולה שלפני הראי"ה
מה היתה תורת הגאולה לפני הרב?
המרחב היהודי בגלות לא היה מרחב ארצי-אוביקטיבי ,אלא פנימי – הסובייקט היהודי' ,הנקודה
הפנימית' של השפת אמת 9.זהו מרחב ביתי' :יעקב קראו בית' ,10לא ההר והשדה של אברהם ויצחק .היהודיות
שוכנת במשפחתיות ,בזרע יעקב שמיטתו שלימה ,ב'היות אצל עצמו' הביתי .ההתמסרות ,המושרשת בברית
עם הקב"ה ,הינה התנועה היהודית הבסיסית .נקודה פנימית זו ,לפי השפת אמת ,הינה גם הקיום העל-טבעי
של היהודי .הגלות ,לפי הגדרות אלו ,הינה יצירת מרחב משפחתי מוגן ,א-היסטורי ,שאיננו מתחשב ולא חי
לפי חוקי הסביבה הטבעיים:
עזבנו את הפוליטיקה העולמית ,מאונס שיש בו רצון
פנימי ...אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה ,בעת
9ראה למשל שפת אמת ,בראשית ,תרל"א ,ד"ה 'ברש"י'; תרל"ב ד"ה 'בזוה"ק'; וכן רבים ,בפרט בפרשת בראשית – על ימי
השבוע לעומת השבת – הנקודה( .לעניננו :ימי השבוע – הגלות; שבת – הגאולה שבתוך הגלות' ,מעין עולם הבא')
10עיין מדרש תהלים (בובר) ,מזמור פ"א ,ד"ה( :ב) 'דבר אחר'.
6
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
שהיא צריכה להיות דמים מלאה ,בעת שתובעת כשרון
11
של רשעה...
כתב הרב.
במונחים פסיכולוגיים :היהודים חסרים את החיבור הנלהב לדברים ,המהווים את האוביקטים
הליבידיניאליים הראשוניים ,של עמים ושל אומות היסטוריים אחרים – חיבורים שבסופו של דבר מכוננים
את חיוניותם ואת התמדתם ,בתור עמים ואומות :אדמה ,טריטוריה ואדריכלות; שפות מקומיות ולאומיות;
חוקים מנהגים ומוסדות:...
משמעות העובדה ,שמושאי התשוקה היהודית – ארץ
געגועיה ,למשל – נחשבים קדושים ,היא שהתשוקה
נעשית אין סופית; קדושת הארץ מגבירה עד אין קץ
את געגועיו אל הארץ ,לאחר שאבדה לו ...ואינה
מניחה לו להתערות מעתה ואילך עד תומו בשום ארץ
12
אחרת.
יוצאת דופן מכל האוביקטים הללו הינה המשפחה:
וקדושת הארץ מכריחה את עם ישראל לאצור את מלוא
רצונו להיות עם בנקודה האחת ,שהיא באוה"ע רק אחת
13
הנקודות – קרבת הדם
החוץ – או שהוא לא קיים ,או שהוא מומס פנימה לתוך הבית בהכנסת-אורחים .הגוף ,למשל ,לא קיים
כגוף :או שהוא מושעה החוצה – כלא רלוונטי במקרה הרע או כניטרלי במקרה הטוב ,או שהוא מובל פנימה
כמדיום להתענגות על ד' ,הנמצאת ב'עבודה בגשמיות' החסידית .זאת הסיבה ,שבגללה היהודי ,האיש והאשה,
לא מוטרדים מהמראה החיצוני שלהם.
זו אף משמעות הברית – ברית הזוגיות והברית עם הקב"ה – המתבטאת דוקא בביתיות.
לא במקרה הדימוי הנשי היהודי העיקרי ,הינו הדימוי האמהי-משפחתי:
...אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו :אשתך כגפן פריה
בירכתי ביתך בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך :הנה
כי כן יברך גבר ירא ה' :יברכך ה’ מציון וראה
בטוב ירושלם כל ימי חייך :וראה בנים לבניך שלום
14
על ישראל...:
זאת דמות אחרת של הרעיה – למעשה הרעיה האם – הגפן ,ושתילי הזיתים סביב השולחן .פער לא
פשוט בינה לבין הרעיה שבשה"ש .את מידת החידוש שבשה"ש נוכל ללמוד מכך ,שהיו חכמים שרצו לפסול
אותו מלהכלל בכתבי הקודש.
11אורות עמ' יד.
12רוזנצווייג ,לפי אריק סנטר' :על הפסיכותיאולוגיה של חיי היום-יום' ת"א 5002עמ' .111-50
13שם ,ציטוט של רוזנצוויג.
14תהלים ,מזמור קכ"ח א'-ד'.
1
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
יסודה של הברית ,בהתגלות ובבחירה הסגולית של עם ישראל .פירושה – וכאן אשתמש בניסוחים של
רוזנצוויג – שגם בסדר הדברים הנוכחי ,בשליטת הטבע והחוק החברתי ,ישנה אפשרות של ממשות ושל
חופש .בניסוח בוטה :הברית פירושה ,שלא משנה אם אתה אוהב את אשתך או לא – ישנה אפשרות גבוהה
יותר של חופש ,המולידה מתוכה אפשרות ממשית של אהבה .זוהי בחינת 'יעקב אשר פדה את אברהם':15
ברית יעקב פודה את אהבת אברהם .נקודת העל-טבע ,המופנמת בברית ,עשויה ליצור סולידריות ואהבה
משפחתית ממשית ואף גבוהה יותר מאותה אהבה של שה"ש ,משום שהיא מקבלת את השותפות המשפחתית
כחזות הכל – מעבר לה לא קיים כלום ,או למיצער החוץ מוטמע פנימה ,לתוך המשפחתיות הסולידרית .זוהי
ההתגלות והבחירה ,שדוקא השרירותיות שבהן הופכת את הברית לגורל .כך ולא אחרת .לא בגלל גורם חיצוני
זה או אחר – אלא מתוך הכרעה פנימית עמוקה.
הברית פירושה ,שהתורה לא נמצאת בתחרות עם חכמות זרות – שמשלי ממשיל אותן לאשה הזרה – לא
משום שהיא יפה מהן ,אלא משום שהן לא עולות כל ועיקר באופק של היהודי .הפרטיות הופכת למכלול
עצמו .זאת הטאוטולוגיה החב"דית של ''אנוכי ה' – 'אנוכי מי שאנוכי'' .הזהות העצמית של היהודי.
הפניה החוצה :הראי"ה מול השפת-אמת
שלא כלרוזנצוויג ובני חוגו ,גם לשפת-אמת 16יש טבע .גם טבע זה הוא א"י ,גם לשיטתו החזרה לטבע
הינה הגאולה .אלא שחזרה זו לטבע איננה טבעית כל ועיקר .היא נס ,ליהודי לכשעצמו אין טריטוריה .א"י
היא המקום הטבעי של היהודי ,אך זה עצמו – עצם זיקתו למקום – הינה על-טבעית ונס .17כאן שורש הויכוח
של גאולה ניסית מול גאולה טבעית-מעשית .הניגוד בין הציונות ליהודיות הופך להיות ניגוד מהותי ,שהדרך
היחידה לישב אותו הינה באמצעות הנס .זוהי הסיבה להתנגדות לציונות הן של החרדים – המצפים לנס
הגאולה שיגשר בין האינטימיות היהודית ובין החוץ המתגלם בטריטוריה ושלטון – והן של הוגים דוגמת כהן
ורוזנצוויג – הרואים ביהודיות קיום לא ארצי .הציונות מצידה טענה ,ששיבה ארצה מחייבת התנערות
מהגלות והגלותיות הפאסיבית המצפה לנס ,הציונות החילונית פירשה זאת לא פעם כהתנערות מהתורה.
מעניין ,שפוסטמודרניסטים שוללים אף הם את קיומה של מדינה יהודית ושל מדינה בכלל ,בראותם
בהזדהות של האזרח עם מדינתו ,התניה והגבלה ,לכן הם מטיפים לחזרה לגלות.
הראי"ה ,לעומת זאת ,מחזיר לנו את החוץ הממשי – לא הניסי :הטבע ,הארץ ,המדינה ,הגוף ,כחלק
מהיהודיות .אולם ,שלא כשפ"א אין זה נס על-טבעי .דוקא במעשה ובטבע עצמו רואה הרב את הגאולה.
האם הראי"ה ,בניגוד להגות הגלותית – הן של השפ"א והן של רוזנצוויג – הסגורה ומסוגרת משאר
האומות והדעות ,מחזיר אותנו לנורמליות ,להיות עם בנחלתו ,ככל העמים?
כיצד ניתן לגשר על הפער ,שבין היהודיות האינטימית והמשפחתית ,הפורשת מן העולם – כפי שזו
נבנתה בגלות – ובין ההיבריס הציוני האקטיבי? האם אין גם כאן צורך בנס?
ועוד ,ההתאהבות בד' ,החסד האלוקי ,מביאים בדרך כלל את החסיד-המיסטיקן – דוגמת רבינו בחיי –
לפרוש מהעולם .רוצה הוא לשרות באהבה ובפנימיות ככל האפשר ,ויציאה לעולם הינה יציאה למקום זר ,קר
וחסר פנימיות.
זאת ועוד ,עצם קיומה של מדינה מצריך הפעלת אלימות וחק כפוי .האם אין בכך סתירה לעצם מהות
היהודיות?
האם ואיך הראי"ה מחזיר אותנו לעולם?
15ישעיהו כט' ,כב'.
16להלן – שפ"א.
17רעיונות דומים נמצא בספר נצח ישראל למהר"ל.
4
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
מקור השלטון – בחוק ובאלימות
התהליכים המתרחשים במדינה כעת 18,יכולים לחדד את השאלות שהעלנו :גוש קטיף הינו אחד
המקומות המובהקים לאותה א"י האוהבת של הראי"ה .כך כתב אחד מתושביו ,עמי שקד ,רבש"צ גוש קטיף:
אחינו ואחיותינו תושבי חבל קטיף האהובים!
מזה שנות דור ,חיים אנו במפעל התיישבותי מפואר,
בחבל ארץ אהוב זה .המפעל הוקם על אדמה בתולית,
אשר איש לא יכול היה לה מאז בריאת העולם .למרבה
הפליאה ,נענתה אדמה זו רק לנו ,כמו נבחרים
היינו ,כמו חשה היא את אהבתנו אליה.
במשך שנות דור ,נקשרה נפשנו באדמה האהובה ונפש
איש באיש .בעמל רב ובניקיון כפיים ,הקמנו ישובים
לתפארת וקהילות מפוארות .יצרנו תבנית חיים כמו
בירושלים האוטופית ,בה איש אוהב וערב לרעהו ורוח
קדושה מרחפת על פני המקום .לא רוע ולא טומאה –
אך טוב וחסד .דלתות אשר מעולם לא ננעלו ולב פתוח
– הן סמלנו ...מקום של גאווה יהודית ציונית;
מקום שהוא חלומו של כל יהודי גאה;
יאמרו המלעיזים את אשר יאמרו – איש לא יכול לקחת
אמת זו מאתנו .זו האמת ואסור לה להעלם .חבל קטיף
היה ויהיה – שילוב של אדמה קדושה ורוח האדם,
וזהו השילוב האופטימאלי .אך אל לנו לשכוח ,כי
רוח האדם היא אשר הפכה מדבר שממה לגן פורח
וחבורת אנשים זרים לקהילה ,אשר אין מופלאה ממנה.
כל זאת ,מול האלימות שבגזירת ההינתקות .בהינתקות מתגלית האלימות כמיסדת החוק:
מה שמתגלה כריקבון פנימי בחוק ,הוא העובדה
ששלטון החוק הוא ,בחשבון אחרון ,נטול הצדקה או
לגיטימציה סופית 19.מרחב התבונה השיפוטית עצמו,
שבתוכו מתקיים החוק ,מיוסד ונתמך ע"י מימד של כח
ואלימות 20,אשר כביכול תופס את מקומם של היסודות
הנעדרים האלה .ביסודו ,שלטון החוק אינו נתמך
בידי התבונה לבדה אלא גם בידי הכוח /האלימות של
21
ביטוי טאוטולוגי 'החוק הוא החוק'.
ויכוח דומה התנהל על הכרזת המדינה:
18הכוונה לתהליך ה'הנתקות' ,טרם צאתו לפועל ,כשלושה חודשים לאחר שיחה זו
' 19מלכות לית לה מגרמה כלום' (זוהר ,חלק א' ,דף קפא' עמוד א') .אמנם ,מלכות הקדושה יונקת מהאין האלוקי והדינאמי,
בעוד שהפתרון העולה כאן הוא שהמלכות תמצא את עצמה בחוק ובכח הנוקשים.
20בבא קמא דף ס עמוד ב' :ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו'
21סנטר לעיל הערה ,1עמ' 11ע"פ וולטר בנימין.
1
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הריבונות היא מבעו של השלטון העליון במדינה,
שלטון המכיר רק בגבול אחד – הוא גבול החוק .אבל
כמה אכזריות בדיאלקטיקה משפטית זו! הרי החוק הוא
22
יציר כפיה של המדינה.
לבן-גוריון לא היה ספק – את הסמכות הראשונה ,יש לכונן בכח .החוק קובע את הלגיטימיות של עצמו:
פעולות כפיה הינן אופיניות לחיים משפטיים ,כי
יסוד הכפיה ...הוא היסוד היחידי המאפשר להבחין
בין משפט ,למערכת נורמטיבית אחרת (אתיקה ,דת
23
וכו')
זהו "מלך ככל הגוים" – המונח החוזר בתנ"ך ,ביחס למלכות .שמואל מזהיר מפניו ומפני אלימותו:
...ויאמר שמואל את כל דברי ה’ אל העם השאלים
מאתו מלך :ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלך
עליכם את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו
לפני מרכבתו :ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים
ולחרש חרישו ולקצר קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי
רכבו :ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות:
ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן
לעבדיו :וזרעיכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו
ולעבדיו :ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם
הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו :צאנכם
24
יעשר ואתם תהיו לו לעבדים...:
כך גם ביחס לא"י" :כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" ,25הפסוק שהביא רש"י בתחילת פירושו
לתורה כהנמקה לזכותנו על הארץ .אולם ,ר' נחמן ,השפ"א והרב עצמו ,הסבירו שא"י היא 'נחלת גוים דייקא'.
זאת ,בשל האופי הגויי של מלכות ,שלטון וטריטוריאליות – הנתפסים כמרידה במלכות ה' .הקב"ה נתן לעם
ישראל גם את נחלת הגוים.
שלטון החוק האלים בהינתקות
הביטוי המובהק ביותר לאלימות המייסדת של החוק ,הינה בגזירת ההינתקות .שכן זאת הטענה
הטאוטולוגית :הרי זה חוק; וחוק הוא חוק; ולכן יש לכבדו.
האלימות באה לכלל ביטוי הן בשרירותיות של ההחלטה; הן בצורת קבלתה ,כשהנימוק הוא שהדבר
חוקי ,ללא התייחסות – ואף ללא הכחשה – לחוסר המוסריות הדמוקרטית ,עריצות הרוב שבחוק; הן
באלימות שבה היא מתבצעת; הן בטענה הטאוטולוגית שהחוק הוא חוק.
22וולטש הובא אצל עדי אופיר ,עבודת ההווה הקבה"מ 5001עמ' .552
23קליגנהופר /משפט מינהלי (י-ם תשי"ז)
24שמואל א' ,פרק ח' ,י'-יז'
25תהילים ,מזמור קיא' ,ו'
5
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
סרבנות ככח מול כח
הסרבנות ,בהקשר זה ,מופיעה בדיוק במקום שבו הבסיס האלים של החוק מתגלה .הצדקת הסרבנות
תתפרש כך – במקום בו החוק לא משקף אלא את האלימות המונחת בבסיסו ,התשובה היחידה הינה הפעלת
כח נגדית – שהיא הסרבנות .הסרבנות ,איפוא ,איננה סרבנות לחוק ,אלא לאלמנט הכוחני העומד בבסיסו.
ההינתקות מסמנת יותר מכל את הפשע שבחקיקת החוק עצמה .את האלימות שמובלעת בו עצמו .את
זה שלעיתים העבירה על החוק והפשע – פחותים מהפשע שבחקיקת החוק עצמו.
זהו הטיעון נגד ההינתקות ,של שאול בר אילן ,מאברכי הגוש ,בחוברת "כפתור ופרח" .הטיעון השמאלני,
של מתנגדי הממלכתיות ושלטון החוק האלים – מתהפך והופך לימני:
החידוש ההלכתי שיש בחוברת זו ,הוא בטענה ,שכל
הדיונים שנעשו בעבר במעמדה של המדינה ע"פ ההלכה,
לכאורה אינם תקפים היום ,כיוון שכיום ,מדיניות
הבג"ץ היא להגביל את מרות המדינה על האזרחים פעם
אחר פעם ,אף נגד טובת המדינה – מדיניות שגם
המדינה מודה בצדקתה ומצייתת לה.
החוברת קוראת להפריד בין השאלה המדינית – אם מותר למדינת ישראל להסיג את כוחותיה משטחים
מסוימים ,לבין השאלה האזרחית – אם אחר החלטת הממשלה להסיג את כוחותיה מותר לה ,מצד ההלכה,
לעקור מבתיהם את המתישבים .לטענת המחבר ,לא התמודדו עד היום עם שאלה זו .בזמן חורבן ימית,
למשל ,היה ברור שאיש אינו רוצה להשאר תחת שלטון מצרי .אך כיום ,חלק גדול מהמתישבים אומר בגלוי
שגם אחרי החלטת הממשלה לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון הישובים העבריים צריכים להשאר על תילם
במעין אוטונומיה יהודית; על כן מתעוררת השאלה ,עד כמה רשאית המדינה לכפות עלינו את רצונה?
זוהי הנקודה ,שבה היסוד האלים העודף ,של החוק והעומד בבסיס המדינה – בא לכלל ביטוי .יש למדינה
כח לחוקק חוקים ,אך לא לכפות על מישהו לוותר על רכושו ,גם אם נעשה הדבר לטובת המדינה.
דוגמא נוספת שעלתה היום – עקירת הקברים מגוש קטיף .כאן באה לכלל ביטוי מובהק ההתנגשות בין
הכח האלים של המדינה לבין זכויות הפרט.
התגובה לשלטון הכוח – נטישת הכוח
מה יש לומר על הסרבנות? האמנם האוונגרד הדתי צריך להיות מרד סרבני נגד הכח? האם מפלגה דתית-
לאומית ,לא ימנית ואף לא מרכזית אלא שמאלנית ,תהיה המפלגה הנבואית האמיתית? חסל סדר המפלגתיות
הנינוחה ,ה'בעלבתית' ,והדביקות הבלתי מותנית בקונסנזוס!
הטיה שמאלנית זו באה לכלל ביטוי ,כפי שראינו ,בטיעונים של הימין נגד ההינתקות .יתכן שכך היה
בעבר .היום ,המרד האמיתי נגד הכח ,הכח האמיתי ,הינו בנטישת הכח .זאת המשיחיות הממשית .לימדו זאת
הנביאים ואף חז"ל ,כשתיארו את המלך המשיח במילים הבאות:
...גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך
יבוא לך...
ואנו המצפים למופע מלכותי מלא כוח ,מופתעים לשמוע את ההמשך:
...צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן
אתנות :והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם ונכרתה
3
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
לגוים
ומשלו
מים
עד
ים
קשת מלחמה ודבר שלום
26
ומנהר עד אפסי ארץ...
...ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה לא תאר לו
ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו :נבזה וחדל
אישים איש מכאובות וידוע חלי וכמסתר פנים ממנו
נבזה ולא חשבנהו :אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו
סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומענה :נגש
והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וכרחל
27
לפני גזזיה נאלמה ולא יפתח פיו...:
...ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה
ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע :והיה צדק
28
אזור מתניו והאמונה אזור חלציו...:
כוחו בפיו ולא בשבטו.
בסיטואציה הנוכחית ,כוח בהכרח מפעיל כוח נגדי כתגובה ,וסופו להכשל ולהסתבך גם הוא באלימות
הכוח .במבוי סתום זה ,נטישת המאבק גם היא – ואולי דוקא היא – צורה של מאבק ,משום שבהתנהגות זו
מושט הראי אל מול פני השני ואלימותו נחשפת.
ואולי מבוי סתום זה איננו מקרי .אולי הוא בא ללמדנו ,שהשלטון הנכון הוא זה הנוטש את האלימות.
אולי אין זו דרך בדיעבד ,מחוסר ברירה – אלא הדרך הראויה לכתחילה ,ל"מלכות דלית לה מגרמה כלום".
ומתוך החושך – יבקע אור גדול יותר.
ואכן ,כך ממשיך הרבש"צ עמי שקד ,וכותב באופן מרשים:
...כאברהם אבינו בעקידה ,חייבים אנו להיאבק על
בתינו ועל מפעל חיינו – ובכך לבטא את אהבתנו
למקום .נקרעים אנו ,בין אהבתנו ליציר כפינו,
לבין האמונה בריבונו של עולם.
חייבים אנו להיאבק ,על מנת לצרוב את תודעתו של
עם ,למען יתעורר ואולי אף למנוע את רוע הגזירה.
חייבים אנו זאת לעצמנו ולדורות הבאים .אך,
כבעקידת יצחק ,תפקידנו גם להיטהר ולהיות נכונים
להקרבה ותפקיד ריבונו של עולם ,לפקוד ברגע הנכון
"אל תשלח ידך אל הנער".
כקהילה ,אשר אין מתום בה ואשר שנות המאבק,
הוציאו ממנה אך את הטוב ,אנו מחויבים למאבק ,אשר
ליבנו
לטוב
לאופיינו,
חיינו,
לדרך
יתאים
ולמחויבותנו לגורל קהילתנו .ובכל אשר יועיד לנו
הגורל ,חובה על בגדינו להיות לבנים ושמן על
ראשינו אל יחסר.
26זכריה ,פרק ט ,ט' – י'
27ישעיהו ,פרק נג' ,ב' – ז'
28שם ,פרק יא ,ד' – ה'
71
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
אנו מחויבים למאבק נוקב ,אשר יזעזע את עם ישראל
באצילותו ובשונותו מהדרך אשר פשתה בארץ .בדאגתו
לכלל ,על אף הסכנה למפעל חיינו .מחויבים אנו
למאבק בדרכנו ,אשר יבליט את דרך חיינו .מאבק ,בו
כל הצופה בנו יראה בני מלכים ,הנוהגים בממלכתם.
וכל הדורך על סף דלתנו ,יחוש בחרדת הקודש ובגודל
המעמד .מאבק ,בו כל ילד וכל אישה ,יהפכו לדמויות
מופת בעם ישראל ...צורת המאבק ,חייבת לאחד וליחד
אותנו יותר מתמיד .חלילה לנו להצטייר כאחרוני
הריקים ,אשר כל עניינם בעתידם האישי .לא היינו
כאלה ולא נהיה כאלה .מחויבים אנו להשתדלות במאבק
– והתוצאה בידי שמיים .עיני כל עם ישראל נשואות
אלינו ,לראות מה תהא צורת מאבקינו .האם נתמיד
באהבה ובדרך ,או שמא טריק תקשורתי היה הדבר.
עמידתכם האיתנה כנגד כל הסיכויים ,הנה כבר אגדה
בפני עצמה.
מלכות ומצוות בניגוד לחוק כפוי ואלימות
וכאן חוזרת השאלה :האם אין ניגוד מובנה ,בין ממלכה לבין יהודיות? האם ניתן לפשר עליו ,שלא
באמצעות הנס? מה היה חזיונו של הראי"ה בדבריו..." :ומדינה זו היא מדינתנו ,מדינת ישראל יסוד כסא ד'
בעולם ...שזהו באמת האושר היותר עליון ?29"...כיצד ניתן לגשר על הפער ,בין האלימות הצפונה ברעיון
המדיני – ואין ספק שהראי"ה הכיר אותה – 30ובין הדגשתו את המדינה האידיאלית ,כמנוגדת לאלימות? בין
לאומנות דתית ,שאת פגמיה הכיר וביטא הראי"ה ,לבין אהבת מולדת ,אהבת הארץ והעם?
מה קורה כשבראש הפירמידה ניצב אלוקים – והוא זה ,הנותן את ההצדקה לשלטון המלך או החוק :האם
הכוחניות נעלמת? האם התכוין הראי"ה לכך ,שבמדינה זו יהפכו החוקים למצוות ,ובצורה זו העוקץ האלים
שלהם יוסר? כאן עלינו להבין :מהו ההבדל ,שבין החוק למצוה?
ננסה לענות על-ידי דוגמא :חציית כביש באור אדום ,בלילה ,כשאין שום מכונית ואף אחד לא רואה:
הנטיה הינה ,שלא לקיים את החוק .זהו פער בין האוניברסלי לפרטיקולרי .כיון שאין הצדקה לקיים את החוק
במקרה כזה ,ואי-קיומו לא יזיק ולא ישפיע על אף-אחד לרעה – בין בעצם המעשה ,בסיכון חיים למשל ,ובין
בכך שמישהו ילמד לא לכבד את החוק – נטיתנו תהיה ,להתיר לעצמנו לחצות את הכביש באור אדום .אולם,
אני מכיר אדם אחד ,שגם בחצות הלילה ובאין רואה – לא יעבור באור אדום :משום "דינא דמלכותא" ,ההופך
אצלו להלכה ומצוה .המעבר הוא איסור אפילו באין רואה – בדיוק כמו שלא נאכל ,חלילה ,חזיר גם לא בחדרי
חדרים ובאישון לילה .החוק האלוקי מקבל את תוקפו לא מתוכנו – אלא מהמצוה האלוקי .בכך הוא ניתק
מטעמו ולכן יקוים בכל הקשר.
המצוה איננה לא ציווי ,פקודה ,חוק או דרישה – המצוה היא אקט קדוש .הצד הציוויי ,מונח בה עצמה –
כמו חוק המשיכה ,שמי שנכנס לתחומו שייך אליו ו'נמשך' על ידו ,בלא שיהיו בכך ציווי ,או כפיה חיצוניים.
29אורות ,עמ' קס'
30עיין אורות-ישראל ,פרק ו' ,סעיף ו' (אורות ,עמוד קס')' :וכשצריך העולם לעבור ענין הלאומיות אל הכללות ,צריכה להיות
גם-כן כעין הריסה ,אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת ,שיש עימה המגרעות של אהבה פרטית יתירה'.
(ההדגשות שלנו ,הפסקה מצוטטת בהרחבה ,להלן)
77
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
בתוככי המצוה נמצאת ההתגלות ,באופן של היזכרות וסגוליות .כפי שמראה רוזנצוויג 31,המצוה היא האופן
היחידי ,שהתורה מארגנת באמצעותו את ההתאהבות שבהתגלות .המצוה היא אמירת האוהב' :אהב אותי'.
כיצד תראה מדינה יהודית-משפחתית שבה אין חוקים ,אלא מצוות? האם היא תקבל את הדינמיקה של
משפחה? האם נשלם מס הכנסה ,לא מתוך כפיה ,אלא כמצוה? על כך הרי נאמר" :רצה הקב"ה לזכות את
ישראל – לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" .32במקרה זה ,התשלום למס הכנסה \,יעשה מתוך אוריינטציה
מצותית ויראה כמו נתינת צדקה .לאו דוקא אקט וולונטרי ,אלא אקט משפחתי .אב המפרנס את ילדיו לא
עושה זאת מכח החוק ,אלא כביטוי של הרצון והחופש שלו.
תשובת הראי"ה – המציאות כנס
אולם ברור ,שלא זאת כוונת הראי"ה .נראה שהוא שואף להוציא את התורה מהביתיות ,למרחבי ההר
והשדה .מושגי הריבוניות והממלכתיות לא ניתנים לרדוקציה משפחתית.
ניתן אף להוסיף ולהקשות :האם חזון הגאולה של הרב איננו נס? האם הטבע והטבעיות שלו ,שהינם
הנורמליות הציונית של "ככל הגוים בית ישראל" ,האם הם באמת נורמליים?
גם כאן התשובה ברורה :הגאולה של הראי"ה אוטופית אף יותר מזו של המהר"ל והשפ"א .לא אפשרותו
המציאותית של נס ,המשתלב לזמן מה במציאות הרגילה ומאפשר בה דבר חדש – אלא שהמציאות עצמה
הופכת לנס .המגיה של האוטופיה שלו הינה מגיה בה המציאות עצמה הופכת למגית – זאת המגיה של
ההתאהבות .לא רק שהנס לא נעלם ,אלא שהוא נס גדול וקשה בהרבה .הראי"ה לא נמצא במציאות אלא
מעלה אותה .האקט של הגאולה איננו המשכה ,אלא העלאה.
אני זוכר את הויכוח שהתעורר בישיבה ,כשלמדנו את הפיסקה מערפלי טוהר ,על קדושת האכילה:
שעצם האכילה ...וכל תנועות ורגשות החיים קודש
33
ואור הם מלאים
אחד התלמידים טען ,שהוא רוצה לאכול סתם סטייק ולא סטייק קדוש! מבחינה זו ,הדרישות הארץ-
ישראליות של הרב טוטאליות ,גבוהות וא-נורמליות בהרבה מהחרדיות המשיירת עולם נייטרלי – הנשאר
אמנם בחוץ ומגויס לקדושה ,אך כל זאת ,בלי לגעת בנורמליות שלו.
אבל ,ניתן לשאול :האם האהוב האוכל גלידה בחברת אהובתו ,חש א-נומליה והוא מעונין בגלידה סתם,
או שמא יעדיף אכילת גלידה כזו ,ההופכת למחוה של אהבתו? הרב חי בשבת ,וסעודות החול שלו עצמן היו
סעודות שבת .זו א"י ומדינת ישראל שלו .אבל הנוער היום – עולים על ג'ינס מיד בצאת השבת ,אין להם את
נחת הרוח היהודית ,המוסיף לסעודת השבת מלוה מלכה הנאכלת לשובע ועל בטן מלאה .לא פעם ,השבת
עצמה מעיקה עליהם.
ההתנגשות בין החוץ לפנים ובין החול לקודש אצל הראי"ה ,חריפה בהרבה מזו של השפ"א ומה שהוא
מייצג.
מדינת ישראל של הרב הינה אוטופיה .הרלונטיות העכשוית שלה הינה בכך ,שכבר היום היא חלק
מהתהליך המוביל לאוטופיה .בלי תובנה זו של "אתחלתא דגאולה" – היינו שמימוש חלקי ומסוים קיים כבר
עתה ,כאן ועכשיו במדינת ישראל; הריגוש של – "או-טו-טו זה הולך ובא"" ,הנה זה עומד אחר כתלינו מציץ
31ראה לעיל הערה .15
32מסכת מכות ,פרק ג' ,משנה טז'
33ערפילי-טוהר ,עמ' כז
72
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
מהחרכים" – אין משמעות לאוטופיית הגאולה של הרב ,מעבר לאמונה הרגילה במשיח שכל יהודי מצפה
לבואו.
האוטופיה של הראי"ה לעומת המציאות הכואבת
זאת השוקת השבורה שאנו ניצבים בפניה .ישבתי ,לא מזמן ,בבר-מצוה וליד השולחן ישבו שני רבנים
חשובים משכונות ירושלים – אחד מהם בוגר ישיבת הסדר .עוד ישבו איתנו אחד מאברכי הר המור ,שהציג
את עצמו כתלמיד של הרב טאו ,ועוד קרוב משפחה בעל חזות חרדית ,שסיפר בצער שהיה רב-סרן בצה"ל:
"שלושים שנה ,שירתתי בנאמנות – מידי שנה בשנה – את המדינה ועשיתי מילואים ארוכים ,והנה" ,כך אמר,
"זאת המדינה ההופכת למדינת גוים" .דבריו התיחסו ,לפסיקת הבג"ץ בנושא הגיור הרפורמי" .מי עוד יכול
להאמין היום ב'אתחלתא דגאולה'?" אמר .הרבנים החרו-החזיקו אחריו וקוננו על הריסת המועצות-הדתיות
והרס מערכת הכשרות בידי בנו של רה"מ" .אי-אפשר לסמוך ,על הכשר המהדרין של רבנות י-ם" קבעו.
התשובה של האברך מהר המור היתה התשובה השיגרתית של עיקולים ועיכובים – רשת הבטחון ,הנפרשת
כבר היום ,למקרה שההינתקות תתרחש.
אודה על האמת :לא רק שאינני מזדהה עם השלטון החילוני היום במדינה ,אלא שאני חש כלפיו דחיה
וסלידה עמוקה .לא רק בגלל מהלך ההינתקות ,אלא לא פחות בגלל המהפכה החילונית שהוא מוליך .אנו
מאבדים את הביתיות שלנו במדינה .את ההזדהות שלנו עם מנהיגיה ועם חלק לא מבוטל מהעם שהופך לערב
רב ,נטול זיקה ליהדות ולקדושה .הציוניות ,שהיוותה עד היום את הפלטפורמה המשותפת שנשאה אותנו
שוקעת .א"י היפה והבלתי נשכחת של נעמי שמר מופקרת ,נעזבת עם האחזות הנח"ל בסיני וישובי קטיף.
אולם ,מדינת ישראל לדברי הראי"ה:34
...שהיא ביסודה אידיאלית
האידיאלי היותר עליון.
שחקוק
בהוויתה
התוכן
האמנם? איך נתיחס ,אם כן ,למתרחש? האם נחזור בנו מראיית המדינה כאתחלתא? הלא ,כאמור,
אתחלתא זו ,היא הנותנת את המשמעות למדינה ,כבר כעת; היא באה לומר ,שהמתרחש הינו חלק מהתהליך
האוטופי וככזה – כבר עתה יש בו מימוש – ולו גם חלקי – של האוטופיה ,בהיותו הולך ובא!
במקומות רבים ,מתאר הרב אידיאליות זו .הוא לא מתכוון לאידיאליזם ,במובן הרגיל .אידיאלים אלו,
הינן הספירות ,שעולמן הינו עולם האצילות – העולם של הקודש ,המתגלה בעולמנו כקדושה:
הקודש העצמי הוא החכמה ,ההכרה לבדה ,זוהר
האידאות העליונות בהיותן ברום עליוניותן ,בלא
שום הגבלה ,בלא שום פרטיות של צביון ...היא
למעלה מהחירות ...מקום השאיבה המקורית ,ששם היש
המוחלט שוכן בחביונו ...האידיאליות שממעל למדת
כל חירות ,מפני שאין תוכן של עבדות מוכשר לצאת
משם ...ממקור החיים ,שהוא למעלה מהחיים ,שואב
35
ישראל את רוחו...
34אורות-הקודש ,ח"ג ,עמ' קצא'
35אורות-הקודש ,ח"ב ,עמ' רפג'-רפד'
72
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
בהמשך ,הרב אף מדגיש שהמקור איננו העונג ,ובכך נראה שהוא חולק על חב"ד ,הרואים בהתענגות את
העצמות ואת היש .זו שייכת ,לדעתו ,לבינה .החכמה הינה היש המוחלט ,הממשות המתגלה ,כפי שתיארנו
לפני כן ,בהתאהבות :תנועה חסרת-מגמה כל שהיא – ואעפ"כ איננה עיוורת ושרירותית .שיחרור מלא ממה
שמישהו כינה האגיפטומניה – המיצרים של מצרים – 36שלנו.
אידיאליות זו הינה היש המוחלט .אתר זוהר ,שאין בו הגבלה והינו חסר תכלית .חירות שמעל החירות.
העודפות האינסופית של החיים על החיים עצמם.
נדמיין לעצמנו מדינה שבתית :אין הכונה שלא יעבדו בה ושלא תהיה משטרה או בנקים .אולם ,גם ימות
החול יאירו כמו בשבת – השוטרים יחייכו ,פניהם של הפקידים יאירו ,החנוונים ישירו ויזמרו זמירות והעיר
37
תתאהב ביופי ובזיו של הקדושה שבטבע.
הגאולה של הרב הינה מיסטיפיקציה של היש .כמו המקובלים ,סובר הרב שהגאולה הינה שינוי אונטולוגי
של המציאות .חומר העולם עצמו ישתנה ויזדכך .זאת מדינת ישראל .אידיאליות ההולכת ומאירה כבר עתה
בחזונו של הרב ,כפי שהדגיש:
כשחושבים על דבר האלוקות ,לפעמים הולכת היא
המחשבה בצורה שוללת את העולם ,כלומר שהציור
האלוקי בגדלו ,בעזו ,בקדושתו ,ביפיו ,בגבורתו,
באין סופיותו ,מאפס את ההויה כולה ,וכלא כלא
חשיבא כאין דומין ...ויש עוד ציור יותר מבוסם,
שהמחשבה האלוקית משלמת היא את העולם היא נותנת
לההויה כולה את ערכה הנכון ...בזה החושב לא נפרש
מן העולם ,אלא מעלה את העולם אל העדן העליון,
38
העדנה והרוממות האלוקית.
ולכן בפיסקה אחרת הוא קובע:
על ידי העבודה הרוחנית של הצדיקים ,בעלי המחשבה
האלוקית העליונה ,מתנוצץ תמיד האור של האין
האלוקי ,ומתגלה בתור יש וכל העולם כולו מתבסם על
ידו" .ועמך כולם צדיקים" .על ידי כוחן של ישראל,
התרבותם והתגלות חייהם ,בכל אופן ובכל צורה
שהיא ,מתגלה אור מן האין העליון ,המתגלה בתור יש
ומצוי ,ומאיר לכל העולם כולו באור חיים ,מקיים
39
ומשפר ומעלה את כל...
36אגיפטומניה – מלשון ,EYGPTמצרים .מיצרי מיצרים מבטאים את הקבעון והכפיתיות ,המונעים את נקודת החופש
העצמי-רוחני של האדם.
37עיין בשמונה קבצים ,קובץ א' ,סימן ,תשמד' ובמקבילה באורות-התחיה ,סעיף יב' (אורות ,עמ' סה')" :הנטיה הלאומית
בישראל ,היא שדה אשר ברכו ה' ,שאע" פ שאין בה עדיין גדולים גמורים מפני השממון של הגלות ,ראויה היא ,ע"י עבודה
רוחנית ומעשית ,שיצמחו בה כל הגידולים הטובים שבעולם ...ויש לעומת זה נטיה לאומית של גוים ,שהיא חורבה ומדבר,
שבשום אופן אינה ראויה לגדל צמחים ,והצמחים הרעים כגפן סדום ...הלא העדרם טוב ממציאותם ,ונמצא שהכל הוא בהם
העדר גמור וחורבן מוחלט ...רק ההשפעה של הקדש ,המעורב בנטיה הלאומית הישראלית ,מרטבת אלה הנטיות האנושיות
בכלל ומחזירתן לטובה ,עד בואן גם הן לידי עילוי ,להיות ראויות ע"י תכיפת חבורן ויחסן אל ישראל ,להצמחה רוחנית"...
הפגמים של הלאומיות המצומצמת והכוחנית מתמתקים בהשפעת הקדושה .זוהי המדינה השבתית ,בה מוטמעת הגלות,
בתוך הגאולה .ועיין לעיל הערה 00
38שמונה קבצים ,קובץ ב' ,קפד'.
39שם ,שיט'.
76
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
זהו הצד המתנגדי של הראי"ה ,החולק על החסידות וטוען ,שהעבודה הרוחנית היא של כל ישראל ולא
רק של הצדיקים .אולם ,האם המתרחש לנגד עיננו גם הוא אותו גילוי של היש? האם גם ההינתקות או
החילון הם חלק מ'כוחן של ישראל...בכל אופן ובכל צורה שהיא'? הלא גם אלו מבני-ישראל! האם ניתן לראות
באלו את מימוש אותה אוטופיה במציאות עצמה?
האידיאליות של הרב לאור המציאות המתחדשת
אפשר שתהליך הגאולה שונה ממה שחזה הרב .אפשר ,שאין אנו מבינים אותו נכון .יתכן ,שמה שמתרחש
עכשיו צריך להתפרש לאור הפיסקה המפורסמת של הראי"ה ,על ביטול הלאומיות:
במשיח בן יוסף ,40מתגלה התכונה של לאומיות ישראל
מצד עצמם .אמנם ,התכלית האחרונה ,אינה התגדרות
התיחדות הלאומיות בלבדה ,כי אם שאיפה לאחד כל
באי עולם למשפחה אחת ,לקרוא כולם בשם ד' .ואע"פ
שזה צריך ג"כ מרכז מיוחד ,מ"מ אין הכוונה כולה
רק במרכז ,כ"א פעולתו ג"כ על הכלל הגדול.
וכשצריך העולם לעבור ענין הלאומיות אל הכללות,
צריכה להיות ג"כ כעין הריסה של הדברים ,שהושרשו
מצד הלאומיות המצומצמת ,שיש עמה המגרעות של אהבה
פרטית יתירה .ע"כ עתיד משיח בן יוסף ליהרג,
41
ומלכות אמתית וקיימת תהיה משיח בן דוד...
ייתכן אם כן ,שלא רק שתהליך הגאולה לא מתעכב – אלא להיפך ,הוא מתרחש מהר יותר ממה שהרב
חזה וממה שאנו מורגלים לחשוב .תחושת איבוד הביתיות שאנו חשים אותה ,נובעת מהקצב המהיר של
השינויים וההריסה אינה אלא קידום .הפוסט-ציונות איננה אלא הריגת משיח בן יוסף ,הבא לפנות את הדרך
למשיח בן דוד .אין ספק שמה שהרב חוזה איננו תהליך הגלובליזציה ואף הלאומיות לא תיעלם כליל .גם לפי
פיסקה זו ,המרכז ימשיך להתקיים .אך אלו ישנו את צורתם .השורש המתוקן של הגויות ,האדם והאנושיות –
"ככל הגוים" ו"נחלת הגוים" – יאירו .ומשום מה ,גם הם מאירים בישראל דוקא.
המאמץ הקשה יהיה לטפס למקום שבו במקום לשלול את תופעות ה'פוסט' לגווניהם ,נדע לשחזר את
הפרויקט של הרב – שידע לזהות קדושה בתהליך החילון הציוני – ואף נצליח להעלות את ניצוצותיו של
התהליך המרחש לעינינו כעת .האור של א"י יזהיר בזיהרא של אדם הראשון ,הגבוה מאורו של משה רבינו
עליו השלום .בפיסקה הנראית מוזרה למדי ,כותב הראי"ה:
בארץ-ישראל ,אפשר להמשיך שמחה דקדושה ,גם ממקום
השמחה בעצמה ,אבל בחוץ-לארץ אי-אפשר להמשיך
שמחה ,מפני הקטגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ-
לארץ ,כי-אם על-ידי שאיבה של שמחה ממקור העונג,
ששם אין שום מניעה ופגע מגיע .ומשום-הכי' ,אפילו
משום צער החורבן שמחה הוא דאסור ,הא תענוג
שרי' .42וכשמתענגים באהבה בתענוגים ממקור הקודש,
יורדת היא למטה שמחה טהורה מדושנת עונג ,שהיא
40אותו זיהה הרב עם הציונות ,ראה במבוא ל'כלים שבורים'.
41אורות ישראל ,פרק ו' ,סעיף ו' (אורות ,עמ' קס').
42המקור בשבת ,דף סב' ,עמוד ב'.
71
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
ממשכת את אוירא דארץ-ישראל קצת גם בחוץ-לארץ,
להשיב נפש המיחלים לחסדי השם ית' ,המצפים לראותה
ולשמוח בשמחתה" .זכרני ד' ברצון עמך ,פקדני
43
בישועתך ,לשמח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך".
העונג – כך אנו מוצאים אפילו בפיסקה זו – גבוה מהשמחה .זוהי הסיבה שבגללה העונג לא נפגם
מכוחות הדין בחו"ל .זהו ,כידוע ,גם ההבדל בין עונג שבת הגבוה משמחת יו"ט 44.ואם כן ,מדוע יתרונה של
א"י הינו דוקא בשמחה ובהמשכת השמחה ממקור השמחה ,ולא מהעונג הגבוה ממנה?
נראה שאע"פ שהעונג גבוה מהשמחה ,שורשה של האחרונה גבוה יותר .מקור העונג הינו ב'אין',
בהתענגות שבכאב ,בנוכחות שבאמצעות ההעדר .זוהי הגלות.
השמחה ,לעומת זאת ,הינה מלאות – התפשטות ה'יש' ,ושורשה ביש המוחלט .אמנם ,עונג השבת גבוה
משמחת החג .אך שורש החג ,שהינו ב"קדשינהו לישראל – שקדשינהו לזמני" ,כלומר בחירות ובכושר היצירה
האנושיים ,גבוה מהגורל והמנוחה האלוקיים .זוהי הגאולה.
אמנם לעיל ,45העמיד הרב את מקור הקודש העצמי – כקדושת השבת – בחכמה וב'יש' ,שלמעלה
מהעונג .זה זוהה עם הבינה והאין הנמוכים יותר .אולם ,כעת מתבאר ,ששורש הבינה התלוי בחרות ,קשור
ב'אין' שבכתר .ברצון החופשי.
משיח בן יוסף ,המשביר לכל חי ,מאפשר את שמחת המלאות השבתית .שמחת היש של הגאולה ממיצר
האין ,כאב הגלות והמחסור הבסיסי לחיים ולחם .שמחה לאומית .משיח בן דוד ,לעומתו ,מאפשר את השמחה
הבאה מן האין ,אך לא רק את שמחת הגלות אלא זו של הגאולה הכוללת בתוכה גם את הגלות 46.את גלות
הכלל אך גם את גלות הפרט .זו גאולה אוניברסלית.
ואכן ,חרותו היצירתית של הרב ,היא שאיפשרה את ראייתו את הלכי הרוח הציוניים והלאומיים בזמנו
כתהליך הקשור במימד נצחי .הרב השכיל להעלות את הניצוצות ,לא רק כהטמעה בתוך התורה המסורתית –
כדרכם של החרדים – אלא תוך כדי העלאתה לאור התהליכים המתנוצצים.
נראה שגם עלינו מוטלת המשימה לראות במתרחש לפנינו – בתהליכי הפוסטמודרנה לגוניהם ,ותהליכי
הפוסט-ציונות ,הן בחילון הגובר והן בניתוק מערכי הציונות עצמה כמו ההתיישבות – התנוצצות של אור
חדש ,המבקש לא רק הטמעה באורות הישנים ,אלא גם בניית כלים חדשים להכלת האורות החדשים.
43אורות-הקודש ,ח"ג ,עמ' קפז'.
44ראה בדרשת הזוהר על הפסוק 'וזריתי פרש על פניכם' ,שיש שנוהגים לאומרה בליל שבת והמודפסת בסידורים.
45עיין הערה 02
46עיין לעיל הערה .01
74
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
באהבתה תשגה תמיד
על לימוד תורה שלא לשמה
הרב יאיר דרייפוס
....ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן
דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה
ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע ,כל מלה ומלה סלקא
וקודשא בריך הוא חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה
סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין
רברבין ואקרון ערבי נחל הדא הוא דכתיב (משלי ה)
באהבתה תשגה תמיד ,ודוד מלכא אמר (תהלים פו)
הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב (שם כז) ונחני
בארח מישור למען שוררי ,זכאין אינון דידעין
ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון
נטעין אילנין דחיין לעילא דכלהו אסוותא ,ובגיני
כך כתיב (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו ,וכי אית
תורה דלאו איהי אמת ,אין ,כגוונא דאמרן דאורי
מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט ,וההוא דאוליף מלה
מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת ,ובגיני כך כתיב
תורת אמת היתה בפיהו ,ועם כל דא מבעי ליה לב"נ
למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא
ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן
דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט,
ת"ח ישתדל ב"נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא
1
עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה
(תרגום... :ומי שתאב לעסוק בתורה ,ואינו מוצא מי
שילמד אותו ,והוא באהבת התורה שלו עוסק בה
ומגמגם בה בגמגום מתוך שאינו יודע ,כל מילה
ומילה [בתורה שלו] עולה למעלה ,והקב"ה שמח באותה
מילה ומקבל אותה...זה מה שכתוב 'באהבתה תשגה
תמיד'...ועם כל זה צריך אדם ללמוד מכל אדם אפילו
ממי שאינו יודע ,מפני שע"י כך יתעורר בתורה,
ויבוא ללמוד ממי שיודע ,ולבסוף ימצא [יגלה]
שהולך בתורה בדרך אמת .בוא וראה ,ישתדל אדם
בעולם בתורה ומצוות אפילו שאינו עושה לשמה,
שמתוך שלא לשמה בא לשמה)...
1זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת קדושים ,דף פ"ה ,ע"א
71
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
מהו א"כ דמותו של עובד ה' שאין מי שילמד אותו תורה? מדוע הגמגום שלו כל כך רצוי? מהו הערך
שלפיו ראוי ללמוד תורה גם ממי שאינו יודע ,רק כדי לעורר את הרצון והמוטיבציה ,והרי תורתו אינה אמת?
וכי יש ערך ממשי להתלהבות של קדושה שאינה יונקת ממוחין ,מדעת?
התשובה ,האופיינית לתפיסת הקבלה והחסידות ,פשוטה :הרצון העז לעסוק בתורה ,הוא גילוי גבוה של
תורת אמת .התורה אינה 'משהו' ,ידע אובייקטיבי [למרות שיש גם צד כזה בתורה] .הכמיהה והצימאון ,הם
הרובד הנסתר של התורה ,וזו אינה רק הממשות אלא האמת של התורה .זו אינה אמת של הנגלה ,שאמורה
לעמוד בביקורת שכלית .האמת הנסתרת שונה באופייה ,היא סובייקטיבית ,וזו חולשתה כעלולה לרפיון
וחוסר רצינות ,אבל זה יתרונה כביטוי עז ואותנטי שמקורו בהארות ממשיות ביותר בנפש .לא ניתן ואף אסור
לנתק את המוטיבציה מהמתודה והתכנים של התורה .הלהט והדעת הם כתרין ריעין דלא מתפרשין.
יתירה מזו מלמד הזוה"ק – הצימאון והכמיהה שגבוהה מהיכולת ההכרתית-שכלית ,היא תנאי קודם
למעשה הלימוד .לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה .היניקה של חיות התורה היא מאורות
מקיפים שמקורם מעל ומעבר לסובייקט האנושי .המגע של הסובייקט עם אור אינסוף ,מעצים את הגיחוך
והרפיסות שלו עצמו ,כי שרגא בטיהרא מאי מהני? באהבתה תשגה תמיד – השגיאה איננה תוצאה של טעות
או של עצלות המחשבה ,אלא של עצם הסיטואציה האנושית .ניתן להמשיל זאת באהבת איש לאישה –
חייהם המשותפים ואף ההיגיון של הזוגיות כפי שנתפסת בתודעתם ,הם דמיון כוזב לעומת אהבתם הממשית
– עזה כמוות אהבה ,ולא עוד אלא שהם רצופים שגיאות ,ניגודי אינטרסים ,מאבקי כוח סמויים וכיו"ב .על כל
פשעים תכסה אהבה .כולנו מכירים זוגות שמתנהלים יפה למראית עין אבל חסרים חיות ממשית ,ולעומתם
איש ואישה עם משיכה עזה זה לזה ,אבל התנהלותם הגלויה רצופה תקלות וכאבים.
האנאלוגיה לברית שבין יהודי לתורה – מתבקשת .הניסיון מלמד שהדביקות בתורה ,האינטימיות ,הברית
– כל אלה קיימים בלהט ,באהבה ,ברצון .אפשר ללמוד שנים רבות בישיבה מתוך עניין בלימוד ואף לפתח
מיומנויות של לימוד ,ואף להעצים את הידע ,ובכל זאת נשאר דיסוננס ומידה של ניכור לתורה .הרבה בחורי
ישיבה ,לא רק שהפסיקו ללמוד תורה אחרי שעזבו את הישיבה ,אלא שגילו להפתעתם שלא חסר להם משהו.
וכי יעלה על הדעת שאיש הנוסע למרחקים לא יתגעגע לאשתו? לילדיו?
הרבה חבר' ה מתלוננים שבעולם הרוחני שלנו יש יותר מדי מוחין ופחות מדי 'עבוידה' .אני זוכר חוויות
עזות משנותי הראשונות בישיבה כבחור צעיר ,שלא היו פרי של הארות ומוחין ,אלא דווקא של שקידה,
התמדה ,עקשנות ,וכיו"ב .במבט לאחור ,אלה היו חוויות והתרחשויות שהיו 'שלא לשמה' [במונחים של
הזוה"ק] ושגיאות וכשלים ועוגמת נפש .אבל אלו היו השנים החשובות באמת בהעצמת הברית עם התורה
כפשוטו ממש.
השאלה היא האם היום ניתן להנחיל תורה בדרך זו ,לצעירים שחיים במודעות עצמית רפלקטיבית,
ספוגים במידה לא קטנה של ניכור וציניות לעצמם ולעולם? האם ניתן לעורר את ליבם לאינטנסיביות
ישיבתית ,להתמדה ,לקבלת עול במובן המלא של המילה? זו שאלה שיש להציב אותה גם באשר לאופי של
חיי הנישואין שלהם – האם אהבה אכסטטית ממשית אינה אפשרית מבחינתם? האם האופציה הקבלית
חסידית שהזוה"ק מלמד ,שבנויה על התבטלות ויניקת הארה ממקום של השראה – אפשרית בתודעה
העכשווית?
ברצוני להציע אופציה שונה של ברית ואינטימיות עם התורה .קירבת אלוקים אינה בהכרח תוצאה של
ביטול-השראה וכיו"ב ,אלא מימוש גבוה של ההכרעה האנושית ,הבחירה ,החירות .זו חוויה שונה של
אינטימיות ,שעשוייה להיות אף גבוהה יותר מזו של המקובלים .אדמוה"ז טוען שהר"מ הגיע עד החכמה ולא
עד הכתר .בעקבות תובנות של הרב שג"ר ,אנסה להראות שבצד מסויים דרכו של הר"מ עשויה להיות אופציה
מלהיבה ,במיוחד בעת הזאת.
תובנה שונה של ברית – בעקבות הרב שג"ר
75
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
בדרשת יום העצמאות ,דן הרב שג"ר בתובנה המפורסמת של לייבוביץ כנגד מיסטיפיקציה של המדינה
וכנגד התפיסה ה'ממלכתית' .שורשי דעותיו הפוליטיות ,נגזרות מתפיסות עולם יסודיות שלפיהן לא ניתן
לחרוג מן ההכרה האנושית ולייחס למדינה ידיעה של גאולה וכיו"ב ,וזאת משני טעמים; האחד – לא נתגלה
לנו קול מאחורי הפרגוד .והשני – החילוניות והריחוק של המדינה והחברה מערכי היסוד של התורה .הרב
שג"ר מקבל את השקפתו במובן זה שאכן לא ניתן לקבוע 'עובדות' כגון התבטאות המיוחסת לרב הרצוג 'לא
יהיה חורבן בית שלישי' ['היה לא תהיה'?!] ,היות שלא ניתן לחרוג מההכרה האנושית ולהתיימר להיות יודע
דעת עליון .אבל מאידך ,לא ניתן לקבל את דעתו של לייבוביץ בהתעלמותו מהודאה בנוכחות האלוקית
בהיסטוריה ,כשם שהוא מתגלה בטבע .התרחשויות בהיסטוריה בודאי מעוררות אצל יהודי מאמין הד דתי
עמוק .בנקודה זו מבחין הרב שג"ר בין ניתוח היסטורי 'סיבתי' [כגון' :אסון הרכבת קרה בגלל מזוזות פסולות';
'השואה התרחשה בגלל ההשכלה והציונות' ,או כל כיו"ב שאינו בא בחשבון ,ובכך לייבוביץ צודק .שום אדם
אינו יודע מה מאחורי הפרגוד .אצל הר"מ למשל ,דווקא אי הידיעה היא המכוננת את האמונה הדתית ,]2לבין
יכולת ההכרעה האנושית-סובייקטיבית 'לספר את הסיפור' של מה שקורה ,לא כקביעת עובדה ,אלא כוודאות
פנימית .למשל :לא ניתן לומר ש'בגלל עוולות חברתיות גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו' .אבל אדם שחי
את המציאות ,יכול לספר את סיפור הזיקה העמוקה בין העניינים – 'זה הסיפור שלי .עוול חברתי גורם
לגלות ,מפני חטאינו גלינו מארצנו' ,וזה ממשי הרבה יותר מאמת סיבתית מדעית 'מציאותית' .כך ביחס
לקביעה שהמדינה היא 'ראשית צמיחת גאולתנו' .זו אינה עובדה ,אלא הסיפור שאני מספר כפועל יוצא של
הכרתי והמגע שלי עם המציאות כהתרחשות שאלוקים פועל בתוכה ומתגלה בה.
החילוניות ששמה את החירות האנושית במרכז ,גרמה להרס האמונה הדתית מחד ,אבל היא עצמה
עשויה לזכך אותה ,ואף לפתוח בפנינו אופציה של דתיות גבוהה וריגוש אכסטטי של קירבת אלוקים .אמונה
בדרך זו היא ביטוי של חירות מכוננת ולא חירות של גילוי .נקודת המוצא של החירות הזו היא היות האדם
כבורא ולא כנברא ,כשותף שמכונן את המציאות בכך שמספר את סיפורה .בכוחה של החירות לכונן את
הנחות היסוד עצמם .בניגוד לדרכו של החסיד שמבטל את השניות המעיקה בנפשו ע"י התבטלותו ,האופציה
של ההכרעה האנושית מבטלת את הדיסוננס בין פנים לחוץ בעצם הזיהוי של הבחירה עם העצמות.
המשמעות היא שהבחירה בעצמתה היא סוג של ריגוש דתי ,שהרי היא אינה פועל יוצא של האגוצנטריות.
צריך מידי פעם להתבונן מהצד ביכולת ה'אני' לבחור ,ולגלות שמקורה של יכולתי לבחור הוא מחוצה לי.
היכולת לכפור באלוקים ולהישען בחיים על החירות האנושית ,היא גילוי גבוה של האמונה אף יותר מזו
המסורתית' .אמונה בטהרתה ע"י אפשרות של כפירה' .3אדם מקבל את חייו כמות שהם ,בלי יומרות לחרוג
מעצמו' .לא השכמתי לדבר והתאוויתי לזולתו'' ;4לקבל את החיים בלי ערעור'' ;5החיים צריכים להיות כמו אש
חורכת ,כדי שדבר לא יוותר מאחור .הכל צריך לכלות באש ,עד שיוותר רק אפר'.6
אם נפשט את הדברים לרמת החוויה הדתית ,ניתן לתאר את האמונה כלא רומנטית .אין מאחוריה
סיפורי על ולא ריגושים שמקורם בחריגה מעבר לעצמי .אדם עשוי להתפלל ,למשל ,מתוך תחושה 'חילונית'-
אנושית פשוטה ,כמו שמשוחח עם חבר ,בלי 'בונוס' רגשי שמתלווה בדרך כלל למעשה הדתי .הסכנה בכך
ברורה – שיח כזה עלול להתדרדר לבנאליות וסתמיות .אבל הסתמיות אינה תוצאה הכרחית של שיח אנושי.
2למשל בפרק ג' מהלכות תשובה ,ע' שובי נפשי פרק ג' במיוחד בעמ' ...' 15לעולם אינך יכול לדעת את מצבך ,ולכן אינך יכול
לנוח על זרי דפנה ...על אף התיאור הפרטני של רוב עבירות ורוב מצוות ,הקודם להלכה זו ,קובע הרמב"ם עמדה אגנוסטית -
אי אפשר לו לאדם לדעת את מצבו הממשי .שלילה זו איננה שלילה יחסית ,היינו שהאדם אינו יכול לדעת את החשבון ,אלא
שלילה מוחלטת .בכך שהרמב"ם מזהה שיקול זה עם ה'דעת' האלוקית ,מושג שהוא מרכזי ביותר אצלו ,והדעת נתפסת
כאחת עם העצמות האלוקית ('הוא ודעתו אחד') ,בכך קובע הרמב"ם שלילה מוחלטת .שכר ועונש אינם ברי ידיעה ,בהיותם
נעוצים בעצמות האלוק יתברך -עמדה אגנוסטית תקיפה ,אופיינית לרמב"ם'...
3הראי"ה קוק ,מידות הראי"ה ,אמונה ,עמ' קב מהדורה ישנה.
4רבינו בחיי.
5אלבר קאמי.
6חכם זן.
73
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
צריך בו זמנית להתבונן ביכולת השיח הזה עצמו ,שמקורו באין ,באינסופיות .התפילה עצמה היא סופית-
אינסופית.
כך גם ביחס לנישואין:
הפ"מ יכול לבוא לברית אך מסוג אחר .זאת איננה
הברית המטפיסית ,אלא הברית המבוגרת של שניים
שנועדו והחליטו ללכת יחדיו .דווקא חוסר היומרנות
עשוי ליצור אהבה ,רעות ,וידידות מתוך חופש,
רגישות ,והתחשבות הדדית עמוקה .השחרור מהצורך
הגדול ,הלוקליות ,מביאים לקבלת עצמך וזולתך
כזמניים ולא כטוטליים ומכאן אפשרות ליצור ידידות
מבוגרת ואוהבת' .אהבה ואחווה ושלום וריעות'.7
יש מקום גבוה של אינטימיות חילונית – 'זה מה יש' בזיקה בינו לבינה .אין סיפור גדול בעבר [ארבעים
יום קודם] ואין תקווה לעתיד הירואי .בחוליות האפורה ,שם האמונה בעצמה ,שם נוכחותו ית' בהסתר ולכן
גבוהה יותר .היכולת לראות בחוויה החילונית הפשוטה את המקור למגע הממשי עם השכינה ,יכולת זו עשויה
להביא לאכסטזה גבוהה .אדם חי עם אישה ,והיא הופכת להיות 'האישה' מכוח האמונה הזו ,לא כי בישות
הסופית שלה יש סיבה לאינטימיות .כל אישה עשויה להיות האישה .זו אינטימיות שמחד עלולה להתדרדר
לבנאליות ,אבל עשויה להיות מקור לדביקות אכסטטית.
בלשון אחרת :הרובד הנסתר של החיים ,המעניק להם את משמעותם וממשותם ,אינו זה הנמצא מעל
ומעבר להכרה האנושית ,אלא זה הנחווה ברגשות הפשוטים .אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו
לאדם בשעת מיתה.8
שנזכה.
7הרב שג"ר ,על אהבה וברית ,מתוך מאמר שיצא לאור בקרוב.
8תלמוד בבלי ,חגיגה ,ה:
21
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
מאמר "דעת אלוקים" לדורנו [ושמא:לדעתנו]
1
נעם סמט
רבות כבר נכתב על הרלוונטיות של דברי הרב קוק לזמננו .הכותרת 'מאמר הדור לדורנו' היא ללא ספק
אחת הכותרות שעלו לדיון פעמים אין ספור בסימפוזיונים ופולמוסים כאלה ואחרים בבית מדרשה של
הציונות הדתית .עם זאת ,דומה שהעיסוק כולו ממוקד בעיקר בשאלות הפוליטיות-סוציולוגיות שבכתביו של
הרב ,ולא נעשה עדיין מאמץ מספק לבחון את תשתית עולמו הרעיוני-רוחני של הרב ,ולבדוק את התאמתו
למציאות ימינו .כסוג של התויית כיוון למאמץ הזה ,אנסה להלן לעסוק ,בקיצור נמרץ ובחוסר ידיעה מספיק
(ויסלחו לי הקוראים) ,במאמר אחר בספר עקבי הצאן – מאמר 'דעת אלוקים' .מאמר זה ,שהרב ראה בו את
אחד מן החשובים שבמאמריו 2 ,וכך הוא נתפס עד היום בחוגי תלמידי-תלמידיו ,הוא המאמר הראשון בחלקו
השני של ספר 'עקבי הצאן' ,והוא נכתב מייד לאחר הגעתו של הרב לארץ – ביפו תרס"ד.
א.
כך כותב הרב צבי יהודה באגרת ששלח לי"ח ברנר ,ובה הוא מתאר את החלק השני בספר 'עקבי הצאן'
['צמח צבי' אגרת א]:
החלק השני [של הספר ,נ.ס ].אל הדור הצעיר' :דעת
אלהים' ו'עבודת אלהים' להבינם ולהכירם יותר אל
היהדות הישנה .יסוד הדברים של שני המאמרים האלה
נמצא לפ"ד בדרשתו של הפרופסור הרמן כהן ,שנדפסה
בהשלח כרך י"ג חו' ד ניסן תרס"ד.
באופן מפתיע קושר הרב צבי יהודה במפורש בין המאמרים הללו לבין רעיונותיו של הפילוסוף היהודי
הרמן כהן ,מייסד האסכולה הנאו-קאנטיאנית באוניברסיטת מרבורג.
ההרצאה המדוברת של הרמן כהן ,עסקה בנושא שהרב עצמו עסק בו באגרותיו – הרעיון לייסד
'קתדראות לאתיקה ופילוסופיה דתית בבית המדרש לרבנים' .באותה ההרצאה עומד הרמן כהן על הצורך
בפולמוס עדכני עם הנצרות ,כהמשך למסורת גדולי הדורות ,שעמדו בפרץ המחלוקת עם הנצרות .כחלק
מהתויית הכיוון לפולמוס הזה ,עוסק כהן ב'מושג האלהים' של היהדות:
מושג האלהים של היהדות אין לו תוכן אחר אלא
מוסריותו של האדם בלבד .יחידותו זו של התוכן אי
אפשר ליחס להאידאה הנוצרית ,אפילו אם נפרש אותה
במדה היותר מצדדת בזכותה .אדרבה ,בגבולה נזקקים
לכל הפחות גם לטבעו של אלוה .ומאחר שמטבעו של
אלוה אי אפשר ,כמובן ,להשיג שום ידיעה ,הלא גלוי
הוא ,שאי אפשר להתורה הדתית הזו להתרחק מהרכבה
ומהסתבכות עם המיתולוגיה.
1מפאת קוצר המשיג ורוחב המושג – אין פה משנה סדורה ,אלא דברים ומחשבות פזורים ,שניסיתי לערוך כמיטב יכולתי.
2ראו אגרות הראי"ה כרך א עמ' קיד סוף אגרת צו .בישיבות ה'קו' ,השיעורים במאמר הזה נחשבים לשיעורים האליטיסטיים
ביותר.
27
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
אין לך אלא דת אחת ,שעל פי עיקריה היסודיים היא
משחררת את עצמה מכל קסמי המיתולוגיה ,והיא דת
הנביאים ,דת היהדות .והמפתח להרז הזה מונח
ברעיון הפשוט ,שלפי דעת הנביא שם אלהים אין לו
כל כונה אחרת ומובן אחר ,אלא שהוא עדות אחראית
על הקנין היחידי שאליו משתוקקת רוחו ,והקנין
היחיד הזה היא – המוסריות.
כל הבלהות וכל השאלות – אפילו אם תהיינה עמוקות
מאוד – האורגות את החידה על דבר טבעו של האלוה
המיתולוגי ,אין להנביא בהן שום חפץ; השאלות
המיתודולוגיות הגדולות על דבר גורל האדם נסוגות
אחור; נשמתו של האדם קרואה להיות בוראת את חלקו
בחיים ,ועל כן נשמתו של האדם נתונה היא מאת
אלהים...
אי אפשר לשבח דיו את נאומו הגדול והתמים של
הנביא "הגיד לך אדם מה טוב" .זהו מובנו של
[המושג] אלהים – להגיד לאדם מה טוב בשבילו ,זהו
ערכו המיוחד והנצחי של רעיון-אלהים בקרב היהדות:
מה שאינו מתמזג בשום הרכבה עם האדם .שורשו של
האדם ,של האדם המוסרי ,הוא בחוק אלהים .ועל כן
ישראל.
לאלהי
האנושי
הגוף
דמות
אין
ה'טרנסצנדנציה' של אלהים [התעלותו על כל מושג
אנושי] היא הערבות היותר עמוקה בעד האימננציה של
מוסריות האדם [התקיימותה של המוסריות בלבו].
האמננציה דורשת טעם מוחלט ,והטעם הזה הרי אי
אפשר הוא שתסתלק ממנו לגמרי היחוסיות הנסיונית.
ואך באלהים ,באלהים הנעלה על כל מושג אנושי,
מונח יסודה של המוסריות .האידאל של אדם שהוא
אל
מתאים
אינו
האנושית
ההשגה
מן
למעלה
ה'טרנסצנדנציה' הזאת ,שהיא היא מובנה האמיתי
3
וערבותה של אחדות-אלהים.
דבריו של כהן נאמרים על רקע תופעה גוברת והולכת של המרת דת לנצרות הפרוטסטנטית 4 ,הנתפסת
כשיאו המוסרי של העולם המודרני .כהן מתמודד עם הנצרות בדבריו ,ומנסה למנוע את הסחף לכיוון הנוצרי.
על פי עדותו של הרב צב"י ,גם דבריו של הרב מכוונים למעשה לאותה הנקודה :צעירי הצאן ,שאותם יש
לקרב אל היהדות הישנה.
הרעיון המרכזי של כהן מבוסס על התפיסה הקאנטיאנית 5 ,השוללת את אפשרות הכרת העצם .על בסיס
זה בונה הרב קוק את המהלך הבא :העריגה אל העצם האלוקי מפוררת את התפיסה הדתית ,כיוון שאל העצם
3השלח כרך י"ג חו' ד ניסן תרס"ד.
4דוגמא בולטת וידועה היא פרנץ רוזנצוויג ,שנעסוק בו להלן ,ושעמד על סף התנצרות ,בהשפעת בן דודו המומר אויגן
רוזנשטוק.
5לשם הנוחות ,ומפאת קוצר המקום ,נתעלם להלן מן ההבדל בין הקאנטיאניות לנאו-קאנטיאניות ,על אף שההבדל הזה
משמעותי מאוד לעניננו.
22
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
לא ניתן להגיע .כל משמעות היחס אל האלקות היא היחס אל מה שהרב מכנה ה'אידאלים האלקיים'.
האידאלים הללו הם התארים האלקיים ,שהם 'חלק מחלקי הוייתה' של המחשבה .היחס אל התארים הללו,
6
המקבילים בדברי הרב גם ל'נקודות' המאירות שבקרב הנשמה ,הוא היחס האפשרי היחיד לאלוקות.
ב.
גם אם בראשית המאמר הולך הרב בעקבות כהן ,ומדגיש מאוד את חובת ההתרחקות מן היחס אל העצם,
בהמשך המאמר מציג הרב דרך ביניים .הוא קורא לשמר מצד אחד את העריגה אל העצם ככח מניע ,ומצד שני
את החקירה הפילוסופית ככח מטהר:
העצמית
כשהנקודה
האלהיים,
לאידאלים
השאיפה
המסתתרת בקרבה ,מעבר מזה ,והמחקר השולל ,המשמרה
מצללי דמיוני שוא מעבר מזה ,הם מתלוים לה ,אז
7
היא פורצת דרכה...
במאמר חשוב במאמרי ראי"ה מסייג הרב את הדברים עוד יותר:
ראשית דבר צריך אני להגיה בלשונך ,שכתבת מהתמצית
אשר קלטת מאשר קראת בדברי ,שחטיבתם המיוחדת של
ישראל היא בתור עם המתיחש לאלהות 'לא לעצמיותו
כי אם לדרכיו' .השלילה של 'לא לעצמיותו' איננה
צודקת .הנני רגיל להבליט רק את החסרון העצום,
הנמצא בהקטנות של הרעיון האלהי ,כשהוא פונה רק
אל העצמיות בלא האידאליות .אבל לפנות אל האידאל
האלהי בלא קשור לעצמיות אור אין-סוף ,זהו אבסורד
גמור ואי אפשר .כי באין אור חיים ,הכל נופל
ונובל .אין שום אידיאל חי וקיים במציאות בלא שפע
החיים של אור העצמיות האלהית ,הנובע תמיד ממעמקי
המדע ומקור חיים של האמונה הבהירה ,מעוז חיים
ואור העולם...
לשנן אנו צריכים תמיד שיסוד עריגתנו הטבעית
הפנימית ,שהיא כל החיים שלנו ,כל הויתנו ,היא
דוקא העריגה אל העצמיות האלהית ,שגרעינה הזעיר
נטוע הוא בנשמת האדם גם היותר ילדותית ,אלא שהיא
חסרה את הארת הדרכים ,שעל כן היא שוממה ביחש
להארת החיים .התרבות האנושית ההולכת במסלוליה,
על ידי הופעת שכלול הדעת וזרמי הגילויים האלהיים
של הנבואה ,הבונים יחד את היכל החיים המתבסס
והולך על ידי הבלטת המוסר היותר עדין וזך ,היא
מגלה את האורה הגדולה ,הגנוזה באותו הגרעין
הזעיר של עריגת הנשמה לעצמיות האלהית' ,ולדבקה
6עקבי הצאן ,עמ' דומה שלא רק בבסיס המאמר הולך הרב בעקבות כהן ,אלא גם ברעיונות נוספים בו .ראה דבריו של כהן
על שפינוזה במאמרו בנושא זה (בתוך ' עיונים ביהדות ובבעיות הדור') וכן את דבריו של רוזנצוויג על כהן במאמריו בנושא
ב'נהריים'.
7אגרות הראיה כרך א עמ' מז-מח.
22
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
בו' ,בהיותה מאוחדת ומעוטרת עם כל פלגות נהרי
אורותיה ,שהם האידאלים היותר נישאים ,שהם הולכים
העצמיות
ממקור
וצחצוח
עילוי
תמיד
ושואבים
8
העליונה.
במאמר הזה ,מציג הרב באורח ממותן את היחס בין העריגה אל העצמיות לבין האידאליות .בין שני אלו
מתקיימת מערכת יחסים מורכבת ,כאשר הגרעין הפנימי הוא העריגה אל העצמיות ,זוהי הנקודה הגרעינית,
והאידאלים הם 'היכל החיים' הנבנה על ידי התרבות האנושית והנבואה ,שבו מתגלה האורה הגדולה שבאותה
הנקודה הגרעינית .האידאלים ,אם כן ,הם גילוייה החיצוניים של אותה הנקודה הגרעינית של העריגה אל
העצם דווקא.
גם באגרת מ"ד 9שבאגרותיו עוסק הרב בקאנטיאניות .שם מסביר הרב שהתפיסה הסוביקטיבית מקבילה
לספירת המלכות ,דלית לה מגרמה כלום:
אפילו 'השיבה אל קנט' אינה חובקת אפילו את החלק
היותר קטן מעוזם של ישראל .אמת הדבר ,שמאז
ומעולם ידענו ,ולא הוצרכנו לקנט שיגלה לנו רז
סוביקטיביות
הנן
האנושיות
ההכרות
שכל
זה,
יחוסיות ,זאת היא ה'מלכות' ,בבחינת 'כלי דלית לה
מגרמה כלום' ,והיא'בית הכנסת' או 'ירח' המקבלת
תפילותינו,
רגשותינו,
מעשינו,
וכל
מאורות,
הגיונינו ,הכל תלוי בזאת' ,בזאת אני בוטח'.
ג.
אחד ממאפייניה הבולטים של התפיסה הקבלית ,הוא המעבר שלה בין תמונות עולם שונות ,ואף
סותרות .האר"י בדבריו עובר ללא הרף בין מערכות שונות ובין תמונות עולם שונות .כך מתאר הרמח"ל :
יכולות הספירות ליראות בדמיונות אפילו הפכיים זה
לזה ,כמו ממש הרואה בחלום ,שמתחלפים הנושאים
לפניו ברגע אחד ...והוא סוד 'והחיות רצוא
ושוב' ...וכן כמה ענייני סתירות אחרים המוזכרים
בדברי הרב זללה"ה ,ואינם סתירות ,כי האמת – זה
10
וזה נראה ,ואפילו בבת אחת כמקרה החלום.
כשם שהתייחסות שירית-ספרותית לשפה מטעינה אותה במגוון המשמעויות הרחב ביותר ,כך במובן
מסויים ההתייחסות הקבלית למציאות מטעינה אותו בעושר רב של משמעויות ופרשנויות .המבנה הצורני
8על דעת ה' ומלחמות ה' ,מאמרי ראיה .201המאמר הזה הוא העתק של אגרת שנדפסה במהדורה הראשונה של 'אגרות
הראי"ה' (תרפ"ג ,עוד בחיי הרב!) ,והושמטה מן המהדורות הבאות על ידי הרב צבי יהודה ,מתוך חשש שדברים באגרת הזו
יתפרשו כתמיכה בנצרות.
9האגרת הזו ,כמו גם המאמר שצוטט לעיל ממאמרי ראיה ,נכתבו כחלק מדו שיח בין הרב לבין שמואל אלכסנדרוב ,שהיה בן
תורה משכיל ,שהעלה אל הרב את שאלותיו ,שריח השכלה ורפורמה נודף מהן (עולים בהן נושאים כמו 'מצוות בטלות לעתיד
לבוא' וכד').
10קל"ח ,פתח ח'
26
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
המורכב של הקבלה ,הניתן לפירוט כמעט אין-סופי של יחסי הספירות ,העולמות והפרצופים אלו לאלו ,מייצר
11
תפיסת עולם שבה אפשר לתת מקום למגוון רחב של גישות ותופעות.
במספר מקורות מקביל הרב בין מערכות של תפיסות רוחניות והשקפות עולם למערכת הקבלית .כך
לדוגמא בפסקה המפורסמת הבאה:
טבע הדבר הוא שבהשקפה הרגילה ,אותה ההתבוננות
האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית ,שהיא ההשקפה
היותר מפורסמת גם מצד האמונה ,היא מסבבת לפעמים
עצב וחלישות נפש ,מפני הרפיון הבא ברוח האדם
בציורוף שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק
תפארת
באור
המאירה
האלהית,
מההשלמה
הוא
גבורתה...
פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה
המונוטאיסטית ,הנוטה להסברה הפנטאיסטית כשהיא
מזדככת מסיגיה ,המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק
התבוני של החסידות החדשה ,שאין שם דבר מבלעדי
האלהות.
...זו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו ,היא
רק מעודדת אותו ,שאין לו לשכח את אמיתת הוייתו,
ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מהמחשבה
הקרוע
הפרטי,
עצמו
של
הישות
של
הטעותית
ברוחניותו מהאין סוף האלהי ,אבל כיון שהוא צועד
על דרך זה אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כי אם
דבר של דמיון כוזב ,וכבר הוא מאושר באין סוף.
אמנם באמת אין עבודה זו קלה כל כך כמו שמצייר
אותה הדמיון לכאורה ,היציאה לחופש ממסגר הדמיון
היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר
מציאותי ,מכל מקום סוף סוף עז רוח לו הוא יותר
מהמחשבה הראשונה.
אבל אי אפשר לגשת אליה כי אם על ידי ההרגל הגדול
וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות על פי
ההשקפה הראשונה ,ואז היא מלבשת את המחשבה
האחרונה באורה לכל פרטיה ,ונעשית לה בית קיבול
והיכל ,ה' בהיכל קדשו.
אך אף על פי שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא
יותר מזדכך ומתעלה על ידי המחשבה השניה ,המלאה
מאור הענוה וביטול היש ,מכל מקום העולם המעשי
איננו יכול להיות הולך את דרכו על פי ההסתכלות
התדירית העליונה הזאת ,ומוכרח הוא האדם להנמיך
את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות
קשור במחשבה ההיכלית הראשונה ,אבל בידיעה ברורה,
11על הקבלה כסוג של אידאה צורנית טוטאלית ,ראה בספרו של אומברטו אקו 'המטוטלת של פוקו' .אחד מרגעי השיא של
הספר הוא כאשר הגיבור ,המתעניין בקבלה ובמיסטיקה בכלל ,תופס לפתע שניתן לטעון שגם האוטו שלו בנוי על פי המודל
של אילן הספירות...
21
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה ,ולית לה
מגרמה כלום ,אלא שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי
ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו.
ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן ומלא צדק,
והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו ,והם
מתאחדים תמיד ,על ידי הבטות מאוחדות ,ומרכז הויה
12
מאוחד ,ביחודא שלים.
מערכת היחסים בין התפיסות השונות מוצגת כאן במודל קבלי ,שבו יש מחשבה אחת שהיא 'מחשבה
היכלית' 'דלית לה מגרמא כלום' – ביטויים המתייחסים לספירת המלכות ,ומחשבה שניה שהיא מתלבשת
במחשבה השניה ,ומתייחסת כנראה לספירת התפארת 13.במקור הזה ,היחס הרגיל ,המונוטאיסטי ,לאלוקות,
שייך למידת המלכות ,בעוד היחס החסידי ,האקוסמי ,שייך למידת התפארת .היחס הרגיל מוצב כיחס שהעולם
זקוק לו באופן רגיל ,ולכן האדם מוכרח 'להנמיך את אורו' ולהיות קשור בתפיסה הרגילה ,ולדעת על קיומה
של התפיסה השניה כתפיסה פנימית יותר .יש כאן דבר מדהים :הרב מאפשר קיומן של שתי מערכות
אידאולוגיות שונות ,המוצאות את מקומן זו לצד זו במערך הקבלי שהרב בונה .הראיה הקבלית של הרב
נותנת לו את האפשרות [ואולי – מכריחה אותו ]...לראות את העולם מכמה נקודות שונות בבת אחת ,וכך
14
למעשה מתאחדות בנושא הספציפי הזה החסידות והמתנגדות במשנתו של הרב.
נזכיר :לעיל עמדנו על כך שגם בנושא היחס לעצמות ולתארים הציג הרב מודל מורכב ,ששתי תפיסות
משמשות בו יחדיו – העריגה לעצם ככח מניע פנימי ,וכהיכל לה – הדבקות באידאלים האלקיים .לאור כל
הנ"ל ,מתבקש לשייך גם את שתי התפיסות הללו לאותו המודל הקבלי :היחס הקאנטיאני לעולם ולאלוקות,
היחס האידאלי ,יהיה שייך לתפיסת המלכות ,שהיא הכרחית מחמת העולם הזה ,אך המקום הפנימי יהיה שייך
דווקא לעריגה אל העצם ,ליחס הפנימי של האדם האלוקות ,כפי שמלמד הרב במכתבו הנ"ל.
יש לשים לב :משמעותו של השימוש במודל הקבלי כאן גדולה מאוד .המודל אינו רק מטאפורה צורנית,
ויש לו השלכה רבה על תכנם של הדברים .ראשית ,הוא מאפשר את קיומן של שתי תפיסות שונות ומנוגדות
זו לצד זו .האחיזה הזו ,שאיננה אפשרית מבחינה פילוסופית 'טהורה' ,בונה עמדה קיומית מורכבת המתעלה
לסוג של 'נשיאת הפכים' .מצד שני ,ההקבלה בין התפיסות לבין הספירות השונות מסדרת אותן במערכת שיש
בה גם היררכיה :התפארת היא המידה הגבוהה יותר ,והיא ניצבת מעל המלכות .מצד שני – אין אפשרות
לגשת אליה ישירות ,ובחוויית החיים הפשוטה – מידת המלכות היא זו שמקבלת את מרכז ההתייחסות.
היכולת להתעלות אל התפארת תלויה במעבר דרך המלכות ,שהיא עושה לתפארת 'בית קיבול והיכל'.
ד.
15
במהפכה הקאנטיאנית יש ללא ספק יסוד משחרר גדול מאוד .ברגע שהאדם משתחרר מן היומרה
לעסוק באוביקט ,ומבין את מוגבלותו ואת חוסר יכולתו לתפוס את ה'דבר כשלעצמו' ,ממילא המרחב היחיד
הפתוח בפניו הוא זה הסוביקטיבי ,שבו – מטבעם של דברים – שום דבר אינו מוחלט .בכך מניחה המהפכה
הקאנטיאנית את הגרעין לשיטות מאוחרות ,דוגמת האקזיסטנציאליזם והפוסט ,שצמחו על חורבות העולם
האידאליסטי במחצית השניה של המאה העשרים .גם בתור תפיסה דתית ,טמון שחרור גדול ברעיון היחסיות,
12אורות הקודש ב עמ' שצה ,סדר האחדות הכוללת פסקה ה.
13הרב משתמש כאן בפסוק 'ה' בהיכל קדשו' ,הנדרש בכתבי המקובלים על היחס שבין המלכות והתפארת.
14ראה על כך גם בדבריו של הרב פרומן בכנס הראי"ה ,מובאים בספר יובל אורות ,עמ' .023
15תודה לר' אבי לוריא על שותפותו בפיתוח ההגיג הזה.
24
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
בכך שכל דבר שהאדם יכול להשיג מן האל הופך מיידית לתואר שהוא בדעתו של האדם בלבד ואינו באל
ממש ,וממילא נוצרת עמדה שיש בה יותר ענוה.
האם אכן ניתן לאפיין את הרב כפילוסוף קאנטיאני? דומה שהדברים אינם כה פשוטים .אף על גב שהרב
והפילוסוף משתמשים כמעט באותם המושגים ,נראה שיש הבדל משמעותי בין הגישות.
באותה האגרת שהזכרנו לעיל ,אגרת מד ,מרחיב הרב ביחס בין שיטתו לבין הקאנטיאניות:
אפילו 'השיבה אל קנט' אינה חובקת אפילו את החלק
היותר קטן מעוזם של ישראל .אמת הדבר ,שמאז
ומעולם ידענו ,ולא הוצרכנו לקנט שיגלה לנו רז
סוביקטיביות
הנן
האנושיות
ההכרות
שכל
זה,
יחוסיות ,זאת היא ה'מלכות' ,בבחינת 'כלי דלית לה
מגרמה כלום' ,והיא'בית הכנסת' או 'ירח' המקבלת
תפילותינו,
רגשותינו,
מעשינו,
וכל
מאורות,
הגיונינו ,הכל תלוי בזאת' ,בזאת אני בוטח'...
לא לקנט נשוב ,כי אם לים סוף ,לסיני ולירושלים,
לאברהם ,למשה ,לדוד ,לר' עקיבא ולר' שמעון בר
יוחאי ,ולכל אהובינו שהם חיינו ומשוש לבנו עדי
עד ...זה הוא ההבדל שבין האפס – והכל.
כאן למעשה עולה הנקודה :על אף שהרב מאמץ את המודל הקאנטיאני האידאליסטי ,הוא מטעין את
המושגים במשמעויות אחרות לחלוטין .בעוד שבעולם הקאנטיאני הקטגוריות והאידאלים הם קיומים
רוחניים חסרי פשר הנתונים בהכרה ,בעולמו של הרב קוק האידאלים מזוהים עם המטען הרוחני של העם
היהודי ועם התגלויות הרוח שלאורך ההיסטוריה שלו .האידאלים כאן אינם כל דבר שיעלה בדעת האדם
ביחסו אל האלוקות ,אלא הם מזוהים עם קיום ספציפי :כנסת ישראל ,שהיא גם יחידה לאומית הסטורית וגם
16
כינוי רווח לספירת המלכות.
זאת ועוד :בדברי הרב ,האידאלים נתפסים כנקודת קשר ומגע עם הדבר כשלעצמו .האידאלים אינם רק
השלכה של דבר כשלעצמו על הכרתנו אלא אפיק ממשי לנגיעה באור אין סוף .ההזדהות עם האידאלים
מביאה בסופו של תהליך לסוג של איחוד בין האורות שבהכרה האנושית ובתרבות האנושית לבין האלוקי.
הקיום היהודי-מוסרי ,כשהוא מלווה בקיום המצוות ,הוא בעיני הרב התאחדות שבין קודשא בריך הוא
ושכינתיה – איחוד העצם והתופעות' ,עצמות החזיון' ו'האידאלים האלוקיים' .נראה ,אם כן ,שהמודל
האידאליסטי שבדברי הרב אינו יכול להיות פתח לתפיסת עולם פוסט-מודרנית ,אלא אם כן יעבור שדרוג
17
משמעותי ,שאולי כבר יוציא מדברי הרב את טעמם המקורי.
ה.
אחד הנושאים שבהם ניכרת ביחוד גישתו האידאליסטית של הרב ,הוא נושא יחסו של הרב למוות.
במספר רב של פסקאות הרב עוסק בנושא זה ,ובכולן הוא טורח טרחה רבה לשלול מכל וכל את היחס
הממשי למוות:
16הנושא הזה עומד במוקד התכתבות ארוכה ומעניינת בין הרב קלנר לבין הפרופסור בן-שלמה ,בעקבות מאמרו של האחרון
על ה'אידאלים' ברב קוק .מכתביו של הרב קלנר מובאים (בהעלמת שמו של המכותב) בסוף המהדורה החדשה של הספר
'מילון הראי"ה'.
17שדרוג פוסט-מודרני לא ,אבל שדרוג קיומי – אולי כן ...וראה להלן.
21
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המות ומוחה דמעה
מעל כל פנים...
המות הוא חזיון שוא ,טומאתו היא שקרו .מה שבני
אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים
ותעצומתם...
יראת המות היא מחלת האדם הכללית ,הבאה בעקב
18
החטא .החטא יצר את המות...
באופן כללי ,דומה שהיחס למוות כתופעה הוא אחד מנושאי המפתח המרכזיים בתפר שבין ההגות
המודרנית להגות האקזיסטנציאליסטית .בערך במקביל לתקופת פעילותו של הרב מתחיל להישמע בעולם
הרוח האירופאי הקול האקזיטנציאליסטי בעצמה גוברת והולכת .ספרו של מרטין היידגר 'ישות וזמן' ,בו קבע
כי טבע ההויה הוא בהיותה 'הויה לקראת המות' ,פורסם בשנת 8 ,7291שנים קודם פטירת הרב וקודם פרסום
אורות הקודש .כך גם 'כוכב הגאולה' של רוזנצוייג 19 ,שפורסם ב – ,]![ 7297פותח בדברים הבאים:
מן המות ,מאימת המות ,מתחילה כל הכרת המכלל...
ה'אידאליזם' ,בכפירתו בכל מה שמפריד את היחיד מן
המכלל ,הוא כלי האומנים שבו מעבדת הפילוסופיה את
החומר הסרבן עיבוד אחרי עיבוד ,עד שאין בו עוד
כדי להתייצב בפני העירפול של מושג האחד-והכול.
משנארג הכול לתוך מסכת הערפל הזה – נבלע גם
המוות ,אם גם לא בנצח נצחון ,הרי בליל האין האחד
והכללי .וזה סוף פסוק לחכמה זאת :המות הוא –
אין .אך לאמיתו של דבר אין זה סוף פסוק אלא
ראשית והתחלה ,והמוות אינו מה שהוא נראה ,אינו
20
אין אלא יש ,יש קשוח ,שאין לבטלו.
עצמת המפגש עם המוות משתקת את היכולת להתחמק מן החוייה המפוררת שבעולם ולהמיר אותה
בתפיסה אידאליסטית .את מקומו של הנסיון להציב תמונת עולם כוללת ואחדותית ,תופסות אמירות
קיומיות המתארות מצבים ותחושות ,ואינן מנסות להעניק פרשנות או משמעות למציאות כמכלול.
כאן ,אם כן ,בולט הניגוד שבין דברי הרב ,הנאמרים על רקע תפיסות אידאליסטיות ,לבין הגישות שבאו
אחריו במהלכה של הפילוסופיה במאה העשרים .הקיומיות ,הרלטוויזם הפוסט-מודרני ,התפוררות הסובייקט
והרעב לממשי – כל אלו תנועות רוחניות המאפיינות את עולם הרוח של החלק השני של המאה העשרים,
כאשר נראה שהיחס למוות הוא אחד מהנושאים התשתיתיים ביותר בתוך המערכת הזו .אין ספק ,שמקום
מרכזי בהתפתחותן של הגישות הללו תפסו החוויות הקשות שסביב שתי מלחמות העולם – האכזריות
הנוראה ,מותם של מליונים בכל אירופה ,ויחד עם שני אלו – הניגוד החריף שבין התהליכים העולמיים הללו
לבין עולמו של היחיד המודע והמפוקח.
18אורות הקודש ב שעז-שפא
19על אף שחיפשתי ,לא מצאתי מקורות בהם מתייחס הרב ,בפירוש או ברמז ,להיידגר או לרוזנצוייג .אם מישהו מכיר כאלה
– אשמח אם יודיעני.
20כוכב הגאולה ,עמ' .52-53הדברים הללו עומדים גם בבסיס 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה' ,שיצא לאחרונה
בהוצאת רסלינג.
25
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
ו.
21
דומה ,שבחוויית החיים שלנו לא ניתן להתחמק מן המודעות למוות .האידאליזם מייצר אצלנו פעמים
רבות תחושות של ניכור וריקנות .אמירות אידאליסטיות נתפסות לא פעם כסיסמאות נבובות ,שאינן
מאפשרות מגע ממשי עם המציאות .האם כל הרצון לגעת בממשי אכן אינו אלא ילדותיות? עריגה שאיננה
אלא שורש העבודה הזרה? וכאן למעשה עולה השאלה המרכזית ביחס לדברי הרב ב'דעת אלוקים' :מה
משמעותם של כל הדברים הללו לדורנו ולתקופתנו? האם הם רלוונטיים לדורנו ,שרוחו כבר איננה רואה לנגד
עיניה אידאות ,והיא רעבה למגע ולממשות?
בדחילו ורחימו ,אני רוצה לאחוז בשיפולי גלימתו של הרב ,ולהציע כאן מעין עיבוד של מודל 'דעת
אלוקים' למאה העשרים ואחת.
הזכרנו לעיל את המודל הקבלי הכפול שהרב משתמש בו כתשתית למערכת ההשקפות שהוא בונה,
המבוסס על היחס בין המלכות והתפארת .ייתכן ,שניתן לתרגם את אותו המודל עצמו לעולם שלנו ,בשינויים
המתבקשים :במודל שלנו ,שתי ההשקפות שיועמדו זו מול זו לא יהיו מונותאיזם ופנאנתאיזם ,אלא
אידאליזם מול קיומיות.
הקיומיות ,הצומחת מן המפגש עם הטוטאליות שבמות ,מקבילה למדת המלכות ,המקבלת את אורה מן
המדות האחרות ,והיא כשלעצמה – לית לה מגרמא כלום .זוהי הגישה המיידית והראשונית לעולם של אדם
בן זמנינו .מצד שני ,התפיסה הזו אינה חזות הכל .גם בתוכה של החויה האקזיסטנציאליסטית אנחנו מסרבים
לקבל את המוות כמלך יחיד ,מסרבים לראות במציאות רק התפוררות ופירוד ,וחשים בסופו של הלילה גם
בטל שמחיה מתים .אם כן ,מבעד לחרכיה של התפיסה הקיומית מבצבצת ועלה גם תפיסה אחרת ,שבה
מתגלים החיים בתפארתם ,שבה מנוצח המוות – שבת שהיא מעין עולם הבא.
למעשה ,נראה לי שהמודל הזה הוא תרגום קרוב מאוד לרוח דבריו של הרב בדעת אלוקים .לעיל טענתי
שהיחס בין האידאליזם לבין העריגה אל העצמות מתאים ליחס שבין התפארת והמלכות .יש קרבה רבה בין
מערכת המושגים הזו לבין הזוג אידאליזם-קיומיות שבו אנו עוסקים כאן .העריגה אל העצמות היא המניעה
את הסירוב לקבל את האידאליזם ,השולל את חוויית החיים הפשוטה .כך כותב רוזנצוויג בדבריו על היחס
22
לאלקים:
מיהו אלהים? כלום חפץ אתה לבוא אלינו עם מילה
ריקה חדשה ,אנו שעמדנו על ריקנותו המהותית של
מושג האני? מיהו אלהים? אנו יודעים שתשובתך היא
תשובתם של כל המיסטיקנים – כלום תיתן לנו
המיסטיקה מה שלא נתנה לנו הפילוסופיה? מה יודע
אתה על אודותיו מלבד היותו 'דבר מה שונה בתכלית'
מן העולם ,ולפיכך גם 'מהותו'? שכן אם תהין לכנות
בתואר אלהי דבר-מה ולו דבר-מה כלשהו בעולם,
יפסיק אלהיך למלא את התפקיד היחידי שייעדת לו:
להיות שונה בתכלית מן העולם כולו...
21בפסקאות שציטטתי לעיל מתוך אורות הקודש מתייחס גם הרב לנושא זה ומביע עמדה מפתיעה:
"מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו ,שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט
בעולם ,כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש"...
הרב מכיר כאן למעשה בחוסר היכולת האנושית להתמודד עם תופעת המוות כחידלון ומתאר את איסור הטומאה של הכהנים
כדרך של התחמקות ובריחה מן החזיון הזה .הסבר זה של הרב הוא חריג בדרכו הרוחנית ,בכך שאינו מנסה לכלול את
המוות במחשבה גבוהה יותר ,ומודה למעשה בנוכחותו של המוות בעולם כחסרון שלא ניתן להתמודד איתו.
22הספרון על השכל הבריא והשכל החולה ,עמ' .20-21בהמשך הדברים עוסק רוזנצוויג בהרחבה במהותו של אלהים
כ'משהו' ,שהוא הנותן שמות ונוכח בשפה.
23
קונטרס סיון תשס"ו
הדברים קרובים לדברי הרב בפסקה מפורסמת ב'אורות':
ישיבת שיח-יצחק
23
מקום מנוחתנו הוא רק באלהים .אבל האלהים הלא
למעלה מכל מציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו
איזה רגש ורעיון שהוא ,וכל מה שהוא למעלה מכל
רגש ורעיון בנו – הוא לערכנו אין ,ובאין ואפס לא
תוכל הדעת לנוח...
חוסר היכולת להכיל את היחס לאלוקות ב'רגש ורעיון שבנו' הופך את האלוקי למושג ריק מבחינתנו,
שאיננו יכולים להסתפק בו .כיוון שכך ,מציע הרב את הפתרון בכיוונים אחרים ,כאשר בראשית התהליך
הפתח לאלוקות הוא ההתגלות בעולם ,והשלב הבא הוא ההתגלות שבאדם עצמו .בסופו של התהליך ,אם כן,
מחזיר הרב את היחס לאלוקי לעולם הפנימי של האדם ,ולמעשה – לחויה הקיומית שלו כמבקש אמונה,
כמבקש ה':
וכשתביעת האורה באה עד הנקודה היותר גבוהה ,אז
מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז שיש
בקרבה פנימה ,ומתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור
ממקור היותר עליון...
אין ספק ,שכאשר התפארת מתאחדת במלכות ,אין כאן רק שילוב של שני מקומות שונים לחלוטין ,אלא
הכלי והאור שבתוכו משפיעים זה על זה .האור מאיר בתוכיות הכלי ,ומנגד – הכלי נותן לאור מידה וגוון.
לאור כל הדברים דלעיל ,ננסה להציע עוד תובנה אחת :האם בהכרח יש לתפוס את הרב קוק כאידאליסט ,או
שניתן להציע בו קריאה קיומית?
אמנם ,בדברי הרב ניכרות ומודגשות ההתעלות מעל לחויה הפשוטה ,ההעלאה וההתרוממות .מצד שני,
ההתרוממות הזו איננה אקט שכלי מנוכר ,אלא תנועה נפשית מלאת עצמה .גם כאשר הרב מדבר על נצחון
המוות ,התנאי לזה הוא התגברות החיים 24.אין כאן שינוי תודעתי קר ,אלא תיאור מלא להט של חויה .כאן
עולה פן נוסף של הדברים שעסקנו בהם לעיל .התרגום הקבלי שעושה הרב לפילוסופיה של תקופתו אינו
משאיר אותה בקרירותה המתנשאת ,אלא מפיח בה רוח חיים ומגע של התלהבות .כך לדוגמא בפסקה הבאה
– שבה נסיים – השחרור מיראת המות נובע מהעצמתה של אהבת החיים:
עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי
ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי .כל זמן
שהכל מדומדם ,וחשבון החיים בא רק במהומה ,אי
אפשר להמדות שתזוקקנה ,וממילא אי אפשר שהחיים
יהיו נאהבים .כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי
הפחד הדמיוני מהמות ,ואי אפשר כלל לדבר על דבר
הסרת יראה זו ,שהיא מלח החיים .אמנם לא תמיד
צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה עד שאין
23זרעונים ,עמ' קיט .הפסקה הזו כולה מקבילה לענ"ד לפתיחת המאמר דעת אלוהים.
24כאן ,באופן מפתיע ,משיקים הרב קוק ורוזנצוויג זה לזה .בספר השני של 'כוכב הגאולה' עוסק רוזנצויג בהרחבה בביטוי
'עזה כמות אהבה' ,ומסביר שבכוחה של האהבה ,המתפרשת על ידיו כנעוצה בהתגלות האלקית הפונה אל העולם ,לנצח את
המות .באופן מפתיע ,אם כן ,גם רוזנצויג עצמו דוחה את המות ,אם כי לא מעמדה פילוסופית אלא מתוך נסיון לגעת בחויית
האהבה.
21
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
ערכם נמצא בעצמם ,כי אם ביראת הפכם .על ידי
קדושת החיים בתכנם העליון ,אפשר לבא לאהבת החיים
העצמותית...
27
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
להוליד את הרוח
אלחנן ניר
פסח ,ספירת העומר ושבועות הינם תחנות-מעבר מחיים נטולי הקשר וסיפור לכאלה המלאים בהם .על
המוכנות לספר את הסיפור מחדש
בהבטה ראשונה נדמה ההבדל בין חמץ למצה כטפל ,כזניח ,ואולי אפילו כלא כל-כך רציני .כדקדוק
מיותר .וכי מה יוצר את החיץ הכל כך ברור ונחרץ הזה שבין הטוב לשעתו – המצה ,לבין הרע לשעתו –
החמץ? ובכלל ,מה בא לבטא חוסר ההשתהות בתיפוח הבצק ,עד כי כל אכילת המצה היא זכר לאותו בצק
שלא הספיק להחמיץ ביציאה ממצרים?
א .לספר את הסיפור מחדש
ר' נתן מברסלב מבאר 1שההבדל והשוני בין חמץ למצה הוא ביסוד אחד מתוך ארבעת היסודות
המרכיבים את העולם :יסוד הרוח .הקמח הקיים בשניהם דומה לעפר ,המים הנגבלים בעפר – גם הם קיימים
הן במצה והן בחמץ ,אלא שבעוד שבחמץ בא יסוד התפיחה ,שהוא כניסת יסוד הרוח המביא את הבצק
להחמצה ,במצה כמו מדלגים על שלב זה ועוברים ישירות לשלב האחרון והמשותף שוב לשניהם :האפייה
באש.
ההקשר של הדברים ,את רוח הדברים .הנה ישנם מספר עצמים
ְ
יסוד הרוח הוא היסוד הנותן את
המונחים בתוכי או למולי :עצמים פיזיים ,תכונות נפשיות ,קשרים חברתיים ותודעות ,וישנה רוח המחברת
את כולם לידי אורגן אחד .ופתאום הספל שלמולי איננה רק צורה גיאומטרית עגולה ,חלל גלילי מוארך ,ידית
אליפסית בקדמה ,אלא ספל .ספל שיש לי כלפיו רגשות ותחושות ומחשבות ושכָּל גורלי יכול בהקשר זו או
אחר להיות תלוי וקשור בו; לפתע כמו נזרקת רוח חיים בצורה הגיאומטרית הניצבת למולי ומספל היא
מתאנשת ומקבלת רוח חיים.
בפסח אנחנו דומים לעצמים ללא רוח .אנחנו מסתכלים אל תוך עצמו ומזהים בנו את כל הרכיבים
והיסודות ,אבל אנחנו מבודדים אותם .איננו נסחפים ונִ ְשבִ ים ,כמתבקש משך כל השנה ,בהקשרים התבניתיים
הכול כך מוכרים לנו ,אלא עכשיו אנחנו עוצרים .ובעצירה הזאת אנחנו מסתכלים לרגע מה יש בנו ,מאיזה
'פרודוקטים' אנחנו מורכבים ומה מוכל בנו ,ובאים לנקודת האין .בנקודה זו אנחנו הופכים את כל שיש בנו
לגרעין זרעי של סיפור אחד ,ולא רק שאנחנו הופכים הכול לסיפור – אלא אף הופכים בעצמנו להיות הסיפור.
ומהו סיפור אם לא התבוננות חדשה בעולם ,התבוננות מלאת עיניים גדולות ,צלולות ושואלות כשל ילד.
ומהו סיפור אם לא בחינת הדברים מראשיתם ,מהמקום הפשוט והטריוויאלי ביותר שלהם ,בחינה שבהכרח
מביאה גם ה ְקשר חדש ,מגע אחר ויצירה של יש חדש בעולם .יש שהוא תוצר של כל היש שקדם לו ,אבל שגם
מלא ברכיבים הנעלמים הנקראים 'רוח' ,ההופכים אותו לחידוש שעדיין לא היה כמותו.
בפסח אנחנו בודקים לאור הנר את כל העצמים שבתוכנו ,מוציאים את כל שיש בנו ,את הכוחות
והיכולות והרצונות והחלומות ,מבודדים אותם וכמו מניחים אותם על השולחן .מסתכלים עליהם .פוקחים
עיניים ומשתהים .ושואלים .ומותרת לנו אותה השתהות כי אנחנו עדיין ילדים ,משוחררים מההתניות
הקבּועות והקו בעות שרכשנו לנו משך כל השנה ופנויים לתת מקום לרוח אחרת וחדשה לחלוטין לעבור בנו.
1ליקוטי הלכות ,הל' פסח ,ג ח.
22
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
וגם פנויים לתת לאליהו ,הנביא האגדי ,השונה בתכלית מאליהו של השנה שעברה ,לדפוק על דלתותינו
ולחולל בנו פלא .להעיר אותנו לנס.
בנוסף ,ראשון של פסח הוא היום שבו מפסיקים לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' ומתחילים לומר 'מוריד
הטל' ,כמו נעצרת הרוח המניעה את כל התנועות בעולם ,ונותנת מקום לטל ,לאותם מים שעדיין היוליים
ושטרם התגבשו לכדי טיפות גשם.
הבנות את הסיפור ,אותו אך זרענו
ומיד לאחר פסח אנחנו מתחילים לספור את העומר ,מתחילים ל ְ
בפסח ,ובאים לתת באיטיות רוח חדשה לגיבורים ,וגם לאנטי-גיבורים ,שבתוכנו .ובסיום שבעת השבועות של
הסיפור והספירה ,אנחנו מביאים את שתי הלחם המייצגים נאמנה את יסוד הרוח והטפיחה שבמציאות .את
היסוד הנותן רוח חדשה ומבט אחר לאותם עצמים הקיימים בתוך מרחב הנפש.
וסופר וְ ִס ּפוּר
ב .פסח ,ספירת העומר ושבועות – ספֶ ר ֹ
אם נבוא להביט בפסח ,ספירת העומר ושבועות כשלושה שלבים מתבקשים לסיפור הסיפור ,נזדקק
למבנה הספירות התבוניות :חכמה ,בינה ודעת .פסח הוא המקביל לחכמה ,לנקודת הזרע של ראשית הסיפור;
ספירת העומר היא המקבילה לבינה ,לבניית הסיפור ועטיפת הרעיון הראשוני וגידולו ברחם ,ושבועות הוא
הדעת .הוא מילוי הרעיון הראשוני בהקשר הרחב ורב הממדים שלו.
כי עניין התגלות בחכמה העליונה הוא כדאיתא בספר
ִּפּור'.
וס
ֵר ְּ
ֶר וסֹופ
ספ
בֵ
יצירה (א ,א) 'וברא את עולמו ְּ
ספר היינו חכמה .שממנה התחיל המקום שיוכל להתפרש
על ידי שיצא למידת הבינה ,ובחכמה כמוסים כל
המידות .וסופר נקרא בינה שהוא המגביל גבולים בין
המידות .וסיפור היינו מידת הדעת המתלבשת בכל
2
המידות שיוצאים לפעולות.
ה'ספר' ,הוא הגרעין ,הוא החכמה ,שעניינה 'כח מה' – עצם הכח לספר את המה .ה'סופר' ,זהו התהליך
העובר על אותו כח המחליט אכן 'לְ ִה ְסתפר' את עצמו ,ולסיום :ה'סיפור' הוא אכן ביאת תהליך הסיפור לידי
הבשלה מלאה ,לחג השבועות.
המוכנות לספר סיפור חדש היא מוכנות הכרוכה בפחד גדול .פחד שכל שעשינו מאבד את ערכו ,שכל
מערכת ההקשרים שבנינו נופלת ושכל המוכר הנותן לנו יציבות הולך וקורס אל התהום .ואכן ימי ספירת
העומר אלו ימי דין ,שקיבלו את מהותם גם בהקשרים היסטוריים שונים דוגמת פטירת תלמידי רבי עקיבא.
אלא שעל פי דברינו הדין הוא עצם רקימת הדברים מראשיתם; עצם יצירת הדברים ללא ההקשר 'המגן'
עליהם במפגש המחודש עם המציאות.
המקום הנפשי הבא ומעמיד דברים למבחן ממלא את הלב חשש והיסוס – אבל הוא גם שיכול להעניק לו
שוני מהותי מזה שהכיר ,ורק שונּות יכולה הרי להוליד חדש במציאות ,ולא רק שעתוק כזה או אחר של
הקיים .לידת החדש האמורה מזכירה את דימויו של ר' אברהם אבולעפיה ללידה חדשה שהיא 'להתיר
חותמות' ,כלומר להיות מסוגל לבטל את ההחתמה הכל-כך מזמינה ,את ההטבעה הראשונית של מטבעות
האישיות המוכרות ,להתיר את הצרור ולקשור הכל מחדש .ואמנם אין פתרון ,וגם אין רצון לפתרון ,לאותו
פחד גדול ,אבל יש 'סביבה תומכת' ,והיא הסביבה הגרעינית המקבלת אותנו גם שאנחנו משוללי רוח ונטולי
כוח ,גם כשאנחנו ניגשים אל עצמנו ללא המגנים המוכרים .לכן נחוג הפסח מאז ומתמיד בחיק המשפחה
2סוד ישרים ,מהדו' תשס"ב ,עמ' רל"ו ,ד"ה 'כי עניין התגלות'.
22
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
והשבט ובן הנכר אינו יכול לאכול בו ,שכן רק בחיק המרחב הכי בסיסי מתאפשר מבט אל המציאות גם ללא
יסוד הרוח שבה.
[הדברים מזכירים במעט את המהפך שהעביר הקוביזם את האומנות .הקוביזם ,והאמן הבולט בו ביותר,
פאבלו פיקאסו ,הפכו על כרעיהם את הצורות המוכרות וטענו שכולן הן חלקים וורסיות שונות של קובייה
(ועל כן הוא נקרא קוביזם) וריבוע .שם זה שנתן ב 7298-אנרי מאטיס ברוח של לגלוג ,גילה צורתיות חדשה
בעולם בעצם המוכנות שלו לבודד ,להפוך ולפרק את התצורות מההקשרים הקדומים שלהם ,ובכך למעשה
ליצור מציאות חדשה – מציאות שאיננה חיקוי או תרגום אלא מקור .מקור שכל מגע איתו יוצר חידוש שלא
קדם לו מעולם].
ג .שפה אחת וסיפור אחד חדש
האריז"ל מבאר ששעבוד ישראל במצרים בחומר ובלבנים היה "כנגד החומר והלבנים שהיו עושים בדור
הפלגה .והבן זאת" .3ההשוואה בין דור הפלגה לדור גלות מצרים מחייבת חשיבה ובחינה ,האם אכן יש כאן
שוויון של ממש או שמא רק גזרה-שווה דרשנית ותו לא .במבט ראשון ניתן לטעון שהשעבוד של דור מצרים
בונה הפירמידות היה תיקון לחוסר המוכנות לשעבוד והכנעה של דור הפלגה בונה המגדל ,ושיעבוד זה הוא
שהכשיר אותם לשעבוד המשמעותי אל נותן התורה בהר .4סיבה נוספת להשוואה היא ההבדלה שנוצרה
בעקבות עונש בלילת השפות ,הבדלה שהשתקפה בצורה מוהלטת ביותר בהבדלה שבין מצרים לישראל ובין
בכוריהם.
אלא שאם הסיבה הראשונה היא סיבה שניתן לקרוא לה בלשון הבעש"ט :הכנעה ,והשניה :הבדלה,
השלישית ניתן לקרוא לה :המתקה .התבוננות בדור הפלגה מבשרת על שפה ועל סיפור – שפה ודברים ,על
ניסיון ראשון לספר את הסיפור .לגעת כקולקטיב פעיל בדופק הקיום האנושי .אלא שהסיפור הוא סיפור
המשותף לכולם ,הנכתב אצל כולם באותה שפה והניבט ומנביט אצל כולם את אותו הסיפור ממש – "כל
הארץ שפה אחת ודברים אחדים".
אבל בכדי להצליח לספר סיפור אחר יש צורך גם להקשיב .ובדור הפלגה כולם מדברים ,כל אחד אומר
לרעהו 'הבה נלבנה'' ,הבה נבנה' ,ואף אחד ,כך נראה ,לא מנסה להקשיב .ועל כן ה' 'היורד' לראות את המגדל
מעניש באותו עונש שכבר נרמז עליו עוד קודם מלשון הכתוב .בעונש המציף אל התודעה את הקיים זה
מכבר" :אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" .שהרי כל עונש מקראי אינו אלא הצפת הריקבון הקיים זה מכבר
בנבכי הנפש אל קדמתה ,דוגמת העונש בסדום של חורבן ומלח ,שלא היה אלא חשיפת הקיים ,וכן הלאה.
העונש האלוהי של בלילת 'שפת כל הארץ' (אותה ארץ שהייתה כולה שפה אחת והתנשאה אל השמיים וכעת
שבה ,וכמו במודע ובהכרח ,אל ארציותה) מחייבת תרגום בין-שפתי ,ותרגום מחייב קשב ,אותו 'מצרך' שכה
חסר להם.
5
תמיכה רבה לדברים ניתן למצוא בדברי המדרש המתארים את שהתרחש על המגדל" :אם נפל אדם ומת
– לא היו שמים לב אליו ,ואם נפלה לבנה אחת – היו יושבים ובוכים" .6העדפת הלבנה ,או במונח
המרקסיסטי :העבודה ,על האדם – היא למעשה תעדוף שלושת היסודות וראייתם כחזות הכל ,אך עם חוסר
ההבנה שערכם בא להם אך ורק מיסוד הרוח ,מהאדם שכוחו בא לו מרוחו.
אלא שנראה שגם משועבדי מצרים לא ניחנו בהקשבה רבה ,שהרי גם הם לא שמעו אל המדבר איתם –
'ולא שמעו אל משה' ,אלא שלא שמעו לו 'מקוצר רוח' ,והנה חזרנו אל יסוד הרוח .כשחסר יסוד הרוח אמנם
3פרי עץ חיים ,שער חג המצות ,פרק א'.
4ההבדל בין גובהו הרב של המגדל ונאדרות הפירמידות לבין שפלות ונמיכות הר סיני מזדקרת מיד.
5ועד כמה מלא כאן הכתוב כדרכו באירוניה דקה בנוקטו פעמיים לשון ירידה כנגד אותם הרוצים ומדמים עצמם לעולים.
6פרקי דרבי אליעזר ,כ"ד.
26
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
לא מקשיבים אבל למעשה מתרקם כאן יסוד לסיפור חדש ,יש כאן בחינת הדברים ומוכנות לצאת מהקיים אל
עבר סיפור חדש ושונה ואחר .וזוהי יציאת מצרים .מצרים היא בחינת הדברים כפי שהם ,בשלב שהוא עדיין
טרום ההקשר ,והיציאה ממנה היא היציאה אל עבר היסוד הבולל את כל הרכיבים לכדי סיפור של ממש ולא
לידי תוהו כפי שהיה במגדל בבל .ואכן ,מה הוא שנותן את החיתום לסיפור יציאת מצרים? – זו הרוח' :ויולך
ה' את הים ברוח קדים עזה' – 'שהיא עזה שברוחות' ,7הרוח החוזרת וניעורה לאחר כל היסודות – היא
שנותנת לישראל (אחר שלא שמעו מקוצר רוח) את היסוד האחרון והמתבקש ,ואת האפשרות לספר סיפור
ולשיר שיר – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר" .כעת יש כבר סיפור ושירה
משותפת לכולם וכל אחד מוצא בה את מיליו ושביליו הוא ,מבלי לאבד את שפתו בתוך שפת הקולקטיב .זוהי
הדיפרנציאציה המוכרחת לקיום האנושי וזהו התיקון וההמתקה הגדולה לכישלון דור הפלגה.
להשלמת התמונה הפשטית ראוי להעיר שכנגד ירידתו של ה' 'לראות את העיר ואת המגדל' ,הרי שבמתן
תורה ,שזהו האיחוד הבשל שבין עליונים ותחתונים ,ולא הבוסרי (וממילא האלים) כפי שהיה במגדל בבל,
שוב יורד ה – 'וירד ה' על הר סיני' .אלא שהירידה הזאת היא ירידה שיש בה קריאה לעליה – 'ויקרא ה'
למשה אל ראש ההר ,ויעל משה' .אין זו ירידה של דחיה אלא של הזמנה ,אין זו ירידה לשם יצירת צורך
בתרגום ובתיווך מתבקש אלא ירידה היוצרת שפה חדשה וחיבור משותף .אמנם גם שפה זו הזקיקה בשלב
מאוחר יותר תרגום ,וישראל מבקשים שמשה ידבר ויתרגם להם את השפה האלוהית – אלא שתרגום זה
נעשה הוא מהשפה האלוקית לאנושית ,ולא משפה אנושית לחברתה.
אם עד מתן תורה ניסו בוני המגדל להעלות את התחתונים למטה ולהוריד – בכח – את העליונים למטה,
הרי שבמעמד הר סיני עליונים יורדים מטה ותחתונים עולים מעלה" :גזר הקב"ה על העליונים שיהיו עליונים,
ועל התחתונים שיהיו תחתונים ,עמד משה ועשה לעליונים תחתונים ותחתונים עליונים" .8כעת נעשות
העליה והירידה מדודות ומכוונות ,ובכך הרי עומד במלוא נוכחותו התיקון לחטא דור הפלגה.
ד .הריח המשיחי מחדש את הסיפור
נהגו ישראל (חסידים ואף מתנגדים) לסעוד בדמדומי שביעי-של-פסח את 'סעודת משיח' .כהמשך לכל
האמור יש לבחון את עניינו של המשיח ואת סיבת חתימתו את ימי החג .המשיח הוא זה המייצג את יסוד
הרוח בעולם ,וכדברי התלמוד המתאר את כוחו של המשיח כזה שכוחו לדון בא לו מן הריח" :מורח ודאין".9
היכולת לדון לפי הריח היא היכולת לתת כל הזמן הקשר מחודש לדברים ,היא היכולת למצוא את החפון
ונעלם במסתרי המציאות .שהרי מדוע נעלם בה אותו נעלם אם לא שהקיבעון האנושי הוא שיוצר אותו ,אם
לא שההיכרות הקיימת עם העולם הקיים זה מכבר שוללת את האפשרות להכיר אותו שוב ושוב.
המשיח ,כתמצית וכאב טיפוס של כל הקיום היהודי ,הוא זה הפוגש ונפגש כל הזמן מחדש .הוא זה שכל
הזמן רואה את הנתונים במרחב ויוצר מהם סיפור חדש בתכלית .הוא זה שאינו מסתפק בצמיחת הדברים כפי
שהם אלא צומח בדרכיו הוא כלפי בניית היכל ה' – "צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'".10
11
היכולת הזאת לספר כל הזמן סיפור חדש ,ולגרום "לשבירת מפרקתם של הדברים שהם כמות שהם"
היא היכולת המשיחית המובהקת .ועל כן נאמר עליו שהוא מצליח להיוולד מחדש בכל רגע ,או מוטב :להוליד
7שמות יד ,כא ,וברש"י.
8קהלת רבה ג א.
9סנהדרין צג ,א.
10זכריה ו ,יב.
11רומן גארי ,עפיפונים ,תל-אביב ,עם עובד ,תשס"ב ,עמ' .510
21
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
את עצמו ללא הרף .12ומעניין לציין שפעם ניגש מישהו ושאל את ראש ישיבת 'חברון' ר' יחזקאל סרנא ,מיהו
אדם גדול ,ענה לו ר' יחזקאל' :מי שאף פעם אי-אפשר לדעת מה יגיד'.
כשם שהמשיח מהווה את הארכיטיפ למדחס האין-סופי המפיח רוח-חיים ומניס את צללי המוכר – כך
מהווים ישראל דמות פרדיגמטית של משיח ביחס לעולם .וכבר אמרו רבים שיותר משנתנה היהדות לעולם
את המונותיאיזם ,נתנה היא את המשיחיות .את התנועה .את הדחף לחלום ללא הרף.
12ליקוטי מוהר"ן תנינא ,ס"א.
24
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
חטפו מכות
כמה הרהורים לאחר עמונה והבחירות
זוהר מאור
א' לא הגיע למילואים.
א' הוא מהשרידים האחרונים של פלוגת ההסדר אליה הצטרפתי לפני כ 71-שנה .הפלוגה המשיכה יחד
מהצמ"פ והשתחררה לפני שנתיים לאחר שהחבר'ה הגיעו לגיל שחרור .א' ,תושב התנחלות ,שהמשיך לבוא
למילואים כמתנדב (הוא התנדב עוד קודם לכן ,מאחר שהיו לו ששה ילדים) היה בעמונה והוכה נמרצות
באלות שוטרים ואף נזקק לטיפול רפואי .למילואים אותם קיימנו במוצב שדמה ,הוא החליט לא להגיע.
הסדקים בגפיים ואף בגולגלות הפכו לסדקים בהזדהות .בהשתלמות מנהלים שהעברתי השנה אמר
המפקח שהוא היה מזועזע כשבדיון על דו"ח דברת הוא קיבל הזמנה לדיון יחד עם המיעוטים :ערבים ,דרוזים,
צרקסים; "מה זאת אומרת – אני זה המדינה!" (– לא כל כך הבנתי על מה הוא התרעם) והנה ,אופן פיזור
ההפגנה בעמונה (כמו גם אותה הזמנה שקיבל המפקח) העיד כי מבחינת המנגנון המדינתי אין אנו שונים
מהאנרכיסטים המפגינים נגד הגדר או גרוע מזה – הערבים במהומות אוקטובר.
נפתח ונאמר כי התנהגות המשטרה בעמונה איננה נסבלת ,והיא ממשיכה קו של מעשים שונים של
המשטרה האמורים להדיר שנה מעיני כל מי שרוצה לחיות במדינה מתוקנת .עם זאת ,למכות עשויות להיות
לפעמים ערך מעורר ,מזכך ומרפא.
ככל שהציבור הדתי יפנים כי הוא מיעוט ,כך יוכל לאמץ התנהלות מוצלחת ואף לרכוש אהדה והבנה
לעמדותיו .עמדה שכזו לא מחייבת יצירת גטו ושנאה ,אלא בעיקר הבנה לשוני ולזרות.
הציבור הדתי הוא מיעוט לא רק משום שהציבור הכללי לא מזדהה עם עמדותיו ביחס לארץ ישראל ,אלא
מכיוון שאנו מתמודדים עם תרבות מערבית רבת עוצמה המפעפעת דרך מערכות רבות ומגוונות :כלכליות,
תקשורתיות ,בידוריות וכו' .רוב הציבור בארץ מושפע באופן טבעי מתרבות זו ,ומן הראוי להודות שגם כלפינו
יש לה כוח משיכה לא מבוטל (כאמירה ערכית ,ולא רק כמציאות פגומה); אנו החלטנו להעמיד לה
אלטרנטיבה .השוני בולט מאוד בנושא המשפחה :הפרמטרים האופייניים של הציבור החילוני (לא המסורתי)
ביחס למשפחה כמעט זהים למקובל במערב – מתחת לשני ילדים בממוצע במשפחה ,גיל נישואין מבוגר וכ-
19%גירושין; מספר הילדים למשפחה בציבור הדתי כפול ואחוזי הגירושין פחותים בחצי .אין מדובר כאן רק
במספרים אלא בתפישות שונות של הנישואין ,ואין כאן מקומו להאריך .אם יאמין הציבור הדתי כי הוא יכול
לכפות את תפיסתו על הציבור החילוני הוא עתיד לנחול אכזבה .עליו לשקוד על יצירת תנאים שיאפשרו לו
להמשיך בדרכו ולהוות מודל אלטרנטיבי ,הייתי אומר אפילו אוונגרדי ,עבור הכלל .ניתן אולי לומר שיש צורך
להמיר (בהקשר זה עליו אני מדבר) את התפיסות הקוקניקיות במודל "בעל התפילה" של ר' נחמן :גם הוא
נלחם בעולם הנשלט בידי תפיסה רבת עוצמה (אלילות הממון!) ולפחות בחלק הראשון של הסיפור הוא יוצא
ליער ומציע אלטרנטיבה; הוא לא משלה את עצמו כי האמונה באלילי הזהב תחלוף חיש קל וכולם יצטרפו
לתפילה (או התבודדות) המונית.
כאמור ,על הציבור הדתי להישמר מתפיסות עצמיות של מיעוט ,הרווחות למשל בציבור החרדי :שונאים
אותי ,ולכן אני צודק ואף פטור מביקורת עצמית .לעמדה זו מחיר כבד .אין אנו פטורים מלהניח שגם אצל
הרוב יש צדק ושהתרבות המערבית נושאת בכנפיה גם ברכה שמחייבת אותי לבדוק את עמדותי .אם נשוב
לדוגמה מנושא המשפחה אותו העלנו קודם -אין ספק שתפיסת הברית היהודית היא יפה ומבורכת ,אך
21
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
התפיסה הליברלית מאפשרת למנוע קשרי שתיקה והשתקה במקרים בעייתיים ,קשרים שניזונים על התפיסה
כי הקשר בין הבעל לאשה הוא טוטאלי.
אין ספק כי לניצחון (הזמני?) של גישות פשרניות בנושא ארץ ישראל יש קשר להפנמה של גישות
מודרניסטיות החולמות על העיר הגדולה ולא על הגבעה והזית; על הבדידות המתוקה ולא על הקהילה החמה.
הניסיון של הימין הדתי לכפות את תפיסותיו על הכלל (אפילו על ידי אמצעים דמוקרטיים כמו יכולת גיוס
המונים וכושר ארגון; יכולות שהחברה המודרנית-ליברלית ,אגב ,כבר איבדה במידה רבה) יוצר באופן טבעי
עוינות ומשטמה.
מכאן שהחלום שלא מעטים מדברים עליו ,בשיחות פרטיות ומעל דפי עיתונים ועלוני פרשת שבוע –
להפוך תוך דור אחד לרוב – הוא מופרך למדי .מבלי להיכנס כאן לדמוגרפיה ,צריך להבין שכוחו של הרוב
היום אינו דווקא מספרי אלא היותו מחובר עם אותה תרבות מערבית ,שאף היא ,אגב ,אינה נחלת רוב
העולם ,אך כוח ההפצה והשיווק שלה הוא אדיר; יותר מכל היא נסמכת גם על עוצמה כלכלית וטכנולוגית
אדירה.
בהקשר הזה אני רוצה לערער על התפיסה היוצאת בזמן האחרון מבית המדרש של ישיבת "הר המור",
הדורשת לבער כל שריד של תרבות המערב – הגורם לכל תחלואי החברה הישראלית ,ובראשם ההתנתקות.
הטיעונים ראויים להתייחסות מפורטת יותר ממה שניתן במסגרת זו ,אולם בהקשר של דברינו כאן חייבים
להדגיש שנדמה כי הדוברים השונים מתעלמים לחלוטין מן העובדה כי גם תפיסתם הלאומית מושפעת
מתרבות המערב .במובן זה המסע אל החרדיות נעצר באמצע ,וחבל שכך.
מה עושים אם כן? בתחום המשפחה קל להכריז על עצמך כמיעוט – ההחלטה על מבנה המשפחה היא
החלטה אישית .אך מה עם עניין ארץ ישראל?
קודם כל ,עצם ההכרזה כי ארץ ישראל היא השגעון שלנו ,תועיל בהרבה .ברור כי לא יהיה ניתן לדרוש
להחזיק בכל המקומות ביו"ש ,אך בהחלט ניתן לבקש שלא לרמוס לחלוטין את החלום .אם הציבור הדתי
ידרוש דמוקרטיה הסכמית ,כזו השואפת לא לפגוע בציפור הנפש של המיעוטים השונים המצב ישתפר
בהרבה .אמר לי משפטן דתי שהיה מעורב בהצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה ,כי היה ברור
לכולם כי לא ניתן יהיה לצפות לשינוי במצבם של בני הישיבות החרדיות ,למרות שיש בכך הפרה של עיקרון
השוויון ,שנקבע כעיקרון יסוד בחוקה .לכולם היה ברור כי עניין בני הישיבות מהווה עבור החרדים ציפור נפש
שבה לא ניתן לפגוע .הימין הדתי יכול לשאוף למטרה מעין זו ,אך הדבר מחייב אותו להפנמה אמיתית של
מצבו.
ישמעו אם לא תתלווה אליהן הכרה ,ולו
מעבר לכך ,ההכרה בעצמך כמיעוט והתביעות הנגזרות מכך לא ָּ
מסויימת ,במעמדם של מיעוטים אחרים וחלומותיהם ,שהרי לא רק דתיים לאומיים חטפו מכות (ואולי אף
יותר מכך) במדינתנו...
שבועות מבטא את החלום של "כאיש אחד בלב אחד" ,ולא כדאי לוותר עליו .אולם ,אם נכיר במציאות
שבה יש מחולקת וגם שנאה ,נבין שהלב האחד לא יכול לצמוח מהכרזה כי אנחנו נציגי כנסת ישראל
לדורותיה .הצמצום העצמי והענווה – שבצידה גם זהות מגובשת ואמונה – עשויים להצמיח מרכז משותף.
25
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הכתר ,הכבוד ,וחי עולמים
אשנב לדמותו של אלישע בן אבויה ,חלק ג'
צבי ויינגרטן
התנצלות או הכתר כמשל
ראיתי לנכון להביא את עדות רבני חלב' בפניכם:1
הנה המפורסמות אינן צריכות ראיה ...שהתנ"ך כת"י
המפורסם הנקרא "כתר ארם צובא" ששכן כבוד
בקהלתינו במשך מאות שנים ,הוא הוא ספר בן-אשר
בעל המסורת הידוע.2
ואחרי שחלק מהספר נאבד וניזוק בפרעות הערבים נגד
יהודי חלב בשנת תש"ח ,הייתה לי הזכות להיות בין
אלו שהצילו את הכתר ,ואספנו את קונטריסי הספר
הקדוש הנ"ל ,וכעבור כמה שנים הועבר ארצה .ומעשה
שהיה כך היה ,בעקבות החלטת האו"מ על חלוקת ארץ
ישראל בחורף תש"ח ,הערבים המרוגזים התפרעו
ברחובות העיר חלב עם סכינים וגרזנים בידם,
והטילו אימה על היהודים .אך ב"ה לא היו אבידות
בנפש.
בכל זאת העלו בתי הכנסת ותלמודי תורה באש ,וספרי
הקודש נשרפו ונקרעו ונתפזרו לכל עבר .וביום
השלישי אחרי הפרעות נכנסתי עם ...לבהכ"נ הגדול.
ומצאנו ספר התורה מושלך ארצה ,וחסר בתחלתו כל
התורה עד סוף פרשת כי תבא ,אך לא ראינו עליו שום
סימני שריפה ,ולא ידענו מה עלתה בגורלו של החלק
החסר .שוב יום אחד כשיצאתי מהישיבה ,ניגש אלי
שוטר ערבי ובידו חלק מהכתר .ושאל אותי אם זה
מהכתר ,וראיתי שיש בידו חתיכה מהדף שיש בו
המזמור ה' מי יגור באהלך וכו'.
כאשר הוברח הכתר לארץ גרם הדבר להד ,לאו דווקא חיובי ,בקרב ציבור שומרי המצוות .היה חשש
שכתב-יד זה יערער על המסורת המקובלת בנוסח המסורה וחוקרי הכתר התבקשו על ידי רבים לא לפרסם
את הכתר .הכתר פורסם בסופו של דבר ,כשההבדלים בינו לבין מסורות אחרות נמצא כמעט באופן מוחלט
1עדות זו נכתבה ע"י הרבנים יעקב ר .עטייה ויצחק בכמהר"ש זעפראני ,בי"ב טבת תשנ"ה ,ומופיע ב"ספר אשרנו ,מסורת
כתר תורה של בן-אשר שכל ישראל ילכו לאורו בפרשיות ס"ת ,בנביאים ובכתובים".
2ראה משנה תורה ,הלכות ספר תורה ,פ"ח ,מ"ד" :ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים ...וספר שסמכנו עליו בדברים אלו
הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים ...לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים
רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".
קהילת חלב' פדתה את הספר במאה ה 15-מידי הממלוכים והעלתה אותו ממצרים לסוריה.
23
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
בעניין מסורת הפרשיות הפתוחות והסתומות .הכרעתו של הרמב"ם לגבי ספר זה נשארה כשהייתה – זהו
נוסח המסורה המדוייק ביותר של התנ"ך וגילו מעל אלף שנים.
דומה לכך היה ,לו היינו מוצאים את הגמרות של רגמ"ה או של רש"י ,אך רצה הגורל וספרים אלו אינם
בנמצא ,לא זכינו לנוסח שנוכל לראות בו כמדוייק ביותר ,כאם למסורת הגמרא.
השוואת עדי נוסח שונים מעלה לא אחת בעיות בהבנת משמעות ומסקנות הגמרא .בקטע הנידון לפנינו
(המפגש של אלישע ומטטרון) ,קטע של שבע שורות בגמרא ,ישנם מעל חמישים הבדלי ניסוח בדפוסים
ובכתבי היד השונים (ומדובר בהשוואה של שמונה נוסחים) .אין בידי הכלים למצוא את נוסח "המסורה"
הנכון ,ולכן אין ברשותי לשנות מהנוסח המקובל.3
פתיחה
4
בחלק הראשון של סדרה זו עסקנו בהתייחסות של המקורות הארצישראליים להתנהגותו של אלישע בן
אבויה (אב"א) .בחלק השני ,5ובמה שהוגדר כסטייה מהנושא התמודדנו עם סיטואצית המפגש של אלישע ורבי
מאיר .ובלי לשים לב ,התעלמתי מהבדל משמעותי בין הסיפור המתואר בבבלי לבין זה המצויר בירושלמי.
בבבלי יוזם אב"א את נושאי השיחה:
שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה ,אמר
ליה :מאי דכתיב" ,גם את זה לעומת זה עשה
6
האלוקים"?
ואילו בירושלמי ,אב"א אומנם פותח בשיחה ,אך רבי מאיר יוזם את הדיון סביב הפסוקים המסוימים
הללו:
...פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה ,אמר ליה [אב"א
לר"מ] :מה הויתה דרש יומא דין? אמר ליה" :וה'
7
ברך את אחרית איוב מראשיתו וגו'...
הבדל זה ,שקל לפספס אותו בלי לתת עליו את הדעת ,מצביע על יוזם השיחה ,יוזם הוויכוח ,ובסופו של
דבר גם יוזם הניסיון להחזיר את אלישע בתשובה .הבדלים מסוג זה נמצאים בכל שלביו ורבדיו של הדיון
הטעון סביב דמותו של אלישע בן אבויה.
כשאלישע פגש את מטטרון
הבולט שבהבדלים הוא מה שניתן להגדיר כ"הקש ששבר את גבו של אלישע" ,הגורם לחטא וסיבת פירודו
מחכמי ישראל .כפי שראינו 8הירושלמי מביא מספר סיבות לפרישתו של אב"א מקרב חכמים ,והבבלי לא
מביא אף לא אחת מהסיבות האלו .אם כך ,כיצד מסביר הבבלי את בסיס המחלוקת? כך שונה הבבלי:
3כפי שמציין הרב ראובן מרגליות ז"ל במאמרו "ראשי תיבות וקיצורים" (מחקרים בדרכי התלמוד ,עוללות; עמ' כא-ל) ,אחד
מטעויות הדפוס הנפוצות ביותר נובע מפתיחה מוטעית של ראשי תיבות .כך אצלנו ,נראה שמה שנכתב בדפוסים כ-א"ל
(שיכול להפתח כ-אמרו ליה /אמר ליה) נפתח בד"כ ל-אמרו ליה ,ולא כפי שהיה צריך להפתח.
" 4בין הפטיש לסדן" ,קונטרס כסלו תשס"ו.
" 5הלעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת" ,קונטרס אדר תשס"ו
6אלא אם כן צוין אחרת המקורות מהבבלי הם מפרק שני בחגיגה סוגיית "נכנסו לפרדס" י"ד-:ט"ז.
7ירושלמי ,חגיגה י :האם רבי מאיר באמת דרש בנושא זה? לענ"ד הדבר לא מוכרח ,ובכל מקרה ביכולתו להחליט על איזה
פסוקים לדון.
61
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
.1אחר קיצץ בנטיעות.
.2עליו הכתוב אומר "אל תתן את פיך לחטיא את
בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה
יקצוף אלוקים על קולך וחיבל מעשה ידיך".
.3מאי היא?
.4חזא מיטטרון דאיתיהבא
למיכתב זכוותא דישראל.
ליה
רשותא
למיתב
.5אמר :גמירא דלמעלה לא הווי לא ישיבה ולא
תחרות ולא עורף ולא עיפוי .שמא ב' רשויות
הן?
.6אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא.
.7א"ל :מאי טעמה כי חזיתיה לא קמת מקמיה?
.8איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר.
.9יצתה בת קול ואמרה :שובו בנים שובבים – חוץ
מאחר.
אמר :הואיל ואיטריד ההוא
.11
עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא.
.11
גברא
מההוא
נפק אחר לתרבות רעה.
9
הבבלי מתחיל את הדיון סביב דמותו של אב"א בציטוט מתוך קטע התוספתא על ארבעה שנכנסו לפרדס
( .)7-9אחר-כך פותחת הגמרא בסיפור שניתן להגדירו כתיאור סיפורי של הפסוק ( ,)3-8ולבסוף מתוארים
תוצאותיו ההרסניות על עתידו של אלישע (.)2-77
המפגש של אלישע עם בי"ד של מעלה ,עם עולמם של המלאכים ,הוא במאבק .המאבק הזה קיים כבר
אצל משה (שבת פ"ח ,):וכך בהמשך הסוגיה (ראה הערה )6שלנו עם רבי עקיבא .אולם בשונה ממשה ורבי
עקיבא לא נחלץ הקב"ה לעזרתו של אלישע .יתרה מכן ,נראה שהוא דווקא מסייע למטטרון לפגוע באלישע
בכך שהוא נותן לו רשות למחוק את זכויותיו ,ובהמשך ע"י יציאת בת קול להכניע את אלישע מסיכוייו לחזור
בתשובה.
מה היה לו לרבי עקיבא שלא היה לאלישע?
ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם
הקב"ה הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי.
8ראה הערה .5
" 9ארבעה נכנסו לפרדס; בן עזאי ,ובן זומא ,אחר ,ורבי עקיבה ...בן עזאי הציץ ומת ,עליו הכתוב אומר :יקר בעיני ה' המותה
לחסידיו .בן זומא הציץ ונפגע ,עליו הכתוב אומר :דבש מצאת אכול דייך (וגו') אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות ,עליו הכתוב אומר:
אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' רבי עקיבה עלה בשלום וירד בשלום ,עליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה (וגו')"
(תוספתא חגיגה ,פרק ב')
67
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הקב" ה נחלץ לעזרתו של רבי עקיבא משום שהא ראוי להשתמש בכבודו של הקב"ה .מכאן אפשר להבין
או להניח שאלישע איננו ראוי להשתמש בכבודו של הקב"ה ,יתרה מזאת ,אפשר להבין שגם הדחיפה קשורה
באופן כזה או אחר לכבודו של הקב"ה (ומתוך כך) לכבוד תורתו.
מה ,אם כן ,קורה במפגש בין אלישע למלאכי השרת?
( אינני מתכוון לתת סקירה מלאה על הצורה בה הבינו ופירשו עד כה ,לאורך ההיסטוריה ,את האגדה הזו,
בעיקר מתוך שמדובר בהבנה שונה לחלוטין מההסבר שיובא פה).10
ידוע שההלכה הנקבעת בבית המדרש מחייבת את בית-דין של מעלה בדיוק כמו שהיא מחייבת את בית-
דין של מטה .נראה שזה מה שטוען אלישע ( ,)5בי"ד של מעלה שנתן רשות למטטרון לשבת פעל שלא כשורה,
מכיוון שלמדנו כבר 11שאין ישיבה למעלה (וכך נפסק להלכה)[ .עניין שתי הרשויות הוא נושא שלא לובן כל
צורכו .אינני משוכנע שאלישע חושב את מטטרון לרשות שניה ,הוא הרי איננו רואה את הקב"ה עצמו ,ואני
נוטה ליחס את המושג דווקא לרשות עליונה מול רשות תחתונה ,דינים וחוקים שמחייבים למטה ולא
למעלה ].מטטרון מוצא להיענש מכיוון שאלישע ,לכאורה ,צודק .ואז מגיע הציר המרכזי בסיפור:
אמר ליה :12מאי טעמה כי חזיתיה לא קמת מקמיה?
הכבוד שמוציא את האדם מהעולם
אלישע שואל את מטטרון ,למה לא עמדת בפני? כביכול הוא אומר ,אם היית קם ,היית חוסך לעצמך את
הצער הזה .ומתברר שמה שעמד במרכז ומה שהפריע לאב"א לא היה אי-ביצוע של הלכה זו או אחרת אלא
כבודו האישי .אנו נזכרים בשני מקורות אחרים ,הראשון ,הלכה במסכת קידושין:
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ...מה קימה שאין
בה חסרון כיס ,אף הידור שאין בו חסרון כיס.
וקימה לית בה חסרון כיס? מי לא עסקינן דקא נקיב
מרגניתא ,אדהכי והכי קאים מקמיה ובטיל ממלאכתו?
אלא אקיש קימה להידור ,מה הידור שאין בו ביטול
אף קימה שאין בה ביטול ,ואקיש נמי הידור לקימה,
מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו
חסרון כיס .מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין
לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם.13
10אחת מהסיבות שאני חש שבגללה טעו רבים בהבנת האגדה היא ניסיון להבין את האגדה כ"נטולת הקשר" – לשם דוגמה,
אחת הטענות הבסיסיות של רוב מפרשי אגדה זו היא שה"פולסי דנורא" לא הכאיבו למטטרון – "פולסי דנורא" ,שמופיעים
בעוד מספר מקומות בתלמוד ,תמיד באים כעונש למלאכי שמיא (ראה ,למשל ,יומא ע"ז .וב"מ פ"ה ,):ואם אינם גורמים להם
כאב ,מה עניינם בשאר המקומות?
עניינם במקומנו הוא ,כפי שפירשו ,להוכיח לאלישע שאין למטטרון כוח (את התוספות ניתן להבין כך אך שימו לב לניואנסים
העולים משינוי הנוסח של הב"ח) – אני תמה אם לא היה יותר יעיל להלקות את מטטרון דווקא בפני אלישע.
11מסכת דרך ארץ ,פרק שני (המינים) ,מ'.
12ראה הערה .0אם היה זה חלק מהענשת מטטרון יש לשאול שתי שאלות:
למה הסיבה לעונש לא ניתנת לפני הענישה?
למה עמידתו של מטטרון בפני אלישע הייתה פותרת את הבעיה?
לענ"ד ,הבינו את המשפט לא נכון בעיקר בגלל שנושא המשפט הוא בגוף שלישי .אך נשים לב שבכל דיבורו מדבר אלישע על
עצמו ,בסיפור זה ,בגוף שלישי (.)10
13קידושין ,ל"ג.
62
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
לוטשי יהלומים אינם קמים ממלאכתם כדי לחלוק כבוד לתלמידי חכמים (לא רק שהם אינם מחויבים –
הם אינם רשאים) ,זכויותיהם של ישראל שיקרים מכל יהלום שבעולם עאכו"כ שהכותב אותם איננו עומד
בפני תלמיד חכם .אולם ,אב"א איננו רואה את זה ,אם מפני שאינו מעריך את זכויותיהם של ישראל ,אם מפני
שכבודו חשוב מדי ,האם לתלמיד חכם זה ראוי להשתמש בכבודו של הקב"ה?
רבן גמליאל ,נשיא ישראל ,מבטא בסיום המחלוקת סביב "תנורו של עכנאי" את עמדת חכמים לגבי
פסיקת הלכה שתוצאותיה אלימות:
ואף ר"ג היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו.
אמר :כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן
הורקנוס .עמד על רגליו ואמר :רבונו של עולם,
גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד
בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות
בישראל .נח הים מזעפו.
בפסיקת ההלכה יסוד אלים ,אך מטרת ההלכה להגן ולשמור על עם ישראל .ואילו כאן אנו עדים להיפך,
לא רק שהפסיקה הנחרצת של אב"א איננה עומדת למען העם היא אף פוגעת בו ,ומתברר ,שבסופו של דבר,
הסיבה לכך היא היפך דבריו של רבן גמליאל באופן מוחלט ,לכבודי עשיתי.
העונש על מעשיו של אלישע ,כפי שמציין הפסוק ,הוא "חיבול מעשה ידיו"; מידה כנגד מידה ,עונש מול
מעשה ,נמחקים זכויותיו של אלישע.
התרגשות ואשמה
ההתרגשות שמתגלית בסיפורים הארצישראליים נעדרת פה לחלוטין .אפילו הבת קול המפוצצת בראשי
ההרים ,הזועקת לעם ישראל לשוב בתשובה ,מוציאה את אב"א מתוך כלל זה .הזעקה המרה של אב"א
בירושלמי ,זו תורה וזו שכרה? ,עומדת בניגוד מוחלט לשיקול הקר המניע את אלישע ,בבבלי ( .)79את סלע
המחלוקת המתגלה במידת ההתרגשות הייתי רוצה להציג ע"פ מדרש מבראשית רבה על חטא האכילה מעץ
הדעת.
ותקח מפריו ותאכל .אמר רבי איבי :סחטה ענבים
ונתנה לו .רבי שמלאי אמר :בישוב הדעת באת עליו.
אמרה ליה :מה אתה סבור שאני מתה ,וחוה אחרת
נבראת לך?! (קהלת א) :אין כל חדש תחת השמש .או
שמא אני מתה ואת יושב לך הטליס? לא תוהו בראה
לשבת יצרה .רבנן אמרי :התחילה מיללת עליו
בקולה.14
בסיכומו של עניין מביא פירוש ה"עץ יוסף" תימצות בשם ה"יפה תואר":
14בראשית רבה ,פי"ט.
62
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
נמצא שג' מחלוקות בדבר :שרבי אבהו אמר שהיה
שוגג ,ורבי שמלאי אמר מזיד ,ורבנן אמרי שהיה
אנוס.15
אין מחלוקת על התוצאה ש"אדם הראשון מין היה "16אלא על הגורמים לכך ,האם נעשו הדברים בכוונתו
של אדם או שהיו מעבר לשליטתו ,על מי האשם .כך גם בנוגע לאב"א ,אולי אפילו משל עץ הדעת נמצא
במקום פה ,גם אלישע כמו בן זומא מצא דבש ואכל ממנו יתר על יכולתו ,גם הוא טעם מעץ הדעת (יהיה זה
היהודי או היווני) .התוצאה הייתה נטישה ,נטישה שמתבטאת בסיוע למאבק הפסיכולוגי בתקופת השמד ,17או
בפגיעה בערכים המקודשים של היהדות – קדושת השבת והמשפחה.18
כשחז"ל בחנו את הדמות הכי "אחרת" מבחינתם – זה שלמד ,לימד ולבסוף פרש ועזב את הכל ,הם החלו
ביסוד ,בלב הדברים ,ובלי הנחות .נוח להסביר שהסיבה היא רדיפה אחרי הכבוד ושהתורה נלמדה שלא לשמה
ובכך להגיע למסקנה מהירה" ,ודאשתמש בתגא חלף" ,אבל חז"ל גם מנסים להגיע אל מאחורי קיר זה ולברר
ממה הוא עשוי ואיפה ,למעשה ,נמצאת האשמה.
ההבדל בין הבנת חכמי א"י וחכמי בבל נאמר בפירוש בסוגיתינו בבבלי:
רב דימי אמר :אמרי במערבא – רבי מאיר אכל תחלא
ושדא שיחלא לברא .דרש רבא :מאי דכתיב אל גנת
אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'? למה נמשלו
תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך מה אגוז זה אע"פ
שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס ,אף
תלמיד חכם אע"פ שסרח אין תורתו נמאסת.
ההבדל הוא בכך שבא"י ראו את אב"א כתמרה שהפסול נמצא בתוכו ,כלומר – לא משנה כמה תורה
יעמיס אב"א מבחוץ ,הגרעין הרקוב תמיד יעמוד במרכז ותמיד יוביל אותו לפרישה .בבבל הסבירו שאב"א הוא
כמו אגוז בעל קליפה מטונפת ,ולכן הפסול לא בנפש אלא במשהו חיצוני לה ,ב"קליפות" .ייתכן שיש לראות
בהבנת חכמי א"י רכות ביחס לאב"א ,הם רואים בו שוגג ,אולי אפילו אנוס ,הם משחררים אותו מכל אחריות
למעשיו ,האשמה מוטלת על גורמים שמעבר ליכולתו אולי בסביבה או בתקופה .לעומתם ,חכמי בבל
המחמירים והקיצוניים ראו בו מזיד – אין החטא תלוי אלא בו ,אין להפנות את האצבע המאשימה אלא
למראה וכלפי עצמך .אולם ,בסופו של דבר ,להבדיל מחכמי א"י הם עדיין יכולים להאמין בו ,מכיוון שלאדם
האחראי למעשיו עדיין קיים הפתח לשוב בתשובה .וכשאב"א הוא ששואל מר"מ פירושי פסוקים ,הוא עדיין
מתחבט בנוגע למעשיו עד כדי כך שהוא מאפשר לר"מ לגרור אותו לשלושה-עשר (!) בתי כנסיות מכיוון שהוא
רוצה להאמין באיזשהו סימן שיראו לו מהשמים ,שיציל אותו.
נעילה
15עץ יוסף שם ,מצטט את היפה תואר (רבי שמואל יפה אשכנזי).
16סנהדרין ,ל"ח:
17ירושלמי ,חגיגה ,ט " :.אוף בשעת עקתא הוון מטענין לון מטילין והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול משום שנים שעשו
מלאכה אחת .אמר :אטעוננון יחידאין אזלין ואטעונינון יחידיין .והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד
לרשות הרבים .אמר :אטעונינון צלוחיין אזלין ואטעונינון צלוחיין".
18בבלי ,חגיגה ,טו":.נפק אשכח זונה תבעה .אמרה ליה :ולאו אלישע בן אבויה את? עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה.
אמרה :אחר הוא".
66
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
אינני יודע אם זהו הפרק האחרון בסדרה שמטרתה לתת הצצה לעולמו של אלישע בן אבויה ,ה"אחר"
האולטימטיבי של חז"ל .עוד הרבה דברים צריכים להיאמר ,כל דבר פה ,שעינינו חלפו עליו ברפרוף – בריתו
של אלישע ,מעבר אימו בסביבת בתי ע"ז ,רבי מאיר ,מטטרון ,הילד על העץ ,וכן הדברים שלא נזכרו או נזכרו
בהערת אגב – הזונה ,האש ,רבי ,ברוריה וכו' ,כולם עולמות שלמים עם משמעויות עמוקות ובעלות משקל
לנושא .והאשנב הזה ,ככל שנפתח ונפרוץ אותו אינני מאמין שנצליח בשלבים מוקדמים אלו להגיע אפילו
לידי חלון .האתגר בעניין זה ,כמו בשאר העניינים בתחום האגדה שההתמודדות איתם נמצאת עדיין בתחילת
דרכה ,הוא חוסר הניסיון ,חוסר החומר ומחסור בתודעה ובידע.
עברו שנתיים מאז שנושא זה כבש את ליבי בראשונה ובאופן מוחלט ,וככל שאני חופר ישנה תמיד
התחושה שעדיין ארוכה הדרך .אבל האתגר לפרוץ את הצופן החז"לי ,במיוחד בנושא זה ,הטעון כל כך (ודי עם
נציין שמכל קצוות הספקטרום היהודי תפסה דמות זו מקום מרכזי בהתמודדות עם מחשבת חז"ל) ,של
היהדות וה"אחר" שלה ,שווה את המאמץ .זו איננה הודעה שדורשת חתימה ,או הצהרה שמבקשת הצדעה
והורדת כובע ,זוהי הזמנה לשחייה וצלילה בים של ההלכה והאגדה ,שמטרתה ,לא התקררות בימי הקיץ
החמים ,אלא הזדמנות לחזות באוצרות שהשאירו לנו קדמונינו.
61
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
"וכך מנהיג הקב"ה את עולמו!"
עיון במדרשי הפתיחתא לפרשת אחרי מות
1
איתמר שחר
בדומה לנושאים רבים במחשבת חז"ל ,גם בסוגיית הגמול ניתן למצוא במדרשים השונים קשת רחבה של
גישות .החל ממדרשים המאמצים תפיסה דקדקנית של מידה כנגד מידה ,2ועד לאגדות הפוסעות על גבול
האבסורד בהצגת סדר עולמי כמעט אנרכיסטי. 3
במדרש רבה לפרשת אחרי-מות ניתן למצוא דוגמא יפה של התמודדות שלא בדרך הקלה עם סוגיית
השרירותיות בהנהגת העולם.
ביום השמיני לחנוכת המשכן מתרחשת פרשת מותם של בני אהרן בפתאומיות טראגית:
ֲשֹת
מע
ֵרד ֵ
ויֶ
ֵםַ ,
ָּׂרכ
ְבְ
וי
ָּׂם ַ
ָּׂע
ֶל ה
ָּׂו א
ָּׂד
ֶת י
ֲרֹן א
ָּׂא ַאה
ִּש
ַי
ו
ֶל
ֶל אֹה
ֲרֹן א
ְַאה
ֶה ו
ָּׂבֹא מֹש
ַי
ִּים .ו
ָּׂמ
ְל
הש
וַ
ָּׂה ְ
ָּׂעֹל
ְה
ָּׂאת ו
ַט
הח
ַ
ָּׂל
ֶל כ
ְבֹוד ה' א
ֵרא כ
ויָּׂ
ָּׂם; ַ
ָּׂע
ֶת ה
ָּׂרכּו א
ְבְ
וי
ְאּו ַ
ֵצ
וי
ֵדַ ,
מֹוע
ָּׂה
ָּׂעֹל
ֶת ה
ַ א
בח
זֵ
ַמְ
ַל הִּ
ַל ע
ַתֹאכ
ֵי ה' ,ו
פנ
ִּלְ
ֵש מִּ
ֵא א
תצ
וֵ
ָּׂםַ .
ָּׂע
ה
ֶם.
ֵיה
ְנ
ַל פ
ְלּו ע
ִּפ
ַי
ָּׂרֹּנּו ,ו
ַי
ָּׂם ו
ָּׂע
ָּׂל ה
ַרא כ
ויְ
ִּים; ַ
ָּׂב
ֲל
הח
ֶת ַ
וא
ְ
ְנּו
ִּת
ַי
ָּׂתֹו ,ו
ְת
ַח
ִּיש מ
ִּיהּוא א
ֲב
וא
ָּׂב ַ
ָּׂד
ֲרֹן נ
ֵי ַאה
בנ
ְחּו ְ
ִּק
ַי
ו
ֵש
ֵי ה' א
פנ
לְ
ְריבּו ִּ
ַקִּ
וי
ְטֶֹרת; ַ
ָּׂ ק
ֶיה
על
ִּימּו ָּׂ
ָּׂש
ַי
ֵש ,ו
ֵן א
בה
ָּׂ
ַל
ַתֹאכ
ֵי ה' ו
פנ
ִּלְ
ֵש מִּ
ֵא א
תצ
וֵ
ָּׂםַ .
ָּׂה אֹת
ִּּו
ֶר ֹלא צ
אש
ָּׂרה ֲ
זָּׂ
ֲרֹן :הּוא
ֶל ַאה
ֶה א
ֶר מֹש
ַיֹאמ
ֵי ה' .ו
פנ
לְ
ֻתּו ִּ
ָּׂמ
ַי
ָּׂם ,ו
אֹות
ָּׂם
ָּׂע
ָּׂל ה
ֵי כ
פנ
ַל ְ
וע
ֵש ְ
ָּׂד
ֶק
ַי א
ְרֹב
בק
ֵאמֹר ִּ
ֶר ה' ל
דב
ֶר ִּ
אש
ֲ
ֲרֹן.
ִּדֹם ַאה
ַי
ֵד; ו
ֶכב
אָּׂ
(ויקרא ט ,כב)
1תודה לגלעד בלוך ,רולי בלפר ואשר שטאוס
2תוספתא סוטה פ"ג" :במידה שאדם מודד מודדין לו )...( .אנשי דור המבול לא נתגאו אלא מתוך טובה ( )...אמרו :כלום יש
לו עלינו אלא גשמים ,הרי יש לנו נחלים שאנו מסתפקין מהן ואין אנו צריכין לו! ( )...אמר להם הקב"ה :בטובה שנתתי לכם
אתם מתגאין לפני?! אני נפרע מכם ,שנא'' :כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ וגו' .ר' יוסי בן דורמסקית אומר :הן לא
נתגאו אלא בגלגל העין שדומה למים ,שנא'' :ויראו בני האלוקים את בנות האדם'; אף הקב"ה לא נפרע מהם אלא במים,
שנא'' :ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה'; ועוד ועוד ,ע"ש בכל הפרק.
3חגיגה ד( :תרגום לעברית)'" :יש נספה בלא משפט' (משלי יג ,כג) ( ...רב ביבי בר אביי היה מצוי אצלו מלאך המוות .אמר
לו (מלאך המוות) לשלוחו :לך הבא לי את מרים גודלת שער הנשים .הלך ,הביא לו את מרים מגדלת הילדים .אמר לו :אני
אמרתי לך 'מרים גודלת שער הנשים'! אמר לו :אם כך ,אחזירנה .אמר לו :כיוון שהבאת אותה ,תהיה למניין ( – תישאר
ותשלים את המכסה) .אבל היאך יכולת לה? – לקחת את נפשה) אמר לו :היתה אוחזת מחתה של גחלים ,והיתה מסיקה
ומחממת את התנור ,נטלה (את המחתה) והניחתה על רגלה ,התחממה (רגלה ,נכוותה) ונשבר מזלה ,והבאתיה .אמר לו רב
ביבי בר אביי (למלאך המוות) :יש לכם רשות לעשות כך?! אמר לו :האם לא כתוב 'יש נספה בלא משפט'? אמר לו :והרי
כתוב 'דור הולך ודור בא'? אמר :רועה אני אותם עד שמתמלא להם הדור ,ואח"כ מעביר אותם ל'דּומה' .אמר לו :סוף סוף,
מה אתה עושה עם השנים שלהם? אמר לו :אם יש תלמיד חכם צעיר שמעביר בדבריו( – שמעביר על מידותיו אני מוסיף
אותן לו ,והן חילופו" .השיחה המקוממת באגביותה בין המלאך לשלוחו נקטעת ע"י תמיהתו המוסרית לכאורה של רב ביבי,
אך גם לאחר מכן ממש יך הדיון בינו לבין מלאך המוות להתנהל בטרמינולוגיה טכנית שמזכירה רשימות מלאי באפסנאות.
64
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
חומרתו וראוותנותו יוצאות הדופן של העונש בולטות במיוחד על רקע העמימות שבה מתואר חטאם של
הבנים ,והפרשה מסתיימת בשתיקתו הכואבת של אהרן.
בכדי לתרץ את התמיהה שעולה למקרא העונש הקשה ,המדרשים המוכרים מייחסים לנדב ואביהו
חטאים שונים ,ובכך מציגים אותם כרשעים הראויים לעונש .כך רש"י על המקום" :ר"א אומר :לא מתו בני
אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן .ר' ישמעאל אומר :שתויי יין נכנסו למקדש" ,וכך מוסיף המדרש
למנות חטאים נוספים.4
לעומת זאת ,בחמשת מדרשי הפתיחתא של פרשת אחרי-מות מתגלה התייחסות שונה ומעניינת לאותה
תמיהה .הדרשנים לא חוששים מתחושת חוסר הצדק העולה מן הפסוקים ,ולא זו בלבד אלא שהם טורחים
להעצים אותה.
את מדרש רבה על הפרשה פותח ר' שמעון בדרשה על פסוק מקהלת:
ָּׂע,
ָּׂרש
ְלָּׂ
ִּיק ו
ַד
לצ
ָּׂד ַ
ֶח
ְרה א
מקֶ
ַכֹל; ִּ
ֶר ל
אש
כֲ
ַכֹל ַ
ה
ַ,
בח
ֶּנּו זֵֹ
ֵינ
ֶר א
אש
לֲ
וַ
ַ ְ
ֵח
ַזֹב
ול
ֵאְ ,
ַטמ
ולָּׂ
ָּׂהֹור ְ
ַט
ול
ְ
ָּׂרא.
ָּׂה יֵ
ְבּוע
ֶר ש
אש
כֲ
ָּׂע ַ
ְב
ִּש
ַּנ
ֶא ,ה
ַחֹט
כ
ַטֹוב
ל
ַטֹוב
כ
לאורך הדרשה משווה ר' שמעון זוגות של צדיקים ורשעים ,שגורלם היה דומה :נח ופרעה נכה – מתו
שניהם צולעים; משה ואהרן ,והמרגלים – אלו אמרו שבחה של א"י ואלו אמרו גנאי ,אלו ואלו לא נכנסו
לארץ; יאשיהו ואחאב – מתו שניהם ע"י חיצים; דוד ונבוכדנצר – זה בנה ביהמ"ק ומלך 19שנה ,וזה החריב
ביהמ"ק ומלך 19שנה.
לאור המדרשים הזכורים לנו בנושא בני אהרן ,היה צפוי שלבסוף ר' שמעון ימנה אותם בצד הרשעים ,או
לפחות את אחד מהם כרשע ואת השני כצדיק .אך למעשה בני אהרן מתוארים כצדיקים ,והרשעים שחלקו
איתם את גורלם הם עדת קורח" :אלה נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופים ,ואלו נכנסו להקריב שלא
במחלוקת ויצאו שרופים" .כך מסתיים המדרש במפתיע; בלי הסבר ,בלי נחמה ,בלי כיוון לתשובה על חוסר
ההגינות המפורש.
כנגד ההשקפה הרואה באמונה מקום מנוחה ושלווה ,בו מוצא האדם מענה על כל ספקותיו ולבטיו,5
מחזיר אותנו ר' שמעון אל קרקע המציאות בציטוט שורה של תקדימים מההיסטוריה ,בהם מתגלה
השרירותיות .כעת לא ניתן עוד לפטור את מותם של בני אהרן כמאורע חד פעמי .השרירותיות מקבלת מעמד
של חוק טבע.6
4נכנסו לפני ולפנים ,הקריבו קרבן שלא נצטוו ,הכניסו אש זרה מבית הכיריים ,לא נטלו עצה זה מזה ,היו מחוסרי בגדים,
נכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים ,לא היו להם בנים ,לא היו להם נשים .ועוד :שחצים (גאוותנים) היו – הרבה נשים עגונות
ממתינות להם .מה היו אומרים? אחי אבינו מלך ,אחי אמנו נשיא ,אבינו כהן גדול ,ואנו שני סגני כהונה – איזו אשה הוגנת
לנו?! ועוד :שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ,ואומרים :מתי שני
זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור!
5השקפה רווחת ,הנובעת בחלקה משטחיות ובחלקה מנקודת מוצא המעמידה את האדם וטובתו במרכז .על גלגולה
המודרני של גישה זו כותב הרב סולובייצ'יק ב'איש ההלכה' " :השקפה פופולרית זו אומרת כי החוויה הדתית נוחה ומתוקנת,
רכה וענוגה .הרי היא נחל עדנים למר רוח ומי מנוחות לקשה יום .האדם "הבא מן השדה עייף" – מן שדה מערכות החיים
ומלחמתם ,מן הרשות החילונית המלאה וספוגה ספקות וחששות ,הכחשות והזמות ,התנגשות והאבקות – מתרפק על הדת
כתינוק על אמו ,ומוצא בחיקה 'מקלט ראשו ,קן תפילותיו הנידחות' ,נ ֹחם על כל אכזבותיו ויסוריו .השקפה זו – מקצתה
מעורה בשכבות היותר עתיקות של הנצרות ,מקצתה מושרשת בפילוסופיה הפרגמטית המודרנית ,ורובה נובעת מטעמים
ונימוקים שימושיים מעשיים".
6ראו סיפורו של ר' נחמן ב'שיח שרפי קודש' א-פ"ו ,ממנו לקוחה כותרת המאמר.
61
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
המדרש השני נפתח באמירה" :אמר להם הקב"ה לרשעים :הצדיקים לא שמחו בעולמי ,ואתם מבקשים
לשמוח?!" .ור' לוי הולך ומונה את גדולי העולם :אדם הראשון ,שקשר לו הקב"ה שלוש עשרה חופות בגן עדן,
והשליטו על דגת הים ועוף השמים – "ואחר כל השבח הזה – כי עפר אתה ואל עפר תשוב"; אברהם ,שזכה
לבן אחרי מאה שנה ,ולבסוף – כמעט ושחטו ,ולא עוד אלא שבאותה שעה מתה שרה" ,ויבוא אברהם לספוד
לשרה ולבכותה"; עם ישראל – "ישמח ישראל בעושיו" – רק לעתיד לבוא ,אך לא כעת .אפילו הקב"ה ,כביכול,
לא נמלט מהגורל העגום – "ישמח ה' במעשיו" – שוב ,רק לעתיד לבוא .ולבסוף – "אלישבע בת עמינדב
(אשת אהרן) ,שראתה חמישה כתרים ביום אחד – יבמה (משה) מלך ,אחיה (נחשון) נשיא ,בעלה כהן גדול,
שני בניה שני סגני כהונה ,פנחס נכדה משוח מלחמה – כיוון שנכנסו בניה ונשרפו נהפכה שמחתה לאבל".
ר' לוי מציג בדרשתו את קוטביות החיים – "אחר כל השבח הזה" ,בא הבום .גם בדרשה זו אין ניסיון
לפתור או לרכך את הבעיה ,אלא תיאור עובדות :הצדיקים לא שמחו בעולם ,עם ישראל לא שמח בעולם ,ואף
הקב"ה לא שמח בעולם – גם הקב"ה נושא כביכול בעול יחד עם ברואיו ,והשרירותיות מתוארת שוב כחוק
טבע עליון ,שאפילו ה' 'נאלץ' לסבול.
האווירה המלנכולית לא מסתיימת כאן .ר' אבא בר כהנא ,גם כן בפסוק מקהלת" :לִ ְשחוק ָאמ ְר ִתי ְמהו ָּלל,
ּולְ ִש ְמחָּ ה מה זה ע ָּשה" ,מביא סיפור מצמרר בו שוב מתהפכת השמחה לאבל:
מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו,
וברביעי שלו (יום החופה) זימן אצלו אורחים.
משאכלו ושתו והיטיבו את לבם אמר לבנו :עלה והבא
לנו חבית אחת מן העליה .כיוון שעלה ,הכישו נחש
ומת .המתין לו לירד ולא ירד ,אמר :אני עולה
ורואה מה טיבו של בני .עלה ומצאו שהכישו נחש ומת
ומוטל בין החביות .המתין עד שגמרו סעודתן ,אמר
להם :רבותי ,לא לברך את בני ברכת חתנים באתם?
אלא ברכו עליו ברכת אבלים! לא להכניס את בני
לחופה באתם? בואו והכניסוהו לקברו! הפטיר עליו
ִן כבול' :לשחוק אמרתי מהולל'.
[בהספדו] זכאי דמ
הקשר לסיפור בני אהרן לא נאמר במפורש בסיום המדרש ,אך הדמיון בין שני המקרים ,במעבר הפתאומי
בין השמחה לאבל ,ברור .הפסוק מקהלת מדגיש את שבריריותה של השמחה ,ואת חוסר המשמעות שלה –
כאשר מתערב אסון בשחוק הרי הוא מבטל לגמרי את השמחה ,ורק הטעם הרע נשאר בפה.
ר' יודן דמן גליא פותח בפסוק מספר איוב:
ְכֹן,
ִּש
ַע י
סל
ִּּנֹוֶ .
ָּׂרים ק
ִּי יִּ
ְכ
ֶר ,ו
ָּׂש
ַ נ
ִּיה
ְב
ַג
ִּיָך י
ַל פ
ִּם ע
"א
ֵרחֹוק
ְמָּׂ
ֶל ,ל
ַר אֹכ
חפ
ָּׂם ָּׂ
ִּש
ָּׂה .מ
ְצּוד
ַע ּומ
סל
ֶן ֶ
ַל ש
ָּׂן ע
ְֹלנ
ִּת
ְי
ו
ָּׂם
ִּים ש
ָּׂל
ֲל
ֶר ח
אש
בֲ
ָּׂםּ ,וַ
ְעּו ד
על
ְַ
ָּׂו י
ְרֹח
אפ
וֶ
ִּיטּוְ .
ַב
ָּׂיו י
ֵינ
ע
הּוא"
הדרשה על הפסוק פותחת בתיאורים של ביהמ"ק בתפארתו ,ממשיכה בשבח עבודת יום הכיפורים
וגדולתו של הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים ,ולבסוף:
65
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
אחר כל השבח הזה – 'ואפרוחיו יעלעו דם'; ראה
ִגעגעין [מתגוללים] באדמה ושתק' .ובאשר
אפרוחיו מ
חללים' – נדב ואביהו' ,שם הוא' – השכינה.
ומוסיף המדרש לתאר את צערו של הקב"ה:
דש' – לא מאת פני
ַקֶ
ֵי ה
ְּנ
ֶת ּפ
ֵא
ֶם מ
ֵיכ
ֲח
ֶת א
ְּאּו א
ְִּרבּו ,ש
ק
הארון ,אלא הקודש .כאדם שאומר לחברו' :העבר המת
7
ֵל זה מצטער!
ֵל הזה ,עד מתי אב
הזה מאת פני האב
תחושת הבלבול מועצמת כאן ,בשל העובדה שהקב"ה עצמו ,שהרג את נדב ואביהו ,מתאבל ומצטער על
מותם.
לאורך המדרשים נשנים מושגי האב והבן ,במטרה להגביר את ההזדהות עם הטרגיות שבאירועים –
אלישבע ,האם המסכנה ששכלה את שני בניה ביום אחד; האב ,שמוצא את בנו החתן מוטל מת בין החביות
לאחר שהוא עצמו שלח אותו לעליית הגג; וכעת אהרן ,המתואר כאב הרואה את גוזליו מגעגעין באדמה
ושותק.
ר' אחא בר זעירא מסיים את רצף הפתיחתאות בדרשה ידועה על פסוק מאיוב ("ַאף לְ זאת יֶחֱ רד לִ ִבי וְ יִתר
ִמ ְמקומו") שמעצימה את השאלה אפילו ביחס למדרש הראשון בסדרה –
טיטוס
בידו,
בשלום
ויצאו
הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה
גידר את הפרוכת ויצא חרבו מלאה דם; נכנס
ויצא בשלום .ובניו של אהרן נכנסו להקריב
שרופים?!
כאן כבר לא מדובר ב'גורל אחד לצדיק ולרשע' ,אלא בצורה הברורה ביותר על צדיק ורע לו ,רשע וטוב
לו.
***
התחושה העולה מקריאת המדרשים היא של שרירותיות ,אקראיות ,מקריות .ברקע פסוקים מקהלת
ואיוב ,ספרי ההתרסה והיאוש ,והדרשנים לא מנסים כלל למצוא הצדקה או הסבר לעונש הנורא שפגע בשני
הבנים.
מה התכוונו מסדרי המדרש לומר לנו ברצף הפתיחתאות הקשה הזה? 8מה אמור לחשוב קהל השומעים
שמאזין לדרשה על 'מקרה אחד לצדיק ולרשע ,לטוב ולטהור ולטמא'?
7ניתן לראות הדרגה בתיאור השתתפותו של הקב"ה בצער האדם – במדרש הראשון הקב"ה כלל לא מוזכר כמעורב
במאורעות הלא הוגנים .במדרש השני הוא והאדם מתוארים בשווה – ושניהם לא שמחים בעולמם .כעת ,במדרש האחרון,
הקב"ה ממש מתאבל על בני אהרן ,כָאב שמתו בניו.
8המדרשים הבאים לאחר מכן אמנם פותרים את הקושי שבפרשה ע"י הצגת בני אהרן כחוטאים (ראה הערה ,)0וניתן היה
לומר שהמדרש בכוונה מעצים את השאלה ,כהקדמה מתודית למדרשים הבאים ,בהם נפתרת החידה.
63
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
המדרש בבירור לא מחפש תשובות לשאלות המועלות .כוחו הוא בעיקר בשלילת האופציה האמונית
האלטרנטיבית ,9ומאמציו מכוונים להוציא מלב המבססים את אמונתם על גילויי הרמוניה וצדק במציאות,
השקפה שעלולה להתרסק אל מול אסון בסדר גודל חריג .כדברי איוב לאשתו" :כְ דבר ַאחת הנְ בָּ לות ְתדב ִרי!
ֹלהים ,וְ אֶ ת הָּ ָּרע ֹלא נְ קבל?!"
גם אֶ ת הּטוב נְ קבל מאת הָּ אֱ ִ
לעומתה ,מוצג מבנה של מאמין המסוגל להכיל בתוכו גם ספקות וקושיות ,להתעמת עם המציאות וגם
ותהיה ,גם אם איננה קלה ,היא כנה
ללמד לשונו לומר 'איני יודע' .אמונה הרוחשת במאבק מתמיד של חיפוש ִ
יותר ויציבה לטווח ארוך.10
נחמה מסויימת ניתן בכל זאת למצוא בדברי המדרש .האדם חש לעתים כניצב אל מול הבורא; ממנו
מקבל את הטוב ,ולעתים קרובות גם את הרע .גם אם לא קיבלנו תשובות לתהיות על הנהגת העולם ,לכל
הפחות ראינו כיצד הקב"ה נדחק לאותה הסירה ביחד עם בניו ומפליג איתם בין משברי החיים – איתם הוא
מתאבל על מוות לא מוסבר ,איתם הוא אינו שמח בעולמו" ,בְ כָּל צָּ ָּר ָּתם לו צָּ ר".
אך אין זה מסתבר ,משום שהפתיחתאות יוצרות רצף מסודר של דרשות בנושא מוגדר ,ועל כן עומדות כיחידה עצמאית
הזקוקה לביאור .הנושא גם נידון בהן מכיוונים שונים ,ולא רק דרך מותם של בני אהרן ,כך שתשובה לגבי המקרה המסויים
הזה לא תעלה ולא תוריד.
9שהוצגה בהערה .2
10חשוב לציין ,שחז"ל ,כדרכם ,לא מתימרים להציג כאן תמונה שלמה של המציאות :את הזעקה הקיומית המבוטאת
בדרשות ,משקיטה בנפשו של המאמין האמונה בשכר ועונש .הנושא אותו מבקשים להאיר הוא דווקא תחושת העוול של מי
שחי בעולם הזה ,על תהפוכותיו ומקריו ,ולכן כל המדרשים שהזכרנו מסתיימים בשלב המוות ,ולא מתייחסים לגמול שמצפה
לאדם לאחר מותו; וכן במדרש האחרון ,שלכאורה זועק יותר מכל קודמיו – לא מזכירים מה באמת היה סופו של אותו טיטוס
("בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים" ,גיטין נ"ו) ,תזכורת שהיתה מקהה את תחושת חוסר הצדק .ואכן ,גם ספר
קהלת ,שבו פתחו ובדרכו הלכו המדרשים ,מסתיים בהבנה שלא הכל חסר טעם וצדק ,אלא "כי את כל מעשה -האלהים יביא
במשפט".
11
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי הקדש טעות
יעקב מאיר
פרקי משנה רבים סומכים על עולם האסוציאציות התנ"כי של הלומד שיציב אותו בהקשר מסויים ,מתוך
הקשר תנ"כי זה ,הנרמז במשנה בעדינות רבה ,ניתן לדייק את הטון בו יש לקרוא את המשניות .למשל,
המשנה הפותחת את מסכת שבת מציירת מצב סוציאלי' ,העני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים' ,שנכנס להקשר
'שבתי' מתוך הדהוד לפרשיית 'זכור את יום השבת לקדשו' המצווה על מנוחת 'עבדך ואמתך ובהמתך וגרך
אשר בשעריך' .דוגמא נוספת היא המשנה הפותחת את הפרק השלישי במסכת ביכורים ,פרק סיפורי המתאר
את תהליך הבאת הביכורים לירושלים .הנופך הרומנטי של הפרק עולה מתוך הארמזים לשיר השירים' ,כיצד
מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ,ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין
לבתים ,ולמשכים היה הממונה אומר :קומה ונעלה ציון אל בית ה' א-להינו' (ג' ,ב') – 'לכה דודי נצא השדה
נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פיתח הסמדר הנצו הרימונים שם אתן את דודי לך'
(וארמז מדויק פחות נמצא גם במשנה א') .ימחל נא חג השבועות המממש ואנו נעזוב את מסכת ביכורים
מאחורינו ונחפש ביטוי לאותו העיקרון במסכת נזיר.
בית שמאי אומרים' :הקדש טעות הקדש'
ובית הלל אומרים' :אינו הקדש'
כיצד?
אמר' :שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש'
ויצא לבן
בית שמאי אומרים' :הקדש'
ובית הלל אומרים' :אינו הקדש'
'דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש'
ועלה של כסף
בית שמאי אומרים' :הקדש'
ובית הלל אומרים' :אינו הקדש'
'חבית של
ועלתה של
בית שמאי
ובית הלל
יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש'
שמן
אומרים' :הקדש'
אומרים' :אינו הקדש'
(נזיר פ"ה מ"א)
עיקרו של מושג ה'הקדש' באמירה המייחדת חפץ ,בהמה או אדם לביהמ"ק ואוסרת אותו לכל אדם אחר.
17
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
מהו 'הקדש טעות'? אדם ביקש להקדיש רכוש מסויים והגדיר אותו במספר הגדרות' :אמר :שור שחור
שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש' .על הבהמה המוקדשת להיות א' – שור ,ב' – שחורה ,ג' – לצאת מבית
המקדיש ,ד' – להיות הראשונה לצאת .האפשרות המוצגת במשנה שלנו להבנת ה'הקדש טעות' היא שאחת
ההגדרות איננה חלה על המוקדש ,למשל השור שיצא ראשון מפתח בית המקדיש היה לבן ולא שחור.
(לאפוקי מן האפשרות המוצגת בהמשך ,במשנה ג' .מתוך ריבוי האפשרויות להבין את מושג הטעות נוכל
לשער כי המשנה עליה נבנה הפרק היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל והמשניות שאחריה מהוות לה
פירושים).
אך יתכן רובד נוסף של הסבר .המשנה פותחת באדם ההולך בדרך וטרם בואו לביתו נודר שיקדיש לבית
המקדש את הפר השחור הראשון שיצא מביתו .כאשר מגיע האדם לביתו יוצא לקראתו במקום פר שחור פר
לבן .ללומד בעל עולם האסוציאציות התנ"כי מהדהד כאן מיד הסיפור על בת יפתח.
יפתח יוצא להלחם בבני עמון .ועוצר רגע לפני הקרב" ,וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם-נתון תתן את-בני
עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה".
ואחרי שה' נותן את בני עמון בידו" ,ויבא יפתח המצפה אל-ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתופים ובמחלות
ורק היא יחידה אין-לו ממנו בן או-בת ויהי כראותו אותה ויקרע את-בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני
ואת היית בעכרי ואנכי פציתי פי אל-ה' ולא אוכל לשוב( ".שופטים י"א)
טראומת בת יפתח המנקרת בירכתי התודעה שלנו טוענת את מושג ה'טעות' בטון שלילי ,מעשה הקדש
הטעות הוא מעשה רע ולא מקרה של ספק נטול אמירה שיפוטית (דוגמת דמאי) .ה'טעות' היא טעות היוהרה.
זהו ניסיון להחיל את רצונותיו של המקדיש על העתיד וליטול על עצמו מחויבויות הנוגעות למציאות שטרם
באה לעולם .טעויות מסוג זה מובילות ,בעולם המיתי של התנ"ך ,לקרבן אדם ולרצח בת .שפתה של המשנה
איננה שפת העוצמה התנ"כית המיתית ,שפתה של המשנה היא שפה חוקתית ומתומצתת אך ברגישותה
ובעדינותה היא מצליחה להכיל את קשת הרגשות האנושיים המורכבים המלווים את מעשה ההקדשה
הספונטנית בצורה שאיננה נופלת משפת התנ"ך (אם לא עולה עליה) .על כן המשנה איננה כותבת במפורש
מהן ההשלכות של ה'טעות' ,היא מציבה את ההשלכות כאבני הבנין הסמויות של מחלוקת ב"ש וב"ה ופורשת
את האפשרויות השונות .ננסה לקרוא את המחלוקת שנית תוך שימת לב לסאב-טקסט.
בית שמאי אומרים :הקדש טעות הקדש
ובית הלל אומרים :אינו הקדש
כיצד מתמודדים ב"ש וב"ה עם רוע מעשה ההקדשה? מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל נוגעת לעצם
המעבר מהלכת התנ"ך להלכת המשנה .מעוצמת הקיצון של התורה שבכתב לדיוק ההלכתי של תקופת
המשנה .בית שמאי אומרים כ י הקדש הטעות הוא אכן הקדש ועל אף המחיר שבטעות איננו יכולים לשבור
את המילים שהגינו ,לכן 'הקדש טעות הקדש' .בית שמאי אינם פוסקים הלכה 'יבשה' בנוגע לכוחה של
ההקדשה ,בית שמאי מודעים להשלכותיה של פסיקה כזו ובהכרעתם מנסים לשמר את עוצמותיו של המסר
התנ"כי העולה מן המילים 'ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב' .בית הלל ,לעומתם ,מבקשים להרחיק את
העוצמות הללו .אליבא דבית הלל טעויות כמו טעות בת יפתח אסור להן להיות בגדר האפשר.
מחלוקת ב"ש וב"ה היא מחלוקת ערכית ,ב"ש מעלים על נס את כחו של הדיבור ,של ההקדשה ומכאן –
של הקדושה עצמה ואילו ב"ה מעדיפים לערער על כחו של הדיבור ,לערער על מוחלטותה של ההקדשה ומכאן
אף על מושג הקדושה עצמו ,כל זה שווה להם משום האמירה הערכית החבויה בערעור זה.
אם ננסה להגדיר הגדרה מופשטת את מושג ה'אמת' נמצא שהוא מציין התאמה בין הדיבור לבין
המציאות ,הקדש הטעות שובר את ההתאמה הזו .ההגדרה יכולה לעזור לנו להבין את שורש מחלוקתם של
ב"ש וב"ה .ה'דיבור' אצל בית שמאי הוא הדבר המוחלט ביותר שקיים ,הוא ה'יש' ,הוא המציאות .ברגע שאדם
12
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
נודר על הלא ידוע ,למשל על העתיד לקרות ,הוא מסתכן ביצירת פער בין הדיבור ,שכבר קרה ,לבין המציאות,
שטרם קרתה .בכך הוא אונס את העתיד על דיבורו.
'הקדש טעות' על פי בית שמאי הוא הקדש שטעותו שוברת את המציאות .על כן בת יפתח תמות
והדיבור ,כלומר כחו של האדם ,יעמוד במקומו' .הקדש טעות' על פי בית הלל הוא הקדש שטעותו שוברת את
הדיבור ,המציאות איננה יכולה להתקדש על ידי הקדש שגוי ועל כן 'הקדש טעות' שובר את כחו המילולי של
האדם ,שובר את האדם אך משאיר את בתו בחיים.
(לשם הקצנת התיאור נציין גם את מחלוקתם ממסכת כתובות אודות האמת' :כיצד מרקדין לפני הכלה,
בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה ובית שמאי אומרים כלה כמות שהיא')
הלכת בית שמאי היא הלכת התנ"ך ,הלכה המעניקה לאדם כח מילולי עצום ובכך הופכת אותו לגיבור
מיתי שהחיים והמוות בלשונו(דוגמת יפתח) .הלכת בית הלל משקפת את תהליך ההומניזציה שעוברת ההלכה,
בדור שאחר החורבן הופכים חיי האדם ליקרים מכדי להניחם בידי לשונו של אדם ,הזמנים השתנו ודומה
שהצורך לשרוד גבר על הצורך לשנות את העולם .מקובלנו שלעתיד תשוב הלכה להיפסק כבית שמאי ,אולי
מדובר על זמן הגאולה בו ישוב הזיק שיצא אל בית קדשי הקדשים ואנו נשוב לחיות את העולם הזה על
עוצמותיו המיתולוגיות.
(סיפא שאיננה ממין העניין אך היא בבחינת תפילה ועל כן הותרתיה)
לפני גירוש גוש קטיף נמצאו רבים שהקדישו על העתיד לבוא ,נקלעו למחלוקת ב"ש וב"ה ומצאו עצמם
נטולי אדמה מכאן ונטולי כח מילולי מאידך .מה נותר לנו לעשות בימים אלו של חוסר ודאות כאשר חרב
גירוש נוסף מתהפכת על הארץ? אולי רק לקיים את מאמר דוד המלך 'לך דומיה תהילה' ,השתיקה היא
התיאור הנאמן והמדויק ביותר של חוסר הודאות האנושי כלפי העתיד וככזו ,היא יכולה להחליף את מושג
ה'אמת' והבטחון עבור מי שמילותיו נשברו בקיץ שעבר.
12
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
לפני הספירה
איתן אברמוביץ
.1
ילד מסתכל מחלון המכונית הנוסעת ,מנסה לספור את עמודי החשמל החולפים ,את המכוניות ,את
קרונות הרכבת .אם ישאל את אביו – מתי נגיע? יתכן והוא יענה – ספור עד מאה ,ואז נגיע .אדם מנסה ללא
הצלחה להירדם ,וביאושו מתחיל לספור כבשים .פרח יוגה מתחיל ,מנסה לנקות את המחשבה על ידי ספירת
נשימותיו – פנימה ,החוצה .יהודים בכל מקום וזמן ,סופרים בנחת את ימי האביב; ארבעים ותשעה יום ,שהם
שבעה שבועות לעומר.
.2
ימי הספירה מתוארים בדרך כלל כזמן של עבודה והתכוננות .מי שרוצה לקבל תורה בשבועות ,ודאי
שעליו להיות ראוי לכך; לכן כל יום ממ"ט ימי הספירה שייך למידה מסוימת אותה יש לתקן ,או אולי לאחת
ממ"ח הדרכים שהתורה נקנית בהן [עם הכולל] .שנים רבות העיקה עלי הדרישה הזו ,עד שפעם שמעתי
שלבעל "מי השילוח" דרך אחרת בענין .השנה זכיתי להתבונן בתורה של ר' צדוק בענין ,ונצטרפו מחשבות זו
לזו ,והדברים התיישבו על הלב.
ר' צדוק 1פותח בהבאת דברי הזוהר 2המקשר את ספירת העומר לספירת שבעה הנקיים של אשה .כבר
בהשוואה הזו מונח שורש הענין .הטומאה והטהרה אינם תלויים באשה כלל; אין לה את היכולת לטהר עצמה
עד שתפסוק הטומאה מגופה ,וכשזה קורה היא נדרשת לספור שבעה ימים שבהם תפקידה מתמצה בתשומת
לב לכך שהיא טהורה .רק לאחריהם תהיה טהורה לבעלה .העמדה של ספירת הנקיים היא ההיפך הגמור
מתיאורי העבודה של ימי הספירה ,אך לפי הזוהר היא זו שמאפשרת את המעבר מההיטהרות הספונטנית של
פסח לייחוד של שבועות .מה משמעותה של ספירה כזו?
.3
ר' יעקב יוסף מפולנאה ,תלמיד הבעש"ט ,אמר בשם רבו כי "האמונה הוא דביקות הנשמה בקב"ה".3
בדורות הראשונים של החסידות האמונה אינה התבוננות או הסקת מסקנות שכליות ,אלא חוויה חזקה של
התמזגות .מקומה של הדביקות הוא בעיקר בתפילה ,שבה ניתן לצלול לתוך המילים ולשקוע בהן ,עד למקום
שבו "שכינה מדברת מתוך גרונו" .אחת המניעות העיקריות שיש להתגבר עליהן היא המודעות למה שנעשה;
זו נוטה להתעורר פתאום ולהרים את הראש מעל המים ,והנה אני שוב לבדי ,מדבר אל הקיר .כך גם לגבי
אמירת התורה" :ופעם אחת שמעתי שאמר לנו המגיד בפירוש :אני אלמוד אתכם אופן היותר איך לומר תורה,
בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום ,כי אם אוזן שומעת איך שעולם הדיבור מדבר בו ,ולא הוא המדבר
בעצמו .ותיכף כשמתחיל לשמוע דברי עצמו יפסיק" .4הקושי של המודעות הוא ברור :אם אני כאן אז
1מחשבות חרוץ תורה י.
2רעיא מהימנא פרשת אמור ,עמ' צז:
3מצוטט במאמרו של רון מרגולין" ,למהות האמונה בחסידות" ,בקובץ "על האמונה" עמ' ,001ושם מקור הדברים על תלמידי
הבעש"ט שלהלן.
4עדותו של ר' זאב וולף מז'יטומיר ,שם ,הערה .23
16
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
האינסוף ברוך הוא לא כאן ,ויש צורך במאמץ מתמיד כדי לשקוע במילים ,באותיות ,בהברות הזורמות ממני,
להיסחף איתן מכאן והלאה.
בר' צדוק אפשר למצוא כיוון אחר .בכמה מקומות 5מתאר ר' צדוק את מסע האמונה של אברהם אבינו,
ובו שני שלבים :אברהם מתואר במדרש 6כמי שהגיע לאלוקים דרך התבוננותו בעולם .האמונה המתגלה
בהתבוננות כזו היא אמונה בנוכחותו של האינסוף הממלא ומחייה הכל ,ומלוא כל הארץ כבודו .ההתבוננות
של אברהם אבינו דומה להתבוננות החבדי"ת ,וכמוה היא מביאה עד לכלות הנפש – "שמצד זה מסר עצמו
לאור כשדים ,מצד גודל התבערה שהיתה בליבו ,והיה אש אוכלת אש ולכן לא נשרף ."7זהו מהלך דומה
לדביקות שתיארנו קודם ,וכמוהו גם הוא מועד להתעוררות של מודעות עצמית .כאן היא מתבטאת בתהייה
על מקורה של ההתבוננות עצמה" :שנתגלה לו זה אחר שראה בירה דולקת ,פירוש שדולק בליבו אור זה דה'
יתברך ,ולמה מאיר זה בליבו וכל העולם בתוהו ואפילה?" .בשלב מסוים המאמין מתעורר מדביקותו ושם לב
לכך שהוא מאמין ,המתפלל "מתחיל לשמוע דברי עצמו" ,אבל התוצאה אינה אובדן השכנוע הפנימי אלא
דווקא התגלות חדשה" :וזה שאתה מבקש ,גם זה הוא מצידי ,ובליבך מקום שכינתי ."8המבט שהיה מופנה
החוצה פונה פתאום פנימה ,ומגלה שם את מקור האור שאותו דימה לראות מסביבו .מתברר שמקור
ההתגלות הוא בנפש ולא בעולם ,אבל היא לא נתפסת כדמיון או פרי חולשה אנושית ,אלא ככח הפורץ את
גבולות האני ובכך מגלה את מקורו האלוקי .התמיהה הגדולה על כך שאני מאמין ומתפלל למרות החושך
שמסביב ,הופכת בעצמה למקור אור.9
ההבדל בין חוויות האמונה מתבטא ביחס ל"אני" ,שכידוע "עומד בין ה' ובינכם" .גם אצל ר' צדוק ה"אני
אמלוך" המתבדל הוא שורש כל הרע ,והוא נשכח מלב בשלב הראשון של ההתבוננות .נראה שאצל הבעש"ט
המודעות נשארת כרוכה באני הנפרד ,ולכן עליה להישאר מחוץ לדביקות .גם בדבריו ישנה התיחסות לצורך
בזמנים של "קטנות" ,בהפוגות ,ב"שוב" שאחרי ה"רצוא" ,אבל הם אינם המוקד .10החידוש של ר' צדוק הוא
בכך שהמודעות יוצרת אני חדש ,אני שאינו אגואיסטי כבתחילה אלא נחווה כהתגלות .תחושת הנפרדות
נוצרת כאשר אני מזדהה עם עצמי ומחפש את אלוקים מסביב; ה"אני" שהוא משמותיו של הקב"ה ישאר כזה
כל עוד נשארת עמדה שמתבוננת בו מהצד בהשתאות.
.4
מכאן אפשר ללכת עמוק יותר ,ולחפש את שורש הדברים בתפיסת אלוקות שונה .אפשר לדמות את
האמירה "מלוא כל הארץ כבודו" כמתיחסת למרחב הסובב ,ובתוך כל זה אני מונח כאי בודד בתוך ים של
אלוקות .בשיאה ,מסוגלת העמדה המתבוננת לחוש באלוקות בכל מלוא עיניה ,ומתוך כך נמשך האני המתבונן
לחרוג מעצמו החוצה ,ללכת לאיבוד בים האור שמסביב.
ויש כיוון אחר :תחושה שנוכחת רבות בכתבי ר' צדוק היא שכל מה שקיים בעולם הסובב מקורו
בפנימיות האדם היהודי .במקומות שונים מערער ר' צדוק על הממשות של התופעות החיצוניות ,ותולה אותן
במתרחש בנפש :משם עלייתן ונפילתן של האומות השונות ,שם מקורם של השדים למיניהם ושל הרוח הרעה
השורה על הגוף עם בוקר .מתוך כך ברור גם כי הנוכחות האלוקית אינה ממלאת את החלל לפני שתמלא את
5צדקת הצדיק תורה רמז ,רסא .מקור הדברים – במנגינה שונה – בדברי "מי השילוח" ,חלק א' תחילת פרשת לך-לך
ופרשת תזריע .
6בראשית רבה ,פרשה לט.
7צדקת הצדיק תורה רסא.
8שם ,תורה רמז.
9בלשונו של ר' צדוק" :ההשגה עצמה הוא דבר המושג" (שם ,רסא) ,הכלי הוא האור ,ובלשוננו – המדיום הוא המסר .תנועות
נפשיות מתפתלות כאלה מצויות אצל ר' צדוק ,כמו":ועל הכל אנחנו מודים לך – דעל כל הטובות זה עולה על כולם ,מה
שזכינו להיות מודים לך" (מאמרי קדושת השבת מאמר ו).
10עסק בנושא גרשום שלום במאמרו "על מושג הדביקות בחסידות"" ,דברים בגו" חלק ב'.
11
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הנפש ,וודאי שאין מקום לתחושה כי רק הנפש היא הזקוקה לתיקון ע"י חריגתה מעצמה .הפער עליו יש
להתגבר אינו חוצץ בין הפנימיות לחיצוניות ,אלה כרוכים זה בזה ללא הפרד; הפער שוכן בתוך הנפש פנימה,
בין המודעות לשורש הנעלם" :ומלכו של עולם הוא צורת אדם שעל הכיסא ...היינו השורש הנעלם של כל
הנפשות מישראל ...ופרטי הנפשות שהם כנסת ישראל הוא שכינתיה ...ויחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
הידוע ,היינו כשנמשך קדושת השורש הנעלם דמעמקי הלב להתגלות ליבו ."11מכאן עולה כי העבודה אינה
השיכחה העצמית ואובדן המודעות ,אלא להיפך – המטרה היא לגלות הכל ,לחשוף לאדם את המונח בתוכו.
הדברים הגדולים לא קורים כשלא שמים לב אליהם ,אלא להיפך – "אין נקרא חיים אלא כשיש לו מנוחה,
שמרגיש בחיים."12
מיקוד העבודה בתודעה משליך גם על עבודת התשובה .הנחת היסוד היא שיהודי ששורש נשמתו בדמות
האדם שעל הכיסא לעולם אינו חוטא באמת ,החטא נמצא רק מנקודת מבטו .בהתאם לכך ,התשובה אינה
קשורה בתיקון המעשה אלא בשינוי המבט" :עיקר התשובה היא עד שיאיר ה' עיניו ...שיכיר ויבין שכל מה
שחטא היה גם כן ברצון ה'" .אבל כאן מתגלה הקושי :האם יכול אדם להזיז את נקודת המבט שלו בכוחות
עצמו? האם ניתן למצוא כאן דרך לעבודה ,או שעצם הנחת היסוד כאן סותרת את היכולת לעבוד ,ומשאירה
את האדם בהמתנה לכך ש"יאיר ה' עיניו"?
.5
מסופר על הבעש"ט ,שפעם ביקש בתפילתו שיתירו לו להיות בו זמנית גם בעולם הזה וגם בעולם
העליון .13את בקשתו של הבעש"ט ניתן להבין כנסיון לגשר בין שתי נטיות סותרות :השאיפה להתעלות למצב
של השתוות ,להזדהות עם אלוקים שלפניו כחשיכה כאורה ,לעומת התחושה החזקה כי הממשות נמצאת
דווקא במגע הכואב עם המציאות ,בחוויה הבלתי אמצעית ,ומתוך כך גם מתעוררת הדרישה שהשכינה
תשתתף בצערי .דברינו עד כאן נעו בין הקצוות האלו ,ומתוכם ננסה לדלות כיוונים לעבודה.
ניתן לקרוא תורות רבות של ר' צדוק כבוחנות את היחס בין הצדדים הגבריים והנשיים בנפש .לצד הגברי
מיוחסות [בין השאר] מידות התקיפות ,הכעס והאלימות ,וכן דמותו של הצדיק הפרוש מעריות ,ובמקביל לצד
הנשי שייכת יכולת ההימשכות ,התאווה ומדרגת בעל התשובה .נראה כי באופן עקבי מעריך ר' צדוק את
העמדה הנשית כעמדה האותנטית יותר ,המבטאת את מצבו האמיתי של האדם מול הקב"ה ,ולכן זו גם
העמדה שתשרור לעתיד לבא .הצד הגברי נדרש בדרך כלל רק בדיעבד ,כתוצאה ממצבו הנפול של העולם,
וממילא אין לו ערך נצחי.14
למאפיינים אלו נוכל להוסיף את המקור שצוטט קודם ,המזהה את השכינה עם המודעות העצמית .מתוך
כך ניתן לראות כאן שתי דמויות בנפש :האחד הוא האני הפעיל ,השקוע לחלוטין במה שהוא עושה ,והשניה
היא המודעות המתבוננת מהצד ,ומבטה מלווה את כל הנעשה .ההכוונה העולה מהדברים היא להעביר את
מרכז הכובד מהזדהות עם האני הפועל ,לעבר המבט המתבונן מהצד .כאשר יורדים לעומק האני המתבונן,
מוצאים בו חוסר יכולת גמור ,שכן הוא תמיד נפרד מכל מה שפועל ומניע .כל שביכולתו הוא לבחון את
הדברים ,להתבונן פנימה והחוצה ,ובשיאו לפגוש את הקב"ה בכל המתרחש .כשם שבעבודת התפילה של
הבעש"ט מאפשר איבוד המודעות את ההתגלות של השכינה המדברת מתוך גרונו ,כך כאן ככל שיועבר הדגש
11דברי סופרים תורה לג.
12דברי סופרים תורה ו.
13הגרסאות חלוקות לגבי ההיענות לבקשה :יש האומרים שמבוקשו לא ניתן לו ,ויש הגורסים שהבעש"ט זכה להיות בימות
החול שליש בעולם העליון ושני שליש בתחתון ,ובשבת להיפך.
14לדוגמא :ליקוטי מאמרים תורה י – על יציאת מצרים כבירור מידת ההימשכות ,כך גם בהעדפת בעל התשובה על הצדיק
בכל מקום ,ובעיקר בגאולה האחרונה (למשל במחשבות חרוץ תורה ט) ,וכן בהערכת קוטב התאווה שבנפש כחיובי יותר מזה
של הכעס (למשל בצדקת הצדיק תורה רנח).
14
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
למודעות המתבוננת כך יקל עליה לראות את הדברים כפי שהם ,מלאים נוכחות אלוקית .מעמדה כזו אפשר
לחוות את הצד הפעיל שבנפש כמגלה את הדביקות שבשורש הנפש ,בעיקר כשהוא פונה אל ה' [באמונה או
בתפילה ,כפי שפתחנו] ולבסוף בכל מרחב פעילותו.
מצד שני ,ההזדהות עם הצד המתבונן אין פירושה הזרה וניכור מהצד הפעיל .הציור כאן אינו של
התבוננות מהצד ,אלא של זיווג בו השורש משפיע אל המודעות את כל מה שגנוז בו .אם היה נוצר נתק בין
המודעות לאני הפועל ,היא היתה שבה לעמדה החווה עצמה כנפרדת; כדי שההתגלות לא תיתפס שוב כבאה
מבחוץ אלא כנובעת מהמקום העמוק ביותר בנפש ,נדרש איזון בין הצדדים .בשביל הזיווג צריך שישמר פיצול
מסוים בנפש ,אך עדיין תהיה זהות שתקיף את שני הצדדים .רק כאשר באורח פלא ,אני גם זה שפועל וגם זה
שמביט ,יכולה הנפש להיות מקום מפגש.
.6
"והספירה היא מה שאדם מוסר כל כוחותיו לה' יתברך ,ומכיר שכאשר ה' יתברך רוצה שיהיו נקיים
ומבוררים לשם שמיים – הם נקיים ,וכל כוחו הוא רק מה שהוא משים אל לב לדעת ולהכיר זה ,שכל כוחותיו
צריכים להיות נקיים וטהורים מכל פסולת מחשבה ורצון שלא לשם שמיים."15
כשם שאלוקים ברא את העולם בספר מספר וסיפור ,כך גם האדם .המפגש עם הנוכחות האלוקית נמצא
ביכולת של האדם לספר את הסיפור של חייו ככזה שה' נוכח בו באופן מתמיד .הספירה היא השלב הראשון
בדרך לסיפור .זוהי ההשתתפות המינימלית של ההכרה ,ההתגלות הראשונית של הצורך והיכולת לתת סדר
לדברים ,למצוא בהם טעם וכיוון .הספירה מאפשרת לתודעה להתמקד במתרחש בלי להתפזר ,לחוות את
הדברים בעת שהם קורים .כשאנו יוצאים כל שנה למסע מיציאת מצרים עד מתן תורה ,ספירת הימים יכולה
לאפשר לנו להתבונן ולראות כיצד אנו נטהרים מקליפותינו וטומאותינו ,איך שפע רב נשפע בכל העולמות
לתקן את נפשותינו ,רוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם ,לטהרנו ולקדשנו לקראת הזיווג של חג השבועות.
15מחשבות חרוץ תורה י.
11
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
למען האמת
פירוש לתורה קכ"ב
אריאל סרי-לוי
´וגם נצח ישראל לא ישקר´ (שמואל א ,טו)
כי זה ידוע ,שמדת הנצחון אינה סובלת האמת ,כי אף
אם ייראה לעיניים דבר אמת ,ידחה אותו מחמת
הנצחון ,וזה מבורר מאוד .אך לא כמדת בשר ודם מדת
הקדוש ברוך הוא ,כי הקדוש ברוך הוא אף בהנצחון
הוא אמת ,ואינו משקר ,חס ושלום .וזהו :וגם נצח
ישראל לא ישקר.
ליקוטי מוהר"ן קמא ,תורה קכב
א.
פעמים שאנו נפגשים באמירה המאירה את עינינו ,שוטפת אותנו בקסם מיידי ,כובשת .סוג של כריזמה,
אם תרצו .הטקסט ,או האמירה בעל-פה ,מעידים על עצמם מתוך עצמם בוודאות מופתית .זו תחושה נפלאה:
אנו מרגישים שאין אנו זקוקים יותר להוכחות .שכן "האמת" ,כביכול ,ניצבת בפנינו בהירה וגאה" ,ופשוטים
הדברים וחיים ומותר בם לנגוע".
אותה תחושת שקיפות זכה ומאירה ,אשרי מי שזכה לה ,מכונה "ניצחון".
היהודי הפשוט והבריא בנפשו ,לכשתיקרה בדרכו סברה ניצחת שכזו (ניצחת – לשון ניצחון) בעיצומם של
לימוד סוגייה בעיון או התהרהרות אידיאית מסעירה – מיד ישמח בלבו ויכיר כי טובה היא ,כי "אמת" היא.
וזהו "אם ייראה לעיניים דבר אמת".
ב.
אלא שאותו אדם נסתר שהוא גיבורה של תורה זו ,שאפשר והוא יהודי מעט מסובך ,ונכנה אותו לצורך
הדיון "הברסלבר" (אף שמדובר כנראה רק בזן מסוים שלהם) – לא יהיה מסוגל להכיר ב"אמת" כזו כאשר
יפגוש בה.
אותה אמירה נאה וצלולה ,שתאיים לסנוור את עיניו הנוגות באורה הבוהק ,תרתיע את הברסלבר שלנו
ותעורר בו חשדות כבדים.
לא כך רואה הוא בעיני רוחו את דמותה של האמת .האמת לדידו היא יחפה וצנועה ,עצובה ושותקת ,לא
ברעש היא כי אם בקול דממה דקה .האמת אינה כריזמטית ,ואת דבריה היא לוחשת ברוך ובהיסוס .קשה
להבחין בה ,ויש שילעגו לה ,או כלל לא ישימו לבם .האמת היא נוגה ,מהורהרת ,נבוכה ,כמעט מתנצלת על
נוכחותה ,כמו על עצם קיומה" ,על פי הדין אינני זכאית".
כאשר יפגוש אותו ברלסבר ב"אמת" ,בהופעתה הראשונה המתוארת לעיל – הניצחת והמסנוורת – מיד יידע
("כי זה ידוע") שלא אמת היא .אמנם ,נימה משכנעת בקולה ,קסמה רב ומפתה ,ורבים הנמשכים אחריה – אך
כל אלה הם דווקא סימנים שלא זוהי האמת הנכספת .וזהו "ידחה אותו מחמת הניצחון".
15
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
הכריזמה הבוטחת בעצמה ,התעוזה ,הנחישות – כל אלה אינם מסוגלים לשאת את האמת .הם מלאים מדי
את עצמם ואת כוחם עד שלא נותר בהם עוד שמץ של חלל פנוי ,והאמת שבה וחומקת מידיהם" .מן המקום
שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב" .וזהו "כי זה ידוע ,שמדת הניצחון אינה סובלת האמת".
ג.
רבי נחמן אינו מותח ביקורת על הברסלבר ,אף אינו דורש ממנו לשנות את דרכיו.
אותה ספקנות קיומית הייתה גם מנת חלקו ,ומתיאוריו אלה ניכר כי הוא מודע לה היטב .מקורה בקודש,
ביושר ובענווה; דווקא ביכולתם של אנשי האמת הענייה ,אותם שנרתעים ממידת הניצחון ההמונית המעוורת
עיני חכמים ,לזכות באמת נקייה ונעלה יותר ,לזכך אותה ולהעמיק בה עד בלי די .וזהו "וזה מבורר מאוד".
ד.
עד כאן בבני נשא עסקינן .אותו הלך רוח אנושי הוא טוב וראוי לבני האדם להלוך בו ,וזה מבורר מאוד.
אך עתה יש לנו לדון בפנים אחרות של מידת הניצחון ,בהופעה אחרת של האמת ,וממילא במרקם יחסים
שונה בין השתיים .אלה הם שני תחומי הכרה ומציאות נבדלים ,שכל אחד מהם נכון וקיים במקומו שלו ,ויש
חשיבות בהבנת כל אחד מהם ובהכרה בשונות שלהם ,המתחייבת מהשונות התהומית (אותיות "מהותית")
שבין האדם לבוראו ,שהוא מנצח ולא בניצחון ,הוא בניצחון ואינו מנצח .וזהו "אך לא כמידת בשר ודם מידת
הקדוש ברוך הוא".
ה.
מטבע הדברים קיים פער ,שאינו ניתן לגישור ,בין יכולתנו לעסוק בפרטי פרטים בהלכי נפשו של האדם,
לבין העמימות אליה אנו נדרשים בגשתנו אל הקודש ,בבואנו להגיד דבר-מה (שלא לומר "לעסוק") ,אודות
הקדוש-ברוך-הוא .ואכן הדברים קצרים וסתומים ,ואף כי ננסה בכל זאת לגעת בהם בזהירות הנחוצה ,מכל
מקום בעינינו האנושיות המצומצמות ,מוטב לנו ללמוד מתחילת התורה ,שעיקרה באדם.
ואולם הקריטריונים האנושיים של כריזמה והיפוכה ,ניצחון ותבוסתנות ,עוצמה ועדינות ,מאבדים את
משמעותם בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא .האלו-ה יתעלה אינו נוטל חלק בנבכי זהותה של האמת החמקמקה
הזו וברדיפתה הנואשת ,לא משום שהוא כבר 'יודע' את האמת ,אלא משום שהוא האמת .והאמת ,שהיא היא
הקדוש-ברוך-הוא ,מכילה בתוכה גם את מידת הניצחון וגם את המידה הנגדית לה.
וזהו "כי הקדוש ברוך הוא אף בהניצחון הוא אמת".
אפשר שאמת אלוקית תופיע בעולם דווקא במידת הניצחון .אפשר שלא" .דברי תורה עניים במקום אחד
ועשירים במקום אחר" .כך או כך ,ייוותר האדם בתפיסת האמת המוגבלת שלו; שהרי מקובלנו כי בעקבות
משיח ,טרם ביאת גואל" ,האמת תהא נעדרת"; העדר זה של האמת איננו אי נוכחותה ,כי אם אופן של
נוכחות ,אופי של הימצאות .אין האמת נוכחת בהעדרה ,היא נעדרת בנוכחותה .ושמא העדרה הוא דווקא
זהותה הכפולה ,הופעתה המטעה ,לבושיה המבלבלים.
ועם כל זה ,אל לו לבשר ודם להשליך ממידותיו אל מלך מלכי המלכים .בניסיונותיו להזדהות עם בוראו
עליו להישמר מניסיון לזהות את הבורא איתו .וזהו "ואינו משקר ,חס ושלום".
ו.
13
קונטרס סיון תשס"ו
ואולי זהו" :וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם ,כי לא אדם הוא להינחם".
41
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
"מה הוא אומר"
תובנות על הבן החכם
1
אור יחזקאל הירש
המאמר מוקדש לזכרה של סבתי ,רבקה גולדמן ,זכרונה לברכה.
חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים המשפטים אשר
צווה ה' אלוקינו אתכם .ואף אתה אמור לו כהלכות
הפסח – אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
ניתן לזהות בשאלה כמה אלמנטים שלפיהם ניתן להבין מדוע בחרו חז"ל לאפיין שאלה זו כשאלת "חכם".
ראשית (והדברים ידועים ,ועל כן לא נאריך בהם) ,ניתן לראות שהחכם שואל על מנת לקבל תשובה
ומתעניין .זאת ניתן ללמוד מעצם רגישותו לניואנסים השונים – “עדות ,חוקים ומשפטים” .רק כאשר משהו
באמת מעניין אותנו ,אנו שתים לבנו לפרטים ומבחינים בין דקויות .דוגמא קלאסית לעניין זה היא העובדה
שלאסקימוסים ישנן מילים רבות לתאר את השלג על כל היבטיו ,מכיוון ששלג הוא מרכז עולמם.
התעניינותו בולטת בעיקר על רקע חוסר העניין של הבן הרשע ,המכליל את כל הניואנסים האלו במילה
"עבודה" ,וכמו כן מטיח" :מה העבודה הזאת לכם" – ואינו באמת מצפה לקבל תשובה.
...הוא שאל אותי פתאום ,בלי שום הקדמות ,כאילו
הייתה שאלתו פרי התלבטות ממושכת בינו לבין
עצמו...
(אנטואן דה סנט אכזיפורי ,הנסיך הקטן ,עמ' )32
אולם דומה כי האלמנט המרכזי בשאלת החכם הוא מחויבותו הבלתי מותנית למסורת ,המתבטאת
במילים" :אשר צווה ה' אלוקינו" .2אך מהם הגורמים למחויבות אפריורית מוחלטת זו?
ניתן לענות לשאלה זו ע"י הקבלת מהותה של שאלת החכם לאמירת "נעשה ונשמע" של ישראל במעמד
הר סיני:
כמו עם ישראל ,הניצב רועד למרגלות ההר ,אין החכם מחכה להוכחות ומופתים לגבי אמיתותה של
המסורת; שייכותו ,כאמור ,אינה מותנית .זוהי שייכות של ברית ושל אהבה שאינה תלויה בדבר :אין החכם
בוחר ביהדות מכיוון שהיא הדת הכי יפה או הכי אמיתית; אין הוא נותן כלל נימוקים לבחירתו ,מכיוון
שבחירתו היא עצמותית ,מוחלטת וראשונית ,ועל כן אינה נמצאת בעולם הנימוקים הרגיל" .בחירות" מסוג זה
שייכות במיוחד בנושא האמונה; האמונה הנה "אחת עם עצמה" והיא תנועת חיים ראשונית ופשוטה של
האדם המאמין ,3כחייו וכתפילתו; האדם הבריא בנפשו אינו שואל עצמו בכל רגע ורגע מדוע לחיות ,הוא
1המאמר אומנם עוסק בפסח ,אך בשל אילוצים שונים החלטנו לפרסם אותו כעת.
2נקודה זו טמונה ב'עומק הפשט' של הפסוקים בתורה (אם יורשה לי ,הדל ,להוסיף – כמנהגם בקודש של חז"ל):
לגבי שאלת הבן החכם נאמר (דברים ,ו' ,כ')" :כי ישאלך בנך מחר לאמר" ,ועל כך מסביר הרב קרליבך בספר דרשותיו על
המועדים ,כי הסיבה לכך היא שהבן החכם שואל מחר ,ואילו היום – הוא מקיים.
3להרחבה עיין ספרו של מו"ר הרב שג"ר הי"ו" ,כלים שבורים" ,עמ' .11
47
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
פשוט חי .כן הוא לגבי התפילה; הרי נשאלת השאלה – מדוע להתפלל ,הלא הקב"ה יודע את חפצנו
ומבוקשנו? המאמין אינו שואל זאת – הוא פשוט מתפלל ,ופשוט מאמין.
בחירת החכם ,אם כן ,היא ממש כמו בחירותיו של הקב"ה שאינו נותן נימוקים לבחירותיו – "וחנותי את
אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם."4
"אדוני" ,אמר לו" ,סלח נא לי על שאני שואל אותך
שאלות"...
(אנטואן דה סנט אכזיפורי ,הנסיך הקטן ,עמ' )23
בנוסף לאמור עד כה ,ניתן לאפיין את בחירת החכם כבחירה של ענווה מפוכחת ,ענווה יהודית (וחז"ל
כבר שזרו את החכמה עם הענווה במקומות אחרים .)5הבן החכם לא מתיימר להשגת האמת המוחלטת שאין
בלתה ,והוא אינו מצפה לבחירה הכי טובה או הכי אמיתית .הוא ריאלי ,ומבין כי "אין לו לדיין אלא מה
שעיניו רואות" ,6ועל כן הוא בוחר ביהדות ,הדת שאליה נולד ,הדת של אבותיו.
כמו כן ,עמדת הענווה מתוכה שואל החכם היא עמדה הנותנת כבוד לאחר; החכם מודע לקטנותו לעומת
עוצמת ההיסטוריה היהודית ,ובתובנה שניתן ליישמה אף במישורים אחרים בעליל ,מבין החכם כי אין הוא
הראשון ששואל שאלות אלו ,וככל הנראה אף לא האחרון .יתר על כן ,בעמדה המזכירה את תיאורית המוסר
הקאנטיאנית ,יודע החכם כי אין שאלותיו שאלות הנוגעות רק לו בלבד ,אלא ששאלותיו הן שאלות
אוניברסאליות ,החוזרות בכל דור ודור ונוגעות לכל דור ודור .הידיעות הללו הן אלו שיוצרות אצלו תודעת
ענווה ונותנות כובד מוחץ לשאלותיו :לא את שאלות עצמו בלבד שואל החכם ,כי אם את שאלות הנצח.
יתר כל כן ,החכם יודע כי יוכל להיווכח באמיתות המסורת רק מבפנים ,ולא מתוך פאוזה רפלקטיבית
חיצונית .רק מתוך התבטלות וענווה הנותנת אמון ומוותרת על שליטה ,אשר מוכנה "להיזרק למים" ,יוכל
החכם "ללמוד לשחות" ,ולהתחבר למסורת אבותיו ,7ועל מנת לדעת (במובנה התנ"כי של המילה) את מציאות
האלוקים ואמיתות התורה ,על החכם לקיים מצוות בפועל ,כפי שדרשו בחסידות שהמצוות הן מלשון "לצּות",
(כלומר לחבר) ,מכיוון שהמצוות מחברות את נשמתו של האדם לאלוקים ,וציוות-חיבור זה הוא גופא הידיעה
על אמיתות התורה ומציאות האלוקים.8
כשהיה הנסיך הקטן שואל איזו שאלה ,שוב לא היה
מוותר עליה
(אנטואן דה סנט אכזיפורי ,הנסיך הקטן ,עמ' .)32
אולם מאידך – החכם שואל .כאמור ,אין החכם נוהג כבן הרשע ,אך אין הוא גם הבן שאינו יודע לשאול.
זוהי אמנם בחירה של ענווה ,אך זוהי ענווה יהודית ,וביהדות אין פירושה של ענווה ביטול עצמי מוחלט ,כי
הח זקה במידת הענווה אינה מחייבת ויתור על האותנטיות והאמת
אם הכרה מפוכחת בערך העצמיְ .9
הפנימית .החכם שואל ,ובכך מגלה עצמיות וגאווה דקדושה .ועל כן ,אין החכם מתבטל לחלוטין ושואל לגמרי
מבפנים ,כי אם משאיר עצמו מעט מבחוץ ,על מנת שיוכל לשאול שאלות ולא יהיה כ"תינוק שנשבה" – על כן
4שמות ל"ג ,י"ט.
5לדוג'" ,איזהו חכם הלומד מכל אדם" ,פרקי אבות ד' ,א'.
6סנהדרין ו ע"ב.
7מכאן אף תשובתנו לבן החכם – "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" – אנו אכן מכניסים אותו אל תוך המסורת וגורמים לו
להיות בפנים ,ורק אז יוכל להבין.
8השווה מאמרי הראי"ה עמ' ,11ו"על התשובה" לגרי"ד סולובייצ'יק עמ' .113
9עיין באגדתא "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל" ,שם נאמר" :כדאי הוא הלל" ,ופרש"י" :ראוי הוא לכך"; שבת ל' ע"ב למטה.
42
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הוא משלב בין אמירת "ה' אלוקינו" לאמירת "אתכם" ,שילוב המעיד על מעין מצב ביניים בין התבטלות
מוחלטת ("אותנו") ,ועצמיות מוחלטת ("אתכם").
יתר על כן ,חוסר הוויתור על האותנטיות והדרישה להזדהות ,שמשמשת כמוטיב בולט גם בשאר ההגדה
(למשל ,האימרה – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ,אמנם מהווה ניסיון
להתבטל אל המסורת ,אך היא מדריכה לעשות זאת לא באופן כפוי ,מאולץ ומנוכר ,כי אם באופן של הזדהות
פנימית) ,היא זו שגורמת לחכם לא להתייחס אל הלכות הפסח כאל עבודה מכבידה ,כהתייחסותו של הבן
הרשע :10כאשר אנו מבינים דבר ומרגישים חלק ממנו ,אנו מוכנים לעבור מעמדת ה"לכם" החיצונית של
הרשע לעמדה המכלילה את השואל יחד עם הנשאלים – "ה' אלוקינו" ,יחד עם "אתכם".
ישנו פירוש יפה של רבינו חיים מוולוז'ין בפירושו "רוח החיים" לפרקי אבות ,הממחיש היטב את הדברים
שנאמרו עד כה :על המימרא "והווה מתאבק בעפר רגליהם" ,11דורש הרח"מ כי כאשר חכמים אומרים דבר מה,
אל לך להתבטל לדבריהם ,אלא עליך להיות "מתאבק" ,כלומר להיאבק עם דבריהם ולנסות להבין את
הרציונאל העומד בבסיסם ,אך גם זאת מתוך ענווה וכבוד ותודעה של "עפר לרגליהם".
אם כן ,מעצם הגדרת שאלה זו כשאלה של בן "חכם" ,נראה כי כביכול אומרים חז"ל כי לא זו בלבד
שהיהדות אינה מתנגדת לשאילת שאלות ,היא אפילו מעודדת אותן לכתחילה (ואכן ,לגבי הבן שאינו יודע
לשאול נאמר "את פתח לו" .יתר על כן ,בהלכה 12נפסק כי אם אין לו לאדם בן ואישה שישאלוהו על מנהגי
ליל הסדר הוא שואל את עצמו!) .כלומר ,ניתן לראות כי היהדות אינה מעוניינת ב"תינוקות שנשבו" לאורח
חיים דתי ,ומקיימים אותו מתוך תמימות ואינרציה כמצוות אנשים מלומדה (כבן התם) ,כי אם באנשים
החוקרים מתוך אמון ושואלים שאלות בענווה יהודית ,מגיעים "לתמימות השנייה" ,התמימות שלאחר שאילת
השאלות ,ובוחרים ביהדות מתוך חירות ,שהיא אחד מנושאיו המרכזיים של החג .האידיאל אינו אדם הנוהג
בביטול עצמי מוחלט ,13ואף לא אדם המעז פניו ו"אין לו אלוקים" ,14כי אם בתמהיל של ביטול ועצמיות,
תמימות וחקירה ,נעשה ונשמע ,קודש וחול.
אולם דומה שעומק נוסף טמון כאן .מדוע באמת שילוב זה ושאילת שאלות הינו אידיאל ביהדות ?
נראה כי תפיסה זו יונקת מסיבה עמוקה יותר ,15והיא מכיוון שרק על ידי שמירה על עצמיות ושאילת
שאלות ניתן להגיע לתכלית האדם והעולם ע"פ היהדות ,שהיא – השגת כבוד ה' ,16והתענגות על זיו שכינתו.
והנסיך הקטן הלך לו ,וחשב על השושנה שלו.
(אנטואן דה סנט אכזיפורי ,הנסיך הקטן ,עמ' )94
10ואמנם בירושלמי הנוסח הוא " מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה" ,ירושלמי פסחים פ"י דף ל"ז טור ד'.
11פרקי אבות א' ,ד'.
12שו"ע או"ח סי' תע"ג סע' ז'.
13עיין באגדתא על ריש לקיש ורבי יוחנן ,בבא מציעא דף פד ע"א .ר' אלעזר בן פדת ,תחליפו של ריש לקיש כחברותא של ר'
יוחנן ,היה מסייע לר' יוחנן בעשרים וארבעה תירוצים על כל מאמר שהיה אומר ,לעומת ריש לקיש שהיה מקשה עליו עשרים
וארבעה קושיות ,ור' יוחנן התגעגע לריש לקיש עד כדי שיגעון .ומכל מקום נמצינו למדים כי אדם שאינו מגלה עצמיות אינו
חברותא רצויה .כמו כן השווה לגיטין נ"ו ע"א – " ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו
והגליתנו מארצנו".
14הרי ידוע שהחטא הבסיסי בחסידות הינו חטא הגאווה והעצמיות ,וכך היא מסבירה את חטא עץ הדעת טוב ורע.
15ותודה למו"ר הרב אבישי שרייבר
" 16כל מה שברא הקב"ה בעולמו ,לא בראו אלא לכבודו" – פרקי אבות ו' ,י"א .להרחבה עיין מורה נבוכים פס"ד ו"מוסר אביך"
לרב קוק זצ"ל ,פ"ב ס"ד.
42
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
שפה של חול ,שפה של קודש
גלעד בלוך
תחיית השפה העברית בראשית המאה הקודמת הובילה מהפכה ממשית בחברה היהודית .התמורה
התחוללה בעיקר בשני רבדים ,במימד החברתי ובמימד האישי .למרות שללא ספק השימוש בשפה התרחב
מאוד בעקבות פועלם של 'מחיי השפה העברית' ,והיו לדבר השלכות רבות ברובד החברתי הכללי ,לא ניתן
לטעון כי הם 'החיו' שפה 'מתה' כיוון שהשימוש בשפה למעשה לא חדל מעולם ,גם אם במימדים קטנים יותר:
סוחרים יהודיים דיברו ביניהם בעברית ,שיח תורני נרחב התרחש במשך מאות בשנים תוך שמירה על
בלעדיות כמעט מוחלטת לשפה העברית לכל אורך התקופה שבה חיו יהודים בגולה .השפה העברית,
בתפקידה כמקשרת בין יהודי ליהודי לא חדלה מעולם לתפקד .השוני המהותי היה במימד האישי ,בכך שעם
תחיית השפה שבה העברית להיות שפת אם עבור אנשים .שפת אם היא שפה ראשונית ,שפה שבה חושבים,
חולמים ומרגישים ,שפה של תודעה אנושית הכוללת את כל תחומי החיים ,ולא רק שפה שימושית ,תלוית
הקשר דתי או כלכלי.
שפה איננה רק אמצעי לתקשורת בין-אישית .השפה היא גם המעניקה לנו את היכולת לדעת ,להכיר
ולהרגיש את העולם ,ולנסח לעצמנו את החוויה במסגרתה .ככל שהשפה עשירה יותר ,כך טווח הרגשות
והידיעות הנמצאים בתחום ההשגה הפנימית הולך ומתרחב .כששבו לדבר בעברית כשפת אם ,שבה העברית
לחיות ולעצב את תודעתם הפנימית של יהודים.
בשפה העברית ,בנוסף על היותה שפה מדוברת ככל שפה אחרת ,ישנו רובד נוסף והוא מעמדה הייחודי
כשפה אלוקית .החייאת השפה העברית חידדה את המתח בין היותה "שפת קודש" לבין היותה "שפת חול".
המתח הפנימי בשפה בין היותה שפה של תורה ,שפה של קדושה ,לבין היותה שפה מדוברת ,שפה חילונית,
שבה אנשים קונים כרטיסים לרכבת ומדברים על כל תחומי החיים (קדושים יותר ופחות) ,בא לכדי התנגשות
חזיתית ומאבק הניטש עד ימינו.
הצלחתה של החייאת השפה העברית באה לידי ביטוי ,בכך שכיום השפה העברית היא עבורי – כמו עבור
רובנו – שפת אם .למחלוקת העקרונית אין עוד משמעות ממשית ,כיוון שהשפה העברית כבר נטמעה עמוק
בתוכנו ,וכיום היא המצע ,התשתית הבסיסית שעל גביה אנו חיים את חיינו ,לטוב ולרע.
כשאני אומר "שפת אם" אני מתכוון לכך ,שזו השפה שבה אדם מכנה תופעה מסוימת כאשר הוא פוגש
בה ברחוב .האדם פוגש את המציאות מתוך הקשרה הכללי ,אולי הסתמי ,והוא מכנה אותה בשם אנושי:
"עץ"" ,ציפור" .השם כשלעצמו הוא נטול כל משמעות ,מעבר להיותו כלי לתקשורת עם הזולת וכלי שבעזרתו
תודעתו פועלת וחושבת את עצמה .אין הוא שואל מדוע נקרא העץ – "עץ" ,שפת אם היא שפת המובן מאליו,
ורק מתוך סתמיותה היא מפנה מקום לייעודה המרכזי – להיות צוהר המחבר בין עולם המילים (והמחשבות)
לעולם הממשי .כוחה נובע מכך שאימו הראתה לו בילדותו עץ מסוים ,הצביעה ,וקראה לו "עץ" .מאז המילה
מלווה אותו בחייו ,קשורה בעברו מחד ובתודעתו בהווה מאידך בקשר בל-ינותק .שפת האם היא השפה שבה
האדם יקרא לדברים בשמם גם בשנתו .שפת 'חול' שכזו היא שפה יומיומית ,הפועלת בתוך המציאות ולא
מעליה או מעבר לה; היא שפה קיומית של אנשים החיים בתוך המציאות .שפה זו ,המכונה בידי חז"ל "לשון
בני אדם" ,היא שפה שמייצגת את המציאות ,שפה מדוברת ואנושית ,ולא שפה שיוצאת מידי פשטה .בדרך
46
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
כלל האדם פוגש את הדברים קודם כל בשפתו הפשוטה ,מחוץ או לפני ההגדרה הדתית – בשפת החול ולא
בשפת הקודש.
כשאדם נכנס לתחום הקודש ,וקוראים דבר מה שנכתב בעברית ,קיימת אפשרות לקרוא ולהבין באותה
צורה את הטקסט .אפשר לראות את המילים כחלון המזמין את האדם להכיר בהן ,לזהות אותן מתוך עולם
התכנים והמשמעויות הנמצאים בעולמו הפנימי מילדותו ועד למקום בו הוא נמצא היום ,להתכוון במילות
התפילה כאילו היו הן מילותיו שלו" .דיברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי ,בבא מציעא ,דף ל"א ע"ב ובמקומות
רבים נוספים בש"ס) .הגמרא קוראת לנו לקרוא את המילים ,לבטא את הרעיונות ,כאדם האומר את המילים
לעצמו ולא כמתרגם המבקר את המילים מן החוץ .לא כמי שצריך להיכנס לתוך עולם המילים הסגור בתוך
עצמו ,עולם של הקשרים פנימיים הגורמים לו להתכחש לעצמו; ולא כאדם הנותר מן החוץ ,כמתבונן
שהמילים חולפות למולו והוא לעולם לא יוכל לדעת את פשרן.
עבור היהודים ששפת אמם לא הייתה עברית ,התחומים השייכים לשפת הקודש והתחומים הקשורים
השפה המקומית היו שונים ומובחנים .ר' נחמן מברסלב זיהה את הפער בין השפה הדתית לבין השפה
המדוברת ,והציע לחסידיו לומר את התפילה הכתובה ,המקודשת ,בעברית ,אך את השיחה האישית עם הא-ל
לומר בשפת אמם ,ביידיש ,בשעת ההתבודדות" .הזהיר מאוד כמה פעמים על עניין השיחה בינו לבין קונו שכל
אדם ידבר וישיח בינו לבין קונו ...ועניין שיחה זו יהיה בלשון אשכנז שמדברים בו" (ליקוטי מוהר"ן תנינא,
כ"ה) .ר' נחמן הכיר את היתרונות והחסרונות של כל אחת מן השפות ,השפה הקדושה והשפה המדוברת,
ושמר במודע על שתיהן ,משום ששתיהן חיוניות בעולמו הדתי .הצעתו אינה מוותרת לא על נשגבותה של
השפה המקודשת ולא על פשטותה של השפה המדוברת .היום ,בארץ ,הפער הזה כבר לא הכרחי ולכן דובר
עברית יכול לומר את התפילה בשפתו ,בעברית ,היא שפת אמו ,היא שפתו הפנימית ,היא השפה המקודשת
לו.
השפה הדתית יונקת מתוך הקשרים עם השפה העברית היומיומית וכמוה ,התודעה הדתית שואבת את
משמעותה מן החיים .לא הייתה משמעות למילה "אהבה" ("אהבה רבה אהבתנו") אילו אנשים בעולם לא היו
אוהבים את נשותיהם ,אילולי היו נאהבים על ידי אימם .אנשים לא היו יודעים מהי "יראה" אלמלא פגשו
אותה בחייהם בשעות משבר ופחד .תחושות דתיות רבות יונקות את חיּותן מתוך היכרות עם מגוון החוויות
והתחושות שהעולם מציב בפניהן .רק לאחר שהתחושה המוכרת זכתה לשם ,אותה מילה יכולה לבוא לידי
שימוש בהקשר דתי .כשיהודי קורא את המילים "שמע קולנו" ,בתפילתו הוא יכול לעשות עבודת תחקיר
שתברר לו את מהות המונח "קול" ביהדות ,למן המקרא והלאה ,הוא יכול לבחון את המילים דרך עיניים
אחרות ,אך הוא יכול גם להפסיק לנסות 'לתרגם' את שפת הראשונים לשפתו ,כיוון שהיום אנו ,דוברי
העברית ,דוברים את שפתם .יתרוננו הוא בכך שהעברית עבורנו כמו עבורם היא שפת אם ,וככזו נפתחת
לפנינו מחדש האפשרות לנסות להכיר בתוכנו את החוויות והרגשות אותן מנסח בעל הכתוב .מּובנּות המילים
עוסקת ברגשות ,וכשמדובר ברגשות ,אין לאדם אלא את עצמו .דובר עברית יכול לגשת אל המילים דרך עצמו
ולא לנסות לכפות את המילים מן החוץ פנימה( .למרות שלעיתים גישה כזו מובילה לאנכרוניזם ,לע"ד,
אנכרוניזם חי עדיף על פני אמת מתה) .רק כך יכול האני להיות בתוך מילות התפילה ,ובתוך הלימוד ,ורק כך
הוא יכול גם לשכוח את עצמו בתוכם.
אנו ,בני הדור השני והשלישי לעליה ארצה ולשפה העברית המדוברת זכינו ליתרון זה (ולחיסרון הכרוך
בו) ,בני הדור החי על גבול שתי שפות קוטביות ,שפת החול ושפת הקודש :האפשרות לחיות את הקודש לא
רק מתוך הספר ,אלא גם מתוך המציאות.
המגע עם העברית – בתפילה ובלימוד משנה ותוספתא ,כשפת אם ולא כשפה זרה ומנוכרת ,בעמדה של
דובר השפה – הוא המקום היחיד המאפשר להיות בתוך הדברים ,ולא לעסוק לנצח בנסיון 'לתרגם' ולפענח
41
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
קודים מורכבים .עמדה זו מאפשרת לאדם להרגיש כבן בית בעולמו הדתי ולא כאורח המבקר ביראת כבוד
בממלכה קסומה אך לנצח זרה .לומר בתפילה "חסד" מתוך היכרות פנימית עם משמעות המילה ,מתוכו ולא
מתוך הקשרה ה'דתי' (גם אם זה אומר שעבורי ,ה"חסד" יהיה ריח הניחוח העולה מעל מאפיית אנג'ל ברחבי
קריית משה ,מחוזות ילדותי ,ורק אולי אחר כך ספירת "חסד" מתורת האר"י).
השיבה אל השפה העברית והטמעתה המלאה בכל תחומי החיים פתחה צוהר בין המילה למציאות.
השפה שבה לחיות בתודעת דובריה מתוך הזיקה לעולם הממשי ,שבה למילים יש טעם וריח ,והן לא ישויות
מופשטות הסגורות בחוקיותן (הן מילים בעלות זיקה חיה עם המציאות ולא מילים כפויות על המציאות
הפשוטה).
אין ספק שיש צורך להעשיר את אוצר המילים לרענן ולחדש ,ליצור שפה שמסוגלת לבטא מנעד רחב ככל
האפשר של מחשבות ורגשות ,להיפתח ולהכיר עוד ועוד מילים ,כל עוד הן יכולות להעשיר את עולם הנפש,
כל עוד הן נשארות מילים בעלות מובן ,בעלות משמעות ממשית שיהיה להן הקשר ומגע עם המציאות – כל
עוד הן לא הופכות לשפה זרה.
שפת קודש במובן מסוים יכולה להיות מוגדרת כשפה שמנוגדת בדווקא לשפה המדוברת .ובתור שכזו
יתרונותיה וחסרונותיה גדולים .מחד היא מאפשרת ייצוג מצבי תודעה מיסטיים שבהם יש נוכחות לנשגב,
לכל מה שחורג מהמציאות היומיומית .יש בכוחה יכולת לבטא מציאות נשגבת הרבה יותר מן הבינוניות
השורה בשפה האנושית הנורמטיבית .מאידך ,שפת קודש שכזו עלולה להפוך עבור אנשים מסוימים לשפה
מנוכרת וקשה ,שפה של סיסמאות נעדרות עומק רגשי והקשבה ,שאין לה מגע לא עם האנושי שבתוך האדם
הדובר ,ולא עם החברה.
חז"ל ,שדיברו בשפת הקודש כמו גם בשפת החול ,הדגישו כי המשמעות הנסתרת בתוך המילים ,הווה
אומר המימד האלוקי והנשגב ,לא יכולה לסתור ולבטל את המשמעות הפשוטה האנושית – "אין מקרא יוצא
מידי פשוטו" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ס"ג ע"א) .הדגשה זו באה לשלול המרה מוחלטת של הפשט בסוד,
את החריגה אל שפת קודש מתוך ויתור על שפת החול .זאת משום שהמרה מילולית שכזו תיצור בתודעת
הדוברים 'דתיות' מנוגדת לחיים' ,דתיות' שפירושה ריחוק ,חריגה אל תוך שדה סמנטי סגור הרמטית של
דוגמות ואקסיומות ,ללא יכולת מגע או ערעור ע"י המציאות הממשית .חז"ל בחרו במודע להמנע מכניסה
למלכודת של שפה כזו שלא נותנת אמון במציאות ,שלא פותחת צוהר להאיר את התיבה.
ובכל זאת ,חוסר אמון במציאות מצוי לרוב בשפה הדתית ומתוך כך – בתודעה הדתית של דובריה.
דוגמאות רבות לכך מצויות בשפה הלמדנית אך גם בשפת ההגות והמחשבה הדתית ,כך למשל ,כשאומרים
"קניין" לא מתכוונים לכך בהקשר הנורמטיבי ,בשפה היומיומית ,אלא שואלים האם "יש לזה חלּות של קניין"
(בהגייה אשכנזית דווקא ,להבהיר שלא מדובר בדבר הממשי אלא באידיאה ,בישות המשפטית המופשטת של
השולחן ערוך ולא ב – "קניתי שני קילו תפוחים בשוק") .כך גם השקיעה – היא כבר לא השקיעה המוחשית
הנראית לעין ,אלא "זמן שקיעה"" .כזית" כבר מזמן לא באמת כזית ועוד .אין אני בא לערער על הקביעה
ההלכתית כשלעצמה ,אלא על השלכותיה הקיומיות של שפה שכזו .אני חושש ממצב שבו הזיקה היחידה
שתתאפשר בין העולם לבין השפה הדתית היא קשר של "הגשמה" ,קשר חד סטרי ,שבו "מולבשת" על
המציאות הגדרה מסוימת ,או שהמציאות נרתמת לשרת מילה בלי נגיעה ממשית ,בלי גיבוי אמיתי פנימי למה
שנאמר .תוצאתה של גישה זו עלולה להיות ניתוק הדתיות מן הפשוט והאנושי ,ויצירתה של דתיות שאינה
יונקת מן החיים אלא מסתגרת בפניהם – לחברה סגורה ולשפה סגורה ,ובסופו של דבר לפירוד בין הדת
לאדם הנושא אותה בקרבו .רק שפה חיה ודינאמית שבאה מתוך החיים יכולה לחזור להאיר ולהעניק פשר
לחיינו.
44
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הגיע הזמן
רוני בר-לב
הגיע הזמן .בעוד כרבע שעה עתיד אני לצאת .אקח עמי את רכבה של אמי והוא ייקחני אל מקום
המפגש .אזרתי חלציי ,שיננתי את חיציי ,ולאור מאמציי ,נראה שאני מוכן לפגוש את פגושתי .מהי פגושתי? זו
הבחורה שאיתה אפגש .ועל מה ראיתי לקרוא לה בשם? והרי איני מכירה ואיני יודעה וכל שדיברנו מעולם (
אמנם בחביבות יתירה ) היו קביעת עת ומקום בהם נוכל להיוועד יחדיו! אלא משום התכונה הרבה אני קורא
לה כך ,שהואיל וידידי שאלני אמרתי לו כזאת וכזאת ,ורעייתו שאלה את חברתה אמרה לה כזה וכזה .שאלו
את חברותיה .נועצו בחבריי .בדקו גם באחיה .הפצירו בהוריי .חקרו ,איזנו ,בדקו ,נימנו ,חיברו וגמרו ביניהם
שעלינו להיפגש .נמצא ,שכבר אנו פגושים על פי דין ולא נותר אלא לקיים.
באתי אל רכבה הנאה של אמי ובהישמע ציקצוק הפסקת האזעקה ,טרד אותי לבי .אמר לי ,בזה תבוא אל
הנערה? רכב ריבותיים אלפי שנאן! שמא תחשוב עליך שמתהדר אתה ,מאלה הקרויים 'צפוניים' ,על שם
המאמר "הרוצה להעשיר יצפין" ותחשוב שאין אתה חכם ,כי "הרוצה להחכים ידרים"! ושמא תחשוב שלהוט
אתה לעשות רושם ,ומכאן תחשוב שאתה חושב אותה להיות קלה להתרשם?
אמרתי לו (ללבי) ומרוב מחשבות שמא תחשוב שבעל מחשבות אני? ענה לי ,וכי אינך בעל מחשבות?!
משכתי את ידיי מהרכב ובאתי אל תחנת האוטובוס ואף האוטובוס הזדרז ובא .כמה מעלות טובות
התברך בהן האוטובוס וראשונה בהן שמרבה שלום בעולם .כיצד? שהרי הולכין להם ברחוב אנשים ,זרים
ומוזרים אחד לשני .לא שלום ביניהם ולא להתראות .לא היי ולא ביי .בא לו האוטובוס הזה ,מקבצם לכפיפה
אחת ומוציאם לטיול בעיר .ואם זקן האוטובוס וקפיציו תשושים ,הריהו מנענעם בנסיעה אנה ואנה כדי
שיתקרבו הבריות בדיבוק חברים .ולא עוד אלא שבקיץ מצנן הרבה במזגן שלו כדי שיתלבשו בצניעות ,ובחורף
מחניק ודוחק בייסורים למעט עונשם לעולם הבא.
עליתי מעלות ,שילשתי גם מעות ,ופניתי למבוא הצר שבין המושבים .חולף אני על פני המושבים
הראשונים ,שכן אלו נועדו לזקנים הבאים בימים ,מה גם שכבר נתפסו בידי יראים המתפחדים לשבת עם כלל
הציבור .והנה אני רואה שאין לי מקום ישיבה אלא כשגבי לכיוון הנסיעה .קשה עלי מאוד הנסיעה כך ,שכן
דרך החלון רואה אני את העולם הנאה והוא בורח ממני .אזי ראשי עלי סחרחר ,מבקש אני לבלוע את רוקי
והוא אינו נבלע לי ,שכן גרוני כבר נסע קדימה והרוק נשאר בחלל הפה.
פניתי מהחלון והבטתי לפנים .ישבה שם נערה .הרגישה בי וננערה .הרימה את סנטרה ואיתו נמשך גם
אפה ,שדרך הסנטר להוביל פניו של אדם .לחייה באו גם ושפתותיה הצטרפו ולבסוף עיניה ,בי .מה ראתה בי
איני יודע ,אך השהתה עלי את עיניה .בעודי תוהה ,תיכף ומיד הזדמן לי רוקי ובלעתיו בלי משים וכמין תפיחה
עלתה בגרוני .ניכר היה שאני רוגש ופני האדימו כאילו השקה אותו הרוק שושנים בלחיי.
אמרתי לו :רוקי רוקי ,כשאני חפץ בך אתה מתעלם ולעת כזו אתה בא? אמר לי :ריקא ,כאשר נתנה בך זו
עיניה ,מיד הפכת לגל של עצמות .נותרנו רק אתה ואני .הואיל ואתה רק ,מיד אני בא.
הסחתי דעתי מנערה זו ,שכן אני בדרכי לפגוש את פגושתי ,ואין מערבים שמחה בשמחה .הגם
שנתעוררתי לדעת ,מה לשמחה זו עושה? לבושה שלא כנשות שלומינו ,שלובשות את המכנסיים בבית ולא
בחוץ .מביטה בנערים שלא כדרך נערותינו ,שאלה מביטות בנערים כתינוק במשחק שהביאה לו אימו ,ואלה
מביטות בנערים כחתול בעכבר .השפלתי מבטי ,לפי שאיני רגיל להסתכל על אחת כמה וכמה מבטים.
כשהרמתי מבטי שוב עדיין היתה נועצת בי עיניים .הואיל ונשפל מבטי ורם נועצתי בו ,מה אתה רואה? אמר
לי מבטי ,רואה אני שאין היא כשאר הבריות .שדרך הבריות להביט ,וכשמחזירים להן מבט הן מסבות מבטן
למקום אחר ,כי אין האדם סובל מבטו של אחר בעיניו ,מחמת שקר שבליבו עליו .אבל זו מביטה בך על אף
41
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
שאתה מביט בה ,ונדמה כביכול שאין שקר בליבה עליך .יתר על כן ,הוסיף מבטי ,דרך הבריות ,שהן מעבירות
עיניהן עליך מראש ועד עקב וידקדקו איתך עד חוט השערה ,אורכה ,עוביה ,צבעה וסילסולה ואילו זו ,רואה
אותך אצלה כאתרוג מהודר ,שאין מחפשים בו דופי .הבחינה הנערה שאני הוגה בה וחייכה .סערה עליי רוחי.
שאלתי אותה :מה לך נסערת? שאלה היא :מה לך הוגה? אי את יודעת במה אני הוגה? היתממה זו ,שמא
הוגה אתה במושכלות ,או שמא במורגשות? ומה בין אלו לאלו?? שישנן בנות שאדם משכיל את חיבתו אליהן
וישנן בנות שאדם מרגיש את חיבתו אליהן( .רוח זו שבי חושבים אתם אותה לרוח שטות אבל נבונה היא
ומבררת היטב בין המוץ והתבן) .ומה דעתך על זו? אומרת אני ,שרוח אחרת יש בך עליה ,רוח שבאה בין אדם
לחוה לאחר שאכלו מעץ הדעת .ודבר זה טוב או רע? טוב ורע .וכיצד אכניס עצמי בדבר שהוא בשיתוף עם
הרע? לא אתה נכנסת בו ,אלא הרוח נכנסה בך ,בתוך לבך .וכיצד תצא? אגיד לך ,כשהלב נשבר ישנו חרך קטן
בצד שמאל ,וכשאותו האיש נאנח ,יוצאת רוח זו .ושמא יש בה רוח דומה עלי? אינני יודעת ,אבל בלילה
כשהעולם ישן ,אזי באות הרוחות ומתכנסות בבית העלמין ומספרות דברים שכאלו ,אך בדורות האלה ,הרבה
רוחות נשמטות ולא באות ,אבדה כינופיא מן הארץ ,ואין אדם יודע עד מה .נאנחה רוחי והלכה לה לכל
הרוחות.
אז התנערתי ממחשבותיי ואחזתי בעשתונותיי .מה זה היה לי? הולך להיפגש עם פלונית ,נותן עיניך
באלמונית? עדיף היה לי לקחת מונית .הולך בדרך אחת וסוטה לרעות אצל רעותה שספק אם טובה הימנה.
לא כדאי לעזוב את הודאי ולהציץ בספק ,וכי מהצצה זו אין יצר הרע מזיע קימעא? אסיע דעתי מנערה זו ולא
ארגז בדרך ואלך לי לפגושתי בלב שקט.
העליתי לפני מידות טובות שסיפרו לי בפגושתי .ומדוע אמרו לי מידות שבה? והרי אין הדעות שוות.
חכמה היא בעיניהם ,שמא אינה חכמה בעיני? נוי שמצאו בה ,אולי נעלם ממני? אלא שכך דרכן של תגרנין
שמנסים לייפות הסחורה בעיני הלוקח ,שקוראים עליך תיגר ומוליכים אותך סחור סחור ,וכבר אמרו חז"ל
ש"אין כלה בלא תיגרא".
מה אמרו ומה לא אמרו ,נאה וחכמה ,צנועה וחסודה ,בעלת מעשים וענווה ,ועוד כהנה וכהנה .זוגות
זוגות באו וכל אחת צריכה לחברתה .שאם תאמר נאה לבד ,שמא אינה חכמה ,שהואיל ונוי שבה מעמידה
במרכז ,אינה זזה משם ומי שאינו יוצא ממקומו אינו מחכים ,כמו שאמרו חז"ל "הווי גולה למקום תורה" .ואם
תאמר צנועה לבד ,שמא מנסה להצניע עצמה מחמת איזה פגם ,לכן אמרו חסודה ,שמחמת חסידות שבה
מצניעה עצמה .ואם תאמר בעלת מעשים לבד ,שמא אינה ענווה ,לפי שבעל המעשים מטבעו רוחש ובוחש
כיורה על האש ,עולה על גדותיו ואינו משאיר מקום סביבותיו .באה ענווה ללמדני שזו מקטינה עצמה על אף
מעשיה.
לפני שהתחלתי למצוא צריכותא הפוכה ולהבין מדוע לא הסתפקו לומר לי שהיא חכמה וחסודה וענווה
וכו' ,ענתה הנערה לשיחת פלאפון .על פי רוב מצלצל פלאפון בקול רעש ומהומה ,נעימות שאינן נעימות
ומנגינות למגינת לב ,ואין אדם מסיים שיחה עם חברו ללא שיצלצל זה הלץ וידחה את כל התוכחות ,תובע
בפה מלא – ענני .אך את הפלאפון שלה לא שמעתי .כנראה השמיע קול רטט קט ,בשפלות ונמיכות קומה,
שרק הגיע לאוזניה ונדם כדי שלא להפריע .מה דיברה ומה לא דיברה ,מילים מילים ואת משמעותן ,שיח
בוגרים ,תינוקות ופיטפוטן ,עולם ומלואו עד רמת הבדל ,לא הניחה פרח שלא אמרה לו "גדל" .משפטיה
קולחים .דיברותיה רצים שלוחים .שיחתה שגורה בפיה ויודע אני בה שהיא מקובלת .לפתע הרצינה ודמותה
נמתחה ,השעינה את ידה על תיקה וכל כולה דרוכה .מה קרה שם ,בין המכשיר והאוזן? הייתי חפץ לרגע
להיכנס לשם ,לדעת מה זה ועל מה זה שכך היה לה .אז נמתחה לאחור ,צחקה מלא פיה ושיניה הצחורות
החווירו לי את דברי חז"ל שאמרו ,אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה .כאשר אתה בעולם הזה אל
תמלא פיך שחוק כדרך יושבי קרנות שמותחים שפתותיהם וגועים בצחוק בהמי ,אך כאשר נפשך היפה
והעדינה התעוררה לחן ולנעם העליון שבעולם הצחוק (שהוא העולם הבא שנאמר בו אז יימלא שחוק פינו
וגו') אין איסור כלל .אותה נערה רקעה ברגליה ,ואחזה בבטנה ,ברגע הפכה מזקנה לקטנה.
45
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
הבטתי בשעוני לראות אם אגיע בזמן .אמר לי שעוני ,איני יכול לומר אם תגיע לשעה היעודה אבל יכולני
לומר לך שתגיע בזמן .השאלה היא אם אגיע בזמן טוב .אמר לי ,וכי יש זמן שאינו טוב? ואם מן רואי
השחורות אתה ,וכי יש זמן שהוא טוב מחברו?
למה הדבר דומה ,ראה את המחוג הארוך שמבלה ימיו בתזזית ,נוקף את השעות ,עוקף את הספרות וזוקף
עצמו להראות חשיבותו .לצידו ,יונק מאותו הקפיץ ,המחוג הקצר .נע לאיטו ,נח בשלוותו ונד לשעתו .המחוג
הקצר הוא מועט המחזיק את המרובה ,שכל צעד שלו שקול כשישים צעדים של חברו .הואיל וכך שמא תאמר
זה עדיף מזה? לא ולא ,שניהם נפגשים פעמיים במעת לעת ,ומכוונים עצמם כלפי שמיא להראות שהכל שווה
לפניו.
השתוממתי ואמרתי לו לשעוני ,הפלגת בדבריך החבר .לא ידעתי שכאלה אתה דובר .אמר לי ,אכן על פי
רוב מחוגיי מדברים ולא אני ,אלא ששיערתי בעקבי רצועתי ,היכן שוורידים ונימים שלך מהלכים ,שלליבך יש
בשורה והוא שולח את הדמים דחופים ומבוהלים לבשר לשאר הגוף ותהיתי מהו העניין .לכן נכנסתי איתך
בדברים ,שלא תהיה נבהל להשיב .אמרתי לו ,דברים שבלב אינם דברים ,ומה שהלב חושק ,הזמן עושק ולא
ניתן לו לאדם מה שמתחשק .אמר לי ,ואף על פי כן .דחיתי אותו ועניתי ,אין אתה מבין בכגון אלו שעוני .וכי
חשבת פעם על שעונה? כזו שעונה על צרכיך? שעליך תהיה שעונה? מה לך אצל עסקי אנוש ,כלך לך אצל
ימים ושעות .עמד האוטובוס מנסיעתו ועצר .פתח דלתותיו לרווחה ועמס נוסעים חדשים ,מכניס אורחים
כאברהם אבינו בשעתו ,אולי משום כך קראו לו בדורות ראשונים אבטובוס.
קרבה אישה אחת למקום מושבי ועצרה להחזיק במוט המבריח את האוטובוס מן הקצה אל הקצה למען
יוכלו העומדים לאחוז בו .הגע עצמך ,אמרתי אני לעצמי ,והרי נכתב בספרים שאסור לו לאדם להרים ידיו
מעל ראשו ללא תפילה! אלא שמן הסתם אלו העומדין מתפללין שיתפנה להם מושב וינוחו .אקום אני ותשב
זו .אמר עצמי לי ,והרי אמרו חז"ל "הלוואי שיהיו מתפללין כל היום כולו" ואם אקום נמצאתי מבטלה
מתפילה .אמרתי אני לעצמי ,מה לך בהדי כבשונא? עשה הטוב הנראה לעין .אמר עצמי לי ,שמא תחשוב
אותה אישה ,שאתה חושב אותה לזקנה ומשום כך עמדת לפניה ותתבייש ,או שמא תחשוב שאתה חושב
אותה לאישה הרה ותיכלם .גערתי בעצמי ,אין היא נראית זקנה ואין היא נראית הרה ,חדל לך מלחשוב רק על
עצמך.
ראו את זה ,אמר עצמי ,מכיר במראה נשים כבשבילי הישיבה .אם אינה הרה ואינה זקנה מה לך לעמוד
מפניה? שמא אצה לך הדרך לעמוד על מנת שתתקרב אל האלמונית?
שיערתי ביני לביני ,בפני זה איני יכול לעמוד .עצמי זה בכור שטן הוא ומקפח אותי בהלכות.
עד שבאתי לטכס עיצה ,הלכה האישה ומצאה לה מקום בין פרחחים שבירכתי האוטובוס.
לו ידעו הבריות איזה מקום הן תופסות באי אלו עולמות ,אולי היו מחשיבות את עצמן יותר.
בא עלי כמין דכדוך .ולפני שיָּדוך אותי הקדמתי ושאלתי אותו :מנין אתה בא ולאן אתה הולך? ענה ואמר
משוט בארץ ולהתהלך בה .שיבחתיו על שענה לי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ,אך זה לא שעה לשבחו
והטיח בי :עד מתי תפסח על שני הסעיפים? מדוע אינך קם ועושה כדרך גוברין יהודאין? יושב ומהרהר חוכך
ומכחכך ולא זז כמלא נימה!
כיון שבא עלי במלחמה העזתי פני ואמרתי לו שיסתלק ממני ,מה לי ולו? והלא אני בדרכי לפגוש את
פגושתי ואין מקום לדכדוך בשעה שכזו .יצא הדכדוך לדרכו בלי פחי נפשי ולא התעכב על פחים קטנים .ואז
התעוררתי ביני לביני :איזו דרך ישרה יבור לו אדם? להיות או לא להיות? קום עשה עדיף או שמא שב ואל
תעשה עדיף? הרחובות שעטו על פני דרך החלון ונעלמו במרוצת האוטובוס הלכו ללא שוב ,שלחתי זרוע
בנסיון לגוע ולא האריכה מעבר לגבולה לפי תורת הטבעיים .החזרתי את זרועי אליי בטרם הצעיר שלמולי
יחשוב בלבו דברים שאינם דברים ומאחורי שמעתי קול רעש גדול .פניתי וראיתי שהנהג משתעשע לו עם
יהודי שעלה עמי בתחנה ועדיין לא שילם .מתלוצצים ורועמים היו ונראה שהתפוגג הריחוק בין היושבים שם.
43
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
אך בעצירה הקרובה ,נפרד האיש מהנהג וירד מהאוטובוס .אולי לא עלה לנסיעה אלא כדי להיות לצוותא
לנהג ופטור היה מתשלומים.
החזרתי פני אחור והנערה לא היתה שם כי ירדה גם היא .מהחלון ראיתי אותה הולכת לכיוון המתנגד
לכיוון נסיעתי ,מתרחקת ממני בכך כפליים.
11
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הניגון כמודל חינוכי במשנתו של ר' נחמן
אברהם זדה
– כל פגישה עם עולם הצלילים מעוררת בנו תחושה .כמעט ולא נמצא אדם שהמוזיקה לא משפיעה על
מצב רוחו ולו במשהו .המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיינו :אנו שומעים את הצלילים בטבע ,בזרימת הנהר,
בציוצי הציפורים ,בסערת הרוח ובמטר הגשמים .גם להתערבות האדם בטבע יש מוזיקה משלה :אם בהלימת
הפטיש ,בנסיעת המכונית ובכלי העבודה שלנו; ואם בהליכה ובדיבור ובמנגינה הבוקעת ועולה ממעמקי
הגרון.
– הפליאה הגדולה ,החבויה בין התווים היא טיב הקשר וסיבת ההשפעה שיש לעולם הניגון והצליל על
מצב רוחו של האדם .איך על ידי צלילים המופקים מכלים שונים ,טבעיים ואלקטרוניים ,ניתן לכוון את רוח
האדם לתנועות גדולות של שמחה עד בכי?
– זו השאלה הראשונה בה נרצה להתבונן .תקוותנו היא שמתוך שאלה זו נוכל לדלות ,בעז"ה ,הבנות
חינוכיות שהניגון מלמד.
– את התובנה שאי אפשר ליצור מוזיקה בלי הבנה רגשית של מהי אהבה אנו מגלים כבר אצל החכמים
היוונים בתקופתו של סוקרטס ואפלטון:
יהיה זה חסר טעם לומר על הרמוניה שהיא מתפרדת
ואף נוצרת מדברים מתפרדים ...שהרי ההרמוניה אינה
אלא התלכדות של צלילים ,והתלכדות של צלילים אינה
אלא התמזגות כלשהי ,והתמזגות אינה יכולה להיווצר
מדברים נפרדים כל עוד הם נפרדים ...המוזיקה
מיזגה את כל הגורמים הללו בהשכינה ביניהם אהבה
ותמימות דעים ,כי גם המוזיקה אינה אלא תורת אהבה
1
העוסקת בהרמוניה ובקצב.
– הצליל כשלעצמו לא מהווה מוזיקה .מה שמיוחד במוזיקה הוא בזה שהיא מסוגלת ליצור הרמוניה
מתוך מגוון רחב של צלילים .כל צליל עומד בזכות עצמו מצד אחד ,ומאידך מצטרף ומתמזג עם צלילים
נוספים בתוך מבנה מסוים של קצב .המוזיקה שוכנת בתוך ההרמוניה ,ביכולת שלה לקחת כל צליל ,ומלמדת
אותו לתת מקום לצליל שנסמך לו .כחלק מהמבנה כל צליל הוא הכרחי ,בלעדיו היצירה תהיה חסרה.
– הצליל כיחידה סגורה לא מאפשר את יצירת המבנה .עליו להיות נכון לשחרר את גבולותיו מתוך
נכונות להתחבר עם הצליל שלידו בהתמזגות שלא מבטלת את ייחודו ומתוך כך נוצרת כבר מנגינה .המנגינה
נוצרת כאשר האהבה שוכנת בין הצלילים בבחינת פנים בפנים אחד לשני.
– המנגינה היא כבר ישות כשלעצמה .היא אמנם רוכבת על הצלילים אבל היא מעבר להם .יש לה חיים
משל עצמה .הצלילים והתווים קוטפים אותה מעולם המנגינות האידיאי שבו היא חייה עד שהגיע המלחין
שהבחין בה ויילד אותה לעולם .כמו פרצוף אנושי – הפרצוף מורכב מכך וכך פרטים ואברים :עיניים ,אף,
אוזניים ,פה ,שיניים ,לחיים וכו' אבל אלה רק כלים שמאפשרים לפרצוף לצאת מההסתר לגילוי( .וברובד יותר
עמוק :לתת מרחב לעיניים להתפשט החוצה בהבעת פנים שלמה .והעיניים מסתירות את הפנים – את הלב).
" 1המשתה" הוצאת חרגול תל אביב מהדורה ראשונה תשס"א עמ' .65
17
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
– ישנם שני סוגי מלחינים :יש מלחינים אינטואיטיביים – קודם יש להם אינטואיציה שלמה ,ברק
שהבריק בהם ונפח בנשמתם לחן מסוים .ואז עבודתם הקשה היא למצוא את התווים שיבטאו אותה בצורה
הכי טובה .וככל שיש למלחין שפה מוזיקלית עשירה כן ייטב ליצירה להתבטא .ויש מלחינים שאינם יודעים
את הלחן אלא כמגששים באפילה מוזיקלית ומחפשים אחר התוו מתוך חוסר וודאות וידיעה ,ומדלגים
בעדינות עד שהם רואים בשלבים איך לנגד עיניהם מתפתחת לה המנגינה .לעתים מתוך תחושה שהיצירה
זרמה דרכם והם רק היו צינור מיילד או לעתים בתחושה שהם אלה דרך ישותם ממש בנו אותה.
– ר' נחמן מדמה את המלחין לרועה צאן ולהיפך .יש בראייה זו הבטה מסוימת על המציאות לא רק
כפיזית אלא גם כשירית (מלשון שיר) .יש את שירת הבריאה כולה .המציאות היא שיר שיש לדעת לנגן ולשיר
אותו .מה שמאפשר את מחזוריות העולם ותפקודו הנכון היא השירה .בזכות השירה העשבים גדלים ויש אוכל
לבהמות וחוזר חלילה .העולם זקוק לשירה כדי להתקיים .ומאידך העולם עצמו הוא השירה הגדולה .כמו
תינוק שנולד שעצם קיומו הוא שיר להוריו כך המציאות היא שירו של הקב"ה – "והנה טוב מאוד".
– בהקבלה חינוכית לנאמר עד כאן :דבר ראשון ,אולי צו ראשון ,הצליל המנחה יהיה של אהבה .אהבה
גדולה ואינסופית של המחנך אל תלמידיו .מה שצלילים צריכים יותר מכול על מנת לצמוח זה את אהבתו
הכנה של מחנכם .מבלי זה נבול יבול כל פרח ויתכנס כל צליל אל עצמו .כחומה אטומה אשר איש לא יכול
לבוא בשעריה .עליו להיות בעל עין טובה לראות את הטוב שבתלמידו .לראות מה מייחד אותו ,איזה צליל
מיוחד בוקע ועולה ממנו ,בעזרת חדות ההקשבה והראייה .מה שר' נחמן מבאר בתורותיו על כך שהצדיק
מלמד על צאן מרעיתו את כף הזכות .רואה בהם את הנקודה הטובה .הנקודה הטובה היא הצליל הטהור
הנשמתי שנשטף בתהליך צחצוח פנימי.
– רועה הצאן יודע להקשיב ויודע להלחין .שתי תכונות בסיסיות שקיימות במלחין אמת .וכפי שכתבנו
על שני סוגים של מלחינים .מחד הוא יודע להקשיב לצלילים העולים מולו .לראות את הטוב שבהם ומדוע
הם בעצם "טובים מאוד" .מאידך הוא לא משאיר את הצליל כפרט כשלעצמו אלא מחבר אותו אל צינור של
אהבה שמפגיש אותו עם צלילים השונים ממנו וזה לומד לכבד אותם ולהתכלל עימם .בכוח אהבתו ,יש
במחנך את היכולת ליצור הרמוניה שיודעת את גבולותיה.
– כך נוצר גרעין פנימי שמהווה את הישות המאחדת את כל הפרטים שלה לכדי מהות אחת .מהות שיש
לה פרצוף ואופי .פרצוף כיתה .יש לו עיניים ובעיקר יש לו לב .מוזיקה עם נשמה.
– הצלילים הם גוף .המנגינה נופחת רוח חיים בגוויה .רוח החיים היא האהבה – ההרמוניה שיש בה
שלמות פנימית ולא רק חיצונית אסתטית.
– במובן הזה המלחין הוא חלק מנשמת אפה של המנגינה .תהליך (ואולי מהלך) המנגינה הוא בשורש
נשמתו .המחנך הוא בבחינת מלך ואין מלך בלא עם .הוא כלי ששם עצמו ריקן אל התלמידים ואז יש ביכולתו
להעניק להם מחכמתו ובינתו.
– יציאת מצרים המוזיקלית נכונה על כל אדם .יציאה מהמיצרים הפנימיים היא חלק בלתי נפרד מתהליך
היצירה .שבירת הקירות הדמיוניים של האדם.
– הנגינה נמצאת שלב אחד מעל לשתיקה .המדרגות הן בסדר זה :שתיקה ,דיבור ,צעקה ,שתיקה וניגון:
– ישנה שתיקה ריקה מתוך קטנות מוחין שפשוט אין מה להגיד .משהו ילדותי .כאשר הפנימיות מתחילה
להתמלא ואולי כשההקשבה מתחילה להתרחש אזי יוצאים מריקנות פנימית ומתעוררת תשוקה למפגש.
התשוקה יוצרת את הדיבור.
– הדיבור יוצא אל הזולת .נכון לפגוש אותו .ישנה ישות שמטפסת ורוכבת על האותיות והמלים .ישותו
של הדובר מתרחבת ופולשת אל הזולת ונוצרת נקודת מפגש בדיבור של זה ובהקשבה של זה .ובדיבור חי
ואמיתי שחושף את הישות בצורה נקייה ומקולפת ישנה אהבה והרמוניה .ההתרחשות האמיתית נעשית
ברובד המוזיקלי של הדוברים .הבעות הפנים והתנועות והקולות שישנם בדו השיח .התוכן הוא החומר
המוצק להתרחשות רוחנית.
12
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
– בנקודת המפגש נוצר איזון עדין בין הנשמות .איזון של התשוקות לכדי התכללות .יש איזון שמכיל
בתוכו את תנועת הרצוא ושוב יחדיו .שם ישנה שתיקה שאי אפשר ולא כדאי לדבר אותה .הנשמה נפגשת עם
נשמת הזולת .מפגש שנמצא מעבר למלים .מה שמתבטא הוא רק הלבן שבין האותיות .האין .העונג העליון.
אהבה שבה הישויות נשאבות לכדי שכחה עצמית ומתעצמות מאידך.
– לעתים ישנו שלב שבו היכולת לדבר נעלמת .ישנו סירוס במקום ברית .הסירוס נעשה על ידי הזולת
לעתים אף לא במכוון ,עצם נוכחותה של ישות אחרת היא מסרסת וזו משנה את הסטאטוס מזולת שעומד
למולך בגובה העיניים לאחר שמתבונן בך במבט מסרס .ואזי ישנם דיבורים רבים שנדחקים אל חלל השאול
שבבטן וזו מצטמקת ומתרחבת וכואבת ,כי ישנה שתיקה אך זו כבר שתיקה כבדה .לא מלאה ולא ריקה .פשוט
מעיקה .מעוברת .ומצטברים קליפות רבות ,דמיוניות ושלשלאות של שתיקה חובקות וחונקות את הנשמה .אז
מציאת נתיב המילוט יכול להיווצר בזכותה של צעקה מתוך השאול .הצעקה שמנערת את הקליפות באירוע
טראומטי .בחשיפה חזקה אל הממשי .צעקה כזו מאפשרת כמו שיטפון במדבר לחזור להלך בנתיבים שנחסמו.
– ישנו שלב עליון וגבוה מכל אלה שהוא הניגון .ניגון האמת .הניגון שלא מבחין בין האותיות לרווחים
שביניהם .יודע הוא שהוא זקוק לצלילים ולרווחים שבין הצלילים .לחלל הפנוי שבין האותיות .מקום שנמצא
מעבר לטוב ולרוע .שבו כבר המציאות מתאחדת ומתלכדת לכדי נקודה אחת .אין הבדל בין הסובב לפנימי בין
העיגול ליושר .כי כולא חד .הוא מגלה שהאהבה היא פן אחד של מטבע שבו גם הצד השני הוא גילוי לא
פחות .גם ההסתר הוא גילוי .ההעדר והישות היינו הך .זה הניגון שבחלל הפנוי שרק מי שהיטיב לעבור את
השלבים הקודמים וחווה את האהבה בעומקה ואת ההתכללות והשתיקות השונות ,יכול לדעת שהאהבה
והשנאה הן אותה גברת בשינוי אדרת .שהרוע הוא גילוי אלוקי אף יותר גבוה מהטוב .ושלא נדע .והפלא
הגדול מכל אלה שלמרות ובגלל כל זאת ישנו ניגון שמתנגן לו .על קו התפר בין היש לאין .בין הקיים ללא
קיים .בין הכול ללא כלום .משם הוא יונק – מתוך הפער שטבוע עמוק בנשמת אפה של הבריאה.
– במקום הזה רק צדיק האמת יכול לשכון .ברוב חוצפתנו העזנו לכתוב את הדברים אך לחוות אותם יש
להיטהר ולספור שבע שבועות תמימות תהיינה .לנקות עצמנו מבלבולים ודמיונות .יש לטעום ויש להיות .ויש
אין ואין יש ויש אין שהוא יש ואין יש יש אין .וד"ל.
– ונחזור לענייננו :בית המקדש ,אומר ר"ן ,הוא בנוי מהנקודות הטובות של עם ישראל כולו .אוסף
הנקודות האלוקיות שבכולם מהווה את המקום שבו שורה שכינה .ברגע שכל אחד תופס את עצמו כאינסופי
אזי הוא מחובר לאלוקות ומתחדש בכל יום כמעשה בראשית .כמו ילד.
– בבית המקדש הייתה נגינת הלויים .נגינה של כל הנקודות הטובות גם יחד .המקום שבו נוגנה
הסימפוניה האדירה של המציאות כולה .שירת הבריאה הייתה עולה ממקום המקדש .מהחיבור בין עליונים
לתחתונים .חיבור של דמיון ושכל .חיבור שמאפשר את העלאתם כלפי מעלה וחידושם של כל הנקודות
הטובות דרך הזיווג של הכרובים .באותה התכללות של הנער והנערה שעל פני הכפורת בקודש הקודשים .בית
שאין בו שירה אין בו שכינה .אין בו אהבה .חיים חסרי שירה הם לא חיים .יש בהם ריח מיתה ל"ע.
– הניגון הוא תבנית רגשית .הוא יוצר בנו תחושה .עשרה מיני ניגונים יש ששילובם מעורר שמחה ,מתקן
את הברית .כי הברית זה החיבור עם הזולת .והניגון מחולל את המפגש איתו .עשרה נקודות טובות מאירות
שמחברות אותנו לשלמות ,וזו יוצרת שמחה .אין שמחה אלא בשלום ,בשלמות ,בשלמים .השמחה נוצרת על
ידי הבירור של הדמיון .הוצאת הנקודה השכלית הטובה מתוך הבלבול והכאוס ,בתהליך של בירור ובניית
הניגון ,וממילא השמחה ,מתוך זה .כי בשורש כל דבר מסתתר לו הניגון שמחייה אותו .ולקיחת הניגון ובירורו,
והכנסת נשמה יהודית בו ,מוציאה אותו מתוך העטיפות הגשמיות ,ומעניקה לו נופך רוחני ענוג ונפלא.
ומכיוון שנוגעים בנקודת העונג שבניגון ,על ידי העלאתו ומציאת הטוב שבו בוקעת ועולה השמחה מכל אברי
הגוף ,עד לריקוד של הגוף כולו מהשכל והרגש והרגליים :מושכל ,מורגש ומוטבע .כי ישנה שלמות שהיא
הרמוניה בין כל החלקים ,בין השונה והדומה.
12
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
– ואין לשכוח את כלי הניגון של הבעל מנגן .כשהמנגן מנגן בדבקות עצומה ,אזי הוא בטל אל הכלי
שאיתו הוא מנגן ונהפך לאחד עימו ,וממילא הוא צינור לניגונים גבוהים במיוחד באותו הזמן ולדיוקים גדולים
מאוד .היכולת להרפות וללחוץ בזמן הנכון ובשלב הנכון מגיעה ממקום של דבקות .כי כל זמן שזה מגיע
מהשכל אזי נראה הדבר כטכני ומלאכותי .אולי אסתטי אך חסר חיות .ובזכות אותו ביטול ישנה המתקת
הדינים שבהרמוניה .הנוקשה נעשה לרך וענוג .הדינים הם של אהבה ומקובלים ורצויים.
– ורועה הצאן שמגדל את תלמידיו וילדיו אל לו לשכוח את כלי הנגינה שאיתו הוא מתחבר אליהם .על
ידו הוא שר להם ומשמח אותם .מרעיף אליהם אהבה מנשמתו .בונה אותם ומלמד אותם את סוד הבירורים
והייחודים .סוד ההתכללות .הקשבה לשירת הבריאה ושירת הנשמה .בעין טובה לקבל את התורה מבחוץ
לבפנים .לגלות את סוד הייחוד העליון והתחתון .את סוד הברית העליון והתחתון .המעור והלשון.
16
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
זמן קיץ
רולי בלפר
הוה על הוה תבוא ושמעה אל שמועה תהיה ובקשו חזון
מנביא ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים:
יחזקאל ז כו
הוות 1באות עלינו חדשים לבקרים .מסבירים לנו 2כי מדובר בשברון זמני ,כזה שבא והולך .לא לקחת ללב
ולריאות .אבל אין הדבר משנה את העובדה שמסענו בזמן איננו באופן טבעי כזה של עוז והדר ושחוק ליום
אחרון .בני לוויתנו הינם חוסר המוכנות ההופכת את ההפתעה שתבוא ,לחרדה בה אנו שקועים עד צוואר.
בימות המקדש ספירת העומר נאמרה 'ל'מאורע מוגדר ,לו הייתה משמעות מוצקה .כיום יש האומרים
'בעומר' ,הזמן עצמו נספר ,מוצהר ומוגדר ,בלא שליטה ממשית על משמעות בעומק הגלות.
שנים קדמוניות וזמן קריב
בשנים קדמוניות היה הזמן עצמו עידן המעמיד את ההולכים בו על מהותו בעל כרחם .היו יובלות
ושמיטות ,תקופות תקיפות של האיליות והכוח .הזמן היה מוחשי ,יכול היה לרומם או למחוץ אנשים,
רעיונות ,אומות ,אלים .הזמן הקדמוני התנחשל ללא מעצור וקבע את חשיבותם של דברים .אליו מתייחסים
ראשוני חכמי יפת בהסדרת היחס בין המוחלט למוגבלים 3חיותו נתנה לעמים לחוש בעצמותיהם את הגורל
כישות חיה ,הצדה אותם בכל אשר ילכו ,כיון שאת זמנם הם לוקחים עימם עד למוות ,מקומם של כל
הדברים.
גם השימוש במלה זמן מצביע על מלאות זו :מילות הזמן בעברית גדושות משמעות עד להתפקע ,המילה
הנדירה ביותר בתנ"ך העוסקת בזמן היא – 'זמן' .החדש ,שעה ,שנה ,יום ,ימים ,תקופות וכו' משמעם עומד
מימות עולם ומשנים 4קדמוניות.
מאז עברו ימים רבים ,ונדמה שהזמן נשחק ,שקיומו התעייף והזקין .5אין הוא עצמו פורץ עלינו עם כל
רגע ,ועושר התופעות מצביע יותר על חוסר קיומו של הזמן מאשר על זרימה .6אפשר והיותנו אלים מתים
1הכוונה כאן ובהמשך המאמר במילת 'הוה' :צרה ,אסון ,פגע (עפ"י מילון אבן שושן) – צ.ר.
2רש"י – מאורע על מאורע הויה אחר הויה ומנחם חברו לשון שבר.
3הפרגמנט היחיד מספרו של אנקסימנדר ,גדול הראשונים מבין הפרסוקרטים:
Whence things have their origin, Thence also their destruction happens, As is the order of things; For they execute
the sentence upon one another The condemnation for the crime In conformity with the ordinance of Time. (DK
)12B1
תפיסת הזמן לכאורה לא עומדת במבחן כאן ,והמוזר הוא עצם הקיום-התהוות-שינוי-מוות .תפיסה כזו לא שורדת בהמשך
הפילוסופיה ,ובית מדרשו של פרמנידס דורש אחדות מושלמת וחוסר שינוי .רק לאחר עליית סוקרטס מתחילה מחשבה
'מוסדרת-לוגית' בה הקיום מקבל טיפול משמעותי וראשוני ,בעוד הזמן נדחק אל עבר תחום ההסבר של אופן השינוי.
4חשוב להדגיש כי לדיון מקיף בעומק משמעות הזמן ביהדות יש צורך בלימוד מכמה כיוונים סימולטניים .הלימוד מן הספירה
מאפשר הבנה מסוג אחד של הזמן ,אך עבור דיון במהות הראשוניות של הזמן ,זמן כאלמנט התחלי – 'עבר מוחלט' ,הווה או
עתיד – יש צורך בדיון בחג כמו ראש השנה .ראו למשל ספרו של האדמו"ר האמצעי – 'עטרת ראש' בעמ' ( 15עבר שמעבר
לכל עבריות)( 13 ,מלכות כעבריות) וכן הלאה ברוב החלק הראשון – שער ראש השנה.
11
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
הוא בלתי נפרד ממותו של הזמן החי ,האלילי .אם בימים עברו היתה האמירה שהדרך במעלה הנהר ובמורדו
זהה – 7מעוררת חרון וקצף ,היום עוקצה ניטל ולא ברור מה הרבותא.
בימינו הזמן ריק 8מכל דבר ,אף מעצמו .הנסיונות להבינו מגיעות אל אותם מסקנות המכריחות את
ההוגה הרציני (ואכן יש כאלה ,לא משנה מה נטיח בפני הבאים אל שערי בינה) לחוג במעגל הנצחי של הקיום-
שינוי-זמן-משמעות .9הרבה נאמר על האדם בשיטות השונות וקיומו בזמן ,מעל לזמן ,בתוך הזמן ומצדדיו הוא
העומד .מבלי לשאול אם הדברים נכונים ,חשוב להבחין כי שאלת הזמן צומדה בכח לשאלת האדם ,וגורלה
כגורלו – הימור ריק ולא טרגדיה יוונית קורעת לב .הזמן ריק לפי מידתנו .משמעותו אינה חורגת מצד עצמה
מתקתוק השעון ,מרטיטות הצזיום או מחוק תרמודינמי בחלל מניפולדי המסתעף ללא תכלית .10הוא זקוק לנו
על מנת לתת משמעות אף לרגע.
נתיב לא ידעו עיט
נפלו גיבורים ,השלהבת היכתה בארזים ואזובי הקיר מדברים על ועדת חקירה .חלק מצאצאי המאמינים
טוען כי אנחנו משתמשים רק בקמצוץ ממוחנו ונשמתנו ,שאנו חיים רק בחלק זערורי מן המקום והזמן ,שאנו
משוטטים בחורבות של מפה בגודל עולם ומלואו ,דפתראותיו ופנקסאותיו של הצר צורה בתוך צורה .דעה כזו
5לוינס (לפני הפיתוח המלא של תפיסת הזמן שלו) מתאר את הקיום הראשוני בהווה (בהתבסס אך לא בהסתמך על שיטת
הוסרל על הטמפורליות הראשונית 'אור-טמפורליות') ,ברגע עצמו – אם ננסה לדבר במונחים סטנדרטיים של רגעי-הווה-
עוקבים – כחרב פיפיות קיומית .מחד הוא מהווה פריצה מן הזרם הבלתי פוסק של קיום אנונימי ,כיבוש של קיימות
(אונטולוגית ולא אונטית) ,ומאידך כעייפות כבדה מנשוא של משקל הקיים על עצמו – .ראו Existence and Existents
(בתרגום לאנגלית) עמ' :11
‘what is absolute in the relationship between existence and an existent, in an instant consists in the mastery the
’existent exercises on existence, but also in the weight of existence on the existent
6ראו חורחה לואיס בורחס ,מבוכים בזמן ,הנשען על האידיאליזם ועל ברגסון בכדי למוטט את הזמן עצמו .דבריו של בורחס
אינם כפשוטם ,ויש בהם יותר מאשר שנינות של מוטיב ספרותי חוזר של זמן-אפס וזמן-חלום .חשובה יותר היא החוויה
המביאה את בורחס אל הדברים מאשר הלהטוטנות המרשימה של אמירתם .ראו למשל את הסברו על הטיעון שנוצר בזמנו
להסבר תיאולוגי ליישב את המאובנים במעבה האדמה – הוא טוען כי יש כאן מהלך פילוסופי עמוק של תפיסת זמן קדמונית
אך מוגבלת ,אנושית אך א-לוהית במובהק .השימוש הזול שנעשה לטובת פרופגנדה נוצרית מפספס את הנקודה כולה.
7הירקליטוס .משמעות האמירה נתונה בספק אך היא מעורבת בכלל שיטתו לגבי דביקות (אחדות?) ההפכים והזרימה
המתמדת (לפי רוב שיטות החוקרים)
)The road up and down is one and the same. (DK22B60
פחות ידועה היא הגירסה המקורית לאימרתו על הנהר:
)On those stepping into rivers staying the same other and other waters flow. (DK22B12
8כמו בהערה הקודמת ,לכל אורך רשימה זו נפוץ חטא הייחוס המשתמע של מקום לזמן ולהיפך .ברגסון מנתח ( Time and
)Free Will, ch.2 , Creative Evolution, ch.4וטוען נגד הנטייה הזו אותה הוא רואה כזיהום של מהות טהורה של זמן .בדיוק
סוג כזה של חשיבה ניזון מן הרצון לכונן מערך חשיבה פוזיטיביסטי מוסדר ,בו היסודות של הזמן והחלל קיימים בו כיצורים
פשוטים ולכידים אונטולוגית .שאם לא כן ,לכודים ההוגים בהתייחסם אל העולם המודרני כמובנה מיסודות וחוקים בסדר עולה
של מורכבות :אם על מנת להסביר את הזמן והמרחב נזדקק לפסיכולוגיה – הרי שאנו נשענים על הביולוגיה ,ובכך על
הכימיה ,הפיסיקה המתמטיקה בכדי להסביר את הדברים האלה עצמם שנחשבים ליסודיים יותר! צורך שכזה אמנם שייך
לפרוגרמה פילוסופית ארעית ,אך ניתוחו של ברגסון עומד וזוקק הבנה בפני עצמו .הוא איננו ניתן לביטול טריויאלי ,ולכן
התייחסות לזמן במונחי חלל אינו תמים והוא בבחינת עבירה לשמה.
כפי שיתברר להלן ,הבעייתיות של צימוד החלל והזמן חורג מגדר הפוזיטיביזם של המאה ה ,11ונעוץ בעמימות החיץ שבין
סובייקט לאובייקט ,בין חפצא לגברא (ובין גברא הקורא בעלות השחר בקולי קולות לשמי-שמיא לגברא הקורא בעלות השחר
וחוט של חסד משוח והולך).
9כפי שעשו רוזנצוויג ,היידגר ולוינס בארוכה לאורך כל כתביהם.
10
Entropy and Correlations in Discrete Dynamical Systems, Kristian Lindgren, in Beyond Belief:Randomness,
Prediction & Explanation in Science, pp.87-105.
לסקירה של חץ הזמן הנגישה יותר לקורא הלא-פיזיקאי ,מומלץ לעיין בפרק 1-10של קיצור תולדות הזמן של סטיבן הוקינג,
ועדיף בהרבה:
Time’s arrow & Archimedes Point, Price, ch. 2, The Emperor’s New Mind, Penrose, pp. 302-347
14
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
נתפסת לרוב כהזיה רומנטית ,אך מדי פעם מענישים מישהו רק ליתר ביטחון ,בכדי שלא יחשדו ההמונים שיש
כאן הפקרות.
זמן מתמלא ומתרוקן
ספירת העומר מזכירה לנו כי הזמן ,האדם והמקום אינם לחלוטין נפרדים ,ויש גם גירסה דיפרנציאלית,
אישית ובכלל לא מתמטית למשוואה החסידית של ייחוד 'עולם-שנה-נפש' באוא"ס ממש.
מנהגי הספירה ,הן האבלות והן השמחה שבהן ,אינן מוסברות באופן ישיר ממאורע היסטורי מוגדר עליו
אפשר להשליך את כל המטען ההלכתי ,כפי שנוהגים גברין יהודאין חכימין לעשות כמדי חג בבואו לפתחנו.
האירועים אכן היו – מרד בר-כוכבא ,פרעות ת"ח-ת"ט ,רעידות אדמה ,השואה ושאר מרעין בישין .אך
האבלות כמנהג איננה מופיעה בגמרא אלא מתחילה כמנהג גאונים לכל המוקדם .כל פרטיה אינם מופיעים
בבת אחת אך בסופו של דבר יש לה קומה שלימה .השמחה המופיעה בה לכאורה ללא שליטה מוצאת את
דרכה בנתיבים עקלקלים – הילולא של ר' שמעון בר יוחאי ,יום ירושלים ,יום העצמאות .כבר לא רלוונטי
לשלול מי מהם על בסיס רצינות היסטורית או אפילו ממשות .זמנם במועדם נוכח מקדמת דנא .פשוט לקח
לנו הרבה זמן לשים לב.11
גם בימנו ,בספירת הזמן ללא האירוע ,יש את הזמן החי ,הבועט במי שלא מתעורר בקוראו אליו .אם
הישן עיקש ,יש מי שיודע לספר על הצתה שחווה דודו-זקנו במשמרת הארוכה.
ספירת העומר מזכירה לנו כי הזמן איננו בדיוק ריק ואיננו מלא .יש בו ריקנות ומלאות ,והוא מציית
לסדר גבוה יותר .12יש ונחכה למשמעות תבניות הזמן עידן ועידנים ,ויש שאירועים מרקיעי שחקים דועכים
מלב עוד במהלכם .הזמן עשוי קרעים-קרעים ,והרשת תופסת את שברי האנשים והחלומות ומניחה אותם על
דעתם.
אלה החיים בתורה יודעים כי אין מוקדם ומאוחר בד' אמות שלנו ,לא כך יקנו הדברים את מובנם.13
מפאת אימת המוות הבלתי נמנע לא נעמוד מול אל-קיסר בהשלמה עם הבלתי נמנע ונישבע 'אנו העומדים
למות ,מצדיעים לך' .14זו לא תהיה הגשמה\מימוש של אופיינו המלא ,ביאתנו-אל-עצמיותינו .15בסופו של דבר
למוות הרי לא אכפת מהאופן בו נתייחס אליו ,ובמובן מסוים החלק המת שבנו מביע רגש דומה אל החלק
החי .אנו עומדים בפני מלך ואב ,מובנם של דברים ייקנה רק בחשיפה מלאה הן לא-ל קנא ונוקם והן לא-ל
מלא רחמים.
כבוד אלקים וכבוד אנשים
על זמן הספירה ומשמעותו אומרים חז"ל רק כי מתו בו אלפי תלמידי ר' עקיבא:
11כמו בי"ט כסליו ,שבשו"ת עתיק מפי מגיד מן השמים מופיע כבר כזמן מיוחד.
12כפי שניתן להבין גם במסגרת תיאוריית 'התבנית הריקה' – משמעויות של רעיונות שלא חייבים להיות מנוסים לגמרי בכדי
שהקליפה הראשונית שלו תמוקם במרחב הרעיונות.
Idea-Empty-Shell Concept.
13שיטת אריסטו בהבנת הזמן בפיסיקה ספר ד' – יחס הדברים ביחס למוקדם ולמאוחר של אירועיהם.
14הצדעת הגלדיאטורים – הגירסא ההוליוודית.
15הרמז הגס הוא אל שיטת היידגר ( )Being and Timeבתפיסת ה'אותנטיות' של ה Daseinבביאתו-אל-עצמו ,הכרת המוות
ובכך מימוש פוטנציאל הפריצה-אל-העולם .למרות העוצמה והכנות שבניתוחו את המצב האנושי והפילוסופיה של הזמן ,יש
בכך רמז לאדנותיות שאינה מסוגלת לצאת מעצמה .בכל אופן ,אנו מחויבים אל קבלת עול מלכתחילה ,ועולנו שלנו איננו
היחיד המככב בהצגה.
11
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
אמרו :שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי
עקיבא ,מגבת עד אנטיפרס ,וכולן מתו בפרק אחד
מפני שלא נהגו כבוד זה לזה ,והיה העולם שמם ,עד
שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ,ושנאה להם ר"מ ור'
יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע,
והם הם העמידו תורה אותה שעה .תנא :כולם מתו
מפסח ועד עצרת.
בבלי ,יבמות ,סב:
יחס התלמידים זה אל זה מוסבר בידי חוקרים ורבנים 16גדולים ככישלון הצבאי במרד בר-כוכבא .אלפי
התלמידים היו המורדים שאחזו בחרב ,והכשלון המהותי היה כזה התקף הן מוסרית והן צבאית .יחידה קרבית
לא מסוגלת לתפקד אם היחס שבין חייל לחברו לא נשמר .כידוע אין החייל נלחם עבור המטרה הגדולה ,אלא
עבור חברו המסתער לידו .אם אין לו את המטרה הזו ,לא יעזור להט קנאי לקדושה לעם ולארץ .זו תפיסה
ראשונית של כבוד ,במובן שמקרב אנשים תחת מטריה משותפת ,ולא מרחיק ביניהם .כיום אין הדבר דורש
הסבר כלל עבור חיילים בסדיר – ל'גולני כבוד' אין צורך בביסוס הפילוסופי של תחושה זו .17אך אנו מחפשים
את הדיפרנציאל של תחושה זו – את האפשרות לתחושה של 'כבוד – קדמון ומודרני כאחד – אצל כל אחד
מאיתנו.
הכבוד 18אותו יש לתת לחבר מנכיח את הזמן באופן שאין יציבות המתחרה עימו בהבניית זמן מתוך
האדם ועולמו הבודדים .המפגש ביני לבינך (כן ,גם אתה אחר) מתרחש בזמן אינטר-סובייקטיבי ,19הממשי
בדיוק בגלל שאין הוא קיים באופן מלא עבורי או עבורך .דווקא במפגש ,באירוע הבלתי אפשרי בו נחשפים
אנו באמת לקיום אחר ,אין התוצאה גיהנום ,אלא עולם-הזה ,שהוא בעצם עולם ההולך ובא .ההוות של
הקיום מתגלות כפנים של ההויה השלימה.
בהחלקה אחד על פני השני ,במידה זו או אחרת של התעלמות או אלימות ,אין כבוד .המוכנות להוות
הזמן לא מושגת מהתכנסות-פנימית או מהשתלחות חסרת מעצורים החוצה .אלה רק נותנים תחושה של
שליטה ,המנציחה את חולשתה בסופיותה היא.
16למשל :שיעורי הרב יעקב מדן בתנ"ך בישיבת הר עציון ,שיטת הרב קוסמן בשיעוריו בביהכנ"ס ישורון.
17למרות שביסוס זה אכן קיים במחקרים מודרניים במושג הכבוד ,בעיקר במישור המשפטי והסוציולוגי ,למשל במחקריה של
ד"ר אורית קמיר.
18חקירת מושג הכבוד וקשרו המלא לענינינו חורג ממסגרת של רשימוה זו ,ראו מאמרי 'כבוד הכבוד' ,מכון בינה לעיתים
תשס"ה.
גרעין חשוב בקשר הוא ההופעה הכפולה של הכבוד כאמת גבוהה וכשקר שטחי .גם ברובד האנושי – כבוד יכול להיות זיוף
גס ומאידך זכאי להגנת ההלכה .הגבול בין המלבוש לקליפה דק מדק .ברובד הא-לוהי הכבוד (המופיע ונידון בארוכה בתורת
הכבוד של חסידי אשכנז הראשונים) הוא הופעה של הא-לוהות אך איננו העצמות.
דברי ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן ס"ז המחברים בין הכבוד הא-לוהי לאנושי מדגישים את החשיבות והסכנה שביחס אל הכבוד.
לא מספיק לברוח ממנו או אפילו לא לבדוק אם הוא רודף .נחוצה קבלה נכונה של הכבוד ,ומאידך קבלה של כבוד טומנת את
הפח לאמונה בכבוד גרידא.
הכבוד מתקשר אל סוגיין בעומק הקיום האנושי כפעולה טמפורלית 'טהורה' ,ובכך נתינת כבוד דווקא ,על עמימות האמת
המובנית בו ,חשובה ביותר להבהרת והנכחת הזמן האינטר-סובייקטיבי שלא מופיע סתם כך :כידוע המפגש איננו פשוט,
וכנרמז בגוף המאמר הוא תמיד חשוד באילמות ,באלימות או בהתעלמות .נחוץ אופן אחר ,בו אמת ושקר משמשים כמלאך
של קרח ואש בעל כרחם ,שלא בטובתם ,ואומרים שירה.ואכמ"ל וה"ע ודו"ק.
19לוינס – בהופעה הולכת ומתבררת בכתביו ,בעיקר ב'הזמן והאחר' .ל סקירה בעברית ראו סדרת השיעורים של הרב דניאל
אפשטיין – (במסגרת האוניברסיטה המשודרת ,בהוצאת משרד הבטחון) בפרק העוסק בזמן במשנת לוינס.
15
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
אם נאפשר זה לזה את המרחב הנותן לנו להישאר לא-מוכנים ,הזמן עצמו כבר לא יהיה הוות אלא
מתהווה .לא מדובר בהפסקת האירועים על כל סוגיהם אלא בהתרחשות אחרת .מעבר לסובייקטיביות יש
דברים אותם איננו יכולים לבצע לבד ,ולעיתים אף לא בזוגות .רק בהיותנו אומה ,גוי קדוש ,אנו עם הנצח.20
אנו נדרשים לחרוג מחשיבה עצמית ,לא להתעלם ממנה.
בחג השבועות אנו מגיעים אל דרגת אדם בהשלמת כלל המידות .ר' נתן מסביר בשם ר' נחמן 21כי יש
צורך להגיע לבחינת 'המתן ואל תסתכל לפנים ממחיצתך' – בחינת כתר:
וזה בחינת שבועות שאז זוכין לסתרי תורה לבחינת
כבוד א-להים הסתר דבר ,בחינת מרכבה .כי אז נעשה
בחינת כתר כנ"ל ,ועל כן נקרא עצרת – בחינת עצור
במלין ,בחינת שתיקה שלמעלה מן הדיבור כנ"ל...
ואזי עיקר התיקון בבחינת רץ לאחוריך ,בבחינת
המתן ,שזה בחינת כתר כנ"ל...
תיקון המידות התחתונות מביאנו אל הכתר .שימור כבוד אנשים מביאנו אל סוד כבוד א-להים.
זמן מוחמץ בסתר
בסוף הספירה נגיע אל מתן התורה .הזמן מסתתר בה בתוך זמן ,ההר מוחבא בערפל אשר בו אמר לשכון.
ושוב מתחילה ספירה ,לירידת משה מן ההר .וכמו בספירה הקודמת ,נדמה שאין מנוס מלהחמיץ את השעה,
לפספס את הספירה ולחפש מנין שמישהו יספור בו...
בכיה לדורות והנצחת הזמן ,זמן מוחמץ ולילות לבנים .עד סוף השנה מתאמצים אנו להשלים את הזמן
החסר .שנות ראינו רעה .עוד ארבעים ימים ללוחות השניים ,במהלכם נעבור את הזמנים הקשים ביותר של
השנה ,הנקראים 'בין המצרים' ,ובפי התלמידים – 'בין הזמנים'.
אנו מבלים את זמנינו ,פשוטו כמשמעו ,בין החמצת ההזדמנות להעפלה בהר ,במרדף אחר א-ל מסתתר.
'במעגלותיה לא נדע' – חז"ל דורשים את פסוקי קהלת על אשת הכסילות כעוסקים בתורה ,חישוב
והתחשבנות על שכר מצווה כנגד הפסדה של עבירה לשמה .במעגליות של הזמני עם הנצחי ,אנו מתחננים
ל'בעיתה אחישנה' אך מוצאים עצמנו מבקשים שעה מוחמצת או קץ דחוק.22
ספירת העומר מצווה בספר ויקרא (אמור) במרחק קצר מהציווי על השמיטה והיובלים (בהר) .הספירות
מוקבלות צורנית בציווי למיספר יומי ושבועי-שני ושבועי ,23והספירה ביחיד בין פסח לעצרת הופכת לספירת
בית-דין בכל שנה .השביל בין הספירות האלה מוליך בנתיבי הגאולה והגלות .הספירה עצמה של הזמן העובר,
20מדברי הרמן כהן על הפסוק 'לא המתים יהללו י-ה ...ואנחנו נברך י-ה – '...אנחנו (רבים) עם הנצח .הדברים מובאים בידי
רוזנצוויג בסוף חלק ב' של כוכב הגאולה.
21ליקוטי הלכות אורח חיים חלק ג' ענין ספירת העומר הלכה א' .הוא עוסק שם (בין השאר) גם במעבר מאיסור החמץ אל
הקרבת החמץ דווקא – האפשרות להכיל את החמץ מצביעה על האפשרות לשקוט על השמרים – תנועה בלא תזוזה.
האפשרות להנגיד את החמצת השעה עם החמץ מלהיבה וזוקקת הרחבה במקום אחר.
22בכוכב הגאולה – תפילת הכופר ותפילת ההוזה מפספסים את ה'שעת רצון' באותו האופן ,עם משמעות קרובה אך לא
בדיוק.
23לניתוח הלכתי-פלפולי ראו את התורה תמימה על ויקרא כ"ג .כמו"כ הרמב"ן רומז בדרכו על הקשר העמוק שבין הספירות
השונות בהיות שניהן מחויבות 'בכל מושבותיכם' – דהיינו גם בגלות וללא מקדש .ספירה המנותקת מן המקום ומן הזמן,
למרות שהחיוב המקורי מוגדר במונחי אירועים שנתיים קונקרטיים .המהלך הפוך כאן מהאופי שצויר לעיל למשמעות
האבילות והשמחה שבספירת העומר.
13
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
המתחייבת במעגלים הולכים ותופחים של ימים ,שבועות ,שנים ויובלות מצביעה על משמעות של חווית זמן
יוצרת וסבילה באחת .אנו מחויבים לספר את הזמן .24ספירת העומר נמתחת מגאולת מצרים ועד לשיא של
עליית משה אל ההר .קבלת תורה האמיתית היתה אמורה להתבצע 19יום לאחר מכן ,אבל משה הוסיף יום
על דעת עצמו לימי ההגבלה ,והוא אכן זה שבושש לרדת .העירוב של העיקוב והחיפזון מסמן את ימי הספירה,
את המרד ואת השתלשלות הזמנים עד לסוף השנה .25ספירת השנים מעלה באופן מיידי את ריצוי שבתותיה
של הארץ ,את ההזנחה המעל והשיממון .הרצוא ושוב שבין המעוות-לא-יוכל-לתקון והעלה-נעלה-יכול-נוכל
מלווה את הספירות.
הזוהר מצביע על הקשר שבין הספירות דווקא בבעיתיות המשותפת של אופי היום החמישים (קושי
המתבטא גם להלכה בשני התחומים):
וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' ,פקודא דא לספור
ספירת העמר הא אוקימנא ,ורזא דא ישראל אע"ג
דאתדכו למעבד פסחא ונפקו ממסאבו לא הוו שלמין
ודכיין כדקא חזי ,ועל דא לאו הלל גמור ביומי
דפסח דעד כען לא אשתלימו כדקא יאות ,כאתתא דנפקא
ממסאבו ,וכיון דנפקא מתמן ולהלאה וספרה לה ,אוף
הכא ישראל כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו ועבדו פסח
למיכל בפתורא דאבוהון מתמן ולהלאה יעבדון חשבנא
למקרב אתתא לבעלה לאתחברא בהדיה ואינון נ' יומין
דדכיו לאעלא לרזא דעלמא דאתי ולקבלא אורייתא
ולמקרב אתתא לבעלה ובגין דאלין יומין יומין
דעלמא דדכורא לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי
בלחודייהו ,ועל דא חושבנא דא בעמידה איהו ומלין
דעלמא תתאה בישיבה ולא בעמידה ורזא דא צלותא
דעמידה וצלותא מיושב ואלין חמשין מ"ט אינון כלל
אנפי אורייתא דהא ביומא דנ' איהו רזא דאורייתא
ממש ,ואלין אינון חמשין יומין דביה שמטה ויובלא,
ואי תימא חמשין מ"ט אינון ,חד טמירא איהו ועלמא
אסתמיך עליה ,ובההוא יומא דחמשין אתגליא טמירא
ואתכסיא (נ"א ואשתכח) ביה ,כמלכא דאתי לבי
שושביניה ואשתכח תמן אוף הכא יומא דחמשין והא
אוקימנא רזא דא :פקודא לב לקרבא קרבן העומר וכו'
ע"א:
זוהר – רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת אמור דף צז עמוד ב
הרב אשלג מסביר (ומתרגם) כי התשובה לשאלה כיצד יום החמישים נכנס לסדר הימים ,ושנת החמישים
לשמיטות ,היא כי 'אחד ,הוא נסתר ,והעולם נסמך עליו ,וביום החמישים הוא בשבועות ,מתגלה הנסתר
ומתכסה בו'.
24ראו ליקוטי הלכות או"ח חלק ד' הלכות ספירה הלכה ב' וליקוטי מוהר"ן ה' – 'אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפילה
בסיפורים וכו''.
25החיד" א מסביר כך את עיקוב החשבונאות של השנה שעברה אל תוך השנה הבאה .הזמן שלנו מעוות ומקופל על עצמו,
שאם לא כן הוא יתפרק .עלינו לגאול אותו ואותנו אל קיום ישר.
51
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
בנסתר זה מתגלה האפשרות לזמן חי ,שאינו מוגדר רק בניסיון למצוא רצף .הוא מוצא עצמו בזמן
המתנה ,מוכן לקבלה ,שאינה פחותה בעוצמה מבריאת עולמות .נעשה ונשמע .כאן אופי התיקון של הבכיה
לדורות הינו מאותו סוג שכוון מלכתחילה לחג שהוחמץ ,חסרון לא יוכל להימנות .אבל כמנהג היהודים,
אפשר לספור בלא ברכה ,לאחר חצות .חוט של חסד.
תפיסת הגאולה מעולם לא הייתה דבר פשוט עבורנו ,תמיד ביקשנו דבר שזמניותו עלומה – 'חדש ימינו
כקדם' מבקש חידוש וקדמוניות באותה נשימה .תפיסת הזמן הבראשיתי עצמה הינה לכאורה הפוכה – 'אחור
וקדם צרתני' .שורש המילה 'קדימה' מתייחס לעבר מיתולוגי ,וה'אחור' מביט אל עבר העתיד .הזמן כולו כנצח
מוכוון פנימה ולא אל עבר עתיד או אפילו עבר מסוים .אנו אחוזים בין שני קצוות בנצח המותירים אותנו
מבולבלים בזמניותנו.
זמן ומקום
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג
לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר
שאין לו מקום:
אבות ד ,ג
לאדם יש זמן .לדבר יש מקום .גברא וחפצא .המימדים שונים אך מתמזגים זה בזה .26המקום מאפשר את
מציאות הדבר ,אך הזמן – את הקיום שיכול להיות חי (כך) .הזמן יכול אפילו להיות מיתולוגי אם כזה יהיה
קיומנו ,אם לא נמות בכל רגע .האיסור להיות זקן של ר' נחמן לבוד וקרוב לאיסור להיות חפצא .ר' נחמן לא
אוסר למות ,אלא להיות זקן .אימת המוות נתונה ,אבל אין להימלט לאובייקטיביזם 27ההופך את הכל לחפץ.
לנו כאובייקטים או אפילו סובייקטים (המסבירים עצמם לעצמם במונחים יבשים – אובייקטיביים) אמנם יש
מקום ,אבל מה יהא זמננו? הרינו מוטלים בקרן זווית .הרוצה בא ונוטל חלק .תתעורר ,אומר לי רוזמן ,זמנך
עבר.
הפילוסופים המתנגדים לעירוב המקום בזמן ,28גם אם עשו זאת מסיבות פילוסופיות גרידא ,העלו גם הם
את ההצעה להיות הזמן יצור שמעי במהותו ,כשהמוסיקה היא נר לרגלם .חכמי ישראל 29והמפתחים את
השמעיות 30מצביעים לא על המישור האסתטי ,שמשך גם את הפיתגוראים למציאת המספר הא-לוהי ,הסדר
המושלם ,אלא על החכמה השמעית שלא ניתנת לכליאה בתמונה .חכמה זו איננה שוכנת במקום אלא חיה
בזמן.
26באופן חוקי או לא חוקי – זה כבר דיון רחב יותר שאיננו סגור כלל ,ובעצם נפתח רק לפני מאה שנים ,ועוד היד נטויה .ראו
הערה מס' 2לעיל.
27זוהי ביקורתו של רוזנצוויג על הפילוסופיה המכללית 'מיוון ועד יינה' בתחילת כוכב הגאולה.
28ברגסון – ראו הערה מס' 2לעיל.
29הרב הנזיר – קול הנבואה.
30ג'מביסטה ויקו ,המדע החדש .שיטתו של ויקו יוצאת דופן מאד בעידן תחילת הפצעת ההשכלה ,ובספרו הוא מפתח
אלטרנטיבה פיוטית למחשבה הריגורוזית-מודרנית ,שלאו דווקא תתנגד לה אלא תיתן לה משמעות שלשוא תחפש בתוך
עצמה.
57
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
בלא פחות רושם מן ההר ,מוטל עלינו גם הזמן .אך בניגוד להר ,את הזמן אנו נושאים עימנו לכל אשר
נלך .גם אם ההר מוחבא ובכך שם ללעג את הגיבנת שפיתחנו ,זמן התורה ממשיך איתנו במפורש ,מכביד
ומרומם מבלי שתהיה לכך הצדקה במקום עומדנו .זמננו הוא נצח אבל אין אנו פטורים מן החיים בזמן,
בלעדיהם הוא אינו אלא דומם .31לפי דברי הרד"ק' ,כי דומה הוא הקבר שהגוף בו כמו אבן' ,נבין את דברי
הפסוק:32
לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה :ואנחנו
נברך יה מעתה ועד עולם הללו יה:
זמני
פעם אומרים היו הולכים
שירות לשמי שמים;
בדרך העולה בית
אל לב המעין בארץ
אהבתי.
31ומשמעותי בערך כמו המחלוקת על קדמות העולם בימי הביניים .מאידך ראו בורחס על הזמן ,לעיל הערה מס' ,2וכן סיפורו
על הפרכת החזרה הנצחית והנצחתה בידי התיאולוגים הנוצריים.
32תהלים קטו יז-יח
52
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
לאמיתו של סיפור
צבי ויינגרטן
כוויית קור
השם רוברט פרוסט איננו יכול שלא להתקשר בשבילי עם ה ,NYSTCEמבחן המעבר למורים בניו-יורק.
המדובר בסיפור אמיתי ,מחוייך ובעל השלכות למבחן ההוא וכמדומני גם מלמד על התנהגותנו אנו בנוגע
לפרשנות.
רוברט פרוסט ,ששמו צריך שיצלצל בנבכי הזיכרון של חלק מהקוראים אם לא כולם ,הוא מהגדולים
שבמשוררי ארה"ב מהיווסדה עד היום הזה ,חי את רוב חייו בסביבת העיר בוסטון (באזור המכונה ניו-
אינגלנד) ,במרתפי ביתו אפשר למצוא בין כתבי השירה ,המחזות והפרוזה גם מספר פרסים נחשבים ונחשקים,
ביניהם ארבעה פרסי פוליצר ,ומדלית הזהב הקונגרסיונאלית (אות ההוקרה הגבוה ביותר שיכול אזרח לקבל
בארה"ב) .הוא נפטר לפני 19שנה אך הסיפור הבא מתרחש זמן מועט לפני כן ,לקראת סוף שנות ה( 59-או אם
תרצו ה'תש"י).
ה NYSTCE-של אותה שנה כלל בין השאר את השיר "לאחר קטיף תפוחים" (")"After Apple Picking
שנכתב ע"י רוברט פרוסט ,מספר שורות בתרגום חופשי מוצגות בפניכם (ועל תרגומי הלוקה בחסר אני
מתנצל מראש):
…וישנה חבית שטרם מלאתי,
חוץ ממנה ,אולי עוד שנים שלשה
תפוחים שלא קטפתי מענף.
אך אני סימתי את קטיף התפוחים עכשו,
תמצית שנת החרף נפרשה על הלילה,
נחוח תפוחים; אני מתנמנם...
נטלתי יתר על המדה
בקטיף התפוחים...
…And there's a barrel that I didn't fill
Beside it, and there may be two or three
Apples I didn't pick upon some bough.
But I am done with apple-picking now.
Essence of winter sleep is on the night,
…The scent of apples: I am drowsing off
For I have had too much
Of apple-picking: I am overtired
…Of the great harvest I myself desired
השיר ,כפי שאפשר להבין משמו ומהשורות המתורגמות ,עוסק 'ברמת הפשט' בקטיף תפוחים ,אך אפשר
להבינו גם כעוסק באדם ההולך במסלול החיים ובוחר-קוטף את הנאותיו .השאלה שנשאלה במבחן הייתה
פשוטה :תן/י הסבר לשיר ,במה הוא עוסק? התשובה שלה ציפו במדינת ניו יורק ,אזור שקוטפים בו תפוחים
רק מתוך ארגזי הסופר ,הייתה תשובת עומק (מכיוון שאי אפשר להסביר את השיר בפשטותו) .אולם ,אחת
המורות ,מהגרת מאזורי הדרום המלאים שדות ופרדסים ,שידיה אומנו בקטיף ,ושאפה התמלא בניחוח השדה,
חשה במשמעות הלירית את עוצמת חוויית הקטיף ,וכך גם ענתה.
כמובן ,שאכזבת הבודקים מאופן הקריאה נראתה גם בציון ,הבחורה נכשלה במבחן .המורה לעתיד הייתה
בהלם וכשגילתה שהסיבה לציון הנמוך הוא הפירוש ה"מוטעה" לשיר ,החליטה לעשות מעשה .היא ישבה
וכתבה מכתב למשורר שגר באותה העת בוורמונט וביקשה ממנו להסביר את מהות השיר .כעבור מספר
שבועות קיבלה תשובה בכתב ידו של רוברט פרוסט ,הוא ענה שאע"פ שנוהגים להסביר את השיר כמתייחס
למשמעות החיים ,לא לזאת התכוון הוא כשכתב את השיר באנגליה של תחילת המאה ה 99-אלא התכוון
52
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
ממש כפשוטו לחוויה של קטיף תפוחים .המועמדת להוראה עירערה וכהוכחה לעמדתה הציגה את המכתב
מפרוסט ,מסקנות הוועידה המיוחדת היו שתיים:
העירעור נדחה.
מאז הקפידו לבחון על שירים של משוררים מתים בלבד.
שבירת האמת
השלב הראשון בפרשנות הינו התרכזות בדמות הנושא .אני זוכר שכילד בכיתה ט' ,שנכשל לא פעם
במבחנים בספרות ,הרגשתי תחושת הזדהות עמוקה עם המורה הדרומית הנ"ל ,וזלזול לא פחות עמוק בוועדת
הערר .אבל התגברתי ,או לחילופין ,בניתי לעצמי מערכת התמודדות עם קריאה ספרותית שהיתה אמורה
להתמודד ואפילו לנצח את מערך הציונים של משרד החינוך .תחושתי היתה שהאמת חסרת משמעות
במערכת הזאת .האם באלזאק התכוון לחצי מהדברים שמבקריו הספרותיים מצאו מוחבאים בספריו? האם
הטמפלרים התכוונו להחביא קוד פעולה לכיבוש העולם בתוך רשימת קניות (המטוטלת של פוקו ,שם ,שם)?
נראה שכל מבנה ה"דרשות" ותילי התילים של הֶ רמזים שנבנו על בסיס כל ספר היו רעיון ריק ,ניסיון למצוא
את התמונה המוסתרת בתמונה ,ולך תדע אם היא בכלל תלת-מימדית...
ובעצם ,הממסד כלל לא דרש את פרשנותו ההכרחית ,אלא הסתפק בכל פרשנות שאיננה המשמעות
הפשוטה של הסיפור .אם נמשיך על בסיס רעיון התמונה התלת-מימדית ,בעצם לא היה הכרח לראות תמונה
מסויימת בתוך שטף המילים של "אבא גוריו" או "בעל זבוב" ,כל שהוצרכתי לעשות הוא להציג תמונה
שאפשר לראות בין המילים .גישה זו מגדירה שבעצם אין צורך בקריאת עשרות מאמרים אלא במעט מקוריות
וניסוח מתחכם.
זו היתה התורה שפתרה אותי מלימוד לקראת מבחנים ,זו גם התורה שקיבלתי בדמות 83בבגרות הנ"ל.
ניחא ,ציון נחמד ,אם יוצאים מנקודת הנחה שמדובר בבחור שאף פעם לא הצליח למצוא את החללית בין
עשרות פסלי החרות בלוח השנה התלת ממדי שהיה תלוי לנו בחדר.
טיסה נעימה
במחשבה שנייה ורטרואקטיבית ,ייתכן שעמדת הוועדה ,לפיה אין לנו עניין בכוונת המשורר ,פתחה
בקריאתי התייחסות 'פוסטמודרנית' לקריאה הספרותית .דוגמה קיצונית (שאין לה בהכרח קשר למציאות)
היא ,שהתפיסה לפיה יש לראות את התנ"ך בראות היסטורית אומנם לא מצאה לה מקום נוח במיוחד בביתי
ובדרך כלל זכתה לתגובה ש"התנ"ך איננו ספר היסטוריה" ,אך לאחר מפגש זה ,הניסיון להגיע לאמת
היסטורית נעלמה לחלוטין מסדר היום.
ממקום זה ,נראים לי נכונים דווקא דבריהם של חברי הוועדה ששאלָּתם לא הייתה בנוגע לכוונותיו של
פרוסט בכותבו את השיר ,אלא ליכולתה של המורה לנתח ולהביע את עצמה דרך השיר .עצם המחשבה לפיו
יכול אדם אחד לדעת את כוונותיו של האחר – שקרית ,גם אם המורה צדקה באומרה שרוברט פרוסט באמת
התכוון לכך ,היא לא הייתה יכולה לדעת זאת בוודאות .ייתכן שאילו הייתה טוענת שאלו תחושותיה בעת
קריאת השיר (וייתכן שאלו באמת היו תחושותיה ,כפי שפירושי לסיפור מציע) הערעור היה צריך להתקבל ,אך
המכתב לא רק שלא מוכיח את טענתה אלא מוכיח את ההפך – שהמורה לא הבינה את השאלה וניסתה לנחש
את כוונותיו של פרוסט – ניסיון שהוא טעות בכל מקרה בהקשר המדובר.
רוב חייו של אדם מרוכזים בעצמו .כאשר אני קורא אינני מנסה ,בדרך כלל ,להבין את מה שהתכוון
המחבר לכתוב ,אלא את מה שאני יכול/מעוניין להבין .המחבר מופיע על כריכת הספר ולרוב זהו המפגש
היחיד שלי איתו .המחבר הוא בסיכומו של עניין כמו סוכן הנסיעות – אני משתמש בשירותיו כאשר אני רוצה
56
ישיבת שיח-יצחק
קונטרס סיון תשס"ו
להגיע לאנשהו; נהניתי – אשתמש בו שוב ,לא נהניתי – אמצא לי אחר; בלית ברירה אלך לאיסתא ,שבנמשל
הוא משהו בסגנון של מבוע ,משיב הרוח או אתר צורה.
אמת – כי אתה הוא יוצרם
בערב יום הכיפורים של שיעור ב' ,כחלק מחשבון הנפש האישי שלי ,הוצאתי מהקלסר מספר דפים –
חומר כתוב מהשנה האחרונה ,והתחלתי לקרוא .במאמר מוסגר ,אני חושב שצורה זו של חשבון נפש ,עמידה
מול דברים אותם חשבת ויצרת ,היא מהדרכים הבונות של שפיטה עצמית.
בשני השלבים הראשונים של הטיפול הפרשני עברתי מדמות אחת בסיפור לדמות השנייה ,ולא ייחסתי
חשיבות רבה לדמות שעומדת ברקע – המחבר .בפרשנותי להתנהגות המורה ,וכן להתנהגות הוועדה ,הנטייה
הברורה שלי ,על בסיס הפרשנות ,לימדה אותי להיות מנותק ,בעיקר מהמחבר .כל עוד הקריאה היא לשם
הנאה בלבד הדברים נכונים ואולי אפילו מוצדקים ,אך מה קורה כשהניתוק מהמחבר לא מתאפשר? מה קורה
כשאני הוא המחבר? (לחילופין ,מה קורה כשכל ענייני הוא במשמעות שייחס המחבר לכתוב? למשל ,מכתב
של חבר)
קראתי את הדפים שלי ,תוהה ביני לבין עצמי על משמעות הכתוב ,הוצאתי את הכל מההקשר ,החזרתי,
כמו ילד שפוגש לראשונה במהות הפאזל .ובאותו רגע ראיתי בדמיוני את רוברט פרוסט קורא על הכסא
המתנדנד שלו את מכתבה של אותה מועמדת-להוראה .ישבתי בחדר אחרי המקווה ,בנסיון להתחקות באופן
בלתי מחייב אחרי תחושותיו של פרוסט עצמו.
ועם התקרבותו של היום הקדוש הבנתי :הנישול האלים של המחבר מכתביו יכול היה להכאיב לו לאין
ערוך ,ובאותה מידה להצחיק אותו עד אין קץ .התגובות ל'תנורו של עכנאי' ,של רבי אליעזר ושל הקב"ה
(בהתאמה) ,אינן יכולות שלא לקפוץ פה לנגד עינינו .רבי אליעזר חש את העוול שנעשה במציאות ,הוא מרגיש
ואפילו יודע שמה שנעשה איננו אמת ,והמצב הזה קורע אותו עד כדי כך שהוא עוזב את בית המדרש ובית
המדרש עוזב אותו .אך רבי אליעזר הוא לא המחבר ,הוא לא (וכמובן ,להבדיל אלף-אלפי הבדלות) במקרה
שלנו ,רוברט פרוסט ,אלא אותה מורה .והרוברט פרוסט (הכוונה לקב"ה ,שוב :להבדיל וכו') של 'תנורו של
עכנאי' צוחק .כי הוא יודע את האמת; אבל אפילו את מידת הדין ,מידת האמת ,המציאות מנצחת .הבנים לא
מנצחים מכיוון שהם רואים בצורת הפירוש שלהם אמת; לחכמים אין את האשליה שזוהי האמת .כבר מימי
כנסת הגדולה התחיל תהליך ארוך וכואב של מעבר התורה מן האמת אל המציאות (וראה את המדרש המאלף
בספרי דברים ד"ה "מעונה אלקי קדם" על שינוי נוסח התורה ע"פ ההלכה ש"אחרי רבים להטות") – חכמים
ִ
ראו שהעולם איננו יכול להתקיים על בסיס של אמת בלבד (לא חרבה ירושלים אלא על ...שהעמידו דיניהם
על דין תורה").
ורוברט פרוסט ,האמיתי-מציאותי ,שאיננו קשור לחוויות שינוי והעמדת העולם – אני חושב שהוא צחק,
אפילו עד כדי דמעות ,כתב את מכתב התשובה ונגס בתפוח מהקערה שעל השולחן .הוויכוח על השיר ,שניטש
בין וועדה בניו-יורק לבין בחורה שבסך-הכל מנסה לעבור מבחן שלא מצליח להוכיח דבר פרט לחוסר היציבות
של הוודאות ,לא עניין אותו .השיר נשאר שיר על עץ תפוחים ,ואם החיים שלהם נראים כמו עץ תפוחים אז
אין הכי נמי – שיכתבו מה שבא להם .הוא מעולם לא אהב את ניו יורק – עיר גדולה מדי ,והתפוחים שם אף
פעם לא טריים.
לראות את הקולות – ללא מילים
כשסיכמתי לעצמי את פירוט מחשבותי נוכחתי לדעת שנתתי את דעתי על שלושת הדמויות האנושיות
של הסיפור ללא התחשבות בטקסט עצמו .למילים אולי אין רגשות ,אבל אם יש איזושהי אמת בדבריו של
שייקספיר ,הרי שאם שורפים שיר הוא נשרף יותר מהר מכל סוחר וונציאני ,ולכן תחושתי היא שמילים חיות.
51
קונטרס סיון תשס"ו
ישיבת שיח-יצחק
שכבתי אתמול על המיטה ,מביט בכוכבים מעל ראשי (אל חשש ,אני ב"ה גר בבית .מישהו הדביק לי כוכבים
זוהרים-בחושך על התיקרה) ,מנסה לחדור לרגשותיו של השיר עצמו ,להיכנס אל מאחורי המילים ,לתוך
הסאבטקסט אם תרצו.
אומנם ,המילה בהגדרתה דורשת פרשנות ,וככזו ניתנת לכל רמה של פרשנות מכל סוג .אך מטרת המילים
איננה רק פרשנות ,אלא מפגש של הקורא עם עצמו ורגשותיו ,או במקרים כמו אותו ערב יום כיפור ,גם מפגש
של הקורא עם המחבר .אולם צריך לקחת את הדברים לשלב הבא בכדי להבין את המשמעות שלהם.
חג השבועות עומד בסופם של ארבעים-ותשע יום של תיקון המידות וספירות הנפש ,אם יש יום שעומד
במוכנות למפגש עם העצמי זהו היום הזה .חגי תשרי ,שהם ראש השנה (יום הדין ,עמידה במשפט) ,יום כיפור
(עמידה מול האלוקות) ,סוכות (מפגש עם העולם) ,ושמיני עצרת (מפגש עם האלוקות) – הם חגי מפגש עם
החוץ; פסח הוא מפגש עם העם.
חג השבועות עומד כחג מוכן למפגש עם האני" ,כולו לכם" .אבל חג השבועות הוא גם חג מתן תורה,
וככזה מציג בדומה לסיפור שלנו ארבע דמויות מפתח .עם ישראל; משה; הקב"ה; והתורה.
בדרך כלל אנו נוטים לראות את הסיפור מנקודת מבטו של עם ישראל המקבל את התורה ,ובמידה רבה
של צדק ,מכיוון שהם – אנחנו .ובכל זאת ,יש מקרים בהם ניסינו להתמודד עם האירוע מעמדתו של משה
(ההתמודדות עם המלאכים בעליית משה למרום ,למשל) ,ואפילו מנקודת מבט של קודשא בריך הוא (לדוגמא:
המדרש על המלך שנותן את בתו ומבקש קיתון למגוריו .)...שם החג' ,חג מתן תורה' ,כולל את כל האפשרויות
הללו.
אבל יש עוד צד במתן התורה ,והוא הצד של התורה עצמה .אנו יודעים איך הגיב הקב"ה ל'תנורו של
עכנאי' ,ואנו יודעים את תגובותיהם של כל הסובבים את הדבר ,אך כיצד הגיבה התורה?
אני חושב ,אינני בטוח ,אך לדעתי התורה ,כמו השיר על קטיף התפוחים ,ממשיכה לשיר את עצמה .היא
איננה חוששת מהמחלוקות שהם לשם שמים ,אין בה את המאמץ לפרשנות אלא את הרצון לקבלה ,היא
מגלה את פניה לכל דורש ולבד שלא ירמה את עצמו ,שלא יגלה פנים שלא כהלכה .השירה הזו מפעמת בכל
יום ובכל שעה; אם איננו לומדים אנו שומעים אותה עוברת מהר חורב ,זועקת אוי להן לבריות מעלבונה של
תורה ,ואם אנו כן לומדים ,הרי היא מתגלה לכל אדם בקולות ובברקים ,הכל לפי כוחו ולפי מקומו .התורה
יכולה להיות גוף זר שנראה אותו מבחוץ ונלמד אותו מבחוץ ,ויכולה גם להפוך לחלק משירת החיים שלנו.
ואז כל מפגש איתה הופך למפגש עם העצמי ,עם הספירה המושלמת הכוללת ארבעים ותשע ספירות ועוד
ספירה אחת.
54
© Copyright 2024