1. No category

1
‫פסח דורוﬨ‬
‫קובץ מאמרים לפסח‬
‫מערכת‪ :‬נאור דיין‪ ,‬שמואל לעסרי‪ ,‬אלעד גורן‪ ,‬רועי ולנר‪ ,‬שי שליסל‪.‬‬
‫שכתוב ועריכה‪ :‬דור פוגל‪ ,‬אור יניב‪ ,‬אושר זקין; מתן לוי‪ ,‬אלישע לוי‪ ,‬שלמה מרק‪ ,‬יהושע‬
‫וולינגר‪ ,‬דרור מורגנשטרן‪ ,‬עז מסוורי‪.‬‬
‫הגהה‪ :‬איתן קהתי‪ ,‬יהושע וולינגר‪ ,‬מתן לפיד‪ ,‬הראל ריינוס‪ ,‬יגאל בראכין‪.‬‬
‫עימוד ועיצוב‪ :‬שמואל לעסרי‪.‬‬
‫כריכה‪ :‬הראל ריינוס‪ ,‬שמואל לעסרי‪.‬‬
‫ייעוץ והכוונה‪ :‬הרב נתנאל אריה‪.‬‬
‫בהוצאת ישיבה גבוהה והסדר‪ ,‬הגולן‪.‬‬
‫חיספין‪ ,‬רמת הגולן‪ .‬ד‪.‬נ ‪02921‬‬
‫לתרומות ‪.164340140 -‬‬
‫התשע"ג‬
‫‪2‬‬
‫נר‬
‫ה'‬
‫נשמת‬
‫אדם‬
‫‪‬‬
‫‪3‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫דבר המערכת ‪7 .......................................................................................‬‬
‫ברכת ראש הישיבה ‪9 ...............................................................................‬‬
‫משמעות השם פסח הרב יואל מנוביץ'‪11 ..................................................‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח הרב איתמר אלדר‪23 .........................................‬‬
‫לשני האורות הגדולים משה תורג'מן‪33 .....................................................‬‬
‫דין מצה שמורה הרב שי וינטר‪37 ..............................................................‬‬
‫מצוות והגדת לבנך הרב יהושע ון דייק‪99 ...................................................‬‬
‫כנגד ארבעה בנים דברה תורה הרב שלמה שטרסברג‪71 ...........................‬‬
‫מתחיל בגנות ומסיים בשבח הרב יגאל אריאל‪......................................‬‬
‫‪79‬‬
‫אכילת מצה בכל ימי הפסח הרב ישי סמואל‪87 ..........................................‬‬
‫אדם ומדינה במבחן החירות הרב נתנאל אריה‪93 ......................................‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫על היום ומחר בארבעת הבנים הרב אהרון איזנטל‪97 ....................................‬‬
‫שולחן עורך ‪ -‬מרכז הסדר! חננאל טחובר‪119 ................................................‬‬
‫קרבן פסח הרב מוטי פרנקו‪119 .................................................................‬‬
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי ר' מתן לוי‪119 .........................................................‬‬
‫קריאת ההלל בליל הסדר הרב ידידיה שביב‪.........................................‬‬
‫‪133‬‬
‫לשנה הבאה בירושלים הרב יואל מנוביץ'‪133 ..............................................‬‬
‫דבר המערכת‬
‫יציאת מצרים תשאר לעד האביב של העולם כולו" (הרב זצ"ל‪ ,‬מגד‬
‫ירחים)‪.‬‬
‫פֶּ סַ ח‪ .‬יציאת מצרים ההיסטורית מסמלת את היווצרותו של עם ישראל‪.‬‬
‫עם ישראל נבחר בבחירה אלוקית להיות עם סגולה מכל העמים‪ .‬פסח‬
‫דורות חושף נקודה פנימית זו‪ ,‬הנמצאת בכל אחד מישראל‪ ,‬ומכוחה‬
‫יוצא מן המיצרים‪ ,‬הן הכלל והן הפרט‪ ,‬אל החירות‪ .‬ליל הסדר‪ ,‬ליל‬
‫שימורים‪ ,‬מתייחד בכינוס המשפחתי‪-‬ביתי‪ ,‬המעביר מדור לדור‪ ,‬בחינוך‬
‫ובהגדה‪ ,‬את אותה נקודה פנימית המתגלה מתוך ריבוי סיפור יציאת‬
‫מצרים‪ ,‬בהודאה לרבש"ע ובצפייה לבניין ירושלים ותיקון העולם‪.‬‬
‫בקובץ שלפניכם‪ ,‬שנעשה מתוך רצון להתכונן החג מתוך תורת‬
‫הישיבה‪ ,‬נאספו שיעורים ומאמרים המאירים צדדים שונים של החג‪.‬‬
‫המאמרים מסודרים על פי סימני ליל הסדר‪ ,‬בניסיון להתאים ככל‬
‫האפשר בין המאמר לסימן ולחדש בו פנים‪ .‬אנו תקווה שקובץ זה יהווה‬
‫הכנה נכונה אל בין הזמנים והחג; ויאיר את מהות‪ ,‬משמעות וחשיבות‬
‫החג‪ ,‬לדורנו‪ ,‬דור הגאולה‪.‬‬
‫אנו מודים לרבנים שנעתרו והשקיעו מזמנם על מנת שקובץ זה יהיה‬
‫בידכם‪ .‬כמו כן‪ ,‬לאברכי ותלמידי הישיבה שסייעו‪ ,‬עזרו ותמכו‪.‬‬
‫"שגיאות מי יבין מנסתרות נקני"‪ ,‬אם מצאתם טעות או שגיאה עדכנו‬
‫אותנו‪ ,‬כך שבעשרות המהדורות הבאות הדבר יתוקן‪.‬‬
‫פסח כשר ושמח‬
‫שיעור ד' ה'תשע"ג‬
‫‪7‬‬
8
‫ברכת ראש הישיבה‬
‫שתי מצוות בתורה הוטבעו במטבע של חובת העברת המסורת מאב לבן‪ ,‬שתי‬
‫מצוות אלו הם מצוות תלמוד תורה ומצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן‪.‬‬
‫האחת‪ :‬מציינת את לידת עם ישראל שהיא אביב העולם‪ ,‬שאלמלי זה לא היה‬
‫קורה לא היה מתקיים העולם "בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית"‪ .‬לציון‬
‫מאורע זה נצטווינו להסב אנו ובנינו מידי שנה בליל יום הולדתנו ולספר את גודל‬
‫השגחתו עלינו וגאולתנו מצרינו‪ .‬חובה זו הוטבעה במטבע של העברה מאב לבן‪,‬‬
‫הרמב"ם במצוות עשה קנז מביא את המקור לחיוב סיפור יציאת מצריים בליל‬
‫ט"ו בניסן משום שנאמר "וְ הִ ג ְַדת לְ בִ נְָך"‪ .‬השנייה‪ :‬מצוות תלמוד תורה‪ ,‬וגם היא‬
‫נקראת ראשית‪" :‬בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית"‪ .‬גם על התורה נאמר‬
‫ָאר ץ‬
‫יתי יוֹמם ול ְילה חֻּק ֹות שמַ ִים ו ֶּ‬
‫"אם ֹלא בְ ִר ִ‬
‫שאין קיום לעולם בלעדיה שנאמר ִ‬
‫ֹלא ש ְמ ִתי"‪ .‬וגם חובה זו הוטבעה במטבע של העברה מאב לבן וכמו שכתב‬
‫הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (א‪ ,‬ב) "מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד‬
‫את כל התלמידים אף על פי שאינם בניו שנאמר "וְ שִ נַנְתם לְ בנֶּיָך"‪.‬‬
‫אין בית מדרש ללא חידוש‪ .‬חידושי תורה שנתחדשו בבית מדרשנו מהווים‬
‫חוליה נוספת בשלשלת התורה ובקיום מצוות "וְ ִש ַננְתם לְ בנֶּיָך"‪ .‬מעלה יתרה‬
‫נודעת להם שתוכנם הלכות פסח שבהם מתקיימת מצוות "והגדת לבניך" וכדברי‬
‫תרגום יונתן בן עוזיאל "ותתני לברך ביומא ההוא" ‪ -‬ותלמד לבניך ביום ההוא‪.‬‬
‫אני מבקש לברך מקרב ליבי את רעי רבני הישיבה והרבנים כותבי המאמרים‪,‬‬
‫את התלמידים היוזמים העושים והמעשים‪ :‬שמואל לעסרי‪ ,‬אלעד גורן‪ ,‬שי‬
‫שליסל‪ ,‬נאור דיין ורועי ולנר; את מנהלנו המסור רפאל תמם‪ ,‬ואת כל המסייעים‬
‫והתורמים לעשייה חשובה זו‪.‬‬
‫נזכה להיות אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה‪.‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫‪9‬‬
11
‫משמעות השם פסח‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫ראש הישיבה‬
‫ככל חג‪ ,‬גם לחג הפסח יש כמה שמות‪ .‬אחד השמות היותר ידועים‬
‫ויסודיים הוא חג ה'פסח'‪ .‬המאמר הבא מבקש להבין את מקור השם‬
‫ומשמעותו‪ ,‬ובאמצעות זאת להבין ולהעמיק במהות החג‪.‬‬
‫מכל שמותיו של החג‪' ,‬פסח' הוא השם המוכר ביותר אך גם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬הפחות מובן שבהם‪.‬‬
‫לראשונה מוזכר השם 'פסח' בפרשת החדש (שמות יב‪ ,‬א‪-‬ד)‪:‬‬
‫וַ יֹאמֶּ ר ה' אֶּ ל מֹ שֶּ ה וְ אֶּ ל ַא ֲהרֹן בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם לֵאמֹ ר‪ .‬הַ חֹ ֶּדש הַ זֶּה לכֶּם רֹאש חֳדשִ ים ִראשוֹן‬
‫הּוא לכֶּם לְ ח ְדשֵ י הַ שנה‪ַ .‬דבְ רּו אֶּ ל כל ע ֲַדת יִשְ ראֵ ל לֵאמֹ ר בֶּ עשֹר לַחֹ ֶּדש הַ זֶּה וְ י ְִקחּו להֶּ ם‬
‫אִ יש שֶּ ה לְ בֵית ָאבֹת שֶּ ה לַביִת‪ .‬וְ אִ ם יִמְ עַ ט הַ בַ יִת מִ הְ יֹת מִ שֶּ ה וְ לקַ ח הּוא ּושְ כֵנ ֹו הַ ּקרֹב אֶּ ל‬
‫בֵי ת ֹו בְ מִ כְסַ ת נְפשֹת אִ יש לְ פִ י ָאכְ ל ֹו תכֹ ּסּו עַ ל הַ שֶּ ה‪.‬‬
‫המצווה‪ ,‬אם כן‪ ,‬היא לקחת שה בעשירי לחדש הראשון ‪ -‬חדש ניסן‪ ,‬בכדי לקיים בו את‬
‫מצוות הקרבן בארבעה עשר לחדש‪ .‬הפסוק הבא (יא) מגלה לנו באיזה קרבן מדובר‪:‬‬
‫" ַו ֲאכַלְ תֶּ ם אֹ ת ֹו בְ חִ פזוֹן ֶּפ ַסח הּוא לַה'"‪ .‬ההסבר לַשם מצוין בפסוקים הבאים (יב‪-‬יג)‪:‬‬
‫ֵיתי כל בְ כוֹר בְ אֶּ ֶּרץ ִמצְ ַר ִים מֵ ָאדם וְ עַ ד בְ הֵ מה ּובְ כל‬
‫" וְ עבַ ְרתִ י בְ אֶּ רֶּ ץ מִ צְ רַ יִם בַ ַליְלה הַ זֶּה וְ ִהכ ִ‬
‫יתי אֶּ ת‪-‬הַ דם‪ּ ,‬ופסַ חְ ִתי ֲע ֵלכֶּם‪ "...‬על פניו‪ ,‬פסח הוא‬
‫אֱֹלהֵ י מִ צְ רַ יִם אֶּ עֱשֶּ ה שְ פטִ ים ֲאנִי ה'‪ ...‬וְ ר ִא ִ‬
‫שם שולי‪ :‬שם המיוחס לפעולה מסוימת‪ ,‬ולא מהותי‪-‬עקרוני שעל שמו ראוי הקורבן או‬
‫החג להיקרא ‪ :‬במכת בכורות הקב"ה פסח על בתיהם של ישראל‪ .‬לכאורה מסיבה טכנית‬
‫היות ובתי ישראל ובתי המצרים היו סמוכים‪ ,‬פסח ה' על בתי ישראל ולא הכה אלא את‬
‫בכורי מצרים לבדם‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫יציאת מצרים העיקר‬
‫רבי יהודה הלוי‪ ,‬בסעיפים הראשונים בספר הכוזרי‪ ,‬משתית את יסוד האמונה הישראלית‬
‫על נס יציאת מצרים‪ .‬כשמגיע מלך כוזר אל החבר לאחר ברור מול חכמי שאר הדתות‪ ,‬סח‬
‫לו החבר את עקרי אמונתו‪" :‬אני מאמין באלוקי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני‬
‫ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען"‪ .‬שורש‬
‫האמונה אינו מתחיל בבריאת העולם והאדם כפי שמחייב שכל האדם‪ .‬יציאת מצרים היא‬
‫הנקודה בה מופיעה האמונה הישראלית‪ .‬דבר זה מודגש בדבריו של החכם על אמונתו‬
‫ב'אלוקי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל ממצרים'' ולא 'אלוקי השמים‬
‫והארץ'‪ .‬הטעם לכך‪ ,‬כפי המשך דברי החבר הוא ש‪" :‬חיוב התורה עלינו הוא מצד מה‬
‫שהוציאנו האלוה ממצרים ומצד היות לו התחברות עמנו בהיותנו סגולת בני האדם"‪ .‬עם‬
‫ישראל מתחבר עם בורא עולם ביציאת ממצרים‪ ,‬קודם למתן תורה‪ ,‬וכפי שאכן מופיע‬
‫אתיָך מֵ אֶּ ֶּרץ ִמצְ ַריִם "‪.‬‬
‫בדיבר הראשון של מתן תורה‪ָ" :‬אנֹ כִ י ה' אֱֹלהֶּ יָך אֲשֶּ ר הוֹצֵ ִ‬
‫את היסוד הזה‪ ,‬זכירת יציאת ממצרים‪ ,‬יסוד המזקיק אותנו למצווה יומיומית ולמצוות ליל‬
‫הסדר‪ ,‬ננסה לברר בדברים הבאים ולצורך כך נשיב אחור במעט את גלגל הזמן אל הזמן‬
‫שטרם היציאה‪.‬‬
‫שאלותיו והתנהגותו של משה‬
‫המפגש הראשון של משה רבנו ואהרן עם פרעה בסוף פרשת שמות לא משיג תוצאות‬
‫מוצלחות‪ .‬העם קורא למשה ואהרון וטוען כנגדם‪" :‬י ֵֶּרא ה' ֲעלֵיכֶּם וְ י ְִשפֹ ט אֲשֶּ ר ִהבְ אַ שְ תֶּ ם‬
‫אֶּ ת רֵ יחֵ נּו בְ עֵ ינֵי פַ ְרעֹ ה ּובְ עֵ ינֵי עֲבדיו לתֶּ ת חֶּ ֶּרב בְ ידם לְ ה ְרגֵנּו" (שמות ה‪ ,‬כא)‪ .‬משה שב‬
‫ופונה לה'‪" :‬ה' למה הֲרֵ עֹ תה לעם הַ זֶּה למה זֶּה ְשלַחְ תנִי" (שם‪ ,‬כב)‪.‬‬
‫שתי שאלות שואל משה‪ :‬למה הרעותה ולמה שלחתני‪ .‬אך משה מעלה תהיה נוספת‬
‫בדבריו‪ּ" :‬ומֵ ָאז באתִ י אֶּ ל פ ְַרעֹ ה לְ דַ בֵ ר בִ ְשמֶּ ָך הֵ ַרע לעם הַ זֶּה וְ הַ צֵ ל ֹלא ִהצַ לְ ת אֶּ ת עַ מֶּ ָך" (שם‪,‬‬
‫כג)‪ .‬למה צריך ייסורים? ולמה בסופו של דבר אתה לא מציל את העם? על הדברים הללו‬
‫עונה ה' למשה‪ " :‬עַ תה תִ ְראֶּ ה אֲשֶּ ר אֶּ עֱשֶּ ה לְ פַ ְרעֹ ה כִ י בְ יד חֲזקה יְשַ לְ חֵ ם ּובְ יד חֲזקה יְג ְרשֵ ם‬
‫ַארצו" (שם ו‪ ,‬א)‪ .‬ריבונו של עולם משיב‪ :‬סבלנות אתה תראה את הישועה ואת אובדן‬
‫מֵ ְ‬
‫הרשעים ‪ .‬לשאלת 'למה הרעותה'‪ ,‬מדוע נצרכים ייסורים‪ ,‬לא נתנה תשובה‪ .‬המשך הדברים‬
‫הוא בפרשה הבאה‪ ,‬פרשת וארא‪:‬‬
‫ֱֹלקים אֶּ ל מֹ שֶּ ה וַ יֹאמֶּ ר אֵ ליו ֲאנִי ה'‪ :‬ואֵ רא אֶּ ל ַאבְ רהם אֶּ ל יִצְ חק וְ אֶּ ל ַיעֲקֹ ב בְ אֵ ל‬
‫וַ י ְַדבֵ ר א ִ‬
‫שַ די ּושְ מִ י ה' ֹלא נו ַֹדעְ תִ י להֶּ ם‪ :‬וְ גַם ה ֲִקמֹ תִ י אֶּ ת בְ ִריתִ י אִ תם לתֵ ת להֶּ ם אֶּ ת אֶּ ֶּרץ כְ נעַ ן אֵ ת‬
‫משמעות השם פסח‬
‫אֶּ ֶּרץ מְ גֻרֵ יהֶּ ם אֲשֶּ ר גרּו בּה‪ :‬וְ גַם ֲאנִי שמַ עְ תִ י אֶּ ת נַאֲקַ ת בְ נֵי יִשְ ראֵ ל אֲשֶּ ר מִ צְ ַריִם מַ עֲבִ ִדים‬
‫אֹ תם ואֶּ זְ כֹר אֶּ ת בְ ִריתִ י‪.‬‬
‫שמות ו‪ ,‬ב‪-‬ד‬
‫חלק מהפרשנים‪ ,‬ובתוכם רש"י‪ ,‬פירשו את הדברים לא כהמשך‪ ,‬אלא כגערה במשה רבנו‪.‬‬
‫אנו מבקשים לבאר את הדברים באופן בהם אולי יהיו הם מעין מענה לשאלה שנותרה‬
‫ּוש ִמי ה' ֹלא‬
‫פתוחה‪ ,‬שאלת 'למה הרעותה'‪" .‬ואֵ רא אֶּ ל ַאבְ רהם אֶּ ל יִצְ חק וְ אֶּ ל ַיעֲקֹ ב בְ אֵ ל שַ די ְ‬
‫נוֹדַ עְ תִ י להֶּ ם" ‪ .‬ישנו הבדל בין התגלות ה' אל האבות אז ובין התגלותו עתה‪ .‬בין שמי ה'‬
‫לאל שדי‪ .‬שעה זו היא שעה של חידוש שכמוהו עדיין לא היה כמוהו בעולם והחידוש הזה‬
‫מתבטא בהופעת שם חדש‪ .‬עד עכשיו היו אבות‪ ,‬מכאן ואילך יש מדרגה חדשה‪ .‬עד עכשיו‬
‫היה אל שדי‪ ,‬ומעכשיו שמי ה'‪ .‬איזו מדרגה חדשה מופיעה בעולם?‬
‫בהמשך הפסוקים אומר ה' על קורבן פסח‪:‬‬
‫וְ עבַ ְרתִ י בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם בַ ַליְלה הַ זֶּה וְ הִ כֵיתִ י כל בְ כוֹר בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם מֵ ָאדם וְ עַ ד בְ הֵ מה ּובְ כל‬
‫אֱֹלהֵ י מִ צְ ַריִם אֶּ עֱשֶּ ה שְ פטִ ים ֲאנִי ה'‪ .‬וְ היה הַ דם לכֶּם לְ אֹ ת עַ ל הַ בתִ ים אֲשֶּ ר אַ תֶּ ם שם‬
‫וְ ראִ יתִ י אֶּ ת הַ דם ּופסַ חְ תִ י ֲע ֵלכֶּם וְ ֹלא יִהְ יֶּה בכֶּם ֶּנגֶּף לְ מַ שְ חִ ית בְ הַ כֹתִ י בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ריִם‪.‬‬
‫שמות יב‪ ,‬יב‪-‬יג‬
‫פשט דברי ה' הם כך‪ :‬כשאני הולך להרוג את בכורי מצרים בכורי עם ישראל לא יהרגו‪.‬‬
‫ל כאורה צריך לשאול‪ :‬למה שתהיה סברה שהם כן יהרגו?! הלא כל ה'מבצע' הזה אינו‬
‫אלא לצורך הצלתם?!‪ ,‬אכן רש"י חש בשאלה הזו ולכן מיד כתב‪" :‬ואתם לא תצאו וגו' ‪-‬‬
‫מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולילה רשות‬
‫למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער"‪ .‬מעין זה כתב הרב ב'אורות המלחמה'‪:‬‬
‫" מלחמה בעולם‪ ,‬אנדרלמוסיה באה לעולם‪ ,‬זמיר עריצים‪ ,‬טוב ורעים נהרגים"‪ .‬מיהו אותו‬
‫ה'משחית' המסתורי עליו מדבר רש"י? והלא 'אין עוד מלבדו'?!‬
‫קושי זה מתחדד עוד יותר לאור המופיע בפרשת 'כי תשא'‪ .‬משה רבנו עולה להר סיני לקבל‬
‫את התו רה וריבונו של עולם מספר לו שעם ישראל חטאו בעגל‪ .‬מיד מתפלל משה לפני ה'‪:‬‬
‫" ַויְחַ ל מֹ שֶּ ה אֶּ ת פְ נֵי ה' אֱֹלהיו ַויֹאמֶּ ר למה ה' ֶּיח ֱֶּרה אַ פְ ָך בְ עַ מֶּ ָך אֲשֶּ ר הוֹצֵ את מֵ אֶּ ֶּרץ ִמצְ ַריִם‬
‫בְ כֹ חַ גדוֹל ּובְ יד חֲזקה‪ :‬למה יֹאמְ רּו מִ צְ ַריִם לֵאמֹ ר בְ רעה הוֹצִ יָאם ַל ֲה ֹרג אֹ תם בֶּ ה ִרים ּולְ כַֹּלתם‬
‫מֵ עַ ל פְ נֵי האֲדמה שּוב מֵ חֲרוֹן אַ ֶּפָך וְ הִ נחֵ ם עַ ל הרעה לְ עַ מֶּ ָך" (שמות לב‪ ,‬יא‪-‬יג)‪ .‬ה' מקבל את‬
‫הבקשה‪ַ " :‬ו ִינחֶּ ם ה' ַעל הרעה אֲשֶּ ר ִדבֶּר ַלעֲשוֹת לְ ַעמו"ֹ (שם‪ ,‬יד)‪ .‬משה יורד מההר ורואה‬
‫את העגל‪ ,‬וברגע שהוא רואה את העגל הוא שובר את הלוחות‪ .‬לכאורה‪ ,‬חטא העגל כבר‬
‫נמחל‪ ,‬אז מדוע שובר משה את הלוחות?! מי התיר לו לשבור את הלוחות? הרי הלוחות‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫אינם של משה אלא של בורא עולם‪ .‬כל העולם חיכה ליום השישי ו' סיוון לקבלת לוחות‪.‬‬
‫לאחר מכן משה רבנו שואל את אהרן מה קרה‪ .‬וכי אין משה יודע?! הרי הוא כבר שמע‬
‫מה' כשהיה על הר סיני‪ .‬הוא ירד מההר ראה את העגל כאילו משהו התחדש לו והוא שבר‬
‫את הלוחות‪ .‬עכשיו הוא שואל עוד פעם את אהרן מה קרה‪ ,‬ואהרן מספר לו מה קרה וזו‬
‫כבר הפעם השלישית שמשה יודע מה קרה‪ .‬בכל אופן‪ ,‬בשלב הזה קובע משה שאם אלו הם‬
‫פני הדברים‪ ,‬צריך להרוג את כל מי שעשה את העגל‪ .‬אך מה בדיוק קרה משעה שמשה‬
‫שמע מה' על החטא הנורא עד שעה שראה זאת בעיניו‪ ,‬ומה קרה משעה זו עד ששמע זאת‬
‫מאהרון‪ ,‬תשובות לשאלות אלו נשארו חבויות‪.‬‬
‫בין שם שדי לשם הויה‬
‫יש הבדל עצום בין שם אלוקים לאל שדי לבין שם הויה‪ .‬יש הבדל בין מידת דין למידת‬
‫רחמים‪ .‬מידת הדין מדברת תמיד על הפער הגדול בין הפוטנציאל‪ ,‬עומק הרצון‪ ,‬איך‬
‫שהמציאות צריכה להיות‪ ,‬לבין המימוש בפועל‪ .‬ניתן לומר שזוהי הבעיה בעולם ‪ -‬הפער‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬הפער הזה 'ייסגר' לעתיד לבוא במהרה בימינו‪ ,‬אז תתחדש מציאות שלמה‪ ,‬אחידה‬
‫והרמונית‪ ,‬אבל עד אז‪ ,‬תפקידה של מידת הדין הוא לדבר על הפער‪ ,‬על חוסר המימוש‪.‬‬
‫כשהמציאות כולה וכנגדה בני האדם היכולים לממש את המציאות כפי ערכה האמיתי‬
‫עומדים לפני מידת הדין‪ ,‬וכל עו ד אין מימוש‪ ,‬באה מידת הדין ותובעת את עלבונה של‬
‫המציאות החסרה‪ .‬מידת הדין תובעת‪ ,‬מידת הדין עומדת מבחוץ "כי אלוקים שופט"‪ .‬מידת‬
‫הדין היא מציאות שבה אלוקים מסתכל על המציאות מבחוץ‪ ,‬שופט אותה‪ .‬ואם המציאות ‪-‬‬
‫הבחיריים במציאות‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬יצורי האנוש ‪ -‬לא נוהגים כראוי‪ ,‬מיד מופיע העונש‪.‬‬
‫לענייננו ‪ ,‬על פי מידת הדין אם יש לוחות ויש עם ישראל‪ ,‬בשעה שאין ישראל מקיימים את‬
‫הכתוב בלוחות‪ ,‬צריך לשבור את עם ישראל‪ .‬הלוחות הם האמת המוחלטת ולכן הן אלה‬
‫שצריכות להישאר‪.‬‬
‫"ואֵ רא אֶּ ל ַאבְ רהם אֶּ ל יִצְ חק וְ אֶּ ל ַיעֲקֹ ב בְ אֵ ל שַ די" ‪ -‬אל שדי‪' :‬שאמר לעולמו די' ‪ -‬יש גבול‬
‫"ּוש ִמי ה' ֹלא נו ַֹדעְ ִתי להֶּ ם"‬
‫לעולם‪ .‬למציאות יש תוקף‪ ,‬היא קבועה‪ ,‬היא קיימת‪ ,‬היא חזקה‪ְ .‬‬
‫ שם ה'‪ ,‬השם הפרטי‪ ,‬שם שדרכו אפשר לראות את שם ההויה שבכל המציאות‪ ,‬גם‬‫כשהפוטנציאל לא ממומש‪ .‬כשהמציאות אינה עומדת בצורה תקיפה‪ ,‬אפשר לחולל ניסים‪,‬‬
‫אפשר לגלות שבעצם המציאות לא היא הקבועה‪ ,‬אלא מי שעומד מאחוריה‪ .‬המדרגה‬
‫המתחדשת עתה היא מדרגת שם הויה‪ .‬מציאות חדשה עם חוקים חדשים‪.‬‬
‫בכדי לחדד את הנקודה נציין את דברי המלבי"ם שבא לברר את מה שהזכרנו לעיל‬
‫שהקב"ה לא ענה למשה על השאלה למה הרעותה‪:‬‬
‫משמעות השם פסח‬
‫וה ייתה הנבואה על ידי שם שדי‪ ,‬ששם זה שמורה שאמר לעולמו די וגבל ומדד וקצב‬
‫חוקי הטבע‪ ,‬כי מצד שם הוויה אין די ואין גבול וקצב‪ ,‬כי בו יפליא פלאות ויחדש אותות‬
‫ומופתים כפי רצונו הבחירי שאין לו סוף‪ ,‬וע"י שהשיגו נבואתם ע"י אספקלריא שאינה‬
‫מאירה ראו מראה ודימיון‪ ,‬כמ"ש ו ארא אל אברהם וכו' שראו מראה ודימיון כי היתה‬
‫הנבואה באל שדי‪ ,‬אבל בשמי ה' שהיא הנבואה באספקלריא המאירה שישיגו את‬
‫האלוקות שלא דרך חלונות העולמות ולא ע"י מחזה המדמה שאז לא יראו שום מחזה‬
‫ודימיון רק ישיגו השגה מדעית בחלות השפע מאין סוף בעצמו על כח השכל לא נודעתי‬
‫להם‪ ...‬וכן ההנהגה עד השעה ההיא תכף אמר לו אני ה' שהוא ההצגה שם הויה‪ .‬וכן‬
‫שההנדה היא משה לדורות יהיה על ידי שם הויה שאין לו שום קשר עם הטבע וחוקותיה‬
‫כי בדור המדבר עשה ניסים נגלים ונפלאות גדולות וכבריאת העולם שברא שלא היו וזה‬
‫מיוחס לשם הויה שהוא למעלה מן הטבע וחוקותיה‪ ,‬וזה היה גם כן תשובה עמ"ש למה‬
‫הרעותה לעם הזה‪ ,‬כי בסדר ההנהגה לפי חוקי הטבע היה ראוי שבעת הגיע תור הגאולה‬
‫יקל עו ל השעבוד מעליהם‪ ,‬וכמ"ש בירושלמי (פ"ק דברכות) שמדמה גאולת ישראל‬
‫לעלית השחר‪ ,‬כמו שבעלות השחר יזרח האור מעט מעט בהדרגה כן גאולת ישראל‬
‫תחילה וישב מרדכי לשער המלך ואח"כ ליהודים היתה אורה‪ ,‬וזה רק בעת שתהיה‬
‫הגאולה ע"י ניסים נסתרים כמו שהיה בימי מרדכי‪ ,‬אבל בסדר ההנהגה הניסית יהיה‬
‫בהפך שבעת הגאולה יגדל הגלות והשעבוד ולידה תהיה מתוך חבלים גדולים‪ ,‬ומאופל‬
‫גדול מעוף צוקה יבוא אור שבעתיים‪.‬‬
‫ביום הזה‪ ,‬בט"ו בניסן‪ ,‬יהיה יום לידה‪ ,‬תיוולד פה פתאום מציאות חדשה‪ ,‬שם הויה‪ .‬עד‬
‫היום היו גדולי עולם‪ ,‬אברהם אבינו יצחק ויעקב‪ ,‬אבל ה' התגלה רק באל שדי‪ .‬את שמו‪,‬‬
‫את השם‪ ,‬את המהות‪ ,‬אי אפשר לגלות גם לגדולים ביותר‪ .‬שם‪ ,‬ומהות‪ ,‬אפשר לגלות רק‬
‫למשהו הרבה יותר גדול‪ .‬התוכן הזה שיקרא בסופו של דבר 'עם ישראל' ש ט"ו בניסן הוא‬
‫יום הולדתו‪ ,‬הוא אידיאה גדולה וארוכה על פני דורות רבים‪ ,‬עם מטרות גדולות‪ ,‬עם‬
‫פוטנצ יאל עצום ובשביל כל זה צריך סבלנות ומתינות עד המימוש הסופי‪ .‬והתוכן הגדול‬
‫והארוך הזה הוא שם הויה ‪ .‬אין אדם פרטי יכול להכיר את 'שמי ה''‪ .‬אפילו לא משה רבנו‪.‬‬
‫נבואתו ‪ -‬רק מכח ישראל‪.‬‬
‫המציאות החדשה המופיעה עתה היא מציאות ושמה ישראל‪ .‬בעומק העניין ידובר על‬
‫מציאות של מידת הרחמים‪ ,‬מידה שיכולה 'לסבול' את העולם‪ .‬מידה האומרת שלמרות‬
‫שהמציאות לא מממש את הפוטנציאל יש בה תוכן רוחני לעד‪ .‬הופעת הבחינה הזו היא‬
‫מעין לידה‪ .‬וכמו בכל לידה‪ ,‬גם כאן יש 'רעשי רקע' או בשפה הרפואית ‪ -‬צירי לידה‪.‬‬
‫משמעות העניין היא שכשם שבלידה הילד מופיע 'פת אום' ללא תכנון מדויק ומפורט‬
‫לשעה‪ ,‬זמן או מקום‪ ,‬כך גם הופעת המדרגה החדשה במציאות היא אינה תלויה בזכות או‬
‫בתכנית אלא 'פתאום'‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫בכך יובנו דברי רש"י על המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע ‪ -‬כשמידת הדין פועלת‬
‫בעולם יכול להיות נגף גם בעם ישראל‪ .‬מידת הדין יודעת למצוא סיבה לתלות אשם אפילו‬
‫בצדיקים וכדברי המדרש המפורסם "הללו מגודלי בלורית והללו מגודלי בלורית‪ ,‬הללו‬
‫ערלים והללו ערלים וכו'"‪ .‬ביותר מתחדדים הדברים על רקע דברי הנביא יחזקאל המגלה‬
‫ומתאר לאוזנינו פרטים מופלאים על האופן שבו נולדה המדרגה החדשה הזו של‬
‫המציאות‪:‬‬
‫וְ ָאמַ ְרת ֲאלֵיהֶּ ם כֹה ָאמַ ר ה' אלוקים בְ יוֹם בח ֳִרי בְ יִשְ ראֵ ל ואֶּ שא י ִדי לְ ז ֶַּרע בֵית ַיעֲקֹ ב ואִ ּו ַדע‬
‫להֶּ ם בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ריִם ואֶּ שא י ִדי להֶּ ם לֵאמֹ ר ֲאנִי ה' אֱֹלקֵ יכֶּם‪ .‬בַ יוֹם הַ הּוא נשאתִ י י ִדי להֶּ ם‬
‫לְ הוֹצִ יָאם מֵ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ריִם אֶּ ל אֶּ ֶּרץ אֲשֶּ ר תַ ְרתִ י להֶּ ם זבַ ת חלב ְּודבַ ש צְ בִ י הִ יא לְ כל האֲרצוֹת‪.‬‬
‫ואֹ מַ ר ֲאלֵהֶּ ם אִ יש שִ ּקּוצֵי עֵיניו הַ שְ לִ יכּו ּובְ גִ לּולֵי מִ צְ ַריִם ַאל תִ טַ מאּו ֲאנִי ה' אֱֹלקֵ יכֶּם‪ .‬וַ יַמְ רּו‬
‫בִ י וְ ֹלא ָאבּו לִ שְ מֹ עַ אֵ לַי אִ יש אֶּ ת שִ ּקּוצֵי עֵינֵיהֶּ ם ֹלא הִ שְ לִ יכּו וְ אֶּ ת גִ לּולֵי מִ צְ ַריִם ֹלא עזבּו‬
‫ואֹ מַ ר לִ שְ פֹ ְך חֲמתִ י ֲעלֵיהֶּ ם לְ כַלוֹת אַ פִ י בהֶּ ם בְ תוְֹך אֶּ ֶּרץ מִ צְ ריִם‪.‬‬
‫יחזקאל כ‪ ,‬ו‬
‫באמת ‪ -‬אין סיבה‪ .‬אין סיבה לגאול‪ ,‬אין סיבה להציל‪ ,‬ולכאורה צריך להשחית‪ .‬הנביא‬
‫ממשיך‪" :‬וַאעַ שה לְ מַ עַ ן שְ מִ י לְ בִ לְ תִ י הֵ חֵ ל לְ עֵ ינֵי הַ ג ֹויִם אֲשֶּ ר הֵ מה בְ תוֹכם אֲשֶּ ר נו ַֹדעְ ִתי‬
‫ֲאלֵיהֶּ ם לְ עֵ ינֵיהֶּ ם לְ הוֹצִ יָאם מֵ אֶּ רֶּ ץ מִ צְ ריִם‪ .‬ואוֹצִ יאֵ ם מֵ אֶּ ֶּרץ ִמצְ ריִם ואֲבִ אֵ ם אֶּ ל הַ ִמ ְדבר"‪.‬‬
‫ביחזקאל פרק ט"ז הדברים יותר מפורשים‪ּ " :‬ומוֹלְ דוֹתַ יְִך בְ יוֹם הּול ֶֶּּדת אֹ תְך ֹלא כ ַרת ש ֵרְך‬
‫ּובְ מַ יִם ֹלא רֻ חַ צְ תְ לְ מִ שְ עִ י וְ המְ לֵחַ ֹלא ֻה ְמלַחַ ְת וְ החְ תֵ ל ֹלא חֻתלְ ְת"‪ .‬נולדה תינוקת‪ ,‬נולד עם‬
‫ישראל‪ ,‬ואין מי שיטפל בו‪ .‬זרקו אותו ברחוב וכתינוק שנמצא בפח אשפה הוא לא מחותל‬
‫ַתֻשלְ כִ י‬
‫ולא רחוץ‪ ,‬וכולו מלא דם‪ֹ" .‬לא חסה ע ַליְִך עַ יִן ַלעֲשוֹת לְך ַאחַ ת מֵ אֵ לֶּה לְ חֻמְ לה עליְִך ו ְ‬
‫אֶּ ל פְ נֵי הַ שדֶּ ה בְ גֹ עַ ל נַפְ שֵ ְך בְ יוֹם ֻהלֶּדֶּ ת אֹ תְך‪ :‬ואֶּ ֱעבֹר ע ַליְִך ואֶּ ְראֵ ְך ִמ ְתבוֹסֶּ סֶּ ת בְ דמיְִך ואֹ מַ ר לְך‬
‫בְ ד מַ יְִך ֲחיִי ואֹ מַ ר לְך בְ דמַ ִיְך ֲחיִי"‪ .‬מסתכל הקב"ה על התינוקת הזרוקה שם ואומר 'בדמיך‬
‫חיי'‪ .‬ישראל הם כתינוקת זרוקה‪ ,‬מטונפת‪ ,‬מלוכלכת‪ ,‬זה באמת לא מראה מלבב‪ .‬איזו סיבה‬
‫יש לאהוב תינוקת כזו? אבל! מי שאומר "בני בכורי ישראל" לא צריך שום סיבה‪ .‬למה אני‬
‫מחבק את התינוק שלי? "בדמיך חיי"‪ .‬זה הגנים שלי‪' .‬בדמיך'‪ ,‬במובן הכי פשוט‪ ,‬בעצם‬
‫הדמים שלך‪ ,‬בעצם החיים‪ ,‬בגלל זה שאתה‪ ,‬אתה‪ ,‬זה הכל‪ ,‬בלי שום סיבה‪ .‬חז"ל‪ ,‬שדרשו‬
‫את הפסוק 'בדמייך' ‪ -‬בזכות שני דמים‪ ,‬בדם מילה ובדם הפסח‪ ,‬כביכול 'קלקלו' קצת את‬
‫הפסוק‪ .‬לכאורה פשט הפסוק הרבה יותר חד מחז"ל‪' ,‬ואומר לך בדמיך חיי' ‪ -‬בעצם הדם‬
‫בעצם החיים‪ .‬לא צריכים להיאחז באיזה משהו 'דתי'‪ .‬בדמייך חיי ‪ -‬בעצם החיים‪ .‬ישנה‬
‫"רבבה כְ צֶּ מַ ח הַ ש ֶּדה נְתַ ִתיְך וַ ִת ְרבִ י‬
‫סגולה בלתי תלויה והיא‪ ,‬כדברי הפסוק‪ ,‬בעצם החיים‪ְ .‬‬
‫ּושע ֵרְך צִ מֵ חַ " (יחזקאל טז‪ ,‬ז)‪ - .‬אותה התינוקת‬
‫ַותִ גְ ְדלִ י ַות ֹבאִ י בַ ע ֲִדי עֲדיִים שדַ יִם נכֹ נּו ְ‬
‫האסופה מן האשפתות עתה כבר נערה‪ .‬אולי עכשיו יש בה סיבה למציאת החן? ממשיך‬
‫משמעות השם פסח‬
‫הפסוק‪" :‬וְ אַ תְ עֵ ֹרם וְ עֶּ ְריה"‪" .‬ואֶּ ֱע ֹבר ע ַל ִיְך ואֶּ ְראֵ ְך וְ ִהנֵה עִ תֵ ְך עֵ ת ד ִֹדים ואֶּ פְ רֹש כְ נ ִפי עלַ ִיְך‬
‫ו ֲאכַּסֶּ ה עֶּ ְרותֵ ְך ואֶּ שבַ ע לְך וָאבוֹא בִ בְ ִרית אֹ תְך ְנ ֻאם ה' אלוקים וַתִ ְהיִי לִ י" (יחזקאל טז‪ ,‬ח)‪.‬‬
‫'עת דדים' זה הזמן של הדוד‪ ,‬של האוהב‪ .‬הדוד החליט לקחת את הרעיה‪ .‬מי יכול לעצור‬
‫אותו?! זהו זה‪ ,‬ברית חתונה בלי שום סיבה‪ .‬אהבה ממבט ראשון‪ .‬רק אחרי זה ‪" -‬ואֶּ ְרחצֵ ְך‬
‫בַ מַ יִם ואֶּ שְ טֹ ף דמַ יְִך מֵ על ִיְך ו ֲא ֻסכְֵך בַ שמֶּ ן‪ :‬וַאלְ בִ ישֵ ְך ִר ְקמה ואֶּ ְנ ֲעלְֵך תחַ ש ואֶּ ְחבְ שֵ ְך בַ שֵ ש‬
‫ַו ֲאכַּסֵ ְך מֶּ שִ י‪ :‬ואֶּ עְ דֵ ְך עֶּ ִדי ואֶּ תְ נה צְ מִ ִידים עַ ל י ַדיְִך וְ ר ִביד עַ ל גְ ר ֹונְֵך" (יחזקאל טז‪ ,‬ט‪ -‬י)‪.‬‬
‫זו המציאות בלי שום סיבה‪ ,‬לא על פי דין‪ .‬אבל כן בייסורים‪ ,‬הלידה מוכרחת להיות‪ .‬אלו‬
‫עומק דברי המלבי"ם‪ .‬המלבי"ם לא הביא את הפסוקים מהנביא יחזקאל אבל זה המקור‪ .‬כי‬
‫אין סיבה‪ .‬בכדי להראות שזה מוחלט‪ .‬בכדי לחדד את הנקודה שעניינה הוא להראות‬
‫שמדובר בהופעה אלוקית מוחלטת‪.‬‬
‫מילה ופסח ‪ -‬שייכות פרטית ושייכות לאומית‬
‫אי אפשר להקריב קרבן פסח בלא למול‪ .‬אפשר ליטול לולב בלא להניח תפילין‪ ,‬ואפשר‬
‫לקיים את השבת בלי לקיים מצוות אחרות‪ ,‬אין עברה מעכבת מצווה‪ .‬אבל אי אפשר‬
‫להקריב קרבן פסח בלי למול! מדוע יצא דין זה מהכלל? בכדי לענות על שאלה זו יש‬
‫לרדת לעומק הטעם של קרבן הפסח‪.‬‬
‫קרבן פסח מייצג את הצד הלאומי‪ :‬צריך להימנות עליו בחבורה‪ ,‬הוא נאכל בחבורה‪ ,‬הוא‬
‫נשחט יחד עם כל ישראל בעזרה‪ .‬ברית המילה מייצגת את הצד הפרטי ‪ -‬כל יהודי החתום‬
‫בחותם קדש של ברית אישית מול ה'‪ .‬קרבן פסח וברית המילה תלויים אחד בשני‬
‫ומשמעות הדבר היא שלא יכולה להיות שייכות לאומית בלא שייכות פרטית‪.‬‬
‫אדם העובר על לאו מן התורה נענש במלקות‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המבטל מצוות עשה חיובו הוא‬
‫בהבאת קרבן‪ .‬אין עונש על ביטול עשה‪ :‬אדם לא החזיר אבידה‪ ,‬אדם לא נטל לולב‪ ,‬אדם‬
‫לא אכל מצה בליל הסדר‪ ,‬על כל מצווה שבטל ‪ -‬מחויב בהבאת עולה‪ .‬הכלל הזה תקף בכל‬
‫המצוות חוץ משתי מצוות‪ .‬המצוות הללו הן מצוות פסח ומצוות מילה‪ .‬בשניהם‪ ,‬המבטל‬
‫את שתי המצות הללו ענוש כרת‪ ,‬לא פחות מכך! העובר על לאו מן התורה מגלה שהוא‬
‫אינו שייך לעצם החיים‪ .‬הוא הוציא את עצמו מן הכלל וממילא ברור מדוע עונשו לעיתים‬
‫מגיע עד כדי מיתה ולעיתים אפילו כרת‪ .‬במצוות עשה לעומת זאת‪ ,‬המבטל את המצווה לא‬
‫הוציא עצמו מן הכלל אלא רק מנע עצמו להתעלות למדרגות גבוהות יותר‪ ,‬וכלשונו של‬
‫הרמב"ן‪" :‬מצוות לא תעשה הם להישמר מלפגום ומצוות עשה הם להוציא את העבר"‪.‬‬
‫בניגוד לאמור‪ ,‬ישנן שתי מצוות עשה שאם האדם לא מקיימם‪ ,‬לא רק שאינו מוסיף אהבה‪,‬‬
‫אלא הוא אינו בכלל החיים וכאילו אינו 'בדמייך חיי'‪ .‬זהו עומק דרשתם של חז"ל על‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫'בדמייך חיי' ‪ -‬בדם מילה ובדם פסח ‪ -‬עצם החיים‪ ,‬הנקודה הכי בסיסית שלהם היא‬
‫המפגש של השייכות ‪ -‬העצמית‪ ,‬מצוות המילה‪ ,‬והכללית‪ ,‬מצוות הפסח‪ .‬אגב‪ ,‬זוהי הסיבה‬
‫שבערב הכניסה לארץ‪ ,‬לקראת ירושת הנחלה‪ ,‬מקיימים ישראל את שתי המצוות הללו‪,‬‬
‫פסח ומילה‪ ,‬ארץ ישראל היא המקום שמגלה את השייכות הזו‪ ,‬הפרטית ‪ -‬אישית והכללית‬
‫‪ -‬לאומית ‪-‬בניגוד למדבר שם לא מלו ולא עשו פסח‪.‬‬
‫מעמד הר סיני וחטא העגל‬
‫ה' מצווה את יהושע "ְשּוב מֹ ל אֶּ ת בְ נֵי י ְִשראֵ ל שֵ נִית" (יהושע ה‪ ,‬ב) מה פירוש 'שנית'?‬
‫הפשט הוא שהפעם הראשונה שבה מלו את העם הייתה במצרים‪ ,‬ועכשיו‪ ,‬אחרי שנות‬
‫המדבר זוהי הפעם השנייה שבה נימולים ישראל‪ .‬חז"ל במדרש בוחרים לבאר אחרת‪ ,‬על פי‬
‫המשך הפסוקים שם‪ַ " :‬ויֹאמֶּ ר ה' אֶּ ל יְה ֹושֻעַ הַ יוֹם גַלו ִֹתי אֶּ ת חֶּ ְר ַפת ִמצְ ַריִם מֵ ֲעלֵיכֶּם" (שם‪,‬‬
‫ט)‪ ,‬מהי חרפת מצרים? אומרים חז"ל‪ ,‬שכשיצאו בנ"י ממצרים אמר להם פרעה אל תסעו‪,‬‬
‫לא כדאי לכם‪" :‬ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות י‪ ,‬י) ורש"י שם הביא את המדרש האומר ש‬
‫"כוכב אחד יש ששמו רעה‪ .‬אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה‬
‫לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה"‪ .‬בהמשך‪ ,‬כשחטאו ישראל בעגל אמר משה 'למה‬
‫יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם'? עמד והתפלל עד שכתוב 'וינחם ה' על‬
‫הרעה'‪ .‬ומוסיפים חז"ל שכשבאו לימול בכניסה לארץ הוסר אותו דבר שאמר פרעה‪:‬‬
‫'ברעה'‪ .‬למה מרמזים חז"ל בלשונם?‬
‫בפרשת כי תשא עולה משה לקבל את הלוחות ובינתיים עם ישראל חוטא בעגל‪ .‬שייכות עם‬
‫ישראל להקב"ה אינה מתחילה ממעשיהם‪ ,‬היא מתחילה מהסגולה‪ ,‬היא מתחילה מיציאת‬
‫מצרים‪ָ" .‬אנֹ כִ י ה' אֱֹלהֶּ יָך אֲשֶּ ר הוֹצֵ אתִ יָך מֵ אֶּ ֶּרץ ִמצְ ַריִם"‪ .‬שהות משה בהר היא התקופה בה‬
‫מתבררת בעצם ה שאלה האם חטא העגל מגלה שפרעה צדק‪ ,‬שאכן‪" ,‬רעה נגד פניכם"‪,‬‬
‫דהיינו שבמהות עם ישראל אין מדרגה עצמית מיוחדת‪ ,‬או שמא החטא הוא 'מקרי'‪,‬‬
‫ועצמיות ישראל היא שייכות מוחלטת אל האלוקי‪.‬‬
‫וַ י ְַדבֵ ר ה' אֶּ ל מֹ שֶּ ה לְֶּך רֵ ד כִי שִ חֵ ת עַ מְ ָך אֲשֶּ ר הֶּ ֱעלֵית מֵ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ריִם‪ .‬סרּו מַ הֵ ר מִ ן הַ ֶּד ֶּרְך‬
‫אֲשֶּ ר צִ ּוִ יתִ ם עשּו להֶּ ם עֵ גֶּל מַ ּסֵכה וַיִשְ תַ חֲוּו ל ֹו וַיִ זְבְ חּו ל ֹו וַ יֹאמְ רּו אֵ לֶּה אֱֹלהֶּ יָך יִשְ ראֵ ל ֲאשֶּ ר‬
‫הֶּ עֱלּוָך מֵ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ריִם‪ .‬וַ יֹאמֶּ ר ה' אֶּ ל מֹ שֶּ ה ראִ יתִ י אֶּ ת העם הַ זֶּה וְ הִ נֵה עַ ם ְקשֵ ה עֹ ֶּרף הּוא‪.‬‬
‫וְ עַ תה הַ נִיחה לִ י וְ יִחַ ר אַ פִ י בהֶּ ם וַ ֲא ַכלֵם וְ אֶּ עֱשֶּ ה אוֹתְ ָך לְ גוֹי גדוֹל‪.‬‬
‫שמות לב‪ ,‬ז‪-‬י‬
‫כביכול אומר ה' למידת הדין לפגוע בישראל‪ .‬כפי שהסברנו לעיל‪ ,‬מידת הדין נכנסת בפער‬
‫‪ -‬במקום בו הפוטנציאל לא מימש את עצמו ואף למטה מכך‪ .‬אבל‪ ,‬צריך לשים לב למה‬
‫משמעות השם פסח‬
‫שמדייקים חז"ל‪ ,‬הקב"ה משתמש בלשון 'הניחה לי' ‪ -‬כאדם האומר 'שמישהו יחזיק אותו‬
‫כדי שלא אעשה דבר חמור' הרי זה מגלה שאותו אדם באמת אינו רוצה לבצע את אותו דבר‬
‫חמור‪ .‬להבדיל אלף אלפי הבדלות‪ ,‬כך גם הקב"ה לא באמת רוצה לכלות את ישראל‪.‬‬
‫הקב"ה רוצה לומר למשה שהוא היה רוצה לכלות – " הַ נִיחה לִ י וְ יִחַ ר אַ פִ י בהֶּ ם וַ ֲא ַכלֵם" ‪-‬‬
‫עכשיו מידת הדין שולטת אבל אתה יכול להפוך אותה לרחמים‪ .‬מיד מתפלל משה ומזכיר‬
‫את מידת הרחמים ‪ -‬שם ה'‪ַ " .‬ויְחַ ל מֹ שֶּ ה אֶּ ת פְ ֵני ה' אֱֹלהיו ַויֹאמֶּ ר למה ה' ֶּיח ֱֶּרה אַ פְ ָך בְ עַ מֶּ ָך‬
‫ֹאמרּו ִמצְ ַריִם לֵאמֹ ר בְ רעה" (שם‪,‬‬
‫אֲשֶּ ר הוֹצֵ את מֵ אֶּ רֶּ ץ מִ צְ רַ יִם בְ כֹ חַ גדוֹל ּובְ יד חֲזקה‪ :‬למה י ְ‬
‫יא‪-‬יב) ‪ -‬משה צווח כלפי השי"ת‪ :‬אם תכלה את ישראל יצא שפרעה צדק‪ ,‬שאכן ישראל לא‬
‫שייכים אל האלוקי בעצם! ש'רעה' ‪ -‬נגד פניהם של ישראל! כיון שכך‪ ,‬מיד‪" :‬וַיִ נחֶּ ם ה' עַ ל‬
‫הרעה אֲשֶּ ר ִדבֶּ ר ַלעֲשוֹת לְ עַ מ ֹו" (שם‪ ,‬יד)‪.‬‬
‫ּומזֶּה הֵ ם‬
‫"וַיִ פֶּ ן ַויֵרֶּ ד מֹ שֶּ ה מִ ן ההר ּושְ נֵי לֻחֹ ת העֵ דֻ ת בְ יד ֹו לֻחֹ ת כְ תֻבִ ים ִמ ְשנֵי עֶּ בְ ֵריהֶּ ם ִמזֶּה ִ‬
‫ֱֹלקים הּוא חרּות עַ ל הַ לֻחֹ ת‪ .‬וַיִ ְשמַ ע‬
‫ֱֹלקים הֵ מה וְ הַ מִ כְ תב ִמכְ תַ ב א ִ‬
‫כְ תֻבִ ים‪ .‬וְ הַ לֻחֹ ת מַ עֲשֵ ה א ִ‬
‫יְה ֹושֻעַ אֶּ ת קוֹל העם בְ רֵ עֹ ה" ‪ -‬יהושע שומע עוד הפעם ברעה ‪ַ " -‬ויֹאמֶּ ר אֶּ ל מֹ שֶּ ה קוֹל‬
‫מִ לְ חמה בַ מַ ֲחנֶּה‪ַ :‬ויֹאמֶּ ר אֵ ין קוֹל עֲנוֹת גְ בּורה וְ אֵ ין קוֹל עֲנוֹת חֲלּושה קוֹל עַ נוֹת ָאנֹ כִ י שֹמֵ עַ ‪.‬‬
‫ּומחֹ ֹלת וַיִ חַ ר ַאף מֹשֶּ ה ַוי ְַשלְֵך ִמידיו אֶּ ת הַ לֻחֹ ת‬
‫ַויְהִ י ַכאֲשֶּ ר קרַ ב אֶּ ל הַ מַ ֲחנֶּה ַוי ְַרא אֶּ ת העֵ גֶּל ְ‬
‫ַויְשַ בֵ ר אֹ תם תַ חַ ת ההר" (שם‪ ,‬טו‪-‬יט)‪ .‬והשאלה הנשאלת‪ ,‬כיצד משה מתיר לעצמו לשבר‬
‫את הלוחות?!‬
‫בכדי לענות לשאלה הזו צריך להקדים עוד ענין אחד‪ :‬אחרי שה' נותן למשה את הלוחות‬
‫כתוב כך‪ " :‬וַיִ תֵ ן אֶּ ל מֹ שֶּ ה כְ כַֹּלת ֹו לְ ַדבֵ ר ִאת ֹו בְ הַ ר סִ ינַי ְשנֵי לֻחֹ ת העֵ דֻ ת לֻחֹ ת אֶּ בֶּ ן כְ תֻבִ ים‬
‫ֱֹלקים " (שמות לא‪ ,‬יח)‪ .‬ואחר כך‪ ,‬בהמשך הפרשה‪ ,‬אחרי שמשה יורד וכבר בדרך‬
‫בְ אֶּ צְ בַ ע א ִ‬
‫אל המחנה‪ ,‬פתאום שבה התורה ומתארת לנו עוד כמה פרטים הנוגעים ללוחות‪" :‬וְ הַ לֻחֹ ת‬
‫ֱֹלקים הּוא חרּות עַ ל הַ לֻחֹ ת" (שמות לב‪ ,‬טו)‪ .‬חז"ל‬
‫ֱֹלקים הֵ מה וְ הַ מִ ְכתב מִ כְ תַ ב א ִ‬
‫מַ עֲשֵ ה א ִ‬
‫(אבות פרק ו‪ ,‬ב) דרשו את לשון התורה ‪' -‬חרות על הלוחות'‪ :‬אל תקרי חרות אל חירות‪.‬‬
‫הדרשה הזו של חז"ל עונה על השאלה מדוע הכניסה התורה את הפרט הזה באמצע מעשה‬
‫העגל‪ :‬הלוחות הם ביט וי למהות האומה‪ .‬הלוחות הם החירות של האומה‪ ,‬הם העצמיות‬
‫שלה‪ .‬שם החופש‪ ,‬ללא סוגרים‪ ,‬ללא מניעות וכבלים‪ ,‬שם העצמיות הכי חופשיה ונאמנה‬
‫לעצמה‪ .‬היות וכך‪ ,‬היות וישנה הזדהות מוחלטת בין הלוחות ובין האומה‪ ,‬ממילא‪ ,‬אם אין‬
‫ישראל אין טעם ללוחות אבל אם אין לוחות‪ ,‬זה אומר שישראל עדין לא במדרגה העצמית‬
‫המקורית שלהם ולכן‪ ,‬בכדי שלא יהיה מקום למידת הדין לטעון את שלה‪ ,‬לזעוק על הפער‬
‫הלא ממומש ביד ישראל‪ ,‬שובר משה את הלוחות‪ ,‬כאילו אומר‪ ,‬הרי שאין שום פער היות‬
‫ואין לוחות‪ ...‬ובזה מציל משה את ישראל ממידת הדין לפגוע בישראל ופותח שער למידת‬
‫הרחמים‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫‪21‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫הרב חנן פורת זצ"ל כתב פעם‪ ,‬תוספת עומק חשובה על העניין הזה‪ :‬כאשר אדם כותב על‬
‫נייר יש פה שני דברים ‪ -‬הנייר והאותיות שעל גביו‪ .‬אבל‪ ,‬כשאדם חורט את האותיות על‬
‫לוח הרי שיש אחדות מוחלטת בין האותיות והלוח‪ .‬זוהי כוונת חז"ל בדורשם את לשון‬
‫התורה‪ .‬האותיות‪ ,‬המילים הן אחד עם עם‪ -‬ישראל‪ .‬מדוע מחליט משה לשבור את הלוחות‬
‫דווקא עכשיו? מדוע לא בהר לעשות זאת כשה' אומר לו מה מתרחש במחנה?‬
‫" ַוי ְַרא אֶּ ת העֵ גֶּל ּומְ חֹ ֹלת" ‪ -‬שני דברים אי אפשר לזייף‪ :‬בכי ומחולות‪ .‬כשאדם רוקד מתוך‬
‫ע"ז אז הוא שייך לע"ז‪ .‬כשהקב"ה סיפר למשה‪ ,‬הוא סיפר לו על העגל אך לא על‬
‫המחולות‪ .‬למתבונן מן הצד העניין הבעייתי מתחיל כשיהושע שומע את הקולות העולים‬
‫מן המחנה‪'' .‬וַיִ שְ מַ ע יְה ֹושֻעַ אֶּ ת קוֹל העם בְ ֵרעֹ ה'' הוא שומע את המחולות ואת הריקודים‬
‫והוא שומע את פרעה צודק‪ .‬הטענה שהמהות של ישראל היא 'ברעה' היא נכונה‪ .‬לכן כתוב‬
‫על יהושע "וַיִ שְ מַ ע יְה ֹושֻעַ אֶּ ת קוֹל העם בְ ֵרעֹ ה"‪ .‬זה מה שיהושע שומע ועם זה הוא פונה‬
‫למשה‪.‬‬
‫משה חולק על יהושע‪ ,‬ומתקדם לשאול את אהרון‪ַ " :‬ויֹאמֶּ ר מֹ שֶּ ה אֶּ ל ַאהֲרֹ ן מֶּ ה עשה לְ ָך‬
‫העם הַ זֶּה כִ י הֵ בֵ את עליו חֲטָאה גְ ֹדלה‪ַ .‬ויֹאמֶּ ר ַא ֲה ֹרן ַאל יִחַ ר ַאף ֲא ֹדנִי אַ תה י ַדעְ ת אֶּ ת העם כִ י‬
‫בְ רע הּוא" (שמות לב‪ ,‬כא‪-‬כב)‪ .‬גם אהרון אומר למשה‪ :‬אתה לא מבין משה רבנו‪ ,‬העם הוא‬
‫ברע‪ ,‬פרעה צודק "ראו כי רעה נגד פניכם"‪ ,‬במהותם הם לא מתאימים לעניין האלוקי‪ .‬הם‬
‫לא שייכים לתורה‪ .‬יציאת מצרים זה לא הנקודה‪ .‬יש פה שייכות לעבודה זרה‪ ,‬יש פה‬
‫מסירות נפש לעבודה זרה‪ .‬ממשיך אהרון ומספר למשה‪" :‬ואֹ מַ ר להֶּ ם לְ ִמי זהב ִה ְתפרקּו‬
‫וַיִ תְ נּו לִ י ואַ שְ לִ כֵהּו באֵ ש ַויֵצֵ א העֵ גֶּל הַ זֶּה" (שם‪ ,‬כד)‪ .‬כאן מוסיפה התורה פסוק מיוחד שכמו‬
‫מקפיא את השיח בין אהרון ומשה ונותן לנו להביט מתוך עיניו של משה‪" :‬וַ י ְַרא מֹ שֶּ ה אֶּ ת‬
‫העם כִ י פרֻ עַ הּוא כִ י פְ רעֹ ה ַא ֲה ֹרן לְ שִ ְמצה בְ קמֵ יהֶּ ם" (שם‪ ,‬כה)‪ .‬מה פירוש המושג 'פרע'‬
‫שהתורה משתמשת בו כאן? כל הפרשנים אומרים פה אחד שפרוע זה לשון גילוי‪ .‬התגלתה‬
‫האמת‪ .‬בפסוק הזה מגלה לנו התורה סביב מה כל הדיון בין משה לה'‪ ,‬בין משה ליהושע‬
‫ובין משה לאהרון‪ :‬מה הגילוי הפנימי‪ .‬האם יציאת מצרים גילתה סגולה או שבאמת אין‬
‫סגולה‪ .‬מה שגילה אהרון בישראל זה לא את הסגולה אלא דווקא את המסירות נפש לע"ז‪.‬‬
‫יותר גרוע מזה ‪ -‬לא קיים‪ .‬כבר לא מדובר על העגל‪ .‬גם לא על המחולות‪ .‬מדובר כאן על‬
‫השייכות הפנימית‪ .‬וט ענת אהרון היא שישראל גילו שייכות פנימית לע"ז וממילא נתגלה‬
‫שאין בהם שום סגולה אלוקית‪ .‬בשלב הזה‪ ,‬כך אומרת הגמ' (ברכות לב‪ ,‬א) תשש כוחו של‬
‫משה כנקבה כמעט ואפסו הסיכויים להציל את ישראל‪ .‬ברגע הקריטי הזה נעמד משה רבנו‬
‫"מי לה' אֵ לי!" צריך לזכור שישראל עדיין לא‬
‫וזועק קריאה שתהדהד אלפי דורות קדימה‪ִ :‬‬
‫קבלו את הלוחות ועדיין לא 'נחתם החוזה' בינם ובין ה'‪ ,‬אבל במסירות נפש מוכנים לחגור‬
‫חרבותיהם להרוג איש באחיו במסירות נפש לשם שמים‪ .‬בלי תורה מכח סגולה‪ .‬מה‬
‫שמתרחש בשלב הזה מגלה שבעצם אהרון טועה וכמובן פרעה טועה‪ .‬המסירות נפש הזאת‬
‫משמעות השם פסח‬
‫של 'מי לה' אלי' מכריעה פה את המסירות נפש של לתת את הזהב לעגל‪ .‬ברגע הזה מתגלה‬
‫הגילוי היותר עמוק ‪ -‬השייכות המוחלטת של ישראל אל הקדש‪.‬‬
‫כעת נחזור לדברי חז"ל שהובאו לעיל‪ ,‬האומרים שדם המילה שמל יהושע את ישראל‬
‫בכניסה לארץ היה התיקון של הדם שלא נשפך בסופו של דבר בחטא העגל‪ .‬אומר מדרש‬
‫ב'ילקוט שמעוני' 'מהו שנית? וכי תעלה על דעתך שישראל שקיבלו את התורה היו‬
‫ערלים? אלא היו מולים אבל לא היו פרועים כי ישמעאל מלים ולא פורעים אבל ישראל‬
‫מלים ופורעים' פשט המדרש הוא כביכול ענין טכני‪ ,‬אבל בעומק יש כאן כוונה אחרת‪.‬‬
‫המשנה בנדרים (פרק ג‪ ,‬י) אומרת‪" :‬קונם שאיני נהנה לערלים ‪ -‬אסור במולי האומות"‪.‬‬
‫באור הדברים הוא כך‪ :‬מי שנדר שאסור לו ליהנות מערלים גויים אסור לו ליהנות גם‬
‫מגויים שנימולו‪ .‬הסיבה לכך היא שהם מלים אבל לא פורעים‪ ,‬כלומר לא מגלים‪ .‬מה בדיוק‬
‫הם לא מגלים? הם לא מגלים שייכות אל האלוקי‪ ,‬המילה אצלם היא ענין טכני גרידא‪ .‬אין‬
‫כאן גילוי מהותי פנימי‪ .‬אבל‪ ,‬ממשיכה המשנה‪ " ,‬קונם שאיני נהנה למולים ‪ -‬אסור בערלי‬
‫ישראל " אדם נדר איסור הנאה רק נדרת ממולים אבל הוא אסור גם בערלים שבישראל כיון‬
‫שגם הם בעומק העניין ‪ -‬שייכים‪ .‬אצל ישראל עומק הברית עם ה' היא עניין שנתחדש‬
‫ביציאת מצרים ונתגלה בכניסה לארץ – "ישראל מלין ופורעין"‪ .‬כיון שהעניין הזה כבר‬
‫התגלה שוב אין ספק או צורך בבירור לגבי הסגולה הישראלית‪.‬‬
‫פסח‪ ,‬כי פסח‬
‫פסח הוא חג הגילוי‪ ,‬הטבע מתגלה‪ ,‬האילנות מלבלבים‪ ,‬חיים תוססים פורצים החוצה‬
‫ומתחדשים‪ .‬גם טבענו הפנימי מתגלה ביושבנו‪ ,‬כל עם ישראל‪ ,‬לספר ביציאת מצרים‪ .‬לא‬
‫רק החכמים ‪ -‬אלא גם התמימים‪ ,‬הרשעים וה'שאינם שואלים'‪ .‬כולם שיכים אל הסגולה ‪-‬‬
‫אל הטבע‪ .‬טבענו הוא אומה היודעת את השם כי כך ולכך נוצרנו‪ .‬הביטוי הראשוני והמכונן‬
‫לכך היא הפסיחה במצריים‪ .‬כפי שנתבאר‪ ,‬להקב"ה לא הייתה סיבה לפסוח‪ ,‬אך הוא פסח‪,‬‬
‫ובזה נתגלתה הסגולה הגנוזה בנשמת ישראל‪ ,‬סגולה שנתבררה מיציאת מצרים‪ ,‬מתן תורה‪,‬‬
‫חטא העגל ועד הכניסה לארץ נושבת‪.‬‬
‫‪21‬‬
22
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫בשמות חג יציאת מצרים אנו מוצאים שניים עיקריים‪ :‬חג הפסח וחג‬
‫המצות‪ .‬עיון בפרשיות מוכיח שישנה אבחנה ביניהן‪ .‬מתוך בירור‬
‫ההבדל מתבררות שתי גישות אל החג ואל הגאולה‪ ,‬אשר‬
‫משתלבות זו בזו ומרכיבות את תפיסת הגאולה השלמה‪.‬‬
‫פסח‪ ,‬חג המצות ושביעי של פסח‬
‫עיון בפרשיות הפסח השונות מראה כי ישנה אבחנה ברורה בין שני חגים‪ .‬בפרשת‬
‫המועדות (ויקרא כג‪ ,‬ה‪-‬ו)‪ ,‬למשל‪ ,‬נאמר‪:‬‬
‫ַארבעה עשר לַחֹ ֶּדש בֵין העַ ְרביִם פֶּסַ ח לַה'‪ּ .‬ובַ חֲמִ שה עשר יוֹם לַחֹ דֶּ ש‬
‫בַ חֹ ֶּדש ה ִראשוֹן בְ ְ‬
‫הַ זֶּה חַ ג הַ מַ צוֹת לַה' שִ בְ עַ ת ימִ ים מַ צוֹת תֹ אכֵלּו‪.‬‬
‫החג הראשון מכונה חג הפסח והוא נעשה ביד' בניסן בין הערביים‪ .‬והחג השני הוא חג‬
‫המצות הנחגג מטו' בניסן עד כא' בו ‪ -‬שבעה ימים‪.1‬‬
‫נראה כי תוכנו של חג הפסח‪ ,‬כשמו המעיד עליו‪ ,‬הוא הקרבת קרבן הפסח הנעשית ביד' בין‬
‫הערביים‪ .‬בעוד שחג המצות קשור ליציאת מצרים שהתרחשה בטו'‪ .‬וכך מפורש בפרשת‬
‫מסעי (במדבר לג‪ ,‬ג)‪ " :‬וַיִ סְ עּו מֵ ַרעְ מְ סֵ ס בַ חֹ ֶּדש ה ִראשוֹן בַ ח ֲִמשה עשר יוֹם לַחֹ ֶּדש ה ִראשוֹן‬
‫‪ 1‬וכן בבמדבר כה‪ ,‬טז‪-‬יז‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫מִ מחֳרַ ת הַ פֶּסַ ח יצְ אּו בְ נֵי‪-‬יִשְ ראֵ ל בְ יד רמה לְ עֵ ינֵי כל‪ִ -‬מצְ ריִם"‪ .‬חג המצות הוא ממחרת הפסח‬
‫ונמשך שבעה ימים‪ ,‬שבעת ימים אלו‪ ,‬כפי שאנו יודעים מתחלקים בין המועד עצמו לחולו‬
‫של מועד‪ .‬ו התורה קובעת כי חג המצות נפתח ומסתיים בימים שהם מקראי קודש ‪-‬‬
‫הראשון והשביעי‪.‬‬
‫קדושתו של היום הראשון ברורה והיא נובעת מעצם היציאה ביום טו'‪ ,‬אולם כבר חז"ל‬
‫תהו על מעמדו של היום השביעי‪ " :‬אמר רבי יוחנן‪ :‬אומרים זמן בשמיני של חג ואין‬
‫אומרים זמן בשביעי של פסח" (סוכה מז‪ ,‬א)‪ .‬ר' יוחנן קובע‪ ,‬כי בניגוד לשמיני עצרת‪,‬‬
‫בשביעי של פסח אין אומרים ברכת שהחיינו‪ .‬האמוראים בהמשך הגמ' מביאים חילוקים‬
‫רבים בין שמיני עצרת לשביעי של פסח מבחינת מעמדם‪ ,‬כשהצד השווה בכולם ששמיני‬
‫עצרת הוא רגל בפני עצמו בעוד ששביעי של פסח הוא חלק מהחג‪ .2‬יוצא שהיום השביעי‬
‫של פסח הוא שווה ערך ליום השביעי של סוכות ולא כיומו השמיני‪ .‬אלא שנשאלת השאלה‬
‫מדוע נושא יום זה אופי מיוחד של 'מקרא קדש'‪ ,‬מה שאין כן בשביעי של סוכות‪.‬‬
‫עד עתה תיארנו שני שלבים בגאולתם של ישראל‪ :‬השלב הראשון הוא הפסח הנעשה בין‬
‫הערביים המציין את שחיטת קרבן הפסח על ידי בני ישראל ואכילתו תחת אימת המגיפה‬
‫המשתוללת במצרים ומכלה כל בכור בכל בית אב‪ .‬השלב השני הוא חג המצות המציין את‬
‫יציאתם‪ ,‬וליתר דיוק גירושם של ישראל ממצרים בטו' בניסן‪.‬‬
‫אלא שנדמה כי ניתן לקבוע שיציאת מצרים לא הושלמה עד התרחשותו של מאורע שלישי‬
‫ קריעת ים סוף; וכך אומר החזקוני על הפסוק "וַיוֹשַ ע ה' בַ יוֹם הַ הּוא אֶּ ת י ְִשראֵ ל ִמיַד‬‫מִ צְ ריִם" (שמות יד‪ ,‬ל)‪" :‬ואותו היום היתה הישועה שלמה‪ ,‬שמשם והלאה לא ראום"‪.‬‬
‫אם חג הפסח הנחגג ביד' בניסן‪ ,‬מציין את הנס שהתרחש במצרים במכת הבכורות‪ ,‬וחג‬
‫המצות הנחגג בטו' בו מציין את נס היציאה ממצרים‪ ,‬הרי ששביעי של חג המצות מציין‬
‫את השלמת הגאולה בנס שנעשה לישראל על הים‪ .3‬מן התורה‪ ,‬איננו יודעים כמה ימים‬
‫חלפו מיציאת מצרים ועד קריעת ים סוף‪ ,‬אולם חז"ל מלמדים אותנו כי ישנה התאמה‬
‫מלאה בין ימי החג לבין ההתרחשות ההיסטורית‪:‬‬
‫‪ 2‬כך גם קובע הרמב"ן בדברים טז‪ ,‬ח‪ .‬הראיה החזקה ביותר לענין זה באה מקרבנות החג (רב פפא מביאה)‪.‬‬
‫ישנם שני סוגי מועדות הבאים לידי ביטוי במספר הפרים המובאים בהם‪ .‬ר"ח‪ ,‬פסח‪ ,‬שבועות וסוכות בהם‬
‫מביאים שני פרים לעומת ר"ה ויוה"כ בהם מביאים פר אחד‪ .‬בשמיני עצרת מביאים פר אחד‪ ,‬בעוד‬
‫שבשבעת הימים שקדמו לו מביאים שני פרים‪ .‬מבחינה זו‪ ,‬בניגוד לשמיני עצרת‪ ,‬שביעי של פסח דומה‬
‫לקודמיו‪.‬‬
‫‪... " 3‬כי צוה ה' ב' מקראי קודש ביום הראשון וביום השביעי‪ ,‬יום ראשון לצד הנס יום ט"ו‪ ,‬ויום שביעי לצד‬
‫נס גמר הגאולה של קריעת ים סוף וכו'‪( "...‬אור החיים שמות יב‪ ,‬טו)‪.‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫ויוגד למלך מצרים ‪ -‬איקטורין (אגענטען) שלח עמהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים‬
‫שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה ביום ד' (מכילתא)‪.‬‬
‫ובחמישי ובששי רדפו אחריהם וליל שביעי ירדו לים (פ"ק דסוטה) בשחרית אמרו שירה‬
‫והוא יום שביעי של פסח‪ .‬לכן אנו קורין השירה ביום השביעי" (רש"י שמות יד‪ ,‬ה)‪.4‬‬
‫מכאן ואילך נושא שביעי של פסח תוכן זה כפי שבא לידי ביטוי במנהגים השונים מקריאת‬
‫התורה בפרשת בשלח ועד קריאת שירת הים בליל חג‪.5‬‬
‫אכילת מצה‬
‫הנימוק לאכילת המצה מופיע במפורש בפסוקים (שמות יב‪ ,‬לג‪-‬לט)‪:‬‬
‫ָארץ כִי ָאמְ רּו כֻל נּו מֵ תִ ים‪ .‬וַיִשא העם אֶּ ת בְ צֵק ֹו‬
‫וַ תֶּ ֱחזַק מִ צְ ַריִם עַ ל העם לְ מַ הֵ ר לְ שַ לְ חם מִ ן ה ֶּ‬
‫טֶּ ֶּרם יֶּחְ מץ מִ שְ ֲארֹתם צְ רֻ רֹת בְ שִ מְ ֹלתם עַ ל שִ כְמם‪ ...‬וַ יֹאפּו אֶּ ת הַ בצֵק אֲשֶּ ר הוֹצִ יאּו מִ מִ צְ ַריִם‬
‫עֻגֹ ת מַ צוֹת כִי ֹלא חמֵ ץ כִי גֹ ְרשּו מִ מִ צְ ַריִם וְ ֹלא יכְ לּו לְ הִ תְ מַ הְ מֵ ּהַ וְ גַם צֵ דה ֹלא עשּו להֶּ ם‪.‬‬
‫דברים אלו אכן קשורים ליציאה ממצרים בטו'‪ .‬בשלהי מכת בכורות חשים מצרים כי קיצם‬
‫קרב וסוף סוף השכילו להבין כי חרב זו מונחת על צווארם בגין עבדותם של ישראל‪ ,‬ועל‬
‫כן ממהרים הם לשלחם ולמעשה לגרשם מן הארץ‪ .‬בני ישראל ממהרים לצאת אל המדבר‬
‫לתקופה בלתי ידועה ומבקשים להכין לעצמם צידה לדרך‪ ,‬אך קוצר הזמן והחיפזון אינם‬
‫מאפשרים להם לאפות את הבצק כדי עשיית לחם והם מצטיידים במצות בלבד‪ .‬התורה‬
‫‪ 4‬נדגיש כי המבקש לראות בשביעי של פסח זכר לקריעת ים סוף יכול לטעון זאת גם ללא ההתאמה‬
‫ההיסטורית שעושים חז"ל‪ ,‬כיון שניתן לומר כי גם אם עבר זמן רב יותר או מצומצם יותר משבעה ימים‪,‬‬
‫יצרה התורה מסגרת של שבעה ימים‪ ,‬שהיא מסגרת אופיינית ליחידת זמן שלמה (שבוע‪ ,‬שביעית וכד')‪,‬‬
‫כשהראשון שבה מציין את תחילת אותו פרק זמן והאחרון שבה מציין את סופו‪.‬‬
‫‪ 5‬חג הסוכות אף הוא זכר ליציאת מצרים אך בניגוד לחג הפסח הוא אינו בא לציין את עצם היציאה על כל‬
‫פרטיה כפי שעושה חג הפסח‪ ,‬אלא את חסדו של הקב"ה שלא מש מקרב ישראל גם לאחר היציאה‪:‬‬
‫" בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת‪ .‬למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני‬
‫ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים‪( "...‬ויקרא כג‪ ,‬מג)‪ .‬במובן זה שבעת ימי החג יוצרים יחידה שלמה‪,‬‬
‫כפי שציינו בהערה הקודמת‪ ,‬אך אינם באים לציין תקופת זמן ספציפית‪ ,‬במובן זה היום השביעי של חג‬
‫הסכות אינו שונה מקודמיו והוא איננו בא לציין מאורע ספציפי מסויים כשביעי של פסח‪ ,‬ולכן הוא גם‬
‫איננו מקרא קודש‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫אינה אומרת במפורש כמה זמן אכלו בני ישראל את המצות‪ .‬על פי חז"ל למדנו כי ישראל‬
‫אכלו את המצות עד ירידת המן מן השמים בטו' באייר‪ ,‬כלומר חודש ימים‪.6‬‬
‫נראה כי גם לאור דברים אלו יש לחלק בין שתי תקופות של אכילת המצה‪ .‬התקופה‬
‫שקדמה לקריעת ים סוף והתקופה שלאחריה‪ .‬הימים שלפני קריאת ים סוף מתאפיינים‬
‫באותו החיפזון שליוו ה את ישראל בצאתם מארץ מצרים‪ .‬לא חלפו שעות משעת היציאה‬
‫עד שפרעה נמלך בדעתו ויוצא בעקבות ישראל‪ .‬בימים אלו שבני ישראל בורחים מפני‬
‫נוגשיהם ודאי שלא היה זמן ונחת רוח להכין אוכל ומן הסתם אף האכילה הייתה‬
‫כשמתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם‪ .‬חווית "עֻגֹ ת מַ צוֹת כִ י ֹלא חמֵ ץ כִ י גֹ ְרשּו ִמ ִמצְ ַריִם וְ ֹלא‬
‫יכְ לּו לְ הִ תְ מַ הְ מֵ ּהַ " (שמות יב‪ ,‬לט) נמשכה עד לקריעת ים סוף‪ .‬לאחר שפרעה וחילו טבעו‬
‫בים‪ ,‬עוברים בני ישראל לתחושה וחוויה שונה לחלוטין‪ .‬איש אינו מאיים עליהם‬
‫מאחוריהם והים איננו סוגר לפניהם ורק המדבר הגדול ומרחביו השוממים ניצבים בפניהם‪.‬‬
‫גם אם אמנם המשיכו בני ישראל לאכול מצות עד טו' אייר‪ ,‬הרי שאכילת המצות בזמן זה‬
‫אינה נעשית תחת החיפזון והמהומה שליוותה את בני ישראל מיום צאתם ועד קריעת ים‬
‫סוף‪ ,‬וניתן לדמותה לאוכל מצה גם לאחר סיום הפסח כיון שנותרו בביתו ולא הספיק לקנות‬
‫בחנות לחם‪ .‬במובן זה‪ ,‬הציווי לאכול מצות שבעה ימים‪ ,‬עד שביעי של פסח‪ ,‬בא לציין את‬
‫אכילת המצה בחי פזון ומתוך חוסר הזמן להכין לחם‪ .‬אכילה בעלת אופי כזה הסתיימה עם‬
‫קריעת ים סוף וטביעתם של המצרים ‪ -‬מאורע המצוין‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשביעי של פסח‪.‬‬
‫אלא שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר‪ .‬חובת אכילת המצה מוזכרת לראשונה בדברי‬
‫הקב"ה למשה בצוותו על קרבן הפסח (שם‪ ,‬ח‪-‬יא)‪:‬‬
‫וְ ָאכְ לּו אֶּ ת הַ בשר בַ ַליְלה הַ זֶּה צְ לִ י אֵ ש ּומַ צוֹת עַ ל מְ ר ִֹרים יֹאכְ לֻהּו‪ַ .‬אל תֹ אכְ לּו מִ מֶּ נּו נא‬
‫ּובשֵ ל מְ בֻשל בַ מיִם כִי אִ ם צְ לִ י אֵ ש רֹא ש ֹו עַ ל כְ רעיו וְ עַ ל ִק ְרבוֹ‪ .‬וְ ֹלא תוֹתִ ירּו מִ מֶּ נּו עַ ד בֹקֶּ ר‬
‫וְ הַ נֹתר מִ מֶּ נּו עַ ד בֹקֶּ ר באֵ ש תִ שְ רֹפּו‪ .‬וְ ככה תֹ אכְ לּו אֹ ת ֹו מתְ נֵיכֶּם ֲחג ִֻרים ַנ ֲעלֵיכֶּם בְ ַרגְ לֵיכֶּם‬
‫ּומַ ּקֶּ לְ כֶּם בְ י ְֶּדכֶּם וַ ֲאכַלְ תֶּ ם אֹ ת ֹו בְ חִ פזוֹן פֶּסַ ח הּוא לַה'‪.‬‬
‫הציווי על אכילת קרבן הפסח בא בתחילת חודש ניסן (ואולי אף מעט קודם לכן)‪ ,‬שהרי‬
‫ישראל מצווים לקחת את השה ולהתכונן כבר בעשור לחודש‪ .‬גם אכילת הקרבן עצמה‬
‫נעשית עוד בטרם ישראל יוצאים ממצרים‪ .‬יוצא שתיאורה של אכילת המצה כברירת מחדל‬
‫וכפועל יוצא של העדר זמן לאפות לחם‪ ,‬אינו עולה בקנה אחד עם דברים אלו‪ .‬כשם שבני‬
‫ישראל יכלו לקחת את השה בעשור לחודש מבעוד מועד‪ ,‬כך גם יכלו לאפות לחם שילפף‬
‫‪" 6‬בחמשה עשר יום ‪ -‬נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן‬
‫למדנו שאכלו משירי הבצק (או משירי המצה) ששים ואחת סעודות וירד להם מן בט"ז באייר ויום א'‬
‫בשבת היה כדאי' במס' שבת (דף פז)" (רש"י שמות טז‪ ,‬א)‪.‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫את קורבן הפסח ביום יד'‪ .‬על פי זה לא יהיה זה נכון לנמק את אכילת המצה ביחד עם‬
‫הפסח ב'לא הספיק בצקם להחמיץ' שהרי בני ישראל מצווי ם לכתחילה להכין מצות ולא‬
‫לחם‪.‬‬
‫המתבקש מדברים אלו‪ ,‬הוא לחלק בין אכילת המצה בחג הפסח יחד עם הקרבן ‪ּ" -‬ומַ צוֹת‬
‫עַ ל מְ ר ִֹרים יֹאכְ לֻהּו" ‪ -‬לבין אכילת המצה בחג המצות בשבעת ימי החג‪ .‬המצות שבני‬
‫ישראל אוכלים ביציאה ממצרים נושאות אופי 'בדיעבדי' והן ברירת מחדל של הלחם שלא‬
‫הספיק להחמיץ‪ .‬בני ישראל אינם מצווים לאכול מצות אלו‪ ,‬לא הייתה להם כל ברירה‬
‫אחרת‪ .‬לעומת זאת המצות שבני ישראל אכלו ביד' יחד עם קרבן הפסח והמרורים נושאות‬
‫אופי 'לכתחילי' ועל אכילתן מצווים בני ישראל מבעוד מועד‪ .‬אכילת המצה המתקשרת‬
‫לחג הפסח‪ ,‬היא המצה שאכלו בני ישראל עם הקרבן‪ ,‬בליל יד'‪ .‬ואכילת המצה המתקשרת‬
‫לחג המצות‪ ,‬היא המצה שאכלו בני ישראל לאחר שיצאו ממצרים ועד קריעת ים סוף‪.‬‬
‫כיצד יש להבין ציווי לכתחילי לאכול מצות‪ ,‬כאשר יש לבני ישראל את הזמן הנדרש‬
‫מראש‪ ,‬כדי להכין לחם? התשובה לשאלה זו טמונה באופי ובתפאורה המלווים את אכילת‬
‫קרבן הפסח‪ " :‬וְ ככה תֹ אכְ לּו אֹ ת ֹו מתְ נֵיכֶּם ֲחג ִֻרים ַנ ֲעלֵיכֶּם בְ ַרגְ לֵיכֶּם ּומַ ּקֶּ לְ כֶּם בְ י ְֶּדכֶּם ַו ֲאכַלְ תֶּ ם‬
‫אֹ ת ֹו בְ חִ פזוֹן פֶּסַ ח הּוא לַה" (שם יב‪ ,‬יא)‪ .‬אכילת החיפזון בקרבן הפסח שונה מאכילת‬
‫החיפזון בעת היציאה ממצרים‪ .‬החיפזון ביציאת מצרים הוא פועל יוצא של העדר זמן‪,‬‬
‫והיות בני ישראל נתונים בבריחה מפני מצרים (תחילה בשל הגירוש ואח"כ בשל המרדף)‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬החיפזון באכילת המצה בקרבן הפסח הוא חיפזון של כוננות‪ ,‬דריכות והמתנה‪.‬‬
‫מכת בכורות משתוללת במצרים‪ .‬בני ישראל יושבים בבתיהם ואוכלים את הפסח‬
‫וממתינים‪ .‬ממתינים באימה למשחית שיבוא לפתח בתיהם בתקוה שיראה את הדם על‬
‫המשקוף ויסוג אחור‪ ,‬וממתינים בצפייה לגואל שיבוא ויפתח את הדלת וללא כל התרעה‬
‫יצוה עליהם לצאת ממצרים‪ .‬זוהי התחושה בה בני ישראל שרויים וזו התחושה שהקב"ה‬
‫מצווה עליהם לחוש‪ .‬אין כאן מקום לזחיחות דעת‪ ,‬לשאננות או לביטחון עצמי‪ .‬הקב"ה‬
‫מצווה על ישראל‪ ,‬רגע לפני היציאה להפנים היטב את תחושת הפחד‪ ,‬האימה והשעבוד‪.‬‬
‫תחושות שליוו את בני ישראל בכל שנות העבדות‪ .‬דבר אינו תלוי בהם‪ ,‬לא בכח זרועם הם‬
‫משתחררים מהשעבוד ואפילו עיתותם אינה בידיהם‪ .‬הציווי לאכול ברגע כזה מצה‪ ,‬כמו גם‬
‫האכילה במתנים חגורות ובנעליים שרוכות‪ ,‬מגדירים לישראל את אופייה של אכילת קרבן‬
‫הפסח‪ .‬לא מדובר בזבח משפחה מהנה ומרחיב את הדעת כי אם בקרבן המלווה בתפילה כי‬
‫האש שתצא מן השמים לא תכלה אותי כי אם את הקרבן הבא תחתי‪.7‬‬
‫‪ 7‬זהו גם הפשר של המרורים הנאכלים עם המצה‪ .‬שורש זה מופיע בספר שמות רק בעוד מקום אחד‪" :‬וימררו‬
‫את חייהם בעבודה קשה" (שמות א‪ ,‬יד)‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫המצה לעומת הלחם ‪ -‬החמץ‪ ,‬מבטא א ת תחושת העוני‪ .‬את העדר האמצעים והזמן בהיות‬
‫האדם משועבד כל כולו למשהו מעליו‪ .‬איסור הקרבת חמץ על המזבח מבטא את אותו‬
‫הרעיון עצמו‪ .‬בעוד שהקרבן הנשרף על גבי המזבח מבטא את תחושת עוניו של האדם‬
‫החש כי הוא עצמו היה צריך להיות מוקרב והבהמה היא רק תמורתו‪ ,‬החמץ מבטא את‬
‫תחושת הרווח והעושר הנתונים לאדם‪ ,‬ודברים אלו אינם עולים בקנה אחד‪.8‬‬
‫אם הדבר נכון בכל קרבן‪ ,‬על אחת כמה וכמה בקרבן הפסח המוגדר כפשוטו כתמורה‪ .‬כל‬
‫בית במצרים בלילה זה מקריב את קרבנו ‪ -‬המצרים את בכוריהם וישראל את כבשיהם‪.‬‬
‫הבכור והוריו הישראלים מביטים בדם הניתז מצווארו של השה והמוגע אל המזוזות‬
‫וברטט הם מקוים כי התמורה תהיה לרצון‪ .‬קרבן זה אינו יכול להאכל כי עם על מצות‬
‫ומרורים‪ .‬החמץ ‪ -‬הלחם בליל זה‪ ,‬בתפאורה זו‪ ,‬הוא נטע זר ואין לו מקום בבית‪ .‬ועל כן‬
‫הציווי אינו רק לאכול מצה ביחד עם קרבן הפסח כי אם לבטל ולבער את החמץ‪ ,‬וכך עולה‬
‫מהפסוק הבא הנוגע לקרבן הפסח‪ֹ" :‬לא ִתזְ בַ ח עַ ל חמֵ ץ ַדם זִ בְ ִחי" (שמות כג‪ ,‬יח)‪ .9‬התורה‬
‫קבעה "כִ י כל שְ אֹ ר וְ כל ְדבַ ש ֹלא תַ ְקטִ ירּו ִממֶּ נּו" (ויקרא ב‪ ,‬יא)‪ ,‬אולם כעת היא גם קובעת כי‬
‫הפסח אסור להי שחט על חמץ ומכאן למדו חז"ל איסור המצאות החמץ בשעת הקרבת‬
‫קרבן הפסח‪ .10‬כאמור‪ ,‬כל קרבן מבטא את תחושת העוני ועל כן אסור להקריב על המזבח‬
‫חמץ‪ ,‬אך בקרבן הפסח נאסרה אף הימצאותו של חמץ בבית‪ ,‬וזאת משתי סיבות‪ :‬הראשונה‬
‫היא התעצמות חווית העוני והמצוקה בקרבן זה בהיותו משחזר את תחושתם של ישראל‬
‫ערב היציאה בזמן מכת בכורות‪ .‬בזמן כזה‪ ,‬כמו לישראל במצרים באותה השעה‪ ,‬אין מקום‬
‫לשום תחושת רווח ועושר ועל כן החמץ צריך להתבער‪ .‬השנייה קשורה לעובדה כי לבני‬
‫ישראל במצרים הבית היה למזבח‪ .11‬הם אוכלים את הקרבן במקומה של האש השורפת על‬
‫גבי המזבח‪ 12‬ועל משקופי בתיהם נוגע הדם במקום קרנות המזבח‪ .‬במובן זה יש לראות את‬
‫האיסור להותיר חמץ בבית כמקביל וזהה לאיסור להקריב חמץ על המזבח‪.13‬‬
‫‪ 8‬ר' נתן מנמירוב‪ ,‬תלמידו של ר' נחמן מברסלב‪ ,‬עומד על כך שבלחם ישנה סמליות לארבע היסודות‪ .‬הקמח ‪-‬‬
‫הוא העפר‪ ,‬אש התנור ‪ -‬היא יסוד האש‪ ,‬המים הם היסוד השלישי וטפיחתו של הלחם היא יסוד הרוח‪.‬‬
‫במצה‪ ,‬הנעדרת את יסוד הטפיחה‪ ,‬נעדר יסוד הרוח‪ ,‬והיא ביטוי לאדם ללא רוחו ‪ -‬ללא גאוותו‪ ,‬בבחינת‬
‫'ואנכי עפר ואפר' (ליקוטי הלכות‪ ,‬פסח)‪.‬‬
‫בענין זה עיין מאמרו של ר' יואל בן נון על חמץ ומצה במגדים יד'‪.‬‬
‫‪ 9‬במקום בו חוזר הציווי בשמות (לד‪ ,‬כה) מוזכר הפסח במפורש "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר‬
‫זבח חג הפסח"‪.‬‬
‫‪ " 10‬לא תזבח על חמץ וגו'‪ ,‬לא תשחט את הפסח ביד' בניסן עד שתבער החמץ" (רש"י שם)‪.‬‬
‫‪' 11‬נמצינו למדים שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים המשקוף ושתי מזוזות וכו' (מכילתא דרבי ישמעאל‬
‫בא ‪ -‬מס' דפסחא בא פרשה יא ד"ה והגעתם)‪.‬‬
‫‪ 12‬נדמה לי כי מסיבה זו הקרבן צריך להעשות צלי אש ולהאכל שרוף‪ ,‬בדומה לאכילת המזבח השורפת את‬
‫הבשר‪ .‬בכך נפתרת בעיית הטעם לגבי הציוו י לאכול את הבשר צלי אש לצד האיסור לאוכלו נא או מבושל‪.‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫מצת היציאה‬
‫אופייה של המצה שבני ישראל אוכלים בצאתם ממצרים שונה לחלוטין ממצת קרבן הפסח‪.‬‬
‫אכילת המצה היא כורח ופועל יוצא של מציאות‪ .‬המצה ביציאת בני ישראל לא הייתה יעד‬
‫א לא תוצאה‪ :‬קמח שלא הספיק להחמיץ‪ .‬היא איננה מוצגת כמאכל שאליו צריכים בני‬
‫ישראל לחתור כי אם לחם ועוגות שלא יצאו כראוי‪ ,‬פועל יוצא של מציאות שבה עם‬
‫ישראל הפכו באחת מעם של עבדים שמזונם קצוב וקבוע‪ ,‬לעם בעל עצמאות שצריך לדאוג‬
‫לעצמו‪ .14‬תלונת בני ישראל שקדמה להבאת המ ן לעולם מזכירה את הרגלי האכילה שלהם‬
‫במצרים‪:‬‬
‫מִ י יִתֵ ן מּותֵ נּו בְ יַד יְהוה בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם‪ ,‬בְ שִ בְ תֵ נּו עַ ל סִ יר הַ בשר‪ ,‬בְ ָאכְ לֵנּו לֶּחֶּ ם לשֹבַ ע‪ ,‬כִי‬
‫הוֹצֵ אתֶּ ם אֹ תנּו אֶּ ל הַ מִ ְדבר הַ זֶּה לְ המִ ית אֶּ ת כל הַ ּקהל הַ זֶּה ברעב‪.‬‬
‫שמות טז‪ ,‬ג‬
‫היציאה מהעבדות למצרים באה לידי ביטוי קודם כל באוכל‪ .‬ואכילת המצה מציינת את‬
‫המעבר מעבדות לחירות‪ .‬זהו עיקרו של החג ועל כן הוא נקרא חג המצות‪ .‬מדוע חג‬
‫הפרשנים נטו לקשור את הטעם לענין אורך זמן ההכנה אך הבעיתיות בפרשנות כזו באה לידי ביטוי‬
‫בפירושים השונים לפסוק זה‪ .‬לפי רש"י 'נא' הכוונה ל'נע' כלומר שאינו מוכן דיו‪ ,‬והחזקוני מסביר את‬
‫הטעם‪ ,‬לפי שהדברים צריכי ם להעשות בנחת ולא במהירות כדי להוכיח כי בני ישראל אינם יראים מן‬
‫המצרים‪ .‬הקושי בפירוש זה שישנו איסור גם ל'בשל מבושל במים' ולכאורה אם ברצוננו להקרין חוסר‬
‫פחד בכך שאיננו ממהרים‪ ,‬הבשר הראוי ביותר הוא המבושל הדורש זמן הכנה רב‪ .‬מיקומו של הצלי אש‬
‫מבחינת ההכנה באמ צע בין הנא לבין המבושל לא מאפשר לייחס את הטעם לענין אורך ההכנה‪ ,‬שהרי אם‬
‫ברצוננו לקצר את הזמן‪ ,‬עדיף נא ואם ברצוננו להאריך את הזמן עדיף מבושל‪ .‬הרשב"ם שכנראה עמד על‬
‫הבעיה פירש 'נא' כצלי קידר המבושל בסיר ללא מים‪ .‬בכך אמנם חרג מהפשט המקובל על רוב הפרשנים‬
‫אך בכך הפך את הבשר הצלוי באש לדורש את זמן ההכנה הקצר ביותר מבין השלשה ‪ -‬נא ומבושל במים‪,‬‬
‫דבר הסולל את הדרך לאפשר להסביר כי אמנם טעם הציווי לצלי אש קשור לזמן והמטרה היא לקצר ככל‬
‫האפשר את ההכנה למען החפזון‪ .‬כאמור‪ ,‬לדעתנו אין בכל זה צורך שהטעם קשור לצלי אש בדוקא‪,‬‬
‫בהיותו דומה יותר לשריפת הקורבן על גבי המזבח‪.‬‬
‫‪ 13‬הלכה מעניינת אותה מצטט רש"י נוגעת לפסח שני‪" :‬פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב ואין‬
‫אסור חמץ אלא עמו באכילתו" ‪ .‬הפסח השני שהוא תשלום לפסח הראשון‪ ,‬מתרכז בחובת הקרבן עצמה‬
‫ולא בחובת הזכרון הקיימת בחג‪ ,‬שהרי כ ל ענינו של חג לזכר מאורע הוא בזמנו ולא יעלה על הדעת‬
‫להשלים חג שלא בזמנו‪ .‬במובן זה המקריב בפסח שני מבקש לצאת ידי חובת הקרבן שהוא קרבן לד'‬
‫ומבטא את הברית בין בן ישראל לקב"ה גם ללא קשר לחג הפסח (כקרבנות הפסח של חזקיהו ויאשיהו‬
‫בחידוש הברית בין ישראל לקב"ה)‪ ,‬ול א ידי חובת הזכרון של מכת בכורות והנלווה לה‪ ,‬ביד' בין הערביים‬
‫ועל כן הוא אינו נתבע לשחזר את חווית המקריבים במצרים הבאה לידי ביטוי בהוצאת החמץ מן הבית‪.‬‬
‫‪ 14‬המהר"ל בספרו גבורות השם‪ ,‬מנסה להסביר מדוע לחם עוני הוא עצמו לחם חירות (פרק ס')‪ .‬לדעתנו‪,‬‬
‫ההקשר והסיבה שבג ללה בני ישראל נאלצו לאכול את אותו הלחם הוא הקושר אותו לחירות‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫‪31‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫המצות? משום שלא הספיק בצקם להחמיץ‪ .‬ומדוע לא הספיק בצקם להחמיץ? כיון שביום‬
‫ּושמַ ְרתֶּ ם אֶּ ת הַ מַ צוֹת כִ י בְ עֶּ צֶּ ם הַ יוֹם‬
‫זה הוציא הקב"ה את בני ישראל משיעבוד מצרים‪ְ " :‬‬
‫הַ זֶּה ה ֹו ֵצאתִ י אֶּ ת צִ בְ אוֹתֵ יכֶּם מֵ אֶּ רֶּ ץ מִ צְ ריִם‪( "...‬שמות יב‪ ,‬יז)‪ .‬אנו מצווים לשמר את שתי‬
‫האכילות הללו‪ .‬בהקרבת קרבן הפסח אנו מצווים לאוכלו על מצות ומרורים‪ ,‬ובכך אנו‬
‫משמרים את האכילה הראשונה ‪ -‬מצת לכתחילה‪ .‬ומאידך אנו מצווים לאכול מצה שבעה‬
‫ימים‪ ,‬זכר לאותה אכילת מצה שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים‪.15‬‬
‫אלא שראוי לסייג מעט‪ ,‬חלוקה קיצונית זו בין מצת העוני הרלוונטית לקרבן הפסח‪ ,‬למצת‬
‫החירות הרלוונטית לחג המצות‪ .‬שהרי כבר עמדנו על כך שגאולת ישראל וחירותם לא‬
‫הוקנתה להם במלואה עד קריעת ים סוף‪ ,‬המצוינת בשביעי של פסח‪ .‬במובן זה‪ ,‬דומה‬
‫שביעי של פסח דווקא לחוויה של ליל יד' ‪ -‬אכילת קרבן פסח בעת התרחשותה של מכת‬
‫בכורות‪ .‬בני ישראל אמנם יצאו ממצרים למחרת הליל וטעמה של החירות כבר היה מונח‬
‫בשפתותיהם יחד עם המצה שאכלו‪ ,‬אולם מהר מאד הסתבר להם כי חירותם טרם ניתנה‬
‫להם והים סוגר לפניהם ומצרים מאחוריהם‪ .‬תקופת זמן זו שבין ראשון לשביעי של פסח‬
‫היא תקופה שתחושת החירות מצד אחד‪ ,‬ואימת המוות והשיעבוד מן הצד השני משמשות‬
‫בעירבוביא‪ .‬על רקע זה ניתן להבין את הפסוקים התמוהים מספר דברים (טז‪ ,‬א‪-‬ח)‪:‬‬
‫שמוֹר אֶּ ת חֹ ֶּדש הָאבִ יב וְ עשִ ית פֶּסַ ח לַה' אֱֹלהֶּ יָך כִי בְ חֹ ֶּדש הָאבִ יב הוֹצִ יאֲָך ה' אֱֹלהֶּ יָך‬
‫מִ מִ צְ ַריִם ליְלה‪ .‬וְ זבַ חְ ת פֶּסַ ח לַה' אֱֹלהֶּ יָך צֹ אן ּובקר בַ מקוֹם אֲשֶּ ר יִבְ חַ ר ה' לְ שַ כֵן שְ מ ֹו שם‪.‬‬
‫ֹלא תֹ אכַל עליו חמֵ ץ שִ בְ עַ ת ימִ ים תֹ אכַל עליו מַ צוֹת לֶּחֶּ ם עֹ נִי כִי בְ חִ פזוֹן יצאת מֵ אֶּ ֶּרץ‬
‫מִ צְ ַריִם לְ מַ עַ ן תִ זְ כֹר אֶּ ת יוֹם צֵ אתְ ָך מֵ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם כֹל יְמֵ י חַ יֶּיָך‪ .‬וְ ֹלא יֵראֶּ ה לְ ָך שְ אֹ ר בְ כל‬
‫גְ בֻלְ ָך שִ בְ עַ ת ימִ ים וְ ֹלא ילִ ין מִ ן הַ בשר אֲשֶּ ר תִ זְבַ ח בעֶּ ֶּרב בַ יוֹם ה ִראשוֹן ַלבֹקֶּ ר‪ֹ .‬לא תּוכַל‬
‫לִ זְ בֹחַ אֶּ ת הַ פסַ ח בְ ַאחַ ד שְ ע ֶּריָך אֲשֶּ ר ה' אֱֹלהֶּ יָך נֹ תֵ ן לְך‪.‬‬
‫כִי אִ ם אֶּ ל הַ מקוֹם אֲשֶּ ר יִבְ חַ ר ה' אֱֹלהֶּ יָך לְ שַ כֵן שְ מ ֹו שם תִ זְבַ ח אֶּ ת הַ פֶּסַ ח בע ֶּרב כְבוֹא‬
‫הַ שֶּ מֶּ ש מוֹעֵ ד צֵ אתְ ָך מִ מִ צְ ריִם‪ּ .‬ובִ שַ לְ ת וְ ָאכַלְ ת בַ מקוֹם אֲשֶּ ר יִבְ חַ ר ה' אֱֹלהֶּ יָך ב ֹו ּופנִית בַ בֹקֶּ ר‬
‫וְ הלַכְת לְ אֹ הלֶּיָך‪ .‬שֵ שֶּ ת ימִ ים תֹ אכַל מַ צוֹת ּובַ יוֹם הַ שְ בִ יעִ י עֲצֶּ ֶּרת לַה' אֱֹלהֶּ יָך ֹלא תַ ֲעשֶּ ה‬
‫מְ לאכה‪.‬‬
‫פרשיה זו עוסקת באופן מובהק בקרבן הפסח‪ ,‬ובה מופיע הציווי לא לאכול על קרבן הפסח‬
‫חמץ אולם הציווי האקטיבי מדבר על "שבעת ימים תאכל עליו מצות"‪ .‬ראשית‪ ,‬אנו‬
‫מוצאים כאן ציווי מפורש לאכילת מצה שבעת ימים שקשור לחג הפסח ולא לחג המצות‪,‬‬
‫‪ 15‬ואכן הציווי לאכול מצות שבעה ימים מופיע כמעט תמיד ביחס לחג המצות (ויקרא כג‪ ,‬ו; במדבר כח‪ ,‬יז ‪-‬‬
‫על החריג בדברים טז נעמוד בהמשך)‪.‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫אך מעבר לכך‪ ,‬יודעים אנו כי קרבן הפסח נאכל במוצאי יד' ‪ -‬ליל טו' בלבד‪ ,‬ואף אסור‬
‫להותיר ממנו עד בקר‪ ,‬כיצד אם כן‪ ,‬נוכל להבין את הציווי לאכול מצה עליו שבעת ימים‪.16‬‬
‫נראה שהכתוב רוצה ליצור זיקה מכוונת בין קרבן הפסח לבין אכילת מצה במשך שבעה‬
‫ימים‪ .‬מסיבה זו מכונה המצה כאן 'לחם עוני'‪ .17‬וגם ההנמקה לאכילת המצה כאן‪ ,‬נושאת‬
‫אתָך מֵ אֶּ ֶּרץ ִמצְ ַריִם כֹ ל‬
‫אופי מיוחד‪ " :‬כִ י בְ חִ פזוֹן יצאת מֵ אֶּ רֶּ ץ ִמ ְצ ַריִם לְ מַ עַ ן ִתזְ כֹר אֶּ ת י ֹום צֵ ְ‬
‫יְמֵ י חַ יֶּיָך"‪ .‬בשאר המקומות‪ 18‬הכתוב מציין כי אכילת המצות שבעת ימים היא זכר ליציאת‬
‫מצרים ואין שום איזכ ור לענין החפזון‪ .‬כאן הזכרון הוא לא לעצם היציאה כי אם ליציאת‬
‫החפזון‪.‬‬
‫רש"י מפרש‪ " :‬כי בחפזון יצאת‪ :‬ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון"‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫הוא קושר את החפזון לאכילת המצה של 'חג המצות' לאחר שבני ישראל יצאו‪ ,‬אולם ראוי‬
‫לשים לב כי הביטוי 'חפזון' ביחס ליציאת מצרים מופיע פעם אחת בלבד (לבד מכאן) והוא‬
‫דוקא ביחס לקרבן הפסח‪ַ " ,‬ו ֲאכַלְ תֶּ ם אֹ ת ֹו בְ ִחפזוֹן‪ ,‬פֶּסַ ח הּוא לה'" (שמות יב‪ ,‬יא)‪ ,‬ועל כן‬
‫אנו נקשור את הביטוי לא לאותו בצק שלא הספיק להחמיץ אלא לאותה מצה שנאכלה‬
‫בקרבן הפסח מתוך חווית פחד ואימה‪ ,‬ומעתה מלמדנו הכתוב שחווית 'חפזון' זו נמשכה‬
‫אף בימים הבאים עד לקריעת ים סוף‪ .‬על כן‪ ,‬קובע הכתוב כי אכילת המצה במשך שבעת‬
‫הימים איננה רק בשל הבצק שלא החמיץ המבטא את חווית החירות והעצמאות אלא גם‬
‫המשך של אותה אכילת מצת עוני מקרבן הפסח‪ ,‬של "מצות על מרורים יאכלהו" ושל‬
‫"ואכלתם אותו בחפזון"‪ .19‬הביטוי שהכתוב משתמש בו כדי לתאר אכילה זו מכחו של‬
‫קרבן הפסח הוא 'שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני'‪.20‬‬
‫נדמה לי כי דברים אלו מסבירים היטב גם את הפסוק התמוה שבסוף הפרשיה‪" :‬שֵ שֶּ ת י ִמים‬
‫תֹ אכַל מַ צוֹת ּובַ יוֹם הַ שְ בִ יעִ י עֲצֶּ רֶּ ת לַה' ֱאֹלהֶּ יָך ֹלא תַ עֲשֶּ ה ְמלאכה"‪ .‬שתי תמיהות עולות‬
‫ביחס לפסוק זה‪ :‬א‪ .‬מה פשרו של הביטוי 'ששת ימים'‪ .‬האם בא ללמדנו הכתוב כי היום‬
‫‪ 16‬רס"ג מתמודד עם בעיה זו באומרו‪" :‬לא תאכל עמו חמץ אלא אכול אחריו שבעת ימים מצות"‪.‬‬
‫‪ 17‬המצה כלחם עוני מופיעה רק כאן‪ ,‬והביטוי 'עוני' נקשר דוקא לשיעבוד ('ראה ראיתי את עני עמי אשר‬
‫במצרים' ‪ -‬שמות ג‪ ,‬ז; 'ואמר אעלה אתכם מעני מצרים' שם יז') כלומר שהזכרון כאן הוא לחווית השעבוד‬
‫והפחד ולא לחווית השחרור והחופש‪ ,‬וזוהי החוויה של קרבן הפ סח בצירוף מצה זו עם המרורים שכאמור‬
‫אף הם מזכירים את השיעבוד‪.‬‬
‫‪ 18‬שמות כג‪ ,‬טו; לד‪ ,‬יח‪.‬‬
‫‪ 19‬חיזוק מכריע לטענה זו‪ ,‬כי אכילת המצה שבעת ימים קשורה גם לחג הפסח עצמו מצוי בספר יחזקאל (מה‪,‬‬
‫כא)‪ " :‬בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבעות ימים מצות יאכל"‪.‬‬
‫‪ 20‬וכך כותב ה'חזקוני'‪" :‬עליו‪ :‬בגללו‪ ...‬פירוש‪ ,‬תאכל מצות בגלל הקרבן הבא לזכרון יציאת מצרים"‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫השביעי פטור מאכילת מצה‪ .21‬ב‪ .‬בכל המקומות שמוזכרים מקראי הקודש של פסח (שמות‬
‫יב‪ ,‬טז; ויקרא כב‪ ,‬ז‪-‬ח; במדבר כח‪ ,‬יח‪-‬כה)‪ ,‬הראשון והשביעי תמיד מופיעים יחד‪ ,‬וכאן‬
‫הזכיר הכתוב רק את היום השביעי כמקרא קודש‪.22‬‬
‫נדמה לי כי התשובה לקושיא השניה היא גם התשובה לראשונה‪ .‬כפי שראינו נקודת המבט‬
‫של פרשיה זו היא מקרבן הפסח‪ .‬גם יציאת מצרים המוזכרת כאן היא מנקודת מבט החפזון‬
‫של חווית הקרבן‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬מתעלם הכתוב בפרשיה זו במפורש מטו' כמציין את זכרה של‬
‫יציאת מצרים‪ .23‬הכתוב מבקש ליצור רצף בין קרבן הפסח המבטא את היראה והפחד‬
‫במכת בכורות אל שביעי של פסח המבטא את היראה והפחד בקריעת ים סוף‪.‬‬
‫הדברים באים לידי ביטוי גם בביטוי 'ששת ימים'‪ .‬ציינו כי הכתוב מתעלם מיום טו' כמציין‬
‫את זכרה של יציאת מצרים‪ ,‬אך הדברים חריפים יותר‪ .‬יום טו' נזכר בפרשיה זו‪ ,‬אך לא כיום‬
‫עצמאי ‪" -‬כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו'" ‪ -‬כפי שמופיע במקומות אחרים‪ ,‬אלא כמוצאי‬
‫אתָך ִמ ִמצְ ריִם‪ּ .‬ובִ שַ לְ ת וְ ָאכַלְ ת‬
‫יד'‪ ..." :‬שם תִ זְ בַ ח אֶּ ת הַ פֶּסַ ח בערֶּ ב כְ בוֹא הַ שֶּ מֶּ ש מוֹעֵ ד צֵ ְ‬
‫בַ מקוֹם אֲשֶּ ר יִבְ חַ ר ה' אֱֹלהֶּ יָך ב ֹו ּופנִית בַ בֹקֶּ ר וְ הלַכְ ת לְ אֹ הלֶּיָך" ‪ -‬מהו אותו הבקר? זהו בקר‬
‫טו' שבו יצאו בני ישראל ממצרים‪ ,‬אך באופן בולט וחריף‪ ,‬מתייחס הכתוב לבקר זה כ'בקר‬
‫שאחרי' קרבן הפסח‪.24‬‬
‫כשהקב"ה מצוה לאכול מצה שבעת ימים‪ ,‬כפי שראינו עד עתה‪ ,‬מדובר ביחידת זמן אחת‬
‫מטו' ועד כא'‪ ,‬בהם בני ישראל הפסיקו לאכול לחם והחלו לאכול מצה‪ ,‬בהיותם נמצאים‬
‫בדרך לחופשי‪ .25‬אך בפרשיה זו מבקש הכתוב להבליט ולייחד את נקודת המבט של יציאת‬
‫מצרים דרך המשקפים של קרבן הפסח כלומר מכת בכורות וקריעת ים סוף‪ .‬על כן בפרשה‬
‫זו הוא חורג מהציווי המקובל של "שבעת ימים תאכל מצות"‪ ,‬ומבקש להפריד בין ששת‬
‫‪ 21‬רש"י מביא את דברי חז"ל על כך שאכן דיוק זה נכון אלא שע"פ העקרון של 'דבר היוצא מן הכלל לא‬
‫ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו'‪ ,‬גם ששת הימים הקודמים פטורים מאכילת מצה לבד מהראשון‬
‫שבו ישנו ציווי מיוחד‪.‬‬
‫‪ 22‬הרמב"ן הקשה קושיא זו "והנה אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ‪ -‬ולא הזכיר היום‬
‫הראשון באיסור המלאכה‪."...‬‬
‫‪ 23‬דבר דומה עושה הכתוב גם בפרשית 'קדש לי כל בכור' באותם הפסוקים העוסקים ביציאת מצרים מנקודת‬
‫המבט של מכת בכורות‪ ,‬כלומר קרבן הפסח‪" :‬שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לד'"‪ .‬שוב‬
‫התעלמות מפורשת מהיום הראשון כמקרא קדש‪( .‬נתייחס למורכבותה של פרשה זו בהמשך)‪.‬‬
‫‪ 24‬רש"י בשמות יב' עומד על הזיקה שבין קרבן הפסח ליום היציאה שבאה לידי ביטוי בטו' בניסן‪" :‬ממחרת‬
‫הפסח יצאו הוי אומר יום חמשה עשר בניסן הוא יום של יום טוב‪ ,‬שהרי ליל חמשה עשר אכלו את הפסח‬
‫ולבקר יצאו"‪ .‬הכתוב כאן מתעלם באופן בוטה מהעובדה ש'לבקר יצאו' בכך שהוא מתאר בקר זה כ"פנית‬
‫בבקר והלכת לאהליך" וע"כ הוא גם מתעלם מהיותו של יום זה 'יום טוב'‪ ,‬כפי שמציין רש"י‪.‬‬
‫‪ 25‬וכך כותב ראב"ע‪ " :‬והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי‪ ,‬כי הענן היה מוליכם‬
‫יומם ולילה‪ ,‬ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב רב‪( "...‬שמות יב‪ ,‬טו)‪.‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫הימים הבאים לאחר טו' לטו' עצמו‪ .‬כי מנקודת מבט זו‪ ,‬טו' עצמו מציין את אכילת קרבן‬
‫הפסח שהוקרב ביד' בין הערביים ובו בני ישראל אכלו מצת עוני‪ ,‬וכאן הכתוב מבקש‬
‫להוסיף על אכילה זו בטו' עוד ששה ימים של אכילת מצה‪.26‬‬
‫שבעת ימי אכילת 'מצת חירות' מנקודת מבטו של חג המצות הינם יחידה אורגנית של‬
‫אכילת מצה מטו'‪ ,‬יום היציאה‪ ,‬ועד כא'‪ ,‬יום קריעת הים‪ .‬אולם שבעת ימי אכילת 'מצת‬
‫עוני' מנקודת מבטו של קרבן הפסח‪ ,‬מורכבת משני חלקים‪ :‬טו' בניסן לא כיום יציאתם של‬
‫בני ישראל ממצרים אלא כיום שבו נאכל קרבן הפסח מצות על מרורים (וכך כאמור מתואר‬
‫יום זה בפרשיה זו)‪ ,‬וששת הימים הבאים שגם בם מצווה הקב"ה להמשיך אכילת עוני זו‬
‫עד שביעי של פסח ‪ -‬שרק לאחריו ניתן היה להשתחרר לחלוטין מתחושת העוני שליוותה‬
‫את י שראל כל ימי שיעבודם תחושה שהגיעה למיצויה בקרבן הפסח ומכת בכורות‬
‫ובשביעי בו בקריעת ים סוף‪.‬‬
‫"הזמן הכפול" של ליל הסדר‬
‫בשולי עניין זה נעיר הערה נוספת הקשורה לממד הזמן‪.‬‬
‫העובדה שליל טו' הינו לא רק הפתיחה של שבעת ימי חג המצות אלא גם זמן אכילת קורבן‬
‫הפסח שהיא בחינה בפני עצמה באה לידי ביטוי גם בממד הזמן‪.‬‬
‫ישנן שתי מערכות זמן‪ ,‬מערכת זמן הגבולין ומערכת זמן המקדש‪ .‬בזמן הגבולין‪ ,‬כפי שאנו‬
‫מכירים‪ ,‬היום הולך אחר הלילה שלפניו‪ ,‬כפי שנאמר בפסוק " ַוי ְִהי עֶּ ֶּרב וַ י ְִהי בֹ קֶּ ר יוֹם אֶּ חד"‬
‫(בראשית א‪ ,‬ה) במשמעותו המקובלת על רוב הפרשנים (למעט הרשב"ם)‪ .‬הוא מתחיל‬
‫מצאת הכוכבים ומסתיים בצאת הכוכבים שלמחרת‪ .‬בזמן המקדשי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הלילה‬
‫הולך אחר היום‪ ,‬היום מתחיל בעלות השחר ומסתיים בעלות השחר של היום לאחריו‪.‬‬
‫בקרבנות כתוב "בְ יוֹם ק ְרבנ ֹו יֵָאכֵל" (ויקרא ז‪ ,‬טו)‪ ,‬קורבנות ניתן לשחוט רק ביום‪ ,‬אם‬
‫לדוגמא שוחטים קרבן חטאת ביום שלישי בצהריים‪ ,‬מותר לכהנים לאכלו בכל הלילה‬
‫שלאחריו‪ .‬אמנם חז"ל הרחיקו את האדם מן העבירה והתירו עד חצות‪ ,‬אך מדאורייתא‬
‫מותר לאכלו עד עלות השחר‪ .‬זהו "יום קרבנו"‪ ,‬יום הקרבן המקדשי‪ ,‬יום ולילה‪.‬‬
‫‪ 26‬יש לשים לב שבניגוד לדרכם של חז"ל אנו מבקשים לטעון כי ששת הימים אינם ששת הימים הראשונים‬
‫של החג אלא הששה האחרונים‪ .‬וכמו שבשמות (יג‪ ,‬ו) נאמר 'שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג‬
‫לה'' כלומר שהשבעת ימים כוללים את היום השביעי אליו מתייחסת הסיפא של הפסוק‪ ,‬כך גם כאן 'ששת‬
‫ימים תאכל מצות' כוללים את היום השביעי אליו מתייחסת הסיפא של הפסוק‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫כשאנו מקריבים את קרבן הפסח בי"ד‪ ,‬חג הפסח‪ ,‬מערכת הזמן שלו היא יום ולילה‪ .‬ממילא‬
‫הפסח נשחט בי"ד בין הערביים וכחלק מיום קרבנו‪ ,‬יום י"ד‪ ,‬נאכל בלילה‪ .‬לכן הפסוקים‬
‫העוסקים בקרבן הפסח קשובים לקצב הזמן המקדשי‪ ,‬ולכן יכול להיכתב 'ופנית בבקר‬
‫והלכת לאהלך'‪ ,‬שהרי היום המקדשי של קרבן פסח ‪ -‬הוא יד' בניסן‪ ,‬החל בבוקרו של יד'‬
‫ותם בבוקר שלמחרת‪ .‬מנקודת המבט של הזמן המקדשי ‪ ,‬שפסוק זה בא לתאר‪ ,‬הבוקר‬
‫שלמחרת קרבן פסח הוא כבר טו' ואיננו יום הקרבת קרבן הפסח‪ .‬לעומתו‪ ,‬חג המצות‬
‫שהוא חג גבולין‪ ,‬מתחיל מצאת הכוכבים‪ ,‬כלומר בליל טו' שהוא מקרא קודש‪ ,‬ומסתיים‬
‫בלילה שלמחרת‪.‬‬
‫מבחינה זו‪ ,‬ליל הסדר הוא זמן מיוחד בשנה בו מופיעות באופן ברור שתי מערכות זמן‬
‫שונות‪ ,‬מערכת הזמן המקדשית מצד קרבן פסח וחג הפסח‪ ,‬ומערכת זמן הגבולין מצד חג‬
‫המצות‪ .‬ממילא אם ישאל יהודי‪ ,‬בעודו מסב בליל הסדר‪ ,‬מהו התאריך היום ‪ -‬כיהודי טוב‬
‫תשובתו צריכה להיות כפולה‪ .‬זהו לילה שהוא גם יד'‪ ,‬מצד הזמן המקדשי ‪ -‬חג הפסח‬
‫(הלילה החותם את היממה המקדשית של יד')‪ ,‬וגם טו'‪ ,‬מצד הזמן הגבולי ‪ -‬חג המצות‬
‫(הלילה הפותח את היממה של טו')‪.‬‬
‫שתי בחינות של החג והמצה‬
‫מעתה ניתן לקבוע קביעה מחודשת ולומר כי אותן שתי בחינות של החג ושל אכילת‬
‫המצה‪ :‬מצת העוני והחי פזון הקשורה לחג הפסח ומצת החירות הקשורה לחג המצות‪ ,‬אינן‬
‫מתחלקות בין יד' לבין טו' עד כא'‪ .‬אלא שאכילת המצה בשבעת ימי החג עצמה נושאת‬
‫אופי כפול זה‪ .‬האחד‪ ,‬אכילה המציינת את יציאתם של בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם‬
‫בן חורין שצריך לדאוג לעצמו ולמזונו‪ .‬במובן זה המצה היא ברירת מחדל כיון שנקבעה‬
‫על שום שבני ישראל לא הספיקו לאפות לחם ובצקם לא הספיק להחמיץ‪ .‬השני‪ ,‬אכילה‬
‫הממשיכה את אותה אכילת מצה שעליה נצטוו בני ישראל לאכול ביחד עם קרבן הפסח‬
‫ובמובן זה היא מבטאת את העוני והתלות של בני ישראל שהחלו במצרים והופנו אל‬
‫הקב"ה במכת בכורות והסתיימו רק לאחר קריעת ים סוף‪.‬‬
‫נדמה שלאור דברים אלו ניתן להבין את הפרשיה המרכזית ביחס לחג הפסח בשמות יב'‪.‬‬
‫לאחר שמסיים הקב"ה לצוות על קרבן הפסח (ג‪-‬יא) ולאחר שהוא מתאר למשה את אשר‬
‫עתיד להתרחש בליל היציאה‪ ,‬וכיצד קרבן הפסח יציל את בתי ישראל מחרבו של המשחית‬
‫(יב‪-‬יג)‪ ,‬מגיעים פסוקי הזיכרון‪:‬‬
‫וְ היה הַ יוֹם הַ זֶּה לכֶּם לְ זִ כרוֹן וְ חַ גֹתֶּ ם אֹ ת ֹו חַ ג לה'‪ ,‬לְ ֹדרֹתֵ יכֶּם חֻּקַ ת עוֹלם תְ חגֻהּו‪ .‬שִ בְ עַ ת ימִ ים‬
‫מַ צוֹת תֹ אכֵלּו‪ ,‬אַ ְך בַ יוֹם ה ִראשוֹן תַ שְ בִ יתּו שְ אֹ ר מִ בתֵ יכֶּם‪ ,‬כִי כל אֹ כֵל חמֵץ וְ נִכְ ְרתה הַ נֶּפֶּ ש‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫הַ הִ וא מִ יִ שְ ראֵ ל‪ ,‬מִ יוֹם ה ִראשֹן עַ ד יוֹם הַ שְ בִ עִ י‪ּ .‬ובַ יוֹם ה ִראשוֹן מִ ְקרא קֹ דֶּ ש ּובַ יוֹם הַ שְ בִ יעִ י‬
‫מִ ְקרא קֹ ֶּדש יִהְ יֶּה לכֶּם‪ ,‬כל מְ לאכה ֹלא יֵעשֶּ ה בהֶּ ם‪ ,‬אַ ְך אֲשֶּ ר יֵָאכֵל לְ כל נֶּפֶּ ש הּוא לְ בַ ד ֹו‬
‫יֵעשֶּ ה לכֶּם‪ּ .‬ושְ מַ ְרתֶּ ם אֶּ ת הַ מַ צוֹת כִי בְ עֶּ צֶּ ם הַ יוֹם הַ זֶּה הוֹצֵ אתִ י אֶּ ת צִ בְ אוֹתֵ יכֶּם מֵ אֶּ ֶּרץ‬
‫ַארבעה עשר יוֹם לַחֹ ֶּדש‬
‫מִ צְ ריִם‪ּ ,‬ושְ מַ ְרתֶּ ם אֶּ ת הַ יוֹם הַ זֶּה לְ דֹ רֹתֵ יכֶּם‪ ,‬חֻּקַ ת עוֹלם‪ .‬ב ִראשֹן בְ ְ‬
‫בעֶּ ֶּרב תֹ אכְ לּו מַ צֹת‪ ,‬עַ ד יוֹם האֶּ חד וְ עֶּ שְ ִרים לַחֹ ֶּדש בע ֶּרב‪ .‬שִ בְ עַ ת ימִ ים שְ אֹ ר ֹלא יִמצֵ א‬
‫ָארץ‪ .‬כ‬
‫בְ בתֵ יכֶּם‪ ,‬כִי כל אֹ כֵל מַ חְ מֶּ צֶּ ת וְ ִנכ ְְרתה הַ נֶּפֶּ ש הַ הִ וא מֵ ע ֲַדת יִשְ ראֵ ל‪ ,‬בַ גֵר ּובְ אֶּ זְ ַרח ה ֶּ‬
‫כל מַ חְ מֶּ צֶּ ת ֹלא תֹ אכֵלּו‪ ,‬בְ כֹ ל מוֹשְ בֹ תֵ יכֶּם תֹ אכְ לּו מַ צוֹת‪.‬‬
‫שם‪ ,‬יד‪-‬כ‬
‫פסוקים אלו פותחים בחובת הזי כרון ליום זה אולם לא ברור מהו אותו היום‪ .‬מחד הדברים‬
‫הללו באים מיד לאחר תיאור קרבן הפסח וע"כ ניתן לומר שחובת הזכירה הבאה כאן היא‬
‫על חג הפסח ו'היום הזה' הוא ליל טו' (ראב"ע)‪ ,‬מאידך הפסוק הבא עובר לציווי שבעת‬
‫ימים‪ ,‬כלומר לחג המצות ולכן ניתן להציע שכבר בפסוק זה עובר הכתוב לדבר בחג המצות‬
‫והיום הזה הוא בוקר טו' ‪ -‬יום היציאה ממצרים (רש"י)‪ .‬המשותף לשתי הסיעות‪ ,‬כי גם‬
‫הטוענים כי פס' יד' עוסק בפסח מודים כי בפסוק טו' עובר הכתוב לחג המצות וכך כותב‬
‫ראב"ע (שמות יב‪ ,‬טו)‪:‬‬
‫שבעת ימים טעם מצות תאכלו‪ ,‬זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים‪ ,‬כי לא צוה שיאכלו‬
‫מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה‪ .‬רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות‬
‫זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים‪ ,‬כי שם כתוב כי לא חמץ‪ .‬ואלו היו מניחים‬
‫המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם‪ ,‬והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד‬
‫שטבע פרעה ביום השביעי‪ ,‬כי הענן היה מוליכם יומם ולילה‪ ,‬ולא היו מתעכבים בחנותם‬
‫עכוב רב‪...‬‬
‫גם ראב"ע נאלץ להודות לרש"י כי פסוק ט"ו עובר לחג המצות ולזיכרון אותו הלחם שלא‬
‫הספיק להחמיץ שהרי הציווי לאכילת מצה שבעת ימים קשור ליציאה ולבצק שלא‬
‫החמיץ‪ ,27‬אלא שעל פי דברינו הציווי לאכול מצה שבעת ימים (ביום הראשון מכח קרבן‬
‫הפסח ועוד ששה נוספים) רלוונטי גם לקרבן הפסח ולכן ניתן להמשיך את קביעתו של‬
‫ראב"ע שהכתוב בדברים אלו עוסק בזיכרו ן קרבן הפסח ואכילת המצה כאן אינה זכר לבצק‬
‫שלא הספיק להחמיץ אלא זכר ללחם העוני שבני ישראל אכלו על קרבן הפסח ולחווית‬
‫העוני שנמשכה עד השביעי בו‪.‬‬
‫‪ 27‬וכך כותב הרב מרדכי ברויאר בספרו 'פרקי מועדות' גם המשך הפרשה איננו נוח לשיטת אבן עזרא‪ .‬שהרי‬
‫לדעתו‪ ,‬מדובר כאן בחג הפסח ואילו המשך הפרשה דן בלא ספק בחג המצות‪ :‬שבעת ימים מצות תאכלו'‬
‫(עמ' ‪.)96‬‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫בפרשיה זו אנו מוצאים כפילויות רבות‪ :‬חובת הזכרון ליום (יד‪ ,‬יז); חובת אכילת מצה‬
‫שבעה ימים (טו‪ ,‬יח)‪ ;28‬חובת ביעור השאור (טו‪ ,‬יט)‪ ;29‬איסור אכילת חמץ ועונשו (טו‪,‬‬
‫יט)‪.30‬‬
‫החזרה הכמעט מלאה על כל הפרטים דוחקת בנו לטעון כי הכתוב מתייחס לשתי הבחינות‬
‫של חג המצות‪ .‬הראשונה‪ ,‬כהמשך לחג הפסח וקרבנו (יד‪-‬טז)‪ ,‬והשניה כיחידה עצמאית‬
‫הקשורה ליציאת בני ישראל ממצרים (יז‪-‬כ)‪ .‬וננסה להוכיח את הדברים‪:‬‬
‫(יד) והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם‬
‫אתו חג לה'‬
‫ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה‬
‫הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים‬
‫ושמרתם את היום הזה‬
‫לדרתיכם חקת עולם תחגהו‪:‬‬
‫לדרתיכם חקת עולם‪:‬‬
‫(טו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום‬
‫הראשון‬
‫(יח) בראשן בארבעה עשר יום לחדש‬
‫בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים‬
‫לחדש בערב‪:‬‬
‫תשביתו שאר מבתיכם (‪...‬מיום הראשן‬
‫עד יום השבעי)‬
‫(יט) שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם‬
‫כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא‬
‫מישראל‬
‫כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא‬
‫מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ‪:‬‬
‫‪ 28‬רש"י יח ‪ -‬ללמד גם על הלילות‪.‬‬
‫‪ 29‬חזקוני יט ‪ -‬ללמד על השבתה כבר לפני היום הראשון‪.‬‬
‫‪ 30‬רש"י יט ‪ -‬לענוש גם על השאור‪.‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫(כ) כל מחמצת לא תאכלו בכל‬
‫מושבתיכם תאכלו מצות‪ :‬פ‬
‫מיום הראשן עד יום השביעי‪:‬‬
‫(טז) וביום הראשון מקרא קדש וביום‬
‫השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל‬
‫מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל‬
‫לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם‪:‬‬
‫באופן כזה‪ ,‬החזרה על חובת הזכרון לדורות‪ ,‬חובת אכילת המצה‪ ,‬חובת ביעור השאר‪,‬‬
‫איסור אכילת חמץ ועונשו אינה מיותרת והיא מעידה על קיומן של שתי הבחינות‪ ,‬וכעת‬
‫נבחן את השינויים שבין בחינה לבחינה‪ :‬הכותרת‪ :‬בקטע השני ישנה תוספת של 'ושמרתם‬
‫את המצות כי בעצם היום הזה‪ .'...‬תיאור חובת אכילת מצה שבעת ימים‪ :‬בקטע הראשון‬
‫נאמר 'שבעת ימים' ובשני יש תיאור 'מיד' בערב ועד כא' בערב'‪ .‬השבתת השאור‪ :‬בקטע‬
‫הראשון השבתה ובקטע השני 'לא ימצא'‪ .‬איסור חמץ‪ :‬בקטע הראשון 'חמץ' ובקטע השני‬
‫'מחמצת'‪ .‬העונש ‪ :‬בקטע הראשון הכרת הוא 'מישראל' ובקטע השני הוא 'מעדת ישראל‬
‫בגר ובאזרח הארץ'‪ .‬מקרא קודש‪ :‬יש בקטע הראשון ואין בשני‪ .‬תוספת בענין החמץ‪:‬‬
‫בקטע השני יש פסוק נוסף האוסר אכילת מחמצת ומחייב אכילת מצה‪.‬‬
‫ננסה להסביר את כל ההבדלים‪ :‬כאמור‪ ,‬הקטע הראשון משקף את שבעת ימי החג מנקודת‬
‫המבט של קרבן הפסח‪ .‬מנקודת מבט זו אכילת המצה היא בדוקא כיון שהחמץ מבטא‬
‫תחושה וחוויה שאין לה מקום באווירת קרבן הפסח‪ .‬הקטע השני משקף את שבעת ימי‬
‫החג מנקודת המבט של חג המצות‪ .‬מנקודת מבט זו אכילת המצה היא ברירת מחדל ופועל‬
‫יוצא של אי החמצת הלחם‪ ,‬שנבעה מעצם היציאה מעבדות לחירות‪ .‬כך יש להבין את‬
‫הכותרת של הפסקה השנייה 'ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את‬
‫צבאותיכם מארץ מצרים'‪ .‬כפי שכתבנו לעיל‪ ,‬במוקד חגיגת שבעת ימי החג ביחס ליציאה‬
‫ממצרים עומדת אכילת המצה‪ ,‬כמבטאת את היציאה מעבדות לחירות‪ ,‬כפי שגם שמו של‬
‫החג ‪ -‬חג המצות ‪ -‬מעיד עליו‪ .‬וזהו פשרו של הציווי 'ושמרתם את המצות'‪ .‬הכוונה כאן‬
‫‪37‬‬
‫‪38‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫איננה לעניין אכילה או אי אכילה אלא לזכירתו של ענין המצות המבטא את היציאה‬
‫מעבדות לחירות ‪ -‬כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו'‪.31‬‬
‫נדמה לי כי על בסיס ה בחנה זו בין המצה מלכתחילה בחג הפסח למצה בדיעבד בחג‬
‫המצות נגזרים גם שאר ההבדלים‪ .‬מנקודת המבט של חג הפסח המצוה היא השבתת‬
‫השאור וביעורו‪ ,‬כיון שת חושת השאור המחמיץ את העיסה איננה רצויה בחווית העוני‬
‫המתבקשת‪ .‬על כן מצווה האדם באופן אקטיבי להשבית את השאור מביתו ועל ידי כך‬
‫מלבו‪ .‬לעומת זאת מנקודת המבט של חג המצות‪ ,‬המצה כאמור איננה המטרה המבוקשת‬
‫מלכתחילה אלא פועל יוצא של העדר החמצה‪ ,‬על כן הציווי בחלק השני אינו השבתה אלא‬
‫העדר הימצאות‪ ,‬המבטא נאמנה את אותה אכילת מצה שהיא תוצאה של העדר החמצה‪.‬‬
‫מסיבה זו‪ ,‬גם איסור החמץ בפסקה הראשונה מדבר על 'חמץ' כלומר ההתמקדות היא‬
‫בחמץ המבטא את הרווחה ונחת הרוח‪ ,‬בעוד שבפסקה השנייה הכתוב מדבר על 'מחמצת'‬
‫(גם ביט' וגם בכ')‪ ,‬ביטוי המתמקד לא בשם העצם אלא בפועל‪ ,‬כלומר בעצם פעולת‬
‫ההחמצה‪ .‬אותה פעולה שנעדרה מלחמם של בני ישראל בצאתם ממצרים‪.32‬‬
‫בסיום הפסקה השנייה‪ ,‬הכתוב חוזר על הציווי שכבר אמר 'כל מחמצת לא תאכלו בכל‬
‫מושבתיכם תאכלו מצות'‪ .‬ולכאורה פסוק זה חוזר על עצמו גם בתוך הפסקה השנייה‬
‫עצמה‪ ,‬שאיסור אכילת מחמצת נאמר בפסוק יט' וחובת אכילת מצה נאמר בפסוק יח'‪ ,‬אלא‬
‫שחיבורם ביחד בפסוק זה נועד להדגיש את הזיקה שבין שני הציוויים וממילא את‬
‫משמעות אכילת המצה מנקודת מבט זו‪" :‬כל מחמצת לא תאכלו ‪ -‬בכל מושבותיכם תאכלו‬
‫מצות"‪ .‬רוצה לומר‪ :‬כיון שאסור לכם לאכול שום דבר המחמיץ אתם צריכים לאכול מצות‪.‬‬
‫לולא הציוויי ם המפורשים על חובת אכילת המצה שבעת ימים‪ ,‬היינו עוד עלולים להבין‬
‫מפסוק זה שאכילת המצות איננה חובה אלא הצעה בלבד כתחליף לחמץ שנאסר‪ .‬אולם גם‬
‫לאחר הציווי המפורש על אכילת מצה שבעה ימים‪ ,‬עדיין פסוק זה משאיר בנו את הרושם‬
‫כי אכילת המצה איננה המטרה המרכזית מנקודת מבט זו אלא היא תוצאה נלווית של‬
‫האיסור לאכול מחמצת‪ ,‬הנגזר מהעדרה של פעולת ההחמצה מלחמם של ישראל‪ .33‬עוד‬
‫‪ 31‬הרב מרדכי ברויאר בספרו 'פרקי מועדות' עומד על כך שהכותרת של הפסקה הראשונה המדברת על 'חג'‬
‫איננה בהכרח מביאה אותנו לחג המצות ואפשר לפרשה על חג הפסח והוא נתמך בשמות כג‪ ,‬ח וְ לד‪ ,‬כה‬
‫שם מוזכר קרבן הפסח במפורש כ'חג'‪.‬‬
‫‪ 32‬הביטוי הקרוב ביותר ל'מחמצת' מופיע בתיאור אכילת המצה השייכת לחג המצות שנבעה מיציאתם של‬
‫בני ישראל מעבדות לחירות‪" :‬וישא העם את בצקו טרם יחמץ‪( "...‬שמות יב‪ ,‬לד)‪.‬‬
‫‪ 33‬הבדל זה גם בולט בין שני פסוקים עוקבים בפרשת 'קדש לי'‪ .‬פרשה זו משלבת בתוכה את זכרון יציאת‬
‫מצרים‪ ,‬כלומר חג המצות ואת זכרון מכת בכורות כלומר חג הפסח‪ .‬דבר זה בא לידי ביטוי כמו בפרשתנו‪,‬‬
‫בכפילות הציווי על אכילת מצה‪' :‬שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לד'‪ .‬מצות יאכל את שבעת‬
‫הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך' (יג‪ ,‬ו‪-‬ז) הפסוק הראשון שייך לקרבן הפסח‪,‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫בעניין אכילת המצה‪ ,‬בפסקה הראשונה‪ ,‬נאמר 'שבעת ימים' בעוד שבפסקה השנייה‬
‫התיאור הוא מעת לעת‪ :‬מיד' בערב עד כא' בערב‪ .34‬כשהכתוב מבקש לציין יחידת זמן הוא‬
‫מונה את מספר הימים ותאריכיהם‪ ,‬אך כשהוא מבקש לציין את אורכה של יחידת הזמן הוא‬
‫מונה את הזמן מעת לעת‪.35‬‬
‫ציון שבעת הימים מעת לעת‪ ,‬מתייחס אליהם כיחידה אחת רציפה של זמן‪ ,‬שהמעבר בה‬
‫מיום ליום ומתאריך לתאריך איננו משמעותי‪ .‬בי ום הכיפורים המעבר מט' בערב לי' בבקר‬
‫לא בא לידי ביטוי כיון שהכתוב קבע שט' בערב עד י' בערב הינו יחידת זמן אחת הבאה‬
‫לידי ביטוי בצום‪ .‬כך גם כאן‪ ,‬הקביעה כי אכילת המצה היא מיד' בערב ועד כא' בערב ‪,‬‬
‫מתעלמת ואיננה מאפשרת אבחנות בין אכילת המצה ביד' שמקורה ב'מצות על מרורים‬
‫יאכלוהו' לבין שאר הימים‪ ,‬והיא גם מתעלמת מעובדת היותו של שביעי של פסח שונה‪ .‬לו‬
‫היי תה ניתנת בידנו פרשיה זו בלבד היינו סוברים כי שביעי של פסח איננו שונה מקודמיו‬
‫כשם ששביעי של סוכות איננו שונה מקודמיו‪ .‬ואף היינו מחזקים סברה זו בטענה שלא זו‬
‫בלבד ששביעי של פסח איננו מוזכר כאן כמקרא קודש אלא אף הוא מוזכר כאן כחלק‬
‫מאותה יחידה אורגנית של אכילת מצה שיום אחד בתוכה איננו שונה ממשנהו‪ .‬ההתעלמות‬
‫משביעי של פסח והפיכתו לחלק מאותה התקופה של אכילת מצה‪ ,‬נובעת מהיותה של‬
‫בחינה זו הרואה את שביעי של פסח כמתאר את הזמן שבו הפסיקו בני ישראל לאכול את‬
‫המצה שטרם הספיקה להחמיץ‪ .‬קריעת ים סוף‪ ,‬כפי שראינו בתחילת הדברים‪ ,‬נתפסת‬
‫מנקודת מבט זו כנקודת מעבר בלבד מאכילת מצה ככורח המהירות לאכילה של מנוחה‪.‬‬
‫במובן זה היום השביעי איננו שונה מקודמיו ורק סיומו בכא' בערב רלוונטי לעניין הפסקת‬
‫אכילת המצה‪.‬‬
‫מה שאין כן לגבי נקודת המוצא של חג הפסח‪ .‬במובן זה היום השביעי שונה מחמשת‬
‫קודמיו בכך שהוא דומה לליל היום הראשון שבו הגיעה חווית קרבן הפסח לשיאה‪ .‬מסיבה‬
‫זו‪ ,‬הכתוב בפ סקה זו איננו יכול למנות את אכילת המצה מעת לעת‪ ,‬שהרי אמנם יש לנו‬
‫שבעה ימים של אכילת מצה אך בתוכם אנו צריכים להבחין באותם שני ימים המהווים‬
‫מסגרת לאותה אכילה ‪ -‬היום הראשון (שהוא אמנם טו' אך מנקודת מבט זו הוא מבטא לא‬
‫את יום היציאה ממצרים אלא את ליל האכילה של קרבן הפסח בעיצומה של מכת הבכורות‬
‫וסימנך ‪ -‬ההתעלמות מהיום הראשון כמקרא קדש ‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬מתוארת אכילת המצה שבעה ימים כפעולה‬
‫אקטיבית‪' :‬תאכל מצות'‪ .‬מאידך הפסוק השני בא לתאר את אכילת המצה שבעת ימים מנקודת המבט של‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬וע"כ אכילת המצה מתוארת כברירת מחדל 'מצות יאכל'‪ ,‬וכן איסור החמץ והשאר מתואר‬
‫לא על ידי השבתה אקטיבית אלא על ידי חוסר הראות‪.‬‬
‫‪ 34‬יד' וכא' בערב הכוונה למוצאיהם‪ ,‬כשם ש"ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב‪ ,‬מערב עד ערב‬
‫תשבתו שבתכם" הכוונה ממוצאי ט' בתשרי ועד מוצאי י'‪.‬‬
‫‪ 35‬כך גם ביחס ליו"כ כפי שראינו בהערה הקודמת‪ ,‬ברצונו לציין את אורכו של הצום‪ ,‬ולא רק את תאריכו‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫‪41‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫ כפי שהוא מתואר בפרשית קרבן הפסח בדברים טז'‪ ,‬וכפי שהבין ראב"ע את כותרתה של‬‫פיסקה זו)‪ ,‬והיום השביעי ‪ -‬שהוא יום קריעת ים סוף‪ .‬מסיבה זו אזכורם של הראשון‬
‫והשביעי כמקראי קודש מופיע במפורש רק בפסקה הראשונה הנוגעת לקרבן הפסח‪.37‬‬
‫‪36‬‬
‫סוף דבר‬
‫פרשיה זו של שמות יב' שהיא פרשת הגרעין של חג המצות מבקשת ליצור עבורנו שתי‬
‫יחידות מקבילות של אכילת מצה‪ ,‬שתי אכילות שהן שתי חוויות שונות‪ .‬האחת מתחילה‬
‫בטו' בלילה‪ ,‬שהוא רגע השיא של קרבן הפסח‪ ,‬והוא מביא לידי שיא את חווית העוני‬
‫הפחד והתלות שישראל היו שרויים בה במשך כל תקופת השעבוד‪ ,‬וברגע זה מופנות‬
‫תחושות אלו כלן אל הקב"ה‪ .‬בתפילה‪ ,‬בתקוה‪ ,‬באמונה מתוך התחושה העניה כי 'אין לנו‬
‫על מי להי שען אלא על אבינו שבשמים'‪ .‬תחושה זו באה לידי ביטוי באכילת לחם העוני ‪-‬‬
‫המצה‪ ,‬והיא מלווה את אכילת המצה עד היום השביעי שהוא שוב מביא לידי מיצוי את‬
‫אותה החוויה‪ .‬מיצוי שלאחריו כל שנ ותר לישראל הוא להאמין בד' ובמשה עבדו‪ .‬על כן‬
‫'מותח' הקב"ה את אותה אכילה עניה עד היום השביעי שבו הושלם תהליך זה‪ .‬השניה‬
‫מתחילה בטו' בבקר‪ ,‬שהוא רגע השיא של המעבר מעבדות לחירות‪ .‬של התלות המוחלטת‬
‫באדונים המצריים‪ ,‬שהם סיפקו לישראל הן את העבודה והן את מזונם‪ ,‬אל העצמאות‬
‫הבסיסית‪ ,‬המתחילה באחריותו של האדם לדאוג למזונו‪ .‬חוויה זו באה לידי ביטוי בחוסר‬
‫‪ 36‬אמנם מצאנו שגם בדברים טז' וגם בשמות (יג‪ ,‬ו) ‪ ,‬נקודת המבט של חג הפסח מתעלמת מטו' כמקרא קדש‪,‬‬
‫אלא שיש להסביר כך‪ :‬הרד"צ הופמן בפירושו לויקרא (כג‪ ,‬ו)‪ :‬עומד על כך שליל טו' שייך לשני החגים‬
‫גם יחד‪ .‬מחד הוא מוצאי יד' וידוע כי בקרבנות הולך הלילה אחר היום וע"כ ניתן לראותו כשייך ליד'‪,‬‬
‫מאידך הוא ליל טו' וביחס לחגים הנחגגים בגבולין היום הולך אחר הלילה ובמובן זה הוא שייך לטו'‪.‬‬
‫הפרשה בדברים טז' והפסוקים הקשורים בנק' המבט של קרבן הפסח בשמות יג' ממוקדים בקרבן הפסח‬
‫עצמו (ענין הפטר רחם מתואר כעבודה‪ :‬ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה)‪ ,‬וע"כ ליל טו' והבוקר‬
‫שלאחריו מתוארים כהמשך הקרבן וכלילה שבא לאחר היום‪ .‬אך כאן מתואר קרבן הפסח כחג שיש לחוג‬
‫אותו ולזכור אותו‪ .‬כאן ליל טו' ע"פ כללו של רד"צ הופמן כבר שייך ליום טו' וע"כ הכתוב אינו מתעלם‬
‫מיום זה כמקרא קדש‪ ,‬אולם מקרא הקודש כאן הוא ביחס לקרבן הפסח שנאכל בליל יד' ולא ביחס ליציאת‬
‫מצרים‪.‬‬
‫‪ 37‬האבחנה האחרונה שלא התייחסנו אליה היא ביחס לעונש הכרת‪ .‬בפיסקה הראשונה הקשורה לחג הפסח‬
‫הכרת הוא ביחס לישראל‪ ,‬ובפ סקה השניה הקשורה לחג המצות הכרת הוא ביחס לעדת ישראל הגר ואזרח‬
‫הארץ‪ .‬הביטויים 'עדת'‪' ,‬גר' ו'אזרח'‪ ,‬מרחיבים את עם ישראל לכל הנלווים אליהם‪ .‬הרחבה זו אכן‬
‫מתבצעת ואף אלו חייבים בקרבן הפסח‪ ,‬אולם כיון שקרבן הפסח מהווה ברית יסודית‪ ,‬בין הקב"ה לעמו‪,‬‬
‫מבקש הכתוב ליצור אבחנה בין ישראל‪ ,‬ל'עדה'‪' ,‬גר' ואזרח הארץ‪ .‬ע"כ בפרשה זו ביחס לקרבן הפסח הוא‬
‫מבקש להתייחס ראשית לישראל‪ ,‬ורק בחוקת הפסח הנזכרת לאחר מכן נוספים לברית הבסיסית‪ ,‬גם העדה‪,‬‬
‫הגר ואזרח הארץ‪' :‬ויאמר ד' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו‪...‬כל עדת ישראל‬
‫יעשו אתו‪ .‬תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם' (שמות יב‪ ,‬מג‪-‬מט)‪.‬‬
‫בין חג המצות לחג הפסח‬
‫הזמן להכין לחם ‪ -‬העדר הנובע מהעובדה כי ישראל נשלחים ואף מגורשים משעבוד‬
‫מצרים‪ .‬הגירוש‪ ,‬הבריחה וההעדר הזמן להכין לחם‪ ,‬שהם הניצנים הראשונים של החופש‬
‫הושלמו לאחר קריעת ים סוף‪ ,‬וימים אלו נקבעו כימי אכילת מצת החירות‪ ,‬המבטא את‬
‫הגירוש‪ ,‬השחרור והחופש‪.‬‬
‫העוני והפחד המעורבבים עם החירות והשמחה‪ ,‬הם פועל יוצא של ההדרגתיות ביציאתם‬
‫של ישראל לחופשי‪ :‬עשר המכות‪ ,‬יציאת מצרים וקריעת ים סוף‪ .‬והם המכוננים את המודל‬
‫של גאולת ישראל העולה לה קמעא קמעא‪ .‬גאולה שעד שהיא אינה מושלמת‪ ,‬היא תמיד‬
‫נושאת בקרבה ניצנים של שחר ותקווה‪ ,‬אור ושמחה לצידן של נסיגות חלקיות לפחות‬
‫למראית עין המולידות מחדש את הפחד והיראה‪ ,‬העוני והמצוקה שבנצנוצי השחר היה‬
‫נדמה כי עברו מן העולם‪.‬‬
‫ר' עקיבא הרואה את נבואת הזעם של אוריה מתגשמת יודע כי היא הבשורה הראשונה על‬
‫התגשמותה של נבואת זכריה‪ .‬ר' עקיבא יודע כי למצה שני צדדים וחשיפתה בצד הגנות‬
‫שלה שהוא עֹ נְיה‪ ,‬תביא בהכרח גם לחשיפת צידה השני‪ ,‬צד השבח שהוא חירותה‪ :‬מתחיל‬
‫בגנות ומסיים בשבח‪.‬‬
‫המשמעות הפנימית הקיומית של תנועה נפשית זו‬
‫"חייב אדם לראות עצמו בכל דור ודור כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫האדמו"ר מפיאסצנה מתאר עבודת דמיון שצריך לעשות בכל חג ובין השאר גם בפסח‪.‬‬
‫אדם יכול ממש לדמיין את יציאת מצרים וקריעת ים סוף ולראות את עצמו כחלק מזה‪.‬‬
‫דרך נוספת בחסידות‪ ,‬להעניק משמעות קיומית לחוויית היציאה ממצרים היא בהתמרת‬
‫יציאת מצרים ליציאה אישית פרטית‪.‬‬
‫מובא בשם ר' נחמן מברסלב שישנן שתי בחינות של גאולה אישית‪ :‬בחינה של ט"ו ובחינה‬
‫של שביעי של פסח‪ .‬יש בחינה שהאדם מתחיל מהלך‪ ,‬מתחיל תפנית‪ ,‬והתחלת המהלך‬
‫עצמה כבר מצדיקה מקרא קודש‪ ,‬האדם צריך לעשות יום טוב על כך שמתחיל להתעורר‬
‫בעבודת ה'‪ .‬אבל אם האדם מחשיב בחינה זו כבחינה שלמה‪ ,‬נשאר בה ואינו ממשיך‬
‫לטעום את לחם העוני שמעורר בו כיסופים להגיע לשביעי של פסח‪ ,‬הוא אדם שנתקע‪.‬‬
‫היכולת לשמוח מצד אחד בהתעוררות הראשונה והיכולת להמשיך מצד שני לכיסופים עד‬
‫שביעי של פסח‪ ,‬היא עבודת ה' השלמה המצליחה לקדם את האדם ולהוציאו מבין‬
‫המֵ צרים‪ .‬וזהו גם האופן בו אנו צריכים לקוות‪ ,‬לייחל ולכסוף אל הגאולה שלנו כעם‪,‬‬
‫בב"א‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫‪42‬‬
‫הרב איתמר אלדר‬
‫לשני האורות הגדולים‬
‫משה תורג'מן‬
‫משמעותה של המילה "אור" נראית לכאורה פשוטה‪ ,‬אך הדפים‬
‫הראשונים של מסכת פסחים מערערים הבנה זו‪ .‬המאמר הבא‬
‫מבקש‪ ,‬באמצעות אותם דפי הגמרא‪ ,‬להגיע להבנות עמוקות יותר‬
‫ביחס למשמעות ה"אור"‪.‬‬
‫במהלך זמן חורף למדנו בישיבה את מסכת פסחים‪ .‬על המשנה הראשונה של המסכת‪,‬‬
‫"אור לארבעה עשר"‪ ,‬אנו מוצאים דיון נרחב בגמרא לאורך שלושה דפים‪ ,‬המתחקה אחר‬
‫הביטוי "אור"‪ .‬בנושא נחלקו רב הונא ורב יהודה‪ :‬רב הונא אמר שאור הוא "נגהי" כלומר‬
‫זריחת השמש של יום י"ד‪ ,‬ואילו רב יהודה אמר "לילי" כלומר ליל י"ד‪ .‬בניסיון לפשט את‬
‫הספק מביאה הגמרא הוכחות מפסוקים ומברייתות לכל אחת מהשיטות ובכל פעם הגמרא‬
‫דוחה ראיות אלה‪ ,‬ובהמשך (ג‪ ,‬א) מביאה את דברי תנא דבי שמואל‪" :‬תא שמע דתני דבי‬
‫שמואל‪ :‬לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר אלמא אור אורתא הוא"‪ .‬השאלה‬
‫העולה מכאן ברורה ‪ -‬אם הייתה לגמרא סייעתא מפורשת לכך שאור הוא לילה‪ ,‬מדוע‬
‫חיכתה שלושה דפים כדי לומר זאת? את השאלה הזו מעלה הגמרא בהמשך הדף ‪" -‬ותנא‬
‫דידן מאי טעמא לא קתני לילי ‪ -‬לישנא מעליא הוא דנקט"‪ .‬התנא של משנתנו רצה ללמד‬
‫אותנו להתנסח בלשון טובה ולכן הוא השתמש במילה "אור" ולא נקט "לילה"‪.‬‬
‫על התירוץ הזה ישנן מספר קושיות‪ :‬ראשית אם לילה היא לשון מגונה‪ ,‬למה הברייתא‬
‫נקטה "ליל ארבעה עשר"? שנית‪ ,‬אנו יודעים שבכל מקום נוקטת הגמרא בלשון קצרה וכאן‬
‫נראה שהגמרא כביכול "מבזבזת" שלושה דפים לריק רק בשביל ללמד אותנו לשון נקייה?‬
‫הרי נראה מהגמרא שלשון הברייתא היה מצוי לפניהם ואם כן שהמשנה הייתה רושמת‬
‫"אור לארבעה עשר" והגמרא הייתה מביאה את דברי תנא דבי שמואל שמדובר בליל‬
‫‪43‬‬
‫‪44‬‬
‫משה תורג'מן‬
‫ארבעה עשר ובסוף רושמת שהתנא נקט "אור" כדי ללמדנו לשון טובה‪ .‬הקושיה רק‬
‫מתעצמת כאשר מעיינים בתלמוד הירושלמי‪ .‬התלמוד הירושלמי פותח כבתלמוד הבבלי‬
‫במשנה ‪" -‬אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" אך בגמרא לא מוזכר שום דיון מהו "אור"‬
‫אלא להיפך ‪" -‬למה לאור הנר א"ר שמואל בר רב יצחק מפני שהנר בודק כל שהוא‪ .‬למה‬
‫בלילה? אמר רבי יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה" (ירושלמי‪ ,‬פסחים‪ ,‬א)‪ .‬לתלמוד‬
‫הירושלמי ברור שאור הוא לילה והגמרא שם רק דנה מהו המקור לכך‪.1‬‬
‫במאמר ננסה להציע פתרון שיסביר את הקשיים בתלמוד הבבלי ויפתח פתח להסתכלות‬
‫חדשה ופנימית על מהלך הגמרא‪ .‬הראשון שהאיר לי את עיני בנושא הוא הרב מנשה וינר‬
‫בשיעור פתיחה שלו למסכת פסחים‪ 2‬אך אנו ננסה ללכת בכיוון שונה‪ .‬אם נסתכל על מהלך‬
‫הגמרא נוכל לשים לב לפרט מעניין‪ .‬כאשר הגמרא מתחילה להביא הוכחות לשני השיטות‬
‫ ה אם אור הוא לילה או זריחת השמש היא מביאה שבע הוכחות מהתנ"ך‪ :‬א‪" .‬הבוקר אור‬‫והאנשים שלחו" (בראשית‪ ,‬מד‪ ,‬ג') ‪ -‬מכאן לומדים אור הוא יממא‪ .‬ב‪" .‬וכאור בוקר יזרח‬
‫שמש" (שמואל ב'‪ ,‬כג‪ ,‬ד') ‪ -‬מכאן לומדים אור הוא יממא‪ .‬ג‪" .‬ויקרא אלהים לאור יום"‬
‫(בראשית‪ ,‬א'‪ ,‬ה') ‪ -‬מכאן לומדים אור הוא יממא‪ .‬ד‪" .‬הללהו כל כוכבי אור" (תהילים‪,‬‬
‫קמח‪ ,‬ג') ‪ -‬מכאן לומדים אור הוא לילה‪ .‬ה‪" .‬לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי‬
‫כגנב" (איוב‪ ,‬כד‪ ,‬יד) ‪ -‬מכאן לומדים אור הוא יממא‪ .‬ו‪" .‬יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור ואין‬
‫ואל יראה בעפעפי שחר" (איוב‪ ,‬ג'‪ ,‬ט') ‪ -‬מכאן לומדים אור הוא יממא‪ .‬ז‪" .‬ואומר אך‬
‫חושך ישופני ולילה אור בעדני" (תהילים‪ ,‬קלט‪ ,‬יא) ‪ -‬מכאן לומדים אור הוא יממא‪ .‬הגמרא‬
‫דחתה את כל ההוכחות הללו אבל אם נשים לב‪ ,‬אם ניקח את הקבוצה הזו ללא ההוכחה‬
‫הרביעית‪ ,‬כולם באים להוכיח שאור הוא יום‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מכאן והלאה כל ההוכחות באות‬
‫להוכיח שאור הוא לילה וכולם נלמדות מברייתות או מדברי חכמים ולפי דעתי זה הפתח‬
‫להבנת מהלך הגמרא שלפנינו‪ .‬כאשר הגמרא רצתה להביא הוכחות שאור הוא יום היא‬
‫מביאה הוכחות מהתורה שבכתב ואילו כאשר הגמרא רוצה להביא הוכחות שאור הוא‬
‫‪3‬‬
‫לילה היא מביאה הוכחות מהתורה שבעל פה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫אמנם בהמשך‪ ,‬הגמרא שואלת ומנסה לומר שאולי נבדוק את החמץ בזמן אחר‪ ,‬אבל על עצם הדין ש "אור"‬
‫הוא לילה אין שאלה‪.‬‬
‫הרב מנשה וינר‪ ,‬פתיחה למסכת פסחים; אוחזר מ ‪http://yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1361.asp‬‬
‫‪ 3‬ובקשר להוכחה הרביעית שבין שבעה ההוכחות מהתנ"ך שמשם מוכח שאור זה לילה וזה קשה לשיטתנו‪,‬‬
‫אולי אפשר לומר כך ‪ :‬כאשר הקב"ה ברא את העולם הוא ברא שני מאורות גדולים ובסוף הקב"ה עשה מאור‬
‫גדול ומאור קטן‪ ,‬את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים‪ .‬השל"ה‬
‫לשני האורות הגדולים‬
‫ישנו מדרש (שוחר טוב תהילים יט) מפליא על הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל‬
‫פה‪:‬‬
‫כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה‪ ,‬לא היה יודע מתי יום ומתי לילה‪ ,‬רק על ‪-‬‬
‫ידי‪-‬זה כשהיה לומד תורה שבכתב‪ ,‬היה יודע שהוא יום‪ ,‬וכשלמד תורה שבעל‪-‬פה‪ ,‬היה‬
‫יודע שהוא לילה‪.‬‬
‫התורה שבכתב נמשלה ליום ואילו התורה שבעל פה נמשלה ללילה ומהלך הדברים כך‬
‫הוא‪ .‬כאשר הגמרא באה לברר מהו "אור" היא בעצם רצתה להראות לנו את עומק ההבדל‬
‫שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה‪ ,‬בכל הפסוקים בתורה שבכתב "האור" הוא יום‬
‫כיוון שכל התורה שבכתב נמשל ה ליום ואילו כאשר הגמרא עברה להוכיח ש"אור" הוא‬
‫לילה היא מביאה את כל הגמרות והברייתות שהם בעצמם "לילה"‪ .‬לא בכדי התלמוד‬
‫הבבלי נקרא "חושך" ‪" -‬במחשכים הושיבני זהו תלמוד בבלי" (סנהדרין כד‪ ,‬א)‪.‬‬
‫לעומת זאת אנו מוצאים שלא כל התורה שבעל פה נקראת לילה‪ ,‬יש דבר שיוצא מן הכלל‬
‫"והאור זה תלמוד ירושלמי‪ ,‬המאיר אור התורה‪ ,‬אחר שנתבטל זה‪ ,‬כביכול נשארו בחשך‪,‬‬
‫שכתוב במחשכים הושיבני‪ ,‬זהו תלמוד בבלי‪ ,‬שבני העולם הולכים בו במחשכים‬
‫"(סנהדרין כד‪ ,‬א)‪ .‬התלמוד הירושלמי חורג ממסגרת הכללים המגדירים את התורה שבעל‬
‫פה שנקראת "לילה"‪ ,‬ומקבל אופי חדש שבו הוא דומה לתורה שבכתב שנקראת יום‪ ,‬זהו‬
‫ההבדל שבין שני התלמודים‪ .‬בתלמוד הבבלי שהוא לילה אנו מוצאים ספק אם "אור" הוא‬
‫יום או לילה כיוון שהוא עצמו משול ללילה ולילה הוא זמן של חושך‪ ,‬של גלות‪ ,‬של‬
‫קשיים‪ ,‬של ספקות אך התלמוד הירושלמי שהוא יום וודאי ‪ -‬ברור שאור הוא לילה‪.‬‬
‫ראינו שהתנא של משנתנו נקט בלשון אור ולא בלשון לילה כדי ללמדנו לשון טובה‪ ,‬אך‬
‫לפי דברינו צריך לומר שלישנא מעליא הוא לא רק הבדל לשוני אלא הוא הבדל פנימי שבא‬
‫לשנות אותנו מהמדרגה הנוכחית אל מדרגה אחרת‪ ,‬גבוהה יותר‪.‬‬
‫ר' צדוק מלובלין בפרי צדיק (ספר שמות על סעודת פדיון הבן) מסביר ש"לישנא מעליא‬
‫נקט" הוא האור שבתוך החושך וזהו התפקיד של התלמוד הבבלי‪ .‬התלמוד הבבלי נמצא‬
‫בספר תולדות אדם אומר שהמאור הגדול הוא תורה שבכתב והמאור הקטון הוא תורה שבעל פה ואם כך‬
‫כאשר הג מרא מביאה את הפסוק "הללו כל כוכבי אור" היא מתייחסת לאור הכוכבים אשר מיוחסים למאור‬
‫הקטן ואם כך ברור לפי דברינו שההוכחה מפסוק זה צריכה להיות שאור זה לילה כי התורה שבעל פה היא‬
‫לילה‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫‪46‬‬
‫משה תורג'מן‬
‫בלילה‪ ,‬בזמן של גלות‪ ,‬של קשיים ושל ייסורים‪ ,‬אבל שם מקומו‪ .‬תפקידו להאיר את‬
‫החושך ולתת מענה לכל הקשיים הנמצאים בחוץ ואולי זוהי הסיבה שאנו פוסקים הלכה‬
‫כבבלי ולא כירושלמי כי לירושלמי שהוא יום הכל פשוט אין קשיים אז אין גם התמודדות‪,‬‬
‫אבל לבבלי שנמצא בגלות ומתמודד עם הקשיים אז הדברים מתחדדים אצלו יותר‬
‫ומקבלים ממד פנימי יותר‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬ניתן לומר שהגמרא בהתחלה באה ללמדנו על ההבדלים שבין התורה שבכתב‬
‫לתורה שבעל פה שהתורה שבכתב נקראת יום והתורה שבעל פה נקראת לילה ולכן הגמרא‬
‫התחילה מהוכחות שאור הוא יום מהתורה שבכתב והמשיכה מהוכחות שאור הוא לילה‬
‫מהתורה שבעל פה‪ ,‬אך בסוף ממסקנת הגמרא נמצאנו למדים שגם בתורה שבעל פה יש‬
‫ממד של אור הנמצא בתוך החושך וזהו מקומו‪.‬‬
‫הדבר מוכח גם מהמשנה עצמה‪ ,‬המשנה אמרה שאור לארבעה עשר בודקין את החמץ אבל‬
‫בעצם אנו יודעים שזה ליל ארבעה עשר‪ ,‬כלומר ישנה בחינה של אור הנמצא בלילה‪ ,‬אור‬
‫שבא להחיות את הלילה והוא הלשון הטובה שרצה התנא להשמיענו כדי להורות לנו‬
‫לגלות את האור שבתוך החושך ולהוסיף אורה גם בחיי היום יום‪.‬‬
‫נסיים עם דבריו המפליאים של הרב זצ"ל המסכמים את דברינו‪:‬‬
‫ההסברות המתחדשות בדרכה של התורה הנגלית מדור לדור יש בתוכן נקודה פנימית של‬
‫התקרבות להרחבה הרזית של רחובות הנהר אשר לבינה העליונה‪ ,‬ות"ח יקרי דעה הם‬
‫עובדים בזה את השדה אשר ברכו ד' ומתקרבים בזה לאור "הגאולה" שהוא תלמוד‬
‫הירושלמי‪ ,‬העומד לעומת "התמורה" שהוא תלמוד הבבלי‪ ,‬שהוא האור של ישיבת‬
‫מחשכים שבארעא דמחשכא‪ .‬באחרית הימים יגלה אור ד' ויתקרב הסגנון של ההלכות‬
‫המאוששות עם האגדות דחקל תפוחין קדישין במועד קץ המגולה‪ ,‬שהוא שיבת ישראל‬
‫לארץ ישראל ולהחיותה בבנין מעשי‪" ,‬ואתם הרי ישראל פריכם תתנו וענפכם תשאו‬
‫לעמי ישראל כי קרבו לבא"‪ ,‬שתכונתו היא קיבוץ החתום וסתום דליבא לפומא לא גליא‪,‬‬
‫תוכן קץ החתום‪ ,‬עם הגלוי של עבודה גשמית מורגשת מכל המון עובד‪ .‬בגאולה כפולה‬
‫זו יוחל כח זרוע ד' לגאול את הגופים מכל שעבודם הקשה "מעצבך ומרגזך ומן העבודה‬
‫הקשה אשר עובד בך"‪ ,‬ואת הנשמות ממכאוביהן ומחשכיהן‪ ,‬מכל המדות הרעות‪ ,‬מכל‬
‫השנאות והצמצומים‪" ,‬ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל"‪" .‬אכן אתה אל‬
‫מסתתר אלהי ישראל מושיע‪.‬‬
‫אורות התחיה‪ ,‬נה‬
‫דין מצה שמורה‬
‫הרב שי וינטר‬
‫ראשי פרקים‪:‬‬
‫א‪ .‬פתיחה – גדר חובת‪/‬מצות אכילת מצה‪.‬‬
‫ב‪ .‬דין "ושמרתם" בפשט המקרא ובמכילתא‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫באור הגמרא בפסחים מ'‪.‬‬
‫ד‪ .‬דין לשמה‪.‬‬
‫ה‪ .‬פסיקת הראשונים‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫סיכום – הלכה למעשה‪.‬‬
‫פתיחה – גדר חובת ‪ /‬מצות אכילת מצה‪.‬‬
‫הציווי לאכול מצות בחג הפסח חוזר בתורה כמה פעמים‪ .‬בפרשת בא (שמות יב‪ ,‬טו)‬
‫נאמר‪" :‬שִ בְ עַ ת ימִ ים מַ צוֹת תֹ אכֵלּו"‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בפרשת ראה (דברים טז‪ ,‬ח) נאמר‪" :‬שֵ שֶּ ת‬
‫ימִ ים תֹ אכַל מַ צוֹת ּובַ יוֹם הַ שְ בִ יעִ י עֲצֶּ רֶּ ת לד' אֱֹלהֶּ יָך ֹלא תַ עֲשֶּ ה ְמלאכה"‪.‬‬
‫במסכת פסחים (קכ‪ ,‬א) מובאים דברי המכילתא המתייחסים לסתירה זו‪:‬‬
‫ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים‬
‫רשות מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא‬
‫ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון רשות‪ ...‬תלמוד לומר בערב תאכלו מצת‬
‫הכתוב קבעו חובה‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫‪48‬‬
‫הרב שי וינטר‬
‫לדעת הגר"א יש בכל זה‪ ,‬משמעות לפשט לשון התורה המצווה לאכול מצות שבעה ימים‪,‬‬
‫ולדבריו מי שאוכל מצות במהלך כל שבעת ימי החג הרי הוא מקיים מצוה‪ ,‬אף שאין חיוב‬
‫לאכול מצות אלא בלילה הראשון‪ .1‬מקובל לכנות מצוה זו 'מצוה קיומית' לאפוקי מ'מצוה‬
‫חיובית'‪ .‬בגדר זה של 'מצוה קיומית' מצאנו מחלוקת עקרונית באחרונים‪ .‬הגר"מ פיינשטיין‬
‫זצ"ל (שו"ת אגרות משה אה"ע‪ ,‬א סוף סי' קב‪ )0‬סבור כי מצות ישוב א"י היא מצוה‬
‫קיומית‪ ,‬דהיינו שאין חובה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל‪ ,‬אך מי שכבר יושב בה מקיים‬
‫מצוה‪ .‬על תפיסה זאת אומר הגר"א שפירא זצ"ל (מנחת אברהם א‪ ,‬מד) כי היא סותרת את‬
‫עצם המושג 'מצוה'‪ ,‬שמשמעותו היא שהמצוה – רבש"ע הוא מקור הסמכות‪ ,‬ואילו אם‬
‫ההחלטה לקיים מצוה או לא תלויה ברצוני הרי שאני מקור הסמכות‪ .‬המושג מצוה קיומית‬
‫שייך רק כאשר ההתחייבות במצוה תלויה בתנאי‪ ,‬שהוא מצד עצמו אינו מצווה‪ ,‬כגון מצות‬
‫ציצית‪ .‬אין חיוב להתעטף בבגד בעל ד' כנפות‪ ,‬אך אם אדם מתעטף בבגד שכזה הוא חייב‬
‫להטיל בו ציצית‪ .‬לפי זה יש לומר שההגדרה של הגאון בעניין אכילת מצות בשבעת ימי‬
‫הפס ח היא שאין חיוב לאכול פת בפסח‪ ,‬אך מי שרוצה לאכול פת מצווה שפיתו תהיה‬
‫מצה‪.‬‬
‫דין "ושמרתם" בפשט המקרא ובמכילתא‬
‫אתי אֶּ ת‬
‫ּושמַ ְרתֶּ ם אֶּ ת הַ מַ צוֹת כִ י בְ עֶּ צֶּ ם הַ יוֹם הַ זֶּה הוֹצֵ ִ‬
‫בפרשת בא (שמות יב‪ ,‬יז) נאמר‪ְ ":‬‬
‫צִ בְ אוֹתֵ יכֶּם מֵ אֶּ רֶּ ץ מִ צְ ריִם ּושְ מַ ְרתֶּ ם אֶּ ת הַ יוֹם הַ זֶּה לְ ֹד ֹרתֵ יכֶּם חֻּקַ ת עוֹלם"‪.‬‬
‫על פי מה שבארנו לעיל‪ ,‬יש לשאול אילו התורה ציוותה לשמור על המצות ‪ ,‬האם רק את‬
‫המצה של ליל ט"ו בניסן‪ 2‬או גם את המצות של שבעת הימים‪ .‬הנצי"ב (העמק דבר‪ ,‬שם)‬
‫מדייק מהפסוק עצמו כי מדובר במצה של הלילה הראשון‪" :‬עיקר משמעות מצוה זו‬
‫מבואר בדברי חז"ל דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון מה שאינו בשבעת הימים‪ .‬והכי‬
‫משמעות סוף המקרא כי בעצם היום הזה וגו' ושמרתם את היום הזה וגו'‪".‬‬
‫מאידך‪ ,‬פסוק זה קודם לחיוב שקבע הכתוב לקמן‪" :‬בערב תאכלו מצות"( שמות יב‪ ,‬יח‪,).‬‬
‫ואדרבה הוא מופיע שני פסוקים לאחר המילים‪" :‬שבעת ימים מצות תאכלו"( שם‪ ,‬שם‪,‬‬
‫טו)‪.‬‬
‫‪ 1‬עיין מ"ב סי' תעה סק מה וסי' תרלט סק כה‪.‬‬
‫‪ 2‬ההלכה נפסקה כדעת חכמים במחלוקתם עם ר' יוחנן בן נורי בפסחים לה‪ .‬שאין יוצאין ידי חובה מצה בליל‬
‫הסדר אלא במצה העשויה מחומר שיכול לבוא לידי חימוץ‪.‬‬
‫דין מצה שמורה‬
‫כמובן‪ ,‬כדי להשיב על שאלה זאת‪ ,‬יש להבין מה בדיוק מצוה הפסוק‪ ,‬דהיינו מהו טיבה של‬
‫אותה שמירה עליה אנו מצווים‪.‬‬
‫במכילתא (פרשה ט'‪ ,‬סג) איתא‪:‬‬
‫ושמרתם את המצות‪ .‬שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול‪ .‬מכאן אמרו תפח תלטוש‬
‫בצונן‪ ...‬ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את‬
‫המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד‪.‬‬
‫יש להבין מהי משמעות הציווי לשמור מפסול או החמצה‪ ,‬שהרי ברור גם ללא פסוק זה‬
‫שאסור שיהיה חמץ במצות של פסח‪ ,‬שהרי יש בפסח איסור לאכול חמץ ויותר מכך לאו‬
‫של בל יראה ובל ימצא‪.‬‬
‫אפשר היה לומר שהכתוב בא ליתן מצות עשה לשמר את המצות‪ ,‬אך התוספת במכילתא‪:‬‬
‫"מכאן אמרו‪ "...‬מלמדת שיש רמה מסוימת של שימור‪ ,‬שלא היינו יודעים שאנו מצווים‬
‫בה‪ ,‬לולי הפסוק הזה‪ .‬לקמן נציע‪ ,‬בס"ד‪ ,‬כמה אפשרויות בעניין זה‪.‬‬
‫לשון המכילתא מעוררת גם את השאלה האם דין השימור הוא מדאורייתא או מדרבנן‪ ,‬שכן‬
‫הלשון "מכאן אמרו" מתאימה יותר ללשון דרבנן‪ .‬אמנם‪ ,‬אפשר לומר שעיקר הדין הוא‬
‫דאו' ויש לו גם נגזרות מדרבנן‪.‬‬
‫כמו כן יש לשאול אם דין זה הוא לעיכובא‪ ,‬דהיינו שאי אפשר לצאת ידי חובת מצה בליל‬
‫הסדר במצה שלא נעשה בה דין השימור הנדרש ו‪/‬או שאסור להשתמש בכל ימי הפסח‬
‫במצה שלא נעשה בה שימור‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬נראה מפשט המכילתא שדין השימור קשור ישירות לאיסור חמץ‪ ,‬ואם כן יש‬
‫מקום לומר שאין להבחין בזה בין מצת מצוה לבין שאר המצות הנאכלות בפסח‪ .‬אם כי‬
‫ניתן לומר‪ ,‬שכיוון שזוהי רק חומרא בדיני חמץ‪ ,‬הקפידה בכך התורה (או‪ :‬הקפידו בכך‬
‫חז"ל) דווקא במצה של ליל הסדר‪.‬‬
‫המלבי"ם טוען שבמכילתא עצמה (מכילתא שם) יש מחלוקת תנאים בשאלה אם דין‬
‫השימור מתייחס לכל שבעת הימים או רק למצת המצוה‪:‬‬
‫‪ ...‬וזה ג"כ פלוגתת ר' יאשיה שהוא ס"ל שאין צריך שימור רק במצה של מצוה שבלילה‬
‫הראשון‪ ,‬ועז"א את המצות הידועים ר"ל מצת מצוה‪ ,‬ומזה הוציא לכל מצוה שצריכה‬
‫שימור לבל תתחמץ‪...‬‬
‫‪49‬‬
‫‪51‬‬
‫הרב שי וינטר‬
‫אמנם‪ ,‬יש להעיר שגם הלשון 'פסול' שבדברי תנא קמא נראית מתאימה יותר למצת מצוה‪.‬‬
‫ביחס למצות הנאכלות בשאר ימות הפסח מתאימה יותר המילה 'איסור'‪.3‬‬
‫כעת נפנה לברור מהותו של דין השימור – מהי השמירה הנדרשת?‬
‫ברור שאסור שהמצה תהיה חמץ‪ .‬החידוש של "ושמרתם" הוא שיש דרישה מעבר לכך‬
‫שהתוצאה הסופית היא שהמצה לא הגיעה לידי חימוץ‪ .‬אפשר להציע כמה "מדרגות"‬
‫להסבר דרישה זו‪:‬‬
‫א‪ .‬לא להסתמך על סימני חימוץ‪ ,‬דהיינו על מה שאנו רואים שאין שיאור או סידוק בבצק‪.4‬‬
‫ב‪ .‬לא להסתמך גם על חזקה‪ ,‬תוך כדי תהליך הכנת הבצק‪ ,‬כגון על כך שידוע שלא ירדו‬
‫גשמים על החיטים או על כך שמסתמא טחנו את החיטים מיד אחר שרייתן במים‪ ,‬טרם‬
‫החמיצו‪.5‬‬
‫ג‪ .‬את כל פעולות השימור יש לעשות "לשמה"‪.‬‬
‫ננסה לה בין‪ ,‬בס"ד‪ ,‬מתוך ניתוח סוגיות הגמרא ודברי הפוסקים מהי או מהן באמת הדרישה‬
‫או הדרישות הכלולות בדין השימור‪.‬‬
‫באור הגמרא בפסחים מ‪ ,‬א‪.6‬‬
‫הגמרא בפסחים דנה בשאלה אם מותר ללתות (= לשרות במים‪ ,‬לפני הטחינה) את החיטים‬
‫מהן מכינים מצות לפסח או לא‪ .‬בתחילה סבר רבא שאסור ללתות‪ ,‬אחר כך שינה דעתו‬
‫ואמר שמותר ללתות ולבסוף הכריע כי מצוה ללתות! רבא הגיע להכרעה זאת מכח הדין‬
‫של "ושמרתם"‪:‬‬
‫‪3‬‬
‫לביאורים נוספים למחלוקת התנאים שבמכילתא עי' בפירוש מרכבת המשנה למכילתא וכן בפירוש יד אפרים‪.‬‬
‫לקמן יובאו דברי ערוך השולחן בביאור המחלוקת‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫סימני חימוץ אלו מובאים כבר במכילתא הנ"ל וצריך לומר שבזמנם היו בקיאים בסימנים אלו באופן שיכולים‬
‫היו לדעת בודאות אם העיסה החמיצה או לאו‪ .‬והחידוש הוא שאף שבודאי אין חמץ לפנינו לא די בכך אם לא‬
‫נעשה שימור במצה‪ .‬כך באר הגרי"ז את גדר חובת השימור‪ .‬הו"ז בספר 'מועדים וזמנים' לרב שטרנבוך‪ ,‬ג סי'‬
‫רסג‪.‬‬
‫‪ 5‬כעין זה ביאר בשו"ת שואל ומשיב‪ .‬הו"ד ב'מועדים וזמנים'‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 6‬כל דברי הראשונים שבפרק זה מצויים בחידושיהם לדף מ‪ .‬לא ציינו בכל ציטוט את הד"ה המדויק‪ ,‬שלא‬
‫להטריח את הלומד‪.‬‬
‫דין מצה שמורה‬
‫‪ ...‬הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור‬
‫למאי? אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של נכרים‬
‫אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה‪ .‬באחרונה אין בראשונה לא‬
‫מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שמע‬
‫מינה שימור מעיקרא בעינן‪.‬‬
‫רבא מניח שהפסוק מחייב לשמר את המצות או מעיקרא או מתי שהוא במהלך התהליך‪.‬‬
‫אם לא מועיל השימור שלקראת האפייה לא יועיל גם השימור שמשעת הלישה‪ .‬רבא סבר‪,‬‬
‫שכיוון שהתורה מצווה לשמר את המצות יש לעשות כל מה שאפשרי כדי להביא לידי‬
‫ביטוי את השימור‪ ,‬ובכלל זה יצירת מגע יזום בין החיטים לבי ן מים‪ ,‬על ידי לתיתה‪ .‬אין‬
‫הכוונה שצריך לעשות פעולה מיוחדת לצורך שימור אלא שכל פעולה שהיא חלק‬
‫מהתהליך הרגיל של עשיית הפת – אין להימנע ממנה אלא לעשות אותה באופן שלא יוצר‬
‫חמץ‪ .‬וזו לשונו של ר' דוד‪ ,‬שם‪" :‬כלומר לאחר שציווה הכתוב על המצות שיעשה בהם‬
‫שימור לשם מצה י ש במשמע שיעשה בהם כל מה שדרך לעשות בהם מן הדברים הצריכים‬
‫שימור‪"...‬‬
‫מפשטות לשונו של רבא נראה שדין השימור הוא לעיכובא‪ ,‬דהיינו שאי אפשר לצאת ידי‬
‫חובה במצה שאינה שמורה כדין‪ .‬ראיה לדבריו הביא רבא מדברי רב הונא שמהם עולה‬
‫ששימור לקראת האפייה אינו נחשב שימור‪ .‬ראיי תו של רבא מדינו של רב הונא נדחית‬
‫בהמשך הסוגיה‪ " :‬וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור‬
‫אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור‪.‬‬
‫"הגמרא אומרת שסביר בהחלט שדין שימור אינו לאורך כל התהליך של הכנת המצות אלא‬
‫בזמן שיש חשש לחימוץ‪ ,‬דהיינו בזמן המגע עם מים – שעת הלישה‪ ,‬אך אין כל ראיה‬
‫מדברי רב הונא לכך שיש צורך של שימר בלתיתה‪ .‬אמנם‪ ,‬רבא נשאר בדעתו ‪" :‬ואפילו הכי‬
‫לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה אלמא‬
‫קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה‬
‫בארבי‪".‬‬
‫אמנם‪ ,‬הדרכתו של רבא הייתה לשמר משעת ההיפוך שאחר הקצירה שהוא שלב הקודם‬
‫ללתיתה‪ ,‬ואם‪-‬כן‪ ,‬שואלים תוספות (שם‪ ,‬ד"ה 'כי')‪ 7‬מנין שמצוה ללתות? שמא יש להסתפק‬
‫בשימור מעיקרא שנעשה מהקצירה‪ ,‬ללא צורך בלתיתה? תשובת תוספות היא שעיקר עניין‬
‫‪ 7‬שאלה זו נשאלה על ידי ראשונים נוספים‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫‪52‬‬
‫הרב שי וינטר‬
‫שימור הוא כאשר יש מגע עם מים ולו לא היתה חובת שימור בלתיתת הדגן לא היה חיוב‬
‫גם לשמר בשלב הקודם של איסוף הדגן‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הבין המהר"ם חלאוה שהדרישה לשימור משעת קצירה עולה מפשט המקרא‪,‬‬
‫לדעת רבא‪ ... :‬דקרא סתמא כתיב ושמרתם – משעה שאפשר בשמירה‪ ,‬דהיינו מעידן‬
‫קצירה‪.‬‬
‫דווקא ביחס לשימור בלתיתה הבין המהר"ם חלאוה שדרישתו של רבא היא רק למצוה מן‬
‫המובחר‪" :‬והכי קאמר אי לאו לתיתה שימור מעליא למאי‪ ,‬מיהו אי לא עביד לתיתה‬
‫שימוקד מעיקרא בעינן‪"...‬‬
‫פסיקת הראשונים‬
‫האם גם למסקנת הגמרא ולהלכה השימור המוקדם הוא לעיכובא? ר' דוד אומר שלמסקנת‬
‫הגמרא‪ ,‬כיוון שראייתו של רבא לדינו נדחתה וכעת הוא סומך על סברתו בלבד הרי שדינו‬
‫הוא רק דין לכתחילה ולא לעיכובא‪:‬‬
‫וכיוון שחזרו דבריו של רבא לסברה בלא ראיה אין לנו לומר שאם לא עשה בהם שימור‬
‫זה מזמן קצירה שלא יצא ידי חובתו אלא שלמצוה בלבד הוא מצריך להוסיף את השימור‬
‫אבל לעכב אין לנו אלא אם לא שמר אותם משבאו לכלל שימור‪.‬‬
‫גם מדברי המהר"ם חלאוה נראה שהוא מצדד בדעת הגאונים שהשימור מעיקרא הוא רק‬
‫לכתחילה אבל בדיעבד מועיל כל שעשה שימור משעת לישה‪ ,‬ולכן רב הונא פסל למצוה‬
‫רק בצקות של עכו"ם אבל בשעת הדחק ניתן לקחת מהם קמחים וסלתות אף למצת מצוה‪.8‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הרי"ף בסוגייתנו (יב‪ ,‬א בדפיו)‪ 9‬מביא את דברי רבא כפי שהם‪:‬‬
‫‪8‬‬
‫וכבר בחידושי הרמב"ן‪ ,‬שם מצינו את שתי האפשרויות בהבנת דברי רבא אם השימור דמעיקרא הוא למצוה‬
‫בלבד או לעיכובא‪ .‬ע"ש כי קיצרנו‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫הרי"ף וגם הרמב"ם לא הביאו להלכה את דברי רב הונא וכבר דנו רבים בהשמטה זו‪ .‬ראשית‪ ,‬יש לציין את‬
‫המחלוקת בהבנת המציאות עליה דיבר רב הונא‪ .‬רש"י ביאר כפשוטו דהיינו שהגוי הביא לפנינו בצק וכיוון‬
‫שאין רואים בו סימני חימוץ מותר לאוכלו אלא שאין יוצאין בו ידי חובת מצת מצוה‪ .‬לעומ"ז‪ ,‬הר"ח ביאר‬
‫שמיירי שלשה הנכרי לפנינו וראינו שלא נעשה בה שום חימוץ‪ ,‬שאל"כ לא היה רב הונא מיקל לאכול בצק‬
‫כזה‪ ,‬שכן יש לחשוש לחששות שונים כגון שמא עירב הנכרי בעיסה חמץ ועדיין לא הגיע לסימני שיאור‬
‫וסידוק‪ .‬בשו"ת נודע ביהודה תניינא חאו"ח סי' עט כתב עפי"ז שכיוון שהרי"ף והרמב"ם הבינו את דברי רב‬
‫הונא כהסבר הר"ח הרי שאין שום רבותא בדבריו ועיקר חידושו הוא במה שאין יוצאין י"ח מצה מצוה בבצק‬
‫דין מצה שמורה‬
‫ומיבעי ליה לאניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה‪ ,‬דאמר קרא ושמרתם את‬
‫המצות‪ ,‬ואמ' להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה‪ ,‬כלומר הזהרו‬
‫בהן שלא יבא עליהם מים‪ ,‬פי' כיפי עמרים‪.‬‬
‫משמע בפשטות שהשימור מעיקרא הוא לעיכובא‪ .‬וכפי שמובא בדברי הריטב"א‪:‬‬
‫כת ב הרי"ט ז"ל ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שמור בלישה כפשטא דלישנא דרב‬
‫הונא וכן דע' הרא"ה ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאינש‬
‫לנטורי קמחא דפיסחא וכו'‪.‬‬
‫עניין נוסף העולה מפשטות לשון הרי"ף הוא שאין קשר בין דין "ושמרתם" למצת מצוה‬
‫דווקא‪ ,‬שהרי מדבר הוא על "קמחא דפסחא" וכן הגרסה שלו בגמרא אינה 'לשם מצוה'‬
‫אלא 'לשם מצה'‪ ,‬והסבר הרי"ף לכך הוא‪' :‬היזהרו בהן שלא יבא עליהן מים'‪.‬‬
‫הרי"ף מזכיר גם את מה שקבעו כבר הגאונים שאין אנו בקיאין בלתיתה ולכן למרות מה‬
‫שיש לשמר שימור מעיקרא – אסור ללתות‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬בהמשך ההלכות (כז‪ ,‬א בדפיו) כתב הרי"ף‪:‬‬
‫והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא אלא כזית בלחוד דמינטר הוא דאית ליה‬
‫אכיל ברישא מהאיך דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר‬
‫לאכול מצה ואכיל ומברך‪.‬‬
‫מכאן נראה יותר שמה שכתב לעיל 'מיבעי ליה' הוא לכתחילה ולא לעיכובא ורק בכזית‬
‫מצת המצוה השימור הוא לעיכובא‪ .‬אף שבפשטות דברי הרי"ף עסקינן‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשימור‬
‫מחמץ גרידא ואין בדבריו רמז לחיוב לשמר בכוונה לשם מצוה‪ ,‬כבר אמרנו לעיל שכיוון‬
‫שכל עניין השימור הוא דרישה נוספת מעבר לאיסור החמץ – ניתן להבין שהתורה או חז"ל‬
‫קבעו דין זה לעיכובא דווקא במצת מצוה‪.‬‬
‫שכזה‪ .‬דין זה לא הוצרכו הרי"ף והרמב"ם להביא‪ ,‬שכן כבר פסקו את חומרתו של רבא שצריך שימור משעת‬
‫קצירה‪ .‬לעומ"ז ערוך השולחן בסי' תנ"ג סעי' כא כתב שמה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את דינו של רב הונא‬
‫הוא מפני שדחאוהו מהלכה‪ ,‬כיוון שדבריו סותרים את דברי רבא שנפסקו להלכה‪ .‬ערוך השולחן למד בדעת‬
‫הרי"ף והרמב"ם שהבינו כי הדרישה של רבא לשמירה מחימוץ כבר משעת קצירה מתייחסת לכל המצות של‬
‫חג הפסח‪ .‬וראה לקמן את הדיוןש בעניין זה בפרק זה ובפרק האחרון של המאמר‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫‪54‬‬
‫הרב שי וינטר‬
‫נעיין בלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ה‪ ,‬ט)‪..." :10‬לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר‬
‫בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ‪".‬‬
‫מהרמב"ם נמצאנו למדים ראשית שהמדובר הוא בכל הדגן ממנו אוכלים בפסח ועוד עולה‬
‫מדבריו שהדין בו אנו עוסקים הוא דין דרבנן‪ ,‬והפסוק אינו אלא אסמכתא‪ .‬אפשר שלמד‬
‫זאת מלשון המכילתא‪ ,‬שהובאה לעיל‪" :‬מכאן אמרו"‪.‬‬
‫גם הרמב"ם‪ ,‬בדומה לרי"ף מביא בסוף הלכות חמץ ומצה (שם‪ ,‬ח'‪ ,‬יג) את הדין הבא‪" :‬מי‬
‫שאין לו מצה משומרת אלא כזית‪ ,‬כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על‬
‫אכילת מצה ואוכל אותו כזית‪"...‬‬
‫מכח הלכה זו כתב המגיד משנה (פרק ה‪ ,‬ט) שהרמב"ם סובר כרי"ף‪" :‬הורו ז"ל שהשימור‬
‫אינו מעכב ולכתחילה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון‬
‫שהוא חובה לאכול כזית מצה המשומרת‪ ,‬וזה הכרח לפרש בדבריהם‪"...‬‬
‫וכך מצאנו כבר בחי' הריטב"א בסוגיין‪:‬‬
‫וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי‬
‫התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ושיוצא בה ידי חובתו הילכך כך‬
‫נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת קצירה ומיהו בדיעבד בשימור‬
‫דלישה סגי‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬למרות הנראה מפשטות לשון הרי"ף והרמב"ם הבינו הן הטור (תנג‪ ,‬ד)‪ 11‬והן הר"ן‬
‫(י"ב‪ ,‬א בדפי הרי"ף)‪ 12‬בדעתם שדין השימור נאמר אך ורק ביחס למצת מצוה‪.‬‬
‫הרא"ש (פרק שני‪ ,‬כו ) אומר שמה שהיה רבא מקפיד על שמירה משעת קצירה היה זה‬
‫לחומרא בעלמא והוא מביא ראיה לכך ממה שמספרת הגמרא שאמו של מר בריה דרבינא‬
‫שמרה עבורו חיטים מזמן הקצירה‪ ,‬ומשמע ששאר החכמים לא נהגו כן‪ ,‬כין אין זה מעיקר‬
‫הדין‪.‬‬
‫הרא"ש מזכיר את המנהג באשכנז ובצרפת לשמר את החיטין משעת טחינה‪ .‬מנהג זה נבע‬
‫מכך שהיו טוחנים ברחיים של מים‪ .‬שימור משעת טחינה מקביל לשימור משעת לישה‪,‬‬
‫‪10‬‬
‫ברוב הדפוסים של הרמב"ם מתחילה הלכה זו במילים‪' :‬משום שנאמר ושמרתם את המצות‪ ,‬כלומר הזהרו‬
‫במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ'‪ .‬גרסה זו נראית הגרסה המדוייקת ועי' גם בדברי הנודע ביהודה‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 11‬ועי' גם בב"י‪ ,‬שם בד"ה 'ודברי השאילתות'‪.‬‬
‫‪ 12‬ד"ה 'ומיהו'‪ .‬ועי' בתשובת הנוב"י הנ"ל שמכריח ביאור זה מהמשך דברי הרי"ף‪ ,‬שם‪.‬‬
‫דין מצה שמורה‬
‫כיוון שבשיטת הטחינה הזו המגע עם המים עלול להיווצר עוד לפני הלישה‪ .‬בסיכום דבריו‬
‫מזכיר הרא"ש את הרי"ף הדורש שימור משעת קצירה ולעומתו את שיטת השאילתות‬
‫ממנה עולה שחובת השימור היא רק משעת טחינה‪.‬‬
‫הטור (שם)‪ 13‬הביא את דברי הגאון שבשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק ויוצאין בו‬
‫'דלא מחזיקינן איסור' אבל לכתחילה בעי שימור‪ .‬דעה זו סוברת שמעיקר הדין השימור‬
‫הנצרך הוא משעת לישה‪ ,‬ולפני לישה מסתמא שאף אם לתתו את החיטים‪ ,‬טחנום מיד עוד‬
‫טרם שהחמיצו‪.14‬‬
‫דין "לשמה"‬
‫עד כה בארנו את דין 'ושמרתם' במובן של שמירה יתירה מחימוץ הנדרשת לכתחילה או‬
‫לעיכובא במצת המצוה או בכל הדגן הנאכל בפסח‪.‬‬
‫חיוב נוסף ברמת השימור המתייחס בוו דאי רק למצת המצוה עולה מדברי המשנה בפרק‬
‫שני (דף לה‪ ,‬א)‪ " :‬חַ לוֹת תוֹדה ְּור ִקיקֵ י נזִ יר‪ ,‬עֲשָאן לְ עֲצְ מוֹ‪ ,‬אֵ ין יוֹצְ ִאין בהֶּ ן‪".‬‬
‫הגמרא (שם‪ ,‬לח‪ ,‬א‪-‬ב) מסבירה את דין המשנה‪:‬‬
‫מנא הני מילי? אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה‬
‫יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח‪ .‬רב יוסף אמר אמר קרא שבעת ימים‬
‫מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום‬
‫ולילה‪.‬‬
‫הגמרא לומדת‪ ,‬אם כן‪ ,‬מהציווי לשמור‪ ,‬שיש דין של "לשמה" בייחס למצה בה יוצאים ידי‬
‫חובה בליל הסדר‪ .15‬כאן ברור לחלוטין‪ ,‬כאמור‪ ,‬שאין אנו עוסקים במצות של שבעת ימי‬
‫הפסח אלא במצת המצוה בלבד‪ .‬מהי הגדרת ה"לשמה"? לשון הגמרא היא‪" :‬לשם מצה"‪,‬‬
‫ולא‪" :‬לשם מצוה"‪ .‬אמנם‪ ,‬רש"י‪ ,‬שם (ד"ה 'ושמרתם את המצות')‪ ,‬מבאר‪" :‬כל שימור‬
‫שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה‪ ".‬אך באמת מדברי ראשונים‬
‫‪13‬‬
‫דעה זו הובאה גם בר"ן על הרי"ף‪ ,‬שם ד"ה 'ומיבעי' ובראשונים נוספים‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫עי' משנ"ב סי' תנג ס"ק כד‪.‬‬
‫‪ 15‬רש"י ‪ ,‬שם לח‪ ,‬ב ד"ה 'שאינה נאכלת לשבעה' מבאר שגם רב יוסף מסכים לדרשתו של רבה שיש צורך‬
‫בשימור לשם מצוה‪ .‬עי' ברש"י ובראשונים אחרים במה נחלקו בדיוק רבה ורב יוסף‪ .‬מ"מ הפוסקים הביאו‬
‫להלכה את דברי רבה‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫‪56‬‬
‫הרב שי וינטר‬
‫אחרים‪ 16‬נראה כי צריכה להיות כוונה רק למצה של פסח‪ ,‬לאפוקי מצה של קרבן תודה‪ ,‬אך‬
‫לאו דווקא כוונה למצת מצוה‪ .‬בפשטות‪ ,‬גם כאן משמעות השימור היא לדאוג לכך‬
‫שהמצה לא תחמי ץ אלא שיש כאן תוספת בדרישה‪ ,‬דהיינו שפעולות השימור תעשנה לשם‬
‫מצוה או לכה"פ לשם מצה‪ ,‬וכך באר הנודע ביהודה(שם‪ ,‬בביאור דברי הרמב"ם ו'‪ ,‬ט) את‬
‫דברי הרמב"ם בעניין זה‪..." :‬דקרא אתי דמה שאתה נזהר בה משום חימוץ יהיה רק בשביל‬
‫שהיא מצה ויצאה זו שבלאו הכי אסורה בחימוץ משום זבח‪ ".‬ברא"ש (שם) הובאו דברי רב‬
‫כהן צדק שגם האפייה צריכה להיות לשם מצה ואי אפשר לצאת ידי חובה במצה שלא‬
‫נעשה בה השימור לשם מצה‪.‬‬
‫סיכום – הלכה למעשה‬
‫להלכה מביא בשו"ע (תנג‪ ,‬ד)‪ 17‬שלוש מדרגות‪ ,‬וזו לשונו‪" :‬החטים שעושים בהם מצת‬
‫מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת‬
‫הדחק מותר ליקח קמח מן השוק‪ ".‬דעת הפרי חדש (שם‪ ,‬ס"ק ד לקראת סופו) היא ששימור‬
‫משעת קצירה הוא מדינא ואפילו בדיעבד‪ ,‬וכך כתב בעניין זה המשנה ברורה (שם‪ ,‬ביאור‬
‫הלכה ד"ה 'טוב לשומרן')‪:‬‬
‫‪...‬וכדבריו נמצא בכמה ראשונים‪ ,‬דשימור הוא משעת קצירה‪ ,‬ואף דאם לא ימצא מצה‬
‫ששמור מעת הקצירה לשם מצה בודאי נוכל לסמוך על דעת השו"ע ולברך ברכת אכילת‬
‫מצה‪ ,‬מכל מקום לכתחילה בודאי נכון להחמיר למצה של מצוה ליקח דוקא מצה שמורה‬
‫מעת הקצירה‪ .‬ובשם הגר"א הביאו גם כן שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור‬
‫משעת קצירה‪...‬‬
‫הפרי חדש כתב‪ 18‬שכל עניין ההקפדה על מצה שמורה משעת קצירה הוא לעניין מצת‬
‫מצוה‪ ,‬אבל‪:‬‬
‫אותן הנוהגין לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה לא מקרי סייג אלא מילתא יתירתא‬
‫הוא דעביד‪ .‬ואם רוצה לאכול ממצה שאינה שמורה משעת קצירה כל ימי הפסח חוץ‬
‫מלילה הראשונה – אין צריך התרה‪.‬‬
‫‪ 16‬כרמב"ם‪ ,‬למשל‪ .‬ראה בהערה הבאה‪.‬‬
‫‪ 17‬במג"א העיר שהשימור בשעת טחינה הוא רק כאשר טוחנים ברחיים של מים‪ ,‬וכדלעיל בדברי הרא"ש‪.‬‬
‫‪ 18‬הו"ד בשערי תשובה‪ ,‬שם ס"ק ה‪.‬‬
‫דין מצה שמורה‬
‫אמנם‪ ,‬ערוך השולחן חלק ואמר (תנג‪ ,‬כ') שכל זה נכון רק לדעת הראשונים הסוברים‬
‫שעניין השימור הוא בכוונה לשם מצוה‪ ,‬וכבשאר מצוות‪ ,‬שכך הבינו רש"י והרא"ש‬
‫וקדמונים נוספים אבל לרי"ף ולרמב"ם החיוב לאכול מצה שמורה הוא בכל ימי הפסח‪,‬‬
‫וכפי שדייקנו לעיל מפשט דבריהם‪ .‬אמנם‪ ,‬כיוון שדין זה הוא רק מדרבנן סברו שלעיכובא‬
‫הוא רק ביחס לכזית מצה בליל הסדר‪.‬‬
‫ערוך השולחן (סעי' כג‪ ,‬שם) מסכם כך‪:‬‬
‫ונמצא דלהלכה למעשה דמי שרוצה לצאת ידי חובת מצה בפסח כראוי צריך לאכול‬
‫שמורה שנשמרו החיטים משעת קצירה לכל ימי הפסח‪ ,‬לצאת ידי דעת הרי"ף והרמב"ם‬
‫והגאון‪ ,‬ולדב זה לקצור מקצת לשמה לשם מצת מצוה ללילה הראשונה ולטוחנה לשמה‬
‫וללושה ולאפותה הכל לשמה על ידי ישראל גדול שזהו שיטת רש"י‪ ...‬והשו"ע‪...‬‬
‫ערוך השולחן מבקש לתלות במחלוקת ראשונים זו כבר את מחלוקת התנאים שבמכילתא‪,‬‬
‫שלדעת תנא קמא‪ ,‬שם השימור עניינו שימור מחמץ ואילו לדעת ר' יאשיה עניינו שימור‬
‫לשם מצוה‪ ,‬ומתוך כך דרש גם שאין מחמיצין את שאר המצוות‪.‬‬
‫המשנה ברורה (בביאור הלכה‪ ,‬שם ) מציין שהגר"א גם הוא היה מחמיר לאכול מצה‬
‫שמורה בכל ימות הפסח ולא רק למצת מצוה‪ .‬לחפץ חיים שני הסברים לשיטת הגר"א‪:‬‬
‫האחד‪ ,‬שאולי סבר הגר"א כדברי המ"מ שאומר כי מהרי"ף ומהרמב"ם משמע שדין שימור‬
‫שייך לכל ימות הפסח‪ ,‬שלא כהבנת הטור והר"ן (תס בביאור הלכה ד"ה 'מצת מצוה')‪.‬‬
‫ועוד מוסיף המשנה ברורה‪ ,‬שחשש הגאון לכך שיחמיצו החיטים כאשר ירד עליהם גשם‬
‫לאחר שהתייבשו (בביאור הלכה הנ"ל תנג )‪ .‬אפשר אולי להוסיף על דבריו כי הגאון אזיל‬
‫לשיטתו‪ ,‬שבכל ימי הפסח מי שאוכל מצה מקיים מצוה וגם אם נאמר שדין השימור שייך‬
‫לדיני מצת מצוה יש עני ין במצות שמורות בכל ימות הפסח‪ ,‬שכן בכל הפסח אכילת מצה‬
‫היא מצוה!‬
‫הרב נבנצאל בהערותיו למ"ב (תס‪ ,‬א ) ציין שהגרש"ז אויערבך זצ"ל הקפיד לאכול רק מצה‬
‫שמורה כל ימי הפסח‪ .19‬והוסיף‪ ,‬שם‪ ,‬שראוי לחנך גם קטנים באכילת מצה שמורה‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫בילקוט יוסף 'סדר ליל פסח' – מוציא מצה' סעי' כג כתב שמצוה מן המובחר להשיג מצה השמורה משעת‬
‫קצירה למצת מצוה אבל בשעת הדחק אפשר לברך גם על מצה השמורה משעת לישה בלבד‪ .‬ובהלכות 'מצה‬
‫שמורה'‪ ,‬שם סעי' ו כתב שיש נוהגים לאכול מצה שמורה בכל שבעת ימי הפסח‪ .‬כמו כן צידד שם שעל מצת‬
‫המצוה להיות מצת יד ורק בשעת הדחק יוצא במצת מכונה‪ .‬דין זה נובע מהצורך בכוונה 'לשמה' וכדלקמן‪.‬‬
‫נושא זה של מצת מכונה ומצת יד קובע ברכה בפני עצמו‪ .‬רק נציין לעיון את תשובתו של הרב זצ"ל באורח‬
‫‪57‬‬
‫‪58‬‬
‫הרב שי וינטר‬
‫דין 'לשמה' הובא גם הוא בשו"ע (שם‪ ,‬שם)‪" :‬אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי‬
‫עכו"ם ולא על ידי חרש שוטה וקטן"‪ .‬הט"ז מדייק מדברי המחבר שיש לחלק בין השימור‬
‫שמשעת קצירה וטחינה לבין זה הנדרש בשעת לישה ואפיה‪ .‬וזו לשון הט"ז (תס‪ ,‬א) שם‪:‬‬
‫נלע"ד דוקא לישה ואפיה אסור על ידי עכו"ם דבעינן שימור לשם מצוה ועכו"ם לא‬
‫עושה אלא על דעת עצמו אף על פי שישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוון לשם מצוה‪...‬‬
‫אבל הטחינה של חיטים אין איסור על ידי עכו"ם אם ישראל עומד על גביו‪ ,‬ואע"ג‪...‬‬
‫דצריך שיהיה מנטרא מחימוץ מן כד נפלא מיא עילויה‪ ...‬אם עומד ישראל ע"ג ושומר‬
‫מחימוץ אין איסור‪ ,‬משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוון לשם‬
‫מצה בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו‪ ...‬והטעם דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפיה‪,‬‬
‫וזה צריך לשם מצוה‪...‬‬
‫לדבריו השימור שעד הלישה כל עניינו לוודא שלא יהיה חימוץ אבל מלישה ואילך חייבים‬
‫גם את דין 'לשמה' ובזה כשר רק ישראל גדול‪ .‬החתם סופר (שו"ת או"ח‪ ,‬קכח) באר חילוק‬
‫זה שבדין השימור בין השלב שלפני הלישה לבין זה שמהלישה ואילך‪ ,‬באופן הבא‪:‬‬
‫‪...‬אין שום מצוה בקצירה אלא בשימור לשמה‪ ...‬ואין לגוי שום עסק בשמירה כי אם‬
‫בקצירה‪ ,‬וישראל הוא המשמר‪ ,‬ולא דמי לשימור מלישה ואילך דבעיא על ידי ישראל‬
‫דווקא‪ ...‬אז המגבל בידו הוא המשמר ואי אפשר לרואה לשמור אם המגבל לא ישמור‬
‫שוא שקד שומר‪ ,‬ע"כ צריך המגבל שיהיה ישראל גדול המכוון לשמה‪...‬‬
‫לדבריו‪ ,‬יש הבדל בין 'שימור פאסיבי' שבו די שישראל עומד על גביו של הגוי והוא יכול‬
‫לכוון 'לשמה'‪ ,‬שכן השימור הוא במה שלא מגיעים מים לחיטים ולקמח וכאן אין‬
‫התעסקותו של הגוי 'מפריעה' מלכוון 'לשמה'‪ ,‬שלא להתעסקותו צריך להוסיף כוונה‪ .‬אך‬
‫מהלישה ואילך השימור הוא 'אקטיבי' – הלש פועל פעולת שימור‪ ,‬שיש לכוון בה 'לשמה'‬
‫וכאן לא תועיל כוונה שמכוון מי שאינו עושה את הפעולה‪.20‬‬
‫ויהי רצון מלפני גואל ישראל שנזכה מהרה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים ולקיים מקרא‬
‫שנאמר (במדבר ט‪ ,‬יא)‪' :‬עַ ל מַ צוֹת ּומְ ר ִֹרים יֹאכְ לֻהּו"!‬
‫משפט סי' קכב בעניין זה‪ .‬עוד נזכיר כי כמה מגדולי ירושלים היו מקפידים לצאת י"ח מצת מצוה דווקא‬
‫במצת מכונה – כך נהגו בין השאר הרב חרל"פ והרצי"ה זצ"ל‪ .‬ועי' עוד בהערה לקמן‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫הרב שטרנבוך‪ ,‬שם בסי' רסד באר את כוונת החתם סופר כך‪ :‬גדר השמירה הוא לעשות את השימור המעולה‬
‫ביותר האפשרי וכשאחד לש והאחר שומר אין זה השימור המעולה ביותר‪ ,‬מה שאין כן בזמן הקצירה‬
‫והטחינה שם השימור הוא באותה רמה גם כשהוא נעשה על ידי אחר‪ .‬לפי סברא זו‪ ,‬כתב שם‪ ,‬מועיל השימור‬
‫לשמה במצת מכונה‪ ,‬כיוון שכאן אין אדם שעושה מעשה והשימור של העומד על ידי המכונה הוא השימור‬
‫המעולה ביותר שאפשר לעשות‪ .‬אמנם‪ ,‬אם נאמר שמלישה ואילך יש צורך בשימור לשמה על ידי מעשה‬
‫בדווקא‪ ,‬שלא כשימור שבשעת קצירה וטחינה שהוא שימור פאסיבי – הרי שיש חסרון במצת מכונה שאינה‬
‫נחשבת אלא כח שני ולא 'נתפסת' בזה מחשבת ה'לשמה'‪.‬‬
‫מצוות והגדת לבנך‬
‫הרב יהושע ון דייק‬
‫אחת המצוות העיקריות בליל הסדר היא מצוות "והגדת לבנך"‪,‬‬
‫המאמר הבא מבקש להבין את מקור המצווה‪ ,‬משמעותה‪ ,‬אופן‬
‫קיומה‪ ,‬וחשיבות העברת סיפור יציאת מצרים מאב לבן‪.‬‬
‫הגדה של פסח ופרשת הביכורים‬
‫מצוות "וְ הִ ג ְַדת לְ בִ נְָך" המופיעה בספר החינוך כ"א הנראית לכאורה כל כך פשוטה‪ ,‬היא‬
‫בעצם עיקר ליל הסדר‪ .‬על מצווה זאת נאמר‪" :‬כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה‬
‫משובח"‪ .‬בהגדה של פסח מסופר על תנאים שהיו מסובים בליל הסדר ועסקו כל הלילה‬
‫בסיפור יציאת מצרים‪ .‬מדברים אלו עולה שמצוות סיפור יציאת מצרים‪ ,‬הינה המצווה‬
‫העיקרית של ליל הסדר‪ .‬יש לשאול מספר שאלות אשר יעזרו לנו להבין טוב יותר את‬
‫משמעותה של המצווה‪ .‬ראשית מדוע סיפור יציאת מצרים נקרא 'הגדה' עד שהספר שבו‬
‫קוראים בליל הסדר את מצווה זו נקרא 'הגדה של פסח'? ניתן להשיב בפשטות ששם הגדה‬
‫נגזר מהפסוק המצווה את הביטוי "והגדת"‪" -‬והגדת לבנך"‪ ,‬אך כאשר אנחנו מעיינים‬
‫בפסוקים העוסקים בעניין‪ ,‬נראה שפעם אחת כותבת התורה (שמות יג‪ ,‬ח)‪" :‬וְ הִ ג ְַדת לְ בִ נְָך‬
‫אתי‪ִ ,‬מ ִמצְ ריִם"‪ .‬ובפרשה הבאה (שמות יג‪ ,‬יא)‪:‬‬
‫בַ יוֹם הַ הּוא לֵאמֹ ר בַ עֲבּור זֶּה‪ ,‬עשה ה' לִ י‪ ,‬בְ צֵ ִ‬
‫"וְ היה כִ י‪-‬יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר לֵאמֹ ר מַ ה זֹאת וְ ָאמַ ְרת"‪ .‬אם נעיין נגלה שרק פעם אחת כותבת‬
‫התורה את המילה "והגדת"‪ ,‬ואילו המילה "ואמרת" כתובה כמה פעמים‪" .‬וְ ָאמַ ְרת אֵ ליו‬
‫בְ חֹ זֶּק יד הוֹצִ יָאנּו ה' מִ מִ צְ רַ יִם‪ ,‬מִ בֵ ית עֲב ִדים" (שם יז‪ ,‬טו)‪ ,‬המילה הגדה מופיעה רק פעם‬
‫אחת ואילו המילה "ואמרת" מופיעה מספר פעמים בהקשר של הנחלת סיפור יציאת מצרים‬
‫לבנים‪ ,‬מה מיוחד כ"כ בביטוי "הגדה" שחז"ל העדיפו אותו על הביטוי "אמירה"‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫‪61‬‬
‫הרב יהושע ון דייק‬
‫עוד יש לשאול‪ ,‬מדוע נוסח ההגדה המצוי לפנינו בהגדה של פסח מתעלם לגמרי מתיאור‬
‫היציאה המובא בספר שמות שהוא עיקר סיפור יציאת מצרים‪ ,‬וכולו בנוי על דרשות חז"ל‬
‫המופיעות במדרש ספרי על ארבעת פסוקים בפרשת מקרא ביכורים (דברים כו‪ ,‬ג‪-‬ט)‪:‬‬
‫ּובאת‪ ,‬אֶּ ל ‪-‬הַ כֹהֵ ן אֲשֶּ ר יִהְ יֶּה‪ ,‬בַ ימִ ים ההֵ ם וְ ָאמַ ְרת אֵ ליו הִ ג ְַדתִ י הַ יוֹם לה' אֱֹלהֶּ יָך כִי ‪-‬באתִ י‬
‫ָארץ אֲשֶּ ר נִשְ בַ ע ה' ַלאֲבֹ תֵ ינּו לתֶּ ת לנּו‪ .‬וְ לקַ ח הַ כֹהֵ ן הַ טֶּ נֶּא‪ ,‬מִ ידֶּ ָך; וְ הִ נִיח ֹו‪--‬לִ פְ נֵי‬
‫אֶּ ל‪-‬ה ֶּ‬
‫מִ זְבַ ח ה' אֱֹלהֶּ יָך‪ .‬וְ ענִית וְ ָאמַ ְרת לִ פְ נֵי ה' אֱֹלהֶּ יָך אֲרַ מִ י אֹ בֵד ָאבִ י ַויֵרֶּ ד מִ צְ רַ יְמה וַיגר שם‬
‫בִ מְ תֵי מְ עט ַויְהִ י‪-‬שם לְ גוֹי גדוֹל עצּום ורב‪ .‬וַירֵ עּו אֹ תנּו הַ מִ צְ ִרים ַויְעַ נּונּו ַויִתְ נּו עלֵינּו‪ֲ ,‬עבֹדה‬
‫קשה‪ַ .‬ונִצְ עַק אֶּ ל‪-‬ה' אֱֹלהֵי ֲאבֹתֵינּו ַויִשְ מַע ה' אֶּ ת‪-‬קֹ לֵנּו ַוי ְַרא אֶּ ת ע ְניֵנּו וְ אֶּ ת‪-‬עֲמלֵנּו וְ אֶּ ת ‪-‬‬
‫ַל ֲחצֵנּו‪ .‬וַיוֹצִ אֵנּו ה' מִ מִ צְ רַ יִם בְ יד חֲזקה ּובִ ְזרֹעַ נְטּויה ּובְ מֹרא גדֹל‪ּ--‬ובְ אֹ תוֹת ּובְ מֹפְ תִ ים‪.‬‬
‫ַויְבִ אֵ נּו אֶּ ל‪-‬הַ מקוֹם הַ זֶּה ַויִתֶּ ן‪-‬לנּו אֶּת ‪-‬הָארֶּ ץ הַ זֹאת אֶּ רֶּ ץ זבַ ת חלב ְּודבש‪.‬‬
‫האם יש קשר מיוחד בין מצוות הביכורים ליציאת מצרים?‬
‫נענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ‪ -‬בעניין העדפת הביטוי "הגדה" ע"פ "אמירה"‪.‬‬
‫נעיין בפסוקים שבעל ההגדה הביא בהם מוזכרת המילה 'הגדה'‪ :‬בדברים (כו‪ ,‬ג) כתוב‬
‫ָארץ "‪ ,‬בפסוק שלאחריו כתוב "וְ לקַ ח הַ כֹ הֵ ן הַ טֶּ נֶּא‬
‫"הִ ג ְַדתִ י הַ יוֹם לה' אֱֹלהֶּ יָך כִ י‪-‬באתִ י אֶּ ל‪-‬ה ֶּ‬
‫מִ ידֶּ ָך"‪ ,‬ורק בפס' ה' עולה עניין הדיבור ‪ְ" -‬ענִית וְ ָאמַ ְרת לִ פְ נֵי ה' אֱֹלהֶּ יָך א ֲַר ִמי אֹ בֵ ד ָאבִ י"‪.‬‬
‫מה משמעות המילה "הגדתי"? הרי רק בעוד שני פסוקים מתחיל מקריב הביכורים לדבר‪.‬‬
‫אדם בא לבית המקדש‪ ,‬עם ביכוריו‪ ,‬ואומר‪ :‬א ֲַר ִמי אֹ בֵ ד ָאבִ י וַ י ֵֶּרד ִמצְ ַריְמה וַיגר שם בִ ְמתֵ י‬
‫מְ עט‪ ...‬וַירֵ עּו אֹ תנּו הַ מִ צְ ִרים ַויְעַ נּונּו‪ ...‬וַיִ ְשמַ ע ה' אֶּ ת קֹ לֵנּו ַוי ְַרא אֶּ ת‪-‬ע ְניֵנּו וְאֶּ ת‪-‬עֲמלֵנּו וְ אֶּ ת‬
‫ַלחֲצֵ נּו‪ ...‬וְ עַ תה הִ נֵה הֵ ֵבאתִ י אֶּ ת‪-‬רֵ אשִ ית פְ ִרי האֲדמה "‪ .‬פסוקים אלו מורים לנו את מצוות‬
‫וידוי‪ ,‬יש לשאול מדוע צריך לומר וידוי זה לפני הכהן? תרגום יונתן בן עוזיאל מבאר‬
‫שההגדה של ביכורים היא הודאה‪" -‬אודינן יומא דין קדם ה'"‪ -‬הוא מסביר שכאשר אדם‬
‫מביא את הביכורים אזי בוידויו הוא מודה לקב"ה‪ .‬יוצא מפירוש זה שעוד לפני שהאדם‬
‫מתחיל את ההגדה הוא אומר תודה‪.‬‬
‫המלבי"ם (התורה והמצווה דברים כו‪ ,‬ג‪ ,‬ד"ה ואמרת) מתייחס גם הוא לביטוי "הגדתי"‬
‫ומבארו בדרך חדשה‪.‬‬
‫הגדתי היום לה' א ‪-‬להיך‪ .‬אף שעדיין לא אמר לפני ה'‪ ,‬אבל לשון "הגדה"‪ ,‬יבוא גם‬
‫במקום שאין אומר ודברים‪ ,‬רק פרסום ע"י מעשה‪ .‬כמו‪ ,‬השמים מספרים וגו' ומעשה ידיו‬
‫מגיד וגו' אין אמר ואין דברים ‪ .‬וכן (ש"א כד‪ ,‬יח) ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי‬
‫טובה‪ ,‬ורצונו על פרסום המעשה‪ .‬וכן (ש"ב יט‪ ,‬ז) כי הגדת היום כי אין לך שרים‬
‫ועבדים‪ ,‬והיה רק הגדה ע"י מעשה‪ .‬וכן כאן ‪ -‬הגדתי היום לה'‪ ,‬ע"י הבאת הביכורים‪,‬‬
‫כידוע שהייתה הבאתה בכבוד ושמחה‪ ,‬והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט‬
‫מצוות והגדת לבנך‬
‫פירות‪ .‬ועוד‪ ,‬למה לו לישא ממרחק‪ ,‬הלא שוקי ירושלים מלאים מפירות‪ ,‬ובנקל יוכל‬
‫להביא משם מנחה ודורון! אלא הכל לפרסם‪ ,‬כי הארץ היא במתנה מה'‪ ,‬ונתן להם שיהיו‬
‫רק כאריסים בעבודת האדמה‪ ,‬ולזה יביאו הביכורים‪.‬‬
‫חידושו של המלבי"ם הוא שלא כל הגדה הינה בהכרח דיבור‪ .‬כשדוד המלך מתאר בתהלים‬
‫"הַ שמַ יִם מְ סַ פְ ִרים כְ בוֹד אֵ ל" ‪ -‬כוונתו שכשהאדם מתבונן ורואה את איתני הטבע הוא‬
‫מתפעל ממעשה ה'‪ ,‬אז כביכול השמיים מדברים בבריאה‪ .‬הוי אומר שבשביל לדבר לא‬
‫צריך דווקא דיבור ווקלי‪ ,‬המחשת הדבר היא כעין דיבור‪( .‬וכפי שאומרים העולם " תמונה‬
‫אחת שווה אלף מילים")‪.‬‬
‫ממשיך המלבי"ם ומסביר שהביטוי "הגדה" אינו דיבור‪ ,‬שהרי הדיבור בפועל מתחיל‬
‫בפסוק ה' ואילו הביטוי "הִ ג ְַדתִ י" נמצא בפסוק ג'‪ .‬הפסוקים מתארים אדם שמביא ביכורים‬
‫ברב פאר והדר‪ ,‬ומקשט את הטנא‪ ,‬תוך כדי הולכת הפירות לירושלים בשיר וזמרה‪ .‬זו‬
‫'ההגדה'! ההמחשה‪ ,‬המעשה הסמלי‪ .‬למרות שהיה יכול לקנות פירות בירושלים‪ ,‬בכל זאת‬
‫הוא עושה את כל הדרך מביתו עם הפירות שהוא עצמו גידל כיוון שכל העניין הוא לעורר‬
‫תשומת‪-‬לב ופרסום למצוות הביכורים והבאה בדרך זו מפרסמת את העניין‪.‬‬
‫הגדה כחידוש‬
‫אחרי שהבנו את משמעות הביטוי 'הגדה' בפרשת הביכורים‪ ,‬נשוב לשאלתנו הראשונה‪,‬‬
‫מדוע ההגדה של פסח‪ ,‬נקראת הגדה?‬
‫ישנו כלל חשוב המופיע בספרי רבי צדוק הכהן מלובלין בו הוא קובע ‪" :‬וכל מילה שהוא‬
‫נזכר ראשונה שם הוא גילוי שורש ענינה‪ .‬וכמדומה שקבלתי כן" ‪( .‬פרי צדיק בראשית עמ'‬
‫לא; וכן מופיע ב'מחשבות חרוץ'‪ ,‬פו; ובישראל קדושים ז‪ ,‬א)‪ .‬כל מילה שאנו רוצים‬
‫לבדוק את משמעותה‪ ,‬אף אנו נחפש את הפעם הראשונה בו היא מופיעה בתורה‪ .‬נחפש‬
‫היכן כתוב בפעם הראשונה המילה 'הגדה' או השורש ה‪.‬ג‪.‬ד‪ ,‬ובכך נבין את תוכנה ועניינה‬
‫של מצות והגדת לבנך שעל שמה נקראת ההגדה של פסח בשם 'הגדה'‪.‬‬
‫בפרשת בראשית (ג‪ ,‬ט‪-‬יא) אחרי שאדם וחווה חוטאים באכילה מעץ הדעת‪ ,‬הקב"ה קורא‬
‫לאדם‪" :‬וַיִ ְקרא ה' אֱֹלהִ ים אֶּ ל הָאדם ַויֹאמֶּ ר ל ֹו אַ יֶּכה‪ַ .‬ויֹאמֶּ ר אֶּ ת קֹ לְ ָך שמַ עְ ִתי בַ גן ו ִאירא כִ י‬
‫עֵ י ֹרם ָאנֹ כִ י ואֵ חבֵ א"‪ .‬אני פוחד‪ ,‬למה אני פוחד‪ ,‬כי עירום אנוכי ולכן אני נחבא מה'‪" .‬וַ יֹאמֶּ ר‬
‫יתיָך לְ בִ לְ ִתי אֲכל ִממֶּ נּו ָאכלְ ת"‪ .‬זו הפעם‬
‫מִ י הִ גִיד לְ ָך כִ י עֵ י ֹרם אתה הֲמִ ן העֵ ץ אֲשֶּ ר צִ ּוִ ִ‬
‫הראשונה שמופיע השורש הגיד בתורה‪ ,‬הגדה‪" ,‬מי הגיד לך"‪ .‬מהי משמעות הביטוי "מי‬
‫הגיד לך"? האם הכוונה היא אמירה‪ -‬מי אמר לך? קשה לבאר באופן זה שהרי עץ הדעת‬
‫אינו מדבר‪ .‬אם כן כיצד תשובת "הֲמִ ן העֵ ץ" עונה על השאלה מי הגיד לך? וליתר דיוק‪ ,‬מה‬
‫‪61‬‬
‫‪62‬‬
‫הרב יהושע ון דייק‬
‫הקב"ה שואל את האדם? רש"י בפירושו על הפסוק מבאר‪" :‬מי הגיד לך" ‪ -‬מאין לך לדעת‬
‫מה בשת יש בעומד ערום המן העץ?!'" כלומר‪ ,‬מבאר רש"י‪ :‬שהקב"ה שואל את האדם‬
‫מהיכן אתה יודע את הידיעה החדשה הזאת‪ ,‬אם כן לדעת רש"י הגדה היא חידוש‪.‬‬
‫גם הרמב"ן את המילה 'הגדה' בהקשר אחר‪" :‬ואת כל המשפטים שהם המשפטים האלה‬
‫הכתובים למעלה שאמר בהם לעיל 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'‪ ,‬כי איננו נכון‬
‫שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם ולא‬
‫יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד" (פירוש רמב"ן על התורה‪ ,‬שמות כד‪ ,‬א‪ ,‬ד"ה ואל‬
‫משה אמר)‪ .‬הערות תורת חיים מביא שם את ספר השרשים לרד"ק‪" :‬הגדה תבא גם על‬
‫החדשות‪ ,‬אשר לא כן הסיפור שבא רק על הדבר שנעשה או נאמר"‪ .‬לא רק על חדשות‪,‬‬
‫אבל הגדה תבוא על חדשות‪ .‬סיפור הינו מעשה שהיה‪ .‬הגדה זה משהו חדש‪ .‬וכן מובא‬
‫בחזקוני‪" :‬שכן כל לשון הגדה נופל על דבר שלא הוזכר לשומע‪( ".‬חזקוני על שמות יט‪ ,‬ט‪,‬‬
‫"מי ִהגִ יד לְ ָך כִ י עֵ ירֹ ם‬
‫ד"ה ויגד משה)‪ .‬לאור כל הפירושים שהובאו ניתן להבין את הפסוק ִ‬
‫אתה" הכוונה היא שהעיר את תשומת ‪ -‬לבך לחוסר הצניעות שבערום? הרי עד עתה‬
‫ֲרּומים הָאדם וְ ִא ְשת ֹו וְ ֹלא‬
‫התהלכת ערום‪ ,‬ולא התביישת בזה כלל ("וַיִ ְהיּו ְשנֵיהֶּ ם ע ִ‬
‫יִתְ בֹששּו"! שם ה‪ ,‬כ ב) הרי עד שאכלת מעץ הדעת הייתם כחיות הסובבות אתכם‪ ,‬אשר לא‬
‫יודעות בושה מהי‪ .‬לא היה בכם יצה"ר ויצר המין‪ ,‬ע"כ גדלה התמיהה ‪ -‬מי הגיד לך? מי‬
‫חידש לך שלהיות ערום זו בושה? משמעות המילה 'הגדה' בסיפור אדם וחווה היא חידוש‪.‬‬
‫אם כך הם פני הדברים‪ ,‬יוצא שמצוות " וְ הִ ג ְַדת לְ בִ נְָך‪ ,‬בַ יוֹם הַ הּוא לֵאמֹ ר‪ :‬בַ עֲבּור זֶּה עשה ה'‬
‫לִ י בְ צֵ אתִ י‪ ,‬מִ מִ צְ ריִם‪ ,".‬היא לחדש‪ .‬לא רק לקרוא את יציאת מצרים כבכל שנה‪ ,‬אלא חלק‬
‫מגדר מצוות הגדת האב לבנו הוא החידוש‪ .‬מה שדברת בשנה שעברה אל תחזור עליו גם‬
‫השנה אותו דבר‪ .‬צריך כל שנ ה לחדש חידושים‪ .‬זאת אומרת שאת סיפור יציאת מצרים‪,‬‬
‫אתה צריך לעשות עם אלמנט של התחדשות‪ .‬אם נתבונן נגלה שכל ליל הסדר בנוי על‬
‫הנקודה הזאת‪ .‬לסקרן‪ ,‬לעשות דבר מה מיוחד שהילד ישאל‪ ,‬בכדי שיהיה לו חידוש‪ .‬את‬
‫נקודת החידוש בליל הסדר מצאנו בפוסקים שסיפרו על כך שגדולי ישראל היו עושים‬
‫הצגות ותעלולים שיעוררו את הילד‪ ,‬כדי שישאל‪ ,‬ויתחדש‪ .‬וכל אחד ואחד מתחדש כפי‬
‫כוח הבנתו‪' .‬החידוש' הוא אבן יסוד העומד בבסיס חיינו היהודיים‪ .‬יהודי צריך להיות‬
‫תמיד בתהליך של התחדשות‪ .‬התורה שלנו כל הזמן פרה ורבה על גבי מה שכבר ניתן‬
‫בסיני‪ .‬יהודי של צור ה שואל את חברו‪' :‬מה החידוש' שנתחדש היום בבית המדרש?‬
‫'רבי אלעזר בן ערך מעיין המתגבר'‬
‫לאחר שבארנו את הביטוי "הגדה" במובן של חידוש‪ ,‬נשאלת השאלה מדוע הדבר נעשה‬
‫דווקא במתכונת של אב ובנו? כדי להבין את זה נבאר את עניינו של החידוש בין רב‬
‫ותלמיד ודרך זה נלמד לגבי אב ובנו‪ .‬המשנה באבות פרק ב' משנה ח' אומרת‪:‬‬
‫מצוות והגדת לבנך‬
‫חֲמִ שה תַ לְ מִ ִידים היּו ל ֹו לְ ַרבן יוֹחנן בֶּ ן ַזכַאי‪ ...‬הּוא היה מ ֹונֶּה שְ בחן‪ַ :‬רבִ י אֱלִ יעֶּ זֶּר בֶּ ן‬
‫ה ְֻר ְקנוֹס‪ ,‬בוֹר סּוד שֶּ אֵ ינ ֹו מְ אַ בֵ ד טִ פה‪ַ .‬רבִ י יְה ֹושֻעַ בֶּ ן ֲח ַננְיה‪ ,‬אַ שְ רֵ י י ֹול ְַדת ֹו‪ַ .‬רבִ י יוֹסֵי הַ כֹ הֵ ן‪,‬‬
‫חסִ יד‪ַ .‬רבִ י שִ מְ עוֹן בֶּ ן נְתַ נְאֵ ל‪ ,‬יְרֵ א חֵ טְ א‪ .‬וְ ַרבִ י אֶּ לְ עזר בֶּ ן עֲרְך‪ ,‬מַ עְ ין הַ מִ תְ גַבֵ ר‪.‬‬
‫כשמשבחים את אחד מחכמי ישראל אומרים עליו שהוא "כמעיין המתגבר"‪ ,‬כלומר פרה‬
‫ורבה‪ ,‬מתחדש כל הזמן שהרי מעיין תמיד מ וציא מים חדשים‪ .‬על ר' אלעזר בן ערך אמר‬
‫רבן יוחנן בן זכאי שהוא "כמעיין המתגבר" ועל כן היה מורם מעל שאר חבריו‪.‬‬
‫בגמרא במסכת שבת (קמז‪ ,‬ב) מובא סיפור מפליא על רבי אלעזר בן ערך‪:‬‬
‫אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל רבי‬
‫אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למיקרי‬
‫בספרא בעא למיקרא "החדש הזה לכם" אמר 'החרש היה לבם'‪.‬‬
‫רבי אלעזר בן ערך עבר להתגורר במדינה שתושביה בעלי הנאה ונמשכו אחרי היין‬
‫(כמאמר רש"י שם) וכתוצאה מכך נשתכח תלמודו ממנו‪ .‬וכשניסה לחזור לתלמודו ולקרוא‬
‫שכח את צורת האותיות ובמקום המילים ' החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם"‪ .‬נראה‬
‫שמשמעות העניין הוא שבמקום שיוכל להתחדש ולהוסיף על תלמודו ליבו ואזנו נעשו‬
‫אטומים‪ .‬כמה סמלי הוא הדבר שרבי אלעזר בן ערך המכונה 'המעיין המתגבר' שכל עניינו‬
‫התחדשות‪ ,‬דווקא בקריאת המצווה המסמלת את 'החידוש'‪" ,‬החודש הזה לכם"‪ ,‬שם נהיה‬
‫אטום‪ ,‬וטעה בקריאתו‪ .‬ממשיכה הגמרא‪:‬‬
‫בעו רבנן רחמי עליה‪ ,‬והדר תלמודיה"‪ .‬התפללו עליו חכמים וביקשו רחמים‪ ,‬חזר‬
‫תלמודו‪ .‬והיינו דתנן‪ :‬ר' נהוראי אומר‪ :‬הוי גולה למקום תורה‪ ,‬ואל תאמר שהיא תבוא‬
‫אחריך‪ ,‬שחבריך יקיימוה בידך‪ ,‬ואל בינתך אל תשען‪ .‬תנא‪ :‬לא ר' נהוראי שמו אלא ר'‬
‫נחמיה שמו ואמרי לה ר' אלעזר בן ערך שמו‪ ,‬ולמה נקרא שמו ר' נהוראי‪ -‬שמנהיר עיני‬
‫חכמים בהלכה‪.‬‬
‫בילקוט שמעוני (רמז תתקע"ג) מובא הסיפור הנ"ל ביתר חריפות‪:‬‬
‫חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬כל זמן שהיה קיים היו יושבים לפניו‪,‬‬
‫וכשנפטר הלכו להם ליבנה‪ ,‬והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לדיומסי מקום שהמים‬
‫יפים והנוה יפה‪ ,‬המתין להם כסבור שהם באים אצלו‪ ,‬לבסוף בקש ללכת אצלם ולא‬
‫הניחתו אשתו‪ ,‬אמרה ליה מי צריך למי? א"ל הם צריכין לי‪ .‬אמרה ליה הפת והעכברים‬
‫מי דרכן ללכת אצל מי? הוי אומר עכברים אצל הפת! שמע לה וישב עד ששכח תלמודו‪,‬‬
‫אחר ימים באו אצלו ושאלו לו פת חטים ופת שעורים אי זו טובה בליפתן‪ ,‬ולא היה יודע‬
‫מהו ליפתן‪ ,‬ויש אומרים קם לקרוא בתורה בפרשת החדש ואמר החרש היה לבם‪ .‬צווחו‬
‫‪63‬‬
‫‪64‬‬
‫הרב יהושע ון דייק‬
‫ליה כולי עלמא התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו תלמודו ועל זה נאמר הוי גולה‬
‫למקום תורה‪ ,‬וי"א אליהו החזיר לו תלמודו‪ ,‬לכך נאמר כי העושק יהולל חכם"‪.‬‬
‫צריך לעמוד על הסיבות הרוחניות שבגללן הגיע רבי אלעזר למצב כזה‪ .‬מהמדרש אנו‬
‫למדים שרבי אלעזר בן ערך בלי תלמידים אין לו חיים‪ .‬רבי אלעזר הוא מעיין המתגבר‬
‫בזכות תלמידיו‪ .‬ולמרות שהוא הרב והתלמידים הם התלמידים והם צריכים אותו בכדי‬
‫ללמוד‪ ,‬הרב זקוק להם יותר ממה שהם זקוקים לו‪ .‬כביטוי הידוע ‪' -‬יותר משהעגל רוצה‬
‫לינוק רוצה הפרה להניק'‪ .‬ובלי תלמידים המעיין נסתם‪ .‬המים הופכים למים עכורים‪.‬על‬
‫מנת שגדולי ישראל יחדשו בתורה הם זקוקים לתלמידים‪ ,‬למרות שהם פחותים מהם‪ .‬ולא‬
‫במקרה פרשת "החדש הזה לכם" נתקנה על ידי חכמים לקוראה בציבור לפני חודש ניסן‬
‫כדי להתכונן לחג הפסח‪ .‬כלומר‪ ,‬בשביל להגיע לחג הפסח צריך לעבור דרך ראש חודש‪,‬‬
‫ואז אומרת לנו התורה שצריך להתחדש‪ ,‬כי אם לא תתחדש המעיין ייסתם‪ .‬ר' אלעזר בן‬
‫ערך‪ ,‬שהיה כמעיין המתגבר‪ ,‬גדול המחדשים‪ ,‬כוחו נעוץ בתלמידיו‪ .‬בקשר בינו לבין‬
‫תלמידיו כשפסקו תלמידיו המעיין נסתם‪ .‬היחס בין הרב לתלמידים דומה מאוד ליחס בין‬
‫האב לבנו‪ .‬הרב הוא בעצם שליחו של האב ללמד את בנו תורה‪ .‬למרות שבכל שנה ישנו‬
‫חיוב על ה אב ללמד את בנו תורה (כמובא ברמב"ם ת"ת‪ ,‬א‪ ,‬א) בליל הסדר ישנה מצווה‬
‫מיוחדת‪ ,‬שאין לה אח ורע‪ .‬עיקר הלילה הוא לימוד הבנים‪ .‬כפי שכותב המהרי"ל בהלכות‬
‫פסח‪" :‬מאוד חביבה מצוות הסדר‪ ,‬דלא אשכחן דהקפידה תורה על תינוקות יותר מבלילה‬
‫זו דכתיב‪ :‬והגדת לבנך‪ ,‬אע"ג דכתיב גם בהקהל הנשים והטף‪ ,‬הא פריך התם טף על מה הן‬
‫באין‪ ,‬ליתן שכר טוב למביאיהן‪ - ".‬וזה עיקרו של הסדר‪ .‬העיקר הוא ההתעסקות עם‬
‫הילדים‪ ,‬לחדש להם‪ .‬להתחדש‪ .‬להתקשר אל הילדים ולגרום להם התפעלות וחידושים‪.‬‬
‫דור ההמשך‬
‫נחזור לפירוש המלבי"ם ונחברו לדברינו עד כה על מנת לענות על שאלתנו השנייה‪ .‬מדוע‬
‫חז"ל שיבצו את פרשת מקרא ביכורים כעיקר תוכן ההגדה? עיקרה של יציאת מצרים‬
‫מקורו בספר שמות‪ .‬מה ראו חז"ל להדגיש את פרשת מקרא ביכורים המופיעה בספר‬
‫דברים?‬
‫התשובה פשוטה מאוד‪ .‬הדור הראשון שהביא ביכורים הוא דור אחר מאשר של הדור‬
‫שיצא ממצרים‪ .‬שהרי הדור שיצא ממצרים מת במדבר בגלל חטא המרגלים‪ .‬מכל מקום גם‬
‫דור ההמשך מצווה לדבר בלשון נוכח‪ ,‬ולא בגוף שני‪" :‬וענית ואמרת‪ ...‬ויגר שם‪ ...‬וירעו‬
‫אתנו המצרים ויענונו‪ ...‬ויתנו עלינו עבודה‪...‬ונצעק אל ה' אלקי אבתינו‪ ...‬ויוציאנו ה'‬
‫ממצרים"‪ .‬בעל ההגדה בקביעתו את פרשת הביכורים בא ללמדנו שאם האדם רוצה לקיים‬
‫את דברי חז"ל‪" :‬בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" ‪ -‬הוא‬
‫מצוות והגדת לבנך‬
‫יילמד זאת דווקא מפרשת ביכורים‪ ,‬בה האדם המספר ביציאת מצרים לא יצא פיזית ובכל‬
‫זאת הוא מדבר כאילו האדם שבעצמו יצא ממצרים‪ .‬הקב"ה‪ ,‬אתה הוצאת אותנו והבאת‬
‫אותנו אל הארץ‪ ,‬ועכשיו אני מודה לפניך! ההגדה איננה זיכרון ההיסטורי בלבד‪ ,‬אלא‬
‫המחשה מעשית של היציאה המתרחשת גם בהווה‪ ,‬ודבר הזה אינו מודגש בספר שמות‪.‬‬
‫אלא דווקא בספר דברים במצוות הביכורים‪ ,‬כי מצוות הביכורים שייכת לדור שלא היה‬
‫ביציאת מצרים‪ .‬ובכ"ז מספר את סיפור היציאה בלשון נוכח כאילו הוא הוא היה שם‪ ,‬וכך‬
‫גם צריכה המצווה להתקיים בליל הסדר‪ .‬עכשיו מובן מדוע צריך כל כך הרבה חידושים‬
‫בלילה הזה‪' .‬והגדת'‪ .‬תחדש‪ ,‬תעורר את הילד‪ .‬תעשה חידושים‪ .‬אל תעשה משהו בנאלי‪,‬‬
‫אל תעשה דבר שחוזר על עצמו שהיה פעם‪ .‬אתה כל שנה מתחדש‪ ,‬עושה תעלולים חדשים‬
‫ע"מ לעורר את הילד‪ .‬זה שופך אור גם על הסברו של המלבי"ם שבאר ש'והגדת' אינו‬
‫דיבור אלא‪ ,‬חלק מיציאת מצרים‪ .‬כיון שזו המצווה של הלילה שיבצו חז"ל את פרשת‬
‫הביכורים כתוכנה של ההגדה‪ .‬עניין ההתחדשות והחוויה זהו אופן קיום מצות 'והגדת‬
‫לבנך' שבליל הסדר‪.‬‬
‫שמעתי פעם סיפור מפי הרב איזנטל שליט"א על האדמו"ר מבלוז'וב שהיה באחת‬
‫מהמחנות השמדה בשואה‪ .‬הוא היה בן חמישים בעל משפחה‪ ,‬שבשואה איבד את כל‬
‫משפחתו‪ .‬בתקופת המחנות הוא לא אכל בשר‪ .‬וכל מזונו היה מרק ירקות שהיה בדרך כלל‬
‫ללא ירקות‪ ,‬אלא מים עם קצת צבע‪ ,‬וחתיכת פרוסת לחם‪ -‬רבע פרוסה ליום‪ .‬ובהגיע חג‬
‫הפסח אמר האדמו"ר לאסירים שבמחנה למרות המצב הפסח יקוים וצריך להשיג מצה‪.‬‬
‫בדרך שלא דרך גנב אחד מהאסירים חיטים או קמח‪ ,‬ובסתר‪ ,‬בתנור מאולתר‪ ,‬אפה מצות‪.‬‬
‫לפתע תפסו גרמני ימ"ש כשברשותו המצות‪ ,‬הכה אותו עד זוב דם אך עדיין נשאר בחיים‪,‬‬
‫אך המצות נרמסו‪ ,‬ולא נשאר דבר‪ ,‬למעט חתיכה קטנה שהצליח יהודי לקחת ולהחביא‪.‬‬
‫אמרו החסידים לאדמו"ר שברשותם מצה לחג אך בקושי כזית‪ .‬מספר יהודי אחר ששהה‬
‫במחנה שאווירת דריכות שררה במחנה מי יזכה לאכול את המצה שנשארה‪ .‬הרב ידע את‬
‫ההגדה בעל‪-‬פה‪ ,‬יין לא היה להם‪ ,‬מרור היה בשפע‪ ,‬לא בפועל אבל במחנה כזה לא היה‬
‫צריך לאכול מרור כדי להרגיש מרירות‪ .‬וכך הגיע ליל הסדר האדמו"ר עשה קידוש בלא יין‪,‬‬
‫מספר את סיפור ההגדה‪ ,‬עד שהגיע 'מוציא מצה'‪ .‬המתח היה בשיא‪ ,‬כל הנוכחים תמהו מי‬
‫הוא זה שיאכל את המצה ‪ .‬במחנה היה ילד קטן כבן תשע או עשר שהוחבא ע"י אחיו‪.‬‬
‫הכריז האדמו"ר‪ :‬לילה זה הוא ליל ילדים‪ ,‬לילה של חינוך ילדים‪ .‬לכן הילד הוא זה שיאכל‬
‫את המצה‪ .‬לא היו מחאות ולא נשאלו שאלות האם הילד הגיע למצוות או לא‪ .‬הדבר היה‬
‫מובן‪ :‬זהו ליל הסדר‪ .‬ליל הסדר זה הילדים‪[ .‬הרב איזנטל סיים את הסיפור כאן‪ .‬אחד‬
‫השומעים שנכחו בשיחה היה שמעון טל‪ ,‬תושב חיספין‪ ,‬שאביו‪ ,‬השופט צבי טל הינו חסיד‬
‫בלוז'וב מכיר את האדמו"ר הנ"ל הוסיף שהסיפור לא נגמר בנקודה הזאת אלא המשיך כך‪:‬‬
‫האדמו"ר לא אכל חמץ כל הפסח וכשהגיע סוף החג‪ ,‬כמעט גסס למוות‪ .‬כולם היו בתת‬
‫תזונה אך האדמו"ר נתלה בין שמים לארץ ממש‪ .‬יצא קול במחנה שישנו איש קדוש שגוסס‬
‫‪65‬‬
‫‪66‬‬
‫הרב יהושע ון דייק‬
‫והוא צריך לטעום דבר מה‪ .‬לגברים לא היה דבר אך מעבר לגדר היה מחנה נשים ואישה‬
‫צדקנית בקשה להעביר את פרוסת לחמה היחיד לאיש הקדוש‪ .‬הלחם הגיע לאדמו"ר ולאט‬
‫לאט חזרה אליו נפשו ובנס ניצל מהרעב והמשיך לחיות ושרד את המחנה‪ .‬לימים‪ ,‬אחרי‬
‫המלחמה שודכה לו אישה אלמנה ששרדה גם כן את המחנה‪ .‬באירוע השידוכין שקודם‬
‫לחתונה סיפר האדמו"ר את שאירע לו לאחר חג הפסח שבנס ניצל ממוות ע"י אותה פרוסת‬
‫לחם‪ ,‬שהועברה ממחנה הנשים‪ .‬הסתבר שאותה האישה משודכת לרבי אלא שבאותו הזמן‬
‫היא לא ידעה למי הלחם ניתן‪ .‬צבי טל סי פר ששמע שהרבנית אמרה שבאותו זמן הייתה‬
‫בטוחה שהיא מקריבה את חייה למות כדי להעניק תקווה לאותו איש קדוש והתפללה‬
‫שייזכר לה הדבר לזכות לעתיד לבוא‪ .‬נישאו השניים‪ ,‬האדמו"ר האריך ימים עד גיל ‪010‬‬
‫ונקבר בהר הזיתים]‪ .‬ליל הסדר ממקם את החינוך והנחלת המסורת לדור ההמשך שהם‬
‫ילדנו דבר שאין לו אח ורע בשום עם ולשון‪.‬‬
‫בגמרא במסכת פסחים (קט‪ ,‬א) מובא‪" :‬תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע‬
‫עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים בע"פ בשביל תינוקות כדי שלא‬
‫ישנו וערב יוה"כ כדי שיאכילו את בניהם"‪ ,‬וביאר הרשב"ם (שם‪ ,‬ד"ה חוץ מערבי פסחים)‪,‬‬
‫שדאג שישכיבו את התינוקות בצהריים של ערב הפסח כדי שיהיו ערניים בליל הסדר‪ ,‬וזה‬
‫מלמדנו עד כמה מצוות 'והגדת לבנך' הייתה חשובה ומרכזית עד שדאגו לערנותם של‬
‫הילדים הקטנים‪ .‬סיפר הרב מרדכי ברויאר זצ"ל‪ ,‬שהיה נין של הרש"ר הירש‪ .‬בערב פסח‬
‫אחד צלצל אליו זוג גרמנים‪ ,‬גויים שנמצאים בארץ‪ ,‬ורוצים מאוד להשתתף בליל הסדר‬
‫בביתו‪ .‬הוא ניסה להניא אותם בכך שהסדר נערך בעברית ובכל זאת הם התעקשו להגיע‪,‬‬
‫ולבסוף נעתר לבקשתם‪ .‬במהלך הסדר הוא כמעט ולא תרגם להם ובעיקר התעסק עם‬
‫הילדים בעברית‪ .‬כשנגמר הסדר בשעה מאוחרת בלילה הופתע לשמוע מהם שמאוד נהנו‬
‫למרות שלא דיבר איתם כמעט מילה ורוב הזמן שתקו‪ .‬שאל אותם הרב ברויאר ממה נהנו?‬
‫והשיבו לו שראו את הקשר בין ההורים לילדים‪ ,‬איך שהילדים ערים כל הלילה ומנהלים‬
‫דו‪-‬שיח שוטף‪ .‬אותם הגויים תפסו את מהותו של החג‪ ,‬שהשתקפה דרך התנהלות הסדר‪.‬‬
‫זכה ליל הסדר לדבר שאין דומה לו אפילו ביום כיפור‪ .‬אם נעבור ברחוב נראה שהוא ריק‬
‫מאדם‪ ,‬לעומתו ביום כיפור רחובות העיר מלאות באופניים לצערנו‪ .‬שמעתי מאדם שערך‬
‫סדר בבית אבות חילוני לחלוטין ולאחר שעה חזר לביתו‪ ,‬וכשחזר לביתו לערוך סדר לבני‬
‫משפחתו לא ראה נפש חיה ברחוב‪ .‬הכל היה שקט‪ .‬כולם בבתים‪ .‬עם ישראל מסיב סביב‬
‫שולחן הסדר‪ .‬מנהל שיח חי עם הילדים‪ .‬מתחדש‪.‬‬
‫מצוות והגדת לבנך‬
‫ללמד ילדים וללמוד מילדים‬
‫וכן מופיע בהגדת 'נחלת השר' לרש"ר הירש זצ"ל‪:‬‬
‫מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל‪ -‬אם נרצה לדעת מה מותר האדם מן הבהמה‪ ,‬לא‬
‫נטעה הרבה אם נאמר‪ :‬האדם שואל‪ .‬התגובה הראשונה‪ ,‬שמראה העולם מעורר בתינוק‬
‫שנולד‪ ,‬היא ללא ספק שאלת‪ :‬מה זאת? רוח האדם מבקשת להבין את המתחולל סביבה‪,‬‬
‫ושאלת מה זאת חיה היא בלבו של תינוק‪ -‬בטרם תדענה שפתיו לבטא את השאלה; אם‬
‫רק נבין את הבעת עיניו‪ ,‬נוכל לקרוא את תמיהתו ממבטו‪ .‬כל עצמה של נפש הילד איננה‬
‫אלא שאלה; ורק מתוך שנפשו שואלת בלא הרף‪ ,‬היא לומדת כה הרבה בשנותיה‬
‫הראשונות‪ .‬ועתה‪ ,‬שעה שפי הילד עומד לרשות נפשו השואלת‪ ,‬ובנך שואל ושואל ולא‬
‫ייעף מלשאול מה זאת?‪ -‬אל תיעף גם אתה מלהשיב‪ .‬בצמאו לדעת תראה אות לבריאות‬
‫נפשו‪ .‬וכדרך שאתה משביע את רעבו ללחם‪ ,‬ובאותה מידה של רצון ושל זהירות‬
‫קפדנית‪ ,‬תדאג להשקיט את צמאו לדעת‪ ,‬ותספק לו מזון מבריא‪ .‬הנה אנחנו טורחים יום‬
‫יום לתת לילדינו את אוכלם בעתו; מדוע לא נטרח להשביע את נפשם השואלת; מדוע‬
‫לא נלמד‪ ,‬מדוע לא נכיר את כל הבא במגע עם ילדינו‪ ,‬למען נוכל ללמדם ולהשיב‬
‫לשאלותיהם תשובה כהלכה? אל יעלה על דעתנו שעוד חזון למועד בבית הספר‪ ,‬שזה‬
‫עניין המורים ולא עניין ההורים‪.‬‬
‫בוא והיכנס אל בתי הספר‪ ,‬אל מקום הצמיחה של נפשות הילדים‪ .‬בנקל תבחין שם‬
‫באותם הילדים המאושרים‪ ,‬שזכו לתשובות על שאלותיהם הילדותיות בבית; שלא נשאו‬
‫לשוא את שאלת מה זאת בבית; שאבותיהם‪ ,‬ובייחוד אמותיהם‪ ,‬שוחחו עם ילדיהם‪ ,‬ריוו‬
‫את צמאם לדעת ונתנו לרוחם הדרכה כהלכה‪ .‬המאושרים! שעה שנשים אחרות התענגו‬
‫על שיחת יושבי קרנות‪ ,‬או קטלו את זמנן בתיאטראות ובמסיבות‪ ,‬מצאו אמותיהן של‬
‫אלה סיפוק בחברת ילדיהן‪ ,‬והן ניצלו את זמנן כדי להיות מורות ומחנכות לבניהן‪ .‬מה‬
‫שבניהן ובנותיהן עתידים להיות בחיים‪ -‬כאנשים וכנשים‪ ,-‬כל הטוב והמובחר שיקשט‬
‫את רוחם‪ ,‬לא יזכו בו הודות לבית הספר‪ ,‬אלא הודות לחינוך המוקדם שזכו בו בחברת‬
‫אמותיהם! ובנקל תבחין שם גם באותם הילדים‪ ,‬שהוריהם לא היו פנויים‪ ,‬או שלא היה‬
‫להם חשק או הבנה די הצורך כדי להתעסק עם ילדיהם; גם נפשם הייתה שואלת בשעתו;‬
‫אולם‪ ,‬משלא זכו לתשובה‪ ,‬הם חדלו לשאול‪ ,‬עד שנעשו אדישים לדברים ולתופעות; כך‬
‫סיגלו לעצמם נטיות אחרות‪ ,‬הרחוקות מכל שאיפה לדעת; שנים על גבי שנים הם יבקרו‬
‫בבית הספר‪ ,‬עד שיהיו מסוגלים ללמוד דבר; אך לעולם לא ישיגו מה שהזנחת הוריהם‬
‫החמיצה‪.‬‬
‫לפעמים אין לנו חשק וסבלנות לילדים‪ ,‬ומצפים שהמורים בבית הספר יחנכו ויענו‬
‫לשאלותיהם‪ .‬אומר הרב הירש אל תסתפק בזה! אם תלך לבית הספר תוכל לראות בעיני‬
‫‪67‬‬
‫‪68‬‬
‫הרב יהושע ון דייק‬
‫הילדים מי קיבל תשובות לשאלותיו בבית ומי שנדח ה ב'כשתגדל תבין'‪ .‬לרב פינקל זצ"ל‪,‬‬
‫ראש ישיבת מיר‪ ,‬היה מנהג לחלק את המלגות החודשיות לתלמידים פנים אל פנים ע"י‬
‫המחאה ולא בהוראת קבע‪ .‬תוך כדי החלוקה היה מתעניין בנעשה בחייו של כל אברך‪ :‬איך‬
‫הלימוד או המשפחה וכדומה‪ .‬שלושה ימים היה 'מבזבז' על חלוקת מלגות! ליחס כזה אין‬
‫תחליף‪ .‬קשר של רב ותלמיד שווה ערך לקשר בין אב לבנו‪ .‬גם במסכת קידושין וכן בשו"ע‬
‫הלכות כיבוד אב ואם והלכות תלמוד תורה נמצאות בסמיכות‪ .‬מחדד הרב הירש‪ :‬מדוע‬
‫בליל הסדר שואלים שאלות? כי הילד כולו משדר שאלה‪ .‬ליל הסדר‪ ,‬הלילה בו נהיינו לעם‬
‫מבוסס על הקשר עם הילדים זו קריאת כיוון לכל השנה‪ .‬כך האומה שלנו בנויה‪ -‬על קשר‬
‫בין אב לבן‪-‬תלמיד!‬
‫ממשיך הרש"ר הירש ואומר‪:‬‬
‫משום כך‪ ,‬אל יקשה בעיניך אם בנך שואלך‪ ,‬אם הוא שואל הרבה ושואל תכופות; אל‬
‫תענה לו בגערה‪ -‬דאג להשיב לו תשובה כהלכה‪ .‬תשובה כהלכה! אל תסלף בעיניו את‬
‫המציאות תוך סיפורי בדים והבלים‪ .‬אם ישאלך דבר שאינך יודע‪ ,‬שעדיין אינו יכול או‬
‫צריך לדעת‪ ,‬שאין יודעים אותו דרך כלל‪ - ,‬יתרגל נא להשלים עם מיעוט הבנתו‬
‫הילדותית‪ ,‬עם מגבלות ההבנה האנושית דרך כלל; הן גם זו ידיעה חשובה‪ -‬לדעת שלא‬
‫נדע! רק אל תזון את נפשו בהבלים‪ ,‬ואל תניח לאחרים לזון את נפשו בהבלים‪ .‬יהא נא‬
‫בנך קרוב אליך; באשר אתה מצוי‪ ,‬אב יהודי ואם יהודייה‪ ,‬שם אוירה בריאה לנפשות‬
‫בניך‪ .‬אולם‪ ,‬אם דברים אלה נכונים דרך כלל‪ ,‬הרי הם חשובים במיוחד לחינוכם היהודי‬
‫של בנינו‪ .‬הנה ה' הוא המחוקק של חיינו‪ ,‬והוא מסר לנו אמתות ועובדות‪ ,‬שעליהן נבנה‬
‫את חיינו; אולם הוא לא הפקיד את האמתות והעובדות האלה רק בידי הכרתנו השכלית‬
‫והודאתנו המילולית‪ .‬לכל אמת שהוא חקק בהכרתנו לכל עובדה שהוא צוה לחיינו הוא‬
‫ייסד מעשים הגלויים לעין החושים‪ .‬הם הם שיעירו ויחדשו בלבנו את הכרת האמתות‬
‫ואת זכרון העובדות‪ .‬מהם אנחנו למדים גם על טיבן של אותן אמתות ועובדות; אין הן‬
‫רק אמונות של איזה ספר עיקרים‪ ,‬אלא הן יסוד מוסד לכל חיינו ומעשינו‪ .‬ורוח ישראל‬
‫וחיי המעשה של ישראל יימסרו מדור לדור רק בזכות המעשים האלה‪ :‬הנה האב מקיימם‬
‫בזכות בנו‪ ,‬והבן ניגש ושואל‪ :‬מה זאת? באותה שעה הוא ילמד את האמתות ואת‬
‫העובדות‪ ,‬שמצוות אלה משמשות להן לעדות‪.‬‬
‫לא רק דיבור‪ .‬לא רק שכל‪ .‬אלא ספיגת ההשכלה בתוך עולם החוויה והחוש‪ .‬הדבר נכון גם‬
‫במקום שאין ילדים‪ .‬הגמרא בפסחים אומרת (דף קט"ז‪ ,‬א)‪" :‬מזגו לו כוס שני וכאן הבן‬
‫שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה וכו'‪ .‬ובגמרא שם "ת"ר חכם בנו שואלו‬
‫ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפילו שני ת"ח שיודעין בהלכות‬
‫מצוות והגדת לבנך‬
‫הפסח שואלין זה לזה‪ ".‬אם אין לך ילדים‪ ,‬אשתך תשאל‪ .‬אין לך אשה‪ ,‬שאל את עצמך‪.‬‬
‫תהיה ילד‪ .‬תתחדש‪ .‬מדוע השאלה חשובה כל כך עד שאפילו אם אין מי שישאל את עצמו?‬
‫עונה על כך ערוך השולחן (אורח חיים סימן תעג)‪" :‬מפני שהתורה הקפידה שעניין זכירת‬
‫יציאת מצרים בלילה תהיה ע"י שאלה ותשובה"‪ .‬כל דרשה טובה בנויה על שאלה טובה‪.1‬‬
‫אם הדרשן מצליח לסקרן את הציבור אזי כולם מטים לשמוע אוזן‪ .‬כולם מצפים לחידוש‪.‬‬
‫מחדד ערוך השולחן שגם הבוגר צריך לצפות לחידוש‪ ,‬תהיה כמו ילד‪ .‬למרות שאתה כבר‬
‫מבוגר בלילה הזה מוציאים מא תנו צד ילדותי שהלוואי ויישאר עמנו כל השנה‪( .‬הרבה‬
‫מהראשונים על התלמוד‪ ,‬כתוספות ועוד‪ ,‬בנו את פירושם בצורת שאלה ותשובה)‪.‬‬
‫מובא בשמונה קבצים (קובץ ז‪ ,‬רה) למרן הרב זצ"ל‪:‬‬
‫העולם מחזר אחרי חכמות הבנות וידיעות מחודדות‪ ,‬כל העולם המערבי עוסק בזה וסוף‬
‫כל סוף עקר נקודת החיים סובבת על העתיד‪ ,‬על החינוך של הדור והחינוך הוא הטיפול‬
‫בילדים‪ ,‬בקטנים‪ ,‬ואופק שכלם הלא הוא כ"כ כהה‪ ,‬עד שכל המון הרחבות של המדעים‬
‫ושל ההתעמקות שלנו אליהם לא ייגש‪ .‬אולי אנו צריכים לדעת מזה שבאמת לא חכמה‬
‫וידיעה רבה היא המאשרת אותנו‪ ,‬אלא התום של הילדות‪ .‬וזהו אשרינו‪ ,‬שאנו מקושרים‬
‫אל החינוך הילדותי בצורת תרבותנו‪ .‬אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש‪ ,‬גם‬
‫בזקנותו‪.‬‬
‫אומר הרב‪ ,‬שלמרות שהדבר העתידי הוא גדול מהמציאות העכשווית הקטנה‪ ,‬בכ"ז‬
‫מדברים ע ם הילד הקטן לא בחכמות עמוקות אלא כפי כוחו‪ .‬זה מתחיל בליל הסדר‪ ,‬זמן‬
‫התהוות התרבות היהודית‪ .‬מהלילה הזה נמשכת ההתחדשות לכל השנה‪ .‬אנחנו רוצים‬
‫להיות כמו ילדים‪ .‬הלוואי וכשנזדקן תישאר בנו הילדותיות התמימה‪ .‬זו עבודה של כל‬
‫השנה אבל ליל הסדר מכוונת לקשר בין אב לבנו ועוד שנלמד מהילדים להיות ילדים‪.‬‬
‫הלוואי ונהיה ילדים‪ .‬אך בליל הסדר ישנו דגש מיוחד על הקשר בין אב לבנו‪ ,‬שנזכה‬
‫להנחיל לילדנו את גודל אומתנו ולקבל מהם את רעננות החיים המתחדשת ע"י הסקרנות‬
‫שבשאלה‪.‬‬
‫‪ 1‬וכך כתב מרב הרב בעין איה שבת (ה‪ ,‬לד)‪" :‬הפלגת הערת התמיהה הבאה לפני הגלות אור החכמה בעניינים‬
‫עמוקים‪ ,‬הוא דבר מועיל מאוד להיות הרושם שבא מאור החכמה מחוקק אחר כך בנפש בכל כוחו"‬
‫‪69‬‬
71
‫כנגד ארבעה בנים‬
‫דברה תורה‬
‫הרב שלמה שטרסברג‬
‫הפסוקים על פיהם נקבעו ארבעת הטיפוסים שמייצגים ארבעת‬
‫הבנים בהגדה לא עולים בקנה אחד עם דברי בעל ההגדה‪ ,‬מאמר‬
‫זה מ בקש להציע מספר כיווני חשיבה להבנת הדברים וליישוב‬
‫הקשיים‬
‫כנגד ארבעה בנים דברה תורה‪ :‬אחד חכם ואחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול‪.‬‬
‫ההתי יחסות בתורה ללימוד הבנים תופס מקום מרכזי ובהקשר לפסח חוזר עניין זה על‬
‫עצמו ארבע פעמים בסגנונות שונים‪ .‬חז"ל ובעקבותיהם בעל ההגדה לומדים מכאן‬
‫שמדובר בארבעה סוגי בנים‪ .‬ישנם קשיים רבים ביחס שבין דברי התורה על הבנים לבין‬
‫דב רי בעל ההגדה‪ ,‬אנו ננסה להעלות על הכתב את חלקם ולהעניק מספר כיווני מחשבה‬
‫ביחס להבנת הדברים‪.‬‬
‫הגדה של פסח‬
‫הכתוב בתורה‬
‫חכם מה הּוא אוֹמֵ ר? מַ ה העֵ דוֹת וְ הַ ח ִֻּקים‬
‫וְ הַ מִ שְ פטִ ים אֲשֶּ ר צִ ּוה ה' אֱֹלהֵ ינּו אֶּ תְ כֶּם? (דברים‬
‫ו')וְ ַאף אַ תה אֱמֹ ר ל ֹו כְ הִ לְ כוֹת הַ ֶּפסַ ח‪ :‬אֵ ין‬
‫מַ פְ טִ ִירין ַאחַ ר הַ פֶּ סַח אֲפִ יקוֹמן‪.‬‬
‫דברים ו‬
‫(כ) כִ י יִשְ ָא ְלָך בִ נְָך מחר לֵאמֹ ר מה העֵ דֹת‬
‫וְ הַ ח ִֻּקים וְ הַ מִ שְ פטִ ים אֲשֶּ ר צִ ּוה ה' אֱֹלהֵ ינּו‬
‫אֶּ תְ כֶּם‪:‬‬
‫‪71‬‬
‫‪72‬‬
‫הרב שלמה שטרסברג‬
‫פַרעֹ ה בְ מִ צְ ריִם‬
‫(כא) וְ ָאמַ ְרת לְ בִ נְָך עֲב ִדים היִינּו לְ ְ‬
‫ַויֹצִ יאֵ נּו ה' מִ מִ צְ ַריִם בְ יד חֲזקה‪(:‬כב) וַיִ תֵ ן ה'‬
‫אוֹתֹ ת ּומֹ פְ תִ ים גְ דֹלִ ים וְ רעִ ים בְ מִ צְ ַריִם בְ פַ ְרעֹה‬
‫ּובְ כל בֵ ית ֹו לְ עֵ ינֵינּו‪(:‬כג) וְ אוֹתנּו הוֹצִ יא מִ שם‬
‫ָארץ אֲשֶּ ר נִשְ בַע‬
‫לְ מַ עַ ן הבִ יא ֹאתנּו לתֶּ ת לנּו אֶּ ת ה ֶּ‬
‫ַל ֲא ֹבתֵ ינּו‪(:‬כד) ַו ְי ַצּוֵנּו ה' ַלעֲשוֹת אֶּ ת כל הַ ח ִֻּקים‬
‫האֵ לֶּה לְ י ְִרָאה אֶּ ת ה' אֱֹלהֵ ינּו לְטוֹב לנּו כל הַ ימִ ים‬
‫לְ חַ יֹתֵ נּו כְ הַ יוֹם הַ זֶּה‪(:‬כה) ּוצְ דקה תִ הְ יֶּה לנּו כִי‬
‫נִשְ מֹ ר ַלעֲשוֹת אֶּ ת כל הַ מִ צְ וה הַ זֹאת ִלפְ נֵי ה'‬
‫אֱֹלהֵ ינּו ַכאֲשֶּ ר צִ ּונּו‪:‬‬
‫רש ע מה הּוא אוֹמֵ ר? מה ה ֲעבֹדה הַ זֹאת לכֶּם?‬
‫(שמות יב) לכֶּם ‪ -‬וְ ֹלא לוֹ‪ּ .‬ולְ פִ י שֶּ הוֹצִ יא אֶּת‬
‫עַ צְ מ ֹו מִ ן הַ כְ לל כפַ ר בְ עִ ּקר‪ .‬וְ ַאף אַ תה הַ ְקהֵ ה אֶּת‬
‫שִ ניו ֶּואֱמֹ ר לוֹ‪ַ :‬בעֲבּור זֶּה עשה ה' לִ י בְ צֵאתִ י‬
‫שמות יב‬
‫(כו) וְ היה כִ י יֹאמְ רּו ֲאלֵיכֶּם בְ נֵיכֶּם מה ה ֲעבֹדה‬
‫הַ זֹאת לכֶּם‪(:‬כז) ַואֲמַ ְרתֶּ ם זֶּבַח ֶּפסַח הּוא לַיקֹ וק‬
‫אֲשֶּ ר פסַ ח עַ ל בתֵ י בְ נֵי יִשְ ראֵ ל בְ מִ צְ ַריִם בְ נגְ פ ֹו‬
‫מִ מִ צְ ריִם‪( .‬שמות יג) לִ י ‪ -‬וְ ֹלא לוֹ‪ .‬אִ ילּו היה שם‪,‬‬
‫ֹלא היה נִגְ ָאל‪.‬‬
‫אֶּ ת מִ צְ ַריִם וְ אֶּ ת בתֵ ינּו הִ צִ יל וַיִ ּקֹ ד העם וַיִ שְ תַ חֲוּו‪:‬‬
‫תם מה הּוא אוֹמֵ ר? מַ ה זֹאת? וְ ָאמַ ְרת אֵ ליו‪:‬‬
‫שמות יג‬
‫בְ חֹ זֶּק יד הוֹצִ יָאנּו ה' מִ מִ צְ ריִם‪ ,‬מִ בֵ ית עֲב ִדים‪.‬‬
‫(שמות יג)‬
‫(יד) וְ היה כִ י יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר לֵאמֹר מַ ה זֹאת‬
‫וְ ָאמַ ְרת אֵ ליו בְ חֹ זֶּק יד הוֹצִ יָאנּו ה' מִ מִ צְ ַריִם מִ בֵ ית‬
‫עֲב ִדים‪(:‬טו) ַויְהִ י כִ י הִ ְקשה פַ ְרעֹ ה לְ שַ לְ חֵ נּו‬
‫ַו ַי ֲהרֹג ה' כל בְ כוֹר בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם מִ בְ כֹ ר ָאדם וְ עַד‬
‫בְ כוֹר בְ הֵ מה עַל כֵן ֲאנִי ֹזבֵחַ לַיקֹ וק כל פֶּ טֶּ ר ֶּרחֶּם‬
‫הַ זְ כ ִרים וְ כל בְ כוֹר בנַי אֶּ פְ ֶּדה‪:‬‬
‫וְ שֶּ אֵ ינ ֹו יוֹדֵ ַע לִשְ אֹל ‪ -‬אַ תְ פְ תַ ח לוֹ‪ ,‬שֶּ נֶּאֱמַ ר‪:‬‬
‫שמות יג‬
‫וְ הִ ג ְַדת לְ בִ נְָך בַ יוֹם הַ הּוא לֵאמֹ ר‪ ,‬בַ עֲבּור זֶּה עשה‬
‫ה' לִ י בְ צֵאתִ י מִ מִ צְ ריִם (שמות יג)‬
‫(ח) וְ הִ ג ְַדת לְ בִ נְָך בַ יוֹם הַ הּוא לֵאמֹ ר ַבעֲבּור זֶּה‬
‫עשה ה' לִ י בְ צֵ אתִ י מִ מִ צְ ריִם‪:‬‬
‫כנגד ארבעה בנים דברה תורה‬
‫הקשיים העומדים לפנינו‬
‫א‪ .‬מי הם ארבעת הבנים?‬
‫ב‪ .‬מדוע הוזכרו בהגדה של פסח?‬
‫ג‪ .‬מדוע נוספה המילה "אחד" לפני כל אחד מהבנים?‬
‫ד‪ .‬מדוע פתח בעל ההגדה בסדר זה של הבנים ‪ -‬חכם‪ ,‬רשע‪ ,‬תם ושאינו יודע לשאול‪ ,‬הרי‬
‫הסדר בתורה (על פי זיהוי חז"ל) הוא אחר ‪ -‬רשע‪ ,‬שאינו יודע לשאול‪ ,‬תם וחכם‪.‬‬
‫ה‪ .‬מדוע בן זוגו של החכם הוא הרשע? לכאורה מתאים יותר להגדיר זוג כחכם וטיפש או‬
‫צדיק ורשע‪.‬כמו כן‪ ,‬ניתן לחלק באמצעות השמות שנתנו חז"ל‪ ,‬חכם יהיה בן זוגו של הבן‬
‫שאינו יודע לשאול‪ ,‬ואילו התם (ההולך בתמימות) יחד עם הרשע‪ .‬אם כן מדוע הזוגות‬
‫נכתבו דווקא בצורה זו?‬
‫ו‪ .‬מדוע התשובות שמשיב בעל ההגדה לבנים (החכם והרשע) שונות מתשובות התורה‬
‫לבנים אלו?‬
‫ז‪ .‬מדוע דברי הבן החכם בתורה נפרדים משאר הבנים ומופיעים בפרשת ואתחנן בספר‬
‫דברים‪ ,‬ואילו שאר הבנים מופיעים בפרשת בא בספר שמות?‬
‫ח‪ .‬זיהוי הבנים תם (אומר "מה זאת") ושאינו יודע לשאול ("והגדת לבנך" ‪ -‬הוא אינו‬
‫מדבר) מאוד מובן אבל הזיהוי של החכם והרשע אינו מובן‪ .‬אם בגלל שהרשע הוציא את‬
‫עצמו מהכלל באומרו "לכם"‪ ,‬הרי גם הבן החכם הוציא עצמו מהכלל באומרו "אתכם"‪ ,‬מה‬
‫החילוק שמבדיל ביניהם?‬
‫מי הם ארבעת הבנים?‬
‫יש שדרשו את עניינם של ארבעת הבנים כיחס לדורות השונים‪ .‬הסבא שהיה יהודי תם‬
‫ועבד את ה' בתמימות לא שאל שאלות ולא הקשה‪ ,‬כל מצוה ומנהג היו בשבילו קודש‬
‫קודשים‪ .‬בנו כבר קיבל חינוך כללי בנוסף למסגרת היהודית‪ ,‬הוא כבר חוקר ורוצה להבין‬
‫כל דבר‪ ,‬הוא מבחין בין עדות לחוקי ם ולמשפטים‪ .‬בנו של החכם מקבל רק חינוך נוכרי‪,‬‬
‫הוא לומד בגימנסיה בעיר אחרת ומנותק מהיהדות‪ ,‬כשמגיע ליל הסדר הוא מתריס "מה‬
‫העבודה הזאת לכם"‪ .‬בנו של הרשע כבר אינו מכיר דבר בבית אביו וכשסוף סוף מגיע‬
‫לבית סבו כל דבר נראה לו חדש ומפליא‪ :‬הנרות‪ ,‬המפה הלבנה‪ ,‬שולחן הסדר וכו'‪ ,‬ולכן‬
‫שואל מה זאת? בנו של התם גדל בדור שהסבא החכם נפטר‪ ,‬הוא כבר אינו רואה דבר וכבר‬
‫‪73‬‬
‫‪74‬‬
‫הרב שלמה שטרסברג‬
‫אינו שואל‪ .‬כדי למנוע מצב זה אומר בעל ההגדה "והגדת לבנך"‪ ,‬שמור על רציפות הדורות‬
‫ועל העברת המסורת מאב לבן כדי שהשושלת לא תינתק‪ .1‬יש שהסבירו שמדובר כאן‬
‫באותו בן‪ .‬אדם במ הלך חייו עובר תקופות שונות‪ ,‬שאינו יודע לשאול (תינוק)‪ ,‬תם (ילדות)‪,‬‬
‫רשע (גיל המרידה)‪ ,‬לאחר מכן מגיע השלב של הצדיק‪ ,‬כשהבן חוזר לתלם‪ ,‬לחינוך היסודי‬
‫של בית אבא‪ .‬בעל ההגדה מדגיש לנו שבכל גיל צריך ללמוד לדבר אל האדם כפי המצב בו‬
‫הוא נמצא‪ .‬הפשט הפשוט בביאור עניינם של ארבעת הבנים הוא‪ ,‬שמדובר בארבעה אחים‬
‫החיים באותה המשפחה‪ .‬כל אח שונה מאחיו באופי בהתנהגות ובדרך החשיבה ולכל אחד‬
‫מהילדים צריך לתת את המענה המתאים‪ ,‬כדברי הפסוק "חֲנֹ ְך ַלנַעַ ר עַ ל פִ י ַד ְרכוֹ"‪ .‬זוהי‬
‫בעצם המצווה המיוחדת לליל הסדר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי‬
‫בצאתי ממצרים"‪ ,‬ליל הסדר מוקדש לספר את נסי יציאת מצרים ולכן דווקא כאן מוזכרים‬
‫ארבעת הבנים‪ ,‬כי לכל סוג של בן יש דרך מיוחדת שתעורר אותו לשאול ולהתעניין‪ .‬באופן‬
‫זה נוצר שיח בן אב לבנו‪ ,‬דבר שיחזק את הקשר ביניהם ועשוי לפתוח שבילים של דו שיח‬
‫עשיר ופורה גם במהלך השנה כולה‪ ,‬ובכך לסייע בהעברת מסורת העם היהודי בשלשלת‬
‫הדורות מאב לבן‪.‬‬
‫אולי זו הסיבה שהמילה "אחד" מופיעה בין כל אחד מהבנים‪ ,‬להדגיש שמשמעותם לא‬
‫כמספרים‪ ,‬אלא‪ ,‬כדברי הרב סורוצקין זצ"ל (בהגדת "השיר והשבח")‪ ,‬הכוונה ל"בין כך‬
‫ובין כך קרויים בני ם"‪ ,‬כלומר בין אם יש לך בן חכם או רשע‪ ,‬תם או שאינו יודע לשאול‬
‫חלה עליך חובה לחנכו ולספר לו את סיפור יציאת מצרים‪.‬‬
‫ממה נובע ההבדל בין סידור בעל ההגדה לסידור התורה בסדרם של‬
‫הבנים?‬
‫כפי שראינו בפתיחה‪ ,‬בעל ההגדה פתח בבן החכם‪ ,‬מתאים יותר לפתוח בבן המשמח את‬
‫הוריו ( "בן חכם ישמח אב‪ )"...‬ולא בבן הרשע שמצער את הוריו‪ .‬אולם הסדר בתורה הוא‬
‫הפוך‪ ,‬התורה פתחה (שמות יב‪ ,‬כו) דווקא בשאלת הבן הרשע ואילו את שאלת החכם היא‬
‫דחתה לספר דברים (ו‪ ,‬כ)‪ .‬הרב ישראל אריאל ב"הגדת המקדש" עסק בשאלה זו והשיב‬
‫ששאלת הבן החכם היא התשובה לשאלת הבן הרשע הנאמרת כהתרסה וככפירה ולא‬
‫כשאלה‪ .‬לכן פתחה התורה בדברי הבן הרשע כדי לסיים את העניין בטוב‪ ,‬בדברי הבן‬
‫החכם‪ .‬הבן הרשע רואה את עצמו כחכם ונאור יותר מאבותיו‪ ,‬הוא מסיק שהתכלית היחידה‬
‫של הקורבנות הייתה לעקור מלב יוצאי מצרים את האמונה שהבהמות הם קדושות ושיש‬
‫לסג וד להם‪ ,‬כפי שהיה מקובל בעולם העתיק‪ .‬אפשרות נוספת שהוא מעניק כמטרה‬
‫‪ 1‬פירוש זה על פי הגדה של פסח של הרב ישראל לאו שליט"א‪.‬‬
‫כנגד ארבעה בנים דברה תורה‬
‫למעשה הקורבנות‪ ,‬שהם כאמצעי לעקור את הע"ז מלב אבותינו בצורה מדורגת שיקריבו‬
‫אותם לא לפסל אלא לה'‪ .2‬אומר לעצמו הבן הרשע‪ ,‬כיום‪ ,‬אלפי שנים לאחר יציאת מצרים‬
‫עבודת הקורבנות מיותרת‪ ,‬ולכן מתריס "מה ה ֲע ֹבדה הַ זֹאת לכֶּם"‪ .‬התורה מסיימת בדברי‬
‫הבן החכם שמאמין שיש טעם והגיון בכל מצוה‪ ,‬אבל גם מודע לכך שטעמם של רבים‬
‫מהמצוות נשגב מבינתנו‪ .‬החכם מנסה לברר את פרטי המצוה ‪ -‬מה העדות החוקים‬
‫והמשפטים‪ ,‬הבן החכם מודע לכך שעבודת הקורבנות הוא חוק אלוקי שאין הדעת‬
‫האנושית יכולה להבין‪ ,‬גם אחרי כל ההסברים‪ ,‬למלוא עומקו‪ .‬כפי שכתב הרמב"ם עצמו‬
‫בהלכות מעילה (פרק ח' הלכה ח')‪:‬‬
‫ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו‪ ,‬ודבר שלא‬
‫ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו‪,‬‬
‫ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול‪...‬קל וחומר למצוה שחקק לנו‬
‫הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ‪ ...‬אמרו חכמים 'חוקים‬
‫חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן' ‪...‬כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה‬
‫ופרה אדומה ושעיר המשתלח ‪...‬וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן‪ ,‬אמרו חכמים‬
‫שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד‪ ,‬שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים‬
‫לחיי העולם הבא‪ ,‬והקדימה תורה ציווי על החוקים‪ ,‬שנאמר 'ושמרתם את חקותי ואת‬
‫משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'‬
‫על כן פתח בעל ההגדה בדברי הרשע שיש בהם דברי התרסה וכפירה‪ ,‬כדי לסיים בשאלת‬
‫החכם שמבין שלאחר הבחינה וההגיון שלנו‪ ,‬בסופו של דבר עבודת הקורבנות הוא חוק‬
‫אלוקי ואנו מקיימים בשמחה את צו ה' לפרטיו‪ ,‬גם אם אין אנו יורדים לעומק הבנת טעמם‪.‬‬
‫הזוגות בין הבנים‬
‫שאלנו ביחס להתאמה בין הזוגות מדוע לא הגדרנו אותם כחכם וטיפש או כרשע וצדיק?‬
‫מסתבר לומר שהרשע הוא גם כן חכם אבל משתמש בחוכמתו לכפירה בתורה ובמסורת‪,‬‬
‫ולכן הוא מוגדר כרשע בניגוד לחכם הצדיק‪ .‬ביחס לאפשרות השנייה של חכם ושאינו יודע‬
‫לשאול‪ ,‬ותם (שעובד את ה' ) בתמימות והפכו הרשע‪ ,‬הגר"א מסביר שכיוון שלא רצה בעל‬
‫ההגדה לסיים ברשע לכן לא נכתבו הזוגות באופן הזה‪.‬‬
‫‪ 2‬בדומה להסבר הרמב"ם במורה נבוכים ג‪ ,‬לב‬
‫‪75‬‬
‫‪76‬‬
‫הרב שלמה שטרסברג‬
‫מדוע לרשע ולחכם נאמרו תשובות אחרות מאלו שמובאות בתורה?‬
‫שאלנו מדוע שינה בעל ההגדה את תשובות התורה לבן החכם והרשע‪ ,‬ומדוע שאלת הבן‬
‫החכם נפרדת משאר השאלות ונמצאת בספר דברים? הרב סורוצקין זצ"ל טוען ששאלות‬
‫הבנים בפרשת בא כתובים במקומם בהקשר של יציאת מצרים ומסתבר שקשורות לליל‬
‫הסדר‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬שאלת הבן החכם הכתובה בספר דברים היא לא במקומה וגם לא‬
‫בזמנה‪ ,‬זאת משום שאינה נשאלת דווקא בליל הסדר אלא בכל ימות השנה בשעה שהאב‬
‫מלמד את בנו תורה‪ .‬שאלת הבן החכם כתובה לאחר פרשת שמע בא נאמר "ושננתם‬
‫לבניך" ואז הבן החכם שואל "מה העֵ ֹדת וְ הַ ח ִֻּקים וְ הַ ִמ ְשפ ִטים‪ ."...‬אם כן‪ ,‬שאלתו מתייחסת‬
‫לא רק לחוקות הפסח אלא על כלל המצוות‪ -‬עדות חוקים ומשפטים‪ ,‬ולכן גם התשובה של‬
‫התורה על אף שפותחת ב"עבדים היינו" איננה מיוחדת לפסח בלבד אלא לכלל התורה‪.‬‬
‫כש בעל ההגדה נדרש לתת תשובה לבן החכם שבניגוד לבן הרשע לא מוציא עצמו מהכלל‬
‫אלא שואל על מנת לקיים‪ ,‬הרי שהתשובה המתבקשת היא ללמדו את כל הלכות הפסח 'עד‬
‫אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'‪ .‬ביחס לבן הרשע הרב סורוצקין זצ"ל כותב שיש לחלק‬
‫בין שני מצבים של בן רשע‪ .‬יש מצב של בן רשע בזמן הבית‪ ,‬כאשר עם ישראל יושב על‬
‫אדמתו‪ .‬בתקופה זו אם תמה האדם על הקרבן‪ ,‬במצב זה אין להתייאש מהבן הרשע‪ ,‬משום‬
‫שיתכן שמרוב טובה שכח את ימי הסבל והרדיפה בגלות וטוען שכל העבודה הזאת הייתה‬
‫טובה לדור יוצאי מצרים‪ .‬תפקיד המלמדים להסביר שכתוב בתורה "זֶּבַ ח פֶּ סַ ח הּוא לה'‬
‫אֲשֶּ ר פסַ ח עַ ל בתֵ י בְ נֵי י ְִשראֵ ל בְ מִ צְ רַ יִם" וזה עדות לניסים שעשה ה' עימנו "נגְ פ ֹו אֶּ ת ִמצְ ַריִם‬
‫וְ אֶּ ת בתֵ ינּו הִ צִ יל וַיִ ּקֹ ד העם וַיִ שְ תַ חֲּוּו"‪ ,‬זהו הבסיס להשגחת ה' עימנו בכל הדורות‪ ,‬ואל לנו‬
‫לשכוח זאת גם בתקופת השפע‪ .‬ואילו הבן הרשע ששואל "מה ה ֲע ֹבדה הַ זֹאת לכֶּם" בימי‬
‫הגלות והעוני לאחר החורבן‪ ,‬כשעם ישראל מצפה לגאולה הוא לעומתם מתייאש ממנה‬
‫ומנסה להרפות ידיו מאמונתנו‪ ,‬אליו מופנים דברי בעל ההגדה 'הכהה את שיניו וכו'‪.‬‬
‫בסגנון מעט שונה הרב ישראל לאו מחלק בין בן חוץ לארץ לבין בן ארץ ישראל‪ .‬בגלות אם‬
‫בן שואל "מה ה ֲע ֹבדה הַ זֹאת לכֶּם" הרי מדובר בבן שמתנכר למורשתו‪ ,‬את ילדיו אינו שולח‬
‫לחינוך יהודי ויכול הוא להתבולל בגלות‪ ,‬אליו מופנים הדברים הקשים של בעל ההגדה‪.‬‬
‫ָארץ"‪ ,‬אם הבן חי בין יהודים בארץ‬
‫אבל כאשר הרקע לשאלה הוא כי "וְ היה כִ י ת ֹבאּו אֶּ ל ה ֶּ‬
‫ישראל ובמדינת ישראל כאן יש לו סיכוי גדול בהרבה להישאר מחובר לשורש‪ ,‬כאן הגישה‬
‫שונה לגמרי‪" ,‬לעולם תהא ימין מקרבת"‪ .‬לכן התורה נותנת לו את התשובה "זבח פסח הוא‬
‫לה'"‪ ,‬על ידי קירוב ושותפות גורל יכול הוא לחזור ולשוב לחיק האומה‪ .‬הגאון מוילנא‬
‫בהגדה שלו מדייק בלשון התורה‪ .‬בכל הבנים כתוב "ואמרת לבנך"‪" ,‬ואמרת אליו"‪,‬‬
‫"והגדת לבנך" ורק בבן הרשע כתוב "ואמרתם"‪ ,‬עניין זה רומז לדברי בעל ההגדה 'ואתה‬
‫הקהה את שיניו' כי התורה אומרת לא להשיב כלל לבן הרשע שמתריס ואינו שואל אלא‬
‫ו"אמרתם" לזה שיושב לידו‪ ,‬לבן שלא שאל‪.‬‬
‫כנגד ארבעה בנים דברה תורה‬
‫בדומה לכך כותב בעל ה'תורה תמימה' (בהערות לשמות פרק יב הערה רא)‪:‬‬
‫ואמרתם זבח פסח הוא וגו'‪ ,‬ונראה דלא ניחא לי' לפרש דהאי ואמרתם הוא לתשובה על‬
‫השאלה‪ ,‬משום דכיון דרשע הוא והוציא עצמו מן הכלל מה תספיק לו התשובה הזאת‪ .‬כי‬
‫הלא הוא רואה שזבח פסח הוא ויודע ענינו ובכ"ז שואל לכונה רשעית‪ ,‬ולכן מפרש‬
‫שבאמת אין משיבין לו לשאלתו מאומה וכמש"כ 'אל תען כסיל כאולתו' רק אומרים לו‬
‫שאילו היה שם לא היה נגאל‪ ,‬משום דהרשעים מתו בג' ימי אפלה‪ ,‬כנודע‪ ,‬והלשון‬
‫ואמרתם 'זבח פסח' שבכאן הוא ענין מיוחד‪ ,‬שבכלל מצוה לומר לשון זה בשעת הפסח‬
‫וכפי שיתבאר‪.‬‬
‫כיצד זיהו חז"ל מיהו הבן הרשע ומיהו הבן החכם‪ ,‬הרי גם החכם הוציא‬
‫עצמו מן הכלל?‬
‫ניתן לתשובה זו חמישה הסברים‪:‬‬
‫א‪ .‬שיבולי הלקט בשם רבי צדקיהו בר בנימין מסביר שכיוון שהחכם אמר 'ה' אֱֹלהֵ ינו' הרי‬
‫הראה בזה שאינו מוציא עצמו מן הכלל‪ .‬לפיכך‪ ,‬את דבריו 'אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם'‬
‫צריך לפרש שאינו מוציא עצמו מהכלל‪ ,‬אלא שמדובר בקטן שאינו מחויב בקורבן פסח או‬
‫שמדובר בדור אחרי דור היוצאים ממצרים ולכן שואל את המבוגרים ביחס למה שציווה ה'‬
‫אותם‪.‬‬
‫ב‪ .‬קורבן פסח והיעב"ץ מסבירים שסגנון הדברים של הרשע 'מה ה ֲעבֹדה הַ זֹאת לכֶּם'‬
‫בניגוד לחכם שאומר 'מה העדות החוקים והמשפטים'‪ ,‬רומז על כך שמדובר ברגע‪ -‬הסגנון‬
‫הוא יותר חולי ולא מרומם כמו עדות חוקים ומשפטים (על אף שבפשטות המילה "עבודה"‬
‫בלשון התורה הכוונה היא לעבודת הקורבנות ולא חלילה יחס מזלזל‪ ,‬הרי במכלול הדברים‬
‫גם הסבר זה יכול להצטרף לשאר ההסברים כדי להכריע מדוע מדובר כאן דווקא בבן‬
‫הרשע)‪.‬‬
‫ג‪ .‬הגר"א והגאון מהר"ש קלוגר מבארים ששלמה המלך בחוכמתו אמר "יתרון החכם‬
‫ֱֹלהים‬
‫מהכסיל כיתרון האור מן החושך"‪ .‬בבריאת העולם שם ה' מוזכר על האור "וַ יֹאמֶּ ר א ִ‬
‫‪77‬‬
‫‪78‬‬
‫הרב שלמה שטרסברג‬
‫יְהִ י אוֹר ַויְהִ י אוֹר"‪ ,‬וזה הה בדל בין דברי שני הבנים‪ ,‬הרשע אין שם שמים מוזכר על פיו‪,‬‬
‫ואילו החכם שם שמים נזכר על פיו "אשר ציווה ה' אלוקינו‪.3"...‬‬
‫ד‪" .‬חוקת הפסח"‪ ,‬היעב"ץ מעניקים הסבר נוסף‪ ,‬שאינו קשור לתוכן דברי הבנים אלא‬
‫לפתיחה שצרפה התורה לדבריהם‪ .‬אם נסתכל בפתיחה לדברי הבנים הרי כל הבנים‬
‫שואלים "כי ישאלך בנך" הם רוצים להבין ולקבל תשובה‪ .‬אך בבן הרשע נאמר " וְ היה כִ י‬
‫יֹאמְ רּו ֲאלֵיכֶּם בְ נֵיכֶּם "‪ ,‬הוא אינו שואל‪ ,‬הוא אינו מעוניין בתשובה‪ ,‬אלא מטיח בכעס את‬
‫דבריו ללא ציפיה לתשובה‪.‬‬
‫ה‪ .‬בהגדת פסח הפרדס (עמוד לח) בשם חוקת הפסח מסביר שצורת הפניה של שאר הבנים‬
‫היא 'כִ י יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר '‪ .‬הבן אינו מציב אולטימאטום‪ ,‬קודם כל הוא עושה גם אם לא‬
‫הבין כל דבר עד הסוף‪ .‬הבן מבין שתורה שעברה במסורת הדורות במשך שנים כה רבות‪,‬‬
‫יש בה את האמיתות‪ ,‬גם אם אינו מבין הכול‪ ,‬ולכן קודם עושה ואח"כ שואל‪ ,‬אין התשובה‬
‫תנאי לעשייה‪.‬‬
‫לעומת זאת הבן הרשע אינו מוכן לקיים בלי שיבין כל דבר עד הסוף‪ .‬הוא רוצה תשובה‬
‫כאן ועכשיו ועד שלא יבין מדוע תפילין מרובעות‪ ,‬שחורות ומעור בהמה גסה צריכים‬
‫להיות מונחות על ראשו דווקא שם‪ ,‬לא יניח אותם‪ ,‬שאלתו היא כתנאי לקיום הדברים ולכן‬
‫מצאו רבותינו להגדירו כרשע‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫באופן זה מבאר רש"י‪ ,‬מדוע חשד יצחק אבינו ביעקב שהוא אינו עשיו? בגלל שאמר "כי יקרה ה' אלוקיך‬
‫לפני" אמר אין דרכו של עשיו שיהיה שם שמים מוזכר על פיו‪ .‬אם כן גם כאן‪ ,‬הרשע אומר "מה העבודה‬
‫הזאת לכם"‪ ,‬הוא אינו מזכיר כלל את שם ה'‪.‬‬
‫מתחיל בגנות ומסיים‬
‫בשבח‬
‫הרב יגאל אריאל‬
‫סידור ההגדה בדרך של "מתחיל בגנות מסיים בשבח"‪ ,‬נראה על‬
‫פניו כסידור גרידא‪ ,‬אך התבוננות במחלוקת האמוראים בהסבר‬
‫אמירה זאת מראה שההבנה מהי הגנות ומהו השבח היא הבנת‬
‫מהות החג‪.‬‬
‫א‪ .‬גנות ושבח‬
‫במרכז ההגדה שלוש מובאות מן המקרא‪ ,‬המספרות את יציאת מצרים‪ .‬פרשת 'א ֲַר ִמי אֹ בֵ ד‬
‫ָאבִ י' (דברים כו)‪ ,‬נאומו של יהושע (כד‪ ,‬ב)‪:‬‬
‫כֹ ה ָאמַ ר ה' אֱֹלהֵ י יִשְ ראֵ ל בְ עֵבֶּ ר הַ נהר ישְ בּו אֲבוֹתֵ יכֶּם מֵ עוֹלם תֶּ ַרח אֲבִ י ַאבְ רהם ַו ֲאבִ י נחוֹר‬
‫וַ יַעַ בְ דּו אֱֹלהִ ים אֲחֵ ִרים‪ .‬והציווי (דברים ו‪ ,‬כ ‪-‬כא)‪ :‬כִי יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר לֵאמֹ ר מה העֵ דֹת‬
‫וְ הַ ח ִֻּקים וְ הַ מִ שְ פטִ ים אֲשֶּ ר צִ ּוה ה' אֱֹלהֵ ינּו אֶּ תְ כֶּם‪ .‬וְ ָאמַ ְרת לְ בִ נְָך עֲב ִדים היִינּו לְ פַ ְרעֹ ה‬
‫בְ מִ צְ ריִם וַ יֹצִ יאֵ נּו ה' מִ מִ צְ ַריִם בְ יד חֲזקה‪.‬‬
‫בשלושתן הכתוב התחיל בגנות וסיים בשבח‪ .‬והמשנה (פסחים קטז‪ ,‬א) הוסיפה‪" :‬מתחיל‬
‫בגנות ומסיים בשבח‪ ,‬ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה"‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫‪81‬‬
‫הרב יגאל אריאל‬
‫עיקרון זה שיש להתחיל בגנות ולסיים בשבח‪ ,‬אינו שייך רק לפסח‪.‬‬
‫מעשה בינ אי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים‪ ,‬ובחזרתו היה‬
‫שמח שמחה גדולה‪ ,‬וקרא לכל חכמי ישראל‪ .‬אמר להם‪ :‬אבותינו היו אוכלים מלוחים‬
‫בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש‪ ,‬אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו‪ ,‬והעלו‬
‫מלוחים על שולחנות של זהב‪.‬‬
‫קידושין סו‪ ,‬א‬
‫אפשר לפרש עיקרון זה בשני אופנים‪ :‬חשוב לשמר את זכר גנות העבר‪ ,‬כי הוא ישמור על‬
‫האדם מגאווה‪ ,‬שלא תזוח דעתו עליו לנוכח ההצלחה‪ .‬כך מספרים על אנשל רוטשילד‬
‫ששמר במקום מיוחד את בגדי אביונותו‪ ,‬כנער בגיטו בפרג‪ .‬מפעם לפעם היה פותח‬
‫ומסתכל‪ ,‬כדי שלעולם יזכור מהיכן התחיל ולאן הוא גם עלול לחזור‪ ,‬ולא יתרגל לעושר‬
‫ולא יסתנוור ממנו‪ .‬ובכיוון ההפוך‪ :‬מטרת הגנות היא להעצים את הישועה‪" .‬יתרון האור מן‬
‫החושך"‪ ,‬דבר ניכר מהפכו‪ ,‬והאור ניכר ביותר לעומת החושך (מהר"ל נצח ישראל א')‪.‬‬
‫השוואת הגאולה לצרה שלפניה מעמיקה ומחדדת את משמעותה‪ .‬כי אם הצרה אינה‬
‫רצינית‪ ,‬גם לגאולה ממנה אין משמעות מיוחדת‪ .‬וְ ָאמַ ְרת לְ בִ נְָך‪ :‬עֲב ִדים היִינּו לְ פַ ְרעֹ ה‬
‫בְ מִ צְ ריִם ַויֹצִ יאֵ נּו ה' מִ מִ צְ רַ יִם בְ יד חֲזקה (דברים ו'‪ ,‬כא)‪ .‬הבן עלול לשאול מדוע כדאי היה‬
‫לצאת ממצרים‪ ,‬מדוע הופיעה היד חזקה‪ ,‬והאם הייתה כה אימתנית?‬
‫דוגמא לכך אפשר לראות ביחס של דורנו לשואה ולתקומה‪ .‬בשביל מי שנולד בישראל‬
‫המדינה היא עובדה קיימת‪ ,‬חסר לו רקע תודעתי ורגשי למה שהיה לפניה‪ ,‬והוא עלול‬
‫לשאול‪" :‬לשמחה מה זו עושה"‪ .‬ומנגד‪ ,‬מי שנתפס לחיי הגלות ולא יצא ממנה‪ ,‬גם לו‬
‫המדינה אינה פתרון‪ ,‬בעיניו היא עלולה להגדיל את האנטישמיות העולמית ולהחריף את‬
‫הבעיה היהודית‪ .‬רק יהודים שעברו את השואה וזכו לעלות ארצה‪ ,‬ולראות בתקומת‬
‫המדינה‪ ,‬מתרגשים עד עומק נשמתם בראיית מצעד צבאי‪ ,‬מטס או הנפת דגל ישראל‪.‬‬
‫צירוף גנות הגלות עם שבח התקומה‪ ,‬מניב תוצאה בשלה‪ ,‬מאוזנת ומפוארת‪ .‬לכן בסוף‬
‫מסלול התיור במוזיאון יד ושם‪ ,‬נקרע הקיר‪ ,‬אור גדול חודר פנימה ולעיני היוצאים נשקף‬
‫נוף הרי יהודה הפורחים‪ .‬ומשום כך מכוונים את החוזרים מ‪'-‬מצעד החיים' ללכת ישר‬
‫לתפילה בכותל‪ .‬מתחיל בגנות ומסיים בשבח‪.‬‬
‫ב‪ .‬מתחילה עובדי עבודה זרה‬
‫ובגמרא‪" :‬מאי בגנו ת? רב אמר‪ :‬מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו‪ .‬ושמואל אמר‪:‬‬
‫עבדים היינו"‪ .‬כולם סוברים שצירוף הגנות והשבח‪ ,‬הם ממהותה של מצוות סיפור 'יציאת‬
‫מצרים'‪ .‬שמואל מקיים זאת בקטע מוגדר של ההיסטוריה‪ ,‬בסיפור קצר וברור‪ ,‬ואילו רב‬
‫מתחיל בגנות ומסיים בשבח‬
‫מפנה אל ה'פרהסיטוריה'‪ .‬סיפור לידתו של עם ישראל הוא ארוך‪ ,‬מורכב‪ ,‬בעל עליות‬
‫וירידות‪ ,‬גנות ושבח‪' ,‬בכלל מאתים מנה' בתוך הסיפור הגדול נכללת גם פרשת השעבוד‬
‫והיציאה ממצרים‪.‬‬
‫במה נחלקו רב ושמואל? כתב האבודרהם (סדר ההגדה)‪:‬‬
‫רבא סבר כיון שכל עניין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר‪ ,‬כי אם אותו‬
‫עב דות של מצרים‪ .‬ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה‬
‫שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון‪ ,‬יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עכו"ם‬
‫ואין גנות כע"ז‪ ,‬וגדול הוא מגנות של עבדות‪ ,‬ואף על פי כן קרבנו המקום לעבודתו‪.‬‬
‫האבודרהם הבין שלדעת שמואל (רבא) אין לומר כלל "מתחילה עובדי עבודה זרה"‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬זו מחלוקת עקרונית ביחס למהות החג‪ .‬אם ההודאה היא על היציאה מן העבדות‪,‬‬
‫הדגש הוא על החירות הלאומית‪ ,‬בפסח נהיה עם ישראל לעם‪ ,‬ויצא לדרכו העצמאית‬
‫לראשונה בהיסטוריה‪ .‬אך אם עיקרה של החירות הוא היציאה מעבדות בשר ודם לעבודת‬
‫ה'‪ ,‬החירות רוחנית יש להזכיר את עיקר הגנות‪" ,‬מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"‪.‬‬
‫פירושו של רב לגנות‪' :‬מתחילה עובדי עבודה זרה'‪ ,‬ברור‪ .‬עבודה זרה היא גנות וחרפה‬
‫לעובדיה‪ ,‬ועל כן עם ישראל שיצא מן העבודה הזרה והגיע אל הר סיני‪ ,‬עבר מהפך פנימי‪,‬‬
‫דרמטי‪ ,‬מופלא‪ ,‬הראוי לכל שבח‪ .‬פירושו של שמואל ל‪'-‬מתחיל בגנות' תמוה‪ ,‬מה 'גנות'‬
‫ב'‪-‬עבדים היינו'? אכן ישראל סבלו צער וייסורים‪ ,‬אך מדוע הוא 'גנות' להם? הגנות היא‬
‫למשעבד האכזר ולא למשועבד? שמואל מרחיב אפוא את ה‪'-‬גנות' וקורא כך ל‪'-‬צרה'‪,‬‬
‫וכוונת המשנה שצריך להתחיל ברעה ולסיים בטובה ובישועה‪ .‬ואולי טמונה בפירושו גם‬
‫ביקורת לעם‪ ,‬השעבוד הוא גנות לעם‪ .‬כי השעבוד הוא תולדת פגמי העם‪ .‬אילו היו ישראל‬
‫והעולם מושלמים‪ ,‬לא היו זקוקים לכור הברזל כדי לעצב את העם‪ .‬ואם כן‪ ,‬אולי אין זו‬
‫מחלוקת קוטבית‪ ,‬השעבוד החומרי הוא ביטוי מציאותי חיצוני לחסרון הרוחני הפנימי‪.‬‬
‫לפיכך הויכוח אינו איזו גנות להזכיר‪ ,‬אלא איזו מהם להקדים (הגדה של פסח לריטב"א)‪:‬‬
‫"ומסתברא שלא נחלקו אלא באיזה מתחילין‪ ,‬דרב סבר מתחלה עובדי ע"ז כמו שהיה‬
‫המעשה‪ ,‬ורבא אמר עבדים שהוא תוקפו של נס‪ ,‬ואח"כ מתחילין בגנות ע"ז"‪ .‬למעשה‬
‫פסקו הר"ח והרי"ף‪" :‬והאידנא עבדינן כתרווייהו"‪ ,‬כלומר‪ ,‬יש להזכיר את הגנות בשני‬
‫פניה‪ ,‬ולחבר את שני הערכים‪ ,‬הדתי והלאומי יחד‪ .‬החירות הפיזית היא המצע והאמצעי‬
‫להשגת מטרת החירות‪ ,‬ותכליתה הוא עבדות ה'‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫‪82‬‬
‫הרב יגאל אריאל‬
‫וכן כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ז'‪ ,‬א'‪-‬ב'‪ ,‬ד')‪:‬‬
‫וצריך להתחיל בגנות ולסים בשבח‪ .‬כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי‬
‫תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה; ומסיים בדת האמת‬
‫שקירבנו המקום לו‪ ,‬והבדילנו מן התועים וקירבנו ליחודו‪ .‬וכן מתחיל ומודיע שעבדים‬
‫היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו‬
‫בחירותינו‪.‬‬
‫חכמים התייחסו פעם נוספת אל ה‪'-‬גנות' של 'עובדי עבודה זרה היו אבותינו'‪ ,‬כאשר ביארו‬
‫מדוע פרשת ביכורים נאמרת בקול רם‪' ,‬וענית ואמרת'‪ ,‬ואילו וידוי מעשר נאמר בלחש‬
‫'ואמרת' בלבד (סוטה לב‪ ,‬ב)‪" :‬ר' שמעון בן יוחאי אומר‪ :‬שבחו של אדם אומרו בקול‬
‫נמוך‪ ,‬ג ניו של אדם אומרו בקול גבוה"‪ .‬בוידוי מעשר מונה האדם את שבחיו שלו‪' ,‬ביערתי‬
‫הקודש'‪ ,‬את זה צריך לומר בקול נמוך בענווה ושפלות‪ ,‬אבל בפ' בכורים מספר את גנותו‪,‬‬
‫יספר בקול גבוה‪ .‬רש"י פירש‪ :‬וגנותו ‪ -‬כגון ארמי אובד אבי‪ ,‬היינו גנותו שמתודין שאביהן‬
‫לבן הארמי היה רשע‪ .‬אי ן מדובר אפוא בצרתו של יעקב הנרדף אלא בשורש הלאומי‬
‫הפגום‪.‬‬
‫זו הגנות‪ ,‬ומהו השבח? רב שהתחיל רחוק בתרח‪ ,‬סיים בהתאם בשבח רחוק מאד‪" :‬ועכשיו‬
‫קרבנו המקום לעבודתו"‪ ,‬שעניינו יתברר רק בסוף פרשת ארמי אובד אבי‪ ,‬המתארת את‬
‫הכניסה לארץ והבאת הביכורים למקדש‪ .‬האברבנאל (בפרוש להגדה)רואה את הגדת‬
‫השבח ב‪'-‬כמה מעלות טובות למקום עלינו'‪ ,‬או אפילו בסיום בברכת 'אשר גאלנו וגאל את‬
‫אבותינו ממצרים'‪ ,‬שהיא שבחו של הקדוש ברוך הוא‪ .‬וכן במאירי‪" :‬ומסיים בשבח שיצאנו‬
‫משם ונתקרבנו לעבודת השם ית' בכמה מעלות טובות"‪ .‬יבין שמועה לרשב"ץ‪:‬‬
‫לפי שאחר שאלת הבן מה נשתנה הוצרכנו להתחיל בגנות עבדים היינו ולסיים בשבח‬
‫ולדרוש פרשת מקרא ביכורים על כן אנו מסיימים בשבח‪ ,‬כמה מעלות טובות למקום‬
‫עלינו קודם שהבאנו גרגיר זה של תאנה או אשכול אחד של ענבים‪ .‬והקב"ה נתרצה‬
‫במעט הזה‪ ...‬לפיכך‪ ,‬אחר משנת רבן גמליאל‪ ,‬וזה שאמר‪ :‬מתחיל בגנות ומסיים בשבח‪,‬‬
‫שאין ראוי לנו שנהיה כפויי טובה לקב"ה שעשה לנו כל הניסים האלה ולא נודה לו‪:‬‬
‫לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו'‪.‬‬
‫ג‪ .‬יציאת מצרים והעבודה הזרה‬
‫יהושע פרש יריעה רחבה והצביע לא רק על הגאולה‪ ,‬אלא גם על רקעה וסיבותיה‪ ,‬הוא‬
‫הזכיר את גנות העבודה הזרה‪ ,‬מנה גם את הירידה למצרים‪ ,‬אבל לא אמר דבר על השעבוד‪,‬‬
‫אלא המשיך מיד אל הגאולה משם‪:‬‬
‫מתחיל בגנות ומסיים בשבח‬
‫וַ יֹאמֶּ ר יְה ֹושֻעַ אֶּ ל כל העם כֹה ָאמַ ר ה' אֱֹלהֵי יִשְ ראֵ ל בְ עֵבֶּ ר הַ נהר ישְ בּו אֲבוֹתֵ יכֶּם מֵ עוֹלם‬
‫תֶּ ַרח אֲבִ י ַאבְ רהם וַ אֲבִ י נחוֹר וַ יַעַ בְ דּו אֱֹלהִ י ם אֲחֵ ִרים‪ .‬ואֶּ ּקַ ח אֶּ ת אֲבִ יכֶּם אֶּ ת ַאבְ רהם מֵ עֵבֶּ ר‬
‫ַארבֶּ ה אֶּ ת ז ְַרע ֹו ואֶּ תֶּ ן ל ֹו אֶּ ת יִצְ חק‪ .‬ואֶּ תֵ ן לְ יִצְ חק אֶּ ת‬
‫הַ נהר וא ֹולְֵך אוֹת ֹו בְ כל אֶּ ֶּרץ כְנעַ ן ו ְ‬
‫ַיעֲקֹ ב וְ אֶּ ת עֵ שו ואֶּ תֵ ן לְ עֵ שו אֶּ ת הַ ר שֵ עִ יר לרֶּ שֶּ ת אוֹת ֹו וְ ַיעֲקֹ ב ּובניו י ְרדּו מִ צְ ריִם‪ .‬ואֶּ שְ לַח אֶּ ת‬
‫מֹ שֶּ ה וְ אֶּ ת ַא ֲהרֹן ואֶּ גֹף אֶּ ת מִ צְ ַריִם ַכאֲשֶּ ר עשִ יתִ י בְ ִק ְרב ֹו וְ ַאחַ ר הוֹצֵאתִ י אֶּ תְ כֶּם‪ .‬ואוֹצִ יא אֶּ ת‬
‫אֲבוֹתֵ יכֶּם מִ מִ צְ ַריִם‪...‬‬
‫יהושע כד‪ ,‬ב‪-‬ח‬
‫בהגדה שלנו מובא מנאומו של יהושע רק חלקו הראשון‪ ,‬עד 'ויעקב ובניו ירדו מצרים'‪,‬‬
‫כאן נקטעים הדברים וההגדה דורשת את פרשת 'ארמי אובד אבי' באריכות‪ ,‬כתחליף ראוי‬
‫במקום נאום יהושע‪ .‬גם פרשת 'ארמי אובד אבי' מסכמת את כל המהלך הגדול‪ ,‬מגנות‬
‫אבותינו בשחר ההיסטוריה‪ ,‬עד הכניסה לארץ ובניין בית המקדש תשע מאות שנה אחר כך‪.‬‬
‫בליל הסדר אנו אמורים להתרכז בסיפור יציאת מצרים‪ ,‬אם יריעת ההיסטוריה תתרחב מדי‪,‬‬
‫פרטי היציאה ממצרים יאבדו ממשמעותם וייעלמו‪ .‬אף על פי כן סובר רב שאי אפשר‬
‫לוותר על הזכרת 'עובדי עבודה זרה היו אבותינו'‪ ,‬כי עבודת הכוכבים של אבותינו‪ ,‬היא‬
‫הגנות והחיסרון הנעוצים בראשית ישראל‪ ,‬והיא הסיבה שחייבה את ירידת העם למצרים‬
‫לכור הברזל‪ ,‬להיצרף שם ולצאת כעם ה'‪:‬‬
‫שמעתי בשם מורי מוסר פרטי הכולל הכל‪ ,‬אם ירצה אדם לגנות שום בריה או אדם‪ ,‬יגנה‬
‫את עצמו‪ .‬ואם ירצה לשבח שום אדם‪ ,‬ישבח יותר להש"י"‪ .‬פי' כל דבר טוב ומדה טובה‬
‫שנמצא בעולם הן שרואה בעצמו או באחרים הכול מן הבורא ית"ש‪ .‬כמ"ש‪ :‬אתה כוננת‬
‫מישרים‪ ,‬שכל מיני ישרות שבעולם מאתו הוא‪ .‬וכל מה שרואה דבר גנות הכל יתלה‬
‫בעצמו‪ ,‬כי הקב"ה עשה האדם ישר והם בקשו חשבונות רבים‪ .‬לכן צריכין להקדים בגנות‬
‫מצידינו ש‪'-‬עבדים היינו במצרים 'מצד פחיתות שלנו‪ .‬ומטעם ש'מתחלה עובדי ע"ז היו‬
‫אבותינו'‪ .‬ולהכי הוצרכו האבות לתקן זה וירדו אבותינו למצרים לתקן זה הגנות‪.‬‬
‫שפת אמת ויקרא פסח תרסג (וראה תולדות יעקב יוסף וישב ב)‬
‫סביב העבודה הזרה סובב כל העניין‪ .‬היא גרמה לירידה למצרים‪ ,‬ובגללה עם ישראל‬
‫התהווה במרכז העבודה הזרה בעולם הוא נולד בעומק הטומאה הזאת‪ ,‬אך תפקידו לקום‬
‫ולבער אותה‪ .‬ברגע שבשל לעם‪ ,‬יצא משם תוך הכאת מצרים ואלוהיה‪ .‬אך אלמלא מיהר‬
‫הקדוש ברוך הוא להוציאו ולהחזירו למסלול הייעוד הגדול של אברהם‪ ,‬לקרוא בשם ה'‬
‫בעולם‪ ,‬היה חלילה נגרף בעצמו למצולות החטא‪" :‬עד שארכו הימים לישראל במצרים‬
‫וחזרו ללמוד ממעשיהם ולעבוד עבודת כוכבים כמותם וכו' וכמעט קט היה העיקר ששתל‬
‫אברהם אבינו נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן‪ ,‬ומאהבת ה' אותנו ומשמרו‬
‫‪83‬‬
‫‪84‬‬
‫הרב יגאל אריאל‬
‫את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבנו רבן של כל הנביאים ושלחו" (רמב"ם עבודה‬
‫זרה סוף א)‪.‬‬
‫ד‪ .‬עבדים היינו‬
‫שמואל אומר דבר פשוט ומדויק בהקשר של סדר הפסח‪' .‬עבדים היינו' היא התשובה‬
‫שהתורה נתנה לבן השואל‪ .‬זה סיפור גבישי קצר הכולל את כל עניין היציאה‪ ,‬את הגנות‬
‫והשבח‪:‬‬
‫וְ ָאמַ ְרת לְ בִ נְָך עֲב ִדים היִינּו לְ פַ ְרעֹ ה בְ מִ צְ ריִם וַ יֹצִ יאֵ נּו ה' מִ מִ צְ ַריִם בְ יד חֲזקה‪ .‬וַיִ תֵ ן ה' אוֹתֹ ת‬
‫ּומֹ פְ תִ ים גְ דֹ לִ ים וְ רעִ ים בְ מִ צְ ַריִם בְ פַ ְרעֹ ה ּובְ כל בֵית ֹו לְ עֵינֵינּו‪ .‬וְ אוֹתנּו הוֹצִ יא מִ שם לְ מַ עַ ן‬
‫ָארץ אֲשֶּ ר נִשְ בַ ע ַלאֲבֹ תֵ ינּו‪.‬‬
‫הבִ יא אֹ תנּו לתֶּ ת לנּו אֶּ ת ה ֶּ‬
‫דברים ו‪ ,‬כא ‪-‬כג‬
‫הסדר כולו נועד לעורר את שאלתו של הבן‪ ,‬ולתת לו תשובה‪ .‬על כן גם אם צריך להתחיל‬
‫את סיפור ההיסטוריה היהודית בשורשיה‪ ,‬וגם אם פרשות אחרות במקרא עוסקות ביציאת‬
‫מצרים בהקשרים אחרים‪ ,‬אי אפשר להשתמש בהן במקום פסוקי 'עבדים היינו'‪ ,‬שנבראו‬
‫למען הסדר מלכתחילה‪ .‬כנגד ארבעה בנים דברה תורה‪ ,‬כולם שותפים בהגדה הזאת‪.‬‬
‫ארבעת הבנים הם לא רק אישים נפרדים אלא גם פניו השונות של האדם‪ ,‬או שלבים‬
‫בהתפתחותו‪ .‬איננו יכולים להתייחס רק לחכם אלא מצווים גם על הרשע‪ ,‬התם וזה שאינו‬
‫יודע לשאול‪ .‬יש בנים שסיפור יציאת מצרים הוא למעלה מהשגתם‪ ,‬גם לאלה צריך‬
‫'להודיע' בקצרה את אירועי מצרים לפי השגתם‪ ,‬ו'עבדים היינו' נותן את ההודעה הזאת‬
‫באופן ברור‪ .‬כהגדרתו של הרמב"ם (חמץ ומצה ז'‪ ,‬ד')‪" :‬וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו‬
‫לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו בחירותינו"‪.‬‬
‫ה‪ .‬הגנות היא חלק מהותי מן השבח‬
‫בניגוד לתפיסה המרחיבה הנועצת את הסיום בשבח בסוף ההגדה‪ ,‬בא הרמב"ם והדגיש‬
‫שהסיום בשבח צריך להיות צמוד לגנות‪ .‬בגנות של 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו'‬
‫הסיום הוא בשבח דת האמת‪' ,‬שקרבנו המקום לו והבדילנו מאומות וקרבנו ליחודו'‪.‬‬
‫ובגנות של עבדים‪ ,‬סיום השבח הוא בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחרותנו‪ .‬כלומר‪ ,‬לכל‬
‫גנות יש להצמיד מיד את השבח שלה‪ ,‬לכל קלקול צריך להיות מיד תיקון בגופו‪ .‬לא די בכך‬
‫שהעניין יתוקן לבסוף‪ ,‬אלא צריך את השבח בכל נקודה ונקודה‪ .‬נראה מדבריו שאיננו‬
‫רואה בפתיחה בגנות אמצעי להמחיש ולהעצים את השבח‪ ,‬אלא מחפש קשר מהותי בין‬
‫מתחיל בגנות ומסיים בשבח‬
‫שניהם‪ .‬נראה שיש כאן שתי נקודות מבט לאומיות‪ .‬האחת מצביעה על מהלך אבולוציוני‬
‫מתפתח‪ ,‬מפואר ומופלא‪ ,‬שמתחיל במעמקי טומאת עבודה זרה ונגמר אחרי תשע מאות‬
‫שנה בבניית בית הבחירה‪ .‬היא מסמנת בגנות ובשבח את שתי קצות ההיסטוריה‪ ,‬ומראה‬
‫כמה התהליך קשה ומורכב‪ ,‬ויש בו עליות וירידות‪ ,‬זמן של גנות‪ ,‬נסיגה וקיפאון‪ ,‬ואחריו‬
‫בא שלב של שבח‪ ,‬של גאולה‪ ,‬התרוממות ועליה‪ .‬שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה‪.‬‬
‫גודל הייעוד מחייב הרבה סבלנות‪ ,‬דרך ארוכה מייצרת תהליך איטי‪ ,‬והגאולה צומחת‬
‫קמעא קמעא‪ .‬לעומת זאת הדגשת הקשר הישיר בין הגנות לשבח בכל פרט‪ ,‬היא תפיסה‬
‫עכשווית‪ ,‬הרואה את הגאולה כאן ועכשיו‪ ,‬נס מהפכני המופיע בכל שעה ובכל עניין‪.‬‬
‫הקישור ההדוק של הצרה והשבח עושה את הצרה חלק מן הגאולה‪ ,‬וכבר בחושך טמון‬
‫האור‪ .‬כך אמרו בשם הבעל שם טוב‪" :‬שמעתי ממורי זלה"ה‪ :‬יתרון האור הנמשך מן‬
‫החושך" (תולדות יעקב יוסף דברים ב')‪ .‬כלומר‪ ,‬החושך לא רק מבליט את האור‪ ,‬אלא‬
‫האור שבא מן החושך הוא אור אחר‪ ,‬גדול ובהיר יותר‪ .‬הגנות מעוררת את הרצון לתיקון‬
‫(מי מרום‪ ,‬הגדה של פסח כח)‪" :‬לא די בצפייה לגאולה‪ ,‬אלא שנדרש גם רצון לגאולה‪ ,‬ועל‬
‫ידי הרגשת שפלות הגלות‪ ...‬מתעורר החפץ והרצון לגאולה"‪ .‬תפיסה זו עושה את ה‪'-‬גנות‬
‫תחילה' לחלק מסדר הבריאה (רסיסי לילה כד)‪" :‬הסדר שיסד השם יתברך בבריאה ברישא‬
‫חשוכא והדר נהורא (שבת עז‪ ,‬ב)‪ .‬כך הוא בכל ימות עולם אין לך שום אור מתגלה אלא‬
‫מתוך החושך הקדום לו‪ .‬דרך משל מתן תורה קדם לו יציאת מצרים‪ .‬ועד ששקעו וכו' ובנין‬
‫בית המקדש על ידי שביית הארון לפלשתים שהוא ההיפך לגמרי והגורם לחטא בני עלי‬
‫הוא ממש חטא דנדב ואביהוא שגרמו קדושה למשכן כמו שאמרו ז"ל (זבחים קטו‪ ,‬ב) על‬
‫פסוק (שמות כט‪ ,‬מג) ונקדש בכבודי‪ .‬ועיקר בנין המשכן גרם חטא העגל שביקשו ישראל‬
‫(שם לב‪ ,‬כג) אלהים אשר ילכו וגו' מורגש לעין ועל ידי זה פעלו קדושת משכן ואהל מועד‬
‫שהוא מקום מורגש לעין הולך לפניהם ששם השגת אלהות והיה כל מבקש ה' וגו' (שם לג‪,‬‬
‫ז)"‪ .‬ובדובר צדק ג' הוסיף‪" :‬ולכך מתחיל בגנות שגם הגנות הוא מכלל השבח והכונה"‪.‬‬
‫ו‪ .‬וַי ְִב ֵאנ ּו ֶאל ַה ָמקוֹם ַה ֶזה‬
‫כל שלושת הפרשיות היסודיות שההגדה הביאה‪ ,‬הן שלוש תבניות אפשריות של הגדה‪,‬‬
‫וכולן מסיימות ב'שבח' הכניסה לארץ‪ .‬אך ההגדה ציטטה מהן את ההתחלה והשמיטה את‬
‫ָארץ אֲשֶּ ר נ ְִשבַ ע ַלאֲבֹ תֵ ינּו"‬
‫הסוף‪ :‬א ‪" .‬וְ אוֹתנּו הוֹצִ יא מִ שם לְ מַ עַ ן הבִ יא אֹ תנּו לתֶּ ת לנּו אֶּ ת ה ֶּ‬
‫ָארץ הַ זֹאת אֶּ ֶּרץ זבַ ת חלב ְּודבש"‬
‫(דברים ו‪ ,‬כג)‪ .‬ב ‪ַ " .‬ויְבִ אֵ נּו אֶּ ל הַ מקוֹם הַ זֶּה וַיִ תֶּ ן לנּו אֶּ ת ה ֶּ‬
‫(דברים כו‪ ,‬ח‪-‬י)‪ .‬ג ‪ .‬וָאבִ יא אֶּ תְ כֶּם אֶּ ל אֶּ ֶּרץ האֱמֹ ִרי הַ יוֹשֵ ב בְ עֵ בֶּ ר הַ י ְַר ֵדן וַיִ לחֲמּו ִא ְתכֶּם ואֶּ תֵ ן‬
‫ַארצם ואַ שְ ִמ ֵידם ִמפְ נֵיכֶּם (יהושע כד‪ ,‬ח)‪ .‬מה פשר מחיקה שיטתית‬
‫אוֹתם בְ י ְֶּדכֶּם וַתִ ְירשּו אֶּ ת ְ‬
‫זו? פסח הוא חג 'יציאת מצרים'‪ ,‬היציאה עצמה היא שלב מכונן של חירות‪ ,‬שנשמר‬
‫לישראל לנצח‪ .‬דור יוצאי מצרים לא זכה להיכנס לארץ‪ ,‬אך אין זה פוגע כהוא זה‬
‫בחשיבותה של הגאולה הזאת‪ .‬לעולם איננו חוזרים לשעבוד הראשון‪ ,‬אי אפשר לקחת‬
‫‪85‬‬
‫‪86‬‬
‫הרב יגאל אריאל‬
‫מאתנו את החירות‪ ,‬אנו עבדי ה'‪ .‬ההגדה‪ ,‬אינה נוסטלגיה והתרפקות על זכר עברו המפואר‬
‫של העם‪ ,‬אלא פניה אל העתיד‪ .‬על כן אינה מזכירה מה שכבר התבטל ואינו קיים במציאות‪.‬‬
‫אי אפשר לחגוג את ארץ ישראל והמקדש‪ ,‬כאשר הם אינם קיימים‪ .‬זו לא רק לשון שקר‪,‬‬
‫אלא יצירת מציאות ותפיסה של שקר‪ :‬חיים בגולה ומתייחסים אליה כאילו היא הדבר‬
‫האמיתי הקבוע לעולם‪' ,‬ירושלים דבבל' או 'ירושלים דליטא'‪ .‬גלות מצרים הייתה אם כל‬
‫הגלויות‪ ,‬ויציאת מצרים היא אם כל הגאולות‪' .‬בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו‬
‫כאילו הוא יצא ממצרים'‪ ,‬עליו לספר את סיפור השחרור והיציאה‪ ,‬וחגיגה זו תקדם את‬
‫הגאולה העכשווית‪ .‬ההגדה שלנו היא 'הגדת הגלות'‪ ,‬וכמו שניסח זאת הרמב"ם (חמץ‬
‫ומצה נוסח ההגדה)‪" :‬נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא"‪ ,‬על כן מזכירים‬
‫רק את 'יציאת מצרים'‪ .‬צמצום גבולות ה‪'-‬שבח' גורר צמצום משמעות ה‪'-‬גנות'‪ ,‬פותחים‬
‫באמירה הקונקרטית‪' :‬עבדים היינו' ומסיימים ב‪'-‬ויוציאנו ה' אלהינו משם'‪ .‬ההגדה‬
‫המקורית נקבעה מלכתחילה בארץ סביב פרשת ביכורים לבדה‪ ,‬היא התחילה ב'ארמי אבד‬
‫אבי' וסיימה ב'ויבאנו אל המקום הזה'‪ ,‬כמו שאמרה המשנה‪' :‬ודורש כל הפרשה כולה'‪.‬‬
‫אולם משחרב הבית אי אפשר היה להמשיך לומר "ויביאנו אל המקום הזה" (ואולי בבבל‬
‫גם בזמן הבית לא אמרו זאת)‪ ,‬וכיוון שחסר עיקר השבח‪ ,‬אמר רב לומר גנות אחרת‪:‬‬
‫'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו' ולעומתה השבח הוא 'עכשיו קרבנו המקום לעבודתו'‪ ,‬כי‬
‫אף שחרב בית המקדש‪ ,‬השבח ש קרבנו המקום לעבודתו נשאר קיים ועומד (ראה רד"צ‬
‫הופמן‪ ,‬שו"ת מלמד להועיל ג'‪ ,‬אבן העזר וחושן משפט‪ ,‬סה)‪ .‬הירושלמי הביא רק דברי‬
‫רב‪" :‬רב אמר‪ :‬מתחילה צריך להתחיל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'"‪( .‬הלשון מוזרה‬
‫'מתחילה צריך להתחיל')‪ .‬יכול להיות שבארץ ישראל הוסיפו רק את ההגדה הזאת‪ .‬בא‬
‫שמואל והוסיף את 'עבדים היינו'‪ ,‬אולי משום שזה הפסוק המפורש בתורה ביחס להגדה‬
‫לבנים‪ ,‬ובו נאמר עיקר שבחם (דברים ו‪ ,‬כא‪-‬כד)‪ .‬כך נוצרה ההגדה המורכבת שלנו‪,‬‬
‫הרומזת לשלושת הפרשיות‪ .‬ואולי השתמשו בנוסחים השונים בהתאם לסוג הסדר‪ .‬כאשר‬
‫היו בו בנים שואלים‪ ,‬קיימת מצוות 'והגדת'‪ ,‬אז קבע הכלל‪' :‬הכל לפי דעתו של בן אביו‬
‫מלמדו'‪ .‬ולכן כאשר הבן שואל‪ ,‬נקבע הנוסח הגרעיני של ההגדה‪ ,‬הפשוט והקצר‪ ,‬מתחיל‬
‫ב‪'-‬עבדים היינו' ומסיים ב‪'-‬ויוציאנו'‪ ,‬כדעת שמואל‪ .‬הנוסח הרחב של 'מתחילה עובדי‬
‫עבודה זרה'‪ ,‬המציג ראיה היסטורית כוללת‪ ,‬מתאים למסיבתם של מבוגרים חכמים‪ ,‬שם‬
‫באים לקיים את מצוות 'סיפור יציאת מצרים'‪ ,‬ושם העדיף רב את 'מתחילה עובדי עבודה‬
‫זרה'‪ ,‬הכולל מסר רוחני‪ .‬הרמב"ם בהלכה (חמץ ומצה ז'‪ ,‬ד') פתח את הסדר כשיטת רב‬
‫(כפי שנעשה בסדר לחכמים)‪ ,‬ורק אחר כך הוסיף את ההודעה לבנים כדברי שמואל‪:‬‬
‫"מת חיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל‬
‫ורודפין אחר ע"ז‪ ,‬ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו‬
‫לייחודו‪ .‬וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים‬
‫בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו" (על פי הגדה שלמה)‪.‬‬
‫אכילת מצה בכל ימי הפסח‬
‫הרב ישי סמואל‬
‫חג הפסח נקרא גם חג המצות‪ .‬המאמר הבא מבקש להבין האם‬
‫השם באמת נאמן לגדרו ההלכתי של אכילת מצה; האם היא‬
‫מתפרסת על כל ימי הפסח או שחיוב האכילה הוא רק ביום הראשון‬
‫של החג‪.‬‬
‫שש פעמים מוזכרת מצוות אכילת מצה בתורה‪ .‬בחמש מהם מוזכר במפורש שיש מצווה‬
‫לאכול מצה בכל שבעת ימי החג‪ ,‬אך בפעם האחרונה בלבד מוזכר שחובת אכילת מצה היא‬
‫רק ששה ימים‪ .‬יש לברר האם כשאנו אוכלים מצה במשך ימי החג אנו מקיימים מצווה‪ ,‬או‬
‫שמא אנו אוכלים מצה בגלל שאסור לאכול חמץ ‪ -‬אבל אין בכך מצווה‪ .‬נעיין בפסוקים‬
‫הבאים‪:‬‬
‫" שִ בְ עַ ת ימִ ים מַ צוֹת תֹ אכֵלּו אַ ְך בַ יוֹם ה ִראשוֹן תַ שְ בִ יתּו שְ אֹ ר מִ בתֵ יכֶּם כִי כל אֹ כֵל חמֵ ץ‬
‫וְ נִכְ ְרתה הַ נֶּפֶּ ש הַ הִ וא מִ יִ שְ ראֵ ל מִ יוֹם ה ִראשֹן עַ ד יוֹם הַ שְ בִ עִ י" (שמות יב‪ ,‬טו)‪.‬‬
‫" שִ בְ עַ ת ימִ ים תֹ אכַל מַ צֹת ּובַ יוֹם הַ שְ בִ יעִ י חַ ג לַה'" (שמות יג‪ ,‬ו')‪.‬‬
‫"מַ צוֹת יֵָאכֵל אֵת שִ בְ עַ ת הַ ימִ ים וְ ֹלא יֵראֶּ ה לְ ָך חמֵץ וְ ֹלא יֵראֶּ ה לְ ָך שְ אֹ ר בְ כל גְ ֻבלֶָּך (שמות‬
‫יג‪ ,‬ז')‪.‬‬
‫"אֶּ ת חַ ג הַ מַ צוֹת תִ שְ מֹ ר שִ בְ עַ ת ימִ ים תֹ אכַל מַ צוֹת ַכאֲשֶּ ר צִ ּוִ יתִ ָך לְ מוֹעֵ ד חֹ ֶּדש הָאבִ יב כִי בוֹ‬
‫יצאת מִ מִ צְ ריִם וְ ֹלא יֵראּו פנַי רֵ יקם" (שמות כג‪ ,‬טו)‪.‬‬
‫" ּובַ חֲמִ שה עשר יוֹם לַחֹ ֶּדש הַ זֶּה חג שִ בְ עַ ת ימִ ים מַ צוֹת יֵָאכֵל" (במדבר כח‪ ,‬יז)‪.‬‬
‫‪87‬‬
‫‪88‬‬
‫הרב ישי סמואל‬
‫" ֹלא תֹ אכַל עליו חמֵץ שִ בְ עַ ת ימִ ים תֹ אכַל עליו מַ צוֹת לֶּחֶּ ם עֹ נִי כִי בְ חִ פזוֹן יצאת מֵ אֶּ ֶּרץ‬
‫מִ צְ ַריִם לְ מַ עַ ן תִ זְ כֹר אֶּ ת יוֹם צֵא תְ ָך מֵ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם כֹל יְמֵ י חַ יֶּיָך" (דברים טז‪ ,‬ג')‪.‬‬
‫"שֵ שֶּ ת ימִ ים תֹאכַל מַ צוֹת ּובַ יוֹם הַ שְ בִ יעִ י עֲצֶּ ֶּרת לַה' אֱֹלהֶּ יָך ֹלא תַ עֲשֶּ ה מְ לאכה" (דברים‬
‫טז‪ ,‬ח')‪.‬‬
‫"שבְ עַ ת י ִמים תֹ אכַל מַ ֹצת"‪ ,‬ומצד שני יש‬
‫עיון בפסוקים מראה שמצד אחד יש חובה של ִ‬
‫חובה של "שֵ שֶּ ת ימִ ים תֹ אכַל מַ צוֹת"‪.‬‬
‫המכילתא מביא שאלה זו ונותן עליה שני תירוצים‪:‬‬
‫שבעת ימים מצות תאכלו כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו וכתוב אחד אומר‬
‫ששת ימים תאכל מצות כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? השביעי הזה בכלל היה ויצא‬
‫מוצא מן הכלל ללמד על הכלל מה שביעי רשות אף כלן רשות‪ .‬או מה השביעי רשות אף‬
‫לילה הראשון רשות?‬
‫ת"ל בראשון בארבעה עשר יום לחדש הכתוב קבעו חובה הא אין עליך לומר כלשון‬
‫האחרון אלא כלשון הראשון השביעי היה בכלל ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל מה‬
‫שביעי רשות אף כולן רשות‪ .‬ד"א כתוב אחד אומר ששה וכתוב אחד אומר שבעה כיצד‬
‫יתקיימו שני מקראות הללו אלא ששה מן החדש שבעה מן הישן‪.‬‬
‫ההבדל בין התירוצים הוא ש לדעת התירוץ הראשון חיוב אכילת מצה הוא רק בלילה‬
‫הראשון אבל ולפי התירוץ השני יש חובת אכילת מצה בכל ימי החג אלא שהאפשרות‬
‫לאכול מצות מהתבואה החדש ה היא רק שישה ימים משום שרק לאחר הקרבת מנחת‬
‫העומר ביום טז' בניסן מותר לאכול מהתבואה החדשה‪.‬‬
‫הגמרא במסכת פסחים (כח‪ ,‬ב) מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון לגבי זמן איסור‬
‫חמץ‪:‬‬
‫ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה ‪ -‬שנאמר " לא תאכל‬
‫עליו חמץ"‪ ,‬דברי רבי יהודה‪ .‬אמר לו רבי שמעון‪ :‬וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר‬
‫לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות‪ .‬אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל‬
‫עליו חמץ ‪ -‬בשעה שישנו בקום אכול מצה ‪ -‬ישנו בבל תאכל חמץ‪ ,‬ובשעה שאינו בקום‬
‫אכול מצה ‪ -‬אינו בבל תאכל חמץ‪.‬‬
‫אכילת מצה בכל ימי הפסח‬
‫לדעת ר' שמעון איסור חמץ מקביל למצוות אכילת מצה‪ .‬א"כ נראה שלדעתו בכל ימות‬
‫החג אנו בציווי "קום אכול מצה"‪ ,‬וממנו נלמד שאיסור חמץ הוא רק בימות החג ולא‬
‫לפניו‪.‬‬
‫מקשה הפני יהושע על הגמרא ‪ -‬הרי הגמרא למדה שיש מצוות אכילת מצה רק בלילה‬
‫הראשון! אם כן כיצד אומר ר' שמעון שבכל ימות החג אנו בציווי "קום אכול מצה?‬
‫מאי קאמר ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ דהא ודאי ליתא דהא‬
‫בכל שבעת ימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה ראשונה דהוי חובה ובאינך רשות?‬
‫וע"כ צריך לומר דאע"ג דאינן מצוה אלא רשות אפ"ה שייך לישנא דישנו בקום אכול‬
‫מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות‪ .‬ועוד מדאפשר‬
‫לומר דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן סוף פרק‬
‫ערבי פסחים [ק"כ ע"א] משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא‬
‫ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד‬
‫אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע"כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן‬
‫לר"ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא‪.‬‬
‫הפני יהושע מתרץ שני תירוצים והנפקא מינה ביניהם היא‪ ,‬שלפי התירוץ הראשון גם לדעת‬
‫רבי שמעון אין מצווה לאכול מצה במשך כל ימות החג‪ ,‬אבל הגמרא משתמשת בביטוי‬
‫"קום אכול מצה" בגלל פשט הפסוקים שמהם נלמד שיש לאכול מצה שבעה ימים‪.‬‬
‫אבל לפי התירוץ השני‪ ,‬לדעת רבי שמעון יש מצווה לאכול מצה כל שבעת ימי החג‪.‬‬
‫הפוסקים נחלקו בדבר הלכה למעשה‪ .‬הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ו‪ ,‬א) פוסק במפורש‬
‫שבשאר ימות החג אין מצווה באכילת המצה‪:‬‬
‫מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר "בערב תאכלו מצות" בכל‬
‫מקום ובכל זמן ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל‬
‫הלילה אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או‬
‫קליות או פירות אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו‪.‬‬
‫ואילו הגר"א (ספר מעשה רב) פוסק שיש מצווה מדאורייתא לאכול מצה כל ימות החג‪:‬‬
‫"כל שבעת ימים מצו וה ואינו קורא לה רשות אלא גבי לילה ראשונה שהיא חובה רשות קרי‬
‫לה אף על פי כן מצווה דאורייתא היא"‪ ,‬עוד מובא במנהגי הגר"א‪ ,‬שהיה מחבב אכילת‬
‫המצה כל כך‪ ,‬עד שביום טוב אחרון של פסח היה אוכל סעודה שלישית אף שלא נהג כך‬
‫בכל יום טוב‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫‪91‬‬
‫הרב ישי סמואל‬
‫לדעת הרמב"ם יש לשאול‪ :‬אם המצווה הינה רק בלילה הראשון‪ ,‬מדוע התורה כותבת‬
‫חמש פעמים שיש מצווה לאכול מצה שבעה ימים? יש להוסיף ולברר עוד למי שסובר‬
‫שאין מצווה לאכול מצה בכל ימי החג ‪ -‬מדוע מי שאוכל מצה בימי החג אינו עובר על‬
‫איסור "בל תוסיף"?‬
‫להבנת השאלה נעיין בדברי המאירי במסכת ראש השנה (כח‪ ,‬ב)‪:‬‬
‫כשם שצריך להיזהר שלא לגרוע מן המצווה כך צריך להיזהר שלא להוסיף על המצווה‬
‫שנאמר לא תוסיפו על הדבר ואם הוסיף עליה עובר בבל תוסיף וכן כשם שהמקיים את‬
‫המצווה בלא כונה נקרא מקיים מצווה כך המוסיף בלא כונה עובר בבל תוסיף ומכל‬
‫מקום דו וקא בזמנו אבל שלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף אלא בכוונה וכיצד הוא דבר‬
‫זה הרי ששבת שמנת ימי החג כדינו והוסיף ושבת יום תשיעי שהוא ודאי חול אין זה‬
‫נקרא מוסיף שהרי דרכו של אדם לשבות אף בחול וכן אם אכל מצה שבעת ימי הפסח‬
‫כדינו והוסיף ואכל מצה ביום תשיעי אין זה מוסיף במצווה שהרי דרכו של אדם לאכול‬
‫מצה אף בשאר ימות השנה וכן בכל המצות אם קיימן אחר זמנן כגון ישיבת סוכה‬
‫בשביעי וכל הדומים לאלו אין זה נקרא מוסיף שכל שהוא בזמנו אם הוסיף להמשיך זמן‬
‫המצו וה דרך מקרה הוא ואין זה נקרא מוסיף ומכל מקום אם נתכוון לעשות דבר זה דרך‬
‫קיום מצווה עובר בבל תוסיף וזהו שאמרו לעבור שלא בזמנו בעי כונה ואם הוסיף בזמן‬
‫המצווה במצווה כגון שהוסיף בית אחד בתפילין ועשה תפלתו בחמש בתים או שהוסיף‬
‫מין חמישי באגדו של לולב בחג הסוכות וכל הדומה לזה עובר בבל תוסיף אף בלא‬
‫כוונת מצוו ה כללו של דבר בלעבור על בל תוסיף בזמנו אין צריך כונה שלא בזמנו צריך‬
‫כוונה‪:‬‬
‫יש לשאול על דברי המאירי‪ :‬מדוע כתב ש"האוכל מצה ביום השמיני אינו עובר בבל‬
‫תוסיף"‪ ,‬ולא כתב "האוכל מצה בכל שבעת ימי החג"?‬
‫מדברי המאירי על מסכת סוכה (כז‪ ,‬א) ניתן להסביר את דבריו‪:‬‬
‫אף על פי שפסקנו שאין חובה באכילה אלא בלילה הראשון מברכין בה לישב בסוכה כל‬
‫שבעה ואינו דומה למצה שהמצה אין בה אלא אכילה ואין חיוב אכילתה אלא לילה‬
‫הראשון והרי אפשר לו בדברים אחרים אבל סוכה מצוותה אף בישיבה ושינה והרי לענין‬
‫אלו חייב בהם כל שבעה שהרי אי אפשר לו שבעה ימים בלא ישיבה ושינה כמו שביארנו‬
‫וי"מ בטעם זה שהמצה כשאוכלה כל שבעה אינו אוכל ממנה לשם חובה אלא להשביע‬
‫רעבונו ואינו אוכל ממנה אלא מפני שאי אפשר לו בחמה והרי זה כאוכל בהמה טהורה‬
‫מפני שאי אפשר לו בטמאה אבל ישיבת סוכה אינו אלא לקיים המצוה שהרי אי אפשר לו‬
‫אכילת מצה בכל ימי הפסח‬
‫בלא ישיבה ושינה וחיובם בסוכה והלכך מברך עליה כל שבעה וכשתדקדק בדבר יפה‬
‫הכל ענין אחד‪.‬‬
‫מדברי המאירי נראה‪ ,‬שאם אכל מצה בכוונה לשם מצווה בכל שבעת ימי החג ‪ -‬עבר על‬
‫איסור "בל תוסיף"‪.‬‬
‫כפי שראינו‪ ,‬לדעת הגר"א יש מצווה מדאורייתא באכילת המצה בכל ימי החג‪ ,‬וניתן‬
‫להוסיף את דברי הרוקח (הלכות פסח‪ ,‬רצא)‪ " :‬האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים כאלו‬
‫נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים ימים אין כתי'‬
‫כאן אלא שבעת הימים שבעה ימי בראשית"‪.‬‬
‫גם החתם סופר (שו"ת יו"ד‪ ,‬קצא) מתייחס לנושא‪ ,‬כשדן בשאלה כיצד ניתן לברך על‬
‫אכי לת מצה ביו"ט שני של גלויות "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ‪ -‬היכן ציוונו?‬
‫ולזה י"ל קצת דס"ל כשיטת החזקוני על התורה דמצוה איכא באכילת מצה כל שבעה אף‬
‫על גב דהיא רשות ואי בעי לא אכיל כלל ומש"ה אין מברכי' כל ז' על מצה מ"מ אי אכיל‬
‫מצוה קעביד וכבר עשיתי לו סמוכי' בחידושי וא"כ נהי דבעלמא אין מברך על מצה מ"מ‬
‫בליל י"ט שני שייך לומר וציונו דלא גרע מקריאת הלל שכ' תוס' דשייך וציונו כיון‬
‫דאיכא מצוה כקורא בתורה‪.‬‬
‫וכן קובעים רבים מהפוסקים וביניהם ערוך השולחן (יח)‪:‬‬
‫ודע דכך מקובלני דאע"ג דאין חובת מצה רק בלילה הראשון מ"מ מצוה לאכול מצה כל‬
‫ימי הפסח כדכתיב [שם טו] שבעת ימים תאכלו מצות והא דקרו לה רשות משום דמצוה‬
‫לגבי חובה רשות קרו לה מפני שאין זה מ"ע אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל‬
‫ימי הפסח‪.‬‬
‫בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סימן רלג)‪ ,‬דנים בשאלה נוספת העולה מתוך דיון זה‪:‬‬
‫למאן דאמר שיש מצווה לאכול מצה כל שבעה ימים‪ ,‬מדוע לא מברכים על מצווה זו?‬
‫הרז"ה עונה (סוף מסכת פסחים)‪ :‬משום שאדם אינו חייב לאכול מצה‪ ,‬שהרי יכול לאכול‬
‫כל מאכל מלבד חמץ בכל ימי הפסח‪ .‬ואם כן אכילת מצה אינה מצווה חיובית‪ ,‬ואין‬
‫מברכים אלא על מצווה שיש חיוב לקיימה‪ ,‬או על מצווה המתירה דבר איסור שאז הברכה‬
‫היא ברכת השבח כמו ברכה שמברכים בזמן השחיטה‪ .‬ועונה תשובה נוספת‪ :‬הברכה‬
‫שמברך בליל הסדר "על אכילת מצה" תופסת לכל האכילות שאוכל בחג הפסח‪ ,‬משום‬
‫שהחיוב לאכול מצה נמשך ללא הפסק מאכילת המצה הראשונה‪ ,‬מה שאין כן בסוכה כיון‬
‫שהיא מצווה חיובית (כעין דירה) לכן תיקנו כל פעם שנכנס או אוכל‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫‪92‬‬
‫הרב ישי סמואל‬
‫לכן ראוי לכוון בלילה הראשון על כל מצות שאוכל בימי הפסח‪ ,‬שאז המצווה בברכה היא‬
‫קיומית‪ ,‬ועדיף בברכה‪ .‬וכעין שמבואר באחרונים בפורים לכוון ב'שהחיינו' גם על מתנות‬
‫לאביונים ומשלוח מנות ביום שעדיף בברכה‪ ,‬גם כאן מכוון על כל המצות‪.‬‬
‫גם נוסח הברכה "על אכילת מצה" מתאים לכוונה לאכילות שאוכל במשך כל החג‪ ,‬ולא‬
‫מברך "לאכול‪ ,‬מצה" שכוונתו רק על המצה שעומד עכשיו לקיים‪ .‬וכן פוסק בשו"ת אבני‬
‫נזר (אורח חיים‪ ,‬שעז)‪ ,‬כשם שאדם האוכל בסוכה כל ימי חג הסוכות מקיים מצווה‪ ,‬כך‬
‫האוכל מצה בחג הפסח מקיים מצווה‪.‬‬
‫אדם ומדינה במבחן‬
‫החירות‬
‫הרב נתנאל אריה‬
‫האסוציאציה של המילה "חירות" מצלצלת בעולם של שיעבוד; אך‬
‫ישנה גם חירות רוחנית‪ ,‬שגם ממנה צריך לצאת "משעבוד לחירות"‪.‬‬
‫המאמר הבא עוסק בחירות הפנימית ובהגעה אליה‪ ,‬במישור‬
‫הפרטי ובמישור הלאומי‪.‬‬
‫ממעמקי גטו קובנה‬
‫ימי זוועה בגטו קובנא‪ .‬רעב‪ ,‬עינויים‪ ,‬ייסורי מוות‪ ,‬פעולות השמדה ועבודות כפיה‪ .‬יהדות ליטא‬
‫מתבוססת בדמה‪ .‬אך גם בגיא צלמוות זה‪ ,‬לא איבדו יהודים את אמונתם האמיצה לחיות חיים‬
‫יהודיים שלמים‪ .‬לא חדלו לבקש קרן אור והדרכה נאמנה לסבך חיי השעה; כיצד לחיות בלא לאבד‬
‫צלם אנוש‪ ,‬כיצד לשמור את אמונתם אפילו בשעה אפֵ לה זו‪.‬‬
‫הספר "ממעמקים" הינו אחד מן ה מסמכים הנדירים שהשתמרו בדרך נס מאותה תקופה‪ .‬הספר‬
‫מתעד באותנטיות נדירה את פניה האצילים של יהדות ליטא באותם ימים נוראים‪ .‬בפיסות נייר‬
‫שהוטמנו במעבה האדמה‪ ,‬נרשמו שאלות ותשובות הלכתיות שהשיב אדם דגול‪ ,‬אוד מוצל מאש ‪-‬‬
‫הרב אפרים אושרי ‪ -‬ליהודי הגטו‪ .‬לבטים שרק אֵ מי אותם ימים יכלו לייצר‪ ,‬מקבץ שאלות נדיר‬
‫המשקף רגשות של תסכול עמוק ושאלות נוקבות‪ ,‬כמו גם ביטויים עזים לרגישות אנושית ורוחנית‬
‫כאחד; הניתן לומר קדיש על גויה שהצילה יהודים במרתף ביתה‪ ,‬תוך סכנת נפשות? האם מי‬
‫‪93‬‬
‫‪94‬‬
‫הרב נתנאל אריה‬
‫שחברו הפציר בו לעזור לו לקרב את מיתתו‪ ,‬כדי שלא יסבול ייסורים‪ ,‬יכול להתמנות שליח ציבור‬
‫בימים נוראים?‪...‬‬
‫באחת השאלות הכואבות המרגשות והנוקבות‪ ,‬מתאר הרב אושרי תפילת שחרית בגטו‪ ,‬בה שליח‬
‫הציבור ר' אברהם יוסף הי"ד אומר כדרכו את ברכות השחר‪ ,‬ובהגיעו לברכת "שלא עשני עבד"‪,‬‬
‫קורא הלה בקול מר לרבש"ע‪:‬‬
‫איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ושבי? איך יוכל עבד נתון‬
‫למרמס לברך ברכת בן חורין‪ ,‬בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו? איך יכול עבד הנתון‬
‫למרמס חרפת אנוש‪ ,‬המחסֵ ר לחמו ומימיו ומשביעו ראש ולענה‪ ,‬לברך ליוצרו ולומר‪:‬‬
‫"שלא עשני עבד" ‪ -‬הלא לצחוק ולעג יהיה? אין זה אלא שקר‪ ,‬אמירה שאין מאחריה כל‬
‫כוונת אמת?! כך היה חוזר וזועק מידי יום ביומו‪ ,‬ורבים מן הקהל הצטרפו עמו!‬
‫הרב עונה לציבור המתפללים תשובה הלכתית עמוקה ומחנכת‪ ,‬בה‪ ,‬לגודל האבסורד‪ ,‬מתבררת‬
‫משמעות החירות דווקא באותן שעות אפֵ לות‪ .‬הרב מביא ראיות ומסביר שכוונת ההודאה בברכה זו‪,‬‬
‫אינה על החופש מעבדות פיזית‪ ,‬כי אם על החרות הרוחנית הפנימית‪ ,‬על המצפֵן הפנימי אותו קנינו‬
‫לעד ביציאת מצרים‪ ,‬על עולם ערכי אישי‪ ,‬בו אף יד אינה יכולה לשלוט‪ ,‬ואף אדם אינו יכול‬
‫לשעבד‪ .‬הרב מסיים את דבריו ומורה‪:‬‬
‫לכן אמרתי לשואלַי‪ ,‬כי חס ושלום להם לבטל ברכה זו‪ ,‬אשר תוקנה על ידי אבות העולם‪,‬‬
‫רבותינו זיכרונם לברכה‪ .‬ואדרבה דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זו‪ .‬למען יכירו‬
‫אויבנו ומנַדֵ נו‪ ,‬שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע‪ ,‬בכל זאת אנו רואים‬
‫את עצמנו כבני חורין הנתונים במצור ובשביה‪ ,‬וקרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו‬
‫להיגלות!‬
‫עצם היכולת להתלבט בשאלה זו הינה ביטוי לחירות‪ .‬הגוף אכן משועבד אך לא הרוח‪ .‬גאה היא‪,‬‬
‫בזה לקלגסים צמאי הדם‪ ,‬ושואפת היא לחירות שבוא תבוא‪.‬‬
‫ממש כך כתב בנסיבות הפוכות לחלוטין‪ ,‬כמה שנים קודם לכן‪ ,‬מרן הרב קוק זצ"ל במאמרו‬
‫"חרותנו"‪ ,‬וזו לשונו בשינויים קלים‪:‬‬
‫ההבדל שבין העבד לבן החורין אינו רק הבדל של מעמד‪ .‬ניתן למצוא עבד משכיל‬
‫שרוחו מלאה חירות‪ ,‬ולהיפך ‪ -‬בן חורין שרוחו הינה רוח של עבד! החירות הינה הרוח‬
‫העליונה שהאדם והעם מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו‪ ,‬לצלם א‪-‬‬
‫לוקים שבקרבו‪ .‬או אז מרגיש האדם את חייו כמגמתיים‪ ,‬ראויים ובעלי ערך‪ .‬מה שאין כן‬
‫בבעל רוח העבדות‪ .‬אין תוכן חייו והרגשתו יונקים מאופיו העצמי‪ ,‬אלא ממה שהוא יפה‬
‫וטוב אצל האחר שהוא שולט עליו שליטה כלשהי‪ ,‬רשמית או מוסרית‪.‬‬
‫אדם ומדינה במבחן החירות‬
‫בין חופש לחרות‬
‫שונה היא הגדרת ה"חופש" מהגדרת ה"חירות"‪ .‬אדם חופשי הינו אדם שאינו כפוי על ידי גורם‬
‫חיצוני‪ .‬חופשי הוא לפעול כלבבו‪ .‬אך בן חורין הינו אדם החי תוך נאמנות לחפצו הפנימי‪ ,‬ואינו‬
‫נתון לכל שעבוד הכופה את רצונו הפנימי‪ ,‬את צלם א‪-‬לוהים שבו!‬
‫בהקשר זה דומני שאין ידוע ומאפיין יותר מדו שיח שהתנהל בין אנטולי שרנסקי לשופטו‪ ,‬כמסופר‬
‫בספר ו "לא אירא רע"‪ .‬לאחר שנפסק דינו של שרנסקי להישלח לסיביר ל‪ 00‬שנים‪ ,‬אלא אם כן‬
‫יחזור בו ויבקש חנינה‪ ,‬קם ואמר לשופט בקור רוח ובעוז‪:‬‬
‫אתה השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך‪ ,‬כיוון שלאחר שיגמר המשפט תלך‬
‫לביתך‪ ,‬ואילו אני אהיה משועבד‪ ,‬כיון שאלך לכלא לזמן רב‪ .‬אך דע לך‪ ,‬שמבין שנינו ‪-‬‬
‫אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד‪ ,‬אבל רוחי‪ ,‬היא תישאר חופשית‪,‬‬
‫כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם‪ ,‬ונשארתי נאמן לאמונתי‪ .‬אך לך השופט‪ ,‬קבעו‬
‫מראש מה לומר! גופך אומנם משוחרר‪ ,‬אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך‪ .‬רוחך‬
‫משועבדת‪ ,‬וזה חמור פי כמה וכמה‪ ...‬לשנה הבאה בירושלים הבנויה!‬
‫במבחן המציאות‬
‫אכן רובנו ככולנו אנשים חופשיים‪ ,‬אך כמה חזקה היא בנו החירות? הבה נבדוק את עצמנו‪ ,‬ונבחן‬
‫את טיבה של החירות האישית הפנימית שלנו‪ .‬הנה כמה שאלות פשוטות אך מהותיות‪ ,‬הצומחות‬
‫מתוך המציאות המוכרת לכולנו‪ ,‬ודומני שהתשובות עליהן אינן פשוטות‪.‬‬
‫לפעמים ישנם סיפורים מזעזעים של איבוד חופש אינטימי בסיסי‪ ,‬תוך ניצול סמכות כזו או אחרת‪,‬‬
‫מקרים העלולים לגרום לנו להרים גבה ולתמוה‪ :‬היכן החירות והעצמאות המינימאלית?! אולם‪,‬‬
‫לכשנתבונן בדבר לעומקו‪ ,‬ונהיה כנים כלפי עצמנו נוכל לשאול‪ :‬האם לנו בחיינו היומיומיים לא‬
‫קיימים מצבים דומים??‬
‫האם איננו יכולים לראות את עצמנו גם כן עושים דבר מה‪ ,‬רק משום שהוא מוצא חן בעיני מי שאנו‬
‫חפצים בקרבתו? ולהיפך‪ ,‬האם איננו נמנעים מלומר או ולעשות דברים הנראים בעיננו כאמיתיים‪,‬‬
‫ישרים ומוסריים‪ ,‬רק מפני שאיננו רוצים לאבד את אהדתו של מישהו‪ .‬עד כמה באמת אנו פועלים‬
‫כבני חורין באופן שלם‪ ,‬במציאות המקיפה אותנו?‬
‫אנו יכולים להסביר ולצטט מאמרים העוסקים בסוגיית החירות‪ ,‬אולם האם אנחנו כבני אדם‪,‬‬
‫כתלמידים וכאנשים איננו יכולים לאבד משהו מן הזהות הפנימית שלנו‪ ,‬בהערצה לאישיות תורנית‬
‫דגולה רבת מעש וכריזמאטית? האם תלותנו בה רצויה מבחינה רוחנית ונפשית? האם איננו יכולים‬
‫‪95‬‬
‫‪96‬‬
‫הרב נתנאל אריה‬
‫לאמץ מבלי משים גם דברים שאינם נכונים או תואמים לנו? האם דברי חז"ל באומרם‪" :‬עשה לך‬
‫רב" כוונתם לקבלה ללא ביקורת? או שמא קיימת בכך סכנה של אטימת הכיוון הרוחני המקורי‬
‫הייחודי שלנו?‬
‫ובכלל האם אנחנו באמת חיים פועלים וחושבי ם באופן משוחרר ועצמאי‪ ,‬תוך נאמנות עצמית? או‬
‫שמא פעמים רבות אנו מאמצים שבלונה מחשבתית‪ ,‬התואמת את החברה בה גדלנו‪ ,‬וחיים במרקם‬
‫'שבטי' אשר רבה בו החקיינות על פני האותנטיות והמחשבה העצמית? המציאות של חברה‬
‫הומוגנית יכולה להביא את האדם השרוי בתוכה להיות כבול ושבלוני‪ ,‬בלי יכולת לפרוץ‪ ,‬ובלי‬
‫יכולת להיות משוחרר דיו‪ ,‬על מנת להכיל מחשבות אחרות‪ ,‬ולגלות עולמות רוחניים חדשים‪.‬‬
‫מדינה במבחן‬
‫לא רק במישור האישי אלא גם במישור הלאומי כך הוא‪ .‬האם אנו כחברה מוכנים "לפתוח את‬
‫הקלפים" באופן אמתי? האם העמדות המוכרות של‪ :‬שמאל וימין‪ ,‬חילוניים ודתיים‪ ,‬ימשיכו ללוות‬
‫אותנו דרך קבע בשטנץ ידוע ומוכר? או אולי התבגרנו מעט ואנו מסוגלים להכיל תנועות של‬
‫שמאל לאומי‪ ,‬ימין הומני‪ ,‬ליברליות מאמינה ושורשית? האם המדיניות הביטחונית של מדינת‬
‫ישראל לאחר כל פיגוע תהיה שמירה רדודה ויבשה של הלימה מידתית לתוקפנות שמנגד? או שמא‬
‫נבין את שורשי העימות‪ ,‬נתנער ונהלום כאריה הקם מרבצו בקמים עלינו? האם נהיה מוכנים‬
‫לשידוד מערכות ומבט ריאלי‪ ,‬או נמשיך להיכבל בעבותות אהבה אל תורן חזוננו?‬
‫הבה נעשה סדר ובירור בזהותנו הלאומית והאישית‪ ,‬נמשה את עצמנו מן המיצרים המקבעים של‬
‫המציאות הסובבת‪ .‬נהיה מוכנים לצאת למסע אישי של חיינו ללא מורא‪ ,‬נצעד היישר אל המים‬
‫הסוערים שייבקעו בוודאי מפני רצוננו‪ ,‬ננער עצמנו מכל שפלות של עבדות נפשית לכל מה שהוא‬
‫זר ומוריד את ערכנו‪ ,‬ונאזין לקולה הפנימי הטהור של נשמתנו‪ .‬זה מתחיל בכל אחד במקומו‪,‬‬
‫מחיבורו אל עצמו אל תורתו אל בית מדרשו‪ ,‬ומשם החוצה אל המציאות‪ ,‬אל מי שבא עמו במגע‪,‬‬
‫באופן פשוט ובלתי אמצעי‪...‬‬
‫על היום ומחר‬
‫בארבעת הבנים שבהגדה‬
‫הרב אהרון איזנטל‬
‫בפסוקים מהם נלמדו ארבעת הבנים שבהגדה מופיעים הביטויים‬
‫"היום" ו"מחר"‪ ,‬והם מופיעים גם במלחמת עמלק‪ .‬המאמר הבא‬
‫עוסק בקשר שבין ארבעת הבנים ומלחמת עמלק‪ ,‬ומה זה מלמד‬
‫אותנו להיום‪.‬‬
‫ארבעת הבנים ‪ -‬ארבעה טיפוסים‬
‫בהגדה של פסח מופיעה ברייתת ארבעת הבנים‪ .‬ברייתא זו‪ ,‬שמקורה במכילתא לפרשת בא‪,‬‬
‫דורשת את שלושת השאלות שבהן שואל בן את אביו‪ ,‬והנמצאות בתורה במקומות שונים‬
‫ובסגנון שונה כמייצגות שלושה טיפוסי בנים‪ ,‬ואת האמירה ללא שאלה של האב לבנו‪,‬‬
‫כמייצגת דיבור עם טיפוס נוסף‪ .‬וזה סדרם של הבנים בתורה‪:‬‬
‫ֹאמרּו ֲאלֵיכֶּם בְ נֵיכֶּם מה העֲבֹדה הַ זֹאת לכֶּם‪.‬‬
‫‪ .0‬הרשע שואל על קורבן הפסח‪" :‬וְ היה כִ י‪-‬י ְ‬
‫ַואֲמַ ְרתֶּ ם זֶּבַ ח פֶּסַ ח הּוא לַה' אֲשֶּ ר פסַ ח עַ ל בתֵ י בְ נֵי י ְִשראֵ ל בְ ִמצְ ַריִם בְ נגְ פ ֹו אֶּ ת ִמצְ ַריִם וְ אֶּ ת‬
‫בתֵ ינּו הִ צִ יל" (שמות יב‪ ,‬כו‪-‬כז)‪.‬‬
‫‪ .2‬לשאינו יודע לשאול צריך לפתוח ‪" -‬וְ ִהג ְַדת לְ בִ נְָך בַ יוֹם הַ הּוא לֵאמֹ ר בַ עֲבּור זֶּה עשה ה' לִ י‬
‫בְ צֵ אתִ י מִ מִ צְ ריִם" (שמות יג‪ ,‬ח)‪ .‬האמירה נדרשה כמכוונת לזמן שבו אפשר להצביע על‬
‫דבר מה ‪" -‬בעבור זה"‪ ,‬והתפרשה לשעה ש‪"-‬מצה ומרור מונחים לפניך"‪.‬‬
‫‪97‬‬
‫‪98‬‬
‫הרב אהרון איזנטל‬
‫‪ .0‬הבן השלישי‪ ,‬השואל בעקבות מצוות פדיון בכורות ‪"-‬מה זאת"? זוהה כבן התם‪.‬‬
‫והתשובה לשאלתו מתייחסת גם היא לפדיון בכורות‪:‬‬
‫וְהיה כִי יְבִ אֲָך ה' אֶּ ל‪-‬אֶּ ֶּרץ הַ כְ ַנ ֲענִי ַכאֲשֶּ ר נִשְ בַ ע לְ ָך וְ ַלאֲבֹ תֶּ יָך ּונְתנּה לְך‪ְ .‬הַ עֲבַ ְרת כל פֶּ טֶּ ר ֶּרחֶּ ם לַה' וְ כל‬
‫פֶּ טֶּ ר שֶּ גֶּר בְ הֵ מה אֲשֶּ ר יִהְ יֶּה לְ ָך הַ זְ כ ִרים לַה'‪ .‬וְ כל פֶּ טֶּ ר חֲמֹ ר תִ פְ ֶּדה בְ שֶּ ה וְ אִ ם ֹלא תִ פְ ֶּדה וַ ע ֲַרפְ ת ֹו וְ כֹ ל‬
‫בְ כוֹר ָאדם בְ בנֶּיָך תִ פְ ֶּדה‪ .‬וְ היה כִי ‪-‬יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר לֵאמֹ ר מַ ה זֹאת וְ ָאמַ ְרת אֵ ליו בְ חֹ זֶּק יד הוֹצִ יָאנּו ה'‬
‫מִ מִ צְ ַריִם מִ בֵית עֲב ִדים‪ .‬וַ יְהִ י כִי הִ ְקשה פַ ְרעֹ ה לְ שַ לְ חֵ נּו וַ ַי ֲהרֹג ה' כל בְ כוֹר בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם מִ בְ כֹ ר ָאדם וְ עַ ד‬
‫בְ כוֹר בְ הֵ מה עַ ל‪-‬כֵן ֲאנִי זֹבֵ חַ לַה' כל פֶּ טֶּ ר ֶּרחֶּ ם הַ זְ כ ִרים וְ כל בְ כוֹר בנַי אֶּ פְ דֶּ ה‪.‬‬
‫שמות יג‪ ,‬יא ‪-‬טו‬
‫‪ .6‬הבן הרביעי‪ ,‬המופיע בספר דברים‪ ,‬זוהה כבן החכם‪ .‬הוא שואל על כלל המצוות התורה‪,‬‬
‫אולם כיוון שהתשובה פותחת ביציאת מצרים‪ ,‬נדרשת שאלתו גם היא על מצוות החג‪" :‬כִ י‬
‫יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר לֵאמֹ ר‪ .‬מה העֵ דֹת וְ הַ ח ִֻּקים וְ הַ ִמ ְשפ ִטים אֲשֶּ ר צִ ּוה ה' אֱֹלהֵ ינּו אֶּ תְ כֶּם וְ ָאמַ ְרת‬
‫לְ בִ נְָך עֲב ִדים היִינּו לְ פַ ְרעֹ ה בְ מִ צְ ריִם ַויֹצִ יאֵ נּו ה' ִמ ִמצְ ַריִם בְ יד חֲזקה" (דברים ו‪ ,‬כ ‪-‬כא)‪.‬‬
‫יש לשים לב לחלוקה הזוגית לפי הסדר בתורה‪ .‬אם נבקש לחלק את ארבעת הבנים לזוגות‪,‬‬
‫הרי שהרשע ושאינו יודע לשאול הם צמד אחד‪ ,‬והתם מצורף לחכם‪ .‬צירופים אלו מבקשים‬
‫פשר‪ .‬יש להקדים ולשאול שאלה מתבקשת‪ :‬כיצד חז"ל זיהו את ארבעת הבנים בכתוב?‬
‫במה הם נאחזו כשקבעו את השייכות של כל טיפוס לשאלה מסוימת? בדרך כלל עוסקים‬
‫בניסיון להבדיל בין שאלת החכם והרשע ולהיאחז במילה זו או אחרת שמופיעה בסגנון‬
‫השאלות‪ .‬והנה אנו מוצאים פרשנים מראשית תקופת האחרונים ששפכו אור על סוגיית‬
‫הזיהוי בצורה המקורית ‪ -‬דרך הבן התם‪ .‬להבנת דרכם עלינו לפתוח בבן הרשע‪ .‬דרשן זיהה‬
‫את הרשע באמצעות המילה "לכם" שבסוף השאלה‪ ,‬ודייק "לכם ‪ -‬ולא לו"‪ .‬הוא אינו‬
‫מתכוון להקריב קרבן פסח‪ ,‬ומי שאינו מקריב את קרבן ה'‪ ,‬הרי הוא מוציא את עצמו מן‬
‫הכלל‪ ,‬מכלל ישראל‪ ,‬וחייב כרת‪ .‬נשאלת השאלה‪ :‬אם כן‪ ,‬מדוע הוא בכלל שואל על‬
‫הקרבן? אין ספק ששאלתו נאמרת בדרך של לעג‪ .‬על פי זה שאל רבי יצחק אברבנאל‪,‬‬
‫מגולי ספרד‪ :‬לפי החלוקה לזוגות הרי שהתם מזוהה כדמות חיובית‪ ,‬כבן זוגו של החכם‪.‬‬
‫אך אם הדברים נמדדים לפי אופן השאלה‪ ,‬היכן אנו מוצאים אצלו גישה חיובית‪ ,‬הלא‬
‫שאלתו ‪" -‬מה זאת" ‪ -‬יכולה להיאמר בצורה לעגנית? והוא משיב שאכן השאלה אינה‬
‫מקור הזיהוי אלא התשובה הרצינית שה' ציווה להשיב לו‪ .‬כלומר‪ ,‬לשיטת האברבנאל‬
‫הזיהוי של הבנים נקבע לפי 'שפת הגוף'‪ ,‬לפי 'הדיקציה' וכד'‪.‬‬
‫ר' אפרים מלונטשיץ בעל "הכלי יקר" תוקף בחריפות את השיטה וטוען שאלו ביטויים‬
‫חיצוניים שאינם מלמדים דבר‪ .‬הלא התורה מדריכה את האבות להשיב לבנים לפי הטיפוס‪,‬‬
‫על היום ומחר בארבעת הבנים שבהגדה‬
‫וכיצד ידעו מה בלב השואל‪ ,‬וכיצד לזהות אותו? יש צורך לפיכך בסימן זיהוי מובהק יותר‪,‬‬
‫ואכן הוא מציע זיהוי מובהק‪ .‬הבה נקרא את דבריו‪:‬‬
‫והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת‪ .‬בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם‪,‬‬
‫והקשה מהרי"א בספר 'זבח פסח' מנא לן שזה מדבר בבן תם שמא הוא אומר דרך לעג‬
‫'מה זאת' כמו בן הרשע‪ ,‬ותירץ שלמדנו מתשובתו אשר צוה ה' להשיב לו בחוזק יד‬
‫הוציאנו ה' ממצרים‪ ,‬מאחר שצוה ה' להשיב לו כהוגן ודאי שאל כהוגן‪ ,‬אבל תירוץ זה‬
‫אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו מה זאת כי מלתא דפסיקא הוא שכל מי שאומר 'מה זאת' תם‬
‫הוא‪ ,‬ואם לפניו ית' גלוי דעתו ‪ -‬לפנינו מי גלוי ובמה אדע מה בלב השואל‪ ,‬גם התורה‬
‫אינה מגדת עתידות כזה‪ .‬והקרוב אלי לומר בזה‪ ,‬שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני‬
‫בנים לשון מחר‪ ,‬א' בפסוק זה‪ ,‬ב' בפר' ואתחנן (דברים ו‪ ,‬כ) 'כי ישאלך בנך מחר לאמר'‪,‬‬
‫ובשני בנים לא הזכיר לשון מחר ואדרבה אמר "והגדת לבנך ביום ההוא" ממש והוא‬
‫הפך המחר‪ ,‬וקשה למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא‪ ,‬ועוד קשה‪:‬‬
‫למה זכרה התורה שאלת 'מה זאת' אצל פדיון הבכורים‪ ,‬ולמה לא זכרה שאלה זו על‬
‫פסח מצה ומרור כמו שזכרה בבן הרשע ובשאינו יודע לשאול‪ .‬מהכרח קושיות אלו‪ ,‬ראה‬
‫בעל ההגדה לומר שפסוק זה מדבר בתם ושבפר' ואתחנן מדבר בחכם‪ ,‬ומחר הנאמר‬
‫בשניהם אינו מחר שלאחר זמן אלא מחר ממש‪ ,‬כי התם ‪ -‬כל זמן שאביו נותן לו פסח‬
‫ומצה ומרור אינו שואל כלום כי ודאי אינו מלעיג על העבודה ומצות ה'‪ ,‬וטעם על‬
‫המצוה ג"כ אינו מבקש כי הלואי שיאכילו כל היום פטומות צלי אש ומצות מסלת נקייה‬
‫על מרורים שדרכן לאכול לסבב תאות המאכל‪ ,‬ולמה יבקש התם טעם לכל אלו כי אינו‬
‫חסר לנפשו מאומה‪ ,‬אבל בפדיון הבן שאין נותנים לו כלום אלא מבקשים ממנו שיתן‬
‫הוא דמי פדיון אז הוא שואל מה זאת‪ ,‬כי אפילו תם ופתי גמור הרי הוא חכם לענין זה‬
‫להחזיק ממון שלא ליתן ממון לשום אדם כלום בחנם‪ ,‬אמנם מן מלת מחר אנו למידין‬
‫שזהו תם וישר ואינו מלעיג על הנתינה ואינו ממאן בה‪ ,‬כי באותו יום שמבקשים ממנו‬
‫דמי פדיון אינו אומר כלום ונותן דמיו ואינו מבקש לידע טעם הדבר לומר על מה זה‪ ,‬כדי‬
‫שלא יחשדוהו שאינו נותן מרצון טוב ויאמרו שהוא קורא תגר על מצות ה' לאמר למה‬
‫זה אתן דמי בחנם‪ ,‬על כן הוא שותק ביום הנתינה ונותן דמיו לקיים מצות ה'‪ ,‬אבל מכל‬
‫מקום ביום המחרת הוא שואל מה זאת כי הוא חפץ לידע טעם על מה צוה לנו ה' ליתן‬
‫דמי פדיון הבכור‪ .‬וסימן זה מסרה לנו התורה‪ ,‬שאם ישאלך מחר מה זאת ‪ -‬למחרת יום‬
‫הנתינה‪ ,‬וביום הנתינה אינו שואל כלום‪ ,‬אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל מה‬
‫זאת‪ ,‬שאילו היה מלעיג או קורא תגר על מצות ה' אז היה אומר דבריו ביום הנתינה כדי‬
‫לבטל הנתינה‪ ,‬ומאחר ששתק ביום הנתינה ושואל ליום המחרת ודאי תם וישר הוא‬
‫ושואל כהוגן על כן תשיב לו כהוגן "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהרוג ה' כל‬
‫בכור" וגו'‪ ,‬או אם הבן רואה את אביו שנותן פדיון דמי בכור בהמה ואינו שואל לו כלום‬
‫ביום הנתינה שלא יחשדוהו פן רצונו למנוע את אביו מן המצוה ושואל לו ביום המחרת‬
‫‪99‬‬
‫‪111‬‬
‫הרב אהרון איזנטל‬
‫גם הוא תם יחשב‪ ,‬ולפי ששואל בקצרה מה זאת ואין בו דעת לפרט כל הענינים‪ ,‬מזה‬
‫שפט שהוא תם ואינו חריף לדקדק בפרטי הענין‪ ,‬אבל אם היה שואל לשון זה ביום‬
‫הנתינה יכול להיות שאינו תם‪ .‬וכן פסוק כי ישאלך בנך מחר‪ ,‬הנאמר בפר' ואתחנן‬
‫הנדרש על שאלת בן החכם נקט גם כן שם מחר למחרת יום העבודה‪ ,‬כי החכם מתירא‬
‫לשאול ביום עשיית המצוה פן יחשדוהו שומע לומר שהוא מלעיג על המצות בשעת‬
‫עשייתם כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השי"ת‪ ,‬כי בלאו הכי רבים מקשים מה בין‬
‫דברי הרשע לדברי החכם ולא רבים יחכמו להביא מתוך דקדוקי הלשון לחלק ביניהם‬
‫ואולי יחשדוהו כמלעיג‪ ,‬ולצאת מידי חשד זה הוא שואל ג"כ ביום המחרת לעשיה‪ ,‬אבל‬
‫הרשע שכל עיקר כוונתו כדי להשבית העם ממלאכת עבודת הש"י ע"כ הוא אומר דבריו‬
‫בשעת עשיית המצוה ומלעיג עליהם לאמר במה אתם עסוקים וזקנים כמותכם יתעסקו‬
‫בדברים בטלים הללו‪.‬‬
‫בעל "הכלי יקר" מפנה את תשומת ליבנו לעובדה מעניינת‪ :‬קיימת חלוקה בין הצמדים‬
‫שהזכרנו קודם לא בתוכן השאלות או התשובות‪ ,‬אלא בזמן השאלה‪ .‬בתם ובחכם נאמר‬
‫שהם שואלים "מחר"‪ .‬הרשע שואל "היום" ‪ -‬בזמן שעסוקים בהקרבת קורבן הפסח‪,‬‬
‫ושאינו יודע לשאול אינו שואל‪ ,‬אבל התורה מלמדת אותנו לדבר איתו "היום"‪ -‬כלומר‬
‫ביום הקרבת הפסח‪ .‬שואל "הכלי יקר" שתי שאלות על ההבדלים בין התם לשני קודמיו‬
‫בפרשה‪ :‬ראשית‪ ,‬מה פשר החלוקה הזאת של זמני השאלות? שנית‪ ,‬מדוע שאלת התם‬
‫מופיעה בהקשר למצוות פדיון בכורים ולא ביחס לפסח מצה ומרור? תשובתו היא שזה‬
‫סימן הזיהוי המובהק המבדיל בין הזוגות‪" .‬מחר" אין פירושו לאחר זמן אלא "מחר" ממש‬
‫ למחרת קיום המצווה‪ .‬כשהשאלה נשאלת למחרת קיום המצווה הרי היא מלמדת על‬‫התעניינות‪ ,‬על רצון להבין את הטעם‪ ,‬ולכן התם משוייך למשפחת החכם‪ .‬ההבדל ביניהם‬
‫הוא בחריפות הבאה לידי ביטוי בנוסח השאלה‪ ,‬ולכן התשובה לשניהם היא ביסודה‬
‫תשובה זהה‪ .‬על הבן התם נאמר‪" :‬וְהיה ִכי יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר לֵאמֹ ר מַ ה זֹאת וְ ָאמַ ְרת אֵ ליו‬
‫בְ חֹ זֶּק יד הוֹצִ יָאנּו ה' מִ מִ צְ רַ יִם מִ בֵ ית עֲב ִדים" (שמות יג‪ ,‬יד)‪ .‬על הבן החכם נאמר‪" :‬כִ י‬
‫יִשְ ָאלְ ָך בִ נְָך מחר לֵאמֹ ר מה העֵ דֹת וְ הַ ח ִֻּקים וְ הַ ִמ ְשפ ִטים אֲשֶּ ר צִ ּוה ה' אֱֹלהֵ ינּו אֶּ ְתכֶּם וְ ָאמַ ְרת‬
‫לְ בִ נְָך עֲב ִדים היִינּו לְ פַ ְרעֹ ה בְ מִ צְ ריִם ַויֹצִ יאֵ נּו ה' ִמ ִמצְ ַריִם ְביד חֲזקה" (דברים ו‪ ,‬כ‪-‬כא)‪ .‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬שאלה שנשאלת בעת עשיית המצווה מבטאת קריאת תיגר וניסיון להחליש את‬
‫ההתלהבות בעת קיום המצווה‪.‬‬
‫מעתה ברורה התבנית שעל פיה קבעו חז"ל איזו שאלה שייכת לטיפוס מסוים‪ :‬הרשע הוא‬
‫זה ששואל בעת הקרבת קרבן פסח "מה העבודה הזאת לכם" ‪ -‬שילוב של לעג וקינטור עם‬
‫הוצאת עצמו מן הכלל‪ .‬את שאינו יודע לשאול יש לתפוס בזמן הנכון‪ ,‬ולכן יש לשוחח‬
‫עימו בשעת עשיית המצוות ולהסביר לו את טעמם של המצוות‪ .‬התם הוא זה ששואל ביום‬
‫על היום ומחר בארבעת הבנים שבהגדה‬
‫שאחרי קיום מצוות פדיון בכור‪ ,‬מפני מה מוציאים ממון על דבר‪-‬מה שנראה בלתי מובן‪.‬‬
‫החכם הוא זה ששואל על כל המצוות למחרת קיומן ‪ -‬מה הם פרטי המצוות‪.‬‬
‫היחס שבין "היום" ו"מחר"‬
‫דבריו של "הכלי יקר" פותחים פתח לנושא מעניין ביותר‪ ,‬הקשור גם ליציאת מצרים‪ ,‬והוא‬
‫היחס שבין "היום" ו"מחר" במקרא ומשמעותו‪ .‬הבה נבחן את ההופעות השונות של‬
‫תופעה זו‪ .‬כידוע ישנן חלוקות שונות של מכות מצרים לקבוצות‪ .‬המפורסמת מכולן היא זו‬
‫של ר' יהודה ‪ -‬דצ"ך עד"ש באח"ב‪ .‬בתבנית זו יש זהויות שונות בין הקבוצות‪ .‬למשל‪,‬‬
‫במכה הראשונה בכל קבוצה פוגש משה את פרעה מחוץ לארמונו‪ ,‬בשנייה נכנס לארמון‬
‫פרעה כדי להזהירו והשלישית נטולת אזהרה‪ ,‬אין דו שיח ביניהם‪ .‬והנה מהמכה השנייה‬
‫ואילך מופיעה תופעה מעניינת‪ :‬המכה מּוסרת למחרת המפגש בין משה ופרעה‪ .‬במכת‬
‫צפרדע משה נותן לפרעה את האפשרות לקבוע את זמן הסרת המכה‪ .‬ואף שבדרך כלל כל‬
‫אדם מבקש שתסור רעתו מיד‪ ,‬פרעה מבקש שהמכה תסור למחרת‪ .‬הראשונים מעלים‬
‫אפשרויות שונות להסביר בקשה תמוהה זו‪ .‬אלא שמכאן ואילך מי שיקבע את הזמן הוא‬
‫הקב"ה ‪ -‬תמיד המכה אינה סרה ביום המפגש ולא למחרתו‪ .‬מה פשר הדבר?‬
‫"המחר" במאבק נגד מצרים ועמלק‬
‫רעיון ה"מחר" בולט מאוד במאבקים שבין עם ישראל לעמלק‪ .1‬כבר במלחמה הראשונה‪:‬‬
‫"וַי ֹבא עֲמלֵק וַיִ לחֶּ ם עִ ם יִשְ ראֵ ל בִ ְרפִ ִידם ַויֹאמֶּ ר מֹ שֶּ ה אֶּ ל יְה ֹושֻעַ בְ חַ ר לנּו אֲנ ִשים וְ צֵ א ִהלחֵ ם‬
‫ֱֹלהים בְ י ִדי" (שמות יז‪ ,‬ח‪-‬ט)‪ .‬פשוטו של‬
‫בַ עֲמלֵק‪ .‬מחר ָאנֹ כִ י נִצב עַ ל ֹראש הַ גִ בְ עה ּומַ טֵ ה הא ִ‬
‫פסוק אינו ברור והוא תלוי בפיסוקו‪ .‬האם "מחר" מתייחס לרישא "צא הלחם בעמלק מחר"‬
‫או שמא "מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה"‪ .‬הגמרא כוללת פסוק זה בין המקראות שאין‬
‫להם הכרע (יומא נב‪ ,‬א‪-‬ב)‪ .‬בין כך ובין כך עניין ה"מחר" קשה מאוד‪ .‬לשיטה שהציווי הוא‬
‫להילחם מחר‪ ,‬קשה מדוע לא יילחמו היום‪ ,‬הלא מדובר במלחמת הגנה מפני אויב שתקף‪.‬‬
‫ואכן יש מדרש שטוען שהייתה כאן השהייה נפשעת‪ .‬גם לשיטה שהציווי למלחמה היה‬
‫מידי וה"מחר" מדבר על התייצבותו של משה בתפילה על ראש הגבעה‪ ,‬קשה מאוד‪ :‬מדוע‬
‫לא יתפלל מיד באותו היום?‬
‫‪ 1‬עיין על כך בספר "פחד יצחק" לפורים‪ ,‬להרב יצחק הוטנר‪ ,‬עניין ה'‪ ,‬ובספר "הסתרים באסתר"‪ ,‬להרב אברהם‬
‫ריבלין‪ ,‬שהרחיב בכמה מקומות ברעיון זה ומשמעותו‪ .‬כמה מהדברים לקמן לקוחים מספר זה‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫‪112‬‬
‫הרב אהרון איזנטל‬
‫גם המלחמה השנייה של ישראל עם עמלק‪ ,‬זו שבה בני ישראל בהנהגת שאול המלך‬
‫תוקפים את העמלקים‪ ,‬עומדת בסימן ה"מחר"‪ .‬מחיית אגג העמלקי לא התבצעה באותו‬
‫היום שבו הייתה אמורה להיות‪ ,‬אלא רק למחרת (אמנם שאול המרה בכך את פי הנביא‪,‬‬
‫אבל עובדה היא שאגג הוצא להורג רק למחרת)‪ .‬המלחמה השלישית‪ ,‬בימי דוד‪ ,‬עומדת גם‬
‫היא בסימן "למחרת"‪ :‬וַ ַיכֵם דוִ ד מֵ הַ נֶּשֶּ ף וְ עַ ד העֶּ ֶּרב לְ מחֳרתם (שמואל‪-‬א ל‪ ,‬יז‪ ,‬רש"י מביא‬
‫את המדרש שקובע במפורש שהדבר קשור ליסוד המדובר‪" :‬למחרתם ‪ -‬למודים הם‬
‫עמלקים ללקות ביום מחר כמו שנאמר מחר אנכי נצב וגו'‪ ,‬לכך נאמר למחרתם")‪ .‬בתחנה‬
‫הבאה‪ ,‬בימי מרדכי ואסתר‪ ,‬פותר היסוד שבוקע ועולה מהאירועים שצוינו‪ ,‬כמה קשיים‬
‫באופן התנהגותה של אסתר‪ .‬כל המפרשים שואלים מדוע אסתר לא ביקשה על עמה מיד‬
‫כשאירע נס ואחשוורוש הושיט לה את שרביטו‪ .‬שאלה זו מתעצמת לנוכח העובדה שגם‬
‫במשתה הראשון לא ביקשה על עמה‪ ,‬אלא רק שהמלך והמן יבואו למחרת אל המשתה‪.‬‬
‫ועוד שאלה אפשר להוסיף‪ :‬מה פשר בקשתה של אסתר מאחשוורוש שתינתן רשות‬
‫ליהודים בשושן להילחם גם למחרת י"ג‪ ,‬מה הוסיפה מלחמה קטנה זו? הרגו שלוש מאות‬
‫עמלקים‪ ,‬וקבעו יום נוסף לפורים‪ .‬מה פשר הדבר?‬
‫נסכם‪ :‬מתברר שבמאבק שבין עם ישראל למצרים‪ ,‬כמו במאבק עם עמלק‪ ,‬שולט מוטיב‬
‫ה"מחר"‪ ,‬כיום שבו הקב"ה מכה את אויבי עמו‪ .‬במצרים אין הקב"ה מסיר את מכותיו עד‬
‫למחרת‪ ,‬וגם ההכרעות במלחמות עם עמלק מכוונות ליום המחר‪ .‬יש טעם לכך‪.‬‬
‫מלחמת "היום" ב"מחר"‬
‫אתיו יְצַ ְר ִתיו‬
‫מטרת הבריאה הוגדרה על ידי הנביא ישעיהו‪ֹ " :‬כל הַ נ ְִקרא בִ ְש ִמי וְ לִ כְ בו ִֹדי בְ ר ִ‬
‫ַאף עֲשִ יתִ יו" (ישעיה מג‪ ,‬ז)‪ .‬הוי אומר‪ ,‬תכלית הבריאה היא להפיץ שם ה' וכבודו בעולמנו‬
‫הגשמי‪ .‬שאיפה זו תובל על ידי עם ישראל שעליו אומר הנביא‪" :‬עַ ם‪-‬זּו יצַ ְר ִתי לִ י ְת ִהל ִתי‬
‫יְסַ פֵרּו" (שם מג‪ ,‬כא)‪ .‬דרכו של עולם שיתרון האור בא דווקא מן החושך‪ .‬כנגד אורו של‬
‫עולם‪ ,‬עם ישראל‪ ,‬קיימות אומות שתפקידם הוא "להחשיך" כביכול את מציאות ה' בעולם‪.‬‬
‫שלוש אומות נקראות "ראשית"‪ .‬אומת הקודש הלא היא עם ישראל ‪" -‬קֹ ֶּדש י ְִשראֵ ל לַה'‬
‫רֵ אשִ ית תְ בּוָאתֹ ה" (ירמיה ב‪ ,‬ג)‪ ,‬וכנגד קדושת ראשית זו יש שתי ראשיות של טומאה‪ ,‬הלוא‬
‫אשית א ֹונִים‬
‫הן מצרים ועמלק‪ .‬על מצרים נאמר בפרק הסוקר את גלות מצרים והמכות‪ֵ " :‬ר ִ‬
‫בְ ָא ֳהלֵי חם"‪ ,‬כידוע חם הוא אבי מצרים‪ .‬ועל עמלק נאמר "ראשית גויים עמלק ואחריתו‬
‫עדי אובד"‪ .‬יש להבין מה פירוש המונח "ראשית גויים"‪ ,‬והלא עמלק לא היה העם הראשון‬
‫בעולם? אלא כאמור הוא מייצג שורש של טומאה המתנגד לעם ישראל‪ ,‬שורש הקדושה‪.‬‬
‫'ראשית' טומאת מצרים פירושה הכפירה שהופיעה בפי פרעה מלך מצרים שכפר בעצם‬
‫מציאות ה'‪" :‬מִ י ה' אֲשֶּ ר אֶּ שְ מַ ע בְ קֹ ל ֹו לְ שַ לַח אֶּ ת י ְִשראֵ ל ֹלא י ַדעְ ִתי אֶּ ת‪-‬ה'‪( "...‬שמות ה‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫עמלק לעומתו‪ ,‬אינו כופר במציאות ה'‪ ,‬הוא כופר רק בהשגחת ה'‪ .‬דגלו הוא "אשר קרך"‪-‬‬
‫על היום ומחר בארבעת הבנים שבהגדה‬
‫לשון מקרה (רש"י דברים כה‪ ,‬יח)‪ ,‬כביכול כל המתרחש עלי אדמות אך ורק מקרה הוא‪ .‬על‬
‫כן המאבק עם מצרים הוא על האמונה במציאות ה'‪ ,‬ואמונה זו מוכרעת בעשרת המכות‪.‬‬
‫עמלק מופיע מיד לאחר מכן‪ ,‬לפני מתן תורה‪ ,‬שכן אמונה בכוח עליון ערטילאי אינה‬
‫מפריעה לו‪ ,‬מה שאין כן מתן תורה שפירושו הורדת שלטון ה' למציאות‪ ,‬היינו‪ ,‬במערכת‬
‫מצוות ואיסורים‪ .‬המלחמה בעמלק הפכה למלחמה נצחית שכן עמלק מייצג את כל‬
‫הגורמים העומדים להשכיח את שם ה' בעולם‪ .‬ולכן אף שעמלק האתני לא קיים‪ ,‬אבל‬
‫מחשבות עמלקיות קיימות ואף פורחות שוב ושוב בצורות שונות‪ .‬המאבק בין עם ישראל‬
‫למצרים ועמלק הוא המאבק בין עם המחר לעמים המייצגים את "היום"‪ .‬ה"מחר" הוא‬
‫היום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד‪ ,‬כדברי אהרון "חג לה' מחר"‪ .‬אך "היום" הראיה הזאת‬
‫עדיין לא התפשטה‪ ,‬שם ה' עוד מכוסה‪ .‬עולם הטבע הוא " העולם"‪ ,‬הקב"ה נמצא בו‬
‫במסתרים‪ .‬והמצרים‪ ,‬המסמלים יותר מכל את ההשתעבדות לעולם המבוסס על הטבע‪,‬‬
‫שייכים לאופי זה של תרבות‪ ,‬תרבות "היום"‪ .‬שבירת תרבותם באה על ידי המכות‬
‫שהסתיימו רק למחרת‪ .‬כך גם עמלק וצאצאיו‪ .‬מה בוער להמן להשמיד את כל היהודים‬
‫"ביום אחד"? נדמה לו שבמסגרת "היום" הוא יצליח‪ .‬אסתר לעומת זאת דוחה את‬
‫ההכרעה ל"מחר"‪ .‬המתח נורא‪ ,‬אבל היא למדה ממשה רבנו שהניצחון אפשרי רק בעולם‬
‫המחר‪ .‬גם בעת המלחמה היא מבקשת יום נוסף‪ ,‬מפני שההצלחה המלאה תתרחש רק ביום‬
‫המחרת‪ .‬אולי זו הסיבה לכך ששאול לא הרג את אגג בו ביום‪ ,‬והמתין ליום המחרת‪ .‬אלא‬
‫שהוא עבר על ציווי ה'‪ ,‬והתוצאה הייתה איומה‪ .‬חז"ל אומרים שבאותו לילה התעברה‬
‫שפחה ממנו במחנה השבויים וממנו יצא דורות רבים לאחר מכן המן האגגי‪ .‬שמואל זועק‬
‫אל ה' כל אותו הלילה‪ .‬אולי לא על שאול אלא על עם ישראל שדורות רבים לאחר מכן‬
‫תרחף על ראשו סכנת השמדה‪ .‬אמנם אגג העמלקי נופל למחרת ביד שמואל‪ ,‬כמו כל‬
‫העמלקים שלמודים ליפול למחר‪ .‬שמואל שיודע את גודל הטעות של שאול מטיח בו "וגם‬
‫נצח ישראל לא ינחם"‪ .‬מה זה קשור לכל העניין? לפי מהלך הדברים זה ההקשר‪ :‬עם‬
‫ישראל הוא עם המחר‪ ,‬עם הנצח‪ .‬ולכן אף שכתוצאה מהשהיית דבר ה' הוא עוד יעמוד‬
‫בסכנת השמדה‪ ,‬אך בסופו של דבר "נֵצַ ח י ְִשראֵ ל ֹלא יְשַ ּקֵ ר וְ ֹלא יִנחֵ ם "‪.‬‬
‫המשותף למצרים ועמלק‬
‫הקשר שבין מצרים ועמלק מופיע במקום נוסף‪ .‬אחר מלחמת עמלק התורה מגדירה את‬
‫עמלק כך‪" :‬יד עַ ל כֵס יּה"‪ ,‬לכן "מִ לְ חמה לה' בַ עֲמלֵק ִמדֹר דֹר"‪ .‬ידו של עמלק מכסה את‬
‫הופעת כיסא ה'‪ ,‬המופיע כאן בשם י‪-‬ה‪ .‬שם זה מבטא את החיבור של עולם הזה ועולם‬
‫הבא‪ ,‬של היום ומחר‪ .‬האות ה' מסמלת את העולם הזה והאות י' את העולם הבא (מנחות‬
‫כט‪ ,‬ב)‪ .‬אותיות אלו מסמלות את ההווה והעתיד‪ .‬ההווה הוא האות ה'‪ ,‬וה‪-‬י' מסמל את‬
‫העתיד‪ ,‬שהרי על ידי הוספת יו"ד אפשר לשנות את העבר לעתיד ("עבר" ‪" -‬יעבור" וכד')‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫‪114‬‬
‫הרב אהרון איזנטל‬
‫לכן "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד"‪ ,‬זאת אומרת באחרית הימים תאבד מהותו‬
‫אתי יּה עננִי בַ מֶּ ְרחב יּה"‪ -‬ההווה הוא‬
‫של עמלק‪ .‬גם מצרים קשורה לשם זה " ִמן הַ מֵ צַ ר קר ִ‬
‫מיצר‪ ,‬ויוצאים ממנו‪ ,‬ממצרים‪ ,‬על ידי קריאה בשם זה‪ .‬על ידי הבנה שאנו "אנשי המחר"‪,‬‬
‫פנינו אל היום שיהיה ה' אחד‪.‬‬
‫"היום" ו"המחר" בארבעת הבנים ובימינו‬
‫בהגדה של פסח נרמז פעמיים כינוי זה של הקב"ה‪ .‬בפתיחת ההגדה מופיע תקציר של‬
‫הפעולות שנעשה בלילה זה ‪ -‬קדש ורחץ וכו'‪ .‬סך הכול חמישה עשר סימנים של הפעולות‬
‫שצריך לבצע והדברים שיש לאומרם‪ .‬אין זה אוסף מקרי אלא מבנה מסודר ומשוכלל שבנוי‬
‫מחמישה עשר שלבים‪ ,‬ומטרתו לבנות סולם שמצמיח ומגביה את קומתנו האישית כבני‬
‫חורין‪ .‬כמו כן בפזמון "דיינו" יש חמישה עשר מעלות‪ ,‬כנגד חמישה עשר שירי המעלות‪.‬‬
‫המספר הזה אינו מקרי ויש לו מספר משמעויות‪ .‬די אם נזכיר שליל הסדר נערך בחמישה‬
‫עשר בניסן‪ ,‬בלילה שבו השלימה הלבנה את צמיחתה מהשלב שבו היא התאיינה ולא‬
‫נראתה‪ ,‬וכל יום נחשף חלק נוסף ממנה עד שהגיעה למראה שלם‪ .‬זו גם תקוותנו‪ .‬בהקשר‬
‫של דברינו הקודמים יש לומר שחמישה עשר הם גימטרייה של שם ה' המדובר ‪ -‬י‪-‬ה‪ ,‬והוא‬
‫רומז לאופן השיחה עם הבנים‪ .‬יש שני סוגי בנים‪ :‬החכם והתם מבינים את העיקרון של‬
‫"מחר" ‪ -‬השאלות שלהם לגבי "היום" ימתינו למחר‪ ,‬אבל יש סוג של בנים ש'‪-‬מצרים'‬
‫חלחלה בהם‪ .‬הרשע נמצא במצב כה קשה עד כדי שאילו היה שם לא היה נגאל‪ .‬הוא איש‬
‫של "היום" ו"היום" פרעה הוא האל הגדול‪ .‬עם טיפוס זה צריך להתמודד בדרך של "הקהה‬
‫את שיניו"‪ .‬הבן הזה מזלזל ב"מחר"‪ ,‬בקריאה בשם ה' א‪-‬ל עולם‪ .‬ויש במשפחה הזו גם מי‬
‫"שאינו יודע לשאול"‪ ,‬זה מי שאינו מבין את "המחר"‪ .‬הוא לא הוציא את עצמו מן הכלל‪.‬‬
‫איתו צריך לדבר על "היום" ולהוביל אותו מ"היום" "למחר"‪" .‬בכל דור ודור חייב אדם‬
‫לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" (פסחים קטז‪ ,‬ב)‪ .‬דור יוצאי מצרים נפגשו‬
‫עם שני סוגי כפירות ותיקונן‪ .‬האחת‪ ,‬כפירתו של פרעה במציאות ה'‪ ,‬אמונה שטבעה בים‬
‫סוף עם פרעה וחילו‪ .‬האחרת‪ ,‬מיד לאחר מכן‪ ,‬כפירתו של עמלק בהשגחת ה'‪ .‬היוצא "בכל‬
‫דור ודור" ממצרים צריך ללמוד ולחזק אמונתו בה' ובהשגחתו‪ .‬עליו להפיח תקווה כנגד‬
‫הקמים לכלותינו בכל דור ודור‪ ,‬כך שגם אם נדמה שהשעה משחקת לרשע‪ ,‬יבוא יום והוא‬
‫לא רחוק‪" ,‬מחר"‪ ,‬ואור הישועה יזרח‪ .‬ועוד עלינו לדעת להבדיל בין עיקר לטפל‪ ,‬בין‬
‫העראי לבין הנצח‪" .‬נֵצַ ח יִשְ ראֵ ל ֹלא יְשַ ּקֵ ר וְ ֹלא יִנחֵ ם"‪.‬‬
‫שולחן עורך ‪-‬‬
‫מרכז הסדר!‬
‫חננאל טחובר‬
‫אחד הסימנים שאליו מחכים אולי יותר מכל הוא 'שולחן עורך' האם‬
‫זה רק מהרצון לאכול‪ ,‬או שיש כאן משהו עמוק ומהותי יותר?‬
‫מכל חמשה עשר הסימנים המרכיבים את ליל הסדר ושנועדו בין השאר להזכיר לנו את‬
‫הלכותיו המרובות‪ ,‬המפתיע מכולם הוא 'שולחן עורך'‪ .‬וכי יכולנו לשכוח לאכול? האם‬
‫מישהו העלה על דעתו לוותר על הסעודה ועוד שהיא מגיעה כל כך מאוחר?! יתרה מזו ‪-‬‬
‫רובם ככולם של סימני הסדר קשורים בהלכות של מצוות החג החל ב‪'-‬קדש' עם חישובים‬
‫על כמות ה‪'-‬רביעית' והמצווה הכפולה של קידוש ושל כוס ראשונה מארבע כוסות‪,,‬‬
‫ההסיבה וכו' דרך 'ורחץ' וההבדל בינה לבין 'רחצה' ומי חייב בה ועד 'צפון' עם דיון‬
‫בכמותו וזמנו וכו'‪ .‬אפילו ל‪'-‬נרצה' יש מקום בבחינת מה מותר ואסור לעשות עם סיום‬
‫הסדר ומה ראוי שייעשה‪ ...‬והשירים והפיוטים‪ ...‬אך מה עניינו ההלכתי ובעיקר הרעיוני של‬
‫'שולחן עורך'?! כיצד הוא קשור ליציאת מצרים?‬
‫להגדה חוברו פרושים כחול אשר על חוף ים סוף‪ ,‬ודברים רבים נאמרו בהקשר לסימנים‬
‫השונים ולא רק לחלק של ה‪'-‬מגיד'‪ .‬המעיין בהלכה ובהגדה בעניין 'שולחן עורך' ימצא‬
‫בעיקר התייחסות קצרה לעניין האוכל ועוד תוספת בעניין השארת מקום לאפיקומן או‬
‫שתייה במהלך הסעודה‪ ,‬וזהו‪ .‬המהדרים כתבו שיש מקום לאמירת דברי תורה על השולחן‬
‫(שזה דבר שנעשה לאורך כל הערב‪ .)...‬היכן הפירושים‪ ,‬הרעיונות ודברי האמונה המוסר‬
‫וההגות ל‪'-‬שולחן עורך'?!‬
‫‪115‬‬
‫‪116‬‬
‫חננאל טחובר‬
‫ישנו גם פער נסתר שלא מדברים עליו בגלוי בין הציפייה (של גדולים וקטנים כאחת)‬
‫להגיע כבר ל‪'-‬שולחן עורך' לבין 'זמן האיכות' המוקדש לו‪ .‬נראה כביכול ששלב האוכל‬
‫הוא מן דבר ש אולי חכמים היו מעדיפים לוותר עליו והיה ראוי שבלילה זה נתקדש ונהיה‬
‫כולנו רוחניים‪ ...‬אך המציאות כאמור לעיל שונה‪ ,‬שונה מאד‪.‬‬
‫מה אם כן תפקידם של הקניידעלך בתוך כל המרור‪ ,‬הכרפס והאפיקומן? אבקש לטעון‬
‫ולומר ששולחן עורך הוא מרכז הסדר ושיאו‪ ,‬אך לשם כך נחוצות מספר הקדמות‪ .‬עניינו‬
‫של ליל הסדר הוא היציאה מעבדות לחירות‪ ,‬כדי להמחיש זאת קבעו מחברי ההגדה את‬
‫הכלל 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' (משנה פסחים פרק י‪ ,‬ד)‪ .‬באופן כללי יש בהגדה‬
‫שלשה רעיונות מרכזיים‪ :‬תאור הקושי שהיה‪ ,‬תאור ההיפוך במצב עם המכות והיציאה‬
‫ולבסוף תודה והלל על כך‪.‬‬
‫מהיכן מתחיל סיפור הגנות? על זה נחלקו אמוראים בגמ' ואכמ"ל‪ ,‬על כל פנים חלק ניכר‬
‫מ‪'-‬מגיד' וכן ה‪'-‬מרור'‪' ,‬מצה' ועוד עוסקים בהמחשת המצב הקשה שהיה במצרים‪ ,‬הגמרא‬
‫דורשת כמעט כל מילה בפרשת 'ארמי אובד אבי' (דברים כו) וממחישה את השעבוד‬
‫הקשה‪:‬‬
‫וַירֵ עּו אֹ תנּו הַ מִ צְ ִרים וַ יְעַ נּונּו‪ ,‬וַ יִתְ נּו עלֵינּו עֲבֹ דה קשה‪ .‬וַירֵ עּו אֹ תנּו הַ מִ צְ ִרים ‪ -‬כְמה שֶּ נֶּאֱמַ ר‪:‬‬
‫הבה נִתְ חַ כְמה ל ֹו פֶּן י ְִרבֶּ ה‪ ,‬וְ היה כִי תִ ְק ֶּראנה מִ לְ חמה וְ נוֹסַ ף גַם הּוא עַ ל שנְאֵ ינּו וְ נִלְ חַ ם בנּו‪,‬‬
‫ָארץ‪ .‬וַ יְעַ נּונּו ‪ -‬כְ מה שֶּ ֶּנאֱמַ ר‪ :‬וַישִ ימּו עליו שרֵ י מִ ּסִ ים לְ מַ עַ ן עַ נֹת ֹו בְ סִ בְ ֹלתם‪ .‬וַיִבֶּ ן‬
‫וְ עלה מִ ן ה ֶּ‬
‫ערֵ י מִ סְ כְ נוֹת לְ פַ ְרעֹ ה‪ .‬אֶּ ת פִ תֹ ם וְ אֶּ ת ַרעַ מְ סֵס‪ .‬וַ יִתְ נּו עלֵינּו עֲבֹ דה קשה ‪ -‬כְ מה שֶּ ֶּנאֱמַ ר‪:‬‬
‫וַ ַיעֲבִ דּו מִ צְ ַריִם אֶּ ת בְ נֵי יִשְ ראֵ ל בְ פ ֶּרְך‪ .‬וכן הלאה לאורך כל הפסוקים‪.‬‬
‫חלק נוסף עוסק בהיפוך המצב וביציאה לחירות‪:‬‬
‫וַיוֹצִ אֵ נּו ה' מִ מִ צְ ַריִם בְ יד חֲזקה ּובִ זְ רֹעַ נְטּויה‪ּ ,‬ובְ מֹ רא גדֹ ל‪ּ ,‬ובְ אֹ תוֹת ּובְ מֹפְ תִ ים‪ .‬וַיוֹצִ אֵ נּו ה'‬
‫מִ מִ צְ ַריִם ‪ֹ -‬לא עַ ל יְדֵ י מַ לְ אְך‪ ,‬וְ ֹלא עַ ל יְדֵ י שרף‪ ,‬וְ ֹלא עַ ל יְדֵ י שלִ יחַ ‪ ,‬אֶּ לא הַ ּקדוֹש ברּוְך הּוא‬
‫בִ כְבוֹד ֹו ּובְ עַ צְ מוֹ‪ ,‬שֶּ ֶּנאֱמַ ר‪ :‬וְ עבַ ְרתִ י בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם בַ ַליְלה הַ זֶּה‪ ,‬וְ הִ כֵיתִ י כל בְ כוֹר בְ אֶּ ֶּרץ‬
‫מִ צְ ַריִם מֵ ָאדם וְ עַ ד בְ הֵ מה‪ּ ,‬ובְ כל אֱֹלהֵ י מִ צְ ַריִם אֶּ עֱשֶּ ה שְ פטִ ים‪ֲ .‬אנִי ה'‪ .‬וְ עבַ ְרתִ י בְ אֶּ ֶּרץ‬
‫מִ צְ ַריִם בַ ַליְלה הַ זֶּה ‪ֲ -‬אנִי וְ ֹלא מַ לְ אְך ְהִ כֵיתִ י כל בְ כוֹר בְ אֶּ ֶּרץ מִ צְ ַריִם ‪ֲ -‬אנִי וְ ֹלא שרף בְ כל‬
‫אֱֹלהֵ י מִ צְ ַריִם אֶּ עֱשֶּ ה שְ פטִ ים ‪ֲ -‬אנִי וֹלא הַ שלִ יחַ ‪ .‬וכך הלאה והלאה‪...‬‬
‫בהמשך מדגישה ההגדה את הטובות שזכה להם העם מאז‪:‬‬
‫אִ לּו עשה בהֶּ ם שְ פטִ ים‪ ,‬וְ ֹלא עשה בֵאֹלהֵ יהֶּ ם‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫אִ לּו עשה בֵ אֹלהֵ יהֶּ ם‪ ,‬וְ ֹלא ה ַרג אֶּ ת בְ כוֹרֵ יהֶּ ם‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫שולחן עורך – מרכז הסדר!‬
‫אִ לּו קֵ ְרבנּו לִ פְ נֵי הַ ר סִ ינַי‪ ,‬וְ ֹלא נתַ ן לנּו אֶּ ת הַ תוֹרה‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫אִ לּו נתַ ן לנּו אֶּ ת הַ תוֹרה וְ ֹלא הִ כְ נִיסנּו לְ אֶּ ֶּרץ יִשְ ראֵ ל‪ַ ,‬דיֵינּו‪.‬‬
‫אִ לּו הִ כְ נִיסנּו לְ אֶּ ֶּרץ יִשְ ראֵ ל וְ ֹלא בנה לנּו אֶּ ת בֵית הַ בְ חִ ירה‪ַ ,‬דיֵינּו‪ ,‬וכו'‬
‫ואכן לא נפקד מקומו של ה'שבח' ואנו אומרים בקול גדול‪:‬‬
‫לְ פִ יכְך ֲאנַחְ נּו חַ יבִ ים לְ הוֹדוֹת‪ ,‬לְ הַ לֵל‪ ,‬לְ שַ בֵ חַ ‪ ,‬לְפאֵ ר‪ ,‬לְ רוֹמֵ ם‪ ,‬לְ הַ דֵ ר‪ ,‬לְברֵ ְך‪ ,‬לְ עַ לֵה ּולְ קַ לֵס‬
‫לְ מִ י שֶּ עשה ַלאֲבוֹתֵ ינּו וְ לנּו אֶּ ת כל הַ נִּסִ ים האֵ לּו‪ :‬הוֹצִ יָאנּו מֵ עַ בְ דּות לְ חֵ רּות מִ יגוֹן לְ שִ מְ חה‪,‬‬
‫ּומֵ אֵ בֶּ ל לְ י ֹו ם טוֹב‪ּ ,‬ומֵ אֲפֵ לה לְ אוֹר גדוֹל‪ּ ,‬ומִ שִ עְ בּוד לִ גְ אֻלה‪ .‬וְ נֹ אמַ ר לְ פניו שִ ירה חֲדשה‪:‬‬
‫הַ לְ לּויּה‪ .‬ובהמשך אנו גומרים את כל ההלל‪.‬‬
‫אך לכאורה למרות כל מה שאנו אומרים ולמרות שאנו מכלילים עצמנו (למי שעשה‬
‫לאבותינו ולנו‪ ...‬והיא שעמדה לאבותינו ולנו ועוד)‪ ,‬עדיין ‪ -‬כך נדמה ‪ -‬רובה ככולה של‬
‫ההגדה עוסקת בעבר (הרחוק והמופלא‪ ,‬העבר הניסי והמרומם של היציאה מעבדות‬
‫לחירות)‪ .‬אך האם זה הכל? היכן השבח שלנו‪ ,‬היושבים עתה לליל הסדר‪ ,‬השבח של דורנו‪,‬‬
‫של תקופתנו‪ ,‬של לילה זה‪ ,‬של שנה זו? כיצד נביע את חירותנו כרגע‪ ,‬את החופש שאנו‬
‫אדונים לעצמנו‪ ,‬לזמננו‪ ,‬לרכושינו? את זה בא לבטא ה‪'-‬שולחן עורך'‪ .‬הישיבה ליד שולחן‬
‫ערוך מכיל כל טוב מביאה לידי ביטוי בצורה הבלתי אמצעית והברורה מכל את מצבנו‬
‫הטוב כיום‪ ,‬עכשיו‪ .‬האפשרות שלנו להתהדר בכלים נאים‪ ,‬בתבשילים ערבים‪ ,‬בבשר ודגים‬
‫היא העדות הטובה ביו תר שאיננו כבר במצרים‪ ...‬היכולת לשבת בהסיבה כבני מלכים‪,‬‬
‫לשוחח בלי פחד משלטון זר מגלבים ועלילות דם‪ ,‬היא השבח היותר גדול לבורא עולם על‬
‫השפע הרב שהוא נתן לנו בעת הזאת‪ .‬ההסבה לאורך חלק מהלילה‪ ,‬עריכת השולחן בכלים‬
‫נאים וכו' מכינה אותנו לקראת 'השולחן עורך' בו נמצא שיא הביטוי לחירותנו‪ .‬חרות זו‬
‫היא קודם כל חרות גופנית‪ ,‬היכולת והאפשרות לאכול‪ ,‬לשתות וכו' ועל גביה מגיעה‬
‫החרות הנפשית וכך כתב‬
‫הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק כז) מדגיש את חשיבות וקדימות השלמות הגופנית‪,‬‬
‫להלן חלק מדבריו עיי"ש‪:‬‬
‫כוונת כל התורה שני דברים‪ ,‬והם‪ :‬תקינות הנפש ותקינות הגוף‪...‬‬
‫מטרה שנייה זאת היא המודגשת יותר‪ ,‬והיא אשר הפליגו לפרטה ולפרט את כל פרטיה‪,‬‬
‫כי הכוונה הראשונה אינה מושגת אלא לאחר שמושגת זאת השנייה‪ ,‬זאת מפני שהוכח‬
‫בהוכחה מופתית שלאדם שתי שלמויות‪ :‬שלמות ראשונה והיא שלמות הגוף‪ ,‬ושלמות‬
‫אחרונה והיא שלמות הנפש‪ .‬שלמותו הראשונה היא שיהיה בריא‪ ,‬בטוב שבמצביו‬
‫‪117‬‬
‫‪118‬‬
‫חננאל טחובר‬
‫הגופניים‪ .‬דבר זה אינו אפשרי אלא אם כן הוא מוצא את כל מה שהכרחי לו כל‪-‬אימת‬
‫שהוא מבקשו‪ ,‬כלומר‪ ,‬מזונותיו ויתר הנהגת גופו‪ ,‬כגון דיור‪ ,‬רחצה וזולתם‪ .‬אדם בודד‬
‫אינו יכול להשיג זאת כלל‪ .‬אין כל פרט יכול להשיג זאת אלא בהתאגדות המדינית‪ ,‬כמו‬
‫שידוע שהאדם מדיני בטבעו‪ ...‬ברור גם כן שלא ניתן להשיג את השלמות האחרונה‬
‫הנעלה הזאת אלא לאחר השגת השלמות הראשונה‪ ,‬כי האדם אינו יכול לתפוש מושכל‬
‫אפילו אם הוסבר לו‪ ,‬כל שכן שיתעורר לזאת מעצמו‪ ,‬בשעה שיש לו כאב או רעב חזק או‬
‫צמא או חוֹם או קור חזק ‪...‬‬
‫ברורה איפה חשיבות השמחה בדברים הגופניים המאפשרת גם התעמקות בצד הרוחני‪,‬‬
‫ולא לחינם בדברים רבים של מצווה אנו שמחים ביין וכדו'‪ .‬נסכם ונאמר שנפש האדם‬
‫מתפעלת מ‪ '-‬כאן ועכשיו' יותר מאשר ממה שהיה או יהיה‪ .‬נפש האדם מתפעלת יותר‬
‫מתיאורי 'יש'‪ ,‬ע ושר‪ ,‬כבוד והדר מאשר מתיאורי 'אין'‪ ,‬צער עוני ומחסור‪ .‬היה ראוי‬
‫לכאורה לעסוק בליל הסדר רק במצבנו הטוב היום‪ ,‬בארצנו המתפתחת‪ ,‬בכלכלה‪,‬‬
‫בחקלאות‪ ,‬בתיירות ובעוד נושאים רבים המבשרים את הרי ישראל הנותנים פירותיהם‬
‫כדברי יחזקאל‪ ,‬ואכן ראוי לעסוק בזה‪ ...‬אך חכמים שהכירו א ת כוחות הנפש ידעו כי עדיף‬
‫להתחיל בגנות ורק לאורה ומתוכה לסיים בשבח‪ ,‬כך הוא בולט יותר‪ ,‬כך הוא משמעותי‬
‫יותר‪ .‬על כן פותחת ההגדה בתיאור הצער והקושי והגאולה ממנו ומגיעה לשיא התודה‬
‫וההלל ב‪'-‬שולחן עורך' שמבטא את החירות‪ ,‬את האפשרות להתענג היום ממה שזן ה' את‬
‫עולמו‪ ,‬את חירותנו הלאומית והרוחנית לעומת שיעבוד מצרים‪' .‬שולחן עורך' הוא שיקוף‬
‫של החירות‪ ,‬של היכולת להגיע לשיא חומרי של אכילה ושתייה שכל כולה הודאה ושבח‬
‫לה' וכך היא מתקדשת מעבר לאכילה בלבד‪ .‬וכיצד ישמחו בהווה הדלים והעניים‪ ,‬אלו‬
‫שאוכלים רק פת חרובים מערב שבת לערב שבת? ‪ -‬כך שאלני הרב דוד פוקס כשהראיתי לו‬
‫את הדברים ‪ -‬ועניתי לו‪ ,‬אדרבה ‪ -‬לכן אנו פותחים את הסדר ב'כל דכפין יתי וכול' ואף‬
‫הרמב"ם כתב להלכה‪" :‬וכשהוא אוכל ושותה‪ ,‬חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר‬
‫העניים האומללים‪ .‬אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו‪ ,‬ואינו‬
‫מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש‪--‬אין זו שמחת מצווה‪ ,‬אלא שמחת כרסו‪( "...‬הלכות‬
‫שביתת יום טוב‪ ,‬ו')‪.‬‬
‫יהי רצון שנזכה לאכול לשובע גם מן הזבחים וגם מן הפסחים בירושלים עיר קדשנו תבנה‬
‫ותכונן במהרה בימינו אמן‪.‬‬
‫קרבן פסח‬
‫הרב מוטי פרנקו‬
‫בזמן שבית המקדש היה קיים קורבן הפסח היה מרכזו של חג‬
‫הפסח‪ ,‬כיום‪ ,‬לצערנו‪ ,‬נשארו לנו רק מעשים לזיכרונו‪ .‬מתוך עיון‬
‫בגבורות ה' של מהר"ל נתחבר לדיני הקרבן והבנת עומק עניינו‬
‫ונוכל להבין את משמעותו של החג‪.‬‬
‫אלו הם דיני פסח כפי שהם מובאים במסכת זבחים‪ ,‬ונאמרים מידי בוקר בסדר הקרבנות‬
‫בסוף המשנה האחרונה‪:‬‬
‫הפסח‪ .‬בזמן שביהמ"ק קיים בי"ד צריך לשחוט בין הערביים לשם פסח‪ .‬ושלא לשמו‬
‫פסול וצריך שיהיה שה תמים בין שנה‪ ,‬זריקת דמו ואימוריו על המזבח ונאכל בלילה למי‬
‫שנמנה עליו קודם שחיטה ואינו נאכל כי אם צלי אש על ראשו ועל כרעיו ועל קירבו‬
‫ואסור לאכול ממנו נא ומבושל‪ ,‬ואסור לערל ומשומד ואסור לשבור עצם ממנו ואסור‬
‫לאכול אותו בשתי בתים‪ ,‬ומצותו לאכול אותו על מצוות ומרורים‪.‬‬
‫נקדים ונאמר‪ ,‬שקרבן פסח מצריך עיון גדול‪ ,‬ושמהלימוד הראשוני שלו עולים עניינים‬
‫שונים‪ :‬האם הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור? בדיניו המיוחדים שונה קרבן הפסח משאר‬
‫הקורבנות‪ :‬צריך לאכול אותו בבית אחד‪ ,‬אסור לשבור בו עצם‪ ,‬והוא נאכל רק צלי ולא‬
‫מבושל‪ .‬כמובן שצריך לציין שפסח ומילה הן שתי מצוות העשה היחידות שהעובר עליהם‬
‫מתחייב בכרת ובזה שוב מתייחד קרבן פסח משאר הדברים‪ .‬על בסיס הדבר הזה‪ ,‬המהר"ל‬
‫מתחיל לבאר את עניין הדינים המיוחדים לקרבן פסח‪ ,‬וממילא עומד על הנקודה המיוחדת‬
‫בקרבן הזה‪.‬‬
‫‪119‬‬
‫‪111‬‬
‫הרב מוטי פרנקו‬
‫שייכות עם ישראל לקב"ה‬
‫‪1‬‬
‫כותב המהר"ל ‪" :‬והכתוב נתן טעם לפסח‪' ,‬אשר פסח ה' על בתי ישראל במצרים '‬
‫(שמות יב) ר"ל שהכה בכורי מצרים ובתינו הציל וזה מורה" ‪ -‬הנקודה הזאת שה' פסח‬
‫על בתי ישראל ‪" -‬כי ישראל הם להקדוש ברוך הוא שאין אחד מכה ומפסיד דבר‬
‫שהוא שלו ובזה אנו עבדים לו ועובדים אל השם יתברך בעבודתו שהוא הקרבת‬
‫הפסח כעבד שהוא עובד לרבו"‪ .‬הפסיחה על בתי ישראל והכניסה לבתי המצרים היא‬
‫מעשה שמורה על השייכות המיוחדת של ישראל לקב"ה‪ .‬נכון שכל יציאת מצרים מורה על‬
‫זה‪ ,‬אבל הנקודה הזאת מתחדדת בפסיחה‪" :‬בלילה ההוא‪ ...‬ועברתי" ‪ -‬אני עובר‪ ,‬אני מכה‪,‬‬
‫אני מבדיל בין ישראל ובין מצרים‪ .‬לכאורה כל הבכורות היו בגזירה‪ ,‬גם על בכורי ישראל‬
‫הייתה מחשבה כזו‪ ,‬לכן צריך לפדות אותם ולכן גם נוהגים הבכורים בימינו להתענות‪.‬‬
‫למרות המחשבה הראשונית‪ ,‬עצם זה שהקב"ה פוסח על בתי ישראל ונכנס לבתי מצרים‬
‫מורה על השייכות‪ ,‬על הקשר ועל הברית המיוחדת שבין ישראל לבין הקב"ה‪ ,‬שהרי "אין‬
‫אחד מכה ומפסיד דבר שהוא שלו"‪ .‬אמנם אנו מוצאים שהקב"ה הכה את בנ"י הרבה‬
‫פעמים אחר כך‪ ,‬אבל זה לא דומה לענייננו‪ .‬במכת בכורות הייתה נקודת הבחירה‪ ,‬כאן ה'‬
‫בחר בנו‪ ,‬ברגע שהייתה אפשרות להרוג את בכורות ישראל הקב"ה הבדיל אותם‪ ,‬ומתחיל‬
‫תהליך יציאת ישראל ממצרים והכניסה לברית עם הקב"ה‪ .‬אחרי שאתה כבר בתוך הברית‬
‫אפשר להכות פה ושם‪ ,‬אבל אתה כבר בפנים‪ .‬מכת בכורות הייתה השלב בו התברר בצורה‬
‫ברורה האיחוד שבין ריבונו של עולם לבין ישראל‪.‬‬
‫אחדותו יתברך‬
‫אומר המהר"ל‪" :‬והלקיחה שלקח השם יתברך ישראל היא מפני שהוא יתברך אחד‬
‫בוחר בעם מיוחד ולא בריבוי האומות שכשם שהוא אחד בוחר בעם אחד ולכך‬
‫הקרבת הקרבן הזה מעם אחד אל השם ית' שהוא אחד" ‪ -‬המשפט הזה הוא היסוד לכל‬
‫ביאורו של המהר"ל על קרבן פסח‪ .‬מילת המפתח היא "אחד"‪ ,‬ונראה שזה העניין החוזר‬
‫בכל קרבן הפסח‪.‬‬
‫הרמב"ם (הלכות יסודי התורה א‪ ,‬ז) אומר שהקב"ה אחד ומיוחד ואין בלתו‪ .‬הרמב"ם‬
‫מבאר ששם העצם "אחד" מתאים רק לריבונו של עולם‪ ,‬כל שימוש שלנו במילה אחד על‬
‫כל דבר אחר בעולם הוא בעצם רק שימוש מושאל‪ .‬זאת אומרת שכשאני אומר שיש פה‬
‫מכשיר אחד‪ ,‬אז זו לא ההגדרה העצמית של המכשיר‪ .‬כשאני אומר על דבר‪" :‬אחד"‪ ,‬זה‬
‫‪ 1‬קטעי המהר"ל המופיעים במאמר מובאים מ 'גבורות השם'‪ ,‬בחלק 'הלכות פסח בקצרה'‬
‫קרבן פסח‬
‫מקרי‪ ,‬כי כרגע יש פה מכשיר אחד‪ ,‬אבל אם היה פה עוד מכשיר אז היו כבר שניים‪ .‬אפילו‬
‫אם נגיד שיש מכשיר אחד כזה בעולם ואין עוד מכשיר כמהו‪ ,‬אז המכשיר הוא אחד‪ ,‬אבל‬
‫יש גם ספר אחד ויש גם שולחן אחד‪ ,‬יש המון דברים שהם אחדים‪ .‬במה האחד ביחס‬
‫למכשיר שונה מהאחד ביחס לספר? זה אחד וזה אחד‪ .‬זאת אומרת שהתואר "אחד" ביחס‬
‫לשאר הדברים אינו הגדרה עצמית‪ ,‬אלא תיאור חיצוני שכרגע שייך אליו‪ .‬האחד היחיד‬
‫ששייך לדבר עליו במובן של אחד בעצמותו‪ ,‬זה ריבונו של עולם‪ ,‬כי הוא אחד שאין שום‬
‫דבר בלתו‪ ,‬הוא אחד יחיד ומיוחד‪ .‬לא ניתן לומר‪" :‬ריבונו של עולם אחד אבל גם אני‬
‫אחד"‪ ,‬מכיוון שאין לך מציאות נבדלת ממציאותו יתברך‪ ,‬אין דבר בעולם שהוא אחד מחוץ‬
‫לריבונו של עולם‪ ,‬אלא הכל חלק ממנו‪.‬‬
‫ה' אחד ושמו אחד ‪ -‬אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה‬
‫אתכם חטיבה אחת בעולם‬
‫אומר המהר"ל שהקב"ה אחד‪ ,‬ושיש לו גם בעולם עם אחד‪ .‬צריך להבין את האמירה הזו‬
‫מכיוון שברור ש‪'-‬אחד' זה לא מתייחס לעם ישראל כמו להקב"ה‪ ,‬אבל יש בו בחינה כזאת‪.‬‬
‫"מפני שהוא ית' אחד בוחר בעם מיוחד ולא בריבוי האומות" ‪ -‬הגמרא (ברכות דף ו'‪,‬‬
‫א) אומרת שהקב"ה מניח תפילין‪ ,‬ובתפילין של הקב"ה כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד‬
‫בארץ"‪ ,‬כאילו יש אחד בשמים ויש אחד בארץ‪ .‬זאת אומרת שהקב"ה שם אומה אחת‬
‫בעולם שהיא בבחינת אחד‪ ,‬שהיא שייכת להכל‪ ,‬שהיא כוללת ומקיפה את הכל‪ .‬באורות‬
‫ישראל הרב אומר שכנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה‪ .‬יש שבעים אומות בעולם‪,‬‬
‫ולכל אומה יש כח אחד‪ .‬המספר שבעים דומיננטי גם ביהדות‪ ,‬יש שבעים זקנים‪ ,‬יש שבעים‬
‫סנהדרין‪ ,‬ושבעים נפש כשירדו בני יעקב למצרים‪ .‬לכן המהר"ל מסביר שיש בעם ישראל‬
‫גם כן את כל מה שיש באומות‪ ,‬השבעים כוחות נמצאים בתוך עם ישראל‪ .‬זאת אומרת‬
‫שכדי שהעם שהולך לקרוא בשם ה' בעולם יוכל להרים ולחבר את כל הוויה כולה אל‬
‫ריבונו של עולם‪ ,‬הוא חייב להיות בבחינת אחד‪ .‬לכן אומר המהר"ל‪ ,‬שמכיוון שריבונו של‬
‫עולם אחד וזה תכלית כל העולם כולו‪ ,‬שכולם ידעו את מציאות ה' ‪ " -‬בַ יוֹם הַ הּוא י ְִהיֶּה ה'‬
‫אֶּ חד ּושְ מ ֹו אֶּ חד‪ -,".‬לכן חייב להיות עם שהוא בבחינת האחד הזה‪ .‬לא יכול להיות שיש‬
‫להקב"ה הרבה עמים‪ ,‬הרבה כוחות שונים ונפרדים‪ ,‬אלא הקב"ה בוחר בעם אחד יחיד‬
‫ומיוחד‪ ,‬שיכול להקיף את הכל‪ ,‬לחבר את הכל לתכלית האחת‪ .‬כדי להגיע למציאות‬
‫האחדותית שכל ההוויה כולה מתחברת בעבודת ה'‪ ,‬צריך שיהיה גם פה בארץ כח ששייך‬
‫למציאות הזאת של האחד‪ ,‬וזה בעצם כוחו של עם ישראל‪.‬‬
‫עפ"י היסוד הנפלא הזה המהר"ל מסביר את כל דיני קרבן הפסח‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫‪112‬‬
‫הרב מוטי פרנקו‬
‫זמן קרבן פסח‬
‫כותב המהר"ל‪:‬‬
‫ושחיטת קרבן זה בין הערבים הוא זמן מיוחד לעצמו שכיון שהתחיל לערוב‬
‫ויום של אחריו עדיין לא בא‪ ,‬והנה זה הזמן שהוא בין הערביים אינו שייך‬
‫לגמרי ליום שלפניו‪ ,‬ואינו שייך לגמרי ליום של אחריו ולכך הזמן הוא‬
‫מיוחד ובו ראוי שחיטת פסח אל מי שהוא אחד‪.‬‬
‫המהר"ל מתחיל מהזמן של שחיטת הקרבן‪ .‬כל עניינו של הקרבן הוא לבטא את האחד‬
‫המיוחד‪ ,‬לבטא את הברית שבין ריבונו של עולם שהוא אחד לבין העם שהוא האחד פה‬
‫בארץ‪ .‬לכן כל פרט מפרטי הקרבן מורה על הנקודה של האחדות ולא של הריבוי‪ ,‬הכל‬
‫אחדותי‪ .‬עניינה של העבודה הזרה הוא הריבוי‪ ,‬בכל דת אלילית יש את האל הזה ואת האל‬
‫הזה‪ ,‬ובסופו של דבר המקסימום שהצליחו להגיע זה לצמצם את הריבוי לשני חלקים‪,‬‬
‫הטוב והרע‪ ,‬החושך והאור‪ ,‬ללא היכולת לאחד בין שני ההפכים‪ .‬קרבן הפסח הפוך‪ ,‬הוא‬
‫מורה על ההתגלות האלוקית של ריבונו של עולם לישראל‪ ,‬הנקודה המיוחדת האחדותית‪.‬‬
‫לכן אומר המהר"ל שזמן ההקרבה הוא דווקא בין הערביים‪ ,‬כי זהו זמן העומד בפני עצמו‪.‬‬
‫שחיטת הקורבן לשם פסח‬
‫ממשיך וכותב המהר"ל‪" :‬ויהיה נשחט לשם פסח שצריך שצריך ליחד הקרבן אליו‬
‫ולשחוט לשמו כי ראוי לייחדו לו ולא יצטרף עמו דבר אחר שהקרבן הזה הוא אל‬
‫השם יתברך במה שהוא אחד"‪ .‬אם אדם לא שוחט את הקרבן לשם פסח אז יש לו כוונה‬
‫מעורבת ‪" -‬שחטתי קרבן‪ ,‬איזה קרבן? אחר כך אבחר‪ ,‬אם ארצה אוכל אותו לשם פסח‪ ,‬אם‬
‫ארצה אז לשם קרבן אחר"‪ .‬בקרבן פסח אדם חייב להתכוון‪ ,‬לייחד קרבן שכל עניינו זה‬
‫ההתייחדות‪ ,‬האיחוד‪ .‬חייב האדם בעת שחיטת הקורבן להתכוון דווקא לשם הקרבן המאוד‬
‫מסויים הזה‪.‬‬
‫ואינו נאכל אלא למנויו‬
‫ממשיך המהר"ל‪" :‬ואינו נאכל אלא למנויו שצריך האדם ליחד אליו הקרבן שיהיה‬
‫עבודתו ביחוד שהוא אל השם יתברך שהוא מיוחד מן עם אשר הם מיוחדים‬
‫בעבודתו"‪ .‬לפני שאדם ניגש לקרבן הוא צריך להימנות עליו‪ .‬להימנות על הקרבן פירושו ‪,‬‬
‫שאתה מייחד אותך ואת הנמנים איתך דווקא אל הקרבן‪ ,‬והדבר מאוד מיוחד‪ .‬ברגע שאדם‬
‫מייחד‪ ,‬שהוא נמנה על דבר מסוים‪ ,‬נוצר קשר בינו לבין הדבר‪ ,‬והוא שייך אליו‪ .‬האדם‬
‫קרבן פסח‬
‫צריך לייחד אליו הקרבן על ידי זה שנמנה עליו ‪" -‬שיהיה עבודתו ביחוד שהוא אל השם‬
‫יתברך שהוא מיוחד מן עם אשר הם מיוחדים בעבודתו"‪ .‬ישנה התקשרות אל עבודת‬
‫הקרבן‪ ,‬אל ריבונו של עולם‪ ,‬ובזה בעל הקרבן מראה שכל עניינו הוא ההתייחדות אל‬
‫עבודת ה'‪..‬‬
‫ואינו נאכל כי אם צלי אש‬
‫ואינו נאכל כי אם צלי אש כי כאשר נצלה נעשה הבשר אחד שיצא הרוטב‬
‫ונתקשר הבשר ונעשה אחד ואסור לאכול הפסח נא ומבושל‪ ,‬שהמבושל וכן‬
‫נא היפך זה שאינו אחד שאדרבה על ידי הרוטב מפרר ומתחלק הבשר‪.‬‬
‫בישול הבשר גורמת להתרחבותו ולכן המים נכנסים בתוכו‪ ,‬הרוטב מתערב בו‪ ,‬והבשר‬
‫מתרכך‪ .‬כלומר יש פה תהליך הפוך מאחדות ‪ -‬המים מתערבבים‪ ,‬והבשר עצמו מתרחב‬
‫ונפתח‪ .‬הצלי לעומת זאת הוא בדיוק הפוך‪ ,‬הבשר מתכווץ‪ ,‬מתקשה‪ ,‬וכל מה שנמצא בתוכו‬
‫נפלט החוצה‪ .‬כל עניינו של קרבן הפסח זה האחד ולא רבים‪ ,‬ללא עירוב‪ ,‬ללא דברים‬
‫נוספים‪ ,‬אחד יחיד ומיוחד‪ .‬הצלי מסמל את האחד הזה‪ ,‬הוא דוחה דברים נוספים והוא‬
‫עצמו מתקשר‪ ,‬מתאחד ומתאגד‪.‬‬
‫שה תמים בן שנה‬
‫ודווקא שה תמים בן שנה‪ ,‬כי השה בפרט לדקותו היא יותר אחד שכל דבר‬
‫דק הוא אחד ביותר ואם הוא בן שתים שניו היו מחולקים וגופו גם כן‬
‫מחולק כי דווקא הדבר הדק אינו מתחלק‪.‬‬
‫התורה מחייבת דווקא שה תמים בן שנה ולא כבש או פרה‪ ,‬כי הוא דבר דק‪ ,‬ובזה ניכרת‬
‫אחדותו‪ .‬מצד האמת‪ ,‬אם נתבונן במיקרוסקופ נגלה שנמלה ופיל זה אותו דבר‪ ,‬ואין הבדל‬
‫מהותי ביניהם כמו שהכוזרי כתב‪ .‬אלא שכאן יש אמירה בדקות הזו של השה‪ ,‬בדרך כלל‬
‫ככל שהדבר הוא יותר דק הוא גם יותר א חד‪ .‬אם יש לך חבילה גדולה אז מן הסתם יש לך‬
‫יותר דברים‪ ,‬ואם החבילה דקה כנראה שיש שם דבר אחד‪ .‬דבר דק מורה בעצם על הנקודה‬
‫האחדותית‪ .‬ולכן קרבן הפסח צריך להיות שה בן שנה‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫‪114‬‬
‫הרב מוטי פרנקו‬
‫ערל ונכרי לא יאכל בו‬
‫ממשיך המהר"ל‪" :‬ואסור לאכול ממנו ערל ומשומד כי המשומד עובד עבודה זרה‬
‫יוצא מן אחדותו יתברך"‪ .‬לכאורה התורה לא כותבת שאדם שחטא לא יכול להקריב‬
‫קרבן‪ ,‬והגמרא בנדרים בעצמה אומרת שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא‪ ,‬ולכן גם משומד‬
‫הוא עדיין ישראל‪ ,‬אז למה ההלכה הוציאה אותו מקרבן פסח בגלל שהוא עובד עבודה‬
‫זרה?‬
‫התשובה לשאלה זו היא על פי היסוד שחוזר עליו המהר"ל‪ .‬ברור שהמשומד בסגולת‬
‫נשמתו הוא עדיין ישראל‪ ,‬ומצד סגולת ישראל ‪ -‬אע"פ שחטא ישראל הוא‪ .‬אבל להקריב‬
‫קרבן פסח הוא לא יכול‪ ,‬כי כל עניין קרבן פסח זה להורות שאתה מקבל עליך את ריבונו‬
‫של עולם ואת אחדותו יתברך‪ .‬המשומד לא יכול להיות קשור לעניין של קרבן פסח כי הוא‬
‫עובד עבודה זרה‪ .‬אדם שחוטא בחטאים כאלו ואחרים אפילו במזיד ולא רוצה לעשות‬
‫עליהם תשובה‪ ,‬אף על פי כן הוא שייך לקרבן פסח‪ .‬אבל כשאדם עובד עבודה זרה שכל‬
‫עניינה היא נגד אחדותו יתברך‪ ,‬אין הוא שייך בכלל לעבודה המיוחדת של קרבן פסח‪ .‬קרבן‬
‫פסח מבטא את הרגע שבו ריבונו של עולם פסח על בתי מצרים ובחר בישראל‪ ,‬הוא אחד‬
‫וישראל אחד‪ ,‬ולכן העובד עבודה זרה לא שייך בו‪.‬‬
‫אומר המהר"ל‪" :‬וישראל הם עם אחד במילה ובפריעה" ‪ -‬מילה ופריעה זה דווקא אצל‬
‫ישראל‪ ,‬אמנם גם ישמעאל מל‪ ,‬אך לא מקיים פריעה‪" .‬והמילה ברית יחיד‪ ,‬לכן לא יאכל‬
‫ממנו הערל" ‪ -‬כאן יש נקודה אחרת‪ ,‬בערל יש חסרון ברית של היחיד‪ .‬ברית המילה היא‬
‫ברית של היחיד מול אלוקיו‪ .‬אדם שלא עשה ברית לא יכול להיות חלק מקרבן פסח‪ .‬הרי‬
‫כל עניינו של קרבן פסח זה הברית שבין ישראל לבין ריבונו של עולם‪ ,‬מעשה ברית המילה‬
‫כביכול מכניס אותך לכלל ישראל‪ ,‬ואדם שאין בו את ברית המילה‪ ,‬לא יכול להיכנס לברית‬
‫הפסיחה של ה' על ישראל‪ ,‬ולהיות חלק מכלל ישראל‪.‬‬
‫דרך אכילת הקרבן‬
‫ומצוותו לאכול אותו על קרבו ועל כרעיו הכל כאחד שלא יתחלק כי‬
‫עבודתו למי שהוא אחד‪ .‬ואסור לשבור עצם בפסח שלא יהיה נחלק העצם‬
‫שהוא יסוד בנינו שעליו נסמך לא יהיה מחולק כי דבר זה הוא חילוק גמור‬
‫אשר אין ראוי בקרבן זה‪.‬‬
‫לא כתוב שאת הגידים אסור לשבור או משהו מעין זה אלא דווקא את העצמות‪ .‬אולי אפשר‬
‫היה לומר שאת שאר החלקים אוכלים ואת העצמות לא אוכלים‪ .‬אבל הדבר לא מדויק‬
‫מכיוון שיש כאלה שכן אוכלים את מה שבתוך העצם ודווקא אוהבים לאכול את החלק‬
‫קרבן פסח‬
‫הזה‪ .‬אומר המהר"ל שמבנה הגוף הוא על בסיס העצמות‪ ,‬אז אם אתה שובר גיד‪ ,‬שובר‬
‫בשר זה לא כזה נורא‪ .‬אבל את העצמות שהם יסוד בניין הגוף‪ ,‬שהם עצם הגוף‪ ,‬אתה לא‬
‫יכול לשבור מכיוון שתהרוס אותו ואז הוא לא יהיה גוף שלם אחד‪ .‬לכן את יסוד הבניין של‬
‫הבהמה אסור לשבור‪ ,‬מכיוון שעניינו של הקרבן להורות על היסוד האחדותי‪.‬‬
‫זמן אכילתו‬
‫ממשיך המהר"ל ואומר‪:‬‬
‫ומצוותו לאכול אותו בלילה‪ ,‬כי מצד עצמינו ההעדר והחושך רק כי הקיום‬
‫לנו בו יתברך ולכן המצרים קיבלו הפסד והעדר בלילה‪ ,‬ואנחנו מצד השם‬
‫יתברך בא לנו הקיום ולא נתן המשחית לבוא אל ביתנו‪.‬‬
‫הלילה אצל המהר"ל זה ההעדר‪ .‬יש כאן אמירה מאוד משמעותית‪ ,‬אדם מישראל שאוכל‬
‫את הפסח בלילה‪ ,‬שזהו זמן ההעדר בעצם אומר "מצד עצמינו בא ההעדר והחושך"‪ ,‬אין‬
‫לנו ממשות‪ ,‬אין קיום לאדם מצד עצמו‪ .‬כביכול אם אדם מפריד את ריבונו של עולם‬
‫מהאדם או מישראל‪ ,‬אזי אין לו שום קיום‪ ,‬מכיוון שאין לו קיום עצמי מחוץ לריבונו של‬
‫עולם‪ .‬אבל באמת כל יסוד הקיום של עם ישראל‪ ,‬ובעצם של כל אדם הוא ‪" -‬רק כי הקיום‬
‫לנו לו יתברך"‪ .‬בלילה אחד הפסיק ריבונו של עולם לקיים את המצרים‪ .‬ריבונו של עולם‬
‫לא צריך להמית כדי שתמות‪ ,‬אלא הוא פשוט צריך להפסיק להחיות אותך‪ ,‬להפסיק לקיים‬
‫אותך‪ .‬באותו לילה של העדר‪ ,‬זמנו של החושך‪ ,‬ריבונו של עולם הפסיק את הקיום של‬
‫בכורות מצרים ואילו קיומנו נמשך כי ריבונו של עולם המשיך לקיים אותנו‪ .‬לכן את קרבן‬
‫פסח אוכלים בלילה‪ ,‬כי האכילה בלילה מורה על כך שאין לנו קיום עצמי‪ ,‬ושכל קיומנו‬
‫וחיותנו מאיתו יתברך‪.‬‬
‫העיקרון הזה מופיע בכל החיים‪ ,‬שבמשמעותם העמוקה ובתפקידם‪ ,‬אין בהם אני‪ ,‬אלא‬
‫האני הוא ריבונו של עולם‪ .‬הרב ב"עולת ראיה" מבאר את פתיחת היום של היהודי באמירת‬
‫"מודה אני"‪ .‬בשחרית אדם פותח את היום באמירה של "מודה אני לפניך"‪ .‬קודם כל אומר‬
‫האדם "מודה" ורק אח"כ אני‪ .‬כשאדם מתחיל את היום במודה‪ ,‬המשמעות היא שהוא מכיר‬
‫בזה שכל הקיום שלו‪ ,‬שעצם העובדה שהוא קם בבוקר ופתח את העיניים‪ ,‬זה מאתו יתברך‬
‫וממילא כל מה שהאדם הולך לעשות כל היום מכוון לעבודתו יתברך‪ .‬אומר הרב שברגע‬
‫שאמרת מודה אז אתה יכול גם להגיד אני‪ ,‬אם אתה מתכחש למודה אז אתה גם מתכחש‬
‫לאני שלך‪ ,‬כי אין דבר כזה אני בלי ריבונו של עולם‪ .‬וזה מה שהמהר"ל בעצם אומר על זמן‬
‫האכילה‪ .‬אתה אוכל את הקרבן בלילה‪ ,‬בזמן של העדר‪ ,‬וכך אתה מורה על כך שכביכול לא‬
‫‪115‬‬
‫‪116‬‬
‫הרב מוטי פרנקו‬
‫היית אמור להיות פה‪ .‬אין לי קיום עצמי אלמלא ריבונו של עולם החליט בלילה הזה‪,‬‬
‫בחצות הלילה‪ ,‬לקיים אותנו‪.‬‬
‫בבית אחד‬
‫אומר המהר"ל‪" :‬ואינו נאכל רק בבית אחד כל זה שתהיה העבודה מיוחדת ולא תהיה‬
‫מחולקת"‪ .‬שוב חוזר כאן אותו היסוד‪ ,‬אל תתחיל לאכול כשאתה עובר מבית לבית‪ ,‬אלא‬
‫תאכל בבית אחד‪ .‬עבודת הייחוד מתקיימת בקורבן‪ ,‬בזמן וגם במקום ‪ -‬רק בבית אחד‪.‬‬
‫על מצות ומרורים יאכלוהו‬
‫"ונאכל על מצות ומרורים" ‪ -‬עכשיו יש ריבוי‪ ,‬מצות ומרורים‪ ,‬עד עכשיו הכל היה אחד‪,‬‬
‫פתאום הכניסו פה מצות ומרורים‪.‬‬
‫גם זה מפני שאשר אליו העבודה הוא אחד לגמרי ומי שהוא אחד גמור יש‬
‫בו כח על שני הפכים מפני שהוא כולל הכל‪ ,‬ולכן נאכל הפסח על מצה‬
‫ומרור המצה הוא בשביל החירות המרור הוא בשביל השעבוד כמו‬
‫שיתבאר בסמוך והם שני דברים הפכים‪ ,‬שמפני שהוא אחד גמור הוא‬
‫המוחץ והוא הרופא וממנו שני הפכים דבר זה מצות פסח שנאכל על מצות‬
‫ומרורים‪.‬‬
‫ניתן לשים לב למילה נוספת שלא הופיעה קודם‪ .‬לאורך הדרך המהר"ל דיבר על הביטוי‬
‫"אחד"‪ ,‬עכשיו נוסף פה הביטוי "אחד גמור"‪ .‬בפתיחה הבנו את עניינו של האחד ואמרנו‬
‫שהאחד מורה שאין שום דבר אחר שלא כלול בדבר הזה‪ .‬הדבר הזה ניכר במיוחד דווקא‬
‫על ידי הפכים‪ .‬כלומר‪ ,‬עד עכשיו התבררה הנקודה שהכל אחד‪ ,‬ושאין שום חילוק‪ ,‬אבל זה‬
‫עדיין לא מספיק‪ .‬בא ריבונו של עולם ומצווה לאכול את קרבן הפסח על מצות ומרורים‪.‬‬
‫אנו מצווים לקחת שני דברים שהם הפכים לחלוטין‪ -‬המצה שעניינה זה הגאולה‪ ,‬החירות‪,‬‬
‫והמרור שעניינו העבדות והשעבוד‪ ,‬ואת שניהם חייבים לאכול ביחד על קרבן פסח‪ .‬הדבר‬
‫הזה מורה על האחד הגמור‪ ,‬אחד ששני הפכים יכולים להיכלל בתוכו‪ .‬דוגמה לכך היא‬
‫אבא ובניו‪ :‬יש בנים שדומים לאבא לגמרי‪ ,‬ולפעמים ישנם בנים הפוכים לחלוטין‪ ,‬אבל‬
‫כולם בנים‪ ,‬כולם יצאו מאותו אב‪ .‬דווקא הניגוד מורה שיש פה משהו עמוק יותר‪ ,‬פנימי‬
‫יותר‪ ,‬משהו שמאחד את הניגוד הגלוי ומלמד שכולם שייכים באיזה שיוך פנימי ועמוק‬
‫יותר אל המקור האחד שלהם‪ .‬בכוחו של הריבוי ובייחוד של הריבוי ההפוך‪ ,‬להוביל‬
‫ולהעמיק בהכרת האחד‪ ,‬כי אחדותו של האחד מתגלה יותר כאשר הוא מסוגל להכיל‬
‫בתוכו גם דברים שנראים מבחוץ שונים אחד מן השני‪.‬‬
‫קרבן פסח‬
‫אכן רוב פרטי קרבן הפסח מכוונים אותנו להכרה באמת שהכל אחד על ידי סממנים‬
‫אחדותיים‪ .‬אבל האחד הזה לא היה שלם‪ ,‬לא היה אחד גמור‪ ,‬ללא המצות והמרורים‪ .‬רק‬
‫כאשר מתחברים שני הפכים‪ ,‬ומשתייכים לאחד‪ ,‬זה מגלה שהאחד הזה הוא לא סתם אחד‬
‫מקרי אלא הוא אחד גמור‪ ,‬אחד עצמי‪ ,‬אחד שמכיל הכל ופונה אל הכל‪ ,‬כזה שיכול גם את‬
‫ההפכים להפוך לדבר אחד‪.‬‬
‫‪117‬‬
118
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי‬
‫ר' מתן לוי‬
‫בפסח יצאה האומה הישראלית ממצרים‪ .‬יציאה זו מה טיבה? האם‬
‫הנבדלות הישראלית מן הגויים הינה רק ברובד הרוחני של האישיות‬
‫הישראלית ובשאר המדרגות ישנה חפיפה בין ישראל ואומות‬
‫העולם‪ ,‬או שמא גם מדרגת הטבע בישראל יצאה ממצרים ברכוש‬
‫גדול המבדיל באופן מהותי בינה ובין אומות העולם‪.‬‬
‫ראשית מטעו של עם ישראל התגלה הקב"ה אל משה רבנו בשם הוי‪-‬ה ומינהו לשליח‬
‫להוציא את 'בנו בכורו ישראל' מעבדות מצרים לחרות עולמים‪ .‬כהקדמה לדבריו‪ ,‬טורח‬
‫הקב"ה להעצים את גודל המעמד ויחודו‪ ,‬בציינו את העובדה שאפילו אל האבות נגלה הוא‬
‫בשם ש‪-‬די בלבד ובשם הוי ‪-‬ה לא נודע להם‪ .‬בזאת מתבררת מעלתם המיוחדת של ישראל‬
‫ונבדלותם המהותית מיתר עמי הארץ‪ .‬אמנם מטרת היציאה מוגדרת ככניסה לעול תורה‬
‫ומצוות " תעבדון את האלוקים על ההר הזה" וביאה אל הארץ המובטחת "ולהעלותו מן‬
‫הארץ ההיא אל ארץ טובה‪ ,"...‬אך היציאה עצמה הייתה לכאורה בלי מעלה ניכרת כלל‪,‬‬
‫שהרי היו ישראל שקועים במט' שערי טומאה‪ ,‬אזי‪ ,‬כיצד יצאו ישראל ממצרים? מידת הדין‬
‫עומדת וזועקת מה נשתנו אלו מאלו?‬
‫האם מציאותם של ישראל לבד‪ ,‬על אף שהייתם 'ערום ועריה' מתורה ומצות‪ ,‬נחשבת‬
‫כנבדלות בפני עצמה? או שמא רק בחיבורם לתורה ומצות זוכים הם לקנות את חרותם‬
‫והמדרגה הטבעית יוצאת ממצרים כנספחת בלבד למדרגת הקודש שלהם‪.‬‬
‫שאלה זאת מיטיב מרן הרב קוק לנסח באורות ישראל (ה‪ ,‬ח)‪:‬‬
‫‪119‬‬
‫‪121‬‬
‫ר' מתן לוי‬
‫צורתם של ישראל צריכה להתברר‪ ,‬אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא‬
‫בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים‪ ,‬ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה‪ ,‬או‬
‫שמעקב‪ 1‬עד ראש הכל הוא מיוחד‪.‬‬
‫הראי"ה מציג את שאלת ייחודם של ישראל בשני אופנים‪ :‬הראשון‪ :‬צורת הקודש‬
‫הישראלית הינה יחידה בפני עצמה הנבדלת מן הגויים‪ ,‬אמנם יחוד זה מונח הוא על בסיס‬
‫משותף לישראל עם האנושות כולה‪ .‬כלומר ישנן נקודות חפיפה ושיתוף בין ישראל לגויים‬
‫וחפיפה זאת הי נה בתחום האנושי הכללי‪ .‬אם ננסה להוריד את משמעות הדברים למישור‬
‫המעשי‪ ,‬אזי נקודות החפיפה על הציר האנושי באדם הפרטי יהיו הצרכים הגופניים‪,‬‬
‫חומריים‪ ,‬כאכילה‪ ,‬שתיה שינה וכד' וכן בצרכים הנפשיים אוניברסלים‪ ,2‬כצורך של האדם‬
‫בחברה‪ ,‬אהבה‪ ,‬חופש וכד'‪ ,‬גם תחומים מעולם הדעות המכוונים כלפי העולם הזה יכללו‬
‫בגדר זה‪ .‬ע"פ גישה זו ישנן נקודות שיתוף רבות‪ ,‬ומתוך כך נראה שיכולה ואף ראויה‬
‫להתפתח אפשרות להפריה הדדית בין ישראל לעמים‪ . 3‬אם נחדד את הדברים נסיק‪ ,‬ע"פ‬
‫גישה זאת‪ ,‬ששם ה' המיוחד לישראל אינו מופיע בעצם חיי הגשם של ישראל אלא חופף‬
‫מעליו‪ .‬בוודאי אפשרי יהיה לצייר תחומי השפעה של הצורה הישראלית המיוחדת על‬
‫החלק האנושי אוניברסאלי של ישראל מתוקף השקפת חיי הא‪-‬לוהות עליו‪ ,‬אך הם אינם‬
‫מהפכים את מהותו הפנימית למהות נבדלת בפני עצמה‪ ,‬שהחיים הא‪-‬לוהיים זורמים‬
‫בעורקיה וע"כ כל עוד עמ"י לא יקנו מעלה זאת הרי הם אינם ראויים לצאת ממצרים‪.‬‬
‫מאידך מציג הרב קוק‪ ,‬אפשרות הסברה נוספת ש"מעקב עד ראש" נבדלת היא מדרגתם של‬
‫ישראל מן העמים‪ .‬הצד התחתון שבהם אינו זהה כלל לצד האוניברסלי המופיע באנושות‬
‫כולה והרי הדמיון בין הצדדים הללו הינו רק שיתוף השם בלבד‪ .‬מהסברה זאת עולות‬
‫מסקנות הפוכות מהמסקנות לעיל‪ ,‬לאמור‪ ,‬אין נקודות חפיפה בין ישראל לעמים כלל וכל‬
‫ניסיון להפריה הדדית בין הצדדים הנראים כמשותפים‪ ,‬ראשיתו בטעות או שקר וסופו‬
‫לכישלון‪ .‬על פי גישה זאת‪ ,‬חיי האלוקות מפעמים בעקב יעקב כבראשו של ישראל וע"כ‬
‫תהילת ה' תסופר מחיי הטבע הי שראלים כמו מחיי הרוח של האומה וגאולתם ממצרים‬
‫מוכרחת היא אף אם לא ניכר בהם צד הקודש העליון כלל כי כבר האנושית לבדה די בה‬
‫לבשר בשורה ייחודית בעולם הראויה לחרות‪ .‬נראה שהדברים אינם מוחלטים לצד מסוים‬
‫‪ 1‬יש לשים לב שבסוף הפיסקה הרב הופך את הביטוי "מראש ועד עקב"‪.‬‬
‫‪ 2‬ראה דרך ה' לרמח"ל פרק רביעי 'ישראל ואומות העולם' "שמצד טבע האנושי נראה היותם שווים" ושם‬
‫סעיף ו' והיינו שיהיה להם נשמה כעין נשמת בנ"י אע"פ שאין מדרגתם מדרגת נשמות ישראל" ויש לדייק‬
‫בדבריו באומרו נשמה כלומר צד רוחני והיא בחינת נפש ולא מדרגת משמה שבנרנח"י‪.‬‬
‫‪ 3‬עיין אורות הקודש ב' עמוד רצ"ט 'הקדושה באדם ובישראל' שם הרב מסיק מציור שתי דרגות אלו שניתן‬
‫למשוך תוכן של קדושה לעולם מתמצית האדם‪.‬‬
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי‬
‫והרב עצמו מתלבט בסוגיה זאת‪ ,‬ע"כ הוא נזקק לחקירה הסוקרת את כל אפשרויות‬
‫ההכרעה הקיימים לפנינו‪.‬‬
‫וממשיך הרב‪:‬‬
‫לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים‪ ,‬תורניים‪ ,‬אך לא בלבד‪ ,‬למרות שבסוגיות‬
‫אחרות אפשר היה בפשטות להכריע בעזרת המקורות התורניים לבדם‪ .‬כנראה שגם‬
‫בתורה ישנן שתי מנגינות שונות בסוגיה זאת‪ ,‬ע"כ הוא מצריך מקורות נוספים כגון‪:‬‬
‫שכליים‪ ,‬הסתוריים‪ ,‬רזיים‪ ,‬הופעיים‪ ,‬שיריים‪ ,‬ולפעמים ג"כ פוליטיים ואקונומיים‪.4‬‬
‫על מנת לבדוק לעומק את מורכבותה של סוגיה זו ב'מקורות התורניים' נעיין במספר‬
‫מקורות המציגים את הקונפליקט‪.‬‬
‫זהותם של ישראל לאנושיות העולמית‬
‫לדברי חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה"‪ 5‬כמה מובנים‪ :‬שגור בפי העם שימוש בדברים אלו‬
‫כאשר רוצים להורות הקדמת מוסר והליכות ללמוד תורה‪ .‬אמנם מובנים נוספים יש לו‬
‫למאמר זה‪' 6.‬דרך ארץ' אינה רק מוסר אלא כינוי למכלול החיים הארציים‪ ,‬לטבעיות החיים‬
‫האנושיים‪ .‬מצינו בחז"ל ביטוי זה בהקשר של עבודת האדמה‪ 7‬פרנסה‪ 8‬חיי אישות‪ ,9‬בהם‬
‫שווים ישראל‪ ,‬לכאורה‪ ,‬עם האנושות כולה‪ .‬יש להבין את קדימות טבעיות החיים לתורה‪,‬‬
‫לא כהקדמה זמנית‪ ,‬שהרי תורה קדמה לעולם בשורשה אלא כהקדמה הופעיית מוכרחת‬
‫וא"כ מבחינת ההופעה‪ ,‬ישנה בעולם מדרגה טבעית הנצרכת להופיע קודם מתן תורה‬
‫ועומדת לכאורה כמדרגה עצמאית‪( 10‬אמנם ניתן לומר שהתורה הופיעה יחד עם הופעתם‬
‫של ישראל מה שמוכיח שבישראל אין מדרגה הקודמת לתורה אלא גם מדרגת 'הדרך ארץ'‬
‫כלולה היא בתורה‪ ,‬אלא שיש לענות שבעצם הוראת חז"ל דרך ארץ קדמה לתורה הרי הם‬
‫אומרים שאינה כלולה במדרגה התורית המיוחדת לישראל ומה שהופיעו ישראל יחד עם‬
‫הופעת התורה הרי זאת משום חידושם המיוחד בעולם שהוא מדרגת ישראל הבאה ע"ג‬
‫‪ 4‬מאמר זה עוסק בעיקר במקורות התורניים ע"פ שיטת מרן הרב‪ ,‬קצרה ידי ודעתי להקיף את כל העבודה‬
‫שהרב דורש מאתנו‪.‬‬
‫‪ 5‬ע"פ ריש תנד"א בראשית פרשה א'‬
‫‪ 6‬עיין "וארשתיך לי לעולם" ‪ ,‬הרב יובל שרלו‪ ,‬הוצאת ישיבת הגולן‪ ,‬שהאריך בברור משמעות דברי חז"ל אלו‪.‬‬
‫‪ 7‬ברכות לה‪ ,‬ב‪' " :‬ואספת דגנך תירשך ויצהרך' – הנהג בהם מנהג דרך ארץ"‬
‫‪ 8‬אבות פרק ב' משנה ב' "יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון"‬
‫‪ 9‬עירובין ק‪" :‬אלמלי ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול ‪...‬ודרך ארץ מתרנגול"‬
‫‪ 10‬עיין ספרו של הרב שרלו 'וארשתיך לי לעולם' פרק 'דרך ארץ קדמה לתורה' שמאריך בסוגיה זו‪.‬‬
‫‪121‬‬
‫‪122‬‬
‫ר' מתן לוי‬
‫המדרגה האנושיות האוניברסא לית‪ ,‬ודווקא היווצרות הגוף הישראלי בתוך מעי הבהמה‬
‫המצרית‪ 11‬מוכיח‪ ,‬שמבחינה חומרית‪ ,‬אנושית‪ ,‬הרי הוא שווה להם)‪.‬‬
‫המדרש באיכה (ב‪ ,‬ט) מציג את נקודות השיתוף של עמ"י עם הגויים ואת נקודת ההבדלה‬
‫מהם‪:‬‬
‫'מלכה ושריה בגויים אין תורה' ‪ -‬אם יאמר לך אדם חכמה בגויים‪ ,‬תאמין שנאמר‬
‫'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשיו' (עובדיה א‪ ,‬ח) אם יאמר לך אדם תורה‬
‫בגויים‪ ,‬אל תאמין שנאמר 'מלכה ושריה בגויים אין תורה'‪.‬‬
‫עולה מדברים אלו שבמדרגת החכמה ישנו שיתוף בין ישראל לגויים‪ ,‬על אחת כמה וכמה‬
‫אם נבין את הביטוי "תאמין" לא רק כהסכמה לעובדה אלא גם כלימוד והפריה מהם‪ ,‬כעין‬
‫לימודו של משה מיתרו לגבי סדרי מערכת המשפט‪ 12‬וכדרכו של הרמב"ם לקבל את האמת‬
‫ממי שאמרה‪.‬‬
‫גם בדברי הרב קוק ישנן ראיות לשיטה זאת‪:‬‬
‫רוח שונה מרוחות כל העמים אשר תחת כל השמים מוכרח שתהיה לו ג"כ כלכלה‬
‫מיוחדת הנאותה לו‪ ,‬המפרנסת אותו‪ ,‬מחזקת את כחו ונותנת לו את קיומו‪ .‬לא תוכל‪ ,‬לפי‬
‫זה‪ ,‬היהדות לסמוך רק על המזון התרבותי הכללי‪ ,‬שאין בקרבו אותם החלקים שגופה‬
‫הרוחני נבנה מהם‪ .‬במה שבבחינה עיקרית הוא שונה מרוח כל העמים‪ ,‬לא נשלל בזה‬
‫בשום אופן את אותו הצד האנושי‪ ,‬שבו הוא שוה לכל האדם‪ ,‬ומצדו היא זקוקה גם‬
‫לכלכלה תרבותית לצדה הרוחני ככל המזון הרוחני אשר לכל האדם במקצוע זה‪ .‬אבל‬
‫כלכול זה לא יפטר אותה ממזונה המיוחד לה‪.‬‬
‫אורות התחיה ב'‬
‫עם כל כמה שהרב קוק קנאי למזון המיוחד לישראל אין הוא שולל‪ ,‬ואף מחייב הוא את‬
‫המזון התרבותי הכללי בו שווים ישראל והעמים‪ .‬במקום אחר גוזר הרב‪ ,‬על פי גישה זאת‪,‬‬
‫מסקנות למעשה‪.‬‬
‫אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז‪ .‬אבל כדי לאחד במובן כללי ג"כ את העולם עמם‬
‫מוכרחים צדדי כישרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל‪ ,‬כדי שיושלמו ע"י העולם‪ ,‬וכל‬
‫נדיבי עמים‪ .‬ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם‪ ,‬וממילא פנויה היא הדרך‬
‫‪ 11‬ע"פ ילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתכו'‬
‫‪ 12‬ע"פ הפרשנים שהיה הדבר קודם גיורו‪.‬‬
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי‬
‫כלפי ההשפעה‪ ,‬אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים‪ ,‬כלומר פנימיות החיים‬
‫שלמה היא בישראל‪ ,‬באין צורך להעזר משום כח זר בעולם‪ ,‬וכל שלטון משרה בישראל‬
‫מקרב פנימיות החיים הוא נובע‪" ,‬מקרב אחיך ‪ -‬ממובחר שבאחיך"‪ ,‬ולחיצוניות החיים‬
‫מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ‪" ,‬יפיפותו של יפת באהלי שם"‪" ,‬חיל גוים תאכלו‬
‫ובכבודם תתימרו"‪ ,‬ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת‪ ,‬ד'‬
‫בדד ינחנו ואין עמו אל נכר‪.‬‬
‫אורות ישראל ה'‪ ,‬ב'‬
‫מדברי הרב רואים שהצד המיוחד של ישראל אינו מאפיל על הצד המשותף שלהם עם‬
‫אומות העולם מה שמאפשר הפריה הדדית‪ .‬אמנם מדייק הרב שאין מטרתה האחרונה של‬
‫קבלתנו מהגויים להיות מושפעים מהם ומתרבותם אלא סוף כל סוף‪ ,‬חסרוננו המושלם ע"י‬
‫הגויים הוא כלי המאפשר יצירת קשר ע"מ שהשפעתנו על הגויים תתאפשר‪ .13‬יש לשים לב‬
‫לביטוי של הרב "חיצוניות החיים" למול הביטוי "פנימיות החיים" נראה לכאורה‬
‫שבחיצוניות החיים ישנה חפיפה בין ישראל לגויים והיא היא הבסיס להשפעה הדדית‪.‬‬
‫נבדלותם של ישראל מהאנושיות העולמית‬
‫ע"מ להתקדם בדיון נראה מקורות בדברי הרב‪ ,‬שלכאורה מורים את ההיפך‪.‬‬
‫יצירה עצמית ישראלית‪ ,‬במחשבה ובתקף החיים והמפעל‪ ,‬אי אפשר לישראל אלא בארץ‬
‫ישראל‪ .‬לעומת זה‪ ,‬כל הנעשה מישראל בארץ ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו‬
‫לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל‪ ,‬וזהו אושר גדול לישראל ולעולם‪.‬‬
‫אורות ארץ ישראל ג'‬
‫יש לשים לב לניסוחו המיוחד של הרב‪" ,‬מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה‬
‫העצמית המיוחדה לישראל"‪ .‬רואים באופן ברור שיש ביטול של הצד הכללי אוניברסלי אל‬
‫צד הקודש המיוחד לישראל‪ .‬כוונת הרב באומרו "ביטול"‪ ,‬אינה איפוס אלא יציקת‬
‫משמעות חדשה אחרת‪ ,‬גבוהה יותר לאותו עניין עד ששם אחר נקרא עליו‪ ,‬שם ישראל‪.‬‬
‫‪ 13‬כמו"כ עיין מאמרי הראי"ה עמ' ‪' 014‬נאום בפתיחת המכללה העברית בירושלים'‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫‪124‬‬
‫ר' מתן לוי‬
‫ההבדל בין חו"ל לארץ ישראל‬
‫חשוב לשים לב שדבר זה מתרחש דווקא בארץ ישראל‪ .14‬כלומר‪ ,‬אם את אותה יצירה היה‬
‫עושה האיש הישראלי בחו"ל‪ ,‬אזי משמע שהצורה הכללית שלו היתה נשארת ועל גביה‬
‫היי תה חופפת צורה ישראלית מיוחדת‪ .‬כלומר שפיסקה זאת נותנת מקום לשתי האפשרויות‬
‫שהעלנו בתחילת הדברים או שתי קומות זו ע"ג זו או קומה אחת מיוחדת מעקב עד ראש‪,‬‬
‫וההבדל ביניהם הוא מיקום היצירה‪ ,‬א"י או חו"ל‪.‬‬
‫מובן כפי פשט המקרא ש נוי בנביאים ומשולש בכתובים והוא יסוד מוסד בבסיס שיטתו של‬
‫מרן הרב‪" :‬ארץ ישראל איננה דבר חיצוני‪ ,‬קנין חיצוני לאומה‪....‬ארץ ישראל היא חטיבה‬
‫עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה‪ ,‬חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה‪(".‬אורות‬
‫ארץ ישראל‪ ,‬א') א"י הינה הגוף של האומה ועל כן כשישראל בארצם אזי יכולה הנשמה‬
‫להטביע חותם מיוחד גם על המדרגה האנושית הכללית‪ ,‬אך בגלות אנו "משאילים" מן‬
‫הגויים את העיסוק בצד האנושי על כן בחוץ לארץ כביכול הצד האנושי הינו קומה בפני‬
‫עצמה והצד הישראלי הינו קומה מיוחדת על גביה‪ .‬יעקב אבינו איש תם יושב אוהלים מקבל‬
‫מאביו גם את ברכות העולם הזה‪ ,‬בנוסף למדרגת עולם הבא המיוחדת לו‪ .‬דבר זה היה צפוי עוד‬
‫מילדתו כאשר אחז בעקבו של עשו אחיו וקלט ממנו חלק מתכונות העוה"ז אשר עשו מתייחד בהן‪,‬‬
‫מה שמאפשר לו במידת מה להתמודד עם תככנותו של לבן בגלותו בחרן‪ .15‬אמנם רק כאשר הוא‬
‫חוזר לארץ משתנה שמו בעצם ומיעקב הופך הוא לישראל‪ .‬שתי מדרגות אלו אינן בשתי דמויות‬
‫שונות‪ ,‬אלא באדם אחד שכל כולו נבדל מעשו אחיו‪ .‬דווקא בא"י מתגלות שתי מדרגות אלו ביחידה‬
‫מיוחדת אחת‪ ,‬שגם בצורתה הבסיסית אינה שווה לעשו בשום צורה כמו שמאריך הרב במדבר שור‬
‫בדרוש השניים ועשרים‪:16‬‬
‫התאחדות והתייחדות בזרע אברהם‪.‬‬
‫והנה הי' אצל אברהם אבינו ע"ה ההתאחדות עם כל העולם וההתפרדות מהם בתורת‬
‫התחלה ורשימה‪ .‬אח"כ אצל יצחק נכללו ב' הכוחות יחד‪ ,‬כח ההתאחדות עם העולם‬
‫להועילם וכח ההתפרדות כדי לשמור הקדושה הקבועה בו כדי שיהי' למשמרת לדורות‪.‬‬
‫‪ 14‬באורות התורה פר' ו' פס' יא' מוסיף הרב את שקידת התורה ככלי ליצור מציאות זו " למוד התורה‪ ,‬בהלכה‪,‬‬
‫באגדה‪ ,‬בפלפול ובכל דבר תורה‪ ,‬מכניס את המאור שבחיי הישראליות בתוך נפשותינו‪ ,‬ומעיר בקרבה את‬
‫הדעות הנאות והרגשות הטובות הכמוסות בקרבה מצד התכונה המיוחדת של ישראל‪ ,‬כשם שלמודים‬
‫כוללים מעירים בקרבנו את הדעות והרגשות של האדם הכללי‪ .‬אמנם התורה נותנת לנו חיים‪ ,‬לא רק חיים‬
‫לאומיים פרטיים כי אם גם חיים כלליים‪ .‬כי התכונה האנושית היותר טובה תגיע לנו בצורה היותר מתוקנת‬
‫כשתבוא לנו ערוכה במטבע ישראלי‪ ,‬וזה נמצא על ידי שקידת התורה"‪.‬‬
‫‪ 15‬עיין מדבר שור דרוש עשרים ותשע‪.‬‬
‫‪ 16‬הכותרות אינן בגוף הדרוש אלא ניתנו ע"מ להקל בהבנת התפתחות המהלך בדברי הרב קוק‪.‬‬
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי‬
‫ברור חלק יעקב אל מול חלקו של עשו‪.‬‬
‫והנה בכל אחד מבניו נתנה נטי' אחת משתי אלה הנטיות שהן יחד דרושות‪ .‬כח‬
‫ההתאחדות עם העולם גבר בעשו‪ ,‬אבל עי"ז נאבדה ממנו רשימת הקדושה שהיא ברכת‬
‫אברהם‪ ,‬כי נתערב עם העולם ונתבטל בהמון התאוות ויצרי העולם‪ .‬ואצל יעקב אבינו‬
‫ע"ה גבר כח ההתייחדות‪ ,‬כי השקיף כי רק זהו מה אשר ד' דורש ממנו כדי לשמור‬
‫קדושת עצמו‪ ,‬והתכלית שצריכה לצאת לצורך העולם‪ ,‬ע"י ההתאחדות‪ ,‬זו יצא תצא‬
‫מאליה כשיהי' עת וזמן לחפץ זה‪...‬‬
‫חלקו של עשו ניתן ליעקב‪.‬‬
‫והנה אם הי' עשו פועל בכח ההתאחדות שלו עם העולם כראוי היה ראוי לטובה ולמעלה‬
‫גדולה‪ ,‬כי לזכות את כל העולם כולו באורו של אברהם ע"ה הוא דבר גדול וחפץ ד'‪ .‬אבל‬
‫עשו לדרכו פנה‪ ,‬התאחד עם העולם ונתקלקל עמהם להאביד ממנו ברכת אברהם‪ .‬בקש‬
‫יעקב אבינו ע"ה שיהי' גם כח ההתאחדות מסור בידו‪ ,‬ואם לא יוכל להשתמש ממנו כעת‬
‫מפני שאין השעה ראוי' והעולם אינו מבוסם כל צרכו‪ ,‬יכין הכנות גדולות כדי שאחרי‬
‫האריכות תצמח גם התכלית הנולדת מהתאחדות‪ ,‬וזהו חלק הבכורה שלקח מעשו‪.‬‬
‫התורה מבדלת את יעקב מטבעיות העולם למטרת שמירת קדושתו‪.‬‬
‫והנה יעקב שקבע דרך ד' ע"י דרך ההתפרדות‪ ,‬מוכרח הי' לבקש עצות לזה הדרך לע"ל‬
‫במה יהיו בטוחים שיהיו "בטח בדד עין יעקב"‪ ,‬שע"ז שם יעקב אבינו ע"ה עינו‬
‫ותכליתו‪ .‬מצא כי תכלית שמירה זו א"א שתמצא כ"א ע"י שתנתן לזרעו תורה אלהית‬
‫שחוקיה גבוהים מבינת האדם‪ ,‬ועי"ז יהיו נפרדים מכל גויי הארץ‪ .‬כי אם יהיו חוקי‬
‫התורה נימוסים שכליים‪ ,‬מיד יתערבו עם כל העמים ותאבד מידם סגולתם‪ ,‬כדרך‬
‫שנאבדה מעשו ע"י התערבו בין העמים‪.‬‬
‫התורה מחיה ומייחדת גם את הצדדים הטבעיים של יעקב‪.‬‬
‫אם כי נחוצה היא שורש התורה שתהי' נשגבת משכל האדם‪ ,‬למען יעמוד ישראל לגוי‪,‬‬
‫ומרשות עצמו יופיע להאיר אור על כל עמי הארץ כחק השכל עם החומר‪ ,‬בכל זאת רק‬
‫ממנה תוצאות ההצלחה הראויה לבא לאדם ע"י מעשים שכלים המדריכים אותו‬
‫להשלמתו‪ ,‬אך עוד באופן יותר נשגב ויותר נעלה מאותה השלמות שידריכהו לה הנימוס‬
‫הטבעי שעל אדני השכל האנושי נוסד‪ .‬והנה עקב עשו‪ ,‬הוא הוראה גדולה למהלך הטבעי‬
‫של העמים האלה שיש בתולדות חייהם יחש אל ישראל ביותר‪ ,‬עשו שעמו נולדה נטית‬
‫ההתחברות‪ ,‬דורך הוא בעקב ורגל גאווה על ההתבודדות של יעקב להיות עם לבדד‬
‫ישכן‪ .‬אך במה יגונן יעקב על עצמו שיישאר באמת עם לבדד בלתי מעורב עם האומות‪,‬‬
‫‪125‬‬
‫‪126‬‬
‫ר' מתן לוי‬
‫לא רק בכח השכל לבדו‪ ,‬כי אם יהיו המעשים של יעקב מקורם בשכל האנושי הלא עמים‬
‫רבים יתאחדו מיד עמו ועמהם יתבולל ח"ו‪ .17‬אך ידו‪ ,‬שבה הוא עושה המעשים והמצות‬
‫שבתורה‪ ,‬היא היא האוחזת בעקב עשו‪ ,‬לעצור כח ההתאחדות שלא בזמנה המבטלת‬
‫הכונה האלהית הרוממה‪ ,‬ממנו ומעל כל העולם כולו"‬
‫הרב קוק מבאר בדרוש זה כי פעולת התורה בישראל כפולה‪ ,‬היא נותנת לישראל ממד על‬
‫טבעי‪ ,‬חוקים שמקורם גבוה מהשכל‪ ,‬מה שיוצר חיץ בינם ובין אומות העולם ומונע את‬
‫התבוללותם של ישראל‪ ,‬אך לא זו בלבד שחוקים אלו עומדים כיחידה עצמאית המעטרת‬
‫את ישר אל אלא אף קומת הבסיס‪ ,‬המעשים הש כליים‪ ,‬גם הם מתדייקים ומתעלים ע"י‬
‫הקומה הישראלית המיוחדת שעל גביה‪.‬‬
‫שֵ ם יעקב המבטא את מדרגת הבסיס‪ ,‬דוחה מעליו את עקבו של עשו ע"מ שלא ישפיע‬
‫עליו‪ .‬אע"פ שיש דמיון בין עשו ליעקב‪( ,‬שתצא לפועל רק בזמן התיקון השלם) במהות הרי‬
‫אלו מציאויות שונות לגמרי ע"כ למרות נשיקת עשו ליעקב‪ ,‬המבטאת שייכות וזהות‪,‬‬
‫בסופו של דבר " וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה‪ ,‬ויעקב נסע סכתה"‪ .‬מקומו של עשו‬
‫הוא שעיר‪ ,‬אותה בחינה אשר הטביע עליה התורה את הכינויים "עזאזל" ו"ארץ גזירה"‪,‬‬
‫(כינויים לכח הטומאה בעולם) ולעומתו יעקב‪ ,‬מדרגת הטבע שבישראל הולכת להסתופף‬
‫תחת "צילא דמהמנותא" ולהתכלל בה‪.‬‬
‫דברים אלו נראים מתאימים להפ ליא למסקנתו של 'מרן הרב' בהמשכה של הפסקה בה‬
‫פתחנו‪:‬‬
‫נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה‪ ,‬ובתור תוספת ויתרון‬
‫יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש‪ .‬אבל נתקלקלו הענינים ורוח‬
‫האדם שקע כ"כ בכלל‪ ,‬עד שלא היה החול יכול להיעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל‬
‫אותו‪ ,‬והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל‪ ,‬שצירפה את צד האדם שבישראל‪ ,‬עד‬
‫שנעשה לבריה חדשה‪ ,‬וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי‪ .‬והוחל גוי פעם אחת ע"י‬
‫הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית‪ ,‬יעקב וישראל‪.‬‬
‫בצורה מפורשת‪ ,‬אומר הרב כאן‪ ,‬שצורתם של ישראל הינה דבר מיוחד ונבדל לגמרי‬
‫מהאוניברסליות האנושית "מראש ועד עקב כולה מיוחדת"‪ .‬ישנו כאן דיוק בהקדמת הראש‬
‫לעקב (בשונה מתחילת הפ סקה שם הקדים הרב את העקב לראש)‪ ,‬שדווקא מתוך נבדלותו‬
‫‪ 17‬יש לשים לב שבדרוש זה מבאר הרב את אחיזת יעקב בעקב עשו באופן הפוך מפרושו בדרוש התשעה‬
‫ועשרים שהוזכר לעיל‪.‬‬
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי‬
‫המוחלטת של הראש (שם ישרא ל)‪ ,‬מתייחד ונבדל גם העקב הישראלי (שם יעקב ) חרף‬
‫האפשרות לטעות ולזהות הקבלה בינו ובין העמים כולם‪.‬‬
‫הראשית והקלקול‬
‫אמנם יש לעמוד על מספר נקודות בדברי הרב‪ .‬ראשית‪ ,‬במפורש מספר לנו הרב שהיתה‬
‫הו"א לעשות את החול בסיס לקודש‪ .‬צריך להבין מהו היתרון בהרכבה כזאת? ומהי הסיבה‬
‫"שנתקלקלו העינינים ורוח האדם שקע כ"כ ושיבש את המחשבה הראשונית הזאת‪ .‬כמו כן‬
‫יש לברר מתי כל התהליך הזה התרחש? ברור לנו שדבר זה היה קודם יציאתם של ישראל‬
‫ממצרים‪ ,‬שהרי הרב מגדיר את מצרים ככור ההיתוך בו התרחשה ה"תוכנית החילופית"‬
‫לרעיון המקורי‪ .‬לעניות דעתי הרב מרמז בדבריו למחשבה בתחילת הווית העולם‪ ,‬בגן עדן‬
‫מקדם‪ .‬שם‪" ,‬מקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה ובתור תוספת ויתרון‬
‫יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש" תאור זה מתאים במדוייק לתאור‬
‫יצירת האדם הראשון שהרי גם הוא נוצר עפר מן האדמה ורק בסוף הבניין הגשמי ניתנה בו‬
‫רוחו‪ ,‬כמתואר בילקוט שמעוני‪" :‬אמר רבי אחא בר חנינא שתים עשרה שעות היה היום‬
‫שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו" (בראשית פרשה א'‪,‬‬
‫טו') שהיא מדרגת הבסיס‪ ,‬קומת החול האנושית כללית ורק אחרי שהושלמה קומה זו‪,‬‬
‫"ויפח באפיו נשמת חיים" וכדברי הילקוט בהמשך‪" :‬רביעית נזרקה בו נשמה"‪ .‬בזאת‬
‫נעשתה קומת החול בסיס לקודש‪ .‬ממשיך הרב באורות‪" :‬אבל נתקלקלו הענינים ורוח‬
‫האדם שקע כ"כ בכלל‪ ,‬עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל‬
‫אותו"‪.‬‬
‫אותו קלקול הוא חטא אדם הראשון אשר בסיסו נעוץ בחריגה של עולם החול מתפקידו "כי‬
‫טוב העץ למאכל ותאווה הוא לעינים" ולקיחתו את ההנהגה‪ ,‬זוהי שקיעת רוח האדם‪ ,‬אותה‬
‫נפש חיה‪" ,‬רוח ממללא"‪ .‬מכאן והלאה מתדרדרת האנושות "ותיתן גם לאשה עמה ויאכל"‬
‫והולך האדם ומוציא עצמו ממחיצות גן העדן "ויגרש את האדם‪. "...‬‬
‫נראה לענ"ד מקור דברי הרב בדברי הרמח"ל‪ .18‬בתחילת דבריו מתאר הרמח"ל את המצב‬
‫הרצוי‪ ,‬המיזוג האידיאלי בין חיצוניות העולם לפנימיותו‪ .‬מציאות זו בכללה מתוארת ביחס‬
‫בין המהות‪ ,‬האור לכליו‪ ,‬לבושו‪.‬‬
‫‪ 18‬אדיר במרום חלק ב באור ז' מלכין המלך החמישי שמלה ממשרקה עמ' קיח מהדורת פרידלנדר ועיין‬
‫ברמח"ל דרך ה' הערה ‪ 2‬לעיל‪.‬‬
‫‪127‬‬
‫‪128‬‬
‫ר' מתן לוי‬
‫והעניין‪ ,‬כי האור גדול מן הלבוש הרבה מאד תמיד‪ ,‬כי הלבוש הוא רק חלק קטן‪...‬אעפ"כ‬
‫בהיותו מלובש בו‪ ,‬הנה הלבוש מספיק להלבישו‪ ,‬מפני הכח שמקבל הוא מן האור‬
‫המלובש‪.‬‬
‫הבכורה במהותה ודאי שייכת היא לאור החיים ולמהותם הפנימית ומתוכה מושפע‬
‫לחיצוניות שפע העושה פעולה כפולה‪ ,‬מחזק את הלבוש‪ ,‬הכלי ומתוך כך מאפשר לו‬
‫להכיל את האור עם כל גודלו‪.‬‬
‫אך בשעה שניתק ממנו‪ ,‬הרי הוא מתכוץ‪ ,‬שנראה ענינו לפי עצמו‪ .‬ועל כן נעשה בלבוש‬
‫הזה‪ ,‬זה הכיווץ‪ ...‬וזה מורה שנראו כחותיו לבדו‪ ,‬בלא שיקבל הארה מן הגוף המלובש‬
‫בו‪ ,‬שהיה מרחיב אותו‪ ,‬ונותן לו כח גדול להספיק להלביש האור הגדול ההוא‪.‬‬
‫אדיר במרום ח"ב באור ז'‬
‫כלומר שבשעת הפירוד בין האור ללבוש‪ ,‬אזי הלבוש עצמו מאבד את כוחו שבא לו עקב‬
‫היכללותו באור‪ .‬מתאר הרמח"ל איבוד כוח זה ככיווץ‪ .‬דברים אלו מזכירים את דברי‬
‫הגמרא המשווה את ארץ ישראל לעור הצבי‪" :‬ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי' למה א"י‬
‫נמשלה לצבי? לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף א"י אינה מחזקת‬
‫פירותיה" (כתובות קיב‪ ,‬א)‪ .‬ומבאר רש"י שאין עורו מחזיק את בשרו‪ ,‬שלאחר שמפשיטים‬
‫את עורו הרי הוא מתכווץ כך גם לאחר אסיפת היבול‪ ,‬אין הארץ מחזיקה אותם משום‬
‫רבויים‪ .‬א"י היא הגוף הלאומי‪ ,‬הלבוש של ישראל וגם בה אנו מוצאים שכל עוד אחוזים‬
‫הלבושים‪ ,‬העור באור הפנימיות הרי החיצוניות עצמה חורגת ממידתה הטבעית‪ ,‬אך מיד‬
‫בהיפרדם הרי היא מתכווצת ומתגמדת לממדים קטנים בהרבה‪.19‬‬
‫ממשיך הרמח"ל‪" :‬כבר נתפרש במקום אחר‪ ,‬איך הנשמות בתחלה נבראו נשמות ולבושים‪,‬‬
‫וכך ניתנו באדה"ר‪ .‬וכשחטא‪ ,‬הנה הלבושים נפרדו ממנו‪ ,‬ונשתקעו בעמקי הקליפות‪ .‬וגם‬
‫הנשמות נפלו בקליפות"‪ .‬העולם כולו נפל עקב חטאו של אדה"ר ‪ ,‬הגברת החושים‬
‫הדבוקים בלבושים "כי טוב הוא למאכל ותאווה הוא לעיניים"‪ ,‬על רצון ה' הגנוז תוך הפרי‬
‫כמצות לא תעשה‪ ,‬גרמה ש"נתקלקלו העניינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל"‪ .‬זהו אותו‬
‫שקוע המוזכר בדברי הרמח"ל לעיל‪ .‬וע"כ‪ ,‬מסביר הרב‪ " ,‬ולא יכול היה החול להיעשות‬
‫בסיס לקודש אא"כ יקלקל אותו"‪.‬‬
‫‪ 19‬מזכירים הדברים את דברי המדרש בבראשית רבה פרשה כ' אות יב' שבתורתו של ר"מ היה כתוב שהקב"ה‬
‫עשה לאדם וחוה כותנות אור במקום כותנות עור חילוף ע' בא' מעיד על מהלך התיקון מה שמגלה לנו את‬
‫הקילקול שקדם לו שהלבוש הא' נתהפכה ל ע'‪ ,‬מהאחדות העלי ונה הדבוקה באלופו של עולם לע' רסיסים‬
‫כנגד ע' אומות העולם כבהמשך דברי הרמח"ל‪.‬‬
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי‬
‫ממשיך הרמח"ל ומבדיל בין שיקועה של הנשמה לשקועו של הגוף בקליפות‪:‬‬
‫אך הנשמות לא נשתקעו‪ ,‬כי אם הלבושים‪ .‬ואלה הם נשמות ישראל ונשמות אומות‬
‫העולם‪ .‬שבתחלה לא היה ראוי שיהיה אומות העולם‪ ,‬אלא הכל ישראל‪ ,‬ונשמות אומות‬
‫העולם לבושים להם‪ .‬וס"ז ‪ -‬מוח וקליפה‪ .‬וכיון שחטא אדם‪ ,‬נפרדו הלבושים האלה‪,‬‬
‫שלא היו טמאים‪ ,‬ונפלו בתוך הקליפות‪ ,‬ונטמאו שם‪ ,‬שגברה עליהם הס"א‪.‬‬
‫על פי דברים אלו נשמות ישראל מושרשות בנשמת אדם הראשון ונשמות הגויים מושרשות‬
‫בלבושיו‪ .‬בהתאחדם‪ ,‬הרי מעלה היא גם לנשמה וגם ללבוש והראיה לכך‪ ,‬שבהיפרדם הרי‬
‫באה פחיתות לשניהם‪ .‬אמנם אינה דומה ירידתה של הנשמה לשיקועו של הגוף בעמקי‬
‫הקליפות‪" .‬הנשמות לא נשתקעו" לעומתם הגוף אחוז בהם באופן מוחלט‪ .‬חלה בו‬
‫טומאה‪ 20‬והרי הוא עומד שם ממתין שמדרגת הנשמה תגאלהו‪ ,‬שהרי אין חבוש מתיר‬
‫עצמו מבית האסורים‪.‬‬
‫כמו שממשיך הרמח"ל לסמן לנו את מגמתנו‪:‬‬
‫והנה זה היה החלק שבאמת היה צריך תיקון גם מתחלה‪ .‬וזה מה שהניח הקב"ה לאדם‬
‫שיהיה מתקן הוא‪ ,‬כי כל השאר היה מתוקן כבר‪ .‬וכיון שחטא‪ ,‬אז קלקל קלקולים על‬
‫קלקולים‪ ,‬והלבושים נשקעו כנ"ל ונטמאו‪ .‬וגם הוא קבל פגם וטומאה בעבורם‪ .‬וס"ז לפי‬
‫שגוף הנשמה נעתק מן הלבוש שלה‪ ,‬והלבוש נפל‪ .‬ונשארו לנשמות הקדושה להסיר‬
‫לבושים אלה‪ ,‬עם כל מה שירד עמהם‪ ,‬מיד הס"א‪ ,‬ולהחזירם אליהם‪ ,‬בסוד גרים גרורים‪,‬‬
‫שזהו סוף תיקון‪.‬‬
‫דברי רמח"ל אלו‪ ,‬מציגים לנו את ישראל‪ ,‬כעומדים במדרגה נבדלת לגמרי מהגויים‪ ,‬כל‬
‫מדרגתם של ישראל כולה מושרשת היא בפנימיות אדה"ר‪ ,‬גם חיצוניותם מקורה נבדל‬
‫בתכלית ממקור חיצוניות הגויים‪ ,‬שהרי אם גוף ישראל נלקח הוא מאותו מקור שבו‬
‫חיצוניותם של הגויים אחוזה הרי כבר אמר הרב קוק "שנתקלקלו הענייני ם ולא יכול היה‬
‫‪ 20‬אורות‪ ,‬אורות ישראל פרק ה' פסקה י' "ההבדל שבין הנשמה הישראלית‪ ,‬עצמיותה‪ ,‬מאוייה הפנימיים‪,‬‬
‫שאיפתה‪ ,‬תכונתה ועמדתה‪ ,‬ובין נשמת הגויים כולם‪ ,‬לכל דרגותיהם‪ ,‬הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל‬
‫שבין נפש האדם ונפש הבהמה‪ ,‬שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא‪ ,‬אבל בין הראשונים שורר הבדל‬
‫עצמי איכותי‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫‪131‬‬
‫ר' מתן לוי‬
‫החול להי עשות בסיס לקודש אא"כ יקלקל אותו"‪ ,‬וע"כ מבואר שחיצוניות ישראל היא‬
‫יחידה בפני עצמה‪.21‬‬
‫הרב חרל"פ בהקדמה להגדה של פסח (מי מרום ד' מאמר 'יציאת מצרים') אומר דברים אלו‬
‫מפורשות "‪...‬אצל ישראל עם קודשו אם כי נדמה שגופם הוא כשאר גופי בני אדם באמת‬
‫אינו כן כי גם לגופם מידת הנשמה ותנאיה‪"...‬‬
‫נחזור לתחילת דברינו בהם הצגנו את המקורות השונים בדברי מרן הרב בסוגיה זאת‬
‫ומתוכם נראה היה שיש מקום להשפעה הדדית במישור הכללי אוניברסלי א"כ הדברים‬
‫לכאורה צריכים באור כיצד תיתכן השפעה והפריה הדדית בין שתי מדרגות נפרדות לגמרי?‬
‫אם נתעמק בדברי הרמח"ל נראה שמדרגת הגויים שנשפלה עד כדי שיקועה בקליפות ‪,‬לא‬
‫היתה כזאת מעולם‪ .‬בתחילה‪ ,‬אכן היתה מחוברת עם נשמתו של אדה"ר וקיבלה ממנו את‬
‫רוממות מעלתה וכמו"כ עתידה היא לחזור לשם לע"ל‪ ,‬כאשר תבוא מדרגתם לידי התיקון‬
‫השלם‪ ,‬כמו שחתם הרמח"ל בדבריו‪ .‬הבעיה היא‪ ,‬שכרגע הינם אחוזים לגמרי בקליפות‬
‫וע"כ השיח הישראלי עמם מוגבל מאוד‪ ,‬אך ללא ספק צורתו החיצונית של הטבע בישראל‬
‫נראה‪ ,‬ת פקודית דומה לטבע האוניברסלי‪ .‬זהו המישור עליו ניתן לקיים דו שיח עם כלל‬
‫האנושות‪.‬‬
‫לכאורה נראות נק ודות שיתוף אלו כשוליות וזניחות ביותר‪ ,‬אך מרן הרב לא מזלזל בנקודת‬
‫שיתוף זו כלל‪ ,‬כיוון שהוא אינו רואה את השאלה הזאת כשאלה נקודתית‪ ,‬הנמדדת ברווח‬
‫בהווה‪ ,‬אלא כמהלך שלם של תיקון‪ ,‬בו ע"י הפריה זו אנו מניחים את אבני הדרך לשביל על‬
‫גביו לע"ל יתרחש התיקון השלם‪ .22‬על מ נת להבין את הדברים לעומקם נחדד את הדברים‬
‫קצת יותר‪.‬‬
‫הרב בקובץ ז' פסקה מז' מבאר שתי גישות של כבוד לעולם הטבע‪ ,‬הכבוד האלילי שמקורו‬
‫בהתבטלות לשליטת הטבע לעומת הכבוד הישראלי שרואה בטבע ענף ושותף למטרת‬
‫גילוי שם ה' בעולם‪.‬‬
‫הכבוד האלילי של הטבע‪ ,‬איננו כי ‪-‬אם כבוד חיצוני‪ ,‬כבוד של הכרח‪ ,‬של אלמוות‬
‫ותקיפות‪ ,‬והכבוד הישראלי בפנימיותו‪ ,‬הוא כבוד חבתי אידיאלי ונימוסי‪ .‬הכח העליון‬
‫‪ 21‬לא זאת ועוד ע"פ דברים אלו ניתן לומר שאפילו פנימיות הגויים כיוון שהיא מושרשת בלבושי אדה"ר‬
‫הרי חיצוניותם של ישראל גבוהה ונבדלת היא הבדלה איכותית מפנימיות הגויים‪.‬‬
‫‪ 22‬ראה לעיל הערה ‪ 0‬באותו מקור מובן‪ ,‬שההו"א ההתחלתית בו קומת החול העולמית תישא על גבה את‬
‫קומת הקודש לא נדחתה לגמרי ויש לזה נ"מ ליחידי יחידים המתעלים למשוך קדושה לעולם דרך תמצית‬
‫האדם הכללי במחשבתו הלכתחילית‪.‬‬
‫לבי ובשרי ירננו לאל חי‬
‫מתגבר באומה ומתבלט ביחידיה‪ ,‬עד כדי שליטה על הטבע‪ ,‬עד כדי יכולת ואפשרות‬
‫להרס חוקותיו‪ .‬והאהבה הפנימית‪ ,‬שהנימוס האלהי המיושר בתכלית‪ ,‬משריש בתוכיותה‬
‫של הנשמה‪ ,‬מעצים את הכח לבלי לאטרוחי כלפי שמיא‪ ,‬ולאהוב את הטבע על ‪-‬פי‬
‫הופעותיו‪ ,‬להכיר את היופי ואת העדינות שיש בו בכללותו‪ ,‬ובהופעת פרטיו המתאימים‪.‬‬
‫שליטתם הפוטנציאלית של ישראל על הטבע‪ ,‬עד היכולת להפר חוקיו‪ ,‬היא המשחררת‬
‫אותם לפעול עליו שלא מתוך פחד‪ ,‬אלא מעמדת גובה ושליטה‪ ,‬לדייק אותו בתפקידו ולתת‬
‫לו את ערכו ומתוך כך לכבד אותו עד כדי חיבוב‪ .‬כלומר כלילותו של הטבע בתוך מדרגת‬
‫ישראל המיוחדת‪ ,‬אשר שם ה' מתראה בה בגילוי הוא הופכו לבעל ערך ומשמעות אחרת‬
‫שגם חלק ה"עקב " הזה הינו מיוחד לגמרי בערך הקודש שבו מהטבע האוניברסלי הכללי‪,‬‬
‫אע"פ שמהצד התפקודי ישנו דמיון ביניהם‪.‬‬
‫ביטחונו של הרב שגם דמיון דק זה הוא פתח לתיקון השלם‪ ,‬בו "יכירו וידעו כל יושבי‬
‫תבל" וגם אנושיותם תרנן לאל חי‪ ,‬נובע מהעובדה שגם הכלים והלבושים‪ ,‬היו בראשית‬
‫ההוי‪-‬ה אורות בעלי ערך עצמי‪ 23,‬וע"כ לערכם זה הם ישובו‪ ,‬אלא שעדין לא הגיע העת‬
‫להכליל את העולמיות הכללית כמות‪-‬שהיא עכשיו ולהשוות אותה לגמרי עם המדרגה‬
‫הטבעית בישראל‪ .‬לכן כל ההפריה הדדית תעשה בזהירות יתירה תוך הקפדה ש'קליפתו‬
‫אכל ותוכו זרק'‪ .‬אך גם מדופני קליפה אלו תחדור קדושתן של ישראל ותגאל לעתיד לבא‬
‫את העולם כולו‪.‬‬
‫אותה האהבה הפנימית של הטבע‪ ,‬הגנוזה בעומק נשמתן של ישראל‪ ,‬היא יסוד היצר‬
‫הרע הישראלי‪ ,‬שמחולק לאין קץ מתכונתו של היצר הרע של כל עם ולשון‪ .‬שתחת אשר‬
‫היצר הרע הכללי ששורה בכל אומה‪ ,‬הוא מיסוד הנחש הקדמוני בפנימיותו‪ ,‬בכוסף‬
‫הרשעה והחיבול של כעס אויל‪ ,‬אין היצר הרע הישראלי כי‪-‬אם לבוש בלבושים צואים‪,‬‬
‫אבל תוכיותו הוא שלהבת אש קודש‪ ,‬אהבת החיים והמציאות‪ ,‬אהבת הטבע מצד הנימוס‬
‫העליון האלהי שלו‪ ,‬שתוצאותיו הנה כל תיקון וכל שכלול של עולם‪ ,‬כל פאר המדות וכל‬
‫עדנת החכמות‪ ,‬אור האמת‪ ,‬אור ד' בעוצם גבורתו‪.‬‬
‫כיוון שגם טבעיותם של ישראל טובלת במקווה הקודש של המדרגה האלוהית הכוללתה‪,‬‬
‫ע"כ מחדש הרב שאף צדדי הפחיתות שבישראל‪ ,‬מוכשרים גם הם ליצור את ההשקה‬
‫לעולם הכללי המשוקע עד צוואר בחיצוניות השפלה ולהעלותו משם עד אשר "והלכו‬
‫גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו‪.24"...‬‬
‫‪ 23‬עיין ע"ח שער העקודים פרק ה'‬
‫‪ 24‬מיכה פרק ד' פסוק ב'‬
‫‪131‬‬
‫‪132‬‬
‫ר' מתן לוי‬
‫לסיכום‪ :‬נלע"ד‪ ,‬על פי דברי 'מרן הרב' שאכן מעלת ישראל נבדלת היא מראש ועד עקב‬
‫ממעלת הגויים‪ ,‬אלא שלא כמדרגת הקודש העליונה שבישראל השונה ממדרגת העמים‪ ,‬גם‬
‫בערכה הפנימי וגם בחיצוניותה‪( ,‬כעין מעשה המצות)‪ ,‬מדרגת הטבע שבישראל‪ ,‬על אף‬
‫שהיא כלולה במדרגת הקודש העליונה‪ ,‬ממנה היא מקבלת את שיפעה‪ ,‬ולכן שונה היא‬
‫בתכלית מהעולמיות האנושית הכללית (שהרי היא אחוזה‪ ,‬תלויה וכלולה במקור הקודש‪,‬‬
‫והאנושיות הכללית שבויה בשפלות העולם ואינה יכולה להשתחרר ממנה)‪ ,‬מ"מ מבחינה‬
‫חיצונית תפקודית יש מקום ואף צריך בעדינות ובזהירות ליצור הפריה הדדית על מישור צר‬
‫זה‪ ,‬ע"מ להכין שבילים לזמן בו יוכשר העולם לגאול גם את אנושיותו משפלות ולהעלותו‬
‫למקורו הראשוני שנשכח ממנו‪ ,‬אך צופה עליו ממרחקי מרחקים לגואלו דרך חיצוניות‬
‫דחיצוניות של ישראל‪.‬‬
‫לברור זה בפסח אנו מגיעים דרך ימי הפורים‪ ,‬אש ר בם נחתם בטבעת המלך‪ ,‬הוא מלך מלכי‬
‫המלכים הקב"ה ונתגלה ע"י 'האיפכא מסתברא' הגדול של המציאות המן הוא עמלק‪,‬‬
‫שראשית הגויים הנוגדת את נקודת הקדושה שבישראל אינה פונה רק למדרגת הרוח‬
‫שלהם‪ ,‬ללימוד התורה‪ ,‬אלא דווקא לבשר הקודש של ישראל ועל ידי עמלק דווקא מתברר‬
‫שהדור קבלוה‪ ,‬לתורה שבע"פ‪ ,‬בימי מרדכי ואסתר‪ ,‬זו חשיפה של השקיקה המוטבעת‬
‫בליבם ובשרם של ישראל שנחקקה בם ע"י כפיית ההר כגיגית במתן תורה‪ ,‬אלא שלא‬
‫נתגלה עד עתה‪ ,‬ובתחילה נראה הדבר לכאורה שיציאת מצרים טיהרה רק את רוחם של‬
‫ישראל ואין התורה ספוגה בגופם‪ ,‬ע"כ באו ימי הפורי ם וקבעו שישראל מספרים תהילת ה'‬
‫אף בבשרם ואנושיותם "ליבי ובשרי ירננו אל א‪-‬ל חי"‪.‬‬
‫קריאת ההלל בליל הסדר‬
‫ה ר ב י ד י ד יה ש ב י ב‬
‫חג הפסח הוא חג ייחודי מסיבות רבות‪ ,‬אחת הסיבות לייחודיות זו‬
‫היא העובדה שרק בחג הפסח קוראים הלל בלילה‪ .‬המאמר הבא‬
‫מבקש לבחון לעומק את גדרו ומהותו של אמירת ההלל בליל‬
‫הסדר‪.‬‬
‫שתי המצוות המרכזיות בליל הסדר הן אכילת מצה וסיפור יציאת מצריים‪ ,‬ושתיהן מן‬
‫התורה‪ .1‬מתווספות אליהן מצוות דרבנן שגם הן קשורות לאכילה ולדיבור‪ .‬אכילת מרור‪,‬‬
‫כורך‪ ,‬סעודת יום טוב ‪ ,‬אכילת אפיקומן (כנגד אכילת קרבן פסח) ושתיית ארבע כוסות כולן‬
‫מצוות שמקיימים אותם ע"י פעולת האכילה‪ .‬בחלק של הדיבור מצטרפות שתי מצוות‬
‫נוספות‪ :‬אמירת הלל וברכת השיר‪ .2‬שם החג ‪ -‬פה סח ‪ -‬מבטא את התפקיד המרכזי‬
‫בפעולת הפה בלילה זה‪.‬‬
‫‪ 1‬בגמ' (פסחים קכ‪ ,‬א) נחלקו הדעות‪ ,‬רב אחא בר יעקב סבר שמן התורה‪ ,‬מצות אכילת מצה ומרור היא רק ביחד עם קרבן‬
‫פסח‪ ,‬שנאמר (במדבר ט‪ ,‬יא)‪" :‬על מצֹת ומ ֹררים יאכלוהו"‪ ,‬ורבא סובר שישנה מצוה לאכול מצה גם בזמן שאין בית‬
‫המקדש קיים‪ ,‬משום שנאמר (שמות יב‪ ,‬יח)‪" :‬בערב תאכלו מצות" ‪ -‬מכאן שיש מצוה עצמאית לאכול מצה‪ ,‬בלי קשר‬
‫לקרבן הפסח‪ .‬להלכה‪ ,‬נפסק כדעת רבא‪ ,‬שיש מצוה מדאורייתא לאכול מצה גם בזמן שאין בית המקדש קיים (רמב"ם פ"ו‬
‫מהל' חמץ ומצה; משנה ברורה סי' תעה ס"ק טז)‪ .‬ולעניין סיפור יציאת מצרים כתב הרמב"ם‪( :‬פרק ז' מהלכות חמץ‬
‫ומצה) "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות‬
‫י"ג) ‪' :‬זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'‪...‬‬
‫‪ 2‬במשנה (פסחים קיז‪ ,‬ב ) שנינו‪" :‬על כוס רביעי גומר את ההלל ואומר ברכת השיר"‪ .‬ונחלקו אמוראים מהי "ברכת השיר"‪:‬‬
‫יש אומרים שהיא ברכת "יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך" שמסיימים בה את ההלל בכל זמן שאומרים הלל‪ ,‬וחותמים בה‪:‬‬
‫"ברוך א תה ה' מלך מהולל בתשבחות"‪ .‬ומכאן נקראת היא "ברכת השיר"‪ ,‬כלומר ברכת השבח‪ .‬ויש אומרים‪ ,‬ש"ברכת‬
‫‪133‬‬
‫‪134‬‬
‫הרב ידידיה שביב‬
‫אם נתבונן על מהלך הסדר שתקנו לנו חכמים נמצא שהחלק הראשון של הסדר הוא‬
‫ה"מגיד" שבסופו שותים כוס שני‪ .‬לאחר מכן מצוות האכילה שבסופן שותים כוס שלישי‬
‫ולבסוף אמירת ההלל הנאמרת על כוס רביעי‪.3‬‬
‫ניתן להקשות‪ ,‬מדוע תקנו לנו את מצוות האכילה בין שני חלקי הדיבור בליל הסדר‪.‬‬
‫לכאורה היה צריך לכרוך את סיפור יציאת מצרים עם אמירת ההלל ומתוך כך לעבור‬
‫למצוות אכילת מצה וכו'‪ .4‬זאת ועוד‪ ,‬במקום לומר את ההלל ברצף תקנו לנו חכמים לאמרו‬
‫בשני חלקים‪ .‬חלק אחד‪ ,‬בסוף ה"מגיד" ולפני הברכה החותמת חלק זה ואילו החלק השני‬
‫נאמר לאחר ברכת המזון‪ .‬מה פשר חלוקה זו של ההלל? אם הוא חלק מסיפור יציאת‬
‫מצרים צריך שיאמר כולו לפני אכילת המצה ואם הוא חלק עצמאי צריך שיאמר כולו לאחר‬
‫ברכת המזון‪.‬‬
‫אמירת ההלל בלילה‬
‫לפני שנברר את מקומו של ההלל בהגדה אנו מבקשים להתייחס ליסוד אמירת ההלל‬
‫במועדים ולעצם אמירת הלל בלילה‪.‬‬
‫הגמ' בערכין (י‪ ,‬ב) מונה את הימים בהם אומרים הלל‪:‬‬
‫דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק‪ ,‬שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את‬
‫ההלל‪ :‬שמונה ימי החג‪ ,‬ושמונה ימי חנוכה‪ ,‬ויום טוב הראשון של פסח‪ ,‬ויום טוב‬
‫(הראשון) של עצרת; ובגולה עשרים ואחד‪ :‬תשעה ימי החג‪ ,‬ושמונה ימי חנוכה‪ ,‬ושני‬
‫ימים טובים של פסח‪ ,‬ושני ימים טובים של עצרת‪ .‬מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא‪ ,‬ומאי‬
‫שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן‪ ,‬דפסח אין חלוקין‬
‫בקרבנותיהן‪ .‬שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד‪ .‬ראש חודש דאיקרי מועד‬
‫לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה‪ ,‬דכתיב‪" :‬השיר יהיה לכם כליל התקדש חג"‪ ,‬לילה‬
‫המקודש לחג טעון שירה‪ ,‬ושאין מקודש לחג אין טעון שירה‪....‬‬
‫השיר" היינו "נשמת כל חי"; ונקראת ברכת השיר לפי שאומרים אותה בשבתות אחרי "פסוקי דזמרה"‪ .‬מפני המחלוקת ‪-‬‬
‫נוהגים לומר את שתיהן‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫כוס ראשונה שאנו שותים בקידוש לא שייכת ל מהלך הסדר אלא היא מצוות יום טוב כשאר ימים טובים‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫האחרונים כתבו שאמירת ההלל שבסוף הסדר היא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים‪ .‬ודייקו כן מלשון הרמב"ם בספר‬
‫המצוות‪ .‬וכן מבואר בירושלמי "דאומר תחילת ההלל על כוס שני משום המתחיל במצווה אומרים לו גמור" דהיינו‪ :‬סיפור‬
‫יציאת מצרים נגמר באמירת ההלל‪.‬‬
‫קריאת ההלל בליל הסדר‬
‫על פי גמרא זו‪ ,‬הכלל לאמירת הלל הוא יום שנקרא מועד ונאסר בעשיית מלאכה‪ .5‬פסח‬
‫בהחלט עונה על הגדרה זו‪ .‬אך יותר מזה‪ ,‬הוא בניין אב לשאר המועדים בחיוב אמירת‬
‫הלל‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬פסח שונה משאר המועדים בכך שאמירת ההלל היא גם בלילה‪ .‬לכאורה‪,‬‬
‫כך היה צריך להיות בכל המועדים שהרי היממה היהודית נפתחת בלילה וכל מצוות היום‬
‫מתחילות מהלילה‪ .‬אם כן ‪ ,‬גם ההלל היה צריך להיאמר מיד בתחילת היממה‪ .‬תחת זאת‪,‬‬
‫אנו ממתינים עם אמירת ההלל עד הבוקר‪ .‬הסיבה לכך היא‪ ,‬משום שבבית‪-‬המקדש היו‬
‫קוראים הלל רק בימים‪ ,‬בעת הקרבת הקרבנות‪ ,‬שנערכה תמיד בימים ולא בלילות‪ .‬סיבה‬
‫נוספת מובאת בגמרא במגילה דף כ'‪ ,‬ב ‪ ":‬מנלן? (שכל היום כשר לקריאת הלל) דכתיב‪:‬‬
‫"ממזרח שמש עד מבואו" רב יוסף אומר‪" :‬זה היום עשה ה'"‪.‬‬
‫ברור הדבר שיש יחוד בהלל זה הנאמר בליל הפסח‪ .‬מנהג הספרדים והחסידים לאומרו‬
‫בציבור בתפילת ערבית של ליל החג‪ .‬כך פוסק השו"ע (או"ח תפ"ז‪ ,‬ד')‪" :‬בליל ראשון של‬
‫פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף‪ ,‬וכן בליל שני של שני ימים טובים‬
‫של גליות‪ .‬הגה‪ :‬וכל זה אין אנו נוהגים כן‪ ,‬כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל‬
‫כלל"‪.6‬‬
‫על אף המחלוקת בעניין אמירת ההלל בבית הכנסת‪ ,‬לכולי עלמא קוראים את ההלל‬
‫בסעודת החג‪ .‬מנהג זה ייחודי מאוד ושונה מאמירת הלל בשאר המועדים בשלושה דברים‪:‬‬
‫לא מברכים עליו‪ ,‬הוא נאמר בישיבה ומפסיקים אותו בסעודה‪ .‬על מנת להסביר שינויים‬
‫ייחודיים אלו ‪ ,‬נברר מהו אותו ההלל שאנו נוהגים לאומרו בליל הסדר‪ ,‬ומהו הטעם‬
‫לאמירתו בפסח‪.‬‬
‫‪ 5‬הגמרא ממשיכה לברר את אי אמירת ההלל בראש השנה וביום הכיפורים‪ ,‬למרות שהם עונים על הגדרות אלו ואת אמירת‬
‫הלל בחנוכה‪ ,‬למרות שלא עונה על הגדרה זו וקובעת למעשה‪ ,‬שלכלל זה יש יוצאים מן הכלל‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫המחלוקת בין המחבר והרמ"א מבוססת לכאורה על המשתמע מהתוספתא וממסכת סופרים‪ .‬במסכת סופרים (פרק כ' הל'‬
‫ט) נאמר "דתני ר"ש בן יהוצדק ימים שמונה עשרה ולילה א' יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן וכו' ויו"ט הראשון של‬
‫פסח ולילו וכו' מצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של פסח בבית הכנסת ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה‬
‫שנאמר ונרוממה שמו יחדיו וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים"‪ .‬משמע מכאן‪ ,‬שקריאת‬
‫ההלל בבית הכנסת היא לכתחילה‪ ,‬ומצוה מן המובחר‪ .‬נראה שזה היה המקור לדברי המחבר‪ ,‬שנקט בסגנון מסכת סופרים‬
‫"גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה"‪ .‬לעומת זאת נאמר בתוספתא פסחים (פ"י הל' ה') "בני העיר שאין להם מי‬
‫שיקריא את ההלל הולך לבית הכנסת וקורא פ' ראשון והולכין [לביתם] ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו‪ ,‬ואם‬
‫א"א להם כן גומרין את כל ההלל"‪ .‬ומבואר דדין קריאת ההלל בבית הכנסת הוא רק בדיעבד למי שאינו בקי‪ .‬נראה שזה‬
‫היה המקור לדברי הרמ"א‪ ,‬ש"אין אנו נוהגים כן" מפני שאנו בקיאים באמירת הלל‪ ,‬ואין צורך לאומרו בביהכ"נ שנתקן‬
‫להוציא את שאינו בקי‪.‬‬
‫‪135‬‬
‫‪136‬‬
‫הרב ידידיה שביב‬
‫הלל המצרי והלל הגדול‬
‫נאמר בגמרא פסחים (קיח‪ ,‬א)‪:‬‬
‫תנו רבנן רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי רבי טרפון ויש אומרים ה'‬
‫רעי לא אחסר מהיכן הלל הגדול רבי יהודה אומר מהודו עד נהרות בבל ורבי יוחנן אומר‬
‫משיר המעלות עד נהרות בבל רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו יה עד נהרות‬
‫בבל‪ 7‬ולמה נקרא שמו הלל הגדול אמר רבי יוחנן מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו‬
‫של עולם ומחלק מזונות לכל בריה‪.....‬‬
‫וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טעמא אמרינן האי משום שיש בו חמשה דברים‬
‫הללו יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחיית המתים וחבלו של משיח יציאת‬
‫מצרים דכתיב בצאת ישראל ממצרים וקריעת ים סוף דכתיב הים ראה וינס מתן תורה‬
‫דכתיב ההרים רקדו כאילים תחיית המתים דכתיב אתהלך לפני ה' חבלו של משיח דכתיב‬
‫לא לנו ה' לא לנו ואמר רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו שעבוד מלכיות איכא דאמרי אמר‬
‫רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו‬
‫מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם שנאמר אנה ה' מלטה נפשי‪....‬‬
‫מהגמרא משמע שעיקר אמירת הלל בליל הסדר הוא הלל הגדול והגמרא מנסה למצוא‬
‫הסברים לאמירת הלל המצרי בליל הסדר‪ .‬לכאורה‪ ,‬על פי הגמרא‪ ,‬ניתן היה להסתפק בליל‬
‫הסדר באמירת מזמור קל"ו בתהילים ולא היינו צריכים את ההלל שאנו נוהגים לאומרו‬
‫במועדים ובראשי חודשים‪ .‬הטעמים שניתנים בגמרא לאמירת הלל המצרי מבארים את‬
‫הקשר בין הלל המצרי לליל הסדר ואינם עוסקים בדיון הרחב של אמירתו במועדים‪ .‬יוצא‪,‬‬
‫שטעם אמירת הלל המצרי בליל הסדר אינו מהטעמים שנאמרו לעיל בגמרא בערכין‪,‬‬
‫שהכלל לאמירת הלל הוא יום שנקרא מועד ונאסר בעשיית מלאכה‪ .‬אם כן‪ ,‬מהו‪ ,‬הטעם‬
‫לאמירת ההלל באופן ספציפי בליל הסדר?‬
‫גדרו ומהותו של ההלל שבליל הסדר‬
‫ההלל שנאמר בליל הסדר שונה מהותית מההלל הנאמר בשאר המועדים ואפילו מההלל‬
‫שנאמר בבוקרו של חג הפסח‪ .‬בירושלמי פסחים (פרק ט‪ ,‬הלכה ג) נאמר‪" :‬אמר רבי יוחנן‬
‫‪ 7‬לדעת כל הדעות אומרים מזמור קל"ו בתהילים‪ .‬חלקו תנאים האם יש עוד מזמורים שהם חלק מהלל הגדול‪ .‬לדעת רבי‬
‫יהודה – אין מזמורים נוספים‪ .‬רב אחא בר יעקב מוסיף את המזמור שלפניו – קל"ה ור' יוחנן מוסיף גם את מזמור קל"ד‪.‬‬
‫להלכה נפסק כדעת ר' יהודה‪.‬‬
‫קריאת ההלל בליל הסדר‬
‫בשם רבי שמעון בן יהוצדק‪ ,‬כתוב 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' ‪ -‬בא ללמד על‬
‫מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו‪ :‬מה זה טעון הלל‪ ,‬אף זה טעון הלל"‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫הירושלמי לומד מליל פסח הראשון‪ ,‬שבו יצאו ממצרים‪ ,‬את החיוב לומר הלל גם בשעת‬
‫הנס שנעשה במפלתו של צבא אשור‪ ,‬וממנו חוזר ולומד חיוב אמירת הלל בליל הסדר‬
‫שבכל שנה‪ .‬על פי זה‪ ,‬תקפו של אמירת ההלל בליל הסדר הוא מדברי קבלה‪ ,‬דברי נביאים‪,‬‬
‫לעומת הלל של מועדים שחיובו מדברי סופרים‪.8‬‬
‫הגמרא בפסחים (קיז‪ ,‬א) מבארת את המקור לאמירת הלל על נס‪:‬‬
‫אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים‬
‫והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק‬
‫ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן‪....‬‬
‫מכך שלמדים דין אמירת הלל בליל הסדר ממפלתו של סנחריב משמע שלאמירת הלל בליל‬
‫הסדר יש גדר מיוחד‪ ,‬כאילו כעת היא שעת הנס עצמו‪ ,‬וכפי שאומרת המשנה (פסחים קטז‪,‬‬
‫ב)‪ " :‬בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"‪ ,‬כלומר‪ ,‬שיש‬
‫חיוב שאדם ירגיש ממש את הרגשת הנס בליל הסדר כאילו ברגעים אלה הוא עצמו נגאל‬
‫ממצרים מה שיעורר בו את הרצון לומר הלל על החוויה שהוא חווה ברגע זה‪.9‬‬
‫הגמרא בפסחים (פה‪ ,‬ב) מתארת את החוויה ואת עוצמת השמחה באמירת הלל בליל‬
‫הסדר‪ ":‬כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא"‪ ,‬כלומר חבורות הנמנות על פסח היו כה גדולות‪,‬‬
‫עד שלא נותר אלא כזית לכל אחד‪ ,‬ושירת ההלל היי תה כה חזקה‪ ,‬שהיה נדמה כאילו הגגות‬
‫עומדים להישבר מעוצמתה‪ .‬אם כן‪ ,‬חיוב ההלל בליל הסדר הוא על עוצמת השמחה‬
‫ותחושת הנס‪ .‬הגרי"ז בחידושיו על מסכת ערכין (יב‪ ,‬ב) מביא את דעת רב האי גאון‬
‫להגדרתו של הלל זה ולהשלכות ההלכתיות של הגדרה זו‪:‬‬
‫והנה הר"ן בפרק ערבי פ סחים הביא בשם רבינו האי גאון וז"ל‪ ,‬אבל רבינו האי גאון ז"ל‬
‫כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין‬
‫אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו‬
‫עכ"ל‪ ,‬ובמרדכי הביא זה בשינוי לשון קצת‪ ,‬וז"ל‪ ,‬על קריאת הלל שבלילי פסחים כתבו‬
‫הגאונים שאין מברך עליו לגמור לפי שמפסיקין בו לאכול סעודתן ואינו אלא כקורא‬
‫‪8‬‬
‫כפי שנראה להלן בדברי הרמב"ם והגרי"ז‪.‬‬
‫‪ 9‬עפ"י זה מובנת הגמרא שמשה תיקן לישראל לומר הלל בפסח‪ .‬והרי פרקי תהילים נתחברו מאוחר יותר ע"י דוד? אלא‬
‫הכוונה שמשה תיקן את עצם השירה בזמן אכילת הפסח אך רק אחרי חיבור ספר תהילים נקבעו פרקים קיג ‪-‬קיח כקריאת‬
‫ההלל‪.‬‬
‫‪137‬‬
‫‪138‬‬
‫הרב ידידיה שביב‬
‫בעלמא וכן פירש רב צמח ורב האי שאין אלא כקורא בעלמא עכ"ל‪ ,‬ובביאור דבריהם‬
‫נראה דהא באמת ב' דיני הלל הן‪ ,‬דהלל שנתקן לי"ח ימים הקבועים הוא דין קריאת הלל‪,‬‬
‫ודין ה לל דתקנו שיכולים לומר כשנגאלו מצרה אינו דין הלל של קריאת הלל כי אם דין‬
‫הלל של שירה‪ ....‬ועוד נפקה מינה דבהלל של קריאת הלל צריך כל ההלל דוקא ולא שייך‬
‫מקצת הלל‪ ,‬מה שאין כן הלל של שירה שפיר שייך אף מקצת הלל‪ ,‬כמבואר במשנה‬
‫פסחים (דף ס"ד ע"א) מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לאהבתי כי ישמע ה'‪ ,‬ויתבאר‬
‫בזה לשון הגמרא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל‪ ,‬והיינו דנקט אלו הב' נפקה מינה‪,‬‬
‫דבימים הקבועים אין צריך לכל ישראל‪ ,‬וגם דאיכא דינא דגומר ולא שנא מקצת הלל‪,‬‬
‫וזהו ביאור דברי רב האי גאון‪ ,‬דאין צריך לברך לפי שאין אומר בתורת קורין‪ ,‬רוצה לומר‬
‫שאינו מתורת קריאת הלל כי אם בתורת אומר שירה‪ ,‬ועל זה ליכא דין ברכה‪ ,‬וזה ג"כ מה‬
‫שהביא המרדכי דכיון דמפסיקין באמצע הרי שאינו אלא הלל של שירה ולא של קריאת‬
‫הלל‪ ,‬ומיושב בזה דברי הרמב"ם דדין הלל של קריאת הלל הוא לעולם מדברי סופרים‪,‬‬
‫אבל הלל של שירה הוא מדברי קבלה‪ ,‬והיינו קרא דהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג‪,‬‬
‫דקאי על ערבי פסחים דהוא דין הלל של שירה וזהו מדברי קבלה‪.‬‬
‫מדברי רב האי גאון נלמד שהלל בליל הסדר הוא בעצם שירה ‪" -‬שירה חדשה שבחו‬
‫גאולים"‪ .‬מסיבה זו לא מברכים עליו‪ ,‬מותר לומר מקצתו ומותר אפילו לאכול באמצע‬
‫אמירתו‪ .‬העוב דה שאין מברכים על הלל בליל פסח לדעת רב האי אינה גריעותא‪ ,‬אלא‬
‫להיפך‪ ,‬מעלה מיוחדת של הלל זה‪ .‬היותו של ההלל בגדר שירה הביאה את השו"ע בסימן‬
‫תפ"ז סעיף ד לפסוק‪ " :‬בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה‬
‫וסוף"‪ .10‬ללמדך‪ ,‬שיש דין מיוחד של שירה ונעימה בהלל זה‪.‬‬
‫ה"יחץ" שעושים להלל‬
‫עתה נעבור לשאלה‪ :‬מדוע חז"ל תיקנו לקרוא את ההלל בסדר ההגדה בשני חלקים‬
‫נפרדים? המשנה בפסחים (פרק י'‪ ,‬ו) מביאה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל איזה חלק‬
‫נאמר לפני אכילת המצה‪:‬‬
‫עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרין עד אם הבנים שמחה בית הלל אומרין עד חלמיש‬
‫למעינו מים וחותם בגאולה‪ .‬רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים‬
‫והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור ואינו חותם רבי עקיבה מוסיף כן ה' אלוהינו‬
‫ואלוהי אבותינו יגיענו לרגלים ולמועדים אחרים הבאים לקראתנו בשלום שמחים בבנין‬
‫‪10‬‬
‫עיין בהערה ‪ 4‬שמקור דבריו של השו"ע הוא מסכת סופרים בה נכתב "ולאומרן בנעימה"‬
‫קריאת ההלל בליל הסדר‬
‫עירך וששים בעבודתך לאכול מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון‬
‫ונודה לשמך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו ברוך אתה ה' גאל ישראל‪.‬‬
‫לדעת בית שמאי אומרים רק מזמור קיג בסיום ה"מגיד" ולדעת בית הלל אומרים גם מזמור‬
‫קי"ד‪ .‬הלכה נפסקה כבית הלל‪ .11‬האברבנאל בפירושו "זבח פסח" להגדה מבאר את הטעם‬
‫לחלוקה‪:‬‬
‫ומה שנראה לי בזה שחז"ל שיערו בהלל הזה שני חלקים‪ :‬החלק הראשון מתחלתו עד‬
‫'למעינו מים' ידבר מיציאת מצרים וקריעת ים סוף‪ ,‬ולכן קראוהו הלל המצרי‪ ....‬כי שני‬
‫הפרקים הראשו נים מהלל עד 'למעינו מים' נאמרו על יציאת מצרים‪ ,‬ולכן עשו בו‬
‫הפסקה ותקנו אחריו ברכת הגאולה שעניינה ההודאה על גאולת מצרים ותקנו שיעשו‬
‫אחריו מצות המצה והמרור ויאכלו הסעודה‪ ,‬ואחריו יבוא החלק השני מן ההלל ועניינו‬
‫לעתיד לבא לזמן גליות‪ ,‬וכמו שאמר רבי יוחנן (פסחים קי"ז‪ ,‬א) האלה הפרקים‬
‫האחרונים המורים על תחיית המתים וחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג‪...‬‬
‫לדעת האברבנאל החלק הראשון מדבר בגאולת מצרים וחותמים בו בברכת הגאולה והחלק‬
‫השני עוסק בגאולה העתידית‪ .‬הסעודה מפרידה בין שני החלקים‪.‬‬
‫חיזוק לדברי האברבנאל ניתן לקבל מהגמרא בתענית (כה‪ ,‬ב)‪:‬‬
‫משנה‪ :‬מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות‪ ,‬אמר להם רבי טרפון‬
‫'צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב'‪ ,‬ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב‪ ,‬ובאו בין הערבים‬
‫וקראו הלל הגדול‪.‬‬
‫ובגמרא‪ :‬מעשה וגזרו תענית בלוד ‪ -‬ונימא הלל מעיקרא? אביי ורבא דאמרו תרווייהו‪:‬‬
‫לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה‪.‬‬
‫על פי הגמרא בתענית חלוקת ההלל ברורה‪ .‬החלק הראשון מדבר על יציאת מצרים ובשעה‬
‫שלחם עוני מונח לפנינו‪ ,‬כאשר עדיין איננו עסוקים בסעודת החג‪ .‬החלק השני מתייחס‬
‫לגאולת מצרים ולגאולה העתידה‪ ,‬ולכן החלק השני של קריאת ההלל נאמר דווקא אחרי‬
‫הסעודה ‪" -‬על נפש שבעה וכרס מלאה"‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫את מחלוקת ב"ש וב"ה‪ ,‬האם לומר מזמור "בצאת ישראל ממצרים" או לא‪ ,‬ניתן להסביר באופן הבא‪ :‬לפי בית שמאי‪,‬‬
‫אומרים לפני אכילת קרבן הפסח רק את המזמור הראשון של ההלל‪ .‬את המזמור השני "בצאת ישראל ממצרים" לא‬
‫אומרים בשלב זה‪ ,‬כיוון שבשעה זו טרם התרחשה יציאת מצרים‪ .‬רק לאחר אכילת הפסח אומרים אותו‪ .‬אך לפי בית הלל‬
‫אומרים לפני אכילת הפסח גם את המזמור "בצאת ישראל ממצרים"‪ ,‬משום שבעצם גם בסיום ליל הסדר עדיין זו לא‬
‫השעה של יציאת מצרים (אלא רק למחרת)‪ ,‬כך שאין עניין לדחות את אמירת המזמור לאחר אכילת הפסח דווקא‪.‬‬
‫‪139‬‬
‫‪141‬‬
‫הרב ידידיה שביב‬
‫שיר ושירה‬
‫אם נצרף את דברינו בעניין הגדרת ההלל כשירה ואת חלוקתו בליל הסדר לשני חלקים‬
‫נקבל רעיון נפלא‪ .‬מה ההבדל בין שירה לשיר?‬
‫המדרש בשמות רבה (כג‪ ,‬ד) מבאר את מיוחדות השירה‪:‬‬
‫אז ישיר משה ‪ -‬מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו‬
‫אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל‪ .‬ברא אדם ראשון ולא אמר שירה‪ ,‬הציל אברהם‬
‫מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה‪ ,‬וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה‪ ,‬וכן‬
‫יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה‪ .‬כיון שבאו ישראל לים ונקרע‬
‫להם‪ ,‬מיד אמרו שירה לפני הקב"ה‪.‬‬
‫מה מיוחד במדרגת השירה? מדוע הקב"ה כה ציפה לשירת ישראל על הים?‬
‫חז"ל (שיר השירים רבה ד‪ ,‬כ) מלמדים אותנו שהיה מי שהחמיץ את הגאולה מפני שלא‬
‫אמר שירה‪ " :‬ר' יהושע בן לוי אמר‪ :‬אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה‬
‫הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג‪ ,‬והוא לא עשה כן‪ "...‬מה יש בשירה‪ ,‬שבזכותה יכל‬
‫המלך חזקיה לגאול את העולם‪ ,‬ובהעדרה להחמיץ את השעה?‬
‫שירה היא הכרת טוב מתפרצת‪ ,‬הכרת חסדי ה' בצורה כה בהירה במציאות‪ ,‬בלי הסתייגויות‬
‫וללא ספקות‪ .‬חזקיהו ראוי היה להיות מלך המשיח אילו אמר שירה‪ .‬המשיח מביא את‬
‫העולם אל ייעודו הטוב‪ .‬רק ראיה מוחלטת של הטוב‪ ,‬הכרה בו והתמסרות אליו מסוגלות‬
‫להביא פעמי משיח‪ .‬המדרש מספר כי הנביא ישעיה ביקש מחזקיהו שישיר‪ ,‬חזקיהו סירב‬
‫מפני שכבר נודע דבר הנס בכל הארץ‪ .‬השירה נתפשה ככלי לפרסום הנס ולא כערך העומד‬
‫בפני עצמו‪ .‬לראשונה‪ ,‬בפרשת 'בשלח'‪ ,‬רואה עם ישראל את יד ה' מתפרצת אל מהלך‬
‫הטבע‪ ,‬קורעת את הים בדרך לגאולת ישראל ממצרים‪ .‬העם חווה את החסד הגדול‪ .‬הטוב‬
‫הזה נוגע עד עמקי נשמתם‪ ,‬הם פורצים בשירה אדירה‪ ,‬הכרת טובה ללא מיצרים‪.‬‬
‫לעומת השירה שעניינה הכרת הטוב על חסדי ה'‪ ,‬המתפרצת בשצף קצף וללא מיצרים‪,‬‬
‫מגיע השיר ממקום אחר‪ .‬ר' צדוק מלובלין בספרו "רסיסי לילה" אות ח' עוסק בקדושת‬
‫ראש חודש וכך כותב‪:‬‬
‫וזה עניין קדושת ראש חודש שלא נזכר בתורה כלל כי לא היה בו התגלות שכינה בעבר‬
‫רק לעתיד נאמר (ישעיה סו‪ ,‬כג) והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא וגו'‬
‫שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חודש כי לעתיד נאמר שיהיה שיר חדש פירוש כמו שמובא‬
‫בשוחר טוב (מזמור פז) על פסוק (תהלים פז‪ ,‬ז) ושרים כחללים וגו' כי לעתיד לבוא יהיו‬
‫קריאת ההלל בליל הסדר‬
‫משוררים בכל שעה שיר חדש‪ .‬כי כמו שהשם יתברך אין לו גבול וסוף כך להשגתו אין‬
‫גבול‪ .‬ובכל רגע ישיגו הכרת הנוכח במדרגה מחודשת ונוספת עד אין קץ כלל‪ .‬רק בעולם‬
‫הזה שהוא מוגבל ההשגה גם כן בגבול‪ ,‬אבל לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה‬
‫חדש‪ .‬כי השיר מצד ההכרה ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש ואין רגע שישוררו‬
‫שיר שכבר אמרו ברגע שלפניה‪ .‬ונמצא לעולם יהיה שיר חדש‪ .‬זהו ענין ראש חודש‬
‫השיר אינו רק התפרצות של הכרת הטוב‪ .‬השיר הוא נביעה של כוחות אינסופיים‬
‫המתחדשים ללא הפסק וללא גבולות‪ .‬מקורו של השיר הוא באינסופיותו של הבורא יתברך‬
‫וממלא הוא פושט צורה ולובש צורה בכל רגע‪ .‬השיר מתאים לתקופה בה "אשפוך את רוחי‬
‫על כל בשר" (יואל ג‪ ,‬א)‪ ,‬ו לזמן שבו "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך‪"...‬‬
‫(מתוך "עלינו לשבח")‪ ,‬תקופה שבה הדבקות בה' תהפוך למציאות קבועה‪ .‬אם כן‪ ,‬החלק‬
‫שלפני הסעודה הוא שירה והחלק שאחר ההלל הוא השיר‪ .‬חז"ל חלקו בין שני חלקי ההלל‬
‫ותקנו לומר בברכה החותמת את ההגדה את המילים "ונאמר לפניו שירה חדשה"‪ .‬מדברי‬
‫התוס' (פסחים קטז‪ ,‬ב ד"ה ונאמר) מתבאר שהכוונה לשירה ששוררו ישראל בשעת היציאה‬
‫ממצרים‪ .‬אנו עתה משוררים את השירה כפי ששרו אבותינו על ים סוף‪ .‬זו הסיבה שאנו‬
‫סומכים את ראשית ההלל שעוסק ביציאת מצרים לשירה זו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬החלק שנאמר‬
‫לאחר הסעודה עוסק בשיר שיושר ביום ההוא (ישעיהו כו‪ ,‬א)‪ .‬ימים של "שבחוהו כל‬
‫האומים" בהם אוסרים חג (קרבן) ומעלים אותו על המזבח‪ ,‬ימים בהם נצביע ונאמר "זה‬
‫היום עשה ה'"‪" ,‬זה ה' קיווינו לו" (ישעיהו כה‪ ,‬ט)‪.‬‬
‫הלל נרצה‬
‫הטעם לקריאה הייחודית של ההלל בלילה‪ ,‬ללא ברכה ובחלוקתו לשניים קשור‬
‫במשמעותם הרוחנית של ההלל ושל ליל חג הפסח‪ .‬המילה 'הלל' היא מלשון הילה‪ ,‬אור‪.‬‬
‫על‪-‬ידי אמירת ההלל מושכים כביכול אור אלוקי עליון מלמעלה‪ ,‬ואור זה אינו ניתן להשגה‬
‫בלילה‪ ,‬בשעות החושך‪ ,‬אלא רק בשעות היום‪ .‬לכן קוראים הלל תמיד ביום‪.‬יוצא מכלל זה‬
‫הוא ליל הסדר‪ ,‬עליו נאמר "ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה" (תהילים קלט יב)‪ .‬זהו לילה‬
‫מיוחד במינו בו מאיר אור עליון‪ ,‬שגובר על החושך‪ .‬בלילה זה החושך עצמו כביכול נהפך‬
‫לאור‪ ,‬ולכן אפשר לומר בו הלל ‪ .‬ליל הסדר הוא ליל הגאולה ממצרים‪ .‬הגאולה ממצרים‬
‫התאפשרה בזכות ההתגלות האלוקית שהתחוללה באותו לילה וגברה על החושך‪ .‬בחלקה‬
‫הראשון של ההגדה אנו מציינים את ההתגלות החד פעמית של גאולת מצרים‪ ,‬אך בחלק‬
‫השני "הלל נרצה"‪ ,‬אנו עוסקים בגאולה השלימה בו תהפוך ההתגלות הזו למציאות קבועה‬
‫ּובה נחיה בקביעות במצב של "ולילה כיום יאיר"‪ ,‬במהרה בימינו‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫‪141‬‬
‫‪142‬‬
‫הרב ידידיה שביב‬
‫לשנה הבאה בירושלים‬
‫הבנויה‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫ראש הישיבה‬
‫בכל שנה בסיומו של ליל הסדר אנו שרים 'לשנה הבאה בירושלים‬
‫הבנויה'‪ ,‬כל שנה מחדש אנחנו מזכירים לעצמנו‪ ,‬שפסח בלי‬
‫'ירושלים הבנויה' הוא אינו שלם‪ .‬המאמר הבא מבקש לבאר את טיב‬
‫הקשר בין הדברים‪.‬‬
‫קרבן הפסח והעלייה לירושלים‬
‫המשנה הראשונה במסכת פסחים פותחת‪" :‬אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר"‪.‬‬
‫ישראל קדושים מדקדקים במצוות ובאופן מיוחד מהדרים במצוות הניקיון לפסח ומכינים את‬
‫בתיהם למצווה זו זמן רב קודם הפסח על מנת להגיע לשעה גדולה ומרוממת זאת כשהם בדוקים‬
‫ומובדלים מכל חשש חמץ‪ .‬בחסידות ובתנועת המוסר לבשה מצות ביעור חמץ לבוש נוסף והוראת‬
‫המשנה "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" קיבלה משמעות של חשבון נפש וניקיון פנימי על‬
‫מנת להיטהר מזוהמת החמץ שבנפש האדם‪ .‬אין אדם יכול לטעום טעמה של חירות‪ ,‬כשאינו‬
‫משוחרר מכבליו הפנימיים‪ ,‬האוסרים אותו בעבותות היצר‪ .‬על כן בערב פסח אנו תרים אחר החמץ‪,‬‬
‫הרוחני לא פחות מאחר החמץ הפיזי‪.‬‬
‫הלכות פסח ברמב"ם ממוקמות בספר זמנים ב"הלכות חמץ ומצה"‪ .‬אכן בהלכות אלו עוסקים‪,‬‬
‫ישראל קדושים‪ ,‬בדרך כלל כהכנה לפסח‪ ,‬אמנם ישנן הלכות רבות העוסקות בקרבן פסח ובתקנות‬
‫שהנהיגו חז"ל כזכר לפסח‪ ,‬המשובצות תחת הכותרת הלכות פסח‪ .‬לצערנו הלכות אלו לא די בכך‬
‫שהן פחות נלמדות‪ ,‬אלא הן אף רחוקות מתודעתנו‪ .‬יתרה מכך ספר קרבנות מתוך ‪",‬היד החזקה"‪,‬‬
‫‪143‬‬
‫‪144‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫פותח בהלכות קרבן פסח‪ .‬ויום הקרבת הפסח חולק מקום לעצמו שכן העושה בו מלאכה מנדין‬
‫אותו "לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת‬
‫קרבן"‪( .‬הלכות יום טוב ח‪ ,‬יח) למרות לדאבוננו אנו עושים רק זכר לאותו קורבן‪ ,‬אף על פי כן מבין‬
‫שמותיו הרבים של חג הפסח‪ ,‬נשאר השם "פסח"‪ ,‬כשם השגור ביותר בפינו עובדה שיש בה ללמד‬
‫על מרכזיותו של קרבן הפסח‪ .‬אילו זכינו‪ ,‬כבר בפורים‪ ,‬שלושים יום קודם החג‪ ,‬היו יוצאים שלוחי‬
‫בית דין‪" ,‬חיל התחזוקה"‪ ,‬לתקן בעבורנו את הדרכים "לעלייה לרגל" הלאומית‪ .‬שכן העלייה לרגל‬
‫בפסח היא המונית במיוחד‪ ,‬מכיוון שבפסח שלא כבשבועות וסוכות‪ ,‬חובת הקרבת קורבן הפסח‬
‫חלה על גברים ונשים כאחד‪ ,‬וממילא זו העלייה לרגל הגדולה ביותר בשנה (בסוכות ובשבועות‬
‫ישנן מצוות ראיון וחגיגה שנשים פטורות‪ ).‬למעט ממוצאי סוכות החל פעם בשבע שנים‪ ,‬בו‬
‫מתקיימת מצוות "הַ ְקהֵ ל אֶּ ת‪-‬העם‪ ,‬האֲנשִ ים וְ הַ נשִ ים וְ הַ טַ ף‪ ,‬וְ ג ְֵרָך אֲשֶּ ר בִ שְ ע ֶּריָך"‪.‬‬
‫אילו זכינו ל"מזבח חדש בציון תכין" וודאי היינו עכשיו בעיצומו של המסע לירושלים מהגולן‪.‬‬
‫ההליכה לירושלים היא חוו יה בפני עצמה‪ .‬בכל מקום בו מתארחת שיירת העולים לירושלים‪,‬‬
‫מצטרפים אליה עוד ועוד אנשים‪ .‬בשבתות השיירה חונה ב"חניוני שבת"‪ ,‬ועל מנת שיהיה אפשר‬
‫לשתות מים מהבורות ללא בעיה של הוצאה מרשות לרשות‪ ,‬היו מתקינים 'פסי ביראות'‪ .‬שיאו של‬
‫המסע הוא כמובן עם הגעתם לשערי ירושלים כל בעלי אומניות היו עומדים בפניהם יוצאים‬
‫לקראתם ומקדימים להם שלום‪ .‬בתיהם של אנשי ירושלים פתוחים היו בפני עולי הרגלים הרבים‪,‬‬
‫אלא אם כן סומן על פתח הבית סימן המורה שעכשיו אין אפשרות להיכנס‪ .‬ואז‪ ...‬ב‪-‬יד בניסן לאחר‬
‫תמיד של בין הערביים היה מוקרב הפסח; "אַ שְ רֵ י עַ יִן ראֲתה כל אֵ לֶּה‪ ,‬הֲֹלא לְ מִ שְ מַ ע אֹ זֶּן דאֲבה‬
‫נַפְ שֵ נּו "‪ .‬שלוש כתות היו נכנסות למקדש בזו אחר זו‪ ,‬להקריב את הקרבן‪ .‬חבורות של מאות אנשים‬
‫היו נמנות יחד להקריב את הקרבן‪ ,‬ממנו כל אחד אכל כזית‪ .‬ועל מנת לאכול על השובע היו‬
‫מקריבים אלפי קרבנות חגיגה‪ .‬כמובן כל זה תוך כדי נגינה נפלאה ואמירת ההלל‪ ,‬ששונים‬
‫ומשלשים באמירתו‪ ,‬מתוך שמחה של דבקות‪ ,‬ושיא השיאים הוא באמצע הלילה כשעולים כולם על‬
‫הגגות‪ ,‬שרים את ההלל רוקדים ושמחים‪ .‬ובשנים שחל פסח בשבת נשארו כל העם יחד לאוכלו‬
‫בהר הב ית‪ .‬לא ניתן להבין ולתאר את גודל המעמד‪ ,‬המראות‪ ,‬התחושות וההרגשות‪ .‬זו עבודת‬
‫קורבן הפסח ביום יד בניסן‪ ,‬יזכנו הקב"ה לעשותו מהרה‪.‬‬
‫הגעגועים למקדש‬
‫בעולת ראי"ה בהנהגות הרב בערב פסח מובא שהרב זצ"ל נהג בערב פסח אחר חצות ללכת אצל‬
‫הכותל המערבי‪ ,‬לומר שם סדר הקרבת קרבן פסח‪ ,‬ולמרות טרדות החג המרובות‪ ,‬היה מאריך שם‬
‫בתחינות‪ ,‬וקשתה עליו מאד הפרידה משריד בית מקדשנו‪ּ" ,‬ונְשַ לְ מה פ ִרים שְ פתֵ ינּו"‪ .‬גם בהגדה של‬
‫ר' שלמה זלמן אויערבאך מובא שכך נהג גם ר' שלמה זלמן זצ"ל‪ ,‬וכן נהגו ונוהגים עוד מגדולי‬
‫ירושלים‪ .‬את סדר אמירת קרבן פסח מסיימים בתחינה הנמצאת בתפילת מוסף של יום טוב‪:‬‬
‫" אֱלהֵ ינּו וֵאלהֵי אֲבותֵ ינּו‪ ,‬מֶּ לְֶּך רַ חְ מן ַרחֵ ם עלֵינּו‪ ,‬טוב ּומֵ טִ יב הִ דרֶּ ש לנּו‪ ,‬שּובה עלֵינּו בַ הֲמון ַרחֲמֶּ יָך‪,‬‬
‫לשנה הבאה בירושלים הבנויה‬
‫בִ גְ לַל ָאבות שֶּ עשּו ְרצונֶָּך‪ .‬בְ נֵה בֵיתְ ָך כְבַ תְ חִ לה‪ ,‬כונֵן בֵית מִ ְקדשְ ָך עַ ל מְ כונו‪ ,‬הַ ְראֵ נּו בְ בִ נְינו‪ ,‬שַ מְ חֵ נּו‬
‫בְ תִ ּקּונו‪ ,‬וְ השֵ ב כ ֲהנִים ַלעֲבודתם‪ּ ,‬ולְ וִ יִים לְ שִ ירם ּולְ זִ מְ רם‪ ,‬וְ השֵ ב יִשְ ראֵ ל לִ ְנוֵיהֶּ ם‪ ".‬הרב זצ"ל היה עוד‬
‫מוסיף‪" :‬ותן פחדך על כל מה שבראת‪ ...‬שמחה לארצך וששון לעירך" ‪ -‬מתוך תפילות הימים‬
‫הנוראים‪ .‬מידי שנה בסיום הסדר לאחר שזכינו לקיים את כל פרטיו ודקדוקיו כראוי‪ ,‬אנו אומרים‬
‫בשמחה וברוממות‪" :‬חֲסַ ל סִ דּור פֶּסַ ח כהלכתו כְ כל מִ שְ פט ֹו וְ חֻּקת ֹו"‪ .‬ובנימה של געגוע עמוק אנו‬
‫מוסיפים‪ַ " :‬כאֲשֶּ ר זכִינּו לְ סַ דֵ ר אוֹת ֹו ‪ -‬כֵן נִזְ כֶּה ַלעֲשוֹתו"‪ ...‬אנחנו לא מעוניינים לסדר את הסדר‪,‬‬
‫אנחנו רוצים להקריב את הפסח בירושלים בבית המקדש!‬
‫ירושלים‪ ,‬מציאות שמעל ההגיון‬
‫סכנת שחיקת תודעת המקדש בקרבנו מחייבת אותנו להזכיר לעצמנו את האמת הפשוטה שאין‬
‫פסח בלי ירושלים! אין סדר בלי סדר קרבן פסח! אם אין לנו כאומה שאיפת ירושלים‪ ,‬כיצד אנו‬
‫יכולים לומר בצורה ראויה‪" :‬לשנה הבאה בירושלים הבנויה"? עם הנצח לא משנה את שאיפותיו‬
‫ויעודו האלוקי לא משתנה בגלל מנהיג זה או אחר‪ ,‬לעומת כל המבט הריאלי המנסה לכופף את‬
‫גאוות האומה יחד עם שאיפתה ותקוותה לבניית בית חייה‪ ,‬מול כל המתבוננים בעיני בשר טרוטות‪,‬‬
‫עלינו לקרוא בגאון אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים‪ ,‬הרי אנו ובנינו ובני בנינו‬
‫משועבדים‪ ,‬אפילו כולנו חכמים‪ ,‬כולנו נבונים ‪,‬כולנו זקנים וכמו בימים ההם גם בזמן הזה לא הכול‬
‫נסמך על תבונתנו ‪,‬זקנותינו‪ ,‬או חכמתנו‪.‬‬
‫הגמרא במסכת עבודה זרה (יח‪ ,‬א) מספרת‪:‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬כשחלה רבי יוסי בן קיסמא‪ ,‬הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו‪ .‬אמר לו חנינא‬
‫אחי‪ ,‬אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את‬
‫היכלו‪ ,‬והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו‪ ,‬ועדיין היא קיימת‪ ,‬ואני שמעתי עליך שאתה‬
‫יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר מונח לך בחיקך! אמר לו‪ :‬מן השמים‬
‫ירחמו‪ .‬אמר לו‪ :‬אני אומר לך דברים של טעם‪ ,‬ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה‬
‫אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!‬
‫יש כאן דו‪ -‬שיח מרתק‪ :‬רבי יוסי בן קיסמא פונה אל ר' חנינא בן תרדיון בדאגה אבהית ואומר לו‪:‬‬
‫מדוע אתה לומד תורה בציבור ומתעלם מהסכנה הברורה הנשקפת לחייך‪ ,‬אינך יודע שאומה זו מן‬
‫השמיים המליכוה?! אלו הם פני הדברים‪ ,‬אל תתכחש להם‪ ,‬קבל עליך את הדין וחדל להתנגד להם‪.‬‬
‫עו נה לו ר' חנינא בן תרדיון תשובה נפלאה‪" :‬מן השמיים ירחמו"‪ .‬בזה נגמרת הגמרא ‪ -‬אין תשובה‪.‬‬
‫רבי יוסי בן קיסמא חוזר ואומר אולי לא כל החכמה אצלי‪ ,‬אולי יש לך ניתוח אחר של המציאות‪,‬‬
‫אבל דבר דברים של טעם‪ ,‬ניתוח ראלי שאם לא כן בדרך המיסטית שאתה מתנהל לא תהיה לך‬
‫אחרית‪ -‬ישרפו אותך וספר התורה שלך באש! ואנחנו שואלים מי צדק? לכאורה אכן רבי יוסי צדק‬
‫‪145‬‬
‫‪146‬‬
‫הרב יואל מנוביץ'‬
‫רבי חנינה בן תרדיון הוא אחד מעשרה הרוגי מלכות ששרפו אותו וספר תורה עימו‪ .‬אבל על שעת‬
‫שרפתו של רבי חנינה בן תרדיון נאמר "גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר" (ע"ז יח‪ ,‬א)‬
‫ואותיות אלו חיות וקימות ותורתו של רבי חנינה חיה וקיימת וגם במיתתו נכונה תשובתו "מן‬
‫השמיים ירחמו"‪ .‬בקשתנו החוזרת ונשנית מדי שנה לבניין ירושלים מטמיעה בהכרתנו שאנחנו‬
‫צריכים תמיד לרצות את ירושלים‪ ,‬לחשוב על ירושלים‪ ,‬ולהאמין ששנה הבאה נזכה לסדר בה את‬
‫קורבנותינו‪ ,‬ולא שיח שפתותי נו לבד‪ .‬איננו יודעים את חשבונותיו של רבש"ע‪ ,‬אבל אם יגידו לנו‬
‫שבניין ירושלים אינו ריאלי ‪ -‬נענה בצורה ברורה‪ :‬לא על הרהורי‪-‬לב ולא על מחזה ‪-‬עיניים אנו‬
‫סומכים‪ ,‬ירושלים שייכת לעולם שמעל לעולם הראלי וברור לנו גם אם אין אנו יודעים לטוות את‬
‫החוטים ש ‪"-‬סעיפי הטב ע כולם‪ ,‬הבלתי מובנים מצד עצמם‪ ,‬הם הם ענפיו והתפשטות אורו‪ ,‬וכל‬
‫הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו‪ ,‬בעולם ובאדם‪ ,‬בנפש היחיד ובנפש העמים‪ ,‬בדאגות החיים‬
‫היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות‪ ,‬בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה‪ ,‬בשיגעונות‬
‫המשתגעים‪ ,‬בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים‪ ,‬בחכמת החכמים‪ ,‬בבינת הנכונים‪ ,‬בגבורת‬
‫הגי בורים וברוח החלש של החלשים‪ ,‬בכל‪ ,‬רק יד האורה העליונה‪ ,‬אור חכמת כל עולמים‪ ,‬רוח ד'‬
‫נשמת חיי העולם היא מופיעה‪ .‬והיד נטויה‪ ,‬והזרוע מושלת‪" ,‬למשפטיך עמדו היום‪ ,‬כי הכל‬
‫עבדיך"‪ .‬וצפית הישועה חודרת היא אז ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ" (ישראל ותחייתו‬
‫יג')‪.‬‬
‫ואנו בענווה אך בבי טחון באמת האלוקית‪ ,‬מנסים להקשיב את הד קולם של החיים הזורמים בתוך‬
‫עורקיה הפנימיים של נשמת האומה ויוצאים לפועל בתכונות חיים ומעשה (על פי ישראל ותחייתו‬
‫לב' )‪ ,‬שאף על פי שמבחוץ הדברים נראים כסותרים ומבלבלים‪ ,‬אנו דבקים בכך שאלו המאורעות‬
‫עצמם הולכים ובונים‪ ,‬משכללים ומקימים לנו את בית חיינו ועיר תפארתנו‪.‬‬
‫עם ישראל זה הציבור הישראלי כולו!‬
‫חג הפסח מבטא את הבחירה הא ‪-‬להית הבלתי מותנית בעם ישראל‪ .‬זוהי ברית עולם שאינה ניתנת‬
‫לערעור‪ .‬אין שום מעשה שיוכל לפגום בברית הזאת ו"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (קידושין‬
‫לו‪ ,‬א)‪.‬‬
‫עם ישראל כולו צריך לשבת לסדר‪ ,‬גם החכם וגם הרשע‪ .‬בגלל "שבין כך ובין כך קרואים בנים"‬
‫אנחנו לא מתייאשים מאף אחד ‪ ,‬עלינו מוטלת המשימה שסגולת הבנים תתגלה גם בבחירה‪ ,‬בשביל‬
‫פסח צריך עם ישראל ‪ -‬עם שיו דע את אלוקיו‪ .‬הדרך לירושלים עוברת בתל אביב‪ ,‬לא ניתן להיכנס‬
‫לשערי ירושלים בלי לאסוף את יושבי שערי תל אביב תחילה‪ .‬גם צדיק גדול אם בודד הוא הרי‬
‫איננו יכול להקריב את פסחו לבדו‪ .‬אין פסח בלי עם ישראל‪ ,‬ואין פסח בלי ירושלים ‪ -‬צריך את‬
‫שניהם יחד‪ .‬ליל הסדר הוא לילה בו אנו מדברים על אופיינו המיוחד ועל בריתנו עם הקב"ה‪.‬‬
‫הקב"ה עשה אותנו אומה היודעת את ה'‪ ,‬כפי שכתוב בכוזרי‪" :‬נאמר לה‪ :‬היי! ותהי"‪ .‬ובתודעה‬
‫לשנה הבאה בירושלים הבנויה‬
‫זאת אנו באים לירושלים‪ .‬אנחנו שואפים לעם ישראל ושואפים לירושלים ואי אפשר בלא שניהם‪.‬‬
‫מקובל להסביר‪ :‬פסח ‪ -‬פה שח ‪-‬החובה המרכזית של ליל הסדר היא לדבר‪ -‬לשוח‪ -‬לספר ביציאת‬
‫מצרים‪ ,‬זה נכון מצדנו‪ .‬אך מצ דו של רבש"ע פסח זה בדיוק ההיפך‪ .‬פסח זו הפסיחה‪ ,‬בלי דיבורים‪.‬‬
‫לילה בו הקב"ה מופיע במידתו המיוחדת‪ ,‬סדר שמעל הסדר הטבעי‪ ,‬זהו סדר שונה מכל השנה‪.‬‬
‫הקב"ה בא למלוך על עם ישראל‪ ,‬ובוחר בנו למרות מעשינו‪.‬‬
‫נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו‬
‫ניתן להעמיק רובד נוסף ולחבר את מצוות ביעור חמץ המופיעות בספר זמנים להלכות קרבן פסח‪.‬‬
‫הגמרא במסכת פסחים (ז‪ ,‬ב) לומדת את החיוב לחפש אחר החמץ לאור נר מפסוק בספר צפניה בו‬
‫הקב"ה אומר‪" :‬בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות"‪ .‬שואל ה'שפת אמת' (חנוכה תרלא) מה‬
‫הקשר בין חי פוש החמץ המוטל עלינו לבין חיפושו של הקב"ה אחר ירושלים? והוא מבאר‬
‫שהחיפוש והפשפוש אחר החמץ הוא על מנת לבער את הרע‪ ,‬ולמצוא את הנקודה הרוחנית‬
‫הפנימית‪ ,‬היא בית המקדש‪" .‬ובזמן שהיה בית המקדש קיים היה זה נגלה‪ ,‬כי כל החיות מהשם‬
‫יתברך‪ ...‬ועתה שהמשכן נגנז מכל מקום יכול להיות על ידי חיפוש בנרות"‪( .‬בהמשך מבאר שם‬
‫למה דווקא על ידי נר‪ ,‬עיין שם) העולה מדבריו שלא רק קרבן פסח והלכותיו מקשרים אותנו‬
‫לכמיהה לירושלים‪ ,‬אלא גם הלכות חמץ ומצה במהותם מחברות אותנו למקום השכינה‪ .‬אנו‬
‫פותחים את ההגדה‪ :‬באמירת "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים‪ ,‬כל דיכפין ייתי‬
‫ויאכול‪ ,‬כל דצריך ייתי ויפסח לשנה הבאה‪ ."..‬שנה הבאה בע"ה‪ ,‬נקריב קרבן פסח‪ .‬אנחנו רוצים‬
‫בזה וחושבים על זה‪ .‬אם כלל ישראל היה חושב ככה ‪ -‬וודאי היינו זוכים‪ .‬צריך להביא את כלל‬
‫ישראל למצב הזה‪ .‬התרגלנו מאות שנים לקערה עם זרוע וביצה‪ ,‬לכורך של מצה ומרור‪ ...‬בלי פסח‪,‬‬
‫לאכילת אפיקומן עם טעם מצה בסוף הסדר במקום טעם הזבח‪ ,‬ולאמירת "שפוך חמתך‪...‬כי אכל‬
‫את יעקב ואת נוהו השמו" אנו כמהים לבית חיינו‪ ,‬לבניין נווה‪ ,‬לשכלולו וליישובו ‪ .‬נבקש‬
‫מרבש"ע‪" :‬זְַך ש ֹוכֵן מְ עוֹנה‪ ,‬קוֹמֵ ם ְקהַ ל ע ֲַדת מִ י מנה‪ .‬בְ קרוֹב נַהֵ ל נִטְ עֵי כַנה‪ ,‬פְ דּויִם לְ צִ יוֹן בְ ִרנה"‪.‬‬
‫ריבונו של עולם‪ ,‬נהל את כנסת ישראל המשולה לגפן‪ ,‬וכשיהיה לנו מנהל טוב‪ ,‬נזכה ונבוא לבית‬
‫הבחירה‪ ,‬ונקריב קרבן פסח!‬
‫"שמחים בבנין עירך‪ ,‬וששים בעבודתך‪ ,‬ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים‪ ,‬אשר יגיע דמם על קיר‬
‫מזבחך לרצון"‪.‬‬
‫‪147‬‬