צבי לחמן רישומי משוררים
צבי לחמן
רישומי משוררים
108”49 , פחם ופסטל יבש על נייר,2003 , ד י ו ק ן ע צ מ י ע ם מ ש ק פ י י ם
S e l f - P o r t r a i t w i t h G l a s s e s , 2003, charcoal and dry pastel on paper, 108×49
צבי לחמן
רישומי משוררים
מוזיאון בית ראובן
מוזיאון ישיבה יוניברסיטי
ללילך
ָּפנ ֶיָך אֶל ָּפנ ַי
הֱי ֻ ל ִי
ָּפנ ֶיָך יָפִים
אֶל ָּפנ ַי.
הֱי ֻ ל ִי
ָּפנ ִים אֶל
ָּפנ ִים ל ִי.
ּפֶה אֶל
ּפֶה .הֶג ֶה
אֶל הֶג ֶה.
אבות ישורון
אבות ישורון ,א י ן ל י ע כ ש י ו (תל–אביב :הקיבוץ המאוחד,
ספרי סימן קריאה ,)1992 ,עמ' .84
צבי לחמן
רישומי משוררים
תערוכה
מוזיאון בית ראובן ,תל–אביב
ינואר—מרץ 2007
מוזיאון ישיבה יוניברסיטי ,ניו–יורק
אפריל—אוגוסט 2007
מימוש התערוכה והוצאתו לאור של הקטלוג
התאפשרו בתמיכתן הנדיבה של מועצת הפיס לתרבות
ולאמנות וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ,תל–אביב.
תודה לאספנים שהשאילו מהעבודות שברשותם
לתערוכות ולקטלוג.
מוזיאון בית ראובן
אוצרות :כרמלה רובין ,שירה נפתלי
מוזיאון ישיבה יוניברסיטי
מנהלת :סילביה הרשקוביץ
אוצרת :ריבה וולקן
אוצרת ומתאמת :איילת דניאל אלדובי
יוזם ומתאם :דורון פולק
קטלוג
עיצוב והפקה :מיכאל גורדון
עריכת טקסט :דפנה רז
תרגום לאנגלית :גבריאל לוין (עמ' ,)126—119
טליה הלקין
עריכה אנגלית :גלנדיר סאקס (עמ' )126—119
צילום :אברהם חי
ביצוע גרפי :אורן הדר
קדם–דפוס והדפסה :דפוס קל בע"מ ,תל–אביב
כריכה :מפעלי דפוס כתר ,ירושלים;
כריכיית סבג ,חולון
המידות נתונות בסנטימטרים ,רוחב × גובה;
העבודות מאוסף האמן ,אלא אם צוין אחרת.
© כל הזכויות שמורות לצבי לחמן2007 ,
מסת"ב 978—965—90879—6—5
על העטיפה
צד עברי :י ו נ ה ו ו ל ך (קווים לדמותי)1992 ,
(ראו עמ' ;)81צד אנגלי :ר י י נ ר מ ר י ה ר י ל ק ה
(מי ,לּו קראתי)( 2001 ,ראו עמ' )31
תוכן העניינים
9
פתח דבר
ל ּו ּפָ נ ַי
מתוך פנקס עבודה
שבא סלהוב
11
צבי לחמן
17
דיוקנאות
21
ציונים ביוגרפיים
110
לפני כעשרים שנה החל צבי לחמן לרשום פני משוררים -אלה שאתנו ואלה
שכבר אינם .קטלוג זה -היוצא לאור לרגל התערוכות במוזיאון בית ראובן
בתל–אביב ובמוזיאון ישיבה יוניברסיטי בניו–יורק -מביא מבחר מתוך עבודת
הדיוקנאות של לחמן.
ברישומי המשוררים שלו מבקש לחמן להגדיר–מחדש את משמעות הדיוקן.
גילויי ההפשטה ברישומיו טעונים מתח חריף עם המתווה האנושי והאישי של
הפנים שמולו .לחמן שואל מהו דיוקן ,ומשיב כי מדובר בזהות אנושית–רוחנית
הטבועה בּפָנים ,שנוכחותה אינה מתמצה בגבולות פלסטיים .העיסוק ברישום
מוביל להעלאת הציור לכלל התמודדות פילוסופית עם שאלת הנוכחות האנושית
והשתנותה המתמדת ,כשהדמות המצוירת אינה רק מושא להתבוננות אלא
בת–שיח.
זאת ועוד :אמנותו של לחמן רותמת את הרישום ה"טהור" לעיבוד–מחדש
של דימוייים שכבר טופלו במדיומים אחרים (צילום ,שירה ,ביוגרפיה ספרותית);
ברישום הוא מוצא ביטוי עשיר המאפשר פירוק ,שכפול והזרה של דימויים תוך
דיבוב היחס בין שירה לציור .מאמרה המאלף של שבא סלהוב ממקד את הקשב
של הצופה והקורא באינטימיות הנרקמת בין השיר לרישום.
בתקופתנו ,כשאמצעי התקשורת האלקטרוניים ומחוזותיו חסרי הגבולות של
האינטרנט חוצים ימים ויבשות ועושים את המידע זמין ומיידי אך חד–ממדי,
עקר ופשטני ,לחמן מחויב לעמידה מול הטבע ולזיכרון האנושי .אנו שמחים על
הזכות שנפלה בחלקנו להיות שותפים לפרויקט ייחודי זה ולחשיפתו בארצות–
הברית ובאירופה.
תודה לכל הגורמים שתרמו ,כל אחד בתחומו ,לרמתם ואיכותם של התערוכה
והספר :שירה נפתלי מבית ראובן; סילביה הרשקוביץ וריבה וולקן ממוזיאון
ישיבה יוניברסיטי; הצלם אברהם חי; הסופרת וחוקרת האמנות שבא סלהוב;
המעצב ומפיק הקטלוג מיכאל גורדון; עורכת הטקסט דפנה רז; המתרגמים
והעורכים באנגלית טליה הלקין ,גבריאל לוין וגלנדיר סאקס.
כרמלה רובין ,איילת דניאל אלדובי ודורון פולק
9
שבא סלהוב
לּו ּפָנ ַי
אי שהוא ,מתי שהוא -המקום בזכרוננו אינו מקום והזמן אינו זמן -אך שם ומשם,
מתוככי אותו מדור שמפתניו אינם מסומנים והוא רוחף בדממת מעמקיו ,חורק ציר .דלת
נפערת .ומגיחה הבעתה.
המלה העברית בעתה קשורה לעולם בדבר–מה חזיוני .הבעתה היא אירוע של מראה,
שמהותו העמוקה היא היותו נוכחות ממשית של צל .אחר מהותו החזיונית של צל הבעתה
מתחקים דיוקנאות המשוררים שצייר צבי לחמן במשך למעלה מעשור .כעת אני מנסה
לעקוב בעיקר אחר הרושם שהצטבר בי לאחר צפייה מתמשכת בצללים שהיו ועודם
פנים ,שהינם ואינם פנים :צִלי מרחבים משחירים ,חתומי ּפִיות ,מחוררי עיניים רואות
ולא רואות ,עיניים חרוכות ,רושפות רשפי פחם עומם.
אלה פנים שמעולם לא צולמו והן מופיעות אל מולך כרישום ,כמעשה דמיוני של
העלאה באוב משאול -מקום הנוכח כולו בדמיונו המצייר של לחמן .שאול המקום הזה
מתכונן ונוצר באמצעות חוקיות מסוימת של התבוננות ובוננות ,כלומר של ראייה והבנת
המראה ,שפיתח לחמן בעבודתו רבת–השנים כרשם ,פסל וצייר.
טיבה העמוק של חוקיות ציורית זו מתגלה כפני השטח של דיוקנאות רטושי מבע,
חלקיים ,סתורים ,כמעט בלתי ניתנים לזיהוי מכליל ,מאחה ,מאחד .הדיספיגורציה של
פני השטח שאנו מגדירים לרוב כ"פנים" ,מתחוללת בעקבות הבנתו של לחמן את
האובייקט ,את עולם הדברים או ה"עצמים" ,כדינמיקה חלקיקית טוטלית -דינמיקה
של אנטרופיה מרובת כיוונים ,מכלול פרוע ונפרע של תנועות סותרות וזעות הפונות
ונענות ללא הרף לכל הכיוונים.
בעולם הדברים ,לתפיסתו של לחמן ,לא מתקיימת עצירה חותכת היוצרת ומגדירה
"פריים" -גבולות מדויקים ומובחנים ,המכוננים את נבדלותם של העצמים השונים.
לתפיסתו ,חוקיות המראות כתנועה עד אינקץ מתגלה במלוא חריפותה במראה הפנים.
וזאת משום שהדיוקן אינו אלא רשת נפרמת ,הנדלית אל פני השטח -להרף מהיר
וקטוע -מעומקיה של פנימיות או נפשיות ,שהיא ליבתה היוקדת ומבעבעת של החוקיות
המטלטלת את כל הדברים בעולם .הפנים הן הנפש ,והנפש היא לב–לִבה של הטלטלה
המנייעת את הכל מהעלם אל העלם ,מסירה מעל הכל ,וחושפת ,את הינומת הקו הנגלה,
המגדיר ,המסדיר ,משברת וחותכת אותו ,מותירה ממנו מאסה נושבת כרוח ,מוטחת כאוב
ממעמקים.
הדברים האלה מושתתים על שיחותי עם צבי לחמן ,אך בעיקר על דיוקנאות פניהם
של לאה גולדברג ,ריינר מריה רילקה ,נורית זרחי ,אבות ישורון ,נתן זך ,אלזה לסקר
שילר ויונה וולך.
* * *
11
הנקיבה הזאת בשמות המשוררים כמו מולידה מרחב מאגי צלול החתום בפני מגע הפחם
השחור ,המשחיר עוד ועוד ,שרשם את פניהם .השמות הם מרחב הגנה מאגי ,שאליו
מתכנס מה שנותר אסוף ושלם.
שמות המשוררים מתקיימים וחיים כמרחב הנבדל מהרישומים ,שיצר לחמן על פי
התצלומים של פניהם; בדיוקנאות פחם וחשכה אלה נרקמים פני–צל נטולי שם שאת
פשרם ,את מכוותם הכוויה עד אפר ,אני מנסה להגות כאן.
באלגיה השנייה במחזור "אלגיות דואינו" כותב רילקה:
לּו הָיינּו מֹוצְאִים ּגַם אֲנַחְנּו חֶלְקָה אֱנֹוׁשִית
ָצרָה ,טְהֹורָה ,מּוכֶלֶת]...[ ,
ּכִי ַהּלֵב הַּגֹואֶה ּבָנּו ַמכְרִי ַע
אֹותָנּוַ ,מּמָׁש ּכְ ִלּבָם .אֲבָל אֲנַחְנּו ׁשּוב ֹלא נּוכַל
ּבתְמּונֹות ,אֹו ּבְגּוף אֱֹלהִיּ ,כְׁשֶהּוא
ַלעֲקֹב ַאחֲרָיו מְרֻּכְָך ִ
מְרַּסֵן אֶת ַעצְמֹו ּבְ ַאּדִיר.
(אלגיה ,2עמ' )14
ובכן ,איך שהוא ,מתי שהוא ,גואה הלב וכורע תחת אובדן הרסן האוסר מהתפרץ את
כוחותיו האדירים של הצל .מקורו של הצל ,קבור בערפל ,נפרץ ופורץ אל תוככי חללו
של האור העוטף אותנו ,ומטיל את הצל מתוכו אל עבר מצולה של העלם משחיר וסמיך.
שם ומשם מתגלה האימה כמנוסת האור מפני הצל אל תחום חתום ונעלם.
בהביטי בדיוקנאות הפחם של המשוררים שצייר לחמן ,אני מבקשת לחדד ולומר כי
לעתים המלה אימה איננה אלה כמוסה של האדם עצמו ,שחווה אותה כשינוי וכמלוא
נטול פשר -היותו של האדם כשלעצמו אימה או צל ,עם הסתלקותו המוגפת של האור
מעולמו.
[ֹ ]...לא מְי ֻ ָּדעִים
מאָחֹור,
ּתרְכ ִים ֵ
מׂשְ ָ
ּפרִים נֹודְדֹותִ .
ּכְצִ ֳ
תאֹם עַל אֵיזֹו רּוחַ ,עַד ׁשֶנֹופְל ִים
ּפ ְ
עצְמֵנּו ִ
זֹורְקִים ַ
(אלגיה ,4עמ' )19
12
אל מקום ה"נפילה" ,שהיא הסתלקות האור ,מוסבים פניהם של המשוררים המצוירים
בדיוקנאות .שם נפערות עיניהם .בפעירת המבט הסב אל אין–אור -הארשת ששמה
"פנים" נקרעת ,וכך ,בקריעתה הנופלת ,נהפך מרקם המגן של פנינו לרשת תלושה של
תווים -תווים נודדים המתפזרים בנשימה הכבדה של הרוח הנבהלת להיעקר ולנפול.
בשִירותיהם של המשוררים שצייר לחמן תמצא את אותו מקום והוא חצוב מלים ,מוטעם
כמו חלב שחור מגרמניה ,כמו כלה ששמלתה שחורה וטרופת קרעים ,כמו יד שחורה
הנוגנת חרש חרישי מוות אלים ונורא.
מאֲחֹורֶיהָ
[ ]...י ָד ׁשְ ֹחרָה ֹלא הָי ָה אִיׁש ֵ
י ָד ׁשְ ֹחרָה הִבְהִילָה יְלָדִים
[]...
ּבּי ָד
ּבּי ָד ָאפֵל ּבְיֹותֶר ׁשֶ ַ
ּתכ ֶן י ְסֹוד ׁשֹול ֵט ַ
ֹ
תאֹם
ּפ ְ
רֹב יָדַי ִם אֵינ ָן מּודָעֹות לֹו עַד ׁשֶ ִ
עצְמֹו וְהַּמֹחֹות זֹוכְרִים
מִיׁשֶהּו ַמרְׁשֶה ל ְ ַ
("יד שחורה" ,יונה וולך)
אל מרחב הלא–מודעות המתגלם בשירה הפנה לחמן את פניו; לשם הוא שולח יד רושמת
ומבט המתיק את פני המשוררים שלחשו אותו .הוא מסב את פניהם הלא ידועות להתגלות
בפני צופה–קורא ,שאולי לא ביקש למצוא את מראה הידיעה השחורה הזאת ,אבל כעת
הוא אל מול האפלה ,כנגד פניה ואיתן .ודבר–מה ,חרש חרישי ,שוב אינו רשום ואינו
מחוק .הוא נוכח ככתם מבולע על פני דפי נייר כבדים ,העטויים פחם ותנועות מהירות
של רשתות סבוכות ,שחורות; רשתות הדולות כוח נטול שם ,כוח אלמוני וזר כרעד חולף
ועובר בעור ,בנשימה; רעד המעלה בדעתי את האפשרות שככה זה להביט בפניו של מת
בלתי ידוע; זר ,מת ,שמותו מגלה לפתע מראה שעד עולם לא יישכח; מראה המתחולל
כהתפוררות עצומה של הידוע והמוכר.
זו התפוררות עזה כסופת חול מעוורת ,מהירה לחלוף ולרטש הכל במאוצתה ,והנה
אין ,והנה נעלם סוד הפנים ,סוד היותן חותם חד–פעמי ,אלוהי ,חותם המכונן בייחודו
את יחידות קיומו של אדם .מְחִי ָית חותם הפנים באמצעות התנועה המרשתת רשתות
צל מרובות ושבה ומרטשת אותן ,הציור הרושם כך את טשטוש חותם החיים בידי כוחו
המוחה ,המוחקני ,של המוות ,אינו דווקא ציור איקונוקלסטי .הדיוקן המשובר של
המשוררים חושף את שברו העמוק של אדם כחלק מהותי של פניו ,כיש מוגדר ומובחן.
פנים אלה הן שובל ההעלמות הצפויה כשהוא כבר נוכח ונמשך בעקבות ההיות ,נמשך
ונפתל עד לרגע שבו הוא יורד כהינומת ערפל ,כמסך אחרון ,על נשימת החיים.
ּבחֲֹלף הַּסּופָה ,מְאֻחָר ,הֲּצְל ִילּות הַּנֹוׁשֶמֶת,
ֹלא רַקַ ,
ערֶב...
ֹלא רַק ה ַּׁשֵנ ָה הַ ְ
ּקרֵבָה וְאֵיז ֶה נ ִחּוׁש לְעֵת ֶ
אּלָא ּגַם הַּלֵילֹות []...
אּלָא ּגַם הַּלֵילות! ֶ
ֶ
(אלגיה ,7עמ' )32
פנים של סופה וליל נגלות אי שהוא ,מתי שהוא ,מתי שהוא "אז" -אז הנמשך כעכשיו
נצחי ,תמידי" ,שם" :במרחבי התמיד של אותו שם–אז ,סוערת כלילה הנפש .זהו לילו
החתום של הנפש שפתע נפתח וצף ומתגלה בדיוקנאות הפחם האלה ,פנים שהן באין–
מראה והן כאין–פנים .הנשימה דוממת ,הנשמה עצומת עיניים .הפחד הוא שנפקח כדלת
נעה ונפתחת אל לב האפלה .ומשם מתמשך והולך מסדרון של חושך ארוך ונמשך ,נע
ונד בין שינה לדמדומי ערות .לחישה שלא נגמרת ,מלה ברורה לא נאמרת ,לא נאמרות
13
מלים .זה רק הרעד הזוחל וקרב ,נדחס ומתקרב ,צפוף קולות כלילה עצמו .שרידיו של
חום השמש ,שאריות של חום גוף -הכל מתאדה ומתעבה כגשם טרוף לדלוק ,לנפול ,ואז
כמו נטרק המרחק והגוף המסרב לחושך ,לפחדיו ,נשמט .נשמט אל אין–קצה ,אל תהום,
אל להבי התרדמה .אל אין–פניו.
שהרי הפנים כמסכה משמשות אותנו גם כחומה ומגן ודייק :דיוקננו הוא חותם אלוהי
מדויק ומגונן ,המושט אל האחר כדי שיזהה בנו את עצמו ,את עצמיותו ,את תביעתו
ומשאלתו–שלו לחיים והגנה וחמלה .שמיטת אותו דייק שהוא חותם הדיוקן ,שהוא גבוליו
המעצבים אותו כמסך וכמסכה חומלת ,היא היענות עמוקה לתביעת המוות המפעמת בלב
משאלת החיים .תביעה זו פורצת את סימני הגבול -פנים לאין–גבול שאינן פנים ואינן
דיוקן .מה הן ,אם כן?
את התפרצות זו של קווי הפנים אני מבקשת לתאר כפרץ התגלותם כפרצוף הפורץ
משם .משם ,מעומקי הנפילה הנמשכת מטה ופנימה ,עולה ופורץ פרצוף הסתלקותן של
הפנים .כנגד אימת ההסתלקות הזאת עולה הקול הקורא ,או השירה; כנגדה הוא נאבק
להתגלות .זהו מאבק באפלה עצמה:
[ ]...נֶג ֶד
זֶרֶם ּכָז ֶה ֹלא ּתּוכַל ל ְ ַפּלֵס ל ְָך ֶּדרְֶך .קֹול ִי
ּכִז ְרֹוע מּוׁשֶטֶת .וְיָדִי הַּפְתּוחָה
ארֶת ּפְתּוחָה
תּפֹס נִׁשְ ֶ
לִ ְ
תרָה ו ְהֹו ֶדפֶת,
ל ְ ָפנ ֶיָךַ ,מ ְ
תּפָסׁ ,שָם []...
הֹו הַּבִלְּתִי–נ ִ ְ
(אלגיה ,7עמ' )34
14
בלתי נתפסים ,נהדפים כצל ,באים כאפור ושחור ,והם שונים מזה ומזה ,מתפרׂשים
ורודפים ,מפציעים ודולקים ,מדממים שחור ,מדמדמים בשחור ,פרצופים הוזים
וקודחים כאש מנגד לקיר ,לנייר ,ערים ועיוורים ,משותקים מקול מקצבם–שלהם,
הפנימי ,הנעלם -זה שהתגלה אי–אז ,בלילות שחיו כשירת הלילה של הנפש .כמעמקי
הלילה של נפשם פורצים פרצופי הפנים ,מתהווים כדיוקן שבהביטי בו עכשיו אינני
יכולה שלא לשאול :פנים של מה אתה?
בילדותי ,כשהגיחו פרצופי–פנים אלה לראשונה ,כשעוד טרם למדתי את פסי–
הקול שהלחינה עבורם השירה -ידעתי לחזור ולומר להם ללכת ,להעלם ,להיבלע אל
מקומם ,אל הכור הנשרף פחדים שפלט אותם .עוד לא ,עדיין לא ,לא ידעתי אז לומר
פני–מוות .אותו "מה" ואותה אימה נותרו תלויים בחלל של בלי–מה שבו סבו פנים אלה,
מהבהבים כמו היו משאלתו של החושך עצמו ללבוש גוף ודמות וצלם ולהתגשם ולהיות.
בהקשבה המשותקת למשאלת החושך המוחלט אל האור הבהיר ,מתגלה הצל כשאיפה
עזה להתגלות ,מבקש הצל להיגלות ולהיברא כאחר לעצמו מתוך קרבי הלילה -
הנה הוא עולה ואוחז באור המרפא את הרפאים ,באור המניס את השאול .לילה–לילה
החושך משתוקק להעלם ,חולם להתעורר .משאלתו מזכירה את משאלתו העמוקה
של הדיוקן ,של ציור הדיוקן :להתגשם כדמות ממשית וחיה ,בדמות–הפנים להיות .כצֶלם.
בדיוקנאות שמצייר לחמן מעוכב הצֶלם עד אינקץ על גדותיו המשחירות של הצל,
לא נדלק אור הנשמה עדיין ,לא נרגע המאבק הקדמוני ,הבראשיתי ,של החומר על
מהותו הגשמית ,הסתומה ,האבודה .הדיוקן משתהה שם ,בערפל צִליו ,כמו שהשתהה
המשורר על גדות החושך של נפשו ,מדובב את אותו מרחב של סף נטול שפה ,הוגה אותו
אט–אט וחרש–חרש כמקום של שהות עצומה ואלמונית עד בלי די ,בלתי ידועה לעצמה
ולזולתה ,מסתורית ומתגוששת ,נאבקת עם מה -אותו "מה" הנותר פעור בפיו הבולעני
של הלילה ,פה שהשחר סותם ומוחק ,מוחה ומגיה באלומות האור השב ובא.
ערֶב אֵין לֹו סֹוף
הָ ֶ
ְּדמָעֹות ׁשֶל יְלָדִים
נִתְלֹות
מִּקֹורַת הַּלֵיל
חֹוצָה לָ ֹרחַב
רֵיק ּכֵהֶה
ּכ ְמֹו חֲתְָך
ל ְ ֹרחַב זִכ ְרֹונ ִי.
ערֶב אֵין לֹו סֹוף
הָ ֶ
("הערב" ,יונה וולך)
כעת כשאני מביטה אל חריריו המלבינים של אותו ערב אינסופי ,ערב הנמזג אל שחוריו
הרבים של הלילה ,חולף וחוזר מבטי לשם מבעד לציורי–הדיוקן של לחמן .באמצעות
מדיום הפנים האלה אני קוראת לפנים הצולפות ודולפות מתוך אותו מסדרון של עלטה:
פני–צלמוות.
פרץ פרצופם של פני–צלמוות מגיח כזיכרון מתוככיו של צל ,בא כצל מצל .סמיך,
סמוך ,מתעקש להיוותר ,מטלטל את גבוליו של הידוע תוך שהוא דוחק אל קרביו
את הבלתי ידוע .וזה בנוכחותו המערבת באור את הצל ,מרושש את האור ,מסלק את
ממשותו ,משליך אותו מכאן והלאה אל תהום לא נדלית ,מותיר אותו ּכְאַי ִן מסתתר,
כהסתר פנים .פרצופיו המפורצים של צל הנשמה ,של צל החיים והאור ,הם כוחות
עקורים מגוף המתגוששים על מנת להתהוות כגוף .בגולמיותם הסתורה ,הנפרעת קווים–
קווים ,הם עיוורים לצופה המשותק מולם .פורצים ומְחיים הצללים מפלצות ילדות של
ערב קדמוני ,נשכח כילדות ,רווי כמותה .בדומייה איומה הם מתחוללים להיות דממה
המרשתת במעמקיה את חריקת גיר הפחם ,את תנועותיה הנכפות של היד הרושמת,
המוחקת .בתוך אותה דממה קופאת האזנה רחוקה ,חרישית מאוד ,של ילד המאזין קפוא
לפעימות הנגדשות נורא של לבו ,מקשיב להן ולומד לדעת לראשונה איזו ידיעה עמוקה
כים הדממה ,את נוכחותו הוודאית של המוות -ידיעה המתחוללת כחשכה המניסה אל
קרביה עוד ועוד את כל אשר ידע אותו ילד עד אז .מרושש מאותה ידיעה ראשונית של
טרם צלמוות ,הוא מקיץ .ושנים אחר כך הוא עוד שב ומקיץ .ידו ,כאותה יד שחורה
15
ואלמונית ,רושמת את עקבותיה של אותה ידיעה ,שהניסה את החיים וצמצמה מאוד את
כוחם המופלא ,הנוהר.
היד הרושמת של לחמן מתחקה אחר תוויה הנסערים של אותה יקיצה טרופה משינה–
לא–שינה .הרישום הוא מעין ריטואל מאגי של ריסון והרגעה של כוחות אותו לילה ,של
היקיצה האינסופית אל עבר קץ הילדות.
דיוקן אחר דיוקן נרשם קץ הלילה הארוך של הילדות .שוב ושוב הוא נחלם בשחור–
הפחם כסופה לא נרגעת הדוממת חרש את רגיעתה .הזיכרון הנרשם כפניהם של משוררים,
כפניה הסמויים של שירתם הגדולה ,האפלה ,מעיר נבכי תודעה שלמדה דבר–מה על–
אודות המרחק הנכסף ,על–אודות אובדנו של אותו מרחק בקרבתו העמומה והדמומה של
המוות .הנה והיה קרב וקרוב מאוד אליך צלמוות ואתה ילד שלא נרדם.
ילדה מקיצה והיא ערה ויודעת דבר שעליה לשכוח ,דבר–מה שעד עולם היא זוכרת.
מה יפייס את הכוחות הנאבקים האלה? מה ירגיע ויניח לאותו מראה לשוב אל
מחבואיו? הפנים שמולך אולי אינם יודעים להשיב על שאלה זו ,אך הם מפנים אותך,
עצומי עיניים ,אל עבר משאלת הסתר המתגלה בשירה כמצולת הנחבא בצלילּות המלים.
והמראה נאסף מבעד לקול הדי השתיקה והקריאה:
לּו ָּפנ ַי.
(אלגיה ,10עמ' )43
16
ריינר מריה רילקה ,א ל ג י ו ת ד ו א י נ ו ,תרגם מגרמנית :שמעון זנדבנק (תל–אביב :הקיבוץ המאוחד,.)1999
יונה וולך" ,יד שחורה" ,ש י ר ה (תל–אביב :סימן קריאה ,הקיבוץ המאוחד ,)1976 ,עמ' .81 -יונה וולך" ,הערב" ,א ו ר פ ר א (תל–אביב :מודן ,)1983 ,מס' .18
צבי לחמן :מתוך פנקס עבודה
מהו הדיוקן? זהות אנושית–רוחנית הטבועה
בּפָנים ,נוכחות שקיומה אינו מתמצה בגבולות
פלסטיים .מהי נוכחות -זו השאלה שהדיוקן,
יותר מכל מושא אחר ,מציב בפני .כשאני רושם
דיוקן ,כל פעם מחדש ,אני לומד להסתכל.
הדיוקן אינו רק מושא הסתכלות :הוא מתבונן בי.
מהו המבט הזה? מיהי העין הזאת שאינה שלי?
העיניים הן לב החידה .יש בהן כוח מגנטי אדיר -
אל–מול ,לנוכח ,מה שאתה עומד נגדו ,מה שאתה
עומד בו.
מה שאני רואה מתעוות תוך כדי הסתכלות.
לעתים המבט מסתיר לא פחות מאשר מגלה.
כשאני עומד מול פנים ,ובמיוחד מול תצלום
שלהן ,הן מנותקות מן הנסיבות ,מהרקע ,משיר
שהותיר המשורר .הן נפתחות לאובססיות שלי.
שום מפגש ביני לבין הפנים האלה לא ייתכן אם
אינו משתבר דרך הדמיון .אלא שבמפגש הזה אני
לא מנסה לגלות את עצמי ,אלא בעיקר להתרחק
מעצמי .אני מחפש את הדבר הלא מוכר ,הפלא
שישחרר אותי מן התצלום ,מן הראי ,מעצמי.
בשבילי ה"היות" זה הפנים .הן מתקיימות כזמן.
הן מופיעות כמשך הכי קצר והכי ארוך ,הכי חטוף
והכי ממושך .תמורותיהן בלתי פוסקות .אם אני
חושב עליהן כעל מצע שהטבע פועל בו ,הרי
שהשתנותן היא הפעולה .למה לצייר את הפנים?
הציור הוא ניסיון להתחקות אחר המסתורין הזה,
אחר התנועה הבלתי נתפסת בין החוץ לפנים.
אתה מנסה לגעת בתנועה הזאת ,להגיע אליה,
לחקור אותה ,להתקרב.
סוד ההשתנות מתגלה לי רק דרך הציור .אני
קולט את ההשתנות כרשת של נקודות ציון:
ההבהוב של נקודות מסוימות בתוך הרשת יוצר
את התחלפותה של ארשת הפנים .לכן אני מחפש
את הנקודות שעוקבות אחר ההשתנות ומגלות
את גבולותיה .במקום ליצור מעטפת פלסטית של
פנים ,אני מנסה ליצור מוקדי אנרגיה שהיחסים
ביניהם “מהבהבים“ וניתנים לפיענוח כצורות
שונות.
לכאורה ,אין תופעה מוכרת יותר מהפנים .קל
להתפתות לדומּות ,לצורך לסמן ולהקיף .לּו רק
אפשר היה ללכוד את מה שעשוי להיות איבר.
אילו עמדנו מול גולגלות של אנשים שונים זה
מזה ,ההבדלים בין הגולגלות היו באים לידי
ביטוי בממדיהן -רחב ,צר ,גבוה ,נמוך ,בולט,
שקוע -אך מעבר להבדלים אלה היינו מתקשים
לאפיין אותן .לא כך כשאנו עומדים מול פנים
חיות .המפגש עם הזולת ופניו מחדד את הייחודי
לו .מהו היחס בין כל–אדם לאדם המסוים שלפני?
ברישום הדיוקן אני עובר שני שלבים .ראשית עלי
לשחרר את האדם מהספציפיות שלו .עלי להקריב
את פני השטח ,לוותר ,כמעט לגמרי ,על הבגד,
להפשיט את הפנים .כמה מתווי ההיכר נשללים,
אחרים מודחקים .אני מנסה להגיע לעירום של
כל–אדם ,לדיוקן המולבן ,למסיכת הנֹו העתיקה.
רק אחר כך אני חוזר לחיפוש המסוימות ,לפרט
המרומז שיוצר אשליה של דומּות .אילו נעניתי
באופן מיידי לספציפי–חושי–היסטורי ,לא הייתי
נוגע בעירום של כל–אדם .המראָה הכלל–אנושית
הזאת חשובה לי.
17
הסיכון שאני לוקח הוא הקושי העצום -לפעמים
עד כדי אי–אפשרות -להגיע לספציפי .תמיד יש
סכנה שהיש שמולך יגחך לו .אתה יודע שמעבר
למסע שאתה מתחייב לו -מתקיימים מולך אף,
עיניים ,שיניים ,פה; והם יודעים לגחך.
כל התבוננות באחר מובילה אותי לחפש בעצמי
את פני האדם הראשון .ברישום הפנים אני חווה
את הניסיון ליצור אדם .תהליך זה הוא מעין נסיון
בריאה .ככל שאני נופח חיים ,מתגלות לי דווקא
הפנים הקפואות ,שמתחתן נשקפים לעינינו
המתים.
אופני השימוש בפחם ,בגיר ,בעיפרון ,הם דרכי
הצפנה של הממשי .מצד אחד ,כל פעם עלי
לגלות–מחדש את הצופן המסוים ,שיאפשר את
הבקעת המסיכה ויחשוף את הפנים כתנועה .מצד
שני ,ההתבוננות שלי נדברת עם מסורת ארוכה
של ציור דיוקן (פאיּום ,רמברנדט ,הולביין,
שרדן ,סזאן ,ג’אקומטי ,בייקון ,אורבך) ,שמגיעה
אל הפרט מתוך הפשטה ציורית.
כמו אחרים לפני ,גם אני חצוי בין דבקותי
בהסתכלות לבין החיפוש מעבר לה :הסדק
במסיכה ,הפתיחה אל הבלתי נראה .רק בהגיעי
לתחושה שהפנים מתקיימות כ“נוכחות“ ,אני
יכול לשוב ולקלף אותן ,להדמימן .כדי להגיע
לבדידותן ,נחוץ לי לוותר על חלק מהפנים,
מהראש -לפגום.
הפנים הן המחשה חיה לכך ששמי הלילה מכילים
את חלקו המואר של הירח ואת חלקו האפל בעת
ובעונה אחת .הסמיכות בין האור לחושך בשמי
הפנים נוגעת בהעדר המובן .הקומפוזיציה היא
דרך ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה .היא נושאת
בחובה את ההתנגדות לצער או לכאב החתומים
בפנים.
18
אני נמשך לריאליה של הדף הלבן .הרִיק כמו
מכריז על קיומו .בתוך הלבן הזה וביחס אליו
אני מנסה להגיע להוויה “פשוטה" ,כאילו עלי
להשכיב את הפנים בחזרה אל האדמה .אני נע
בין התשוקה להקפיא אותן בתוך הדף הלבן לבין
המשאלה להותירן בחיים ,נושמות ,למשך מתוח.
לעומת האיקונה המסורתית ,המניחה זהּות
בין הדמות לבין דימויה ,אני מחפש את הפער
ביניהם .הדיוקן מתקיים במרווח שבין ציפייתו
של המתבונן לזהֹות את הדמות לבין כוחו העצמאי
של הציור.
הכוח הזה אינו ציורי–פורמלי ,אלא מוקד של
מרחב בין–אישי .היות שהתבוננות היא פעולה
ממשית בעולם ,היא לוקחת בחשבון את ה“היות“
של האדם שמולי (בין אם הוא אכן יושב מולי ,ובין
אם עלי “להחיות" אותו מתצלום או מהזיכרון).
האחר הוא לעולם מושא בלתי נשלט .אין לך כל
אחיזה בו .תוכל לשלוט במידה כזו או אחרת בגיר
על מנת “לתרגם" את רטט החיים המופיע ונעלם
מולך ,אך לא ללכוד את העין שאתה עצמך הופך
למושאה.
הייתי רוצה להתנשל משליטה .לפעמים אני מגיע
לזה בתהליך העבודה .יש בציור שלב של בהייה.
אתה בוהה .בשבילי זה השלב שבו אני מתחיל
לראות .זה לא מצב שיש בו שולט ונשלט .זה רגע
של טנדו ,דו–שיח.
בתנועה אל -יש התמסרות .השאלה היא עד כמה
הדמות שמולך מוכנה להתמסר גם היא .הדיאלוג
הזה אינו רק חזותי .הייתי רוצה שהדמות שמולי
תשכח שמישהו מצייר אותה ,שאני לא אהווה
מכשול להתבוננותה העצמית ולהתבוננותה בי.
זה הרגע שבו אינני הצייר :אני מושא בשדה
הראייה של הזולת .קרבתו של האדם שמולי
לעצמו ,משפיעה על יכולת ההתקרבות שלי.
כשאינני חש את קרבתו של האדם לעצמו ,איני
יכול אלא להיאחז בסממניו החיצוניים .הקשב
ההדדי הוא שיוצר את האתוס של הדיוקן.
אינך יכול לצייר ללא נקודת תצפית .נקודת
תצפית מאפשרת לך “שליטה" .לכאורה ניתנת
לך אפשרות לייצג את המערכת כולה בהתכוונותה
אליך .במקרה זה ,הוויתור על שליטה משמעו
הכרה בשריריותה של זווית הראייה שלי ,בפערים
ביני לבין הסובייקט שאותו אני מצייר ,בקוצר
ידי להגיע אליו.
התחלתי ברישום הדיוקנאות האלה בסוף שנות
ה– .80כיום אני רואה בפרויקט מחווה לקול
הבודד ,לעולם שהולך ונכחד .העבודה בעיצומה,
ורק כמה מהדיוקנאות מובאים בספר זה .חשוב
להדגיש כי אין בכוונתי להציג כאן “קאנון" של
משוררים .כמה מהעבודות הן תוצאה של מפגשים
חיים ,ואחרות הן ציוני–דרך בהיסטוריה של
קריאה המעלה באוב את המשורר.
קורה שההתבוננות נחווית כתשוקה לריחוק או
כהעצמת הקִרבה .חשוב לי לא לעבוד מנקודת
תצפית אחת בלבד; עם זאת אני מנסה לחבר
את הפרספקטיבות השונות לזווית ראייה חדשה,
שתבקיע את הסובייקטיביות.
לרשום פני משורר שאיננו -זו הקצנה של
הניסיון לרשום פנים בכלל .פני משוררים הן פנים
שהזמן הטביע בהן חותם; הן הגילום המובהק של
חיים חשאיים .אני נמשך אל הכרת הסוף הטבועה
בשירתו של המשורר ,מנסה להעתיק אותה אל
הדיוקן .במובן זה ,המפגש עם פניו מחריף את
הזיקה בין הדיוקן למוות .בדומה לשירה ,גם
בדיוקן מחלחלת הכרת חלופיות המשנה את
רגע ההווה לעבר ,את החיים למוות .עניין זה
מחריף ברישום משוררים מתים שאין ביכולתי
לפגוש ,למעט בכתיבתם ודרך תצלומיהם .באשר
לאלה -לא אני יצרתי את הרגע החזותי הגלום
בהם ,הרגע שבו מישהו מביט בהם .במובן מסוים
אני רק מציץ ברגע הזה ,מביט בו מבחוץ .אולי
זה הניסיון שלי לדובב את המשורר ממקום של
אין–דיבור.
19
20
,57“40 , פחם על נייר,1992 ,)ל א ה ג ו ל ד ב ר ג (אשתוק
סטנפורד,אוסף ורד והדר שם–טוב
L e a G o l d b e r g (Silent), 1992, charcoal on paper, 57×40,
collection of Vered and Hadar Shem-Tov, Stanford
22
80“60 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)ל א ה ג ו ל ד ב ר ג (תמונותי
L e a G o l d b e r g (My Pictures), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 80×60
24
50“34.5 , פחם על נייר,1995 ,) שקט,נ ת ן ז ך (רגע אחד
N a t a n Z a c h (One Moment, Quiet), 1995, charcoal on paper, 50×34.5
26
50“70 , פחם על נייר,2003 , א ס ת ר ר א ב
E s t h e r R a a b , 2003, charcoal on paper, 50×70
28
70.5“51 , פחם על נייר,2006 ,) ע ג נ ו ן (תמול שלשום. י. ש
S . Y. A g n o n (Only Yesterday), 2006, charcoal on paper, 70.5×51
30
,35“25 , פחם על נייר,2001 ,) לּו קראתי,ר י י נ ר מ ר י ה ר י ל ק ה (מי
פריז,אוסף פייר בראן
R a i n e r M a r i a R i l k e (Who, if I Screamed), 2001, charcoal on paper, 35×25,
collection of Pierre Berend, Paris
32
35“25 , פחם על נייר,2001 ,)ר י י נ ר מ ר י ה ר י ל ק ה (עין לבנה
R a i n e r M a r i a R i l k e (White Eye), 2001, charcoal on paper, 35×25
50“31.5 , פחם על נייר,2006 ,)א ל ז ה ל ס ק ר ש י ל ר (פרידה
E l s a L a s k e r S c h ü l l e r (Parting), 2006, charcoal on paper, 50×31.5
70“50 , פחם על נייר,2006 ,)א ל ז ה ל ס ק ר ש י ל ר (יוסוף
E l s a L a s k e r S c h ü l l e r (Yussuf), 2006, charcoal on paper, 70×50
36
,100“70 , פחם ופסטל יבש על נייר,1993 ,)א ל ז ה ל ס ק ר ש י ל ר (עין עצומה
כפר–שמריהו,אוסף יורם רוזנהיימר
E l s a L a s k e r S c h ü l l e r (Blinded Eye), 1993, charcoal and dry pastel on paper, 100×70,
collection of Yoram Rosenheimer, Kfar Shmaryahu
38
76“55.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)א ו ר י צ ב י ג ר י נ ב ר ג (משא
U r i Z v i G r i n b e r g (Bearing), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 76×55.5
40
80“60 , פסטל יבש על נייר,2006 ,) ב ר נ ר (בגנות הטיח. ח. י
Y. C h . B r e n n e r (In Reproof of the Cover-up), 2006, dry pastel on paper, 80×60
42
70“49.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,) ב י א ל י ק (דבָר. נ. ח
C h . N . B i a l i k (Davar), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 70×49.5
74“39 , פחם על נייר,2005—06 ,)ר ח ל (על עצמי
R a c h e l (Myself), 2005-06, charcoal on paper, 74×39
50“35 , פסטל יבש על נייר,2005—06 ,)ר ח ל (בגני
R a c h e l (In my Garden), 2005-06, dry pastel on paper, 50×35
46
60“40 , פחם על נייר,2006 , נ ת ן א ל ת ר מ ן
N a t a n A l t e r m a n , 2006, charcoal on paper, 60×40
48
,100“70 , פחם על נייר,1993 , י ו כ ב ד ב ת – מ ר י ם
תל–אביב,אוסף גלריה גורדון
Yo c h e v e d B a t - M i r i a m , 1993, charcoal on paper, 100×70,
collection of Gordon Gallery, Tel Aviv
50
51“26 , פחם על נייר,2006 ,)ש ב א ס ל ה ו ב (שושנה
S h v a S a l h o o v (Rose), 2006, charcoal on paper, 51×26
52
50“38.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 , פ ר נ ץ ק פ ק א
F r a n z K a f k a , 2006, charcoal and dry pastel on paper, 50×38.5
[]...
ַּדּבֵר -
ּתנַּתֵק אֶת הַּלָאו מִן הַּכ ֵן,
אְַך אַל ְ
ּפׁשֶר הַּז ֶה:
ּתֵן ל ִ ְדבָר ְָך ג ַם אֶת הַ ֵ
ּתֵן ל ִ ְדבָר ְָך אֶת הַּצֵל.
ּתֵן לֹו דֵי צֵל,
ּתֵן לֹו ּכָל מַה
עּתָָ ,סבִיב ּבֵין
ּׁשֶהָקְצַב ,י ָ ַד ְ
חֲצֹות ו ְאֹור–יֹום וַחֲצֹות.
הַּבֵט סְבִיב ְָך:
רְאֵה אֵיְך חַּי ִים נ ֵעֹורִים -
ּבְמֹו ָמו ֶת! חַּי ִים!
אמֶת אֹומֵר הָאֹומֵר צֵל.
ֱ
[]...
פאול צלאן
54
מתוך" :דבר גם אתה" ,ס ו ר ג – ש פ ה ,תרגום :שמעון זנדבנק
(תל–אביב :הקיבוץ המאוחד ,ספרי סימן קריאה ,)1994 ,עמ' .18
70“38.5 , פחם על נייר,2005—06 ,)פ א ו ל צ ל א ן (דבר את הצל
P a u l C e l a n (Speak the Shadow), 2005-06, charcoal on paper, 70×38.5
[...]
Sprich −
Doch scheide das Nein nicht vom Ja.
Gib deinem Spruch auch den Sinn:
gib ihm den Schatten.
Gib ihm Schatten genug,
gib ihm so viel,
als du um dich verteilt weisst zwischen
Mittnacht und Mittag und Mittnacht.
Blicke umher:
sieh, wie’s lebendig wird rings −
Beim Tode! Lebendig!
Wahr spricht, wer Schatten spricht.
[...]
Paul Celan
From: “Sprich Auch Du”, Gedichte in zwei Bänden
(Frankfurt: Suhrkamp Verlag, 1975), vol. 1, p. 135.
56
[...]
Speak −
But don’t split off No from Yes.
Give your say this meaning too:
give it the shadow.
Give it shadow enough,
give it as much
as you see spread round you from
midnight to midday and midnight.
Look around:
see how things all come alive −
By death! Alive!
Speaks true who speaks shadow.
[...]
Paul Celan
57
From: “Speak You Too”, Selected Poems and Prose, translated and edited
by John Felstiner (New York & London: Norton, 2001), pp. 76-77.
58
70.5“50.5 , פחם על נייר,2006 ,)פ א ו ל צ ל א ן (סורג–שפה
P a u l C e l a n (Speech-Grille), 2006, charcoal on paper, 70.5×50.5
60
70“49 , פחם על נייר,1992 , מתוך הקיר החמישי,)א ב ו ת י ש ו ר ו ן (על האשמה
A v o t Ye s h u r u n (On The Guilt), from The Fifth Wall, 1992, charcoal on paper, 70×49
, פחם על נייר,1992 , מתוך הקיר החמישי,)א ב ו ת י ש ו ר ו ן (פניך אל פני
תל–אביב, אוסף גלריה גורדון,68.5“47
A v o t Ye s h u r u n (Face to my Face), from The Fifth Wall, 1992, charcoal on paper,
68.5×47, collection of Gordon Gallery, Tel Aviv
, פחם על נייר,1992 , מתוך הקיר החמישי,)א ב ו ת י ש ו ר ו ן (השבר הסורי–אפריקאי
כפר–שמריהו, אוסף יורם רוזנהיימר,100“70
A v o t Ye s h u r u n (The Syrian-African Rift), from The Fifth Wall, 1992, charcoal on paper,
100×70, collection of Yoram Rosenheimer, Kfar Shmaryahu
64
,70“100 , פחם על נייר,1992 , מתוך הקיר החמישי,)א ב ו ת י ש ו ר ו ן (אדון מנוחה
תל–אביב,אוסף גלריה גורדון
A v o t Ye s h u r u n (Master of Rest), from The Fifth Wall, 1992, charcoal on paper, 70×100,
collection of Gordon Gallery, Tel Aviv
66
76.5“56.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)ט א ה א מ ו ח מ ד ע ל י (עבד אלהאדי האהבל
Ta h a M u h a m m a d A l i (Abd el-Hadi the Fool), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 76.5×56.5
...
َو ُه َو َيبسِ ُط
ـحمِي َم َة
ابت َِسا َمتَ ُه ال َ
لمِ ُ َعا َن َق ِة ال َعالَ ِم
نَفسِ هِ،
صا َف َح ِة الـ َمخلُو َقاتِ
َو ُم َ
إ َّياهَا!
لمِ ُ َعا َن َق ِة األَبرا ِر َواألَشرا ِر
َجمِي ًعا
صا َف َح ِة َّ
ـجالّدِينْ!
الضحايا َوال َ
َو ُم َ
أَألَهبَل!
َي ُ
حض ُن ال ُّدنيا
َكأ َ َّن َها م َِخ َّد ٌة
َي ُ
حض ُن ال ُّدنيا
َكأ َ َّنها ذِك َرى ُخ ُطو َب ٍة
أَو َن َسائِ ُم َحق ِل حِ َ
نطة!
ُي ِ
صد ِر ِه
لص ُق َها ِب َشع ِر َ
َكأ َ َّنها ابنَتُ ُه
دُونَ أَن َيب ُدو َعلَي ِه
أ َ َّن ُه َيعبَأ
ِب َدم ِع ِه
الـ ُمن َه ِم ِر
َنائ ًِحا
مِن َفضاء ِ ُمقلَتَيْه.
طه محمد علي
68
مقطع من قصيدة «عبد الهادي األهبل» من ديوان حريق في مقبرة الدير
(الناصرة :جمعية تراث صفورية ،)1992 ،ص.111-103 .
[]...
ּכְׁשֶהּוא ּפֹורֵׂש
אֶת חִּיּוכֹו ַהחַם
ׁשֶחֹובֵק אֹותֹו עֹולָם,
ּומְ ָברְֵך
אֹותָם י ְצּורִים,
חֹובֵק אֶת הַּטֹובִים עִם הָרָעִים
ּכֻּלָם
ו ְלֹוחֵץ יְדֵי הַ ָּקרְּבָנֹות
ּתלְיָנ ִים!
ו ִידֵי הַ ַ
הָ ַאהְּבַל!
הּוא ׂשָם אֶת הָעֹולָם ּבְחֵיקֹו
ּכ ְמֹו ּכָרִית
ׂשָם אֶת הָעֹולָם ּבְחֵיקֹו
ּכ ְמֹו הָי ָה זִכ ְרֹון אֵרּוסָיו ׁשֶּלֹו
מּכִּוּון ׂשְדֹות הַחִּטָה!
אֹו מ ַּׁשַב רּוחַ ִ
הּוא ַמצְמִיד אֹותֹו לִׂשְעַר חָז ֵהּו
ּכְאִּלּו הָי ָה ּבִּתֹו
ּבְֹלא ׁשֶ ָּפנ ָיו יַסְּגִירּו
ׁשֶהּוא מֻטְרָד
מ ִּדמְעֹותָיו
ִ
הַּנִּתָכֹות
מאֲר ֻּבֹות עֵינ ָיו
ֵ
ּבִיבָבָה.
טאהא מוחמד עלי
מתוך" :עבד אלהאדי האהבל" ,ש י ר י ם ,מהדורה דו–לשונית,
תרגום :אנטון שמאס (תל–אביב :אנדלוס ,)2006 ,עמ' .167—156
69
[...]
as he unfurls his warm smile,
embracing that very same world!
He shakes hands with creatures of various sorts,
embraces the righteous and wicked alike,
greets the victim and hangman as one.
The fool!
He hugs the world like a pillow;
he hugs the world as though it were
the memory of his own engagement…
or a breeze across field of wheat!
He takes the world to the hair of his chest
like his daughter…
without their appearing on his face
any indication at all
that he’s bothered
by the sobbing
or the tears
pouring from the sockets of his eyes!
Taha Muhammad Ali
From: “Abd el-Hadi the Fool”, So What: New and Selected Poems, 1971-2005,
trans. Peter Cole, Yahya Hijazi, and Gabriel Levin (Port Townsend, WA:
Copper Canyon Press, 2006), pp. 129-135.
70
,69.5“39 , פחם ופסטל יבש על נייר,2003 ,)ט א ה א מ ו ח מ ד ע ל י (עצב
נצרת,אוסף טאהא מוחמד עלי
Ta h a M u h a m m a d A l i (Sorrow), 2003, charcoal and dry pastel on paper, 69.5×39,
collection of Taha Muhammad Ali, Nazareth
72
76.5“57 , פחם ופסטל יבש על נייר,2004 ,)א י ד ה פ י נ ק (הגן המפליג למרחקים
I d a F i n k (The Garden Floated Away), 2004, charcoal and dry pastel on paper, 76.5×57
74
49.5“35 , פחם על נייר,2004 ,)מ א י ר ו י ז ל ט י ר (קח
M e i r W i e s e l t i e r (Take), 2004, charcoal on paper, 49.5×35
70“49.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)ד ל י ה ר ב י ק ו ב י ץ (מים רבים
D a l i a R a b i k o v i t c h (Many Waters), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 70×49.5
76“56.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)ד ל י ה ר ב י ק ו ב י ץ (דליה מריה
D a l i a R a b i k o v i t c h (Dalia Maria), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 76×56.5
ַקּו ִים לִדְמּותִי
מ ָּסבִיב ּכ ְ ַמקְלֹות קְצָרִים הַ
ַקּו ִים לִדְמּותִי ׁשֶהָיּו מְפֻּזָרִים ִ
ת ַּפּזְרִים ַמרְּכִיבִים ַקּו ִים לִדְמּותִי ּדְמּותְמּונ ָה
מ ְ
ּבאִים ּו ִ
א ָספִים ָ
הֹולְכ ִים וְנ ֶ ֱ
ּפּזְרִים
ת ַ
מ ְ
ערָבִים ַקּו ִים לִדְמּותִי ּכ ְ ַמקְלֹות ַּדּקִים נֹוצָרִים ו ְחֹוזְרִים ּכִתְמּונ ָה ּו ִ
מְ ֹ
ּדְמּות יָׁשָר ּדְמּות הַמְעֻּו ָת ּדְמּות ָקצָר ּדְמּות הָ ָארְֹך
עבְרִי ַקּו ִים לִדְמּותִי
ער ְמּו ֵ
מ ֶ
ּדְמּות נ ָכֹון ּדְמּות ׁשְל ִיל ִי ּכָל אֵּלּו נ ֶ ֶ
ַקּו ִים לִדְמּותִי ַּדּקִים ּכַהֲרָפִים ׁשְחֹורִים ּולְבָנ ִים ּוׁשְקּופִים
עבָרִים
לִתְמּותִי ה ַּׁשְלֵמָה ּבִצְבָעִים ַמ ְ
תו ִים ַקּו ִים ַמ ֲ
מּתְכּונ ָה לִתְכּונ ָה ּבְ ֶדרְֶך ָקצָר
ׁשרִים ִ
ַקּו ִים י ְ ָ
עצְמִי ּבְ ֶדרֶך יָׁשָר
מ ֲ
אנ ִי ֵ
ּכָמֹונ ִי ֲ
אנ ִי ל ְ ַ
יונה וולך
צ ו ר ו ת (תל–אביב :הקיבוץ המאוחד ,ספרי סימן קריאה ,)1985 ,עמ' .111
79
80
,70“51.5 , פחם על נייר,1992 ,)י ו נ ה ו ו ל ך (קווים לדמותי
תל–אביב,אוסף גלריה גורדון
Yo n a W a l l a c h (Lines for my Image), 1992, charcoal on paper, 70×51.5,
collection of Gordon Gallery, Tel Aviv
Lines for My Image
Lines for my image that were scattered around like short sticks that
go and gathered come and disperse composing lines for my image
a pictureimage
interspersed lines for my image like thin sticks created and return
like a picture and spreading out
a straight image a distorted image a short image the long image
a right image negative image all these are heaped from my side lines of my image
lines for my image thin like quick black hyphens and white and transparent
for my utter mortalimage in colors outlined lines of passages
straight lines from attribute to attribute by shortcut like me I from
I to myself on a straight path
Yona Wallach
Translated by Linda Stern Zisquit
82
76“56 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)י ו נ ה ו ו ל ך (יונתן
Yo n a W a l l a c h (Yonatan), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 76×56
84
,70“50 , פחם על נייר,1998—99 ,)י א י ר ה ו ר ב י ץ (גורל הגן
ירושלים,אוסף אריאל הירשפלד
Ya ’ i r H u r v i t z (The Garden’s Fate), 1998-99, charcoal on paper, 70×50,
collection of Ariel Hirschfeld, Jerusalem
86
,76“57 , פחם על נייר,1996 ,)ל י ל ך ל ח מ ן (פני
תל–אביב,אוסף גלריה גורדון
L i l a c h L a c h m a n (My Face), 1996, charcoal on paper, 76×57,
collection of Gordon Gallery, Tel Aviv
לְהֵ ָערֵם ּכְמֹו
רַעַם אֶל
סֹופֹו
וְאָז לְהִתְּפֹורֵר
תפְ ָארָה
לְ ִ
ׁשּכָל
ּכְ ֶ
נִבְרָא נֶחְּבָא
ּתהֵא
זֹו ְ -
ׁשִירָה -
אֹו ַאהֲבָה ַ -ה
ׁשתַי ִם הֶרֶף -
ְ
י ְחֻּבְרּו -
ׁשּתֵיהֶן וְאַף
ְ
ֹלא ַאחַת
נֶחֱו ֶה -
תנַּסֶה
ּבְ ַאחַת נ ִ ְ
וְנִכְלֶה -
ּכִי אִיׁש ֹלא רָאָה
אֱֹלהִים וָחָי -
אמילי
אמילי דיקינסון
88
מתוך :א ו ל י ה ל ב ,ערכה ותרגמה :לילך לחמן (תל–אביב :רסלינג ,)2006 ,עמ' .15
,104.5“70.5 , פחם על נייר,1987 ,)א מ י ל י ד י ק י נ ס ו ן (אלכסון אור
כפר–שמריהו,אוסף יורם רוזנהיימר
E m i l y D i c k i n s o n (Slant of Light), 1987, charcoal on paper, 104.5×70.5,
collection of Yoram Rosenheimer, Kfar Shmaryahu
To pile like
Thunder to
its’ close
Then crumble
grand away
While Everything
created hid
This − would
be Poetry −
Or Love − the
two coeval come −
We both and
neither prove −
Experience either
and consume −
For None see
God and live −
Emily
Emily Dickinson
From: Open Me Carefully: Emily Dickinson’s Intimate Letters
to Susan Huntington Dickinson (Ashfield, MA: Paris Press, 1998), p. 165.
90
56.5“38.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)א מ י ל י ד י ק י נ ס ו ן (אולי הלב
E m i l y D i c k i n s o n (Perhaps the Heart), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 56.5×38.5
92
56.5“38 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)א מ י ל י ד י ק י נ ס ו ן (אני אף אחת
E m i l y D i c k i n s o n (I Am Nobody), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 56.5×38
94
57“38 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)נ ו ר י ת ז ר ח י (בכל אני יש היא
N u r i t Z a r c h i (In Every I There Is She), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 57×38
96
50“35 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)ז ל ד ה (בלילה ההוא
Z e l d a (That Night), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 50×35
98
64.5“50 , פסטל יבש על נייר,2006 , י ה ו ד ה ע מ י ח י
Ye h u d a A m i c h a y , 2006, dry pastel on paper, 64.5×50
100
56.5“45 , פחם על נייר,2006 , נ ס י ם א ל ו נ י
N i s s i m A l o n i , 2006, charcoal on paper, 56.5×45
102
70“50.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,1997 , ס מ ו א ל ב ק ט
S a m u e l B e c k e t t , 1997, charcoal and dry pastel on paper, 70×50.5
70“50 , פחם על נייר,2006 , ח נ ו ך ל ו י ן
H a n o c h L e v i n , 2006, charcoal on paper, 70×50
50“65 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)ח נ ו ך ל ו י ן (אשכבה
H a n o c h L e v i n (Wake), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 50×65
106
56.5“38 , פחם על נייר,2006 ,)י צ ח ק ל א ו ר (אוהב ימים
Y i t z h a k L a o r (Days’ Lover), 2006, charcoal on paper, 56.5×38
108
56“38.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 ,)ש מ ע ו ן א ד ף (איקרוס
S h i m o n A d a f (Icarus), 2006, charcoal and dry pastel on paper, 56×38.5
צבי לחמן
נולד בתל–אביב1950 ,
- 1969—76
- 1972
- 1973—76
- 1973—77
- 1978—80
- 1980
- 1980—82
- 1985—89
מ–- 1987
- 1992—96
- 1999—2003
לימודי פיסול אצל משה אשכנזי,
משה שטרנשוס ויצחק דנציגר
תואר ראשון בהנדסה אזרחית ,הטכניון,
חיפה
השלמת תואר באדריכלות ,הטכניון,
חיפה
אדריכל במחלקת הבינוי ,חיל הים
השתלמות בפיסול אצל חיים גרוס,
ניו–יורק
תואר שני באמנות ,בית ספר פרסונס
לעיצוב ,ניו–יורק
לימודי פיסול ,סטודיו סקול ,ניו–יורק
מלמד פיסול ורישום במכון אבני,
תל–אביב
מלמד ציור ופיסול בסדנאות של
מוזיאון תל–אביב לאמנות
מלמד פיסול ורישום במדרשה לאמנות,
בית ברל
מלמד רישום בבצלאל ,אקדמיה לאמנות
ועיצוב ,ירושלים
תערוכות יחיד
- 1977
- 1990
- 1993
- 1997
- 1999
- 2002
- 2003—04
110
גלריה סוף השדרה ,תל–אביב
"דמות" ,מוזיאון הרצליה לאמנות
(קטלוג)
גלריה גורדון ,תל–אביב
"ראש" ,גלריה גורדון ,תל–אביב (קטלוג)
גלריה גורדון ,תל–אביב (קטלוג)
"דיוקנאות משוררים" ,פסטיבל השירה,
מטולה
ג י ל ג מ ש ,ספר–אמן (מהדורה
מצומצמת של תחריטים בהוצאת אבן–
חושן) ,תצוגה בסותבי'ס ,תל–אביב
"פדיון האב" ,מוזיאון לאמנות
ישראלית ,רמת–גן (קטלוג)
"עבודות מהסטודיו" ,ברודווי ,437
ניו–יורק
"בדים על רקע שחור" ,גלריה גולקונדה,
תל–אביב (קטלוג)
"אנגוסים" ,המוזיאון הפתוח,
גן התעשייה ,עומר (קטלוג)
- 2005פ ו ג ת – מ ו ו ת ,ספר–אמן (מהדורה
מצומצמת של תחריטים בהוצאת אבן–
חושן) ,תצוגה בסדנת ההדפס ,ירושלים
"רישומי משוררים" ,מוזיאון בית ראובן,
- 2007תל–אביב (קטלוג)
"משוררים/דיוקנאות" ,מוזיאון ישיבה
-יוניברסיטי ,ניו–יורק
מבחר תערוכות קבוצתיות
"חמישה אמנים צעירים" ,סטודיו סקול,
- 1985ניו–יורק
"אלומיניום" ,סטודיו סקול ,ניו–יורק
"אלומיניום" ,בית ספר פרסונס לעיצוב, - 1990ניו–יורק
"אמנים מהרצליה" ,האי :מרכז חינוך
עירוני ,מארל ,גרמניה"מחווה לרמברנדט" ,בית האמנים ,תל–
- 1992אביב (קטלוג)
"פיסול ביער הקטן" ,רעננה (קטלוג)
" - 1993פיסול ישראלי בתפן ,העשור האחרון",
- 1994המוזיאון הפתוח ,תפן (קטלוג)
"סלון הסתיו" ,מוזיאון לאמנות
- 1995ישראלית ,רמת–גן
"פיסול–מיצב" ,פסטיבל ישראל,
ירושלים (קטלוג)"פיסול ביער הקטן" ,רעננה (קטלוג)
"דיוקנאות משוררים" ,משכנות שאננים, ירושלים"הסתר פנים" ,בית יד–לבנים,
- 1996פתח–תקווה (קטלוג)
"עקדת יצחק" ,גלריה מני ,Hתל–אביב
"לזכר יצחק רבין" ,מוזיאון ארץ–ישראל, תל–אביב"להיות או לא" ,תיאטרון ירושלים
(קטלוג)"בגובה העיניים" ,בית האמנים,
- 1997ירושלים (קטלוג)
"מיני–ארטורה" ,פארק המצפה ,גוביו,
איטליה (קטלוג)"דיוקנאות" ,מוזיאון בת–ים
"מאין באנו ולאן אנו הולכים", - 1998בית יד–לבנים ,פתח–תקווה (קטלוג)
"אמנים ישראלים למען השלום",
תיאטרון גבעתיים"חלב ,דבש ודיו :עבודות על נייר של
-
- 2000
- 2001
- 2002
-
- 2003
- 2004
- 2005
-
- 2006
- 2007
אמנים ישראלים" ,גלריה אלן ולאה
רבינוביץ ,אוניברסיטת ייל ,ניו–הייבן,
קונטיקט
"פיסול ישראלי :1998—1948 ,סימני דרך",
המוזיאון הפתוח ,תפן (קטלוג)
"דיאלוג מקומי" ,מוזיאון הרצליה
לאמנות
"שפת האור ושפת הצל :אמנים
ישראלים" ,מרכז האמן ,מוסקבה (קטלוג)
"הרגע שאחרי ,הרגע שלפני" ,הגלריה
לאמנות ,אום אל–פאחם (קטלוג)
"איזונים :אמנות ומשפט",
היכל המשפט ,תל–אביב (קטלוג)
"אמנות חדשה מישראל" ,גלריה גיל,
לוס–אנג'לס
"ארט–אירופה" ,הסלון החדש לאמנות
עכשווית ,פריז
"על כל פנים :דיוקנאות מהעת העתיקה
עד להווה" ,מוזיאון תל–אביב לאמנות
"מחווה לאולד–מסטר" ,תיאטרון
גבעתיים
"אמנים נגד הכיבוש" ,בית אורי ורמי
נחושתן ,קיבוץ אשדות–יעקב מאוחד
"נגוהות :אצ"ג בקו ובצבע" ,מוזיאון
לאמנות יהודית ,בית יד לבנים ,רמת–גן
(קטלוג)
פ ו ג ת – מ ו ו ת ,תצוגת ספרי–אמן
ב"ספרייה הנודדת" ,מתערוכות הלוויין
לביינאלה של ונציה (מטעם מוזיאון
האמנים הבינלאומי) ,המוזיאון היהודי,
ונציה (קטלוג)
"רישום ,ישן וחדש" ,הגלריה העירונית,
רעננה (קטלוג)
"רשמים" ,בית האמנים ,ירושלים
(קטלוג)
"עבודות אחרונות" ,גלריה גולקונדה,
תל–אביב
"מותיר את אותותיו :ארבעים שנה
לסטודיו סקול" ,סטודיו סקול ,ניו–יורק
(ספר ,בהכנה)
"פצעים וחבישות" ,גלריה לאמנות,
אום אל–פאחם (קטלוג)
הצבת הפסל ח נ ה ,בית חולים שיבא,
תל–השומר
הצבת הפסל מ ו ל א ב י ,גן הפסלים
ע"ש יואב דגון ,רמת–השרון
111
1997
1998
2000
2001
2002
2003
2004
– “To Be or Not,” Jerusalem Theater
(catalogue)
– “Eye Level,” Artists’ House,
Jerusalem (catalogue)
– “Miniatura,” Gobbio, Italy
– “Portraits,” Bat Yam Museum
– “Where Have We Come From and
Where Are We Going?,” Beit Yad
LaBanim, Petach Tikva (catalogue)
– “Israeli Artists for Peace,”
Givatayim Theater
– “Israeli Sculpture, 1948–1998:
Milestones,” The Open Museum,
Tefen (catalogue)
– “Milk, Honey and Ink: Works on
Paper by Israeli Artists,” Alan & Lea
Rabinovitz Gallery, Yale University,
New Haven
– “Local Dialogue,” Herzliya Museum
of Contemporary Art
– “Light and Shade: Israeli Artists,”
the Artist Center, Moscow (catalogue)
– “Balance: Art and Law,” Tel Aviv
Court, Tel Aviv (catalogue)
– “A Moment After, the Moment
Before,” Art Gallery, Umm el-Fahem
(catalogue)
– “New Art from Israel,” Gil Gallery,
Los Angeles
– “Europ’Art: Nouveau Salon d’Art
contemporain,” Paris
– “Portraits from Antiquity to the
Present,” Tel Aviv Museum of Art
– “Homage to an Old Master,”
Givatayim Theater
– “Artists Against the Occupation,”
Beit Uri and Rami Nechushtan,
Kibbutz Ashdot Yaakov Me’uchad
– “Negohot: Uri Zvi Grinberg in Line
and in Color,” Museum of Jewish
Art, Beit Yad LaBanim, Ramat Gan
(catalogue)
– Deathfugue, artist-books at
“The Wandering Library,” the Venice
Biennale, the Jewish Museum, Venice
– “Drawing Old and New,” Municipal
Art Gallery, Ra’anana (catalogue)
2005 – “Traces II” ,Artists’ House, Jerusalem
(catalogue)
– “Recent Works,” Golkonda Gallery,
Tel Aviv
– “The Continuous Mark: 40 Years
of the New York Studio School,”
Studio School Gallery, New York
2006 – “Wounds and Bandages,” Art Gallery,
Umm el-Fahem
– Installation of the sculpture Hanna,
Shiva Hospital, Tel Hashomer
2007 – Installation of the sculpture Face to
Face with my Father, the Yoav Dagon
Sculpture Garden, Ramat Hasharon
112
Zvi Lachman
Born in Tel Aviv, 1950
1969-76 – Studied sculpture with Moshe
Ashkenazi, Moshe Sternschuss
and Itzhak Danziger
1972 – First degree in Civil Engineering,
the Technion, Haifa
1973-76 – Architecture studies, Technion—
Israel Institute of Technology, Haifa
1973-77 – Architect in Construction Department,
Israeli Navy
1978-80 – Studied sculpture with Haim Gros,
New York
1980 – MFA degree, Parsons School
of Design, New York
1980-82 – Studied sculpture and drawing
at the New York Studio School
1985-89 – Taught sculpture and drawing
at Avni Art Institute, Tel Aviv
1987 to present – Teaches painting and sculpture
at the Tel Aviv Museum of Art
1992-96 – Taught sculpture and drawing
at the School of Art—Hamidrasha,
Beit Berl College
1999-2003 – Taught drawing at the Bezalel
Academy of Art and Design, Jerusalem
Solo Exhibitions
1977 – Sof Hashdera Gallery, Tel Aviv
1990 – “Figure,” Herzliya Museum of
Contemporary Art (catalogue)
– Gordon Gallery, Tel Aviv
1993 – “Head,” Gordon Gallery, Tel Aviv
(catalogue)
1997 – Gordon Gallery, Tel Aviv (catalogue)
– “Poets’ Portraits,” Metula Poetry
Festival
1999 – Gilgamesh (artist-book, limited edition,
Even Hoshen Publishing), exhibited at
Sotheby’s, Tel Aviv
– “Ransom of the Father,” Museum
of Israeli Art, Ramat Gan (catalogue)
2002 – “Recent Works from the Studio,”
473 Broadway, New York
113
– “Canvasses Against Black,”
Golkonda Gallery, Tel Aviv
(catalogue)
2003-04 – “Angussim,” The Open Museum,
Industrial Park, Omer (catalogue)
2005 – Deathfugue (artist-book, limited
edition, Even Hoshen Publishing),
exhibited at The Print Workshop,
Jerusalem
2007 – “Poets’ Portraits,” Rubin Museum,
Tel Aviv
– “Poets/Portraits,” Yeshiva University
Museum, New York
Selected Group Exhibitions
1985 – “Five Young Artists,” Studio
School Gallery, New York
– “Aluminum,” Studio School Gallery,
New York
1990 – “Aluminum,” Parsons School
of Design, New York
– “Artists from Herzliya: Works
on Paper,” Municipal Center of
Education, Marl, Germany (catalogue)
1991 – “Homage to Rembrandt,” Artists’
House, Tel Aviv (catalogue)
1993 – “Sculpture in the Little Forest,”
Ra’anana (catalogue)
1994 – “Israeli Sculpture in Tefen: The Last
Decade,” The Open Museum, Tefen
(catalogue)
1995 – “Autumn Salon,” Museum of Israeli
Art, Ramat Gan (catalogue)
– “Sculpture-Installation,” Israel
Festival, Jerusalem (catalogue)
– “Sculpture in the Little Forest,”
Ra’anana (catalogue)
– “Poets’ Portraits,” Fischer Gallery,
Mishkenot Sha’ananim, Jerusalem
1996 – “Hester Panim” (“Face Hiding”),
Beit Yad LaBanim, Petach Tikva
(catalogue)
– “The Binding of Isaac,”
Meny H. Gallery, Tel Aviv
– “In Memory of Yitzhak Rabin,”
Eretz-Israel Museum, Tel Aviv
A point of view gives one “control.”
You are seemingly given the possibility
of representing the entire system as
oriented towards youeself. In this case,
relinquishing control means recognizing
the arbitrariness of my perspective, of the
gap separating me from the subject I am
painting, of my inability to reach him.
At times the process of observation is
experienced as a desire for distance or
as a form of enhanced closeness. It is
important for me not to work from a single
point of view. Nevertheless, I attempt to
piece together the different perspectives,
to attain a new point of view that will
exceed subjectivity.
Drawing the face of a deceased poet
brings the attempt to draw any face to an
extreme. The faces of poets are marked
by time. They are the carriers of a secret
life. Their pathology is a personal, rather
than a public one. I am drawn to the
recognition of finality embedded in the
poet’s work, and I try to transport it into
the portrait. In this sense, the encounter
with his face renders the affinity between
the portrait and death more poignant.
Like poetry, portraiture is suffused with
an awareness of ephemerality—which
transforms the present moment into the
past, life into death. This awareness is even
more poignant when I draw the portrait
of a dead poet whom I never met—whom
I can know only through his writing and
through remaining photographs. As far as
115
he is concerned, it is not I who has created
the visual instant in which he is being
observed. In a certain sense, I am only
peering at this moment, peering at it from
the outside. Perhaps this is what makes
me endeavor to evoke the poet from a
place without words.
I began drawing these portraits in the late
1980s. Today I see this project as a homage
to the solitary voice, to a world that is
becoming extinct. This project is still in
process, and only some of the portraits are
included in this book. It is important to
note that it is not my intention to present
a poetic “canon.” Part of these works
evolved out of real-life encounters, while
others form milestones in a history of
reading that conjures up the poet.
The face is a live manifestation of how
the night sky simultaneously contains
the luminous side and the nocturnal side
of the moon. The proximity between
light and darkness in the sky-like face
touches upon the incomprehensible.
The composition is a means of capturing
that which cannot be captured. It carries
within it the resistance to the sadness or
pain sealed within the face.
I am drawn to the reality of the white
page. The void seems to announce its
existence. It is within this whiteness
and in relation to it that I try to attain a
“simple” state of being, as if I must lay the
face back into the earth. I move between
the desire to freeze it on the white page
and the desire to sustain it, breathing, for
a tense duration.
In contrast to the traditional icon, which
is based on the resemblance between the
figure and its representation, I search for
the chasm between them. The portrait
exists in the space between the viewer’s
expectation of identifying the figure, and
what comes into being in the painting as
an independent power.
This power is not a formal painterly
force, but rather the focal point of an
interpersonal space. For me, observation
is a real action in the world. As such, it
takes into account the “being” of the
person in front of me.
The other is forever an uncontrollable
subject. You cannot hold on to him.
To a certain extent, you can control the
chalk you use in order to “translate” the
tremulous life that appears and disappears
in front of you—yet you cannot capture
the eye whose object you yourself have
become.
I would like to relinquish control.
Sometimes I manage this in the course
of the work process. Drawing involves
a period of idle staring. You stare idly.
For me, this is the point at which I begin
to see. This is not a state in which one
person controls the other. It is a moment
of complicity, a dialogue.
The movement-towards contains an
element of surrender. Yet to what degree
is the sitter willing to surrender himself?
I wish he would ignore my presence, so
that I am no longer an obstacle to his selfreflection. This is the moment in which
I am no longer an artist; I am an object
within someone else’s field of vision. The
sitter’s proximity to himself influences my
ability to approach him. When I do not
sense the person’s closeness to himself, I
can only cling to his external attributes.
The mutual attentiveness of the gaze and
of its object constitutes the ethos of the
portrait.
116
If we were to examine a series of skulls,
the differences between them would be
discernible in terms of their dimensions:
wide, narrow, tall, short, protruding,
sunk. Beyond these differences, however,
we would have a hard time characterizing
them. This is not the case when we look
at a living face. The encounter with the
other’s face underscores his singularity.
What is the relation between Everyman
and the specific person sitting in front of
me?
undertaken, there exist before you a
nose—eyes—teeth—a mouth—capable
of chuckling.
The drawing of a portrait involves two
stages. First, I liberate the person from
his or her specificity. I must sacrifice the
surface, do away almost entirely with
clothing, undress the face. Some of the
signature features are negated, others are
repressed. I try to reach the nakedness of
“Everyman,” of the whitened portrait,
the ancient No mask. Only later do I
return to search for specificity, for the
subtle detail that creates an illusion of
resemblance. If I responded immediately
to the particular, to the sensual, to the
historical, I would be unable to grasp the
nakedness of “Everyman.” This universal
human quality is important to me.
Charcoal, chalk and pencil are all means
of encoding the real. On the one hand,
I must repeatedly discover anew the
particular code that will enable the mask
to be broken, and which will uncover the
face as movement. On the other hand, I
entertain a dialogue with a tradition of
portraiture (Fayum funerary paintings,
Holbein, Rembrandt, Chardin, Cézanne,
Giacometti, Bacon, Aurbach) that
captures the singular detail by means of
painterly abstraction.
The risk I take is the tremendous
difficulty—sometimes bordering on
impossibility—of attaining the specific.
There is always the danger that the
presence in front of you will chuckle
to itself. You know that beyond the
dimension of the journey you have
117
The observation of another human being
leads me to search in myself for the face
of the first man. When drawing a face, I
experience the attempt to create a human
being. Yet the more I try to infuse the
face with life, the more I see the frozen,
lifeless features beneath which the dead
are revealed to us.
Like others before me, I too am torn
between my devotion to observation and
my quest for what lies beyond it: the
crack in the mask, the opening onto the
invisible. Only when I finally feel that the
face exists as “presence,” can I return to
pealing it away layer by layer, to rendering
it inanimate. In order to touch upon its
solitude I must let go of part of the face,
part of the head. I must injure.
Zvi Lachman: From a Work Journal
What is a portrait? A human and
spiritual identity imprinted upon a face.
A presence whose existence cannot be
reduced to its tactile contours. More than
any other object, it is the portrait that
compels me to question this “presence.”
With every portrait I draw, I learn how to
see. Each portrait is not only an object of
observation—it also looks at me. What is
this gaze, who is this eye that is not mine.
The eyes are the heart of this enigma.
They have an immense magnetic power.
What you face, what you stand against,
what you withstand.
What I see is being distorted as I observe
it. At times, the gaze conceals no less
than it reveals. When I confront a face—
especially a photograph of a face—it
appears detached from circumstance,
from background, from the poem left
behind. It opens onto my own obsessions.
No encounter between me and this face is
possible unless it is refracted through the
imagination. And yet in the course of this
encounter I do not attempt to discover
myself, but rather to get away from
myself. I am looking for the unfamiliar,
for the wonder that will liberate me from
the photograph, from the mirror, from
myself.
The face, for me, is “being.” It exists as
time. It appears as both the longest and
the shortest duration, at once brief and
prolonged. It is incessantly evolving. If I
think of it as a ground upon which nature
acts, then its alteration becomes action.
Why paint the face? It is an attempt
to explore this enigma, to follow the
imperceptible movement between the
outside and the inside. You try to touch
this minute movement, to reach it, to
study it, to approach.
The alteration of the face is only revealed
to me through the act of painting. I
perceive this change as a network of
points. The flickering of certain points
within the network captures the shifting of
expressions. I thus search for those points
in space that follow the change and reveal
its limits. Rather than create a sculptural
envelope of a face, I seek intersecting
points of energy engaged in a flickering
dynamic, which may be deciphered as
different shapes.
There is seemingly nothing more familiar
than a face. One is easily tempted to create
a resemblance, to succumb to the need to
trace and circumscribe. If only it were
possible to draw closer, to capture what
could have been a part of a body.
118
distance, about the loss of that very distance as a result of the opaque and
mute proximity of death. Here it is, closing in and near you, the shadow of
death and you are a child who won’t fall asleep.
A girl wakes up and is aware and knows something that she should
forget, something that she remembers forever.
What can reconcile these forces that struggle so? What will calm and
allow the same sight to conceal itself in its vanishing hiding places? The faces
before you do not know how to answer this question, but they summon you,
eyes shut, beyond the secret wish revealed in poetry as the hidden within
the transparency of words. The sight is gathered through the echo of the
silence and the calling:
Would my face.
(from Rilke, The Tenth Elegy)
119
--
--
Rainer Maria Rilke, The Duino Elegies, translated by Edward Snow (San Francisco:
North Point Press, 2000).
Yona Wallach, Let The Words: Selected Poems, translated by Linda Stern Zisquit
(New York: Sheep Meadow Press, 2006).
Now when I look at the whitening perforations of that same unending
evening, an evening that is poured into the gloom of the night, my glance
keeps returning there beyond the portrait drawings of Zvi Lachman. By
means of the medium of those faces I call out to the faces that lash and
trickle from within the same corridor of gloom: The face of the shadow of
death.
The eruption of the faces of the shadow of death breaks in as a memory
from within the shadow, as a shadow from a shadow. Viscous, close,
adamant in its surrender, shifting the boundaries of the known even as it
crams the unknown into its interior. And this in the amalgamating presence
of shadow and light, impoverishing the light, ridding it of its essence,
flinging it from henceforth into the undiluted abyss, abandoning it as if
to hide, to mask its face. The jagged face of the shadow of the soul, of
the shadow of life and light, are forces uprooted from the body that grope
in order to become a body. In their contradictory embodiment, disclosed
line by line, they are blind to the spectator who stands stock still before
them. The shadows break through and revive childhood monsters of a
primordial evening, forgotten like childhood, saturated like its perishing.
In the dreadful silence they embark on being, a stillness that meshes in its
depth the scratching of the charcoal, the forced movements of the hand
that draws and that erases. Within the same silence floats a distant, hushed
attentiveness of a child who, frozen, listens to the exaggerated pounding of
his heart. He listens and for the first time recognizes the knowledge deep as
the sea of silence itself, of the certain presence of death—an awareness that
sets out like darkness to banish more and more into its interior everything
this child knew until then. Ruined from that primary cognizance of before,
of before the shadow of death, he awakes. And years later he still awakes, his
hand, like the same black and anonymous hand, traces the same knowledge
that banished life and greatly diminished its wondrous, luminous strength.
For Zvi Lachman, the hand that draws trails after the tempestuous
features of that same mad awakening from sleep that is not sleep. The
drawing is a sort of magic ritual of restraint and repose by the forces
implicated in that same night of unceasing awakening beyond the end of
childhood.
Portrait after portrait underscores the long night of the end of childhood.
It is dreamt again and again in the black of the charcoal as an unremitting
tempest that deafens its own quiescence. The memory that is drawn as the
faces of the poets, as the hidden face of their great, dark poetry, awakens
recesses of consciousness that have learned something about the disclosed
120
When I was a child, when they showed up for the first time, when I
hadn’t yet learned the sound-tracks composed for them by poetry—I knew
how to tell them, time after time, to leave. To disappear. To be swallowed
on the spot. Back into the crucible of burnt fears that ejected them. Not
yet, still not, I didn’t know then how to say the face of death. The same
“what” and the same dread remained dangling in the same void of no-thing
to which those faces were turned, flickering as if darkness itself desired
to acquire a body and a likeness and image and to materialize and be. In
the hushed listening to the wish of absolute darkness for bright light, the
shadow appears as a fierce striving toward revelation. The shadow seeks to
be disclosed and created as other than itself from within the entrails of the
night—it ascends and seizes the light that heals the ghosts, the light that
drives away Sheol, the underworld. Night after night the darkness longs
to disappear, dreams of waking. Its wish recalls the deepest wish of the
portrait, of the drawing of the portrait: To materialize as a real life figure, to
be like a creature of the interior. As an image, a Zelem.
In Zvi Lachman’s portraits the image is forever delayed on the
darkening banks of the shadow. The light of the soul hasn’t been lit yet,
the primordial, original struggle of matter in terms of its material essence—
sealed and lost—hasn’t ceased yet. The portrait lingers there, in the mist of
its shadow, like the poet lingered on the dark banks of his soul, giving voice
to the same expanse of a speechless threshold, and slowly, silently conjuring
it as a place of enormous and anonymous tarrying without end, unknown to
itself and its fellow-being, mysterious and groping, struggling with what—
the same “what” left with the night’s devouring mouth hanging open, a
mouth that dawn seals and blots out, erases and revises in the shafts of light
that return and advance.
The evening has no end
children’s tears
suspended
source of the night
crossing the street
a void dark
as an incision
all along my memory
the evening has no end.
121
(from Yona Wallach, “The Evening”)
closer, crammed with sounds like night itself. Remnants of the heat of the
sun, vestiges of the heat of the body, everything evaporates and condenses
like a downpour to leap, to fall, and then it is as if the distance slams shut
and the body that rebuffs the darkness, its fears, is dropped. Is dropped
over the edge, into the abyss, into the flames of slumber. Into the void of
the face.
For the face as a mask also serves us as a wall, a shield and a bulwark: our
portrait is a sheltering, godly seal extended toward the other in order that
he see himself in us, his individuality, his claim and desire to live and his
need for protection and compassion. The dropping of the bulwark, which
is the seal of the portrait, which is its limits establishing it as a screen and a
merciful mask, is the deep response to the claim of death beating at the heart
of the wish for life. This claim breaks through the boundary’s demarcations.
Faces without boundaries that aren’t faces and aren’t portraits. If so, what
are they?
This eruption of the lineaments of the face I wish to describe as the
eruption of their disclosure as a face. From there, from the depth of the fall
and its ongoing downward and inward turning plunge, rises and erupts the
vanishing of faces. As against this horror of vanishing rises the voice calling
out, or poetry; as against this it struggles to be revealed. This is a struggle
in darkness itself:
Against
So strong a current you cannot advance. My call is like
An outstretched arm. And its raised hand, tensed
As for gasping, remains for you
Always, defense and warning
Ungraspable One—palm out, wide open.
(from Rilke, The Seventh Elegy)
Ungraspable, they come as a shadow, they come as gray and black, and
they are different from black and gray, spreading and chasing, bruising and
igniting, bleeding black, bleeding in black, faces hallucinating and burning
like fire facing a wall, or paper, awake and blind, silenced by the sound of
their own inner, vanishing rhythm. That which was revealed back then,
during nights lived as the nocturnal poetry of the soul. As the depth of the
night of their soul, the faces of the interior erupt, forming into a portrait
that when I gaze at it now, I can’t help asking: You are the face of what?
122
asked to encounter this black knowledge. But now the viewer faces the
darkness, standing up against it and along with it. And something, mute and
silent, neither drawn nor erased. It is present as a devoured stain on thick
paper covered in charcoal and sharp strokes of tangled, black webs. Webs
sapped of strength, a nameless anonymous strength, as alien as a tremor
in the flesh, the breath. A tremor that makes me think that this is how it is
to stare into the face of the unfathomable dead. Alien, dead, a death that
suddenly reveals an unforgettable sight. A sight that seeps through as an
immense crumbling of the known and the familiar.
This crumbling is as inexorable as a blinding sandstorm, hastening to
sweep by and to tear everything in its path; there is the void and the secret
of the face has vanished, the secret of their being a singular divine seal, a
seal embodying in its singularity the singleness of man’s existence. The
stroke of the sealed face, by means of the gesture that nets countless webs
of shadow, repeatedly tears them to shreds. The drawing that depicts in
this manner the blurring of the sealed life as a blotting out, as the erasing
power of death, is not actually an iconoclastic drawing. The shattered
portraits reveal man’s deepest fracture to be an essential part of his features
as a distinct, identifiable being. Such a face is the path of the anticipated
vanishing when it is already present and continues in the wake of being. It
goes on and winds upwards until the moment it descends as a veil of mist,
as a final curtain, on the breath of life.
Not only, after late thunderstorms, the pulsing clarity,
not only the onset of sleep and, near dusk, a premonition …
But the nights!
(from Rilke, The Seventh Elegy)
123
A face of storm and night is revealed, somewhere, sometime, a time that
is “then”—a then that endures as a continuous now, “over there”: in that
space of unceasing time, the soul is tempestuous as the night. This is the
sealed night that suddenly opens and floats and is revealed in these charcoal
portraits. Faces that are unseen and unfaced. The breath is stilled, the breath
shuts its eyes. It is the fear that yawns wide like a door swinging open to
the heart of the darkness. And from there extends a corridor of a long and
enduring darkness. Wandering between sleep and twilight wakefulness.
An unending whisper, a clear unsaid word, unspoken words. This is only
the shudder that creeps forward and approaches, that is crushed and comes
the abyss of the concealed, darkening and viscous. There and then, horror
is revealed as the flight of light from shadow toward a sealed and vanishing,
lost domain.
Looking at the expressions of the charcoal portraits of poets by
Lachman, I wish to say that often the word ‘horror’ is nothing other than
a human being’s cachet, endured in its mutability and senseless plenitude.
It is the existence of man when he himself is horror or shadow, in the
shuttered absconding of light from his world.
Our minds don’t commune
like those of migratory birds. Left behind and late,
we force ourselves suddenly on winds
and fall [...]
(from Rilke, The Fourth Elegy)
The poets’ faces depicted in the portraits turn toward the site of “the fall,”
which is the desertion of light. There their eyes open wide. In the widening
gaze turning toward the absence of light, the protective layer designated
as “face” is torn away, and thus in the tatters of their falling, the shielding
fabric of our features turn into a detached web of strokes; wandering marks
dispersing in the heavy breath of the wind that is frightened of being
uprooted and of wasting away. In the poems of the poets that Lachman has
drawn you will find the same place hewn in words, stressed like black milk
from Germany, like a bride whose dress is black and in tatters, like a black
hand playing a violent and terrible death on the keys of a hushed silence.
A black hand with no man behind it
a black hand frightened children …
basic content controls the hand with what’s darkest in the hand
most hands are not aware of it until suddenly
someone allows himself, and the brains remember …
(from Yona Wallach, “A Black Hand”)
Zvi Lachman has cast his gaze toward the space of the unconscious embedded
in the poetry; hither he stretches out his sketching hand and directs his gaze
at the faces of the poets who whispered that space. Lachman turns their
unknown faces, disclosing them to the spectator-reader who perhaps never
124
the face. And this is because the portrait is but a frayed fabric that, for a
swift and severed moment, hauls to the surface from the depth of interiority
or of soulfulness its burning and pulsing heart, like the heart of the very
same law that unsettles everything in the world. The face is the soul, and
the soul is at the heart of the wavering that impels everything from void to
void. Primarily, it removes and uncovers the veil of the visible line that
defines, orders, breaks and shears it, leaving behind a weight, flung from
the depths like a spell.
These observations are based both on my conversations with the painter
Zvi Lachman, and, above all, on my impressions of the portraits—made in
the late eighties and early nineties—of the faces of Leah Goldberg, Rainer
Maria Rilke, Nurit Zarchi, Avoth Yeshurun, Natan Zach, Elsa Lasker
Schiller, and Yonah Wollach.
* * *
This spelling out of the poets’ names might be thought of as giving birth to
a clear magical expanse, sealed by the charcoal that turns darker and darker
as it traces their faces. The names are a defensive space where whatever can
be drawn together and made whole is assembled.
The names of the poets exist and are alive in a space set apart from the
drawings that Lachman created from photographs of their faces; in these
portraits of charcoal and darkness are knit nameless shadow-faces, whose
meaning, whose scars burnt to a crisp, I am trying to speak of here.
In the second elegy of the “Duino Elegies” , Rilke writes:
If only we too could find some defined, narrow,
purely human place, our own small strip of fertile soil
between stream and stone. For even now our heart
transcends us, just as with those others. And no longer
can we gaze after it into pictures that soothe, or
into godlike bodies where it finds a grander restraint.
(from Rilke, The Second Elegy)
125
And so, somehow, at some time or other, the heart brims over and is crushed
by the removing of trammels that otherwise keep in check the powerful
forces of the shadow. Its expanse or origin, buried in gloom, is breached
and rushes upon the space of light enveloping us and flings it out beyond
Shva Salhoov
Would My Face
Somewhere, at some time or other—the place in our memory is not a
place and time is not time—but there and from there, from within that
zone whose threshold is unmarked and hovers in the silence of its depths,
squeaks a hinge. A door opens. And horror bursts forth.
The Hebrew word for horror is always linked to something visionary.
Horror is a visible event, the core of which resides in its actual presence as
a shadow. For well over a dozen years, Zvi Lachman has drawn portraits of
poets that strive to duplicate the visionary essence of the shadow of horror.
I will now primarily try to trace the impression that has accrued within me
in the wake of my ongoing engagement with shadows that were and still are
faces, that are and are not faces: the shadow of darkening expanses, sealed
mouths, perforated eyes, seeing and unseeing, singed eyes, glittering with
the light of dim charcoal.
These are faces that were never photographed and they appear before
you as life drawings, as an imaginary act calling from the underworld, a
place that dwells in the imagination of Zvi Lachman. The underworld
of this place—its Sheol—is established and created by means of certain
laws of looking and perceiving; that is, of sight and of understanding the
seen, which Zvi Lachman has developed over many years as a draftsman,
sculptor and painter.
The profound nature of its pictorial laws is revealed as the surface of
portraits whose expressions are torn to shreds, atomized, disheveled, and can
barely be identified as complete, articulate, and unified. The disfiguration of
the surface that we usually define as “a face” occurs as a result of Lachman’s
grasp of the object—the world of things or “essences”—as a dynamic of
particles, a totality, a dynamic occurring as a multi-directional entropy, as
a wild, unraveling complex of contradictory and identical gestures that
ceaselessly attract and move in all directions.
In the world of things, from Lachman’s point of view, there is no such
thing as a clear-cut, frozen moment of arrest that creates and defines the
“frame”; no exact and defined boundaries exist to establish the separateness
of objects. The law of appearances as a never ending movement reveals
itself, according to Lachman, in its maximum acuity in the appearance of
126
Twenty years ago, Zvi Lachman began drawing the faces of poets—
those who are with us and those who no longer are. This catalogue—
which is being published in tandem with the exhibitions at the Rubin
Museum in Tel Aviv and at the Yeshiva University Museum in New
York—presents a wide range of the portraits created by him.
In these drawings, Lachman aims to redefine the meaning of
the portrait. The instances of abstraction in his works exist in sharp
tension with the human, personal contours of each face he observes.
For him, each portrait is a human and spiritual identity imprinted
upon a face, whose presence cannot be reduced to its tactile contours.
He contends with the philosophical question of human presence and
of its ever-changing nature, so that each depicted figure is not only an
object of observation but also a contemplating subject.
Moreover, Lachman’s art mobilizes the act of “pure” drawing
in order to reprocess images that were already represented in other
mediums (photography, poetry, literary biography); in drawing, he
finds a rich visual form that allows for the disintegration, reproduction
and defamiliarization of images, while calling attention to the relations
between poetry and art. Shva Salhoov’s insightful essay further
focuses the viewer and reader’s attention on the intimacy between the
poem and the drawing.
As Electronic media and the boundless reach of the Internet have
come to render information instantly available—presenting it in a
one dimensional, sterile and simplified form—Lachman remains
committed to maintaining contact with nature and with human
memory. We are thankful for the privilege of collaborating on this
unique project, and for the opportunity to exhibit it in the U.S. and in
Europe.
We thank all those who contributed to the success of both the
exhibitions and the book: Shira Naftali at the Rubin Museum; Sylvia
Herskowitz and Reba Wulkan at the Yeshiva University Museum;
photographer Avraham Hai; writer and scholar Shva Salhoov;
catalogue designer and producer Michael Gordon; assistant designer
Oren Hadar; text editor Daphna Raz; and English translators and
editors Gabriel Levin, Talya Halkin and Glendyr Sacks.
Carmela Rubin, Ayelet Danielle Aldouby, and Doron Polak
128
Table of Contents
Preface
128
W o u l d M y F a c e Shva Salhoov
126
F r o m a W o r k J o u r n a l Zvi Lachman
118
Portraits
21
Biographical Notes
113
Pagination runs from right to left, following the Hebrew order.
Zvi Lachman
Poets/Portraits
Exhibition
Rubin Museum, Tel Aviv
January-March 2007
Yeshiva University Museum, New York
April-August 2007
The realization of the exhibition and the publication
of the catalogue were made possible through
the generous support of Israel National Lottery
Council for the Arts, and the Joshua Rabinowitz
Foundation for the Arts, Tel Aviv.
We would like to thank the collectors who have
loaned works for the catalogue and the exhibition.
Rubin Museum
Curators: Carmela Rubin, Shira Naftali
Yeshiva University Museum
Director: Sylvia A. Herskowitz
Curator: Reba Wulkan
Curator and coordinator: Ayelet Danielle Aldouby
Initiator and coordinator: Doron Polak
Catalogue
Design and production: Michael Gordon
Text editing: Daphna Raz
English translation: Gabriel Levin
(pp. 126-119),Talya Halkin
English editing: Glendyr Sacks (pp. 126-119)
Photography: Avraham Hay
Assistant designer: Oren Hadar
Pre-press and printing: Kal Press Ltd., Tel Aviv
Binding: Keterpress Enterprises, Jerusalem;
Sabag Bindery, Holon
Measurements are given in centimeters,
height × width; works are from the artist’s
collection, unless otherwise indicated.
© All rights reserved to Zvi Lachman, 2007
ISBN 978-965-90879-6-5
On the cover
English side: R a i n e r M a r i a R i l k e
(Who, if I Screamed), 2001 (see p. 31);
Hebrew side: Y o n a W a l l a c h
(Lines for my Image), 1992 (see p. 81)
Your Face to My Face
Be to me
your face becoming
to my face.
Be to me
face to
face.
Mouth to
mouth. Utterance
to utterance.
Avot Yeshurun
Translated by Gabriel Levin and Lilach Lachman
To Lilach
Zvi Lachman
Poets/Portraits
Rubin Museum
Yeshiva University Museum
30“50.5 , פחם ופסטל יבש על נייר,2006 , ד י ו ק ן ע צ מ י ע ם ק ו פ ח ם
S e l f - P o r t r a i t w i t h C h a r c o a l L i n e , 2006, charcoal and dry pastel on paper, 30×50.5
Zvi Lachman
Poets / Portraits
© Copyright 2024