רגעים סיפורים מרגשים על רגעים גדולים רגעים סיפורים מרגשים על רגעים גדולים נחמן סלצר כל הזכויות שמורות © תשע"א 2011 למחבר ולהוצאת ספרים פלדהיים אין להעתיק ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי ,אלקטרוני או מכני, לרבות צילום והקלטה ,ללא אישור בכתב מהמו"ל עימוד :שמעון בן־שחר הוצאת ספרים פלדהיים ת"ד 43163ירושלים 91431 Feldheim Publishers 208 Airport Executive Park Nanuet, NY 10954 Printed in Israel לעליזה על הרגעים המשותפים החשובים בחיים שלמי תודה לריבונו-של-עולם ,על ההשראה שהוענקה לי ,ועל הזכות שניתנה לי ליצור ולמסור את הדברים לכלל ישראל. לדבורה קיל ,עורכת בעתון "המודיע" ,על הבדיקה המדוקדקת של כל מילה ומילה היוצאת תחת ידי; על תיקוני שגיאות הדקדוק ,ועל הדאגה לליטוש ולאימות הסיפורים ,מבלי לפגוע בסגנוני האישי. לכל הגרפיקאים המעצבים את סיפוריי המופיעים בעיתון – ומעניקים להם מראה מקורי וצבעים נעימים לעין ,ולאסתר הני ארליך ,הדואגת לכך שהכל יטופל ביעילות מרבית .תודה לרות ליכטנשטיין ,לחוי ארנסטר ולמרים יעקוביץ'. לעתון "המודיע" באנגלית ,עתון איכותי ויהודי אמיתי ,על ההזדמנות שהוא פותח בפני ,להגיע לליבם של יהודים כה רבים .ניתן לומר כי ,במובן מסוים ,צמחנו יחד. ולילדים ,היחידים והמיוחדים! לעליזה ולכל אותם אנשים מדהימים ברחבי העולם ,על הסיפורים הטובים ביותר שלהם ,אשר שמרו עבורי. תוכן העניינים הקדמה 1 1......................................................................................... סיפורו של סיפור13.................................................................... רגעים של השגחה חיים של בטחון 1 9....................................................................... "מספר תשע"26............................................................................ חופר הקברות33........................................................................... השגחה פרטית ברכבת התחתית40.................................. החוליה המקשרת47................................................................... ישני עפר 54..................................................................................... כהרף עין62...................................................................................... רגעים שיש בהם אתגר זה חלקי7 3....................................................................................... לפי הספר 80................................................................................... רוטשילד בנימין 87...................................................................... בין השמשות94............................................................................. רגעים של תקווה חיים מאירים1 01........................................................................... צדקה על אופניים109................................................................ הרב המסתורי115......................................................................... נקמה משני סוגים 121............................................................... המסר132........................................................................................... רגעים של קדושה יפוטר ואל יעבור1 41................................................................... לכל סכסוך יש מחיר148.......................................................... מעשה שהיה בסיאטל 154....................................................... כמו אחים160.................................................................................. בית ה' 167......................................................................................... רגעים של אימה דמי אחיך 1 75.................................................................................. נפש תחת נפש 183...................................................................... הבל פה שאין בו חטא 190...................................................... "לחיים" ולא למוות195............................................................. לתפוס טרמפ -ב'סטייל'202................................................. רגעים של הוד והדר אמן2 11............................................................................................... רצועות של חיים216................................................................... פגישה גורלית222........................................................................ הדרך לגדלות 229......................................................................... המועדון236...................................................................................... שלח לחמך על פני המים244................................................ תהיינה אותיות אלה למגן249.............................................. הקדמה חיינו הם שרשרת רגעים ,חוליה ועוד חוליה ,רגע ועוד רגע .מהם משמעותיים ,מותירי רושם רב יותר ,ומהם סתמיים ,לכאורה .במבט האמת, כל אחד מהם נושא מטען רב ערך .בהתבוננות לאחור ,יש רגעים שאותם מציין האדם כנקודת מפנה בחייו; רגע אחד קטן – זהו כל מה שנדרש על מנת לחולל שינוי. וכך ,יש רגעים של פחד ורגעים של נחמה; רגעים של אהבה ורגעים של התפכחות מאשליות; רגעים של אמון ובטחון; רגעים של כעס ותחושת בגידה; רגעים של קרבת אלוקים ,רגעים של נגיעה בקדושה. עלינו מוטלת האחריות לנצל אותם רגעים יקרים מפז שהוענקו לנו .ביום מן הימים נוכל להשקיף לאחור על שרשרת הרגעים של חיינו ,ולחוש שמחה וסיפוק מהאופן בו בחרנו להשתמש בהם. ה' צלך על יד ימינך – ה' עמנו בכל רגע ,מלווה אותנו בכל החלטה והתמודדות .הוא עמנו ברגעי אושר וצער ,ברגעי הישג וייאוש .הוא עמנו באותם רגעים שבהם אנו זוכים להארה חטופה של התמונה השלמה, כאשר הכול מתבהר .והוא נמצא שם גם ברגעי השגרה ,העשויים חלקיקים חלקיקים שאין להם פשר. בכל אחד מאותם רגעים ,ה' הוא המכוון והמדריך ,התומך בנו בבחירתנו, במסעותינו ובנדודינו ,בפיתולי הדרך המתעקלת לאורך חיינו. כל אחד מהסיפורים המובאים כאן ,מייצג רגע חשוב ומכריע בחייהם של אנשים ,אשר יתכן כי הם דומים מאד לכם ,הקוראים .גם עבורי ,זהו רגע חשוב בחיי .מילים אלה נרשמות בשעת לילה מאוחרת ,ותוך-כדי הקלדתן חושב אני על שרשרת האירועים שהובילה לסיפורים אשר עומדים אתם לקרוא .מקווה אני כי אף בכם ,בעודכם שקועים בין דפי ספרי זה ,תתעורר תחושת השראה וענווה; ובעוד הרגעים בחייכם נשזרים ומתמזגים בחיי האנשים אשר עליהם תקראו ,נחוש איך נוצרים ונטווים הקשרים המחברים בינינו. ובכן ,נצלו רגעים אלו היטב .מתנה יקרה היא ,בת-חלוף ,הנמוגה במהרה בין דפי ההיסטוריה ,ללא מבט קצר לאחור .פשוט ,רגע חמקמק החולף במרוצה במנהרת הזמן... רק רגע אחד .ובכן ,מה תעשו בו ,ברגע שבידיכם? הרב נחמן סלצר רמת בית-שמש סיפורו של סיפור מבט מאחרי הקלעים כל אחד מאתנו קיבל תפקידים מסוימים ,מתאימים לו במיוחד ,שאותם עליו לבצע במהלך חייו .כל אחד ותפקידו הייחודי – גם אם נראה שתפקידו דומה ,או אף זהה ,לתפקידו של חברו ,אנו מאמינים כי הסגנון אישי שלהם ודרכם עצמאית משפיעים על האופן שבו כל אחד מהם מותיר את רישומו בעולם. קחו ,לדוגמא ,סופרים .בעולם הספרות היהודי סופרים רבים ,חלק לא מבוטל מאתנו אף כותב סיפורים בסגנון דומה .הרצון לעורר ולהלהיב את הקורא לשאוף ולהתעלות בעבודת ה' שלו ,להתקרב אל בוראו ,לראות את הטוב והנאצל בעולמו – משותף לכולנו ,כפי שאנו שותפים גם לחיבת מלאכת ההקלדה (לפני עשר שנים הייתי כותב כאן 'הכתיבה') .אך עם זאת ,לכל אחד מאתנו סגנונו האישי ,אותו פיתח וליטש במשך השנים. יכול אני להעיד על עצמי ,כי סגנון סיפורי האמת הקצרים שלי התפתח בתקופה שבה כתבתי עבור עיתון "המודיע" באנגלית .התחלתי את הקריירה שלי כסופר ,מבלי לדעת לאן פני; לא היה לי שמץ של מושג איזה סוג של סיפורים ברצוני לכתוב ,כפי שלא ידעתי היכן אוכל למוצאם .אך מסובב כל הסיבות הביא אותי להעלות על ליבי ,כי ייתכן שזוהי הדרך שבה עליי ללכת; האירועים התרחשו בקצב שלהם ,הסיפורים פשוט הגיעו אלי ,בזה אחר זה. מה רציתי לכתוב? שאלה טובה. גיליתי שאני מתחבר לאותם סיפורים שיש בהם "עוקץ" ,התפתחות מפתיעה ,משהו שצץ ומופיע בעיקול הדרך ומותיר אותך מתפעם ,מתרגש, מעין דובדבן על הקצפת של המסר הערכי ,אותו ביקשתי להעביר דרך הסיפור .ככל שה"עוקץ" היה מקורי ומעניין יותר ,כך גברה הנאתי מן הסיפור .ולפי המשוב שקיבלתי מקהל הקוראים שלי מכל קצווי תבל – מצעירים ועד קשישים – הבנתי כי יש לי שותפים להנאה זו. היו סיפורים שזכו לתגובות של חוסר אמון מוחלט ,והעורכים שלי לא חסכו מהם את הערותיהם; הם סרבו לקבל את טענתי כי מדובר בסיפורי אמת ,שהתרחשו במציאות .זכור לי סיפור אחד שהיה מסעיר במיוחד :נער צעיר ,חולה במחלת כליות קשה ,הגיע לארץ ישראל עם הוריו ,מתוך רצון לזכות ולפקוד – אולי בפעם הראשונה והאחרונה בחייו הקצרים – את המקומות הקדושים .חברו הטוב ביותר הצטרף לנסיעה ,יחד עם הוריו ,וכך מצאו את עצמם שני הנערים משוטטים בבית-החיים העתיק של צפת ,בעוד האבות ניגשו לטבול במקווה האר"י. הסיפור החל ,למעשה ,כאשר צמד החברים נכנסו למערת קברו של הושע הנביא ,המצויה בתוך מבנה קטן-ממדים .הם חשו כיצד ציונו של הנביא קורא להם להיכנס ולחקור את מסתריו .הם החלו לצלם את המקום ,ולפתע הבחינו שאינם לבד .יהודי זקן התגלה לפניהם ,יושב אל שולחן ולומד מתוך ספר .לצדו ניצב בקבוק יין ,והוא הציע להם לשתות "לחיים" .הנער החולה סירב ,והסביר לו כי אסור לו לשתות יין במצבו ,ואילו חברו נעתר להצעה. היהודי הקשיש מזג יין לכוסיות ביד רועדת ,ומעט מן היין נשפך והכתים את המפה הצחורה .השניים פנו לצאת ,ואז פנה הזקן אל הנער החולה" ,ברצוני לעוץ לך עצה :שתה כוס מיץ לימון בכל יום ,עד שתשוב הביתה ".הנער הנבוך לא ייחס לעצה חשיבות רבה ,והם יצאו משטח הקבר ופנו לפגוש את הוריהם. "הבה נלך לפגוש את הצדיק ",הציע אביו של אחד מהם ,כאשר שמע את סיפורם ,והם שבו על עקבותיהם אל ציונו של הושע הנביא .הם נכנסו לחדרון הקריר והאפלולי ,ומה רבה היתה תמיהתם :הזקן נעלם כלא-היה, מבלי להשאיר אחריו עקבות .המפה הפרושה על השולחן הייתה צחה מכל כתם .לאן נעלם הזקן? הם אף לא הבחינו בו בצאתו! החוויה הותירה בם רושם עז ,הזוי ,בלתי-מציאותי .קשה היה לשכנע את הוריהם כי אכן היה שם זקן שבידיו הרועדות בקבוק יין אדום. מכאן ואילך הקפיד הנער החולה לשתות כוס מיץ לימון מדי יום ביומו, בדבקות אמיתית .עם שובם למקום מגוריהם בחו"ל ,נלקח הנער לבדיקה בבית-החולים הקרוב ,שם ציפתה לו ולרופא הפתעה מדהימה :לא נותר כל זכר למחלה .הוא הבריא לחלוטין. סליל הצילום נשלח לפיתוח ,ומה רבה היתה התדהמה ,כאשר בין שאר התמונות שהנציחו את המסע בארץ הקודש ,נמצאה דמותו של יהודי קשיש בעל זקן לבן ארוך ,יושב אל השולחן בציונו של הושע הנביא .פניו נקלטו בעין המצלמה ,מישיר מבט אליה – הדמות אשר עצתה הצילה את חיי הנער ,ואשר אותה חשבו לדמותו של אליהו הנביא. פרטי המעשה הגיעו לאוזניי ,ואני כתבתי את הסיפור עבור הטור שלי ב"המודיע" .על מנת לחזק את הרושם ,צירפתי את התמונה ,שהתנוססה לצד הסיפור .לא שיערתי איזו סערה תתחולל בעקבות פרסום התמונה. מדוע? מכיוון שאותו יהודי זקן היה ידוע ומפורסם. רבים הכירו אותו ,ואיש לא האמין שהוא-הוא היהודי הקשיש מהסיפור. מי היה אותו זקן? במשך שנים רבות שימש כגבאי אצל הרבי מסקולען. ובכן ,מה קורה כאן? שמא בודה הרב סלצר דברים מליבו? נו ,קל למדי לברר את האמת :ניגשו אנשים אל אותו יהודי ושאלו אותו. "אמור נא ",פנו אליו" ,האם זכור לך סיפור כגון זה? שני נערים בציונו של הושע הנביא ,מיץ לימון"?.... הוא זכר הכל לפרטי-פרטים .כן ,הוא אכן פגש את הנערים ,מזג לאחד מהם כוסית "לחיים" ,ויעץ לנער החולה ,לשתות מיץ לימון – סגולה עליה קרא בספר עתיק יומין .הוא נהג לחלק את זמנו בין צפת ,מיאמי ובורו פארק .כן ,היה זה הוא. שוחחתי עם המשפחה ,כתבתי סיפור המשך לאותו מעשה ,ובו שיתפתי את הקוראים בסיפור חייו המרתק .תוך-כדי-כך ,הוכחתי משהו גם לעורכי העיתון ,בכל הקשור לסיפורים שאני אוהב לכתוב :הסיפורים אמיתיים, למרות היותם כה מדהימים ומפתיעים .למרות שהם נראים כפרי הדמיון בלבד. אנשים נוהגים לספר לי סיפורים ,כל הזמן .רוב הסיפורים נמסרו לי מפי בעלי המעשה עצמם ,או כאלו המכירים אישית את בעלי המעשה .אך אינני מסתפק בכך .משקיע אני מזמני כדי לחקור את הנושא ,מתקשר לאנשים, משיב לשולחי ה'מיילים' ושואל שאלות עד שהפרטים מתבהרים והתמונה הופכת להיות שלמה ומלאה .כותב אני את הסיפורים כך שהם ישקפו את האופן בו שמעתי אותם ,קרוב ככל האפשר למקור .נוהג אני לשלב קטעי שיחות ולהוסיף קטעי תיאור כדי להעשיר את הסיפור ,אך עדיין מקפיד אני להיצמד לסיפור המקורי ,על כל פרטיו .פעמים רבות קיבלתי משוב חיובי ביותר מאותם אנשים אשר שיתפו אותי בסיפוריהם .לדבריהם ,הם הופתעו לטובה מהאופן שבו שיקף הנוסח הכתוב את המעשה עצמו. אינני רואה צורך בהוספת "קישוטים" לסיפורים; מדהימים הם כפי שהם. ומדוע בוחר אני בסיפורים כגון אלו? מכיוון שהם מהנים ביותר .ובאיזו דרך אני כותב אותם? פשוט ,אני "נכנס לראש" של הדמויות ,ומשם אנו יוצאים למסענו בעולם .במהלך מסע זה ,אנו מבקרים בארצות שונות ,פוגשים אנשים מרתקים ,נחשפים לתרבויות ומושגים חדשים המעשירים אותנו ומעניקים לנו מבט רחב ומקיף יותר על החיים .כל זאת מתוך השקפה תורנית. ובכן ,זהו כל הסיפור ,בקצירת האומר – מה שאני מכנה "סיפורו של סיפור" .גילוי סיפורים הממחישים לנו את יד ה' ,מסירתם על רקע תפאורה שיש בה קורטוב של מתח ושלל צבעים מרהיבים ,על מנת להוביל את הקורא לחשיבה מחודשת .פעמים רבות ,עשוי הקורא להרהר בליבו" :אין זה ייתכן! הסיפור הינו מדהים! בלתי אפשרי שאכן אירע במציאות!" תשובתי לכך היא :יכולים אתם להיות רגועים; הסיפור ייתכן ,והוא אירע במציאות. הסיפורים המובאים לפניכם בין דפי ספרי עשויים להתרחש לכל אחד מכם; האמינו לי. רגעים של השגחה "אני מאמין באמונה שלמה כי הבורא ,יתברך שמו, הוא בורא ומנהיג לכל הברואים"... (י"ג עיקרי אמונה להרמב"ם) חיים של בטחון אין זה דבר של מה בכך ,כשבתך באה בברית השידוכין עם המתמיד - בה"א הידיעה -של הישיבה .לא זו בלבד ,בן הוא לאחד מחשובי מגידי השיעורים בירושלים .ליבה של גולדי ,אם הכלה ,עלה על גדותיה ,והאיר את פניה באושר עילאי ,בכל עת שעלו במחשבתה הנעימות והחן שנתברכו בהם המחותנים החדשים .האמנם אין זה חלום? אך עיניה לא טחו מראות גם את המציאות הארצית. "כיצד נתמודד עם המחויבות הכספית הכרוכה בשידוך זה?" פנתה בשאלה-מחאה אל בעלה" .היטב יודע אתה כמוני ,כי משפחת שיינרמן מצפה כי ניטול על עצמנו את העול .גם השדכן השמיע באזנינו את המסר הזה באופן שאינו משתמע לשתי פנים .למעשה ,יכולה הייתה משפחת החתן להמשיך וללחוץ עלינו .בזכות יראת השמים שלהם ועדינות נפשם, ומתוך שהכירו בכך שאף הם זכו ביהלום ,הסתפקו בסכום שאותו התחייבנו להעניק לזוג". "שמואל" ,לא הרפתה ,תוך שהיא מנסה להשליט סדר בבית ,אחרי שמחת ה'ווארט' ,שנערכה בו אמש. "כן ,גולדי ",השיב בפיזור נפש ,נושא עיניו לרגע קט מן הספר שבו עסק. "מה נעשה?" שאלה את בעלה הלמדן ,אשר ניכר היה כי הספרים הגודשים את קירות הבית מעניינים אותו הרבה יותר. "מה נעשה בקשר למה?" ענה בשאלה ,מנסה לעמוד על רצונה. "הכסף ",לחשה בקול צרוד. פניו התבהרו בהבנה" .אהה" ,אמר" .הכסף ,נכון .בעזרת ה' ,בבוא העת, ישלח לנו ה' את כל צרכינו .ברור .אין לנו לדאוג על-כך". "אך שמואל ,מדובר בסכום כה גדול" ,אמרה. "מהו כסף אצל הריבונו-של-עולם?" קרא בתמיהה של ממש ,גבותיו מתרוממות ,ממש כפי שנהג לעשות כשעלתה קושיה במהלך לימודו .והיא? נאלצה להסכים בלית-ברירה .ככלות הכול ,מה היה בידיה לעשות? צדיק הוא בעלה ,זה מכבר נוכחה לראות כי ה' משפיע עליו דאגה מיוחדת ,כפי שאך מעטים זוכים .הזדרזה והסירה את העניין מראשה ומליבה ,ושנסה את מותניה לקראת עומס ההכנות לחתונה .רק בערב ,כאשר העייפות הכריעה אותה והיא השתרעה על מיטתה ,עיניה הולכות ונעצמות ,על רקע קולו המתנגן של שמואל הלומד בחדר המגורים ,נזכרה שעדיין אין בידם כסף לשלם עבור החתונה והביגוד ו ...ו... אותם ימים ,נאמרו תפילותיה של גולדי וקריאת ה"שמע" שלה בכוונה יתירה. הימים החלו כביכול להאיץ את מרוצתם .הגיע יום שלישי בשבוע ,והנה נותר שבוע בלבד עד החתונה ,ובבית אין פרוטה .אמונה? אין למעלה ממנה. אך שמא יש כאן עוד משהו .בליבה החליטה גולדי בנחישות :הערב ,עם שובו של שמואל מן הישיבה ,היא תשוחח אתו שיחה רצינית .אבל אז הגיעו הדודה ביילה מבלגיה ,והדוד מנחם ממונסי ,והיא הייתה עסוקה וטרודה בקבלת פניהם ,עד שכל העניין פשוט פרח מראשה. ביום רביעי ,קבע שמואל להיכנס אל הרבי לשיחה מכרעת לקראת החתונה ,ועת שב לביתו בשעת לילה מאוחרת ,כבר נמה את שנתה. ביום חמישי ,מעד מוישי במדרגות ונפצע בסנטרו .שמואל נחפז לקחתו לחדר מיון כדי לתפור את הפצע ,ובינתיים סיכמה גולדי פרטים אחרונים עם בעל הקייטרינג ועם חנות הפרחים ,כך שעדיין לא מצאה את הזמן לשוחח עמו בעניין הכספים. וכך הלכו הימים וחלפו .בשבת ,לא דיברו בנושא ,מעולם לא עסקו בענייני כספים בשבת ,ולא עלה על דעתה להפר זאת כעת. ואז, כביכול במפתיע ,הגיע הערב שלפני החתונה .עד למחרת בבוקר היה עליהם להשיג כשלושים אלף דולר ,והיא עדיין לא הספיקה לדבר עם שמואל על-כך .היא חשה את הפאניקה עולה בגרונה ,בעוד עיניה סורקות את ערימת החשבוניות לתשלום שהתגבהה על השולחן שלפניה. מה תועיל לה שיחה עם שמואל? האם יש ברשותו מכונה להדפסת שטרות? ומה עשוי הוא לומר לה? שתתחזק באמונה ,שתאמין שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר? מה עוד יוכל לומר? הוא חזר הביתה בשעה שבע בערב ,והיא ארבה לו מאחורי הדלת. "שמואל" ,אמרה" ,עלינו לדבר על הכסף". "בסדר גמור" ,הסכים בנעימות. היא אחזה בידה צרור תפוח של חשבוניות" .את כל זה עלינו לפרוע עד מחר" ,פלטה בבהלה" ,ואין לנו במה לשלם .שמואל ,חייב הינך לגשת הערב לגמ"ח ולהשיג הלוואה ,לחשוב על פתרון כיצד להשיג את הכסף". "לכמה כסף אנו זקוקים?" שאל ,מקמט את מצחו בריכוז. היא ערכה חישוב מהיר" .עשרים אלף דולר עבור התשלום הראשון לדירה. עשרת אלפים דולר עבור החתונה .ארבעת אלפים דולר לכל ההוצאות השונות ,פרחים ,ביגוד וכדומה" .הוא שמע הכול .כל-כך הרבה כסף! אך הייתה לו אמונה; הוא ידע בבהירות ,בידיעה גמורה ,שהכול יהיה בסדר .מה אכפת לו שכרגע אין אגורה שחוקה בארנקו? מה הם שלושים וארבעה אלף דולר אצל הריבונו-של-עולם? הוא סב על עקביו ויצא מן הבית ,והיא נמלאה רגשות אשמה על שהניחה לו לצאת מבלי לטעום דבר. היא המתינה לשובו במשך שעות .הטלפון צלצל ,היא שוחחה עם המחותנים ועם חמותה ,צחקה וחייכה ,וכל אותה עת חשה כיצד בתוכה פנימה היא נשברת לרסיסים ,תוהה מדוע טרם שב .לבסוף ,סיימה שיחת טלפון מאוחרת אחרונה ופנתה לחדרה ,לחטוף תנומה. הוא שב הביתה בשעה אחת אחר חצות ,פוסע בזהירות כדי שלא להעיר אי-מי מבני הבית ,אך היא שמעה אותו .יצאה לקראתו ,מהדקת את חלוקה סביב גופה ,כשהיא מצטמררת קלות" .נו?" שאלה ולא יספה. הוא פשט זרועותיו לצדדים ,הביט כלפי מעלה והפטיר בשקט ,שלא עלה בידו להשיג הלוואה. "מה קרה?" שאלה אותו" .טוביה הוא ידיד טוב שלך .מדוע לא פנית אליו לבקש עזרה?" מרירות נמסכה בקולה. "היו שם אנשים כה רבים ,ותור ארוך השתרך" ,אמר" .ראיתים כולם, אנשים ישרים ,חשובים ,הממתינים בתור ,וחשבתי לעצמי שאם אצטרף גם אני ,יהיה זה על חשבונם ,ולא יכולתי להביא את עצמי להתיישב ולהמתין". הוא שלח אליה מבט מתנצל. "אבל מה נעשה?" קראה בנימת ייאוש. "נתפלל אל ה' לישועה ,בטוח אני במאת האחוזים שה' ישלח לנו אותה. הייתה לי תחושה עמומה כי רצון ה' הוא שלא אשתהה שם .אנו נשאיר לריבונו-של-עולם למצוא את הדרך הטובה ביותר להשיג עבורנו את הכסף. הולך אני לקרוא קריאת שמע". היא הביטה בו ממושכות ,מקשיבה לדבריו ומתפללת לנס ,יודעת שרק נס עשוי לעזור. חצות ליל .חיים ברגר חלם חלום .חלום רע .לא יכול היה להיזכר בדיוק בפרטי החלום ,אבל הוא התעורר בבעתה ,שטוף זיעה ורועד בכל גופו. עיתוי כה בלתי מתאים לחלומות ביעותים .לא שיש זמן המתאים לכך ,אך הוא הרי אמור לעזוב את הארץ לנסיעת עסקים למחרת ,וכפי שהוא חש כרגע ,סיכוייו לבצע בהצלחה עסקאות חשובות אינם נראים כה מבטיחים. בעסקים מהסוג שהוא מעורב בהם ,נדרשת ערנות מיוחדת וריכוז ממוקד; תמיד עלולים להימצא כל מיני 'טריקים' וסיבוכים .כרגע ,אפילו למצוא את דרכונו אין הוא מסוגל; ידיו רועדות כל-כך. הוא גישש בכפות רגליו אחר נעלי הבית ,ודשדש לעבר המטבח ,עדיין רועד משרידי החלום .הכול נראה כה מוחשי .שיניו נקשו בעודו נזכר בתחושות העמומות ,בהזדמנויות שהוחמצו ,במרדפים האין-סופיים ובאוטובוסים שחמקו ממנו בשבריר שנייה .ואולי מבשר רעות הוא החלום? שמא עליו להימנע מלצאת לנסיעת עסקים ,הגם שהכול כבר מוזמן ומסודר? היבטל את הנסיעה תיכף ומיד? מעיו התהפכו בקרבו ,והוא פנה לשפות קומקום ,כדי להכין לעצמו כוס תה .מבט חטוף על שעון-הקיר הראה לו כי השעה שתיים אחר חצות. הרבי עדיין מקבל אנשים בשעה זו .בלי שיהוי ,כיבה את הקומקום ונחפז להתלבש .בביתו שררה דממה .וילונות הקטיפה הכבדים עמדו על משמרתם בחלונות ביתו ,השולחן הסלוני העשוי זכוכית עבה ,מעוצב בסגנון מודרני, בהק לאור פנס הרחוב ששפך את אורו אל חדר המגורים .זהו מעונו של איש עסקים מצליח ,האמור לצאת ביום המחרת להונג-קונג כדי לגרוף רווחים נוספים ,כדי לסגור עסקאות נוספת ...ומה בעצם יהיה לו מכל זה? הרחובות היו שוממים .פה ושם נראה חתול אשפתות חומק בין הפחים, בתורו אחר פינה חמה .חיים פסע בצעדים מהירים ,רועד מקור ,ושמא מאימת החלום שאינו מרפה .רגליו נשאוהו מאליהן אל בית הרבי ,שם דילג על המדרגות שתיים-שתיים עד לפתח הדלת .הגבאי הכניסו מיד .איש לא המתין לפניו .חיים נשם לרווחה .הוא לא היה מסוגל להמתין במצבו הנוכחי. הרבי שלח אליו את חיוכו החם והמלטף ,וחיים התבונן בפניו המאירות, מנסה להשיב בחיוך ,אך ללא הצלחה .פני הרבי הרצינו ,ואת מקום החיוך תפסה הבעת דאגה .הוא החווה בידו על כיסא ,מזמין אותו להתיישב ולשטוח לפניו את שאלתו. חיים פצה את פיו ,קולו קטוע בהיסוס .הוא תאר לרבי את חלום הביעותים; כיצד התעורר והבחין שהכרית למראשותיו ספוגה במים - דמעות או זיעה? הרבי הקשיב לסיפורו עד תום. "הדבר לא היה כה גרוע" ,הוסיף חיים כשסיים את סיפורו" ,אילולי עמדתי לצאת מחר לחו"ל לנסיעת עסקים חשובה .מבקש הייתי לדעת אם הרבי סבור שעליי לבטל את הנסיעה". הרבי לא מיהר להשיב לשאלתו .הוא שקע במחשבות ,ולאחר דקות ספורות שנדמו לחיים כנצח ,פצה את פיו. "שמעני ,חיים" ,פנה אליו" ,בעזרת ה' ,הכול יהיה כשורה .אך יש מעשה אחד שעליך לעשות ...מעשה שאם אכן תעשה ,תרכוש באמצעותו זכות עצומה ,והיא תגן בעדך" .הרבי רכן קדימה על שולחנו ,וחיים שם אוזנו כאפרכסת והקשיב להדרכתו המפורטת. קול צלצול הטלפון החריד את הדממה .השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, שעות ספורות לפני החתונה .בשעה כזו ,משתדלים הטלפונים שלא לצלצל. שמואל התעורר בדפיקות לב מואצות .הוא מיהר להרים את שפופרת הטלפון ,חושש מפני בשורה לא-טובה הממתינה לו מעבר הקו. "אני שומע אותך" ,אמר לאלמוני מעבר לקו ,מתעלם מגולדי ומתנועות ידיה המנסות לבטא את שאלתה מיהו המתקשר ומה רצונו. "האם אי-אפשר להמתין עם העניין עוד מספר שעות?" שאל לבסוף. "בסדר ,אני מגיע" ,אמר ,מסיים את השיחה ומשיב את השפופרת למקומה. "למען השם ,מה קורה כאן?" שאלה. "עלי לצאת" ,אמר לה. "זאת הצלחתי להבין בעצמי ",הפטירה בציניות" .שמא תרצה לספר לי לאן?" "טוביה מהגמ"ח" ,אמר לה" .שמח הייתי למסור לך יותר פרטים ,אך טוביה ביקש ממני להזדרז ולבוא .אני חוזר מיד". היא שמעה את דלת הבית נטרקת ,ויחד עמה נעצמו עיניה .העייפות המצטברת הכריעה אותה ואת סקרנותה. הבוקר אור ,והשמש האירה פניה אל העולם .גולדי ישבה על קצה הכסא במטבח ,ממתינה בקוצר רוח ,תוהה כיצד השתלשלו פני הדברים .קול נקישה מוכר על הדלת הקדים את דמותו של שמואל הנכנס הביתה ,אוחז תחת זרועו את שקית הטלית והתפילין .נראה כי שב מוקדם בעודה ישנה, ושוב יצא לתפילת שחרית. "מה קרה?" כמעט שזעקה את שאלתה. הוא חייך בתשובה והתיישב אל שולחן המטבח .ואז סיפר לה מה סובב למענם הריבונו-של-עולם. "הגעתי לביתו של טוביה" ,פתח ואמר" .הוא הזמין אותי למשרדו; אדם לא מוכר המתין לי .ממראהו הסקתי כי הינו איש עסקים .ואז מושיב אותי טוביה מולו ומספר ,שאדם זה יוצא היום לנסיעת עסקים לקצה העולם, וכי ברצונו לרכוש לעצמו מעט זכויות טרם נסיעתו .הוא מוסיף ומספר לי כי הרבי של אותו אדם המליץ לו על הגמ"ח של טוביה ,וכי הוא -טוביה - בחר בי כמי שייהנה מסכום הכסף שאדם זה סבור כי עליו לתת" .שמואל השתתק לרגע ,בעוד גולדי עוצרת את נשימתה ,חוששת לחלום ,לקוות, שמא... "הוא הביט בי" ,המשיך שמואל" ,יודעת את ,גולדי? אדבר גלויות :ציפיתי שיתן לי אלף דולר ,מקסימום אלפיים .אך לא כך היה .הוא הניח על השולחן - בין שנינו -תיק עור ופתח את הרוכסן שלו .ואז ,נעץ בי מבט חד, 'כמה כסף דרוש לך?'" שמואל נעצר לשבריר שנייה ,נודד אל התמונה שנותרה חקוקה במוחו, ואילו גולדי ,לשונה דבקה לחיכה ,כפשוטו ממש. "הרהרתי רגע" ,הוסיף שמואל לספר" ,ואז לחשתי' ,עשרים אלף דולר לדירה' .הוא הוציא מן התיק מספר חבילות של שטרות מאה דולר אגודות בגומיות והניחן על השולחן .ואז חזר וביקש לדעת מה עוד חסר לי. 'עשרת אלפים דולר לחתונה' ,ושוב הוא תחב את ידו לתוך התיק והוציא חבילה נוספת של מאות דולרים .מבטו החודר אמר ,כי הוא יודע שיש עוד משהו ,ואני לחשתי' ,ארבעת אלפים דולר עבור כל שאר ההוצאות' .ושוב נשלפו השטרות מן התיק. "זהו כל הסיפור ,גולדי .הנה הכסף ,הריהו לפנייך .נו ,ועם השגחה פרטית כזאת ,מה נותר לי לומר? -ישתבח שמו לעולמי עד!" שמעתי מאמי-מורתי שתחי' ,מרת שרה לאה סלצר "מספר תשע" נפגשנו באוטובוס .הוא סקר את סביבתו במבט רך ,ויצר רושם של נעימות .באופן טבעי ,כאשר מצאנו את עצמנו יושבים זה לצד זה ,התפתחה בינינו שיחה. "מהו עיסוקך?" התעניין. "מלמד אני בתלמוד תורה ,ובשעות הפנאי אני עוסק מעט בנדל"ן", השבתי. "נאה" ,הייתה תגובתו. "ומה עיסוקך?" היה תורי להתעניין. "עוסק אני בקירוב רחוקים" ,השיב לי" .תקופה מסוימת ,התגוררתי עם משפחתי במיניאפוליס ,ואחר-כך באדמונטון ,שם הייתי קשור לארגון מסוים .כרגע אני כאן ,בדרכי לראיון בארגון אחר". "ספר לי ,אם כן ,מה טיבה של העבודה בקירוב רחוקים?" שאלתי בסקרנות. "עבודה זו אהובה עלי מאד" ,השיב בהתלהבות. "והאם הינך עושה חיל בעבודתך?" "כן ,לדעתי אני מצליח" ,אמר ביבושת" ,אך לעתים אני חש שאין זה משנה כמה אצליח ,הן זה עדיין כטיפה אחת בים הגדול .רצוני לומר ,האם יש לך מושג מהו אחוז נישואי התערובת בכל שנה בארה"ב לבדה? דומה הדבר לסדק שנפער בסכר ,סדק ההולך ומתרחב תוך כדי שאנו משוחחים בינינו" .הוא השתתק לרגע קט ,ואז המשיך" .אילו היו אלו רק החילוניים שאנו מנסים לקרב ,היה זה די גרוע .אך ,שער בנפשך ,בכל שנה אנחנו מאבדים ילדים משלנו ,יותר ממה שעולה בידינו לקרב". עובדה זו הייתה חדשה עבורי ,מועקה וחוסר אונים נעורו בי. "נו ",הפטיר שכני לספסל" ,לא עליך המלאכה לגמור ,נכון? אין זה מתפקידי להפוך את העולם למושלם .אך ,לכל הפחות עלי להשתדל לעשות כמיטב יכולתי". השיחה הלכה ונסבה לנושאים אחרים .כשהגעתי למחוז חפצי ,קמתי ממקומי ונפרדתי ממנו לשלום בלחיצת-יד חמימה .ירדתי מהאוטובוס והתבוננתי בדמותו של הזר ,המתרחק ממני ומחיי .אך דעתי הייתה נתונה אליו; משך כל היום ליוותה אותי הבעת פניו הרצינית. הייתכן שאנחנו מאבדים יותר נשמות ממה שאנחנו מקרבים? אם כן, חשתי מחויבות לעשות משהו לשינוי המצב .ידעתי ,כמובן ,כי ידי קצרה ,אך באותו רגע גמלה בלבי החלטה לנסות ולקרב לפחות עשרה יהודים שאינם דתיים בכל חודש ,להשתדל להשפיע עליהם .לו היה כל אחד מאתנו מנסה לקרב עשרה יהודים בכל חודש -כך חשבתי -אולי היינו רואים תוצאות. בהיותי נחוש ומעשי באופיי ,נרתמתי למשימה כבר למחרת בבוקר .הבחנתי בדוור המחלק את הדואר בכניסה לבניין בו אני מתגורר ,קידמתי את פניו בברכת "בוקר טוב" לבבית והזמנתי אותו לכוס קפה .הוא הודה לי נרגשות, בהחלט היה שמח להיעתר להזמנה ,אך לדבריו היה עליו למהר ולהספיק את הסיבוב .הייתי שבע רצון :יצרתי קשר .מאותו יום ואילך ,השקעתי מאמצים ליצור היכרות עם אנשים אותם פגשתי באקראי ,וכולם היו אנשים נעימים שכדאי להכירם. זה לא מכבר ,ממש לפני ראש השנה ,סיימה מכונת הכביסה שלי את תפקידה עלי אדמות .ערכתי בירור מקיף והשוואת מחירים של מכונות חדשות ,אך כולן היו יקרות למדי. יום אחד ,שח לי ידיד אודות מחסן גדול בתל-אביב ,בו נמכרות מכונות כביסה במחיר הזול ביותר בארץ .התקשרתי אליהם ,ואכן היו המחירים שהציעו נמוכים באופן משמעותי .אחרי התייעצות עם המוכר בנוגע למעלות והחסרונות של הדגמים השונים ,הזמנתי מכונת כביסה .הדגם שבחרתי בו לא היה במלאי ,אך המוכר הבטיח שהם יתאמצו לספק לי את המכונה בערב ראש השנה ,ולא יום אחד קודם לכן. "תגיע לכאן לא יאוחר מהשעה 9בבוקר" ,הורה לי. וכך מצאתי עצמי ,דווקא בערב ראש השנה ,נוסע מירושלים לתל-אביב כדי לקחת את מכונת הכביסה החדשה שלי .בעודי נוהג ,הקשבתי לקלטת של הרב פינקוס זצ"ל ,שמסר שיחה על ימים נוראים .אחרי כמה טעויות ניווט ופניות שגויות ,איתרתי לבסוף את המחסן -בניין ישן ומוזנח ,מוקף גדר תיל קוצנית -שהיה ממוקם בשכונת עוני באחד מפרברי העיר העברית הראשונה .צלצלתי בפעמון ועם הישמע הזמזום הדפתי את דלת הברזל הגדולה ,נכנס למחסן ענקי ואפלולי עמוס במכשירי חשמל במגוון חברות ודגמים. "שלום ,אני חיים גולדמן* מירושלים" ,פניתי לעובד הראשון בו נתקלתי. "הגעתי לכאן כדי לקחת מכונת כביסה שהזמנתי אצלכם" .המכונה כבר הייתה ארוזה ומוכנה ,והעזתי לשאול אם יואילו להעביר אותה במלגזה אל המכונית המסחרית שלי ולעזור לי להעמיס אותה מאחור. "ודאי ,אין כל בעיה .ראשית תטפל בענייני הכספים". "רצוני לשלם בכרטיס אשראי" ,אמרתי לו" ,ובמספר תשלומים". "כרצונך" ,אמר" .גש למשרד ,שם מימין ,ושאל על בנצי .הוא הבוס". איתרתי את בנצי במשרד מרוהט בטוב-טעם ,ישוב מאחורי שולחן ענק- ממדים ועליו ערמות ניירת. "חיים גולדמן" ,הצגתי את עצמי בהושטת יד. "בנצי מלול" ,השיב בלחיצה איתנה .הגשתי לו את כרטיס האשראי שלי. "רצוני לשלם בכמה שיותר תשלומים". "ברצון" ,אמר בנצי ,ו'גיהץ' את כרטיס האשראי .ואז עשיתי כמנהגי החדש ,מאז שנטלתי על עצמי לנסות ולקרב יהודים לאביהם שבשמיים. "אז מה אתה אומר ,בנצי?" שאלתי" ,היכן אתה מתפלל הערב?" "הערב? הערב עלי להיות בשדה-התעופה ,בדרך ללונדון .יש לי פגישת עסקים שם ,מחר בבוקר .כך שהערב לא נראה לי שאגיע לבית-כנסת כלשהו". תשובתו טלטלה אותי וערערה את שאננותי .מה הוא חושב לו? כיצד יכול הוא לדבר על טיסה לפגישת עסקים באחד הימים הקדושים ביותר בשנה, ועוד בלי להפגין כל מבוכה בפניי? רגע ,רגע ,חיים ,אמרתי לעצמי ,הקשב היטב! הבחור הזה הוא 'מספר תשע' שלך החודש .נסה לומר משהו שישפיע עליו .נסה להכניס בו קצת מחשבה והיגיון .מי יודע ,אולי תצליח לשבור את המחסום. לא היה לי שמץ של מושג מה עומד אני לומר ,אך ה' שם בפי את המילים. "ידידי" ,פניתי אליו" ,מה דעתך על ההצעה שלי :הערב ,אני אתפלל עליך, ולא משנה היכן אהיה .כנגד זאת ,הייתי מעריך מאד לו היית מקדיש מעט זמן ומתפלל גם אתה עליי ,ולא משנה היכן אתה תהיה .נו ,מה אתה אומר?" נראה כי בדרך כלשהי ,הצלחתי לחדור לנשמתו .נראה היה נרגש מההצעה .קמתי על רגליי לצאת לדרכי ,מכניס בחזרה את כרטיס האשראי שלי לארנק ,ופסעתי לעבר הדלת. לפתע קרא" ,חכה רגע! בוא ,חזור לכאן". "יודע אתה ,עומד אני לספר לך סיפור ,שלא סיפרתי להרבה אנשים". בראשי עלתה רשימת המטלות הארוכה שעדיין ממתינה לי לפני התקדש החג ,אך כל שאמרתי היה" ,קדימה ,ספר". "לפני שנים רבות ",פתח בנצי בסיפורו" ,עליתי ארצה עם הוריי מעיראק. הגענו לכאן חסרי כל ,ממש חסרי כל; עניים מרודים היינו .אך אני הייתי שאפתן; 'אמביציונר' ,קוראים לזה .סביבי יכולתי להבחין באין-ספור הזדמנויות ,הממתינות לי בכל פינה .מי שאך נחלץ מאורח החשיבה המרובע, ואיננו חושש ליטול סיכונים -כך הייתי משוכנע -יוכל להרוויח כסף רב. חלמתי להתעשר ,ותרתי אחר העסק שיתאים לי .בהיותנו בעיראק ,עסקו בני משפחתי בתחום מכשירי החשמל ,והחלטתי להמשיך בכיוון זה .דרוש היה סכום ראשוני כדי לייבא די מוצרי חשמל שיאפשרו לי לפתוח עסק .כסף לא היה בידי ,אך לפי חשבוני ,דרושות היו לי חמש שנים לגייס את הסכום. "חמש השנים הבאות היו קשות ביותר .אשתי תמכה בי לאורך הדרך, ואנו חסכנו כל פרוטה .פעמים רבות נאלצנו לוותר על צרכים בסיסיים ביותר ,אך ניחמנו את עצמנו בתקווה כי יום יבוא ואנו נתעשר .היו לנו חלומות ורודים "...הוא השתתק לרגע .יכולתי לקרוא את מחשבותיו נודדות לאחור ,בעודו נזכר בזמנים הקשים טרם הצלחתו ,הימים שבהם נסיעה במונית הייתה עבורו תענוג בלתי מושג; פניו התרככו ,ובעיניו השתקפה בבואתו של הצעיר מלפני שנים רבות. "כך חלפו חמש שנים ,ועדיין לא היה בידי הסכום שתכננתי לחסוך. בכל זאת ,החלטתי לקפוץ למים העמוקים ולהשקיע את כל כספי .נסעתי לאירופה ,פגשתי ספקים ומפיצים ורכשתי מכשירי חשמל ,עליהם שילמתי בכספי ובכספי הלוואות שנטלתי על עצמי .הייתה בי תחושה מרגיעה שאני עומד להצליח ,שדבר לא יעמוד בדרכי .דאגתי למשלוח קרטון ענק ,עמוס במכשירי-חשמל מחברות ידועות ,וציפיתי להצלחה .טסתי חזרה ארצה. "אמי הצטרפה אלי לקבל את המשלוח בנמל חיפה .היה לי ניסיון עם פקידי מכס ,וידעתי שעלי לפקוח עין על הסבלים .השגחתי עליהם בשעה שהעמיסו את הסחורה על המשאית שלנו ,ויצאנו מהמקום ,בדרך למחסן ששכרתי .שם ,פרקתי את מכשירי החשמל ,מוודא שלא ניזוקו .ואז ,יגע ומיוזע ,ביקשתי להתיישב במשרד ולמלא את הטפסים עבור חברת הביטוח. "הבן" ,הסביר לי בנצי" ,אחד מידידי היה סוכן ביטוח באחת החברות הגדולות ,והוא ניאות להגיע ולאסוף את הטפסים ברגע שיהיו מוכנים ,גם באמצע הלילה .הוא ידע עד כמה חשוב לי המשלוח הזה ,וכי אינני מעוניין לקחת שום סיכון". "'בנצי' ,אמרה לי אמי בהבחינה בי ,מתחיל למלא את הטפסים' ,האם לא עשית די ליום אחד? הגיע הזמן ללכת הביתה ולישון קצת .מחר יהיה לך זמן די והותר לדאוג לביטוח'. "'לא ,אמא ,עלי לעשות זאת עכשיו' ,אמרתי' .מה אם יקרה משהו ,חס ושלום?' "'דבר לא יכול לקרות בלילה אחד' ,אמרה .התווכחנו דקות ספורות ,עד שהבנתי כי היא לא תוותר .נעלתי את המחסן ונסענו הביתה .היה זה יום ארוך מאוד ,אך מלא סיפוק -תחילת התגשמות חלומותי. מתברר ,שהייתה זו גם התגלמות חלומותיו של עוד מישהו .אותו מאן דהוא ,היה עסוק מאד בזמן שאני נמתי בשלווה .השכם בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מבעל המכולת מעבר לכביש ,מול המחסן שלי. "'בנצי' ,הוא זעק לתוך השפופרת כאחוז תזזית' ,מישהו פרץ למחסן שלך! הדלת פתוחה לרווחה והמחסן ריק .כל הסחורה שלך נעלמה!' "השפופרת נשמטה מידי" ,המשיך בנצי" .לא האמנתי למשמע אזני .כל שנות ההשקעה ,כל הרכוש -כיצד זה ייתכן? לפתע ,מצאתי עצמי במצב הגרוע ביותר שהייתי בו אי-פעם .הייתי חייב סכום כסף עצום ,ללא כל אפשרות להחזיר אותו .חשתי כיצד עולמי קורס עליי ,מעטה שחור של מסכנות ואומללות מחשיך את חיי .התקשיתי לנשום .הימים הבאים היו הגרועים ביותר בחיי .איש לא יכול היה לעזור לי .לא הצלחתי להירגע - הייתי כמשוגע .אפילו הנושים ,שהכירו במצבי ,הניחו אותי לנפשי באופן זמני .משפחתי הייתה מודאגת .הם פשוט לא הכירו אותי. "חלפו שבועיים -שבועיים של גיהינום .ואז ,לילה אחד ,עמדתי במרפסת, נושא את מבטי לשמיים זרועי הכוכבים .פרשתי את זרועותיי לצדדים, התבוננתי אי שם הרחק וזעקתי אל ה'' ,למה ,למה זה קרה לי? מה אעשה?' בכיתי מעומק לבי .לפתע ,בדממה ,נדמה היה לי שאני שומע קול משמיים, קול אומר' ,בנציון ,אל תדאג ,הכול יהיה בסדר!' ידעתי שאני ער לחלוטין ואינני חולם ,המילים צלצלו באוזני בבהירות. "נכנסתי פנימה בברכיים כושלות ,ואשתי קרבה אליי .לפני שפציתי את פי ,היא אמרה' ,בנצי ,אינך אותו אדם שנישאתי לו .אינני יודעת אם אוכל להמשיך ככה'. "'אינך צריכה לדאוג' ,אמרתי' .הכל יהיה בסדר .יש די לצרותינו! בטוח אני כי שמעתי כרגע קול משמיים האומר לי שהכול יהיה בסדר!' "'נו ,בדיוק לכך כוונתי!' נאנחה אשתי. "'לא' ,עמדתי על שלי' ,אינני הוזה .משוכנע אני באמת ובתמים שהכל יהיה בסדר'. "באותו רגע ,כהבזק ברק פתאומי ,צלצל הטלפון .הרמתי את השפופרת בידיים רועדות. "'אני מדבר עם מר בנציון מלול?' "'כן' ,השבתי ,כולא את נשימתי. "'מדבר רב-פקד יוסי ערן מתחנת המשטרה בתל-אביב .הערב ערכנו פשיטה על מחסן בלוד ,ונדמה לי כי איתרנו את כל הרכוש שנגנב מהמחסן שלך .התוכל להגיע לכאן מיד כדי לבדוק את הסחורה?' כמובן שיכולתי. טסתי לשם ,ממש כאילו הצמיחה מכוניתי כנפיים .וכאשר זיהיתי את מכשירי החשמל ,שלמים וללא כל פגע ,ידעתי כי נעשה לי נס .מאותו יום והלאה ,אני עושה חיל בעסקי וה' בירך אותי בחיים טובים מאוד ...הרוצה את לדעת בזכות מה?" סיים בקול נשנק מהתרגשות. כן ,ביקשתי לדעת מה זכות עמדה לו. "משך כל אותם שבועיים בהם חשתי שהפסדתי הכל ושקעתי בחובות כה כבדים ,מעולם לא השמעתי מילה אחת של האשמה או גערה לאמי .לא מילה אחת! במשפחתנו חונכנו לייקר את ההורים ,ולהיות זהירים בכבודם. זה היה חדור בי מילדותי. "הכול הלוא יכול היה להימנע לולי התעקשותה של אמי! אני ביקשתי להישאר במשרד ולהסדיר את ענייני הביטוח ,כך שיכנס לתוקף מיידית, ואילו היא עמדה על דעתה שאלך הביתה לישון ,ואני שמעתי לה .לראשונה בחיי חשתי פיתוי עצום לגעור בה ,להאשים אותה בכול .אך עמדתי בניסיון ושמתי מחסום לפי .בטוח אני שבזכות זאת סובב הקב"ה שאוכל לחזור ולקבל את רכושי". אכן ,אמרתי לעצמי ,זהו סיפור מדהים .אך משהו אינו מסתדר לי .אין ספק ,בנצי ראה בברור את יד ה' ,ועם זאת ,לא השתנה .הוא נשאר כפי שהיה .חשתי כי אני חייב לנסות את כוחי. "האם אמך עוד בחיים?" שאלתי אותו. "לא ",השיב" .היא נפטרה לפני מספר שנים". "אתה ואני ,שנינו יודעים כי אמך נמצאת כעת בעולם האמת" ,אמרתי לו. "וכשאתה יודע זאת ,האם נראה לך כי היא תשמח לדעת על טיסתך הערב ללונדון ,דווקא בלילה הזה מכל הלילות?" שאלתי נותרה תלויה בחלל ,מהדהדת בדממת החדר. בנצי לא השיב .לא היה בפיו מענה .וכך הסתיימה הפגישה בינינו .כל השאר -נשאר תלוי בו ובבחירתו .קמתי שוב ,לחצתי את ידו ונפרדתי ממעגל חייו של 'מספר תשע' שלי לאותו החודש. אינני יודע מה עשה בנצי מלול באותו ערב. מוזר לציין כי בסוף החודש ,כאשר בדקתי את מצב החשבון שלי ,הבחנתי כי התשלום הראשון נפרע ,אך יומיים לאחר-מכן הופקד בחשבוני סכום זהה .כך שאינני יודע כיצד יסתיים הסיפור .מקווה אני בכנות כי יום אחד, אולי בקרוב ,יצלצל הטלפון שלי ,ומעבר לקו אשמע את קולו של 'מספר תשע' ,המבקש ממני ללמוד יותר .מי יודע? מפי ר' דניאל כהן (השמות שונו) חופר הקברות ברי היה לו :כרב של הקהילה ,עליו להעמיד את צרכיהם של אנשי הקהילה לפני צרכי משפחתו .כאשר קיבל עליו את התפקיד ,ידע כי הינו מתחייב להקדיש לילות ארוכים לשיחות ייעוץ והכוונה ,לקיים ביקורות פתע במרכול השכונתי כדי לוודא כי ההכשר שלו הוא אכן אמין ,ולדאוג לאינספור פרטים גדולים וקטנים שמהם עשוי המרקם הקהילתי ,של הפרט והכלל .לאמיתו של דבר ,נוכח לראות כי בשעתו לא קלט במלואה את משמעות היותו מנהיג רוחני של קהילה גדולה .תחושת האחריות שרבצה על כתפיו הייתה כבדה מאוד .בין השאר ,היה מתפקידו לוודא כי ילדי הקהילה יגדלו ליהודים הגאים בהשתייכותם לעם ישראל ,מלומדים בתורה ומהווים מקור גאווה להוריהם; תפקיד זה לא פסק לרגע -שבעה ימים בשבוע ,עשרים וארבע שעות ביממה. היום היה ערב ראש השנה ,והוא ביקש לפנות לעצמו זמן מה כדי להתלוות אל הרבנית לבית-החיים ,לפקוד את ציונו של אביה המנוח .ביום זה ,השתדלה תמיד להקדיש זמן לתפילה ,וביקשה להתפלל גם על קברו. לכתחילה התכוון לצאת את ביתו בשעה שתים-עשרה בצהרים ,אך בדיוק אז התקשרו אליו מוועד המקווה בקשר לבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי. התגלתה נזילה בצנרת ,והיה עליו לאתר במהירות שרברב שיאות להגיע למקום ולתקן את הדרוש תיקון .כל העניין ארך כשעתיים. ואז התקשר אליו ה'פרזידנט' של בית-הכנסת .השיחה התארכה ,וכאשר הציץ בקוצר-רוח בשעונו ,הבחין כי עברו כבר עשרים דקות יקרות .לא חלפה יותר מדקה לאחר שהסתיימה שיחתו עם ה'פרזידנט' ,ושטף של שיחות טלפון נוספות החל לזרום אליו ,נושא עמו שרשרת של שאלות הלכתיות דחופות .הרבנית הציצה לתוך חדרו כדי להודיע לו כי ארוחת הצהריים שלו מצטננת ,ועד שסיים לאכול ,היה כבר מאוחר מכדי לצאת לבית-החיים .זמן קצר לאחר-מכן ,בעודו מחליף את בגדיו לכבוד יום הדין ,טרם צאתו לבית- הכנסת לתפילה ,הבטיח לעצמו חגיגית כי בהזדמנות הראשונה שתהיה לו במהלך השבוע הבא ,בעשרת ימי תשובה ייקח את הרבנית לבית-החיים. יומיים לאחר-מכן ,היו הרב והרבנית לוי נוסעים בכביש המתפתל בואכה בית-החיים .בעודו אוחז בהגה ומתרכז בכביש שלפניו ,הצליח הרב לוי להפיג קמעה את מחשבותיו מן הלחצים שאפיינו את הימים האחרונים. בתפילות ראש השנה חש התרוממות הרוח כפי שלא הייתה זכורה לו מזה שנים רבות ,ובית-הכנסת שלו המה מתפללים .בין לבין ,מסר מספר שיעורים ,וכעת חש היטב את העייפות המצטברת. עלי לצאת לחופשה ,חשב לעצמו ,בעודו מפעיל דיסק ובו שיעור על הפרשה מפי אחד ממגידי השיעור החביבים עליו .הנהיגה הרגיעה אותו, והוא נהנה מהחידוש שביכולת להקדיש מעט מזמנו לרעייתו .לבסוף ,הגיעו לשביל עפר המוביל אל בית-החיים .שיחי נוי מטופחים צמחו משני צידי הכביש ,ובאוויר ריחף ניחוח עדין של מחטי אורן .הוא לחץ על הכפתור להורדת החלון ושאף לקרבו את ניחוחות הטבע .שער הכניסה היה פתוח והמקום נראה שומם .הוא חנה במגרש החנייה והם החלו פוסעים לכיוון מקום קבורתו של האב המנוח. הם חצו שביל צר ,חולפים על-פני ערוגות פרחים ומבנים מיניאטוריים עשויי שיש .ואז הבחינו במצבה הפשוטה ,עליה מתנוססים תאריכי חייו של אביה .הם נעמדו למרגלות המצבה; הרבנית פתחה את ספר התהילים שלה והחלה להתפלל .הרב הוציא מכיסו ספר משניות קטן והחל לומד מתוכו .לרגע קט ,הציף אותו זכרם של בני משפחתו שאינם עוד ,ולחלוחית עלתה בעיניו ,אך הוא בלע את גוש הכאב הפתאומי ושקע בספר ,מאבד כל תחושה של זמן .רק ציוץ הציפורים וזמזום החרקים הפרו את הדממה. הוא סגר את ספר המשניות ,נשק לו ונטל במקומו את ספר התהילים שלו. לפתע ,חש כי מישהו מניח את כף ידו על כתפו .הוא הרים את עיניו והבחין באדם שנעצר לידו ומביט בו בהיסוס. "סלח נא לי" ,אמר האיש. "כן?" "האם כבודו ראביי?" שאל הזר. "אכן ,אני רב". "אוה! מצוין ,ממש מצוין" ,שמח האיש" .נעים להכירך ,ראביי .התוכל... זאת אומרת ,האם יהיה אכפת לך ...אנו צריכים מניי ...אה ,מנ"... "מניין?" השלים הרב לוי. "כן ,כן ,זהו זה .התוכל להיות העשירי למניין שלנו בבקשה?" הרב לוי הציץ לעבר הרבנית ,והבחין כי היא עדיין שקועה עמוק בתפילה. הוא שיער כי תשמח מאוד עם תוספת של כמחצית השעה לתפילה ,ולכן לחץ בחמימות את ידו של הזר ואמר לו כי יהיה לו לכבוד להשלים מניין. הם פסעו יחד במשך מספר דקות ,עד שהגיעו לחלקת קבר ,בה נראה בור שנכרה זה-עתה .על השביל הסמוך חנה רכב קבורה .למראה האנשים שעמדו סביב הקבר ,שיער כי איש מהם איננו שומר מצוות ,ואף התנהגותם אינה הולמת את המעמד .הוא עקב במבטו אחר הוצאת ארון המתים מתוך הרכב .האדם שביקש ממנו להצטרף אליהם פנה אליו שוב" :או.קיי ,.ראביי, מה עלינו לעשות כעת?" הרב לוי הוציא מכיסו סידור קטן ואמר" ,אחד מכם צריך לומר קדיש אחר הנפטר" .הזר נענע בראשו לשלילה. "חוששני כי הדבר בלתי אפשרי ,ראביי" ,אמר" .איש מאתנו אינו קורא עברית .אתה תאמר קדיש". "אך אפילו לא הכרתי אותו" ,מחה הרב לוי" .האינך סבור שהיה מעדיף כי מישהו מקרובי משפחתו יאמר אחריו קדיש?" "הבט" ,התערב אחד הנוכחים" ,אתה הינך הרב -אנו סתם חבורה של אנשים פשוטים .אתה תגיד קדיש". לא נותרה לו ברירה אלא לומר קדיש ,ובהחלטה של רגע הוסיף גם את תפילת "קל מלא רחמים" .אין ספק ,הייתה זו חוויה בלתי שגרתית .כשסיים את תפילתו ,הבחין כי החוויה היא בלתי שגרתית בהחלט .נראה כי עצם הקבורה לא היה מתוכנן כלל .הוא בהה סביבו בתדהמה ,בעוד הנאספים החלו להיכנס בחזרה לתוך רכב הקבורה מבלי אומר ,משאירים את הנפטר שכוב בארון על פתח קברו .לקול התנעת המנוע ,התנער הרב לוי ונחפז בריצה לעבר המכונית. "היי!" קרא לנהג בעד החלון הסגור .הנהג פתח את החלון בהבעה רוגזת. "כן ,ראביי? מה עכשיו?" "אינכם יכולים להשאיר את הגופה כשהיא מוטלת כך על הקרקע!" אמר הרב לוי" .זהו ביזיון לנפטר!" "אוח ,באמת ,ראביי" ,אמר הנהג" ,אילו הבלים! שילמנו טבין ותקילין לנהג הדחפור המחכה כאן ,כדי שיכניס את הארון לתוך הקבר ויכסה אותו באדמה .אין צורך לעשות מזה עסק גדול". הרב לוי הביט סביבו ,והבחין בדחפור החונה בצד ,ממתין לכאורה למשפחה שתעזוב את השטח. "כן ,צריך לעשות מזה עסק גדול ,גדול מאוד!" התעקש הרב לוי" .יש דרך נכונה לקבור נפטר יהודי ,וזו איננה הדרך הנכונה .אם נשמה יהודית אינה זוכה לקבורה כהלכה ,אזי אין לה מנוחה .לא ניתן לעזוב אותו כך למנוחת העולמים שלו". "ראביי" ,ניסה הנהג להרגיע את הרב לוי" ,אל תיקח את זה ללב .הנח לבחורצ'יק הזה לעשות את מלאכתו .הוא יחליק את הארון לתוך הקבר .אין בעיות .אנו ממהרים ועלינו לעזוב את השטח". "חכו רגע ",ניסה שוב הרב לוי ,נימה של ייאוש מתגנבת לקולו" .אחד מכם ,לכל הפחות ,צריך לעזור לי עם הארון .איני מסוגל לשאת ארון כה כבד בכוחות עצמי ,אבל אם אחד מכם יעזור לי ,נוכל לסיים זאת ממש מהר .מיד לאחר-מכן ,תוכלו לעזוב!" הנהג היסס. "נו ,מה אכפת לך ",הפציר הרב לוי" .אנא ,עשה זאת למען קרוב המשפחה שלך!" לבסוף ,שמט הנהג את כתפיו בתנועת השלמה ויצא מן המכונית .יחד, פסעו שניהם לעבר הארון והתכופפו כדי להרימו .הארון היה כבד מאד ,ולא עלה בידם להזיזו ממקומו .שניים נוספים יצאו מן המכונית כדי להושיט עזרה ,ולאחר עשר דקות סיימו את המלאכה :הארון היה מונח במקומו, בתוך הקבר הטרי. "לא אכפת לכם אם אכסה בעצמי את הארון באדמה?" שאל אותם. "אם זה בסדר מצידו של ההוא עם הדחפור "...השיבו לו באדישות ,ורגע לאחר-מכן הסתלקו משם ,בלי להעיף מבט לאחור .הרב לוי ניגש אל נהג הדחפור וניסה לאותת לו כי ברצונו לשאול אותו דבר-מה ,מנופף בידיו ונושא את קולו מעל לצלילי המוזיקה שבקעו בעד האוזניות לראשו. "מה הענין ,חבר?" שאל הנהג. "מה שמך?" פנה אליו הרב לוי. "דאגלס .החברים שלי קוראים לי דאג". "שמע ,דאג" ,אמר הרב לוי נחרצות" .ברצוני לבקש את הסכמתך". "כולי אוזן ",אמר דאג ,מתנפח בחשיבות. "אני יודע שתפקידך הוא לשפוך את העפר על-גבי ארון הקבורה ,אחרי שהכניסו אותו לאדמה .יהיה אכפת לך אם אעשה זאת בעצמי?" "אתה מתכוון ,ככה ...בידיים?" תמה דאג. "כן ,בדיוק לכך כוונתי .זוהי נקודה חשובה ביותר עבור הנפטר". "ראביי" ,אמר דאג בנימה לבבית" ,מצדי ,עשה כרצונך". וכך ,בעוד הרב לוי מתייגע כדי להעניק לנפטר את הכבוד הראוי לו ,פניו נוטפות זיעה וידיו כואבות מן המאמץ ,לא יכול היה שלא לתהות בלבו :מי היה אותו אדם פלוני? עבור מי הוא אמר קדיש זה-עתה? האם היה לו קשר כלשהו עם הזר האלמוני? לבסוף ,אחרי דקות ארוכות ומתישות ,היה ארון הקבורה מכוסה כולו בעפר ,ותלולית קטנה התנשאה מעליו .הוא השפיל את עיניו והביט בעצמו :מכוסה רגבי עפר ולכלוך ,נעליו הרוסות ללא תקנה. גופו דאב ,והוא התנועע בקושי .לפני שפנה לשוב אל רעייתו ,לא שכח לציין לעצמו את השם שהתנוסס על-גבי השלט הקטן שהיה מונח על-גבי הארון, אשר אותו תחב בתוך העפר התחוח .השם "ג'ייק גרינבאום" לא אמר לו מאום ,אבל אולי ימצא מישהו שהכיר אותו. הנסיעה חזור מבית-החיים הייתה שונה לחלוטין מהנסיעה לשם. מצד אחד ,הייתה הרגשתו טובה ,שהרי זכה לקיים בגופו חסד של אמת. מאידך ,העיקה עליו המחשבה על אותם אלמונים אשר היו מסוגלים להשאיר את מלאכת קבורת הנפטר בידי נהג דחפור נוכרי .הרבנית הזכירה לו כי הכול מידי מסובב כל הסיבות ,וכי ברור שמן השמיים נקרא להשתתף בקבורה. עם הגיעם הביתה ,נכנס פנימה בברכיים כושלות ,ובשארית כוחותיו טיפס במדרגות לקומה השנייה כדי להתרחץ ולשטוף מעליו את הזוהמה. בני המשפחה עקבו אחריו נדהמים .מעולם לא ראו את אביהם במצב כה מזעזע .אבל ,אחרי מקלחת ארוכה ותנומה מרעננת ,השתפרה הרגשתו פלאים .הוא זכה להיות האדם הנכון במקום הנכון ,ודי היה לו בכך. מאוחר יותר ,עלה בדעתו של הרב לוי להתקשר לדודו היקר ולחלוק עמו את חוויות היום .הוא סיפר לו את פרטי המעשה ,ואף ציין ,כי שם הנפטר שהוא התעסק בקבורתו היה ג'ייק גרינבאום .הם נפרדו לשלום והשיחה נסתיימה .לא עברו עשר דקות ,והדוד מורדי התקשר. "יצחק ,לא תאמין למה שיש בפי" ,קרא בהתרגשות. "דוד מורדי ,אחרי מה שעברתי היום ,מוכן אני להאמין לכל דבר" ,השיב הרב לוי בקול יגע. "כאשר סיימנו את שיחתנו" ,המשיך מורדי" ,חשתי כי השם שהזכרת איננו נותן לי מנוח .משהו דגדג בקצה הזיכרון ,אך לא יכולתי להיזכר בדיוק מה והיכן .שלפתי את תיק המסמכים הישן שלי ,והתחלתי לדפדף בו, בתקווה שמשהו יעזור לי להיזכר .ו ...לא תאמין מה התברר לי!" הוא נעצר לרגע ,נושם עמוקות" .הזוכר אתה ,לפני שנים רבות ,כשלמדת בסיאטל בבית-הספר היסודי ,והוריו של יששכר פרנד הקטן החליטו לשלוח אותו לישיבת 'נר ישראל' בבולטימור ,במקום לבית-הספר התיכון?" "ודאי שאני זוכר" ,השיב הרב לוי" .לעולם לא אשכח את הגאווה שחשה כל הקהילה בתלמיד חכם הצעיר שלנו מבולטימור". "אכן ,כך היה" ,אישר הדוד מורדי" .מכל מקום ,כאשר שב הרב פרנד, עם סיום ה'זמן' הארוך הראשון שלו ב'נר ישראל' ,סיפר לחבריו כמה נהדר ללמוד בבולטימור .הוא היה כה נלהב מהאווירה בישיבה ,עד שהצליח למשוך חברים מכיתות נמוכות יותר להצטרף אף הם לישיבה!" "כן ,נכון ,כעת אני נזכר בכך ",אמר הרב לוי בנימה מהורהרת ,עיניו מצטעפות לזכר אותם זמנים. "אתה ,יצחק ,היית אחד מהם" ,המשיך הדוד מורדי מתוך גאווה בלתי מוסתרת" .דבריו של הרב פרנד אודות החיים בישיבה 'אמיתית' קסמו לך, ושום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור בך". "ודאי שאני זוכר" ,התערב הרב לוי" .דבריו היו כה משכנעים -דברים היוצאים מן הלב -עד שהיה לי ברור -כפי שאמרת -שאין כוח שבעולם שיוכל למנוע ממני להגיע לשם". "היה רק מכשול אחד" ,המשיך הדוד מורדי" ,אותם ימים ,לא יכלו הוריך להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד בישיבה .הם ביקשו לומר לך שהדבר פשוט בלתי אפשרי ,אך אז התערבתי אני והצעתי לאביך שישאיר בידי את העניינים הכספיים .אני כבר אדאג לכך .ואכן כזאת עשיתי .פניתי לחברים ולידידים בקהילה והסברתי להם את חשיבות התנועה ההולכת וגדלה בקרב הדור הצעיר ללמוד בישיבה קדושה ,דבר שלדעתי מן הראוי לעודד ולחזק .לשמחתי ,מצאו דברי מסילות בלבבם ,והם תרמו לי בעין יפה" .שוב השתתק הדוד מורדי לרגע ,התנשם עמוקות ומיד המשיך. "רבים מבין חברי הקהילה שלנו תרמו מכספם ,אותו הרוויחו בעמל רב ,למען פרויקט חשוב זה; אך היה אדם אחד מיוחד שהחליט לממן את הלימודים שלך .הוא בחר בך מתוך קבוצת הנערים שביקשו ללמוד בישיבה, והודיע כי הוא מעוניין לממן את כל שכר הלימוד שלך ,במשך כל שנות לימודיך בישיבה גבוהה .ומה לדעתך היה שמו של אותו אחד?" "ג'ייק גרינבאום!" קראו שניהם פה אחד. שמעתי מבנו של הרב לוי ,בישיבת מיר. השגחה פרטית ברכבת התחתית שנים רבות חלפו מאז .ניצנים ראשונים נראו בהתהוותן של קהילות חרדיות בעיר ניו יורק .חיים יהודיים בארה"ב ,במרקם שאנו מכירים אותו היום ,עדיין לא תססו ,הכול היה שונה בתכלית .אותם ימים ,ניתן היה להשיג בשר כשר למהדרין באטליזים ספורים ,אשר נוהלו על ידי יהודים אורתודוקסים .גם בימינו ,היינו שמחים לו נמצא לנו האטליז הטוב ,הכשר והאמין -מקום בו יכול לתת אמון גם היהודי המחמיר ביותר ,מקום המנוהל בידי יהודי ירא שמים .ואם בימינו כה שכיחות ההונאות בתחום זה ,הרי באותם ימים הייתה המלאכה קלה אלפי מונים. קלמן דרבין ,יהודי ניו יורקי ,החליט ,אם כן ,לפתוח חנות לממכר בשר. את חנותו כינה בשם "כשר מהדרין" .על פי רוב ,דרוש פרק זמן על מנת שחנות חדשה תתבסס בקהילה ,אך חברי הקהילה החרדית של רובע קווינס הבינו עד מהרה כי ניתן לסמוך על חנות זו ועל בעליה .תוך זמן קצר ,החלו להתקבל בחנותו של ר' קלמן הזמנות למשלוחי בשר מאזורים נוספים, כמו ה"לואר איסט סייד" ובורו-פארק ,וקהל לקוחותיה הקבועים של החנות הלך וגדל בהתמדה .חרף זאת ,אין זה קל לנהל אטליז בימים קשים .עבור משפחת דרבין ,מספר הקונים ההולך הגדל ,היה כרוך גם בעמל רב .על רקע זאת ,היווה אובדנו של הארנק -אודותיו תקראו בשורות הבאות -מכה כה קשה. שתי משרות היו מנת חלקה של הגברת דרבין .בבקרים שימשה כמזכירה למחנך הנערץ הרב אליאס שוורץ בישיבת 'תורת אמת' בברוקלין; משם, בשעת אחר-צהריים מוקדמת ,הייתה עושה את דרכה ברכבת התחתית לרובע קווינס ,אל חנות הבשר "כשר מהדרין"אשר בבעלותם ,שם הייתה אחראית על ניהול החשבונות .בין תפקידיה ,היה עליה לאסוף את הפדיון היומי -מזומנים והמחאות -לקחת אותו הביתה ולהצפינו במקום בטוח. למחרת ,בדרכה מהישיבה אל חנות הבשר ,נהגה להפקיד את הכסף בסניף הבנק .לא אחת ,הצטבר הפדיון היומי לכדי סכום נכבד .גברת דרבין הקפידה להחזיק אותו בארנקה ,המוטמן עמוק בתיק-הכתף שלה ,ולא להסיח דעת ממנו. שמה של החנות הלך לפניה ,תודות להכשר המהודר ולשירות המסור והמהימן שהיא מעניקה ללקוחותיה החרדיים .ב"ה ,הברכה שרתה בעסקים. "אותו בוקר ,שבו יצאה אשתי מהבית ,צפו החזאים מזג-אוויר קשה", מספר מיסטר דרבין" .היה זה שיאו של החורף :הכל היה אפור ,ועננים כבדים העיבו על השמיים ,מבשרים על גשם זלעפות העתיד לרדת בכל רגע .גם מי שהצטייד במטרייה ,צפוי היה לשוב הביתה נוטף מים .אשתי הקפידה להתלבש היטב ,ולהתעטף במעיל גשם וצעיף .היא לא שכחה ליטול עמה את המטרייה". שעות הבוקר בישיבה ,עברו עליה ללא אירוע חריג ,ואחר-הצהריים יצאה גברת דרבין כדרכה אל תחנת הרכבת התחתית .יכולים אתם לשער בנפשכם את חווית הנסיעה ברכבת ביום סגרירי שכזה :קרונות מחוממים, עמוסים לעייפה בנוסעים מכורבלים .החלונות מוגפים היטב ,כהגנה מפני משב-רוח מקפיא עצמות; תנאים מתאימים למדי לשקיעה בנמנום ,על רקע תנודות הרכבת הנוסעת .בעוד הרכבת מיטלטלת וגונחת על-גבי הפסים, נעצמו עיניה של גברת דרבין ,וראשה החל להתנודד בקצב טלטול הקרון. אותו 'חוש שישי' ,המאותת לנוסע הקבוע כי הוא קרב לתחנה בה עליו לרדת ,הוא אשר העיר את גברת דרבין דקות ספורות לפני הגיעה לתחנה; בהיותה מטושטשת קמעה מן התנומה ,מיהרה ליטול בידה את המטרייה, ואויה ,היא שכחה לחלוטין מקיומו של התיק היקר. הכרטיסן הכריז על התחנה הבאה ,דלתות הקרונות נפתחו לרווחה, וזרם גועש של אנשים נפלט אל הרציף ,נושא עמו את הגברת דרבין ,עדיין אוחזת בחוזקה במטרייתה ,מבלי שתבחין כי ארנקה נותר מאחור .רק לאחר שהרכבת החלה לעזוב מן התחנה בשריקה ושקשוק גלגלים ,הכתה בה לפתע ההכרה כי דבר מה חשוב מאוד חסר לה. "אוי ,לא!" קראה באימה" .אינני מאמינה! השארתי את הארנק ברכבת!" כצפוי ,איש מבין הניו-יורקים אשר חלפו באותה עת על פניה לא נענה למצוקתה של האישה הזרה .אף לא איש האט את קצב צעדיו .ובכן ,מה עליה לעשות כעת? מה היא יכולה לעשות כעת? עלי לעצור את הרכבת ,אמרה לעצמה נחושות .היא הבחינה במשרד קטן על קצה הרציף ,והחישה את צעדיה לעבר התא בעל דפנות הזכוכית, מתפללת בליבה לפגוש מאן דהוא בעל סמכות ויוזמה .אגרופה הלם בכוח על הדלת. "עליך לעצור את הרכבת בדחיפות" ,קראה אל העובד שפתח את הדלת באי-רצון מופגן. "גברתי" ,השיב לה בנימה קלילה" ,איננו נוהגים לעצור את הרכבת ,אלא אם כן מדובר במקרה חירום .האם תוכלי להגדיר את המקרה שלך כמצב חירום של ממש ,אבל ממש?" גברת דרבין הבחינה בתג המוצמד על דש חולצתו ,עליו הופיע שמו ' -אד או'מאלי'. "מיסטר או'מאלי" ,פנתה אליו נסערת" ,זהו באמת מקרה חירום ,לכל הפחות עבורי .השארתי את ארנקי ברכבת לפני דקות ספורות ,ונמצא בו סכום כסף מאוד גדול .חייבת אני להשיג אותו! אם לא תעצור את הרכבת מיד ,לעולם לא אזכה לראות אותו! אנא ,מיסטר או'מאלי ,נסה ליצור קשר עם נהג הרכבת ובקש נא מאנשי התחנה הבאה לעכב אותה!" נימת הדחיפות בקולה עוררה אותו מאדישותו ,והוא שב ונכנס אל הביתן, והשתמש במכשיר הקשר כדי לקרוא לכרטיסן ,הנוסע ברכבת אשר זה-עתה עזבה את התחנה .גברת דרבין המתינה בקוצר-רוח .בסתר ליבה ידעה כי הסיכויים למצוא את ארנקה שואפים לאפס .האומנם יש תקווה שארנק ללא בעלים יישאר נטוש יותר מדקה תמימה בתוך רכבת עמוסת נוסעים? ואכן ,כך היה .כאשר עצרו לבסוף את הרכבת וערכו בה חיפוש -שלוש תחנות בהמשך הדרך -התברר כי הארנק נעלם ,אבד לנצח בג'ונגל של ניו יורק .נסערת ונואשת עזבה גברת דרבין את תחנת הרכבת ,חולשה תקפה אותה .סכום כה גדול היה בארנק! היה בו סך המשכורות של עובדי החנות, עם רוב הפדיון של אותו שבוע .כל הכסף ,עליו עמלו בזיעת אפם ,נעלם ואיננו ,והכול ברגע אחד של חוסר שימת-לב! מצפונה היכה בה ,ואפרורית היום שיקפה את מצב-רוחה הקודר .כיצד יכולה הייתה היא -דווקא היא- להיות כה פזיזה? תמיד השתדלה להיות זהירה ומחושבת כל-כך! תקלה מעין זו לא אירעה לה מעולם. לפניה יכלה להבחין בגגון הסוכך על חנותם .אין ספק ,ל'בוס' שלה ממתינה הפתעה בלתי נעימה .היא הדפה בזהירות את דלת החנות ונכנסה פנימה לתוך האטליז .משטחי העבודה המתכתיים בהקו בניקיונם, והמקררים הפתוחים בעלי דלתות הזכוכית נצצו ,נועצים בה ,כביכול ,מבט אדיש ומנוכר .נדמה היה שהם מטיחים בה אשמה ללא-קול" ,נכשלת ,לא ניתן לסמוך עלייך" .בעלה יצא ממשרדו בחלקה הפנימי של החנות ,בידו ערימת טפסי הזמנה .יום חמישי היה ,והוא עמד לצאת לסיבוב חלוקת משלוחים .הוא רק המתין לבואה ,תוהה מדוע היא מתמהמהת. "כן ,הגעתי מאוחר היום" ,הודתה ופרצה בבכי. "מה קרה?" שאל בדאגה כנה .היא סיפרה לו את סיפורה העגום, מתייפחת תוך-כדי דיבור. "אין בכך כל ספק ,אשתי היקרה ,הכול באשערט ,הכול משמיים" ,הגיב מייד" .הייתה זו יד ה' ,הכסף צריך היה להילקח מאתנו ,ולכן נלקח .הינך אשה מהימנה ואחראית; ברי לי כי לא הייתה כאן כל רשלנות מצידך .יכול היה דבר זה לקרות לכל אחד" .כך דיבר על ליבה בקול שקט ,עד שנחה דעתה. היה עליו לצאת ,הן ערב שבת ,ועליו עוד מוטלים משלוחים רבים .הוא נופף בידו לשלום ויצא מן החנות ,בדרכו לסיבוב החלוקה .גברת דרבין נותרה מדוכדכת ומודאגת .בטוחה הייתה כי בעלה מאוכזב ממנה ,וכי מילותיו השקטות אינן אלא כיסוי לרגשותיו האמיתיים .לא היה לה ספק בכך :לעולם לא ייתן בה עוד אמון! בייאושה ,גמלה בליבה החלטה להתקשר לרבו של בעלה ,לספר לו את קורותיה ולהתייעץ עמו ,מה ביכולתה לעשות כדי לתקן את המעשה האומלל. הרב היטה אוזן לסיפורה בסבלנות ובאדיבות ,כתמיד .מכיר הוא היטב את ר' קלמן ,כך אמר לה ,והוא בטוח כי כנים דבריו .הוא יעץ לה שלא לשקוע במחשבות נוגות על האבידה .בעלה ,ר' קלמן ,הינו מאותם אנשים החיים לאור האמונה כי הכול -ובפרט ענייני הפרנסה -מיד השם .גברת דרבין השיבה את שפופרת הטלפון למקומה בתחושת הקלה. בינתיים ,היה ר' קלמן טרוד בחלוקת משלוחים ללקוחותיו .תחושה עמומה של מועקה ליותה אותו ,בידיעה כי זה-עתה ירד לטמיון סכום כסף כה גדול ,אך הוא עשה כמיטב יכולתו להדוף ולהסיט את המחשבות השליליות מתוך ראשו .מזונותיו של אדם קצובים לו בכל שנה מחדש, בראש השנה .יהיה מה שיהיה ...חרף כל זאת ,לא הקרין אותה שמחת חיים שאפיינה אותו .כרגיל ,נהג להתלוצץ קלות עם לקוחותיו ,לתבל את דבריו בסיפור משעשע וכדומה .באותו יום ,הסתפק במשפטים קצרים של "כן" ו"לא". אך כאשר הגיע לבית משפחת פרידמן... גברת פרידמן פתחה את הדלת ,ומר דרבין נכנס פנימה ,נושא על כתפו חבילת ענק של עופות ובשר בקר .היא הציעה לו כוס שתייה ,והוא נעתר בתודה .בעודו מבקש מקום לשבת ,צד מבטו תיק מוכר מאוד ,שהיה מונח על השולחן .בהגיונו הקר ,סירב להאמין למראה עיניו .כמובן ,ייתכן בהחלט שלגברת פרידמן תיק דומה לזה של אשתו .אך לא! התיק היה זהה לחלוטין, כולל השריטות סביב מסגרת המתכת שהקיפה אותו! הדבר היה בעיניו בלתי סביר בעליל .הייתכן? "יודעת את ,גברת פרידמן" ,פתח ואמר" ,מוזר מאוד ,תיק זה זהה לגמרי לתיק שאיבדה אשתי היום אחר-הצהריים!" "האמנם ,מיסטר דרבין! הרשה לי לספר לך את סיפורו של התיק .יענקי, מזוג נא לאורח שלנו כוס מיץ נוספת ...המפגש שלי עם תיק זה היה יוצא דופן למדי ,והוא אירע ממש היום אחר-הצהריים". "יודע אני" ,קטע את דבריה" .זהו הדבר אשר מנסה אני לומר לך!" "אנא ,הנח לי לספר את הדברים בקצב שלי" ,המשיכה גברת פרידמן. "היום אחר-הצהריים ישבתי על מקומי בקרון הרכבת התחתית ,בדרכי הביתה ,וציינתי לעצמי עד כמה חדגוני היה היום שעבר .הרכבת עצרה בתחנה ואנשים רבים ירדו ממנה .כעת ,התפנו מקומות ישיבה בקרון ,ואני בחרתי להתיישב במקום ריק סמוך לחלון .לפתע ,נפל מבטי על דמותו של בחור שחרחר ,ובידו תיק של אישה! הדבר נראה לי משונה ביותר .וחשוד למדי! נדמה היה לי כי הבחור נבוך ,ואולי דרוך .מיהרתי להסיט את מבטי ממנו ,ואף החלטתי לדון אותו לכף זכות .שמא קנה את התיק מתנה לאמו?... "הוא הבחין במבטי ,וניגש אליי .מודה אני ומתוודה שעלה בי חשש מה, אך ניסיתי להעמיד פנים נעימות. "'סליחה ,גברת ',פנה אליי. "'כן ',עניתי. "'בדיוק לפני שהתיישבת כאן ,ישבה כאן אישה שנראתה בדיוק כמוך. כלומר ,היא הייתה לבושה כמוך ,המבינה את את כוונתי?' הבטחתי לו שאני מבינה בדיוק למה כוונתו. "'בכל אופן ',המשיך הצעיר' ,הגברת ההיא נטלה את המטרייה שלה וירדה מהרכבת ,אך כפי הנראה שכחה את תיקה ,כי הוא נשאר על מקומה כשיצאה הרכבת מהתחנה. "'ואז ',אמר בהיסוס' ,ברגע שראיתי את התיק מונח שם ,ברור היה לי שכדאי לקחת אותו מיד ,בטרם יחטוף אותו מישהו אחר! אך כעת ...אני מתלבט מה עלי לעשות .ראשי אומר לי לקחת את הכסף ולמסור אותו לאמי ,אך מצפוני אומר לי שעלי להחזיר אותו לבעליו .יודע אני ,שאם אמשיך להחזיק בו ,ראשי לא יתן לי מנוח .אני חושב שאתן לך אותו ,כדי שתדאגי לכך שזה יגיע בחזרה לאישה ההיא ,שנראית בדיוק כמוך .ועוד דבר' ,הוסיף ואמר' .אנא קחי את השם שלי ואת מספר הטלפון .אם יהיה איזשהו פרס ,תוכלי להתקשר אלי' .הוא שרבט את שמו ואת מספר הטלפון שלו על פיסת נייר ומסר לי אותה ,יחד עם התיק. "נו! ומה יכולתי לומר לו ,אחרי נאום כה ארוך? כמובן שהודיתי לו על ישרותו והסכמתי לקחת את התיק .הרי הוא לפניך .מחכה אני לבעלי שיחזור הביתה ,בטרם אבדוק את תכולתו כדי לברר מיהי אשר איבדה אותו". מר דרבין הקשיב בקוצר-רוח ,מחכה להזדמנות להשלים את חלקו בסיפור. "אין צורך להמתין לשובו של בעלך" ,אמר לה" .יכולני לומר לך בדיוק מהי תכולתו .תמצאי שם את כרטיסי האשראי של אשתי ,תמונה שלנו מיום הנישואין ,וכל הכסף שהיא עמדה להפקיד בבנק היום אחר-הצהריים; קרוב לוודאי שנמצא שם גם טופס ההפקדה ,ובו רשומים כל הפרטים .אנו שיערנו שהתיק והכסף אבדו לנו לנצח"... גברת פרידמן התקשרה מיד לבעלה וסיפרה לו את פרטי המעשה. "אם ר' קלמן אומר לך שזהו תיקה של אשתו ,יכולה את להאמין לו. פתחי את התיק ,ותיווכחי בעצמך" .כמובן ,הכול היה שם ,בדיוק כפי שתיאר זאת קלמן דרבין .מר דרבין התרגש עד מאוד ,ואפוף בתחושה של הכרת הטוב לבורא יתברך ,התקשר לאשתו וסיפר לה את כל מהלך העניינים. באותו ערב ,בשעה מאוחרת יותר ,יצא מר דרבין למשלוח נוסף -אל בחור צעיר אחד שהצליח להתגבר על יצרו ולנהוג כפי שעליו לנהוג .ר' קלמן העניק לו פרס כספי גדול ,והבטיח לו כי עד אחרית ימיו יזכור אותו לטובה. שמעתי מר' קלמן דרבין החוליה המקשרת מהי חוליה בשרשרת? מין טבעת עגולה ,עשויה לרוב מקשה אחת ,והיא מקושרת ומקשרת .מעין זו הייתה התחושה שעלתה בי :הכול התחבר והתקשר .ובכן ,נראה כי עליי להסביר את עצמי :נדמה לנו שאנו יודעי כל; אנו סבורים כי הכול בשליטתנו; כי הסיבות לכל המתרחש ידועות לנו .אך לא! אין זה נכון ,כלל וכלל לא. לאמיתו של דבר היה זה סיפור שגרתי :חצייה מהירה של כביש סואן, בהנחה שניתן להספיק להגיע לצד השני ,עד שמתברר כי ההנחה הייתה מוטעית .באזני צלצלה חריקת בלמים ,נשמעו צרחות ,ואז -כלום השתרר שקט לזמן מה .בטוח אני כי האמבולנס הגיע למקום תוך דקות ספורות; מן הסתם הודיע מישהו לבני משפחתי על התאונה ,אך לי עצמי לא זכור דבר, פרט לאותה חריקת בלמים עזה ,כאשר הנהג ניסה לעצור מבעוד מועד ,אך לשווא .זהו כל מה שנותר בזכרוני. בזכרוני הראשון לאחר-מכן ,התעוררתי ומצאתי את עצמי שכוב במיטת בית-חולים ,סביבי רכונים אשתי וילדיי ,העוקבים בדריכות אחר כל שביב תנועה משהבחינו כי סוף סוף התעוררתי ,נתרככו קמעה קמטי הדאגה שנחרשו על פניהם ואנחת הקלה נפלטה מפיותיהם .כשנתבררה לי חומרת הפציעה ,חשתי בר מזל שנותרתי בחיים .גרוע מכל היה מצבה של כף רגלי השמאלית .מפעם לפעם ,היו גלי כאב מפלחים את ערפל התרופות החזקות שאפף אותי ,מטעימים אותי מטעמם של יסורים .נטלתי את ידיי והודיתי לקב"ה על שניתנו לי חיי ,ולו גם במחירם של יסורים אלה. בתוך זמן לא רב התוודעתי אל המשימה הקשה ביותר שהתמודדתי עמה אי-פעם ,משימה אשר כינויה "פיזיותרפיה" -שם נרדף לעמל וכאב. בוקר אחד התעוררתי ,נחוש בדעתי להשקיע את כל כוחות הנפש והגוף על מנת לשפר את מצבי .התיישבתי במיטתי והושטתי את ידי אל הארונית שלצדי ,אוחז בתיק הטלית והתפילין שלי .הנחתי תפילין והתעטפתי בטלית, והתחלתי להתפלל בכוונה יתרה מתמיד. לא מיהרתי בתפילה; השתדלתי להתרכז בכל מילה ומילה ,וכשהגעתי לתפילת שמונה-עשרה ,הזדקפתי מעט במיטתי .בעודי אוחז בברכת "רפאנו" ,נשמעה נקישה על הדלת ,וקבוצת רופאים נכנסה לחדר .ביניהם היו רופא המחלקה ,מנתח אורתופדי ושני רופאים לא מוכרים .הם בירכו אותי לשלום ,אך כאשר לא השבתי להם ,הבינו כי אני באמצע התפילה, והבטיחו לשוב מאוחר יותר. סיימתי להתפלל ופניתי לאכול ארוחת-בוקר ,ממתין לשובם .כעשר דקות חלפו ,והם שבו והופיעו בחדרי .משך דקות ארוכות בדקו את כף רגלי ,ואני נאנקתי מכאב .תוך כדי כך ,ניסיתי להיזכר מה הביא אותי אותו יום למרוצה החפוזה ברחובה של עיר .לבסוף ,עזבו הרופאים במשק חלוקים מתנפנפים. אחד מהם נותר בחדרי. "שמי ד"ר לזרוביץ' ,מנתח אורטופדי" ,הציג את עצמו" .בתקופה הקרובה נעבוד יחד ,על מנת לנסות ולשקם את כף רגלך" .קולו היה רך ,קטיפתי, אך יכולתי להבחין כי חבוי בו גם רצון עז כפלדה ,וכי הוא עומד להעביד אותי בפרך. "אמור לי" ,פנה אלי ,בעודו מתיר את התחבושת שעל כף רגלי ומתחיל בעיסויה" ,במה עסקת כאשר נכנסנו לחדרך בראשונה?" "התפללתי" ,השבתי בנימה יגעה .אין זה הזמן לשיחות בענייני דת, הרהרתי בלבי .במצבי הנוכחי ,לא מצאתי בלבי כל רצון לנהל ויכוחים. "מדוע לא יכולת להפסיק לזמן מה?" שאל בסקרנות. במקום תשובה ,סיפרתי לו את המעשה הידוע המובא בגמרא ,על אותו חסיד שלא הפסיק את תפילתו ,גם כאשר פנה אליו השר הרומי בברכת שלום .הרופא נפעם מן הסיפור" .המממ ...לא-יאומן" ,מלמל לעצמו" .קו ישיר לשמיים" .השאלות הוסיפו לזרום מפיו כאשד" .מהן הקופסאות השחורות שהיו כרוכות על מצחך וסביב זרועך השמאלית?" "אלו הם 'מכשירי הקשר' שלי עם ה'" ,אמרתי ,והוא הקשיב בפליאה. שוחחתי עם יהודי זה ,השומע לראשונה על המושג "תפילין". "כיצד יודע אתה כי 'מישהו' למעלה נמצא ואף שומר עליך?" הקשה. "טובה שאלתך" ,הנהנתי" ,אינך הראשון המציב שאלה זו" .השיחה הלכה והתפתחה תוך כדי עבודתנו המשותפת ,ונמשכה שעות ארוכות. תחילה ,הייתי ספקן בנוגע לכוונות העומדות מאחורי התעניינותו ,ולא האמנתי כי בעיקרן צימאון כן לדעת וללמוד .הוא הצהיר כי הסקרנות היא המניעה אותו ,ואני שיערתי כי השיחות בינינו היו בעיניו מין שעשוע לוגי ,סוג של קרב מוחות מרתק .אך הוא לא חדל לשאול ,ושאלותיו היו אכן טובות ומוצקות .היו רגעים שבהם ציינתי לעצמי כי הוא אכן מעוניין ברצינות ללמוד, ואף חשתי כי אני יודע טוב ממנו לאן זה מוביל; לכל הפחות ,כך קיוויתי. "מדוע אתה נוהג להתנועע קדימה ואחורה בשעה שאתה מתפלל? מדוע אתה נוהג לברך לפני שאתה מכניס דבר מאכל לפיך? האם אכן צריך ה' שתברך על כל לגימה של מים?" וכן הלאה. משך כל אותו הזמן ,הלכה כף רגלי והחלימה ,ונוכחתי לדעת כי הטיפולים האינטנסיביים משתלמים בהחלט .לאחר מספר שבועות ,התחזקתי די הצורך להשתחרר מבית-החולים .נפרדנו איש מרעהו -לזרוביץ' ואני - ותהיתי אם אי-פעם ניפגש שוב ,ומה תועלת יפיק מן הידע הרב אשר שאב ממני .מסרתי לו את מספר הטלפון שלי ,וכן פרטים של ארגון גדול העוסק בקירוב רחוקים ,אך בעומק לבי לא ציפיתי שיתקשר .כוונתי לומר ,שאין זה כה פשוט לעשות תפנית ולשנות את דרך החיים .ומי יוכל להאשים את מי שלא עושה כך? וכך בצעדים צולעים נפרדתי ממנו לעד (צליעה אשר תלווה אותי כל חיי) .אלא שלא היה זה לעד... שמונה שנים חלפו. השמש האירה את פניה והשמיים היו בהירים ,ללא צל ענן; היה זה מזג- אוויר מושלם לנסיעה לשפת הים .שבתי מתפילת שחרית לביתי ,והצעתי לבני המשפחה את תוכניתי לאותו בוקר של חופשת הקיץ .הבנים ששו להצעה בקריאות נלהבות ומיהרו לארגן את כל הדרוש לנסיעה. תיקים נארזו ,בקבוקים מולאו בשתייה ונתחבו לתוך המקפיא לקירור מהיר .כריכים הוכנו ופירות נשטפו .יענקי מינה את עצמו על מלאכת הרכבת הכריכים ,שהייתה אומנות בפני עצמה" :כריך הודו דה-לוקס" המורכב מפרוסות נקניק הודו ,רצועות מלפפון חמוץ ,חסה ,מיונז ,קטשופ ,חרדל, פרוסות עגבנייה ,טבעות בצל וכמות קטנה מאוד של ...חמאת בוטנים ,שכפי שהוא התעקש לטעון ,מחזקת את כל הטעמים ומאחדת אותם .אחיו הביטו בו במבט משועשע מהול ברחמים ,ולעצמם הסתפקו בממרחים מקובלים יותר. אחרי ארוחת בוקר חפוזה של קורנפלקס בחלב ,יצאו הכול לתור אחר בגדי ים ברחבי הבית .הכבודה הועמסה בתא המטען של המכונית ,הבנים היו חגורים במושביהם ויצאנו לדרך לעבר חוף הים הקורץ ,להשתכשך במימיו הקרירים של הים התיכון. יענקי ,הגדול מכולם ,בחר לשבת מאחורי ,ומוישי הקטן התמקם בינו לבין שרוליק .לבנות שהושארו בבית ,הובטח טיול מיוחד כפיצוי .הכבישים היו פנויים ,והדרך חלפה במהירות .קרבנו אל החוף ,וניחוח מלוח חדר לאפינו, מלהיב את הבנים .גררנו את החבילות אל החוף ואיתרנו מספר כסאות-נוח פנויים כדי להניח עליהם את חפצינו .כעת ,אספתי את השלושה כדי לנאום בפניהם את "נאום שפת הים" הקבוע שלי. "ילדים ,הקשיבו :שפת הים היא מקום נהדר ,אך מסוכן ביותר .בעוד דקות ספורות אצטרף אליכם למים[ .כאן טעיתי 'בגדול' ,כפי שתיווכחו לדעת מיד! לעולם אין זה רעיון טוב לשלוח ילדים לבדם למים -לעולם]. נכון לרגע זה ,האחראי הוא יענקי .כל אשר יאמר אליכם ,עשו .ברור?" שלושתם הנהנו בראשיהם בפנים רציניות ,ואני התבוננתי בהם בעודם מתרחקים ממני לעבר המים -חולצה כחולה ,חולצה ירוקה וחולצה אדומה, זה לצד זה .לא יכולתי שלא לחייך למראה המלבב .הם אחזו ידיים ,ולפני שהספקתי להניע את ראשי ,כבר נבלעו בין שאר המתרחצים ונעלמו מעיניי. אנחת תענוג נפלטה מפי ,ואני השתרעתי על כסא-החוף שלי ,מטה את ראשי לאחור כדי להשתזף מעט .נדמה היה לי כאילו חלפו חמש דקות בלבד -מסתבר שהיו אלו עשרים דקות לפחות -כאשר קמתי על רגליי והתחלתי לחפש אותם במבטי .תחושת מתח וחרדה גאתה בקרבי; הם עדיין לא חזרו אליי כדי לבקש משהו! התחלתי פוסע בצליעה לעבר המים. כמעט שהגעתי אל המים ,כאשר הבחנתי בהם :יענקי ומוישי יצאו לקראתי ,ולבי החסיר פעימה :מה עם שרוליק?! מיהרתי לעברם ,מדדה בצליעה; והבחנתי כי יענקי בוכה. "מה קרה?" דחקתי בו בבהלה. הוא שיהק מתוך בכי והשיב" ,אמרתי לשרוליק שלא ייכנס כל-כך עמוק. הזהרתי אותו כי זה מסוכן מדי להתרחק כל-כך ,אך הוא לא שמע לי ,ולכן חזרתי לומר לך". לא האמנתי למשמע אוזניי .החילותי סורק במבטי את המים ,מנסה לאתר את בני הקטן .שמעתי את המציל שואג לתוך הרמקול" ,הילד עם החולצה הירוקה ,חזור מיד אל החוף .אתה רחוק מדי! חזור מיד אל החוף, ברגע זה!" אימצתי את עיניי עד שהצלחתי להבחין בכתם ירוק המתנועע על הגלים, הרחק מן החוף ,עולה ויורד .תוך-כדי כך ראיתי כיצד הגלים מכסים אותו, הוא מנפנף בידיו בחוסר אונים מעל ראשו .הוא בצרות ,זה ברור .נראה כי המציל הגיע למסקנה זהה .הוא השליך מעל רגליו את כפכפי העץ ,זינק במורד המדרגות מסוכת המציל ,קפץ לתוך סירת ההצלה שלו ,הדף אותה אל המים והחל חותר בתנועות בטוחות ונמרצות .הוא היה זריז ,אך אני חששתי מפני הגרוע מכל. בעוד הסירה מפלסת את דרכה בין הגלים ,לחשתי מילות תפילה נואשות. המתרחצים על החוף נשאבו לתוך הדרמה שנפרסה לעיניהם ,ולפתע שככה ההמולה המאפיינת חוף הומה ,ודממה מתוחה השתררה .כולנו עמדנו מסומרים למקומותינו ,עוקבים אחרי המציל הגומא במהירות את המרחק בינו לבין הילד המפרפר במים העמוקים .הוא הגיע אל הילד עם החולצה הירוקה ,שהיה שקוע כמעט כולו במים ,והרים אותו בתנופה על-גבי הסירה. פניי היו שטופות דמעות ,בעוד המציל חזר אל החוף בחברת בני .בליל של קריאות עלה מתוך הקהל: "עשה עליו את תרגיל היימליך"!... "עשה לו הנשמה מפה לפה"!... "שמישהו יזעיק אמבולנס"!... לפתע נשמע מעל המהומה קול סמכותי ובוטח" .תנו לי לעבור -אני רופא". הקהל פינה מעבר ,ובלי לבזבז רגע מיותר ,התחיל הרופא בפעולות הנשמה .הוא היה אדם בגיל העמידה ,עטור זקן מסודר ,מרכיב משקפיים עגולים ולראשו כיפה שחורה .דקות ארוכות ,שנדמו לי כנצח ,טיפל בשרוליק. וכשנדמה היה לי שגופו נשמט מבין ידיו ,פרץ מפיו של שרוליק זרם של מי ים .הוא החל להשתעל ולהשתנק ,מתנשם בכבדות כשהוא מנסה לבלוע כמויות של אוויר בבת-אחת .עד שהגיע האמבולנס ,החל הצבע לשוב ללחייו ,אך החובשים נדחקו בין הקהל ונטלו אותו איתם ,שכוב באלונקה. מיהרתי אחריהם בצליעה ,אוחז בחוזקה בידיהם של שני ילדיי האחרים, ונסעתי במכוניתי בעקבות האמבולנס .בבית-החולים ביקשו להשאיר את שרוליק למעקב ולבדיקות במשך יום-יומיים .התקשרתי הביתה וסיפרתי לאשתי ברעד את השתלשלות המאורעות .היא מיהרה להצטרף אלינו, ושנינו הודינו נרגשות לה' על הנס שחולל לנו .אחר-כך ,עזבה את המקום עם יענקי ומוישי ,ואני נשארתי עם שרוליק ,יושב לצד מיטתו במשך כל הלילה. למחרת בבוקר הודיעה לי האחות כי הגיע מישהו לביקור .מאחוריה פסע אדם בעל הופעה מכובדת ומרשימה; לא זיהיתי אותו במבט ראשון. הוא התיישב לידי ,ולפתע הלמה בי ההכרה כי זהו הרופא שהציל את חייו של שרוליק על שפת הים .הודיתי לו בקול רועד מהתרגשות ,והוא קיבל באדיבות את תודתי. "בזכותך הייתי שם כדי להציל את בנך" ,אמר" ,לקח לי זמן עד שזיהיתי אותך .הצליעה שלך הסגירה אותך". הבטתי בו בתמהון ,ולא הבנתי את כוונתו. לרגע קט שתק ,ואז הסיר את משקפיו והסתיר את זקנו בכף ידו. "הבט" ,אמר" .האינך מזהה אותי?" היה זה ד"ר לזרוביץ' ,הוא ולא אחר -אותו אורתופד שטיפל בי במסירות לפני שמונה שנים .חזותו השתנתה לחלוטין והוא נראה כיהודי חרדי לכל דבר. "אכן" ,אמר" ,כל אותן שיחות שניהלנו בינינו הורו לי את הדרך הנכונה; הן הובילו אותי בכיוון שאליו ביקשה נשמתי להגיע .תשובותיך לשאלותיי עוררו בי השראה והעניקו לי כוח לוותר על חיי ריקנות ולהמיר אותם בחיים של תוכן ומשמעות. "נכון אמנם" ,הוסיף ואמר" ,הצלתי את חיי בנך .אך באותה מידה ניתן לומר כי אתה הצלת את חיי .העובדה שהייתי בכלל בחוף הנפרד נזקפת לזכותך ,ולכן יכול אני לומר שמילאת תפקיד בהצלת חיי בנך ,בדיוק כמוני". בדמעות בעיניו סיכם" ,אני הצלתי את בנך ,ואתה הצלת אותי ,והתורה היא אשר הצילה את שנינו". נפלנו זה על צווארו של זה ,צוחקים ובוכים לסירוגין .כפי שאמרתי, לעתים זוכים אנו לראות איזושהי נקודת חיבור ,המלמדת אותנו כי החיים הינם שרשרת ענקית של חוליות המקשרות אירועים ואנשים. ישני עפר הענין כולו היה כה משונה; ברי לי כי הכל היה מכוון ומתואם בדייקנות משמיים ,וכל שנותר לי לעשות הוא לבצע תנועות ומהלכים שנכתבו ונקבעו מראש. יצאתי לדרך שנראתה ישרה ,ברורה ומובנת מאליה ,ולא שיערתי אילו פיתולים וסיבובים ממתינים לי לאורכה .סך-הכל ,מה ביקשתי לעשות? לערוך שיפוצים ולהרחיב את ביתי -תוכנית פשוטה למדי ,לכאורה .אלא שהפעם ,הפכה עבודת הבנייה השגרתית לעסק מסובך ביותר. את הבית אשר בו אני מתגורר בגבעת המבתר ,הסמוכה לשכונת רמת אשכול בירושלים ,רכשתי לפני שנים רבות .התאהבתי במקום מהרגע שראיתיו ,ועד היום אוהב אני לגור בו :פרוור הררי בעל מראה מחוספס, טבעי ,ניתן לומר בראשיתי .ירושלים הרים סביב לה ,ולכן בנויים בה בתים רבים על צלע ההר .כאשר קניתי את הבית ,נכללה בנכס גם חלקה הררית, שהיתה ברובה בלתי מפותחת. שנים לא רבות חלפו ,הבית הפך להיות קטן מדי עבור משפחתי ההולכת וגדלה ,ובדעתי עלה להרחיב את שטחו .היה עלי להחליט לאיזה כיוון - במעלה ההר או במורדו ,ובחרתי להוסיף קומה נמוכה יותר ,ובה מספר חדרי שינה .תחילה ,השגתי את כל האישורים הנחוצים ,ואז הזמנתי דחפורים כדי להתחיל במלאכת הקידוח ופינוי שכבת הסלעים בקטע ההר שעליו עמד ביתי .עבודות החפירה התקדמו ללא תקלות ,עד שלפתע נתקלו הדחפורים במה שנראה כמערת קבורה עתיקה. קברים קדומים נחשפים בארץ ישראל כדבר של שגרה .בטרם פניתי לרשות העתיקות כדי להודיע להם על התגלית ,הרשיתי לעצמי סיור קטן כדי לוודא מה בדיוק נחשף בשטח שבבעלותי .הבחנתי בכיתוב מדהים בבהירותו החקוק בסלע שנמצא מול פתח המערה ,וציינתי לעצמי בהתרגשות כי קרוב לוודאי אני הוא הקורא כתובת זו לראשונה מזה אלפי שנים .ברור היה לי כי מחובתי לדווח על ממצא זה לרשויות ,וכן עשיתי. מכאן ואילך הלכו העניינים ויצאו מכלל שליטה .רשות העתיקות קיבלה עליה את האתגר ברצינות ,ואנשיה פתחו בהליכים הנחוצים ל"שימור" האתר .למעשה ,ניתן לומר כי הם פלשו לשטח שלי והשתלטו עליו .תוך שעה מאז שקיבלו את הודעתי ,הופיעה משאית ליד ביתי ופלטה מתוכה קבוצת אנשים ,איש כלי מלאכתו בידו .הם לא הסתפקו בגידור השטח כולו ובמתיחת חבלים ,אלא הקיפו את כל האזור ,כולל ביתי ,בסרטים צהובים, והציבו שלטי אזהרה בארבע שפות ,המכריזים קבל עם ועדה כי כל השגת גבול אסורה בהחלט. לאחר מכן ,נכנסו אל המערה והחלו לצלם את הממצאים שבתוכה, מנסים לפענח את הכיתוב העתיק שעל הקיר .לדבריהם ,הייתה הכתובת ארמית ,רשומה בכתב עברי עתיק ,בו השתמשו השומרונים .מי שחרט את המילים כינה עצמו בשם "אבא ,מצאצאי אלעזר בן אהרן הכהן" .אותו 'אבא' כתב כי הוא חוזר מבבל ,שם עבר עינויים ורדיפות ,נושא עמו את עצמותיו של "מתתיהו בן יהודה" ,כדי להביאו לקבורה במערה זו .לאור הדברים, נשקלה אפשרות סבירה שמערה זו שימשה כקברו של מתתיהו אנטיגנוס, אחרון המלכים לבית חשמונאים .יתכן שמעמדו הרם של מלך זה ,היה סניף כלשהו להיתר שכהן ייטמא לו ויביאהו לקבורה סמוך לעיר הקודש, במקום להשאירו בנכר .יתר על כן ,הכתובת הצביעה על-כך שאותו 'אבא' בעצמו ,שייתכן שהיה כהן גדול ,ייעד את המערה כמקום קבורתו בבוא העת, וכנראה שהוא אכן נקבר שם. לא עבר זמן רב ,ואנשי רשות העתיקות גילו במערה חלקת קבר ,ובהתאם לכתובת שעל הקיר קבעו כי זהו קברו של מתתיהו אנטיגנוס .משום-מה, לא עלה בידם למצוא את קברו של אותו 'אבא'. תגלית 'קטנה' זו התבררה כמציאה ארכיאולוגית יקרה .ככלות הכל ,לא בכל יום מתגלה מערת קבורה המזוהה כמקום קבורתם של כהן גדול ושל מלך בישראל! היו בין המומחים שקבעו בוודאות כמעט מוחלטת כי זהו קברו המקורי והאותנטי של האחרון בשושלת מלכי בית חשמונאי .אלו היו חדשות של ממש! אך ,לא הכול השתתפו בשמחתם של הארכיאולוגים .כמעט באותה מהירות בה נחפזו הארכיאולוגים להגיע למקום כדי להוציא ולבדוק את השרידים שהתגלו במערה ,הגיעו לאתר אנשי החברה קדישא של ירושלים, כדי להגן על קדושת הקברים ולמנוע את חילולם .וכך פרץ המאבק על הקברים. בעוד הארכיאולוגים מתעמתים עם הרבנים בתוך המערה ,התגברה עצמת הפעילות שרחשה מחוץ לביתי .כבר למחרת בבוקר התארגנה הפגנה בקנה מידה מרשים .מכוניות ,טנדרים ורכבי שידור חנו לכל אורך הרחוב, והכביש עצמו נחסם לתנועה .שתי קבוצות עמדו זו מול זו ,צועקות בגרון ניחר ומנופפות שלטים עליהם נרשמו בחופזה סיסמאות נזעמות. בצד האחד ,לא חדלו מלזעוק" ,להפסיק את הכפייה הדתית! צאו מימי הביניים! אל תמנעו מהמדע להתקדם!" בצד השני הכריזו בניגון מונוטוני" ,להפסיק את חילולי הקברים! אתם מבזים את אבותיכם ואת אבותינו! עצמותיהם אינן הפקר! התורה אוסרת חילול קברים!" ואני? עמדתי בצד והתבוננתי במחזה .איש לא שאל אותי לדעתי .נראה היה כאילו הפך ביתי לרכוש ציבורי. אנשי רשות העתיקות ביקשו לפעול מיד ,ללא דיחוי .עצמות שהיו קבורות למעלה מאלפיים שנה ,הנחשפות לפתע לאוויר ,זקוקות לטיפול זהיר ורגיש .בעלי המקצוע קבעו כי זהו מצב חירום ,והזעיקו למקום את גדול המומחים בארץ לממצאים ארכיאולוגיים ולרפואה משפטית ,מרצה באוניברסיטת תל-אביב .הוא ניאות להגיע מיד לירושלים והביע התעניינות גדולה בביצוע הבדיקות השונות. השיחה התנהלה ,כפי הנראה ,בערך כך: "הלו ,אפשר לדבר עם ד"ר בן מרגי?" "הוא עסוק כרגע במסירת שיעור". "מדובר במקרה חירום .אני יודע שהיה רוצה שיודיעו לו על-כך ללא דיחוי". "רק רגע"... "הלו ,כאן ד"ר מרגי". "שלום .מדבר בועז שחר מרשות העתיקות בירושלים .לפני שעות ספורות חשפנו מערת קבורה השייכת -לפי הממצאים הראשוניים -לתקופת החשמונאים ,ורצינו לדעת אם תהיה מעוניין לפקח על עבודות החפירה וביצוע הבדיקות בשרידי הגופות שמצאנו". "מה זאת אומרת' ,האם אני מעוניין'? וודאי! איזו שאלה?!" "נו ,אז מתי תוכל להגיע?" "אני הולך לבטל את כל השיעורים ,תופס מונית ויוצא מייד לדרך ,תוך דקות ספורות". ד"ר בן מרגי הגיח בריצה ממשרדו ,גומא במהירות את המטרים הארוכים לאורך המסדרון ונכנס לתוך הכיתה בה לימד .הוא עצר לרגע ליד שולחנו כדי לחטוף בידו את תיקו ולשחרר את הכיתה ,ומיד יצא לדרך .הוא דילג במדרגות שלוש-שלוש ,קפץ מעל גדר נמוכה שהקיפה את הבניין וחצה בחופזה את הכביש לעבר תחנת המוניות .באותו רגע ,הגיח אוטובוס עירוני מעבר לפינה ופגע בו במלוא העוצמה .לא היה לו סיכוי לשרוד את המפגש הבלתי צפוי .ד"ר בן מרגי נהרג במקום. סיבוב ראשון הסתיים בניצחונה של החברה קדישא .נכון לעכשיו, תישארנה העצמות במקומן ,מבלי שתופרע מנוחת העולמים שלהן .הגיע הזמן לסיבוב שני ,בו נכנס לתמונה ד"ר לודוויג פון שטאובן ממינכן ,גרמניה, מגדולי המומחים העולמיים ברפואה משפטית ארכיאולוגית .השיחה התנהלה (מסתבר) בערך כך: "האם אני מדבר עם ד"ר פון שטאובן?" "יא". "מדבר בועז שחר מרשות העתיקות בישראל .לאחרונה חשפנו קבר מתקופת מלכי בית חשמונאי .ד"ר בן מרגי היה אמור לעמוד בראש צוות של חוקרים לבדיקת השרידים ,אך לצערנו הרב הוא היה מעורב בתאונה קטלנית שלא שרד אותה .אנחנו מתאבלים על האבידה הקשה במותו". "אח ,כן" ,אמר הפרופסור ממינכן" .כולנו נחוש בחסרונו". "שאלתי היא ,ד"ר פון שטאובן ,האם תוכל להפסיק את כל עיסוקיך ממש ברגע זה ולהגיע ארצה כדי לקחת את ניהול הפרויקט לידיך?" "איזו שאלה ,שחר!" שאג הגרמני מעבר לים" .כמובן שאני מגיע .במטוס הבא היוצא ממינכן אני טס .אוף ווידערזעהן!" הפרופסור חטף את מקטורנו ואת דרכונו ומיהר לצאת מחדרו ,בדרכו לקומת הקרקע בביתו .ברוב חפזונו ,נכשל ונפל במדרגה השלישית ,ממנה המשיך בטיסה נמוכה עד תחתית גרם המדרגות .לרוע מזלו ,בשעת הנחיתה נחבט ראשו בגולת הברזל הבולטת ממעקה המדרגות ,וכאשר צנח על הרצפה ,היה כבר ללא רוח חיים (כך סיפר בזעזוע משרתו הנאמן בשיחת טלפון לרשות העתיקות). בשלב זה ,אפילו בועז שחר ,האטום וקר הרוח ,החל לחשוש מהאופן בו מתגלגלים העניינים .שניים מהפרופסורים המוערכים ביותר בעולם כולו בתחום פענוח ממצאים ארכיאולוגיים מצאו את מותם באופן שניתן לתארו אך ורק במילים "מיתה משונה" ,משונה באמת .ברשות העתיקות הוחלט כי כרגע יש להקפיא פרויקט ביש-גדא זה. החלטה זו היטיבה גם עמי ,מכיוון שהמצב מחוץ לביתי הלך והחמיר עד לכדי אנדרלמוסיה של ממש .גרונם של המפגינים משני הצדדים הלך וניחר בשעות ארוכות של צעקות .עיתונאים התרוצצו אנה ואנה ,מנסים להשיג ראיון עם המפגינים בעלי מיתרי הקול המפותחים ביותר .ברגע שהנחתי את כף רגלי מחוץ לביתי ,מיד עטו עליי ,וה"שיחה" בינינו התנהלה בערך כך: "הנה הוא .הוא כאן! מר סוויסה! מר סוויסה! האם אתה מוכן להשיב למספר שאלות?" "כאן ,בצד ימין ,מר סוויסה! האם תוכל לספר לנו כיצד ההרגשה למצ"... "מר סוויסה ,אתה מוכן לתאר לנו"... "היי ,דרור ,אתה חוסם לי את הנוף! זוז הצידה!" "שגיא ,תירגע ,אני לא יכול לשמוע מה הוא אומר" .הבנתי שעדיף לי להישאר בבית. לבסוף ,נרגעו הרוחות .אנשי רשות העתיקות התאכזבו עמוקות מכך שאינם יכולים להמשיך ולהתקדם בבדיקת שרידי גופתו של מי שלדעתם היה המלך האחרון לבית חשמונאי ,והם הגבירו את היקף חיפושיהם אחר קבר נוסף ,ללא הצלחה .לבסוף ,התייאשו מן החיפושים והסירו את הסרטים שנמתחו סביב ביתי והשטח שבבעלותי .הם ניקו סביב קברו של המלך אנטיגנוס והגישו לי מסמך רשמי ,בו נקבע ברורות כי אני הוא הבעלים של השטח ,וכי אני רשאי לממש את תוכניות הבנייה שלי ,ובתנאי שלא אגע לרעה במערה עצמה .הם תכננו להשקיע באתר ולפתוח אותו למבקרים ביום מן הימים. נאנחתי אנחת רווחה גדולה ,ונופפתי לשלום למדענים .נותר בי רושם מאותם רבנים עטורי זקן שניסו בכנות לשמור על כבודם של הנפטרים, שהם מאבות-אבותינו .פחות התרשמתי מהתלהבותם של המדענים החילוניים ,שהיו מוכנים לעשות הכול "למען המדע" .ועם כל זאת ,למרות הרושם העז שהותירו בי הראשונים ,לא הייתה לי כל כוונה לחולל שינוי כלשהו באורח חיי .מאוויי התמקדו בקידום פרויקט הבנייה שלי .אך בטרם קראתי לנהגי הדחפורים לשוב לאתר ,הרהרתי לעצמי שאולי כדאי היה לי לנסות פעם אחת נוספת לחפש אחר קברו של הכהן הגדול ,הקבר שלא נמצא .חיטטתי פה ושם בעזרת את חפירה ומפסלת ,מתקדם בזהירות, והנה - ראו זה פלא! מצאתי את הקבר השני! הפעם לא נהגתי בפזיזות כבראשונה .לא התקשרתי לרשות העתיקות - עדיין לא .תחילה ,התקשרתי לרבנים .עובדה זו העניקה להם יתרון על פני המדענים כאשר הם נקראו להגיע שוב ,וכך הצליחו למנוע מהם להתעסק עם הקבר .הרבנים בחברה קדישא רחשו כלפיי הכרת טובה עצומה ,וכאות הוקרה הגישו לי מתנה -תמונה מצוירת יפהפייה במסגרת מרשימה ,דמות דיוקנו של אחד מאבות משפחתי ,הרב חיים סוויסה* ,שהיה מקובל גדול ותלמיד מובהק של הרש"ש .ספרו של סב זה נחשב לאחד מספרי היסוד בקבלה (בשעת מעשה ,לא ייחסתי חשיבות רבה לעובדות אלו). 'במקרה' ,הזכרתי את שמו של אותו סב-סבי ,באוזני הרבנים ,במהלך אחת השיחות הרבות שניהלנו ,והייתי נרגש ממאמציהם לחפש עבורי תמונה זו .אני זוכר כיצד חשבתי אז ,כמה יכולים היו חיי להיות שונים ,אילו זכיתי להכיר אדם גדול זה באופן אישי .אך כל זה היה בבחינת השערות בלבד; הוא חי אז ,ואני -כעת ,וזהו זה. כמחצית השנה חלפה ,עד כי אירע המעשה שחולל שינוי בחיי. עבודות השיפוצים נסתיימו ,לביתי נוספה קומה ,ומאנשי רשות העתיקות לא שמעתי זה זמן רב .בוקר אחד ,התעוררתי בתחושה מוזרה :ניעור בי דחף פתאומי להתפלל ליד קברו של אבי משפחתי ,המקובל הצדיק ר' חיים. בחוץ זרחה השמש ,השמיים היו תכולים ,חפים מכל ענן ,ונהגתי במכוניתי ברחובותיה המתפתלים של ירושלים ,מתוך תחושת ריחוף. אף כי לא פקדתי את בית החיים מזה שנים רבות ,הייתה הדרך לשם עדיין זכורה לי .החניתי את מכוניתי ,והחילותי בניסיון לאתר את מקום הקבר .סביבי ניצבו קברים עתיקים רבים ,והשמות שנחקקו על מצבותיהם כמעט שנמחקו מרוב שנים .המשכתי לעבור ממצבה לחברתה בתחושת תסכול גובר והולך ,בעוד השמש קופחת על גבי .בידי היה צילום של ציור דיוקנו של אבי המשפחה ,בתקווה כי מישהו יזהה את תמונתו ויוכל להפנות אותי למקום קבורתו ,אך לא היה איש שיוכל לעזור לי .לאחר שעתיים של חיפושים עקרים החלטתי לפנות לעזרה של ממש .בדיוק אז ,הגיעו למתחם בית-החיים שני אוטובוסים של תיירים ,ומתוכם יצאו אנשים לבושי מעילים שחורים ,חבושי כובעים ועטורי זקנים .משום-מה ,ידעתי כי מצאתי את התשובה לשאלתי .בוודאי אותם אנשים יידעו היכן טמון אבי-משפחתי המפורסם ,ר' חיים סוויסה זצ"ל. פסעתי לעברם ופניתי אליהם" ,סליחה". "כן? במה נוכל לעזור לך?" השיב לי אחד מהם. הסברתי לו את מבוקשי ,מציג בפניו את ציור תמונתו של הצדיק. עיניו אורו" .יודע אתה מה הביא אותנו לכאן היום?" שאל אותי .נענעתי בראשי לשלילה. "אנו כאן כדי לציין את היארצייט -יום פטירתו -של רבי חיים סוויסה, שכעת אני מבין כי הוא אבי-המשפחה שלך". הוא אחז בזרועי ומשך אותי בין הקהל ,עד שהגענו לאדם קשיש בעל זקן לבן ארוך .ידידי החדש סיפר לו את סיפורי ,וכך זכיתי לומר קדיש ביארצייט של הסבא קדישא ,עומד ליד קברו ,מוקף קבוצה גדולה של גברים העונים "אמן". באותו יום סגרתי מעגל .ידעתי כי אין מדברים כאן על העבר; מדברים על העתיד .העתיד שלי .העתיד שלי כיהודי .ואז פרצו הדמעות ,לראשונה מזה שנים רבות .המסתורין וההוד אשר אפיינו את אותו יום בחיי ,זכו לסיום הולם; היה זה יום אביבי נהדר ,עם שמיים תכולים ללא ענן .לא הייתה זו עונת הגשמים -אך לפתע התקדרו השמיים וגשם זלעפות החל לרדת, מרטיב את כולנו עד לשד עצמותינו ,כביכול מצטרפים גם השמיים בעצמם לגילויי ההתרגשות. היום הנני אדם שונה לחלוטין ,הצלחתי לגלות את סודם האמיתי של הקברים. כפי ששמעתי מר' אשר כהן (השמות שונו) כהרף עין שמחת תורה – כשמו כן הוא ,כל כולו שמחה; ולכל הפחות ,כך אמור הוא להיות .שמא זוהי הסיבה שסיפורי הוא כה יוצא דופן .עומד הייתי בתום תפילת מוסף ,בצהרי יום שמחת תורה .חישבתי לעזוב את מקומי ולהתקדם לעבר דלת היציאה הרחבה בירכתי בית-הכנסת ,על רקע שמיעת ה"קדיש" האחרון .אלא שקולו הנרגש של אומר ה"קדיש" ,גרם לי להשתהות ולהתבונן בו. בדרך כלשהי חשתי כי יש דברים בגו ,מאחורי קולו הנרעד ועיניו המצועפות בדמעות ,ונמשכתי להסיר את הלוט מעל סיפורו .לא הסבתי את מבטי ממנו משך כל אמירת הקדיש; כל מילה ומילה בקעה מפיו בלהט ובשטף ,עטופת געגועים וזכה .לא היה ספק בכך – משהו מעניין חבוי כאן. המתנתי עד סיום הקדיש ,עוקב במבטי אחר אחרוני המתפללים העוזבים את המקום .רק אז אזרתי אומץ וניגשתי אליו .ישבתי לצדו עד שסיים את אמירת פרקי התהילים שלפניו .הוא הגביה את עיניו הלחות ,לחייו מוכתמות מדמעות ,והפנה אלי מבט שואל. "סלח לי ,שאלה לי אליך" ,פתחתי .הוא היסס כהרף עין והשיב" ,ובכן, שאל נא". "הבחנתי בך כאשר אמרת קדיש ,ומה רב חפצי לדעת מי הוא שלזכותו אמרת קדיש זה .כוונתי ,מעולם לא שמעתי קדיש הנאמר באופן זה .יודע אני ,כי בקשתי היא יוצאת דופן ,ותהא זו זכותך לסרב לה ,אך בכל-זאת, שמא תאות לגלות לי מהו הרקע לקדיש זה שלך?" "יודע אתה" ,הגיב בחיוך קל" ,בקשתך היא אכן נועזת למדי .היה עלי לנזוף בך ולהרחיק אותך מכאן ,"...סנט בעצמו ,וחיוכו התרחב .כה מיוחדות היו עיניו; מבטן כה נוגה ורגיש ,ובה בעת חמים ובהיר .התרווחתי על מקומי לצדו; ספסל העץ הישן חרק במחאה ,ואני צפיתי בסבלנות ,בעוד הישיש מארגן את מחשבותיו. יש בי משהו – מהו בדיוק ,אינני יודע -הגורם לאנשים להתייחס אלי כפי שאין הם מתייחסים לאחרים .מעריך אני את האמון שהם רוחשים לי ,ואוצר את סיפוריהם ,זיכרונותיהם ורזיהם בלבי ,שמורים ובטוחים .אין אני חולק אותם עם זולתי ,אלא אם ניתנה לי רשות מבעלי המעשה. דקות ארוכות עצם הישיש את שמורות עיניו; נמלאתי ציפיה .הוא שב ופקח אותן ,ובעיניו ניכר כי שב ממסעו אל העבר .וזהו סיפורו: "בעיירה קטנה בפולין גדלתי" ,פתח בסיפורו ,ממולל בידו את זקנו תוך כדי דיבור" .חבורה עליזה של ילדים היינו ,בני אותו גיל .רבות השתעשענו יחדיו "...קולו דעך ,בעוד הוא מפליג בזיכרונו לאותם ימים חסרי דאגה. "בצוותא הלכנו ל"חדר" ,בצוותא שיחקנו בפארק; חבורה נפלאה היינו". "בן שתים-עשרה שנים הייתי" ,המשיך הישיש" ,כאשר קנה לי סבי ע"ה תפילין .מהודרות ביותר היו ,מעולם לא ראיתי יפות מהן .את הבטחתי נתתי לו ,כי אניח אותן בקביעות מדי יום ,כל חיי .בזמנים ההם" -העיר האיש" - רוחות ההשכלה נשבו בעיירות פולין ,והבטחה כזו לא הייתה דבר של מה-בכך! ואמנם ,עמדתי בדיבורי!" הדגיש" .מדי בוקר ,מיהרתי להניח את התפילין ולהתפלל .עד מה אהבתי להתפלל בהן! חוויה יקרה היתה לי זו ,הכניסה ל'שטיבל' בבוקר יום חורפי סגרירי ,לגימה של מים חמים מן הסמובר עתיק-היומין שבפינה ,ולאחר-מכן כריכת רצועות התפילין היקרות סביב זרועי ועל ראשי .בכל פעם מחדש ,חשתי כיצד הן מקשרות אותי ומחברות אותי אל סבי ,אל אבותיי ומעל לכל – אל ה'!" נתתי בו את מבטי ,ביהודי הישיש .קשה היה לצייר את דמותו כאיש צעיר; כביכול היה זה מראהו מאז ומעולם – חרוש קמטים ,כפוף מרוב שנים .אך ככל ששקעתי במעמקי סיפורו ,כן הלכו והתפוגגו אותות השנים ,והצעיר התוסס ובעל הקסם האישי ניגלה לפניי ,כפי שהיה אי-אז לפני עשרות שנים. "כן ,יפים היו חיינו" ,הפטיר בעגמומיות ,שרידי מבטא וורשאי עסיסי מתלווים לקולו" .אך יום הגיע ,וקולות מלחמה נשמעו קרבים והולכים .דבר לא נחשב עוד בעינינו ...מלבד :לשרוד! "המלחמה פרצה אל מעגל חיינו כסופה המביאה בכנפיה הרס וחורבן, משליכה מיליוני אנשים אל מעמקיה של מנהרת הפורענות ,אשר ממנה רק בודדים יצאו חיים .לא זו בלבד ,רבים מאותם שזכו לשרוד ,לא זכו לשוב ולהיות הם עצמם .אנו – אותה חבורה משנות הילדות – הצלחנו להישאר יחד ,אל נא תשאל אותי כיצד! נשארנו ביחד כאשר הפך הכפר שלנו לגטו גדול ,והמשכנו לדבוק איש ברעהו כאשר הועברנו לברגן בלזן – תחנה שנייה מני רבות במסע הזוועות אליו יצאנו מבלי דעת. "בתקופה בה שהינו בברגן בלזן ,זכיתי להציל את חייו של יהודי". הוא תיאר את אחד ה"שלדים המהלכים" בצריפו ,שחלה בטיפוס .ברי היה לו ואף להם ,כי בתוך זמן קצר מאוד תתגלה מחלתו ,ודינו יהיה להישלח ל"מרפאה" ,ממנה איש לא חזר .בחור צעיר ,לא אחר מאשר הישיש שלפני ,נטל על עצמו משימה קדושה :להציל את החולה .הוא דאג להאכילו את מנתו היומית ,בהיות החולה חלוש מכדי שיוכל לאכול בעצמו .את מנתו האישית מכר בסיגריות ,ותמורתן רכש תרופות למאבק במחלה האיומה .הוא הקפיד שהחולה ישתה מן התרופה ,וכך הצליח להיחלץ מבין זרועותיו של מלאך המוות .ותוך כדי כך ,לא עבר עליו יום אחד ללא הנחת תפילין! "חברי משכבר" ,נזכר הישיש" ,נהגו לגעור בי במרירות ,מביעים ביטויים קשים ,אשר לא היו עולים על דל שפתיהם לולי הצער והייסורים שעברו על כולנו .הם היו סונטים בי ,כיצד ממשיך אני להחזיק באמונתי בבורא עולם ,טוענים כי ה' נטש את עמו ח"ו זה מכבר! הם נהגו לשאול אותי מדוע ממשיך אני לסכן את חיי בהנחת תפילין ,יום אחר יום ,והרי ממילא אבודים כולנו ,ומה טעם בכך? כל שהיה ביכולתי להשיב להם ,היה" :ישועת השם כהרף עין". היה גם שיע; האגוז הקשה מכולם. מרבית חברי לקבוצה נשאו עמם זכרונות מן הזמנים שבהם מציאות ה' הייתה חלק חי ובלתי נפרד מחיינו .אך לו שמעת את שיע מדבר ,לא היית מטיל ספק בכך כי הוא גדל בביתם של משכילים מובהקים. כה מריר היה ,ועבורי היו דבריו כמדקרות חרב .ללא הרף הטיל את חיצי לשונו הלועגת על מי שעדיין האמין בקב"ה ובתורתו .שיע היה נועץ בנו מבט נזעם ,בעודו מתריס ,כיצד מסוגלים אנו להישען על רחמי שמים, בעודנו שרויים בגיהנום הנורא ביותר עלי אדמות!? מה קורה לנו? האומנם טחו עינינו מראות את המתרחש? האומנם אין אזנינו שומעות את טרטורן הבלתי פוסק של מכונות הירייה? האומנם איננו מבחינים בענני האפר הדקיקים המיתמרים ועולים מארובותיהם התמימות למראה של אותם מבנים קטני-קומה? עם הזמן ,חלחלו דברי הזעם שלו אל הלבבות השבורים ,ולא מעטים חדלו לקיים מצוות שעליהן עוד הקפידו במסירות נפש ,הפסיקו לשמור את קדושת השבת ,לא היססו בהכניסם לפיהם מאכלות אסורים .למעשה עמד בראש מעייניהם עניין אחד :החיפוש הנואש אחר דבר מה שיפיג את הרעב המכרסם בבטנם .בהדרגה נכבשו כמעט כל חברי הקבוצה על-ידי נביא השקר שבקרבנו ,והם חברו אליו ואל דבריו ,שופכים עלי קיתון של צוננים בכל פעם שזכיתי לקיים מצוה .אך למרות הכול ,הייתי כה זקוק לחברתם, שכן היה בכוח ידידות זו להקל ולהעניק כוחות למאבק ההישרדות היום- יומי .ואז ,כולנו נשלחנו לטרבלינקה ,גיא ההריגה ,אשר בהשוואה אליו נראה מחנה ברגן בלזן כמחנה קייט. "משך כל אותם חודשים של סבל בל יתואר" .המשיך הישיש בסיפורו, "לא עבר עלי יום אחד ללא הנחת תפילין .התפילין היו יקרות לי ,יותר מהחיים עצמם .פעמים רבות הסתכנתי וכמעט שאבדתי ,אך לא אביתי לוותר על יום אחד של הנחת תפילין; על תחושה מרוממת זו של רצועות העור הנכרכות סביב זרועי הצנומה ,המעטרות את ראשי בקור המקפיא. "היתה זו שעת בין-הערביים ,בעיצומו של יום חורפי ,ועדיין לא עלה בידי להניח תפילין .אותו יום שרר כפור אימים ,והשלג שהאדים על הקרקע העיד בשתיקה על הזוועה המתחוללת בכל פינה .הרוח שרקה באכזריות ,חודרת עד לעצמותינו ומקפיאה את נשמתנו .טרם עלה השחר יצאנו לעבודה ,ואך בקושי בא דבר מאכל לפינו במשך היום .חרף זאת ,תקתק בחובי השעון הפנימי ואותת לי' ,השמש עומדת לשקוע ,וטרם הנחת את התפילין של סבא' .ואני הן הבטחתי לסבא ,ויותר מכך – הבטחתי לריבונו-של-עולם, והנה הנה אוזל הזמן ,ואני אחמיץ את השעה! "חמקתי ויצאתי מתוך הבניין בו עבדנו ,ורצתי כמטורף אל הצריף, שם הסתרתי את זוג התפילין שלי מתחת לאחד מלוחות-העץ הרופפים ששימשו לנו כרצפה .שם הן היו מוטמנות ,הרחק מעיניהם של השומרים צמאי-הדם ומשכני לצריף העלולים להתקנא בי ובמזלי .ביד רועדת חילצתי את החפץ האסור והאהוב ממקום מחבואו .ידעתי כי אסור לי להסתכן יותר מדי ,ולכן יצאתי במהירות מן הצריף ומיהרתי לעבר תעלה לא הרחק משם. "הלילה עמד לרדת על המחנה ,ובכל רגע עתידים להידלק הזרקורים בידי השומרים ,אותם שומרים שידם כה קלה על ההדק .רצתי בדרכים פתלתלות ,מקווה נואשות שלא להתגלות לעיני חיות הטרף במדים השחורים .הגעתי אל התעלה בלב הולם ,פניי מאפירות ,והשלכתי את עצמי לתוכה ,מוצא מסתור בין דפנותיה הלחים .לא השתהיתי ,ומיד הנחתי את התפילין; בירכתי את הברכה ,משתדל להתרכז במשמעות המילים ולכוון כראוי ,עד כמה שניתן היה במצב זה ,ולאחר-מכן קראתי 'שמע ישראל'. הסרתי את התפילין ,יצאתי מן התעלה בזחילה ,הצצתי בזהירות לכל עבר, ואז קמתי על רגליי ושבתי בריצה מטורפת חזרה לצריף .אלומות האור של הזרקורים ממגדלי השמירה חגו סביבי במצוד בלתי פוסק ,ודמותי הצנומה במדיה המפוספסים נדמתה לשפן מבוהל שנלכד ברשת הציידים; היטב הכרתי את טעמו של הפחד! "רעדתי כולי מקור ומאימה; כפות רגליי איבדו כל תחושה בעקבות המגע בשכבת השלג הקפואה המכסה את האדמה .מיהרתי לרוץ חזרה 'הביתה', נפרד בנשיקה מן התפילין האהובים והשבתי אותם למקום המסתור .ואז, מבלי לעצור לרגע כדי לשאוף אויר ,פניתי לאחור ומיהרתי לשוב למקום העבודה .משמיים שמרו עלי מעיניהם הבולשות של נציגי השטן עלי אדמות במגדלי השמירה הגבוהים ,שהיו מוכנים בכל רגע לשלוח אותי לעולם הבא בצרור יריות .אך לא ניתנה להם ההזדמנות לכך .הגעתי בחזרה למקום העבודה שניות ספורות לפני שהתקיים המסדר ,וכך ניצלתי ממוות בטוח. ברור היה לי אותו רגע כי ארע לי נס מיוחד ,גם בתקופה שבה היו חיי רצף של אין-ספור רגעים של נסים. "למעשה ,היו כל חיינו במחנה שזורים בנסים .אך עיניהם של חבריי היו אטומות מלהכיר בנס; הם הוסיפו לקלל ,להתלונן ,להפנות אצבע מאשימה כלפי האב הרחמן היושב על כסא המשפט. "עוד לא תמה סאת יסורינו .נשלחנו משם לאושוויץ ,שם ניטלו מאיתנו שרידי החיים שעוד דבקו בנו ,כאותו ענן השט ברוח ונמוג ,חומק מבין אצבעותיך לבלי שוב .חבריי זעקו' ,למה עזבתנו?' ואני השבתי להם' ,ישועת השם כהרף עין' .הרכבת נעצרה ,וקול שקשוק גלגליה חדל .במקומם עלו באוזנינו צעקות ,קללות וגידופים ,קולות בכי ואנקות כאב ,סבל ועינויים. קולות הבוקעים ממעמקיו של מקום ,שאין בכוח השכל האנושי להבינו. באוויר ריחף ריחו של הפחד ,והידיעה כי המוות אורב בכל פינה חלחלה באמצעות כל החושים. "אהה ,כיצד ייתכן מקום מעין זה בעולמנו? מי ייתן ויימחה שמו ,עם אדמתו ספוגת הדם ,ועם האיכרים הפולנים אשר ידעו ושתקו! איך ניתן לספר על היציאה מקרונות הבקר? השמיים – תערובת של אפור חיוור וענני עשן ,עשן גופות קרובינו ומכרינו ,תמצית דמו של עמנו! מבט אחד הספיק: ידענו ללא שמץ של ספק כי גם שעתנו באה" .קלי למה עזבתני?" התייפחו, כפי שבכו אבות-אבותינו ,לפני מאות בשנים .ואף כאן עניתי לעומתם, "ישועת השם כהרף עין". "ואז הבחנו בו; בשטן גופו .ה"רופא" ששלח רבבות יהודים אל מותם, עטוי כפפות לבנות ,כמנצח בקונצרט אשר אנו קהל המאזינים שלו .מנגלה ימ"ש וזכרו .כיצד יתכן כי יצור נאלח כמותו נשם את האוויר אשר אנו נושמים? צפינו בו כיצד הוא שולח אנשים לימין ולשמאל ,בדייקנות גרמנית, בתשומת-לב מרבית לכל פרט ופרט .ימינה .שמאלה .ימינה .שמאלה .המקל שבידו התנופף באוויר ,ואנו ראינו את מלאך המוות בדמותו של בשר ודם ניצב לפנינו. "שיע היה בינינו ,זועק את דברי הכפירה שלו עד הרגע האחרון ,עד שהמוות יפריד בינינו .כך ניצבה לה הקבוצה כולה לפני אותו רופא-רשע, מביטה בעיניו ואינה מוצאת בהן שמץ של רגש אנושי .שמאלה ,שמאלה ושוב פעם שמאלה .המפלצת שלחה אותנו אל מותנו ללא היסוס .שמאלה ושמאלה ואז ,לפתע – ימינה! ומי נשלח לימין ,מי נשלח לחיים ,אם לא שיע! דווקא הוא ,שלא פסק להתריס כלפי שמיים ,הוא שטען כי העם הנבחר הפסיד ,הוא אשר נשלח ימינה. "חבריי החליפו מבטים ואז הפנו הכל את מבטם אלי ,עיניהם שואלות בדממה זועקת .לא היתה שהות לשאלות או לתשובות .כולנו נשלחנו לשמאל ,אל המבנה זעיר הממדים המבקש לבלוע אותנו אל קרבו ,ולפלוט ענני עשן מארובתו הצרה והמפויחת .נלקחנו במורד השביל ,היישר אל מלתעותיו; הנה באה שעתנו". הזקן השתתק לרגע ,מבטו נעוץ בנקודה עלומה בעבר ,מפליג אל רגע השיא של חייו. "הדלתות נפתחו בפנינו ,ולעינינו נגלה החדר .בראשינו התנגנו ברטט מילות התפילה של ראש השנה :מי יחיה ומי ימות ...דלתות המתכת נטרקו בחבטה מאחורינו ומוט הברזל הוסט למקומו .שמענו את האחראים על הפעלת תא המוות מתעסקים בבדיקות סופיות ,מוודאים שהכול פועל כשורה .ברגעים מרטיטים אלה ,הטיחו בי חבריי' ,מה עם יראת השמיים שלך? מה עם אמונתך באלוקים ,מה עם התפילין שלך ,מה עם מסירות הנפש שלך עד כדי סיכון החיים? נו ,מה עם כל אלו? אמור 'שמע' ,הגיע הרגע האחרון!' "בדמעות זולגות על לחיי ,נענעתי בראשי לאיטי ,ימינה ושמאלה ,ובקול סדוק לחשתי' ,ישועת השם כהרף עין' .קול חריקה נשמע; מעלינו נפתח חרך וגליל גז קטלני הושלך פנימה .שמענו קול 'פופ' חרישי; הכלי נפתח וזרם של גז רעיל החל מתפשט בחלל החדר .שילבנו ידיים; חבריי זעקו 'שמע ישראל' ,בעוד אני ממשיך למלמל 'ישועת השם כהרף עין' .אחדים פצחו בשירת 'אני מאמין' .ואז ,הבלתי-יאומן אירע! קול שריקת הגז הנפלט חדל לפתע ,והדלתות נפתחו מחדש .מסר של תקווה משמיים נישא בחלל. "איש לא הניע איבר .מה קורה כאן? מעולם לא נשמע כדבר הזה! דלתות הנפתחות באמצע הפעלתו של תא הגזים? מעולם לא! בפתח ניצב קצין אס.אס .במדיו המגוהצים ,סמל הגולגולת שעל כובעו נועץ בנו עיניים חלולות ,ואמר' ,הגיע משלוח חדש של 'יודען'; אנו זקוקים לעזרה במיון כל החפצים .אתה!' פנה לעברי והצביע עלי באצבעו' ,בוא אתי' .כחולם, יצאתי מתא הגזים ,מתרחק ממבטיהם ההמומים ומתחינותיהם האילמות של חבריי ,שב לארץ החיים .לבי שתת מכאב על גורלם של חבריי .ישועת השם כהרף עין!" דמעות נצצו בעיניו של הישיש ,כאשר נעורו בו מחדש הכאב והפליאה אשר חיו בו לפני שנים כה רבות .חפנתי את כף ידו בין שתי ידיי ולחצתי אותה ,חש ברטט העובר בינינו .היינו רק שנינו – הוא ואני ,בבית-המדרש שהתרוקן זה מכבר ממתפלליו .נרות היארצייט הבהבו על הקיר ,מטילים אור כתום-צהבהב על סביבתם החשוכה .המתנתי בסבלנות להמשך הסיפור, בידיעה ברורה שיש לו המשך .לבסוף ,התנער הישיש כמתוך חלום ,אוסף מחדש את מחשבותיו ,ושוב פתח את פיו .נמשכתי כמוקסם לכל מילה, נפעם מן האיש וממה שהוא מייצג. "יצאתי מתא הגזים" ,תיאר ידידי החדש" ,וחשתי כיצד אני רואה את העולם לראשונה בחיי .קיבלתי את חיי מחדש; זכיתי בהזדמנות נדירה. פסעתי ,מלווה בחיילים ,לעבר נקודת מיון החפצים ,שם נערמו הררי ביגוד שהצטברו מדי יום ביומו .בלבי התנגנה שירה ,בעוד אנו צועדים בינות לגדרות התיל ,חולפים על-פני שורות-שורות של צריפים ,לקראת גורלי החדש. "רצון ה' היה ,כי אחיה! ישועת השם כהרף עין ,ואיזו ישועה! התאמצתי שלא להסגיר את רגשותיי ,עוטה על פניי הבעה רצינית ,כדי שלא לעורר את חמתם של הנאצים .לפתע ,הבחנתי בזווית העין בדמות מוכרת ,עומדת לא הרחק ממני .הוא עמד בגבו אלי .הסבתי את ראשי לעברו ,מנסה לקלוט את צדודית פניו ,ואז פנה אף הוא לעברי .כעת ראיתי בבירור :שיע. "אותו רגע הצטלבו מבטינו .שיע הביט בי כמוכה הלם ,ואני שידרתי לו במבטי כי לפניו לקח מן החיים שנשלח אליו משמיים .פיו נפער בתדהמה, והוא שכח לסוגרו .הוא לא האמין למראה עיניו .מבלי להסס לרגע ,השליך שיע את הבגד שאחז בידיו ופרץ בריצה לעברי. "החיילים הגרמנים הופתעו לרגע מדמותו החולפת על-פניהם בריצה מטורפת .אך מיד התעשתו ,הניפו את רוביהם לעברו ,כיוונו למטרה וירו בו צרור כדורים! שיע צנח על הקרקע ודמם באחת .הרהרתי בליבי כי אולי זכה להישאר בחיים רק כדי להיוכח במו-עיניו כי הקב"ה מנהל את העולם .יודע אני" ,הנהן הישיש" ,שיע הבין; כן ,ברגע שירו בו הרשעים ,הבין הכל .ישועת השם כהרף עין" .הישיש נשתתק ,ואני הבנתי כי תם סיפורו. שלוש שנים נוספות חלפו ,עד ששמעתי את המשך הסיפור .הישיש לא רצה להביע את דעתו בסוגיית הפיצויים ,אך הוא סיפר לי על חלקו בוועדה שהוקמה ,שתפקידה היה לעבור על רשימות שנלקחו מארכיוני הנאצים. המטרה היתה לנסות ולפענח עובדות ונתונים כספיים שנלקטו על-ידי הנאצים ,המשקפים את אשר אירע לדור שלם .המלאכה דרשה תשומת-לב לפרטים וסבלנות אין-קץ .הוא עבר על אלפי מסמכים ,מאתר סכומי כספים ופירוט רכוש שנשדד מידי היהודים .הכול היה רשום בשיטתיות ובסדר, האופייניים לבני העם הגרמני. הנתונים היו רשומים לפי עיירות .חברי הוועדה עברו על שמות המשפחות, ילדיהם ,ייחוסם ,עיסוקיהם והשקעותיהם .כך עלה בידיהם לגבש תמונה חלקית לגבי גודל החוב שהצטבר כלפי עם ישראל. כאשר הגיעו לשמו של כפר מסוים ,צפו ועלו שמות מוכרים :היה זה כפר הולדתו ,והאנשים היו ידידיו .הרישומים כללו פירוט צעדיהם של הנאצים, כולל ריכוזם של היהודים ברובע היהודי בעיירה ,והפיכתו לגטו .הוא המשיך לקרוא את סיפור העברתם למחנה ברגן בלזן והזיל דמעות למקרא סיפור המסע לטרבלינקה ,עם קבוצת ידידיו משכבר. שחור על-גבי לבן צוין ,כיצד נשלחו לאושוויץ להשמדה .כל השמות הופיעו שם – כיצד הוכנסו כולם לתאי הגזים ביום שמחת תורה של אותה שנה .היום בו הוא ניצל ממוות בטוח .אותו רגע ,הבטיח לעצמו כי כל ימיו יאמר אחריהם קדיש ,בכל שנה בשמחת תורה .וכן עשה. "המבין אתה כעת" ,שאל לבסוף .כן ,הבנתי .כעת קיבל ה"קדיש" שלו תוספת נופך ועוצמה .יהודי שכזה! מי יתננו יהודים כמוהו בדורנו. שמעתי את הסיפור מיהודה ,ששמע את הסיפור מהזקן בעצמו ,ז"ל רגעים שיש בהם אתגר "חנני ...כי אומלל אני, רפאני ...כי נבהלו עצמי" (תהלים ו' ,ג') זה חלקי חנוכת אבן הפינה לישיבה החדשה של דודי ,אחי אבי. זמן כה רב ציפינו לאירוע זה ,ועד מה ביקשנו לקחת בו חלק .אך משמים נתגלגלו הדברים אחרת ,ובאותו זמן שהינו בחוץ-לארץ .מתוך שהבין את אכזבתנו ,דאג דודי לשלוח לנו קלטת של הטקס .כך נוכל לחוש במידת מה כאילו אף אנחנו היינו שם .צפינו בצוותא בקלטת ,מתפעלים מן ההשקעה העצומה של מארגני האירוע .שורות-שורות של כסאות לבנים בוהקים ניצבו בשטח ,כחיילים במסדר .על רקע הצבע האחיד ,הבחנו בכסא יוצא דופן, שחור בצבעו .היה זה כסא מהודר ,שהובא במיוחד לכבודו של סבא גוטליב*, אבי המשפחה. צפיתי בהמון אדם שנאסף לרחבה סביב בימת הכבוד ,בפנים מאירות ותוך כדי שיחה ערנית .עקבתי אחר הרבנים התופסים את מקומם על הבימה ,ובקהל ההולך ומתיישב .ואז ,הגיעה העת לחלקו העיקרי של הטקס: הנחת אבן הפינה .הנה שוב דמותו של סבא גוטליב ,את חפירה בידו ,מונף בתנועת ניצחון .ראיתיו בוחן את הקרקע שלרגליו בטרם יחפור .ובעוד האת ננעץ שוב ושוב בקרקע ,יכולתי להבחין בשפתיו הנעות של סבא; הוא מלמל שוב ושוב .התאמצתי לקרוא את שפתיו ,אך ללא הצלחה .מה רבה היתה סקרנותי; הבטחתי לעצמי לברר את הדבר ויהי מה. בפגישה הקרובה עם הדוד יצחק ,העזתי ושאלתי אותו ,האם יודע הוא מה לחש סבא באותם רגעים .ניצוץ הופיע בעיניו של דודי ,והוא השיב לי, "יוני ,אף אצלי התעוררה שאלה זו בדיוק ,כאשר הבחנתי בסבך הממלמל שוב ושוב במהלך הטקס .לכן ,עם סיום הנחת אבן הפינה ,פניתי ושאלתי אותו לפשר הדבר". "הייתי אז אברך צעיר בן עשרים ושלוש ,כאשר הגיעה אלי שיחת הטלפון", פתח סבא את סיפורו" .באותו זמן ,הקדשתי חלק מזמני ללימוד הנהלת חשבונות ,בתקווה לפתוח משרד עצמאי לכשאסיים את לימודי .זמן קצר לפני-כן נשאתי אישה ,וכעת היה עלי לחשוב על עתידי ועל עתיד משפחתי. "זכורני" ,המשיך סבא" ,כיצד ניגשתי לבחינה המסכמת ,וכמה קשה היה להצליח בה .אך שלטתי היטב בחומר וזכיתי בציון מעולה .שבתי הביתה במצב-רוח מרומם .ההרגשה הייתה נהדרת :להצליח בבחינה אליה התכוננתי שעות כה רבות! "מיד בכניסתי הביתה ,צלצל הטלפון .היה זה אחי הבכור ,שהתקשר מציריך שבשוויץ .הוא ,עם שני אחים נוספים המבוגרים ממני ,היגרו שנים קודם-לכן לשוויץ ,וברבות הימים עלה בידם להקים בעצמם בנק משלהם! באותה תקופה בה התקשר אלי ,היה מצבו של הבנק מבוסס ויציב ,והוא נחשב לסמל ומופת לבנקאות שוויצרית במיטבה. "'הלו ,קונראד!" נשמע קולו של אחי מעבר לקו ,צלול וברור ,ממש כאילו שהינו בחדר אחד. "'שלום וברכה' ,השבתי לו ,והוא מיהר לברכני' ,מזל-טוב!' "'מזל-טוב על מה?' שאלתי ,מעמיד פנים כאילו איני מבין את כוונתו. תשובתו לא אחרה לבוא' :מה זאת אומרת על מה? עברת את הבחינות וכעת הנך מנהל חשבונות מוסמך -לכל הפחות ,כך דיווחו לי המקורות שלי'. "הודיתי באשמה בחיוך נבוך ,והוא מסר לי עד כמה גאים בי כל אחי' .אני מתקשר אליך ובפי הצעה מיוחדת מאוד' ,המשיך ואמר' .לא רבים האנשים על פני כדור הארץ הזוכים לקבל הצעה מעין זו'. "'על מה הנך מדבר?' שאלתי. "'נו ,כעת ,לאחר שהנך מנהל חשבונות מדופלם' ,אמר אחי' ,ברצוננו להזמין אותך לבוא להתגורר בשוויץ ולהצטרף אלינו כמנהל מחלקת ניהול החשבונות החדשה שלנו ,אשר אנו מתכננים להקים במיוחד עבורך. זוהי הזדמנות של פעם בחיים' ,המשיך בהתלהבות' .אחרי ככלות הכל, כמה צעירים בני עשרים ושלוש מכיר אתה ,שיש להם הזדמנות להצטרף כשותפים בבנק שוויצרי ,ולנהל בו מחלקה?' "'אה '...השבתי בקול שקט ,מנסה למצוא את המילים המתאימות כדי להסביר לו ,שיהיה עלי לסרב להצעה מפתה ויוקרתית זו. "'הבט' ,פתחתי ,תר נואשות אחר הניסוח הנכון' .אל נא תטעה לרגע לחשוב שאינני מעריך נכוחה את הצעתך ,הצעה שהיא יותר מנדיבה'... "'כן' ,קטע אחי את דברי' .ידענו שנפתיע אותך .אבל יודעים אנו גם כמה קשה אתה עמל לפרנסתך בשנים האחרונות ,ואנו סבורים שמגיעה לך ההזדמנות הזו'. "'ובכן' ,המשכתי' ,העניין הוא ,שאינני בטוח כלל כי אוכל לקבל את הצעתך המדהימה ,חרף הכרת הטוב הגדולה שאני חש כלפיך על-כך שהעלית אותה'. "'מדוע לא?' שאל ,כשנימת עלבון נשזרת בקולו. "החלטתי שגילוי לב יהיה הגישה הטובה ביותר' .הבנק פתוח שבעה ימים בשבוע ,נכון?' הפניתי אליו את שאלתי. "'נכון ,ומה בכך?' השיב לי בהתרסה. אוי ,הצטערתי בתוך תוכי ,עד כמה רחקת ,אחי! "'הבעיה היא ',הסברתי לו' ,שאינני עובד בשבת .מעולם לא עבדתי בשבת ,ואין בכוונתי לעשות זאת כעת ,כאשר סיכויי להשיג עבודה הם טובים למדי'". "מעברו השני של הקו נשתתק הקול .המתנתי בדומיה ,מקווה שהוא יבין, אולי אף יציע לי עבודה שלא תחייב אותי לעבוד בשבת .אך לא .התפרצות נזעמת איימה לקרוע את עור התוף שלי .בליל של מילים המעידות על המרחק הרב בינינו. "'מה?!' הוא שאג לתוך פומית הטלפון שלו' .האם רצונך לומר שאתה מסרב להצעת העבודה של המאה ,והכל בגלל חוקים מיושנים בני אלפי שנה? היצאת מדעתך לגמרי? האינך מבין שאנו חיים במאה העשרים ,ולא אי-שם בימי הביניים?' וכך הוסיף להמטיר עלי אש וגופרית מבלי לעצור לרגע כדי לשאוף אויר ,עד כדי שהחילותי לדאוג לבריאותו. "'כיצד הנך מסוגל לעולל זאת לנו -אחיך? לנו אכפת ממך ,ואתה יורק בפנינו? אנו רוצים שתצטרף לעסק המצליח אותו הקמנו במו-ידינו ,ואתה פשוט מפנה עורף?' ניסיתי להרגיע אותו ,אך כל נסיונותי עלו בתוהו. "'קונראד' ,אמר לבסוף בקול צונן כקרח' ,הסכת ושמע :לא תינתן לך הזדמנות שנייה .עליך לבחור בינינו -אחיך והעסק שלנו -או השבת היקרה לך .הבחירה בידיך .אך אל תבוא להתחנן בפנינו ביום מן הימים ,כשלא תהיה לך עבודה ותזדקק לתמיכתנו!' הוא המתין מספר שניות לתגובתי; לא עניתי .אחרי ככלות הכל ,מה יכולתי לענות? "'טוב ,בסדר' ,הכריז בנימה פסקנית' .אם כך אתה רוצה שיתנהלו העניינים ,אל תוסיף להתקשר אלי! השמעת? הצעת לעצמך מיטה ,כעת אתה רשאי לשכב לנוח בה!' ובאומרו דברים אלו טרק את השפופרת. בכך נותק הקשר בינינו למשך עשרים שנה ,למרבה הצער .באשר לי, התבססתי במקצועי כמנהל חשבונות המתפרנס בכבוד .נכון ,לא התעשרתי, אך תמיד עלה בידי 'לגמור את החודש' ,אם לא מעבר לכך .אין צורך לומר כי המשכורת שלי כלל לא התקרבה לסכום אותו עשוי הייתי להרוויח ,לו נעניתי להצעתו". אכן ,המידע החדש אליו נחשף הדוד יצחק היה רב ענין :לאביו נקרתה הזדמנות להתעשר בסדר גודל מרשים ,והוא סרב לה. "עשרים שנה לאחר אותה שיחת טלפון גורלית ,הגיעה אלי שיחה נוספת מאחי הבכור" ,המשיך סבא לספר" .השבתי לשיחה בחדר העבודה שלי. 'מדבר קונראד ',אמרתי בתגובה לשאלה שלא נשאלה. "'קונראד' ,הוא אמר' ,זמן רב עבר ,רב כל-כך'. "'רב מדי' ,הסכמתי. "'קונראד' ,הוא אמר לאיטו ,ובאוזני הצטלצל קולו של אדם שבור' .אני רואה את יומי האחרון קרב ובא .מה מאד הייתי רוצה לראותך בטרם אמות. יודע אני ,אין זו בקשה קטנה ,אחרי מה שקרה בינינו לפני עשרים שנה ,אך עבורי תהיה זו הגשמת משאלת חיי -לראותך עוד פעם אחת .החושב אתה כי תוכל ...תוכל לבוא לכאן ,לשוויץ ,לביקור? לו יכולתי הייתי מגיע אליך בעצמי ,אך הרופא אסר עלי זאת מכל וכל .ואם בקשתי נראית לך מוגזמת'... קולו גווע במבוכה. "'מובן שאגיע' ,אמרתי' .חשוב לי מאד לשוב ולראותך'. "הזמנתי כרטיס" ,אמר סבא" ,לטיסה המוקדמת ביותר האפשרית ,ולא עבר זמן רב עד שמצאתי עצמי במטוס של חברת 'סוויסאייר' בדרכי לציריך, מתבונן בהשתאות בנוף המדהים הנפרש תחתי מבעד לחלון המטוס .נחתתי בשדה התעופה ,עברתי את ביקורת הדרכונים ללא תקלות ,ואך יצאתי מאולם הנוסעים ,הבחנתי באדם שהמתין לי כדי להסיע אותי במכוניתו לביתו של אחי .הדלתות האוטומטיות נפתחו ,ואנו יצאנו אל האוויר השוויצי הצונן .הרחובות בהקו בניקיונם ,ולאורכם נשתלו גנים מסוגננים ,הנהגים היו אדיבים וזהירים .אך עבורי ,הכל היה קר ומנוכר; חשתי שהגעתי למקום חסר לב. "לפי הנסיעה המתארכת ,הסקתי כי אחי מתגורר במרחק רב מהעיר. חלפנו על-פני עדרי בקר הרועים בנחת באחו הירוק .מעלינו נפרשו שמים כחולים מנוקדים בעננים לבנים דמויי פקעות של צמר .לאחר כשעה, יצאנו מהכביש המהיר והמשכנו בדרכים צדדיות ומפותלות ,עד שלבסוף הגענו לכביש ארוך וציורי .משני עבריו צמחו עצים גבוהי צמרת ,ענפיהם מתנועעים בדומיה ברוח ההולכת ומתחזקת .האחוזה אליה הגענו הייתה מוקפת גדר עץ צבועה לבן בוהק ,והמקום כולו היה מכוסה משטחי דשא רעננים ,גזומים היטב .שלטים המכריזים על שטח פרטי הוצבו לאורך הנתיב .המכונית הגיעה לקצה כביש הגישה ונעצרה בחזיתו של בניין רב מימדים ,מלכותי ,מוקף ערוגות פרחים מרהיבות עין .בתווך התיזה מזרקת מים את רסיסיה לכל עבר. "עמדתי לפני דלת העץ הכבדה ,שמצילת נחושת קבועה בה .הדלת נפתחה חרישית ,בטרם הקשתי עליה ,ומשרתת עוטה מדים מעומלנים קידמה את פני בברכה והזמינה אותי פנימה ,לתוך 'הבית' .לא האמנתי למראה עיני :מסדרונות ארוכים מרופדים שטיחים רכים ,גרם מדרגות לולייניות ונברשות בדולח ...המקום היה ארמון של ממש .המשרתת נטלה את מעילי ,ומשרת נוסף ליווה אותי לאגף מיוחד ,שהוסב למעין בית-חולים בזעיר אנפין ,עבור אחי .קול פסיעותי נבלע בשטיחים העבים ,בעוד אנחנו חולפים על-פני חדרי שינה רבים ,עד שלבסוף הגענו לחדרו .נקשתי על הדלת ,וקול שזיהיתי בברור כקולו של אחי קרא לי להיכנס פנימה. "לבי הלם בחוזקה; פסעתי בצעדים מהוססים לתוך החדר .הוא שכב במיטה מחופת אפריון ,שניצבה בקצהו השני של החדר הגדול .בקיר הסמוך הבחנתי בחלונות צרפתיים גדולים ,מעוטרים בווילונות המוסטים לצדדים וקשורים למקומם בסרטי סטן מבהיקים .סביב מיטתו ניצבו מכונות ומכשירים שונים ומשונים ,וקול שריקותיהם וצפצופיהם מילא את חלל החדר .פניו של אחי היו חיוורים ,כחושים ,חסרי חיים; כמה רחוק היה מראהו מדמותו של הגבר רחב-הכתפיים והחסון אותו זכרתי מלפני שנים כה רבות. "הוא סימן לי בידו להתקרב אליו ,ואני ניגשתי לצד מיטתו ,חש עצמי שוב כאח הקטן ,כאילו נמוגו השנים מאליהן ומעולם לא התרחקנו זה מזה. "'נו ,קונראד' ,אמר לי בקול צרוד ורועד' ,ספר לי על משפחתך ,על ילדיך, על העסקים שלך .עלינו להשלים פער של שנים רבות!' "'פתח אתה' ,אמרתי' .תחילה רוצה אני לשמוע על חייך שלך' .והוא סיפר ",המשיך סבא" .מה אומר ומה אדבר? הסיפור היה עגום למדי .הוא דיבר על שלושת ילדיו .הם גדלו בעושר לא-יאומן וניהלו אורח חיים הרסני. שניים מהם נפטרו טרם זמנם; הבת השלישית עזבה את הבית לא מכבר. היא עברה להתגורר בהוואי הנידחת והתרחקה מן האידישקייט ככל שניתן. הדברים היו נוגים כל-כך; לבי נשבר בקרבי על אחי ,אדם שכל חייו נאבק כדי להצליח ,ובדרכו הפסיד כל מה שחשוב באמת בחיים .ואז הוא פנה אלי וביקש' ,כעת ,ספר לי אתה על משפחתך'. "האמת היא ,שהייתי מסופק מה כדאי לספר לו ,ביודעי כמה עגום מצבו. אך הוא באמת רצה לדעת .אז סיפרתי לו הכל על המשפחה ,והצגתי לו תמונות של כל ילדי ונכדי .הנה בני הבכור ,רב בקהילה חשובה ,יחד עם ילדיו ונכדיו .והנה בני השני ,ראש ישיבה בחלק אחר של העולם ,יחד עם משפחתו ותלמידיו .לבסוף ,הזכרתי את בתי הצעירה מכולם ,המתגוררת בבני-ברק ומגדלת בשמחה משפחה גדולה ,בלי עין הרע. "אחי שכב לו במיטתו ובעיניו נצנץ מבט משונה ביותר .קולו רעד כשאמר, 'קונראד ,ניצחת ,ניצחת' .אז הסב את פניו ודיבר בקול שקט ,ולפתע התברר לי כי מישהו נוסף עמד שם בחדר כל אותו הזמן; הוא היה שקט כל-כך ,עד כי לא הבחנתי בנוכחותו. "'הנרי' ,אמר לו אחי' ,אנא הבא את הקופסא השחורה מעל שולחן העבודה שלי' .המשרת יצא מהחדר ולאחר דקות ספורות שב ,ובידו קופסת עץ משוחה לק בצבע שחור כפחם .אחי התיישב במיטתו ,פתח את סגר הקופסא והרים את המכסה .בתוך הקופסא היה מונח פנקס המחאות בכריכת עור ,עליה מוטבע שמו באותיות זהב .הוא הוציא את פנקס ההמחאות ושלף מכיס חולצתו עט זהב יוקרתי ,מסיר את המכסה בחגיגיות. הוא הניף את ידו האוחזת בעט מעל ההמחאה הריקה ,פנה אלי ואמר לי, 'ברצוני לקנות לעצמי חלק במשפחתך; רוצה אני להיות שותף להישגים שלך .שיהיה גם לי חלק ב'עסק' שלך .כמה זה יעלה לי?' "נשארתי נטוע במקומי ,המום ,בעוד הוא מביט בי בעיניים של איש עסקים ממולח; אך כל שהצלחתי להוציא מפי בקול חנוק מדמעות היו המילים' ,צר לי עליך אחי ...צר לי'". "ואז" ,המשיך דודי לספר לי" ,הבטתי בסבא ואמרתי' ,מה עצוב ,מה מדהים סיפורך .אך אבא ,מהו הדבר אשר אמרת כאשר חפרת באדמה תחת אבן הפינה? מה מלמלת לעצמך שוב ושוב?' "וסבא השיב' ,אני חזרתי על פסוק אחד מן ההלל :אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה' .זהו ,בני' ,אמר סבא -מדבר לעצמו יותר מאשר למישהו זולתו ' -זה בדיוק מה שאמרתי .וככל שהמשכתי לחפור ,כך קיבלו המילים משמעות עמוקה יותר'". כפי שנשמע מר' יוני המילטון (השמות שונו) לפי הספר איש לא ידע מהי הבעיה ,אך דבר אחד היה ברור לכל :משהו השתנה. המצב בביתם של ההורים הקשישים איננו כפי שהיה .פעם ,היה ביקור אצל סבא וסבתא תענוג שיכול היה להתחרות באכילת מנת גלידה כפולה עם קצפת וסירופ שוקולד .אבל משהו קרה ,האווירה המיוחדת נעלמה, ובמקומה השתרר בבית מתח מהול בחרדה -אורח בלתי-קרוא ,שלא היה שם מעולם. מאז ומתמיד ,הייתה שבת אצל סבא וסבתא חוויה מיוחדת עבור כל המשפחה המורחבת .לאחר סעודת ליל שבת ,היו הגיסים נשארים לשבת סביב השולחן ,שרים ניגונים ולומדים יחד מענייני פרשת השבוע .השירה והלימוד היו מלווים בחבטות אגרופים על שולחן העץ הכבד ובנפנוף ידיים נלהב לכל עבר .הגיסות נהנו לשבת על שתי הספות בקצהו השני של הסלון, מעיינות בשבועונים ומפטפטות ביניהן בנחת .אך אותה שבת ,בה התחוור לנו לראשונה כי משהו אינו כשורה ,הייתה שונה מכל השבתות שקדמו לה. פמוטות הכסף בהקו כתמיד ,כוסיות שמן הזית נצצו באורן הזהוב כתמיד, והאוכל היה טעים כפי שהכרנו אותו; ועם כל זאת -תחושת אי-הנוחות העמומה הייתה משותפת לכולנו. החלפנו בינינו מבטים תוהים ,מנסים להבין את הסיבה לשינוי הגדול באווירה ,אך המסתורין אפף את כולנו .באותו שבוע ,הלימוד סביב השולחן לא זרם כרגיל ,ואפילו פטפוטי הנשים נשמעו מאולצים .במוצאי שבת עזבנו את בית ההורים הקשישים בתחושה לא נעימה; משהו מאד לא בסדר אצלם. הפעם הבאה בה נפגשנו כולנו הייתה בחג הסוכות של אותה שנה .הערב היה קריר במיוחד ,והרוח שנשבה העבירה בנו צמרמורת ,מרמזת על החורף הקרב .דפנות הסוכה היו מעוטרות בתמונות וביצירות ,מעשה ידיהם של הנכדים האהובים .כל המשפחה התאספה ,נחושה בדעתה כי הפעם תהיה האווירה טובה יותר ,מלאת חיים .עדיין לא הבנו מה בדיוק לא היה בסדר בפעם הקודמת בה נפגשנו ,אך כעת היינו החלטיים :המפגש הזה יהיה שונה. הסעודה החלה ללא אירוע חריג .האוכל היה נהדר ,הדג האפוי היה טעים ועסיסי ,מתובל כפי שרק סבתא יודעת .דברי התורה שנאמרו סביב השולחן רוממו את הרוח ונתנו השראה לכולם ,והשיחה שהתפתחה הייתה ערנית ונלהבת .רק סבא -חמי -לא השתתף כרגיל .הוא נראה עצוב ,מכונס בתוך עצמו ,מגיב במילים קצרות ובקושי טועם מהאוכל המוגש לו .השתיקה לא הלמה אותו -הוא העריך מאד וחיבב דברי תורה ,ותמיד התעניין בדברינו והתייחס אליהם .כולנו היינו מודאגים .החלפנו בינינו מבטים מוטרדים, מנסים להבין מהי הבעיה .לפי התנהגותם של הנכדים ,ניתן היה להבחין כי גם הם קלטו שמשהו אינו כשורה. הנכדות הגישו את המרק לשולחן ,ובדקות הבאות השתרר שקט בסוכה, בעוד הכל עסוקים באכילה .ואז ,הניח סבא את הכף לצד קערת המרק המהבילה ,ממנה טעם בקושי שתיים-שלוש כפות .הוא הדף לאחור את כיסאו בהבעה משונה ביותר על פניו ,קם על רגליו מבלי להביט באיש מאתנו ,ויצא מן הסוכה בצעדים כבדים ,כתפיו שמוטות ,כאילו הזדקן ברגע אחד .איש לא ידע כיצד להגיב .מעולם לא ראינו אותו מתנהג כך. מאז ומתמיד הוא היה סמל להתנהגות אצילית .חמותי נחפזה לצאת בעקבותיו. מיד לאחר-מכן פרצנו כולנו בבליל של קולות ושאלות ,מנפנפים בידינו ומניעים את כתפינו בחוסר-אונים .נראה היה כאילו אנחנו עומדים בפני טרגדיה כלשהי .לאחר שנרגעו הרוחות ,חיכינו לחמותי שתחזור ,עדיין תוהים לפשר הדבר .היא שבה לסוכה לאחר דקות ספורות .כולם הפנו אליה מבטים שואלים ,ממתינים להסבר .בעיניה נצצו דמעות; היא פתחה את פיה והחלה לדבר. "אבא חולה מאוד" ,סיפרה לנו ,והדמעות החלו לגלוש במורד לחייה הקמוטות .אחת הבנות תחבה בידה ממחטת נייר" .הכול החל לפני מספר חודשים" ,המשיכה" .אבא החל לסבול מכאבי-בטן בלתי פוסקים .בהתחלה, התעלם מכך ,בתקווה שהבעיה תיעלם מאליה ,אך לאחר זמן מה הוא הבין שאין טעם לדחות את הבירור ,ופנה לרופא .ואז ,קינדערלאך ,התהפך עלינו כל עולמנו -מרגע אחד למשנהו! הרופא ביצע צילום רנטגן ,ובדק את הצילום בעוד שנינו ממתינים במשרדו ,מחכים לגזר-הדין; התחושה הייתה כאילו אבא עומד למשפט על חייו .הרופא סיים לעיין בממצאים ומפיו נפלטה אנחה כבדה .אבא הבין מעצמו כי אין בפיו בשורות טובות. "'יש לך גידול בכליה הימנית' ,קבע הרופא בנימה קודרת' .נהיה חייבים לנתח' .אבא הציג מספר שאלות ,אך לא היה הרבה מה להוסיף. "אני יודעת" ,היא המשיכה ,מניפה את שתי ידיה כמבקשת להשתיק אותנו לפני שהספקנו להגיב" ,תיכף תאמרו שעלינו להודות להשם על-כך שזו רק אחת מהכליות .אבל הרופא סבור שהסיכוי שיצליחו להוציא את הגידול ללא סיבוכים נוספים אינו גדול" .קולה נרעד ,ובנותיה מיהרו לגשת אליה ,משמיעות דברי ניחומים ועידוד .אם-כן ,המצב הרבה יותר גרוע ממה ששיערנו; ידה הקרה של המחלה נגעה במשפחתנו .כעת ,סוף-סוף ,הבנו מה אירע לאווירה בבית ההורים. בקהילה שלנו רחשו כבוד רב לאבא ,וקשר קרוב היה לו עם אנשים רבים .לא קל להסתיר חדשות מעין אלו .הוא כבר שיתף חלק מידידיו במצבו; אחד מהם ,שמעון ,ניהל חנות ספרים ,היחידה בעיירתנו באחת מתפוצות הגולה. שמעון אהב מאוד את עיסוקו .אין דבר שהוא נהנה ממנו יותר מאשר להיות בעולמם של הספרים ,והוא לא סתם מכר אותם; הוא הכיר את ספריו .רבים הם אנשי המכירות הטובים ,אך מעטים מהם אוהבים באמת את הסחורה שהם מוכרים ,כפי ששמעון אהב את ספריו .תמיד היה מוכן עם וורט מעניין על פרשת השבוע ,וכל מיני רעיונות ומושגים מעניינים ובלתי מוכרים היו שגורים על לשונו ,מושגים אשר צמחו מתוך הקשר העמוק שלו עם מקצועו .לבו של שמעון יצא אל ידידו ,והוא חשב עליו רבות .באחד הימים ,עלה רעיון במוחו ,והוא קיווה כי בו טמון הסיכוי לישועה. חלפו מספר ימים ,ואבא נכנס לחנותו של שמעון ,שואף לקרבו בהנאה את ניחוח הספרים החדשים שיצאו זה-עתה ממכבש הדפוס .הוא החל לעלעל בספרים חדשים שהופיעו לאחרונה ,מתענג על מראה אותיות הזהב המתנוססות מעל כריכות העור הבוהקות .שמעון הבחין בו ואותת לו לגשת אל פינת החנות ,שם סיפר לו בקול נמוך כי יש לו רעיון נהדר .אבא נעץ בו מבט חוקר ,תוהה בלבו ,מה כבר יכול ידידו לעשות למענו? "אתה ודאי יודע" ,אמר שמעון" ,כי במהלך עבודתי אני נתקל באלפי ספרים העוסקים במגוון עצום של נושאים ,החל מבריאת העולם ועד להלכות פדיון הבן .באחד הספרים הפחות ידועים מצאתי משהו ,שאני סבור כי עליך לדעת עליו" .אבא אותת לו בידו שימשיך. "סגולות רבות יש ,ופעולות שונות שניתן לנקוט בהן במקרה של מחלות ומצבים שונים מסוימים" ,אמר" .מרביתן ידועות ומפורסמות ,מי יותר ומי פחות .אך לעתים אני נתקל בסגולות לא שגרתיות ,דברים שרובנו מעולם לא שמענו עליהם .וכך נתקלתי בהבטחה". אבא הוסיף להביט בו ,והשאלה הדהדה בשתיקתו. "כן" ,המשיך שמעון" ,בדיוק כך! הבטחה! ישנו ספר בשם 'זרע שמשון', אותו כתב אדמו"ר חסידי בשם ר' שמשון חיים נחמני .הוא לא זכה לזרע של קיימא ,אך הוא כתב ספרים ,ובהקדמתו ל'זרע שמשון' הוא מבטיח הבטחות שונות למי שילמד מתוך ספרו :הוא יעמוד לצדו ,כך הוא מצהיר; הלומד יזכה להמשיך ולשבת ליד שולחנו ,מוקף בצאצאיו ...יושפע בברכות נהדרות ,בבית מלא כל-טוב; הברכות יחולו עליו בעולם הזה ,וימשיכו גם בעולם הבא ...והכול בשכר שילמד בספרו. "הנה" ,אמר שמעון בעודו שולף את הספר מאחד המדפים" .הנה הספר. 'זרע שמשון' על התורה" .הוא מסר את הספר לחמי בתנועה חגיגית. "הספר איננו מוכר או מפורסם ,אך יודעי דבר מספרים על ניסים ונפלאות שהיו בזכותו .דבר נוסף :לא קל להבין את דברי המחבר" ,המשיך ידידו. "מכל מקום ,קח את הספר לביתך ונסה .מה יש לך להפסיד?" אבא לקח את הספר והחליט לנסות ,ברצינות .הוא לא בזבז רגע ,ומיד פתח את הספר והחל ללמוד את דברי ה"זרע שמשון" על פרשת אותו השבוע .הדברים היו מסובכים למדי ,כפי שאמר לו בעל החנות ,אך אבא חש שהכליה שלו מצדיקה את המאמץ .לא היתה לו שהות .הניתוח נקבע לשבוע הבא ,ובמהלכו אמור המנתח לכרות את הכליה הנגועה .אם זכות הלימוד מתוך הספר עשויה לעמוד לו בשמים ,אזי הוא ילמד מתוכו. לאחר מספר ימים ,התקשרו אליו ממשרד הקבלה בבית-החולים. "מיסטר שיינבלום *,עלי להודיע לך כי ד"ר סימפסון ,הרופא שהיה אמור לנתח אותך ,החליט להקדים את ימי החופשה שלו ,ולכן הוא לא יהיה זמין ביום הניתוח שלך .אי-לכך" ,המשיך קולה האדיש להתנגן מתוך אפרכסת הטלפון" ,ברצוני לקבוע לך פגישה עם ד"ר או'קיף ,סגנו של ד"ר סימפסון. הוא ימלא את מקומו" .היא נעצרה לרגע ,שאפה מעט אוויר ומיד המשיכה בשטף דבריה: "התוכל להגיע לכאן כדי לפגוש את ד"ר או'קיף ולעבור על התיק שלך אתו ,כדי שנוכל לוודא כי הכל מסודר וכי ניתן לקיים את הניתוח כמתוכנן?" "כן" ,התאמץ אבא להשיב. "בסדר" ,אמרה וקבעה לו תור למחרת היום. החדשות עוררו בלבו של אבא חשש כבד .לא זו בלבד שהניתוח אכן עומד להתקיים ,אלא המנתח יהיה מישהו בלתי מוכר ,רופא שהישגיו הרפואיים רחוקים מרשימת ההישגים המרשימה של ד"ר סימפסון. ד"ר או'קיף היה אדם צעיר וחייכן ממוצא אירי ,בשנות השלושים לחייו. הוא הוביל את אבא לתוך משרדו המרוהט בטוב-טעם והחווה בידו על כיסא. שערו הבהיר הקיף את פניו במסגרת תלתלים ,וזוג עיניים חכמות הביטו באבא מבעד למשקפיים ללא מסגרת .הוא הקרין סימפטיות ואכפתיות, ושאל את אבא אם הוא מוכן לסקור אתו את מהלך מחלתו .לאחר שיחה קצרה ונינוחה ,ביקש ד"ר או'קיף ממזכירתו להכניס פנימה את תיקו הרפואי של אבא ואת צילום הרנטגן שבוצע לפי הוראתו של ד"ר סימפסון .התיקים הגיעו והרופא נטל את צילום הרנטגן ,ניגש לפינת החדר והחל מתבונן בו מול מסך מואר שהותקן על הקיר .כך ניצב על מקומו ,דומם ,במשך דקות ארוכות ,שקוע במחשבות .מצחו התקמט ומבט נבוך הופיע על פניו. הוא הסיר את משקפיו והזעיף פנים אל צילום הרנטגן ,מסובב אותו אנה ואנה ,בעוד עצביו של אבא מחשבים להתפקע .האם האבחון הקודם לא היה מדויק? ואולי המחלה תקפה את שתי הכליות? לבו הלם בעוז ,וקצב פעימותיו נדמה לו כרעם מתגלגל .מה קורה כאן? לבסוף ,השיב הרופא את משקפיו למקומם הטבעי ,הניח את צילום הרנטגן על שולחנו והתיישב מול אבא. "ובכן ,מיסטר שיינבלום" ,אמר" .אין זה נעים לי לומר זאת ,אך חוששני כי ד"ר סימפסון שגה באבחנתו .כפי שאני רואה בצילום ,אין כל סימן למחלה בכליותיך -אף לא באחת מהן; הממצא היחיד שאני עשוי לחשוד בו הוא ציסטה ,לא גרוע מכך". אבא נשם לרווחה בהקלה עצומה .ד"ר או'קיף סיכם בחיוך" :איננו עומדים לפני כריתת כליה ...למעשה ,איננו עומדים להוציא שום דבר ,חוץ מאשר להוציא אותך מבית-החולים .שוב לביתך ,מיסטר שיינבלום ,אל משפחתך, ותהיה מאושר .אתה אדם בריא!" אבא עזב את בית-החולים כחולם בהקיץ; ניתן לדמות את הרגשתו במשהו לאברהם אבינו ביוצאו מתוך כבשן האש בריא ושלם ,בגופו ובנפשו. הוא שב לביתו ,לבני משפחתו היקרים ,שהיו ישובים כולם סביב השולחן, ממלמלים פרקי תהילים וממתינים... אבא חזר לכולנו על פרטי המעשה :כיצד התחיל ללמוד מתוך הספר "זרע שמשון"; כיצד הבטיח מחבר הספר הבטחה גורפת לכל מי שילמד מתוך ספרו; כיצד רופאו ,היועץ הבכיר ,הפקיר אותו לפתע ויצא לחופשה; כיצד הוא חשב לעצמו כמה נורא הדבר ,וכיצד הרופא שמילא את מקומו אמר כי המחלה נעלמה כאילו מעולם לא הייתה! מאוחר יותר באותו יום ,ניגש אבא לידידו שמעון ,לביקור .הפעמון התלוי מעל דלת הכניסה השמיע את צליליו הענוגים בעודו פוסע פנימה .הוא הביט סביב בערמות הספרים בחיוך .ברוך השם ,הוא חופשי! הוא יכול ללמוד בכל הספרים הללו .עוד ימים רבים של לימוד תורה לפניו .שמעון ישב מאחרי הדלפק ,מציין את מחיריהם של ספרים שזה עתה הגיעו לחנותו .הוא הגביה את עיניו לעבר המבקר ,ודי היה לו בעיניו הבורקות של אבא ובחיוכו הרחב כדי שיבין את כל הסיפור. אבא שיתף אותו בחדשות המרגשות ,ואז שלף שמעון בקבוק משקה מתחת לדלפק ,ומיד אחריו צצו שתי כוסיות .הם שתו בצוותא "לחיים", ואחר כך שאל אבא את שמעון ,האם לדעתו יש לפרסם את הסיפור ,כדי שאנשים נוספים יידעו על הספר ועל הבטחתו של ה"זרע שמשון" .תגובתו של שמעון הייתה כי זו סגולה שאינה מוכרת אלא לבודדים ,ולפעמים כשהדבר איננו מפורסם ,הרי זו לטובה .אולם ,לאחר שבוע התקשר ואמר לאבא שבמחשבה שנייה הוא סבור ,כי מן הראוי ליידע אנשים רבים ככל האפשר אודות הבטחתו של ה"זרע שמשון" .אחד האנשים ששמעו את הסיפור התפעל כל-כך עד שדאג להדפסה חוזרת של הספר ,וכך הפך את ה"זרע שמשון" לספר אותו ניתן להשיג בכל מקום. הערת המחבר :לאחר שסיפור זה התפרסם לראשונה בעיתון "המודיע" באנגלית ,נמכרו כל העותקים של הספר "זרע שמשון" בכל חנויות הספרים ברחבי העולם .עד היום מתקשרים אלי אנשים מדי פעם בפעם ,ומתעניינים אודות הספר ,בחפשם אחר ישועה. כפי שסופר על-ידי חתנו של "מיסטר שיינבלום" (השמות שונו) רוטשילד בנימין לפני שנים מספר היה הדבר .מורי ורבי ערך ברית בירושלים ,בערב שבת. הברית נקבעה לשעה 9:15בבוקר ,ומכיוון שאני מתגורר ברמת בית-שמש, חשבתי כי מן הראוי לנסוע במונית ולא לסמוך על התחבורה הציבורית. כידוע לכל ,נסיעה במונית בארצנו הקדושה הופכת על פי רוב ל"חוויה", ואף נסיעה זו לא איכזבה .הנהג היה בחור נעים ,לא דברן גדול -כך לפחות התרשמתי בתחילת הנסיעה .באמצע הדרך לירושלים ,שאלתיו לשמו. "רוטשילד ",אמר. "האמנם?" התפלאתי" .האם יש לך קשר כלשהו עם משפחת הבנקאים המפורסמת?" "רוטשילד הוא שמי הפרטי .שם משפחתי הוא בנימין ,קיצור של 'בנימינוב' .כך נקראנו כשגרנו באוזבקיסטן .אך סבא-רבא שלי היה ידיד קרוב של הברון רוטשילד". "נעים להכיר ,ר' רוטשילד .וכיצד הפך סבא-רבא שלך לידיד קרוב של ענק הפיננסים דאז?" כמה מוזר ,חשבתי לעצמי ,שאחד מאבותיו באוזבקיסטן התיידד עם הרוטשילדים מלונדון ,פריז וציריך .כיצד הם נפגשו בכלל? הנהג רוטשילד התבונן בבבואתי המשתקפת במראה האחורית ,וחייך למראה הבעתי הספקנית. "הנסיבות שהביאו לקרבה הגדולה בין סבא-רבא שלי לבין הברון הן פשוטות :סבי היה איש עסקים גדול .היו לו קשרים עם ספקים ולקוחות לכל אורכה של 'דרך המשי' ,מהמזרח הרחוק ועד למזרח התיכון .הוא עסק בייבוא וייצוא של מוצרים שונים והיה אדם בעל ממון .בנוסף ,היה יהודי גאה ,שומר תורה ומצוות". "מעניין מאד" ,הנהנתי" ,ומה ארע לממון המשפחתי?" "ובכן ,החיים הם רצופי מהמורות" ,אמר הנהג בסגנון פיוטי" ,הקומוניסטים היו רק אחת מהן .החיים דומים לגלגל ,עולה ויורד .אך כל זה יסופר בפעם אחרת .אני אספר לך על מקרה אחד ,על נסיעת העסקים הגדולה ביותר של אב-סבי ,שהייתה גם האחרונה" .חלפנו על-פני מה שהיה פעם היקב של מוצא ,ואני התרווחתי במושבי ,מאזין בשקיקה לסיפורו. "הייתה זו השיירה של המאה" ,פתח רוטשילד" .כחמישים גמלים שכר סבא-רבא שלי כדי להעביר את המשלוח .הוא פיקח אישית על העמסת הסחורה -פרוות וגלילי בד -שנארזו בתוך סלים גדולים ,יחד עם מוצרים שונים ממדינות המערב .בתוכניתו היה לסחור לכל אורך המסלול ,עמוק לתוך יבשת אסיה ,משם לפנות דרומה לאסיה הקטנה ואז לשוב הביתה. כדי להוביל חמישים גמלים ,יש צורך בחמישים מובילי גמלים ,כמובן, ובנוסף לכך נדרשים סוכני מכירות ,סבלים ומשרתים וכארבעים שכירי חרב חמושים שנשכרו להגן על הנסיעה .סבא-רבא שלי לא התכוון לאפשר לשודדים ולחמדנים להתנפל על השיירה שלו. "וכך התנהלו בדרכים במשך חודשים ארוכים ,נודדים ממקום למקום במסעם הממושך ,עד שצרורותיהם הכילו יותר מטילי זהב ,מטבעות כסף ואבנים יקרות מאשר סחורה .נקודת המסחר האחרונה שלהם הייתה בטורקיה ,משם פנה סבא צפונה ,בדרכו חזרה לביתו ,דרך המדבר. "כשמונים אחוז משטחה של אוזבקיסטן הם מדבר ,וכאז ,כן היום ,היה המדבר מקום הפקר .אכן ,מתגוררים בו שבטים נודדים ,אך המדבר הוא רכושם של כל עוברי דרך .באותם ימים ,מי שביקש לחצות את המדבר ללא ניסיון מתאים ,זכה לעתים רחוקות מאד להזדמנות שנייה :או שהמזון שבכליו אזל ,או שהגמלים שלו לא החזיקו מעמד ,או שהמובילים שלו נתגלו כמושחתים והפקירו אותו אי שם בשממה לאחר ש'שחררו' אותו המדבר לדבר ,היו בפיו אינספור ממשא הכסף שברשותו .אילו יכול היה ִ סיפורי אכזריות ורוע-לב ,שהתרחשו תחת שמיו הכחולים ,החפים מכל ענן. הוא היה מצביע על אינספור עצמות מבהיקות הפזורות בין חולותיו וקבורות באדמתו .אך המדבר אינו יכול לדבר ,ואותם סיפורים לעולם אינם נשמעים. "סיפוריו של המדבר לא היו זרים לסבא-רבא שלי ,והוא היה מודע לסכנות; הוא הצטייד במזון ובמים בכמות מספקת לכל אנשי השיירה ולבהמות ,והוא היטיב להכיר את מסלול הנסיעה ,לא פחות ממורי הדרך והגששים .רוכבי הגמלים עבדו בשירותו בנאמנות במשך שנים רבות והכירו אותו ואת מנהגיו; הם ידעו כי לעולם לא ינהל עסקים ביום אחד שבסוף כל שבוע .הם היו נאמנים לו -כך חשב -ושומרי הראש הפראיים ,שכירי החרב, היו מוכנים להתמודד עם כל תוקף אפשרי. "אך ,כפי שתוכל להבין ,קיים חיסרון אחד בניהול מסחר במרחבים הפתוחים ,בסגנון המסחר של סבא-רבא שלי .כאשר הנך מנהל 'קרן גידור', איש אינו יודע מה הם סכומי הכסף הזורמים מחשבון אחד למשנהו; אך כאשר עושרו של אדם הוא מוחשי כחפצים שברשותו ,זהו סיפור אחר לחלוטין .גמלים עמוסי סחורה הם חזיון בולט למדי ,ניתן לאמוד את הרכוש על נקלה ,ולעתים לא יועיל כל אמצעי זהירות .וכך היה הפעם. "בעודם חוצים את המדבר בדרכם חזרה ,התרונן וודאי לבו של סבא לאור הצלחתו הגדולה" ,המשיך רוטשילד" .יכול אני לתאר לעצמי את תחושתו: אדם במיטב שנותיו ,בדרכו חזרה לביתו ,ברשותו מלוא חופניים מכל טוב העולם .הוא אינו שוכח לרגע להודות לאדון הכל ,מקור הברכות .על הגמל שלצידו רכב בנו -סבי -סך הכול בן חמש-עשרה ,בחור לתפארה שכל אחד היה גאה להיות אביו". ניסיתי לערוך חישובים במוחי. "המתן רגע ,לפני כמה זמן אירע הסיפור?" שאלתי את הנהג. "הבה נראה" ,הוא אמר" .סבא-רבא שלי היה בן ארבעים וחמש לערך כאשר נולד סבי .סבי היה מבוגר למדי כאשר נולד אבי ,אז כפי הנראה אנו עוסקים בשנות ה 90-של המאה ה .19-במילים אחרות ,אלף שמונה מאות תשעים ומשהו". "בכל אופן" ,המשיך רוטשילד" ,היה זה מסע העסקים הראשון של סבי, הנער הצעיר ,והוא ישב זקוף וגאה על הגמל ,סוקר בהתעניינות את העולם סביבו מזווית לא-שגרתית זו .הוא היה בנו של איש עשיר ,בבת-עינו של אביו ,מושא אהבתה של אמו המסורה .אח! כמה שפר עליו גורלו! ואז, בהיותם במרחק של כחמישה-עשר קילומטרים מביתם ,ניחתה עליהם ההתקפה .אילו היה זה קרב הוגן" ,אמר רוטשילד" ,היה סבא-רבא שלי מסוגל להשיב מלחמה שערה וקרוב לוודאי שהיה מנצח .גם במקרה בו היה במיעוט ,עדיין ייתכן שהיה מנצח ,תודות לתושייתו והבנתו את טבע האדם. אך כאשר מנגד מופיעים מאות חיילים ,ואילו לרשותך עומדים ארבעים שכירי חרב בלבד ,עדיף להתפשר מאשר להיאבק עד זוב דם. "תוך דקות ספורות ,התחוור לסבא-רבא המצב .מהרגע בו הגיחו הלוחמים המוסלמים מאחורי דיונות החול ,הוא הבין כי 'המשחק מכור' ,וכי שכירי החרב שלו לעולם לא יצליחו לגבור על צבא השייח' .שער בנפשך את התמונה המדהימה :שני כוחות ניצבים זה מול זה תחת שמש המדבר הקופחת .האחד -צמא-דם ועז פנים ,ללא כל נכונות לפשרה ,ואילו השני- יודע היטב כי עליו לגייס את כל תושייתו כדי לשרוד בחיים .אבי משפחת בנימינוב היה דמות רבת רושם :לבוש גלימה לבנה בוהקת ,יושב זקוף על אוכפו ,רוכב על הגמל הגדול ביותר שברשותו ,נועץ מבט זועם באויב. "אך גם מראהו מעורר הכבוד לא הרתיע את ראש הגדוד המוסלמי ,אשר הוביל בעקבותיו לגיון לוחמים .הוא התקדם לעימות פנים מול פנים עם הסוחר בנימינוב ,מעשה גבר. "'בכוחנו להקיף אתכם בתוך דקה' ,שאג מנהיג המוסלמים' ,ואנו דורשים מכם כניעה ללא תנאים!' "'אני מסכים!' השיב בנימינוב בצעקה רמה; הוא הבין כי החשוב מכל הוא לצאת חיים מהמארב .מאוחר יותר ,יטפל בבוגד שהסגיר אותו לידי אויביו. "'אחת היא בקשתי :הנח לי חמישה גמלים לרכב עליהם לביתנו .התסכים לכך?' ראש השודדים סלסל בשפמו המגודל וחייך חיוך קטן ומרושע .החיוך הסתיים בזוויות פיו ,ולא הגיע עד עיניו. "'יש משהו בבקשתך -אם מוסלמי אתה כמוני .מוכן אני לרחם על מי ששותף לאמונתי .אבל אם יהודי אתה ,לא נוותר ,בשום תנאי שהוא!' "בנימינוב לא נרתע' .ידידי ',אמר בעוז' ,דתי ואמונתי אינם מעניינך .אנו לוחמים ,המתמודדים זה מול זה ,במערכת כוחות לא-שקולה .הבה לא נעסוק באמונתו האישית של כל אחד מאתנו'. "'אהה ,אדם אמיץ ניצב לפני ,זה מוצא חן בעיני ',אמר מנהיג החבורה, 'מקווה אני בכנות כי מתחת לדברי הרהב שלך הנך מוסלמי ,מכיוון שמאד לא הייתי רוצה להיאלץ להרוג אותך ואת כל אנשיך' .באותו רגע ,התקרב סגנו של המפקד בפסיעות גסות אל בנימינוב וללא כל אזהרה מוקדמת הניף את חרבו ושיסע את הגלימה הלבנה עם להב החרב החדה שבידו .הבד נקרע ,ותכולתו של אחד הכיסים נשפכה החוצה .מול עיניהם המשתאות נתגלה מגן דוד מעוצב ביד אומן ,עשוי כסף טהור! הפחד הקפיא את דמם של בני השיירה הדוממים ,הניצבים במדבר הלוהט .אך בנימינוב לא איבד את עשתונותיו. "'אה ,זה' ,אמר בנימה מלגלגת' .זו הזמנה מיוחדת שקיבלתי מיהודים עשירים ,לקוחות שישלמו לי במיטב כספם' ,אמר .המוסלמים רוכבי הגמלים הנהנו בראשיהם ,מביעים הערצה גלויה לחוש המסחרי המפותח של הנווד, אך באותו רגע נפל מבטו של סגן המפקד על אצבעו של בנימינוב .סבא- רבא שכח להסיר מעליה את טבעתו -טבעת זהב כבדה משובצת יהלומים בצורת מגן-דוד .אין ספק ,תכשיט מרהיב עין ,אך עבור בנימינוב היה זה גזר-דין מוות .לא היה עוד טעם במילים נוספות .כעת ברור היה לכל כי אותה דמות מרשימה היושבת בגו זקוף וגאה על הגמל הגדול ביותר שראו אי פעם ,אינו אלא יהודי .לא נותר מקום לעסקים ביניהם .באוויר התפשט ריח המוות. "החיוכים נמחו .בנימינוב ידע כי אין טעם במילות נימוסין .הוא סימן בידו לאנשיו ,דרבן את גמלו קדימה והניף את חרבו באוויר ,נועץ אותה עמוק בחזהו של המפקד .וכך החל הקרב הקשה ביותר בחייו ,קרב שנדון מראש לכישלון .המדבר הדומם התעורר לקולות מלחמה ,זעקות קרב מגרונות ניחרים ,נעירותיהן של בהמות ,צווחות הפצועים וקריאות ניצחון. החול נצבע אדום ארגמן .היה זה קרב עד טיפת הדם האחרונה. "תוך-כדי לחימה ,כיוון אחד הלוחמים המוסלמים את רובהו לעבר בנו של בנימינוב היושב על הגמל .המוסלמי לחץ על ההדק והכדור נפלט בשריקה מלוע הרובה ,אך באותו רגע התרומם הגמל על רגליו האחוריות, וכך ספג בעצמו את הכדור שהיה מיועד לנער בן החמש-עשרה .הגמל צנח על החול דומם ,חסר חיים .רצועות האוכף המרופד בשמיכה ארוגה ,עליו ישב הנער ,השתחררו מקישוריהן והשמיכה כולה הושלכה מעליו ,מכסה אותו לחלוטין! מעוצמת החבטה אותה ספג בנפילת הגמל ,איבד סבי את ההכרה וכך המשיך לשכב במקומו ,בעוד הקרב ממשיך להתחולל סביבו. "לבסוף ,לאחר קרב ממושך ועקוב מדם ,שקעו ענני החול והאבק .כצפוי, יצאו המוסלמים כשידיהם על העליונה .הם איבדו אנשים רבים ,אך לא השחיתו את זמנם באבל .הם ירדו מגמליהם והחלו להתרוצץ בשדה הקטל, אוספים כל חפץ יקר-ערך שהצליחו למצוא .לאחר שהטעינו את השלל על גמליהם ,התרחקו בדהרה מן המקום ,מותירים את גופות חבריהם מאחור. איש לא ידע ,ואיש לא הבחין בנער בן החמש-עשרה ,השרוע חסר הכרה על החול הספוג בדם". "שעות רבות לאחר-מכן ,נקלע למקום רועה צאן בדואי בודד ,ממש 'באקראי' .לנגד עיניו נגלתה הזוועה -טבח שהתחולל כאן זה לא מכבר! לפתע ,פלט כלבו יבבה ,רץ לכיוון אחד מפגרי הגמלים והחל מכשכש בזנבו בפראות .הכלב תחב את אפו מתחת לשמיכה שהייתה מונחת על הקרקע, נראית כמכסה דבר-מה ,וניסה להרים את קצה השמיכה .רועה הצאן ניגש, הרים את השמיכה ומצא נער מחוסר הכרה ,ולצידו מספר שקים מלאים במטבעות זהב .הוא הרים את הנער על כתפיו הרחבות ,אוחז באחת מידיו את השקים הכבדים ,וכך צעד בחולות ,חוזר לאוהלו. "ימים ארוכים לא שב הנער להכרתו .הרועה ואשתו סעדו אותו ,השקו אותו מים טיפין טיפין ,מחו את מצחו הקודח ושמרו עליו .בבוקרו של היום החמישי ,כאשר קרני בוקר ראשונות עלו על חולות המדבר ,ירד חומו של הנער והוא פקח את עיניו .אט-אט החלו לשוב אליו מראות המתקפה האכזרית .הרועה סיפר לו כי לא נותרו ניצולים בשדה הקרב .סבי ידע: לעולם לא ישוב עוד לראות את אביו האהוב ,שנהרג על קידוש השם ,אך ורק מפני שהוא יהודי. "מי אתה ,ומי היה אביך" ,שאל הרועה ,וסבי ענה לו. "הוא המשיך לחסות תחת אוהלו של הרועה עד ששב לכוחותיו .כאשר התחזק והיה מוכן לשוב לביתו ,הראה לו הרועה את הכסף שהיה מוסתר תחת השמיכה' .זה שלך' ,אמר לו .הנער בהה באוצר בתדהמה ,מופתע מכך שהכסף לא נעלם עד כה .הוא חש הכרת הטוב עצומה כלפי הרועה. "'חייב אתה לקבל ממני אחד משקי הזהב' ,אמר' ,לאות תודה שהצלת את חיי'. "'תודה לך' ,השיב הרועה' ,אך לא אוכל לקבל תשלום עבור מה שעשיתי'. "'מדוע לא?' התפלא הנער. "רועה הצאן נתן בו מבט רך ואמר' ,בני ,אני בעל-חוב לאביך .לפני שנים, עני הייתי ,והשתכרתי בקושי רב מרעיית צאנם של אחרים .אישה טובה לי, ומעולם לא התלוננה על חייה הקשים .איכשהו ,הסתדרנו .אך אז הגיע חורף כבד ,ומגיפה שפרצה קטלה את כל הבהמות .נותרתי ללא מקור פרנסה. רעבנו ללחם .הנושים לקחו את בני וביקשו למכור אותו לעבד ,וכך לגבות את חובם .רצתי בעקבותיהם ,מפציר בהם שלא ייקחו אותו ממני .אך הם אטמו את אוזניהם משמוע. "'הם עמדו להציב אותו למכירה פומבית ,ואז הגיע אביך אל השוק .הוא היה מכונה בפי הכל "השייח" ,בהיותו אהוב על יהודים וגויים כאחד ,בזכות ידו הפתוחה ומעשי הצדקה הרבים שלו .במבט אחד ,הבין "השייח" את המצב ,הוציא מכיסו מספר מטבעות זהב והעניק לי אותן .כך יכולתי להשיב אלי את בני ,ועוד נותר לנו בידינו כדי להחזיק מעמד עד שהתאושש הכפר שלנו והמצב חזר לקדמותו .וכעת ,האם תמנע ממני את הכבוד לפרוע את חובי לאביך?' "בנימינוב הצעיר גדל ובגר ,ובמשך תקופה מסוימת אף זכה לעשירות, בדומה לאביו .אך למרבה הצער ,בסופו של דבר הוחרם כל רכושו בידי הקומוניסטים ,והוא -יחד עם אבי -הפכו לפועלים פשוטים .סבי -בנימינוב הצעיר -ואבי המשיכו שניהם בדרכיו של סבא רבא ,בעשיית צדקה וחסד, ככל שהיה בידם .ובדומה לאבי המשפחה ,הקפידו על חיי תורה ומצוות. מאוחר יותר ,התמנה סבי לרב בקהילה היהודית הקטנה באוזבקיסטן, מקום מגוריהם ,והתפרסם שם .בהחלט ניתן לכנותו 'בנו של הרוטשילד של אוזבקיסטן"'. נהג המונית סיים את סיפורו המדהים ,כובש חיוך מסתורי; ואז התגלו לעינינו בתי השכונות הניצבות בפאתי העיר ירושלים ,מאותתים לי כי הנסיעה המרתקת מגיעה לסיומה... עד היום ,תוהה אני בלבי ,איזה חלק מן המעשה שאוב מעולם הדמיון, ומה באמת התרחש במציאות .אך דבר אחד ברור לי :רוטשילד בנימין יודע כיצד לרתק את קהל שומעיו ,גם אם הקהל כולו אינו אלא אדם אחד בלבד... בין השמשות אנשים נוהגים לומר כי אילו היה ה' מחולל בימינו ניסים גלויים לעם ישראל ,היה קל יותר להאמין בו .אילו רק היה דואג לקריעת ים או שניים לפי הצורך ,או שולח מגפות להשמיד את שונאינו מדי פעם ,לא הייתה להם בעיה להאמין .הכול היה ברור ומאיר כבדולח .אך האמת היא ,שה' מחולל לנו ניסים -ניסים רבים מספור ,הן לעם ישראל ככלל והן לכל אחד ואחת מבניו ובנותיו בפרט .אך כדי לקבל את המסר ,יש למלא אחר תנאי אחד: צריך לפקוח עיניים. קחו למשל את מלחמת המפרץ הראשונה :שלושים ותשעה טילי סקאד שוגרו ממדבריות עיראק לכיוון ישראל; רבים מהם גרמו לנזקים ברכוש ,אך רק אדם אחד נהרג .האין זה נס? נראה לי שעלינו להתקין במוחנו "חיישני ניסים" כדי שנוכל להעריך נכוחה את אינספור הניסים הקורים לנו ללא הרף ,על כל צעד ושעל. הנה ,הקשיבו לסיפור שארע לי .כיצד ייתכן שמעשה כזה יתרחש מבלי לחולל מהפך בחיי? ובכל זאת ,זה לא קרה .השינוי ,זאת אומרת .בכל אופן, לא מיד .אבל אני מקדים את המאוחר .תחילה ,אציג את עצמי בפניכם: אני רופא .לא תמיד הייתי דתי כפי שאני היום .בתקופת התמחותי כרופא מתחיל עבדתי בתורנויות של שש-עשרה שעות ,ככל חברי ,ועדיין זכורה לי ההרגשה של הניסיון להמשיך ולתפקד כשהעולם הולך והופך לכתם מטושטש מול עיני .ברוך ה' ,הימים ההם מאחורי ,מזמן. בכל אופן ,במהלך אחת מאותן תורנויות הובא לחדר המיון אדם בגיל העמידה ,שלפי בגדיו הבנתי כי הוא נוהג להתאמן בריצה קלה -מה שנקרא "ג'וגינג" .כפי הנראה ,במהלך הריצה קיבל התקף לב רציני והתמוטט באמצע הרחוב .האמבולנס הגיע למקום במהירות ,אך החובשים המוסמכים לא הצליחו להחיותו ,והם "הטיסו" אותו אלינו ,לבית-החולים .באותו יום הייתי תורן בחדר המיון .פתחתי את צווארון חולצתו במשיכה ,מיששתי את הדופק ופקדתי על הצוות להתכונן להחייאה .הצמדתי לפניו מסכת חמצן ומכונת ההנשמה החלה להחדיר אוויר לריאותיו .התחלנו בטיפול ההחייאה, עובדים כצוות מיומן. מצבו היה גרוע ,ובשלב מסוים חשבנו שזהו ,איבדנו אותו; ואז הבחנו בתגובה קלה :דופק חלש נראה על המכשירים ,מצביע על זרימת דם קלושה החולפת דרך הלב ,לרגע אחד בלבד .כמעט שפרצנו בשאגות שמחה על החייאת מישהו שהיה כה קרוב למיתה ,ולפתע החלו כל המכונות לצפצף כמטורפות ,מאותתות לנו שאנו עומדים לאבד אותו .שוב ניסינו בכל הכוחות להצילו ,נאבקים על חייו ,מושכים אותו הרחק מן התהום ,אבל הוא החליק ונשמט מבין ידינו. לצערנו ,כל הניסיונות עלו בתוהו ,ותוך רגע קצר עזב האלמוני את העולם הזה ,מבלי לדעת עד כמה התאמצנו להמשיך ולהחזיק אותו כאן ,אתנו. לאבד מטופל ,אחרי שניסית בכל כוחותיך להחזיק אותו בחיים -זהו אחד הניסיונות הכואבים ביותר שרופא חווה במהלך עבודתו .אך לרוב פשוט אין לך זמן לשקוע במחשבות; בדרך-כלל ,לא ניתנת לך השהות להוריד עליו דמעה .הצוות הרפואי מחליף מבטים עצובים ,היהודים מביניהם מפטירים "ברוך דיין האמת" ,וכולם ממשיכים הלאה ,למקרה החירום הבא ,לפציעה הבאה ,לנפגע הבא. באופן לא שגרתי ,באותו יום היה שקט במיוחד בחדר המיון ,לאחר שאותו אדם נפטר .ניתקנו את המכשירים והחזרנו את כל הציוד הרפואי למקומו. מישהו כיבה את מכונת ההנשמה ,שהרי לא ניתן עוד לעשות למענו דבר. התבוננתי מן הצד ,בעוד האחיות וצוותי הסיוע עובדים בשיטתיות ,ועיני הוצפו דמעות .התפעלתי מיעילותם ומזריזותם .הם כבר כיסו את ראשו בסדין ,וכל שנותר היה להמתין לאנשי החברא קדישא .לפי המסמכים שנמצאו בארנקו ידענו שהוא יהודי ,ובית-החולים כבר התקשר לבני ביתו, תוך כדי ניסיונותינו הנואשים להציל את חייו. החדר ,אשר בו התרחשה פעילות קדחתנית עד לפני דקות מספר ,היה עתה דומם ושקט .אדם אשר התעורר בבוקר בריא ושלם -מוטל על המיטה ללא רוח חיים .לצערנו ,מתרגלים הרופאים למצבים מעין אלו. אודה ,כי באותן דקות לא שקעתי במחשבות מעמיקות במיוחד על החיים ועל שבריריותם ,על היותי בן-תמותה בעצמי ,ובמחשבות נוספות מסוג זה. פשוט ישבתי מתנשם בכסאי ,מנסה להתאושש מן המאמץ הפיזי ,וממתין למקרה החירום הבא. החדר היה חשוך; הווילונות הוסטו וכיסו את החלונות .המנורות החזקות שהודלקו קודם לכן והאירו את המיטה כובו ,והמכשור הרפואי ניצב סביב, דומם .עדיין ישבתי שם .משום-מה ,לא מצאתי בי כוח לקום ולהמשיך לעבור בין המיטות ,מה שעשיתי בטרם הפסיקו אותי לטיפול במקרה החירום .יתרה מזאת ,אפילו מכשיר ה"ביפר" שלי דמם .ואז ,בדיוק כאשר ביקשתי לקום ממקומי ולחזור לפעילות ,הבחנתי בזווית עיני בתנועה. יכול אני לומר לכם בוודאות כי קיימים מקרים שבהם מבחינים בעוויתות ובתנועות קלות אצל נפטרים ,תיכף אחרי המיתה; על פי רוב זוהי תגובה של מערכת העצבים ,תגובה חסרת משמעות ,ואנחנו איננו מתייחסים לתופעה. במקצוע כשלנו ,חייב אתה ללמד את עצמך להתעלם מדברים מסוימים, שאם לא כן ,לא תוכל לבצע כלל את מלאכתך .אבל כאשר ידו של אותו בר מינן התנועעה מתחת לסדין ,חשתי באופן אינסטינקטיבי -למעשה ,הייתי בטוח במאת האחוזים -שאין מדובר בעווית של העצבים .היד התנועעה מכיוון שאותו אדם ,שנפטר זה-עתה מהתקף לב חמור ,חזר לחיים! זינקתי ממקומי כאילו נעקצתי על ידי להקת צרעות ,ומיהרתי לעבר המיטה כמשוגע .גחנתי ,משכתי את הסדין והבטתי בפניו ,ואז הוכיתי בהלם. עיניו היו פקוחות ,והוא נעץ בי מבט חודר .באופן אוטומטי הושטתי את ידי לעבר חזהו ,כדי להתחיל בעיסוי-לב ולנסות להחזירו לחיים ,אך ה"נפטר" אותת חלושות בידו ,מנסה לסמן לי 'לא! אל תנסה להחיות אותי!' הוא הושיט את ידו ,מכוון באצבעו הישר אלי. "ה ...השם ...שלך ...חיים מאיר?" שאל אותי בקול ניחר; ואם מעולם לא הזדמן לכם לדבר עם "מת" ,הרשו לי להבטיחם כי אין זו חוויה נעימה כלל וכלל. "כ-כ-כן" ,גמגמתי" ,זהו שמי ,אבל אנשים קוראים לי בארי". הוא התעלם מתגובתי המבוהלת והמשיך לשאול אותי שאלות נוספות. קולו הצרוד והחלוש נשמע ברורות בדממה המוחלטת ששררה בחדר. "האם אתה מניח תפילין?" הייתה שאלתו הבאה. "אה ...לא ,אינני מניח תפילין" ,אמרתי בהיסוס ,חש כאילו מבטו עומד לפלח אותי לשניים. "מדוע לא?" שאל ,מרים את קולו .הוא לא המתין לתשובה ,אלא המשיך במתקפה" .האם אתה מקפיד על כשרות המזון שאתה אוכל?" "לא" ,שוב עניתי" ,אינני מקפיד על-כך". "מדוע לא?" שאל ,קולו הולך ומתחזק .ואז ,כפי הנראה ,החליט המת שקיבלתי די מוסר ליום אחד; ללא אומר שקע בחזרה במיטה ,ונפטר -שוב. הפעם ,אכן הייתה אתי גופה בחדר ,והפעם לא חשבתי להתיישב ולהירגע. בדקתי אצלו סימנים חיוניים ווידאתי כי הוא אמנם אינו עוד בחיים .כיסיתי אותו בסדין ופניתי לחדר הרופאים. נו ,אתם חושבים בוודאי שאחרי מחזה מעין זה ,יצאתי מהדלת ,נכנסתי למכונית ומיהרתי למרכז הראשון שיכולתי למצוא העוסק בקירוב רחוקים! אך מה שקרה בפועל היה שונה מאד ורחוק מכך .נכנסתי לחדר הרופאים וקראתי בקול לעבר קבוצת הרופאים שישבו על הספות ,לוגמים כוסות קפה: "היי ,חבר'ה ,אתם חייבים לשמוע -לא תאמינו מה קרה לי!" ואז חלקתי איתם את סיפורי ,שהתקבל בגיחוכים ובחיוכים משדרי פקפוק ,מלווים בהרמת גבות ושפתיים מעוקמות .משום-מה ,למרות שברור היה לי כי חוויתי נס גלוי ואמיתי ,נשארתי רגוע למדי .המשכתי באותו מסלול חיים, בדיוק כפי שהם התנהלו עד כה .רק שנים אחר-כך ,כשחזרתי בתשובה, חדרה למוחי ההכרה עד כמה אותו מאורע בודד תרם למסע שלי בדרך להיותי יהודי דתי. אז זהו ,זו הנקודה שרציתי להעביר .אנו אומרים :אילו היה ה' שולח לנו נס אמיתי מדי פעם ,היה זה עוזר לנו כל-כך .היינו רואים שהוא נמצא, היינו יכולים להאמין יותר -אבל האמת היא ,שה' עושה זאת! ה' שולח לנו ניסים ללא הרף ,בכל יום ויום ,בכל שעה ובכל רגע .עלינו רק לפקוח עיניים ולהבחין בניסים ,להניח להם לחדור לחיינו ולשנות אותנו ,להפוך אותנו לטובים יותר .ייתכן שהנס שלך לא יהיה מדהים כמו הנס שאירע לי, אבל הוא שלך ,ונשלח אליך משמים ,להאיר לך את הדרך בכיוון הנכון .רק השגח והיזהר ,שכאשר הוא יגיע ,לא ימצא אותך הנס מסב את פניך .שהרי בדיוק כפי שאז ,בימי קדם ,היו ניסים למכביר ,כך הוא הדבר אתנו ,בימים אלו ממש. מבוסס על סיפור המופיע בספרו של הרב שמשון פינקוס על חנוכה רגעים של תקווה "אפפוני חבלי מוות ...אנה ה' מלטה נפשי" (תהלים קט"ז ,ג'-ד') חיים מאירים בילדותה זכתה הרבנית חוה ליברמן לברכותיהם של כמה מגדולי הדור. ללא ספק עמדו לה ברכות אלו בשנות המלחמה ובדרך ההצלה הניסית שזכתה לה. שעת לילה הייתה זו .חוה שמעה את אמה קוראת לה להצטרף אליה על יד החלון הגדול ,הפונה לרחוב .שם עמדה ,מביטה החוצה. "הביטי" אמרה לה ,מצביעה אל הרחוב החשוך .חוה צמצמה את עיניה כדי להבחין במתרחש ,והצליחה לראות דמויות רבות נחפזות לדרכן בצעדים נמרצים ,פניהן לעבר בית-הכנסת המרכזי של העיירה. "אלה הם חסידים" ,הסבירה אמה" ,יכולה את לזהות אותם על פי הכובעים שלראשם". האנשים פסעו בבוץ הצמיגי ,האופייני לרחובותיהן הדלים של עיירות אירופה דאז .רגליהם היו שוקעות באדמה הרטובה והם התאמצו שלא למעוד. "מהרי ,חוה ,הדליקי מנורה וצאי איתה החוצה .יש להאיר להם את הדרך, כדי שיוכלו להגיע לבית-הכנסת בשלום .נמצא שם רב חשוב ,אדמו"ר .כדאי שתרוצי". חוה לא היססה .היא הדליקה בזריזות את העששית ועזבה את הבית החמים והבטוח ,יוצאת אל הקור העז שבחוץ מבלי להתמהמה רגע נוסף. היא האירה את הדרכים הבוציות עבור חסידי גור שהיו בדרכם לשולחנו של הרבי בעל ה"אמרי אמת" .רק לאחר שהתרוקן הרחוב ,שבה לבדה הביתה. אותו לילה ,בשעה מאוחרת ,נשמעה נקישה על הדלת .היה זה שמשו של הרבי" .הרבי שלחני" ,אמר לבני הבית שהזמינו אותו להיכנס פנימה" .הוא ביקש ממני למסור את ברכתו לנערה שהאירה את הדרך לחסידים ,ולומר לה כי הוא מאחל לה חיים מאירים ,א לעכטיגע לעבן". פעמים רבות נהגה חוה להתלוות לאמה לסבב חלוקת חבילות בבתי העיירה .לעתים אף יצאה לבדה .היא הייתה חומקת פנימה לתוך הבתים, מניחה חרש את החבילה ונחפזת לצאת ,מבלי שיבחינו בבואה ובצאתה. לרוב ,הצליחה לשמור על אלמוניותה ,אך אישה אחת ,קשישה ועיוורת, ידעה מי אחראי לחבילות משיבות הנפש המגיעות אליה. כאשר היתה הקשישה פוגשת את חוה ,נהגה להרעיף עליה ברכות מעומק ליבה ,ברכות אשר תצטרפנה אל מעשי החסד שעשתה ,ותעמודנה לזכותה בשעות קשות שתבואנה. חורף היה ,והשלג ירד ללא הפוגה .הם היו שלושה ילדים קטנים ,אך ידעו היטב להיזהר .הבחינו בערימה גבוהה של שחת ,מקום מפלט ומסתור, מיהרו אליה ,להתחפר בתוכה ,להתחמם ולשקוע בזיכרונות מימים טובים יותר .לרגע אחד ,ארוך מדי ,שכחו מהשלג ,וגם לא ידעו שסמוך מאוד נמצאת הכנסייה. אדם ערמומי היה הכומר ,אדם אשר ידע היטב מהי משימתו בחיים .עסוק היה כל העת בחיפוש אחר ילדים יהודיים משוטטים .נהג לקדם את פניהם בחמימות ,מעניק להם תחושה שניתן לבטוח בו .מחבק את נשמותיהם הפצועות בגלימתו הארוכה והשחורה עד שהאימה הטבעית שחשו מפניה התחלפה ברגשי כבוד ואהבה .בקומו אותו בוקר ,הבחין במעטה השלג המכסה את העולם .השדות היו שקועים בתרדמת חורף ,ומחירו של יהודי היה שני קילו סוכר .תוכנית הפעולה שלו התאימה. הוא הביט בעד החלון המכוסה שכבת כפור אל העולם העגום שבחוץ, ולפתע הבחין בטביעות רגליים קטנות ,טריות בשלג .קרא קריאת שמחה ונחפז להתעטף במעילו הכבד ולצאת אל הקור .הכומר מיהר בין פתיתי השלג ,הבל פיו נפלט כעננים לבנים .הגיע אל ערימת השחת וחש את הניצחון הממשמש ובא .פסיעות רגליים קטנות -יש להן משמעות אחת בלבד. "ילדים" .הוא אמר ,וקולו מתוק ,חמים ומעורר אמון" .ילדי היקרים, האומנם לא קר לכם כאן? האם לא יהיה לכם נחמד ונעים יותר לבוא איתי לביתי? שם בוערת האש בתנור ,שם מחכה לכם כיכר לחם טרייה" .הוא השתתק ,ממתין. בתוך ערימת השחת ,תלו אחיה ואחותה של חוה מבטים שואלים, מתחננים ,באחותם. "אנא ,הרשי לנו ללכת .הפצירו בה עיניהם הקטנות .הוא הזכיר כיכר לחם! הוא דיבר על אח בוערת ובית חם". חוה התלבטה .הכומר המשיך לדבר .הוא דיבר על תענוגות נהדרים הממתינים להם בביתו ,המרוחק מטרים בודדים משם .פתע השתנה טון דיבורו והוא הפך נוקשה .כעת דיבר על הסיירים הגרמניים המסתובבים באזור ,שעד כה לא הבחינו בהם באורח פלא .הם בוודאי רוצים לחיות, הלא-כן? לא הייתה כל ברירה .חוה ידעה :אם לא ילכו עם הכומר ,יימסרו בוודאות לידי הרוצחים .זחלו ויצאו לאיטם מערימת השחת .פניהם כחולות מקור, ידיהם מנוקדות בכוויות כפור .חלשים מהרעב הממושך. הכומר עטף אותם במעילו והובילם לביתו ,הושיבם מול האח הבוערת, הגיש להם לחם כאוות נפשם ,לראשונה מזה זמן כה רב. אבל חוה ידעה שאין ארוחות חינם .ולא היה עליה להמתין זמן רב כדי לשלם תמורתן... הם נלקחו לחדר גדול ,מוזנח ,חשוף מכל ריהוט מלבד פריטים הקשורים לדת הנוצרית .צחנה של טומאה מלאה את החדר ,וילדים רבים היו בו. נשמות יקרות ,טהורות ,שנפלו לקנאותם של הכמרים ,שאבדו בחשכת הכנסייה והמנזרים. "חזרו אחרי" .פקד הכומר על הילדים ,והחל לדקלם בניגון חסר חן את מילותיה של הדת אשר הביאה למותם של יהודים כה רבים במשך דורות. הילדים לא היססו .הם חזרו אחריו שורה אחר שורה ,כפי שנצטוו .דבר לא נעלם מעיניו של הכומר -מי שדילג על שורה נאלץ לחזור עליה שוב. רק ילדה אחת קטנה שתקה ולא אמרה דבר. הכומר קרא לה לקדמת החדר .עשרות זוגות עיניים התמקדו בה ,בעוד היא פוסעת לקראתו בראש מורם ,עיניה בוערות .ברכתו של ה"אמרי אמת" מלווה אותה" .שתזכה לחיים מאירים". "מדוע אינך חוזרת אחרי?" שאל הכומר בתקיפות. "אינני יכולה" ,השיבה. "מדוע לא?" שאל בכעס ובקוצר רוח הולכים וגוברים. "איני מסוגלת לומר את המילים ,אמרה שוב ,וגם אחי ואחותי לא יאמרו אותן". קריאת תיגר של ילדה. הכומר לא נתקל מעודו במחזה מעין זה. "את יודעת ,הוא אמר ,שאם לא תחזרי אחרי איאלץ לשלוח אותך החוצה. ואת גם יודעת מי מחכה לך בחוץ"... היא הישירה את מבטה אליו ואמרה" :אם ירצה ה' שאחיה ,אזי אחיה. יהיו אשר יהיו מעשיך ומעשיהם של אנשיך!" הכומר רתח מזעם" .כך את אומרת? ובכן ,הסתלקי מכאן ,ילדה טיפשה. קחי אתך גם את אחייך הקטנים ולכו אל מותכם!" חוה לא חזרה בה .היא נעצה בו מבט גאה ,ומילים גדולות מילדה קטנה הדהדו בחדר: "אנו נשרוד את המלחמה ונשוב לכאן ,כדי להוכיח לך כי האלוקים שלנו חזק יותר מאליליך". היא הייתה בת אחת-עשרה כאשר הובילה את אחיה ואחותה במעלה המדרגות .החוצה ,אל זרועותיהם של השלג והגסטאפו. כעת היא עומדת בשלג של אושוויץ ,השתקפותו של הגיהינום עלי אדמות .ניצבת חוה לבדה ,נערה צעירה אשר לה ניסיון חיים עשיר ועצוב. היא מצטמררת מן הרוחות העזות ,הצובטות בבשרה הכחוש ,בעוד החיילים הגרמנים מהדקים את מעיליהם הכבדים ,המחממים .נראה שכאן עומדים חייה להסתיים .קרוב לודאי שזהו לילה האחרון .לעולם לא תשוב לאחיה, לאחותה .לא תזכה לצאת מכאן ,להקים בית ולהיות לאם. היא ידעה זאת ,כאשר נפרדה מאחיה לפני רגעים מספר .מהבעת פניהם הבינה שאף הם יודעים. מדוע עומדים להורגה? היא אינה יודעת ,אך ידוע לה שכאן לא זקוקים לסיבות כדי להרוג יהודי. קצין ה-אס.אס .ניצב לפניה .חיוך לעגני מרוח על פניו ,שחותם הנעורים עדיין עמד בהן .מעיניו נשקף בור עמוק ,שחור ,נבוב .חוה הצטמררה .הוא הניף את אקדחו מכוון את לוע האקדח אל רקתה .היא לחשה "שמע ישראל" והביטה במבט אדיש באצבע הלוחצת על ההדק .היא חשה כאילו כבר יצאה נשמתה מן הגוף והיא משקיפה על המחזה מן הצד ,מלמעלה, מעולם אחר. דבר לא קרה. קול נקישה נשמע ,אך לא נפלט כדור מן האקדח .הבעה של פליאה מעורבת במבוכה עלתה על פניו של הנאצי .מעולם לא אירע לו דבר מעין זה .הוא פתח את האקדח ,מוודא שהכול כשורה .למרות שכל החלקים היו במקומם ,חשש להשתמש שוב באקדחו לפני שיעבור בדיקה מדוקדקת. הוא קרא לעברו של שומר אחר" :הלמוט ,תן לי בבקשה את האקדח שלך ,ביטע (בבקשה) .משהו לא תקין באקדח שלי" .הלמוט מסר לו את אקדחו ללא מילה ,והחייל ניסה שוב .הוא הניף את האקדח וכיוונו לעבר הנערה הצנומה הניצבת מולו קפואה על מקומה .לחץ על ההדק ,מצפה לרעם הירי ,להדף ולצעקה. שוב נשמעה נקישה" .קליק" ,ותו-לא .עיניו נפערו בתדהמה ,ושמץ פחד הזדחל למבטו .הוא החליט לנסות פעם אחת נוספת .קרא לחייל אחר ושאלו האם האקדח שלו תקין. החייל נפגע משאלתו" .רק לפני כמה דקות השתמשתי בו" .אמר ,מציג כיצד הוא מכוון את אקדחו לעבר מטרה מרוחקת ולוחץ על ההדק. הקצין הגרמני הרים את האקדח בזהירות ,חובק את הכלי הקטלני כבובה .פעם שלישית כיוון את הלוע .פעם שלישית לחץ על ההדק .פעם שלישית שמע אך קול נקישה .נראה כי מישהו אינו חפץ במותה של הנערה. "ראוס! חזרי לצריף שלך!" צרח החייל המבועת .והיא סבה לאחור ,רצה. רצה חזרה לארץ החיים. המלחמה עמדה להסתיים וחוה עדיין כאן ,עם אחיה ואחותה .ואז ניחתה עליהם מהלומה נוראית .אחיה הקטן ,האהוב ,חלף באחת מסמטאות המחנה ונתקל בקבוצת שומרי אס.אס .הוא היה רק ילד קטן והם היו שליחיו של השטן בעצמו .כלבם נקרא בפיהם "מענטש" (אדם) ,אך לו הם קראו "כלב". עוד ביטוי לשנאתם החולנית וחייהם המעוותים של חיות אדם אלה. הוא עמד מולם כאיש קטן ,מביט בהם בעיניים למודות ניסיון .לקולות הצחוק וההנאה השטניים פעל הכלב בדיוק כפי שאולף לעשות ,עד שהשתררה דממה .לא נותר זכר לילד קטן ואהוב ,וחוה הייתה עדה למחזה האימים .באותו רגע איבדה את הרצון לחיות .איזה טעם יש לחייה אם משפחתה עלתה בעשן המשרפות השמימה ואחיה הקטן נקרע לעיניה לגזרים? חיילי הצבא הרוסי שבאו לשחרר את המחנה בסיום המלחמה ,מצאו נערה צעירה שהזקינה טרם זמנה .חוה הייתה חולה מאוד ,רזה וחלשה, ועברו שבועות ארוכים עד ששבה לאכול .אך גם כאשר החלה להתאושש ולהתחזק ,גם כאשר חזרה להתעניין בסובבים אותה ,משהו חסר .חוה הצעירה איבדה את יכולת הראיה שלה. היא שכבה במיטה נטושה ואומללה .נואשת ,על סף הכניעה .הימים נדמו לה כלילות ,והלילות נראו כנצח .ספק אם תשוב אי-פעם לראות. לילה אחד ,בו נדמה היה לחוה כי הייסורים יימשכו לנצח ,ואבדה כל תקווה ,הופיעה בחלומה הקשישה העיוורת שנעזרה בה בשנות ילדותה .איש אינו יודע מה היו דבריה ,אך למחרת בבוקר החל כוח הראייה לשוב אליה. קמעה-קמעה ,תחילה צלליות ודמויות מטושטשות ,ואחר-כך הלכה ראייתה והתבהרה .חוה שבה לאיתנה בגוף ,וחשוב מכך ,בנפש .הברכה שהעניקה לה האישה העיוורת ,באה לעזרתה בשעת צרה. ההחלטה לחזור אל הכומר ,לקיים את הבטחתה לו ולקדש שם שמים בעצם היותה בחיים ,גמלה בליבה תוך זמן קצר .חלף עוד פרק זמן עד שהייתה חזקה דיה לעמוד בטלטולי הדרכים ,וחוה יצאה לדרך. היא נסעה ברכבות לצד בני העם שכה שנא אותה ואת בני עמה .חולקת קרון אחד עם כפריים מגושמים ונשותיהם המדיפות ריחות כבדים של שום וזיעה ,נודדת בדרכים לא דרכים .ובתום מסע ממושך ומייגע ,הגיעה לכפר מולדתה .פסעה ברחובות הכפר ברגליים רועדות מחולשה ופחד .עדיין היה בכוחה של דמות יהודית להתסיס את דמם של הפולנים .לבסוף הגיעה אל הכנסייה .מבנה העץ עדיין ניצב שם ,כפי שניצב באותו מקום עשרות בשנים, מסית ומשלהב את ההמון הפולני לשנוא .מה עזה היא השנאה... חוה נקשה על הדלת ,חלשה עדיין מיסורי שנות המלחמה ,אך הברק בעיניה זוהר כתמיד .דרוכה לקראת "לעכטיגע לעבן" ,החיים המאירים, אותם הבטיח לה ה"אמרי אמת" .הדלת הכבדה סבה על ציריה בדממה. הכומר ניצב על המפתן ,מתנשא מעליה בקומתו .הוא הזדקן ,ופניו היו חרושות קמטים .הוא בהה בה בדממה .אט-אט ,סקר את דמותה ,מבחין בניצוץ שבעיניה .ואז ,לפתע ,זיהה אותה ,וחיצי שנאה וזעם נורו מעיניו. "הסתלקי מכאן! צרח במלוא גרונו ,אינך יודעת שאם תישארי כאן אהרוג אותך?" "מיד אלך" ,אמרה חוה בקול רגוע ,מסתירה את רגשותיה האמיתיים" .רק רציתי להראות לך כי אכן נותרתי בחיים .עליך לזכור :האלוקים שלי חזק יותר מאליליך". הכומר חטף רובה ציד שהיה תלוי על מסמר ליד הדלת ,וכיוון אותו לשמיים .הוא לחץ על ההדק שלוש פעמים ,וחוה נמלטה משם ,יודעת כי השיגה את מטרתה. היא שרדה .היא חיזקה ללא הרף כל מי שהיה בסביבתה ,דאגה לכך שלא יאכלו יותר ממה שגופם המעונה יכול לעכל בבת-אחת ,מחתה את דמעותיהם של הילדים והשיבה לשאלותיהם כאשר ליבם הדווי העלה ספקות ותהיות שלא היו להם מעולם. לבסוף ,כאשר החלה שגרת החיים לחזור למסלולה כתמיד ,מצאה את עצמה באנגליה .שם היא עתידה לפגוש את בעלה ,בן תורה ובעל שיעור קומה .זו הייתה הדמות איתה חלמה תמיד להקים את ביתה. באותם ימים ,לא רצתה אף אחת להינשא לבן תורה .הכל היו יגעי מלחמה ,והבנות רצו ליהנות מחיים נוחים ,מרווחה כלכלית ומשפע .אך לא הרבנית חוה ליברמן .היא ביקשה להינשא למי שיקדיש את כל חייו ללימוד תורה וקיום מצוות .החברות שהשתתפו בשמחת ארוסיה ,מספרות כיצד קרנו פניה ,לא רק בשל שמחתה על היותה כלה ,אלא בשל אהבת התורה אותה גילם חתנה באישיותו. חוה ,הרבנית ליברמן ע"ה ,נפטרה בערב פסח תשס"ז .בימי השבעה ,הגיעה לבית המשפחה מנהלת של אחד הסמינרים החשובים בארץ .היא סיפרה כיצד נשלחה לבית הרבנית כפליטת מלחמה ,כדי להתחזק ביראת שמיים. בבית משפחת ליברמן ,כך סיפרה ,פגשה זוג ללא אמצעים ,בעלי עבר קשה .זוג ,שהגיוני ביותר למצוא אותם שבורים ורצוצים .אך היא מצאה שני אנשים ספוגים באהבת תורה ,שופעי חמימות ושמחת חיים שהדביקה את כל הסובבים אותם ,מאושרים ומודים על עצם היותם בחיים. לפני כעשרים שנה עברה משפחת ליברמן להתגורר בצפת .שם כיהן הרב ליברמן כרב וראש כולל בהר כנען עד לפטירתו .הרב והרבנית ליברמן השאירו אחריהם משפחה מפוארת ,כל צאצאיהם יהודים שומרי תורה ומצוות ,חסידים יראים ושלמים ,לתפארת כלל ישראל. כפי שסיפרה בתה ,מרת טויבי ווינברג שתחי' צדקה על אופניים סיפור מתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל שעת אחר-צהריים ישנונית של יום קיץ מהביל מצאה אותנו ישובים סביב שולחן עגול בבית-הקפה הירושלמי ,מפטפטים על הא ועל דא .האופניים שלי עמדו בחוץ ,נשענים על הקיר החיצוני של בית-הקפה ,אך אני הייתי רגוע .ידעתי שאיש לא ינסה לגנוב אותם .הכל בסביבה הכירו את האופניים שלי ,ואף גנב לא יוכל להתרחק איתם מבלי שייתפס .באותם ימים ,מעטים היו בעלי האופניים ,ואם נוסיף לכך את העובדה שהזוג שלי היה צבוע בצבע ירוק ,הרי שהיה מובטח לי כי הם יישארו ברשותי. בית-הקפה היה אחד המקומות הבודדים ששימשו מקום מפגש ליהודים ולערבים כאחד .בירושלים של אז ,לא סביר היה למצוא ערבים ויהודים יושבים בצוותא ,אך לבית-הקפה שבו אנו מדברים ,היה שם טוב ובעלי המקום שמרו על המוניטין שלהם בקנאות .לו ניסה מאן דהוא לעורר מהומות ,היה מובל אחר כבוד אל דלת היציאה ,בתוספת בקשה שלא יראה שוב את פניו במקום .ידיעות רבות הועברו בין שולחנות העץ המחוספסים וקירותיו של החדר הקטן בירכתי בית-הקפה היו עדים לעסקאות רבות שנסגרו בידידות ובהרמת כוסית. אותו יום ישבנו ,אחמד ואני ,באחד השולחנות המרכזיים .שנינו עבדנו בחנות פרחים ונהגנו לאכול כאן את ארוחת הצהריים שלנו .אחמד נהג תמיד כשורה ,ואני גדלתי בין שכנים ערביים ונוכחותם לא איימה עלי. אחמד לגם קפה עם הל מתוך כוסית חרסינה זעירה מעוטרת בידית מסולסלת ואני העדפתי קפה טורקי .נהניתי ללגום ממנו מעט מעט ,ולשאוף את ניחוחו המיוחד .השיחה בינינו התנהלה כרגיל בנושאים הקבועים; מי הרחיב את עסקיו ,מי עובר דירה ,וכן הלאה .הפעמון התלוי מעל דלת הכניסה צלצל וערבי נוסף נכנס פנימה .הוא היה נראה טיפוס קשוח למדי, מבט אחד הספיק כדי לראות זאת .שפתיו מהודקות זו לזו ,יוצרות קו דק וחד כתער .עיניו חומות כהות ,בהן מבט עז ,וביניהן נחרש קמט עמוק. הבחנתי בצלקת מכוערת לרוחב צווארו ,מעל צווארון חולצתו .הוא הבחין באחמד וחייך ,ואני חשתי כיצד עוברת בי צמרמורת .הוא היה אכזרי ומרושע, לא הייתה דרך להוכיח זאת ,אך הייתה זו מציאות קיימת. הפגישה בין הערבי הרע לאחמד הייתה בסגנון ערבי טיפוסי .טפיחות שכם הדדיות והפגנת "חמימות" מזויפת .למורת רוחי ,הזמין אותו אחמד להצטרף אלינו לשולחן .הוא התיישב והמלצר נחפז אליו לקבל את הזמנתו. הערבי העיף בי מבט אגבי ומיד נרתע לאחור .עיניו התרחבו לרגע והוא הביט בי שוב .פיו נפער כאילו עומד לומר דבר מה ושוב נסגר .הוא נעץ בי מבט נוסף .מבטיו ותגובתו גרמו לי לתחושת עצבנות .לא בכל יום מתיישב מולך ערבי ,לבוש ז'קט עור מוכתם בשמן ,צלקת גדולה חוצה את צווארו והוא נרתע לאחור כאשר הוא קולט את דמותך. המלצר חזר ובידו כוס קפה חם על מגש נחושת ,אשר אותה הניח לפניו. הערבי לגם מעט מן המשקה המהביל ,הזדקף בכיסאו ,הביט בי שוב ואמר: "אתה הוא בעל האופניים המביא משלוחי פרחים לאורך רחוב יפו?" "אני" .השבתי בעוד בטני מתהפכת בקרבי .מחשבה ניקרה בי :מהיכן הוא יודע מהו עיסוקי ,ומה רצונו ממני? "אם כן ,דע כי אתה בר מזל שאתה עוד בחיים" ,אמר .כמעט נפלתי מכיסאי .אחמד תפס את שרוולו ותבע הסבר" :על מה הנך מדבר?" נענה הערבי הקשוח" :מיד אענה לכם ,אך תחילה יש כמה שאלות נוספות שעלי לקבל עליהן תשובה". הוא פנה אלי" :האם נכון הדבר כי אתה נוהג לרכב על אופניך ברחוב יפו ולמסור פרחים לבכירים שבמשרדי המנדט הבריטי ,אמור?" הנהנתי בראשי בחוסר התלהבות .נראה שהוא הכיר היטב את לוח הזמנים שלי .בכל יום הבאתי פרחים לקצינים הבריטיים במשרדיהם המפוארים ,כדי שיוכלו לשבת עם אורחיהם החשובים בחדר מקושט .פגשתי את כולם, את כל ה"מי ומי" ,קציני הצבא הבכירים מלונדון ,נפוחים מגאווה וחשיבות עצמית במדיהם המעומלנים .היה לי הכבוד להביא פרחים למפקד הכוחות החמושים בפלשתינה ,שהתגורר במלון קינג דיוויד לפני שאנשי ה"ארגון" פוצצו אותו. באותה שליחות שיחק לי מזלי .הגעתי בבוקר לבית המלון כדי להביא אל המפקד זר מרהיב של שושנים אדומות ,מתנה מידיד ותיק שלו .הבחנתי במובילי החלב הדרוזים מכניסים לתוך הבניין את מכלי החלב הענקיים. נראה היה לי שהם מחזיקים בכדים בזהירות יתרה ,יותר מהנדרש להובלת כדי חלב .העברתי את הפרחים והתחלתי להתרחק מהמקום ,כאשר הבחנתי בתכונה סביבי .החיילים התגודדו בקבוצות ,ומשברי המילים ששמעתי הבנתי כי נתקבלה באזור הודעת אזהרה. התברר שהמכלים לא נשאו בקרבם חלב .הם היו מלאים בחומרי נפץ, והונחו ליד היסודות של בית המלון ,במטבח שבקומת הקרקע .הם עמדו להתפוצץ ולהחריב את המבנה כולו. דובר האצ"ל התקשר למפקד האנגלי העליון ג'ון שאו והזהירו כי המלון עומד להתפוצץ בתוך עשר דקות ועליהם לפנות את המקום מיד .תגובתו היהירה של האנגלי הייתה" :באתי לכאן כמעביר פקודות ,לא כמקבל". עשר דקות חלפו .קול פיצוץ מחריש אוזניים נשמע למרחקים ורוב רובו של בית המלון נחרב לגמרי .הושמד גם ארכיון הצבא הבריטי שהיה במקום, בו היה ,בין השאר ,תיעוד של פעולות חברי ה"הגנה" והאצ"ל .כלבו של שאו המפקד נהרג והוא התעצב אל ליבו על מוות מיותר זה. היה זה יום מוצלח עבורי ,המשיכו המחשבות לחלוף בראשי במהירות, בעוד הערבי ממשיך לדבר. "בדרך-כלל אתה נוהג לסיים את משלוחי הפרחים עד השעה עשר ושלושים ואז אתה חוזר במעלה הרחוב אל חנות הפרחים .האם צודק אני?" הנהנתי קלושות ,מבוהל מן המידע המדויק שבידיו של הערבי ותוהה למטרותיו. "ובכן .כאשר הנך מטפס ברחוב התלול מדי יום ,חולף אתה על פני קבצן ערבי נכה ,חסר זרועות ,היושב באותו מקום מבוקר עד ערב ומקבץ נדבות מן העוברים ושבים .הלא-כן?" שוב הנהנתי ,שואל אותו באלם קול' :נו ,ואז מה? מה בדיוק אתה רוצה ממני? אמור כבר!' הוא הישיר את מבטו אליי ואמר" :יש לך מזל שאתה בחיים .ידעת זאת?" "לפני כארבע שנים" ,החל בסיפורו" ,התרחש בירושלים גל של פעילויות טרור .בעידודו של המופתי כמובן .ידוע לך בודאי כי המופתי ,חאג' אמין אל חוסייני ,היה ידידו של היטלר ואויב ממשי שלכם ,היהודים". הנהנתי בראשי ,מצטמרר להיזכר באותם ימים .המצב בירושלים היה אז באמת גרוע .הערבים התגרו בבריטים ללא הרף ,בוחנים עד כמה יכולים הם להרחיק לכת במעשי הטרור שלהם מבלי להיענש .ללא ספק ,הייתה זו אחת התקופות הקשות יותר שידעה ארצנו. "גויסתי לאחד מארגוני הטרור ונשלחתי לאימונים" ,המשיך הזר בסיפורו. "הייתי תלמיד נלהב ומצטיין ומהר מאד נבחרתי על ידי ראשי הארגון למסלול הכשרה מיוחד .הצטרפתי לקבוצה נבחרת ונשלחנו הרחק ,אל המדבר .שם למדנו והתאמנו בטיפול בחמרי נפץ ,בצליפות מדויקות למטרה. אתה מבין ,כל מה שהיינו צריכים לדעת. "נהניתי מאוד מתשומת-הלב שקיבלתי .האמת ,לראשונה בחיי זכיתי ליחס אישי ממישהו .רציתי שהמדריכים יהיו גאים בי .רציתי לשמח אותם. דבר אחד בלבד שימח אותם :ביצוע מעשי טרור .כאלה שיזעזעו את יושבי הארץ וידירו שינה מעיניהם יום ולילה .סיימתי את הקורס כלוחם מצליח. מיד נקראתי למשרדו של ראש הארגון כדי לקבל את המשימה שלי .כלומר, מי מיועד לחיסול על ידי .הפגישה הייתה אפופה במעטה של סודיות. המנהיג עטה כאפייה שהסתירה את פניו כדי שלא אוכל לזהותו .תחושתי הייתה ,שהפרש השנים בינינו אינו גדול ,אם כי אכזריותו הייתה מדהימה ברשעותה. קולו היה נוקשה ואכזרי" .איברהים ,אמר .בחור צעיר מסתובב ברחוב יפו. נער שליחויות של חנות פרחים .עליך לדאוג לכך שהוא ייעלם .חסל אותו. עקוב אחריו והחלט כיצד ומתי להרגו .עליך להכין את נתיב המילוט שלך. חפש מקום ממנו יהיה לך קל לברוח .ועוד דבר ,עליך לדאוג שהיהודים יידעו כי הוא נהרג בידי ערבי ,שהיה זה מעשה טרור". ישבתי שם ,עיני מתרחבות בתדהמה .שערו בנפשכם! לשבת מול אדם שתפקידו היה להרוג אותי! איברהים המשיך" .לא הייתה כוונה בהריגתך כמעשה בודד .שנינו היינו בורג קטן במערכת הגדולה .אנשים רבים קיבלו פקודות להרוג אנשים מסוימים ברחבי העיר .כך ,התחלתי לעקוב אחריך ,ללמוד להכיר את המסלול שלך .רכשתי מידע מדויק לגבי זמני יציאתך ושובך .ידעתי מתי אתה אוהב לעצור לשתיה ,מתי אתה נעצר כדי למחות את הזיעה מעל מצחך ,וכן הלאה. אך היה דבר אחד אותו נהגת לעשות; משהו שבלבל אותי וגרם לי לרצות להתנער מן המשימה ,פשוט לוותר ולהודיע לבוס שלי שזה לא בשבילי. "בכל יום ,בדרכך חזרה במעלה הרחוב ,הנך עובר על פני אותו ערבי נכה -אדם חסר זרועות היושב ומקבץ נדבות .ובכל יום ,אתה עוצר ונותן לו משהו ,מטבע ,לצדקה .למרות שהוא ערבי ,ולמרות שהערבים מבקשים את נפשכם ,היהודים! אתה נותן לו מטבע ,שוב ושוב ...בסופו של דבר ,ידעתי שאינני מסוגל לעשות את אשר הוטל עליי". הנהנתי לעצמי .אכן ,נכונים דבריו .אני נוהג לתת לאותו קבצן צדקה. חז"ל אומרים שעלינו לתת צדקה לגויים 'מפני דרכי שלום' ,כדי לשמור אתם על יחסים תקינים ,ולדעתי אותו ערבי זקן בהחלט נכלל באותה הגדרה. "מכל מקום" ,המשיך איברהים" ,ביקשתי להיפגש שוב עם ראש החבורה, להודיע לו שאינני מסוגל לבצע את המשימה .בטוח הייתי כי יכעס ,יאיים עלי ,אך הוא רק ביקש לדעת את הסיבה לכך. "סיפרתי לו את כל הסיפור :כיצד עקבתי אחריך ,וכיצד הבחנתי שאתה נותן בקביעות 'בקשיש' לערבי הזקן הנכה ההוא .מיד כשהזכרתי אותו, הזדקף ראש החבורה בכיסאו. " 'זהו חמדי ,הדוד שלי ',אמר בקול חנוק .אותו ערבי זקן הוא דודו מערב הסעודית ,שהיה רוב ימיו גנב .הוא נתפס בגניבה ,ולפי החוק בערב הסעודית נענש בכריתת ידו' .אך הוא לא חדל לגנוב' ,המשיך מנהיג הקבוצה לספר. 'הוא המשיך במלאכתו ,ולבסוף נתפס בשנית; הפעם הם כרתו את ידו השנייה .כעת ,לא היו לו ידיים ,והוא לא יכול היה להמשיך לגנוב .לכן, נמלט משם והגיע לפלשתינה .כאן ,ניסה לחזור ל'מקצוע' ,אבל התברר לו כי הדבר קשה מדי ולכן הפך להיות קבצן .וכעת ,מתברר כי הנער היהודי, אותו הוריתי לך להרוג ,נותן בקביעות 'בקשיש' לדוד שלי'... "וכך בוטלה גזירת ההוצאה להורג שלך" ,סיים איברהים בתרועת ניצחון. "המעשה שלך פשוט הדהים את מנהיג החבורה שלנו .מי יודע מה עוד השגת במעשה הצדקה שלך ,מעבר להצלת חייך שלך .ייתכן שבעקבות זאת, מנהיג קבוצת הטרור ההיא שינה את כל גישתו; ייתכן שמה שעשית הציל אף יהודים נוספים". נפרדנו בלחיצת ידיים .יצאתי מבית-הקפה ועליתי על אופניי ,מהרהר בלבי על משמעות המילים כפשוטן' :צדקה תציל ממוות'. הרב המסתורי לכל איש יש סיפור .אנשים אחדים אינם מודעים כלל לסיפור שלהם, ואילו אחרים -אין חשוב עבורם מאשר לשתף כל מי שהם פוגשים בו, בסיפור חייהם .האישה אותה פגשנו במירון שייכת לסוג השני. כה נעים היה להיות במירון באותה עונה של השנה .יופי מיוחד יש לו ,לגליל ,בחודשי הסתיו ,וכאשר התברר לנו כי נוכל לצאת למספר ימי חופשה ,ניצלנו את ההזדמנות בשמחה .במקום להתאכסן באחד מעשרות בתי המלון המציעים את שירותיהם ברחבי הגליל ,העדפנו לשכור בקתת עץ קטנה הנמצאת מרחק כעשר דקות נסיעה ממירון ,שם ניתן למצוא בקלות מניין לתפילה .וכך ,במשך שלושת הימים בהם שהינו בצפון ,היינו נוסעים למירון לפחות פעמיים ביום. הכל יודעים כי ב-ל"ג בעומר פוקדים את מירון עשרות אלפי איש .אך לא הכל יודעים ,כי גם במשך כל ימות השנה שוקק המקום חיים .אנשים באים והולכים ,ניגונים חסידיים נשמעים ברמה ,ועסקי 'הכנסת האורחים' של מירון משגשגים .ביום השני לשהותנו במקום ,התחלנו לזהות את פניהם של המבקרים הקבועים שהגיעו להשתטח על ציונו של רבי שמעון בר- יוחאי ,יחד אתנו. האישה שעמדה בפתח ,אוספת כספים מן המבקרים במקום ,ניצבה על מקומה מבוקר עד ערב .נוסף לכך ,דאגה גם לקניית מוצרי המזון ולבישול הארוחות ב'הכנסת האורחים' .אישה שפשוט אוהבת לעשות למען הזולת. זו הייתה המצווה החביבה עליה ,והיא קיימה אותה בלב שלם. היא שאלה אותנו מה מעשינו במקום ,ואני סיפרתי כי אנחנו בחופשה, וכי הגענו לפקוד את קברי הצדיקים הרבים המצויים באזור .כך נוצרה בינינו שיחה ,ותוך-כדי דיבור סיפרה לי בחיוך על יוסי ,בנה ,שלדבריה הפך להיות יותר דתי ממנה. "נו" ,ניחמתי אותה" ,אין זה כה יוצא דופן .רבים הם הילדים המדקדקים בקיום המצוות יותר מהוריהם". "אל נא תחשדי בי שאני מתלוננת ,חס ושלום" ,מיהרה לתקן את הרושם. "לו ראית אותו לפני מספר שנים ,לא היית מאמינה שיהיה לו אי-פעם קשר כלשהו עם דת!" היא הבחינה בשמץ הסקרנות שניצת בעיניי ,ופניה אורו למחשבה שיש לה אוזן קשבת .היא פתחה בסיפורו של בנה. "שלושים וחמש שנה מלאו לו" ,החלה לספר" ,רחוק היה מכל דבר שריח יהדות נודף ממנו ,עד כדי שנהג לאכול בעיצומו של יום הכיפורים .לא היה כל רמז לכך שהוא עתיד לשנות את אורח-חייו .הרי כך גידלנו אותו ,בתוככי קיבוץ חילוני ,וכך חיינו גם אנו בשעתו. "שנים חלפו ,ואני התחלתי לקיים מצוות .מה מאד התעצבתי על כי לא אכפת לו כלל מה מצווה עלינו התורה .למדתי על איסור גילוח הזקן בתער, וקיויתי כי מצווה זו תהא קלה עליו לקיימה .חזרתי והפצרתי בו כי יתגלח במכונת גילוח חשמלית ,אך יוסי לא הקשיב לי; לא הייתה לכך כל משמעות לגביו ,ואני חדלתי לקוות שאי-פעם תהיה". בעודנו משוחחות ,חלפה על פנינו אישה ומסרה לבת שיחתי סכום כסף. שומרת הסף עצרה לרגע את סיפורה כדי לברך אותה בברכות חמות .אחר, פנתה אלי והמשיכה. "דאגה רבה נשאתי בליבי אותם ימים" ,שבה ונזכרה" ,זה מכבר לא היה ילד ,האם כך יחלפו חייו ללא תוחלת? בחוסר כיוון ,ניצלתי את שהייתי הקרובה בבני-ברק ,ופקדתי את ביתה של הרבנית קנייבסקי ,לזכות בברכה. "אכן ,התרשמתי מאד מאישיותה של הרבנית ,ושחתי לה את מצוקתי. היא האריכה את מבטה עלי ,ועודדה אותי שלא לדאוג .היא נתנה את ברכתה שהכל יסתדר על הצד היותר טוב ,ודבריה נשאו עבורי מעין הבטחה, כי יוסי שלי ישוב בתשובה. "אודה ולא אבוש" ,הוסיפה האישה" ,תהיתי כיצד בדיוק יתגלגלו העניינים ,אך הרבנית הקרינה ביטחון וכנות כה עמוקים ,עד כי האמנתי לה. לו הבטיח לי מישהו אחר הבטחה מעין זו ,לא הייתי משתכנעת .יודעת את, לא חלף זמן רב ,ובני חלם חלום יוצא דופן". "מה היה חלומו?" האצתי בה. "ימים ספורים לאחר הביקור בבני-ברק ,חזר יוסי הביתה ,ומבט משונה בעיניו .הוא סיפר כי חלם חלום מוזר ,מוזר משחלם אי-פעם .חלום זה היה הראשון בשרשרת אירועים מופלאה אשר חוללה מהפך בחייו". בקושי התגברתי על סקרנותי לשמוע את חלומו של יוסי. סיפורו של הבן אותו לילה ,עליתי על יצועי בשעה מאוחרת .עייף הייתי מאד ,אחרי מספר לילות שבהם כמעט לא עצמתי עין .תיכף כשנכנסתי למיטתי ,נפלה עלי שינה עמוקה .והנה בא לפני אדם בדמות רב ופותח עמי בשיחה .לא, הוא לא דיבר אלי .נכון יותר לומר כי הוא הרים עלי את קולו! אך היה דבר משונה בדמותו; אותו רב ...אה ...לא היו לו פנים! כוונתי לומר ,בקושי הבחנתי בתואר דמותו ,אך איכשהו ידעתי שהוא רב ,והוא דיבר אלי דברים כדרבונות! "מדוע אתה מתגלח בתער?" גער בי" .מדוע אינך מתגלח במכונת גילוח? האינך יודע שחטא גדול הוא להתגלח בתער?" שערו בנפשכם :די גרוע ,רב בדמות לא מוכרת מרים עליכם את קולו, ועוד בחלום! העובדה שלא יכולתי להבחין בתוי פניו העצימה את האימה. התעוררתי כשהחלום עדיין חי בתודעתי ,וזמן רב התהפכתי במיטתי עד שהצלחתי לחזור ולהרדם. מספר ימים לאחר-מכן ,הגעתי למרכז הארץ לרגל עניינים שונים .סיימתי לטפל בסידורים השונים ,והחלטתי לתפוס טרמפ חזרה הביתה .לאחר דקות לא ארוכות של המתנה בצד הכביש ,עצרה לי מכונית ואני קפצתי פנימה. לאחר כמה קילומטרים ציין הנהג כי עליו לרדת מהכביש המהיר ביציאה הבאה ,ולכן הוא מוריד אותי .הוא עצר בשולי הכביש ,יצאתי ממכוניתו והודיתי לו על הטרמפ. חישבתי להושיט את ידי כדי לאותת למכוניות החולפות שאני מעוניין בטרמפ ,כאשר לפתע הבחנתי במכונית גדולה וחדישה החונה בשולי הכביש, מרחק כעשרה מטרים ממני .מכסה המנוע היה מורם ,ושני אנשים רכנו על המנוע .ניכר היה כי אין להם שמץ של מושג מה התקלה ,ולכן פניתי לעברם בצעד בטוח ,תוך כדי ששלחתי מבטים מתפעלים אל המכונית המרשימה, פאר הטכנולוגיה המודרנית .הצגתי את עצמי כמכונאי ,והצעתי את עזרתי. פניו של החסון מביניהם -הנהג ,ככל הנראה -אורו ,והוא אמר שכבר התקשר לחברת הגרר ,אך אם אוכל למצוא את התקלה ולקצר את התהליך, יהיה זה נהדר ,מכיוון שהם ממהרים מאד לדרכם. הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה .חיטטתי בקרבי המנוע ,אחר-כך נשכבתי מתחת למכונית כדי לאתר את מקור הבעיה .מוכתם כולי בשמן מכונות ,זחלתי החוצה ודיווחתי כי אחד הסננים נסתם ,ואני הוצאתי אותו ממקומו ,כפתרון זמני בלבד .אמרתי לנהג כי יוכל להתניע ולנסוע לדרכו, אך עליו לקחת את המכונית למוסך תוך יומיים לכל המאוחר .הוא הודה לי מקרב לב ,והתקשר לבטל את הזמנת מכונית הגרר. רגע לפני שנפרדנו פנה אלי ,ושאל אם ידוע לי מי נמצא בתוך המכונית. לא היה לי מושג .הוא הציג את עצמו כנהגו של המקובל הצדיק הרב יצחק כדורי זצ"ל ,והוסיף כי הרב בעצמו יושב במושב האחורי של המכונית ברגע זה ממש .הבטתי בנוסע הקשיש מבעד לחלון המכונית -היה זה הרב כדורי בכבודו ובעצמו! לפי דברי הנהג ,היו הם בדרכם לצפון; הרב ניאות להזמנתו של רב אחר לבקר בביתו כדי לברך את בנו החולה ,שמצבו היה קשה מאד והוא זקוק לרחמי שמיים מרובים. הוא שאל אותי לאן פני מועדות ,ואני אמרתי כי עליי להגיע לקרית שמונה. כמובן ,הוא הציע לי להצטרף אליהם לנסיעה; היעד שלהם קרוב מאד לקרית שמונה .נכנסתי בזריזות למכונית ,מתיישב לצדו של הרב ,ויצאנו לדרך. חלפו מספר דקות ,והרב כדורי החל לפנות אלי בדברים .עליכם לדעת, זקן מופלג היה הרב ,חלוש וכמעט עיוור .ולכן ,כפי שתוכלו לשער ,התייחסתי אליו במלוא הכבוד ותשומת הלב. "מדוע אינך חובש כיפה?" שאל הרב. האמת היא ,שלא ידעתי מה לומר ,לכן שתקתי .הרב כדורי הושיט ידו לתא צדדי ,הוציא ממנו כיפה סרוגה ומסר אותה לידי .לא הייתה לי ברירה, ולכן חבשתי אותה על ראשי .חשבתי כי בכך יסתיים העניין ,וכי הוא יניח לי לנפשי עד סוף הנסיעה ,אבל טעיתי ,כמה טעיתי. חלפו מספר דקות נוספות ,ושוב הוא פונה אלי .כעת ,כבר תהיתי :מה עומד הוא לומר לי? והפעם כמעט יצאתי מעורי -כי המילים שיצאו מפיו הקדוש היו בדיוק אותן המילים ששמעתי מהרב חסר-הפנים בחלומי! לא זו בלבד ,אלא הקול היה קולו! "מדוע אתה מתגלח בתער ולא במכונת גילוח חשמלית?" שאל הרב כדורי" ,האינך יודע שזהו חטא גדול להתגלח בתער?" רעדתי כעלה נידף .מחשבותי התערבלו בסערה .כיצד הגיע הרב כדורי אלי בחלום ,וכיצד הגעתי אני למכוניתו? פשוט ישבתי לי שם ,בוהה בו ,ממתין למכה הבאה ,אך נראה כי הוא סיים את מה שהיה ברצונו לומר לי .בהמשך הנסיעה שררה דממה במכונית, אך ישב בה נוסע מזועזע ונרעש עד עומק נשמתו -אני עבדכם. לבסוף ,הגיע הזמן שבו היה עלי לרדת .יצאתי מן המכונית ,נושא עמי חויה עלומה ,בלתי נשכחת .לא היה לי ספק כי בהזדמנות הראשונה ,אני הולך לרכוש מכונת גילוח חשמלית ,מכיוון שברגע שהרב כדורי אומר לך באופן הישיר ביותר מה שעליך לעשות ,אז זהו מה שעליך לעשות .חכם הייתי דיי להבין זאת. רק מכשול אחד היה בדרכי .למיטב ידיעתי ,מחירה של מכונת גילוח כשבע מאות שקלים ,מנין אשיג שבע מאות שקלים לרכישה זו. פסעתי בשולי הכביש ,תר אחר טרמפ נוסף ,ותוך כדי כך מרפרף מבטי על המודעות שהיו מוצמדות לתחנת האוטובוס .באותו רגע ,עצרה במקום מכונית קטנה וישנה למראה ,והנהג -בעל חזות של אברך כולל ,וארשת מסבירה פנים -הציע לי טרמפ עד קרית שמונה .נעתרתי להצעה בשמחה ונכנסתי למכונית ,תוך שאני בוחן אותו במבט סקרני ,תוהה אם עוד צפויות לי היום הפתעות נוספות .הוא ,ורעייתו שישבה לצדו ,נראו תמימים למדי. סגרתי את הדלת בעדינות ,נזהר שלא תיפול מציריה החלודים. נוסעים אנו ופנינו צפונה ,ובינינו מתפתחת שיחה נעימה .מתוך הדברים התרשמתי שהם אנשים רוחניים מאד .יודעים אתם מה כוונתי -סוג כזה של אנשים שמתכוונים באמת למה שהם אומרים ,ומקיימים את הדברים. אנשים אמיתיים ,כנים .ואז מספר האברך כי הוא מחפש מישהו שיסייד את ביתו ,אך רצוי שיהיה זה מישהו שבאמת יודע את המלאכה ,כי לא כדאי "לעגל פינות" בעבודה מעין זו. "ראה ,ידיים טובות לי ,ואף ניסיון רב בסיוד" ,אמרתי" .גם המלצות יש לי ,אם תרצה". לא אאריך ,אומר רק שהם הזמינו אותי לסייד את ביתם ,וביקשו שאתחיל כבר למחרת .הם גרו בדירה קטנה ומטופחת ,אשר אדניות פורחות בחלונותיה ,ומעליהן וילונות נאים המתנופפים ברוח .עבודה נאה עשיתי בביתם ,סלחו לי אם אני מתרברב קמעה .הם היו שבעי רצון ביותר ,וכששאל אותי בעל הבית מהו שכרי ,חייכתי ואמרתי לו" ,בשבילך ,זה בחינם". הוא השיב לי בחיוך ואמר" ,טוב ,בסדר ,אני אחליט כמה לשלם לך ,ושלא תעז לסרב לקחת את הכסף ,כי עשית עבודה נהדרת" .הוא ניגש לשולחן העבודה ,הוציא מהמגירה מעטפה והכניס לתוכה מספר שטרות .הוא מסר לי את המעטפה ,ואני הודיתי לו ,תוחב אותה בכיס החולצה שלי ,בלי לבדוק את הסכום. לחצנו ידיים והוא שב והודה לי .יצאתי מביתם בתחושה נעימה ומרוממת, קצת נבוך מהחויה המפתיעה .פסעתי ברחוב והוצאתי את המעטפה ,פתחתי אותה ומניתי את השטרות .היו שם בדיוק שבע מאות שקלים -הכסף שהייתי זקוק לו כדי לקנות לעצמי מכונת גילוח חשמלית טובה. בדיוק אז ,הבטתי לצדו השני של הרחוב ,והבחנתי בחנות אשר מעליה שלט גדול המכריז בגאון" :מוצרי חשמל מכל הסוגים" .נו ,וכי הייתה לי ברירה? וזהו זה .מאותו יום לא הייתה כל שאלה כיצד אתגלח! "אם כן זהו ,זה הסיפור" ,סיימה הגברת במירון" .ברכתה של הרבנית קנייבסקי התקיימה תיכף ומיד ,ויותר מכך -כיום מחמיר בני בקיום המצוות יותר ממני .לא מכבר ,נשא לאישה את בתו של רב! היודעת את" ,הוסיפה בחיוך ,כממתיקת סוד" ,יבוא יום והוא יהיה אדם גדול". אמן! עניתי מעומק הלב .מאוחר היה ,והיה עלינו לעזוב ,אבל נתתי לה את הבטחתי שבפעם הבאה שאזדמן למירון ,אחזור ואמצא אותה .בכל מקרה ,ידעתי בבירור כי לעולם לא אשכח את סיפורו של הרב המסתורי. שמעתי מחמותי מרת רייני בודנהיים נקמה משני סוגים סבא אינו אוהב לחלוק עמנו את מה שעבר עליו בשנות מלחמה .הדברים שאותם עבר היו כה קשים ונוראיים ,עד שהוא פשוט נעל את הזיכרונות במקום מוגן בראשו ,ושם הם נותרו ,נסתרים וחבויים .מי שאיננו יודע אילו שקי זכרונות הוא נושא על צווארו ,לא יוכל להאמין .סבא מקדם כל אדם בחיוך לבבי ,וארשת פניו החרושה קמטי צחוק מאפיינת אותו .אפשר להבין ולסלוח למי שטועה לחשוב כי כל חייו של סבא עברו עליו בברוקלין ,מקום נחמד ,שליו ,ובלתי-מסוכן בעליל .לא כך היו פני הדברים. כולנו הופתענו ,כאשר ניאות סבא לבקשת צוות המראיינים של סטיבן שפילברג .מר שפילברג יזם את הקמת ארכיון העדויות של ניצולי השואה שעדיין חיים אתנו לאורך ימים ושנים טובות [במסגרת הפרויקט ,שהוקם בשיתוף פעולה עם "יד ושם" ,נערכו כ 52,000 -ראיונות] .סבא ניאות לחזור ולחוות באזני המראיינים את מה שעבר עליו ,אך בקשה היתה בפיו :איש מבני המשפחה אינו רשאי לצפות בעדותו .למעשה ,הציב תנאי ברור להסכמתו ,לפיו אין להתיר לאי-מי מבני המשפחה להוציא את קלטת עדותו מספריית הקלטות .הוא היה מוכן שאחרים -זרים -יקשיבו לה ,אך אף לא אחד מהקרובים לו ביותר. במשפחתנו אוהבים לשיר .בכל פעם בה אנו יושבים בצוותא ,מוקדש חלק ניכר מהזמן לשירה .אנו נוהגים לשיר שירים קצביים ושירים איטיים וכל מה שביניהם .וסבא? הוא מחייך בהנאה לשמע דברי התורה של חתניו ומתענג על הנכדים המספרים מה למדו מהרב'ה ב"חדר" באותו שבוע .וכאשר כולנו פוצחים בשירה ,הוא מתמוגג מרוב נחת -ממש מעין עולם הבא! לפני מספר שבועות ,שוב נפגשנו באסיפה משפחתית שכזו ,ובאמצע השירה ניגש אלי סבא ולחש באוזני" ,זוהי נקמתי בנאצים הארורים! תאר לעצמך אילו היו יכולים לראות אותנו כעת! חדר מלא 'ערליכע יידן' (יהודים יראים ושלמים) המשוררים לכבוד ה' במלוא גרונם ,פניהם מאירות בשמחה יהודית!" בשעת ערב מאוחרת יותר ,לאחר שסיימנו לנקות ולסדר את החדר ,ומפה לבנה נקייה כיסתה את השולחן ,התיישבתי ללמוד ,וספר בידי .סבא ניגש והתיישב לצדי. "אלי" ,פנה אלי בשמי" ,זהו סוג הנקמה שלי .אך פעם הכרתי אדם שלא מצא מנוח לנפשו עד שעלה בידו לנקום בדרך אחרת .דרך ארוכה עשה אותו אדם ,עד שהגיע למסקנה כי הנקמה אותה הוא מחפש איננה מספקת אותו. אך לא במהרה הגיעה אליו אותה הבנה" .סבא נשען לאחור בכיסאו ,שילב את ידיו והחל לספר לי על האדם שביקש לנקום. מוישי היה טיפוס שקט; על פניו עטה תמיד מעין מסכה ,המסתירה את רגשותיו מפני זולתו .מעטים יכלו להבחין מה עובר במוחו .עוד בהיותו ילד רך בשנים ,אהב להתגנב למקום מחבוא ,שקט ומבודד ,שם שקע במחשבות על חייו ועל העולם בכלל .הוא היה מתבודד באופיו ,שאין לו צורך ביותר מקומץ ידידים .במשך הזמן ,הפכו חלק מאותם מקומות מסתור פרטיים להיות קטנים מממדיו של נער בן חמש-עשרה ,אך מרביתם עדיין מילאו את תפקידם בנאמנות .וכך מצא עצמו במרומי עץ האלון העבות שצמח סמוך לחצר ביתו ,מוגן ונסתר מעיניהם הבולשות של החיילים הרומניים שפרצו לתוך הבית בסערה. מבין ענפי העץ צפה באימה במחזה הזוועה שנגלה לעיניו :החיילים גררו בכוח את הוריו מחוץ לבית .אביו אחז ספר תהלים בין שתי ידיו ,המגוידות משנים ארוכות של עבודה בשדה ,ואילו אמו נראתה ממלמלת תפילה .קצין רומני גבוה חייך לעברם; מוישי היה בטוח שהוא מבחין בניצוצות שטניים המרקדים באישוניו ,כביכול השטן בעצמו ניצב שם ולועג על מי שגורלם הופקד בידו .החיילים הצטרפו לצחוקו ,ממתינים לפקודה .היו אלו אותם חיילים שאספו יהודים רבים אל תוך אורוות ריקות ,הספיגו את קירות המבנים בדלק והציתו אותם באש ,על יושביהם" .צמאי-דם" -כינוי זה מחוויר כנגד אכזריותם הבהמית. מוישי חנק בגרונו זעקה ,בעודו מביט כיצד החיילים משליכים את הוריו על האדמה ויורים בהם; זעקות ה"שמע ישראל" שבקעו מגרונם התערבבו עם קולות היריות .הוא לפת את ענפי העץ עליו ישב בכל כוחו; אחרת ,אין ספק שהיה צונח למטה .את שפתיו נשך עד זוב דם ,בעוד אצבעות ידיו מתהדקות סביב הענפים העבים ופרקי אצבעותיו מלבינים עד אימה .הוריו היו מוטלים על הקרקע למרגלות העץ ,דוממים לנצח .באותו רגע נשבע כי יבוא יום בו הוא יאתר את הנאצי הארור שרצח את הוריו וישחרר את העולם מנוכחותו הטמאה ,גם אם יהיה זה הדבר האחרון אותו יעשה עלי אדמות. הוא ידע כי המשימה לא תהיה קלה .תחילה ,יהיה עליו לשרוד את המלחמה. מוישי הסתתר ביער הסמוך לביתו ,שם הצטרף לחבורת פרטיזנים ושהה במחיצתם במשך חורף ארוך וקשה .בעוד הם יושבים במעגל תחת העצים עטופי שכבת כפור ,רועדים מקור ,מייחלים לבית חמים ושרים שירים שהזכירו להם את אמותיהם האוהבות ,כל מה שעלה בדמיונו היה חיוכו השטני של החייל וקול צניפת האקדח המתרוקן מכדוריו במילוי משימתו הרצחנית .הלילות עברו עליו בשינה טרופה ,וחלומות הביעותים העירו אותו שטוף זיעה ,לוהט מחום ומבוהל .אנשי הקבוצה היו שואלים לשלומו ,הוא היה מהנהן בראשו ,והם היו ממשיכים הלאה .לכל הפחות ,מדי פעם היה מתחמם מעט מהתקפי החום ומלגימת משקה שרף ,ולפיתת הקור האכזרית של החורף הייתה מרפה ממנה קמעה. כך חלפו שנות המלחמה ,במהלכן יצאו לפעולות תקיפה נגד האויב, עד שהחל המצב להשתנות; הנאצים מצאו עצמם נמלטים מהחזית. בפונדקים שבכפרים סביב החלו לומר כי הכל שאלה של זמן .ואכן ,לאחר חמישה חודשים יצאו הנאצים מבוקרשט ,מותירים מאחור אנשים שבורים, הנושאים זיכרונות מחרידים שיאפילו על חייהם לעולם .למוישי היה זיכרון אחד בלבד .זכר העצים הקפואים חשופי הענפים לא רדף אחריו; הוא לא זכר כיצד היה עליו לשבור את הקרח מעל הנהר כדי להשיג מים לשתיה. הזיכרון היחידי שנותר חי במוחו היה של אותו קצין רומני וחיוכו המרושע. מוישי נשבע לנקום ,ובקרוב הנקמה תהיה בידו. בזכות הקשרים שרקם בין הפרטיזנים ,נודע לו על מקום מגוריו של אותו קצין ,בכפר מסוים לא הרחק מעיר הולדתו .לפי המידע שאסף ,נראה כי כל מכיריו -יהודים וגויים כאחד -תיעבו אותו וסלדו ממנו .משום-כך ,התאים במיוחד לעבוד בשירות אדוניו הנאצים ,והוא נהנה ביותר ממעמדו .מוישי יצא במסע רגלי אל הכפר שהיה ביתו של המפלצת ,אך לא הצליח לעלות על עקבותיו של הרוצח .אכזבה עמוקה מילאה אותו ,והוא החליט להיכנס למסבאה הקרובה כדי לנסות ולגבש לעצמו תוכנית. בירכתי הפונדק בערה אש באח ,מוקפת קירות אבן לא מסותתים .החום שאפף אותו הרגיע את נפשו הנסערת ,והנה נפתחת הדלת ,ובעקבותיה משב של אוויר צונן כקרח .כל הנמצאים הסבו אוטומטית את ראשיהם כדי לראות מי הנכנס .מבט אחד הספיק למוישי כדי לקלוט כי זהו בנו של הנאצי ,ודמו קפא בעורקיו .הצעיר נראה כבן עשרים ,ודמה לאביו כשתי טיפות מים .נו ,אם אין בידיו להשמיד את האב ,לכל הפחות ינקום בבן. סבא נשא עיניו והביט בי ,מנענע בראשו" .המבין אתה ,אלי?" הוא אמר, "לא היה זה אותו מוישי; הוא הפך לאדם אחר .מחשבתו היחידה הייתה - נקמה .כיצד לפגוע במי שפגע בו; כיצד למצוא אותו ולהרגו .הוא שכח שכל מה שקורה בא מאת ה' .הוא הפך להיות זר לעצמו". מוישי נשאר בבית-המרזח ,צופה בבנו של הנאצי המעביר שעות ארוכות בשתייה .מדי פעם לגם מעט מכוסית הוודקה שלפניו ,והתבונן באיכרים הנבערים המרוקנים את כיסיהם בשתיית יי"ש .הוא ראה אותם תומכים זה בזה בצאתם ,מתנודדים החוצה ,פוסעים לאורך הרחוב הבוצי אל בתיהם העלובים ,המוארים בעששיות נפט .לבסוף ,לקראת חצות הלילה ,החליט הרומני הצעיר שהיה לו די .הוא קם ממקומו בצעד לא-יציב ,נשען על הקיר כדי להחזיר לעצמו את שיווי המשקל .אחר ,התכרבל במעילו והיטיב לכרוך את הצעיף סביב צווארו ,מתכונן לקראת צאתו אל הלילה הקר .שלוש דקות אחריו ,יצא מוישי בעקבותיו. הוא נחפז בצעדים זריזים במורד הרחוב ,לעבר מרכז הכפר ,ולאחר כעשרים שניות הבחין בדמותו של האיש ,המטלטל את זרועותיו מצד לצד ,מפזם לעצמו שיר של שיכורים .מוישי זינק עליו ללא כל התרעה, צועק וצורח במלואו גרונו .הרוח נהמה סביבם בזעף חורפי ,וענפי העצים התנועעו בפראות ,משמיעים קולות נקישה רמים .גשם זלעפות ירד עליהם. מוישי גישש באפילה ,מהדק את ידיו סביב צווארו של הנאצי הצעיר בניסיון להשלים את המשימה שקבע לעצמו .אך הצעיר היה חסון ,למרות שיכרותו. גם הוא ,כאביו ,היה חייל וידע פרק בהלכות מלחמה. מוישי החליק על ערמת עלים ספוגים במים ונפל ,גורר את הצעיר יחד אתו .שניהם התגלגלו בבוץ ,פניהם נמרחות בזרדים ובבוץ .לפתע נראתה דמותו של בעל בית-המרזח ,גוהר מעליהם ומפריד ביניהם .מכת אגרוף שהונחתה עליו מאי-שם הפתיעה את מוישי והוא איבד את הכרתו .למחרת בבוקר ,התעורר ומצא עצמו בבית הכלא. אילו קרה הדבר שנה קודם לכן ,היו הורגים אותו על מעשה תקיפה כזה ,אך כעת היה היחס כלפי היהודים אוהד מאי-פעם ,ובמשפט שנערך לו הסביר מוישי מדוע תקף את הזר ללא כל התגרות מצידו .בית-המשפט החליט לשחררו ממעצר ,אך רק לאחר שהחתימו אותו על מסמך בו הוא מתחייב לעזוב את רומניה ,ושוב לא לחזור לעיר הולדתו או לערים הקרובות אליה .הוא חתם בשמחה .לא היה לו כל רצון לראות שוב את עיר הולדתו; לא היה לו כל רצון לראות שוב את השכנים שעמדו מנגד וצפו ברצח חסר הרחמים ,אלו שהצביעו לעבר בתי היהודים ,או אלו שהצטרפו לביזה. תוך זמן קצר מצא מוישי עצמו על סיפונה של ספינה רעועה ,בעוד רוח הים מלטפת את פניו .בשעות בהן שהה בתאו ,היה עומד ובוהה מבעד לחלון העגול הקטן בגלים המתנפצים אל דפנות הספינה ,מתפעם מול עוצמת הבריאה המרהיבה ,חש עצמו כיצור זעיר וחסר כל חשיבות בתוך מרחבי הים העצום .אך עם כל זאת ,לא עזב אותו הרצון הנורא לנקום; הוא הרגיש שהוא כמעט יוצא מדעתו ,וידע כי יבוא יום והוא ישיג את הנקמה. "שם ,על סיפונה של הספינה בדרך לארץ ישראל ,נפגשנו לראשונה", המשיך סבא בסיפורו" .צעיר לימים הייתי ,ובדומה למוישי ,אף אני נמלטתי בעור שיניי מהחורבן הנורא ,אך ידעתי כי הדרך שלו איננה הדרך הנכונה. ניסיתי לומר לו זאת -כמובן ,בשיא העדינות -אבל המילים שלי כלל לא מצאו הד בליבו; חשתי כמי שמשליך כדור גומי על קיר אטום ,והכדור קופץ בחזרה .הקדשתי לו שעות רבות ,מדבר אתו על אמונה וביטחון ,והוא מצידו דיבר ודיבר ,אך מעולם לא הזיל דמעה -הוא לא היה מסוגל לבכות .ידעתי: משהו בלבו פשוט גווע ומת. "דרך הנקמה שאני התויתי לעצמי לא דיבר אליו; הוא לא רצה כל חלק בה; רצוני העז ללכת לישיבה ולהשלים את השנים האבודות לא הרשים אותו כלל .הוא יעלה על עקבותיו של אותו נאצי ,ויהי מה. "היודע אתה ,אלי?" אמר סבא בקול שקט" ,אם מישהו רוצה משהו באמת ,סופו שיעלה הדבר בידיו". "ההפלגה באותה גרוטאה שנקראה ספינה הייתה סיוט .הים סער, והספינה הושלכה בין גליו כאילו הייתה לא יותר מאוסף של קיסמי שיניים שהוצמדו זה לזה .לאורך כל המסע סבלנו ממחלת ים .ולמרות זאת ,מוישי לא עזב את הסיפון משך שעות ארוכות .הוא ניצב דומם ,לופת את המעקה ובוהה בפנים אטומות בים הסוער. "לבסוף הטילה הספינה עוגן .הגענו לארץ ישראל .כאן ,נפרדו דרכינו. אני עליתי על אוטובוס לירושלים ,שם מצאתי קרובי משפחה ,התקבלתי ללימודים בישיבה ופתחתי בחיים חדשים .שקעתי בלימודים בהתלהבות, כנער בן שש-עשרה ,אף שמלאו לי קרוב לעשרים ושתיים שנה .סיימתי מסכתא ועוד מסכתא ,ואף קיבלתי סמיכה מגדולי הרבנים בירושלים .משך כל אותה תקופה ,הוצעו לי שידוכים ,אך אני לא הסכמתי לשמוע .לא הייתי מוכן עדיין לוותר על ההזדמנות להיות שקוע כל-כולי בלימוד התורה. "בסופו של דבר הגיעה עת דודים ,והוצע לי שידוך שלא יכולתי לסרב לו .נפגשנו בחדר קטן בבתי אונגרין שבשכונת מאה שערים; על שולחן העץ הפשוט הייתה מונחת קערת פירות על-גבי מפית רקומה ,ולצידה בקבוק סודה וצלחת עם פרוסות של עוגת "קוקוש" ממיטב המטבח ההונגרי .הייתי המום .אני ,יתום מלחמה אומלל ,חתן! לא היה מאושר ממני בכל העולם כולו! "אך מוישי -סיפורו היה שונה מן הקצה אל הקצה .הוא התגייס לצבא, שם קצר הצלחות והפך להיות דמות נערצת .הוא הצטיין בכל :באימוני ירי ,במרדפים רגליים ,בלחימה .המפקדים הבכירים הבחינו בכישוריו ,והוא הוזמן להצטרף ליחידה מובחרת ,שם טיפס במהירות בסולם הדרגות. שמרנו על קשר רופף ביותר .פעם או פעמיים בשנה היה שולח לי מכתב ובו שורות בודדות ,מעדכן אותי בהתרחשויות שבחייו .לא היה לי מושג אם הוא מאושר; מעולם לא הרהבתי עוז בנפשי לשאול אותו אם הוא עדיין מנהל אורח חיים דתי. "יום אחד ,באמצע סדר הלימוד ,דקות ספורות לפני שראש הישיבה פתח בשיעור הכללי ,נכנס לבית המדרש קצין צבא גבוה וחסון ,פניו וזרועותיו שזופות משמש ארצישראלית .הכל התבוננו בדמותו שהקרינה נוכחות ואצילות .הוא עמד בפתח ,סוקר את החדר הגדול במבטו ,תר אחר מישהו מסוים .כאשר הבחין בי ,חייך .קמתי ממקומי וניגשתי אליו ,ושנינו יצאנו בצוותא ,זרועו כרוכה סביב כתפי; ראש הישיבה בהה בנו בתדהמה .שוטטנו בינות הדוכנים בשוק מאה שערים ,ומוישי שיתף אותי בחוויותיו בצבא, מודה בכך שחיי הצבא הם חיים ריקים מתחילה ועד סוף ,אבל -אלו הם חייו .הוא סיפר לי על משימות שביצע ועל מקומות אליהם הגיע הרחק מעבר לגבול ,כחבר בגדוד לוחמים נבחרים ,עשויים ללא חת .הוא שיתף אותי בתחושה של אדם הנתון במצור ,בידיעה כי מלאי המזון הולך ואוזל וכי רק נס יציל את חייו. "'האם יש לך תוכניות להקים בית?'" שאלתי אותו. "'יום אחד' ,השיב בחיוך' .יום אחד ,אחרי שחיי יירגעו מעט ואהיה מסוגל לישון רגוע בלילה ,ללא חלומות ביעותים ,אז -כן ,הייתי רוצה להתחתן, להיות אבא .אבל מי יודע מתי זה יקרה?' הוא נשא את שתי ידיו כלפי מעלה. "'מוישי'" ,שאלתי'" ,האמנם יש בך עדיין תחושה שאתה חייב לנקום?' "הוא נעץ בי את עיניו החומות הבורקות במבט ממושך ,שמט את כתפיו הרחבות ,המרשימות ,ואמר' ,יש דברים בחיים שחייבים לעשות .לעתים אינך שש לעשותם ,לעתים אתה נוכח לאחר מעשה שהם לא תיקנו הכל ,אבל בקרבך בוערת אש והיא שולחת אותך לבצע את המשימה' .הוא פשט את זרועותיו לצדדים ושוב נשא אותן ,ולבי יצא אליו ,לאדם נחמד הממשיך להיות לכוד בכבלי העבר ,עד-כדי-כך שאינו מסוגל להביט קדימה אל העתיד .פסענו בחזרה לישיבה ונפרדנו זה מזה מחוץ לבניין .איחלתי לו כל טוב ,ואמרתי שאני מקווה לראותו שוב בקרוב .הוא פנה לדרכו ,ואני הבטתי בדמותו ההולכת ומתרחקת :אדם גבה-קומה המקרין ביטחון עצמי ,לבוש במדי צבא ההולמים אותו .ידעתי :הוא לא יוותר". בדיוק אז ,ניגשה אלינו אחותי ציפי והציעה לנו לשתות .סבא ביקש כוס תה -כוס גבוהה עם שלוש כפיות סוכר .תה חם ,מאד .אני ביקשתי כוס קולה עם קוביות קרח .השתייה הגיעה; סבא חבק בשתי ידיו את הכוס המהבילה ,ואנחת הנאה נפלטה מפיו .לגמנו בדממה ,ולאחר מספר דקות, המשיך בסיפורו. "חלפו מספר חודשים ,ומוישי -או מושיקו ,כפי שאז קראו לו -עזב את החטיבה שלו והצטרף לחיל הים .הוא לא הסביר את הסיבה להחלטתו ,אבל לבי אמר לי כי עלה בידו לגלות קצה של חוט אודות מקום הימצאו של הנאצי ,וכי הוא מבקש לנסות ולאתרו .רק מאוחר יותר נודע לי כי המידע הגיע אליו דרך אנשי הקשר שלו ב'מוסד' ,שהיו עסוקים במצוד בלתי פוסק אחר פושעי מלחמה נאצים .הנאצי הרומני ,רוצח הוריו ,התגייס ללגיון הזרים הצרפתי ונשלח ליערות-העד של ווייטנאם .זמן רב לפני שהיו האמריקנים מעורבים במלחמה בווייטנאם ,היו הצרפתים כבר מעורבים בקרבות עם הלוחמים המקומיים ,ללא הצלחה .הלגיון הצרפתי היה מעוניין במפקד בעל ניסיון לחימה מהסוג אותו רכש קצין זה במהלך הקריירה הצבאית שלו .רויס קורלסקיו -זה היה שמו של הנאצי -התקבל בזרועות פתוחות והתמנה כמפקד מחלקה בלגיון ,שם היה מוכר בשם אחר -סרנוויכט .היעד אותו סימן מושיקו לעצמו כעת היה :לגיון הזרים הצרפתי. "חודשים ספורים לאחר שהתגייס לחיל-הים הישראלי ,נשלח מושיקו לחופי איטליה לרכישת ספינות ופריטים נחוצים נוספים .זמן קצר לאחר הגיעו ,נעלם .היו שחשבו כי נחטף; אחרים שיערו כי מאס בקרבות הבלתי פוסקים וביקש לעצמו מעט ושלווה .אך אני ידעתי את האמת. "מושיקו עשה את דרכו אל הגבול בין צרפת לאיטליה ,חצה את הגבול ומיד התגייס ללגיון הזרים הצרפתי .הלגיון מורכב משכירי-חרב רבים ,ומן הרגע הראשון הצליח מושיקו -עתיר הניסיון הצבאי -להרשים את שועלי הקרבות הוותיקים ,קרי :מפקדי הלגיון .הם הציעו לבחור יעד מתוך מספר מקומות בעולם בהם היה רוצה לשרת .מושיקו בחר בווייטנאם ,מעמיד פנים כי זוהי בחירה כלאחר-יד .וכך אירע שמושיקו ,ניצול שואה יתום, מצא עצמו לאחר מספר שבועות יורד מסיפון מטוס תובלה בווייטנאם .הוא עלה על הליקופטר שהטיסו מרחק מאות קילומטרים ,ומשם נלקח בג'יפ צבאי אל הבסיס ,עמוק בתוך היער .מפקדו החדש היה סרנוויכט -לשעבר רויס קורלסקיו ,הנאצי מרומניה ,אשר רצח בחיוך את הוריו של מוישי לנגד עיניו - הדמות שעדיין הופיעה בחלומותיו של מוישי ,כמעט מדי לילה. "העולם סביב היה טבול בירוק כהה .העצים צמחו לגובה רב ,מסוככים על הלוחמים מפני השמש הקופחת ,אך ממאנים להגן עליהם ממתקפת היתושים הבלתי פוסקת ,שמצצו את דמם ביום ובלילה .הם יצאו לסיורים תכופים, ובשובם היה מספרם הולך וקטן .כדי לשרוד בג'ונגל ,היה עליך להיות ערני וזריז ביותר .חיילי ה"ווייטקונג" רחשו בכל מקום ,אנשים קטני-קומה חבושי קסדות מחודדות ולבושי מדים שנראו כפיג'מות כותנה .הם היו מתחת כל אבן ,מאחורי כל שיח ,בתוך תעלות שנחפרו באדמה הבוצית של היער. "מושיקו היה מאותם ששורדים .הוא צפה במספרם ההולך ומתמעט של חיילי המחלקה עליה פיקד .אנשים שחלקו אתו אהל אחד היו יוצאים למשימות ,מהן לא שבו עוד .הוא המתין בסבלנות ,יודע כי במוקדם או במאוחר תגיע ההזדמנות לה הוא מצפה .בינתיים המשיך לעלות בסולם הדרגות ,ההולך ומידלדל ,עד שיום אפרורי אחד בעיצומו של חודש קיצי לוהט ,נקרא לתדרוך באוהלו של המפקד סרנוויכט .השנים עשו את שלהן, וצדעיו של הנאצי המזדקן האפירו .אך עיניו נותרו כשהיו; צבען כצבע פלדה, מבטן קר וערמומי .הם היו לבדם. "הוא הקשיב בארשת כבוד לתדרוך מפי הנאצי אודות המשימה העומדת בפניהם .בעוד שעות ספורות עליהם לצאת למשימת צפייה על מטרות האויב -רק שניהם ,מושיקו והנאצי .אח! גלגל סובב בעולם! לגיון הזרים הצרפתי עקב בשבע עיניים אחרי קציניו המצטיינים ,ומושיקו בהחלט ענה להגדרה זו .היו להם ,למפקדי הלגיון ,תוכניות לעתידו של מושיקו - אם ייצא חי ממשימה זו .מושיקו שב לאוהלו ,נטל את רובהו בידיו והחל להבריקו ולשמנו ,שוב ושוב; הוא בדק את כל חלקיו ווידא כי יש לו מלאי מספיק של כדורים; לאחר-מכן מרח צבעי הסוואה על פניו וידיו .השמש שלחה את קרניה ,חודרת בעד העננים האפורים שכיסו את השמיים .האוויר היה מחניק ויבש ,וריח של סופה מתקרבת ריחף באוויר .מושיקו כיתף את רובהו בתנועה נמרצת ויצא מן האוהל לעבר נקודת המפגש. "קורלסקיו כבר המתין לו .הוא סקר את מושיקו מכף רגל ועד ראש ,עיני הנץ שלו קולטות כל פרט ופרט .נראה כי הוא מרוצה ממראה עיניו .הם חדרו לתוך היער ,פוסעים בזהירות בין צללי שעת אחר-הצהריים המאוחרת. אט-אט הפך היום לערב ,וסביבם החל היער להתעורר לחיים; בליל של צרצורים ויללות נשמע מכל עבר .צמד הקצינים חמקו בינות לגבעולי העשב המיתמר מעל ראשיהם ,נזהרים שלא לדרוך בביצות טובעניות .מעל ראשיהם ,בין ענפי העצים הגבוהים ,סלסלו ציפורי הלילה בקולן בשירת בין-הערביים .מושיקו האט את צעדיו ,מגדיל בהדרגה את המרחק בינו לבין מפקדו המבוגר ממנו ,שצעד לפניו .לאחר שעה של הליכה בדממה ,בהיותם הרחק מן המחנה ,נעצר מוישי במקומו ,זקף את גבו והוריד את רובהו מעל שכמו .הוא שחרר את בריח הרובה ממצב נעילה למצב ירי. "בדומיית היער ,הדהד קול הנקישה באוזניו של הנאצי ,שהסתובב בחדות לאחור .מולו ניצב מושיקו ,רובהו מכוון לעבר חזהו .מושיקו הישיר את מבטו אליו ואמר' ,ערב טוב ,קורלסקיו'. פיו של הנאצי נפער בתדהמה. 'אתה רצחת את הוריי' .אמר מוישקו בלחישה רועמת' .וזה בשבילך'. "הוא סחט את ההדק ,והנאצי צנח ללא רוח חיים על אדמת הג'ונגל. לבו של מושיקו הלם בפראות .הוא הביט בדמות השרועה על הקרקע ,נזכר בחיוכו מעורר התיעוב וידע כי קורלסקיו לא ישוב עוד לחייך לעולם .הוא שב למחנה בצעדים יגעים ,שם סיפר על מארב שהפתיע אותם ,על קרב יריות קצר במהלכו נורה סרנוויכט למוות; לדבריו ,הוא בקושי יצא משם בחיים .סיפורו התקבל כפשוטו; לא הייתה לאיש סיבה שלא להאמין לו. מושיקו סיים את תקופת שירותו בלגיון .ואז נפרד באדישות מכל מי שהכיר ועשה את דרכו לארץ ישראל". התה בכוסו של סבא הצטנן זה מכבר .האורות בסלון כבו ,פרט למנורה קטנה שניצבה על מעמד קטן לצידנו .עיגול האור סביבה יצר תחושה כאילו אנו מנותקים מכל העולם. "ואז ,ביום מן הימים ,הוא צץ והופיע שוב" ,המשיך סבא לספר" .מראהו לא השתנה הרבה ,עדיין גבוה ורחב כתפיים היה; צבע עיניו לא נשתנה ,אך משהו עמוק בתוכן הכריז בתרועת ניצחון' :הביטו בי! אני חי!' הוא השיג משהו במסעו הארוך -דבר זה היה ברור .מוישי חזר לי על סיפורו מ-א' ועד ת' ,ואני הקשבתי לו במלוא תשומת-הלב ,מבלי לקטוע את שטף דבריו. "'נו' ,שאלתי אותו לאחר שסיים' ,השגת את מה שרצית?' אך הוא התחמק מתשובה .מאוחר יותר ,בעודנו פוסעים בצוותא ברחובות העיר לעבר ביתי, נעצר לפתע ופנה אליי. "'חשבתי' ,כך הודה' ,שכאשר אצליח לבסוף להיפטר מאותו נאצי ארור, אחוש הרגשה מיוחדת ,מרוממת ,כעין משא כבד שירד מעל כתפיי .אך האמת היא ,שכמעט אינני מרגיש דבר ,לאחר שהרגתי אותו .הגעגועים להוריי ממשיכים לייסר אותי נוראות .עדיין יש לי תחושה כאילו חסר לי משהו ,אותו לא אוכל להשיב לעצמי לעולם .והגרוע מכל -ברור לי כי היה בכוחי להשתחרר מאותן תחושות לפני שנים רבות ,אילו רק היה לי האומץ ללכת בדרכך ולמצוא את מקומי מחדש בעולם בו גדלתי .כבר אז ,ידעתי בעומק לבי כי הדרך שלך היא הנקמה האמיתית ביותר הקיימת בעולם, כי אותן פעולות ואותם מעשים היו יכולים להיות עבורי התרופה החזקה והמועילה ביותר שיכולתי למצוא .הלוואי שהייתי בוחר בדרך הנכונה אז, לפני שנים רבות .אין לי ספק שאילו הייתי חי כמוך ,הייתי זוכה לקבל את כל מה שחיפשתי מאז ועד עתה ,את הנקמה שביקשתי נואשות'. "ואז" ,אמר סבא" ,קולו נשבר' .כל אותן שנים שבזבזתי לריק בצבא'... אמר ופרץ בבכי .ניסיתי לנחם אותו -יהודי חילוני ברחובה של שכונת מאה שערים .המשכנו לפסוע על אבני הסמטאות הצרות והמתפתלות ,מגיעים לביתי בדיוק בזמן לארוחת ערב .מושיקו הביט בשלושת ילדיי ,וכאשר ראה אותם נוטלים ידיים ומברכים ,התמלאו עיניו שוב בדמעות חמות. "זמן-מה לאחר שובו ארצה ,קיבל מוישי צו התייצבות בפני בית-משפט צבאי ,בו עמד להישפט על עריקה מהצבא במהלך שהותו באיטליה .התאריך נקבע ,וביום בו נפתח משפטו ,הופיע כל מי ששירת בחברתו בצבא ובחיל- הים .כל המושבים באולם בית-המשפט היו תפוסים ,ומושיקו ניגש לדוכן והחל לספר את סיפורו .אני הייתי שם ,אחרי שהפעלתי את כל הקשרים שהיו לי כדי לקבל אישור כניסה .דממה מוחלטת שררה באולם ,בעוד מוישי מספר את סיפורו .גברים קשוחים הזילו דמעה ,וכשהגיע לסיומו הדרמטי של הסיפור ,מחאו לו כפיים בהתלהבות ,בניגוד לכל כללי הפרוטוקול הנוקשים של התנהגות נאותה בבית-משפט .אה ,וכן ,הם נתנו לו לצאת חופשי ,ללא עונש .באותו שבוע התארח אצלי בליל שבת .הוא הביט סביבו ,מתרשם מן הפשטות שאפיינה את ביתי ,מתבונן בעיניים מצועפות בפמוטות המאירים, בארון הספרים ,בילדים הממתינים בסבלנות לקידוש ,ואמר לי' ,יודע אתה, שמחה? דרכים רבות לנקמה .אולי אתה הוא זה שבחר בדרך הנכונה ,ואני - שגיתי; אינני יודע .אבל כעת ,סגרתי פרק בחיי ,וסוף-סוף אני מרגיש שאני יכול לשוב לארץ החיים'. וכך סיים סבא בפנים מאירות" ,כן הוא עשה .מושיקו אכן חזר". סיפר ר' שמואל פיהה המסר היה זה לילה חשוך ,סמוך לשעת חצות .היינו בדרכנו לסוריה ,שיירה של ג'יפים העושה את דרכה אל הגבול .היינו חיילים ביחידה קרבית מהמובחרות ביותר בצה"ל .הכל ידעו זאת .בכל פעם בה נכנס אחד מאתנו לחדר ,נעמדו אנשים על רגליהם לכבודו .אותם ימים ,זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים ,במהלכה מיגר צה"ל את כל אויביו וזכה להערצה גורפת של הציבור בארץ ובעולם ,שרתה בארץ אווירה משכרת של "כוחי ועוצם ידי". שמותיהם של המצביאים המהוללים נישאו בפי כל -ואנו חשנו כחלק פעיל במהלך ההיסטורי. עדיין זוכר אני את השיחות שהתנהלו בינינו לפני הגיוס ,היכן היינו רוצים לשרת בצבא .בראש הרשימה של כל אחד מאתנו עמד חיל האוויר .להיות טייס בחיל האוויר פירושו -להיות מלך; הכל ביקשו להיות ידידיך .בפעם הראשונה שבה הבחנתי בטייס עם "כנפי הטיס" שלו מתנוססות בגאון על חולצתו ,נפערו עיניי בהערצה גלויה .דמיינתי לעצמי כיצד אני יושב בתא הטייס ,מתקדם במהירות עצומה על מסלול ההמראה ,מפלח את העננים במטוסי הבוהק עם כנפיו הנוצצות לאור השמש .אני אצא למשימות הפצצה מסוכנות ,אכניע את האויב במתקפת-פתע ,אשמיד את מתקני השיגור שלהם ...היו מחברי ששאפו להתגייס לצנחנים .הם נהגו לחבוש כומתות שנלקחו בהשאלה מאחיהם הבוגרים יותר ,מקפידים לשמוט אותן בזווית שחצנית ,מתאמנים ב"צניחה" ממדרגות ,מגדרות אבן נמוכות ומענפי עצים - ולא תמיד הצליחו לבצע 'נחיתה רכה' ללא פציעות ושברים. לאחר מחשבה נוספת גמלה בליבי ההחלטה לשרת בסיירת מטכ"ל, יחידה מובחרת ומושא הערצתי מאז היותי ילד קטן .חלמתי כיצד אני חודר לכפרים ערביים מחופש כאחד מהם ,מסכל תוכניות של מחבלים ומציל את עם ישראל כולו .גדלתי בשכונה תימנית והשפה הערבית הייתה שגורה על פי .נהגתי להחליף מילים עם הפועלים הערביים שעבדו במכולת השכונתית ובאתרי הבנייה בסביבה .יכולתי בקלות להעמיד פני ערבי ,בזכות גון עורי הכהה .הייתה לי הרגשה שידיעת השפה הערבית תעמוד לי ביום מן הימים, ולכן השקעתי מזמני עד שדיברתי ערבית שוטפת .שאפתי לחשוף סודות של האויב ולהיות שותף פעיל להפיכת ארצנו למקום בטוח יותר עבור תושביה היהודיים .נכון ,כל אחד ידע מה קורה לחיילים שנפלו בידי האויב, אבל אז הייתי צעיר ובטוח בעצמי ,ולא חששתי להצטרף ליחידה הלוחמת- משאת נפשי. צו הגיוס שהגיע לביתי קבע ברורות" :הנך נקרא להתייצב בפני ועדת הגיוס ביום שני .....בשעה תשע בבוקר "...התרגשותי הגיעה לשיאים חדשים, ואילו תגובתו של אבי הייתה הפוכה :הוא היה שבור ורצוץ. ברשותכם ,הקוראים ,אסביר את דבריי :מוצאי ממשפחה מכובדת מאד. משך דורות כיהנו אבות המשפחה כחכמים וכדיינים .הם כתבו ספרים חשובים וזכו להערכה בקרב בני הקהילה .שליחי הסוכנות היהודית שהגיעו לתימן ,להעלות את בני הקהילה שלנו ארצה ,התקבלו על-ידי היהודים המקומיים בזרועות פתוחות ,כאילו היו מלאכים שנשלחו משמיים .בשנים הראשונות להתיישבות הציונית בארץ ישראל התנוססו תמונותיהם של בן גוריון ומשה שרת בכל בתי-הכנסת בתימן ,ושמו של חיים וויצמן נלחש ביראת כבוד .כל מי שהגיע אלינו מארץ הקודש ,מטעם הסוכנות היהודית, היה אפוף בהילה של מלכות. השליחים נטלו את מיטב בני הנוער שלנו ,ציירו לפניהם תיאורים מרהיבים על החיים בארץ הקודש ,והטיסו אותם ארצה במסגרת מבצע "כנפי נשרים" .לא היה להן מושג ,לאותן משפחות חשובות ,כי בניהן ובנותיהן מתגוררים בקיבוצים ,מחללים את השבת ,אוכלים נבלות וטריפות. הצעירים עברו שטיפת מוח והאמינו לטענה הכוזבת כאילו די בכך שהם חיים בארץ ישראל ,ואין עוד צורך לקיים מצוות כדי להיות יהודים .וכאשר הגיעו ההורים לארץ ישראל בעקבות ילדיהם וראו את מה שעוללו להם, היה מאוחר מדי. האבות התנחמו בלימוד הזוהר בבתי-כנסת ,עטופים בטלית ועטורים בתפילין; האמהות טרחו במטבחונים זעירים בהכנת מאכלים טעימים, ממלמלות ללא הרף תפילה לשלום ילדיהן ,ואילו הילדים -הם היו עסוקים במרדף אחר החלום הישראלי .אפילו משפחה כמו שלנו ,שעלתה מאוחדת, לא הצליחה לעמוד בלחצים .ניתן לדמות זאת למצבם של היהודים שהיגרו לאמריקה ממזרח אירופה בתחילת שנות ה 20-של המאה הקודמת והשתקעו ברובע ה'לואר איסט סייט' של ניו יורק .גם הם נאלצו להביט בחוסר אונים בילדיהם שסטו מן הדרך .אבי השתדל בכל כוחו להשפיע עלי והשקיע שעות רבות בהן לימד אותי מתוך הספרים הקדושים ,מעביר לי את מורשת אבות-אבותיי והתורה אותה למדו מתוך הדחק .הייתכן ,כך נהג לשאול אותי בכאב ,שהמסורת המשפחתית המפוארת שלנו תיפסק אצלי?! ואני -אני הייתי שומט את כתפיי בהתחמקות וצופה בגעגועים אל הרחוב בעד החלון .הקשבתי לו בחצי-אוזן וללא כל התלהבות ,עד שבסופו של דבר הרים ידיים והביט בעיניים כלות בתהליך הבלתי נמנע .כל עוד הייתי בבית, השגיח עלי אבי; אך שנינו ידענו כי ברגע שאתגייס לצבא ,יגיע הקץ .ולכן הזדעזע אבי למראה צו הגיוס. דמעותיו עוררו את מצפוני ,אך בה בעת השתוקקתי ללבוש מדים. ההמולה התוססת בבסיס הצבאי עמדה בניגוד גמור לאווירה הישנונית שאפיינה את עיירת מגוריי .חיילים לובשי מדים חלפו בין השבילים בצעדים נמרצים ,אוחזים בידיהם מסמכים מעוררי חשיבות בתוך מעטפות חתומות. כאן ,במקום הזה ,בוצעה החלוקה ליחידות השונות ,ונציגי החילות השונים- חיל הים ,חיל האוויר ,חיל רגלים ועוד -נמצאו כאן במטרה להשפיע על המתגייסים הצעירים להצטרף לשורותיהם .כולנו הבטנו בהם בהערצה גלויה וביראת כבוד. אותם ימים ,איש לא הרהיב עוז בנפשו להשמיע ביקורת כלשהי על הצבא 'שלנו' .לו השמיע מאן דהוא הסתייגות ,היתה התקשורת מתנפלת עליו ללא רחמים ,מפגיזה אותו בשאלות לועגות על הרקע שלו ,חוקרת אותו על שאיפותיו ורצונותיו הכמוסים .כך היה המצב .לא הייתה כל דרך אחרת להתקדם במדינה ,ומי הוא החפץ להישאר בתחתית הסולם החברתי כל ימי חייו? פרט לכך ,ממש הערצתי את הצבא וכל הקשור בו; נשאתי את עיניי אל החיילים וסברתי כי הם עסוקים במשהו חשוב ורב-ערך ,מסכנים את חייהם למען מטרה נעלה. פניתי לעבר הבניין בו התקיימו ראיונות הקבלה לחילות השונים ,עוקב אחר השילוט המוביל אותי למקום הנכון .נער בן שבע-עשרה ,אחד מני רבים ,העומד להיקלט בצבא; אך הנער הזה חש כי הוא נועד למעשי גבורה נועזים -מעשים שמסתבר כי בעיני אביו אינם נחשבים ראויים; מעשים העלולים להוסיף קמטים לפניה של אמו .נכנסתי לבניין בלוויית צעירים רבים אחרים ,מלווה בתחושה כי ביני לביניהם קיים שוני מהותי .הם -לא הכירו חיים אחרים ,ואילו אני... בחדר בו התקיימו הראיונות ניצב שולחן ארוך ,מאחוריו ישבו שלושה קצינים .הם החלו להמטיר עליי שאלות ,ואני השבתי להם ללא היסוס: ברצוני להישלח לסיירת מטכ"ל .הם החליפו מבטים ומדדו אותי שוב בעין בוחנת .יכולתי לשער מה הם חושבים :כמה תימנים מתקבלים לסיירת מטכ"ל? הסיירת מורכבת רובה ככולה מיוצאי קיבוצים .הם עברו על התיק שלי ,מעיינים בתעודות הגמר שלי ובציונים המעולים עליהם הייתה גאוותי. מכתב המלצה ממנהל בית-ספרי היה מצורף ,ובו הוא כתב" ,ציון רכש לו ידידים רבים והוא אהוד על כולם .הוא ניחן ברגש אחריות מפותח והוא בעל מוסר גבוה" .עברתי את הבדיקות הרפואיות .אחריהן הגיעו מבדקים שונים: כושר ביצוע ,יכולת להגיע להחלטות מהירות ...הבדיקות נמשכו לאורך כל היום ולמחרתו .לבסוף ,נשלחתי הביתה; נאמר לי כי אקבל תשובה בדואר. המכתב המיוחל ובו ההודעה כי התקבלתי לסיירת מטכ"ל הגיע ,ואני חגגתי יחד עם חבריי ,למרות הידיעה כי מצפים לי חודשי אימונים מפרכים, ובסיומם -מי יודע? לפני שהספקתי לחשוב הרבה ,כבר גויסתי לצבא ומאותו רגע ,השתנו כל חיי .לשמחתי הרבה התקבל גם משה ,חברי הטוב ביותר ,לאותה חטיבה .הידיעה שנהיה ביחד הוסיפה להתרגשות ושנינו התכוננו לתקופה מרתקת בה נמסור את נפשנו למען המולדת. הטירונות הייתה קשה מכפי שציפיתי ,ובעודי שוכב בתוך תעלה בוצית, רועד מקור של סוף חודש שבט וחולם על כוס קפה חם ,נזפתי בעצמי על הטירוף שאחז בי כאשר התנדבתי לכאן .בשעות בהן לא היינו שקועים באימונים או מנסים להשלים שעות שינה ,שקענו שנינו בשיחות נפש -או שיחקנו שש-בש .הקשר הקרוב בינינו הלך והתהדק .מדי מספר שבועות זכינו בחופשה קצרה לסוף-שבוע ,ובמהלך אחד מאותם ביקורים שיתף אותי חברי הטוב בידיעה מרעישה :הוא עומד להתארס עם אחותי! אבי העניק את ברכתו לשידוך ,ואני הייתי מאושר :אנו נהיה גיסים! הידידות שלנו התחזקה עוד יותר ,ועובדה זו עזרה לנו לעבור את השבועות הבאים של אימונים מתישים שהגיעו לשיאים חדשים. כחלק מתקופת ההכשרה ,נשלחה היחידה שלנו לביצוע משימת הסתננות לתוך 'כפרים' ששימשו דגם לכפרים בסוריה ובמצרים .היה עלינו לחדור פנימה באישון ליל ,להשתיק במהירות וביעילות כלבים שפרצו בנביחות, לפרוץ לתוך בתיהם של 'חשודים' ,לחקור את בני המשפחה ולסגת מהמקום יחד עם ה'שבויים' שנלכדו בידינו .בארצות האויב היו שתולים סוכנים שלנו, שאיתרו אנשים בעלי מידע רגיש; הם גם היטיבו להצביע על נקודות תורפה לאורך קו הגבול ,בהם ניתן לחדור מעבר לקו בקלות יתרה .הם דאגו לנו לכלי רכב ומסמכים מזויפים ,במקרה שניעצר לביקורת .ובכל זאת ,ועם כל זאת ,היה ברור לכולנו :אם עוצרים אותנו בלילה בדרכנו לחטיפת אזרח סורי בכיר ,בפרט אדם החשוף למידע מודיעיני חסוי ,לא יועילו לנו רישיונות נהיגה בתוקף .יהיה עלינו לנסות ולהימלט תוך שימוש באש חיה -כך הוזהרנו. לבסוף ,סיימנו את האימונים וקיבלנו את המשימה הראשונה. ככל שחלף הזמן בו חייתי במנוכר מאורח החיים שחונכתי לפיו ,כן הלכה וגברה בתוכי תחושת הניתוק .בקושי הקדשתי מחשבה חולפת לכל אותן שעות בהן למדתי יחד עם אבי -פרשת שבוע ,דף גמרא ,משניות -או לתפילותיה החמות של אמי .הייתי שקוע כל-כולי באווירה המנוכרת של חיי צבא .לא זו בלבד ,אלא החטיבה בה שירתתי "הצטיינה" ביוהרתה" .ידענו" כי אנחנו הטובים מכולם בצה"ל ,ונהנינו מהערצתם של בני-נוער ומבוגרים כאחד בעברנו ברחובות העיר .חשנו ש"מגיע לנו" .בקיצור ,כוחי ועוצם ידי. מציאות ה' נעלמה ופרחה מלבנו ומתודעתנו .יצאנו לפעולות רבות; קצרנו הצלחות ו ...שכחנו את ה' .אך לא עבר זמן רב ,והקב"ה הזכיר לנו שהוא קיים. הדבר אירע ביום השלישי של המשימה אליה יצאנו .הגענו לנקודה המסומנת סמוך לגבול .חדרנו לשטח הסורי ,באמצע שדה מגודר לאורכו ולרוחבו בגדרות תיל .הגדרות נחתכו בנקודות מסוימות וכך עלה בידינו לעבור את המשוכה בתוך דקות ספורות .התקדמנו במורד הגבעה ,נעזרים באור הירח ,עד שנפגשנו עם מורה-הדרך שהמתין לנו בחשיכה .ידענו כי הצבא עוקב אחרינו באמצעות ציוד אלקטרוני מתקדם ,ובכל זאת המצב היה מפחיד למדי; תמיד הייתה קיימת האפשרות שמישהו בגד בנו ועומד להסגיר אותנו לידי האויב .צעדנו בדממה בעקבות הזר ,עד שהגענו למכונית סיטרואן ישנה ,שהמתינה לנו עם מנוע דולק .ענני עשן לבן נפלטו לסירוגין מצינור המפלט שלה. נסענו בשביל חצץ שומם .בתוך המכונית שררה דומיה .כך התקדמנו במכונית ,מקפצת על-גבי שיחים שצמחו לאורך הדרך ,עוברת דרך פרצות בגדרות וחולפת על-פני בתים חשוכים ושקטים .הגענו לקצה הכפר המיועד. הדמות אותה היה עלינו ללכוד -אבו עריש אל ג'עבר -היה בעל קשרים נרחבים ברחבי המדינה ,כולל משרד ההגנה .עבורנו ,הוא עתיד להיות מכרה זהב של מידע בעל חשיבות עליונה .כהכנה לקראת המשימה ,שיננו בעל- פה את מפת הכפר ,והמדריך שלנו הצביע לכיוון הנכון .תוך דקות ספורות הקפנו את ביתו המרווח של אל ג'עבר ,מסתערים עליו משני כיוונים .סביב שרר שקט .הכול נראה שומם ונטוש .אפילו הכלבים לא התעוררו משנתם. נפגשנו שוב מחוץ לדלת הקדמית ,ואחד מאתנו נשלח לצדו האחורי של הבית כדי לוודא שאיש לא ינסה להימלט דרך הדלת האחורית .פרצנו את הדלת בבעיטות ודהרנו פנימה ,מתפזרים בכל חדרי הבית ואוספים את כל בני המשפחה אל חדר המגורים המרכזי. אבו עריש ניסה להתגונן .הוא מחה על המעצר וטען שלא ידוע לו דבר. בא ֶתר מרדים השתיק אותו ,והוא שקע בתרדמה עמוקה. סמרטוט טבול ֶ יצאנו במהירות כפי שהגענו ,שניים מאתנו אוחזים בו משני צידיו .ידענו: הוא עתיד לספק לנו ידיעות חשובות מאוד ,ולאחר שאנשי המוסד יסיימו לחקור אותו ,הוא ישוחרר ויהיה חופשי לשוב לביתו או לכל מקום אחר. הכנסנו אותו למכונית הסיטרואן ,נדחקנו פנימה ויצאנו בחריקת צמיגים בדרך חזרה .הפעולה ארכה בדיוק עשרים דקות .הכול 'דפק' כמו שעון שוויצרי; התזמון היה נהדר .תחושת גאווה הציפה את כולנו ,בעודנו חוצים בחזרה את הגבול .המשת"פים הערביים שלנו קיבלו את שכרם ,והנהג הוריד אותנו בשטח ישראלי. השמש הגיחה מעבר להרים במזרח ,מאדימה את הרקיע ומבשרת לכל יושבי תבל על בוקר חדש .טנדר צבאי נעצר ליד תחנת האוטובוס בה חיכינו יחד עם ה'דג השמן' אותו העלינו בחכתנו .הכנסנו אותו פנימה, מתמרנים את גופו הרדום ,ובעקבותיו טיפסנו כולנו ותפסנו את מקומותינו. היינו חבורה גאה ומאושרת ,שופעים ביטחון עצמי ,נלהבים ,טופחים איש לרעהו על השכם בסיומה של משימה מפוארת .היה ברור לנו כי רק בזכות כוחותינו וחוכמתנו הצלחנו לבצע את הפעולה ללא כל תקלה .תוך-כדי נסיעה ,פצחנו בשירי ניצחון ,מהללים ומשבחים את עוצמתנו וגבורתנו. הרגשנו ממש ברקיע השביעי! ואז ...לפתע ,מצאנו עצמנו עפים באוויר .הטנדר בו נסענו התנגש ברכב שהגיח מולנו בעיקול הכביש הפתלתול ,והנהג איבד את השליטה על הרכב. כולנו הועפנו מצד לצד ,חוטפים מכות ראש ,חבלות בכל אברי גופנו .הכול הסתחרר סביבנו ,בליל של צעקות וגניחות כאב ,ואחר-כך ...דממה .אחד הנהגים -עד היום איננו יודעים מי מהם -התנמנם לשניות ספורות תוך- כדי נסיעה ,ובאותן שניות השתנו חייו של כל אחד מאתנו -לנצח. משה ,חברי הטוב ביותר -גיסי לעתיד -נהרג במקום. זמן רב עבר עד שהתחלתי לעכל את המסר העמוק שהיה טמון באסון הנורא .חודשים ארוכים לאחר-מכן ,לאחר שהתחלתי להתאושש מן ההלם, והכאב החד החל להתעמעם ולקהות ,מצאתי עצמי מהרהר בכל מה שקרה. הבנתי כי ה' שלח לי מסר .אנו יחסנו לעצמנו את כוחם של מלכים ,שאין דבר העומד בפניהם .כוחנו וגבורתנו הם שהביאו אותנו לתוככי סוריה ,והם שהוציאו אותנו משם בשלום .כך חשבנו .אך ה' באהבתו עורר אותי .הוא הורה לי מיהו המנהיג ,מי אוחז במושכות .כן ,אם זהו רצון ה' ,אזי אפשר לחדור לשטח האויב ולצאת משם ללא שריטה; אך ללא הגנה ושמירה משמיים ,אפילו נסיעה פשוטה בכבישי הארץ עלולה להסתיים באסון. הבנתי כי עלי ללמוד ולדעת מה הקב"ה רוצה ממני ,מאתנו; כי המשימה המוטלת עלינו היא לעשות את רצונו ,לחיות כפי שהוא רוצה שנחיה .זה היה המסר המכריע שנשלח אל בן שהתרחק מאביו ,והוא שהביא אותי להתחיל במסע -חזרה הביתה. סיפר ר' חי חוברה רגעים של קדושה "...קדושים תהיו ,כי קדוש אני" (ויקרא ,י"ט ,ב') יפוטר ואל יעבור הוא היה פטפטן לפי כל קנה מידה .הוא -כלומר ,נהג המונית שלנו .שמו היה יעקב ,והמילים זרמו מפיו כאשד .טיפוס נחמד ,הנבוך ,כביכול ,מעיסוקו כנהג מונית .כרבים מבני מקצועו ,דעה מוצקה לו בכל נושא ,דעה שאינו מהסס להביעה בקול. באותה נסיעה היינו בדרכנו הביתה מגינת שעשועים בשכונה מרוחקת. מרגע שנכנסנו למונית ,ניתן היה לסווג אותו בין אותם נהגים זהירים, המקפידים לנהוג בדיוק לפי הספר .הכביש המוביל לרמת בית-שמש עמוס היה אותו יום ,וטור ארוך ומתפתל של מכוניות השתרך לאורך כשני קילומטרים .התקדמנו באיטיות ,מודים בלבנו על המזגן הפועל בתוך המונית .בעוד אנו חולפים על-פני צומת שמשון ,המשיך ללהג ,ותוך כדי כך לחשוף טפח מאישיותו. "הרואה אתה ,שם?" פנה אלי ,מורה בידו אל צד הכביש. "רואה את תחנת האוטובוסים?" שאל ,מקמט מצחו ,מצמצם עיניו ,מביט בריכוז בעד שמשת החלון. "ובכן" ,המשיך" ,בכל בוקר בשעה ,5:30נאספים בתחנה כארבעים חיילים הממתינים לטרמפים ,למקומות שונים בארץ .זוהי תחנה עמוסה ביותר", השתהה לרגע" ,ריכוז זה של חיילים הופך את התחנה למקום סכנה .הרי זאת יודע כל מחבל :אין מטרה מתאימה ביותר מאוטובוס עמוס נוסעים ,או תחנת אוטובוסים עמוסה ממתינים .טוב ,אז בדיוק הזדמנתי לשם ,לתחנה, בשעה 5:30בבוקר"... "המתן ,המתן" ,התערבתי" ,מה ביקשת שם כה מוקדם? האם נוהג אתה להמתין לאוטובוס בשעה זו?" "אל נא תתלוצץ" ,אמר" .מימיי אינני נוסע באוטובוס". "אם-כן ,מה ביקשת שם?" שאלתי. "אותו בוקר שימשתי שם בתורנות שמירה" ,אמר ,ואני תהיתי ,תורנות שמירה של בוקר? איזוהי תורנות שמירה היא ,המוטלת על נהג מונית? "ובכן ,עברתי בסביבה תוך כדי פטרול ,ולפתע הבחנתי במראה חשוד: פיסת אדמה במרחק מטרים ספורים מהתחנה נראתה יוצאת דופן .משהו בלתי מוגדר הציק לי ,כאומר' ,יעקב ,כדאי שתעשה משהו ,ומהר!' .התקשרתי לתחנה". "איזו תחנה?" שאלתי" ,תחנת המוניות?" "הלא ביקשתי ממך לבל תתלוצץ" ,נהם בתגובה" ,תחנת המשטרה, כמובן". "תיארתי להם את אשר רואות עיני ,וציינתי כי לדעתי 'טופלה' תחנת האוטובוסים לאחרונה .לשבחם ייאמר ,כי התייחסו לדבריי ברצינות ,ושלחו מיידית שתי ניידות ורכב חבלן ,בתוספת ציוד ,שדי בו לנטרל פצצת מימן. בינתיים ,החלו השמיים להתבהר ,והחיילים הבחינו בפעילות מוגברת של כוחות משטרה סביבם .כשהצעתי להם להתרחק מהתחנה ,הגיבו בקוצר רוח". "האם קיבלו את הצעתך להתרחק?" התפלאתי. "ודאי ,מדוע לא?" השיב לי בשאלה. "ראה ,עם כל הכבוד ,אחרי ככלות הכול הנך נהג מונית ,לא שוטר ,המצווה עליהם להתרחק" ,הסברתי .סוף-סוף נודעה הסיבה לחוסר ההבנה בינינו. "נו ,זוהי הנקודה" ,נאות להסביר" .באותם ימים שימשתי כקצין משטרה, לא כנהג מונית" .סקרנותי התעוררה בי ,וחשתי כי יש סיפור מאחורי הדברים .הוא שימש כקצין משטרה -קצין טוב ,כפי הנראה .אך כעת הוא נהג מונית .מה בדיוק אירע מאז ועד עתה? "מכל מקום" ,המשיך" ,הכול התרחקו מהתחנה; רכב החבלן התקרב למקום ,והרובוט הופעל סביב האזור החשוד .אכן ,התברר שהקרקע נחפרה, והוטמנה בה פצצה במשקל עשרים קילוגרם ,שהייתה מכוונת להתפוצץ בתוך דקות ספורות .היה זה פשוט נס ,נס גלוי -שהבחנתי בה מבעוד מועד". "האם הוענק לך פרס על ערנותך המיוחדת?" התעניינתי. "אות הצטיינות" ,השיב בהבלטה ,ובנימה ששזור בה שמץ של לעג. "קישוט נאה .נתתי אותו במסגרת ,ותליתי אותו על קיר הסלון בביתי" .זה הכל?! תהיתי בלבי .לו שאלו את פי ,הייתי נותן ביטוי מכובד יותר להערכה העצומה שהוא ראוי לה! הן בזכותו ניצלו חייהם של עשרות יהודים! בשלב זה ,החל עומס התנועה להתפוגג ,והמונית שלנו הגבירה את מהירותה .יעקב הנהג מצמץ אל מול קרני השמש המסנוורות מצד מערב. נראה היה כי השיחה בינינו גוועה .נהג המונית שקע בהרהורים ,ומפעם לפעם גרד את פדחתו .חלפנו על-פני הכניסה הראשונה לבית-שמש ,ואז פצה שוב את פיו .הפעם ,השתפכו המילים במהירות ,נתקלות זו בזו כזרם מים השוצפים במורד מדרון תלול. "השמעת על המנזר?" שאל אותי. "ראיתיו מרחוק" ,השבתי לו. "אינני יודע אם שמעת ,כי בעבר ,היו כל האדמות שסביב העיר בית-שמש בבעלות המנזר" ,החל יעקב את הפרק השני של סיפורו" .הם -הנזירים - חיים כאן כבר שנים רבות .כשהאמירו מחירי הקרקעות ,החלו לסחור בהן. אינני יודע מי היה האדריכל שתכנן את מבנה המנזר ,אבל ברי כי הוא ידע את מלאכתו היטב .הבניין משקיף על פני כל האזור ,מעניק לנזירים נקודות תצפית מדהימות לארבע רוחות השמים" .מרירות קלה נשזרה בקולו. נענעתי בראשי לאות השתתפות :דבר כעין זה חורה לכל יהודי ,באשר הוא .הייתכן? בארץ אבותינו עלינו לשאת את מראהו של מנזר המתנשא בגאון ,צופה ומשקיף על בתינו? "נו ,ובכן ,זוהי הסיבה ",קבע יעקב" .הסיבה לכך שכיום אינני קצין משטרה" .המבט הנבוך שעל פני ביטא ללא אומר :אינני מבין! מה הקשר?? "ידידי" ,נאנח ואמר" ,הסכת ושמע ,ותלמד משהו על עובדות החיים העגומות בארץ ישראל". "לפני כחצי שנה היה הדבר .יושב הייתי בניידת הסיור ,בשעת בוקר מוקדמת של יום שני ,והנה מתחיל מכשיר הקשר לצרצר ולקרקר .התקשרתי מיד לקצין התורן בתחנה ,והנה מבשר הוא לי ,שהייתה פריצה במנזר שעל הגבעה .מתברר ,שהנזירים מעבירים את זמנם בציור וביצירת חפצי אומנות, אשר אותם הם מוכרים לתיירים .הבוקר דיווחו כי מרבית היצירות נגנבו. הקצין התורן ביקש לדעת מי פנוי לגשת למקום ולהכין דו"ח אודות האירוע. "תוכל לשער בנפשך" ,המשיך יעקב" ,כי שנינו -השותף שלי ואני - לא היינו שבעי רצון מהתפתחות העניינים ,בהיותנו סמוכים למנזר יותר משאר חברינו .מעולם לא היינו בתוך כנסייה ,וגם לא השתוקקנו לראות מקום זה מבפנים .אך -היינו בתפקיד ,והיה עלינו לחשוב על מוצא כלשהו. נסענו לאורך הכביש המתפתל הסובב את ההר בואכה המנזר ,אל מול הנוף המרהיב ,מתחבטים מי יהיה 'בר-המזל' שייכנס פנימה. "'הבט' ,פניתי לאברהם כהן ,השותף שלי לניידת' .מעולם לא הייתי בכנסייה ,ומה מאד הייתי מודה לך ,אילו היית נאות להיכנס לבדך למנזר'. "'יעקב' ,השיב לי אברהם' ,אף אני מעולם לא נכנסתי למקום מעין זה, ואינני רוצה בכך בגילי .וחוץ מזה ,אני כהן'. "מצאנו עצמנו במבוי סתום; על סף מריבה -דבר שמעולם לא היינו מעורבים בו במהלך עשרות שנות עבודתנו המשותפת .תוך כדי כך הגענו לפסגת ההר ,והמנזר נגלה לעינינו ,מקרין עוצמה וחוסן של מאות שנים. ידעתי כי עלינו להגיע להכרעה .חנינו במגרש החנייה בחזית המנזר ובהינו בענפי צמח הקיסוס המתפתל על קירות הבניין .שתקנו ,איש ממתין לרעהו. לבסוף ,פתחתי אני. "'האם בטוח אתה שאין באפשרותך להיכנס?' שאלתי אותו. "'אכן ,כך אני חש' ,השיב לי' .ומלבד זאת ,הלא כבר אמרתי לך -אני כהן, ואמור לנהוג באופן שונה מכל אדם .נראה לי ,שגרוע יותר אם אני אכנס'. "תשובה לטענתו לא הייתה לי .מימיי לא למדתי בישיבה ,ובכלל אין לי הבנה גדולה בהלכה ,אך דבריו נשמעו הגיוניים .וכך הוחלט :עלי נפל הגורל .מתוך מאות השוטרים המשרתים בבית-שמש וסביבתה ,נגזר עליי להיות האחד שייכנס למנזר ,מעשה שאסור היה עלי לעשותו ,כך חשתי אינסטינקטיבית .ניעורה בי תחושה חזקה מבשרת רעות ,אך הרי הסכמתי להיכנס פנימה ,וכעת היה מאוחר מכדי להתחרט". "אברהם המתין בניידת" ,המשיך יעקב בסיפורו" ,ואני יצאתי ,פוסע לעבר הכניסה הראשית ,מתוך כוונה לסיים את העניינים במהירות האפשרית. זכור לי מראה ערוגות הפרחים בשיא לבלובם ,מנענעים לעברי בראשיהם הצבעוניים ברוח הקלילה ,הנשמעת באוזניי כקול יבבה עגמומית ,הטורדת את מנוחתי' ,יעקב ,יעקב ,למה דווקא אתה? '....כך התקדמתי לעבר דלתות העץ הגדולות .הנפתי את ידי ,ובטרם היה בידי להקיש על הדלת ,נפתחה היא לפתע; בפתח ניצבו שני נזירים. "הצגתי את עצמי באדיבות' ,שלום ,אני מהמשטרה ,ואני כאן לצורך חקירה'. "'כן ,ידוע לנו' ,השיבו לי. "אוה ,סליחה ,אמרתי בלבי ,לא ידעתי שהנכם קוראי מחשבות .ניסיתי לפסוע פנימה ,אך הגבוה מבין השניים חסם את דרכי. "'אינך יכול להיכנס מכאן' ,אמר .מדוע לא? שאלתי את עצמי .זוהי הכניסה הראשית ,האין זו? ובכלל ,למה כוונתם? "'אחריי' ,אמר הגבוה ,ואני פסעתי בעקבותיהם בדומיה ,מקיף את הבניין העצום לכוון צדו האחורי .כאן ,בתוך קיר האבן ,הייתה דלת קטנה ,בגובה כתפי .כדי להיכנס לבניין מכאן ,יהא עלי להתכופף ולהתקדם בגו כפוף לאורך פרוזדור ארוך .חשתי מושפל ,אך נאלצתי להזכיר לעצמי כי הנני אורח שלהם ,ואין טעם להכעיס אותם .נזכרתי בראשיתו של אותו יום, ובשיחה ארוכה 'מלב אל לב' שהתקיימה ביני לבין הממונה עליי .הוא טרח להדגיש בפניי מה רבה חשיבותו של הרושם הטוב שנותיר בהם ...הסתפקתי במבט חטוף לעברם ,מביע מחאה ללא מילים ,כיצד הם מאלצים קצין משטרה להיכנס באופן כל-כך לא מכובד. "פתחתי את הדלת הנמוכה והתכופפתי .נאלצתי להנמיך עוד את קומתי, עד שעלה בידי להבחין בדרך שלפניי .התעורר בי צורך לוודא שאין לפני מדרגות תלולות המובילות לצינוק אפל וטחוב ,או משהו מעין זה .דמיינתי את עצמי מתגלגל במורד המדרגות ,בעוד הם מגלגלים עיניים מתחסדות ומצטדקים לאמור 'מה אתם רוצים מאתנו? הוא פשוט לא הביט לאן רגליו מוליכות אותו!'. "ואז ,במקום המסדרון שאותו ציפיתי לראות ,עמד מולי צמד פסלים ענקיים ,ובאותו שבריר שנייה הבנתי ,שאם אני ממשיך ללכת כך -בקומה שפופה -הרי שאני משתחווה לעבודה זרה! זו הסיבה לכך שהם הביאו אותי לכניסה אחורית זו .ברור היה לי שברשותי שבריר שנייה להחליט כיצד לנהוג". יעקב הסב את פניו אליי ,מביט בי ישירות" .אולי שגיתי בהחלטתי" ,הוא אמר" .אולי היה עליי לסגת לאחור ולשקול את מעשי ,אך הייתי נתון תחת לחץ ,ולא עצרתי לרגע לחשוב .הסתובבתי ורכנתי ,כאילו נשמט מידי דבר מה .ואז ,התחלתי 'לחפש' את הדבר ,מתקדם תוך-כדי כך בפסיעות לאחור, עד שהגעתי לקטע בו גבהה התקרה ויכולתי לחזור ולהזדקף .אז ,ורק אז, סובבתי את פני קדימה. "שני הנזירים נעצו בי עיניים מזרות אימה ,מבטים שיש בהם כדי להרוג... אך אני בשלי ,פתחתי בחקירה שלשמה באתי". "כחודש לאחר המקרה ,נשלח מכתב תלונה מהוותיקן שבאיטליה. המכתב היה ממוען אל מפכ"ל משטרת ישראל ,ותוכנו לא היה ידידותי. לטענת הכותב ,קצין משטרה ישראלי בשם יעקב פנחסי הפגין יחס בלתי מכבד כלפי הנצרות ,בשעה שהגיע למנזר לחקירת אירוע פריצה למקום. התנהגותו של השוטר מטילה חרפה על משטרת ישראל כולה -לדברי הכותבים -והם דורשים לא פחות מאשר פיטוריו המיידיים ממשטרת בית שמש .אי-מילוי דרישה זו -ממשיך המכתב וקובע בנימה מאיימת -עלול לגרום רוגז רב .ברי להם כי משטרת ישראל אינה מעוניינת להיות הגורם למשבר אפשרי ביחסים בין שתי המדינות! המפכ"ל הגיב למכתב בזעזוע רב ,כמתבקש .אך מה רבה הייתה האכזבה למשמע תגובתו. "מתברר שהוא פשוט נכנע לדרישות הוותיקן .הפקודה שלו חלחלה מדרג אחד למשנהו ,עד שהגיעה למפקד הישיר שלי .הוא זימן אותי לשיחה, וכיבד אותי ב'שטיפה' הגונה .בסיומה ,הודיע לי חגיגית ,כי למרות עשרים שנות שירות מצטיין במשטרה ,ולמרות היותי קצין מקצועי ומסור לעבודה, הנני נשלח לביתי ,ונשללת ממני הזכות לקצבת גמלאות .בהתאם להחלטה פנימית במשטרה ,הוחלט להסתפק בפיצויים בגובה 70אלף שקל; בכך נסתיימה הקריירה שלי במשטרת ישראל .כך הגיעו לקיצן עשרים שנות חיים של עשייה והישגים" .הגענו לביתי ,ויעקב עצר את המונית ,מדומם את המנוע. הוא פנה לעברי" ,זהו ,לכן אני כאן ,מתפרנס מעבודתי כנהג מונית; ואילו אברהם -השותף שלי לשעבר -פרש לגמלאות וזכה לקצבה חודשית הגונה .אך דע לך" ,הוסיף ,תוך-כדי שהוא מנופף באצבעו" ,לו מצאתי את עצמי שוב באותו מצב ,ללא שהות לחשוב ,גם לו ידעתי מה יהיה עתידי המקצועי ,הייתי נוהג בדיוק כפי שנהגתי!" נפרדנו לשלום בלחיצת-יד חמה .איחלתי לו הצלחה בכל מעשי ידיו, והוא הפליג לדרכו .נשארתי עומד על מקומי ,מתבונן במונית המתרחקת, ונזכרתי במאמר חז"ל :יש קונה עולמו בשעה אחת .חשבתי לעצמי :מי יודע, אם יעקב נהג המונית לא זכה באותה שעה לקנות את עולמו... סיפר יעקב פנחסי לכל סכסוך יש מחיר מילים שנפלטו בהבל-פה ,מבלי משים; אי-הבנה בנוגע לסכום כסף גדול -והדברים החלו להידרדר במהירות מסחררת .עוד טרם הבין אי-מי מביניהם מה בדיוק קורה ,מצאו שני חברים טובים את עצמם שקועים במאבק אשר מחה מלבם את הידידות העמוקה ששררה ביניהם עד לא מכבר .תוך זמן קצר התפשטה המחלוקת והציפה את שתי המשפחות; ואף שברקע הסכסוך לא עמדו אנשים נוספים ,נסתבכה בסופו של דבר גם משפחה שלישית בסכסוך ,והוויכוח הפך לקלחת רותחת .עסקנים טובי-לב באותה קהילה בארץ ישראל לקחו על עצמם לנסות ולפשר בין הניצים. הם פנו לשני הצדדים במחלוקת ,הולכים בדרכו של אהרן הכהן ,אך ללא הועיל. לביתו של ר' אליהו ,אבי אחת המשפחות המסוכסכות ביניהן ,הגיעו שני עסקנים .הם התיישבו אל שולחן חדר הספרים שלו ,אשר כשמו כן הוא: מוקף במדפים עמוסים בספרי קודש ,בהם נהג לעיין וללמוד .ר' אליהו היה תלמיד חכם במלוא מובן המילה .מגש ועליו שתייה ומיני מזונות אפויים היישר מן התנור הוגשו לשולחן .לאחר שהרוו את צימאונם בכוס מים צוננים ואף התכבדו ממיני המאפה הביתי ,ניסו להעלות את הנושא שלשמו הגיעו ,נוקטים נימה עניינית. "מה כבר תרוויחו -שתי המשפחות -ממריבה בראש חוצות ,עם כל הביזיון והמבוכה הכרוכים בה?" שאל אחד מהם את בעל הבית .ר' אליהו משך בזקנו ,שומר על שתיקה. "הלא תראה מה קורה אצלנו בקהילה!" פנה אליו העסקן השני" .וככל שנמשך הסכסוך ,הולך המצב ומחמיר" .ר' אליהו סקר אותם במבט ממוקד, ושניהם חשו עצמם נלעגים .הם -נציגי הקהילה -אברכים צעירים ,באמצע שנות השלושים לחייהם; ואילו גילו של ר' אליהו כבר נושק לחמישים. בוודאי הם נראים בעיניו כילדים -ילדים שיש להקשיב להם באורך-רוח, אולי ,אך בכל אופן -ילדים. "מה מאד הייתי רוצה לעזור לכם” ,אמר להם בכאב" ,אבל מה עם כל הכסף שנלקח ממני?" אהה! יצא המרצע מן השק :הוויכוח נסב סביב כסף. לא שהדבר הפתיע אי-מי .אחרי הכול ,משפחות כה רבות ,בעלות קשרים הדוקים וחמים ,התפרקו בשל סכסוכים על חלוקת ירושה וכיוצא בזה .ניתן כמעט לומר כי היה זה מפתיע אילו התברר שהרקע לסכסוך אינו כספי. "אילו היה ידידי ר' לייזר מסכים לבוא לביתי ולשוחח אתי בעניין" ,הוסיף ר' אליהו ואמר" ,הייתי שמח מאד להיפגש אתו .אבל עד אז ,אינני יודע מה ניתן לעשות בעזרתכם כדי ליישב את ההדורים בינינו". הם שמעו את הנחישות בקולו ,את הצליל הנוקשה ,את הוודאות המוחלטת שלו כי הצדק עמו ,וידעו שלא נותר להם מה לומר .הם יצאו מביתו -והמלחמה המשיכה להשתולל במלוא עוזה ,במרירות גוברת והולכת ,ללא כל קץ הנראה לעין .כך חלפו להם הימים .הגיע חודש תמוז .הביקור בביתו של ר' לייזר דמה באורח מוזר מאד לביקורם אצל בר-הפלוגתא שלו .איש מן הצדדים לא הראה נטייה ,ולו הקלה ביותר, לוותר על קוצו של יוד .מרבית בני הקהילה כבר נקטו עמדה ,לכאן או לכאן. פרטי הסכסוך החלו להסתנן החוצה והפכו לנחלת הכלל ,וכל מי שהיה בידו שביב מידע על המחלוקת הפך אותה למוקד שיחתו .תמנון המחלוקת המשיך לשלוח את זרועותיו הארסיות לכל עבר ,עד כי הילדים בתלמוד- תורה החלו אף הם לנקוט עמדות .כעת החלו לשוב הביתה ילדים חבולים, שרוטים ופצועים .הקהילה כולה נקרעה לגזרים; אך נראה היה שככל שניסו להפעיל לחצים על צד זה או על משנהו ,כן הלך המצב והחמיר. לא חלף זמן רב ,וברי היה לכל כי יהיה על הרב להיכנס בעובי הקורה. "אנא ,כבוד הרב! עליך לשים קץ למלחמה הנוראה!" הפצירו בו אנשי הקהילה. ציווה הרב על כל אחת מן המשפחות לשלוח אליו נציגים; הוא הקשיב בנפרד לטענות שני הצדדים ,ולאחר-מכן ניסה לתווך ביניהם ,בתקווה למנוע את הבאת הסכסוך בפני בית-דין .איש מן הצדדים לא נאות לפשרה שהציע הרב ,שהרי משמעותה היא ,לשלם כסף שאינם חייבים ,או לקבל פחות מהסכום המגיע להם .לאור הנסיבות ,הבין הרב כי אין מוצא ,וכי יש לנקוט צעדים קיצוניים .הוא הודיע לשתי המשפחות כי בתוך ימים ספורים יכריע בענין ,ועל שני הצדדים לציית לפסק .מי מבין הצדדים שימאן לקבל את פסיקת הרב ,יוקע עם משפחתו מתוך הקהילה. נניח כי הרב יפסוק לטובת צד פלוני ,כך שיערו האנשים ,הרי הצד השני לא יסכים להחלטה .ואם אכן כך יקרה -ובהתחשב בהתעניינות הרחבה שנוצרה בקרב הציבור -המשפחה שלא תיכנע לסמכותו של הרב תאבד את מעמדה בקהילה ,וכנראה תיאלץ לחפש מוסדות חינוך אחרים עבור ילדיה. ומה שגרוע מכל ,כל מי שיש לו קשר כלשהו עם הקהילה ,לא יהיה מוכן לשמוע על הצעת שידוך ממשפחה כזו .כך נראה הכיוון אליו עמדו העניינים להתגלגל .בעוד יומיים אמור הרב להכריז את פסיקתו בסוגיה ,וללא קשר להחלטה עצמה -ברור היה כי המצב לעולם לא ישוב לקדמותו. ר' שמואל זילברשטיין* לא היה חבר הקהילה ,אך היו לו קשרים ברחבי העיר ,ושמע המחלוקת הגדולה הגיע לאוזניו .אילו יוציא הרב לפועל את כוונתו ,חשב ר' שמואל בלבו ,מי יודע כמה זמן יארך עד שחלק מילדי המשפחה ירדו מהדרך ,ח"ו ,והבחורים במשפחה ,לאחר שלא יצליחו להתקבל לישיבות חדשות לזמן הבא ,עלולים להפסיק ללמוד לגמרי .הוא הפך בדעתו בעניין שוב ושוב ,ולבסוף צץ במוחו רעיון .עדיין נותרו יום ומחצה לפני פרסום החלטתו של הרב .הוא נכנס לחדר הלימוד שלו ,התיישב ליד שולחנו והקיש את מספרו של ר' אליהו בביתו .הקו היה תפוס במשך זמן רב. לבסוף ,התפנה קו הטלפון ,אך איש לא השיב לשיחתו .ר' שמואל לא ויתר; הוא המשיך להתקשר בהפסקות קצרות ,כאשר השעה מתאחרת והולכת. רק בשעת לילה מאוחרת ,קרוב לחצות ,הרימה אשתו של ר' אליהו את הטלפון. "האוכל לדבר עם ר' אליהו?" שאל. "צר לי ,אך כרגע אין הוא בבית" ,השיבה לו. "התוכלי למסור לי את מספר הטלפון הנייד שלו?" "בשלב זה ,הורה לי בעלי שלא למסור את המספר לאיש". "מבין אני" ,אמר ר' שמואל" .מתי יהיה בבית?" "כרגע הוא עסוק מאד" ,השיבה" .אינני יודעת .נסה שוב בעוד כשעה". ר' שמואל השיב את שפופרת הטלפון למקומה כשהוא נסער .יש בכוחו לעזור להם ,והם אפילו אינם יודעים זאת! הוא פתח ספר וניסה לשקוע בלימוד .לאחר דקות ספורות ,הכין לעצמו כוס קפה ולגם ממנו לגימות קטנות ,מתאר לעצמו כיצד ייראו החיים לאחר פסקו של הרב .כמה נורא יהיה לאותה משפחה חשובה ,להפסיד את מעמדה בקהילה ,והכול בשל סכסוך כספי .מהו כסף ,בכלל? האם הוא שווה תוצאות כה נוראות? בשום פנים לא! בעוד הוא ממתין לזמן שיחלוף ,החל להכין את השיעור שעמד למסור למחרת ,מעיף מבט לעבר שעון הקיר מדי מספר דקות .חלפה שעה ,ושוב ניסה לחייג לביתו של ר' אליהו .לאחר עשרה צלצולים ,נשמעה הקלטה של התא הקולי .הוא ניתק וחייג שוב .הפעם ,ענתה לו האישה. "כן" ,אמרה בקול יגע .לבו של ר' שמואל נצבט לשמע קולה ,ובאותו רגע גמלה בלבו החלטה נחושה ,לעשות ככל שניתן כדי לעזור להם לצאת ממצוקתם ,יהא אשר יהא. "האוכל לדבר עם בעלך?" שאל. "הוא טרם חזר" ,השיבה. "אם כן" ,אמר בטון נמרץ" ,אציג בפנייך את הצעתי .אבקש ממך לדאוג לכך שההצעה שלי תגיע לאוזני בעלך בזמן ,כך שניתן יהיה עדיין לשנות את המצב" .היא שמרה על שתיקה .נו ,לפחות לא סירבה להקשיב לו .אולי יש עוד תקווה?! "הקשיבי" ,פתח ואמר" ,איש עסקים אני .במסגרת עבודתי ,אני נוסע רבות בעולם ,קונה ומוכר מגרשים ,חברות ,בנקים ,שדות תעופה ,בתי מלון- כל דבר שיכול להביא לי רווחים .שמעתי על המחלוקת שהמשפחה שלך מעורבת בה" .הוא השתתק לרגע" .מבקש אני לקנות מכם את המחלוקת, בהתאם לשווי שיש לה בעיניכם". דממה מוחלטת שררה מעבר לקו. "כמה כסף דרוש כדי להבטיח שמחלוקת זו תתפוגג לעולמים?" ניסה שוב לקבל את תגובתה .לבסוף היא התעשתה .לדבריה ,הדבר אינו פשוט כל-כך .אין מדובר בכסף בלבד; יש כאן עקרונות ,הרבה עניינים שהם 'לשם שמיים'"... הוא קטע אותה באמצע המשפט" .הסכיתי ושמעי" ,אמר" .האם ברצונך להיכתב בדברי ימי עם ישראל כאותה אשת קורח ,על חלקה במפלתו של בעלה? ואולי תחפצי להידמות לאשת און בן פלת ,שבמסירות נפשה הצילה אותו? מי משתיהן תהיי? עליך להחליט כעת! כל שעלייך לעשות הוא להתקשר לבעלך ,למסור לו את הצעתי ולחזור אליי תוך עשר דקות עם הצעת מחיר עבור המחלוקת .אני ממתין ליד הטלפון .בסדר?" "אתקשר אליך בהקדם האפשרי" ,הבטיחה ,וניתקה את השיחה .כעבור חמש-עשרה דקות צלצל הטלפון ,ור' שמואל מיהר להרים את השפופרת. "זהו המחיר" ,ציינה ,ור' שמואל עצר את נשימתו .המחיר היה טוב יותר מכפי שציפה. "או.קיי ,תוך חצי שעה אני אצלכם ,עם הכסף .עלייך לדאוג לכך שכל מי שהיה מעורב במחלוקת בכל דרך שהיא ,יימצא שם .אני אמסור לבעלך את הכסף ,ואז נשתה כולנו לחיים ונצא בריקוד .כולם ילחצו ידיים ,ונקבור את המחלוקת בו-במקום .עשינו עסק?" היא נשמה עמוקות" .כן ",אמרה. ' ר שמואל השקיע את מיטב כוחותיו במצוות הכנסת כלה ,ולכן היו ברשותו די מזומנים לכיסוי הסכום; אך עדיין דרוש היה לו נדבן .מיד כשסיכם את מחירה של המחלוקת ,התקשר ר' שמואל לאחד ממכריו באמריקה .אותו נדבן כבר כיסה את ההוצאות של מספר חתונות בארץ ישראל .בכל פעם בה השיא את אחד מילדיו ,תרם סכום זהה למימון חתונה של משפחה נזקקת בארץ ישראל .בעוד מספר שבועות ,עמד להשיא את בנו .ר' שמואל סיפר לו את כל המעשה" .יודע אני שבדרך-כלל נוהג אתה להעניק חסות לחתונה אחרת ,במקביל לחתונה של אחד מילדיך .אך הפעם ,מבקש אני ממך להעניק לי תרומה למטרה שונה ,לא פחות חשובה". "אינני יודע" ,אמר הידיד" .תמיד נעם לי לשלם על חתונה נוספת"... "יש לך הזדמנות להצלת חיים" ,אמר לו ר' שמואל" .חשוב על-כך ,וחזור אליי בעוד חמש דקות .זכור :אתה הראשון שהצעתי לו את המצווה .אם לא תחטוף אותה ,בטוח אני למדי שאוכל למצוא מישהו אחר שיקפוץ על ההזדמנות" .הוא ניתק את השיחה .כעבור חמש דקות ,צלצל הטלפון. "אני בפנים" ,אמר ידידו -והעסקה נחתמה. לא עברו דקות ספורות ,ור' שמואל יצא במונית ,בדרכו לביתו של ר' אליהו .בידו אחז שקית ובה אלפי דולרים במזומן .בחלוף עשר דקות עמד מחוץ לדלת הבית ,מצלצל בפעמון .יושבי הבית היו מופתעים .הוא שמע פסיעות קרבות ,ובחור צעיר פתח את הדלת והחווה בידו לר' שמואל לבוא בעקבותיו .הם חצו את הסלון ,חלפו לאורכו של מסדרון והגיעו לחדר האוכל .ר' שמואל הבחין כי החדר מלא עד אפס מקום .למרות השעה המאוחרת -כל מי שהיה לו חלק כלשהו במחלוקת -היה שם .הכל הרימו את ראשיהם והביטו לעברו .רבים מהם הכירו את ר' שמואל אישית ,והם ידעו בוודאות כי הוא רחוק מלהיות איש עסקים המעופף ברחבי העולם, קונה ומוכר חברות ענק. אולם ,בטרם הספיקו לומר מילה ,פסע ר' שמואל פנימה בצעדים נמרצים. הוא הניף את ידו ,כמבקש לעצור את המתקפה ,והפטיר בחיוך נבוך" ,נו, אז מה אם אינני איש עסקים גדול? אז מה אם זה בסך-הכל אני -שמואל ידידכם משכבר הימים? לא משנה .העיקר -הכסף בידי ,והגעתי לכאן כדי להשכין שלום .הכסף שלכם .זהו זה! אין יותר חוב ,אין טענות .התיק נסגר. כולנו מסכימים כאן ועכשיו להשליך את כל העניינים הקשורים במחלוקת האומללה מאחורי גוונו ,ולא להעלותם על לב לעולם". הוא הניח את השקית בראש השולחן ,לפני בעל הבית .כוסיות משקה נמזגו ,הכול שתו לחיים ולחצו ידיים .לפתע פצח אי-מי בשירה ,אליה הצטרפו כל הנוכחים .יריבים פקחו עיניים וגילו מחדש איש את רעהו, מוכנים לאחות את קשרי הידידות ,יודעים כי רבה המלאכה לפניהם. "סך הכול ",אומר ר' שמואל" ,הייתה זו אחת העסקאות הטובות ביותר שעשיתי מימי". סיפר ר' ניסן קפלן (השמות שונו) מעשה שהיה בסיאטל בשנות העשרים של המאה הקודמת ,השתקע שמואל גולדשמידט* בסיאטל ,וושינגטון ,והפך להיות "שמאטע קולקטור" -סמרטוטר .נהג הוא לסובב בין שכונות העיר ,ואט-אט ,צעד אחר צעד ,יצר לעצמו מקור לפרנסה צנועה .אדם ישר והגון נחשב ,איש שניתן לעשות אתו פרקמטיא .מיסטר גולדשמידט מצידו ניאות לקבל כל פריט לבוש שהינו עדיין בר שימוש. במשך היום נהג לאסוף ערימות בגדים משומשים ,ובשעות הערב התאמץ להפיק מהן את המקסימום .חייט היה במקצועו ,ואף משאריות בדים ידע ליצור מלבושים נאים ואופנתיים ,אותם היה מוכר במחיר מציאה. קשה ומייגעת היתה העבודה ,אך היו לה יתרונות לא מעטים .בין השאר, יכול היה לקבוע לעצמו את שעות העבודה .באותם ימים ,היוו שעות העבודה מכשול עיקרי בפני כל יהודי שביקש להמשיך ולשמור שבת .בשנים עברו, שבהן עוד הקדיש את מאמציו להתבסס במקום עבודה קבוע בעיר ניו יורק, ידע שמואל כי בראשיתו של כל שבוע ימצא את עצמו שוב מחוסר עבודה. ואילו כעת ,היה הוא אדון לעצמו .ומה שחשוב יותר מכל -איש לא אילץ אותו להפר את קדושת השבת. סיפורנו נפתח בבוקרו של יום שני בשבוע .מיסטר גולדשמידט היה בעיצומו של ה'סיבוב' הקבוע שלו ,והחליט אך הפעם לנסות את מזלו באותו בית אלגנטי שבפינת הרחוב .מדי יום נהג לחלוף על פניו ,אך מעולם לא הרהיב עוז בנפשו לגשת .היה זה "דנקאן האוס" -ביתו של פיליפ דנקאן, נשיא הבנק הראשון של סיאטל ,עשיר מופלג ובעל השפעה רבה בחברה הגבוהה .באותו בוקר ,חש גולדשמידט פרץ של ביטחון עצמי ,ובלי להעניק לעצמו שהות לחרטה ,טיפס בנחישות במעלה המדרגות המובילות לבית וצלצל בפעמון .הדלת נפתחה כמעט מיד ,ובפתח ניצבה עקרת-בית מאירת פנים. "כן?" שאלה. הוא החל להשמיע את הפזמון הקבוע שלו :הוא ישמח מאד לשחרר אותה מעודפי בגדים ישנים במצב סביר -ללא תשלום .נראה כי האישה מעוניינת .היא ביקשה ממנו להמתין מספר דקות ,בעוד היא ניגשת לחדרי המגורים בקומה השנייה .ההמתנה ארכה עשר דקות ,אך הייתה כדאית :היא שבה ובידיה תיק גדול עמוס בגדים .הוא שלף מתוכו פריט או שניים ,בחן את איכות הבגדים ,והתרשם מאיכות התפירה שלהם .הבגדים היו במצב טוב מאד ,הרבה יותר מאלו שהיה רגיל לקבל .הוא הודה לה ,נפרד ממנה באיחולים לבביים והמשיך בדרכו. באותו ערב ,כמדי יום ,לאחר מיון ראשוני של השלל היומי ,החל לבדוק כל פריט ופריט ,תוהה כיצד לנצל אותו באופן הטוב ביותר .לעתים נהג להוסיף חלקים לפריטי לבוש ,מאחרים נגזרו חלקים .כאן תפר סביב החפתים סרט דמוי צמה בצבע זהוב ,שם הוסיף עיטור שונה ,רצועת בד משי ,ואולי כפתורי פליז ממורטים היטב .הוא ניסה לדמיין לעצמו כיצד ייראה הבגד עם סיום המלאכה ,משתדל להביא לשיפור דרמטי במוצר המוגמר .במשך הזמן ,צבר ניסיון והחלטותיו היו מהירות וברורות .הוא לא היסס; הוא היה אומן מומחה במלאכתו .כמובן ,בטרם החל בעבודה ,נהג לבדוק בכיסי הבגד ,כדי לוודא שלא נשכח בהם דבר .אחרי הכל ,אנשים גמלו עמו חסד כאשר מסרו לו את בגדיהם הישנים ,ויהא זה חוסר התחשבות מצידו שלא לבדוק ולוודא שלא שכחו דבר. באותו ערב ,השאיר את בגדי משפחת דנקאן לסוף .הוא יוכל לקבל תמורתם מחיר טוב ,אם רק ישכיל להבליט את מעלותיהם .שמואל עבר שוב על החבילה ,מתפעל מחדש ממצבם המצוין של הבגדים אותם השליכה הגברת דנקאן .החליפות היו במצב נהדר .החולצות -עשויות משי איטלקי וממיטב התוצרת של מדינת המגף .כל פריט כאילו הכריז על טעמו הטוב של בעליו .כעת דלה מתוך השקית אפודה אלגנטית בצבע אפור בהיר .הוא הכניס את כף ידו לכיס האפודה ,ולפתע נתקלו אצבעותיו בחפץ קשה שהיה טמון במעמקי הכיס .הוא שלף אותו החוצה :היה זה זוג חפתים מזהב, מעוצבים ביד אומן ומשובצים ביהלומים .ללא ספק ,שוויים היה רב מאד, וייתכן כי אף מדובר בנכס משפחתי בעל ערך רגשי רב .כמובן ,הוא יחזיר אותם לבעליהם מיד למחרת. למחרת בבוקר ,בשעה מוקדמת ,שוב ניצב מיסטר גולדשמידט על מפתן בית דנקאן .היום ,לא חש בטוח בעצמו כפי שהיה ביום האתמול ,אך דבר לא עצר בעדו לעשות את המוטל עליו .הוא צלצל בפעמון .לא חלפו דקות ארוכות ,וגברת דנקאן ניגשה אל הדלת ,פותחת אותה בחיוך. "אוה! הלו ,מיסטר גולדשמידט" ,קראה בקול נעים" .ומה מביאך אל ביתי יום אחר יום?" הוא חייך ושאל" ,גברת דנקאן ,שמא איבדת משהו יקר-ערך -תכשיט, אולי?" היא הביטה בו בתמיהה" .עד כמה שידוע לי -לא" ,השיבה" .המתן כאן; אלך לבדוק". הפעם המתין לשובה במשך עשרים דקות" .לא ,לא נראה לי שחסר משהו - פרט לזוג חפתים יקרים מאד של בעלי .אבל ייתכן שהוא עונד אותם". שמואל הוציא את החפתים מכיסו והראה לה אותם" .שמא את מתכוונת לאלו?" קריאת תדהמה נפלטה מפיה" .כן ,כן ,אלו הם החפתים של פיליפ", אמרה ,וקיבלה אותם מידו" .תודה -תודה רבה לך!" הוא נפנף בידו לשלום והמשיך בדרכו ,שמח על שזכה לקדש שם שמיים בהנהגתו. באותו ערב ,בעוד מיסטר גולדשמידט יושב רכון על שולחן העבודה שלו, שקוע במלאכת התפירה ,נשמעה נקישה על דלת ביתו .הוא ניגש לפתוח את הדלת ומצא עצמו פנים אל פנים עם מיסטר פיליפ דנקאן בכבודו ובעצמו .כל הופעתו אמרה "נשיא בנק" -בחליפתו הכחולה כהה ,בחולצתו המבהיקה בלובנה ובעניבתו הסגולה כהה .מראה פניו האציליים ,מוקפים שיער בהיר המאפיר בצדעיו ,הביא את גולדשמידט במבוכה. "אתה הוא מיסטר שמואל גולדשמידט" ,קבע פיליפ דנקאן בהחלטיות. "נכון ,מיסטר דנקאן". "אשתי סיפרה לי את השתלשלות הדברים היום" ,המשיך דנקאן" ,חייב אני להודות כי התרשמתי עמוקות מהנהגתך המופתית". גולדשמידט מלמל תחת שפמו שאין בכך מאומה ,וכי כל אדם ירא- אלוקים היה נוהג כמותו ,אך דנקאן דחה את דבריו בביטול. "הבלים ,מימי לא פגשתי ישר כמוך" ,אמרֱ " .היֵה נכון מחר בשעה שמונה ושלושים בבוקר ליד ביתך ,לבוש בחליפה הטובה ביותר שברשותך .אאסוף אותך במכוניתי". "לאן נוסעים אנחנו?" "מחר" ,חזר הבנקאי בחיוך אדיב ,מתעלם מן השאלה" .לכבוד הוא לי להכירך ,מיסטר גולדשמידט" .הוא סב על עקביו והתרחק מן המקום בצעדים מדודים. "מובן ,כי למחרת התייצבתי במקום בו נאמר לי להמתין" ,סיפר לי בעל המעשה" .בשעה שמונה ושלושים בדיוק הופיעה מכונית שרד במעלה הרחוב ,האטה את נסיעתה ועצרה לידי .נהג לבוש מדים יצא מן המכונית, הקיף אותה ופתח עבורי את הדלת האחורית .היתה זו מכונית פאר .פיליפ דנקאן ישב בתוכה ,והוא קידם את פניי בחיוך חמים מאין כמוהו. "'גולדשמידט' ,אמר לי' ,בוקר טוב מאד לך' .השבתי לו כמעין הברכה, וכך התפתחה בינינו שיחה נעימה ,בעודנו מפליגים לעבר רובע העסקים של סיאטל .בדרכנו ברחובות העיר ,הצביע הבנקאי על מקומות ואתרים מעניינים ,בהם טרם ביקרתי ,בהיותי 'ירוק' -מהגר טרי יחסית .עד מה אופייני לאמריקה היה החיזיון :מהגר חסר פרוטה ,יושב במכונית בחברת בנקאי מולטי-מיליונר .המכונית נעצרה לפני חזית הבניין המרשים של 'הבנק הראשון של סיאטל' .הנהג פתח את דלתות המכונית ושנינו יצאנו מתוכה. "דנקאן פסע לצדי ,כורך את זרועו על כתפיי כידיד .כך נכנסנו אל הבנק מבעד לדלתות המסתובבות אל המבואה רחבת הידיים .ואז ,פיליפ דנקאן, נשיא הבנק ואחד מנכבדי העיר סיאטל ,ערך לי סיבוב היכרות עם כל אחד ואחד מעובדי הבנק ,מציג אותי בפניהם כידידו הקרוב. "'הכירו בבקשה :שמואל גולדשמידט ,חבר טוב שלי' ,אמר דנקאן' .אם אי-פעם יהיה זקוק לעזרה כלשהי מן הבנק בהעדרי ,אבקש שתדאגו לכל צרכיו ,עד הפרוטה האחרונה' .העובדים התבוננו בנו בהשתאות ,ואז הוסיף דנקאן והטעים בקולו' ,אדם זה הוא יהלום ,וראוי להתייחס אליו בהתאם'. "יצאתי מן הבנק ,מתענג על תחושת הידידות החמימה" ,אמר גולדשמידט" ,על שפת המדרכה עמד דנקאן וצפה במכוניתו המסיעה אותי חזרה לביתי ,לחיי השגרה האפרוריים .האמנם זכו חיי לתוספת צבע ,לאור הבטחתו הנדיבה?". סיפורו של גולדשמידט זוכה להמשך ,עם תחילתו של המשבר הכלכלי הגדול שפקד את אמריקה. "סביבי חלו שינויים קיצוניים בחייהם של אנשים רבים .התחושה באוויר הייתה ,שהמצב לא ישוב עוד לקדמותו .אנשים שהיו עשירים בעבר איבדו את כל רכושם ,שקעו בייאוש והשליכו עצמם אל מותם מגגות הבתים. כעת ,כמעט הכל נחשבו לעניים .רוב המתפללים בבית-הכנסת בו נהגתי להתפלל -קהילת "ביקור חולים-מחזיקי הדת" -איבדו את כל רכושם. הם היו שבורים ורצוצים! הכול היו אובדי עצות .הרב שלנו השמיע דרשה, בה ניסה לחזק את רוחנו ולהלהיב אותנו אודות הדברים החשובים באמת בחיים ,אך הכול בהו סביבם במבט עצוב ושבור ,חשים כיצד איבדו את כל מה שהשקיעו בזיעת אפם .הכול נעלם ואיננו ,כעשן המיתמר ונמוג. "הרהרתי בכך רבות" ,המשיך גולדשמידט בסיפורו" ,ואז גמלה בי ההחלטה לגבות חוב ישן .הבנק הראשון של סיאטל עדיין עמד על רגליו והעסקים המשיכו להתנהל בו .הוא לא קרס -הודות למדיניות הבנקאית השמרנית של פיליפ דנקאן .הוא עדיין נחשב למוסד מצטיין ,במצב כספי יציב ,ופיליפ דנקאן עדיין כיהן בו כנשיא .הודעתי לחברי כי מחר אנו יוצאים לסיבוב קטן ברובע העסקים -ה"דאונטאון" -וכי עליהם להתלבש במיטב מחלצותיהם .לאן בדיוק אנחנו הולכים ,התעניינו ,אך אני חייכתי ושתקתי, והם הבטיחו להיפגש אתי למחרת בבית-הכנסת ,בשעה מוקדמת מן הרגיל. "נסענו באוטובוס אל הבנק ,ואז בישרתי להם כי אנו עומדים לבקש הלוואה .הם צחקו לי וכינו אותי משוגע -איזה מוסד המכבד את עצמו ילווה לנו כסף ,כשאין לנו כל רכוש כעירבון? אך אני התעקשתי וגררתי אותם אחרי אל הבנק .הכספרים נעצו בנו מבטים חשדניים ,ואף שהיינו לבושים במיטב בגדי השבת שלנו ,הבנו שהם עומדים לבקש מאתנו לעזוב את המקום ...לפתע ,הופיעה דמותו של אדם גבה-קומה ומרשים ,היורד במדרגות השיש המובילות אל המבואה ,לבוש בקפדנות כתמיד ,שערו כסוף יותר מפעם ,חפתי הזהב שלו נוצצים באור הנברשת התלויה מעלינו :מיסטר פיליפ דנקאן .כשהבחין בי ,נפערו עיניו בהפתעה מעורבת בשמחה ,וחיוך רחב האיר את פניו .הוא נחפז אלי בצעד מהיר ובזרועות פשוטות וחיבק אותי בחום. "'הלו ,הלו! מיסטר גולדשמידט .מה אוכל לעשות למענך? כל שתרצה - שלך הוא .אם אתה זקוק להלוואה ,אחתום עליה אישית'. "וכך בדיוק עשה" ,סיפר לי גולדשמידט" .דנקאן חתם על הלוואה עבורי ועבור כל אחד מידידי .זה כל שהיה חסר לנו -מעין דחיפה להמשיך הלאה, לשקם את עצמנו ולמצוא פרנסה מחדש .כבודנו האבוד הושב אלינו ,וכולנו הקמנו עסקים הממשיכים להתקיים ולשגשג עד היום .וכל זה אירע בזכותו של יהודי אחד שנזהר ולא התפתה לוותר על ישרותו ,וגרם בכך לקידוש השם". סיפר ר' שמואל פיהה (השמות שונו) כמו אחים הוא נודע בכינויו "היתום" .כך כינו אותו ילדי ה"חדר" ,אשר לא שתו ליבם לכאב שניעור בו בכל פעם מחדש .גם אנשי השכונה השתמשו בכינוי זה; לא שתו לבם כיצד מצלצל באוזניו כינוי זה שהיה מציאות חייו :הוא היה יתום .נער מחונך ופיקח היה ,ולא עורר כל קושי סביבו .אשר על כן ,איש לא הקדיש מחשבה נוספת לעובדה כי אביו נפטר וכי אמו נאלצת לגדלו לבדה ,או לכך שהם חסרי-כל. בכל זאת ,הייתה הבעיה של הנעליים. בירושלים של אותם ימים ,נעלו רוב אנשי העיר לרגליהם נעליים קרועות ובלויות .פשוט ,כך התנהלו החיים .קשה עמלו לפרנסתם ,במלחמת הקיום היום-יומית ,ולא היה ביכולתם לדאוג למצב הנעליים שלהם. שנה לאחר פטירת אביו של היתום ,הגיע אל העיר משלוח נעליים .סוחר ירושלמי ייבא כמות גדולה במחיר זול ,וכך יכלו רבים מאנשי היישוב הישן להרשות לעצמם לרכוש זוג נעליים .רבים מהם -אך לא היתום .מעייניה של אמו נתונים היו למאבק ההישרדות .אך הוא -ככל ילד בגילו -השתוקק לזוג נעליים חדשות .נעליים בהן יוכל לרוץ ולהשתובב ,נעליים שיגנו עליו מפני החצץ והאבנים המשוננות שריצפו את הרחובות; נעליים כמו לכולם. היתום -שמו היה שלוימה -עמד לצד אמו מחוץ לחנות נעליים ,מצביע לעבר חלון התצוגה ובו זוג נעליים למכירה .באותו רגע עבר שם יענקל'ה, חברו ללימודים ,והבחין בו פורץ בבכי ,מרים רגל אחת ואחריה השנייה, מראה לאמו את נעליו הקרועות ,העומדות להתפרק בכל רגע .הוא ראה את אמו של שלוימה פורצת אף היא בבכי חרישי ומנענעת בראשה לשלילה. לא משום שאינה רוצה לקנות לבנה היקר זוג נעליים הראויות לשמן ,אלא פשוט מפני שאין בידה אפשרות. לבו של יענקל'ה יצא אל האלמנה ובנה .באותו רגע ,גמלה בלבו החלטה, העתידה לחולל שינוי בכל מהלך חייו .מהר ,בטרם תהיה ליצר הרע הזדמנות להתחרט ,ניגש אל השניים .יענקל'ה אחז בידיו את זוג הנעליים החדשות, אותן רכש זה-עתה בכסף שקיבל מאביו -כסף שנחסך מתוך מסירות נפש גדולה .הוא הושיט את הנעליים לשלוימה ואמר כי ברצונו להעניק לו אותן במתנה ,וכי הוא אינו מוכן לשמוע כל סירוב להצעה .לרגע קט ניצת אור בעיני חברו ,והוא ידע כי יפה עשה. אמו של שלוימה בהתה ביענקל'ה באי אמון" .איש אינו מוותר על זוג נעליים חדשות ויפות שכאלה ,ועוד ,כיצד לדעתך יגיב אביך כאשר ייוודע לו הדבר?" יענקל'ה הקשיב לדברי האלמנה בארשת כבוד והשיב לה" ,ברוך השם, אנחנו משפחה גדולה ויש לנו בבית הרבה זוגות נעליים שיתאימו לי .אין בדעתי לוותר! אני רוצה לתת את הנעליים שלי לבנך ,עם כל הלב ,וזהו זה!" הוא התעלם ממחאותיה ונמלט מהמקום בריצה בדרכו הביתה .הוא ידע היטב כי בבית מחכה לו נזיפה הגונה מאביו ,אך ניצוץ האושר שהבליח בעיני היתום האוחז בזוג הנעליים ליווה אותו .יהא אשר יהא -טוב עשה. יש אנשים שנגזר עליהם לעבור ייסורים בעולם הזה ,ונראה כי שלוימה הילד היה אחד מהם .חצי שנה לאחר שזכה בנעליים ,נפטרה אמו לבית עולמה .כעת נותר היתום בודד בעולם .יענקל'ה עמד לצדו בשעת ההלוויה, כורך את זרועו סביב כתפו הצנומה והכפופה של שלוימה המתייפח .הוא נותר לבדו ,כערער בערבה .ללא הורים ,ללא סבים וסבתות ,ללא קרובי משפחה שיעניקו לו חום ואהבה ,ומעל לכול -בית .שורת ההספדים קורעי הלב הסתיימה ,ושלוימה מצא עצמו ללא בית לשוב אליו .קרוב לוודאי ישלחו אותו לבית-יתומים .בלבו של יענקל'ה שוב גמלה החלטה ,החלטה שתשפיע על כל מהלך חייו בעשר השנים הבאות .הוא יצא בריצה מבית הלוויות ומצא את אביו משוחח עם אחד מבני הקהילה. "אבא" ,אמר בלחש ,קולו משדר דחיפות" ,האוכל לדבר אתך לרגע?" "מה יש ,יענקל'ה?" שאל אביו ,מציץ בחשאי בשעונו. "אבא" ,אמר יענקל'ה" ,אין ליתום לאן ללכת! אין לו סבא ולא סבתא .אין לו איש!" אביו הבין את הכיוון אליו חותרים הדברים" .מדוע אתה מספר לי זאת?" שאל את בנו. "אני מבקש שאבא ירשה לשלוימה היתום להתגורר אצלנו ,ולו לתקופה קצרה". "אין זה בא בחשבון" ,השיב אביו נחרצות" .בביתנו שני חדרי שינה .ברוך השם ,לנו עשרה ילדים ,כ"י .הכיצד חושב אתה שנוכל להכניס ילד נוסף לביתנו הקטן והצפוף?" "ואם היה נולד תינוק במשפחתנו ,האם לא היית מוצא עבורו מקום לישון?" שאל יענקל'ה את אביו בתמימות ילדותית. "כן ,הייתי מוצא" ,אמר האב" .מכיוון שהוא ילדי שלי .אינני יכול לדאוג לכל היתומים בירושלים ,כאשר אני עסוק למעלה מראשי בדאגה לילדי שלי!" "אבא ,אני מתחנן בפניך!" הפציר בו יענקל'ה" .שלוימה הוא חברי הטוב ביותר ,עליו להתגורר אצלנו". "מצטער ,יענקל'ה ",חזר אביו וקבע בפסקנות" .באמת אינני יכול להסכים לבקשתך .מן הסתם ישלח לבית-היתומים דיסקין ,ושם ידאגו לו". חלפו שעות והערב רד .יענקל'ה יצא מביתו החמים ,נושא חבילה תחת זרועו .הוא הפנה את צעדיו מרחק בתים ספורים אל בית-הכנסת בו נהג להתפלל מעריב .באותו ערב התפלל ביתר כוונה ,ותפילתו התארכה מעבר לרגיל .לאחר-מכן ניגש לשלוימה חברו ,שהגיע אף הוא לתפילה ,והסביר לו את תוכניתו .שניהם התיישבו בפינה שקטה והמתינו עד שנותרו בו רק שניהם :שלוימה היתום ,שלא היה לו לאן ללכת ,ויענקל'ה ,שבחר לישון על ספסל לצד חברו ,עד שיימצא לו מקום מגורים קבוע .יחד ,פרשו לעצמם את השמיכות אותן הביא יענקל'ה מבית הוריו ,ונשכבו לישון על הספסלים בירכתי בית-הכנסת .קר היה ,ורוח ירושלמית נשבה מבעד לסדקים .שני הנערים הצטמררו ,מתכרבלים היטב תחת השמיכות .לבסוף ,נרדמו. בינתיים ,בביתו של יענקל'ה איש לא הבחין בכך שהוא לא חזר הביתה לאחר התפילה .רוב הילדים כבר קראו קריאת שמע על המיטה ,ואז שאל שמעון הקטן" :היכן יענקל'ה?" באותו רגע ,נשמע קול סיבוב המפתח בדלת. אבא שב הביתה מבית-המדרש ,שם נהג למסור שיעור מדי ערב. "אבא" ,קרא שמעון בקול חנוק ,בעוד אביו מסיר מעליו את מעילו ומתיישב במקומו ליד השולחן" .יענקל'ה יצא לפני שלוש שעות לבית- הכנסת לתפילת ערבית ,ועדיין לא שב!" אביו צמצם את עיניו לכדי סדקים ,שוקע במחשבות .אחר קם בזריזות ממקומו ,שב ולבש את מעילו ויצא אל הלילה הקר ,לבקש את בנו .רגליו נשאו אותו לעבר בית-הכנסת שבו נהג בנו להתפלל בקביעות ,שפתיו מרחשות תפילה כי הכול יבוא על מקומו בשלום .הוא פתח בשקט את דלת הכניסה ,נזהר שלא להשמיע רעש מיותר .בית-הכנסת היה חשוך; אור חיוור בקע מנר התמיד שהיה תלוי מול ארון הקודש .הלהבה הקטנה ריצדה באפילה ,מטילה צללים סביבה .אביו של יענקל'ה פסע על קצות בהונותיו, מגשש בינות הספסלים עד שהבחין בצמד דמויות קטנות ,מצונפות בירכתי החדר .הוא ניגש אליהם וטפח קלות על זרוע בנו ,משתדל שלא לגרום לו לבהלה .יענקל'ה התעורר למראה אביו הגוהר מעליו. "אבא" ,לחש" ,מה אתה עושה כאן?" "השאלה היא ,מה אתה עושה כאן". "אמרתי לך ,אבא ,שלוימה הוא חברי הטוב ביותר .לא אפקיר אותו .אם עליו לישון בבית-הכנסת ,אשאר אתו גם אני". אביו של יענקל'ה נעץ בו מבט חודר .היטב הכיר את בנו ,וידע כי בעניינים החשובים לו באמת ,ידבק בדעתו בנחישות .בעמקי לבו חש גאה בבנו על דאגתו ומסירותו לנשמה יהודית אחרת. "בואו הביתה ",אמר לשניהם ,ועזר לילדים הישנוניים לשאת את השמיכות .הם טיפסו בזהירות במדרגות הברזל הרעועות שהיו עטויות שכבת קרח דקיקה ,ונכנסו אל הדירה הקטנה .הוא מצא ליתום מקום לישון, ואיחל לשניהם ליל מנוחה. "יענקל'ה שלנו ,שיהיה בריא ,כשהוא מחליט על משהו ,הוא איננו מוותר", סיפר לאשתו מאוחר יותר" .האמת היא ,שלא רציתי להתווכח אתו ,בפרט כאשר נראה לי שהוא צודק". כך חלפו ימים ,שבועות ושנים .שלוימה התגורר בביתו של יענקל'ה במשך עשר שנים .השניים התבגרו; יחד למדו באותה ישיבה ,חולקים ספסל אחד, לומדים בחברותא .החברות ביניהם הלכה והתהדקה .עם הזמן נשאו השניים נשים והקימו בתים. יענקל'ה נשאר להתגורר בירושלים ,שם הצטרף לכולל ולמד במשך שנים ארוכות ,ואילו שלוימה היגר לאמריקה ,מקום הולדת רעייתו ,והשתלב בעולם העסקים .תקופה מסוימת המשיכו שני החברים לשמור על קשר ,אך במהלך השנים הלך הקשר והתרופף ,עד שנותק לחלוטין .בסופו של דבר, איש לא זכר עוד כי אי-פעם החשיב יענקל'ה המתמיד את שלוימה היתום לידידו הטוב ביותר. עשרים שנה חלפו מאז נישאו החברים .יענקל'ה ואשתו רוו מלוא חופניים נחת מצאצאיהם ,אף שמעולם לא נהנו מרווחה כלכלית .איכשהו הצליחו להסתדר במשך השנים ,אך כעת ,הגיעה השעה לדאוג לשידוכים .הילדים בגרו והגיעו לפרקם .דאגה חדשה החלה לנקר במוחם :מאין ישיגו את הכספים הדרושים למימון שרשרת החתונות ,בלי עין הרע? יענקל'ה שב לביתו מהכולל בצעדים כבדים; הוא חש את עול הפרנסה הרובץ על כתפיו כאילו היה זה שק כבד מנשוא .הרחוב היה חשוך ודומם ,ויענקל'ה פנה בתפילה אישית אל השם. "ריבונו-של-עולם" ,פתח ואמר" ,מודה אני לך על כל החסד העצום שעשית עמי ועם בני ביתי ,בכל יום ויום .תודה על ילדינו ,על האווירה הטובה השוררת תדיר בביתנו ,על החברותות שלי בכולל ועל-כך שזכיתי ללמוד את תורתך שנים רבות ,ולדאוג לפרנסת משפחתי בכבוד .אך כעת, ה' ,הנני פונה אליך ומבקש :אנא ,האר את עיני והורה לי אנה אפנה ומה אעשה כדי שנוכל להשיא את ילדינו מבלי שתביאנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם". כך שפך את לבו לפני ה' ,והמשא הכבד הוקל מעליו .הוא החליט ללכת למחרת אל הכותל ולהתפלל שם ,במקום ממנו לא זזה השכינה .לא הכיר מקום טוב יותר לשיחה ישירה עם הקב"ה. אל הכותל הגיע בשעת אחר-צהריים מאוחרת והצטרף לאחד המניינים הרבים לתפילת מנחה .לאחר-מכן פתח את ספר התהלים שלו והחל להשתפך ברגש .לאחר דקות ארוכות ,חש כי מישהו מביט בו .הוא נשא את עיניו ,סקר את האנשים סביבו ,והבחין באדם הנועץ בו את מבטו .הזר נראה כבן ארבעים וחמש ,לבוש היטב בחליפה מחויטת ,מרכיב משקפיים אופנתיים ופניו עטורות בזקן שחור מעוצב שנזרקה בו מעט שיבה .הרושם שהתקבל היה של איש עסקים מצליח .מדוע בחר דווקא בי? חשב יענקל'ה בלבו ,הייתי מעדיף שהוא ינעץ את מבטיו במישהו אחר .כעת ,לא יכול היה להמשיך ולהתפלל מתוך כוונה ,בעודו יודע כי מישהו בוחן אותו במבטו. הוא עבר למקום אחר בקצה השני של הכותל והמשיך להתפלל שם .הזר הגיע בעקבותיו. "שמעני ,ידידי" ,התפרץ יענקל'ה" ,האם לא מצאת משהו טוב לעשות מאשר לנעוץ מבטים באנשים המתפללים בכותל? שמא תתפלל קצת בעצמך?" האיש לא השיב; הוא הפנה את גבו ויצא לעבר הרחבה העילית הצופה על הכותל .יענקל'ה עקב אחריו בעיניו .כעת ,חש שאיבד כל יכולת להתפלל. הוא סיים בתפילה קצרה ,ואחר-כך התרחק מן הכותל ,פונה לעבר תחנת האוטובוס .אותו זר לבוש היטב צץ לפתע לצדו ,כצל שאינו מרפה. "אמור לי ,מה שמך" ,פנה ליענקל'ה. "מדוע אתה מבקש לדעת זאת?" השיב לו בשאלה. "מה אכפת לך? רק אמור לי את שמך" ,חזר האיש ,ויענקל'ה גילה לו את שמו .עיני הזר הוצפו בדמעות. "התזכור ילד יתום קטן שהתיידדת אתו לפני שנים רבות? ילד שקראו לו שלוימה? התזכור כיצד הבאת אותו לביתך והיית לו כאח?" יענקל'ה הנהן בראשו באיטיות ,סוקר את פניו של האדם העומד מולו. אט-אט ,נמוגו השנים ושלוימה התגלה לפניו -ילד קטן ,מבוהל ובודד .תוך שבריר של שנייה ,נפלו השניים זה בזרועות זה ,חבוקים באהבה ובחום, כשני אחים שחזרו ונפגשו לאחר שנים כה רבות. "בוא אתי אל המלון בו אני מתארח" ,הציע שלוימה ,ויענקל'ה הסכים ללא אומר; אחרי הכל ,היה עליהם להשלים את פער השנים האבודות ,בהן איבדו כל קשר. השיחה התארכה מאד .לאחר שסעדו את לבם במלון ,יצאו להתפלל מעריב בבית-כנסת סמוך .בתום התפילה ,שבו למלון והמשיכו בשיחתם. נדמה היה כאילו מעולם לא נפרדו .לבסוף ,פנה שלוימה אל חברו ואמר לו" ,יענקל'ה ,רוצה אני כי תדע ,הפעם תורי הוא לעזור לך ,בדיוק כפי שעזרת לי לפני שנים כה רבות .מבטיח אני לך -חברי הטוב ,הטוב ביותר בעולם -כי אעזור לך בכל דרך אפשרית ,אדאג לך לכל מחסורך עד זקנה ושיבה טובה; לך ולמשפחתך .ואל תעלה במחשבתך שזוהי צדקה -זהו חוב שברצוני לפרוע .יש לי חוב עצום כלפיך ,על שהצלת את חיי ,פשוטו כמשמעו". סיפר ר' יוסי אייזנבך (השמות שונו) בית ה' בתקופת מלחמת ששת הימים ,כיהן אבא אבן כשגריר מדינת ישראל באו"ם .ידוע היה כנואם מוכשר במיוחד ,דובר אנגלית רהוטה (שהייתה לו שפת אם) במבטא חינני ,ובעל אוצר מילים עשיר במיוחד .איש העולם הגדול ,לבוש היטב .היה זה אבא אבן שטבע את מטבע הלשון האגדי המתייחס לפלשתינאים ,עליהם נהג לומר כי "הם לעולם אינם מחמיצים הזדמנות -להחמיץ הזדמנות". אם תשאלו את פי ,ברור למדי מדוע בחרה בו המדינה לשמש כנציגה בפני העולם כולו .העיפו מבט קצר בתמונות שצולמו באותם ימים, ותראו את ה"צברים" לבושי חולצות שאינן מכופתרות כדבעי ,רוכבים על טרקטורים בקיבוצים אשר בלב המדבר .כמובן ,איש מהם לא ידע כיצד קושרים עניבה ,שלא לדבר על שליטה מינימאלית בשפה האנגלית .לא מן הנמנע כי אבא אבן היה מן הבודדים במדינה שעמד בקריטריונים הללו, ולכן נשלח אחר כבוד ליבשת אמריקה ,לייצג את המדינה כדבעי. ובכן ,די להתבדח! אבן היה ראוי לתפקיד ,ועל כך אין עוררין .מיליוני אנשים ברחבי העולם ישבו במהלך מלחמת ששת הימים ,מרותקים למסכי התקשורת האלקטרונית ,כדי לשמוע את אבא אבן היוצא להגנת עמדתה של ישראל .תחילה ,נראה אבן כשהוא מזועזע ,בהדרגה שב לו בטחונו העצמי ,ולבסוף הופיע כנציג הצד המנצח -ולכל אורך הדרך ,ריתק את קהל השומעים והצופים בעולם כולו ,בעוד המצב כאן בארץ מתהפך מן הקצה לקצה והופך לניצחון מוחץ בכל החזיתות. אך במשך כל המלחמה ובעשרות הנאומים אותם נשא באותה תקופה, בלט דבר אחד בהיעדרו .מעולם לא עלה שם שמיים על שפתיו .הוא לא הודה לקב"ה ,ולו פעם אחת ,על הנסים שחולל לעמו ישראל .מעולם לא שמעו "ברוך השם" או "בעזרת השם" יוצאים מפיו -לא הייתה כל התייחסות לכך ש'מישהו' ,פרט לצבא הישראלי ,מילא תפקיד מפתח במלחמה .די היה לו הניף אצבע והצביע כלפי מעלה ,כדי להראות קבל עם ועדה כי יד ה' היא המנחה את המאורעות המתרחשים לנגד עינינו .אך תנועה קלה זו מעולם לא נראתה. באותם ימים שלח הרב מרדכי גיפטר זצ"ל מכתב למר אבן ,בו הוא תמה מדוע לא ניצל את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לו .תשובתו של אבן נשלחה כשהיא מודפסת על-גבי נייר מכתבים רשמי ,ובה נאמר כי זו מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל ,שלא להזכיר לעולם את שם ה' בכל עניין הקשור למדינה .קיצורו של דבר ,זוהי מדיניות ממשלתית רשמית לא לגרום לעולם קידוש השם! אך היו גם אנשים אחרים ,אשר להם מבט שונה לחלוטין על החיים. בתחילת המאה העשרים ,הייתה ארץ ישראל נתונה תחת שלטון האימפריה העותומאנית .בעבר היתה זו ממלכה אדירה ,אשר שלטה על חלקים נרחבים באסיה ,ובעטיה של שחיתות מקיפה הלכה והתפוררה, תוך שהיא מאבדת את אחיזתה בשטחי האדמות העצומים שהיו בידיה. הבריטים ,מאידך ,היו נמרצים ,נלהבים ,לוחמניים ,מוכנים ומזומנים ליטול לידיהם את מושכות השלטון על האזור האסטרטגי הידוע בכינויו "המזרח התיכון" ,אחד הצמתים הגיאוגרפיים החשובים בעולם .המלחמה הייתה בלתי נמנעת ,ולא חלף זמן רב עד כי שני הצבאות נערכו לקרב .הבריטים שילחו את התורכים ,ובכך בא הקץ לשלטון העותומאני על ארץ ישראל - "פלשתינה" באותם הימים -ואף נסתם הגולל על האימפריה העותומאנית המהוללה. היה זה רגע היסטורי ,כאשר גנרל אלנבי האגדי (על-שמו קרויים רחובות רבים בערי המדינה) בא בשערי העיר העתיקה ,רכוב על סוס קרב ענק ממדים בגאוות מנצחים .אך במקום להיכנס ברכיבה לתוך העיר העתיקה עצמה ,ירד מעל סוסו והמשיך בצעידה רגלית ,מבטא בכך רגשי כבוד לאתר הקדוש. הבריטים מינו את סר הרברט סמואל לנציב העליון ,והוא יצא ללא שיהוי בדרכו ארצה ,כדי לתפוס את מקומו .הפתעה נעימה ציפתה לאנשי היישוב היהודי בארץ ישראל ,כאשר התברר להם כי הנציב העליון הנמצא בדרכו לכאן הוא יהודי ,ואף בעל חיבה למסורת. עם הגיעו ארצה ,נכנס סר הרברט לתפקידו והחל למלא בחריצות את חובותיו הפוליטיים :הוא יצא לסבב ביקורים אצל מנהיגי כל הדתות המתגוררים בירושלים .הוא נפגש עם המופתי של ירושלים ,חאג' אל חוסייני, שהיה מקורב להיטלר ימ"ש ואויב מושבע של כלל ישראל .כן נפגש עם ראשי הכנסיות הרוסית האורתודוקסית ,היוונית האורתודוקסית ,הקתולית ואפילו האתיופית ,בין השאר .לאחר שסיים את סבב ביקורי הנימוסין שלו אצל כל אותם גויים ,הודיע לראשי הקהילה היהודית כי בכוונתו לבקר בביתו של רבה הראשי של ירושלים ,רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. ראשי הכנסיות ,שאותם כיבד סר הרברט בביקורו ,התגוררו בבניינים מפוארים ,כיאה לאנשים במעמדם (חלק גדול מאותם בניינים עדיין עומד על תלו) .אך מנהיגה הרוחני של היהדות החרדית בירושלים של אותם הימים התגורר בדירה זעירת ממדים וטחובה בשכונת בתי מחסה ,סמוך ונראה לבית-הכנסת החורבה .אין צורך לומר כי אנשים רבים שאלו את עצמם מה תהא תגובתו של סר הרברט למראה מעונו הדל של ר' יוסף חיים ,ומתוך דאגה כנה שלחו קבוצת נציגים אל בית מורם ורבם ,לפגישה דחופה. "רבינו" ,אמרו" ,הנציב העליון עומד לבקר בביתכם" .הם סקרו את החדר הקטן והצנוע. "ביתו של הרב טוב בעיניו ובעינינו ,אך איננו כפי שרגיל סר הרברט לראות .היסכים כבוד הרב להחליף את דירתו עם אחד הדיירים בקומה העליונה? אמנם ,הדירות שלהם אינן מפוארות ,אך לכל הפחות הותקנו בהן חלונות ,והן מוארות ומאווררות". "יש לי חלון" ,השיב להם הרב ,מחווה בידו על החלון הבודד בביתו ,ממנו נשקפו רגלי העוברים ושבים ברחוב. "אך הבית טחוב ואפלולי" ,מחו נציגי הקהילה בפניו" .וכדי להיכנס פנימה ,יש לרדת עשר מדרגות .סר הרברט גבוה מאוד ,ויהיה עליו להתכופף בכניסתו לבית הרב". "אל נא תשכחו ,כי לא אני הוא שהזמין את סר הרברט לביתי .לו שלחתי לו הזמנה ,ייתכן שהיה צדק בטענתכם כי עליי לדאוג למראה 'מכובד' יותר לקראת ביקורו .אך סר הרברט הוא שביקש רשות להגיע לביקור ,ולכן אין כל סיבה להעמיד פנים .אדרבה ,יבוא סר הרברט ויראה כיצד אני חי באמת. זו מציאות חיי". "אבל רבינו" ,הפצירו האנשים בפניו" ,מה עם השולחן? אולי יסכים כבוד הרב לפרוש מפת שולחן חדשה?" הרב שקל את בקשתם ולבסוף הנהן לאות הסכמה; לכבוד הנציב העליון הבריטי ,תונח מפה חדשה על שולחנו של הרב ,אשר כרגיל ניצב חשוף ,ללא כל מפה המעטרת אותו. היום הגדול הגיע לבסוף ,וכבר בשעת בוקר מוקדמת פקדה התרגשות עצומה את תושביה היהודיים של העיר העתיקה .בבתי-המדרש התגודדו חבורות-חבורות לאחר התפילה ,משוחחים ביניהם תוך-כדי גלגול רצועות התפילין והכנסתן לנרתיקן; ברחובות נעצרו אנשים בדרכם לקניית כיכר לחם לארוחת הבוקר ,לחטוף שיחה קצרה .באותו יום ,בתי המדרש התרוקנו כמעט לחלוטין מיושביהם ,ורק המתמידים הגדולים ביותר הצליחו להתגבר על פיתוייו של היצר הרע ולהמשיך בלימודם .כל השאר יצאו לרחוב כדי להיות עדים לפגישה ההיסטורית. ואמנם ,זו הייתה פגישה היסטורית .אם יש משהו שהבריטים מיטיבים לעשותו ,בטוחני שהם יסכימו אתי אם אציין את עריכת הטקסים כאחד הדברים העומדים בראש הרשימה .הנציב העליון הבריטי הגיע לעיר העתיקה בירושלים ,בלוויית פמליה גדולה :לובשי מדים מגוהצים רכובים על סוסים אבירים חלפו ברכיבה איטית ומרשימה בסמטאותיה הצרות של העיר ,לצדם של נכבדים חנוטי עניבות ולבושי חליפות ,בנוסף לקבוצת חיילים בריטיים במדי קרב .וכמובן -סר הרברט בעצמו ,במדיו המרשימים, כראוי לנושא במשרה הבכירה ביותר של האימפריה הבריטית בפלשתינה, רוכב בגאון על סוסו המרשים .באותו יום ,בא לידי ביטוי הודה והדרה של ממלכת בריטניה במלוא תפארתה. כך עשתה השיירה הנכבדת את דרכה המתפתלת ברחובות הרובע היהודי ,מגיעה לבסוף אל שכונת בתי מחסה ובית-כנסת החורבה .שם ירדו כולם מעל סוסיהם ,והפמליה הגדולה על כל אנשיה פסעה בעקבות הנציב העליון ,שנכנס בעד שערי האבן של החצר העתיקה המתפוררים מרוב שנים. בכניסתו לחצר ,התלוו אל סר הרברט קומץ אנשים בלבד :ד"ר וולך ,מנהל בית-החולים שערי צדק ,היה שם ,ועמו יהודי לבית משפחת בלוי .יחדיו, ירדו במדרגות המובילות לבית-המרתף של ר' יוסף חיים זוננפלד ,רבה הראשי של ירושלים .סר הרברט נאלץ להתכופף עם כניסתו פנימה ,כדי שלא להיחבט בראשו .הוא נכנס לדירה הצנועה ,המרוהטת בפשטות ,והביט סביבו בפליאה .מעולם לא ראה בית מעין זה. סר הרברט פנה אל הרב ושאל" ,האם כבוד הרב לא יכול היה למצוא מקום נמוך יותר להתגורר בו?" השאלה נותרה תלויה בחלל החדר ,מצפה לתשובה :מדוע גר אדם כה גדול במקום כה עלוב? ר' יוסף חיים לא השיב ישירות .במקום זאת ,החווה בידו ,מאותת לסר הרברט לגשת עמו אל החלון הבודד בדירה ,וביקש ממנו להביט בעדו החוצה. "הבט לכיוון ההוא" ,אמר לנציב העליון" .ישר מולנו נמצא מקום הבית הקדוש .שם עמד בעבר בית המקדש .אך הוא לא היה רק בית-המקדש שלנו; היה זה בית ה' בעולמנו" .הוא השתתק לרגע .קומץ האנשים בחדר המתין בדומיה להמשך הדברים ,חש מעין הד לקולו של נביא מימי קדם. סר הרברט הטה אוזנו ,מבקש לקלוט כל מילה. "בעוד אנו משוחחים" ,המשיך הרב" ,עומד בית ה' שומם ,חרב ,נתון בידי הגויים העושים בו ככל העולה על רוחם .הבית הקדוש נחרש וחולל". ר' יוסף חיים ניצב זקוף ,עיניו יוקדות מתוך יראת שמיים לוהטת" .נו ,אם בית ה' ניצב לו נטוש ,מוזנח ונשכח מלב ,האם ראוי כי ביתי שלי יהיה במצב טוב יותר?" לא היה עוד מה להוסיף .הביקור הסתיים .סר הרברט הבין את גדלותו של הרב .הוא יצא מביתו בצעד לא-יציב ,פניו חיוורות מהתרגשות. ומה אתנו? אנו ממשיכים לחיות את חיינו כאילו לא חסרנו מאומה .נוח לנו להתעלם מהאיתותים הנשלחים לנו משמיים .כל אחד מאתנו מתגורר בבית נוח ונעים ,בעוד בית ה' עודנו חרב .נותר לנו רק לזעוק אל השם: "השיבנו ...ונשובה ,חדש ימינו כקדם". סיפר ר' אברהם חיים פוייער רגעים של אימה "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא" (משלי ג' ,כ"ה) דמי אחיך הוא נכנס לחדרו של הרב בארשת של התרסה ,ארשת נזעמת המטשטשת את תוי פניו הנאים .סנטר מוצק ,עצמות לחיים גבוהות ,אף ישר .קשה היה לקרוא את פניו ,בעת שעיניו איבדו את ברק חיותן .נראה היה אבוד ,חסר חיים .הרב -דמות מוכרת בעולם הקירוב -התבונן בצעיר במבט מבין :אין זו הפעם הראשונה עבורו .פעמים כה רבות פגש צעירים כמותו -צעירים המחפשים ללא הרף ,ואינם יודעים היכן וכיצד להשיג את אשר ביקשו! לבו נשבר בקרבו .על פי רוב לא בחרו בצעד כה קיצוני של המרת הדת; כרעם ביום בהיר הופיע צעד זה .הרב התאמץ לשוב ולמקד את מחשבתו בעניין העומד על הפרק .אם אמנם קיבל הבחור על עצמו את עקרונותיה של דת זרה ,מה ,אם כן ,יבקש כאן? מה עניין לו במשרדו של הרב? "יש לי שאלות" ,קבע הצעיר ,ומשהו ניצת בעיניו .שמץ התלהבות ,רמץ חבוי מנשמה מיוסרת. "כן" ,עודד אותו הרב להמשיך" ,שאל ,בני ,שאל ככל העולה על דעתך". השאלות ניתכו ,התשובות זרמו ,והפגישה הלכה והתארכה .הצעיר צעק, התגונן ,התקיף .עד מהרה חש כי אין באמתחתו כלי זין כנגד משנתו הסדורה של הרב .ככלות הכל ,שנים כה ארוכות עוסק הרב בענייני קירוב ,ומסתבר כי הוא מוכן לכל שאלה .השיחה נסתיימה בהזמנה מצד הרב אל המיסיונר, העומד בראש הקבוצה שאליה השתייך הצעיר ,הזמנה לדיון ולויכוח. גם הצעיר הצטרף לפגישה ,התיישב לצד מורה דרכו ועקב בהשתאות אחר התהליך .ראשית נכנס המיסיונר למשרד בגו זקוף ,נמרץ ושופע ביטחון, סמכותיות ולהט דתי .תוך זמן קצר התברר לו ,כי מולו ניצב אדם המסוגל להכריעו על נקלה .אגלי זיעה החלו לבצבץ על פניו .הוא עבר לעמדת מגננה ,וטרם חלפה מחצית השעה ,ניכר היה למי מן השניים התמצאות מעמיקה יותר בענייני דת .הצעיר היה שרוי תחת רושם עז ,ובהחלטה של רגע השליך את כל "ספרי הדת" שלו. אך בכך לא תם הסיפור .לא עברו ימים רבים ,ושוב פקד הצעיר את משרדו של הרב .נראה היה נרעש ,מבולבל ,חסר כיוון .ברור היה לרב כי טירדה כבדה מעיקה עליו. "מה לך ,בני" ,פנה אליו" .מה מציק לך?" "עלי לחזור מעט אחורה בסיפור חיי" ,השיב הצעיר ביבושת. בדעתו היה לספר כיצד התגלגלו הדברים ,וכיצד הגיע לידי ההחלטה לעזוב את היהדות ,שעליה גדל והתחנך. "בפגישתנו הקודמת ,התרשמתי ממך בעומק לבי" הודה בפני הרב, "התפעלתי מידיעותיך המקיפות ,ומן העובדה שהנך 'נאה דורש -נאה מקיים' .רצוני לומר ,פגשתי לא מעט אנשים אשר ניסו את כוחם בויכוח עם אותו מיסיונר שהבאתי לכאן ,אך איש מהם לא שוחח עמו ברמה זו ,ולא היה מסוגל להכריע את הדיון בזמן כה קצר". "מה ,אם כן ,קרה?" חזר הרב ושאל. "למחרת פגישתנו ,הוזמנתי להרצאה שלך .הלא אמרתי ,הותרת עלי רושם כה עז ,עד כי קיבלתי את ההזמנה ללא היסוס ,וציפיתי לשוב ולראותך". הרב הנהן בראשו ,מאותת לו להמשיך" .ואז?" שאל" .מה קרה באותו ערב?" "ובכן ",המשיך הצעיר לספר" ,המקום היה גדוש עד אפס מקום .אלפי איש היו שם .האווירה הייתה כה מרגשת :ברקע התנגנה מוסיקה יהודית, ודוכנים רבים הציעו למכירה ספרים בנושאי יהדות .תחושתי היתה נפלאה, הייתי כה גאה להיות יהודי. משנכנסתי לאולם ההרצאות ,גיליתי כי לא נותרו מקומות ישיבה פנויים .מסתבר ,שאנשים רבים התאמצו לשמור לעצמם מקום שעות טרם ההרצאה" .הוא השתתק לרגע ,והרב הבין כי חלקו המכריע של הסיפור הנה זה בא. "כמה חבר'ה התחילו להכניס ערמות של כסאות לתוך האולם ,כדי לאפשר לאנשים נוספים לשבת. תחילה ,התנהלו העניינים בצורה מסודרת ,אך תוך דקות ספורות התחוללה מהומה .איש לא נהג בנימוס או בהתחשבות; הכל דחפו ונדחפו ,עד כדי תוהו ובוהו מוחלט .לא הייתי מייחס לך חשיבות כה רבה, אילולי השתתפתי שבועות ספורים קודם לכן בכינוס שהתקיים מטעם הכת המיסיונרית שהשתייכתי אליה .באותו כינוס ,ציפו לארבעים אלף משתתפים ,ובפועל הופיעו פי שניים -שמונים אלף! התדע ,לא שררה כל מהומה .הכול ישבו בשקט מופתי ,בנימוס מושלם ,והמתינו להסדרת העניין. הפער בין שני האירועים ,זהו אשר כה חרה לי". הרב התרווח בכיסאו ,ממולל באצבעותיו את זקנו .הוא שקל היטב את דבריו בטרם השיב .לבסוף פתח בדבריו. "התרצה לדעת מדוע נהגו האנשים אצלנו באופן כה בלתי ממושמע? אומר לך .הסיבה היא ,מפני שעם ישראל חי!" חי! המילה התגלגלה בחלל החדר" .חי" ,שב ואמר" .אותם המשתתפים בערב שערכנו ,עלולים לעתים לטעות ,לשגות ,לבחור בהחלטה לא-נכונה .כן .כן .הם טועים לעתים .אך הם חיים ,וזהו הדבר החשוב מכל .במשך הזמן ,תחת הדרכה והכוונה נכונה, הם ישפרו את הנהגותיהם .אך השורש להנהגה ה'פרועה' הוא העובדה שהם חווים את החיים ,ממצים כל רגע ואוהבים כל דקה ,מנסים לאחוז בחיים בכל שריר ותא מתאי גופם .הם חשים את חייהם בעוצמה כה רבה; נשמותיהם מבקשות ,רעבות גם צמאות למשמעות ולתזונה נאותה .כל זה מתרחש ,רק כאשר אנשים חיים באמת!" המילה הזו -חי! -אותם משפטים ספורים ,הם שחלחלו לבסוף בנשמתו של הצעיר .ההבנה החלה לנבוט בו ,והוא ביקש לספוג את האמת הטמונה באותן מילים .באופן כלשהו ,בלתי מובן ,ניצת משהו בלבו .עצם המחשבה שהוא הינו חלק מאותו עם מופלא ,עם שהוא חי באמת וחותר ללא הרף בחיפושו אחר האמת ,עוררה אותו לבקש ,אם יאות הרב למצוא עבורו מקום בו יוכל להתנסות מעט בלימוד. הרב הרהר לרגע ,והעלה את הצעתו לפנות לישיבה מסוימת הנמצאת בעיר העתיקה של ירושלים ,מרחק דקות ספורות מן הכותל .שם יוכל למצוא את כל התשובות לשאלותיו .אחוז ספקות ,הגיע הצעיר אל הישיבה. במהלך חופשת הפסח הקודמת אירע הדבר .בניין הישיבה התרוקן מתלמידיו ,ובבית-המדרש שררה רוח עגמומית ,כאדם שננטש ונשכח מלב אוהביו .צעיר בעל חזות לא-מוכרת פסע בחשש לתוך הבניין ,לא לפני שווידא כי אין איש מבחין בו .בידו היה פתק עליו נרשמו מספר שורות בכתב-יד .הפתק קופל שוב ושוב עד שהפך לריבוע לבן קטן ,אחוז היטב בכף ידו השחומה .שמו היה ג'מאל ,ודמותו לא נראתה מאיימת. הוא התגנב בחשאי לתוככי הבניין והחל לתור אחר אי מי ,אך את מי יוכל למצוא כאן בימי פגרה? דקות ארוכות חלפו עד כי לבסוף מצא מישהו. די היה לו במבט אחד; הוא הפנה אותו לר' אליהו ,ראש הישיבה .ר' אליהו נהג להקדיש את כל שעות היום ומרבית שעות הלילה ללימוד בחדרו הקטן, הצמוד לבית-המדרש .ג'מאל פסע בהיסוס מה לעבר חדרו של ר' אליהו, חוצה את בית-המדרש השמם .הוא נעצר מחוץ לדלת .קול ניגון ערב הגיע לאוזניו -קול לימוד תורה .הצלילים נעמו לו ,אף שלא הבין את פשרם. הוא נקש על הדלת ,ולאחר מספר נקישות נקטע הקול .הדלת נפתחה, ועיניו פגשו זוג עיניים טובות ורכות .באופן אינסטינקטיבי ,חש כי האדם הניצב מולו ראוי לאמון .בלבו הודה לקב"ה על שהובילו למקום זה ,אך היטב ידע כי הדרך לפניו עודנה ארוכה וקשה .הוא הגיש לר' אליהו את הפתק ללא אומר ,בסבלנות ובשמץ תקווה ,וצפה בר' אליהו פורש את קיפולי הנייר וסורק את הכתוב במבט מהיר .המתח גאה בו ,והוא שמע את לבו הולם. הוא חש את הצווחה המאיימת לפרוץ מתוכו ,תוך שהוא ממתין לתשובה. "שוב אליי מחר" .אמר ולא הוסיף. למחרת שב והופיע ,אוחז בידו פתק נוסף .שוב ,נעצר לרגע בפתח הישיבה, תר סביבו כחיה נרדפת המרחרחת באוויר ,מנסה לגלות סימני סכנה .ואז, חמק פנימה ופנה היישר למשרדו של ר' אליהו .הפעם ,הזמין אותו ר' אליהו בעצמו פנימה .ואז ,ביקש ממנו לספר לו את סיפורו .והבחור הערבי סיפר. הדת שעל ברכיה גדל עוררה בלבו שאלות רבות .ניסה למצוא תשובות לתהיותיו -בבית-הספר ,אצל אדם חכם זה ואחר ...לבסוף ,בתחושת ייאוש, פנה אל בית-המשפט העליון המוסלמי ,השוכן בכיפת הסלע ,על הר הבית. שם ,הציב בפני השופטים את שאלותיו .אך תשובותיהם לא היו מספקות; אף לא אחת מהן הצליחה להרוות את צימאונו ולצנן את האש המתלקחת בנפשו. הוא עזב את הר הבית -כך סיפר לר' אליהו -ושב לביתו ,השתרע על מיטתו וניסה להירדם -לשווא .שעות ארוכות התהפך על משכבו ,מחשבות מתרוצצות במוחו בחיפוש נואש אחר האמת .לבסוף ,שקע בשינה טרופה, ממנה הקיץ בשעת בוקר מוקדמת .לפתע ,שמע קול פנימי הלוחש לו" ,לך אל היהודים!" רק אז ,התעוררה בו התחושה כי האמת ממתינה לו שם - אצל ה"יאהוד" .הוא כאן; רצונו ללמוד .והיה אם יתברר לו כי דת אמת היא, אזי ...אולי הוא יוכל... בנקודה זו ,קטע אותו ר' אליהו .אין כל טעם לדון באפשרות של גיור; לא כעת .רבים הם הנושאים שיש לדבר אודותם קודם לכן. שעות ארוכות שוחחו ביניהם ,הנער הערבי לא ידע שובעה .הנהגתו הרצינית והענווה היתה מעוררת התפעלות .עד מה משונה היה הדבר ,הלא גרים ערבים אין בנמצא כלל .והנה ,יושב לו בישיבה בחור צעיר ,ערבי אותנטי ,החפץ באמת ובתמים לגלות את האמת .מוכן לעשות כל שנדרש על מנת לאחוז באמת זו ולא להרפות ממנה ,אם אך יחשוף אוצר זה שהוא מבקש .וכך ישבו ולמדו עמוק לתוך הלילה. טרם עזב את מקום המבטחים העוטף את יושביו בחום ,ביקש מאחד מיושבי בית-המדרש לצאת החוצה ולסרוק במבטו את הרחוב ,לוודא שאין בנמצא איש העלול להעמיד בסכנה את חייו של צעיר ערבי המבקש להצטרף אל הדת ,שהיא שנואת נפשו של האיסלם מימים ימימה .שני תלמידים נענו לבקשתו ומסרו לו כי הוא יכול לצאת לרחוב ללא חשש. אך ערבים מצויים בכל מקום ,ואף שרבים מהם אנשים פשוטים ,יש מהם היודעים היטב היכן תרים אחר צעיר שהציב שאלות נוקבות בפני בית המשפט העליון שלהם ויצא משם בפחי-נפש. השעה הייתה מאוחרת מאד ,בצאתו מבניין הישיבה .הרחוב היה שמם. בעודו פוסע ברחוב ,חש מעין מדקרות בעורפו ,כאילו עשרות זוגות עיניים עוקבות אחריו .הוא המשיך לצעוד מתוך תחושה הולכת וגוברת של אי-נוחות מהולה בחרדה ,מתקדם לעבר החדר העלוב שהיה לו לבית ,עמוק ברובע המוסלמי של העיר העתיקה ,בשוק הקצבים .בדרכו חלף על-פני סמטאות מעלות צחנה ,שניכרים בהן שרידי הפעילות השוקקת ששררה בהן. לפתע שמע קול מגפיים החובטות במרוצה על-גבי המרצפות החלקלקות, קרבות לעברו במהירות .לא היה לו ספק בכך :אלו הם רודפיו ,המבקשים להשיגו ולרוצחו נפש. הוא פרץ בריצה מהירה .אנשים הצטרפו למרדף ,וקולות ההמון המשולהב הדהדו בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה ,מתערבים בענני האבק המיתמרים באוויר הדחוס .הם ביקשו את דמו .נחלי זיעה שטפו את פניו וזלגו במורד גבו ,עד שהיה ספוג זיעה .הוא התנשם בכבדות; כל שאיפת אוויר צרבה כאש בגרונו ובריאותיו .לבסוף הגיע לקצה הרחוב במעלה הגבעה ופנה חדות ימינה אל ביתו .מאחוריו התגברו צעקות הרודפים שהתאחדו לגוש אחד אשר לו משימה רצחנית משותפת. "הרגו את הכופר!" צווחו בגרונות ניחרים" .הרגו את מי שמביא קלון על האיסלם!" סוף-סוף הגיע לדלת ביתו .בידיו הדביקות מזיעה ,הרועדות מפחד, שקשק צרור המפתחות ,וכמעט שנשמט לקרקע .לבו הלם בפראות בחזהו, בעוד ההמון המשולהב קרב לעברו בסכינים שלופים .ככלות הכול ,היו הם הקצבים של הרובע המוסלמי; רגילים היו להשתמש בסכינים מושחזים היטב .לאחר מספר ניסיונות כושלים ,הצליח לתחוב את המפתח לחור המנעול והדלת נפתחה לרווחה .בתנועות תזזיתיות ,כאדם הנלחם על חייו, הדף אל הדלת כל חפץ כבד שנמצא סביבו :שולחן ,כסאות ,עגלה שבורה, כדי לעכב את פתיחת הדלת בידי רודפיו .לאחר-מכן ,דהר במעלה המדרגות אל דירתו הזעירה והחל לחפש בקדחתנות בארונות הבגדים עד שמצא את מבוקשו :כפייה ישנה שהייתה שייכת למחמוד דודו .הוא התעטף בה היטב ,מסתיר את פניו בין קפלי הבד המשובץ .לאחר-מכן עטה על גופו חלוק ישן ,בעוד קולות ניפוץ הדלת נשמעים מן הקומה הראשונה .השכנים סביב העמידו פנים של ישנים בשלווה ,כביכול אינם שתים ליבם למהומה המתרחשת בדלת אמותיהם. הוא העיף מבט חפוז אל חדרו הקטן ,נפרד ממנו לעולמים .לאחר-מכן, פתח את החלון וטיפס החוצה ,אל הגג .משם התקדם בזהירות לקצה, מתכונן לקפיצה אל גגו של הבית הסמוך .בשעת סכנה ,מסוגל הגוף למעשים .הוא פסע צעדים ספורים לאחור ,ואז ניתר קדימה אל הבית מעבר לסמטה .משם ,המשיך מעל הגגות ,מזנק שוב מעל לתהום החשוכה ,לבו מפרפר באימה .לבסוף ,טיפס וירד דרך מרפסת וממנה אל הרחוב ,בקצה השני של הרובע .הוא פסע בדממה ברחובות העיר ירושלים ,סתם ערבי זקן המתהלך לתומו בשעת לילה מאוחרת .לאחר דקות ארוכות הגיעו לאוזניו צלילים שנדמו לו כמנגינה ערבה ומתוקה :קולות שיחה בעברית ,צלילי ניגון הבוקע מאחד מבתי-הקפה הפזורים לאורך רחובה של עיר .מכאן ,עשה את דרכו חזרה למקום היחידי בו ידע כי הוא בטוח מפני כל רע :הישיבה. בישיבה קידמה את פניו מהומה רבתי .תיכף ומייד הובהר לו כי לא יוכל לחוש שם בטוח; הוא מבוקש על-ידי 'אחיו' הערבים ,וסכום כסף גדול הובטח למי שילכוד אותו -חי או ...כעת ברור היה לו מדוע כה מועטים הם הגרים הערביים .השאלה היא -היכן תימצא לו מיטה ללון בה? אין בחור שיסכים להתכבד ולחלוק עמו את חדרו -לא עם אדם מבוקש שדמו בראשו! לבסוף ,התנדב דני -התלמיד החדש ,הבחור עם כל אותן שאלות, זה שחזר מ"שם" -לא רק לארחו בחדרו ,אלא להתלוות אליו לכל מקום. בחור חסון ושרירי היה דני ,והוא לקח את הצעיר הערבי תחת חסותו. בינתיים ,ישב מנהל הישיבה בחדרו וניהל שיחות טלפון ארוכות עם מוסדות שונים ברחבי הארץ ,מנסה למצוא מקום שיאות לתת קורת גג לתלמיד השרוי בסכנת חיים .בכל מקום אליו התקשר סירבו לבקשתו. לבסוף ,יצר קשר עם ישיבה בצפת ,שאנשיה נעתרו להפצרותיו לתקופת ניסיון קצרה .כעת ,נותרה בעיה אחת -מי יתלווה לג'מאל בדרכו הארוכה מירושלים לצפת? איש לא היה מוכן לקחת על עצמו את המשימה ,פרט לדני .עבורו ,היה זה חלק מהבטחתו הראשונה .הם יצאו מהישיבה בשעה מוקדמת של קדם-זריחה ,חומקים לתוך מכונית שהמתינה להם בחצר הישיבה .הם עזבו את העיר בנסיעה מהירה ,מבצעים פניות חדות ופתאומיות כדי לוודא שאין עוקבים אחריהם .כך הגיעו בשלום לצפת .דני נפרד מידידו החדש מתוך דאגה ותקוה. ימים ספורים לאחר-מכן ,התקיימה בישיבה מסיבה לכבודו של דני .אורח הכבוד היה אותו רב אשר שלח את דני לישיבה .הוא נשא את המשא המרכזי בפני הקהל שהתכנס לרגל האירוע .תחילה ,ניתנה רשות הדיבור לחתן השמחה עצמו .דני הודה בפני קהל שומעיו כי הוא מרגיש כיצד הגיע, סוף-סוף ,למקום של בהירות וצלילות בחייו .סוף-סוף הוא מבין מאין הוא בא .ספקותיו נמוגו ,והוא חש מוכן ומשתוקק לעבוד את ה' ,לקבל עליו עול מלכות שמיים .הרב נשא דרשה מרתקת ומרגשת .הוא הסביר כי ניתן לייחס את העובדה שדני זכה לגלות את האמת לאחר שהות כה קצרה בישיבה - להחלטות שהוא בחר להגיע אליהן. "כאשר בחור צעיר מוכן לסכן את חייו ולשמש שומר ראש ומלווה לאדם מבוקש; כאשר בחור צעיר מוכן להתלוות לאדם הנמלט מפני רודפיו, בידיעה כי עלולים לעקוב אחריהם וכי הם חשופים לסכנה ממשית -יש מי שמבחין בכך ושולח לו סייעתא דשמיא מיוחדת ,המורה לו את הדרך .דני, מעתה ואילך ,משמיים יעמדו לצדך". כפי שסיפר ר' שמואל פיהה נפש תחת נפש המקום :שיקגו .הזמן :שנות ה 20-של המאה הקודמת -ימים סוערים בדברי ימי אמריקה .ימי שחיתות פוליטית והידרדרות בפשיעה .ייצור משקאות אלכוהוליים והמסחר בהם נתונים היו תחת הגבלה וכפופים לפיקוח ממשלתי הדוק .העיר ,הידועה בכינויה "עיר הרוחות" (על-שם הרוחות המנשבות בה תדיר) ,התפרסמה באותם ימים כמרכז הפשע המאורגן .מילים אפלות כמו "המאפיה"" ,אל קפון" ,היו קשורות איכשהו בשמה ,ואף ראש העיר שלה התפרסם בחיבתו למתת-יד .חרף כל זאת, נרקמו והשתרגו חיים יהודיים במרכז מערב ארה"ב ,וקהילות קמו ונתהוו. באותם ימים ,היו מרבית הקהילות מושתתות על מהגרים ,חדשים מקרוב באו ,אשר היו נתונים עדיין במאבק התבססות והישרדות יום-יומי. ישראל סמואל -זגג במקצועו -מוכן היה לצעוד רגלי קילומטרים ,ולו רק למצוא עבודה כלשהי ,כדי שיוכל לתת טרף לביתו .בעודו עובר ברחובות העיר ,היו עיניו תרות אחר כל עבודה העשויה להתאים לו ,רצוי עבודה רבה. עניין היה לו בשריפה שפרצה לפני לילות ספורים .באישון לילה נעורו כל דיירי השכונה לשמע יללותיהן של עשרות מכוניות כיבוי אש ששעטו מכל קצוות העיר אל הבניין הפינתי הגדול ,הניצב מרחק גושים ספורים מביתו של ישראל. שונות של אש אדמדמה היתמרו אל על ,מקרינות בוהק לוהט אל שמיים חשוכים של תחילת החודש ,והמוני סקרנים הגיחו מן הבתים כדי לעקוב אחר הכבאים הנאבקים בלהבות האכזריות .רשת סבוכה של צינורות מים הייתה מוטלת על המדרכה ,נדמית כמגש ספגטי ענק .הכבאים לא הרימו ידיים ,והוסיפו בגבורה לנסות ולאתר את מוקד האש ,על מנת להתגבר עליה ולכבותה ,אך ללא הועיל. בין אלפי הצופים עמד גם ישראל ובהה במתרחש כמהופנט .הכבאים ניסו לפרוץ פנימה לתוך הבניין ,אך להבות האש הניסו אותם מיד .לפי השמועה שהחלה לעבור מפה לאוזן ,היה בניין זה בבעלותה של המאפיה, ארגון הפשע המאורגן של שיקגו ,ולמראה כאלפיים הכבאים שהזדרזו ובאו ,נראה כי נכונה השמועה .עדיפות עליונה העניקו ראשי העיר לכיבוי שריפה זו .אויה לאזרח הקטן הזקוק לשירותי מחלקת הכבאות של העיר שיקגו בלילה כזה ,בו משתוללת השריפה העזה ביותר בדברי ימי המאפיה בעיר הגדולה .לבסוף ,לאחר מאבק ממושך ועיקש ,הוכרעה האש .הכבאים גררו את צינורות הכיבוי לתוך הבניין ,מגיחים מדי-פעם אל הרחוב בפנים מפויחות לנשימת אוויר צח ולהפוגה קצרה ,ושבים פנימה בצעדים נחושים. רוב הצופים בחיזיון הבינו אל נכון כי ההצגה עומדת להסתיים ,והם נטשו את הזירה לטובת מיטתם השכוחה ,מקווים לחטוף מעט שינה בשעות שנותרו עד אור הבוקר .ישראל נותר על עומדו ,בוהה בבניין ,ומחשבות מתרוצצות במוח :ראשית לכל ,יהיה כאן צורך בזגג ,ופירושו של דבר שכדאי לו להתייצב במקום מוקדם בבוקר ,ולהציע את שירותיו. יום המחרת מצא את ישראל ממתין מחוץ לבניין הנטוש בהבעה נחושה, בחברת קהל סקרנים .מראהו של הבניין היה עלוב; חוטי עשן דקיקים המשיכו להבליח מן החלונות ,מסתלסלים ברוח הבוקר ונמוגים באוויר הצונן .מחלקת כיבוי האש של העירייה אישרה את הכניסה לתוך הבניין, וישראל הבחין בדיירי המקום המגיעים בהיסוס כדי לאמוד את היקף הנזקים שנגרמו להם .ישראל ניגש לאחד האחראים ,אדם כבד-גוף שממדיו העידו על השעות הארוכות בהן בילה במסעדות האיטלקיות שבאזור .כרסו התפוחה ,שערו המכסיף והסיגר התלוי ברפיון בין שפתיו הבשרניות השלימו את המראה הכבד .ישראל פנה אליו וניסה לפתוח עמו בשיחה. "סלח נא לי" ,אמר ,נושא את מבטו אל הלה ,אשר נעץ בו עיניים זועמות כאילו היה מטרד שיש להיפטר ממנו ,ומהר. "הא" ,נהם האיטלקי בתגובה" ,מה 'תה רוצה?" לא בדיוק פתיחה מעודדת להצעת עבודה משתלמת. "פשוט תהיתי" ,המשיך ישראל באומץ" ,אם אתה ה'בוס' כאן" .הבריון אמד אותו במבטו מכף רגל ועד ראש. "הבה נאמר שכן" ,אמר לו ,שב וסוקר את שיירת בעלי המלאכה הזורמים פנימה לתוך הבניין ,מצוידים בכלי מלאכתם. "אם-כן ,תוכל ליהנות מהשירות שאני מציע" ,אמר ישראל. "ומה מלאכתך?" "אני זגג" ,השיב לו ישראל" ,מאחורי נסיון רב בעבודות ברחבי העיר". האחראי השתתק לרגע. "הממ ...מעניין "...הרהר בקול" .אנטוניו לא היה פנוי הבוקר ,והאמת - אנחנו צריכים זגג כאן ועכשיו .אבל ברי לך" ,אמר לישראל ,נועץ בו מבט חד" ,שאם אינך יודע את מלאכתך נאמנה ,עדיף שלא תתחיל אפילו .אין כאן מקום לטעות! קומפרנדה? (מבין?)" ישראל הבטיח לו שהוא קומפרנדה בהחלט ,ופסע בעקבותיו לתוך הבניין. כאן הם חבשו לראשיהם קסדות להגנה מפני קורות וחלקי בניין אחרים העלולים לקרוס עליהם .הבניין היה מואר בתאורה קלושה ,בעוד צוות של חשמלאים עמלים לחדש את זרם החשמל במלואו ,רגליהם מסתבכות בהררי חוטי חשמל המפוזרים ללא כל סדר על הרצפה .המולה מחרישת אוזניים אפפה אותם :פועלים צעקו זה על זה ,חלקם שרו ,אחרים צווחו במלוא גרונם .היו פועלים שעסקו בעבודתם תוך-כדי שתיית קפה ואכילת כריכים ,מתקנים את צנרת המים ,מרצפים מחדש את החדרים ומתחילים לצבוע מחדש את הקירות .העבודה התנהלה במהירות שיא ,מתוך רצון להביא את הבניין למצב בו יהיה ראוי למגורים .ישראל הביט סביבו בהנאה; מזלו שפר עליו ביותר :עבודות הזיגוג בבניין השרוף עתידות לספק לו הכנסה קבועה לתקופה ארוכה .ידוע כי כבאים אוהבים לנפץ זגוגיות ,וכעת היו רוב החלונות ללא זגוגית .שעות ארוכות עברו עליו במדידות וברישום המידות ,תוך שהוא מפגין מקצועיות שהרשימה את מעסיקיו החדשים ואת המוני הפועלים שהמשיכו להגיע למקום. כך חלף הבוקר הראשון בסערת פעילות ועבודה בלתי פוסקת .בשעת צהריים אפשרו לו לצאת להפסקה קצרה ,וישראל ניצל את הזמן לאכילה חפוזה ולתפילת מנחה .לאחר-מכן התחילו העניינים להתחמם .כדרך הטבע, התעורר אצלו הצורך לצאת לשירותים .בלי להודיע על-כך לאיש ,ישראל פשוט קם ממקומו ,עזב את קבוצת הפועלים וניגש לחפש את השירותים. למרבה הפלא ,למרות השריפה ,הצנרת פעלה כשורה .רק לאחר-מכן ,כאשר ניגש לכיור הסמוך כדי ליטול את ידיו ,התחילו הצרות. הוא פתח את הברז ,ונוזל חום בהיר פרץ בזרם חזק .הוא סגר את הברז וניסה שנית .אותו הדבר .ישראל תיאר לעצמו שהסיבה לצבעם המוזר של המים היא החלודה הרבה שהצטברה בצנרת ,וכי אם הוא יניח למים לזרום במשך דקה-שתיים ,הצבע יתבהר .אך לא -בדיוק ההיפך קרה .ככל שה'מים' המשיכו לזרום ,כך התגבר הקצף וצבעם המשיך להיות זהוב ,עד שישראל התכופף אל הברז ורחרח את הנוזל המוזר .כעת ,התחוור לו ללא שמץ של ספק כי ה'מים' אינם אלא בירה .תוך שנייה ,התבהר לו המצב לאשורו. כפי שהבאנו בפתח סיפורנו ,באותם ימים חל איסור על ייצור ומכירת אלכוהול שלא בפיקוח ממשלתי ,והבירה נכללה ברשימת המשקאות האסורים .ייגעו ראשי המאפיה את מוחם ,כיצד להחביא את המשקאות האלכוהוליים שהם מייצרים עבור המוני האזרחים האמריקאיים הצמאים לטיפה המרה .ליצירתיות ,כנראה ,אין גבול .מסתבר ,שמישהו הגה את הרעיון הגאוני של התקנת הכיור כמסווה למאגר של בירה .איש לא היה מעלה על דעתו שאין זה ברז מים רגיל ,ובהיות הבניין כולו 'מחוץ לתחום' עבור האדם הפשוט העובר ברחוב ,היה זה מקום מסתור מושלם .כל שנותר לעשות היה לחבר את הברז לדוד בירה ענק שהוחבא במרתף ,לסמן את החבית בכיתוב תמים למראה ,והנה! איש אינו חושד בכך שאותו כיור מיועד לשתייני בירה מושבעים .ברור למדי שהם לא לקחו בחשבון אפשרות של שריפה! ישראל העיף מבט סביבו ,בתקווה שאיש לא הבחין במעשיו; אך ליבו צנח בקרבו כאשר התברר לו שהוא נתון תחת פיקוח צמוד ,וכי "הם" ידעו בדיוק מה הוא ראה .יותר מכך ,באותן דקות הגיעו לאוזניו הדי ויכוח סוער שהתנהל בין חמישה אנשים שעמדו במרחק כחמישה מטרים ממנו .הוא ניצב על מקומו רועד מפחד כעלה נידף ,בעוד שברי המשפטים שהגיעו לאוזניו מעידים על הסכנה הגדולה המרחפת על ראשו של היהודי הקטן משיקגו .סכנת חיים. ישראל נולד וגדל בהונגריה ,בה התקבצו אנשים בני לאומים שונים מרחבי העולם ,וכך רכש ידיעה בסיסית במספר רב של שפות ,ביניהן איטלקית .כעת ,התאמץ להבין את השיחה ,תוך שהוא מייגע את מוחו לתרגם את המילים המוכרות לו .הוא לא הבין הכול ,אך תמצית הדברים הייתה שהם יודעים כי סוד הבירה שלהם התגלה לו ,וכי הוא במצב העלול לסכן את כל העסק הלא-חוקי שלהם .אחד הפועלים עדכן את ה"בוסים הגדולים" ,וכעת "ההנהלה" מנהלת דיון מה לעשות עם יהודי טיפש וביש-מזל זה ,שנקלע למקום הגרוע ביותר עבור מי שאינו חלק מן ה"משפחה" של המאפיה. הוויכוח הלך והתלהט; שניים מבין החמישה הגבירו את קולותיהם מעל השאר .אחד מהם ,בריון פזיז כבן שלושים ,עם שיער מבהיק משמן וצלקת מכוערת מעל גבת עינו הימנית ,הצביע ללא הרף באצבעו על ישראל ,מוסיף לכך תנועת שיסוף בגרון וחוזר על המילה "קפוט!" (גמור) .השני ,אדם גדל- ממדים כבן ארבעים ,מתון מעט יותר מחברו הצעיר ממנו ,ניסה להרגיעו בתנועות ידיים ,כביכול מנסה לכבות את האש .שאר אנשי הקבוצה התבוננו בפנים משועשעות במשחק הפינג-פונג המתנהל מול עיניהם .לדידם ,דיבורים על רצח וחיסול היו דבר שבשגרה ,אפשרות נחוצה במצבים מסוימים. דמו של ישראל קפא בעורקיו ,ונדמה לו לבירה מצוננת היטב .הוא עצם את עיניו ונשא תפילה מעומק לבו לאביו שבשמיים ,שיצילו מידיהם של רוצחים אכזריים אלו ,חסרי המעצורים .היטב ידע כי נקל להם לחסלו ולקבור את הראיות למעשיהם תחת מבשלת הבירה שלהם במרתף! הוא לפת את הכיור בשתי ידיו ,אפוף אימה שקטה ,והתפלל .תוך-כדי תפילה, המשיך חלק קטן במוחו לקלוט את הדי הוויכוח ,שהגיע לשיאו. המצולק צרח באיטלקית" ,להרוג את היהודי!" ואילו הברנש הגבוה השיב לו בצרחות .הוא טען במלוא גרונו ,שאם הם הורגים את היהודי ,תחילה ייאלצו להרוג אותו .ישראל כמעט שהתעלף במקום! במשך כל אותן דקות, המשיך לאחוז בכיור ,כטובע הנאחז בגלגל הצלה. ואז ,חש טפיחה קלה על זרועו .הוא הסתובב לאחור ,מקווה שהעניינים נרגעו .האיטלקי המבוגר ניצב לידו ,חיוך קלוש מרחף על שפתיו. "בוא אחרי" ,אמר לו ,מניח את ידו על זרועו של ישראל ומכוון אותו בעדינות לפינת החדר .מאי-שם ,צצה והופיעה כוס מלאה בירה. "הנה ,קח לגימה" ,אמר לו בקול שקט .קבוצת הפועלים התבוננה במתרחש בעיניים קרועות מתדהמה ,שלא נפלה מזו של ישראל עצמו. לכאורה ,הם לא הבינו מה עומד מאחורי מעשיו של חברם .האיטלקי המבוגר פנה לישראל בקול נמוך וסמכותי ,שנשמע סביבו למרות ההמולה המטורפת שאפיינה את עבודות השיפוץ. "ברצוני לשאול אותך שאלה" ,אמר. "כ-כן ,ב-בוודאי ,כל שתבקש לדעת" ,השיב לו ישראל .מעיו המשיכו להתהפך בקרבו ,ושכלו התאמץ להבין כי זה-עתה נחלץ מסכנת מוות מוחשית. "או.קיי ,".המשיך האיטלקי" .היכן היית ב 17-בינואר"?1920 , "שאלה קשה היא" ,השיב לו ישראל" .כלומר ,יכול אני להשיב לך תשובה משוערת ,אך לא מדויקת". "בסדר" ,אמר האיטלקי" ,ספר לי". "ובכן" ,פתח ישראל ואמר" ,בחורף של 1920הייתי חייל בצבא האוסטרו- הונגרי .היחידה שלנו הוצבה לאורך הגבול בהרי האלפים ,המשותף לצרפת, איטליה ואוסטריה .התנאים היו נוראיים ,לעולם לא אשכח את הזוועות שהייתי עד להן במהלך המלחמה .בנוגע לתאריך המסוים שהזכרת ,אינני יכול לומר לך בדיוק היכן הייתי אז". "אין זה משנה" ,אמר האיטלקי ,והחיוך המשונה אינו מש משפתיו" .אין צורך שתאמר לי; יכול אני לספר לך בדיוק היכן היית באותו היום .ב16- בינואר התנהל קרב קשה" ,פתח בסיפורו" .הצבא האיטלקי נלחם בצבא האוסטרו-הונגרי ,והמערכה הייתה מתישה וממושכת .עם פרוץ הקרבות, לחם הצבא האיטלקי לצד הגרמנים ,אך בעיצומה של המלחמה מצאה איטליה את עצמה לצדן של בעלות הברית. "החיילים האיטלקיים לחמו בגבורה" ,המשיך האיטלקי" ,אך לאויב היה יתרון מספרי ,עד כי לבסוף הוכרע הקרב ,והאיטלקים נפלו בשבי האוסטרי. נשקם נלקח מהם והאוסטרים החליטו להצעיד אותם אל הבסיס האוסטרי הקרוב ביותר ,מרחק כשמונה קילומטרים ,בשטח קשה ביותר ,אי-שם בין ההרים .מורעבים היו האיטלקים ,ותוך-כדי הליכה נפגעו מכוויות קור ,עד שאיבדו כל תחושה ברגליים .ואז החל לרדת גשם ,שהפך לברד ,ולבסוף לשלג .לא היה זה אותו שלג חביב ,שבו יוצאים הילדים להשתעשע בהטחת כדורי שלג ובהקמת בובות .כלל וכלל לא. "הייתה זו סופת שלג ,שהעמידה בספק את היכולת להמשיך ולצעוד. האוסטרים היו מצוידים היטב לקראת מזג-אוויר כזה ,אך מגפיהם של החיילים האיטלקיים התפוררו ,והאסירים בוססו בקושי בשכבת השלג, שהלכה והעמיקה מרגע לרגע .החיילים האוסטרים הטיחו בהם קללות וגידופים ,גערו בהם להגביר את מהירות הליכתם ,אך ללא הועיל: האיטלקים לא היו מסוגלים לכך". אנשי המאפיה האזינו בדממה לסיפורו של חברם גדול הממדים ,נשאבים אל הסצינה הקפואה. "תוך כדי הליכה הבינו האוסטרים כי לא יוכלו לשמור על החיילים האיטלקיים בתנאים אלו -ואף האיטלקים ידעו זאת .בשלב זה ,ירד שלג כה כבד ,עד כי לא יכולת להבחין בדמותו של החייל הפוסע לצדך ,ודאי שלא לקיים השגחה צמודה על גדוד שלם של חיילי אויב ,שינצל את ההזדמנות הראשונה להימלט מידיך! ואז ,הציע אחד הקצינים רעיון .מדוע שלא יוציאו את שבויי המלחמה האיטלקיים להורג ,ויפטרו ממשימת הליווי המפרכת .הרעיון מצא חן בעיני החיילים ,פרט לחייל יהודי אחד" .כאן, השתתק האיטלקי והישיר את מבטו לישראל. "חייל אחד ,שהרעיון לא מצא חן בעיניו ,לא חשש לעמוד מנגד ולהביע את מחאתו במילים החריפות ביותר .האם הם ייאלצו להוציא אותו עצמו להורג כדי לסתום את פיו? לא ,האוסטרים לא רצו לעשות זאת ,והם החלו להתווכח אתו ,עם אותו יהודי" .דמעות נצצו בעיניו של האיטלקי ,בעודו מוסיף לדבר ,אינו מסיר את מבטו מישראל. "עמדתי שם ,קפוא ורועד מקור ,לבוש מדים נוטפי מים .הבטתי בך ,חייל יהודי קטן בודד ,הנאבק למעני ,להציל את חיי ,בין הרי האלפים הנישאים. לחמת כארי! צעקת ואיימת ,וכאשר הבנת שאין די בכך ,חצצת בגופך בין הקבוצות ,פרשת את זרועותיך לצדדים והכרזת' :איננו הורגים אנשים חפים מפשע .אם רוצים אתם להרוג אותם ,יהא עליכם להרוג אותי תחילה!' כן, כך בדיוק אמרת .וכל אותה העת ,הבטתי בך ,בעד מטחי השלג והברד. לעולם לא אשכח את פניך בעמדך שם ,מגן עליי -על חייל איטלקי בלתי- מוכר -מפני מוות בטוח .עתה הגיע תורי להגן עליך ולהציל את נפשך ,כפי שהצלת אתה את חיי". סיפר ר' ארי גוטסמן הבל פה שאין בו חטא "מלחמת לבנון השניה" -הזוכרים אתם אותה? מלחמות לא מעטות ידעה מדינת ישראל ,מלחמות שהיו אבני דרך בדברי ימיה של המדינה הקטנה ,הנאבקת על קיומה .מלחמה זו ,שבה אנו עוסקים ,נמשכה מספר שבועות ,ועד היום לא התברר מי היה בה המנצח .ישראל הכתה ,אמנם ,את החיזבאללה מכה קשה ,אך בה בעת התברר כי ארגוני הטרור השכילו להכיר את האסטרטגיה הצבאית של ישראל ,וחששם מפני כוחות הצבא הישראלי המהולל נעלם ונמוג. עם סיום המלחמה ,נחקרו אישים בדרגים הצבאיים הגבוהים ביותר, וקצינים נושאי משרות בכירות ביותר ,ביניהם הרמטכ"ל ושר הביטחון ,נאלצו להתפטר מתפקידם .סיפוק רב שאבו אנשי החיזבאללה מהשתלשלות הדברים .אך הנה הקדמנו את המאוחר ,ואנו שבים לימים שבהם התרחש סיפורנו .הקרבות היו עדיין בעיצומם ,ואנו -תושבי צפת -היינו שרויים במצב של חרדה בלתי-פוסקת .לא יכולנו לדעת מתי ניתן לצאת לרחוב בבטחה ,ולו רק כדי להצטייד במצרכי מזון בסיסיים .כל גיחה למכולת אשר בקצה הרחוב נשקלה בכובד ראש .הפכנו לאנשים מפוחדים -עם מבוהל, ולא בכדי. אכן ,צופרי האזעקה פעלו ,אך לא העניקו לנו אזהרה מספקת מפני הטילים הקרבים .מרבית תושבי העיר העדיפו ,אם כן ,להישאר בבתיהם. מאידך ,מה תועלת תצמח לאדם מישיבה מפוחדת בביתו ,אם חלילה ינחת טיל על הבניין הישן .היעמדו הקירות בפני הפיצוץ? התפרוץ שריפה ,חלילה? נראה כי אין מקום מבטחים אחד בכל העיר; לנו לא היה לאן ללכת .ואז גילינו מחדש את המקלטים שהוקמו ברחבי העיר ,מקלטים שלא באו לידי שימוש מזה שלושים שנה .כולם היו עמוסי גרוטאות; מנורות ישנות ,מזרנים מעופשים ,מזגנים מקולקלים ,שולחנות חסרי רגליים ,ובעיקר -הרבה אבק ולכלוך .לא נותר מקום לאנשים .אך לנו לא הייתה ברירה .המקלטים בטוחים מן הבתים ,על כך אין עוררין .וכך התחלנו לפנות ולנקות אותם במהירות .גם לאחר שהמקלטים נוקו והוכשרו לשהותם של התושבים, התברר כי אין די מקום לכולם. כל אותה עת ,המשיכו הטילים ליפול ,כמטחי גשם בחורף .היינו שומעים קול אזעקה קצר ,ולעתים גם זה לא ,ובעקבותיו שריקת טיל הנופל על חנות מלאת קונים ,על בניין דירות או על תחנת רכבת .אנשים נפצעו ,והיו גם אבידות בנפש. לעולם לא אשכח את היום בו אירע סיפורי זה :בביתי אזלו מוצרי המזון ומצרכי יסוד אחרים ,אך המשכתי לדחות את יציאתי מהבית לקניות ככל שניתן .לבסוף ,הגעתי לנקודת שבירה .חייבים היינו להשיג מצרכי מזון. יצאתי מביתי בחשש לעבר המרכול השכונתי ,בכוונה להצטייד בכמות מספקת של מוצרים ,ובלבד שלא איאלץ לצאת שוב בקרוב .נראה שמחשבה זו הייתה משותפת לאנשים רבים אחרים :המרכול היה עמוס קונים ,שמילאו עגלות מכל הבא ליד. אמהות מודאגות הובילו עגלות קנייה עמוסות ,חוסמות את המעברים ויוצרות פקקי תנועה .ילדים מפוחדים נצמדו לשמלות אמותיהם ,פורצים בבכי לשמע קולות פתאומיים .תוך כדי המהומה ,פילח את האויר קול צפירה ,עולה ויורד ,חודר ללבנו וממלא אותנו באימת מוות .החלפנו מבטים מבוהלים .היינו תקועים בתוך המרכול ,עם כמויות ענק של סחורה שטרם שילמנו תמורתה ,סביבנו עשרות ילדים מבועתים ,הרחק מאוד מן המקלט הקרוב ביותר .גם לו היה מקלט במקום ,לא היה בו די לכולנו .היינו אובדי עצות. האזעקה המשיכה לייבב ,והילדים הצטרפו אליה בצרחות היסטריות, חשים את מבוכתם של המבוגרים .הפחד הלך והתעצם .ככל שהמשכנו לעמוד שם ,כן הלכה הסכנה וקרבה אלינו .בטוחים היינו שזוהי שאלה של שניות ספורות ,לפני שינחת הטיל על ראשינו וימחץ הכול .היו אלה רגעים נוראים. ואז ,עלה במוחו של ברוך רעיון. ברוך היה בחור נהדר .תמיד אפשר היה לסמוך עליו שימצא עבורך את המוצר שהנך מבקש .שנים ארוכות עבד במקום ,והכיר את החנות כאת כף ידו .מעולם לא איבד את קור-רוחו ,וגם הלקוח המעצבן ביותר לא הצליח להוציאו משלוותו .אך טבעי היה שברוך יבקש להרגיע את הקהל .הוא עמד במקומו ,נינוח ביותר; עצם דמותו המתנשאת לגובה שני מטרים ,היה בה לנסוך עידוד ,וכולנו חשנו שהכול יהיה בסדר .בסמכותיות שקרנה ממנו, הצליח לנווט את כל קהל הקונים (ללא העגלות ,כמובן) אל אחד ממחסני הענק של המרכול. לא היה זה המקלט המוצלח ביותר בעולם ,אך לכל הפחות היו חלונותיו מוגנים ברשתות מתכת וקירותיו עבים במיוחד .קיווינו שאנו מוגנים ,לפחות, מפגיעה ישירה של טיל או מחדירת רסיסים מבעד לחלונות .יותר מכך, קיווינו שלא ניאלץ להיווכח האם תקוותנו מבוססת אם לאו .החדר היה רחב למדי ,אך מספרם הגדול של האנשים גרם לתחושת דוחס .בכל מקרה ,לא ניתן היה לצאת משם תוך כדי המטח .ברוך לא הניח לאיש לצאת -זה היה ברוך .ניסינו להתמקם ,איש בפינתו ,ולהעביר את הזמן באופן החיובי ביותר. לכל הפחות יש לנו אוכל בשפע ,אמר אי-מי בחצי חיוך ,אם יתברר שעלינו להישאר כאן זמן ממושך. בדיוק כאשר סיימנו להתמקם ולארגן לעצמנו מקומות ישיבה נוחים, נשמעה שריקה מפלחת אוזניים ,ומשהו פגע במרכול בעצמה כזו ,שכל הבניין הזדעזע ורעד שניות ארוכות כנצח .פגיעה ישירה .רגע של דממת הלם (לגודל מזלנו ,התקרה לא קרסה על ראשינו) ,ואז -מהומה נוראית. ילדים מבוהלים פרצו בבכיות ובצווחות ,ולא ניתן היה להרגיעם .נראה שמצפה לנו שהייה ממושכת במקום -אולי אף כל הלילה. ואז עשה יענקי מעשה שהיה מנוגד לחלוטין לאופיו. יענקי היה בן השכנים שלי ,ילד מתוק במיוחד .כל ילדי השכונה נהגו לבקר זה בביתו של זה ,ואנו תמיד נהנינו מביקוריו הלא-רשמיים של יענקי. אך כעת ,החל להתנהג בצורה משונה ביותר ,אשר איש לא הבין את פשרה. יענקי פרץ בבכי ובצרחות ,תוך שהוא משמיע מילים בלתי מובנות ,מילים אשר אין להן לכאורה כל קשר למצב בו היינו שרויים. "אסור להתחתן עם גוי!" קרא שוב ושוב .שאר הילדים היו כה מופתעים מהתפרצותו של יענקי ,עד שהשתתקו בהדרגה ובהו בו בחוסר הבנה. "אינכם יודעים? אסור לרצוח" ,צעק יענקי במלוא גרונו" ,ואסור לעבוד עבודה זרה ,ואסור להתחתן עם גוי!" הוא הלך ונסחף בסערת רוחות .פניו האדימו ,וברור היה שמשהו מטריד אותו מאוד. "מה לך ,יענקי?" ניסינו לדובב אותו .אך הוא לא השיב לנו ישירות ,רק חזר שוב ושוב על אותן מילים ,מתעלם לחלוטין מהסובב אותו .הכול ניסו להרגיעו ,אך ללא הצלחה .מבחוץ המשיכו להישמע קולות פיצוץ ,ואילו בפנים ,במחסן הענק של המרכול היה שקט ,פרט לצעקותיו הבלתי פוסקות של הנער הצעיר" :אסור להתחתן עם גוי ,אסור להתחתן עם גוי!" ואז ,קמה אחת הנשים ממקומה ופילסה את דרכה בין עשרות הילדים והמבוגרים לעבר מקומו של יענקי .היא פנתה אליו בשקט ,אך קולה נשמע היטב ,גם ליענקי. "מדוע אתה אומר זאת?" שאלה אותו בקול נסער ביותר .משום-מה, חשתי שיש משמעות מיוחדת לדבריה ,מעבר לשאלה הפשוטה. "כי אסור .אסור" ,אמר יענקי בקוצר סבלנות" .יודע אני שהתורה אינה מרשה זאת". "אך כיצד זה ידעת?" שאלה אותו .הוא שמט את כתפיו בתשובה ,והמשיך לחזור על דבריו ,בעוד כולנו מרותקים למחזה המשונה .הסקרנות בערה בנו: מהו פשר חילופי הדברים ביניהם? "כיצד זה ידעת?" חזרה הצעירה והקשתה ,ויענקי נראה נבוך .היא התנשמה עמוקות וזעקה מעמקי לבה" ,כיצד ידעת שאני עומדת להינשא לערבי בשבוע הבא? כיצד ידעת?" הקהל היה מוכה הלם ,מטה אוזן לצער הנורא שהחל משתפך מגרונה של האישה האומללה" .המשפחה מנסה לשכנע אותי לבטל את החתונה", שיתפה אותנו; קולה הדהד בין הקירות הדוממים" .אבל החתונה נקבעה לשבוע הבא .כיצד אוכל לבטלה כעת?" לא נשמע כל רחש ,פרט לצווחותיו של יענקי ,הממשיך לזעוק" ,אסור להתחתן עם גוי! אסור להתחתן עם גוי!" "חייבת אני להינשא לו ,חייבת!" היא צעקה בתשובה .איש לא ידע מה לומר .שני הקולות התמזגו ,ניגונו החד-גוני של יענקי עם קולה הנשנק מבכי של הצעירה ,האומר כי מאוחר מדי ,מאוחר מדי... לפתע ,נשמעה אזעקה מצמררת נוספת ,ולפני שהיה סיפק בידנו להגיב, פגע טיל נוסף בבניין בעוצמה מחרידה .הבניין הזדעזע והתנודד ,בטוחים היינו בטוחים כי פה תהא קבורתנו .ברגע זה ,זעקה הצעירה" ,טוב ,טוב ,לא אנשא לו .לא אנשא לו ,השומעים אתם? זהו זה .הכול נגמר!" מתקפת הטילים הסתיימה ,ואנו יצאנו מהמחסן ברגליים כושלות, מבולבלים ונבוכים. למחרת ,התקשרה אמה של הצעירה לבית הוריו של יענקי ,וביקשה לשוחח עמו. "יענקי" ,אמרה לו בקול רועד מהתרגשות" ,אני מתקשרת כדי להודות לך ,צדיק'ל מתוק ,על ששכנעת את בתי שלא להנשא לערבי" .יענקי הקשיב בדממה. "ניסינו הכול" ,הודתה האם" .דיברנו על לבה במשך שעות ,במשך ימים. הסברנו לה כמה נורא הוא המעשה שהיא עומדת לעשות ,אך ללא הועיל; דברינו לא חדרו ללבה .כיצד ידעת שהיא עומדת להתחתן עם גוי? כיצד ידעת מה לומר?" לבסוף ,השיב לה יענקי" .אינני יודע דבר" .אמר" .אני רק סיפרתי לכל האנשים בסופר מה שהרב'ה לימד אותי בחיידר ,זה הכול -שאסור להתחתן עם גוי" .מעבר לקו השתררה דממה .לא היה עוד מה להוסיף .ה' שלח מסר משמיים באמצעות פיו של תינוק של בית רבן ,ובדיוק ברגע הנכון. סיפרה אביבה חזן "לחיים" ולא למוות צעיר ובטוח בעצמי הייתי ,כצעירים רבים בגילי ,ודימיתי כי יודע כול אני, ומבין כול .מה בכך אם כל בני משפחתי היו בדרכם לחולל שינוי עצום בחייהם ,אין זאת אומרת שעלי לנהוג כמותם .אך ,בסופו של דבר ,רצון ה' גבר על הכול .כפי שתמיד קורה. אנו במקור מאנגליה .המסע של בני משפחתי ליהדות הוא סיפור מרתק בפני עצמו ,אך אם לא תתנגדו ,אעדיף להתמקד בחלק האישי שלי בכל הסיפור .אסתפק בכך אם אומר כי ההחלטה לעלות ארצה ,לארץ הקודש, התקבלה כמעט פה אחד .ומדוע אני אומר "כמעט"? מכיוון שאני הייתי היחידי שלא הצביע בעד ,ולא הייתה לי כל נטייה או מחשבה לעשות כן. שמחתי למענם ,על שהם "גילו את האור" ,אך אני עצמי לא יכולתי לראות את האור בקצה המנהרה .נראה היה לי כאילו הם פשוט נסוגים לאחור ,אל ימי הביניים החשוכים ,צועדים לקראת חיים מחניקים... מדכאים ...אלו רק חלק מן התארים בהם נהגתי לכנות את תהליך השינוי ההדרגתי ,כפי שהבחנתי אצל בני משפחתי. ואז ,לפתע ,נסעו כולם ואני נותרתי לבדי .בודד .גמלה בלבי החלטה לנסוע לביקור קצר בארץ ,טרם אתחיל את לימודיי באוניברסיטה ,רגע לפני ש"החיים האמיתיים" שלי ,כפי שראיתי אותם ,יתחילו .מן הרגע הראשון - אף שלא הייתי מוכן להודות בכך -התרשמתי מאוד מארץ ישראל ,יותר מכפי שציפיתי .להוריי היה חשוב מאוד לעזור לי לראות את האמת; הם קיוו בסתר לבם כי אגיע בעצמי לתובנה הנכונה ,ואני הרגשתי רע מאוד על שאני מאכזב אותם .גם אם יהיו מוכנים להתפשר על פחות -כך טענתי בניסיון להישמע הגיוני -אינני מוכן לכך. הוויתור היחידי שלי היה הסכמתי להשתתף בסמינר הנקרא "דיסקברי" במהלך ביקורי בארץ .כיום ,המושג "סמינר" ידוע ומוכר .למי מכם שעדיין לא נתקל בו ,אוכל לומר שזו פשוט חגיגה אינטלקטואלית .האנשים העומדים מאחורי הסמינרים הללו הם מקצוענים ,היודעים להתמודד עם כל סוגי הטיפוסים ,החל מאנשים עם 'ראש פתוח' שנולדו לתוך בתים שומרי תורה ומצוות ,ועד לאינטלקטואלים ביקורתיים ועוקצניים המביטים בזלזול בכל דת שהיא .אותי לא ניתן היה לשייך אף לאחת משתי ההגדרות הללו ,ולהפתעתי נהניתי מאוד מהחוויה .ההוכחות שהובאו על-ידי המרצים העשירו את ידיעותיי ,וההיגיון הצרוף שבדבריהם 'דיבר אליי' .חרף ניסיונות של אנשים בקהל לערער את עמדת המרצים ,היו ההוכחות מוצקות ואיתנות; פשוט ,לא ניתן היה להפריכן .במהלך ההרצאות נחשף בפנינו עולם מופלא של ה"קודים" המצויים בתורה ,והמסר שלהם -כי כל דבר ודבר בעולם כולו נמצא וחבוי במעמקי התורה -הותיר אותנו פעורי-פה. ההרצאה המסכמת התבססה על סיפורו של חג הפורים .הרב המרצה הקרין נוכחות על הבימה ושפע קסם אישי .כולנו ישבנו על קצות הכיסאות, קשובים לכל מילה היוצאת מפיו ,בעוד הוא משחק ברגשותינו כנגן הפורט על מיתרי הכינור .אני הרגשתי כאילו עוד רגע קט צומחות לי כנפיים! אמרתי לעצמי שזו חייבת להיות האמת ,שהאנשים הללו צודקים ,וכי אני - ולא הרבנים -הוא זה שמוחו אטום וסגור .ובכל זאת ,כאשר הגיעה חופשתי לקיצה ,עליתי על המטוס לאנגליה ונסעתי לקמפוס האוניברסיטה בה עמדתי ללמוד ,בעיירה אנגלית טיפוסית ושמה שפילד ,כאילו לא ארע דבר. אנגליה בנויה ערים ,עיירות וכפרים רבים .תושבי הערים מתגוררים בשכונות של בתי-אבן ,הצמודים זה לזה בשורות ישרות ודומות זו לזו להפליא .חלק מאותם מבנים הוקם לפני שנים כה רבות ,עד כי הם הוכרזו כרכוש ציבורי בעל ערך היסטורי ,ועל מנת לערוך בהם שיפוצים יש להשיג אישורים מיוחדים .לצידן ,שכונות עוני רבות ,בהן מתגוררים אנשים שהכנסתם היחידה היא קצבה ממשלתית .במצב זה ,אין פלא כי רבים בוחרים להתגורר מחוץ לערים ,בעיירות ובכפרים המנקדים את שטחיה הירוקים הנרחבים של המדינה .וכך ניתן למצוא בכל פינה אתרים ציוריים, אשר חלקם הגדול מאוכלס על-ידי משפחות החיות במקום מזה מאות בשנים .בין המשפחות ,יש המנהלות ביניהן סכסוכים עקובים מדם ארוכי שנים .פונדקים ואכסניות מסוגים שונים ,נושאי שמות אקזוטיים ומעוררי סקרנות ,שוקקים חיים בכל מקום .העצים גם הם יכולים להעיד על היותם נטועים במקומם מזה עשרות שנים. שפילד היא עיירה אוניברסיטאית ,חיננית ונעימה למגורים ,הנמצאת במרחק קצר ממנצ'סטר .תושבים רבים עושים את דרכם מדי יום לעיר הגדולה ,בה הם עובדים לפרנסתם .אני גדלתי בעיר גדולה ומאוכלסת בצפיפות ,וכאשר עברתי לגור בשפילד ,קידמתי בברכה את השינוי .האנשים היו נינוחים ומאירי פנים; סביבי השתרעו פארקים ,מדשאות וחורשות עצים; ואני הייתי מוקף בסטודנטים כמוני ,שקיבלו אותי לחברתם בקלות ,ואף העריצו אותי ,בראותם בי דמות של מנהיג .הלוואי ויכולתי לומר לכם כי מצפוני הציק לי ,על שלא חוללתי כל שינוי בחיי ,בעקבות אותו סמינר .כפי שמקובל בימינו ,לא ראיתי כל בעיה להודות בכך שנודעה לי האמת ,וחרף זאת לא לאמץ אותה בחיי האישיים. אך הייתה סיבה נוספת לכך שחיי המשיכו באותו מסלול :האוניברסיטה חשפה בפניי עולם חדש ,בו רציתי להרגיש 'בבית' .למען האמת ,הייתי אהוד ומקובל בחברה ,והיו לי תוכניות גדולות להיכנס לעולם העסקים לאחר שאסיים את חוק לימודיי ,להרוויח הרבה כסף ,ולהתקדם רחוק בחיים. להתגורר בירושלים? לא היה לכך כל מקום בתוכניותיי. רכשתי לי ידידים רבים בקמפוס ,ואת שעות הפנאי שלנו בילינו ב'פאבים' - מסבאות מקומיות ,תחביב אהוד במיוחד על האנגלים .הפאב האנגלי הוא עולם בפני עצמו :הקירות מחופים בלוחות עץ מהגוני כהה, חלונות כהים משרים אפלולית נעימה ומקדמים את פני הסטודנטים בחיבוק מהביל ,מציעים להם מפלט מפני הקור העז השורר בחוץ .אחרי לגימת מספר כוסות בירה עם החבר'ה ,הופכים כולם לידידים בלב ובנפש. בחור אחד היה ,שהתקשיתי ליצור עמו קשר .שמו היה דניס ,ונראה היה לי שהוא רואה בי סנוב ,אחד שמתנשא מעל כולם ואוהב להשוויץ .אך אני רציתי להיות בסדר עם כולם ,והחלטתי לקנות את לבו ויהי מה .במשימה זו הצלחתי ,לאחר שהשפלתי את עצמי בפניו בכל עת בה נמצאתי בסביבתו. חשתי שזה מחיר נמוך עבור הזכות להיות "חבר" שלו. בסופו של דבר ,חשדנותו פגה ,והתחלנו להתקרב זה לזה .הוא הציג אותי בפני החבורה שלו ,ומכיוון שהם היו האהודים ביותר בקמפוס ,הרגשתי כאילו זכיתי בפרס .הביטו בי :בקושי בן שמונה-עשרה וכבר מתחכך עם חבר'ה שהיה להם הכול -כסף ,מכוניות פאר ,כל שתרצה .מעניין לציין, שאף הם חיבבו אותי כפי שאני .הם כינו אותי "אלי" ואף הזמינו אותי למסיבות שערכו .יצאנו לטייל בצוותא ועזרנו איש לרעהו .משוכנע הייתי שמצאתי לי חברים אשר יעמדו לצידי באש ובמים .עם תום הלימודים והיציאה לשוק העבודה ,הם ימליצו עליי ויסייעו לי לחפש עבודה .פשוט ידעתי שאני יכול לסמוך עליהם ,אם אי-פעם אזדקק למשהו. למי ששאל אותי מהו מקור שמי " -אלי" -עניתי שאמי בחרה בו מתוך שיר ישן שהיה פופולארי בשנות נערותה .הסיפור מצא-חן בעיני כולם. אמנם ,לא הסתרתי את זהותי כיהודי ,אך בהחלט לא פרסמתי אותה .פשוט, נראה היה שהכי בטוח לא לעורר את הנושא כלל .לא הייתה להם כל סיבה לחשוד שאינני בדיוק כמותם ,בכל המובנים .עובדה אחת לא ידעתי :אנשים מסוגם חשים אינסטינקטיבית כאשר מישהו שונה במהותו מהם .ייתכן שייקח זמן עד שהחוש השישי שלהם יפעל את פעולתו ויתבטא באופן גלוי ,אך אל נא תרמו את עצמכם -הם יודעים .ייתכן שהם פשוט ממתינים לשעת כושר .כיום יודע אני זאת ,ותודה לקל ,המחיר ששילמתי בעטיה של בורותי היה רחוק ממה שעלול היה להיות. שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה קרבה לקיצה ,והסטודנטים החלו להתגודד בקבוצות ,דנים בערנות על תוכניותיהם לקראת החופשה הממשמשת ובאה .חלקם עמדו לצאת לטיול ממושך בסקוטלנד ,אחרים מצאו לעצמם עבודה בפארק שעשועים סמוך ,והיו שתכננו לנסוע הביתה לביקור בן מספר שבועות .ואילו חבורת הידידים שלי לא גילתה עניין בעבודה או בטיולים .במקום זאת ,החלטנו להישאר בקמפוס ולהעביר את הזמן בבילויים .הסמסטר הסתיים ,חדרי הפנימייה ומגרשי החנייה התרוקנו, ואולמות ההרצאות דממו .האוניברסיטה כולה נסגרה ,פרט לי ולחבורת ידידי .ניצלנו את השקט והשלווה .שיחקנו כדורגל ורוגבי וקריקט .וכן ,אהבנו גם לשתות הרבה -לא ,לא קוקה-קולה או תה ,אלא משקאות חריפים .נו, למה לא? אחרי הכול ,היינו בחופשה. ערב אחד ,בשעה מאוחרת למדי ,החלטתי לגשת לחנות המכולת הסמוכה כדי להצטייד במוצרי מזון החסרים לי .דניס התלווה אלי לחנות ,ובעודנו פוסעים בחזרה לבנייני הפנימייה ,קיבלה השיחה בינינו אופי אישי ,במידה שגרמה לי תחושת אי-נוחות .מבינים אתם? דניס חש איכשהו בשוני בינינו; אותו 'משהו' שקינן תדיר במוחו האנטישמי לחש באוזנו מי אני באמת. "אז מה אתה אומר ,אלי" ,פנה אליי ,מושך את מילותיו בעצלתיים, "מאיפה אתה?" מוצאו היה מליברפול ,והיה לו מבטא ליברפולי חזק ,שאי- אפשר לטעות בו .השבתי לו מהיכן אני ,והוא החל לחקור אותי אודות משפחתי .היכן גדלתי? כמה ילדים במשפחתנו? מה היה עיסוקו של אבי? השאלות הומטרו עלי ,ואני השבתי על כולן .ואז החל להתעניין בדתי .יכול הייתי לענות כרצוני; יכול הייתי להצהיר כי אני נוצרי לותרני ,או קתולי ,או בפטיסטי ,או כל דת אחרת על פני האדמה .אך מעולם לא שיקרתי לגבי זהותי היהודית .פרט לכך ,בקיץ שעבר השתתפתי בסמינר מדהים (זוכרים?), במהלכו למדתי להכיר מעט ממורשת היהדות ,וידעתי כי לעולם לא אסלח לעצמי אם אכחש אודות משהו שהוא חלק כה חשוב ממני ,גם אם אינני חי למעשה על פיו. לכן ,סיפרתי לו את האמת. סיפרתי לו שגדלתי במשפחה יהודית ,כי השם "אלי" הוא שם יהודי ,וכי הוריי ואחיי מתגוררים כעת בארץ .הטמפרטורה באוויר צנחה לפתע בעשרות מעלות .משום-מה ,ביקשתי ממנו לשמור בסוד את המידע שסיפרתי לו, והוא הסכים .מכאן ואילך ,המשכנו את דרכנו לפנימייה בדומיה .אין צורך לומר כי דניס "ידידי" היקר לא קיים את הבטחתו. מאוחר יותר ,נכנסתי לסלון המשותף לכל דיירי הפנימייה ,שם נהגנו להיפגש ולהעביר את הזמן .את פניי קידמה דממה עמוקה ומאיימת, ושערות ראשי סמרו .במקום קריאות לבביות של "היי ,אלי!" אותן הורגלתי לשמוע ,החדר היה שקט לגמרי .שבעה זוגות עיניים עקבו אחר כל תנועה שלי ,נועצים בי מבטים מאיימים .בל נשכח כי היינו היחידים ברחבי הקמפוס כולו .יכולתי לזעוק לעזרה ,אך איש לא היה שומע אותי .למעשה ,הייתי בודד במדבר ,ועדיין לא הבנתי בדיוק מה קורה .ניסיתי להתנהג כרגיל, לפתוח בשיחה ,לשאול את החבר'ה מה עובר עליהם ,ובו-בזמן ,עמוק פנימה בלבי ,ידעתי מה קרה. במוחי נזעקו המילים" ,נו ,באמת ,תהיה הגיוני! אלו הם החברים שלך, החבר'ה אתם שיחקת ולמדת במשך כל השנה .הם ידידיך .הם אינם מעלים בדעתם לפגוע בך לרעה" .מוחי דיבר בהיגיון ,אך לבי אמר לי דברים אחרים. בהתאם לנסיבות ,בחרתי לשמוע בקולו של לבי .כל תא ותא בגופי שלח לי איתותים של סכנה .הבחנתי ב"חברי" המחליפים ביניהם מבטים רוויי משמעות ,ותהיתי מה הם זוממים .אחד נכנס למטבח והחל להכין משקאות עבור כולם .מישהו אחר הפעיל דיסק עם מוזיקה .הבחור במטבח יצא, נושא בידיו מגש משקאות .הוא ניגש אליי ובידו הכוס האחרונה .כולם הביטו לעברי ,כך שלא הייתה לי ברירה אלא לקבל מידיו את המשקה .לא ידעתי מה יש בתוכו ,אך ברור היה לי שאינני עומד לשתות ממנו .למזלי, היתה הכוס עשויה פלסטיק אטום ,וכאשר הריעו הכול "לחיים!" והחלו לשתות ,הרמתי אף אני את כוסי וקירבתי אותה לפי ,מעמיד פנים כאילו אני לוגם את המשקה שהם רקחו עבורי ,היהודי מהפנימייה .בשלב זה, הזעתי כולי ,ולא בגלל החום .היה למשקה ריח משונה .הכול החליפו ביניהם מבטים ,לכאורה ממתינים להשפעתו של החומר המסתורי בכוס המשקה שלי .תיארתי לעצמי שהם מזגו לתוכו סם כלשהו ,וכי הם מצפים לראותני מתנודד כשיכור ומאבד שליטה ,ולכן התחלתי להציג לפניהם. פניתי לעבר הדלת בצעדים כושלים ,בעוד הם פורצים בצחוק למראה. מלמלתי שאני חייב לחזור לחדרי ויצאתי משם .ניגשתי לכיור הקרוב ביותר ושפכתי לתוכו את תכולת הכוס .ידיי רעדו מפחד ,ולבי פעם במהירות מסחררת .לא יכולתי להאמין למה שהתרחש זה-עתה .חברי ניסו לסמם אותי ,וקרוב לוודאי שהם מתכוננים להכות אותי מכות נמרצות כאשר אגיע למצב של חוסר-אונים מוחלט .האם אלו האנשים שראיתי בהם חברים עד סוף ימיי! ידעתי שחייב אני לצאת משם ,ומיד .פסעתי בצעדים חרישיים לאורך המסדרון בכיוון המדרגות .ידעתי שהיציאה הקדמית לרחוב נעולה בשעה כזו ,ולא היה לי מפתח לדלת .לכן ,לא ירדתי לקומת הקרקע. לפתע ,נפתחה דלת חדרי ואחד מחבריי לחדר יצא לקראתי .הוא הביט בי בחשדנות ושאל אותי בנימה תוקפנית לאן פני .ידעתי כי עליי להעמיד פנים תקיפות ,ולכן חלפתי על פניו ,מעניק לו דחיפה הגונה ,עד כי עמד ליפול .אמרתי לו בנחישות כי אני נכנס לחדרי .הרגשתי שהוא מביט אחרי, לוודא שאמנם אני נכנס לחדר ,ואני התקרבתי לגומחה בקיר הצמודה לדלת החדר .הוא ,מצידו ,המשיך לעבר חדר השירותים .שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת ,ומיד יצאתי בריצה מן הגומחה ,מתקדם לעבר המדרגות ועולה לקומה השנייה .כדי לצאת מהבניין ,היה עלי לעבור בדיוק מעל החדר בו עדיין שהו כולם ,שותים לשוכרה .בטוח הייתי שהם ישמעו את פסיעותיי מעליהם ,אך לא הייתה לי ברירה .חייב הייתי להימלט משם .האפשרות השנייה הייתה מחרידה מכדי שאחשוב עליה. התקדמתי בזהירות מופלגת על קצות בהונותיי במורד הפרוזדור ,חוצה את השטח הנמצא מעל חדר הפעילויות בצעדים של אינדיאני ,משתדל שלא להשמיע כל רחש ,ותוך-כדי מתפלל מעומק הלב שאותם אנשים, אותם חשבתי לידידיי ,לא ישמעו אותי ולא יתקיפו אותי .כך התקדמתי ,צעד אחר צעד ,עד שהגעתי לגרם המדרגות האחורי ,המוביל לדלת האחורית של הבניין ,הדלת שאינה נעולה .מן הקומה תחתיי הגיעו לאוזניי קולות צחוק פראי ,ניפוץ כוסות ,ורעש מחריש אוזניים של 'מוזיקה' .ירדתי במהירות במדרגות המובילות לחירותי וזינקתי מעבר לגדר האחורית .עזבתי את חדרי בפנימייה בידיים ריקות ,ללא כל חפץ אישי ,פרט לבגדיי שעל גופי ולארנקי שבכיסי .השעה הייתה מאוחרת ,הרבה אחרי חצות .עצרתי מונית חולפת וביקשתי לנסוע למנצ'סטר .הנהג לא נלהב להסיע אותי ,בהתחשב במראי הפרוע ,אך התעקשתי ונכנסתי פנימה .המונית הפליגה לדרכה ,ואנחנו התרחקנו משפילד ,הרחק מהאוניברסיטה ,הרחק מחדר הפנימייה שלי והרחק "חברי" ,שהפכו להיות אויבי ברגע שהתבררה להם יהדותי .בעמקי לבי ,אמרתי לעצמי כי אם הגויים יודעים שיהודי נשאר יהודי לנצח ,כיצד יכולתי אני להתעלם מכך? מבלי משים ,הם לימדו אותי לקח חשוב ,אולי אחד החשובים בחיי. נשארתי במנצ'סטר במשך שבוע ,ובסיומו עליתי על מטוס בדרכי לארץ ישראל .המטוס נחת בשדה-התעופה בן-גוריון ,ואוטובוס צהוב הסיע אותנו אל הטרמינל .עצי הדקל התנועעו חרישית ברוח הקיצית ,ואני ידעתי :סוף- סוף ,הגעתי הביתה .ידעתי שה' שמר את צעדי ,וקיוויתי כי הוא ימשיך לשמור עליי מעתה ועד עולם. סיפר" :אלי" לתפוס טרמפ -ב'סטייל' לבנון ,תשמ"ב ()1982 במבט לאחור ,בעודי משחזר עבורכם את פרטי המעשה ,נראה הוא לי הזוי לחלוטין .המקום בו שהינו לא היה ראוי לבני-אדם; לא היה ראוי למגורי כלב .אותה עת היינו שרויים בתוך מאבק על חיינו. לעתים ,באישון לילה ,אני שוב הוזה ,וגופי נמלא שוב אותם עקצוצים, הדורכים את עצביך והטורדים את מנוחתך ,כאותם עקצוצים של ערב מתקפה .אז נשטף אני זיעה ,והקור המקפיא של הרי הלבנון מזדחל במורד גבי .אני חש את הרוח הקרה הטופחת על פני ,מביאה בכנפיה את הידיעה כי כל תנועה ,ולו הקטנה ביותר ,עלולה לסמן עבורך את סופה של הדרך. עובר לו האדם את שנות בית-הספר התיכון ,על תהפוכותיהן ,עליותיהן ומורדותיהן ,האופייניות לגיל הנעורים ,ואז נקרא אתה להתגייס לצבא, ומתייצב לטירונות .אם בעל מוטיבציה הינך ,תמצא את עצמך מתאמץ להתקבל לאחת היחידות הקרביות היוקרתיות .עתיד אתה לעבור מסלול טירונות ,אשר לא היית מעלה בדעתך כי ניתן לעבור ,ואחר כל זאת - אתה נשלח ל"חור" כלשהו ,לבנון לדוגמא ,מקום אשר הינו מתאים כשטח מחיה לעכברושים יותר מאשר לבני-אדם ,מקום בו נפלו כמה מן הגיבורים הגדולים ביותר ,ככה סתם .באותה נקודה אשר בה אתה מתחיל את חייך, אתה עלול ,חלילה ,גם לסיים אותם .כך ממש ארע לרבים מחברי. ובכן ,מי אני? הנני בחור אמריקני שהגיע לארץ על מנת להתנדב לצה"ל, והצבא אף אוסר עלי לספר להורי היכן אני מוצב! בכל פעם בה נזדמן לי לשוחח עם הוריי ואחיי ,היה מצותת לשיחתנו נציג צבאי .אם נשאלתי היכן אני ,היה הבחור מאותת לי לשים יד לפי .לו התעורר בליבו ספק כלשהו בנוגע להבנתי או לצייתנותי ,היתה שיחת הטלפון מתנתקת בו-במקום - ללא כל גינונים .ובכן ,המלחמה הייתה בעיצומה ,ובעיתות במלחמה אין מקום להנחות ,אף לא להורים מודאגים הנמצאים אלפי מילין מעבר לים. מלחמת לבנון הייתה עקובה מדם .אותה שנה נדדנו ממקום למשנהו, מטהרים קיני צרעות בדמות מחבלים ,ואין איש יודע היכן אנו פועלים. לבסוף ,החלו ענני הקרב לשקוע; מספר הפגזים הנופלים הלך והתמעט, ואנו שיערנו כי בקרוב נשוב הביתה .נראה כי עומדים אנו להיחלץ חיים מן התופת ,תודה לקל .בבסיס המתינה לנו חבורת עיתונאים אמריקניים: חבר'ה מחוספסים ,זקוקים לגילוח ובעלי שיער מגודל .הם ביקשו לשמוע את סיפורנו .תיארנו להם את המלחמה מנקודת ראותנו ,וכפי שראינו את פני הסכסוך בין הצדדים .הם ידעו היטב את מלאכת הראיון ,ואנחנו סיפקנו להם את הסחורה -פיסת חדשות חיה ומרתקת ,ודיוקנם של הלוחמים האמיצים בצבא ישראל .משום-מה ,לא הייתי זהיר בנוגע לאיסור על מסירת פרטים ,ואף ציינתי בתוך דבריי היכן לחמנו בלבנון .הם מצידם הכו בברזל בעודו חם ,ושאבו ממני מידע רב .הראיון כולו עלה עוד באותו שבוע לשידור באמריקה. מאן-דהוא דאג למסור את הפרטים להוריי ,כולל מידע על המקום שבו לחמתי -אחד המסוכנים בלבנון -ועל-כך שיצאתי משם חי בנסי-נסים. לא הייתה להוריי כל דרך לאמת את העובדות .אחת היא להם :סוף-סוף זכו לדרישת שלום ממני .גמלה בהם ההחלטה לנסוע ארצה ולהיפגש עם בנם היקר ,לוודא ששלומו טוב ,אחרי מה שעבר עליו. היינו בתנועה דרומה ,עושים את דרכנו חזרה לשטח מדינת ישראל .רגע אחד -היינו בשטח אויב ,ומשנהו -בבית! נסענו לבסיס ,ים של אוהלים ירוקים .היה זה ערב שבת ,ואנו שרדנו את המלחמה! לפתע ,ניגש אלי מישהו ודיווח לי כי הוריי התקשרו לבסיס כדי להודיע לי שהם הגיעו ארצה, ובשבת ישהו בתל-אביב .אותו רגע ,לא חשתי דבר ,פרט לצורך העז להגיע לתל-אביב לשבת ,כדי לראות את הוריי ,לאחר שלא התראינו חודשים כה ארוכים. שמתי פני לעבר בניין המפקדה ,שהיה מבנה נמוך בתוך מערכת שלמה של מבנים דומים .כל אחד מהמבנים סומן בשלט צהוב ,עליו הופיע שם המשרד .פסעתי לאורך פרוזדורים ארוכים מסוידים לבן ,סביבי עשרות חיילים נוספים ,כולם עסוקים ביותר ,נחפזים לכאן ולכאן בארשת חשיבות. לבסוף ,הגעתי לחדרו של סרן דרור שמחון ,מפקד החטיבה שלי .החדר היה נעים למראה ,ועל שולחנו ניצבו תמונות משפחתיות לצד תמונותיו שלו בחברת קצינים בכירים. "המפקד ,קיבלתי הודעה מהוריי" ,פניתי אליו לאחר ההצדעה הרשמית. "הם הגיעו ארצה והיו רוצים שאגיע אליהם לשבת לתל-אביב .רציתי לדעת אם אוכל להשתחרר לשבת". "אודיע לך" ,אמר בתשובה ,מאותת בידו שהראיון הסתיים ,ושב לעיין בערימת הניירת המגובבת על שולחנו .קיויתי לתשובתו החיובית ,ופניתי לשוב לאוהל ,להתקלח ולהחליף את בגדי .תחושתי הלכה והשתפרה: מקלחת מרעננת אחרי פרק זמן כה ארוך ,בגדים אזרחיים .השתרעתי על מיטתי ,ממתין לאישורו של המפקד .שקעתי בשינה עמוקה .הקיצותי משנתי ,וגיליתי כי השעה מאוחרת .כל הודעה לא התקבלה מן המפקד. הרמתי רגלי בריצה לבניין המפקדה ,ומצאתי את שמחון עוזב את משרדו. "המפקד ,האוכל לנסוע לתל-אביב?" שאלתי אותו ,מתנשם מן הריצה. "איזו פשלה!" קרא בבהלה ,מודה בטעותו בעל כרחו" ,שכחתי ממך לגמרי! משוחרר! שתים שלוש ...זוז!" הצצתי בשעוני .חמש שעות נותרו לכניסת השבת ,ואני מוצב בצפון הרחוק .הדרך לתל-אביב מתמשכת קרוב לחמש שעות ,גם אם יעלה בידי להשיג טרמפים טובים .אך הגעגועים להוריי גברו על כל חישוב הגיוני, והחלטתי לנסות את מזלי .מיהרתי לארוז את חפציי בתרמיל ויצאתי לדרך .שמש צהריים קפחה על ראשי ,בעודי משתרך עם תרמילי הכבד לאורך הדרך הצדדית המובילה אל הכביש הראשי ,בואכה מרכז הארץ .מדי מספר דקות העפתי מבט לחוץ בשעוני ,מביט באימה במחוגיו העקשניים, המקרבים אותי הלוך וקרוב אל השבת .בלבי התחלתי לנזוף בעצמי. מה זה חשבת? שאלתי את עצמי .הכיצד העלית בדעתך לצאת מהבסיס בשעה כה מאוחרת ,כשהשבת כה קרובה? נכון ,זו מצווה ,השבתי לעצמי. הוריי הגיעו בטיסה ארצה במיוחד כדי לפגוש אותי -כיצד יכולתי שלא לעשות ככל הניתן להגיע אליהם? בכל-זאת ,ברור היה לי כי אם לא תעצור לי מכונית בדקות הקרובות, יהא עליי לשוב לבסיס ולדחות את הפגישה עם הוריי ליום ראשון בבוקר. עד מה ביקשתי להיות במחיצתם בשבת! המשכתי לצעוד בכבדות בצד הכביש ,בעוד מכוניות חולפות על פניי בנסיעה מהירה .נהגים העיפו מבט לעברי ,ומיד הסיטו את עיניהם בחוסר עניין .שניים-שלושה רכבים עצרו בסמוך אלי והתעניינו לאן פני ,אך לא היה בידם להועיל לי .ואז ,נעצרה לידי מונית .הנהג פתח את החלון" :לאן?" "תל-אביב" ,השבתי. "קפוץ פנימה" ,קרא הנהג ,בחור נאה כבן שלושים ,פניו שחומות וחיוך רחב מאיר אותן .לצערי ,לא היה בכיסי כסף לנסיעה במונית עד טבריה ,ודאי שלא עד תל-אביב הרחוקה. "מצטער" ,השבתי במבוכה" .אין בידי כסף לשלם לך" .אך הוא לא קיבל את סירובי. "לא 'כפת לי מהכסף" ,הצהיר'" .כנס פנימה ,וזהו!" "זה מה שכולכם אומרים" ,אמרתי בחיוך ,נזכר בחוויות שעברתי בחברת נהגי מוניות ישראליים. "לא ,אני מתכוון ברצינות" ,התעקש הנהג" .אקח אותך לתל-אביב חינם, ממש חינם .אין בעיות .נו' ,כנס כבר .שבת מתקרבת ואין זמן לפטפוטים". "זכור רק זאת" ,אמרתי תוך-כדי שאני מתיישב במונית" ,אמרתי לך שאין בידי כסף ,לא תוכל לבוא בטענות כשנגיע לתל אביב ולא יהיה לי במה לשלם את שכרך" .הוא הסתפק בחיוך ,והציע לי להשליך את התרמיל לאחור .מצידו -אני רשאי לישון .ואני? הייתי כה מותש ,פשוט נשענתי לאחור על המושב המרופט ,ותוך פחות מדקה נרדמתי. התעוררתי כאשר היינו במרחק של כשעה מתל-אביב .לא ברור היה לי מה מסתתר מאחורי מחווה נדיב זה שלו .לפנינו הופיע שלט" :תל-אביב - 40קילומטר" .הוא הציץ אלי בחיוך ושאל" ,נו ,איך ישנת?" "נהדר! כפי שלא ישנתי במשך חודש לפחות" ,השבתי. "יופי!" שמח. "ראה ,אינני רוצה שתחשוב אותי לכפוי-טובה" ,פתחתי בהיסוס" ,אך תודה בעצמך ,שהתנהגותך איננה שגרתית .התוכל להסביר לי מדוע עושה אתה לי טובה זו? כוונתי לומר ,מעולם לא פגשתי בך עד היום ,והנה אתה מסיע אותי מקצה אחד של הארץ למשנהו -ועוד בערב שבת .למה? מה ייצא לך מזה?" בדיוק אז נתקענו בפקק תנועה ,והמכונית עמדה על מקומה .הוא השיב לי במבט ממושך" ,האם בטוח אתה בכך? האם בטוח אתה שמעולם לא ראית אותי?" בחנתי אותו ממושכות ,משהו נראה לי מוכר במקצת ,אך לא הייתי בטוח מהו. "מה ייצא לי מזה?" חזר על המילים שלי ,ושוב -אותו חיוך מסתורי. "ברשותך ,אקח אותך חזרה לשדה הקרב ,עמוק בביצות של לבנון .לא לפני זמן כה רב ,למקום בו המוות מולך בכיפה "...ולפתע ,נזכרתי! ...באותו עולם אכזרי ,הבלתי-נודע שלט ברמה ,ומפלצות בדמות אדם הגיחו לפתע ,ללא כל אזהרה .זכור לי במיוחד קרב אחד ,בו חשבתי ש ...זהו זה! לעולם לא אזכה לראות את יום המחרת .החום הכבד ,צחנת המלחמה שבקעה דרך דפנות הטנק המשוריין וחדרה לתוך לבו של כל אחד מאתנו. הטנק התקדם ואנו היטלטלנו מצד לצד ,פנינו המזיעים משוחים בשמן מכונות דביק .סביבנו הדהדו קולות פיצוץ ושריקת מרגמות :תותח הטנק שלנו הפגיז את עמדות החיזבאללה ,וזעקות הפצועים והגוססים מילאו את חלל האוויר. הטנק שלנו מתקדם במהירות רבה .אנו משמידים את עמדותיהם, ממטירים עליהם מטחי מתכת קטלנית .בניינים ,בתי מגורים -אנו מפוצצים אותם בזה אחר זה .כדורי אש מזנקים למעלה ,לשמיים ,ובעקבותיהם צונח מטר של פיסות עץ ,גושי מלט וחומרי נפץ .מחסני הנשק של המחבלים מתפוצצים בקול רעש אדיר .אנו נבחרנו להעביר לאויב מסר ,שלא יישכח ממנו במהרה. אני יושב ליד ההגה ,מסובב את הטנק בפראות לכאן ולכאן ,בניסיון להתחמק מן השוחות והבורות המנקדים את הדרך ,עדים אילמים להפצצות קודמות .אין זמן למחשבות עמוקות .מדי פעם אנו מתרוממים מן הקרקע, וצונחים למקום נמוך יותר .אני מוחה את הזיעה הניגרת על פניי וצורבת את עיניי ,בעזרת שרוול חולצתי הספוג זיעה ,מתרכז במתרחש מחוץ לטנק, מנסה לראות מבעד לענני העשן והאובך. לפתע נשמע פיצוץ אדיר קרוב אלינו .גלי ההדף מטלטלים אותנו ,חודרים בעד מעטפת הפלדה המגוננת .העשן מתחיל להתפזר .אחד הטנקים שלנו נפגע מטיל .יושבי הטנק נמלטים החוצה .אני מבחין בהם ,מגששים כסומא בעלטה ,אינם יודעים לאן לרוץ .מטר של כדורים מקדם את פניהם .אני עוצר את הטנק בחריקת בלמים ממש לידם ,ממקם את הטנק שלי בין מטח האש לבין החיילים הבודדים שנותרו עדיין בחיים .הכדורים פוגעים בדפנות הטנק ונהדפים לאחור ,משמיעים קול נקישה מתכתי. אני יוצא מהטנק ותר אחריהם .סביבי עשן סמיך ,ואני מתקשה להבחין בדמויות שלפני .זעקה פתאומית -אחד החיילים נפגע .אני ניגש בריצה אל החייל הקרוב ביותר ,מרים אותו ונושא אותו על כתפיי בחזרה לטנק, תחת מטר של כדורים .לרגע אני מסב את ראשי לאחור ,ומבחין שהוא היחידי שנותר בחיים .אנו משתחלים בזריזות לתוך הטנק ,שם מנקה אותו החובש מן הדם וחובש את פצעיו .ואז אנו ממשיכים בקרב ,יורים, מתקדמים ,יורים... דמעות זלגו מעיניו של הנהג" .אני הייתי אותו חייל" ,הודה בקול מרוסק. "לעולם לא אשכח את פניו של מי שהציל את חיי .לילה אחר לילה ,במשך חודשים ארוכים ,הופיע בחלומותיי הטנק שלך ,עוצר בחריקה ,חוצץ בינינו לבין מטר הכדורים ,וממנו מזנק החוצה הגיבור האמריקני ,רץ לעברי ,תופס ומניף אותי אל כתפו ,מציל את חיי ומתעלם מן הסכנה לחייו שלו. "מדוע לקחתי אותך טרמפ?" המשיך בחיוך שהפציע בעד הדמעות" .מה ייצא לי מזה? אני חב לך את חיי ,ונדרתי נדר ,שעוד יבוא היום ואגמול לך טוב .מה ,להסיע אותך לתל-אביב? זהו המעט שבמעט שאני יכול לעשות למענך! הייתי עושה הכול בשבילך .הייתי מוסר את נפשי עבורך ,ואתה שואל אותי מדוע אני לוקח אותך לתל-אביב?" החלומות ההם עדיין פוקדים אותי מפעם לפעם ,אך כעת יש בהם מרכיב נוסף .משולבת בהם נימה של אכפתיות; הם שזורים בהבנה מה מוכן יהודי אחד לעשות למען רעהו .החלומות כבר אינם מבעיתים אותי כל-כך .נהג המונית שלי מספר לי ,שאצלו המצב דומה. אני מאמין לו ,ללא כל ספק .אחרי הכול ,הוא קיים את הבטחתו .הוא הסיע אותי לתל-אביב בערב שבת. סיפר ר' עקיבא פוקס רגעים של הוד והדר "עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מ”ט ,ג') אמן משפחת זילבר* התאבלה על אם המשפחה ,זיכרונה לברכה .מכריה וחברותיה של האם ,כל אותם אנשים אשר תמכו במשפחה באותם ימים ארוכים וקשים של מחלתה ,חשו כי לבם נשבר בקרבם .לא בחטף באה פטירתה ,הסוף היה צפוי ,אך הידיעה לא הפחיתה מן הכאב .הצער היה נוקב, חד ועמוק .המנחמים אף הם בכו עם האבלים .מי יטפל בילדים הרכים? מי ימחה את דמעותיהם? מי ישיב לשאלותיהם ולתהיותיהם ,יעודד ויטפח? מי? אבי היתומים ישב בסלון ,מוקף שכנים ,ידידים ורבנים ,חברותות מהכולל ובני המשפחה המורחבת .הילדים ישבו בנפרד ,באחד מחדרי השינה .שם קיבלו את פני חבריהם שהגיעו לניחום אבלים ,משיבים לשאלותיהם, מחייכים מדי פעם חיוך חיוור ,אוכלים כאשר אחת הדודות הכניסה לחדרם צלחות עם אוכל מבושל .כך חלפו להם ימי השבעה ,בוקר הופך לערב, ואחריו יום נוסף. כל אותם ימים קיננה במוחה של טובה בת התשע שאלה טורדנית :מה מוטל עליה לעשות לעילוי נשמת אמה המנוחה? מה תוכל לעשות ילדה בת תשע? משהו שיכול להיטיב באמת עם נשמת אמה האהובה ,שעזבה אותם לאנחות ונמצאת כעת הרחק-הרחק מכאן? שאלה זו לא הניחה לה ,בעודה עוזרת לדודותיה לטפל באחיה ובאחיותיה הקטנים ,ובין לבין מתיישבת על השרפרף הנמוך ,מקבלת בענוות חן את דברי הניחומים שהורעפו עליה. כמעט והסתיימו ימי השבעה ,והיא עדיין מוטרדת בשאלתה .והנה ,בערבו של היום השישי ,הגיע לנחם את המשפחה רב חשוב שהתגורר בשכונה. הוא נכנס לסלון הבית ,שם ישב אבי המשפחה ,ושהה עמו כעשר דקות. לבסוף ,קם על רגליו ,איחל לאלמן הצעיר ניחומים מאת המקום ,וניגש לחדר הילדים כדי לנחם אף אותם. עיניה של טובה אורו למראה האורח החשוב .הנה באה הזדמנות פז לברר מה עליה לעשות למען נשמתה של אמה .בתמימות של ילדה בת תשע ,לא היססה ופנתה אל הרב החשוב ,שוטחת לפניו את התלבטויותיה .השאלה חיממה את לבו .כמה ילדים בגילה ניחנו בכוחות נפש כאלו ,המעניקים להם את העוז להעלות שאלה מעין זו ,ימים ספורים לאחר פטירת אמם? השאלה העידה על גדלות נפש נדירה .הרב השיב לה בקול רך ,כמבקש לחבוש את פצעי לבה השבור. "מיין קינד (בתי)" ,אמר לה" ,שאלתך מרגשת אותי מאוד .אכן ,יש לך הזדמנות נפלאה לעזור לאמך המנוחה להגיע למנוחת הנפש השלמה בעולם הבא .יודע אני מהו הדבר שעלייך לעשות למענה" .הוא הנמיך את קולו מעט" .בכל פעם שתאכלי ,בכל הזדמנות שתהיה לך לברך, השתדלי שמישהו ישמע את ברכתך ויענה לך 'אמן' .תהיה זו זכות עצומה לאמך .בטוחני שהיא מביטה בך משמיים ויש לה נחת גדולה מהמחשבות המעסיקות אותך בשעה זו". טובה הקשיבה לדברי הרב וקיבלה אותם ברצינות רבה .אם אכן זוהי הדרך שבה תוכל לעזור לאמה בעולם האמת ,אזי מעתה ואילך היא תקפיד לברך רק כאשר מישהו נמצא לידה ועונה 'אמן' לכל ברכותיה. וכך בדיוק היא נהגה. כל פרי ,כל דבר-מאכל שהכניסה לפיה; בכל פעם שבה בירכה 'על נטילת ידיים' ,או כל ברכה אחרת -טובה הקפידה שמישהו יענה 'אמן' לברכותיה. הזמן חובש את כל הפצעים ,גם העמוקים ביותר .הזמן אף מסוגל לטשטש אצל האדם את חשיבותם של דברים מסוימים .לעתים ,מתחיל אדם ליישם החלטה חדשה מתוך התלהבות עצומה ,אך תוך זמן קצר דועכת האש בלבו .לא כך היה עם טובה .האש שלהטה בקרבה המשיכה לבעור בעוז ,ומעולם לא שכחה לדאוג ל'אמן' על כל ברכה שהוציאה מפיה. ובכל זאת ,הגיע יום אחד ,עת מבחן .היא שבה לביתה מבית-הספר בשעת אחר-צהריים מוקדמת ,והבית היה ריק .אחיה ואחיותיה הקטנים שהו באותה שעה בבית סבתם ,ואיש לא קידם את פניה כאשר פתחה את דלת הבית בעזרת המפתח שלה .טובה הייתה רעבה מאד ,בסיומו של יום לימודים ארוך ,וכל שביקשה היה לחמם את ארוחת הצהריים שהמתינה לה במקרר, בזכות נשים צדקניות שדאגו להם לאוכל ביתי וטרי .לחמם ולאכול .אך אין מי שיענה לה 'אמן' על ברכתה! "נו ,לא נורא ,עוד מעט קט ישוב אבא הביתה" ,ניחמה את עצמה ,בעוד היא שולחת מבטים משתוקקים לאוכל הממתין לחימום קצר במיקרוגל. חלפה שעה ,ואביה טרם שב .הרעב הלך והציק לה ,חולשה תקפה אותה. "אחמם את האוכל" ,אמרה לעצמה" ,ואז ,אם אבא עדיין לא יגיע ,אגש למשפחת כהן בקומה השלישית ואבקש מהם לענות לי 'אמן' על הברכות. כן ,כך אעשה". טובה חיממה את האוכל ,ובראותה כי אביה טרם שב ,לקחה את הצלחת בידה וטיפסה במדרגות לקומה השלישית ,שם גרו משפחות כהן ומרכוס. היא נקשה על דלת ביתה של משפחת כהן ,תחילה בנקישות חרישיות, שהתגברו והתחזקו ,אך ללא מענה .כעת ,פנתה לדלת הסמוכה וניסתה את מזלה אצל משפחת מרכוס .גם כאן ,איש לא פתח לה את הדלת .גרונה של טובה נחנק ,ודמעות עלו בעיניה .היא הייתה רעבה מאד -אך בשום פנים ואופן היא לא תאכל ,מבלי שמישהו יענה 'אמן' על ברכותיה ,לא אחרי המתנה כה ממושכת! טובה בת התשע שבה לביתה ,התיישבה על הספה בסלון -וחיכתה. בעודה ממתינה ,אמרה מספר פרקי תהילים לעילוי נשמת אמה ,ואחר-כך ניסתה לקרוא באחד הספרים ששאלה מספריית בית-ספרה .כל אותה העת, חשה כיצד היא הולכת ונחלשת .כאב-ראש תקף אותה ,והיא החלה להזיע. נדמה היה לה שהיא שומעת קול קטן הלוחש לה" ,טובה ,לכי למטבח ואכלי את הארוחה המחכה לך בצלחת .נו ,לכי כבר" .אך היא נשארה במקומה. היא תחכה עד שמישהו יגיע הביתה ויענה לה 'אמן' על ברכותיה ,כדי שאמה תוכל להתעלות למדרגה נוספת בעולם הבא. חלפו מספר שעות ,דלת הבית נפתחה ואביה נכנס פנימה .במבט קצר קלט את המצב ,ותוך דקות ספורות היו שניהם ישובים ליד השולחן במטבח. טובה בירכה על האוכל ואביה ענה לה 'אמן' בקול רם ונרגש .רק אז ,השיבה טובה את נפשה בארוחה שהמתינה לה זמן כה רב .אביה התפעם ממסירות נפשה של בתו הרכה בשנים ,והרהר בליבו ,האם בעולם כולו יש עוד ילד או ילדה שהיו נוהגים כמותה? באותו לילה ,הגיעה אמה של טובה אליה בחלום .פניה היו מחויכות, קורנות מנחת" .טובה" ,פנתה אליה בחלום. "כן ,אמא" ,השיבה לה טובה. "טובה" ,פנתה אליה שוב אמה" ,התדעי איזה רעש עוררו מעשייך בשמיים? כל יושבי מעלה צפו בך ,כיצד את נאבקת עם עצמך ,יושבת על הספה ואינך נכנעת לרעב ,מסרבת לפיתוי שוב ושוב ,וממתינה עד שובו של אבא הביתה .אין לך מושג כמה נחת רוח יש לריבונו-של-עולם בשמיים. "טובה" ,המשיכה אמה" ,אספר לך משהו שהתרחש אצלכם בעולמכם, והכול בזכות מסירות הנפש שלך" .טובה עצרה את נשימתה בחלום, מקשיבה לקולה המתנגן של אמה. "בזכות גבורתך והתאפקותך עבור ה'אמן' ,אחת מחברותייך ללימודים תזכה לרפואה שלמה!" כאן גילתה לה אמה כי אצל אחת הבנות בכיתתה של טובה התגלתה המחלה הנוראה ,רחמנא ליצלן ,והרופאים לא נתנו סיכוי לחייה" .אבל זכות ה'אמן' שחיכית לו שעות הייתה כה גדולה וחשובה ,עד שבזכותו חברתך נתרפאה ,וכעת היא בריאה לחלוטין!" באותו רגע ,תוך-כדי שינה ,ידעה טובה כי החלום -חלום אמת הוא. למחרת פנו אב ובתו לביתו של הרב החשוב ,אותו רב שיעץ לטובה מה עליה לעשות לעילוי נשמת אמה המנוחה .לאחר שסיימה לספר את דבר החלום ,הנהן הרב בראשו" ,הייתי מציע שתלכי לבקר את חברתך ותבררי אם אכן כך היה .לא אהיה מופתע כלל וכלל ,אם ייוודע לך כי נכונים הדברים ,ולו בזכות מעשיך". בבית חברתה לכיתה ,התקבלו בחמימות רבה .שוב חזרה טובה על סיפורה .כשסיימה ,הבחינה בהתרגשות הרבה שאחזה בהורי חברתה" .נכון, הכל אמת" ,אמר האב ,נשנק מדמעות" ,מאה אחוז אמת .לפי תוצאות הבדיקות ,האבחנה הייתה מרה ,ואנו חששנו לגרוע מכל .ואז ,לפני יומיים, היא עברה בדיקה נוספת ,ו ...הרופא לא האמין למראה עיניו :הגידול פשוט נעלם ,כאילו לא היה שם מעולם. "הייתכן? תהינו בלבנו .הייתכן שיתרחש לנו נס כזה? לא היה לנו כל מושג, איזו זכות עמדה לנו להיוושע כך .אך כעת ,קיבלנו תשובה לתהייתנו .ה'אמן' המיוחדת שלך ,מסירות הנפש המדהימה שלך ,באו לעולם בדיוק כשהיינו בדרכנו לאותה בדיקה חוזרת ,כשנכנסנו לחדרו של הרופא ,חוששים מן הבשורות שהוא עתיד לבשר לנו .אותה 'אמן' ,היה בכוחה למגר את המחלה ולהשיב לבתנו את בריאותה". בלב הומה יצאו טובה ואביה מבית החברה ,מלווים בגלי השמחה שהדהדו בין כותלי הבית .ובכן ,החלום היה אמת .הדברים אירעו בדיוק כפי שאמה מסרה לה בחלום .הם שבו אל הרב ,והוא חייך בחמימות ,והוסיף ואמר להם בקולו הרך כי יש מצווה לפרסם את הנס -וכך בדיוק החליטו לעשות. כפי שנשמע מפי ר' אלי כהן .השם שונה. רצועות של חיים חנותי הקטנה מדיפה תדיר ריח של עורות חדשים ודיו .אם תבקרו בחנותי ,ייתכן שיעורר בכם הריח רתיעה כלשהי ,אך ניתן להתרגל אליו בקלות .ואם תשאלו את פי -אוהב אני את הריח המיוחד .בכל שעות היממה שוקקת החנות חיים :קונים ומוכרים ,סופרים ובידיהם סחורה מעשה ידיהם להתפאר :פרשיות חדשות למזוזות ולתפילין ,כל אות נוצצת כיהלום מלוטש תחת אורות שולחן העבודה .הם פורשים לפניי את סחורתם ,אוחזים ביריעות הקלף ביד אוהבת ,כאותו אב טרי המאמץ אל לבו את בנו העולל שנולד זה-עתה .מבקשים הם לדעת אם אוכל למכור את המזוזות בחו"ל; שואלים אם יש די ביקוש לסחורתם ,בתקווה לפרנסה מסודרת; מבררים אם אני מעוניין לקבל מהם עבודות נוספות. מדי פעם ,פוגש אני בסופר סת"ם בעל יראת שמיים מיוחדת ,המאירה את פניו .לאדם מעין זה אני נהנה במיוחד לעזור .אותם סופרי סת"ם מקפידים לטבול במקווה לפני שהם מתחילים בכתיבת יריעה נוספת של ספר תורה; הם מתרכזים ומשקיעים כוונה מיוחדת בשעת הכתיבה ,ונוהגים בכל אורחותיהם ביושר מופלג .הם כותבים לשם שמיים ,ואני שמח להיות השליח להפיץ את מלאכת ידיהם לבתים יהודיים ברחבי העולם .הם פונים אלי בענוות-חן ,ללא כל ציפיות ודרישות ,ויודעים כיצד לקבל חדשות טובות ,כאשר הן בפי .הם אוהבים את התורה ואת מלאכת כתיבתה ,וחשים זכות מיוחדת לעבוד בתחום זה .אלו הם הגיבורים שלי. אני אוהב את ריח ה"בתים" ורצועות העור שיצאו זה-עתה ממפעל הייצור שלהם; את ניחוח הדיו השחורה והסמיכה על-גבי יריעות הקלף ,את מגע "עצי החיים" עשויים עץ מלוטש .אני מוכר גם מעילים לספרי תורה ופרוכות לארונות קודש .בקיצור ,בחנותי קיים שפע של פריטים ,כל מה שנחוץ לבית-כנסת. בתחום בו אני עוסק ,בדומה לסוחר יהלומים בתחומו ,יש לרכוש את אמון הלקוחות .יש אנשים חסרי-לב ,שלא יהססו למכור מזוזה פסולה במחיר מאה דולר ,כאילו הייתה מזוזה מהודרת .למדתי לזהות את הרמאים אלו, והם -למדו להתרחק מהחנות שלי .יודעים הם כי ברגע שייחשף פרצופם האמיתי ,אפרסם את המידע בכל מקום .נכון ,היו פעמים בהן ספגתי איומים מ'טיפוסים' שכאלו ,אבל לא אני הוא שיירתע מכך. כיום ,לאחר שנים רבות בעסקי היודאיקה ,קשה למדי להפתיע אותי. אך מדי פעם ,כאשר העניינים יגעים במקצת ,שולחים לי משמיים משהו ש'יקפיץ' אותי ,משהו שיזכיר לי מדוע בחרתי בתחום זה של עבודה ,ועד כמה אני מעריך ומייקר את הסחורה הנמכרת בחנותי. ביום שני בבוקר נכנסתי לחנות בשעה אחת-עשרה ,לאחר שהספקתי להתפלל ואף ללמוד במשך מספר שעות .פתחתי את הדלת ,מסיר את המנעולים ומנטרל את מנגנון האזעקה .הדלקתי את האורות והתחלתי לארגן את החנות לקראת יום עסקים נוסף .לאחר-מכן ,פניתי לערימת המכתבים והחבילות שהגיעו בימים האחרונים .לא הבחנתי במשהו יוצא מגדר הרגיל ,עד שהגעתי למעטפה האחרונה ,בתחתית הערימה .הייתה זו מעטפת נייר חומה גדולה ותפוחה ,וכבדה למדי .שם השולח לא היה מוכר לי .סקרנותי התעוררה ,ופתחתי את המעטפה בזריזות ,נדהם למראה חבילות השטרות של מאה דולר שהיו מונחים בתוכה .פתק הוצמד לאחת מהן ,ואני שלפתי אותו ,תוך-כדי ספירת המזומנים .בידיי היו עשרת אלפים דולר! קראתי את הפתק ,משמיע קריאת התפעלות. ר' ישראל היקר! רצ"ב עשרת אלפים דולר ,בהם תוכל להשתמש כפי ראות עיניך ,לחלוקת תפילין איכותיות לאנשים שאין באפשרותם לרכוש לעצמם זוג תפילין, ואשר לדעתך הם ראויים למתנה זו .אני סומך לגמרי על שיקול דעתך, ובטוח שתמצא אנשים מתאימים. בכבוד רב, אהרן סילברמן*. בהיתי בערימת הכסף ותהיתי מה עומד מאחריה .לא הייתה זו הפעם הראשונה בה מישהו מימן רכישת תפילין עבור אחרים .הדבר קרה מדי פעם .אבל עשרת אלפים דולר?? להעניק סכום כזה של כסף ,סתם כך? ישבתי על כיסאי ,מנסה לרדת לעומק הדברים ,והחלטתי לברר מה הניע את מיסטר אהרן סילברמן לכך .ובכן ,פתחתי בחקירה ,עד שהתברר לי היכן הוא גר .שוחחתי עם אנשים שהכרתי ,המתגוררים בשכנותו ,ונודע לי כי הוא איש עסקים מכובד ,הידוע כמי שאוהב לתת צדקה ללא פרסומות ורעש. הוא ניחן בחוש הומור ,ובבית-הכנסת בו הוא מתפלל בקביעות הוא אהוב על כל הילדים ,בעיקר בזכות תפקידו כ"מחלק הסוכריות" הקבוע .השקעתי הרבה בחקירתי ,אוסף מידע ממקורות שונים ,אך עדיין לא הגעתי למבוקשי. בינתיים ,התחלתי להשתמש בכסף למטרה שהוא ניתן עבורה ,והריני מבטיחכם ,הקוראים ,כי מצאתי מטרות טובות מאוד בשבילו .זוג אחד של תפילין שלחתי ליתום נזקק בקהילתנו; מישהו גילה את אוזני על משפחה שנקלעה לקשיים כלכליים ,שעמדה לחגוג בר מצוה לשלישיית בנים... לצערי ,לא היה מחסור באנשים נזקקים .הכסף שסילברמן הפקיד בידי הוכיח עצמו כדבר הנכון במקום הנכון ,אך סקרנותי עדיין לא באה על סיפוקה ,ואני לא הייתי מוכן לוותר. חלפו מספר שבועות ,ובאחת השבתות השתתפתי ב"אופרוף" (עלייה לתורה) של בנו של חברי הותיק .לאחר התפילה התקיים "קידוש" חגיגי, ולצדי התיישב אדם לא-מוכר .בעודנו נועצים את המזלגות בפרוסת קוגל אטריות מהביל וריחני ,שאלתי אותו לשמו .לתשובתו " -אהרן סילברמן" - כמעט שמטתי את כוס המשקה שאחזתי בידי השנייה. "אהרן סילברמן" ,חזרתי אחריו כהד" .יודע אתה ,זה מזמן רציתי לדבר אתך!" הוא הרים גבה אחת בפליאה (משהו שמעולם לא הצלחתי לעשותו בעצמי). "ובאיזה נושא בדיוק ביקשת לשוחח אתי?" שאל. "בנושא המעטפה" ,השבתי לו. "מעטפה? איזו מעטפה?" "המעטפה ששלחת אלי ,ובה עשרת אלפים דולר!" אמרתי בקריאה חנוקה. "אהה "...אמר לי בשלווה" ,ובכן ,אתה הוא ישראל ווקסמן" .הנהנתי לאישור. "דע לך" ,אמר לי" ,שכאשר החלטתי לתרום את הכסף לקרן צדקה לתפילין ,לא הייתי בטוח למי כדאי לשלוח אותו ,אבל אנשים רבים הזכירו את שמך ושיבחו אותך על ישרותך ,עד שהחלטתי שאתה האיש שלי". "אה ,תודה לך" ,הודיתי במבוכה קלה ,ושנינו המשכנו לשבת זה לצד זה בדממה שהתארכה .לבסוף ,נפלטו מפי המילים" :למען האמת ,מה שרציתי לברר הוא מדוע החלטת לתרום את הכסף לכתחילה!" הוא נשען לאחור על כיסאו ,מפורר את הקוגל שבצלחתו לפירורים קטנים מבלי משים .ואז פתח בסיפורו. "כאשר פרצה המלחמה ,הייתי נער צעיר .הנאצים שלחו אותי ממחנה אחד למשנהו .זוכר אני היטב את הנסיעות באותם קרונות בקר חנוקים, בתנאים תת-אנושיים .ברוך ה' ,הייתי צעיר וחסון ,ושרדתי את הגהנום. דברים רבים מחיתי מזיכרוני ,כדי לשמור על שפיותי ,אך חלקם לא אשכח עד יום מותי .מהרגע שפרצה המלחמה ,חשתי כיצד ה' משגיח ושומר עלי. הוא שלח לי מלאכי רחמים שליוו אותי בכל צעד ושעל ,אנשים פשוטים שכיוונו אותי להחלטות הנכונות .במסע האימים הראשון ברכבת ,בעודי מוקף אנשים המשוועים לטיפת מים ,בחום המחניק ובידיעה שאנשים גוועים סביבך ,ניגש אלי אדם לא מוכר .אינני יודע כיצד הצליח להגיע אלי, בקרון ,אך לפתע הבחנתי בו עומד לצדי .הוא החל להציג לי שאלות שונות. 'בן כמה אתה?' שאל. 'ארבע-עשרה' ,עניתי. 'אמור להם שאתה בן שמונה-עשרה' ,יעץ לי ,אומד אותי בעיניו' .אתה נראה כבן שמונה-עשרה .ועוד ,תאמר להם שיש לך מקצוע'. "כשהגענו למחנה ,חקר אותי קצין אס.אס ,.ואני עשיתי בדיוק כעצתו של האלמוני .אמרתי לנאצי שאני בן שמונה-עשרה ,והוא שלח אותי לחיים. במשך השנים ,בעוד אני מיטלטל ממחנה אחד למשנהו ,ניצלתי שוב ושוב באורח-נס .אנשים חסונים ממני נשלחו לתאי הגזים ,ואני שרדתי .ה' גזר עלי לחיות .נאחזתי בכל כוחי בניצוץ האמונה ,והוא היה קרש ההצלה שלי. קשה היה מאד להישאר יהודי במחנות .לעתים היה מישהו מגניב לתוך המחנה דף בודד מסידור תפילה; לעתים עלה בידינו לשמוע מספר תקיעות שופר שהוחבא במסתור ,בו תקעו אנשים מתוך סיכון חייהם .אח! מה הייתי נותן בעבור סידור משלי ,אילו היה לי רבי שאוכל לזעוק בפניו ,או זוג תפילין להניח אותן בכל יום". החדר בו היינו ישובים התרוקן; שאר המתפללים עזבו את המקום זה מכבר .רק אנו נותרנו ,משוחחים בינינו כאילו היינו בעולם אחר. "עברתי את הכל ,ושרדתי" ,המשיך סילברמן בסיפורו" .שרדתי את מגיפת הטיפוס הנוראה בברגן בלזן ,את הסלקציות באושוויץ ובטרבלינקה .ואז, בוקר אחד ,קמנו לדממה מוזרה .חיילים לא גערו בנו ,כלבי שמירה לא נבחו .הנאצים נעלמו! יצאנו ברגליים כושלות מהצריפים ,בוהים סביבנו כלא-מאמינים .היינו מתים מהלכים; בקושי יכולנו לנוע .ממרחק נשמע שקשוק שרשרות של כלי-רכב כבדים ,ולאחר זמן לא רב הגיעו הטנקים של הכוחות האמריקניים ונכנסו בשערי המחנה .צריחי הטנקים נפתחו, ומתוכם הגיחו פניהם הצעירות והתמימות של הגיבורים המנצחים ,שהביטו בנו בתדהמת אלם .תרועת שמחה בקעה מתוכנו ,אך באוזנינו נשמעה יותר כאנחה יגעה של צללי אדם .החיילים מיהרו להציע לנו לאכול ממנות הקרב שברשותם ,ואני הושטתי יד בשקיקה .באותו רגע ,ניגש אלי יענקל'ה קלישר ולפת את זרועי בהתרגשות עצומה. "'אהרן' ,אמר לי ,הקשב! יש יהודי בקצה המחנה שברשותו תפילין של יד, ויהודים עומדים אצלו בתור כדי לזכות להניח אותן' .בעיניו בערה תשוקה לוהטת לחטוף את המצווה שנמנעה ממנו במשך זמן כה רב' .אהרן ,יודע אני שאתה רוצה לקבל אוכל ,אבל רציתי רק להזכיר לך את הפעמים הרבות מספור בהן גילית לי ,כי הדבר שבו אתה חושק יותר מכל ,הוא לזכות בהנחת תפילין ,לקיים מצווה .מי יודע מתי נוכל שוב לקיימה? הנח לאוכל. זוהי רק תאוות הגוף .בוא ,קח את התפילין! בחר בדבר הנכון!' "כך הפציר בי ,ולפתע אמרתי לעצמי שאכן ,האוכל יכול להמתין; עוד שעה או שעתיים ,גם עשר שעות של רעב אינן מורידות או מעלות .מה לי אוכל ,אם יכול אני להניח שוב תפילין ,אחרי זמן כה רב? "'כן' ,אמרתי' ,אני בא אתך!' "רצנו לקצהו המרוחק של המחנה ,לתור אחר היהודי שסיכן את חייו לאורך כל שנות המלחמה והחביא בין כליו את התפילין של יד .סביבו היתה התקהלות ,אמנם לא גדולה כעין זו שהצטופפה כדי לקבל חפיסות שוקולד מידי החיילים המשחררים ,אך גדולה דיה .כך המתנו במשך כשעתיים ,כדי לזכות בהנחת תפילין של יד .לבסוף ,הגיע תורי :כרכתי את הרצועה סביב זרועי המצומקת ,ואושר עצום הציף אותי .חשתי חמימות כזו ,כפי שלא הרגשתי במשך שנים ,וידעתי שזהו הדבר היקר לי מכל .לאחר דקות ספורות ביקשו ממני לחלוץ את התפילין ,מכיוון שיש עוד תור ארוך של ממתינים. בסופו של דבר ,חזרתי למקומי הקודם במחנה .תרתי אחר הטנקים עם החיילים האמריקנים ,בעלי הפנים המחייכות ,החושפות טורי שיניים ישרות ובוהקות .ביקשתי לקבל מידיהם חפיסת שוקולד וקופסת שימורים של מנת-קרב ,אותן הם חילקו לכל. "והנה לגודל הזוועה ,קיבלו את פני גניחות כאב של הניצולים ,אנשים ששרדו את המלחמה ואת זוועותיה מידי הנאצים הארורים ,וכעת הם מתפתלים בייסורי תופת בשל טוב לבם של האמריקנים .חברי לצריף היו שרועים על הקרקע ,לופתים את בטנם ,גוססים וגוועים מול עיני הנדהמות- כן! המאכלים העשירים ,חפיסות השוקולד ושימורי הדגים ,אותם דחסו לפיהם בבולמוס חסר שליטה ,הכריעו אותם .גופם המצומק לא עמד בפני השפע הפתאומי שהורעף עליו .באותו רגע ,ידעתי כי שוב זכיתי לבחור בדבר הנכון .התפילין של יד הצילו את חיי. "ואז הבטחתי לעצמי כי בבוא היום ,אם אצליח להתבסס מבחינה כלכלית, אדאג לכך שאחרים יזכו אף הם במצוות הנחת תפילין ,כפי שזכיתי אני. הכסף שקיבלת באותה מעטפה ,מייצג את אחת ההחלטות הקשות ביותר שעמדתי בפניהן ,החלטה שבעצם הצילה את חיי". (השמות שונו) פגישה גורלית מעולם לא פיללתי להיות עדה לסיפור מעין זה ,אך מה אומר ומה אדבר, הייתי גם הייתי .צופה הייתי בכל ההתרחשויות בשעת מעשה ,מהחל ועד כלה. הכול החל בנסיעה שגרתית באוטובוס .מרבה אני בנסיעות ,דהיינו ,נוהגת לנסוע באוטובוס כמעט מדי יום .לרוב עוברת הנסיעה מבלי שמתרחש בה כל אירוע הראוי לציון .עם הזמן ,לומדים אנו ,הנוסעים הקבועים ,להכיר את הנהגים ,וגם את חברינו הנוסעים. באותו בוקר הבחנתי בנערה שעלתה על האוטובוס באחת התחנות ,נערה שלא פגשתי מעודי .ובכן ,אין ברצוני לשפוט אותה ,נפתלים הם חייהם של האנשים .מכל מקום ,ניכר היה כי רחוקה היא משמירת מצוות ,למרבה הצער .במשך השנים רכשתי לי לא מעט חברות ,בבית-הספר היסודי וגם בתיכון .קניתי לי חוש ייחודי ,המאפשר לי לזהות בנות שיש סיפור באמתחתן ,שמא מתוך שהאזנתי לסיפורים אישיים כה רבים .מנסה אני לומר ,כי בדרך כלשהי רכשתי יכולת להבחין בין נערה רגילה ,אשר לה סיפור חיים רגיל ,ובין נערה שחייה טומנים בחובם סיפור מעשה. נערה זו ,אשר אודותיה ברצוני לספר ,השתייכה לכל הדעות לסוג השני. היא תפסה את מקומה על הספסל שלפניי ,לצידה של קשישה ,ואני המשכתי להתפלל מתוך הסידור שלי ,כדרכי בכל בוקר .מסלול הנסיעה של האוטובוס היה מוכר לי יפה יפה ,וידעתי בדיוק היכן אנו נמצאים ,גם מבלי להתבונן סביבי .שקועה הייתי בתפילה ,ותוך כדי כך שמעתי את הנערה פונה אל האישה שלצידה בשאלה .שאלה כה פשוטה ,מי היה מאמין כיצד יתפתחו העניינים... "סלחי לי ,התדעי מה השעה?" שאלה שותפתה לספסל ,והקשישה הפשילה מעט את שרוול שמלתה ,הציצה בשעונה וחייכה אל הנערה. "השעה ."8:40הנערה ,שהייתה מתוחה בעליל ,נתרווחה למשמע התשובה, ונינוחה על מושבה .נראה כי נקבעה לה פגישה הבוקר ,והיא מתאחרת ,כך שיערתי .ובעצם ,למאי נפקא מינה? חילופי דברים סתמיים בין שתי נוסעות באוטובוס רגיל ,בבוקר רגיל .שום דבר מיוחד .שבתי להתפלל מתוך סידורי. לא חלפו דקות ספורות ,ושוב פנתה הנערה אל האישה שלצידה .ניתן היה להבחין באי-השקט שנעור בה מחדש .נו ,מתחיל להיות מעניין. "מה השעה?" שאלה שוב את האישה ,מפתיעה אותה בשאלתה .אך האישה הגיבה בנעימות ,מתוך רצון טוב ,כבשה אנחה רפה ,הפשילה שוב את שרוולה והציצה בשעונה. " ,"8:45השיבה לנערה הצעירה .התבוננתי בה .היא נראתה בת תשע- עשרה או עשרים לכל היותר .גם הפעם נאנחה אנחת רווחה קלה ,ונשענה על מושבה ,עוצמת עיניה ומנסה להעמיד פנים כאילו הכול בשליטה .אך לי היה ברור שהכול בהחלט לא בשליטה .ניכר היה כי היא נסערת ,מבוהלת משהו ,אף שלא הייתה לי כל דרך לגלות מהו הדבר .גם לא העליתי בדעתי לשאול מה מציק לה ,הן מעולם לא נפגשנו .בתוך-תוכי ,קיוויתי שהיא תחלוק איתנו את מחשבותיה. האוטובוס המשיך לפלס את דרכו ברחובות ירושלים המפותלים .מפעם לפעם הצצתי מזווית עיני בדמותה של הנערה; נראה היה כאילו היא עומדת להתפוצץ מרוב מתח .יכולתי לתאר לעצמי כי היא משתוקקת לשוחח עם מאן דהוא ,יהא אשר יהא ,ולשתף אותו בעניין המטריד אותה .ידעתי בבירור, כי לו שאלה אותי מה השעה ,הייתי מנצלת את ההזדמנות לחלץ ממנה את הסיפור כולו .אך ,מכיוון שלא נשאלתי ,היה עלי להמתין בסבלנות עד שהדברים יתבהרו ,לכשיתבהרו. המשכתי להתפלל מתוך הסידור הקטן שבידי ,פוזלת ללא הרף לעבר הספסל שלפניי; לבסוף ,הוכיחה ערנותי את עצמה כמשתלמת :הנערה פנתה בשלישית אל הקשישה ,והתעניינה שוב מהי השעה; פניה היו נבוכות, ואילו אני חשבתי לעצמי :כמה מוזר! מה עובר עליה? בשלב זה ,פקעה סבלנותה של האישה המבוגרת. "ראי ,חביבה" ,פנתה אל הנערה" .בחמשת הדקות האחרונות ציינתי לך פעמיים מה השעה .תוכלי ודאי לשער שהשעון לא הרחיק לכת מאז דיברנו לאחרונה .העובדה שאת חוזרת ושואלת אותי ,איננה לטעמי כלל וכלל .האם הינך מהתלת בי? להבא ,דאגי לעצמך לשעון ,ואל תטרידי אנשים חפים מפשע בשאלות חסרות טעם!" לו היו מטיחים בי דברי תוכחה מעין אלו ,הייתי לבטח מאבדת את עשתונותי ,אך הנערה לא הביעה כל אי נוחות .הדבר בהחלט התמיה אותי. ברור למדי ,כי העניין שהטריד אותה לא איפשר לה להתרכז כלל בתגובתה התקיפה של האישה .חשוב מכל היה ,לדעת מה השעה .לכן ,הישירה את מבטה והטיחה" ,התרצי לדעת מדוע מבררת אני פעם אחר פעם מה השעה?" "אכן ,לו ידעתי מה מסתתר מאחורי שאלותייך ,קל היה לי לענות לך מידי שלוש דקות". "בסדר" ,אמרה הנערה בקוצר רוח" ,הסיבה לכך היא ,שבעוד דקות ספורות צפויה לי פגישה ,ועלי להגיע לפגישה בזמן .דואגת אני שמא יגיע האוטובוס לתחנה המרכזית באיחור של מספר דקות .אם אפסיד את הפגישה ,זה יהיה אסון ,פשוט אסון בשבילי!" "אינני מבינה ,מה נורא כל-כך?" תמהה האישה ,נשאבת לתוך הסיפור שלא ברצונה. "אם אחמיץ את ההזדמנות לפגישה זו ,קרוב לוודאי שלעולם לא אראה אותה! יודעת את" ,לפתע נקטע שטף דיבורה" ,צריכה הייתי להתחיל את סיפורי מבראשית". "אכן ,זהו רעיון טוב!" הסכימה האישה בנימה מעודדת ,והנערה החלה בסיפורה .בשלב זה ,נשקתי לסידורי והכנסתי אותו לתיק ,מוותרת על הניסיון הכושל להעמיד פני מתפללת ,והטיתי את אוזני לסיפור המדהים. "נכון ,אינני נראית דתית" ,פתחה הנערה" ,אך לא תמיד נראיתי כך. בקטנותי ,גדלתי במשפחה שלי דתית מאד ,ואמי הקפידה להלביש אותי לפי ההלכה .לא אכנס לפרטים" ,המשיכה" ,די אם אומר כי הורי נפטרו שניהם בגיל צעיר והותירו אותי ללא יד מכוונת .איש לא דאג לחינוכי או לעתידי ,איש לא הטריד את עצמו בשאלה אם אמשיך לחיות חיי תורה, אם לאו .קרובים שאספו אותי לביתם העניקו לי לחם לאכול ובגד ללבוש, אך הזניחו את נשמתי .לא עברו שנה או שנתיים ,ושכחתי מי אני באמת. מוקפת הייתי באנשים אשר לא הציבו לעצמם כל גדר .ואני? בסך-הכל ילדה קטנה .לא הייתה זו החלטה מכוונת מצדי להזניח חיי תורה ומצוות. התהליך התרחש מאליו. כך זרמו חיי בבית קרוביי ,וכל אשר הכרתי וידעתי התפוגג ונמוג; הורי, שמירת שבת וכשרות ,צניעות .הכול נשכח .ילדה עליזה הייתי ,אהודה על חברותיי בבית-הספר .בלימודים הצלחתי וזכיתי בציונים טובים .בסיכומו של דבר ,חייתי חיים יציבים והערכתי את מזלי הטוב. כך חלפו השנים; בגרתי ועזבתי את הבית ,ופניתי ללמוד באוניברסיטה, שם התגוררתי בפנימייה .הכול היה נהדר .יום אחד הציגה חברתי בפני את אחד הסטודנטים .התחלנו להיפגש ,ותוך זמן קצר חשתי שהקשר בינינו הופך להיות משמעותי .התברר כי יש בינינו הרבה מן המשותף ,ופגישותינו היו מהנות ומעשירות .לרגע לא עלה בדעתי לברר אם יהודי הוא אם לאו, עד כדי כך רחקתי מן הדת .גם כאשר התבררה לי לבסוף העובדה שהוא אינו יהודי -בושה אני בכך ,אך זוהי האמת – לא ראיתי כל סיבה שעובדה זו תפריע לי .ומדוע שתפריע? מזה שנים רבות אין אני חיה כיהודיה ,אין לי כל קשר לחיים יהודיים .תחומי העניין של חברותיי ,כמו גם שלי ,הצטמצמו בחיי חברה ,מסיבות' ,כיף' ,אלו החיים שרציתי בהם .הבחור שהכרתי ,התאים בהחלט לתוכניות מסוג זה. לאחר תקופת היכרות קצרה ,ביקש כי אהיה לו לאישה ,ואני הסכמתי– עד כמה לא היה הדבר מפתיע! נתתי את הסכמתי להינשא לגוי! מזעזע, האין זאת? אך אני כלל לא ראיתי בכך התנתקות מזהותי כבת לעם ישראל. היפוכו של דבר ,ציפיתי בקוצר-רוח ליום הגדול ,ליום החתונה .סימנתי כל יום שחלף על-גבי לוח-השנה התלוי על קיר חדרי ,מתקרבת יותר ויותר לתאריך המיוחל". "ואז?" האיצה בה חברתה לספסל האוטובוס .כעת ,לא נשמעה קצרת רוח או רגוזה; היטב הבינה כי אין מדובר בתעלול נעורים ,כי אם בסיפור חיים מרגש. "ואז ...ואז "...חזרה הנערה אחריה כהד ,כשקולה מהורהר" .קרה דבר מה יוצא מגדר הרגיל .דבר מה שלא הייתי מצפה לו מימי". "מה היה זה?" התנשמה האישה בדריכות" ,מהו הדבר אשר קרה לך?" "חלמתי חלום" ,השיבה לה הנערה. "כל כולו חלום? היוכל חלום להפעים עד-כדי-כך?" תמהה האישה. "כשאמך מגיעה אלייך בחלום ,אמא שלא פגשת למעלה משתים- עשרה שנה ,האמיני לי ,הינך מזדעזעת קצת ,לא ,מזדעזעת ביותר .אני? אני הזדעזעתי מאד!" "מה היה בפיה של אמך?" התעניינה האישה. "מיד אספר" ,אמרה הנערה ,ואני ניסיתי להישען קדימה כדי להיטיב ולשמוע. "באמצע הלילה בא החלום ,בעיצומה של שינה רגועה ועמוקה ,אך בסיומו ,לא היתה לי יותר מנוחה לעולמים!" האישה המבוגרת התבוננה בנערה ,הצעירה ממנה בשנים רבות .עיניה ניצתו ,ופניה הביעו התעניינות ורוך. "המשיכי" ,דחקה בה. "בחלומי ,נשמע קולה של אמי .נשמע כאילו מגיע ממרחקים ,אך אני שמעתי כל מילה בברור ,כאילו נמצאת היא בחדר סמוך. 'אסתי' ,היא אמרה – זה היה מדהים ,לשמוע את קולה לראשונה מזה שנים כה רבות; אושר עצום הציף אותי ,והוא התערבל בתוכי עם המתח והאימה .ידעתי מדוע נגלתה אלי כעת ,אחרי כל אותן שנים בהן היינו מנותקות זו מזו .אמי הגיעה כדי להזהיר אותי שלא אנשא לגוי .ידעתי זאת בידיעה אינסטינקטיבית ,פנימית .לא היה לי כל ספק בכך .ואמנם ,אלו בדיוק היו דבריה. "'אסתי' ,גערה בי אמי המנוחה בקול רך ואוהב' ,אסתי'לה ,האמנם זה נכון? הייתכן כי בתי ,בת ישראל ,עומדת להינשא בנישואי תערובת ולהתכחש לאמונתה ,לאלוקיה?! כיצד ניתן להעלות על הדעת אפשרות כה נוראה ,כל-שכן לבצע אותה!' "'אכן ,אמא ,אלו הם פני הדברים' ,עניתי בחלומי' .אמא ,נפטרת לפני שנים כה רבות; השארת אחרייך ילדה רכה וחלושה .השארת אותה ללא כל תמיכה .מה ציפית שיהיה? כיצד תוכלי להיות מאוכזבת ממעשיי?' "'אסתי' ,המשיכה אמי ,מתעלמת מדבריי ,מתעלמת מנימת הטרוניה שהיתה שזורה בין המילים' ,אנא ,אל תעשי זאת!!! מבקשת אני ממך!' "'צר לי מאד ,אמא' ,עניתי לה' ,חייבת אני להינשא לו .אנו מאורסים, החתונה בעוד ימים ספורים .כיצד אוכל לבטל אותה כעת? מדוע לא הגעת קודם? מדוע רק עכשיו ,כה מאוחר?' "וכך נמשכו חילופי הדברים בינינו ,במעגל אין סופי .לבסוף ,הבינה אמי שאין טעם בדברים; אינני קשובה אל המסר שלה ,ואינני מקבלת את בקשתה .עוד ניסיון אחד ערכה ,נוקטת תכסיס שונה. "'אסתי' ,אמרה בקול רווי צער וכאב ,ואני חשתי כי נשמתי פורחת מגופי עוד רגע קט ,וממריאה למעלה על כנפי יגונה' ,אם את מתעקשת להמשיך במסלול הרסני זה של חייך ,לכל הפחות עשי למעני דבר אחד'. "'מה תבקשי ,אמא?' בלבי חשתי הקלה; שמחתי שהיא מבקשת ממני דבר מה ,שאולי אוכל לעשות למענה. "'אנא ,בואי לפגוש אותי מחר בשעה תשע בבוקר בדיוק בתחנה המרכזית בירושלים .בכניסה הראשית לתחנה ,בבקשה!' "'אך אמא' ,טענתי באוזניה' ,אינך עוד בחיים; כיצד נוכל להיפגש?' "'בואי ,בואי בזמן' ,היא אמרה' ,ואני אדאג לכל השאר'. "אמי דיברה בביטחון כזה ,כאילו ידעה ללא צל של ספק שנוכל להיפגש, שאוכל לראותה ,שנגיע להבנה בינינו; כאילו שזה אפשרי! בכל אופן, הרהרתי בלבי :אם היא רוצה להיפגש ,אסכים לכך ,ואולי אפייס אותה. מדוע לא? מה אוכל להפסיד? והייתה לי סיבה נוספת – הייתי סקרנית ביותר לפגוש מישהו שנפטר לפני שנים כה רבות ונשמתו בגן-עדן .אולי כך יתגלו לי כמה מסודות העולם הבא .אכן ,הייתי סקרנית; הכל היו רוצים לדעת קצת יותר ,האין זאת? "ובכן ,עכשיו מבינה את מדוע הנני כה קצרת סבלנות ,ואינני חדלה לשאול מה השעה .פשוט ,עלי להגיע לתחנה לפני השעה תשע ,כדי לפגוש את אמי ,אותה לא ראיתי מזה שנים רבות .המבינה את כעת?" האישה הנהנה בראשה והבטיחה לנערה שהיא אכן מבינה .יש עוד כמה דקות עד תשע ,ציינה. האוטובוס המשיך להתקדם במורד הרחוב ,פנה בסיבוב ,ולפתע הבחנתי כי אנו קרובים מאד לכניסה הראשית של התחנה המרכזית .הנערה קמה ממקומה ,נפרדת לשלום בלחיצת-יד לבבית מחברתה למסע העירוני הקצר. באותו רגע ,חלפה במוחי המחשבה ,כי לעולם לא אדע מה באמת קרה. חשתי שאני חייבת לדעת האם הפגישה אכן התקיימה .מעשה כה מוזר, ודאי יעסיק אותי במשך שנים רבות! לא הרשיתי לעצמי להחמיץ את ההזדמנות. בהחלטה של רגע ,ירדתי מן האוטובוס ,שומרת על מרחק מן הנערה, ועקבתי אחריה במבטי .היא פסעה במורד הרחוב לעבר הכניסה .מצאתי לעצמי שקע בקיר ,אשר ממנו קיוויתי לצפות בפגישה העומדת להתקיים. הייתה זו נקודת תצפית נוחה ,ובמשך דקה או שתיים חשתי שביעות רצון. האוויר היה קריר ,מבושם בניחוח עדין של פריחה ירושלמית .המתנתי בקוצר-רוח לרגע המרגש בו תיפגשנה השתיים ,ולהתרגשות העצומה הכרוכה בכך. התבוננתי בדמותה של הנערה הניצבת על המדרכה מול הכניסה לתחנה, עומדת לחצות את הכביש .היא נראתה כה מסכנה ,אבודה ובודדה ,ולבי יצא אליה .באותו רגע ,משכה בכתפיה בתנועת השלמה והחלה לחצות את הכביש; כל פסיעה קירבה אותה אל הפגישה הגורלית .ואז ,באמצע הכביש, הגיחה לפתע מכונית מסחרית מן הפינה בנסיעה פראית ,כאילו מטורף אוחז בהגה .לא היה לה כל סיכוי להינצל .ניצבתי במקומי ,המומה ,מביטה בעיניים קרועות מאימה ולא מאמינה :הייתכן? רגע קודם ,עמדה שם נערה צעירה ,תוססת ומלאת חיים .וכעת ,היא מוטלת על הכביש חסרת אונים. בתוך-תוכי ידעתי ,שהיא אינה עוד בחיים. כן ,אסתי הגיעה בדיוק בזמן לפגישה הגורלית שלה עם אמה .בדיוק בשעה תשע .הפגישה אכן התקיימה! פגישה כזו ,לעולם לא אשכח. הדרך לגדלות גדולי ישראל הם מושא הערצתנו ,וכל שאיפתנו היא ללכת בדרכם .כל צעד שלהם הוא תוצאה של שיקול דעת ומחשבה מעמיקה .פעמים רבות, מתבוננים אנו במעשיהם ומנסים לרדת לחקרם ,מתיימרים להבין מדוע בחרו בדרך מסוימת .אך לא תמיד נבין אפס קצהו של מעשיהם. הלוך המחשבה של צדיקים רחוק משלנו ,כרחוק מזרח ממערב ,בהיותם במדרגה גבוהה בהרבה מזו של האדם הפשוט .ובכל זאת ,לפעמים -לעתים רחוקות -הם פותחים לנו צוהר קט לעולמם ,ומאפשרים לנו לזכות בהבנה מהי גדלות. באחת השבתות לאחר התפילה ,שוחחתי עם אחד מידידי ,והוא הפתיע אותי בסיפור מלבב אודות הסבא-רבא שלו ,הרב אלי' לופיאן זי"ע ,אחד מגדולי בעלי המוסר בדורו. אחד מנכדיו של ר' אלי' השתוקק ללמוד בישיבת בריסק ,בימים בהם התנהלה תחת הנהגתו של הרב בערל סולובייצ'יק זי"ע .הבחור הגיע לביתו של ר' בערל בשכונת גאולה בירושלים ,וביקש את רשותו להתקבל ללימודים בבריסק .באותה תקופה ,היתה יכולת הקליטה של הישיבה מוגבלת למדי ,ור' בערל הסביר לו בפשטות כי אין מקום עבורו ,גם אם הוא בחור מצטיין ובן עליה. כשהבין הבחור כי סיכוייו מעטים ביותר ,שלף את "הקלף המנצח" שלו: הוא שאל את ראש הישיבה שמא יוכל סבו ,ר' אלי' לופיאן ,לבוא ולשוחח עם ראש הישיבה למענו .ר' בערל נענה בחיוב ואמר שכמובן ,ר' אלי' מוזמן להגיע אליו לביקור ,והם ינסו לראות מה ניתן לעשות .תשובתו של ראש הישיבה הפליאה את הבחור ,שהרי ר' אלי' היה כבר כבן שמונים וחמש שנה, ואילו ר' בערל היה צעיר ממנו בשלושים שנה לערך .מה רבה היתה תמיהתו על ר' בערל ,המבקש כי צדיק הדור יטריח את עצמו לבקרו בביתו! "באיזו שעה עלי לומר לסבא להגיע לביתו של ראש הישיבה?" שאל הבחור. "מחר ,בשעה שתים-עשרה בצהריים" ,השיב לו ר' בערל. למחרת בבוקר בשעה עשר ,עזב ר' בערל סולובייצ'יק את הסטנדר שלו והחל בהכנות לקראת יציאתו מביתו .הוא הסביר לבני הבית כי נקבעה לו פגישה עם ר' אלי' לופיאן לשעה שתים-עשרה ,ומתוך הכבוד הראוי לגדול הדור ,ברצונו להגיע לביתו לפני שר' אלי' ייצא לקראתו. לפי החישוב אותו ערך ר' בערל ,ר' אלי' מתגורר בשכונת בית וגן, הנמצאת מרחק כשעה נסיעה באוטובוס משכונת גאולה .כלומר ,ר' אלי' ייצא מביתו בערך בשעה אחת-עשרה .לפיכך ,אם יצא ר' בערל מביתו בשעה עשר ,יוכל לוודא שלא ייאלץ להטריח עצמו לכאן .ר' בערל עטה על גופו את מעילו ,חבש את מגבעתו לראשו ופתח את דלת הבית ,והנה מי ניצב על המפתן אם לא ר' אלי' לופיאן בכבודו ובעצמו!? "ר' אלי'" ,מיחה ראש ישיבת בריסק" ,אמרתי לנכדכם בשתים-עשרה! ומדוע כבודו כבר נמצא כאן?" ר' אלי' הביט בר' בערל וחייך את חיוכו המיוחד. "אהה" ,השיב לו ,וניצוץ פיקח מאיר את עיניו" ,ידעתי שלא היית מעלה על דעתך להטריחני להגיע לכאן .וכן ידעתי כי זמן הנסיעה מביתי לביתכם הוא כשעה .כלומר" -כאן השתתק לרגע ואז המשיך " -לפי חשבוני ,היית אמור לצאת מביתך בשעה עשר ,כדי להספיק להגיע לביתי בשעה אחת- עשרה ,לפני שאצא אני בדרכי אליך .ובכן ,הנה אני כאן! אולי ניכנס פנימה? יש לנו הרבה על מה לדבר!" שני ענקי התורה התיישבו ליד השולחן בחדר הגדול ,בו נהג ר' בערל למסור את שיעורו הקבוע. "נו ,ר' בערל" ,אמר ,פותח ב'משא-ומתן'" ,הנכד שלי הוא בחור נפלא, ובאמת ראוי ללמוד אצלכם בישיבה .מאוד הייתי מעריך זאת ,אילו ראש הישיבה היה מסכים לקבלו כתלמיד". ר' בערל הקשיב בתשומת-לב" .ר' אלי' ,יביט כבודו סביב :זהו החדר בו אני מוסר את שיעורי .כמה בחורים יכול החדר להכיל ,לפי דעת כבוד המשגיח?" ר' אלי' סקר את החדר במבט אומד" .כעשרים ושמונה" ,אמר לבסוף, "אולי שלושים ושלושה ,אם יצטופפו מאד .אך לא יותר מכך". ר' בערל הישיר את מבטו ואמר לאורחו" ,כבוד המשגיח היקר ,לא שלושים ,לא ארבעים ,אלא חמישים בחורים כ"י מגיעים לכאן כדי לשמוע את שיעורי! ובכן ,אשאל את כבודו ,כיצד יימצא מקום לבחור נוסף?" תשובתו של ר' אלי' לא איחרה לבוא" .אם ראש הישיבה מכניס לחדר זה חמישים בחורים לשיעורו ,אזי הישיבה פועלת כבר למעלה מן הטבע. ואם כך ,בחור אחד נוסף יכול אף הוא לגור בישיבה וללמוד בה ,למעלה מן הטבע .לא תהיה כל בעיה". ר' בערל קיבל את דברי המשגיח ללא עוררין ,וכל השאר -הפך לנחלת העבר. זו דרכם וזו הנהגתם של גדולי ישראל -אות ומופת לכבוד והערכה הדדיים ,לצד התבוננות מעמיקה וחודרת. *** הרב אברהם יפה'ן זי"ע ,משרידי ישיבת נובהרדוק ,היה מאותם ששרדו את השואה האיומה .הוא נמנה על ראשי הישיבה האירופאיים הבודדים שזכו להמשיך את שלשלת מסירת התורה בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה ,בהעתיקו את ישיבת נובהרדוק לאדמת אמריקה .לימים ,כאשר חגג את אירוסי בתו ,השתתפה קהיליית עולם התורה באמריקה כולה בשמחתו הגדולה. העובדה כי אחד מגדולי ראשי הישיבות ,ניצולי השואה ,זוכה להשיא את בתו היוותה מקור לשמחה עצומה .לפיכך ,צפוי היה כי בחתונה ישתתף קהל רב ,ובראשו מנהיגים רבים ובעלי תפקידים חשובים בציבור האורתודוקסי באמריקה .לכן ,היה על הרב יפה'ן לשקול מראש כיצד יחלק את הכיבודים מתחת לחופה -משימה מורכבת בהחלט. רשימת האנשים הראויים להתכבד בברכות הייתה ארוכה ,אך בסופו של דבר עלה בידי הרב יפה'ן לגבש סדר כיבודים יאה לחופה ולסעודה ,כמיטב הבנתו .כעת ,היה הרב טרוד בשאלת הברכה האחרונה " -ברכה אחריתא" של שבע הברכות בסיומה של סעודת המצווה ,כיבוד חשוב ומוערך. הרבנית תהתה מי יזכה בכך; מי ,מבין כל אותם תלמידי חכמים מופלגים ואורחים נכבדים ,יברך ברכה אחרונה בחתונת בתם .מה רבה היתה הפתעתה כשסיפר לה הרב ,מיהו האדם שבו בחר כראוי לכיבוד זה. "הממ ,כן; לדעתי עלינו להעניק את הברכה האחרונה לרב הארי ברנשטיין (שם בדוי)". "דווקא הוא? יסביר לי ראש הישיבה ,כיצד העלית בדעתך לכבד אדם זה ,אחרי כל מה שעשה? מאד הייתי מבקשת להבין!" הרבנית נראתה מוטרדת למדי .למראה הבעתה הנסערת ,צפה בזיכרונו של הרב יפה'ן אותה השתלשלות מעשה ,העומדת מאחרי התפרצותה הלא-אופיינית של רעייתו. שיחות טלפון רבות היה מקבל הרב יפה'ן ,שיחות בנושאים שונים ומאנשים שונים .לעתים ,היו מתקשרים אליו אנשים אותם לא פגש מימיו, ומזמינים אותו לשמחות שהם ערכו .בדרך-כלל ,נאלץ לסרב להזמנה; גילו המתקדם לא אפשר לו להרבות בנסיעות .במקרה כזה ,היה מסביר לאדם שהתקשר אליו כי למרות רצונו להשתתף ,הוא ממעט מאוד לצאת ,פרט לשמחות משפחתיות .רובם הבינו ,ושמחו לקבל את ברכותיו של הרב, ובכך הסתיימה השיחה .דווקא משום כך ,שיחת הטלפון שלו עם הרב הארי ברנשטיין היתה יוצאת דופן למדי .אותו רב פשוט לא היה מוכן להשלים עם תשובתו השלילית. "הרב יפה'ן?" נשמע קול מעבר לקו. "כן ,מדבר" ,השיב ראש הישיבה. "שלום עליכם .שמי הרב הארי ברנשטיין ,ואני מכהן כרב בבית הכנסת אהבת תורה (שם בדוי)". "במה אוכל לעזור לכם?" שאל הרב יפה'ן. "ובכן" ,השיב המתקשר" ,אנו משיאים בקרוב את בתנו ,ונודה מאוד לראש הישיבה אם יוכל להשתתף בשמחתנו". "יישר כוח על ההזמנה ,הרב ברנשטיין" ,אמר לו ראש הישיבה" ,אך לצערי ,ההתחייבויות הקבועות שלי אינן מאפשרות לי להשתתף בכל חתונה שאני מוזמן אליה". "אבל ,הרב יפה'ן" ,התעקש המתקשר" ,השתתפותכם חשובה מאד למשפחתי ,והופעתכם תפאר את השמחה". "צר לי" ,השיב הרב יפה'ן" .אינני עוד צעיר ,וקשה עלי להשתתף בכל חתונה .אני מאחל לכם כל טוב". הרב ברנשטיין לא וויתר" .בבקשה ,הרב יפה'ן ,אני מבקש שכבוד הרב יגיע לחתונה .זה חשוב לי מאד!" נימת התחנונים והדחיפות בקולו של המתקשר הפתיעה את הרב יפה'ן. הוא לא הצליח להיזכר היכן פגש אותו ,ולא הבין מדוע הוא כה מתעקש. הוא ניסה להמשיך ולסרב ,אך הרב ברנשטיין לא ויתר. בסופו של דבר ,נכנע הרב יפה'ן להפצרות .אם השתתפותו כה חשובה לבעל השמחה -סבר בדעתו -ייתכן שעליו להתאמץ ולהגיע .הוא ביקש לדעת היכן תתקיים החתונה ובאיזה תאריך ,המתקשר הודה לו עמוקות על הסכמתו ,והם נפרדו זה מזה באיחולים לבביים .בעודו משיב את האפרכסת למקומה ,תהה הרב יפה'ן בלבו אם יזהה את הרב ברנשטיין בהיפגשם. ביום החתונה שרר מזג אוויר סגרירי ,ונראה כאילו גשם עומד לרדת בכל רגע ,אך הרב יפה'ן הבטיח להשתתף בחתונה ,והוא היה נחוש בדעתו לקיים את דברו .השעה התאחרה ,והרב והרבנית היו מוכנים לצאת .כמקובל, המתינו למישהו שיגיע לביתם כדי להסיעם לאולם השמחות; אחרי הכל, הם נעתרו להזמנה רק בשל הפצרותיו של הרב ברנשטיין .אם-כן ,הנימוס מחייב כי הרב ברנשטיין ישלח מכונית שתיקח אותם לאולם. אך לא כך היה .כל מכונית לא הגיעה .הזמן חלף ,ולבסוף הבינו שניהם כי יהיה עליהם לדאוג בעצמם לאמצעי תחבורה .הרבנית יפה'ן פנתה לבעלה ושאלה" ,האם הרב סבור כי עלינו ללכת לחתונה ,למרות שאין הם דואגים להסיע אותנו לשם?" הרב יפה'ן השיב לה ,כי הוא הבטיח להשתתף ,ולכן יהיה עליהם להגיע בכוחות עצמם ,למרות מזג-האוויר הקשה .וכך יצאו הרב והרבנית את ביתם המוסק היטב ונסעו ברכבת התחתית לאולם החתונות .הנסיעה הייתה קשה לשניהם .למרות מזג-האוויר והנסיעה הארוכה והמתישה ,הגיעו זוג הקשישים למקום עוד לפני החופה .נו! כעת הם יפגשו את הרב ברנשטיין וייוודע להם מדוע השתתפותם בשמחתו הייתה כה חשובה לו. הרב והרבנית נכנסו לאולם ,מביטים סביב בניסיון לאתר את בעל השמחה. לבסוף ,הבחין הרב יפה'ן במישהו שנראה לו כי הוא האדם המבוקש ,שהרי כל האורחים ניגשו ללחוץ את ידו .הוא בחן אותו ממושכות ,והגיע למסקנה כי למיטב ידיעתו ,לא נפגשו מעולם .תמוה היה בעיניו כי בעל השמחה לא ניגש אליו כלל לקדם את פניו .הרב פנה אליו בעצמו ואיחל לו מזל-טוב, ותמיהתו רק הלכה וגברה לאור קבלת הפנים הקרירה ביותר של המארח, ללא כל מילת תודה או הערכה על המאמץ שהיה כרוך בהגעתו. הרבנית הבחינה בכל המתרחש ממקום עומדה מרחוק ,וברגע שעלה בידה קראה לבעלה ודחקה בו לעזוב את המקום ,בהיותה מזועזעת מחוסר הכבוד המופגן כלפי ראש הישיבה .הרב יפה'ן הרגיע את רוחה הסוערת והסביר לה בשקט כי מאחר שהם עשו דרך כה ארוכה ,היה מעדיף להישאר עד אחרי החופה. הם התיישבו במקומות שהוכנו ברחבת החופה ,יחד עם שאר האורחים, והטקס התחיל .הכול התנהל כשורה ,פרט לדבר אחד :הרב יפה'ן לא כובד בברכה .אף לא אחת! הדבר היה משונה מאוד בעיניה .בשיחתם הדגיש אותו רב כי כל אושרה של משפחתו תלוי בהשתתפותו של ראש הישיבה בשמחה .וכעת ,הם הגיעו ,ולא זו בלבד שהוא לא יצא מגדרו לקבל את פניהם כראוי ,אלא אף לא ראה לנכון להעניק לרב ברכה תחת החופה! החופה הסתיימה ,והרבנית פנתה אל הרב בדרישה נחרצת לעזוב את המקום תיכף ומיד; לנוכח יחס כה מחפיר ,אין הם יכולים להישאר דקה נוספת .שוב ,הרגיע הרב את רוחה והציע להישאר מעט יותר -אולי עד אחרי הריקוד הראשון .וכן עשו. כאשר מצא הרב יפה'ן את הכרטיס עליו מופיע מקומו בסעודה ,התברר לו כי לא שובץ בשולחן שבו ישבו רבנים אחרים ,אלא בחברתם של בעלי- בתים פשוטים .את המצב קיבל ללא אומר ,בשוויון נפש ובחיוך כובש לב. הוא טעם מן המנה הראשונה ,הצטרף למעגל הרוקדים למספר דקות, ולאחר-מכן ניגש לבעל השמחה ,איחל לו "מזל טוב" לבבי ויצא מהמקום יחד עם הרבנית. "נו?!" שאלה הרבנית כעת בנימה של אי-אמון מהול בתרעומת קלה, "הזהו האדם שהרב רוצה להעניק לו את הברכה האחרונה?" נתבונן רגע בהנהגותיו של תלמיד אמיתי של תנועת המוסר ,אדם שספג את דרך המוסר והפך אותה לעצם מעצמיו ,לדרך חייו. פנה הרב יפה'ן לרבנית והחל מסביר לה בנימה מתנגנת של בעלי המוסר, "במשך שבעים שנה אנו לומדים מוסר מדי יום ביומו .אנו לומדים מוסר, לומדים תורה .ומה אנו לומדים מתוך הספרים הקדושים? אנו לומדים לימוד עצום! אנו לומדים" ....הטבה במקום הקפדה" .אנו לומדים להכניע את מידותינו הרעות .איננו נוטרים טינה ,אלא נוהגים במידת החסד; איננו מתפרצים בכעס ,אלא תחת זאת -מיטיבים. "הטבה במקום הקפדה!" חזר וניגן" .ואם למדנו זאת במשך שנים כה רבות ,ולא נהגנו כך הלכה למעשה ,אם-כן -מה עשינו?" הרבנית הנהנה בראשה; אי-אפשר היה להכחיש את האמת שבדבריו. וכך זכה הרב הארי ברנשטיין בברכה אחריתא בשמחת נישואי בתו של ראש הישיבה כמתוכנן ,והרב יפה'ן זכה להמחיש היטב ,בדרכו הייחודית, שאכן "הטבה במקום הקפדה" -במקום לחוש רגשי כעס ,עלבון ותרעומת, על האדם להרעיף על זולתו טובות ,מחילה ואהבה -שכך היא דרכו של איש מוסר אמיתי. המועדון מועדונים מסוגים שונים פועלים ברחבי העולם .מועדונים שבהם נוהגים אנשים להיפגש מסיבות שונות ולמטרות שונות .אני עצמי מנהל מועדון בארץ ישראל ,בעוד תלמיד שלי לשעבר מפעיל את הסניף שלו באמריקה. אך אוכל לומר בביטחון מלא ,כי אין מועדון נוסף בעל מטרות זהות למטרות המועדון שלנו. בשנים בהן למד אותו תלמיד אצלי בישיבה ,כאן בארץ ישראל ,נהגנו לכנותו "בלאק-בירד" ("שחור-הזקן") ,והכינוי דבק בו גם לאחר ששב לאמריקה והשתלב בעולם העסקים .עד היום ,נוהגים הברוקרים בבורסה להכריז בקול את כינויו זה ,במהלך מכירת וקניית מניות בחברות שבבעלותו .כיום ,נמנה "שחור-הזקן" על אחד מהיזמים המובילים בתעשיית הנפט העולמית .אך בנוסף לכך ,מעולם לא הפסיק ללמוד תורה; ואני גאה בו ,כיצד הוא משלב בין הלימוד לבין התחייבויותיו העסקיות. אנשי עסקים חרדיים רבים ,מחפשים אפיקי השקעה מתאימים לכספי הצדקה שלהם .רצון אחד משותף לכולם :רוצים הם להיות בטוחים כי הכסף אכן יגיע למקום שבו הוא יועיל באופן הטוב ביותר .לכן ,לפני מספר שנים, לקחתי חלק בהסכם שותפות מיוחד במינו" .שחור-הזקן" הפקיד בידי אלף דולר לחודש ,ואני מצאתי עבורו תלמיד חכם ראוי לשמו בירושלים ,אליו העברתי את הכסף .לא הייתה כל התחייבות מצדו של המקבל ,והכסף ניתן מתוך כוונה טהורה ,לסייע בידו כדי שיוכל לשבת וללמוד תורה מתוך מנוחת הנפש וללא טרדות פרנסה. יש לו ,ל"שחור-הזקן" ,ידידים רבים שהתברכו בעשירות ,ובמשך הזמן גדל מספרם של תלמידי החכמים הנתמכים מאחד ,לשניים ולשלושה ,עד שנוצר לנו "מועדון" .אולם רק שניים מחברי המועדון יודעים מהיכן מגיע הכסף ולאן הוא נשלח -תלמידי לשעבר "שחור-הזקן" ,ואני .לא בנקל מתקבלים למועדון שלנו .התורמים שלנו באים מתוך הכרה כי אין הם "עושים טובה" ,וכי אותו יהודי יקר היושב בכולל ועמל על תלמודו ,הוא-הוא הגומל עם מיטיבו טובה אמיתית. כאשר אני מבקר בארה"ב ,מתכנסים חברי המועדון לפגישה .הם דואגים לכוסית "משקה" משובח ,ואני מוסר לפניהם שיעור .נהגנו להיפגש בקביעות בביתו של "שחור-הזקן" ,אך בפגישתנו הקודמת ,החליטו החברים שהגיע הזמן לשינוי ,וההחלטה התקבלה בהצבעה דמוקרטית :ניפגש במסעדה "גלאט כשר" יוקרתית ומפורסמת בניו-יורק .לו שאלו לדעתי ,הייתי מעדיף להמשיך להיפגש בבית פרטי ,אך לא רציתי לעשות מזה עסק ,והסכמתי לכך. כולם כבר המתינו לנו ,כאשר נהגו האישי של "שחור-הזקן" הוריד אותנו בכניסה למסעדה .כבר במבט ראשון הבנתי שאני בבעיה .חברי המועדון שלנו היו ישובים סביב שולחן גדול ,ברחבה החיצונית של המסעדה ,סמוך למדרכה .כאן ראוי לציין ,כי מקומות אלו הם בעדיפות ראשונה אצל הסועדים במקום ,והם מבוקשים מאד ,מכיוון שכל אחד היה רוצה שיראו אותו אוכל במסעדה כה יוקרתית .לעומת זאת ,בגמרא כתוב בשפה ברורה, כי מי שאוכל בשוק (כלומר" ,בחוץ") פסול לעדות[ .הערת המחבר :כל מקרה ראוי להתייחסות נפרדת ,ויש לשאול רב .אין הכוונה להביא כאן פסק כוללני]. "נו ,אז מה?" לחש באוזני היצר הרע" .מה בכך ,אין זה כדאי לעשות מזה עסק כבר בהתחלה; הפגישה תתחיל ברגל שמאל .האם באמת שווה לך?" "כן" ,השבתי לו" ,שווה לי" .מעולם לא אכלתי ברחוב ,ולא הייתה לי כל כוונה להתחיל כעת. "אינני מבין אותך ,מה תרוויח?" היצר הרע אינו נכנע בקלות" .אתה עלול לפוגג את הרצון הטוב שלהם ,ואז מה תאמר לכל אותם תלמידי חכמים שיפסידו את התמיכה הכספית הקבועה שלהם -והכל בשל הקנאות הפנאטית שלך?" "לא ,אינני מוכן לכך .דעתי נחושה" ,הודעתי ליצר הרע שלי" .אין זה מענייני מה יהיה ,אני לא אוכל ברחוב .זהו ניסיון בשבילי ,ועלי להתגבר עליו .מאמין אני כי כשעושים רצון ה' ,הכול מסתדר באופן הטוב ביותר .אין בכוונתי להתפשר" .קרבתי בצעדים איטיים לעבר קבוצת אנשי העסקים הצעירים ,העשירים ,הממתינים לשמוע את השיעור הקבוע ,ישובים סביב השולחן הניצב על המדרכה ,ברחובה של עיר .קידמתי את פניהם בברכה, ולאחר-מכן ניגשתי לבדוק את מצב העניינים במסעדה פנימה .ואז ,שבתי אליהם והטלתי "פצצה" על השולחן" .מצטער ,חברים ,אינני יכול להצטרף אליכם לסעודה ,כאן בחוץ" ,אמרתי. "מדוע לא?" תבע אחד מהם לדעת. "הגמרא אומרת' ,מי שאוכל בשוק פסול לעדות'" ,השבתי בקול רגוע, "ואינני מעוניין להפוך לאדם שהוא פסול לעדות!" "אבל רבי" ,טען "שחור-הזקן"" ,יש לך מושג אילו מאמצים עשו החבר'ה כדי לפנות מזמנם העמוס ולהגיע לפגישה? אי-אפשר לבטל את ארוחת- הצהריים שלנו סתם כך!" יכולתי לחוש את הגלגלים נעים במוחו בקדחתנות, בעוד הוא מנסה למצוא פתרון לתסבוכת. "מה קורה בתוך המסעדה?" "בדקתי את המצב" ,השבתי בנימה מתנצלת" .המסעדה מלאה עד אפס מקום .אין מקום פנוי אחד ,שלא לדבר על שולחן גדול דיו בשביל הקבוצה שלנו". "אבל רבי" ,מחה תלמידי לשעבר ,ועיניו שידרו דאגה כנה .הוא הכיר את החבר'ה ,הבין כיצד הם יקבלו את הדברים ,וכיצד המהלך עלול להרוס את כל ה'עסק' שלנו .ייתכן שהמועדון כולו יתפרק בשל-כך. "אני מבין מה אתה מנסה לומר לי" ,אמרתי לו ,טופח בעידוד על זרועו. "רבותי" ,פניתי לכל הקבוצה" ,אכילה בחוץ אינה אלא אכילה ברחוב. מעולם לא אכלתי ברחוב ,ואינני מסוגל לעשות זאת .עם כל זאת ,ברצוני לומר לכם :אם אדם עושה את רצון ה' ,הוא איננו מפסיד מכך .לעולם לא!" אחד מהחבורה ,בחור בשם מוטי ,פתח את פיו" .אני לקוח קבוע שלהם", אמר" ,הניחו לי להיכנס פנימה ולראות אולי הם ימצאו עבורנו מקום". לאחר מספר דקות יצא מהמסעדה ובפיו התשובה :יהיה עלינו להמתין כשעה עד שיתפנה שולחן גדול .המצב היה לא נעים בעליל .בינתיים ,מצאנו לעצמנו מקום על כורסאות מרופדות באולם המתנה צדדי ,ליד אקווריום גדול ,וחיכינו. לפתע ,נחפז לעברנו המלצר הראשי ,ובפיו רעיון :הוא ידאג להעמדת מחיצות סביב המקום בו ישבנו ,וכך יהיה לנו מעין 'חדר' פרטי .תוך דקות הובאו מספר שולחנות קטנים שצורפו יחד ,סביבם הועמדו כסאות והשולחן נערך עם מפה וכלים .התיישבנו סביב ,והמלצרים החלו להביא אל השולחן מגשים עמוסים בתקרובת מעוררת תיאבון .נראה שמצב העניינים הולך ומשתפר. בשלב זה ,נאלץ אני להודות כי שליטתי בשפה האנגלית אינה מהמובחרות. אני מסוגל לנהל שיחה פשוטה באנגלית ,אך הקריאה קשה עלי ,ובנוגע לפענוח תפריטים יוקרתיים -ובכן ,זו משימה בלתי אפשרית .משום-כך, ומתוך רצון לצקת נימה קלילה יותר לפגישה ,כאשר המלצר פנה אל מארק ורשם את הזמנתו -סושי -אמרתי למלצר שיביא אף לי מנה זהה. בקשתי גרמה לחבר'ה לגחך" .הרב יודע מהו סושי?" שאלו אותי בנימה מבודחת .אמרתי להם שאם מארק מזמין מנה כזו ,כנראה שזה משהו טוב. אח"כ שרולי הזמין סטייק ,ואף אני הזמנתי סטייק ,ומוישי הזמין נקניק איטלקי -ואף אני ביקשתי מנה דומה .האווירה החלה להתחמם. ואז נכנס ל'חדר הפרטי' שלנו ג'ו ,בעל המקום. "היי ,מוטי" ,פנה אליו" ,מה קורה כאן? מי נתן לך רשות להפוך את המסעדה שלי על פניה?" "אוה ,ג'ו! אני שמח שהגעת .ברצוני לערוך לך היכרות עם הרב שלנו מארץ ישראל" .ג'ו התיישב ואז הבחין בשורת הצלחות המונחות סביבי. "ראביי ,מה קורה כאן? הזמנת מנה מכל דבר .אינני מבין -המנות שלנו אינן כל-כך קטנות!" "ג'ו" ,השבתי לו כששככו פרצי הצחוק" ,חייב אני לגלות את אזנך .אני מתקשה בקריאת אנגלית ,ותמיד מוצא את עצמי מסתבך בצרות .הסכת ושמע מה קרה לי בשנה שעברה" .ג'ו התיישב ואני התחלתי לספר לו על חוויה שונה ,שאירעה לי במסעדה אחרת. "הוזמנתי להשתתף בשמחת נישואיו של תלמיד ,כאן בניו-יורק .החתונה הייתה נהדרת ,ושמחתי מאד שיכולתי להגיע .בעל השמחה הזמין אותי לסעודת שבע ברכות ביום שלמחרת ,במסעדה מקסימה בבורו פארק .כיבדו אותי בישיבה בראש השולחן .האירוע היה מרהיב ,ברמה גבוהה ,אך התפריט כמובן -היה כתוב אנגלית ,ונבצר ממני להבין מילה מתוכו .הכל סביביהיו שקועים בהזמנת מנות 'גורמה' נבחרות בעלות שמות מתוחכמים מתוך התפריט המהודר ,ואילו אני לא רציתי לחשוף את בורותי ,לכן ביקשתי מהמלצר צלחת אטריות. "המלצר נעץ בי מבט ,ומצחו התקמט בפליאה' .ראביי' ,אמר' ,האם בטוח אתה שזה כל מה שברצונך? אפשרויות כה רבות מוצעות בתפריט". "'אטריות' ,חזרתי בשקט' ,אנא הבא לי אטריות'". ג'ו ישב לצדי ,מקשיב לסיפורי בעניין .ברקע חזרה האווירה סביב השולחן לעצמה ,כפי שהייתה לפני ששפכתי קיתון של צוננים על כולם. "ובכן ,מספר דקות חלפו ,והמלצר שב לשולחן ,נושא מגש ענקי ועליו כל מיני מטעמים -צלחות עמוסות בפשטידות חלביות מכל הסוגים ,דברי מאפה ,לזניה ,דג סלמון אפוי -והגיש לכל אחד את מנתו .אני ,שביקשתי לא להתבלט בשאלות מביכות ,זכיתי בצלחת ענקית ועליה הר של... אטריות .הן נראו טעימות למאכל ,אבל סך-הכל היו אלו אטריות פשוטות ותו-לא! בינתיים ,סיים המלצר להגיש לכל המסובים את מנותיהם ,ואז פנתה הכלה אל החתן ,בשקט אך בנחרצות' ,אל תאכל את מה שהוגש לך!' מה לא בסדר עם האוכל? תהיתי בלבי .אולי הכלה הבחינה בבעיה כלשהי בכשרות המזון? המתנתי לראות מה יקרה כעת ,והשלב הבא היה מעניין עוד יותר. "'אורי' ,לחשה הכלה לחתנה' ,החלף צלחות עם הרבי שלך' .לא הייתי בטוח ששמעתי נכוחה ,אך לפני שהיה בידי להגיב ,פנה אלי החתן וביקש ממני להתחלף אתו ,תוך שהוא מתנצל ומביע תקווה שלא אכפת לי ,אבל פשוט 'מתחשק' לו לאכול אטריות... "נו ,טוב ,כידוע חתן דומה למלך ,ונאלצתי להסכים לבקשתו .החתן לא התמהמה והחליף את צלחת האטריות שלי עם מנת החצילים האפויים ברוטב גבינה מומסת .כמעט שהתחלתי לאכול ,והנה אני מבחין כיצד הכלה לוחשת שוב באוזני חתנה .בהיותי יושב סמוך אליהם ,שמעתי אותה אומרת לו שהיא לא ממש רעבה ,ומבקשת ממנו להתחלף אתה .כך הגיעה צלחת האטריות שלי למקומה של הכלה ,החתן נהנה ממנה דשנה של דג סלמון אפוי עם תוספות ,ואני אכלתי את מנתו המקורית של החתן. "קראתי למלצר וביקשתי ממנו בשקט להביא מנה נוספת של דג סלמון ,בדיוק כמו זו של החתן ,ולהגישה לכלה .המלצר ניסה לטעון שאין באפשרותו להיענות לבקשתי ,מכיוון שמנות נוספות אינן כלולות בסעודה המוזמנת מראש ,וחוץ מזה -ייקח להם זמן להכין את הדג .הרגעתי אותו ואמרתי לו שאני אשלם על המנה בעצמי ,ובאשר לזמן ...אני אמור לנאום כעת ,ואשתדל להאריך עד שהאוכל יהיה מוכן .המלצר הסכים [וכי הייתה לו ברירה?]. "מיד לאחר-מכן ,הוזמנתי לשאת את דברי .קמתי על רגלי ,כחכחתי בגרוני ופתחתי: "'רבותיי ,רציתי לשתף אתכם ברגע מרגש שהייתי עד לו בדקות האחרונות .לכתחילה ,היה בכוונתי לדבר בעיקר על החתן ומעלותיו הרבות, מכיוון שלא הכרתי את הכלה מימיי .אך הערב ,אני שמח לומר כי אוכל לדבר גם בשבחה של הכלה הנפלאה ,והכול אמת .זה-עתה נוכחתי בטוב- לבה ודאגתה הכנה לזולת' .דממה שררה בחדר .השיחות נדמו ,והכל הטו אוזן .סיפרתי לאורחים על המגבלה שלי בנוגע השפה האנגלית ,ועל-כך שלא רציתי להטריח את המלצר בהקראת התפריט כולו באוזניי ובמתן הסבר לגבי תוכן העניינים. "'וכך' ,שיתפתי את קהל מאזיני' ,החלטתי להזמין צלחת אטריות ,מתוך מחשבה שזהו הפתרון הפשוט ביותר .הכלה הבחינה במנה שהוגשה לי, ולמרות שלא ידעה בדיוק מהי הסיבה לכך ,החליטה כי אין זה מתאים להגיש לראש הישיבה של בעלה מנה כה פשוטה'". "נו ,ומה קרה אז?" ביקש ג'ו לדעת. "בהמשך דבריי ,הבאתי את הסיפור אודות בתו של רבי עקיבא .מכשף סיפר לו כי בתו עתידה למות בליל כלולותיה .כאשר נישאה בתו לאחד מתלמידיו ,לבו היה כבד ,ומשך כל אותו הלילה המתין בחשש לבשורות הרעות .למחרת בבוקר ,פתחה בתו את דלת ביתה ובידה סיכה ארוכה הנעוצה בראשו של נחש ארסי מת. "ביקש רבי עקיבא כי תספר לו ,באיזו זכות ניצלה ממוות בטוח .לאחר מחשבה ,נזכרה בעני שהגיע לשמחת החתונה והתחנן למנת אוכל ,אך איש לא התייחס אליו .מתוך רחמיה ,הגישה לו את מנתה שלה. "או-אז ידע רבי עקיבא כי בזכות מעשה חסד זה ,ניצלו חיי בתו. "'אותה תכונה נעלה ,אותו טוהר נשמתה של בתו של רבי עקיבא - תכונות אלו ניכרות בכלה שלנו הערב' ,אמרתי' .היא הבחינה כיצד כולם נהנים ממאכלים משובחים ,וביקשה בשקט מבעלה להתחלף אתי .ואז, דאגה כי המנה החדגונית תגיע לידיה. "'רבותיי' ,סיימתי את נאומי הקצר' ,מי שעושה את רצון ה' ,בסופו של דבר זוכה לשכר' -ובמילים אלו ,החוויתי בידי בתנועה חגיגית לעבר המלצר שהגיע בדיוק אז ובידיו צלחת גדולה ,להגיש לכלה' .ראו נא כולכם ,כיצד חיי תורה מעדנים את האדם .אין לי ספק כי הזוג הצעיר שלנו עתיד לבנות ביחד בית לתפארה' .ואז ,קם אבי הכלה על רגליו והכריז בדמעות כי לאות הערכה לבתו החשובה ,הוא מתחייב לתמוך בזוג הצעיר באופן מלא במשך מספר שנים ,כדי לאפשר לחתנו ללמוד תורה ולהתעלות". ג'ו הודה לי נרגשות על סיפורי הנפלא .הסיפור מצא-חן בעיניו מאד, בהיותו בעצמו חתן העתיד לשאת אישה בקרוב .חברי המועדון המיוחד שלנו שתו "לחיים" לכבודו ,והאווירה הייתה מרוממת. תוך כדי כך עלה בזיכרוני סיפור נוסף אודות ה"נודע ביהודה" .ג'ו ישב בינינו ,מרותק לדברים ,ובין לבין הציג שאלה הלכתית הנוגעת לענין. בהשגחה פרטית ,זכרתי כי ימים ספורים קודם לכן נתקלתי בשאלה זהה בספר "שם משמואל" ,והיתה בידי התשובה לשאלתו .כך הפכה הארוחה המשותפת לסעודת מצווה של ממש .לבסוף ,מסרתי לפניהם את השיעור הקצר ,ואחר-כך בירכנו .ג'ו התנצל שהוא עוזב אותנו ,מכיוון שיש לו פגישה חשובה בקצה השני של העיר" .שחור-הזקן" קרא למלצר וביקש לקבל את החשבון לתשלום .לתדהמתנו המוחלטת ,על הדף התנוססו המילים הבאות: "הסעודה שלכם -על חשבון הבית .ג'ו". "נו" ,אמרתי לחברי המועדון" ,חשבתם שאתם מזמינים אותי לסעודה היום ,אך לבסוף אני הוא שהזמנתי אתכם .חשבתם שהגזמתי בהקפדתי על ההלכה ככתבה וכלשונה ,ולבסוף נוכחתם לדעת ,שאם עושים את המעשה הנכון ,ה' משלם ,כך או אחרת .רבותיי ,הבה נזכור כולנו ,עלינו מוטל לעשות את רצון ה'; לעולם אין מפסידים מכך". מאותו יום ואילך ,הלך המועדון שלנו מחיל אל חיל .לא הופתעתי כלל כאשר כל אחד מאנשי העסקים שסעדו אתנו באותו יום התקשר אליי וזימן פגישה אישית כדי לסכם פרטים לגבי פרויקטים חשובים נוספים ,מעל ומעבר למסגרת המועדון ,להתחייבות כספית נכבדה ולאורך זמן. סיפר הרב ניסן קפלן (השמות שונו) שלח לחמך על פני המים מה גרם לה לעשות זאת? מה דחף אישה ירושלמית ליטול על עצמה עול שכזה? האם לא הייתה לה די עבודה מבלי שתתחייב לבשל עבורנו ארוחת צהריים מדי יום ביומו? אם תשאלו את פי ,מתקשה אני להאמין כי מישהי עשויה להציע זאת מרצונה החופשי ,מבלי שמישהו יתבונן מן הצד בהתפעלות" ,וואו! איזו צדקת!" אבל באמת ,איש לא ידע על כך. היינו חמישה חברים שהגיעו ללמוד בישיבה בארץ ישראל .זה-עתה ירדנו מכבש המטוס ,וכעת התחלנו להתאקלם בסביבה המקומית .יכול היה להיות קל יותר אילו היינו לומדים בישיבה שבה ארוחות מסודרות וחדרי פנימייה מאובזרים היטב .אבל אנו בחרנו בישיבה שלנו בזכות המוניטין שלה כמקום של תורה והתעלות ,בהחלט לא בזכות התנאים הגשמיים שהיא מציעה ללומדיה .פנימייה? לא קיימת! על כל אחד מאתנו למצוא לעצמו מקום מגורים .ארוחות? כן ,בישיבה הציעו אוכל ,אבל... לנו לא היה אכפת .הגענו לישיבה לבושים מעילי גשם אופנתיים ,כובעי בורסלינו מעוכים מעט מתלאות הדרך ,בידינו כרטיס אשראי באדיבות הורינו ,וכבר למדנו להכיר את כל המקומות שם ניתן להשיג בקלות ארוחה מהירה .ב"שערי שניצל" ,באחת הסמטאות היוצאות מרחוב מאה שערים, ניתן להשיג שניצל עסיסי וטרי ,וזה רק בתור התחלה .מהר מאד גילינו כי שכונת גאולה גדושה בקיוסקים ובמסעדות! בייגל אמריקאי? שתיים או שלוש מסעדות .פיצה? אולי חמש או שש .נו ,אתם כבר מבינים אותי .משום כך ,הצעתה של בעלת הבית שלנו נשמעה לי משונה למדי. במהלך השנה הקודמת ,שוחחנו בינינו רבות לגבי התוכניות שלנו .ברור היה לנו כי עלינו למצוא דירה מרווחת ונוחה .לא רצינו לטפס חמישים מדרגות רעועות ,אוחזים במעקה ברזל העומד לקרוס בכל רגע .רצינו להשיג מקום חדש .מפונקים? נכון ,היינו מפונקים ,אבל זה מה שחיפשנו .ומצאנו. למויש היה גיס שלמד בישיבה אליה עמדנו להגיע ,והוא יצא למסע חיפושים אחר דירה כלבבנו ,מעדכן אותנו בכל ניסיון נוסף .בסביבות ל"ג בעומר ,מצא את המקום המושלם .הבניין היה חדש ,ולכן גם נקי .משטחי השיש במטבח היו חלקים ,ללא כתמי צריבה המופיעים בעקבות סירים חמים המונחים עליהם שעות וימים .בכיורים לא הצטברו ערימות של כלים מלוכלכים; לא היה בדירה אקווריום מעופש או כלוב ציפורים ,כפי שהיינו עלולים למצוא אילו הייתה הדירה מושכרת קודם-לכן לחבורת מפונקים כמונו .הדירה הייתה שייכת למשפחה ירושלמית ,שזו לה הפעם הראשונה להשכיר דירה לבחורים ,ואנו ששנו על ההזדמנות .גם המיקום היה מעולה: ממש סמוך לישיבה .בקיצור ,דירה עם כל המעלות. נפגשנו כל החבר'ה בשדה התעופה קנדי ,ליד דלפק הפקדת המזוודות, נרגשים ביותר לקראת טיסתנו הראשונה לארץ ישראל .ידענו שמחכה לנו דירה ,וכי מקומנו בישיבה מובטח ,אם מפני שהיו לנו אחים שלמדו לפנינו ,או שההורים הבטיחו לתמוך בנו בנדיבות .ראינו עצמנו כנציגי עולם הישיבות ,מהמובחרים שבו ,תלמידים לעתיד ב"בית מדרש גבוה" לייקווד. הטיסה חלפה ללא אירועים חריגים .הגענו לארץ ישראל -כולנו לראשונה בחיינו -ואת פנינו קידמו עצי דקל ידידותיים למראה ומזג-אוויר נוח למדי ,בהשוואה לקור העז שהשארנו מאחורינו באמריקה .עצרנו מונית שירות ,העמסנו את המזוודות והפלגנו לדרך .לאחר דקות נסיעה ארוכות, החל הכביש מתפתל במעלה ההר ,וכבר מצאנו עצמנו נכנסים בשערי העיר עתיקת היומין ,עליה התפללנו בכל יום .המונית לקחה אותנו הישר אל הדירה ,ואנחנו יצאנו מתוכה ,גוררים את הררי המזוודות שלנו לתוך ביתנו החדש .המקום היה נחמד מאוד :הכול חדש ,שני כיורים במטבח ,זרם מים חזק במקלחת .רק מאוחר יותר ,למדתי להעריך את התנאים בדירה שלנו, לאחר שביקרתי בדירותיהם של חלק מהתלמידים האחרים .תהיתי בלבי מה היו אמותיהם אומרות ,אילו ידעו באילו "חורבות" הם גרים .לא זו בלבד שהדירה שלנו הייתה חדשה ונוצצת מניקיון ,זכינו גם בבעל-הבית הנחמד ביותר בעולם. הנה אני מגיע לאותן ארוחות צהריים עליהן דיברתי בתחילה .מספר ימים לאחר שהתמקמנו בדירה ,הגיעה לשם בעלת הבית ,אישה ירושלמית טיפוסית ,כדי לבדוק אם הכול כשורה .ישבתי במטבח עם כמה חברים, אוכלים ביחד כריכים לארוחת צהריים ,והשבתי לה בשמחה לשאלותיה" .כן, הכול בסדר ...כן ,זו הפעם הראשונה שלנו בארץ ...מקסים ,אנחנו אוהבים כל רגע ...בישיבה? נהדר ...כן ,חברותות לכולם" .ואז היא שאלה אותנו מה עם ארוחת צהריים. "אה ...אנחנו לא בדיוק מתלהבים מהאוכל בישיבה .יש שם חדר-אוכל, אבל אנחנו לא רגילים לאוכל שמגישים שם"... "נו ,אז איפה אתם אוכלים?" "אה" ,גמגמתי" ,הבאנו אתנו הרבה ממרחים ושימורים מאמריקה, ובגאולה יש אולי חמש-מאות מקומות בהם אפשר לקנות אוכל ,כך שזה בסדר" .היא לא הייתה מרוצה מתשובתי. "כדי ללמוד היטב" ,אמרה לי בסבר פנים רציני" ,עליכם לאכול ארוחות מזינות ובריאות .לפי דבריך ,לא נשמע לי שאתם אכן מקפידים על אוכל שיאפשר לכם להפיק את המיטב מהלימודים". חיכינו להמשך ,תוהים לאן היא חותרת בדבריה. נראה שהיא הגיעה להחלטה" .מהיום ואילך ,אני מבשלת ארוחת צהריים עבורכם" .הדברים נאמרו בטון פסקני ,המעיד על-כך שאין מקום לוויכוחים. בכל מקרה ,לא חשבנו לנסות להתווכח אתה .אם זה משהו שהיא רוצה באמת לעשותו ,מי אנו שנמנע ממנה לקיים מצווה? חשנו שאם נסכים לכך, נעשה עמה חסד. וכך החל הסיפור עם ארוחות הצהריים שלנו .במשך חמישה חודשים, לכל אורך זמן החורף הגשום והקר ,קיבלנו ארוחות צהריים טריות ,חמות וטעימות ,דבר יום ביומו .לא משנה מזג האוויר ,לא משנה כמה ארוכה הייתה רשימת המטלות שלה לאותו היום ,היא דאגה לספק לנו ארוחת צהריים טרייה ומזינה .ואני חייב לומר ,כי בכך גרמה לנו לתחושת מחויבות מסוימת כלפיה .אינו דומה בחור המעביר את שעות סדר הלימוד של אחר- הצהריים בתנומה ,לאחר אכילת פרוסה של פיצה קנויה לארוחת הצהריים- למי שטרחו עבורו והכינו לו סעודה טעימה לחיך .בחור כזה לא ירגיש בנוח להעביר את זמנו בבטלה .אחרי הכל ,הוא חייב לה משהו! החורף הארוך והקר היה מאחורינו ,ובעוד שבועות ספורים היינו עתידים לשוב הביתה לחופשת הפסח .ביום בהיר אחד ,הגיעה לאוזנינו בשורה משמחת ומרגשת :בעלי הדירה שלנו אירסו את בתם! כולנו השתתפנו בשתיית ה"לחיים" -הלא הרגשנו עצמנו חלק מהמשפחה -ושם הכרנו את כל שאר בני המשפחה הירושלמית "שלנו" .השמחה הייתה עצומה .במהלך הערב ,שמעתי מישהו מבעלי השמחה המשתף את בן שיחו בעול הכספי הכבד המוטל עליהם לקראת החתונה .אך מיד לאחר-מכן ,הפטיר ואמר, "לנו אין סכומים כאלו של כסף ,אבל אני בטוח שה' יעזור". השמחה הסתיימה וכל המוזמנים עזבו את המקום .חבריי לדירה ואני נשארנו כדי לעזור לבעלת הבית בניקוי וסידור הבית .שמחנו בכל לבנו שאנחנו יכולים להשיב לה ,ולו במעט ,על כל החסד שגמלה אתנו .בזכותה עבר עלינו זמן חורף נהדר .בכל יום טרחה עבורנו ,מבלי לבקש או לצפות לקבל דבר בתמורה ,והכל כדי שנוכל ללמוד מתוך הרחבת הדעת .היינו אסירי תודה .סיימנו לנקות ,יצאנו מן הדירה ובידינו שקיות גדולות ,אותן השלכנו בפח האשפה .שבנו לדירה ,שקועים במחשבות. חופשת הפסח חלפה בנעימים בחיק משפחותינו ,ומספר שבועות לאחר- מכן שבנו ארצה .נהנינו לפגוש בחזרה את כל החברים ,ושמחנו לחזור לישיבה .בערב הראשון לשובנו ,עלינו לביתו של בעל הדירה שלנו ,לומר שלום .נכנסנו פנימה ,וגל של חמימות אפף אותנו כבר בפתח .אנשים כל-כך טובים ,בעלי חסד שכאלו -מן הראוי לעזור להם ,כך חשבנו. חלפו מספר דקות בהן שוחחנו על דא ועל הא ,תוך-כדי טעימה הגונה מפרוסות העוגה הביתית הטרייה שהוגשו לנו ,ואז כחכח אחד מאתנו בגרונו ואמר שיש לנו דבר מה עבורם .הוא הניח מעטפה על השולחן ,ובעלת הבית פתחה אותה מבלי שיהיה לה שמץ של מושג מה היא מכילה .הבעת ההפתעה והשמחה העצומה שהציפה את פניה למראה הסכום הנכבד שהיה רשום על ההמחאה היוותה עבורנו אות לכך שהמאמצים הרבים אותם השקענו באיסוף הכסף היו מוצדקים ביותר. בדרכנו לדירה באותו ערב ,לאחר שתיית ה"לחיים" ,התחייב כל אחד מאתנו לגייס חלק מן הסכום שהיה דרוש להם לכיסוי הוצאות החתונה. עבדנו וטרחנו בכל רגע פנוי ,ללא תירוצים ,עד שהשגנו את היעד שהצבנו לעצמנו ,בדיוק כפי שבעלת הדירה שלנו טרחה והתייגעה ,יום אחר יום, למעננו. היא השליכה את לחמה על פני המים ,וברוב הימים מצאה אותו. תהיינה אותיות אלה למגן הנני סתם בחור פשוט ,אך הסיפור שאני עומד לספר לכם איננו פשוט, כלל ועיקר .יום אחד ,קיבלנו צו גיוס לקראת מה שעתידה להיות מכונה "מלחמת לבנון השנייה" .ידענו כי הפעם מדובר בענין רציני ,ויצאנו חדורי רצון עז להילחם ,אך מיד עם הגיענו לשטח הבחנו כי המצב גרוע למדי. היחידה שלנו סבלה ממחסור רציני בציוד בסיסי .גם פריטים חיוניים היו חסרים :לא מספיק תחמושת ,למשל .חסרו גם מימיות .האמינו לי ,כאשר אתה צועד בהרים עם משא כבד של ציוד במשקל עשרה או חמישה-עשר קילו על הגב ,חייב אתה להצטייד במים במידה מספקת .אבל לנו -לא היו מים .במבט לאחור ,נראה כי המדינה כולה ,והצבא בפרט ,לא היו ערוכים לקראת המלחמה .וצבא שאינו ערוך הוא צבא שפניו מועדות לתבוסה. נו ,מה אומר ומה אדבר? המוראל שלנו היה נמוך מאד .ואז ,הגיעה אלינו הבשורה הטובה. הגדוד שלי קיבל חופשה .כל שש מאות החיילים בגדוד משוחררים ליום שלם ,הרחק משדה הקרב מעלה העשן ,יום שלם למילוי המצברים ולהתרעננות .שמעתי את החדשות הטובות ושמחה עצומה הציפה אותי. נהדר! יום שלם! אך לאחר שהתלהבותי שככה מעט ,הרהרתי לעצמי :מה כל-כך נהדר? מה יכול אני לעשות ביום אחד של חופשה? לחזור הביתה? איני יכול; הבית רחוק מדי .עד שאגיע לשם ,אצטרך לחזור מיד בחזרה לבסיס .אם-כן ,מה התועלת ביום חופשה ,אם ממילא אני נשאר כאן, בחזית? סיכומו של דבר -שש מאות חיילי מילואים ממורמרים. ואז הגיעו חדשות נוספות .נכנסתי לאוהל הגדול ששימש כחדר-אוכל כדי לחפש משהו לשתות ,ומצאתי קבוצה גדולה של חבר'ה משוחחים ביניהם בהתלהבות .שמעתי אחד מחבריי אומר בנימה של אי-אמון" ,הרב אמר -מה?!" "כן ,יפה שמעת .הרב הזמין את כולנו -את כל שש מאות החיילים בגדוד" ,אמר חברו ,מתענג על הבעות פניהם הנדהמות של חבריו. "על מה אתה מדבר?" התערבתי בשיחה" .נו ,הרב הזה ,הרב גרוסמן או איך שקוראים לו ,אתה יודע ,הרב של מגדל העמק? נו ,הוא שמע שהצבא נתן יום חופשה לשש מאות חיילי מילואים ,והוא שמע שאין לנו לאן ללכת, אז הוא הזמין את כולנו להתארח אצלו -הערב ומחר!" "לא-יאומן!" קרא אחד בהתלהבות. "חבר'ה ,אינני יודע מה אתכם" ,נשמע קולו של הספקן התורן" ,אבל יכול אני להבטיחכם מדוע מזמין הרב הזה את כולנו אליו .מוכן אני להתערב על כך ,שברגע שהאוטובוסים שלנו יגיעו לקמפוס שלו ,הוא כבר יתנפל עלינו עם תפילין ועניינים .אינני בטוח שזהו רעיון כה מוצלח .ראו ,הוא עומד לתפוס אותנו כשהמוראל שלנו ירוד ,ויהיה קשה מאוד להתנגד לו". "אחי ,כמה שאתה טועה" ,הגיב אחר בחיוך סלחני" .הרב יצחק דוד גרוסמן הוא צדיק אמיתי .כל מה שאכפת לו זה לגמול חסדים עם יהודים. אתה כבר תראה בעצמך .אין לו שום כוונות נסתרות .ואם בסופו של דבר תניח תפילין ,זה יקרה אך ורק מפני שאתה בעצמך תחליט שזה מה שהינך רוצה לעשות". וכך לבסוף החלטנו כולנו -כל שש מאות המילואימניקים ,לנצל את יום החופשה שלנו בישיבת מגדל אור במגדל העמק .ארזנו את עצמנו בתריסר אוטובוסים ויצאנו לדרך .שיירת האוטובוסים שלנו נעצרה בשערי מגדל אור, ולנגד עינינו נתגלה גן עדן עלי אדמות :קמפוס מטופח וירוק ,מרהיב עין. את פנינו קידם רב בעל מראה מכובד ומרשים ,לבוש חליפה שחורה ארוכה, עם זקן ארוך ולבן ועיניים מאירות" .בנים יקרים" ,פנה אלינו -ואנחנו חשנו ממש כבניו ,המילים נאמרו בחמימות אמיתית" ,אתם מוזמנים להתרענן בבריכת השחייה שלנו .אחרי כן ,יגישו לכם כיבוד .מאוחר יותר ,מחכה לנו ערב מהנה ,עם מוזיקה וריקודים ,ערב שלא יישכח מלבכם!" לא האמנו למשמע אוזנינו .שפשפנו את עינינו ,חוששים שמא עוד רגע קט נתעורר מחלום מתוק .כמה נפלא ,כמה מדהים! אנו רחוקים משדה הקרב ,וכעת ממתינה לנו שחייה מרעננת בבריכה! זו הייתה חוויה נהדרת, בדיוק אותה הרפיה שהיינו זקוקים לה לאחר שבועות מפרכים של קרבות קשים .כאשר יצאנו מן הבריכה -קשה להאמין ,אך זו האמת לאמיתה - הבחנו בשולחן ארוך ועליו שש מאות מערכות לבוש חדשות ,עד אחרון הפריטים ,בשלל מידות .אין לכם מושג איזו הרגשה היא זו ללבוש בגדים חדשים ונקיים ,במקום מדי הקרב ספוגי הבוץ והזיעה ,בהם היינו לבושים מזה ימים ארוכים .גן-עדן עלי אדמות ,כבר אמרתי ,נכון? וכך ,לבושים בבגדינו החדשים ,רגועים ונינוחים לאחר השחייה בבריכה, המשכנו הלאה ,למתחם בו הוכנו עבורנו מאכלים ומשקאות ,כאשר ברקע תזמורת מנגנת .לחמניות טריות ,מיני גבינות ,ירקות חתוכים ,פלחי אבטיח צונן ,משקאות ומבחר של עוגות טריות -הכול עבורנו .מיהו זה הרב גרוסמן? בדומה לאברהם אבינו ,כל חפצו היה לארח אותנו בדרך הטובה והנעימה ביותר .חשנו עד כמה אכפת לו מאתנו .מעולם לא הייתי קרוב לדת ,אך גם אני יכול להעיד שהוא צדיק אמיתי .עיניו הקרינו שמחה עצומה; הוא היה שקוע כל-כולו במצווה שלפניו ,ואנו נדהמנו מהתמסרותו המוחלטת אלינו. הרב גרוסמן דאג לנו לערב של מוזיקה וריקודים .לא יכולנו להישאר אדישים ,וכולם הצטרפו למעגלים .לפני שהלכנו לישון בחדרים שהוכנו עבורנו ,אמר לנו הרב" ,בנים יקרים ,שמעתי שחסר לכם ציוד .קחו דפים ועטים ואנא כתבו לי מה חסר לכם .השאירו את הרשימות על השולחנות". פנינו לישון בחדרים ממוזגים ,על מיטות מוצעות בכלי-מיטה נקיים שהדיפו ריח רענן .ישנו כפי שלא יכולנו לישון מזה שבועות ארוכים .בבוקר, מצאנו בחדרים ערמות של ציוד שהרב הצליח איכשהו להשיג ,ואולי קנה בכספו ,ציוד שהגיע בשעות בהן היינו שקועים בתנומה ערבה .הרב גרוסמן הצליח לחולל נס של ממש :בן-לילה ,השיג ציוד בשווי של למעלה מ :$ 60,000-קסדות ,מימיות ,מגיני ברכיים ,מברשות שיניים ,אפודי מגן קרמיים ,משקפיים לראיית לילה ,גרביים ,ועוד פריטים רבים נוספים .הוא הצמיד פתק לערימת הציוד" :לחיילים היקרים שלי ,מכל הלב!" נדהמנו .התרגשנו .יהודי דתי ,רב ,נגע בעומק לבנו במעשי החסד שלו במהלך לילה אחד ,יותר ממה שהשפיע עלינו כל אדם אחר ,אי-פעם בימי חיינו .אך המתינו רגע ,עוד לא תם הסיפור. חודשים ספורים קודם-לכן ,הגיע אחד מתומכי הישיבה "מגדל אור" למקום ושוחח עם הרב גרוסמן על תרומת ספר תורה לישיבה .בשעת מעשה ,החליט הרב גרוסמן לדחות את טקס הכנסת ספר התורה למועד אחר ,מתאים יותר .הזמן המתאים הגיע .הרב גרוסמן החליט כי הכנסת ספר התורה תתקיים באותו יום אחר-הצהריים ,בקמפוס הישיבה ,בהשתתפות כל שש מאות חיילי הגדוד שלנו .זו תהיה הפעם הראשונה עבור רובנו ,בה נשתתף בטקס מעין זה .הסופר הוזמן כדי לעזור לכל אחד מאתנו בכתיבת אות בספר התורה. נעצנו מבטים תמהים ברב גרוסמן; בקושי הצלחנו להכיל את גודל הרגע: אנחנו עומדים לזכות להשתתף במשהו כה נשגב ,כה קדוש וטהור .לא ראינו את עצמנו כאנשים קדושים ,וידענו כי הזדמנות כזו נקרית פעם בחיים. לפני שהחל הטקס ,פנה אלינו הרב גרוסמן ובקולו האוהב אמר. "בנים ,רוצה אני שתדעו כולכם ,כי כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה היא זכות עצומה ,זכות שתעמוד לכם ותגן עליכם .אבקש מכל אחד מכם ,כאשר קוראים בשמו לכתוב אות בספר התורה ,שיתפלל אל השם ויבקש ממנו כי האות שהוא כותב תגן עליו בשדה הקרב". עשינו כדבריו; הדמעות זלגו על לחיינו ,בעוד הסופר אוחז בידנו ומכוון אותנו בכתיבת האותיות הקדושות .לו ראיתם אותנו :ממתינים בשקט לתורנו ,כותבים את האותיות בתום של ילד .חשנו התרוממות רוח עצומה; הרגשנו כאילו נולדנו מחדש! התקשרתי לאמי וניסיתי בדמעות לשתף אותה ברגשותיי ,בהיותי חלק ממעשה כה נשגב וקדוש. "אמא ",אמרתי" ,את הרי מכירה אותי .איני שומר שבת ,איני שומר כשרות ,דבר לא .חילוני לחלוטין .אך ראי ,הייתה זו חוויה שלא חוויתי מימיי. לכתוב אות בספר התורה הקדושה -איזו זכות עצומה! אמא ,אני פשוט איני מאמין!" פרצתי שוב בבכי ,ויחד אתי בכו שש מאות חיילי מילואים. חשנו כי זהו ספר התורה "שלנו" ,כאילו אנו חלק ממנו ,והאמנו כי זכותו תגן ותשמור עלינו. התהלוכה יצאה לדרך ,בראשה נסע רכב שקושט בנורות צבעוניות, מוזיקה שמחה הבוקעת ממגברים שהותקנו על גג המכונית .כולנו פסענו בעקבות הרב גרוסמן ,שאחז את ספר התורה חבוק בזרועותיו ,תחת חופה חגיגית מקטיפה .רקדנו עם ספר התורה שלנו ,יוצרים סביבו מעגלים- מעגלים ,צוחקים ובוכים ,מביטים באהבה בספר התורה העטוף במעילו המרהיב ,אחוז בעדינות בידי הרב ,המרקד אף הוא תחת החופה הרקומה. השמחה הציפה את לבנו. הטקס הסתיים ,והרב גרוסמן פנה שוב אל כולנו" :בנים יקרים ,כעת אתן לכל אחד מכם מטבע של חצי שקל ,אותו תתנו לצדקה עם שובכם לשלום משדה הקרב .כל אחד מכם הופך להיות שליח מצווה ,וכידוע 'שליחי מצווה אינם ניזוקים' .זכרו :כל אחד מכם ,עם שובו לביתו בריא ושלם ,ייתן את הכסף לצדקה ,ובזכות זו ,אני מבטיח לכל אחד ואחד מכם ,שהוא אכן יחזור הביתה .מבטיח לכם". עמדנו לעלות על האוטובוסים שהמתינו לנו ,בדרך חזרה לשדה הקרב. אך הרב גרוסמן מאן להיפרד מאתנו .הוא פנה אלינו שוב ואמר: "בניי ,בניי האהובים והנעימים ,איזו זכות יש לכם! כל אחד מכם הניח תפילין ,כל אחד מכם אמר 'שמע ישראל' ,וכל אחד מכם כתב אות בספר התורה .בזכות המצוות החשובות ,מבטיח אני לכם שבעזרת ה' ,תחזרו כולכם אלינו לכאן ,למגדל העמק ,בריאים ושלמים בגוף ובנפש .וכאשר תסתיים המלחמה ,בקשה לי אליכם :ישר מהבסיס ,בואו לכאן ,אליי .בואו בחזרה, וביחד נודה ונהלל לקב"ה על ישועתכם .רק לאחר-מכן ,תשובו הביתה!" מפקד הגדוד שלנו הסכים לפקודה ,בשם כל שש מאות חייליו .הוא הבטיח לרב גרוסמן להחזיר אותנו אליו ,ברגע שתסתיים המלחמה .ואם הכול אכן יתנהל כפי שהרב גרוסמן חזה ,נחזור כולנו ,בהרכב מלא. חלפו שבועיים ,והרב גרוסמן מקבל שיחת טלפון בחצות לילה .על הקו מפקד הגדוד."כבוד הרב" ,הוא אמר" ,תפילותיך התקבלו במלואן .כולנו בריאים ושלמים! אנו בדרך למגדל העמק ,ונגיע אליכם בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר". הרב גרוסמן לא בזבז אף רגע אחד ,ומיד נכנס לפעולה .העיר את אנשי המטבח של הישיבה והורה להם להכין סעודה חגיגית לרגל המאורע .לאחר- מכן ,ניסה להשיג תזמורת שתיאות לנגן ,למרות השעה המאוחרת .התדהמה היתה רבה :האמנם?? האם הרב זקוק לתזמורת בשעה שתיים לפנות בוקר? מה קרה? האם משיח הגיע? נו ,יכולים אתם לתאר לעצמכם שבסופו של דבר השיג הרב גרוסמן את מבוקשו ,כפי שהצליח במשימות אחרות ,קשות לא פחות. בשעה שתיים לפנות בוקר החלו האוטובוסים שלנו להגיע לשערי הקמפוס .השולחנות היו ערוכים .התזמורת המתינה .אחד-אחד ,ירדו החיילים מן האוטובוסים ,נושאים על כתפיהם את הציוד ,ונגשו אל הרב גרוסמן .כל אחד מאתנו התקבל בחיבוק אוהב ובחיוך מאיר .קבלת הפנים ארכה שעות; כל חייל ביקש לשתף את הרב גרוסמן בנסים שאירעו לו במהלך הקרבות .הרב גרוסמן התרגש עד דמעות .כמעט כל חייל נשא עמו סיפור מדהים של נס אישי! יד השם התגלתה בברור .אחד מהם ,עורך-דין תושב קיבוץ ,שמעולם לא היה לו כל קשר עם הדת ,סיפר לרב מעשה מדהים של הצלה ,אחד מני רבים. "היינו קבוצת חיילים שהסתתרו בבית נטוש בכפר לבנוני קטן" ,פתח. "ישבנו בשקט מוחלט ,מנסים להתחמק מעיניהם הבולשות של אנשי החיזבאללה .אמורים היינו להקפיד על האפלה מוחלטת ,אך אז עשה אחד מאתנו טעות שכמעט עלתה לנו בחיינו". "מה עשה?" שאל הרב גרוסמן. "הוא הצית סיגריה" ,השיב עורך-הדין" .דבר מסוכן בעליל .ניצוץ קטן ביותר של אור עלול להסגיר את מקומך לאויב .ברגע שהוא הדליק גפרור, נשמע קול שריקה של טיל נגד טנקים המשוגר ישירות אלינו .לא הייתה לנו שהות להימלט מן הבית .בהבזק של הבנה קלטנו כי חיינו עומדים להסתיים בתוך שניות. "ואז הופיעו הסוסים .הם הגיחו משום-מקום -סוסי פרא דהרו היישר למסלול מעופו של הטיל ,שניות לפני שהטיל עמד לפגוע בבית הנטוש. הטיל פגע בהם במלוא העוצמה ,ואילו אנו ניצלנו .יצאנו משם ללא שריטה! ברור שהם נשלחו משמיים". הייתה זו סעודה שלא תישכח מאתנו לעולם .בסיומה ,בירכנו כולנו - כל שש מאות חיילי הגדוד -ברכת "הגומל" ,כהודיה לקב"ה על שהצילנו מסכנות רבות .שרנו ורקדנו עד עלות השחר .יום חדש הפציע ב"מגדל אור". עד היום ,שומר הרב גרוסמן על קשר אישי עם כל אחד מאתנו ,ואנו חשים כבני משפחה אחת ,משפחה מיוחדת במינה -אשר בראשה הצדיק המופלא ממגדל העמק ,הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א. סיפר ר' יצחק קורבלו
© Copyright 2024