לקריאת הגיליון לחצו כאן - אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
דו־ירחון לספרות
| גיליון מס'
| 4כרך פ"ח
| אב תשע"ד |
2014
AUGUST
|
המחיר 40 :ש"ח |
ג י ל י ו ן מ ס ' | 4כ ר ך פ " ח | א ב ת ש ע " ד |
A U G U S T 2 0 1 4
המשתתפים בחוברת:
שרון נחמני • עומר צדקיהו • נאוה סמל • יוסי גמזו • נגה מרון • נורית יובל • פוצ'ו •
צילה דגון • יעל בן-ברוך • נהוראי שטרית • אליעזר שטיינבארג • עדינה בר-אל •
עפרה גלברט-אבני • רות ירדני כץ • שלומית דותן • משה שפריר • אירית שושני •
אביבה גולן • רעיה אדמוני • יהודה אטלס • ברוך תור-רז • זיוה שמיר • ד"ר אביבה
קרינסקי • מלכה נתנזון • רחלי אברהם איתן • לאה טרן • עדה אהרוני • שעיה לזרסון
• שאול פורת • אביחי קמחי • ו .ה .אודן • יהודה גור-אריה • יואל נץ • יונתן גורל •
יעל כהן • ארנה גולן • עידן ירון • גלעד מאירי • אסתר ויתקון • צילה דגון • דורית
זילברמן • דליס • הרצל ובלפור חקק • ירון אביטוב • ד"ר לימור שריר • עמיחי שלו •
יחזקאל מוריאל • סיגל גלילי • עדנה מיטווך-מלר • ד"ר אביבה זרקא • משה גרנות •
אלקסנדרו פוטקואווה • אנני שילון • מיכאל פריאנטה • יצחק בר-יוסף • דוד מלמד •
יותם לב • אברהם בר-אב
ספרות ילדים ונוער -עמ’ 21-2
עטיפה אוגוסט
Sunday, August 03, 2014 11:01:16 AM
בר העור
קוראים יקרים,
גיליון אוגוסט בשנה שעברה הוקדש כולו לספרות ילדים ונוער,
כאשר במוקד עמדה יצירתה של דבורה עומר שהלכה לעולמה
ב־ .2.5.2013בגיליון אוגוסט השנה יוקדש החלק הראשון והעיקרי
שבו לספרות ילדים ונוער ,בו ישובצו שירים ,סיפורים וביקורות על
ספרי ילדים .החידוש הפעם הוא בפרסום שני סיפורים של תלמידים
מצטיינים בבית הספר היסודי אשר השתתפו בתחרות "ספר היצירות
של ילדי ישראל" ,מפעלה של הסופרת ריקה ברקוביץ' .בהמשך
הגיליון ייוותר מקום גם לתכנים אחרים — בעיקר שירים וביקורת ,וכן
למדורים הקבועים" :מן הגנזך" של "גנזים"" ,סיום עם חיוך"" ,ספרים
שהגיעו למערכת" .כאן המקום להודות לדוד מלמד וליצחק בר־יוסף
על מסירותם והתמדתם בהכנת המדורים.
עבודתו המסורה והמקצועית של אלי אורן וצוות עובדיו מ־"א' אורן
הפקות דפוס" היא כביכול מובנת מאליה ,אבל אף אם לא בכל גיליון
אנחנו מזכירים את מלוא ההערכה שלנו על פועל ידם — הרי שאין
זאת אומרת שאין אנו לנו רחשי לב חמים של תודה.
העטיפה הקדמית והעטיפה האחורית ,וכן רוב האיורים בתוך הגיליון
הם מעשי ידיה של המאיירת נורית צרפתי ,בוגרת המגמה לעיצוב
גרפי בבצלאל .היא איירה ספרי לימוד ,ספרי ילדים ונוער וכן עיתוני
ילדים ("משמר לילדים"" ,כולנו"" ,פשוש" ועוד) .בשנת 2004זכתה
נורית צרפתי בעיטור אנדרסן על איוריה לספרה של נורית זרחי
"החתונה" .האיורים המופיעים בגיליון זה נלקחו מספרים שונים
שנורית צרפתי איירה .מערכת "מאזנים" מודה לה על תרומתה
לגיליון זה.
חברתנו טניה הדר הלכה לעולמה ( .)2014-1947טניה נולדה במחנה
העקורים שליד פרנקפורט על המיין ,ועלתה ארצה ב־ .1948הייתה
משוררת ומחנכת ,כלת פרס בית יקיר — ירושלים .ספרי שירתה" :אין
רחמים אחרים"" ,בארצות החיים"" ,חלק"" ,שיר מעלות חרוך" .הרצל
ובלפור חקק מכבדים את זכרה בכתבה המשובצת בגיליון זה.
עם סגירת הגיליון הגיעו אלינו עוד שתי בשורות קשות :חברנו
ז'קי ברקן הלך לעולמו ( .)2014-1938הוריו של ז'קי נרצחו על ידי
הנאצים ,והוא הסתתר בימי מלחמת העולם השנייה אצל משפחות
נוצריות .האיש היה בעל כישרונות רבים :שחקן ,פנטומימאי ,רקדן,
קולנוען ,מפיק ובימאי בטלוויזיה .ביים עבור הטלוויזיה קונצרטים
מוסברים ,אופרה וסרטים דוקומנטאריים .היה הבימאי הקבוע
של התכנית בערוץ " 1אינטרמצו עם אריק" .הסרט " 1943השנה
האבודה" ,שהפיק והופיע בו ,עניינו קטע עלום בביוגרפיה שלו .הוא
פרסם רומן אוטוביוגרפי בשם "ז'קי וז'נו" ,וכן שני ספרי שירה" :קראו
לי ואבוא" ו"מגהץ המחשבות" .על ספרו האחרון כתבה דבורה חיץ
רשימה בגיליון יוני 2014של "מאזנים" (עמ' .)31-29
גם חברנו חיים אברהם ,משורר ,סופר ילדים ועיתונאי ,הלך לעולמו
לאחר מאבק במחלה קשה ( .)2014-1949חיים אברהם ידע שכול
בחייו :אחיו בנימין נפל במלחמת יום הכיפורים ,ובנו ,בני ,חייל
03/08/2014 14:22:23
א
בהנדסה קרבית ,נחטף ללבנון באוקטובר ,2000יחד עם עדי אביטן
ועומר סואעד ,וגופות השלושה הוחזרו ארצה ב־ .2004מלבד ספרי
השירה ("אבא ,יצאנו מלבנון" ו"השיבה הביתה") פרסם סדרה שלימה
של ספרי ילדים ("עלילות יופ יופ ,)"...והיה פעיל באיגוד סופרי
הילדים "סומליון".
אנו מבכים את הסתלקותם של חברינו.
אנו מברכים את ד"ר אביבה ברושי ליום הולדתה ה־ .80אביבה
ברושי היא סופרת ,משוררת ,עורכת ומתרגמת .ספריה ותרגומיה
זכו בפרסים נחשבים ,ביניהם פעמיים פרס אקו"ם לספרות בעילום
שם .עבודת הדוקטורט שלה "טבור הארץ וציר העולם" היא מחקר
ממצה על התרבות הלטינו־אמריקנית ,שגשוגה ושקיעתה .על מחקר
קטסו ָּמה הגדול",
זה מתבסס ספרה החדש — "חייו ומותו של המלך מוֹ ֶ
רומן היסטורי ,המתאר את ימיה האחרונים של מלכות האצטקים ואת
האנָ אהו ַּאק ,שהושמדה כמעט כליל עם הכיבוש הספרדי
קץ תרבות ָ
של מקסיקו.
להלן יוזמה ייחודית של מחלקת הספריות בתל־אביב :שני חדרי
כתיבה בספריית מגדל שלום יועמדו לרשות כותבים יוצרים למשך
שישה חודשים ,על מנת לכתוב את היצירה הבאה שלהם .אחד מהם
הוא חדר העבודה של הסופר יעקב כהן (ז"ל) שנתרם לספרייה.
איך מתקבלים? פרטים באתר בית אריאלה והספריות העירוניות:
www.tel-aviv.gov.il/ariela
טל' ,6910141 ;6910146 :שלוחות .222 ,209 ,208
תוך כדי הדפסת הגיליון נחתו עלינו בשורות קשות על נפילת
חיילינו בקרבות הקשים ברצועת עזה ,חיילים אשר בזכות אומץ
ליבם ,תושייתם והנכונות שלהם להקרבה — מתאפשרים חיים בארץ
האהובה שלנו .אנחנו הסופרים אנשי מילים ,אך אלו אינן מסוגלות
לתאר ולו קמצוץ מן הכאב והדאגה שממלאות את ליבותינו.
דבריו הנפלאים של שאול טשרניחובסקי המופנים לאדמת ארצנו
במאורעות תרצ"ט עשויים לרמז גם על רחשי ליבנו" :הא לך הטובים
בבנינו ,נוער טהור חלומות /,ברי לב ,נקיי כפיים ,טרם חלאת אדמות/,
וארג יומם עודו שתי ,ארג תקוות יום יבוא /,אין לנו טובים מכל אלה.
את הראית? ואיפה?"
בתקווה לימים טובים יותר,
שלכם — משה גרנות
החוברת יצאה לאור בסיוע:
רת לחברי
חברות יקרות ,חברים יקרים,
הפעם נצדיע לחברים יקרים וטובים!!
■ אות קסת הזהב
העיתונות אוהבת לא פעם לטפל בצדדים חריגים ,בהבלטת מעשי שחיתות
כמהַ לשמוע מעשים טובים ,להעניק ציון לשבח לאלה שתורמים
— והלב ֵ
ועושים למען אחרים .לנו כאגודת הסופרים העברים חשוב להסיר את הכובע
בפני מי שמסייע לסופרים ,לספרות ,לתרבות.
אגודת הסופרים העברים רואה חשיבות לתחייה העברית בדורנו ,ובעצם שְ מה
היא מבטאת את יחס הכבוד לשפה העברית .החברים בה הם סופרים עברים,
נאמני התרבות העברית לדורותיה.
האגודה מעניקה מדי שנה "אות קסת הזהב" לגופים ואנשים המבטאים
במעשיהם תרומה מיוחדת לתרבות העברית ,כדי לחזק אותה ולשמור על
רציפותה.
בשנים האחרונות זכו גופים ואנשים לכבוד זה :המוזיאון ע"ש באו (האחיות
צלילה והדסה באו) ,מוזיאון חצר היישוב הישן ומנהלת המוזיאון אורה פיקל
צברי ,חבר הכנסת אכרם חסון על מאבקו למען העברית וייזום חוק למען
השפה — ולאישים רבים.
בתחרויות הכתיבה לילדים זיכינו בתואר זה סופרי ילדים:
בשנים עברו זכו בתואר לאה נאור ,שלומית כהן אסיף ,ד"ר מירי ברוך — והשנה
יזכו בתואר יהודה אטלס ,גלילה רון פדר ,ובמחווה מיוחדת יזכה בתואר
המשורר לוין קיפניס ז"ל.
השנה הוחלט להעניק את אות קסת הזהב לדן כנר על מפעליו למען הלשון
העברית ולד"ר צבי מלאכי ,מייסד מכון הברמן — על מפעל חייו בתיעוד
מורשות תרבותיות ובקידום הספרות העברית.
דן כנר ראוי להוקרה :הוא
ראוי לשבח מיוחד על
תרומתו לתרבות העברית
ולחיבור לשושלת העברית
לדורותיה בזכות המיזם שלו
"קול התנ"ך" .לאחר אלף
שעות הקלטה העמיד דן
כנר את המיזם הזה לרשות
הציבור .במיזם יש הקפדה על
ההגייה בעברית ועל נאמנות
לטעמי המקרא .המפעל הזה
דן כנר מקבל את קסת הזהב
היה אתגר חייו של דן כנר,
(לידו — שושנה ויג)
ה"אנדרטה שרציתי להשאיר
אחרי" כלשונו.
ַ
במשך שנים מופיע דן כנר מול
קהל כדי להנחיל את מורשת
הלשון העברית ומסייע
לקריינים בראשית דרכם
בהנחלת העברית כהלכתה,
בהגייה נכונה ,ובהבעת כבוד
ללשון העברית.
חברנו היקר צבי מלאכי קיבל
יחד דן כנר את עיטור קסת
הזהב:
ד"ר צבי מלאכי מקבל את קסת הזהב
(לידו — יעקב ברזילי)
ד"ר צבי מלאכי הוא חוקר
הספרות העברית ,מתמחה במיוחד בספרות של ימי הביניים .הוא הקדיש
את רוב חייו להקמת מוזיאון מכון הברמן ע"ש אברהם מאיר הברמן ,מומחה
לתולדות הפיוט העברי ולתולדות הספר העברי .המוזיאון מתעד ביסודיות
לאורך השנים את מורשתן של הקהילות השונות ,את תרבותן החומרית ואת
כתבי היד שנשמרו במשך הדורות .במוזיאון יש גם דגמים של בתי כנסת מן
הקהילות השונות ,מיצגים אורקוליים אוספי כתבי יד שונים.
בצד התיעוד הקים ד"ר מלאכי הוצאת ספרים של מכון הברמן וכן כתב עת
"מהות" ,ובמשך השנים יצאו לאור ספרי מחקר על מורשת קהילות ישראל.
■ שלושה יקירי ערים
לאחרונה זכו בהמלצת האגודה שלושה חברי אגודת הסופרים העברים בתואר
יקיר העיר :בן ציון יהושע זכה בתואר יקיר העיר ירושלים ,שמאי גולן זכה
בתואר יקיר העיר תל אביב ,יצחק גנוז הוא יקיר העיר רמת גן.
יצחק גנוז — יקיר העיר רמת גן; בן ציון יהושע — יקיר העיר ירושלים;
צילמה ועיצבה תפארת חקק
שמאי גולן — יקיר העיר תל אביב.
הצגנו את המועמדות של שלושת הסופרים לשלוש עיריות שונות —
כמועמדים מטעם האגודה שלנו ,ושמחנו לשמוע שהם נבחרו ליקירי ערים.
חשוב לנו לתת את הכבוד לחברינו שפועלים למען העשרת התרבות ,שתורמים
לכלל ולחברה .יכירו בכל הערים ויצדיעו למחוללי ספרות ,לסופרים שיודעים
לתרום להאדרת התרבות ,לקירוב קהלים לספרות העברית.
בן ציון יהושע :סופר וחוקר ,ניהל את הוצאת מאגנס .שימש מנכ"ל אגודת
הסופרים העברים ללא שכר עד בחירת מנכ"ל חדש ב־ .2005בפעילותו במרכז
אסיה מטעם לשכת הקשר נתיב גאל כתבי יד עבריים רבים וחילץ יהודים
מאזורי מצוקה .היה יו"ר סניף ירושלים של האגודה ועורך מאסף "ירושלים".
שמאי גולן :סופר ונספח תרבות ,היה ממייסדי בית הסופר ע"ש הזז בירושלים
ומנהל הבית ,היה יו"ר אגודת הסופרים העברים ארבע קדנציות ,שליח מטעם
משרד החוץ במקסיקו ,נספח תרבות בשגרירות ישראל במוסקבה וחבר
הנהלת יריד הספרים הבינ"ל .נבחר ליקיר אגודת הסופרים העברים וחבר
מועצת "יד ושם".
יצחק גנוז :סופר ומשורר בעברית וביידיש .ניצול שואה ,ארגן קבוצת ילדים
לעלייה לארץ בזמן השואה ,חצו גבולות ועלו על הספינה "אקסודוס — יציאת
אירופה תש"ז" .חווה את המסע של אקסודוס ,ההחזרה של המעפילים לגרמניה,
העלייה בתש"ח וההתנדבות לגח"ל .מייסד כתב עת "ידע עם" לחקר פולקלור.
ברכותינו לכל יקירי הערים ,כולם היו בנינו.
ברכת יישר כוח לריקה ברקוביץ וליהודית מליק שירן ,על הישגיהן במפעלי
תחרויות הכתיבה לילדים .אגודת הסופרים תמשיך לפעול למען עידוד הדור
הצעיר בשדה הכתיבה .זה המחר שלנו!
הרצל חקק,
יושב ראש אגודת הסופרים העברים
2014.indd All Pagesטסוגוא-תימינפ הפיטע-םינזאמ
תוכן העניינים
דבר העורך ( ..........................................................................................עטיפה קדמית פנימית)
ספרות ילדים ונוער
מפעל תחרות הכתיבה של ילדי ישראל — תשע"ד:
עומר צדיקיאן :ברז הדמעות; שרון נחמן :תיבה מסתורית ביום בהיר 2.............
ּוי־ארּוז
יוסי גמזוִ :ס ּפּור ַעל ּ ֶפלֶ א גְ ַרנְ ִ ּדיו ִֹסי ,בּ ֹו נִ ְת ַ ּג ָּלה לַ ּיֶלֶ ד יו ִֹסי ֶש ַ ּב ִּמ ִּלים ָחב ָ
ֵא ֶפ ְקט ַמ ְפ ִּת ַיע — ֶה ָחרּוז3................................................................................................
נאוה סמלְּ :כ ׁ ֶש ֶא ְהיֶה ָס ְב ָתא זְ ֵקנָ ה4......................................................................................
נגה מרון :אחלה סבא5............................................................................................................
נורית יּובלֵּ :ת ַבת נֹח7................................................................................................................
פוצ'וַ :עד ַה ַּמבּ ּול8.....................................................................................................................
יעל בן ברוךָ :א ַמ ְר ִּתי לַ ֻ ּד ִ ּבי8.....................................................................................................
צילה דגוןּ ְ :ב ֶא ֶרץ ַה ִּמ ִּלים ָה ֲאבּודוֹת 9....................................................................................
נהוראי שטרית :העופר החמוד שלי 10...................................................................................
אליעזר שטיינבארגַ :ה ֻּק ְמקּום (מיידיש :עדינה בר־אל) 11................................................
שלומית דותןָ :הפ ְּוך 11................................................................................................................
רות ירדני כץ :המלאכית של מוריה 12....................................................................................
משה שפריר :חידות מקראיות — ָ )1מ ֵהם ׁ ְשמוֹת ַא ְר ַ ּבע ָה ִא ָּמהוֹת ַה ּנו ָֹספוֹת?;
"ה ָא ָדם ַהבּ וֹכֶ ה"?13..............................................
ֵ ׁ )2שם ׁ ֶשל ֶמלֶ ְך ל ֹא ָיד ַּוע; ִ )3מיהּו ָ
עפרה גלברט-אבני :וְלִ ְפ ָע ִמים; ְּכ ׁ ֶש ּׁשו ְֹמ ִעים ַא ְמבּ ּולַ נְ ס צו ֵֹפר14........................................
אירית שושני :הריקוד האחרון של דונה15.............................................................................
רעיה אדמוני :לסבתא יום הולדת16.......................................................................................
יהודה אטלס :ברוך תור-רז (17.........................................................................)2014–1936
ברוך תור-רזֵ :קן; ֲענָ נִ ים18..........................................................................................................
שדות 19............................................................................
זיוה שמיר :בעמק ֶיפה בין הרים ו ָ ׂ
אביבה גולןְ :צלִ ילֵ י ַה ַּליִל 20.........................................................................................................
ד"ר אביבה קרינסקי :השיח על הזהות העצמית ביצירות דוד גרוסמן 21.....................
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
עורך :ד״ר משה גרנות
מועצת מערכת :יו"ר – עדנה מיטווך-מלר ,שלמה אברמוביץ',
נילי דגן ,נורית יובל ,ד"ר לימור שרייבמן שריר
גיליון מס׳ 4כרך פ"ח (שנה )86
אב תשע“ד August 2014
שער השירה
מלכה נתנזוןּ ְ :בכִ י ֱאל ִֹהים ְמט ָֹרף; ֵעינֵ ֶיהם ּ ַפ ְר ּ ָפ ִרים ָּכ ִבים22..............................................
ש 22............................................................................
יהודה גור־אריהּ ְ :די ָ ּּוגנַ ס ַמ ְמ ׁ ִש ְיך לְ ַח ּ ֵפ ׂ
רחלי אברהם-איתן :לַ ְּמ ׁשו ֶֹר ֶרת ׁ ֶש ִ ּב ְּק ׁ ָשה זַ ְרקוֹר; ַה ְחי ָָאה מ ִּוס ָיקלִ ית23...........................
ו .ה .אודןּ ְ :בלּוז ַהלְ ָויָה (מאנגלית :זיוה שמיר)23..................................................................
לאה טרןַ :מה ִעם ָּכל ְמ ׁשו ְֹר ֵרי ַה ַ ּדלּ ּות; ַקיִץ לָ ָבן24...............................................................
שאול פורת :זָ רּות ֹו ׁ ֶשל ָהעוֹלָ ם24.............................................................................................
שעיה לזרסוןַ ּ :פ ְסטו ָֹרלְ יָה24.......................................................................................................
עדה אהרוניַ :מ ֶּתכֶ ת ִּוס ָ ּגלְ ּיוֹת ִ ּב ְיר ׁ ָּושלַ יִם; י ְִצ ַיאת ִמ ְצ ַריִם :זֵ ר ְתב ָּואה25...........................
יואל נץִ ׁ :שיר 26.............................................................................................................................
אביחי קמחיּ ְ :ב ַמ ֲעלוֹת ְקדו ׁ ִֹשים; ַּת ּפּוזִ ים26...........................................................................
יעל כהןַ :אאו ִֹר ִיד ָיקה ׁשו ֶֹב ֶרת ׁ ְש ִת ָיקה; נִ ְפלָ א27....................................................................
יונתן גורל :יָם ו ְָא ָדם 27................................................................................................................
שער העיון והעדות
ד"ר ארנה גולן :חגיגת העשור כרך עשירי למפעל אדירים ספרותי־מחקרי 28...........
עידן ירון :עריכת לשון ואגו30....................................................................................................
ש ִיתי ֶס ְקס ִעם כּ ֲֹהנֵ י ָּכל ַה ָ ּדתוֹת"32...........................................................
"ע ִ ׂ
גלעד מאיריָ :
אסתר ויתקון :התבוננות בשיר של איתמר יעוז-קסט 34..................................................
צילה דגון :על "חלומות" ,ספרה של רעיה אדמוני35.........................................................
דורית זילברמן :היהודים הם הומוטקסטואלים36................................................................
דליס" :שריקה" ,שירים מאת חמוטל בר־יוסף38................................................................
הרצל ובלפור חקק :טניה הדר :בודדה במועדה בשירה העברית 40.............................
ירון אביטוב :אינסט aבייב 42.....................................................................................................
ד"ר לימור שריר :הרהורים על ייעודו של רופא43................................................................
עמיחי שלו" :קצה" ,מאת גלית דהן קרליבך 45...................................................................
יחזקאל מוריאל :הקן המשפחתי מול עולם משתנה 46....................................................
סיד ֶרר 47..........................................................
סיגל גליל :דברים על ספרה של ד"ר יונה ֶ
עדנה מיטווך-מלר :פרס אוגוסט היוקרתי בשוודיה לסופר יורן רוזנברג 49...................
ד"ר אביבה זרקה :אידה פינק :לכתוב מבעד למסווה ולזהות הבדויה50......................
משה גרנות :התחשבנות (רחומה!) מאוחרת51.................................................................
אלקסנדרו פוטקואווה :הגולם (מרומנית :אנני שילון)53...................................................
מיכאל פריאנטה :ביקור במלאח הישן של מקנס 55..........................................................
גנזים
יצחק בר־יוסף :רשימות מן הגנזך 57......................................................................................
סקירת ספרים
Literary Journal – published by The Hebrew Writers Association in Israel.
Edited by Dr. Moshe Granot
P.O.B. 7111, Tel Aviv 61070, Israel
E-mail: granotmoshe@walla.co.il
יוצא לאור על־ידי אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (ע״ר)
בסיוע משרד התרבות והספורט
כתובת המערכת :בית הסופר על־שם ש .טשרניחובסקי
רח׳ קפלן ,6ת“ד ,7111תל־אביב 61070
טל׳ ,03-6953256/7פקס׳ 03-6919681
דואר אלקטרוני:
אתר אינטרנט:
granotmoshe@walla.co.il
www.hebrew-writers.org
סדר והפקה :א .אורן הפקות דפוס בע“מ ,טל׳ 03-6850980
הוראות לכותבים:
.1
.2
.3
.4
.5
.6
מפאת החומר הרב המגיע למערכת מאזנים ,מתבקש כל כותב
לצמצם במספר היצירות הנשלחות.
נא לשלוח חומרים בקובץ WORDבלבד.
יש לקרוא לקובץ הנשלח על פי הפרטים הבאים ,ובאותו סדר:
שם פרטי ,שם משפחה ,שם יצירה וסוגה.
כתבי יד לפרסום יש לשלוח לדואר האלקטרוני של העורך
.granotmoshe@walla.co.ilניתן ליצור קשר עם העורך בטל'
.03-5494915
הכותבים מתבקשים למעט ככל האפשר בהערות שוליים.
ֻק ִדים!
ש ְמנ ָּ
ש ְל ַה ִגּיׁ
ש ִירים ֵיׁ
ִׁ
תודה
דוד מלמד :ספרים שהגיעו למערכת — אוגוסט 60..................................................2014
סיום עם חיוך
יותם לב :איש צעיר עם כנפיים קטנות מהמצופה 61........................................................
אברהם בר־אב :בלט של כרומוזומים 62................................................................................
הרצל חקק :אגרת לחברים(..............................................................עטיפה אחורית פנימית)
ציורי העטיפה הקדמית והאחורית ,הדיוקנאות של זאב ,דבורה עומר ואוריאל
אופק ,וכן רוב האיורים במדור ספרות ילדים ונוער −בידי נורית צרפתי.
דיוקנאותיהם של מייסדי "מאזנים" −ביאליק ,לחובר וברקוביץ',
שבראשי המדורים −בידי משה גרנות.
ספרות ילדים ונוער
מפעל תחרות הכתיבה של ילדי ישראל — תשע"ד ,בשיתוף ובחסות אגודת הסופרים העברים.
יוזמת ומפיקה — הסופרת ריקה ברקוביץ' ,יוזמה שבאה לידי ביטוי ב"ספר היצירות של ילדי ישראל
המצטיינים בכתיבה" ,ספר שהוענק ל־ 66תלמידים מבתי־ספר יסודיים אשר זכו בתחרות כתיבה ארצית
בתשע"ד ( .)2014המפעל מומן מקרן לזכר אחיה והוריה של ריקה ברקוביץ' — יצחק ,פרידה ואברהם לוין ז"ל
עומר צדיקיאן ,תלמיד כיתה ד,
בית הספר "הבונים" קריית ביאליק
ה
2
ברז הדמעות
לכתי לספרייה העירונית ,הורדתי מהמדף את כל
הספרים שמתארים ומשרטטים את גוף האדם
וחיפשתי בהם אותך ,דף אחר דף חיפשתי ולא מצאתי אותך
בשום ספר ,אפילו לא ברמזים ,ולמרות זאת אני בטוחה
שאתה קיים.
אין לי מושג אם אתה שוכן בזווית העין או במעלה
הגרון ,אבל אני בטוחה שאתה מצוי באיזשהו מקום ואני
גם בטוחה ...לצערי הרב ,אני גם בטוחה שאין לי עליך
שום שליטה ,בכל פעם שמשהו מציק לי ,מעליב אותי או
נועץ בי הערות מקניטות ,אני חושקת שפתיים וממלמלת
בהתרגשות" :ברז ,ברז ,אל תבגוד בי ,ברז ,ברז ,אל תיפתח,
ברז ,ברז הישאר סגור!"
אבל אתה ,אולי מפני שאין לך אוזניים ואולי סתם בגלל
היותך רשע ומרושע ,מתעלם ממני ובתוך שניות אתה נפתח
והדמעות מתחילות לזלוג במורד הלחיים ,מגלות לזה שעומד
מולי עד כמה נפגעתי מדבריו .ואם לא די בכך אז יש לך
כישרון מיוחד להיפתח דווקא כשאני מתאמצת להיראות
רגועה ושלווה.
זה מה שקרה לי אתמול בדרך הביתה ,נתקלתי ברועי,
ילד שאוהב לריב עם כל מה שזז .הוא רב עם כל הילדים
בכיתה ועם כל הילדים בשכונה ,כמו אוריאן .רועי צעד
לקראתי בחיוך רחב ולמראה החיוך שהיה יותר מדיי חביב,
עברתי למדרכה לצד של רועי ,ידעתי שאין הפתעות לטובה,
אם הוא מחייך — סימן שיש לי סיבה לדאוג.
רועי שוב חייך אליי" .איך זה שיצאת מהבית?"
"מה זאת אומרת?" הגבתי ובלבי חשבתי ,ממתי אני
צריכה אישור של הוד מלכותו כדי לצאת מהבית? ולמה הוא
חושב שאני צריכה להישאר בבית? מה ,אני חולה?
"אוריאן ",רועי ביטא את שמי בטון מתוק כדבש" .הייתי
בטוח שמהבוקר עד הערב את יושבת בבית ,כותבת שירים
תינוקיים במחברת הסודית שלך או שולחת מכתבים טיפשיים
לכל מיני ילדים שאת לא מכירה" ,ועוד לפני שסיים את
המשפט הרגשתי עקצוץ מוזר בגרון ,תחושת מחנק ,וידעתי
מה עומד מאחורי הסימן הזה .הוא העליב אותי כשאמר שאני
כותבת מכתבים טיפשיים ושירים תינוקיים ,ואז שוב ,שוב
הוא נפתח לרווחה ,והדמעות ....
■■■
שרון נחמן ,תלמידת כיתה ד,
בית הספר "שיזף" ,אור יהודה
ז
תיבה מסתורית ביום בהיר
ה היה יום רגיל .חזרתי מבית הספר .בדקתי את תיבת
הדואר .חיכו שם מכתבים רבים למדיי .הוצאתי אותם
בידיעה שכרגיל אף אחד מהם לא מיועד בשבילי .פתאום
נפלה החבילה מיָ די .התחלתי לאסוף את המכתבים ולנגד
עיניי הייתה מונחת על המדרכה מעטפה צבעונית ,מעטפה
שלא ראיתי מעולם .ידעתי שהמעטפה מיוחדת .לא מסוג
המעטפות ששולחים בה חשבונות .הפלא ופלא ,המעטפה
הייתה מיועדת לי .התרגשתי מאוד .רצתי הביתה .הבאתי
לאימא את המכתבים ,נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת.
על הדף הירוק היה כתוב" :שלום ,זוכר את התיבה הנעולה
שנתתי לך וביקשתי שתשמור עליה בשבילי? אם כן ,יש לי
בקשה דחופה .פתח את התיבה במפתח המצורף והבא אליי
הביתה בשעה שמונה בדיוק ,את מה שתמצא בתוכה .אל
תדפוק בדלת ואל תצלצל! היכנס בשקט מהכניסה האחורית,
ואל תספר על כך לאף אחד!"
ואז נזכרתי שלפני חודש בגן השעשועים ניגשה אליי
שכנה ,ילדה בגילי ,נתנה לי את התיבה ואמרה לי כך" :אל
תפתח אותה עד ש ,"...ואז אימא שלה קראה לה והיא לא
סיימה את המשפט ונעלמה .על התיבה הייתה כתובת דירתה
והפרטים שלה .ניגשתי אל השידה ,פתחתי אותה ,לקחתי
את התיבה וחשבתי' ,מה יכול להיות בפנים?' הייתי סקרן
ורציתי לפתוח — אבל פחדתי .הלכתי אל הילדה ושמעתי
קול קורא 3 ,2 ,1" :ו "...ואז כולם צעקו יחד" :הפתעה!!!"
שכחתי שיום זה היה ...יום הולדתי.
יוסי גמזו
ִס ּפ ּור ַעל ּ ֶפ ֶלא ְג ַר ְנ ִ ּדיוֹ ִסיּ ,בוֹ ִנ ְת ַ ּג ָ ּלה ַל ֶ ּי ֶלד יוֹ ִסי ֶש ַּב ִּמ ִּלים
י-אר ּוז ֵא ֶפ ְקט ַמ ְפ ִּת ַיע — ֶה ָחר ּוז...
ָחב ּו ָ
אשוֹ נָ ה ַ ּב ַּת ְפ ִריט:
ּ ֶפ ֶרק א' — ָמנָ ה ִר ׁ
ֵא ְ
יך נוֹ לַ ד ֶה ָחרוּז ִ(מ ׁ ּ ִשלּ וּב ֵ ּבין ִעבְ ִרית
"ה ּמוֹ ִציא" וּבֵ ין יִ ִיד ׁיש ׁ ֶשל ָסבְ ָתא)
ׁ ֶשל ִ ּב ְר ַּכת ַ
ׁ ֶש ׁ ּ ְש ֵּתי ַה ּ ָ ׂשפוֹ ת ִפ ְ ּב ְרקוּה ּו ְ ּב ַצוְ ָּתא.
*
ָסבְ ָתא מו ְּסיָ ה ֵמרו ְּסיָ ה לִ ְּמ ָדה ֶאת נֶ כְ ָדּ ּה
ְּב ִמ ְּל ֵעיל וו ְּסוו ִּסי ׁ ֶש ָ ּל ְמ ָדה ֵמהוֹ ֶר ָיה
ֶאת ִּב ְר ַּכת ַ"ה ּמוֹ ִציא" ׁ ֶש ִּל ְפנֵ י ְסעו ָּדה
וְ ַה ֶ ּילֶ ד ָחזַ ר ְּכ ֻת ִּכי ַא ֲח ֶר ָיה.
ִהיא ָא ְמ ָרהּ :
"בוֹ יְ רו ְּך אוֹ יְ ּתוֹ ֲאדוֹ יְ נַ י" וְ הוּא
א־פ ָיה נָ ה ּו
ׁ ֶש ּ ְ ׂש ָפ ָתיו ַא ַחר ָּכל מוֹ ָצ ּ ִ
ִח ׁיש ָחזַ ר לוֹ ַעל ָּכל ִמ ּלוֹ ֶת ָיה ְּכגֹיְ לֶ ם
"מילֶ ְך ָהעוֹ יְ לֶ ם".
וְ ֶתכֶ ףָּ ,כמוֹ ָהָ ,סחֵ :
ַא ְך ָאזְּ ,כ ׁ ֶש ּׁשוּם ִא ׁיש לֹא ָע ַמד ׁ ָשם ַּב ּ ָפ ֶרץ
מוּל ָסבְ ָתא ִּ(כי ַקל ְּכבָ ר יוֹ ֵתר לַ ֲעקֹר ֵעץ)
("ה ָא ֶרץ")
"מן הוֹ אוֹ ֶרץ" ָ
וְ יוֹ ִסי ָא ַמרִ :
ִח ׁיש ָסבְ ָתא ֵה ׁ ִשיבָ ה לוֹ "ֶ :עס וִ י ָא ּפ ֶֹרץ"
(ש ֶ ּזהְּ ,ב ִת ְרגוּם לְ ִעבְ ִריתַּ ,כ ָּכתוּב,
ֶׁ
ֱ"אכֹל ְּכ ָפ ִריץ" ,זֶ ה ׁ ֶש ֵ ּי ׁש לוֹ ָּכל טוּב).
וְ ָה ֶרגַ ע ַה ֶ ּזה ָהיָ ה ַא ְקט ְמכוֹ נֵ ן
ִּכי ֵצרוּף "א ֶֹר ּ
ץ־פ ֶֹרץ" ִּב ְצלִ יל ִמ ְתרוֹ נֵ ן
ֶאת ַה ֶ ּילֶ ד ִה ָּכה ְּב ִמין ֶק ֶסם פוֹ נֵ ִטי
ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ּבוֹ ִמ ּׁשוּם הוֹ קו ּ
ּס־פוֹ קוּס ֶא ְס ֵּת ִטי.
וְ ַאף ׁ ֶש ַּכ ּיוֹ ם ָּכאן ׁשוֹ לֵ ט ְט ֶרנְ דּ ּ ָפרוּז
ׁ ֶשל ִ ּג'ינְ ס ְקרו ַּע ֶּ
־ב ֶר ְך וְ ׁ ִשיר ְּבלִ י ָחרוּז
ת־טבַ ע
ׁ ִש ֵירי־יְ לָ ִדים ּפֹה עוֹ ָדם ׁ ְשמו ַּר ֶ
ב־קבַ ע
ׁ ֶש ָּב ּה ֶה ָחרוּז הוּא ָת ִמיד תוֹ ׁ ַש ֶ
וְ זֹאת ַה ִּס ָּבה
ַה ּטוֹ בָ ה ,יְ ִד ִידים,
ׁ ֶש ֵ ּי ׁש לִ י ִח ָּבה
לְ ׁ ִש ֵירי־יְ לָ ִדים...
איור — נורית צרפתי
*
ּ ֶפ ֶרק ב' — ַה ָּמנָ ה ַה ׁ ּ ְשנִ ָ ּיה ,לְ ִק ּנו ַּח:
ֵא ְ
יך ּ ֶפ ַתע ּ ִפ ְתאֹם ִּכ ְמ ַעט ָעף לוֹ ָצנו ַּח
ִמ ְּמרוֹ ם ַה ֻּס ָ ּלם ְ ּב ֵא ָימה וְ זֵ רוּז
ּ ְפרוֹ ֵפסוֹ ר ִמדּ וֹ יְ ְט ׁ ְשלַ נְ דּ ּ ִ ,בגְ לַ ל ֶה ָחרוּז.
*
יוֹ ם ֶא ָחדְּ ,בעוֹ נַ ת ַה ָ ּק ִטיף ַּב ּ ַפ ְר ֵדּ ס
(ש ִ ּק ּ ֵפץ וְ ִה ֵדּ ס
נִ ׁ ְשלַ ח יוֹ ִסי ַה ָ ּנ"ל ׁ ֶ
ְּככַ ְס ּ ִפית ִמ ְת ַ ּגלְ ֶ ּגלֶ ת ְּבלי סוֹ ף ּובְ לִ י ֵקץ
לְ כָ ל ֵעבֶ ר ִּב ְמקוֹ ם לִ ְקטֹף ּ ְפ ִרי ִמן ָה ֵעץ)
לְ בַ ּ ֵ ׂשר לְ ַת ָ ּיר ִמ ְתנַ ֵדּ ב ׁ ֶש ָעזַ ר
ַּב ָ ּק ִטיף — ִמין ּ ְפרוֹ ֵפסוֹ ר מ ּוזָ ר וְ גַ ם זָ ר
ׁ ֶש ִ ּנ ַ ּצב לוֹ רוֹ ֵפף ְּכ ִּבנְ יָ ן ׁ ֶשל ְקלָ ִפים
ְּב ֶחלְ ָקה ְמ ֻר ֶח ֶקת ִמ ׁ ּ ְש ַאר ַה ּקוֹ ְט ִפים
ְּבגָ בְ הוֹ ׁ ֶשל ֻס ָ ּלםָ ׁ ,שם ָק ַטף ִּב ִיחידוּת
ִּכי ָא ַהבָּ ,כ ְך ִה ְס ִּביר ,לַ ֲעבֹד ִּבבְ ִדידוּת —
לְ בַ ּ ֵ ׂשר לוֹ ִאם ֵּכן ׁ ֶש ֻּמזְ ָמן הוּא יָ ֶפה
לַ ֲעשׂ וֹ ת ִעם ֻּכ ָ ּלם ַה ְפ ָס ָקה ׁ ֶשל ָק ֶפה.
3
ַא ְך ֵּכיוָ ן ׁ ֶש ּ ְפרוֹ ֵפסוֹ ר זֶ ה ָסח ִּב ְ ׂש ַפת ַ ּדיְ ְט ׁש
"טיְ ְט ׁש"
וְ ַר ַּכ ַ
ז־ה ּ ַפ ְר ֵדּ ס יָ ַדע יִ ִיד ׁיש (וְ ַ
הוּא ַת ְר ּגוּם ִּב ְ ׂש ַפת יִ ִיד ׁיש) ִּת ְר ֵ ּגם ָה ַר ָּכז
"פ ּוזֶ ה" — וְ ָאז
ַ"ה ְפ ָס ָקה" לִ ְ ׂש ַפת ַ ּדיְ ְט ׁשַ ,היְ נ ּו ּ ָ
ָרץ לוֹ יוֹ ִסי לְ ׁ ָשם ,לַ ֶחלְ ָקה ָה ְרחוֹ ָקה
ְּכ ׁ ֶש ְּב ִפיו ְמ ׁ ַש ֵ ּנן הוּא לְ לֹא ַה ְפ ָס ָקה
"פ ּוזֶ ה" נָ כְ ִרית ָּכל ַה ְ ּז ַמן
ֶאת אוֹ ָת ּה ִמ ַ ּלת ּ ָ
ָּב ּה לִ ׁ ְש ּתוֹ ת כּ וֹ ס ָק ֶפה ַה ּ ְפרוֹ ֵפסוֹ ר יֻ זְ ַמן.
ֲאבָ ל ָמה ְמעוֹ לֵ ל ַה ּ ָ ׂש ָטן ִּב ְמ ִחילָ ה?
ְמ ׁ ַש ֵּב ׁש ֶאת ְצלִ ילָ ּה ׁ ֶשל אוֹ ָת ּה ַה ִּמ ָ ּלה
ו ַּמ ְחלִ יף לוֹ לְ יוֹ ִסי ִּב ְס ִ ּויץ' ְמ ַה ֵּמם
"פ ּוזֶ ה"ְּ ,ב ֵמ"ם
ֶאת ַה ּ ֵפ"א ַּב ִּמ ָ ּלה ַה ּזֹאתָ ּ ,
ָּכ ְך ׁ ֶש ּיוֹ ִסי ֵאינֶ ּנ ּו ֵמבִ ין ַעל ׁשוּם ָמה
ַה ּ ְפרוֹ ֵפסוֹ ר ִּכ ְמ ַעט ׁ ֶש ּנוֹ ֵפל ְּב ֵא ָימה
ִמ ְּמרוֹ ֵמי ַה ֻּס ָ ּלם ְּב ׁ ָש ְמעוֹ ָּכ ְך ּ ִפ ְתאֹם
ָמה ׁ ֶש ּיוֹ ִסי צוֹ ֵעק לוֹ ְּכאוֹ ב זֶ ה ִמ ְּתהוֹ ם
"מ ּוזֶ ה" ָה ַפ ְךָּ ,כ ְך יֻ ְס ַּבר,
"פ ּוזֶ ה" לְ ָ
ִּ(כי ַה ּ ָ
"מ ּוזֶ ה" ְּב ַ ּדיְ ְט ׁש הוּא ַ"עכְ ָּבר"
ו ֵּפרו ּׁש ִמ ַ ּלת ָ
ּולְ ׁ ֶש ַמע ַ"עכְ ָּבר" זֶ הָ ,ה ִא ׁיש ָהרוֹ ֵטט
ְּבגָ בְ ֵהי ֻס ָ ּלמוֹ ׁ ָשם ִּכ ְמ ַעט ִמ ְתמוֹ ֵטט).
וְ כָ ְך ּ ַפ ַעם ׁ ְשנִ ָ ּיהְּ ,כ ׁ ֶשחוֹ ְרזוֹ ת ַה ִּמ ִּלים
לוֹ ֵמד יוֹ ִסי כּ וֹ חוֹ ׁ ֶשל ִדּ ְמיוֹ ן ַּב ְ ּצלִ ילִ ים
ּבוֹ יֵ ׁש נ ַֹעם ַּב ּת ַֹאםֶ ׁ ,ש ֵּכיף ּבוֹ לִ ְצלֹל
ֵּבין יָ ְפיוֹ ׁ ֶשל ַה ּתֹכֶ ן לְ ֵחן ַה ִּמ ְצלוֹ ל...
4
נאוה סמל
ְּכ ׁ ֶש ֶא ְה ֶיה ָס ְב ָתא ְז ֵק ָנה
ְּכ ׁ ֶש ֶא ְהיֶ ה ָסבְ ָתא זְ ֵקנָ ה
ַּבת ֵמ ָאה וְ ֶע ֶ ׂשרְ ,צחוֹ ַרת ַּתלְ ַּתל
וְ ֶא ַ ּקח ֶאת ַה ִ ּנין ׁ ֶש ִּלי לְ ִט ּיוּל
ָּב ַר ֶח ֶפת ׁ ֶש ָ ּלנוּּ ָ ,גבוֹ ַּהֵ ,מ ַעל
לְ ַמ ָּטה נִ ְר ֶאה ֲהמוֹ ן ֲא ָרצוֹ ת
ׁ ֶש ֵאין ֵּבינֵ ֶיהן ׁשוּם ְ ּגבוּל ִּבכְ לָ ל
ִּכי ַה ְ ּגבוּל ִמ ְ ּז ַמן ְּכבָ ר ֻּב ַּטל.
ּובַ ּׁשוּק ׁ ֶשל ַדּ ֶּמ ֶ ׂשק נִ נְ ַחת
וַ ֲאנִ י ֲא ַמ ֵ ּלא ַמ ְמ ַּת ִ ּקים ְּבתוֹ ְך ַסל
וְ ֶא ְקנֶ ה לוֹ וְ לִ י ַח ְמ ַסת זָ ָהב לַ ַּמ ָ ּזל
וְ ַה ִ ּנין ׁ ֶש ִּלי ַה ָ ּק ָטן יִ ׁ ְש ַאל:
ָ"סבְ ָתא ְ ּגדוֹ לָ הַּ ,ת ִ ּג ִידי לִ יַ ,מה ֶ ּזה ַח ָ ּיל?"
נגה מרון
אחלה סבא
ר
ק עכשיו חזרנו מחופש פסח וכבר מדברים בכיתה על
ששת המיליונים שרצחו הנאצים .הקירות מקושטים
בצילומים של שוטרים מגרשים מבתיהם בני אדם מבוהלים.
אנשים בפיג'מות פסים כלואים מאחורי גדרי תיל ומבט
מורעב בעיניהם .קראנו סיפור על ילד שהצליח להתגנב
מבעד לחומת הגטו והשיג כיכר לחם ומעט ירקות בשביל
משפחתו ,אך בדרכו חזרה חטף כדור ונהרג ...ויום אחד בא
לכיתה סבא של נועה לספר לנו איך הצליח לברוח ממחנה
ההשמדה ,ואיך נדד ביערות והצטרף לפרטיזנים שנקמו
בגרמנים .וכאשר הגיע סוף סוף לארץ בספינת מעפילים,
השוטרים הבריטים גירשו אותו לקפריסין...
"אחלה סבא יש לך!" לחשתי לנועה ,וחשבתי על סבא
שלי שמת לפני שנה...
ופתאום בשיעור האחרון המורה ניצה הודיעה שהכיתה
שלנו תבצע את התכנית למפקד יום השואה!
רק זה חסר לי! התכווצתי בכיסאי ורציתי להיעלם.
אלוהים! עשה משהו! התפללתי בלב וראיתי שנועה מסתכלת
עליי .רק היא יודעת כמה אני שונא לעמוד מול מיקרופון
כשכל האוזניים שומעות איך מתבלבלות לי המילים...
ואלוהים באמת שמע וסידר לי לחץ בבטן שחייב אותי לרוץ
מיד לשירותים .שם ישבתי עד הצלצול וכשפתחתי את
הדלת לצאת עמדה שם נועה ואמרה לי" .הכול בסדר ,תומר.
ניצה כבר חילקה את כל התפקידים".
טוב שלפחות אימא בבית ולא אצטרך לחמם בעצמי את
ארוחת הצהריים ,חשבתי כששמעתי במדרגות שהטלוויזיה
פתוחה .מצאתי אותה יושבת בסלון מול הטלוויזיה והיא מיד
כיבתה אותה ,וחיבקה אותי חזק .ראו לה בעיניים שזה היה
סרט שואה.
"זהו ,תומר .ככה זה היה "...היא קמה ואמרה באנחה" .אבל
עכשיו שכבר יש לנו מדינה חזקה משלנו — שום מפלצת לא
תוכל לגרום לעם שלנו שום שואה ...בוא למטבח ,ילד שלי.
אתה בטח מת מרעב".
ישבנו ואכלנו ספגטי ברוטב בולונז עם הרבה בשר טחון
שאני מאוד אוהב ,אבל הפעם לא הרגשתי בטעם .שתקתי
וחשבתי בלב איך קרה הדבר הנורא הזה? איפה היה אלוהים
כשהגרמנים הרגו כל כך הרבה אנשים ,ואפילו ילדים קטנים.
שלא עשו להם כלום?!
ואז אימא שברה את השתיקה בשאלה הרגילה" ,איך היה
בבית הספר ,תומר?"
סיפרתי לה שהיה לי מזל שלא קיבלתי תפקיד ב'יום
השואה' ,וגם על סבא של נועה סיפרתי.
"גם לסבא שלך היה סיפור מיוחד מאוד "...היא אמרה
והשתתקה.
"ואללה! סבא חיים היה בשואה? מה ,הוא לא נולד בארץ,
בקיבוץ בגליל?"
"לא ,תומר .סבא נולד בעיירה בפולין .הוא היה תינוק
כשהגרמנים כבשו את פולין וגירשו מבתיהם את כל
היהודים .בכיכר השוק הפרידו בין הנשים לגברים ,וסבתא
שלי נותרה עומדת שם אבודה עם התינוק על הידיים...
לפתע חשה טפיחה קלה על כתפה .אישה זרה ,נוצרייה,
אמרה לה בפשטות" :אם את רוצה שהילד שלך יחיה תני לי
אותו עכשיו!" סבתא נבהלה ושאלה" :ואת מבטיחה לי שהוא
יישאר בחיים?"
"אני מבטיחה לך רק דבר אחד :אם הוא יישאר איתך הוא
ימות ",ענתה האישה ונטלה מזרועותיה את חיימ'קה.
"והחזירה לה אותו אחרי המלחמה?" שאלתי נרעש.
"החזירה למי?" אימא משכה בכתפיה" .שני הוריו נרצחו...
האישה הפולנייה הבינה מה הולך לקרות ,סיכנה את חייה
ויצאה לכיכר .היא התערבה בין הנשים וביקשה מאימהות
שיתנו לה את התינוק שלהן ,ומסרה אותם למשפחות
פולניות או למנזרים .את השמות והכתובות רשמה האישה
על פתקים ,הכניסה לבקבוקי זכוכית שהטמינה תחת עץ
תפוח בחצר ביתה .חיימ'קה נמסר לזוג פולנים שלא היו להם
ילדים .הם קראו לו סטאשק ולא סיפרו לו שהוא אינו בנם
האמיתי".
"אז לסבא חיימ'קה קראו סטאשק? ואיך הוא הגיע
לקיבוץ?"
"סיפור ארוך ",נאנחה אימא שלי" .אתה יודע מה? באמת
הגיע הזמן שתשמע אותו .לאימא של חיימ'קה הייתה אחות
צעירהֶּ ,בלָ ה ,שההורים שלחו אותה לארץ עם עליית־הנוער.
בלה קיוותה שמישהו ממשפחת אחותה נותר בחיים לאחר
המלחמה ופנתה לסוכנות היהודית .חלפו שנים עד שהודיעו
לה שחיימ'קה נמסר לזוג פולני ומסרו לה מסמכים המאשרים
זאת .בלה ידעה שלא בקלות הם יוותרו על הילד שגידלו,
ולא פנתה אליהם ישירות .היא נסעה בעצמה לפולין מצאה
את ביתם ויום יום הייתה עוקבת מרחוק אחרי הנער.
סטאשק היה כבר תלמיד תיכון ולא ידע שהוא יהודי.
5
6
אף שהבינה כמה קשה לשכנע בן להיפרד מ'הוריו' בלה לא
ויתרה .יום אחד בדרכו הביתה לאורך השדרה ,ניגשה אליו
כאילו במקרה ,ושאלה אם יהיה מוכן לעזור לה :היא מחפשת
ילד יהודי שניצל ממוות בזמן המלחמה ונמסר למשפחה
אומנת שגרה כאן בסביבה ,אולי הוא מכיר משפחה כזאת?
הסיפור נגע ללבו של הנער והוא הציע מיד" ,אני לא מכיר,
אבל הוריי גרים פה הרבה שנים .בואי אתי הביתה ,ואולי הם
יוכלו לעזור לך".
ואז בלה נשברה ושלפה מתיקה את המסמכים שהוכיחו
שהוא הילד שהיא מחפשת.
סטאשק היה המום .הם התיישבו על ספסל ,ובלה סיפרה
לו על הבית שבו נולד בשם חיימ'קה .סיפרה על אביו ועל
אימו ,ושרה לו שיר ערש שזכרה מילדותה .ואז הציף אותו
הזיכרון הנושן :הוא חבוק בזרועות אימו ואישה זרה תולשת
אותו ועוטפת בחוזקה במעילה ,כשהוא מפרפר וצורח בכל
כוחו והאישה רצה ורצה — — —
הוריו המאמצים של סטאשק נדהמו כמובן ,אך הבינו
שהנער צריך להחליט בעצמו איפה ירצה לחיות .הוא ביקש
את רשותם לנסוע בחופשת הקיץ עם דודתו לבקר בישראל.
רק לביקור ,הבטיח .אך כידוע לך ,תומר ,הוא התאהב ברותי,
סבתא שלך ,ונשאר בקיבוץ .שבו הקימו יחד את כל השבט
שלנו :נולדו להם ארבעה בנים ושלוש בנות ,עשרים וחמישה
נכדים ,שבקרוב יביאו הרבה נינים! 'אתם הניצחון שלי!' אמר
לי פעם'ַ .את בתי הבכורה ,היחידה שיודעת ,וזה יישאר הסוד
שלנו עד יום מותי'".
"וואו! איזה סיפור!" נשימתי נעתקה" .אבל למה סבא
חיים שמר את זה בסוד?"
"לא ברור לי ,אבל כיבדתי את רצונו .אולי מצפונו היכה
אותו על שנטש את ההורים שהצילו אותו .אמנם הוא נהג
לשלוח להם חבילות מזון ובגדים ,פעמיים נסע לפולין
לבקרם ,אך הם לא האריכו ימים .כנראה שסבא רצה למחוק
את הפרק הזה מחייו...
"ומה קרה לאישה ההיא שהצילה אותו?"
"האישה המופלאה הזאת הצילה אלפי ילדים יהודים ולא
רצתה כל פרסום .רק לאחרונה נודע שמהִ :א ֶירנה ַסנדלֶ ר.
לאחר המלחמה היא התקשרה עם המוסדות שטיפלו בפליטי
השואה והודיעה על הבקבוקים שהחביאה בחצרה.
הסיפור התפרסם בעולם כשארבע תלמידות תיכון
בארצות הברית עשו עבודה בהיסטוריה על תקופת השואה,
וכשחיפשו חומר ,המורה שלהן מסר להן קטע מעיתון ישן
שבו הופיע הסיפור .כשהתחילו לחקור גילו שהגברת אירנה
ַסנדלֶ ר עדיין חיה בפולין .בשגרירות הפולנית קיבלו את
כתובתה ,והבנות הצליחו לראיין את האישה שכבר הייתה בת
יותר מתשעים .לשאלתן ענתה בפשטות' :עשיתי מה שכל
אדם מוסרי היה צריך לעשות .כל חיי אצטער על שיכולתי
לעשות יותר ולא עשיתי"'...
"כמה חבל שסבא חיימ'קה לא בא לספר את זה בכיתה
שלנו!" אמרתי בצער.
"אבל הסיפור קיים ואתה ,תומר ,יכול לספר אותו!" ענתה
אמא.
"לספר לא .אבל אולי אנסה לכתוב!" אמרתי ומיד נכנסתי
לחדרי והדלקתי את המחשב.
כתבתי וכתבתי עד שאימא נכנסה והכריחה אותי לסיים
ולהיכנס למיטה .בבוקר כשהגעתי לבית הספר החצר כבר
הייתה ריקה .רצתי במסדרון ובדרך פגשתי את ניצה וצעדנו
יחד לכיתה.
"מה קרה לך הבוקר ,תומר?" היא שאלה" ,אתה תמיד
מגיע בין הראשונים!"
"שכבתי לישון מאוחר ",התנצלתי" .כתבתי משהו במחשב
ולא שמתי לב לשעה".
"מה כתבת?" התעניינה.
"סתם .אתמול נודע לי משהו מעניין על סבא שלי .משהו
שקשור לשואה ",עניתי בלי להרגיש שאני מסגיר את עצמי.
"אפשר לראות?" המורה שאלה ,ואיך יכולתי להגיד
לה לא? ואז כבר ידעתי שניצה לא תניח לי עד שאקרא
את הסיפור על סבא חיים בפני הכיתה .שמתי לב שכולם
הקשיבו לי בפה פעור ובדממה .אבל הדבר כי חשוב קרה
אחרי הצלצול ,כשנועה ניגשה אלי ואמרה" :תומר ,גם לך היה
אחלה סבא .ואתה קראת כל כך יפה!"
איור — נורית צרפתי
נורית יוּבל
ֵּת ַבת נֹח
נ ַֹח ָהיָ ה
ִא ׁיש ַצ ִדּ יק כּ ֹל ַחיָ יו
ׁ ֶש ָע ָ ׂשה ַרק ְדּ בָ ִרים נִ ְפלָ ִאים.
ַא ְך ַר ּב ּו ִּב ְריוֹ נִ ים
ְּבאוֹ ָתם ַה ְ ּז ַמ ִ ּנים
ׁ ֶש ָח ְטא ּו וְ ָהי ּו ְר ׁ ָש ִעים.
ֱאל ִֹהים ָאז ָּכ ַעס
וְ ָא ַמר"ַ :די ,נִ ְמ ָאס!
ַה ֵּסבֶ ל ָּב ָא ֶרץ ֻהגְ ָדּ ׁש!
ַא ֲח ֵסל ֶאת ֻּכ ָ ּלם!
ֶא ׁ ְשטֹף ֶאת ָהעוֹ לָ ם!
וְ ַא ְת ִחיל ֶאת ַהכּ ֹל ֵמ ָח ָד ׁש!
ֲאבָ ל ָמה ֲא ׁ ֵשמוֹ ת
ַה ַח ּיוֹ ת ַה ְּת ִמימוֹ ת?
וְ נ ַֹח? ַצ ִדּ יק וְ ָא ִציל!
"לֹא ַמ ִ ּגיע לָ ֶהם",
הוּא ָח ׁ ַשב ִוה ְמ ֵהם,
ֶ"את ֵא ֶ ּלה ָצ ִריך לְ ַה ִ ּציל!"
הוּא ַעל נ ַֹח ִצ ָ ּוה:
"לֵ ך ּובְ נֵ ה לִ י ֵתבָ ה
ְ ּגדוֹ לָ הֲ ,ארו ָּּכה ו ְּר ָחבָ ה!
ְּכנוֹ ס ַח ּיוֹ ת לְ תוֹ כָ ּה
ו ְּקרוֹ בֵ י ִמ ׁ ְש ּ ָפ ָחה
ִמ ּ ְפנֵ י ַה ָ ּצ ָרה ַה ְקרוֹ בָ ה".
נ ַֹח ָאץ ִח ׁיש לִ כְ רוֹ ת
ִ ּגזְ ֵעי ֵעץ וְ קוֹ רוֹ ת
וְ ֵה ִקים לוֹ ִמ ָ ּיד ִמ ְס ּ ָפנָ ה
הוּא לֹא ִה ְת ַע ֵ ּיף,
וְ נִ ֵּסר וְ ׁ ִש ֵ ּיף,
וְ ִה ְד ִּביק וְ ָא ַטם ּובָ נָ ה.
ְּב ׁ ָש ָעה ֻמ ְצלָ ָחה
ִה ְס ַתיְ ָמה ַה ְמלָ אכָ ה
וְ ָע ְמ ָדה ַה ֵּתבָ ה מ ּוכָ נָ ה.
ַּכמ ּובָ ן ,גַ ם ֵהכִ ין
ַּב ְּמזָ וֶ ה ִמ ְצ ָרכִ ים
ּ ֵפרוֹ ת וִ ָירקוֹ ת ,לִ ְפ ַת ִ ּנים,
ַּכמוּיוֹ ת ֲעצוּמוֹ ת
ׁ ֶשל ָמזוֹ ן לִ בְ ֵהמוֹ ת,
וַ ֲאבוֹ ת ַה ָּמזוֹ ן ַה ּׁשוֹ נִ ים,
הוּא ָאגַ ר וְ ָד ַחס
ׁ ֶש ָחלִ ילָ ה וְ ָחס
לֹא יֶ ְח ַסר ׁשוּם ָדבָ ר ׁ ָשם ִּב ְפנִ ים.
ִמ ֲהר ּו לַ ֵּתבָ ה
ִּב ְד ָה ָרה ַמ ְר ִהיבָ ה
ַה ַח ּיוֹ תְּ ,בזוּגוֹ ת ו ְּצ ָמ ִדים,
ִמכּ ֹל ַה ְ ּגזָ ִעים
ו ִּמכּ ֹל ַה ְ ּצבָ ִעים,
ֲעקו ִּדים ,נְ קו ִּדים ּובְ רו ִּדים.
וְ יָ ׁ ְשב ּו ׁ ָשם ְצפו ִּפים
ְּב ֵהמות ִעם טוֹ ְר ִפים
וְ עוֹ פוֹ תֲ ,ח ָר ִקים ו ׁ ְּש ָר ִצים,
ִמ ְתנַ ׁ ּ ְש ִמים וְ נוֹ ׁ ְש ִפים,
נִ ְד ָח ִפים וְ הוֹ ְד ִפים,
נוֹ ֲה ִמיםׁ ,שוֹ ֲאגִ יםְ ,מ ַציְ ִצים.
ַה ֵּתבָ ה נִ ְסגְ ָרה
וְ ָה ֵאל ַה ּנוֹ ָרא
ּ
ֲא ֻר ּבוֹ ת ַּב ׁ ּ ָש ַמיִ ם ָפ ַתח.
ַא ְר ָּב ִעים יְ ָממוֹ ת
סוֹ ֲערוֹ ת ּוגְ ׁשוּמוֹ ת
ַמ ּבוּל ַמיִ ם נִ ׁ ְש ּ ָפ ְך וְ נִ ָּתךְ.
איור — נורית יובל
ִהיא ֵהנִ ָיפה ָּכנָ ף
וְ ָחזְ ָרה ִעם ָענָ ף
ׁ ֶשל ֵעץ זַ ִ ּית יָ רוֹ ק וְ ָט ִרי.
זֶ ה ִס ָימן ׁ ֶש ַעכְ ׁ ָשיו
ְּכבָ ר רוֹ ִאים יַ ָּב ׁ ָשה
וַ ֲא ִפיל ּו צוֹ ְמ ִחים ֲע ֵצי ּ ְפ ִרי!
"נוָּ ,מ ַתי ְּכבָ ר יוֹ ְצ ִאים?"
ׁ ָש ֲאל ּו ַה ְּברו ִּאים
"נִ ְמ ָאס ַּב ֵּתבָ ה לִ ְהיוֹ ת!"
וְ נ ַֹח ָא ַמר:
ַ"סבְ לָ נוּת ,זֶ ה נִ גְ ָמר,
ַרק ָּב ֵע ֶמק עוֹ ד יֵ ׁש ׁ ְשל ּולִ יוֹ ת".
וְ אוֹ ְקיָ נוֹ ס ָ ּג ָאה
ַעל ֵּתבֵ ל ו ְּמלוֹ ָא ּה
וְ ַה ַּמיִ ם ִּכ ּס ּו וְ ָעלוּ,
ְר ׁ ָש ִעים ְּבנֵ י ַעוְ לָ ה
ָטבְ ע ּו ַּב ְמצ ּולָ ה,
ַרק נוֹ ְס ֵעי ֵּתבַ ת נ ַֹח נִ ְצלוּ.
ַה ָ ּי ִמים לֹא ָא ְרכוּ,
ַה ְדּ לָ תוֹ ת נִ ְפ ְתח ּו
וְ ָהיְ ָתה ְרוָ ָחה לְ כֻ ָ ּלם:
ַה ְ ּק ִה ָ ּלה ַה ְּלחו ָּצה
ִה ְת ּ ָפ ְר ָצה ְּב ִר ָיצה
ֱאלֵ י ֶחלֶ ד נָ ִקי ֻומ ׁ ְשלָ ם;
וְ נֹח ָח ׁ ָשב
ׁ ֶשא ּולַ יֵ ,מ ַעכְ ׁ ָשיו,
לֹא יִ ְהי ּו ְר ׁ ָש ִעים ָּבעוֹ לָ ם.
יוֹ ם ֶא ָחד זֶ ה נִ גְ ָמר.
לֹא יָ ַרד עוֹ ד ָמ ָטר
וְ ָעלְ ָתה וְ זָ ְר ָחה ַה ַח ָמה.
נ ַֹח ָחנָ ה
וְ ׁ ָשלַ ח עוֹ ְפיוֹ נָ ה
לִ ְראוֹ ת ַמה קוֹ ֶרהַ ,מה נִ ׁ ְש ַמע.
ַא ְך נָ פוֹ ָצה ׁ ְשמו ָּעה:
ָה ִר ׁ ְשעוּת לֹא ָטבְ ָעה.
ַעד ַה ּיוֹ ם נִ לְ ָח ִמים וְ ָרבִ ים!
לֹא לָ ְמד ּו לְ ָק ִחים,
ַהחוֹ ְט ִאים ַמ ְמ ׁ ִשיכִ ים.
ָה ִע ָ ּקר ׁ ֶש ֲא נַ ְח נ ּו טוֹ בִ ים!
7
8
פוצ'ו
יעל בן ברוך
ַעד ַה ַּמ ּב ּול
ָא ַמ ְר ִּתי ַל ֻ ּד ִּבי
ְּכ ׁ ֶש ֲאנִ י ִמ ְתכּ וֹ נֵ ן לִ בְ ִחינָ ה ְּב ַתנַ ְ
"ך
ֵא ְ
יך ֲאנִ י יָ כוֹ ל ׁ ֶש ּלֹא לְ ֵה ָאנַ ח
לשת ְּבנֵ י נ ַֹח
ּולְ ַק ֵ ּנא ִּב ׁ ְש ׁ ֶ
ׁ ֶש ּלֹא ָהי ּו ְצ ִריכִ ים לְ ַא ֵּמץ ֶאת ַה ּמ ַֹח
ְּבלִ ּמוּד ׁ ֶש ִ ּנ ְמ ׁ ַש ְך וְ נִ ְמ ׁ ַש ְך לְ לֹא ְ ּגבוּל
ִּכי לָ ְמד ּו ַרק ָמה ׁ ֶש ָ ּק ָרה ַעד ַה ַּמ ּבוּל
וְ גַ ם זֹאת לְ לֹא ּ ֵפרו ׁ ִּשים ּולְ לֹא ּתוֹ ֶס ֶפת
ָאחֵ ,איזֶ ה ֵּכיף ָהיָ ה לָ כֶ ם
ׁ ֵשם
ַחם
ְ ּויָ ֶפת.
ַ"עכְ ׁ ָשיוָ ",א ַמ ְר ִּתי לַ ֻדּ ִּבי,
ְּ"כ ׁ ֶש ֲאנִ י ְּכבָ ר ְּבכִ ָּתה,
ַא ָּתה לֹא יָ כוֹ ל יוֹ ֵתר
לִ ׁישוֹ ן ִא ִּתי ַּב ִּמ ָּטה".
וְ הוֹ ׁ ַשבְ ִּתי אוֹ תוֹ ַעל ַה ַּמ ָדּ ף,
ִעם ַה ּ ִפילַ ,ה ּסוּס וְ ַה ַ ּק ְרנָ ף.
הוּא ׁ ָש ַתק וְ יָ ׁ ַשב לוֹ זָ קוּף
וְ ָהאֹזֶ ן ׁ ְשמו ָּטה לוֹ ַעל ֲח ִצי ּ ַפ ְרצוּף.
איור — נורית צרפתי
ַּבלַ יְ לָ ה ּ ִפ ְתאֹם,
הוּא ָצנַ ח לִ י ַעל ַה ַּכר.
"תן לִ י ָמקוֹ ם".
ָּ
"תזוּז ",לָ ַח ׁשֵּ ,
ֻ"דּ ִּביֵ ,מה ָק ָרה?"
ִ"אי ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ׁישוֹ ן ַעל ַה ַּמ ָדּ ף,
יֵ ׁש ׁ ָשם ַר ַע ׁש נוֹ ָרא".
"מ ַּמה?"
ִ
"מ ַה ְ ּנ ִחירוֹ ת ֶשל ַה ַ ּק ְרנָ ף".
ֵ
צילה דגון
ְּב ֶא ֶרץ ַה ִּמ ִּלים ָה ֲאב ּודוֹ ת
זֶ ה ּו ִס ּפוּר ַעל ַס ָּבא ׁ ֶשל ִמיכַ ל
ׁ ֶש ַעל ִמ ָ ּלה ׁ ֶש ּׁ ָשכַ ח ָהיָ ה לָ ּה ֲחבָ ל,
ּוכְ ׁ ֶש ְּל ַס ָּבא ּבוֹ ַר ַחת ִמ ָ ּלה ׁ ֶשהוּא לֹא זוֹ כֵ ר
יוֹ ֵצאת ִמיכַ לִ י לְ ַח ּ ֵפשׂ אוֹ ָת ּה ְּב ָמקוֹ ם ַא ֵחר.
ֵה ִצ ָיצה ִמיכַ ל ֵמ ֵעבֶ ר לַ ָ ּג ֵדר
ָר ֲא ָתה ֶאת ַס ָּבא עוֹ בֵ ד ֶּב ָח ֵצר.
"שלוֹ םָ ",א ְמ ָרהָּ ,
אתי לְ בַ ֵ ּקר".
"ב ִ
ָׁ
ָ ׂש ַמח ַס ָּבא וְ ֶאל ַה ּׁ ַש ַער ִמ ֵהר.
ֵהנִ יף ַס ָּבא ֶאת ִמיכַ ל ַעל ַה ָ ּי ַדיִ ם
וְ גַ ם נְ ׁ ִשיקוֹ ת נָ ַתן לָ ּה ׁ ְש ַּתיִ ם,
"ש ֵמ ַח"
את ּה הוּא ָ ׂ
ּוכְ ׁ ֶש ָר ָצה לוֹ ַמר ִּכי לִ ְק ָר ָ
ֹאשוֹ ַה ֵ ּק ֵר ַח.
ּ ָפ ְר ָחה ַה ִּמ ָ ּלה ֵמר ׁ
ִהיא ָע ְמ ָדה לוֹ ַמ ָּמ ׁש ַעל ְק ֵצה ַה ָ ּל ׁשוֹ ן
ָאז א ּולַ י ִהיא נָ ְפלָ ה וְ ָחזְ ָרה לַ ָ ּגרוֹ ן?
וְ אוֹ ָת ּה ַה ִּמ ָ ּלה ׁ ֶש ִה ְתעוֹ ְפ ָפה ֵמ ַה ָ ּל ׁשוֹ ן
ִה ְתיַ ּׁ ְשבָ ה לָ ּה ּ ָפ ׁשוּט ַעל ְק ֵצה ַה ַח ּלוֹ ן.
ָא ֲחזָ ה ִמיכַ ל ֶאת ַה ִּמ ָ ּלה ִּב ׁ ְש ֵּתי יָ ַדיִ ם
וְ ָהרו ַּח נָ ְ ׂש ָאה אוֹ ָתן ַמ ְעלָ ה לַ ּׁ ָש ַמיִ ם.
"שלוֹ ם ,יַ לְ ָדּ ה,
ָא ְמ ָרה לָ ּה ָהרו ַּחָ ׁ :
ֶא ַ ּקח אוֹ ָת ְך לְ ֶא ֶרץ ִמ ִּלים וְ ַא ָ ּג ָדה".
י־שם"ַ ,ה ְר ֵחק,
יַ ַחד ִר ֲחפ ּו לָ ֶהן לְ ֵ"א ׁ ָ
וְ ֶאל ׁ ַש ַער ַה ִּמ ִּלים ֵהן ָּבא ּו לְ ִה ַדּ ּ ֵפק.
"שלוֹ ם",
ָהיְ ָתה ׁ ָשם ְּכת ּובָ ה ַה ִּמ ָ ּלה ׁ ָ
ישה ְּכמוֹ ְּב ֶ"א ֶרץ ֲחלוֹ ם".
ו ִּמיכַ ל ִה ְר ִ ּג ׁ ָ
ִה ְס ַּת ְּכלָ ה ִמיכַ לִ י לִ ְ ׂשמֹאל ּולְ יָ ִמין,
ָּכ ָּ
ל־כ ְך ַה ְר ֵּבה ִמ ִּליםָ ,ק ׁ ֶשה לְ ַה ֲא ִמין!
ִהיא ָּתבִ יא לְ ַס ָּבא ֶאת ַה ִּמ ָ ּלה ַה ֲח ֵס ָרה,
ִהיא ַח ֶ ּיבֶ ת לִ ְמצֹאֵ ,אין לָ ּה ְּב ֵר ָרה.
ָהי ּו ׁ ָשם ֲע ֵרמוֹ ת ִמ ִּלים ְּבכָ ל ַה ּ ָ ׂשפוֹ ת
ֵמ ֲא ָרצוֹ ת ְקרוֹ בוֹ ת ו ֵּמ ֲא ָרצוֹ ת ְרחוֹ קוֹ ת,
ִמ ִּלים ׁ ֶשל ק ֶֹד ׁש ו ִּמ ִּלים ׁ ֶשל חֹל
ו ִּמ ִּלים ׁ ֶשל א ׁ ֶֹשרׂ ִ ,ש ְמ ָחה ו ָּמחוֹ ל,
ִמ ִּלים ְק ָצרוֹ ת ו ִּמ ִּלים ֲא ֻרכּ וֹ ת,
ִמ ִּלים ׁ ֶשל סוֹ ף וְ ׁ ֶשל ַה ְת ָחלוֹ ת.
איור — שרה פלד
ִמ ִּלים ׁ ֶשל יָ ִחיד וְ ׁ ֶשל ַר ִּבים,
ִמ ִּלים ׁ ֶשל ַא ֲהבָ ה וְ ׁ ֶשל ִריבִ ים,
ִמ ִּלים ׁ ֶש ֵ ּי ׁש לָ ֶהן סוֹ דוֹ ת וְ ָרזִ ים
ו ִּמ ִּלים ׁ ֶשל ׁ ְשמוֹ ת ִצ ּפוֹ ִרים ו ְּפ ָר ִחים.
ְמ ַח ּ ֶפ ֶ ׂשת ִמיכַ ל ֶאת ַה ִּמ ָ ּלה ָה ֲאבו ָּדה
וְ אוֹ ֶס ֶפת ַּב ֶדּ ֶר ְך ֶאת ַה ִּמ ָ ּלה ּ
"תוֹ ָדה".
ו ִּמ ּתוֹ ְך ֲע ֵר ָמה ׁ ֶשל ִמ ִּלים ֲחבוּיוֹ ת
ִהיא ָּתבִ יא לְ ַס ָּבא ִמ ִּלים ֲאבוּדוֹ ת.
אוֹ ֶס ֶפת ִמיכַ ל ִמ ִּלים ִּב ׁ ְש ֵּתי יָ ַדיִ ם
לְ ָהבִ יא אוֹ ָתן לְ ַס ָּבא "יֵ ׁש ֵמ ַאיִ ן".
ִמ ִּלים ׁ ֶש ָהלְ כ ּו לָ ֶהן ְּכ ִא ּל ּו לִ ׁישֹן
ִהיא ַּת ְחזִ יר לְ ַס ָּבא לִ ְק ֵצה ַה ָ ּל ׁשוֹ ן.
וְ ִה ֵ ּנה ׁ ָשםְּ ,ב ִד ּיוּק ֵּבין ִמ ִּלים נִ ְס ָּתרוֹ ת,
"ש ְמ ָחה" וְ גַ ם ֲא ֵחרוֹ ת,
מ ּונַ ַחת ַה ִּמ ָ ּלה ִ ׂ
ו ִּמיכַ לִ י ַמכְ נִ ָיסה לְ ֻק ְפ ַסת ַק ְרטוֹ ן ְ ּגדוֹ לָ ה
"ש ְמ ָחה" וְ "גִ ילָ ה".
"ח ְדוָ ה""ִ ,דּ ָיצה"ׂ ִ ,
ֶאת ַה ִּמ ִּלים ֶ
חוֹ זֶ ֶרת ִמיכַ לִ י ַמ ֵהר ֶאל ַס ָּבא לַ ִ ּג ָ ּנה
ו ְּמבִ ָיאה לוֹ ִמ ִּלים ׁ ֶשל ִ ׂש ְמ ָחה וְ ִר ָ ּנה,
ו ַּמבְ ִט ָיחה וְ לוֹ ֶח ׁ ֶשת לוֹ ְּבסוֹ ד:
ִ"אם ִּת ׁ ְש ַּכחָ ,אבִ יא לְ ָך עוֹ ד".
9
נהוראי שטרית
העופר החמוד שלי
א
10
בא יחייא שהיה ידיד טוב של הרבה ערבים חשובים,
אחד מהם ששמו אוקמיני ,ראה אותי מתפנק ומטפס
על הגב של אבא שלי .בביקורו הבא הוא הביא לי את המתנה
היפה ביותר ,שמאז לא קיבלתי כמוה .המתנה הייתה עופר
קטן ומאוד חמוד .השמחה שלי כילד לא ידעה גבול .לקחתי
את העופר המתוק בזרועותיי הקטנות ,אבל נפל לי מהידיים
ובכיתי .אבא שלי בא לעזרתי .הוא הביא חלב קר ,שם אותו
בתוך בקבוק מזכוכית ולימד אותי איך להאכיל את העופר.
העופר החמוד היה מאוד רעב ,הוא שתה ברעבתנות את תוכן
הבקבוק.
כאשר ניסיתי להוציא אותו לטייל איתי בחוץ ,יצא
אבא מחדרו ומהר הזהיר אותי ,לא לעשות זאת .העופר
הקטן יברח ותדרוס אותו ברחוב בהמה .חזרתי עצוב לבית
והמשכתי להצמיד את העופר לגופי הקטן ...הוא קטן ואני
קטן ,וכקטנים ,אבא לא סמך על שנינו שנוכל לטייל ברחוב
בלי להיפגע .אימא זוהרה התערבה לטובתי .היא הביאה לי
חוט חזק ורך ,והציעה לי לקשור את העופר בצווארו ולמשוך
אותו אחריי .שמחתי שמחה גדולה על הצעתה של אימא
שלי ,ומייד יצאתי עם העופר כשאני מחזיק בקצה החוט .לא
הייתי צריך למשוך חזק את העופר החמוד ,כי אני הלכתי
והוא בא אחריי .הוא השמיע קולות חלשים ודקים מגרונו
בלי לפתוח את הפה.
טיילתי עם העופר ברחוב .לא עבר זמן רב עד שהייתי
מוקף בעשרות ילדים קטנים וגם גדולים .הם התפעלו,
התרגשו ,צחקקו וגם דיברו בהתלהבות על החיה היפה
והעדינה שלי .ראיתי בחלון הבית שלי את אימא שלי
שעוקבת אחריי ומזהירה אותי" :לא להתרחק! אל תמשוך
את העופר חזק ,כי תכאיב לו בצוואר שלו!" שמעתי בקולה
ונהגתי לפי הוראות אימא שלי ,שתמיד דואגת לי ,ואני קשור
אליה .טיילנו כשהרבה ילדים הולכים אחרינו ומתמוגגים
מהעופר החמוד' .עיניים גדולות מאוד ושחורות מאוד וגם
יפות' אמרו הילדים אחד לשני ,וצחקו ונהנו ,ולא רצו לעזוב
את העופר ולא אותי למרות קריאות האימהות שלהם" :בואו
הביתה!" .אימא זוהרה שמעה אותן ,ובאה לשים קץ לטיול
היפה" :בוא איתי עם העופר שלך מתוק שלי! הוא רעב מסכן
וגם אתה עוד לא אכלת כלום!"
הילדים ליוו אותי ואת העופר עד פתח הבית .כשנכנסנו
לתוך הבית ,הילדים התיישבו על הרצפה וסירבו ללכת.
אימא זוהרה באה והסבירה להם ש'גם העופר וגם הבן שלי
רעבים וצריכים לאכול'' .גם אתם לא אכלתם ארוחת בוקר!
תלכו לאימהות שלכם מייד!'
בערב כשאימא ניסתה להוביל אותי בזרועותיה המלטפות
למיטתי ,גררתי את העופר איתי .החזקתי את קצה החוט
בידי ,שמתי את הראש על הכרית ונרדמתי חזק ועמוק .אימא
סיפרה לי בבוקר ,שהיא לקחה את החוט מידי וקשרה את
העופר לעמוד המתקן לאריגת שטיחיה ,והאכילה אותו .
"...מלחמת האבות והבנים היא מלחמה בין תפיסות
עולם שונות הפורצות בתקופת מפנה ,כגון זו שהייתה
בין השקפת העולם הדתית הישנה ובין ההשכלה,
בין האידיאליזם והריאליזם ,בין המשטר הישן ובין
הדמקורטיה ,או בין התבוללות ובין התנועה הלאומית
בישראל .האם על מלחמה מעין זו אנו נדונים? דלות
לשון ,דלות תרבות ,יהירות ,חוסר נימוס ,העדר צרכים
רוחניים עמוקים וכו' אינם "השקפת עולם".
יחזקאל קויפמן
מתוך הספר "נפש ורוח בחינוך"
אליעזר שטיינבארג
ַה ֻ ּק ְמק ּום
מיידיש :עדינה בר־אל
ַה ֻ ּק ְמקוּם ַעל ַה ּׁ ֻשלְ ָחן,
ָמלֵ א ְּב ֶתה רוֹ ֵת ַח ָחם.
ַה ּנוֹ גֵ ַע ּבוֹ נִ כְ וֶ ה ,מוֹ ׁ ֵש ְך יָ דוֹ ,נִ ְר ָּתע.
אוֹ ֵמר ַה ֻ ּק ְמקוּם:
"הוֹ ֲ ,אנִ י ָחזַ ק! ֻּכ ָ ּלם ִמ ֶּמנִ י ּפוֹ ֲח ִדים!
לָ כֵ ןִ ׁ ,ש ְמע ּו נָ אַ ,ה ֵּכלִ ים:
לֹא ְס ָתם ֻ'ק ְמקוּם' ֲאנִ י,
ֶא ָ ּלא ֲ'אדוֹ ן ֻק ְמקוּם' הוּא ׁ ְש ִמי!"
ָחלַ ף לוֹ זְ ָמן ָק ָצר ,הוּא ְמרוֹ ָקן וְ ַקר.
ֻק ְמקוּם ְּכבָ ר לֹא ֲ'אדוֹ ן'.
וְ יוֹ ִסי ּבוֹ ַמ ֶּכה ְּבאוֹ ן:
ִטיןָ ,טן ,טוֹ ן; ִטיןָ ,טן ,טוֹ ן!
שלומית דותן
ָהפ ּו ְך
דּ וֹ ָדה יָ ָפה — ְמכ ֶֹע ֶרת
דּ וֹ ָדה ִ ׂש ְמ ָחה — ֲעצ ּובָ ה
דּ וֹ ָדה ִּת ְקוָ ה ְמ ַק ֶּט ֶרת
וְ אוֹ ֶמ ֶרת"ֵ :אין ִּת ְקוָ ה"
דּ וֹ ד זְ ֵאב נוֹ ָרא ּ ַפ ְח ָדן
דּ וֹ ָדה ׁ ִש ָירה — זַ יְ ָפנִ ית
ְק ָצת צוֹ לֵ ַע דּ וֹ ד ֵא ָיתן
וְ ַע ִּליזָ ה — ַּבכְ יָ נִ ית
דּ וֹ ד יִ ְצ ַחק ָּת ִמיד ָעצוּב
דּ וֹ ד ׁ ָשלוֹ ם ַרב ִעם ֻּכ ָ ּלם
ֵא ֶצל טוֹ בָ ה ֵאין ׁשוּם טוּב
וְ ַהדּ וֹ ד ֲהכִ י נָ מו ְּך הוּא — ָרם
דּ וֹ ד ַא ְריֵ ה ִּכ ְמ ַעט ֵק ֵר ַח
דּ ֹב — ָרזֶ ה ְּכמוֹ ַמ ֵ ּקל
דּ וֹ ָדה וֶ ֶרד — ֵאיזֶ ה ֵר ַיח...
וְ דוֹ ד ְצבִ י — ִא ִּטי ,זוֹ ֵחל.
איור — נורית יובל
ַהכּ ֹל ָהפו ְּך! ָמה לַ ֲעשׂ וֹ ת?
ִאם ַא ֶּתם ְּכבָ ר ׁשוֹ ֲאלִ ים —
ְּתנ ּו לַ ְ ּילָ ִדים ׁ ֵשמוֹ ת
ַרק ְּכ ׁ ֶש ֵהם יִ ְהי ּו ְ ּגדוֹ לִ ים.
11
רות ירדני כץ
המלאכית של מוריה
מ
12
וריה הבת של השכנים מנצלת את אהבתי אליה .היא
לא עושה לי חשבון ,באה מתי שבא לה ,מצלצלת
בפעמון ,אני פותחת את הדלת והיא נעמדת מולי ואומרת:
"סבתא רותי ,אני יכולה להיות איתך?" כך היא קוראת לי.
אני לא סבתא שלה בכלל .אבל היא החליטה שאני סבתא
שלה.
מוריה היא בת .7
יום אחד היא צלצלה בפעמון ,פתחתי ,והיא ביקשה להיות
איתי .אמרתי לה שאני במטבח מבשלת כי אנחנו מצפים
לאורחים .מוריה הביטה בי ואמרה" :יופי ,אני אבשל איתך.
את יודעת שאני יודעת להכין סלט ירקות עם שמן זית?"
אני לא יכולה לעמוד בפניה .הובלתי אותה למטבח והיא
שאלה" :מה לעשות?" ואני השבתי לה" :לשטוף ירקות
שורש ,אבל את לא מגיעה לכיור אז אביא לך כיסא ".הבאתי
כיסא ,מוריה עלתה עליו והיא שטפה את הירקות ,ואני
שאלתי" :מה נשמע ,מוריה?"
מוריה" :יש כמה ילדים בכיתה שמציקים לי ,מציקים לי
נורא ,הם קוראים לי שקרנית ".הנחתי את הסכין ,ניגשתי
אליה ,עטפתי את שתי ידיי סביב פניה ואמרתי" :למה הם
קוראים לך שקרנית? מה קרה? ספרי לי".
מוריה" :הם קוראים לי שקרנית כי סיפרתי להם שאני
ילדה מאומצת .סיפרתי שנולדתי בארץ רחוקה ואימא שלי
הייתה נורא נורא ענייה ,ולא היה לה כסף לאוכל ,והיא שמה
אותי באיזה בית .סיפרתי שהייתי נורא קטנה ,ולילה אחד
באה אלי מלאכית ,עטפה אותי חם חם ,קשרה אותי אל הגוף
שלה ,ויחד עפנו בשמים בחושך המון המון זמן עד שהגענו
בבוקר לכאן .המלאכית שלי הביאה אותי לאיזה בית ,דפקה
בדלת ,ההורים החדשים שלי פתחו אותה ,והיא אמרה להם
שיש להם הפתעה גדולה .אותי .ההורים החדשים שלי נורא
שמחו .המלאכית שיחררה אותי מגופה ועפה בחזרה לשמים.
זה מה שסיפרתי ו…"
הייתי המומה .אני מכירה את מוריה כבר הרבה זמן ,ולא
ידעתי על כך דבר .הורדתי אותה מהכיסא ,חיבקתי אותה
חזק חזק ,ובקושי הצלחתי לעצור את הדמעות .חייכתי אליה
ושאלתי" :ואיך קוראים למלאכית שלך?" מוריה הביטה בי,
קימטה את מצחה והשיבה:
"סבתא רותי ,למלאכים אין שם!" ,ואני השבתי לה
במהירות" :כן מוריה ,למלאכים יש שם ,בואי נמציא לה שם.
מה דעתך על גבריאלה ,או מיכאלה ,או…" מוריה השיבה לי
בתקיפות" :לא ,למלאכית שלי אין שם בגלל שאם ניתן לה
שם כולם ידעו והיא לא תהייה שלי".
אני" :בסדר מוריה .את צודקת מאוד .ומה קרה אחרי
שסיפרת את הסיפור שלך?" מוריה נעמדה מולי ,הניחה את
שתי ידיה סביב מותניה ובקול רם ,רם מאוד השיבה:
"אסף צעק אליי' ,שקרנית אחת .אין דברים כאלה בעולם.
מה את עושה צחוק? מלאכית באה אלייך ולקחה אותך?'
ועומר אמרה שאני ממציאה סיפור ואף אחד בחיים לא יאמין
לי ,ועידן אמר שילדים שמשקרים זה אסור ,ושאני שקרנית.
וגילי צחקה ואמרה שמלאכים ומלאכיות יש רק באגדות.
סבתא רותי לא שיקרתי".
שוב חיבקתי אותה ואמרתי בקול רך" :מוריה ,את לא
שיקרת ואני מאמינה לכל מה שסיפרת ,והילדים שקוראים
לך שקרנית פשוט לא מבינים .תראי שבעוד כמה ימים יהיה
הכול בסדר .הם ישכחו .אבל שתדעי ,אני מאמינה לך .תגידי
מוריה ,את נפגשת עם המלאכית שלך?"
מוריה" :בטח .אני חולמת כל לילה שאנחנו עפות לכל
מיני מקומות והיא אומרת לי שיש הורים חדשים שמחכים
נורא לילד או ילדה והיא מביאה להם אותם בהפתעה,
וההורים החדשים הם לא עניים ויכולים לחבק ולנשק ,לקנות
להם בגדים וצעצועים".
איור — נורית צרפתי
משה שפריר
חידות מקראיות
ָ )1מ ֵהם ׁ ְשמוֹ ת ַא ְר ַּבע ָה ִא ָּמהוֹ ת ַה ּנוֹ ָספוֹ ת?
ַּב ָּמס ֶֹרת ׁ ֶש ָ ּלנ ּו יֵ ׁש לְ ַעם יִ ְ ׂש ָר ֵאל ַא ְר ַּבע ִא ָּמהוֹ ת:
ָ ׂש ָרהִ ,רבְ ָקהָ ,ר ֵחל וְ לֵ ָאהַ .רק ַא ְר ַּבע ֵהן וְ לֹא עוֹ ד.
ֲאבָ ל ָהי ּו לְ ַע ֵּמנ ּו עוֹ ד ׁ ָש ׁלש ִא ָּמהוֹ ת,
ׁ ֶש ָּכל ַא ַחת ֵמ ֶהן יָ לְ ָדה ׁ ְשנֵ י ָּבנִ ים,
ת־שבָ ִטים
ֲא ׁ ֶשר ָהי ּו לַ ֲאבוֹ ׁ ְ
ׁ ֶשל ְּכלָ ל ַעם יִ ְ ׂש ָר ֵאל;
ַא ְך ֵהן ָהי ּו ִא ָּמהוֹ ת
לְ לֹא כּ וֹ ֶת ֶרת ַּב ָּמס ֶֹרת.
ִמי ָהיוֵּ ,אפוֹ א ,אוֹ ָתן ַה ּׁ ָש ׁלש,
ׁ ֶש ּלֹא זָ כ ּו לְ ִה ָּכלֵ ל ָּכ ְך ַּב ָּמס ֶֹרת?
ו ִּמי זֹאת ָה ֵאם ָה ְרבִ ִיעית,
ׁ ֶש ַ ּגם ִהיא ּ ָפחוֹ ת יְ דו ָּעה,
ׁ ֶש ָהיְ ָתה ִא ָּמם ׁ ֶשל רֹב ְּבנֵ י ׁ ֶשבֶ ט יְ הו ָּדה?
ֶר ֶמזִ :מ ֵּבין ַה ּׁ ָש ׁלש — ָהי ּו ׁ ְש ַּתיִ ם ׁ ְש ָפחוֹ ת
ישית לֹא ָהיְ ָתה ָּכזֹאת.
וְ ַה ּׁ ְשלִ ׁ ִ
ָה ְרבִ ִיעית ָהיְ ָתה ַרק ַה ַּכ ָ ּלה
ֹאש ׁ ֶשבֶ ט יְ הו ָּדה.
ׁ ֶשל ר ׁ
וְ ֹזו ִהי ִח ָידה ׁ ֶש ֵאינָ ּה ְּכלָ ל ַק ָ ּלה.
פתרון (לפי סדר החידה) :בראשית ל' ,13-9ל' ,8-3
מ"א ,52-50ל"ח 11ואילך
ֵ ׁ )2שם ׁ ֶשל ֶמ ֶל ְך לֹא ָידו ַּע
ַמה ּו ׁ ְשמוֹ ׁ ֶשל ַה ֶּמלֶ ְך ַה ּׁ ֵשנִ י ׁ ֶש ָּמלַ ְך ַעל יִ ְ ׂש ָר ֵאל,
ׁ ֶש ָעלָ יו ְמ ֻס ּ ָפר ְּב ִס ְפרוֹ ַה ּׁ ֵשנִ י ׁ ֶשל ׁ ְשמו ֵּאל:
הוּא ָמלַ ְך לְ ַא ַחר ׁ ֶש ָאבִ יו וְ ֶא ָחיו נֶ ֶה ְרג ּו ֶּב ָה ִרים
ו ְּתקו ַּפת ַמלְ כוּתוֹ לֹא ָעלְ ָתה ַעל ׁ ְשנָ ַתיִ ם,
ת־ה ָצ ֳה ַריִ ם.
ִּכי הוּא הו ַּמתְּ ,כחֹם ַה ּיוֹ םְּ ,ב ׁ ָשכְ בוֹ לִ ׁ ְשנַ ַ
ֶר ֶמז :הוּא ָהיָ ה ְּבנוֹ ׁ ֶשל ָה ִר ׁ
אשוֹ ן ַּב ְּמלָ כִ ים,
וְ ָהיָ ה לוֹ ׁ ֵשם ְמ ׁ ֻש ֶ ּנהֶ ׁ ,שהוּא ֶּבן ׁ ְש ֵּתי ִמ ִּלים.
פתרון :שמואל ב' 8
ִ )3מיה ּו ָ"ה ָא ָדם ַה ּבוֹ ֶכה"?
ן־חיִ ל
ַמ ֲע ֶ ׂשה ְּב ָא ָדם — ִא ׁיש ֶּב ַ
ׁ ֶש ָהי ּו לוֹ ְּכבָ ִ ׂשים וְ גַ ם ַאיִ ל,
— ַעד ִמ ֶּמ ּנ ּו לֻ ְ ּק ָחה
ׁ ָשם ִא ׁ ְש ּתוֹ ַה ְ ּנ ִסיכָ ה
וְ ָר ְמס ּו ֶאת ְּכבוֹ דוֹ ְּכמוֹ ְּב ַדיִ ׁש.
הוּא ָּבכָ ה וְ ָהלַ ְך ַא ֲח ֶר ָיה,
ֲאבָ ל ִהיא לֹא ֵה ׁ ִשיבָ ה ּ ָפנֶ ָיה,
ָאז ִצ ּווּה ּו לֵ אמוֹ ר:
"לֵ ְך ַה ַּביְ ָתה ' ִ ּג ּבוֹ ר'!",
והוא ׁ ָשב כּ ֹה ֻמ ׁ ְש ּ ָפל וְ יָ גֵ ַע.
ן־חיִ ל,
זוֹ ִח ָידה ַעל ָא ָדם ֶּב ַ
ׁ ֶש ָהיָ ה ִא ׁיש נִ כְ ָּבדַּ ,ב ַע ַּ
ל־ביִ ת,
— ַעד נָ ָ ׂשא ִּב ְפקו ָּדה
ְ ּנ ִסיכָ ה לְ ִא ׁ ָשה
וְ ָהיְ ָתה ְמנָ ת ֶחלְ קוֹ — קוֹ ץ וָ ׁ ַשיִ ת.
ֵצא ּולְ ַמד ִמ ּסוֹ פוֹ ׁ ֶשל ַה ֶ ּגבֶ ר,
י־קבֶ ר:
ׁ ֶש ֻה ׁ ְש ּ ַפל ַעד ָע ָפרַ ,עד ּ ִפ ֶ
לְ עוֹ לָ ם ַאל ִּת ָ ׂשא
נְ ִסיכָ ה לְ ִא ׁ ָשה,
ֶא ָ ּלא ְּב ַרח ִמ ְ ּנ ִסיכוֹ ת ְּכמוֹ ִמ ֶדּ בֶ ר.
פתרון :שמואל א' כ"ה ,44כ"ו ,1שמואל ב' ,ג' 17-14
13
עפרה גלברט-אבני
ְו ִל ְפ ָע ִמים
וְ לִ ְפ ָע ִמים
ִּב ְמקוֹ ם לִ ׁ ְשכַ ב לִ י ְס ָתם ָסרו ַּח
ֲאנִ י רוֹ ֵדף ַא ַחר ָהרו ַּח.
וְ לִ ְפ ָע ִמים
ְּכ ׁ ֶש ּׁשוּם ָדּ בָ ר ֵאינוֹ קוֹ ֶרה
ַּב ֲענָ נִ ים ֲאנִ י יוֹ ֶרה.
וְ לִ ְפ ָע ִמים
ְּכ ׁ ֶש ִא ׁיש ִא ִּתי ֵאינוֹ ַמ ְס ִּכים
ֲאנִ י ַמ ְדלִ יק ֶאת ַה ְּב ָר ִקים.
וְ לִ ְפ ָע ִמים
ְּכ ׁ ֶש ֻּכ ִּלי ָמלֵ א ְּבזַ ַעם
ֲאנִ י ּתוֹ ֵק ַע ֵאיזֶ ה ַר ַעם.
ְּכ ׁ ֶש ׁ ּשוֹ ְמ ִעים ַא ְמ ּב ּו ַל ְנס צוֹ ֵפר
ְּכ ׁ ֶש ּׁשוֹ ְמ ִעים ַא ְמ ּב ּולַ נְ ס צוֹ ֵפר
ָהעוֹ ר ִמ ְצ ַט ְמ ֵרר.
ְּכ ׁ ֶש ֶ ּג ׁ ֶשם יוֹ ֵרד וְ ַהכּ ֹל ַסגְ ִר ִירי וְ קוֹ ֵדר
ּ ִפ ְתאוֹ ם ֵאיזֶ ה ֶע ֶצב ַּב ֵ ּלב ִמ ְת ַ ּג ֵּבר.
ְּכ ׁ ֶש ַחם וְ ַה ׁ ּ ֶש ֶמ ׁש צוֹ ֶרבֶ ת ֵמ ַעל
ֹאש ְק ָצת ָע ֵ ּיף ו ְּמבֻ לְ ָּבל.
ָהר ׁ
ְּכ ׁ ֶשרוֹ ִאים ֵאיזֶ ה ּ ֶפ ַרח ּפוֹ ֵר ַח
ַּב ֵ ּלב ְק ָצת ָ ׂש ֵמ ַח.
14
איור — נורית צרפתי
אירית שושני
הריקוד האחרון של דונה
ע
ל הקיר בחדרי תלויה תמונה ממוסגרת של כלבתי
דונה .אימא צילמה אותה כשהיא רקדה את הריקוד
האחרון שלה .אתם בוודאי מתפלאים ושואלים ממתי כלבים
יודעים לרקוד? אז האמינו לי ,כלבתי דונה ידעה.
דונה הייתה כלבה נמרצת ושובבה רוב חייה .היא הבינה
את שפתנו ושיחקה איתנו במשחקי כדור ותחרויות ריצה.
היא הייתה זללנית לא קטנה ואהבה כמעט כל מה שאכלנו
בבית .כשהשלכתי חתיכת תפוח או מלפפון באוויר היא
הייתה קופצת לגובה ,מסתחררת כמו רקדנית בלט ותופסת
את האוצר שלה .באביב התרוצצנו בגנים ובשדות פתוחים.
סביב פרחו חרציות זהובות ועפו פרפרים לבנים .ופעם
אחת דונה הייתה גיבורה של ממש .באחד הטיולים בשדה
התעופפה מולנו שפירית ירוקה שקופת כנפיים .היא הקיפה
אותנו במעגלים ולא הרפתה .הסתכלתי בה מוקסמת ודונה
נבחה אליה בחביבות .כאילו אמרה ,שפירית ,שפירית ,את
רקדנית נהדרת.
עמדנו רגעים ארוכים בלי לזוז עד שפתאום עורב שחור
הגיח לאוויר וניסה ללכוד את השפירית .דונה לא התלבטה
רגע מיותר .היא זינקה לגובה והבריחה את העורב .השפירית
הביטה בה בעיניה הגדולות והרכינה את ראשה בתודה.
כשדונה הזדקנה ונחלשה התנועות שלה הפכו להיות
איטיות והיא איבדה עניין במשחקים .כשהשלכתי לה דבר
מאכל באוויר היא לא התאמצה עוד כדי להשיג אותו .היא
התכנסה בעצמה ואפילו הפסיקה לנבוח .לפעמים הייתה
מסתתרת מאחורי מכונת הכביסה והיינו צריכים לחלץ אותה,
כי היא לא הצליחה לצאת משם בכוחות עצמה .היא העציבה
אותי מאוד.
יום אחד נכנסה מן המרפסת אל הסלון שלנו שפירית
שקופת כנפיים במעוף איטי ומרתק .היא חגה מעל ראשה
של דונה שרבצה על השטיח ומשכה את תשומת ליבה.
הכלבה הרימה את עיניה החומות בסקרנות והביטה בה .היא
קמה מהשטיח ונעמדה על רגליה .היא אפילו הרימה רגל
אחת ,כאילו רצתה לגעת בשפירית .ואז פתאום היא קפצה
באוויר והסתחררה במחול מרהיב כמו פעם כשהייתה תופסת
עינב או מלפפון .מדי פעם היא פלטה נביחה משעשעת.
קראתי לאימא" ,בואי ,מהר ותביאי מצלמה!"
היה לנו מזל ,כי כשאימא הגיעה עם המצלמה ,דונה
הסתחררה עוד פעם אחת באוויר והשפירית הקיפה אותה
במעופה הקסום.
אימא צילמה ואמרה לי בחיוך" ,יערה ,תהיה לנו מזכרת
מרגשת".
לאחר שבוע דונה הלכה לעולמה .התגעגעתי אליה מאוד,
וכשהבטתי בתמונה התלויה בחדרי זלגו דמעות מעיניי.
כשמלאו לי שמונה ,אבא הביא לי גור שמנמן .הוא היה
ג'ינג'י כמו דונה והיו לו ריסים בצבע חלודה .זאת הייתה
המתנה היפה ביותר ליום ההולדת .לקחתי אותו בידיי
ואמרתי לו" ,נקרא לך דון".
הוא היה חצוף מאוד ועשה עליי פיפי.
אמרתי לו שהוא יזדקק לעוד הרבה שיעורי חינוך ,אבל
לא אשלח אותו לשיעורי בלט.
"תצטרך ללמוד לרקוד לבד ,כמו דונה ",הוספתי .
איור — נורית צרפתי
15
רעיה אדמוני
לסבתא יום הולדת
ס
16
בתא עדנה אהבה את השמש ,אבל השמש לא אהבה
את סבתא עדנה .למה? מפני שסבתא עדנה הייתה
ג'ינג'ית ,והשמש לא אוהבת אנשים שהעור שלהם בהיר .בכל
פעם שהיא רואה אותם היא שולחת אליהם קרניים חזקות
חזקות .קרניים כאלה ששורפות את עורם עד שהוא נעשה
אדום ומלא שלפוחיות.
סבתא עדנה נזהרה מפני השמש .בכל פעם שיצאה מן
הבית ,מרחה את עצמה במשחות שמגינות מפני הקרניים
השורפות .היא גם חבשה כובעים רחבי שוליים ,ולים הייתה
הולכת רק בשעת בין ערביים .אז ,כשהשמש מתחילה לשקוע,
קרניה נעשות חמימות ומלטפות .בדרך כלל ירדה סבתא לים
לבדה .אפילו נכדתה רותם ,שלא מחמיצה הזדמנות לבלות
עם סבתא ,הייתה אומרת" :סבתא ,כשאת הולכת לים ,השמש
הולכת לישון ,ואני צריכה לאכול ארוחת ערב".
באחד מימי הקיץ החמים ,ביום כזה שבו סוגרים את
התריסים כדי שהשמש לא תיכנס הביתה ותחמם גם אותו,
היה יום הולדתה של סבתא .סבתא לא חגגה ימי הולדת.
היא טענה שאם אין חוגגים ימי הולדת — לא גדלים" .אני
כבר גדלתי די" ,אמרה" ,רק ילדים צריכים לגדול" .ואם אין
חוגגים ,יום ההולדת הוא יום ככל הימים ,וסבתא ירדה לה
אל הים.
השמש כבר החלה יורדת לכיוון מערב ,רוב המתרחצים
אספו את חפציהם ,קראו לילדים ועזבו את המקום .חוף
הרחצה נעשה שקט .אחרי טבילה מרעננת ישבה סבתא על
כיסא נוח ,קראה קצת בספר וצפתה בגלים.
לפתע נשמע קול ברמקול" :סבתא עדנה ,סבתא עדנה,
את מתבקשת לפנות מיד אל סוכת המציל".
סבתא עדנה חשבה שאינה שומעת היטב .היא לא איבדה
שום דבר .למה קוראים לה אל סוכת המציל? אבל היא
החליטה לבדוק .ליד סוכת המציל הרימה את ראשה וקראה:
"היי ,אדון מציל ,אני סבתא עדנה .למה קראת לי?" "את
סבתא עדנה?" שמח המציל" ,מחכה לך חבילה מתחת לסוכה".
"חבילה? בשבילי? באמת מוזר ",חשבה סבתא ,התכופפה
ונכנסה אל מתחת לסוכה .שם באמת הייתה קופסת קרטון
גדולה מאוד ,כזאת שאורזים בה מכונות כביסה .על הקופסה
היה פתק גדול ועליו כתוב" :לסבתא עדנה".
סבתא ניגשה והרימה בזהירות את המכסה .היא לא
האמינה למראה עיניה .בתוך הקופסה ישבה ילדה .הילדה
הביטה בה בעיניים גדולות וחומות ,בעיניים צוחקות .העיניים
היו מוכרות מאד ,העיניים של רותם — נכדתה.
"הפתעה" צחקה רותם" ,הפתעה ליום ההולדת שלך,
סבתא"" .איך הגעת לכאן?" התפלאה סבתא .אבל מיד היה
הכול מובן .מאחורי המבנה של המזנון יצאו הוריה של רותם
שבאו לחגוג עם סבתא את יום הולדתה.
חיש מהר הוציאו את רותם מן הקופסה .היא החזיקה
בידה מעטפה גדולה" .זאת מתנה בשבילך ,סבתא ,הכנתי
בעצמי".
סבתא פתחה את המעטפה ומצאה בה ציור גדול של
שמש" .השמש הזאת לא תשרוף אותך אפילו בצהריים ,זאת
שמש מלטפת ,כמו שאת אוהבת ",אמרה רותם.
ומאז תלויה השמש של רותם על המקרר של סבתא .היא
מחממת אותה בימים קרים ,בחורף .אולי אינה מחממת את
הגוף ,אבל את הלב — בוודאי.
איור — נורית צרפתי
שמחה ,שתקבל פיצוי על סבלות ילדותה ושתימנע מדיבור
יהודה אטלס
על קרוביה שנספו בשואה .מסבו ומאביו ירש ברוך את אמנות
מספרי־הסיפורים ,ומהאב — גם את אהבת הקריאה והספרים.
כתולעת ספרים וכילד "חרשן" היה ברוך נבדל מחבריו,
שרובם נהגו להשליט את מרותם על האחרים בכוח הזרוע.
היום היינו קוראים לילד כזה "ילד־כּ אפות" או "חנוּן" .אך,
בצד המכות שספג ,נהנה ברוך גם מהערכת חבריו ,כשידע
תחילת חודש מאי הלך לעולמו הסופר ברוך תור-רז,
להסביר להם פשר מילים וביטויים בשפה העברית ,לומר דבר
יליד ,1936חרישי ומצניע־לכת במותו כפי שהיה בחייו.
מבינות על ארצות וערים רחוקות ולפרש את אירועי המלחמה
עשרים ושמונה ספרים כתב תור-רז ,רובם פרוזה ,חלקם
העולמית השנייה ושאר עניינים שקוראי ספרים ונאמני
שירה ,רובם לילדים ולנוער ,חלקם למבוגרים.
'דבר לילדים' עשויים להתמצא
חטיבה בולטת מבין ספרי־הנוער
בהם .כשיכתוב לימים את סיפורי
שכתב היו סיפורי־שכונה ,שנסמכים
הימים ההם לא ניתן יהיה למצוא
על זיכרונות ילדותו ונערותו
בהם אף שמץ של מרירות ,תלונה,
בשכונת שפירא שבדרום תל־אביב,
התחשבנות־לאחור או תחושת
בימים של טרם ואחרי קום המדינה.
קורבן .סיפוריו ייכתבו מתוך קבלה,
על אלה נמנים "הגדר"" ,העוצר
הבנה וחמלה לכל גיבוריו.
הגדול"" ,פרצוף צנע"" ,הצוללת של
בצוק העיתים ,חרף אהבת
אמנון ושלי"" ,סוֹ ל ולוּנה" ואחרים,
הספרים וההשכלה של האב ושל הבן,
והאחרון שבהם הוא "המגילה של
כשסיים ברוך את כיתה ח' הוא לא
דאוּד" ,שיצא לאור זה עתה.
המשיך בלימודיו ,אלא נשלח לעבוד,
סיפורים שנסובים על חיי
כדי לסייע בפרנסת המשפחה .במשך
ילדים בשכונה דרומית דלה ,בימים
שלוש שנים עבד כשוליה ב'דפוס־
של פרימוסים וכחול־כביסה ,של
ספר' של נחום טברסקי ,במרתף
ִקיפְ קוֹ ת ִוטיָ ארוֹ ת ,של ּבנדוּרות
ברחוב צ'לנוב בתל־אביב :הדפיס
ופוֹ ְרפֶ רוֹ ת ,של ְקלָ אס ו"חמור ארוך",
יריעות־הגהה ופיזר את האותיות ואת
של גוֹ גוֹ ִאים ,ר ּוגַ ְטקוֹ ת ודו ֶּדס.
שאלה מילאו
שורות העופרת אחרי ֵ
סיפורים ממזריים ועגמומיים
את ייעודן .תוך כדי עבודה פגש את
כאחד ,שכתובים היטב ,שזרועים
כתביהם הטריים של הסופרים שאהב
בהתבוננויות מקוריות ורגישות,
ושהעריץ ,וגם זכה להכיר חלק מהם
בדימויים קולעים ובהסתכלות
ברוך תור-רז ז"ל
אישית :את יגאל מוסנזון ,ניסים
שמשלבת בין נקודת מבטו של
אלוני ,אורי סלע ,יחיאל מוהר ,משה בן־שאול ואחרים.
הילד־של־אז לבין זו של הבוגר־של־היום .סיפורים שעלילתם
כשהעביר את מכבש־ההגהה על טורי העופרת של טקסטים
קולחת ומרתקת ,שניכרת בהם אמת פנימית ,עדות לתקופה
לספרים חדשים נהג להדפיס מכל אחד יריעה נוספת ,לעצמו.
שאיננה עוד ואהבה גדולה לעולם הילדות ההוא על נפתוליו,
את היריעות לקח הביתה ,שם ישבו הוא ואביו וקראו בספרים־
יגונותיו ושמחותיו.
שבדרך לאור העששית .מחצית משכרו מסר לאמו ובמחצית
***
השנייה הרשה לעצמו להגשים את אהבותיו :הלך לתיאטרון
ולאופרה וקנה ספרים .כך ,למרות שלא המשיך בלימודיו ,הפך
סבו של ברוך עלה לארץ מסלוניקי ב־ ,1925החל לעבוד בבניין,
לכלי מלא תורה והשכלה.
קנה פיסת אדמה ובנה עליה צריף .אביו היה חבר "אגד" ,שעבד
הקריאה בספרים וכישרון־המספר שירש מאביו ומסבו,
במוסך החברה בתל־אביב .הוא נשא לאישה — דרך שידוך —
יחד עם החיים התוססים שחווה בחברת ילדי השכונה ,עוררו
נערה יתומה ,שהובאה במיוחד עבורו מיוון אחרי ששימשה
בו את התשוקה לכתוב בעצמו .כבר כשהיה בכיתה ג' התפרסמו
מילדות משרתת בבית רופא־שיניים .האהבה ביניהם ,שניצתה
רשימות ושירים שלו ב"דבר לילדים" .סופרים שפגש במהלך
במבט ראשון ,הפכה לאהבה לכל החיים .האב ,שהדיף ריחות גריז
עבודתו בדפוס עודדו אותו ,ביניהם משה בן־שאול והחוקר
ובנזין בשובו מהעבודה ,דאג תמיד שאשתו תתלבש יפה ,שתהיה
ב
ברוך תור-רז ()2014–1936
17
והעורך אוריאל אופק .לימים היה ברוך מנהל הארכיון של
מפלגת העבודה בבית־ברל ,עד צאתו לגמלאות .וכל אותו זמן
הוסיף לכתוב.
לפני 25שנים התאלמן תור-רז ,ולימים חלק את חייו עם
אלמוגה ,תיבדל לחיים ארוכים .הניח אחריו גם בת מאומצת.
***
18
י-טלֶ ר ,אמן
ברוך ניחן בסגולה הנדירה והמופלאה של ְסטוֹ ִר ֶ
מס ּ ֵפר־סיפורים ,שמצייר היטב את ייחודה של כל דמות,
ַ
שיודע לטוות סיפור כהלכתו ,ליצור מתח וציפייה ,להעצים
רגשות על־ידי שיבוץ פיסת נוף או מזג־אוויר ברגע המתאים,
שמשלב בסיפוריו ריאליה ופנטזיה ,אם תרצו — אפילו מאגיה
במינון זעיר ,ושמצליח לשחזר את עולם הילדים של אז ,על
רקע התקופה ונופיה הפיזיים והאנושיים .הוא היטיב גם לספר
סיפורי אהבה צובטי־לב וסיפורי תקופה ,כשכל אלה משולבים
בהומור ,גם באירוניה עצמית ,ופורטים ברוך ובעדנה ,אפילו
בהתרפקות ,על המיתר המזרחי ,עם ריחות האוכל ,היחסים
הבין־דוריים בתוך המשפחה ,יחסי שכנים וקהילה ואיזה געגוע
רוחני ,שאופף את הכול.
געגוע זה פועם מתחת לאפרוריות ולדלות :הורים מאיצים
בילדיהם לקרוא ,אחדים לומדים לנגן ,וכשהם כותבים מכתב
לנערה הם משתדלים לעשות שימוש במילים היפות ביותר.
בבית ילדותו של ברוך היה פטיפון ונשמעה מוסיקה .הדמויות
רוויות אנושיות ולחברוּת ולאחווה תפקיד מפתח .לדמיון
המס ּ ֵפר ,יוצא עם
ולפנטזיה פונקציה של חילוץ .ברוך ,הילד ַ
חברו ,שחלה בפוליו ,למסעות תת־ימיים בצוללת דמיונית ,שבה
הם מגיעים לקוטב ,משחקים כדורגל עם האסקימואים ,יוצאים
לצוד דוב לבן ובדרך נלחמים גם בצוללות גרמניות ומסייעים
אל־עלמין .הפלגות הדמיון של
לבעלות הברית לנצח בחזית
ֵ
הילדים ,שבעזרתן התעלו מעל גגות הצריפים של השכונה
ושוטטו במחוזות מוארים ומרתקים יותר ,יותר משהיו בריחה
מהמציאות שימשו כדי להצביע על כוחה של האמנות לתרום
להישרדותנו בכל מצב .השורה שכתב ביאליק בשיר "זוהר",
"מגופו של עולם אל אורו ערגתי" ,יפה לברוך תור-רז ,כפי
שהיא יפה לכל הילדים ,גם הבוגרים ,שעליהם הוא מספר.
והרי לעיתים אין אלה חלומות באיספמיה אלא תוכנית
פעולה ,שבכוחות משותפים תצא אל הפועל .כזו היא התוכנית
לבניית ה'טיארה' — עפיפון — תלת־ראשי ,כולו עבודת יד,
בספר "הצוללת של אמנון ושלי" .כל אחד מבני החבורה תורם
כפית של קמח ,כדי ליצור את הדבק לבנייתה .ומשתתף
במלאכה .בסוף ,חרף נבואות החורבן של רואי השחורות,
כשהיא מתרוממת וממריאה אל על ,היא אולי אומרת משהו
על החברוּת ,על כוח היחד ,על היכולת להוציא תקווה מן הכוח
אל הפועל ועל רוח האדם.
יש בסיפוריו של תור-רז קסם שובה לב ,שמורכב מסיפור
קולח ,מרגישות לפרטים ולשפת הגוף ,ומשילובם של אלה
עם תיאורים ,דיאלוגים ,תפניות־פתע ,תובנות קטנות וגדולות
וצירופי־לשון פניניים.
ואולי כדאי לסיים באופן שבו תיאר מושון ,בן הסבל ,מה
היא בנדורה "ראסית" ,שבעזרתה מובטח לך שתנצח" :צריך",
אומר מושון" ,לחפש את ה'ראסית' דווקא מבין המצטנעות
ולא מבין הנדחפות :לחפש בנדורה שוחרת חופש ,פראית,
ויחד עם זה ביישנית ,נחבאת אל הכלים ".היש נוסחה טובה
מזו לבחירתו של מנהיג?
■■■
ברוך תור-רז
ֵקן
י־ק ׁש
ִצ ַ ּי ְר ִּתי ִ ּגבְ עוֹ לֵ ַ
לִ ְפנֵ י
ׁ ֶש ִ ּצ ּפוֹ ר ָא ְס ָפה אוֹ ָתם
ּובָ נְ ָתה
ֵמ ֶהם
ֵקן.
ישה ּו יִ ׁ ְש ַאל:
וְ ִאם ִמ ׁ ֶ
ַה ִאם זֶ ה
ִק ׁ ְשקו ּׁש?
ֲאנִ י ַא ִ ּגיד לוֹ :
ֵּכן!
ֲע ָנ ִנים
ָענָ ן ָא ַמר לְ ָענָ ן:
ּ
"בוא נֵ לֵ ְך
לְ ָמקוֹ ם ַא ֵחר
ִּכי
ָּכאן
ְמ ֻע ָ ּנן".
שני שירי ילדים אלה הם מעיזבונו של ברוך תור-רז
( ,)3.5.2014-23.10.1936סופר ילדים שזכה בעיטור אנדרסן
על ספרו “פרצוף צנע" ( .)1996האחרונים מבין ספריו הרבים
שפרסם“ :מי יכול?"“ ,ילד חולמני"“ ,הצוללת של אמנון ושלי".
זיוה שמיר
ושדות
בעמק ֶיפה בין הרים ָ ׂ
ב
ּ ָפציפיזם אוּטוֹ ּפי ביצירת
לאה גולדברג לילדים
אוקטובר ,1948כחמישה חודשים לאחר קום המדינה,
התפרסמה בעיתון הילדים משמר לילדים מעשייה
מחוֹ רזת מאת לאה גולדברג בשם דירה להשׂ כּ יר ,תחת
"משמר לילדים שבגן" — אות לכך שהיצירה נועדה
הכותרת ִ
לגיל הרך .מאז ועד היום פשטה היצירה צורה ולבשה צורה.
הטקסט אמנם נשאר בעינו ,אך "הקנקן" (קרי ,הפורמט של
הספר והציורים המעטרים אותו) ׁשוּנה שלוש פעמים .תחילה
השׂ תרעה היצירה על פני שני עמודים צפופים של העיתון
ּ
מכחולה של רות שלוס.
עם ציורים מעטים וצנועים פרי
כעשור לאחר ִמכּ ן ,בשנת ,1959ראתה יצירה זו אור כספר
עצמאי בספריית "חלון" בהוצאת ספרית פועלים ,בלִ וויית
איוריה של שושנה היימן .רק בשנת ,1970כעשרים ושתיים
שנה לאחר היכּ תבה ,ראתה היצירה אור בספר גדול־ממדים
בלִ וויית איוריו של שמואל כץ ,וביחד עם שתי מעשיות שכבר
התפרסמו קודם לכן :הראשונה ִמ ּבין השתיים היא "כך ולא כך"
מאת סופר הילדים הרוסי קורניי צ'וקובסקי שבתרגומה של
המשוררת (הדפסתה הראשונה של מעשייה זו לוּותה באיוריה
של אודרי ברגנר); השנייה היא המעשייה "מעשה בשלושה
אגוזים" ,יצירה מקורית של לאה גולדברג ,המלמדת אף היא,
כמו דירה להשׂ כּ יר ,כיצד ניתן להגיע לשלום נצחי ולאושר נצחי
בדרכי שלום (בהדפסתה הראשונה אייר אותה אריה נבון).
לא אחת נשאל שמואל כץ מדוע ִצייר ִמגדל בן ארבע
קומות על שער הספר שבפורמט הגדול והמוּכּ ר לכול ,ולא
ִמגדל בן חמש קומות ,כנדרש; והצייר הודה ּ
שב ֵעת הביצוע
של תמונת השער הססגונית לא הספיק גודל הגיליון
לקומפוזיציה נאה בת חמש קומות .הצייר היה משוכנע
המגדל,
שאיש מקוראי הספר לא יבחין בקומה שנגרעה מן ִ
אלא שמיום פרסומה של דירה להשכיר במהדורת ,1970הוא
קיבל לדבריו אלפי מכתבים מילדים ומהוריהם הקובלים על
העדר הקומה החמישית בציורו המתנוסס על גבי העטיפה...
ּ
שגילה של המעשייה "הוותיקה" שלפנינו
אף־על־פי
ּ
כגילה של המדינה ,והגם שחלפו כבר יותר מארבעים
הוא
שנה מיום שראתה אור במתכּ וּנתה המוּכּ רת לכל ילד ,היא
ּ
מעמדה כאחת מן היצירות האהובות
מוסיפה לשמור על
ביותר והמוּכּ רות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך.
היא ממשיכה ללכּ וֹ ד את לב קוראיה ,ולא ָדּ בַ ק בה שמץ
מן הארכאיוּת האופיינית ליצירות לילדים שנכתבו לפני
יובֵ ל שנים ויותר .הדיאלוגים מגַ לים לשון דיבור חיה שלא
התיישנה כמלוא הנימה ,החרוזים טבעיים ורעננים וכלל לא
הפריוֹ ִדיות על השאלות ועל התשובות
מאולצים ,החזרות ּ ֶ
("הנָ ִאים ַה ֲח ָד ִרים ְּב ֵעינֶ ָ
יך? — נָ ִאיםֲ .הנָ ֶאה ַה ִּמ ְט ָּבח ְּב ֵעינֶ ָ
יך? —
ֲ
ָ
נָ ֶאהֲ .הנָ ֶאה ַה ִּמ ְס ְדּ רוֹ ן ְּב ֵעינֶ יך? — נָ ֶאהִ .אם ֵּכןֵ ׁ ,שב ִא ָּתנוּ! — לֹא
לֹא ֵא ׁ ֵשב — .לָ ָּמה? — ַה ּׁ ְשכֵ נִ ים ֵאינָ ם טוֹ בִ ים ְּב ֵעינַ י") ּ
מחבבים
את המעשייה על ילדים קטנים ֵומ ִקלים את יכולת השינוּן
של הטקסט הפשוט והמורכב הזה .יש במעשייה מומנטים
קומיים לא מעטים ,הגורמים לקוראים הצעירים ּ ִפרצי־צחוק
של הנאה ,ויש בהם אף דיאלוגים המחנכים אותם לערכים
הומניסטיים קונצנזואליים .קוֹ מי ומורכב הוא הקטע המגלה
את שנאתו של החזיר ,המגדיר את עצמו "לָ בָ ן ֶּבן לְ בָ נִ ים",
לחתולה השחורה .קובלנתו של החזיר לְ בֶ ן־הטלפיים על
שאין המטבח מלוכלך מספיק ,מעמידה כמובן את צבעו
בניגוד קומי ואירוני למנהגו להשחיר את הזולת ולבוסס
בבוץ .סירובו לשבת בכפיפה אחת עם החתולה ,השחורה אך
הנקייה למשעי (כלל לא ברור איזו מתכונותיה של החתולה
ּ
מרתיעה אותו יותרִ :צ ּ
ניקיונה המופלג) יוצר
בעה השחור או
בין השניים ניגוד כיאסטי (יצור לבן שהוא ׁ ָשחוֹ ר ִמ ׁ ְשחוֹ ר
לעומת יצור שחור שהוא צח כשלג) ,וזה מלמד את הילדים
עד כמה ּ
אבסוּרדית ,מגוחכת ומכוערת היא הבדלנות הגזענית.
בדמותו של החזיר הלבן יש מתכונותיו של הלאומן
הפשיסטי (כך כינתה את הלאומנים הליטאים ּ
שפגעו באביה
ושמפניהם נמלטה מאירופה) ,אך יש בו גם מתכונותיו של
האדם הלבן האנגלו־סקסי במדינות הדרום של ארצות־הברית
ובדרום־אפריקה (המשוררת ראתה בארצות־הברית מדינה
אימפריאליסטית ראויה לגינוי ,כמשתמע מן הסדרה "דן ודינה
על עסקי המדינה" ,שאותה פרסמה ללא חתימה בשבועון
משמר לילדים) .יוצא אפוא שסצנה קטנה זו של החזיר הלבן
והחתולה השחורה לוכדת בתוכה עניינים דקים ומורכבים
שילד לא יוכל להבין אלא את מקצתם .חרף פשטותה ,ואולי
דווקא בזכות פשטות מדומה זאת ,לפנינו אחת מפסגותיה
של ספרות הילדים העברית .בכל קריאה חוזרת יגלה בה
הקורא הבוגר ,הקורא את המעשייה לילדיו ,דקויות אחרות
מאלֶ ה שנתגלו לו בקריאה קודמת .עם זאת ,מעלותיה הרבות
של המעשייה שלפנינו אינן צריכות להסתיר את התמיהות
שהיא מעוררת ואת הסתירות המהותיות המתגלעות בתוכה.
שבמגדל .לפנינו
למגוון החיות ִ
תמיהה אחת עולה ביחס ִ
סיפורו של ִמגדל בן חמש קומות ,המאוכלס בחיות שונות
הספרה האנושית .היצירה
המייצגות טיפוסים שונים מן
ֵ
נכתבה בעברית למען ילדי ישראל ,אך מחצית מגלריית
החיות שנזכרת בו (הסנאית והקוקייה ,החזיר והזמיר) אינה
19
אופיינית כלל לפאונה של המזרח התיכון ולנופיו הפיזיים
והאנושיים .מבלי לומר זאת ְ ּגלויות ומפורשות ,לפנינו תמונה
המח ּברת
קבוצתית בעלת חזוּת אירופית מובהקת ,כמו
ַ
עצמה ,שהתהלכה בתל־אביב (בדומה לסנאית שבסיפור)
במעיל פרווה מהודר שהביאה ִע ּ
מה ארצה מארצות הקור.
אכן ,הסנאית והקוקייה ,החזיר והזמיר אופייניים לנופים
צפוניים־מערביים ,ועל כן הם משמשים חלק בלתי נפרד
מגלריית הדמויות של ספרות הילדים האירופית .הכנסתן
של חיות אלה למעשייה עברית־ישראלית ,יצירה ראשונה
שכּ תבה המשוררת אחרי קום המדינה ,היא חידה התובעת
ּ
ארצה החדשה,
את פתרונה .האם לאה גולדברג תיארה את
שאירופה "פלשה" לתוכה בעקבות עליות ההמונים של
שנות השלושים והארבעים ,או שמא החזירוה חלומותיה
ּ
ּ
בשירה הנודע
התרפקה
למכוֹ רתה ליטא ולנופיה שעליהם
"אילנות" בשעה שאמרה על נופי הארץ"ָּ :כאן לֹא ֶא ׁ ְש ַמע ֶאת
קוֹ ל ַה ּקו ִּק ָ ּיהָּ /,כאן לֹא יַ ְח ּבׂש ָה ֵעץ ִמ ְצנֶ ֶפת ׁ ֶשלֶ גֲ /,אבָ ל ְּב ֵצל
ָה ֳא ָרנִ ים ָה ֵא ֶ ּלהָּ /כל יַ לְ דו ִּתי ׁ ֶש ָ ּק ָמה לִ ְת ִח ָ ּיה"?
ּ
ובא־טוֹ פוֹ ס
בא־כרוֹ נוֹ ס ָ
אם המעשייה שלפנינו מתרחשת ָ
("אין־זמן" ו"אין־מקום") האופייניים לעולמן של האגדה
ומעשיית העם ,הרי שאין להקשות קושיות בדבר טיבן של
המגדל ובדבר אופיין ה"אירופי" ,הזר
החיות המאכלסות את ִ
למציאוּת הישראלית .ואולם אם לפנינו אלגוריה על המצב
האידאלי שאליו צריכה לחתור המציאוּת ההולכת ונרקמת
ֵ
במדינה הצעירה שזה לא מכבר הוקמה ,הרי שלפנינו המלצה
ויס ּפחו לתוכה את ֲע ָרכֶ ָיה של היונה
שיט ּפחו בה ַ
לקברניטיה ַ
(שהיא היחידה הרואה רק את הטוב שבשכניה והיא היחידה
המוכנה להתעלם מחסרונותיהם ולהתגורר ִאתם בכפיפה
אחת ביחסי דו־קיום שמתוך כבוד הדדי).
כלפי ּ ְפנים ּ
ההמלצה היא ּ
הפנים" של
וכלפי חוץ" .מדיניות ּ ְ
ּ
המשוררת ַמציגה לפני קוראיה תמונה של "קיבוץ ָגלויות",
המתארת את הדינמיקה המתרחשת בתוך חבורת טיפוסים
"אירופיים" .אפילו הכותרת היא תרגום שאילה ( )calqueשל
צירוף מילים המקובל בגרמנית (“,”Wohnung zu vermieten
והרי בעברית תקנית יש לומר "דירה להשכרה") .קבוצת
השכנים ה"אירופיים" נקלעת כאן לתוך חברה ֶה ֶטרוגנית,
הרבהּ ,
מקובצת מפרצופים ּ
שב ּה יש גם כאלה שעדיין לא
שמעו כלל על כללי הנימוס האלמנטריים ,הנהוגים במערב,
המחייבים בני־תרבות שלא להפריע את מנוחת השכנים.
"מדיניות החוץ" של המשוררת מלמדת את קוראיה הצעירים
כיצד לנהוג עם השכנים המקיפים את המדינה הצעירה ,וכיצד
להגיע ִאתם לדו־קיום בדרכי שלום.
20
* מתוך הספר "לשיר בשפת הכוכבים" (על יצירת לאה גולדברג) ,שזה
אך ראה אור בהוצאת "ספרא" ו"הקיבוץ המאוחד".
אביבה גולן
ְצ ִל ֵילי ַה ַ ּל ִיל
נו ִּמי יַ לְ ָדּ ה נו ִּמי לִ ילָ ְך
ַה ֶ ּז ֶמר ַה ֶ ּזה הוּא ׁ ֶש ָ ּל ְך,
ִע ְצ ִמי ָּכ ֵעת ֶאת ֵעינַ יִ ְך
יֵ ׁש ַמלְ ַא ְך ַה ּׁשוֹ ֵמר ָעלַ יִ ְך.
ְצלִ ילֵ י ַה ַ ּליִ ל לוֹ ֲח ׁ ִשים לָ ְך
נִ ּגוּן ׁ ֶשל ַא ֲהבָ ה,
ַה ָ ּי ֵר ַח לָ ְך ׁשוֹ לֵ ַח
ישת ׁ ָשלוֹ ם ְקרוֹ בָ ה.
ְדּ ִר ׁ ַ
ַהכּ וֹ כָ בִ ים אוֹ ָת ְך חוֹ בְ ִקים
ָ ׂש ִרים לָ ְך לַ יְ לָ ה טוֹ ב.
ַה ְפ ָּתעוֹ ת ֶאל ֲחלוֹ ֵמ ְך
יַ ִ ּגיע ּו ְּב ָקרוֹ ב.
איור — נורית צרפתי
ד"ר אביבה קרינסקי
השיח על הזהות העצמית
ביצירות דוד גרוסמן:
"איתמר וכובע הקסמים השחור",
"עיין ערך אהבה"
מ
ומיק בן התשע ב"עיין ערך אהבה" הוא "מין יותם
הקסם הוקוס פוקוס" כאיתמר הקסם ב"איתמר וכובע
הקסמים השחור" .שניהם תרים אחר הזהות העצמית תוך כדי
אינטראקציה ומשחקי קסם עם דמויות המבוגרים .הילדים,
כמו המבוגרים ,שואלים "מי אני מי אני" ("עיין ערך אהבה"),
פותחים "מגרות סגורות" ("איתמר וכובע הקסמים השחור"),
מבקשים לגלות את אופייה ,את מרכיביה ,מקורותיה ושינוייה
של זהות זאת.
כובע הקסמים השחור ,העובר מדור לדור במשחקי הזהות
בין ילדים למבוגרים ,מעיד על הצורך הבסיסי של כל אדם,
ילדים כמבוגרים ,להבין מי אנחנו; מה עושה אותנו למה
שאנחנו; האם יכול להיות שינוי בזהות שלנו; אם הייתה לנו
קודם זהות אחרת — האם היא נעלמת; ואם כן — לאן; אם
אינה נעלמת — האם תצוף ותעלה שוב מעל לפני השטח;
באילו תנאים .עוד מעידים משחקי הזהות בין הדמויות ,כי אנו
כותבים את סיפור חיינו רק כשאנו משתקפים אצל מישהו
אחר :האחר קובע את זהותי ,כפי שאני קובע את זהותו.
ב"מרתף" הקיום (מומיק) ,ב"מגרה תחתונה" בנפשנו
ב"ארון סגור" (איתמר) מצוי ה"אחר"" :דברים משם" ,ה"זר"
ה"שעיר" ה"מחוספס" — החיה ,המסתתרת בתוכנו .הזהות
האנושית בשתי היצירות היא פרדוקסאלית :האדם הוא יצור
כילאים ,מורכב מאבא המשחק עם בנו ,המספר לו סיפורים
לפני השינה ומכסה אותו "עד הסנטר" ,שהוא גם בן זוג העוזר
לאשתו בעבודות הבית ו"פקיד חשוב" ,ומהשעיר — חיית
הטרף .סבא של מומיק "יכול להיבקע" כאפונה ואז אולי
"ייצא ממנו אפרוח קטן וצוחק" :אחד שהוא שניים .וההבחנה
של בלה" :מכל חיה בעצם יכולה לצאת החיה הנאצית ,אם
רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים" .אדם
יכול לקבל זהויות של אחרים ,לספוג מהם את השיגעון ,כפי
שספג מומיק ,וכפי שאבא של איתמר מכיל.
מי שבוי בידי מי? איתמר שולט בחיות והופכן למשהו
אחר כרצונו ,אבל עיניו הנוצצות של הזאב מאיימות עליו,
וכבר עולה במוחנו תמונת הזאב הטורף ילדים מ"כיפה
אדומה" .גם איתמר כלוא .החיות של מומיק אמנם כלואות
כנועות בכלוב ,אבל הוא חושש לשחררן" ,משתין מפחד" .גם
הוא כלוא על ידן.
לא רק האני וה"אחר" ,גם הזהות הגילית מעורבת .מומיק
הוא "אלטער־קופ" ,שיש לו "אחריות כלפי המבוגרים" .הוא
מבקש לגאלם מנטל העבר .המבוגרים ,מצידם ,הולכים אחריו
ומשחקים את המשחק לפי הכללים שלו .איתמר שולט באביו
ומשנהו כרצונו .בלעדיו היה האב נותר בחייתיותו ,ואילו
אביו של איתמר קופץ על המיטה בנעליים" ,ממש פרא",
משמיע צוויחות קטנות ,פוסע על ארבע ,מטפס על כיסא
ומצייץ .משתקפת בו הקופיות של איתמר המחקה מבוגרים,
התרנגוליות שלו ,המבקשת כנפיים לעוף ממטלות הבית
והמשרד ,הזאביות פורעת החוק השואפת ליער כמקום אידיאלי
לפרוק יצרים פרועים כתגובה לסדר נוקשה בבית ,שבו נתבעים
לקנות במכולת ,ללכת לאסיפות הורים ולסדר את המגרות על
פי "מצוות האם" .אבל כאשר עולם התוהו משתלט ,מבקשים
גם האב וגם הבן את חזרת התרבות ,הסדר והחוק.
כך הזהות העצמית היא דיאלוג בין צד חובה לבין צד
חירות ,בין אני לבין "אחר" .אלה מגיבים זה לזה ,וכשגובר צד
אחד ,קורא אותו האחר לסדר ,ונוצרת איזו משמעות של איזון.
כשהזהות משתנה תדירות ,אין ניתן להחזיר אחור ,שהרי
אז מניחים פסיכולוגיה יציבה ,זהות טהורה ,אותנטית (שהיא
רק בפנטזיה של איתמר" :תגיד את האמת ,אבא ,זה היה כובע
קסמים כן או לא") .יחד עם זאת ,מה שנספג בתהליכי הטמעה
וחיקוי ,אינו ניתן למחיקה .איתמר לומד זאת גם מהזאביות,
מהקופיות ומהתרנגוליות שנותרו באב ,אף כשחזר לתפקד
כאב .מומיק מגלה גם הוא ,שאין ניתן להיפטר מזהות מייסרת.
יש בזאת משום נחמה :כשמאבדים או "מרוויחים" מישהו,
טוב לחשוב ,שאי אפשר לאבד את עצמי ,שהרי שום זהות
אינה הולכת לאיבוד .תמיד נותרות עקבות של מה שהיה ,גם
אם הזהות משתנה.
מהות זאת של זהות מנחמת גם באופי השוויוני שלה :אינני
נחות מהאחר בפראיותי .אין אחד מול אחר ,טוב מול רע ,אלא
גם בי וגם בו יש מהיסודות של שנינו ,והכול לגיטימי .
איור — נורית צרפתי
21
שער השירה
מלכה נתנזון
ְּב ִכי ֱאל ִֹהים ְמט ָֹרף
ֵע ֵינ ֶיהם ּ ַפ ְר ּ ָפ ִרים ָּכ ִבים
ָהרו ַּח ֵה ִקיא ֶאת ָּכל ָּב ֵּתי ַהח ֶֹמר
ּשדוֹ ת ָהאוֹ ֶרז ָה ַר ִּכים הו ְּצפ ּו
ו ְׂ
ְּבכִ י ֱאל ִֹהים ְמט ָֹרף
ֵמ ֵעבֶ ר ִמ ֶ ּזה קוֹ ְרסוֹ ת ֻּכ ְר ָסאוֹ ת ַה ְ ּנ ָצ ִרים
ִמ ַּת ַחת לְ ֵעץ ַה ּקוֹ קוֹ ס
יְ לָ ִדים זָ בֵ י לֹבֶ ן ׁ ָש ִרים
ַעל ָמה ַא ָּתה ּבוֹ כֶ ה
נַ ַער־יֶ לֶ ד ְמגֻ ָדּ ל
ַעל ַההוֹ לְ כִ ים
אוֹ ַעל ַה ּנוֹ ָת ִרים
ו ֵּמ ֵעבֶ ר ִמ ֶ ּזה ֶא ֶרץ נְ צו ַּרת ָר ָעב
וְ ׁ ִשלְ ֵדי יְ לָ ִדים ,לֹא
ֶע ְ ׂש ִרים ֲע ָצמוֹ ת ָס ַפ ְר ִּתי
ּ ִפי ׁ ְשנַ יִ ם ַמכּ וֹ ת ִמ ְצ ַריִ ם
וֶ ֱאל ִֹהים רוֹ ֶאה וְ ֵאינוֹ
ּוכְ ׁ ֶש ָּכ ּל ּו ַה ַּמיִ ם
לֹא ָהיְ ָתה ֵּתבָ ה
יוֹ נָ ה לֹא ׁ ֻש ְּל ָחה
ֵעץ ּובְ ֵה ָמה ׁשוֹ כְ בִ ים ּ ְפ ַר ְק ָדּ ן
ִמ ׁ ְש ָקלָ ם ַּכ ֲאוִ יר ָדּ חוּס ְר ַעלִ ים
ֵעינֵ ֶיהם ּ ַפ ְר ּ ִָפים ָּכבִ ים
יַ לְ ֵדי ֱאל ִֹהים
נִ ּקו ִּדים נִ ּקו ִּדים
ִּבבְ ִר ָיאה ַה ֻּמ ְפלָ ָאה ַהזוֹ
ַא ָּתה קוֹ בֵ ר ֶאת ַה ֵּמ ִתים
וְ גֻ ַּמת ַה ֶּבכִ י
ְּכגֻ ַּמת ֵעץ ַה ֻח ׁ ֻש ָח ׁש
ׁ ֶש ֶּב ָח ֵצר
ֵּב ִיתי
יהודה גור־אריה
ְ ּדי ּו ָ ּג ַנס ַמ ְמ ׁ ִש ְ
יך ְל ַח ּ ֵפשׂ
22
ֲע ַדיִ ן ַמ ְמ ׁ ִש ְ
יך לְ ַח ּ ֵפשׂ
ִעם נֵ ר ְּביָ דוֹ ָהרוֹ ֶע ֶדת;
יוֹ ֵתר זָ ֵקן
יוֹ ֵתר ַע ְק ׁ ָשן
יוֹ ֵתר ִצינִ ָיקן.
רו ַּח סו ָּפה ְמכַ ָּבה
ֶאת נֵ רוֹ ַה ַּמבְ לִ ַיח,
ַ ּגל צ ּונַ ִמי ּגוֹ ֵרף
ית־מגו ָּריו ֶאל ַה ָ ּים.
ֶאת ֲחבִ ְ
וְ הוּא ְמגַ ּׁ ֵש ׁש ְּכסו ָּמא;
ְמ ַח ּ ֵפשׂ ְ ,מ ַח ּ ֵפשׂ ֲע ַדיִ ן.
ְּכבָ ר לֹא זוֹ כֵ ר ָמה.
רחלי אברהם-איתן
ַל ְּמ ׁשוֹ ֶר ֶרת ׁ ֶש ִּב ְ ּק ׁ ָשה ַז ְרקוֹ ר
ַה ְח ָי ָאה מ ּו ִס ָיק ִלית
ְּכ ׁ ֶש ּ ָ ׂש ִחית ִּבבְ ֵרכַ ת ַה ּׁ ַש ֶּמנֶ ת ְּב ֶא ֶרץ ָה ֶא ְפ ׁ ָש ֻר ּיוֹ ת
לְ יַ לְ ַדּ ת ַה ְּכ ָפר ָהיָ ה ֲע ִטין ַה ּ ָפ ָרה
וְ ַט ֲעמוֹ לֹא ָע ַרב לָ ִא ָּכ ָרה ַה ְ ּצ ִע ָירה.
זָ ְר ָעהָ ,ק ְצ ָרהָ ּ ,פ ְצ ָעה ְּב ַמ ָ ּגל
יָ ָד ּה ַה ְ ּז ִע ָירה
ִה ְפ ִצ ָיעה ֵ ׂשיבָ ה ְּבלִ ָּב ּה ָה ַר ְך
ּובִ ּ ְ ׂש ָע ָר ּה ׁ ֶש ָא ַר ְך
ֹאש ּה —
וְ לֹא אוֹ ר נְ ִתיבוֹ ת ֵּבין ֶא ׁ ְש ּבוֹ לֵ י ר ׁ ָ
ֵּבין ַה ְּתלָ ִמים ָה ֲא ֻר ִּכים ׁ ִש ְּכנָ ה לִ ָּב ּה
ִעם ֻּב ּבוֹ ת ָה ֶא ׁ ְש ּבוֹ ל
ּ ְפ ִרי יָ ֶד ָיה ַה ּ ְפצוּעוֹ ת ִמן ַה ָ ּק ִציר
אר ּה
וְ לֹא ָרא ּו ֵצל ָאר ְֹך נִ כְ ָר ְך ְסבִ יב ַצ ָ ּו ָ
לוֹ ֵחץ וְ ֵאינוֹ ַמ ְר ּ ֶפה — ְּכ ִציר
וְ לֹא ֵה ִאיר זַ ְרקוֹ ר לֵ ב
ֲענֶ נֶ ת לִ ָּב ּה ַה ָדּ וֶ ה
ּ ִפגְ ַמלְ יוֹ ן לֹא ִה ְפ ִר ַיח ְּבגָ לִ ֵית ָיאה ָה ֶא ׁ ְש ּבוֹ לִ ית נְ ׁ ָש ָמה
ֵּבין ַּתלְ ֵמי ַה ְ ּי ִצירוֹ ת ָטבְ ע ּו יָ ֶד ָיה לְ ַמ ֵ ּלא ָּכל ִצ ּ ִפ ָ ּיה
לְ ַה ֲאבִ יס ַהכּ ֹל ְּבזִ ְר ֵעי אוֹ ָרה — — —
נָ ַפ ַח ְּת ַח ִ ּיים ַּב ִּמ ִּלים ּובְ בֻ ַּבת ָה ֶא ׁ ְש ּבוֹ ל
־מינוֹ ר ְּבעוֹ ְר ֵק ֶיהן
־מז'וֹ ר וְ דוֹ ִ
ִהנְ ׁ ַש ְמ ְּת דּ וֹ ָ
מוֹ לֵ קוּלוֹ ת ַה ּ ְפ ַסנְ ֵּתר זוֹ ְרמוֹ ת ִּבנְ ַהרוֹ ת ַה ֶ ּנ ֶפ ׁש
ַמ ְס ִחיפוֹ ת ֵ ּגאוּת וָ ׁ ֵש ֶפל
ת־ה ֵ ּלב
ַ ּג ִּלים ּפוֹ ְר ִצים ֶאת יַ ֶּב ׁ ֶש ַ
ה־ה ּׁ ִשיר.
ׁ ֶש ּׁ ָש ַקט לְ ַא ַחר ַמ ֲע ֶ ׂש ַ
לֹא ַמ ּ ָפץ וְ לֹא זַ ְרקוֹ ר ֵמ ֲאחוֹ ֵרי ׁ ֻשלְ ָחנָ ּה ָה ָאפֹר
כּ וֹ ֵר ַע ִמ ַ ּנ ֶ ּי ֶרת ו ִּמ ְס ָמכִ ים ֵאינְ ְספוֹ ר
ַאף לֹא ֶק ֶרן ָּב ֶר ׁ ֶשת ַה ִ ּנ ְס ֶּת ֶמת
ִא ֵימילִ ים לָ רֹב
ְּביֶ זַ ע ָּבנְ ָתה ָּב ַמת אוֹ ר
לְ ׁ ַש ֵּכן ֶא ׁ ְש ּבוֹ לֵ י ׁ ִש ָירה
וְ ַאף לָ ְך ׁ ְשבִ יל ֶאל ׁ ְשבִ ילֵ י אוֹ ָרה
ַמבְ ִט ָיחה —
ִאם יֻ ְפנֶ ה ֵאלַ י זַ ְרקוֹ ר
ֲא ִסיטוֹ ֵאלַ יִ ְך וְ לֹא ּבוֹ לִ בְ עֹר
ו .ה .אודן W. H. Auden /
מאנגלית :זיוה שמיר
ְ ּבל ּוז ַה ְל ָו ָיה Funeral Blues /
ַק ֵ ּוי ַה ֶּטלֶ פוֹ ן נַ ְּתקוּּ ַ ,גם ַה ׁ ּ ְשעוֹ נִ ים,
זִ ְרק ּו לַ ֶּכלֶ ב ֶע ֶצם לְ בַ ל יִ נְ ַּבח,
ָהבִ יא ּו ָה ָארוֹ ן וְ ַה ְמקוֹ נְ נִ ים,
ַה ְח ִר ׁיש ּו ַה ּ ְפ ַסנְ ֵּתר לְ קוֹ ל ּתֹף ּ ַפח.
ְּתנ ּו לַ ְּמטוֹ ִסים לִ גְ נ ַֹח ֵמ ָעלֵ ינ ּו
שם ַעל ַה ׁ ּ ָש ַמיִ ם" :הוּא ֵאינֶ ּנוּ",
לִ ְר ׁ ֹ
ִס ְר ֵטי ָאבֵ ל ִּכ ְרכ ּו לִ ְצ ַ ּואר יוֹ נָ ה,
ְּכ ָפפוֹ ת ׁ ְשחוֹ רוֹ ת לִ ֵידי ׁשוֹ ְט ֵרי ְּתנו ָּעה.
ָהיָ ה הוּא לִ י ַא ְר ַּבע רוּחוֹ ת ׁ ָש ַמיִ ם,
ְמנו ַּחת ׁ ַש ָּבת וִ ֵימי ֲע ַמל ַּכ ּ ַפיִ ם,
ָצ ֳה ֵרי יוֹ ִמי ,לֵ ילִ יִ ׁ ,ש ִיריׂ ִ ,ש ִיחי;
ּולְ ֻת ִּמי ָח ׁ ַשבְ ִּתי :זֶ ה נִ ְצ ִחי.
ַּכ ּב ּו ְמאוֹ רוֹ תְּ .כבַ ר לֹא ָצ ִר ְ
יך אוֹ ָתם;
ִא ְרז ּו יָ ֵר ַח ,אוֹ ר ַח ָּמה יו ַּעם;
ׁ ִש ְפכ ּו ֵמי יָ םִּ ,כ ְרת ּו ֲע ֵצי ַהח ֶֹר ׁש;
ִּכי ְּב ַח ַ ּיי ַהכּ ֹל ָעקוּר ִמ ּׁש ֶֹר ׁש.
23
לאה טרן
שאול פורת
ַמה ִעם ָּכל ְמ ׁשוֹ ְר ֵרי ַה ַ ּד ּל ּות
ָזר ּותוֹ ׁ ֶשל ָהעוֹ ָלם
ַמה ִעם ָּכל ְמ ׁשוֹ ְר ֵרי ַה ַדּ ּלוּת
ַה ְדבִ יקוּת
וְ ַה ֶח ְר ּ ָפה
ַה ִּמ ְתמוֹ גְ גִ ים
ֵמ ֶאבְ ֵרי ַה ִּמין וְ ָה ְרבִ ָ ּיה
חוֹ גְ גִ ים
ׁ ְשיָ ֵרי ְמ ָח ָאה ְּב ַאנְ תוֹ לוֹ גִ יוֹ ת
ָצצוֹ ת לִ בְ ָק ִרים
ַּת ַחת אוֹ ָהלִ ים
ְמ ׁשוֹ ְר ֵרי ָה ַאנְ ִטי ָחרוּז
ְּב ׁ ִש ֵירי ַה ּׁ ָשחוֹ ר וְ ַה ִד ָּכאוֹ ן
ׁ ָש ִרים ֶא ָחד לַ ּׁ ֵשנִ י ׁ ִש ֵירי ְּת ִה ָ ּלה
וְ נִ ָ ּצחוֹ ן
ּבוֹ גְ ֵרי ַה ַּס ְדנָ אוֹ ת וְ ַה ּ ְ ׂש ֵדרוֹ ת
ִס ְפ ֵרי ַה ּׁ ִש ָירה ׁ ֶש ּלֹא נִ ְמ ָּכ ִרים
ר־ה ֶאבֶ ן ַּב ּ ָ ׂשדוֹ ת?"
ָ"ר ִא ָית ֶאת ַה ַ ּנ ַחל ַהזּוֹ ֵרםִ ,מ ַּת ַחת לְ גֶ ׁ ֶש ָ
ׁשוֹ ֵצף ּגוֹ ֵע ׁש ׁ ֶש ּלֹא ְּכ ֶה ְרגֵ לוֹ ְ ,צבָ ָעיו חו ִּמים ו ַּמ ְק ִצ ִיפים,
ְמ ִא ִיצים ִּב ְמרו ָּצ ָתם,
וְ קוֹ לְ ָך ַה ַחם ׁשוֹ ֵאל ו ִּמ ְת ַענְ יֵ ן ,ו ְּמכַ ֵ ּון לִ נְ ֻקדּ וֹ ת ַר ּבוֹ ת,
ַעד ְק ֵצה ָהא ֶֹפק,
ֹאשי ,נִ ְר ָ ּגע ְמ ַעט,
ּולְ ֶרגַ עַ ,ה ּקוֹ ל ַה ֶ ּזה ׁ ֶש ְּבר ׁ ִ
א ּולָ ם לְ ֶפ ַתע ְמ ׁ ַש ֶ ּנה ַה ַ ּנ ַחל זְ ִר ָימתוֹ ,וְ ַה ּבו ָּצה ַה ְ ּצ ַהבְ ַה ָּבה,
ַה ְּמ ֻט ֶ ּנ ֶפת,
ְּכמוֹ ִמ ׁ ְש ַּת ְח ֶר ֶרת ִמ ָ ּנ ִתיב יָ דו ַּע ו ֻּמ ָּכרַ ,מ ֶּכה ַ ּג ִּלים צוֹ בֶ ֶרת ְּתאו ָּצה,
ָ"ר ִא ָית ֶאת ַה ַ ּנ ַחל ַהזּוֹ ֵרם?" ַמ ָּמ ׁש ָּכאןְּ ,ב ֶפ ַתח ֵּב ִיתי,
ְר ֵאה ֶאת ַהחוֹ מוֹ ת ַה ֻּמ ָּטלוֹ ת ,חוֹ מוֹ ת לִ ִּבי ֵהן ׁ ֶש ָ ּק ְרסוּ,
שעיה לזרסון
ַק ִיץ ָל ָבן
ַקיִ ץ לָ בָ ן ׁ ֶשל זְ ַמן ַא ֵחר
ַ ׂש ֲערוֹ ַתי ּ ְפרוּמוֹ ת
ִצ ּ ֳפ ֵרי ֵא ׁש קוֹ ְפאוֹ ת ִמ ּתוֹ כִ י
ְּב ַמ ָּס ָען לְ עוֹ נָ ה ַא ֶח ֶרת
ָהאוֹ ר ׁשוֹ זֵ ר ִּבי ְצבָ ִעים
וַ ֲאנִ י ְרכ ּונָ ה ָעלָ יו
ְמ ַצ ֶ ּי ֶרת ַמה ׁ ֶש ָּמ ֲחק ּו ֲאבָ נִ ים
ּגו ִּפי זָ ר
ֵּבין ִ ׂש ֵיחי ַה ְרדּ וּף
ְמ ֻה ָּסס ֵּבין לֶ ֶחם ָק ׁ ֶשה
לְ בֵ ין ֲחלוֹ ם.
24
ּ ַפ ְסטוֹ ָר ְל ָיה
יְ לָ ִדים ְּב ִמכְ נָ ַסיִ ם ְמ ֻט ָ ּל ִאים
וְ חוֹ ִרים ַּב ַ ּג ְר ַּביִ ם
ָּב ֲעט ּו ְּבכַ דּ וּר ְס ַמ ְרטו ִּטים,
ֶחלְ ָקם ֵה ִריצ ּו אוֹ ַפן
ְּבחוּט ַּב ְרזֶ ל וְ יַ ד ָא ָּמן.
יְ לָ דוֹ ת ִעם ַצ ּמוֹ ת ְקלוּעוֹ ת
ָק ְפצ ּו ִּב ְקלָ אס,
ִמי ֵמ ֶהן ַּב ַ ּצד
ִה ְס ּתוֹ ְדד ּו — ִה ְצ ַט ֲחקוּ.
ּובָ ֶר ַקע — ֶדּ ֶר ְך ַח ּלוֹ ן ּ ָפתו ַּח
ָּב ְקע ּו ֵמ ָה ַר ְדיוֹ ׁ ְש ָאגוֹ ת
ִּב ְ ׂש ָפתוֹ ׁ ֶשל גֶ ֶתה
עדה אהרוני
ַמ ֶּת ֶכת ּו ִס ָ ּג ְל ּיוֹ ת ִּב ְיר ּו ׁ ָש ַל ִים
ְי ִצ ַיאת ִמ ְצ ַר ִיםֵ :זר ְתב ּו ָאה
ְּבעוֹ נָ ה ׁ ֶשל ִר ּמוֹ נִ ים
וְ כַ דּ ו ֵּרי ַס ְס ּגוֹ ן ּפוֹ ְר ִחים —
לָ ָּמה ָה ָא ָרד ְּב ַמ ַּבט ֵעינֶ ָ
יך?
ָעמֹק ִּב ִק ְר ְּב ָך
ַמ ְס ֵּתם נָ עוּל
וְ ַאף לֹא ַ ּג ְע ּגו ַּע
ַחם יִ ְצלַ ח לְ ָה ִסיר ְסגוֹ ר ַה ַּמ ֶּתכֶ ת.
ֵא ְ
יך א ּוכַ ל ּ ַפ ְענֵ ַח
ֲחלוֹ מוֹ ֶת ָ
יך?
ָח ַפ ְצ ִּתי ִּכי ֶאזְ ַרע
ִס ָ ּגלְ ּיוֹ ת ְּבנַ ְק ּב ּובִ יוֹ ת עוֹ ְר ָך,
ֵר ָיחם ִּכי יַ ִּת ְ
יך
ַמ ַּתכְ ְּת ָך ְּב ׁ ֶש ִּלי.
ָח ַפ ְצ ִּתי ִּכי ָא ִ ׂשים
ְּבכַ ּפוֹ ת יָ ֶד ָ
יך
ֶאת יְ רו ׁ ָּשלַ יִ ם.
ַה ּיוֹ ם ,לְ יַ ד ׁ ָשנִ ים ְמשׂ וֹ ֲחחוֹ ת,
ׁשוּב ְמבִ ָיאה ֲאנִ י ֶאת דּ ּוגִ ית ַ ּג ְר ִעינַ י
לְ ַמ ְמ ּגו ָּר ְת ָך ָאבִ י,
ְּבנָ ׁ ְש ִמי ַּב ָדּ גוֹ ן ְּב ֵח ָיפה,
ֵר ַיח ַה ִח ָּטה ׁ ֶשכּ ֹה ָא ַהבְ ָּת
ִּב ְמ ַע ְר ּבֹלֶ ת ֶה ָעבָ ר ְּב ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם.
ְּב ׁשוֹ ְט ִטי ֵּבין ַאבְ נֵ י ֵר ַחיִ ם
ׁ ֶש ּׁ ִש ְּמ ׁש ּו יוֹ ֵסף ְּב ִמ ְצ ַריִ ם,
ַהכּ ֹל קוֹ ׁ ֵשר אוֹ ִתי ֵאלֶ ָ
יך
ְּב ׁ ַש ְר ׁ ֶש ֶרת ְּתבו ָּאה.
זוֹ כֶ ֶרת ִמ ְ ׂש ָר ְד ָך ָה ֵר ָיחנִ י ְּבמו ְּס ִקי ְּב ָק ִהיר,
ִעם ּתוֹ ָה ִמי ַה ֵח ֵר ׁש
ַה ּׁשוֹ ֵקל ַ ׂש ִ ּקים ְּכבֵ ִדים ׁ ֶשל ֶק ַמח וְ גַ ְר ִעינִ ים,
ַעל ִמ ׁ ְש ָקל ְמ ֻס ְר ָּבלַ ,ע ִּתיק,
ׁ ָש ָעה ׁ ֶש ִה ְק ׁ ַשבְ ִּתי
לִ ׁ ְש ִריקוֹ ת ַאזְ ָה ָרה ׁ ֶשל ֶע ְפרוֹ נִ ים
ַעל קוֹ רוֹ ת ִּת ְק ָר ְת ָך ַה ְ ּקמו ָּרה:
יְ הו ִּדי נוֹ ֵדד,
ּ ְפ ַקח ֵעינַ יִ ם יְ הו ִּד ּיוֹ ת,
יך יִ ְהיֶ ה לִ ְפרֹשׂ ׁשוּב ֶאת ְּכנָ ֶפ ָ
ָעלֶ ָ
יך
וְ לָ תוּר ַא ַחר ֵקן ָח ָד ׁש.
זְ רוֹ עוֹ ת ָה ֲענָ ק ׁ ֶשל ָדּ גוֹ ן,
ְמ ַמ ְּלאוֹ ת ַ ׂש ַ ּקי ְדּ ָמעוֹ ת
ַעל ׁ ֶש ֵאינְ ָך ָּכאן ִע ָּמ ִדי,
לִ ְראוֹ ָתן ְמ ַח ְּלקוֹ ת לֶ ֶחם לְ יִ ְ ׂש ָר ֵאל,
ָה ָא ֶרץ ׁ ֶשכּ ֹה ָא ַהבְ ָּת
ַא ְך ָּבה לֹא נִ ְק ַּב ְר ָּת.
לְ ָך ָאבִ י,
ׁשוֹ ֶתלֶ ת ֲאנִ י ַּכ ּיוֹ ם זֵ ר ְּתבו ָּאה ֻמזְ ָהב,
לְ ָךֶ ׁ ,ש ָּת ִמיד לִ ַּמ ְד ַּתנִ י לִ זְ ר ַֹע
25
יואל נץ
אביחי קמחי
ׁ ִשיר
ְּב ַמ ֲעלוֹ ת ְקדוֹ ׁ ִשים
ַמ ֶז ׁ ִּשיר? —
ָּכ ְך ׁ ָש ַאל ְמ ׁשוֹ ֵרר יוֹ ם ֶא ָחד וְ ֵה ׁ ִשיב:
ָּכל ֲא ׁ ֶשר לְ ַה ְקלִ יד יַ ֲעלֶ ה ְּבנַ ְפ ׁ ִשי —
זֶ ַמ ּׁ ִשיר.
ִמן ַה ַ ּי ַער ָּב ְק ָעה ׁ ִש ָירתוֹ ׁ ֶשל זָ ִמיר,
וְ ִהיא ְפ ָרזָ ה חוֹ זֶ ֶרת ַא ַחת ִּכבְ ַמ ֲחרֹזֶ ת;
ְּבנִ ְ ּקיוֹ ן ַה ְ ּצלִ ילִ יםַּ ,ב ִּמנְ ָעד ֶה ָע ׁ ִשיר,
ְּבכֵ נוּת ַה ִּב ּטוּי — ֲע ֵרבָ ה לְ כָ ל אֹזֶ ן.
ָּבא ּ ַפיְ ָטן וְ ִה ְת ִאים לָ ּה לִ ְפ ָרזָ ה ִמ ִּלים,
וְ הוֹ ִסיף לָ ּה ׁשוּרוֹ ת עוֹ ד ָּכ ֵהנָ ה וָ ֵהנָ ה,
ַ ּגם ּ ִפ ְר ֵסם ֶאת ׁ ִשירוֹ — ָּכל ִדּ כְ ִפין יֵ ָהנֶ ה נָ א —
וְ ֻהכְ ַּתר ִּב ׁ ְשבַ ִחים ַמ ְח ִמ ִיאים לְ ַה ְפלִ יא.
ִה ְת ּ ַפ ּׁ ְש ָטה ִה ּׁ ִש ָירה וְ נָ פוֹ ָצה ְּכרו ַּח,
ַה ְּב ִר ּיוֹ ת נֶ ֱהנ ּו לְ ִד ְקלֵ ם וְ לִ ְקרֹא;
ִמ ָ ּקטוֹ ן ַעד ָ ּגדוֹ ל לְ ַצ ֵּטט ָא ֲהבו ַּה
ַעל ַק ְר ׁ ֵשי ַה ָּב ָמה ּובְ ַאלְ ּבוֹ ם זִ ָּכרוֹ ן.
ָּכל ָחרוּז ִה ְתנַ ֵ ּגן ָּכ ְך ֵמ ָאלֶ ף ַעד ָּתו,
ִמ ִּמ ְּל ֵעיל ַעד ִמ ְּל ַרע ,וְ ַעד ְקצוֹ ת ֶּבגֶ ֶּ
ד־כ ֶפת,
ְּב ִמ ׁ ְשלָ ב לְ ׁשוֹ נִ י ַה ּׁ ָשוֶ ה לְ כָ ל נֶ ֶפ ׁש
ַעד ֲא ׁ ֶשר ָּב ֲחל ּו ְּב ָחרוּז ַה ְּמ ַת ְק ַתק,
וְ ָא ְמרוַּ :ק ְצנוּ! ַדּ י! הוּא נָ דוֹ ׁש וְ נִ ְמ ָאס!
ּ ַפיְ ַטנִ ים נוֹ ְפפ ּו ְּב ָר ָמה נֵ ס ַה ֶּמ ֶרד:
ְּביָ ֵמינ ּו ָראוּי לְ שׂ וֹ ֵרר ְּכבָ ר ַא ֶח ֶרת!
ּז־אסוֹ נַ נְ ס.
וְ ֵה ֵח ּל ּו חוֹ ְרזִ ים ְּב ָחרו ַ
ָאז ּ ָפ ְסק ּו ַא ֵח ִריםִּ ,כבְ יָ כוֹ ל ,יֵ ׁש ֵמ ַאיִ ן:
ֶה ָחרוּזַ ,ה ִּמ ׁ ְש ָקל — ֵהם לַ ּׁ ָשוְ אֵ ,הם לָ ִריק!
יֵ ׁש לִ גְ אֹל ֶאת ַה ּׁ ִשיר ִמ ַּכבְ לֵ י ַה ְ ּנ ֻח ׁ ְש ַּתיִ ם!
"מה ַה ְּט ִריק? — ֶה ָחרוּז ַה ַּמבְ ִריק!"
לָ ֲעגוָּ :
26
ַמ ֶ ּז ׁ ִשיר? —
ָּכ ְך ׁ ָש ַאל ְמ ׁשוֹ ֵרר יוֹ ם ֶא ָחד וְ ֵה ׁ ִשיב:
ָּכל ֲא ׁ ֶשר לְ ַה ְקלִ יד יַ ֲעלֶ ה ְּבנַ ְפ ׁ ִשי —
זֶ ַמ ּׁ ִשיר.
ֲאנִ י ְמבַ ֵ ּק ׁש ַעל ָאבִ י
ׁ ֶש ּלֹא זָ כָ ה לְ ַה ִּכיר
וְ ל ּו ׁ ִשיר ֶא ָחד ׁ ֶשל ְּבנוֹ
ָאבִ י ׁ ֶש ּׁ ָשנִ ים לִ ְפנֵ י מוֹ תוֹ
נִ ְד ַחק ֵמ ָהעוֹ לָ ם ְּביִ ּסו ִּרים
ּובַ ֲערוֹ ב יָ ָמיו
ָה ְפכ ּו ֵעינָ יו ֲחלוּלוֹ ת
ָאבִ י ׁ ֶש ְּכבָ ר לֹא יִ ְק ָרא
ׁ ִשיר ׁ ֶש ִּלי
ַּת ּפ ּו ִזים
ְּב ׁ ַש ָּבתוֹ ת ׁ ֶשל ַקיִ ץ ַּבח ֶֹרף
יָ ָצא ָאבִ י לַ ִּמ ְר ּ ֶפ ֶסת
ֵה ִסיר ֶאת ֻחלְ ָצתוֹ
וְ ִק ֵ ּלף ַּת ּפ ּוזֵ י יְ ִריחוֹ
ָאכַ ל לְ ַאט לְ ַאט
ּ ֶפלַ ח ַא ַחר ּ ֶפלַ ח
וְ כָ ל ֶא ָחד ֵמ ֵהם ָר ׁ ַשם ְּב ָפנָ יו
ֶאת ַה ֲח ַמ ְצ ַמץ ָמתוֹ ק
ַעד ׁ ֶש ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ּ ָפנְ ָתה
ִנ ְפ ָלא
יעל כהן
ְּ"כ ׁ ֶש ָה ֶרגֶ ׁש דּ וֹ ֵע ְך ַה ּׁ ִשיר ַה ָ ּנכוֹ ן ְמ ַד ֵּבר".
נתן זך "השיר הנכון"
"לַ ִּל ִיר ָיקנִ ים יֵ ׁש ְּב ֶד ֶר ְך ְּכלָ ל לֵ ב ַקר .זֶ ה ִּכ ְמ ַעט ְּתנַ אי,
ְּתמו ַּרת מוּם ָּכזֶ ה זוֹ כִ ים ְּב ָא ָּמנוּת ׁ ְשלֵ ָמה".
צ'סלב מילוש "אורפיאוס ואורידיקה"
ַאאוֹ ִר ִיד ָיקה ׁשוֹ ֶב ֶרת ׁ ְש ִת ָיקה
ַמ ָּב ְט ָך
ׁ ֶש ׁ ּ ָשלַ ח אוֹ ִתי לְ כָ ל ָהרוּחוֹ ת
הוֹ ִריד אוֹ ִתי ְּביָ גוֹ ן ׁ ְשאוֹ לָ ה.
ַה ְ ּנ ׁ ָשמוֹ ת ַה ַּמ ִ ּגיעוֹ ת לְ כָ אן ִמ ֵדּ י לַ יְ לָ ה
ֵמ ֶא ֶרץ ַה ַח ִ ּיים
ְמ ַס ּ ְפרוֹ ת
ׁ ֶש ִעם ַה ְ ּז ַמן הוֹ לֵ ְך ֶאבְ לְ ָך ו ִּמ ׁ ְש ַּת ֵּב ַח.
ׁ ֶש ַה ַ ּצ ַער וְ ַה ִּכ ּסו ִּפים
ָר ֲחק ּו ִמ ְּמקוֹ ָרם
וְ ַא ָּתה ִע ַ ּצבְ ָּת וְ ָע ַרכְ ָּת אוֹ ָתם
ְּב ָא ָּמנוּת ּובְ טוּב ַט ַעם.
"קוֹ לוֹ ֶה ָענֹג
ו ְּצלִ ילֵ י ַה ֵ ּנבֶ ל ַה ִ ּנ ָ ּג ִרים ִמ ֵּבין ֶא ְצ ְּבעוֹ ָתיו
ְמ ַה ְד ֲה ִדים ְּכ ִמ ָיהה ְמתו ָּקה וְ צוֹ ֶרבֶ ת
לְ ִצ ּפוֹ ר ַה ֶ ּנ ֶפ ׁש ַה ֶ ּנ ְח ֵּבאת ָּב ֲע ָר ֶפל".
ָּכ ְתב ּו ַה ְּמבַ ְ ּק ִרים.
ָּכל ַה ַּכ ְר ִט ִיסים לְ הוֹ ָפעוֹ ת
ַה־ֶ ׁ song writer singerש ְּלךָ
נִ ְמ ָּכ ִרים ָּת ִמיד ִמ ְּבעוֹ ד מוֹ ֵעד.
ְּבסוֹ ף ַה ּקוֹ נְ ֵצ ְרט מוֹ ֶחה ַה ָ ּק ָהל ִדּ ְמ ָעה
ו ֵּמ ֲאחוֹ ֵרי ַה ְ ּקלָ ִעים ַמ ְמ ִּתין לְ ָך
נַ ַער יְ ֵפה ֵעינַ יִ ם לִ ְראוֹ תוֹ ִּבלְ בַ ד.
ָהיִ ִיתי מ ּוכָ נָ ה לְ הוֹ דוֹ ת
ׁ ֶש ָא ָּמנו ְּת ָך ׁ ְשלֵ ָמה
ִאלְ ָמלֵ א יָ ַד ְע ִּתי
ַּכ ָּמה ַמ ֵהר ִה ְתאוֹ ׁ ַש ׁ ְש ָּת.
ִאלְ ָמלֵ א ֶה ֱא ַמנְ ִּתי
ׁ ֶש ֵאין ָדּ בָ ר ׁ ָשלֵ ם יוֹ ֵתר
ִמ ִּל ִּבי ַה ּׁ ָשבוּר.
ׁ ַשלְ וָ הַּ ,כלְ ַּבת ַה ְ ּנ ִח ָ ּיה ׁ ֶש ִּלי
ַמ ְר ִח ָיקה אוֹ ִתי
ֵמ ַה ִּמ ְדרוֹ נוֹ ת ַה ֲחלַ ְקלַ ִ ּקים
ׁ ֶשל ַה ְּת ׁשו ָּקה
ו ְּמכַ ֶ ּונֶ ת אוֹ ִתי ְּבבִ ְט ָחה
ַעל ֶדּ ֶר ְך ַה ָ ּי ׁ ָשר.
טוֹ בָ ה ,טוֹ בָ הֲ ,אנִ י אוֹ ֶמ ֶרת לָ ּה
ו ְּמלַ ֶ ּק ֶקת אוֹ ָת ּה .
ֵאינֶ ִ ּני ְמ ִר ָימה קוֹ ל.
ֲאנִ י לוֹ ֶח ׁ ֶשת ְמ ֻא ֶ ּל ֶפת
ְדּ בָ ִרים ְמ ֻס ָ ּננִ ים
לֹא ְמ ֻס ָּכנִ ים
וְ לַ ּׁשוֹ ֵמ ַע יִ נְ ַעם.
יונתן גורל
ָים ְו ָא ָדם
יָ ם לֹא ִמ ְת ַּב ֵ ּי ׁש לַ ֲהמוֹ ת וְ לִ ְקצֹף
יָ ם ָא ִד ׁיש לַ ַּמ ְראוֹ ת וְ לָ ֲאנָ ׁ ִשים
יָ ם לֹא ַמ ִּכיר לְ ַע ְצמוֹ ְּביָ ְפיוֹ
יָ ם לֹא ִמ ְס ַּתנְ וֵ ר ִמ ִ ּי ְפ ָעתוֹ
ָא ָדם נִ ָ ּצב לְ חוֹ ף חוֹ לֵ ה ַ ּג ְע ּגו ִּעים
ַ ּג ֵ ּלי נִ ׁ ְש ָמתוֹ הוֹ לְ כִ ים ו ִּמ ְת ַר ְּס ִקים
ְּכ ׁ ֶש ּנוֹ גַ ַעת ָּב ֶהם ׁ ְש ִק ָיעה מו ַּפ ָ ּזה
ַדּ ָּמ ּה וְ ַא ְד ִמימו ָּת ּה אוֹ תוֹ ַמכְ ִּת ִימים
ֲחלוֹ מוֹ ת ַמ ְד ִּב ִיקים ַמ ְראוֹ ת וְ זִ כְ רוֹ נוֹ ת
זְ ַמן ְּכיָ ם לֹא עוֹ ֵמד ִמ ֶ ּלכֶ ת
ֶה ְמיַ ת ַ ּג ִּלים ִמ ְת ַדּ ּ ֶפ ֶקת לְ חוֹ ף
ְמבַ ֶ ּק ׁ ֶשת לְ ַה ִ ּג ַיע
ְמבַ ֶ ּק ׁ ֶשת עוֹ ד
27
שער העיון והעדות
ד"ר ארנה גולן
חגיגת העשור
כרך עשירי למפעל אדירים
ספרותי־מחקרי
על ספרו החדש של פרופ' הלל ברזל:
“היסטוריה של השירה העברית המודרנית:
כרך ,10ליריקה"
(על שירת יוכבד בת מרים ,נתן יונתן ,דליה רביקוביץ),
ספריית פועלים־הקיבוץ המאוחד 1029 ,2014 ,עמ'
ז
28
ה שנים אנו עוקבים בהשתאות אחר צמיחתו של המחקר
הספרותי־היסטורי הגדול של פרופ' הלל ברזל ,המקיף
כבר למעלה ממאה שנות שירה עברית מודרנית .והנה הופיע
הכרך החדש ,והעשירי במניין ,שנושאו הליריקה ,והשתאותנו
עוד גדלה לנוכח ההישג ,שאכן זיכה את מחברו בפרס מפעל
חיים מטעם עיריית רמת גן .הכרך הזה מבהיר היטב כי לפנינו
מפעל ענקים ספרותי־מחקרי וראויה גם הוצאת ספריית
פועלים־הקיבוץ המאוחד לכל שבח ,על ההתמדה בפרסומו
של המחקר ,בעידודו ובהקפדה המקצועית והאוהבת על כל
פרט בהדפסה ובעריכה.
ושאלות מסקרנות ,עולות ,כגון :איך נשא הלל ברזל לבדו
את המשא הזה? ומהו הכוח המניע אותו ללא ליאות? אך
כיוון שהמחבר דובר אלינו בשפת המחקר בלבד ,נעיין בכרך
הנוכחי המרשים ,תחילה ,בהיקפו העצום .אולם ,כבר עם
ראשית הקריאה ,הולכת וגוברת ההשתאות מיפי המחקר,
עומקו ,ניסוחיו הקולעים ,ומהיקף היצירות השיריות שזכו
בו לעיון מדוקדק ומפורט .ודומה,כמו נדלק במחבר זיק
חדש ונוסף של חיוניות ואהבה למושאי מחקרו .מהו מקורו
ומהו הכוח המניע אותו ,נשאל .ומן הטקסט עולה התשובה:
הכוח המניע הלא זו סקרנות אינטלקטואלית ומחקרית עזה,
המעוגנת באהבת הספרות ,ואינה יודעת ליאות ,למרות
עשרות ספריו ומחקריו .ומדוע נבחרו דווקא שלושה
המשוררים הללו כמייצגי הליריקה העברית? התשובה היא,
כי שלושתם הם ליריקנים שמיקדו את יצירתם בליריקה ולא
פנו ,בניגוד למשוררים אחרים ,לז'אנרים נוספים .על כן הם
מייצגיו המובהקים של הז'אנר הזה .ובכל זאת ,נדמה כי גם
הקרבה לשירתם גרם.
הזיק ההוא של ִ
מאלף במיוחד לגלות את הכרעות היסוד שקיבל ברזל
באשר למבנה המחקר ,והן מצויות בתשתיתו .למשל,
ההכרעה שלא להסתפק במתן ביוגרפיה קצרה של אירועי
חיים ולאחריה מעין סיכום היצירה לשלביה ,הכרעה מקובלת
שנובעת מתוך הנחה שהקורא המשוער הוא “משכיל המבקש
היכרות כללית עם השירה העברית" .הכרעתו של ברזל
הייתה להעניק למתעניין המשכיל את שלו ,אך תוך כך לבנות
תשתית למחקר מקיף עבור הרוצה להעמיק .לשם כך הוא
בונה תחילה ביוגרפיה מרתקת ,הכוללת לא רק אירועי חיים,
אלא גם את ההוויה הנפשית והאינטלקטואלית ,ומשרטט
דמות אנושית יוצרת ומורכבת במעברי חייה ,כיוון שסיפור
החיים נסמך גם על שיריה .כך נוצרת ביוגרפיה־ליטראריה
מלאה ,המהווה תשתית להמראה נוספת.
משיטה זו עולה גם הנחת יסוד תיאורטית ,הקובעת כי
הכרח לקרוא את היצירה הספרותית בהקשר האישי של
יוצרה ועל רקע תקופתו ,כי אין הטקסט יחידה מנותקת
לעצמה בעולם .אי לכך ,מתואר מכלול שירתו של כל אחד מן
המשוררים כ"ראי למסלול חיים שלם במעלותיו ,בשמחותיו
ובייסוריו" .כל שיר מוצג במחקר בייחודו הטקסטואלי ובעולם
הרגשי והאינטלקטואלי המובע בו ,כמו גם בעלילתו הפנימית.
ובנוסף ,כל שיר מתפרש תמיד תוך זיקה מתמדת לאישיותו
של המשורר ,אירועי חייו ,כאביו ושמחותיו ,זיקותיו לאדם
ולארץ ולעולם .וכך ,לאחר הביוגרפיה הסוחפת והכוללת,
מובא העיון המפורט בטקסטים השיריים ,שיר לאחר שיר,
וספר לאחר ספר — תוך מעקב מדוקדק אחר מקום ושנת
פרסומם ובכל היבטיהם ,ואחר הביקורת שליוותה אותם —
אלה של התכנים והמשמעויות ,ואלה המבניים והפרוזודיים,
כשהם משלימים זה את זה.
הכרעה נוספת הייתה להקיף את כל דברי הביקורת
והפרשנות שנכתבו לאורך השנים על יצירתו של כל משורר,
ולשלב בדיון את תרומתם של החוקרים והמבקרים .באופן
זה מוצגת גם תמונה מרהיבה של התקבלות היצירה לשלביה,
שלעתים אף מפריכה את שסברנו .למשל ,בכל הנוגע
לשירתה של יוכבד בת מרים .נהוג לקונן על גורל שירתה
המרתקת ,שאין מכירים אותה היום וגם בשעתו לא זכתה
לתשומת הלב ולהכרה שהייתה ראויה לה .ובכן ,מסקירתו
המאלפת של פרופ' ברזל משתמעים דברים שונים לחלוטין.
למעשה ,זכתה בת מרים לא רק להערצתם של הגדולים בבני
דורה ,ובראשם נתן אלתרמן ,אלא גם לזו בני הדור הצעיר
של אז ,ועוטרה בפרסים חשובים .ואיזו מסיבה נהדרה ערכו
לה מטעם “ספריית פועלים" ,שהוציאה מבחר משיריה ליום
הולדתה ה־ .70וגם בני דורות צעירים יותר העתירו עליה
שבחים ומחקרים (דן מירון ואחרים).
ומה קסם לפרופ' ברזל עצמו בשירתה ,עד שהקדיש לה
מחקר כה מרתק? להבנתי ,ספירת ההתקדשות לשליחות,
הרגש הרליגיוזי העמוק ,הזיקה המורכבת למורשת ולעולם
הישן עם ההתעלות לספירות מיטאפיסיות ,ודרכי הבעתן
המקוריות של החוויות העזות ,הם שריתקו את ברזל
במחקרו .נוסיף לכך את הוקרתו לדמות האישה הייחודית
של המשוררת — שהייתה אחת המשוררות המודרניות
הראשונות ,וחבל ששירתה נקטעה עם נפילת בנה זוזיק —
ובייחוד לזיקתה רבת הדמיון שלה לדמויות נשיות בעלות
עומק והשראה ,וגם למקורות היהודיים ,בייחוד למקרא.
וכתמיד ,מעריך ברזל דרכי בניית טקסט שהן רבות גיוון
והמצאה ,פרוזודיה עשירה ומילון שירי מורכב.
ומה מרתק אותו בשירתו של נתן יונתן ,עד שהקדיש
לו מחקר נרחב עוד יותר ,על מנת שיקיף את מכלול שירתו
המסועפת? אין ספק ,בעוד הקורא מכיר ,למשל ,את שיריו
המולחנים של יונתן ,ברזל חותר לחשוף את שאינו נגלה
לעין במפורש .ניכר בו שהוא מונע בכוחה של אותה סקרנות
אינטלקטואלית ,רצון עז לפענח את חידת העצב שבחייו
של יונתן ,יגון ותוגה שהובעו עוד קודם לאסון נפילת בנו
והתעצמו מאוד לאחריה ,לחשוף את הלכי הנפש ואת היסודות
ההגותיים שבשיריו ,המוגדרים כ"כלי תעבורה ששימשו את
המשורר במתן מבע לחוויותיו" .ואכן" ,כלי התעבורה" הללו,
הטקסטואליות של כל שיר ושיר ,מרתקת את ברזל ומוליכה
אותו להבחנות רבות ללא ספור שהן רבות עניין.
בתולדות חייו של נתן יונתן — כמו בסיפור חייהן של
המשוררות — נוטה ברזל “לעגל קצוות" על מנת לשמור על
כבוד האדם ומשפחתו .עם זאת ,סיפור חייו המקיף מעניק
רקע מצוין להבנת שירתו .מעניינת במיוחד היא הצגתה של
פרשת התקבלותו ,כמו גם סקירת המבחרים משיריו ,וראוי
לציון גם ניתוח הספר האחרון“ ,רעול פנים הזמן" ,אף שאין
בו ניתוח של טקסט יחיד .חשיבותו בניסיון להבהיר את
תחושת העייפות הפנימית ,הבדידות ,הייאוש ,השכול שאינו
מרפה ,והחתירה המתמדת לשלווה .מתוך שפע העיונים
המרתקים נציין ,למשל ,את העיון במחרוזת השירים “לפנות
בוקר" מן הספר הראשון ,כמו הדיון ב"ססגוניות הצורות"
בספר “שירים עד כאן" ועוד.
ומה מרתק את פרופ' הלל ברזל בשירת דליה רביקוביץ,
עד שהקדיש לה את המחקר הנרחב ביותר (כ־ 400עמודים,
שהם ספר בפני עצמו)? כבר הביוגרפיה המקיפה ,המבוססת
על עיון מדוקדק ב"מסלול החיים ומסלול השירה" שלה
מעידה על העניין הרב שמצא בשירתה .עם זאת ,כמפתח
ראשוני אפשר לציין ,כי כשם שמיקד את עיונו בשירתה של
בת מרים בעלילה הפנימית של ההתעצמות המטאפיסית,
ובשירת יונתן בססגוניות הצורות שהיוו מבע מתפתח לעולם
פנימי שבבסיסו תוגה ,קינה ואהבה ,כך מיקד את עיונו
בשירת רביקוביץ סביב ציר עומקם והתגוונותם של המרחבים
והזמנים ודרכי עיצובם המשתנות .בבסיסם יתמות ואהבה,
אך דרכי המבע ,הטקסטואליות של הבעתם ,שורשיהם
הלשוניים והתרבותיים עמוקים ומסועפים ,והם אף זוכים
בכל שיר לגילום חד פעמי ומקורי .ניכר בברזל ,שקוסמים
לו המרחב הלשוני והתרבותי והיחס למקורות המעשירים
את המבע ,כמו ההתפתחות של התבניות השיריות ,שנעו
בין סדירות של משקל ומקצב ,חריזה וטורים ובתים וכיו"ב
לבין פתיחת הצורות ,הפרת הסדירות ,וכל זאת במוצקות
המבעים.
אי לכך ,עוקב ברזל שיר אחר שיר ,כולל משיריה הגנוזים
של רביקוביץ ,על מנת לפרש ולפרוש בפרישה מלאה,
במשפטים בהירים וקצרים ובמינוח ברור ,את הצמיחה
המופלאה של המשוררת ושירתה ,ואנו עומדים משתאים
לנוכח ההישג הפרשני המעוגן בידע תרבותי וספרותי מופלג.
ראוי לציון ,למשל ,הוא העיון בספר “חורף קשה" ,שלא
זכה לפרשנות כה מדוקדקת בביקורת כמו “אהבת תפוח
הזהב" שקדם לו ,וגם השירים שבו זוכים לפרשנות מקורית
ומחדשת .כך נמשך הדיון עד שהוא מסיים בספרה האחרון.
לא נותר לנו אלא לסכם בציון הבחנתו של פרופ' ברזל
עצמו לגבי המשותף לשלושה המשוררים :שלושתם זכו
להערכה ,לעידוד ולקידום מצד אישיות ספרותית מרכזית,
כמו גם מצד הביקורת הספרותית ,כתבי העת והוצאות
הספרים .כולם פעלו מתוך חירות יצירתית אך בצמידות
למורשת העבר ,וזכו למקום של כבוד בקלאסיקה של
שירתנו .ומי ראוי ומסוגל להתמודד עם עושר שירי זה אם
לא פרופ' ברזל עצמו? ועל כך נתונה לו תודתנו שנטל את
המשימה על עצמו .ונקווה שבקרוב יזכו אותו ואת מפעלו
ב"פרס ישראל" ,בתודת כל שוחרי ספרותנו ,כי לכך ראוי
מפעל אדירים זה.
29
עידן ירון
עריכת לשון ואגו
"ש
בוע הספר העברי" מזַ מן עיסוק בעשיית ספרים
בכלל ,ובעריכתם הלשונית בפרט .הספרים
המוצגים על הדוכנים הם פועל יוצא של עמלם של רבים —
בהם כותב ועורך לשון .עריכת לשון לא זכתה עדיין לתורה
סדורה משלה .מאמר זה מציע נדבך נוסף ,תוך התמקדות
בפן הפסיכולוגי או הפסיכולוגי־החברתי ,כדי שאפשר יהיה
להשתיתה בבוא היום על בסיס מוצק יותר.
בתווך שבין המחבר לבין עורך הלשון ,ועשוי
האגו ניצב ָ
להשפיע על האופן שבו החיבור יטופל .ניהול הדדי של
האגו — במישור האישי והבין־אישי — הוא לפיכך היבט
חיוני במעשה העריכה" .אגו" נתפס בדרך כלל כאותו
חלק מן האישיות המבטא את עצמיותו של האדם .מכיוון
שהעיסוק הוא אשר מגדיר אותנו אפילו בעיני עצמנו,
סביר כי העצמיוּת תכלול רכיבים כמו "כותב" מזה ו"עורך"
מזה .כאשר אדם מזהה עצמו כ"כותב" או כ"עורך" ,כל
ערעור על איכות עשייתו עשוי להתפרש כאיוּם על ישותו
ועל אישיותו .האגו מוכּ ר כמכשלה כאשר הוא נתפס —
בהשאלה — כיהירות או כהערכה עצמית מופרזת .כאשר
הוא נושא אותנו רחוק מדי ,אנו מדברים על "אגו טריפ"
— מעשה של אדם המכוון להבליט עצמו ולהציגו באור
חיובי בעיני הזולת .במקרה הקיצוני" ,אגואיזם" מורה על
אנוכיות; על דאגה של אדם לעצמו בלבד בלי להתחשב
בזולתו.
האם דין האגו של הכותב כדין האגו של העורך? על כך
ענה ַסאראמאגו" :יש אגו של כותב ויש אגו של עורך ,ומרחק
רב משתרע ביניהם .הכותב מאוהב בדעה שלו ,בניסוחים
שלו ,בחתימה שלו [ .]...עורך טוב יודע לאהוב מילים של
אחרים .יש לו דעה ,אבל לא עליה גאוותו אלא על היכולת
שלו להשביח דעות שהן הפוכות משלו"*.
לעתים ,העורך ייתקל במחברים בעלי אגו בעייתי:
אחד הוא בעל האגו המנופח ,המתאפיין בתחושה מוגזמת
של חשיבות עצמית והמקדש כל מילה היוצאת מפיו או
מקולמוסו; אחר הוא בעל האגו המצומק ,המתאפיין בתחושה
30
* ז' ּוזֶ ה ַסאראמאגו ,תולדות המצור על לסבון (מפורטוגזית :מרים
טבעון) .תל אביב :הקיבוץ המאוחד.1998 ,
מוגזמת של חוסר חשיבות עצמית ,והמטיל ספק בכל מילה
היוצאת מפיו או מקולמוסו .מחברים כאלה ,כמו אחרים
לסוגיהם ,יחייבו את העורך להפעיל מידה לא מבוטלת
של רגישות ,של ַט ְקט (מגע) ,ולעתים גם לנהל טקסי כבוד
למיניהם .יש לזכור כי החיבור המונח על שולחנו של העורך
— שהוא מפשפש בקרביו ובוחש בו — הוא ציפור נפשו של
המחבר .לפיכך ,הוא נדרש לגלות כישורים פסיכולוגיים
טיפוליים לא מבוטלים.
יהיה אשר יהיה האגו של הכותב ,על העורך ללמוד
לאזן את האגו שלו כך שלא ישמש לרועץ בטיפולו במחבר
ובחיבורו .התערבותו של העורך המיומן אמורה לשקף את
אמונתו באשר לטובת החיבור ,ועל כל פנים לא לשרת את
צורכי האגו שלו עצמו .העצמי של המחבר הוא לחם חוקו של
עורך הלשון ,ועליו להעדיפו בכל עת על פני זה שלו .עורך
לשון ראוי לשמו נדרש לפיכך להיות במידה רבה משולל
עצמיוּת .ליתר דיוק ,הוא נדרש לרסן את העצמיות או את
האגו שלו ולהשתמש בהם במשורה .העצמיות צריכה לשרת
את תחושת הביטחון ואת השאיפה לעשות מתוך מסירוּת
לייעוד המצוי ביסוד העיסוק .כאשר העצמיות משתלטת
עלינו ,אנו מאבדים בדרך כלל את האמוּן ואת ההערכה
מצד האנשים שאנו עובדים איתם ,ובהתאם גם את יכולתנו
להשפיע עליהם .עודף עצמיות עשוי להוביל מנחישות
לעקשנות ,ממחויבות למטרה לשחצנות ,מהחלטיות
לנמהרות ,ממסירות לעקשנות ,מגילוי לב לחוסר התחשבות,
מתבונה לידיעת־כול.
כיצד נדע האם העצמיות מסכנת את כושר השיפוט
המקצועי שלנו? מארקום וסמית** מציעים כמה סימני
אזהרה .סימן אחד הוא "התנהגות הגנתית" :הגנה על
העמדות שלנו כאילו אנחנו מגֵ נים על זהותנו או על
עצמיותנו .במקרה כזה ,יחסי הגומלין בין העורך לבין המחבר
חורגים מרעיונות ממוקדי־אנחנו ופולשים לרצונות ממוקדי־
אני .עורך המאמץ דפוס זה עלול למצוא עצמו במצב של
הצבת אולטימטומים במקום ברירות ,והישענות על עמדה
סמכותית או הטלת שררה על המחבר .בעניין זה ,הנטייה
לשררה עשויה להתעורר בשל כך שהמפגש המקצועי בין
עורך הלשון לבין המחבר הוא מעצם טבעו לא שוויוני :מן
הצד האחד ניצב "מטפל" בעמדת כוח ושליטה ,מן הצד
האחר — "מטופל" ( ,patientמלשון סובל) ,שיש לנהוג כלפיו
** דיוויד מארקום וסטיבן סמית ,אגונומיקס :מה הופך את האגו לנכס
הכי גדול שלנו (מאנגלית :עמרי אשר) .תל אביב :ידיעות אחרונות־
ספרי חמד.2010 ,
בהתאם ( ,patienceמלשון סבלנות) .עורך הלשון ,המכּ יר
בערכו והשלם עם עיסוקו ,נדרש שלא לנצל לרעה את הפער
בינו לבין המחבר ,אלא לכוונו לבניית קשר שוויוני שיביא
לכך שטובת המחבר וטובת החיבור יצאו נשכרים לפני שיבוא
הוא על שכרו שלו .המחברים שאנו כופים עליהם הר כגיגית
מתוך רצון מרוכז בעצמנו (אגוצנטרי) ,במקום לשכנעם
באמצעות איכות רעיונותינו ,יפנו לנו גב ולא יאמצו הלכה
למעשה את רעיונותינו.
סימן אחר הוא "הרצון להתקבל" .כאן ,בניגוד לעודף
עצמיות ,אנו נוטים לחוסר
עצמיות .רגישוּת יתר למחבר
ולגחמותיו עשויה למנוע
מאתנו להיות נאמנים לעצמנו
ולעיסוקנו ,עד שלא נאמר
בפירוש את דעתנו .כאשר יש
לנו פחות מדי אגו ,הדימוי
העצמי שלנו עשוי להיפגע
ויכולת התרומה שלנו עשויה
להיפגם .לעתים ,לטובת
המחבר ולטובת החיבור ,עלינו
לעמוד על דעתנו המקצועית
ואף לדבוק בה.
מארקום וסמית מציעים
כמה עקרונות לאיזון האגו,
ששניים מהם עשויים
לשמש נר לרגלי כל עורך
לשון :צניעות וסקרנות.
"צניעות" מאפשרת לנו להתגבר על השיקול האישי
ולהתמקד בטובת העניין אותו אנו משרתים :טובת המחבר
וטובת החיבור .צניעות מעוררת בנו דחף להשתפר מבלי
שנאבד ביטחון בזהותנו או מבלי שנפחית מחשיבות
הישגנו ,וממקדת אותנו בסדר העדיפויות הנכון :המחבר
וחיבורו קודמים לעורך .צניעות כתכונה היא נקודת שיווי
המשקל של האגו; לפיכך היא חייבת לבוא לצד ביטחון
עצמי ,שאפתנות וכוח רצון .הצניעות מתחייבת מעצם
מהותו של העיסוק ,שקשה — ולעתים לא רצוי — לקבוע
בו מסמרות .האקדמיה ללשון העברית" ,המוסד העליון
ללשון העברית" ,נוהגת ִמשנה זהירות כאשר היא מציינת
כי "הכללים קובעים את דרך המלך של העברית בת
ימינו וממליצים עליה לעורכים [ ;]...אולם אין הם באים
לכבול את ידיהם של יוצרים בלשון ,העשויים להזדקק
גם לדרכים אחרות" .כמו כן ,האקדמיה מבהירה כי היא
ממעטת בפסיקות בעניינים הנוגעים לסגנון ולטעם אישי.
מדיניותה" :כוח ההיתר עדיף"*.
"סקרנות" היא הרכיב הפעיל שמניע חקירה וגילוי רעיונות
חדשים .הסקרנות מאפשרת לנו לבחון את מה שאנחנו
חושבים ,מרגישים ומאמינים בנכונותו ,ובה בעת מזכירה לנו
שאיננו יודעים הכול על הכול .ללא סקרנות העורך ידשדש
בתחום הנוחות שלו ,ויימנע מהתקדמות ומצמיחה אישית
ומקצועית .כל חיבור באשר הוא צריך להציב בפני העורך
אתגר חדש ,לבחון ולחדד את כישוריו ואת מיומנויותיו,
להרחיב את עולמו.
העריכה היא מיסודה
עיסוק יצירתי ,אף שהשוואתה
עם הכתיבה מעמעמת
לכאורה היבט זה .העוסקים
ביצירתיות אוהבים בדרך כלל
את כלֵ י הביטוי שמשמשים
אותם בעבודתם .עורכים,
בדומה למחברים ,אוהבים את
המילה הכתובה ואת הדימוי.
התגלית הראשונית שמעצבת
את העורך היא בדרך כלל
הכרתו בכך שכלי הביטוי
המילולי הוא מרכז עולמו.
העורך צריך לשלב
בעיסוקו כישרונות מזה
ותשוקות מזה .מלאכת
העריכה צריכה להציב
אותנו — על פי רובינסון** — במקום שבו תחום המעורר
בנו התלהבות ,עונג והנאה עזות מצטלב עם כישרונותינו
הייחודיים ,על היתרונות היצירתיים הסגוליים שלנו.
בתנאים אלה ,מלאכת העריכה צפויה להעניק לנו הישגים
ניכּ רים וסיפוק עמוק .כאשר נגשים בעצם העיסוק בעריכה
את תשוקותינו ואת אהבותינו ,נוכל לחוש גם שיצרנו קשר
מחודש עם עצמנו ,ואנו רואים עצמנו כשלם; שהגענו
אל העצמי שלנו ,ואנו ממוקדים במי שאנו באמת על פי
תחושותינו .מלאכת העריכה תחדיר בנו הכּ רה שאנו עוסקים
במשהו המהותי לזהותנו ,ותעניק לנו תחושה של גילוי
עצמי :הצלחנו להיות מי שנועדנו להיות.
* אתר האקדמיה ללשון העברית.
** קן רובינסון ,המקום הנכון :למה חשוב לעשות את מה שאוהבים
(מאנגלית :שרון פרמינגר) .ירושלים :כתר.2011 ,
31
גלעד מאירי
"ע ִשׂ ִיתי ֶס ְקס ִעם ּכ ֲֹה ֵני ָּכל ַה ָ ּדתוֹ ת"
ָ
על "תורת הייחוד" של מרדכי גלדמן,
קשב לשירה 116 ,2014 ,עמ'
ת
ורת הייחוד הוא ספר השירה ה־ 15של מרדכי
גלדמן .הספר הוא המשך משובח של שירתו
הקרנבלית ,האקסטטית ,הארוטית ,האקספרמנטלית,
ולעתים ההומוריסטית .סקירה קצרה זאת תעמוד על שלושה
מוטיבים מרכזיים בתורת הייחוד ,אגב התייחסויות מעת
לעת למכלול שירת גלדמן :העידן החדש ,חידושים צורניים
וננופואטיקה.
ניואייג'יזם
32
בראי התקופה ובכלל ,אחד מהישגיה הגדולים של שירת
גלדמן היא יכולתה לנסח בבהירות ובאקסטטיות אג'נדה ניו־
אייג'ית ,שעיקרה סינתזה בין מיסטיקות .לא בכדי שם הספר
נושא את שם הפואמה המרכזית והמניפסטית שלו" ,תורת
הייחוד" ( ,)64הממוקמת בלב הספר .שמה של הפואמה נגזר
מתפישת הייחודים הקבלית — חיבור וזיווג עליון (הכרת
האלוהים כמקור) ותחתון (הכרת האלוהים בבריאה) .הפואמה
היא שיר אהבה רוחני למוכר ולזר ,לקרוב ולרחוק; היא יוצרת
הכלאה בין ייחוד (מין) לבין איחוד עם האל או בין התשוקה
המינית לאמונה .זו סינתזה עתיקת יומין הקיימת בין השאר
בשיר השירים (המקומי) ובטנטרה (האוניברסלי) ,אשר זוכה
לניסוח עכשווי; וזו בתמצית המהות של העידן החדש:
מיחזור רוחני מודרני של ידע מיסטי עתיק.
פתיחת הפואמה היא שיר הלל לציווי "ואהבת לרעך
"מ ְּלכַ ְּת ִח ָ ּלה ָא ַהבְ ִּתי זָ ִרים /וְ זֶ ה ַה ַ ּצד ֲהכִ י ֱאל ִֹהי
כמוך"ִ :
ְּבנַ ְפ ׁ ִשי" .האהבה היא גם ארוטית ,פורצת מוסכמות ומלכדת:
"אל ִֹהים ֲא ֵח ִרים ׁ ָשב ּו ֶאת לִ ִּביָ /ע ִ ׂש ִיתי ֶס ְקס ִעם כּ ֲֹהנֵ י ָּכל
ֱ
דּ
ַה ָ תוֹ ת [ ."]...סיום הפואמה הוא ביטוי לסינקרטיזם מיסטי
וארוטיִּ :
"כ ְתבֵ י ַה ּק ֶֹד ׁש ׁ ֶשל ָּכל ָה ַע ִּמיםְ /קדוֹ ׁ ִשים ָהי ּו ְּב ֵעינַ י/
וְ עוֹ ְרר ּו ַח ׁ ְש ַמל ֶמ ָט ִפ ִיסי ְּבכַ ּפוֹ ת יָ ַדיַ /א ְך זוֹ ִהי ְדּ ָר ׁ ַשת ַהכּ וֹ ֵפר/
ָהאוֹ ֵהב ֶאת ָּכל ַה ּתוֹ רוֹ ת /וְ ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין ְּב ַאף ַא ַחת [ /]...זֶ ה
ׁ ֶש ֵאין לוֹ ׁ ֵשם וְ ת ַֹאר וְ ֶצלֶ ם /וְ תוֹ ָרתוֹ ּתוֹ ַרת ַה ִ ּיחוּדְּ /כר ּובִ ים
ִמזְ ַדּ וְ גִ ים ַעל ֲארוֹ ן ַה ּק ֶֹד ׁש" .הפרדוקסים הללו מבטאים את
יחסו המיסטי של גלדמן לרוחני .לא ניתן לתפוש את האל
באמצעות מילים ובאופני חשיבה ליניאריים ופשוטים ,כי
הוא נשגב ,קסום ,מטאפיזי ,ולכן יש לתפוש אותו באמצעות
חוויה ישירה.
שיר ארספואטי בעל מסר אחדותי דומה הוא
)" :”FACEBOOK” (71יָ בוֹ א ַה ֵּס ֶפר וְ יַ ִ ּצילֵ נִ יַ /ה ָּתנָ ְךַ ,ה ּז ַֹהר,
הקרןַ ,ה ְּבשׂ וֹ רוֹ תַ /ה ָדּ א ּו ֶדּ ה ִצ'ינְ גַ ,ה ּיוֹ גָ ה־סו ְּט ָרה /סו ְּטרוֹ ת
ֲא ֵחרוֹ תֻּ /כ ָ ּלם ֶא ְצ ַּבע ַה ַּמ ְצ ִּב ָיעהַ /על ֵס ֶפר ֶא ָחדַ /על ַה ֵּס ֶפר
ְּב ֵהא ַה ִ ּידו ַּעֶ ׁ /ש ֵאינֶ ּנ ּו ֶא ָ ּלא ּ ָפנֶ ָ
יךַ /ה ּמוֹ ִרים ֱאמ ּונָ ה ֲא ִמ ִּתית/
ָּב ַא ֲהבָ ה ּובַ ַח ִ ּייםְּ /בלִ י א ֶֹמר ּובְ לִ י ְדּ בָ ִרים /וְ לֹא ְּבי ִֹפי ׁ ֶשל ָמגָ זִ ין/
ֶא ָ ּלא ְּבזִ יו ָה ִאיקוֹ נִ ין /סו ְּט ָרא ֻמ ׁ ְשלֶ ֶמתָּ /כל ַה ּז ַֹהרָּ /כל ַה ְּכ ֵאב".
"ספר הפנים" (פייסבוק) מתייחס לספר כמדיום בו ניתן
לראות את פני האל .מכאן ,הפייסבוק ,ספר הספרים של כל
התרבויות ,הוא כמו משה ,הנביא (ואף האדם) היחיד ,אשר
זכה לתקשורת ישירה עם האל" :וְ לֹא ָקם נָ בִ יא עוֹ ד ְּביִ ְ ׂש ָר ֵאל
ְּכמ ׁ ֶֹשהֲ ,א ׁ ֶשר יְ ָדעוֹ ה' ּ ָפנִ ים ֶאל ּ ָפנִ ים" (דברים ל"ד ,י').
שני שירים אלו הם הד לשירתו של מבשר העידן החדש
המודרני ,וולט ויטמן ,המשורר ששר את גופו האלקטרוני:
"[ָ ]...ח ִסיד ַה ּׁ ַש ְס ְטרוֹ ת /וְ ַה ֶ ּודוֹ ת ,נִ ׁ ְש ַמע לַ ֻ ּק ְר ָאןּ /,פוֹ ֵס ַע
ַּב ֵּתיאוֹ ַק ִּליםֻ ,מכְ ָּתם ְּב ָדם ִמצּ ֹר /וְ ַס ִּכיןַ ,מ ֶּכה ַּב ּתֹף ֶה ָעשׂ וּי עוֹ ר
נָ ָח ׁשְ /,מ ַק ֵּבל ֶאת ִס ְפ ֵרי ַה ְּב ׁשוֹ ָרהְ ,מ ַק ֵּבל ֶאת ָה ִא ׁיש ׁ ֶש ִ ּנ ְצלַ ב/,
ָסמו ְּך ּובָ טו ַּח ׁ ֶש ֱאל ִֹהי הוּא ["( "]...שירת העצמי" ;43מאנגלית:
עודד פלד).
חידושים
בתורת הייחוד יש שלושה חידושים צורניים:
החידוש הראשון הוא מגדרי־לשוני .בספר יש סדרה של
שמונה שירי אהבה הממוקמים ברצף זה אחר זה .שמונת
השירים מחולקים לארבעה זוגות שירים ,כאשר כל זוג
הוא למעשה צמד שירים זהים בתוכנם .ההבדל היחיד בין
זוגות השירים הוא עמדות זכר ונקבה" :כשבאתי ָהיִ ָית כבוי",
"כשבאתי ָהיִ ית כבויה"" ,קבענו"" ,קבענו" (שם זהה לשני
ְ
ָ
"יופייך"" ,קורא לְ ָך"" ,קורא לָ ְך" (;)52–40
"יופייך",
שירים)
בהמשך יש צמד נוסף" ,כלאיים" ( ,)73 ,72אשר הוא שיר
מחווה ואהבה למשורר מארק סטרנד .הדיאלוג המגדרי בין
השירים מחדד את השרירותיות של העברית ומגבלותיה .לא
מדובר על זהות כפולה ו/ואו רבת פנים רק במובן המיני,
אלא אף על כפילות במונחים יונגיאניים ,רוחניים ,סמליים
ואחרים ,כגון ,אנימוס ואנימה ,יין ויאנג ,שמש וירח .הפיצול
הבינרי הוא הכרה באחרות ,אך גם בשאיפה לאחדות.
החידוש השני הוא בתוספת פרשנות לשירים .בסוף כל
אחד משירי המחזור "הייקו יומי לפייסבוק באייפון" מופיעה
פרשנות עצמית קצרה תחת השם פ"מ (פירוש מרדכי) .סוגי
הפירושים מגוונים :החל בהמשך לשיר ,דרך ביאור וכלה
"ש ִק ָיעה ַא ְר ְ ּג ָמנִ ית /אוֹ רוֹ ת ִה ְת ַ ּג ּלוּת
בפרודיה עצמית .לדוגמהְ ׁ ,
ּ
ּ
ַּב ֲענָ נִ יםַּ /ת ְפאו ָּרה לְ ֶס ְקס //פ"מְ ׁ /ש ַעת ַה ִק ְיט ׁש ַהיוֹ ִמי"( .ללא
כותרת; .)106פרשנות עצמית דומה מצויה בשירת קודש
הינדית .לדוגמה ,נוסח הסיומת בשירי קאביר" :קאביר אומר
וגו'".
החידוש השלישי הוא צנוע יחסית ועיקרו בעריכה.
גלדמן ממעט בפואמות ארוכות (ראו לדוגמה" :זמן" ;2011
.)243לכן ,הפואמה "הרצאה א'" בת תשעת העמודים
בולטת בחריגותה .גלדמן הציב לאחר הפואמה רצף של 76
שירי הייקו .מפגש הקצוות הצורני מזכיר מפגשי קצוות
אחרים בספר ,מגדריים ,רוחניים ,מקומיים ואוניברסליים
ועוד.
החדשנות של גלדמן כפי שהיא מתוארת לעיל היא ביטוי
לחיפוש ולסקרנות הקיימים במכלול שירתו .הסקרנות
מעמידה קשת רחבה של שירים העוסקים בנושאים
השולחים את הקורא למסע מרתק בין מגוון תחומים .לצד
המוטיב ההומוארוטי המרכזי בשירתו (וגם בתורת הייחוד),
ומוטיבים מסורתיים ,כגון ארספואטיקה (אף הוא מרכזי
מאוד בתורת הייחוד) ,נוף ומשפחה ,שירת גלדמן עוסקת
במנעד רחב של תופעות פוליטיות ,קיומיות ,היסטוריות,
ביוגרפיות ומטאפיזיות; חלקן מיוצגות בשירתו באופן
מקיף כמו מלאכים (,339 ,167 ,102 ,88 ,86 ,76 ,60 ;2010
,88 ,82 ,81 ,74 ,53 ,46 ,25 ;2011 ;365 ,362 ,358 ,353
,314 ,271 ,262 ,257 ,255 ,229 ,177 ,166 ,151 ,118 ,92
)11 ;2013 ;374 ,356 ,352 ,316ואחרות באופן ספורדי
למשל ,פורנו (גלדמן הוא המשורר הישראלי ,אשר התייחס
באופן הרחב ביותר לפורנו; הוא כתב 15שירי פורנו
וביניהם שניים בתורת הייחוד) ,אקופואטיקה (,66 ;2010
,)262 ,127 ,126 ,96 :2011 ;280מחאה חברתית (;2010
,)59 ;2013 ;281 ,69 ;2011 ;266 ,228 ,115שואה (;2011
,)338 ,261 ,256 ,99מדע ( ,)335 ;2011טכנולוגיה (;2010
,)120 ,116קולנוע ( ,)284 ,222 ;2011ספורט (,83 ;2011
,)324 ,111בעלי חיים (,329 ,321 ,296 ,268 ,29 ,28 ;2011
)333 ,330ועוד.
ננופואטיקה
לספר שלושה חלקים ובהם 131שירים" :תורת הייחוד"
( 54שירים); "המשורר וההזייה ,על העונג שבכתיבת
שירה" ובו פואמה ארוכה" ,הרצאה א'"; "ג'פניקה" ובו שני
מחזורי הייקו" :קיוטו" ( 20שירים) ו"הייקו יומי לפייסבוק
באייפון" ( 56שירים) .במילים אחרות ,רוב שירי הספר הם
ננופואטיים.
גלדמן הוא משורר המשתמש באופן נרחב בננופואטיקה
(ראו" :חורף"" ,זעירים"; )121 ,100 ;2011וככל הנראה
משורר ההייקו הפורה ביותר בשירה הישראלית (אמנם,
למיטב ידיעתי יש לרועי צ'יקי ארד מאות שירי הייקו ,אלא
שהם טרם פורסמו)" .ננופואטיקה [ ]...מקורה בין השאר
במפגש בין אסתטיקה יפנית מינימליסטית לטכנולוגיה
מערבית — מפגש בעל תקדים היסטורי .האימפרסיוניזם
הניב סינתזה מקורית בין אמנות יפנית לטכניקת הצילום.
בציור המסורתי המערבי לא היה נהוג לחתוך את האובייקט
המעוצב על ידי המסגרת ,אלא שבציור היפני המסורתי
ובצילום זה אפשרי .הציור האימפרסיוניסטי אימץ מוטיב
אמנותי זה כחלק מניסיון אסתטי לשקף את רגע קליטת
האימפרסיה .כמאה לאחר מכן המפגש בין אמנות יפנית
לטכנולוגיה מערבית הניב שוב סינתזה דומה — הפעם
בשירה :שילוב בין הייקו לבין כותרת עיתונאית ,ולימים
המסרון ,התגובית והציוץ .בעידן המודרני בשנות ה־ 60של
המאה ה־ 20נקלטה במערב שירת הייקו והפכה לתופעה
מרכזית .ההייקו השתלב בשיח המבזקי והקליפי של
כלי תקשורת המוניים והיה לשיר הננופואטי( ".מאירי,
ננופואטיקה .)11 ,2013 ,1
הסינתזה בין המינימליזם היפני הרוחני לסוד הצמצום
הטכנולוגי באה לידי ביטוי בשירת גלדמן הן בשירי מסרונים
("שירי )175 ;2011 ;"SMSוהן ב"הייקו יומי לפייסבוק
באייפון" ( .)98שירי ההייקו בתורת הייחוד הם סינתזה בין
הקלסי למודרני .לדוגמה ,לצד שאיפה להקפיד על נורמות
קלסיות של הייקו כגון 17 ,הברות וזמן הווה ,ישנו שימוש
("ש ָרכִ ים ֲאזוֹ בִ ים ְט ָחבִ ים/
לא נורמטיבי בשפה פיגורטיבית ׁ ְ
ּבו ְּד ָהה ׁ ֶשל ֵאינְ סוֹ ף יָ רֹק /וַ ֲאנִ י ְּכ ַח ְר ּגוֹ ל ַעל ָעלֶ ה" .)95
שיר ההייקו שחותם את הספר מסכם בדיוק רב את
המהלך הרוחני שלוְּ :
"ב ַסנְ ְדּ לֵ י ֶה ְר ֶמסַ /ע ְפ ִּתי ֶאל ַע ְצ ִמי
ִמ ֶּמ ְר ַח ַ ּקיְּ /ביָ ִדי ַדּ ף לָ בָ ן //פ"מַ /א ְהמ ."...הסיום במבע זן
"א ְהמ" ,הוא תמצות האושר הנובע מעצמו ,נטול
אניגמטיַ ,
"א ְהמ" הוא שילוב מצלולי
מילים ,שמקורו באיחוד המיסטיַ .
בין שם האל היהודי (ה') לבין אום (הצליל הבראשיתי
ההינדי ,שממנו נברא הכול) — מוטיב חוזר בשירת גלדמן
(ראו את סיומה של הפואמה" ,שיר השקט"" :אֹם /יְ ִהי";
"א ְהמ" הוא גרגור אושר ולמעשה תורת הייחוד
ַ .)9 ;2004
על רגל אחת.
33
אסתר ויתקון
התבוננות בשיר
של איתמר יעוז-קסט
פמוטות
ׁ ְשנֵ י ּ ָפמוֹ טוֹ תּ .גו ֵּפ ְך .וְ ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ֲעגֻ ָ ּלה ׁשוֹ ַק ַעת
ֵמ ֵעבֶ ר לַ ַח ּלוֹ ן .יוֹ ם ַה ּׁ ִש ּׁ ִשי עוֹ ֵצם ֵעינַ יִ ם ֲעיֵ פוֹ ת .
ַמה ָח ׁ ָשה ַא ְּת ָּכ ֵעת מוּל ִרצּ ו ֵּדי ַה ֶ ּל ָהבוֹ ת ַה ּׁ ְש ַּתיִ ם ,
ְּבעוֹ ד ְדּ ֻמ ּיוֹ ת ׁ ֶשל ְּבנֵ י ַה ִּמ ׁ ְש ּ ָפ ָחה נֶ ֱא ָספוֹ ת
לְ תוֹ ְך ּגו ֵּפ ְך ׁ ֶש ְּב ֶרגַ ע זֶ ה נִ ְפ ָּתח ֵּבין ֶא ֶרץ לְ ׁ ָש ַמיִ ם
ִּכבְ ֻס ַ ּלם־יַ ֲעקֹבֵ ׁ :שמוֹ ת עוֹ לִ ים־יוֹ ְר ִדים ָּב ְך ְּב ָח ְפזָ ה
וְ עוֹ ד ְמ ַעט ׁ ַש ָּבתְ ׁ .ש ַעת ַה ֶח ֶסד ִּת ָ ּג ֵמר ַּב ֲה ִס ֵיר ְך יָ ַדיִ ם
ֵמ ַעל ּ ָפנַ יִ ְך ׁ ֶש ָ ּלבְ ׁש ּו ּ ָפנִ ים ַה ְר ֵּבה .
ִציר ַה ֶדּ לֶ ת זָ ע ,
וַ ֲאנִ י ְּב ֶפ ַתח ַה ִּמ ְט ָּבח נִ ָ ּצבִ .א ִּמי עוֹ ֶמ ֶדת לְ יָ ִדי ,
ְּתחו ׁ ַּשת ּ ְפלִ ָיאהִ .היאַ :רק ַמ ּׁ ָשב ׁ ֶשל רו ַּחֵ .מעוֹ ִדי
לֹא ָר ִא ִיתי ֶאת ְדּ מו ָּת ּה מו ֶּא ֶרת ְּבנֵ רוֹ ת ׁ ַש ָּבת .
ה
34
לְ ֶרגַ ע ַקל לוֹ ֵהט ּגו ֵּפ ְך ֵּבין ָּכל ָהעוֹ לָ מוֹ ת
ְצלָ לִ ית ְּבתוֹ ְך ְצלָ לִ ית נִ ׁ ְשזֶ ֶרתַ .ה ּׁ ַשלְ ָהבוֹ ת ִמ ְת ַע ְמ ֲעמוֹ ת,
יַ לְ דוּת ִהיא אוֹ זִ ְקנָ ה? —
ן־ה ּׁ ַש ֲעוָ ה זוֹ לֵ ג לְ ַאט לְ ַאט .
ׁ ָש ָעה ׁ ֶש ּלֹבֶ ַ
שיר מעוצב כסונטת זה"ב קלאסית .השורות מחורזות.
שני הבתים הראשונים בני ארבע שורות ,ושני הבתים
האחרונים בני שלוש שורות .המבנה המוקפד הזה עומד
בניגוד מרסן להתרחשות הטעונה ,והסוערת המתרחשת
בנפש ה'אני' המבטא את עולמו ברגעים של חסד ,בשעת
הדלקת נרות השבת בידי רעייתו .בסונטת זה"ב שני הבתים
האחרונים באים לבטא מציאות מנוגדת או שונה מזו שבוטאה
בשני הבתים הראשונים .השיר שופע פעילות המתרחשת
באותן דקות מיוחדות מאוד ,בעת הדלקת נרות השבת .
שישה־עשר פעלים רובם נפעלים ,משקפים את
ההתרגשות הפנימית של ה'אני' המתבונן באשתו בשעת
הדלקת הנרות ,ובחלון בו נשקפת השמש השוקעת .מול
השקיעה המסמנת קו ירידה מתוארת עליית שמות יקירי
המשפחה בסולם יעקב ,הנלחשים בפי הרעייה בעת תפילת
הדלקת הנרות .שעת שקיעת השמש המכונה 'שעת בין
השמשות' ,ידועה במסורת היהודית כשעת רצון ,שעה של
רחמים ,שעה בה התפילות תתקבלנה בשמים לפני אלוהים .
זוהי שעה גורלית .שעת חסד המלבישה לרעייה שלל
הבעות .כשם שחלום המלאכים היורדים ועולים בסולם
היה משמעותי וגורלי עבור יעקב ,כך תפילת הרעיה בעיני
בעלה המתבונן בה ,בהדלקת נרות השבת .עייפות של החולין
נשארת מאחור .עיני הרעייה נעצמות כדי להתעמק בכוונת
רגשותיה ולהתייחד עם יקירה .התנועה המסתמנת היא של
כינוס פנימה .מהשמש בחלון אל החדר ואל גופה של הרעיה.
בני המשפחה מתכנסים בגופה .אך לא די בכך — בשעת חסד
זו של תפילה מעל השלהבות הדולקות ,עוברת הרעיה שינוי
צורה על־טבעי .גופה הופך לסולם יעקב ,בו עולים ויורדים
שמות בני המשפחה המוזכרים בתפילתה.
החיבור הזה של המשפחתי אל החלום הפרטי־לאומי
של יעקב אבי האומה ,מאפיין לא מעט שירים של המשורר
איתמר יעוז-קסט .הוא לרוב אינו רק שיר לירי ,אלא לעיתים
ישות בלתי נפרדת משלשלת הדורות היהודיים.
בשני הבתים האחרונים מתרחש מאורע מיסטי על־טבעי
נוסף .בשני הבתים הראשונים המבט של הדובר מרוכז ברעיה.
בשני הבתים האחרונים נכנסת לתמונה אמו של המשורר.
כרוח ולא כיצור חי .היא עומדת לידו כביכול לחזות יחד עמו
בחזיון הנהדר של הדלקת נרות השבת ,מה שמעולם לא קרה
בחייה .שכן הוריו של המשורר היו יהודים מתבוללים .
אור נרות השבת מאיר את דמותה ,שהיא דמות מלאה סבל,
יגון ודיכאון ,למי שמכיר את שירתו של איתמר יעוז-קסט .כאן
בשיר ,נמצא מעין תיקון לדמותה המיוסרת .זה אפשרי רק מכוחן
המופלא של נרות השבת ,עליהן מברכת רעייתו ומתפללת.
בבית המסיים ,מגיעה החוויה המיסטית לשיאה .גוף
האישה הופך ללפיד אור לוהט .מעין אליהו העולה בסערה
השמימה .שלהבות הנרות הקטנים מתעצמים לאור עצום
ברגעים אלו בהם דמות האם ודמות הרעיה מתלכדות יחדיו.
האם זוכה להדליק נרות שבת בזכות אותו ליכוד מיסטי עם גוף
הרעיה .אפשר לראות כאן סוג של תשוקה אדיפאלית מודחקת,
המולבשת בכותונת של קדושה ורוחניות עילאית .שעה של
מיסטיקה שבשיאה המשורר מאבד את תחושת הזמן .האם הוא
נמצא עתה בילדות או בזקנה? אין לכך משמעות .כי המאורע
הוא על־זמני .מיתי ואישי כאחד .לאחר השיא חווה המשורר את
האנטי־קליימקס" .שעה שלבן־השעוה זולג לאט לאט" .המראה
הטבעי של הנר ההולך ונגמר מסמל את גוויעתה ההדרגתית של
החוויה העוצמתית שחווה ה'אני' אך זה עתה.
צילה דגון
על "חלומות",
ספרה של רעיה אדמוני
ס
גוונים 486 ,2013 ,עמ'
מטה אחת בירושלים הקסומה מוליכה אל מבנה
עתיק ,כבד מידות ברחוב "הלני המלכה" .דרך חצר
פנימית נכנסים לתוך עולם שונה בו לא ניכרים ממדי הזמן
הלחוץ והוא כמו "עצר מלכת" .ושם פגשתי את רעיה
אדמוני ,שלחש פסיעותיה נשמע במסדרונות "קול־ישראל"
מאז שמלאו לה שלוש עשרה שנים .כן ,ומאז היא שם .בנועם
הליכות ובשפה צחה ורהוטה.
באתי לשמוע פיסת היסטוריה על עצמה ועל הספר
"חלומות" שכתבה.
וכך נפתח הספר "...נו אמא ,תגלי לי על מי חלמת?"...
"חלמתי שאת נישאת ...לרב פדרבוש" ".לרב פדרבוש?"
נדהמה הילדה" .הוא בן מאה!" "מה פתאום בן מאה? הוא
בסך הכול בן ששים וחמש"" .אבל אמא ,הוא יכול להיות
סבא שלי"! "...יכול ,אבל הוא לא .הרב יהיה החתן שלך!"...
רעיה ,שהיא דור שביעי בארץ ,הצליחה להציץ
ולהבין עולם יהודי שישב בגולה מבלי שכף רגלה דרכה
שם וביד רגישה ואמינה היא נוטלת עימה את הקורא
ומוליכה אותו בסמטאות חיים של שושלת משפחתו של
ידידה ,השדרן הוותיק ,מנחם פרי .דרך טלטלות ותלאות
מראשית המאה ,רעיה חושפת הווי יהודי טיפוסי ,של
מראות ,ריחות ,טעמים וניגוני שפה ברומן הסוחף את
הקורא לרצות לדעת עוד .כך בקולמוס רגיש ומבין היא
מצליחה לשטוח סיפורי חיים של שלושה דורות ,דרך
מלחמה ושואה ,ומביאה על נס ,כושר הישרדות ונצחונו
של היחיד מול קלגסים וחיות אדם ,באופן רגיש ואמיתי,
ועם זאת גם ציורי .היא מביעה באמינות את יכולתו של
הגיבור להישאר אנושי ,למרות הזוועות שחוות הנפשות
הפועלות ,בתוך הקהילה היהודית השמרנית ומחוצה לה,
בין גויים צוררים שהופכים ל"חיות אדם" .רעיה מעניקה
מרחב של כבוד ,לאורחות טבע ומנהגים חברתיים ,משמרת
ומנציחה את האנושי שבאדם.
שאלתי אל רעיה איך הגעת לכתוב את הספר?
רעיה :ב"קול ישראל" נחשפתי לסיפורה של "שרקה"
סבתו של מנחם פרי ,ידידי ,שדרן ותיק ב"קול ישראל",
הנישאת בעל כורחה ,והיא כולה ילדה בת שלוש עשרה
שנים .הסיפור לא נתן לי מנוח .כתבתי סיפור קצר בן מספר
עמודים על אותה "שרקה" שמכריחים אותו להינשא לגבר,
אמנם מכובד ,רב ,אבל מבוגר ממנה בעשרות שנים ,בגיל
שיכול בהחלט להיות סבא שלה .הסיפור הבשיל לספר
המספר את תולדות משפחתו של מנחם פרי .אביו שהיה
דמות יוצאת דופן מתייתם בגיל עשר משני הוריו ונמסר
כשוליה לרצען בעיר לובלין .המסכת המשפחתית קדחה
בראשי ,ועל הדמויות האמיתיות נוספו דמויות פרי דמיוני,
בנוסף לבדלי הסיפורים שאספתי .כשמנחם קרא את הספר
הוא חש כאילו הוריו קמו לתחייה.
ש .האם יש לך איזה שהוא קשר לאותה יהדות שעליה
את מספרת ,יהדות פולין?
ת .האמת היא שלא .אין לי שורשים פולניים כלל.
התחושה כאילו אני כותבת "משם" על פי הריחות ,המראות,
הטעמים ,תיאורי הטבע והנפשות הפועלות נובעת מתוך
קריאה ולמידת פרטי פרטים .קראתי חומר שנכתב על
החיים בעיירות בפולין .על בעלי המלאכה ,החברה ,התרבות
והמסורת .משם שאבתי הרבה מידע .גם "שיגעתי" את מנחם
ודליתי ממנו פרטים וגם כל מי שיש לו שורשים פולניים
תוחקר ותושאל כדי לדעת מה אכלו ,מה לבשו ,מראות
המגורים ,הווי וחיי המשפחה ועוד.
המשפחה שלי היא ממוצא הונגרי סלובקי .משפחתה
של אימי מוצאה מהונגריה ואבי מסלובקיה .סבתי ,אם
אמי ,הגיעה ארצה בסוף המאה ה־ 19בהיותה ילדה .אב
אימי ,גם הוא נולד בארץ ,ואולי אפילו גם אביו .אבי עלה
ארצה בגיל 15עם הוריו מסלובקיה .הוא כבר ידע עברית.
הם עלו ,אפשר לומר ,כציונים .שני הצדדים היו בעלי רקע
דתי .גדלתי בבית ציוני דתי ,עם אבא "מפא"יניק" שרוף.
35
36
פעם זה לא היה קשור .הייתה אז המון נאורות וסובלנות.
סבתא שלי הייתה אישה חרדית שהלכה עם פאה על ראשה.
אבל היא גם אמרה לי בחורף "רעייה'לה ,בחורף קר ,תלבשי
מכנסיים"...
הספר משובץ במילות ביידיש ,וניתן לחוש מבין השורות
כי פועמת בך האהבה לשפה .אכן ,מסכימה רעיה ,והיא
מספרת כי בכתיבתה היא הקפידה להשתמש בניב יידיש
המתאים לרוח הספר ,יידיש חסידית.
ש .מתי יצא הספר "חלומות" לאור?
ת .בינואר שנה שעברה.
ש .מה היו התגובות לספר?
ת .קיבלתי תגובות מרגשות מאנשים רבים .היו שאמרו
שאת הסיפור שהוריהם לא רצו לספר ,הם מצאו בין דפי
הספר .אך התגובה החשובה ביותר לה זכיתי הייתה ממנחם
פרי ומשפחתו .הרי לא ידעתי אם לא אאכזב אותם ,זה הספר
הראשון שכתבתי .אולי אני בכלל לא מוכשרת לספר את
סיפור משפחתם .נראה שהתבדיתי.
ומוסיף ואומר מנחם פרי" :תמיד חלמתי להעלות על
הכתב את סיפורה המורכב והכואב של משפחתי .הכתיבה
נדחתה ,אולי בגלל הפחד לגעת בכאב ,אולי בגלל המעמסה
הנפשית הכרוכה בכך .חלום חיי התגשם כשהספר 'חלומות',
שכתבה רעיה ,יצא לאור' .חלומות' אינו ספר ביוגרפי ,למרות
שהוא מתבסס על תחקיר מקיף בעקבות סיפורים ששמעתי
בבית הורי .מדובר ברומן היסטורי שבו השלימה רעיה בעזרת
דמיונה וכישרונה את הפרטים החסרים ,כדי ליצור תמונה
אמינה.
"בתחילת הקריאה הרגשתי מרוחק מהגיבורים המופיעים
בו ,למרות שמדובר בהוריי ,אך אט אט נשאבתי לתוך
הסיפור ,והחלה לחדור להכרתי העובדה ,שזהו בעצם סיפור
חיי ,סיפורה של משפחתי .תחושת התרגשות עזה אחזה בי
במהלך הקריאה .לא פעם נחנקתי מדמעות כשמצאתי את
עצמי מזדהה עם רגשי כאב ואושר של גיבורי הספר ,במסע
חייהם הבלתי יאומן.
"זכיתי לראות בימי חיי ספר שמנציח את סיפורה של
משפחתי לדורות הבאים .נחמה קטנה בתוך טרגדיה כל־כך
גדולה".
כשחיוך נעים נסוך על שפתותיה אומרת רעיה" :אנשים
שקראו את הספר קונים אותו כמתנה ליקיריהם .בכל פעם
שאני קוראת את הספר שלי 'חלומות' אני מרגישה שאני
אוהבת אותו יותר .הספר ראה אור במימון עצמי .מהדורה
ראשונה אזלה ,ובשוק אפשר למצוא מהדורה שנייה .בימים
אלה הספר זוכה לתרגום לאנגלית".
דורית זילברמן
היהודים הם הומוטקסטואלים
על "יהודים ומילים" מאת עמוס עוז ופניה
עוז-זלצברגר ,הוצאת כתר 276 ,2014 ,עמ'
ה
הם
יהודים
הומוטקסטואלים
— זו התיזה המרכזית
בספרם של עמוס עוז
ופניה עוז-זלצברגר.
אפילו הכותרת בשער
"יהודיםומילים" כתובה
ללא רווח .פרשנות של
מעצב השער .הברית
הקדושה של אלוהים עם
עמו היא ברית של מילה
— לא של טריטוריה
או גיאוגרפיה( .כבר
כאן ייאמר שאני
מזדהה עם התיזה הזו .כסופרת תמיד הצהרתי שהמולדת
שלי היא העברית) .לא בכדי נולדה התיזה הזו אצל סופר
והיסטוריונית .היסטוריונית נשענת על עובדות שנתמכות
בראיות ארכיאולוגיות ,והסופר נשען על עובדות הנתמכות
גם בראיות נסיבתיות ,ושניהם מחפשים מינימום השערות
שיקשרו בין מקסימום עובדות .כך נוצרת אמת ספרותית
ואמת ארכיאולוגית .לא ברור איזו אמת יותר אמיתית.
"אברהם ,יצחק ,יעקב ומשה הם אולי מיתוסים שבטיים,
אבות קדומים שהבליחו בזיכרונם המשותף של העברים.
אבל העברים היו .העברית הייתה .הספר היה .המילים עצמן,
הסיפור ,החוק ,קיומם לא מוטל בספק( ".עמ' .)27
ההיסטוריה ,כך אומרות הפמיניסיטיות היא הסיפור שלו:
his-storyוהגיע הזמן לסיפור שלה .her-story ,ואכן הספר
הזה מביא לראשונה את הנרטיב הנשי בכל ספרי הקודש
של העם היהודי ,בצורה סדורה ושיטתית .כשקראתי תמהתי
שלא מלמדים בבתי הספר על "אימא שלום" (לא נתקלתי
בה לא רק בתיכון אלא גם באוניברסיטה ,לא בלימודי ספרות
עברית ולא בלימודי משפט עברי) .המחברים עושים למען
נשות העם היהודי מה שעשו בעיריית פתח תקווה בהיבט
הציוני למענן :עיריית פתח תקווה בהחלט הוכיחה שהיו כאן
גיבורות עת העניקה לרחובות שמות של חלוצות לוחמות
ופועלות למען ישראל ,שנשכחו ונזנחו בנרטיב הגברי.
אנחנו כבר מספיק חכמים כדי להבין שכל תיאור היסטורי
הוא נרטיב — סיפור מעשה — של מי שבחר לספר .לכן,
כשהמחברים מלמדים אותנו שאין בעברית לדורותיה מושג
שנקרא "פיקשן" בדיון ,אלא "סיפור מעשה" — הרי שעצם
סיפור המעשה הוא המעשה( .לעומת זאת ,בדיון גזור מבדיה,
שכנתם של ההבאי והשקר) .לכן בחרו המחברים לדבוק
במושג העברי "סיפור" .ככתוב" :אם ייאמר לנו שמרבית
הדברים הנאמרים בתנ"ך הם רק סיפורי מעשייה ,לא ניבהל.
אי אפשר להפחיד סופר בסיפור( ".עמ' .)111
התנ"ך שובניסטי ,על כך גם המחברים אינם חולקים.
לאיוב היו 7בנים ו־ 3בנות .הבנים קיבלו את הנדל"ן והבנות
את השירה (היא "לשון הכרובים") .טוב ,אולי קיבלו יותר
משירה — ,הן קיבלו את השביל אל החוויה המיסטית .אבל
מתבררת עם קריאת הספר "יהודים ומילים" תמונה חדשה
ורעננה :בין שורות התנ"ך מבצבצות נשים חזקות חכמות
ועוצמתיות שחרתו את עצמן על הרצף הטקסטואלי של
העם היהודי .התחלתי בקול הנשי על מנת לבסס את הקרדיט
שיש לתת פה באופן שווה לשני המחברים .ל"סופר שבינינו"
כמו גם ל"היסטוריונית שבינינו".
הספר הזה מביא לראשונה את
הנרטיב הנשי בכל ספרי הקודש
של העם היהודי ,בצורה סדורה
ושיטתית.
כמו גם ב"סיפור על אהבה וחושך" — שם דיבר "הסופר
שבינינו" על הקורא הטוב והקורא הרע ,גם כאן נותנים
המחברים הוראות קריאה נכונות לטקסט:
"הנה כללי הפרשנות שלנו .כך אנחנו מצווים על עצמנו
בעת מעשה הקריאה :קראו את הכתוב שלפניכם לאט,
בתשומת לב ובמעגלים הולכים ומתרחבים .אל תסתפקו
בפסוק בודד ,ב'כל־כבודה בת מלך פנימה' ,ואל תכלאו אותו
בין ארבעה קירות כדי לשרת את מטרתכם הפרשנית או
האידיאולוגית .קראו סביבו ולפניו ולאחריו ]...[ ,אל תוציאו
אותו מהקשרו .היו סקרנים .אהבו את הגילוי ואת ההפתעה
יותר מאשר את השקפת עולמכם ואת האג'נדה שלכם]...[ .
כי עם טקסט צריך לשוחח ,אולי גם להתווכח ,אבל לא לכופף
ולא לרתום( ".עמ' .)81
ועוד לעניין הוויכוח :אהבתי את הדגש שהדגישו
המחברים כי לתלמוד הבבלי קראו "נהרדעה" ,והפירוש
המוצע הוא "נהר של דעה" או יותר נועז "נהר של דעות".
בעצם ,אפשר לכנות את כל התלמוד כך .זו התפתחות
התרבות העברית .כך גם מתפלמסים צמדי החכמים וכך גם
כאן — אב ובתו .מתפלמסים ביניהם ובינם לבין מי שמאמין
באותיות המקרא כבמפתחות קודש לאמונה.
מאיר עיניים הוא הניתוח הסטרוקטורלי של ההגדה של
פסח :בעוד רבים מן החילוניים כתבו בפייסבוק תגובות
לתכני ההגדה ("רק העם היהודי נהנה לצעוק בנקמנות
את כל המכות שנחתו על מצריים; לצעוק בקול מכת
בכורות ונטף יין אדום לסמל את דמם של ילדים בכורים
שמתו" בעוד שהספר מדגים היטב עד כמה הווכחנות היא
אינטלקטואליזציה של הטסטוסטרון הגברי) .כאן הדגש
הוא על ההוויה המשפחתית היהודית הגלומה בהגדה:
הורים ילדים ומילים .שאלות ואפילו קושיות ,שהן שאלות
קשות — ותשובות .הורה עוסק תמיד בהוראה .המילה
נגזרה מאותו שורש .הוראה מבוססת טקסט .למשה קראו
"משה רבינו" — מכל תכונות המנהיג מובלטת ההוראה.
משה מורנו .הכול אצל היהודים נע חג וסובב סביב המילים
וההוראה בשיטת השו"ת .השיטה המשפחתית קשורה גם
לשולחן האוכל .עד כדי כך שהרמב"ם קרא לספר החוקים
שלו" :שולחן ערוך" .ילדים ורעיונות הם שני הדברים
החשובים ביותר בעם היהודי .אהבת החידוש היא הגנום
היחיד הרלוונטי .בבחינת :כל המשפחות הלא מתפקדות
דומות זו לזו ,כל משפחה מתפקדת — מתווכחת על פי
דרכה.
המחברים שמים דגש על היות העם היהודי קהילה של
חוק .המילה "דת" כפי שהיא מצויה במקורות הייתה מילה
נרדפת למילה "חוק" .כמו גם :משפט ,תורה ,מצווה ,מוסר,
לקח ,דין ו־דת .המחברים מביאים את סיפורן של חמש בנות
צלפחד שלא היו לו בנים ,והן נלחמו וזכו בירושה ,שעד אליהן
זכו בה רק הבנים .האדמה עמדה לעבור לאחי הנפטר .הבנות
לחמו וקולן נשמע ,והן זכו לתקדים על שמן .ג'ון באניין,
מטיף נוצרי וסופר אנגלי ידוע ,קרא לעם היהודי" :שנים
עשר שבטים הכפופים לחוק" ,והוא משווה את חוק התורה
לחוק הרומי ולחוק המקובל האנגלי .המחברים תורמים את
תרומתם לחקר המשפט העברי המתחדש (שעוסקים בו הרבה
בלימודי משפטים כיום בכמה אוניברסיטאות; מאמר נפרד
על במה אחרת יוקדש לכך) .ואפרופו סיפורו של י.ל .פרץ
"שלום בית" המצליח לתאר משפחה מאושרת ,שמאזכרים
המחברים :נו ,היום שלום בית הוא הסכם בין בני זוג המנסים
37
להתגבר על משבר ,והנוסח היותר מקובל הוא "הסכם שלום
בית ולחילופין גירושין".
גם התיזה של המחברים על הזמן היהודי מרתקת
ומאחר שאין היריעה מתירה ,ניתן לתמצת אותה בדימוי
שלהם" :החיים הם כמו נהיגה במכונית עם שמשה קדמית
אטומה .אפשר להיעזר רק במראה הפנימית המופנית
לאחור .כך נגזר על כולנו לנסוע .ההליכה קדימה עם המבט
לאחור היא מטפורה לחיי האדם בפרט ,ומה שקרה לזמן
היהודי המודרני מאז השואה והציונות (הכניסה להיסטוריה
והזרימה עם הזמן קדימה) ומה שמבדיל את הזמן היהודי
מהזמן האוניברסלי (יהודים שחיים כיום עם פניהם אל
העבר בלבד חיים באופן מגביל ומדלדל) דומה לחילופי
הערכים בעידן הציוני כך שבר כוכבא והמכבים האפילו על
החכמים והרבנים.
הספר שואל שאלות על הרציפות
היהודית ,על תפיסת הזמן היהודית
ועל המתח המתמיד שבין הרצף
הטקסטואלי לרצף הטריטוריאלי.
38
הספר שואל שאלות על הרציפות היהודית ,על תפיסת
הזמן היהודית ועל המתח המתמיד שבין הרצף הטקסטואלי
לרצף הטריטוריאלי .המחברים עושים בספר הזה מעשה
מרטין בובר (במאמרו "דעותיו הקדומות של הנוער") כשהם
מקשרים את כל החוליות של אנשי הרוח היהודים ,נשים
וגברים כאחד ,לשושלת רוחנית רציפה (את המילה "שושלת"
תרם לשפה העברית דודם של המחברים אגב ,החוקר יוסף
קלוזנר) .הספר עוסק בהתפתחות האות והאינטלקטואל
היהודי — ממגילת הקלף ועד האינטרנט ,תוך שהוא מחדד
את המחלוקת הגדולה בין החלומות הציוניים השונים,
שגרמו לציפיות נסתרות ובלתי מתואמות ,ועל כן לאכזבות
גדולות בין כל החולמים .הרעננות שהספר מציע נובעת
מהגישה ההומוריסטית ונטולת יראת הקודש שאיתה ניגשו
אל הטקסטים היהודיים המקודשים והציעו לנו את התנ"ך
החילוני .אילו ישבה עדיין הסנהדרין הגדולה ולו דעתי הייתה
נשמעת הייתי ממליצה לכלול את הספר "יהודים ומילים"
בקורפוס ספרי המשנה .שכן מדובר בטקסט חריף של צמד
גאונים מהסוג המסורתי השנון והחד ,שלא רק שהם סופר
והיסטוריונית ,אלא עוד עומק מוסיפה העובדה שהם גם אב
ובתו.
דליס
שריקה
"שריקה" — שירים מאת חמוטל בר־יוסף,
הקיבוץ המאוחד-ריתמוס 96 ,2014 ,עמ'
ס
פר שירים זה ,בהבעתו הפואטית ,מדווח על חוויות
אישיות של המשוררת .זיכרון בית המוצא ,בו היו
דפוסי התנהגות ודפוסי תרבות נוקשים ,שהכתיבו את
ימי הילדות ,מועבר באיזו נוסטלגיה מחודדת ,כמו שימוש
בדימוי העפרונות המחודדים בעמ' " :44בעפרונות מחודדים/
בצבעים עדינים ועזים /שנים לשנים /מציירות אדם /.מקיפות
אותו במסגרת זהב /או כסף ,או עץ ומסמרים ".../.המסגרת
לתקופת החניכה של הילדה שנדרשה להיות “COMME
”IL FAUTאופפת אווירה של עימותים פנימיים נוכח
האיסורים ,החובות והמטלות .גם השכול שתקף את הבית
הוסיף לקדרות ולעצבות .השיר המודפס על השער האחורי,
והפותח את הקובץ ,מבטא את ההתמודדות של הילדה
נוכח המציאות הביתית" .לשרוק ,ללעוס מסטיק ולדבר
בשגיאות /אסור היה לי ,בת של מורה וגננת /בבית אומלל,
שכול ,מקולל /.התנדבתי אפוא לשאוב נפט מן הפח הגדול
לבקבוק[ /להבעיר את הפרימוס ,לחמם את הדוד במקלחת
— /נחוץ נפט יום־יום] ,ותחת חסות חריקות קורעות עור
התוף /... /כיווצתי שפתיי ונשפתי /.את הלחיים ניפחתי
בכוח /גם עיניי התנפחו ויצאו מעורן ".דפי היומן נפתחים,
המשוררת משתהה בתוך מימד התרשמות סובייקטיבי,
ומביאה את האפילוג שלה ,של המתבגרת שמצאה פתרון
לסביבה הקפדנית ,בסוף השיר" :כן ,במחתרת ,למדתי
לשרוק /על הכול /בקלות".
אותה פריקת עול מומחשת דרך דימוי הציפורים ,שחוזר
בוורסיות שונות לאורך דפי הספר .עמ' " :9לא אכפת לי! לא
אכפת לי! לא אכפת לי! /מצטפצפות הציפורים ,מתנערות,
שרות /,מאחורי התריס עם שחר //.בבקשה ממך ,למד
אותי להצטפצף יחד איתן /אחרי לילה שלם של חלומות/
על מריבות ומלחמות ".הלילה הארוך מחזיר אל התודעה
תקופות של עימותים ,והרצון שמתגבש בתפיסתה הוא
להתנער ,ומעניין כי הבנייה החדשה מבוקשת כשהיא בליווי
ולא ב־'אני' בודד ,כי הציפורים מתפקדות בצוותא ,כחלק
מכלל ,לא כל אחת לעצמה.
צפצוף הציפורים הפך לשריקת חירות ,פעולת השריקה
משחררת אוויר ,כל הספחים הלא רצויים ,שנאגרים בבטן,
נשלחים ונבלעים בבלתי נראה — האוויר.
בהמשך המחזור נאמר" :לא עוד אחסר /.לא עוד תמרוריי
מנסרים בי /.לא בסנוורים /אדדה אחר משכוכית העדר /.לא
בין גדרות אבוא /להישרט".
עדיין המשוררת דבקה בדימוי הציפורים ,אך היא סוטה
לרגע אל מסלול הקרקע ,במודעות לארציותה ובהבנת כוח
המשיכה ,והיא מדווחת על שהיית האינדיבידואל בתוך עדר,
נתקל בגדרות .הציפורים יכולות לדלג מעל הגדר ,אך היא,
הדמות האנושית ,בחסות העדר ,תדע להישמר משריטות
הגדר.
ובעמ' " — 11בסבך הגדר"" :בסבך הגדר החיה ,החונקת/
מהבהב ציוץ חרישי של ציפור אחרת /שאינני יודעת את
שמה /.מה שמך /,ציפור קטנה לא מוכרת? /היגלי ,היגלי
נא /,ציפור מסתתרת!"
ואולי זו היא הציפור האחרת ,שעדיין בתהליך לקבלת
זהות חדשה.
השיר זיכרון ,בעמ' " :22שם נעלמתי להם /,שם נבלעתי
בלא הקריר /.מתחת למיטת הברזל של הוריי /על רצפת
הקרשים המגרדת /חדלתי להיות ,נעצמתי ,רק /ניחוח
תפוחים חמצמץ בתלתלי אבק — /שם שריתי עם ארגזי
הפרי /,שרועה במקום שהטריות נשמרת לתמיד — /שם
נשמתי את ההעדר המתוק /.שם שתקתי את ליבי מדפוק//.
מי נחסר? מי נסער? /מי מנחש־מגשש בדהרה /את קיומי
הנסתר? //מה רב התימהון! /בזחילה על ארבע /הולדתי את
עצמי אל הוריי /שלא חיפשו אותי בכלל /,הרמתי את הראש/
והייתי את אשר הייתי /.כמעט בת שלוש ".הבחירה להתמקד
בגיל כל כך צעיר כדי לבטא את תסמונת האישיות השולית,
חוסר חשיבות של פרסונה ,יכולה להתפרש כתמוהה .מה
לילדה בת שלוש ולערך עצמי .באופל ,מתחת המיטה ,נמצא
אתר נעלם ,אם הילדה מרגישה נעלמת ,בלתי רצויה ,אז
לפחות תלך לאתר מתאים ששם אולי תיפסק חיותה .ודווקא
משם ,מה־'אין־כלום' ,באה ויטליות ,ריח התפוחים — מסימני
הפריחה ,שדבק באזור ,גם אם הוא מהול באבק היום־יום,
מפיח הרעננות .הילדה רצתה שיכירו בקיומה ,היא יזמה אקט
הרואי ,נועז — היעלמות .כמה צורב היה הגילוי שכלל לא
נחשבה כנעדרת ,כמה עלבון נאגר בתחושה.
הנסתר מן העין מופיע גם בשיר בעמ' ,23כאן מדובר
בפתקים קטנים ,במחוות אישיות ,ב"מזכרות" שמוצפנות
באיזו תיבת זיכרון ,בפינת 'יזכור' ,של דברים משמעותיים,
של עמודי דרך" .הפתקים הקטנים ,הלבנים /,כתוב בם
"אוהב" /שמורים אצלי במגרת התכשיטים /יחד עם שיני
החלב הקטנטנות של הילדים /ועם תיק התפילין של סבי/,
שריד יחיד של משפחתי בגולה /,שנבדק ונפסל לשימוש".
רובד תימתי נוסף בספר זה ,הוא מרכיבי המסורת
היהודית :השבת ,יום כיפור ,תיק תפילין ,שפת היידיש —
אלה מובאים מנקודת תצפית משפחתית פרטית.
עמ' " — 10ערב שבת"" :עכשיו היא מגהצת בעדינות
את השמיים /שיצאו מקומטים לגמרי מתוכנית כביסה
שגויה /ונאנחת :כתמי דם ,זיעה והפרשות אחרות /לא
ירדו לגמרי /.היא מתיזה דמעות ומתחננת" /:לא בשבת,
בבקשה" ,והכתמים נשמעים ,נעלמים /.עכשיו היא מניחה
את השמש /במקומה ,כמו מגהץ הפוך על צידו /,מקפלת
את השמים /,מצלצלת לילדים לומר שבת שלום /,ומדליקה
נרות".
השבת מקודשת ,משהו מנקה ומטהר את האווירה .כל
ההתחשבנות עם מרכיבי החיים נעצרת ,וכמו ב"שמלת השבת
של חנה'לה" ,מתנקים הכתמים .כמה יפה המטאפורה של
השמש שהיא המגהץ שנח על צידו כאשר יורד היום ונכנסת
השבת .הוא בהשהיה ,יחזור למחרת וימשיך בפעילותו.
השירה בספר זה מספרת סיפורי משפחה אינטימיים.
הטוב והרע יוצאים אל האור ,למען הכותבת ועל מנת לקבל
כוחות בתוך היעדר .המטפוריקה מרשימה ,והיא בונה את
ההיגד האישי .גם הכריכה נקייה ומשתתפת במסר הזכות
והאמינות .השירים בנויים לתפארת .כל שיר חודר אל הלב
ואל הדעת .מיומנות הכתיבה מאוד מורגשת .זוהי כתיבה
אישית עם קודים פרטיים .מאוד התחברתי אל שירי הספר
בשל כנותם.
39
הרצל ובלפור חקק
טניה הדר:
בודדה במועדה בשירה העברית
ה
משוררת טניה הדר הלכה לעולמה — ועתה יצא
שיריה "שיר מעלות חרוך" ,והיא לא זכתה
לאור ספר ֶ
לראותו.
הבית השרוף /טניה הדר
ְמ ֻח ֶּתלֶ ת ֲע ָר ֶפל /נִ ְס ֶּת ֶרת ְּכ ָה ִריםֲ /ע ַדיִ ן צוֹ ָפה ִּביִ ,א ׁ ּ ָשה
ַאלְ מוֹ נִ ית לְ בֵ יתַ /ק ְתרוֹ ס
־מ ְקלָ ָט ּה ַה ַחי /לְ ֵעת ׁשוֹ ָאה /נֶ ֱא ֶחזֶ ת
ִא ׁ ּ ָשה ָר ָצה לְ ִמ ְט ָּב ָח ּה ִ
ְּב ִס ֶיר ָיה
ַמ ֲחזִ ָיקה ְּב ַמ ְד ֵרגָ הְּ ,כמוֹ ְּב ׁ ַשד ַחיַ /מ ֲחזִ ָיקה ,וְ ֶה ָע ָפר נוֹ ֵפל ַעל
ּ ָפנֶ ָיה...
ַה ֶח ֶדר ִמ ְת ַמ ֵ ּלא ַאט ַאט ֵא ֶפר ַחי ו ְּד ָמעוֹ תִּ /כ ְפנֵ י ָסבָ ִתי
ַה ְּמנֻ ָ ּקבִ ים ְּבכַ דּ ו ֶּר ָיה.
(מתוך הקובץ "בארצות החיים")1992 ,
שיר זה של טניה הדר מאפיין את הפואטיקה שלה ואת
העולם הרוחני שלה .הוא מתעתע בנו במעבר בין אז לעכשיו.
מדמים לעצמנו שמדובר בשיר שמתרחש
בקריאת השיר אנו ַ
בימי בית שני ,בימי החורבן של ירושלים ושריפת בית
משפחת הכוהנים קתרוס .היא מתמקדת בדמות האישה,
שניסתה לשרוד בתוך השריפה הגדולה ,והניסיון לא ָצלח.
בחפירות נמצאה רק הזרוע של הצעירה ,שניסתה להימלט
מן הבית .דמותה של הצעירה המנסה להיאחז בחיים קרובה
ללִ ּבה של המשוררת:
ְמ ֻח ֶּתלֶ ת ֲע ָר ֶפל /נִ ְס ֶּת ֶרת ְּכ ָה ִריםֲ /ע ַדיִ ן צוֹ ָפה ִּביִ ,א ׁ ּ ָשה
ַאלְ מוֹ נִ ית לְ בֵ יתַ /ק ְתרוֹ ס
צל השואה מלווה את שיריה מראשית צמיחתם ,כבת
הדור השני לשואה .טניה חיפשה בתוך הקיום היומיומי את
הפשר עבורה
סימני השריפה ואת משמעות החיים ,את ּ ֵ
לשארית ּ ְפלֵ יטה .באופן עקבי הלכה בשיריה מן החושך
כבת ֵ
אל האור ,עיצבה עולם ייחודי לה .למרות שלא פעם זיהו
אותה עם קבוצה ספרותית זו או אחרת ,היא הייתה בודדה
במועדה.
מבקשת את סימני השריפה
40
"שיר מעלות חרוך" נועד להיות ספר מסכם של שירתה ,והיא
לא זכתה לראותו .לא פלא שהשיר המציג את הפואטיקה של
הספר נושא את שם הספר ומבטא את החיפוש אחר סימני
השריפהְּ :
"בתוֹ ְך ׁ ִשיר ַמ ֲעלוֹ ת ָחרו ְּךְ ּ ,פנִ ִימי /עוֹ ֶמ ֶדת ִא ׁ ּ ָשה/
— — — ִהיא עוֹ ֶמ ֶדת מ ּולִ י וְ ׁ ָש ָרה"...
כדי להציג את הפואטיקה שלה ,בחרנו באופן לא מקרי
לפתוח בשיר "הבית השרוף":
השיר מתרחש בירושלים ,וכאן ירושלים של בית שני היא
בעת מצור וחורבן וגם ָה ֶריה נסתרים הם בעת מצור .האישה
הקדומה מבקשת חיים היא ,כשהבית שׂ רוף והמוות מתקרב.
לאן היא רצה? למטבח .המשוררת מגדירה את המקום:
"מקלטה החי":
־מ ְקלָ ָט ּה ַה ַחי /לְ ֵעת ׁשוֹ ָאה /נֶ ֱא ֶחזֶ ת
ִא ׁ ּ ָשה ָר ָצה לְ ִמ ְט ָּב ָח ּה ִ
ְּב ִס ֶיר ָיה
כדי להיאחז בחיים ,האישה הנסתרת מן ֶהעבר "נאחזת
בסיריה" .אנו רגילים מן התנ"ך לצירוף "נאחז בקרנות
ָ
המזבח" .אחיזה בסירים היא אחיזה בחיים הרוחשים של
ַ
המטבח ,כהתגרוּת במוות המתקרב.
הכול סוגר על האישה הקדומה המבקשת חיים ,והיא
המצור
שבה אל העפר .אין היא יכולה עוד לעמוד מול ֵאיל ָ
המחריב את ּ
הבית ומול האש השׂ ורפת הכול:
ַה ֶח ֶדר ִמ ְת ַמ ֵ ּלא ַאט ַאט ֵא ֶפר ַחי ו ְּד ָמעוֹ ת
לכאן נוסף הפעם המוטיב ֵמהסיפור הידוע "חנה'לה
ושמלת השבת" ,המוטיב של שׂ מלת השבת ֶשכּ ולה טוהר
הפחמים .כפי שחנה'לה
ולובן והיא נחרכת ומתפחמת ַ ׂ
משק ּ ֶ
ִמיטהרת מן הפחם ,גם המשוררת העומדת בהר הבית חשה
השיבה מן התופת ,ההצלה מן התופת .לכן היא
את מוטיב ִ
מסכמת את דמותה בחמש מילים:
יַ לְ ָדּ ה יְ הו ִּד ָ ּיה ׁ ֶש ִ ּנ ְ ּצלָ ה ִמן ָה ֵא ׁש
חיפוש מתמיד אחר משכן השירה
עיצוב הדיוקן — תפארת חקק
והאפר רוחש וחם ,והוא "אפר ַחי".
הכול נשׂ רף והופך לאפרֵ ,
לא פלא ,אפוא ,שהוא מלוּוה בדמעות של נשׂ רפים .וכאן
באה הפואנטה:
ִּכ ְפנֵ י ָסבָ ִתי ַה ְּמנֻ ָ ּקבִ ים ְּבכַ דּ ו ֶּר ָיה
המראה של האישה הקדומה מחזיר את המשוררת לִ דמות
ֶ
במקום סגור ,ומטר כדורים מנַ קבים את פניה.
ָסבָ ָתה הנלכדת ָ
שני הבתים השרופים הופכים לבית אחד ִעם גורל אחד:
האשה הקדומה מתה בבית השׂ רוף ,וגם ָסבתה של המשוררת
מתה מכדוּרי הקלגס הנאצי .ושתיהן מתות בבַ ית אחדַּ ,
הבית
מידי
של הגורל היהודי המר ,שבו נלכדו יהודים בכל הדורותֵ ,
אלה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכַ לותנו" .וכאן בשני
המקרים לא היה מי שיציל את הנשים הללו מיד הפורעים
וההורגים.
שיר זה מבטא את עולם הנושׂ אים של טניה :משוררת
המחפשת את מקומו של היהודי בעולם ואת הגורל היהודי
בכל הדורות .כדי לתת מבט עומק על השיר הזה ,מעניין
לקרוא שיר אחר של טניה הדר ,שהוא כמו ֶהמשך לקודם ,ובו
מדברת הדוברת השירית על עצמה:
ומי אני /טניה הדר
ו ִּמי ֲאנִ י?ֲ /אנִ י ׁשוֹ ֶאלֶ ת ַע ְצ ִמי /מוּל ַהר ַה ַּביִ תִ /מי
ֲאנִ י?ְּ /ב ִ ׂש ְמלַ ת ַה ׁ ּ ַש ָּבת ֶש ִּלי /,יַ לְ ָדּ ה יְ הו ִּדּ ָ ּיה ׁ ֶש ִ ּנ ְ ּצלָ ה ִמן
ָה ֵא ׁש — — —
היהודיָ ה הקדומה,
כאן המשוררת כמו ממשיכה את גורל
ִ
שנשׂ רפה בבית השׂ רוף.
מאפיין אחר לפואטיקה של טניה הדר — מלבד התנועה
המתמדת בין דמויות ובין זמנים — הוא המעבר המתמיד
במ ַנעד ַּ(בסקאלה) שבין קודש לחול .משאת נפשה — להגיע
ִ
אל הקודש ,להתקדש במשכן השירה.
המשכּ ן הוא סמל הקדושה ,והנה שיר ֶשלה ,שבו הדוברת
ִ
השירית לשה את המילים במחוזות הקדושה ויודעת לנַ תב
את הקדושה לתוך הפריזמה האנושית ,לתוכֵ נו ,לתוכָ ה.
במקום משכן /טניה הדר
ו ָּמה ֶא ֵּתן ֶ /את ָענְ יִ י ֶ /את נִ ּו ּולִ יֶ /את ְּב ִדידו ִּתיִּ /ב ְמקוֹ ם
ִמ ׁ ְש ָּכן וְ עוֹ רוֹ ת ְמ ָא ָדּ ִמים ו ְּת ָח ׁ ִשיםְ /...מ ׁ ַש ֶּב ֶצת ֶאת ּ ְפנִ ַימי/
חשן...
ֶא ָחד ֶא ָחדָּ /ב ֵאפוֹ ד ּובַ ׁ ֶ
אכן ,זו מנחתה הדלה של המשוררת שעושה דרכה בענווה
בעולם השירה העברית.
המשכּ ן מבטא פנימיות של כוח ,של אמונה — וכאן בשיר
ִ
בשפל
של טניה ,היא מאצילה ומרוממת את הקיום החומרי ֵ
ַּ
במשכן השירה.
דלותו למדרגת משכן .כמשוררת היא ֵשרתה
יש בכוח המלים והשיר להעניק ממד של חיים רוחניים עילאיים
לדרגות החומריות הנתפסות כנחותות ,גם לעוני ולבדידות.
גם ַ
זוהי קריאה לאדם להתעלות רוחנית :יש באדם יכולת
לבנות משכן משלו ,משכן שמבטא את עליונות הרוח שבו
על הרבדים הנגלים.
המשוררת היא זו שמשבצת את הקיום הפשוט בתוך
מקדש־מעט ,רם ונישׂ א.
במבנה שירי זעיר ,שכל כולו שורות קצרות ושבורות,
ּ
בחובה התמודדות
הצליחה טניה הדר לעצב יצירה שאוצרת
עם המתח שבין קודש לחול ,הפנמה של ממד
ראינו בשיר על הבית השרוף אמפתיה עם יהודייה
אלמונית ממשפחת הכוהנים קתרוס בימי בית שני .אך יש
שהיא הולכת בעקבות דמויות מקראיות:
41
רות /טניה הדר
רוּת לוֹ בֶ ׁ ֶשת ִּבי צו ָּרה ׁ ֶשל ְּכ ֵאב
ובבית שניּ :וכְ מוֹ רוּת מוֹ ֶעכֶ ת ֶּבכִ י,
ְרגָ ִעים ֲחר ּוכִ ים ֵא ֶ ּלה ׁ ֶשל ִמ ָיתה
ירון אביטוב
אינסט aבייב
שרון דותן" ,אינסט aבייב",
טוטם 207 ,2014 ,עמ'
ובבית האחרון:
זָ ָהב ֵּבין יָ ַדיִ ְךֵּ ,בין ְּכ ֵת ַפיִ ְך,
ְּבגוֹ ן ְ ׂש ָע ֵר ְך ׁ ֶש ִה ְת ַא ֵדּ ם כּ ֹה
ִּב ְ ׂשדוֹ ת ֵּבית־לֶ ֶחם
בבית הראשון של השיר על רות ,הרגעים נתפסים כקיום
של סבל ,כאב ובדידות ,והם עוברים תהליך של עילוי רוחני.
המעדנת ,המאצילה .השיר
הכול כּ מוּס בתוך הפנימיות
ַ
ומק ּבל גוונים
מתאר ברגישות את התהליך ,והוא מסתיים ַ
אודם ,גוונים שרומזים הן לאותו ִמשכּ ן פנימי,
של זהב ושל ֶ
הן למלכוּת — והן לָ אודם שיתגלה בעתיד ִּבדמות דוד.
לפנינו בשיר מתח בין קטבים .מצד אחד הקיום החומרי
הקשה:
ח
תירה נגד הז'אנר עשויה להאציל לרומן שנכתב
בכישרון ועוסק בנושא הקשור למערכת החינוך ,גוון
מיוחד .לכך בעצם חתרה שרון דותן ,שהצליחה להעמיד רומן
המציג את הפדגוגיה הישראלית על כל אורותיה וצלליה,
ובצורה שאולי לא תמיד מחמיאה לה ,אבל משקפת מציאות
שאי אפשר להתעלם ממנה.
מוּל ָאבְ ָדנֵ ְך ,מוּל ְּב ִדידו ֵּת ְך
ובקצה המנהרה האוֹ ר הרוחני הנשׂ גב:
זָ ָהב ֵּבין יָ ַדיִ ְךֵּ ,בין ְּכ ֵת ַפיִ ְך,
ְּבגוֹ ן ְ ׂש ָע ֵר ְך ׁ ֶש ִה ְת ַא ֵדּ ם כּ ֹה
ִּב ְ ׂשדוֹ ת ֵּבית־לֶ ֶחם
42
ההתקרבות של הכותבת לעולם הקדושה ,מטמיעה חומר
ָּברוח .חוויה זו של התעלות יוצרת תחושה של שבירת
מחיצות ,של היטמעות הזמנים .בשיריה של טניה הדר אנו
נסחפים כבמטה קסם אחר המסע הפנימי ,הולכים לאן
שהולכת הנפש .שירת המשוררת צורפת ו ַּמתיכה הכול
השירה ,והכול מוטמע בה,
באותה אלכימיה מיוחדת של ִ
בחייה" :זהב בין ידייך ,בין כתפייך".
בשירתה,
ָ
ָ
מצד אחד ,נצרב בה גוון של מלכות — ובה בעת ציוּן
השם שׂ דות בית לחם ,נותן לכול משמעות של שדות ָק ָמה
מבשילים :שיר שכל כולו האצלה של עולם גלוי ,שירת היופי
והעולם הנסתר.
חכמינו אמרו :אין עושים נפשות לצדיקים ,דבריהם הם
זכרונם .המשוררת טניה הדר הותירה אחריה מורשת שירית
לש ֵמר אותה לדורות הבאים.
ייחודית ,ועלינו ַ
"אינסט aבייב" עוסק בבית ספר ישראלי טיפוסי מאוד,
בכיתה ישראלית טיפוסית מאוד ,כיתה ט' ליתר דיוק ,במקום
ישראלי טיפוסי מאוד ובשכונה ישראלית טיפוסית מאוד,
המהווה מיקרוקוסמוס של פצעי החברה הישראלית .אז נכון
שאפשר לטעון שהעיר הרצליה ,שבה מתרחש הרומן היא
לא השיקוף הכי טיפוסי של החיים הישראליים ,שכן היא
מצטיירת לעיתים כיאפית צפונבונית יותר מערים אחרות
בגוש דן ,אבל דותן משכילה להציג את הרצליה ואת בית
הספר הספציפי שבו מתרחשת העלילה כסיפור כמשל.
ובמקרה של בית הספר ההרצליאני הוא חושף את הדרך
הארוכה שעשתה הציונות מאז מייסדה ,והאיש שעל שמו
נקראת העיר שבה מתרחש הסיפור ,ועד ימינו .ואם תרצו,
אין זו אגדה .כל מה שמסופר ברומן הוא כנראה שיקוף
המציאות שבה מתנהלים בני הנוער בימינו ,מציאות שפוצעת
אותם ופוצעת את הוריהם ולהיפך.
מלבד המיקום הלא מקרי של בית ספר כמשל דווקא
בהרצליה ,הרומן של דותן מכיל סמלים ישראליים וצבריים
טיפוסיים אחרים כמו פרי ההדר (הדרים הוא שם השכונה
שבה מתרחש הסיפור ,וכל שמות הרחובות מייצגים את פרי
ההדר) וצמח הצבר ,שאליו מתעופף אחד התלמידים מידי
האב הכועס ,אבל הקורא לא ייעקץ מהקוצניות של הרומן,
אלא דווקא יחכים ממנו וייהנה מקריאתו.
בכיתה "לדוגמה" שתלמידיה מככבים ב"אינסט aבייב"
אפשר לפגוש את כל רבדיה של החברה הישראלית ,הטובים
והטובים פחות .ה"טובים" מיוצגים על ידי חבורת צעירה של
מוסיקאים ,שיש אידיאולוגיה מאחורי המוסיקה והמעשים
שלהם ,והרעים הם בעצם הרעות ,מלכת הכיתה וחברותיה
שמתאנות לתלמידות החלשות יותר .הרומן של דותן מעמת
בנים מול הורים (ההורים נוטשים את ילדיהם) ,ישראל
הראשונה מול ישראל השנייה (הגם שהספר מתרחש בשכונה
יוקרתית בשוליה מתגוררים משפחות מצוקה) ,ישראל של
פעם מול ישראל של היום ,הציונות של פעם מול הציונות של
היום ,העיר היאפית מול הקיבוץ בעל הערכים (המוסיקאים
חולמים לעקור לקיבוץ שדה בוקר ,ושם להגשים את עצמם).
גם ההורים ברומן הם דמויות מייצגות :אחד האבות מייצג
את מלח הארץ ואילו אב אחר את הטייקונים .ואילו בית
הספר מייצג בצורה זו או אחרת את התיכוניים או חטיבות
הביניים של ימינו .נוטים להשתיק מספר מקרי התעללות
חמורים המתרחשים בין כותלי בית הספר ,שבהם חבורת
בנות אלימה מטילה את חיתתה (זוהי חלק מהחתרנות
ברומן :הבנות הן האלימות ,הבנים הם בחלקם רכי הלבב) על
כל השאר .ההשתקה והטיוח מאפשרים למנהלת בית הספר
לשמור על משרתה .אבל תמיד יש אמיץ תורן ,שמוכן לצאת
נגד כל העולם ולהיאבק לביעור האלימות ,גם כשהוא יודע
שהוא ובתו ישלמו על כך מחיר.
דותן מגלה ב"אינסט aבייב" שהיא עם היד על הדופק
וחשה את בני הטיפש־עשרה .היא רקחה רומן רהוט ,שמיטיב
לעצב דמויות משכנעות של בני נוער .גם העיצוב של דמויות
המבוגרים הוא מוצלח ,ואפשר ליהנות לא רק מערכו
הספרותי של הרומן אלא גם מערכו החינוכי .החתרנות של
"אינסט aבייב" מחד ושיקוף המציאות מאידך הופכים אותו
בעיניי לספר העשוי לדבר אל בני נוער ומבוגרים כאחד .הוא
נושא בכנפיו מסר חשוב למורים ,הורים ותלמידים ,ומשום
כך ,העולם שמתואר בו ראוי שיהפוך לנושא לדיון .אם זו אכן
המציאות השוררת כיום בין כותלי בתי הספר ,ולא מדובר רק
באלגוריה ,אז כדאי מאוד שבתום הקריאה מערכת החינוך
הישראלית תפיק גם את הלקחים .
ד"ר לימור שריר*
הרהורים על ייעודו של רופא
"ה ֶדּ ֶבר" מאת אלבר קאמי
בהשפעת ַ
ל
פני זמן מה העלתה
התקשורת למודעות
הציבור את גישתה של
לשכת האתיקה בהסתדרות
הרפואית שסירבה לאסור
לחלוטין על רופאים
להימנע מלטפל בנשאי
HIVכשדווח" :בלשכת
האתיקה של ההסתדרות
הרפואית נמנעים מהנחיה
גורפת המחייבת רופאים
לטפל בנשאים ,והיו"ר
הבהיר :לא ניתן לקשור
את הרופא בשרשרת
למטופל" .כתוצאה מכך נפתח דיון נרחב בקרב רופאים
וחוקרים העוסקים בנושא שתוצאתו הניבה פרי ,וההסתדרות
הרפואית גיבשה החלטה שלפיה על הרופאים חובה לטפל
בנשאים וחולי איידס.
ברומן "הדבר" שנכתב ב־ 1947מעמת קאמי (1913
אלגיר 1960-צרפת) בין הדרכים השונות המובילות
למשמעות הקיומית .הרומן מתרחש בעיצומו של מצב
קיצוני ,בו סכנת מוות מרחפת על תושביה של העיר אוראן
שבאלג'יריה עקב התפרצות מחלת הדבר .אפשר להצביע על
הגשמתו של הרעיון האקזיסטנציאליסטי ברומן באמצעות
ההכרה באבסורד ,דהיינו בהעדר הסיבתיות לפרוץ המגפה
— ההתמסרות הטוטאלית למאבק בה .ניתן לפרש את הרומן
של קאמי ,תוך שימת דגש שהעלילה ממוקמת במסגרת
ההיסטורית של מלחמת העולם השנייה ,והדיכוי הנאצי
בצרפת שקאמי נמנה על מתנגדיו — כאלגוריה לשואה
כאשר האירועים מעוררים אסוציאציה לכיבוש הגרמני.
ניתן לפרש את סכנת המוות כסמל למצב משברי בו נתונה
* ד"ר לימור שריר :רופאה וסופרת .מרכזת קורס ספרות ורפואה
בפקולטה ע"ש סאקלר — אוניברסיטת תל־אביב.
43
44
האנושות כולה כאשר ההתמודדות עמה חושפת לפני
הקורא את השקפת עולמה של קבוצה נבחרת של תושבים.
הדמות החשובה ביותר ברומן היא דמותו של הרופא — ד"ר
ברנאר רייה .הוא הראשון לברר את פשר הופעת העכברים
המתים ברחובות אוראן .הוא מזהה את המגיפה ופותח
בפעולה משולבת של ניסיון להדבירה בעזרת גיוס אנשים
למשימה ,ובמקביל טיפול בקורבנותיה .הגשמתו את הרעיון
האקזיסטנציאליסטי היא בהכרתו את היעדר הסיבתיות
לפרוץ המגיפה (הכרה באבסורד) ,ובהתמסרותו הטוטאלית
למאבק כנגדה (המרד באבסורד) .בעיניו "ההתרגלות
לייאוש גרועה מהייאוש עצמו ".בעיניו ,רק "משוגע ,עיוור
או פחדן יכול לראות את הסבל והמצוקה שהדבר גורם,
ולהשלים אתו ".הוא מוכן לסכן את חייו בבואו במגע עם
החולים ,והוא עושה זאת מתוך מחויבותו המוסרית ,במה
שהוא רואה כאותנטיות הומניסטית .הצהרתו בדבר מעייניו
הנתונים לרצונו להיות אדם ,מסמנת אותו כגיבור האידיאלי
של הרומן ,אשר בחירתו בתבונה האנושית ובסולידריות
החברתית הביאה לסיום המגיפה.
ד"ר רייה מתואר כאדם צנוע ,אוהב אדם ,מעשי מאוד,
המפגין סולידריות אנושית ומתרחק מכל אידיאולוגיה.
הוא מעמיד את פעולת התיקון ,הריפוי והסיוע ,ומשתדל
שפעולה זאת תצמח מתוך נדיבות לב ולא מתוך קדושה או
פעולה הרואית ,כפי שהוא אומר" :לפי שעה יש חולים ואני
צריך לרפא אותם .אחר כך הם יחשבו ,וגם אני אחשוב ,אבל
הדבר הדחוף מכול הוא לרפא אותם .אני מגן עליהם כמיטב
יכולתי ,זה הכול".
רלוונטית בעיניי היא גישתו של ד"ר רייה אל הרופא
כאדם" :כל האנשים שמאחר שאין בכוחם להיות קדושים
והם מסרבים להשלים עם הפורענויות ,משתדלים להיות
רופאים .אין בי חיבה גדולה לגבורה ולקדושה .מה שמעניין
אותי הוא להיות אדם".
השקפתו הקיומית ,אשר ממנה עולה ההומניזם האקטיבי
שלו ,מתבססת על נקיטת פעולה כתגובה לסבל קונקרטי,
ולא כתולדה של עיקרון מופשט ,משמע העדפת האדם
על פני העיקרון .הוא חש אחריות על העולם שבו הוא חי,
ואחריות זו מניעה אותו במלחמתו במגיפה .הוא מתעלם
ביודעין מהסכנה לחייו הנובעת מטיפול בחולי הדבר מכיוון
שהטיפול בחולים מסוג זה נראית בעיניו מובנת מאליה
במסגרת חובותיו של רופא.
ד"ר רייה מתוודע אל הסבל האנושי במערומיו כאשר
האדם הוא חסר אונים מול האסון ,והאל שותק ואינו מושיע:
"אבל כיוון שהמוות הוא ששולט בסדרי בראשית ,אולי מוטב
לאלוהים שלא נאמין בו ושנילחם במוות בכל כוחותינו ,בלי
לשאת את עינינו אל השמים האלה שהוא שותק שם ".ריייה
אינו מוכן לסדרי הבריאה המעוותים והאבסורדיים ולתפישה
האנטי הומניסטית הזאת .הוא אינו נכנע לעולם שבו מתענים
ילדים ,הוא אינו מוכן להאמין להשקפות הפטליסטיות־
דתיות שלסבל יש משמעות מטפיזית.
(השקפות המובעות בספר על ידי הכומר פנלו — "גאולת
האדם" באמצעות הסבל שבמחלה היא ישועה שמימית .רייה
נרתע ממושג גאולה זה באומרו" :גאולת האדם היא מילה
גדולה מדי בשבילי .אני לא מרחיק לכת כל־כך .מה שמעניין
אותי היא בריאותו ,קודם כל בריאותו".
עולמו של ד"ר רייה ,מורכב מניסיונותיו להציל חיים
ומפעילות הריפוי והרפואה המונעת עצמם .בתחילת הרומן
מופיעות חולדות באוראן ,מספרן הולך וגדל ופגריהם
ממלאים את הרחובות והבתים ,ובה בעת מדווח על מותם
של תושביה .ד"ר רייה הוא הראשון לברר את פשר הופעת
החולדות המתות בעירו .הוא משער שמדובר בדבר על
פי סממני המחלה עליהם נמנים בין השאר הבלוטות
המוגלתיות והחום הגבוה והוא מתגייס מייד להילחם
במגפה .ד"ר רייה מכנס ועדה סניטארית שעליה נמנים ידידו
ד"ר רישאר ,ד"ר קאסטל שבהמשך יפתח נסיוב למחלה וכן
ראש העיר ונציגים נוספים של העיריה ורשות החוק .מוטל
סגר על העיר ,וד"ר רייה מאשפז את החולים בבתי החולים,
ולעיתים נאלץ לכפות אשפוז בעזרת רשויות החוק .עם
התגברות המגיפה פושטת בעיר חרדה גדולה .חלק
מהתושבים המיואשים מנסים לפרוץ את ההסגר ולברוח
מהעיר וניכרים מעשי ייאוש ,הסתגרות בבתים והתבודדות
כדי לא להידבק במחלה .מאידך אחרים מתגייסים לעזרתו
של ד"ר רייה ,ומוקמת קבוצת הצלה הרואה בעצם המלחמה
בדבר את ייעודה.
גישתו האקזיסטנציאליסטית של קאמי מיוצגת ברומן
באמצעותו של ד"ר רייה שעבורו העשייה היא החשובה ולא
דיבורים או ההתחמקות מהטיפול במגיפה .לאורך כל הרומן
הוא פועל כדי לעזור ולסייע ,למרות המצב המייאש ,גם
כאשר אין תקווה לפתרון וגם כאשר אין לו תרופה .בסופו של
הרומן מגיפת הדבר ממוגרת ,וחיי העיר חוזרים לקדמותם.
ד"ר רייה מבין שמאבקו במגיפה אמנם נחרץ ,אך יחד עם זאת
הוא מבין שמדובר במאבק סיזיפי כיוון שהניצחון על הדבר
הינו זמני ואינו מוחלט ,ולכן מתחייבת פעולה מתמדת.
תארו לעצמכם מה היה קורה אילו ד"ר רייה היה מוצג
ברומן כרופא המעמיד בראשית סדר עדיפויותיו את הפחד
להידבק מהמחלה והיה פועל בהתאם.
עמיחי שלו
קצה
על "קצה" ,מאת גלית דהן קרליבך,
זמורה ביתן 341 ,2014עמ'
ש
נים התרגלנו לקבל את הספרות שלנו חמורת
סבר ,כבדת ראש ,אקדמית ,מעונבת ,ותמיד נדמה
שהייתה חלוקה כזאת :אם אתה רציני ,אם אתה כותב על
נושאים רציניים (רצוי ,כמובן ,מלחמות ישראל ,פרעות
קישיניב ,השואה ,הדור השני לשואה ,קיבוצים וייסורים
אחרים) ,אז אתה סופר רציני ,ואם אתה מכניס הומור בכתיבה
שלך ,אז זה לא המקום ,לך לטלוויזיה או לבידור ,אנחנו כאן
"הצופים לבית ישראל" ,אל תפריע לנו!
זה כמובן לא מדויק ,כי תמיד הומור טוב הייתה לו
במה ,כבר בספרות היידיש ,אבל יש לא מעט סוגים של
הומור ספרותי ,וההומור של גלית דהן קרליבך ,כפי שבא
לידי ביטוי גם בספרה הראשון "אחותי כלה והגן נעול",
ובמיוחד בספרה החדש "קצה" ,הוא הומור של הווי ,של
אווירה ,הוא נמצא בתוך מחזור הדם של הדברים ,וכמובן,
כמו בכל יצירה הומוריסטית — מתחת להומור שלה
מסתתר עצב גדול.
"קצה" מספר את סיפורה של יסכה ,הדמות הראשית,
שתיינית שחייה הגיעו למבוי סתום ,עד שנכנס לחייה בחור
כריזמטי בשם אראל ,שסוחף אותה אחריו להרפתקה משיחית
ואידיאולוגית במדבר .מתי בפעם האחרונה דמות נשית
ראשית בספרות העברית הייתה שתיינית? איכשהו הספרות
שלנו אוהבת את הבחורות שלנו בדרך כלל מהוגנות במובן
הזה ,זה בסדר לשכב עם כמה גברים ביחד ,אבל לשתות יותר
משלוש כוסות? זה לא אסתטי ,זה לא קביל ,ובכלל ,את כל
העלילה וההווי של הספר אפשר בקלות לראות ולסווג דרך
משקפיים סטריאוטיפית ,אבל כשקוראים את "קצה" ,מבינים
שהוא עושה בדיוק את מה שספרות נכונה צריכה לעשות —
מפרק את הסטריאוטיפים ,ומראה מציאות מורכבת ,בעלת
לא מעט גוונים של אפור ,מציאות שאי אפשר לקטלג
ולסווג .במובן מסוים "קצה" לוקח אותנו לטייל בנבכי ישראל
אחרת ,שלפחות אצלי חסומה על ידי בועה מתמדת ,שרק
שברי חדשות וכן ,סטריאוטיפים חשיבתיים ,מכוננים אותה.
ואין דרך חזקה ונכונה יותר להכיר פיסות של ישראל אלא
דרך הספרות ,ולהבין שלמרות שמדובר במין יקום מקביל,
כולנו נולדנו באותו מפץ גדול ,עשויים מאותן אבני בניין
של החיים ,והחיים יכולים לקחת אותנו למקומות כל כך
שונים ,אבל עדיין משהו בנו יישאר מאוד דומה; איזה חוסר
שקט ,חוסר רצון להשלים ,איזו מועקה אינהרנטית ,או
אפילו חיפוש ,החיפוש המתמיד אחר משהו .חוסר השקט
הזה המניע אותנו קדימה ואחורה ולעבר התהום ולעבר כל
מקום ,ולעבר הכתיבה.
אבל זה לא רק הומור ולא רק שבירת סטריאוטיפים ,זה
איך שהכול נמהל ומתערבב יחדיו; לקרליבך יש גישה אחרת,
שאפשר לכנותה פראית ,שובבית ,מלאת חן וחסרת עכבות,
מה שמבדל אותה משאר הכותבים בני דורה .וזה כנראה הדבר
הכי חשוב ככותב ,לא עלילה ,עלילות טובות אפשר ללמוד
לעשות ולהשתפר ,ולומדים כמה תבניות ,כמה עקרונות
יסוד ,ולפעמים מצליחים יותר או פחות ,ולא דמויות ,אם כי
כמובן אין תחליף לדמויות מעניינות — זה הקול ,הבידול ,וגם
איזו תשוקה ,מין אנרגיה של תשוקה שנותנת הצדקה לכול,
וזה משהו שאי אפשר ללמד ,וקשה להגדיר.
"...כל בני האדם סבורים שחכמתם עולה כמה מונים על
זו של ההמונים — דהיינו כל בני האדם מלבדם ומלבד
עוד כמה מתי מספר אותם הם מאשרים בשל פרסומם
או משום שדעתם תואמת את דעתם ...קשה להם
להאמין כי אמנם יש רבים שהם חכמים כמותם .שהרי
את חריפות שכלם רואים הם מקרוב ואילו את זו של
אנשים אחרים רואים הם מרחוק".
תומאס הובס
מתוך הספר "לוויתן"
45
יחזקאל מוריאל
הקן המשפחתי מול
עולם משתנה
על ספרו של אלי עמיר "מה שנשאר",
הוצאת עם עובד 389 ,2011 ,עמ'
ה
46
סופר הנפלא אלי
עמיר זכה לאהדה
גדולה של הציבור בזכות
מרכיבים ייחודיים של
כתיבתו .הוא סופר חד לשון
היודע למהול את דבריו
בהומור דק המשובב את לב
הקורא .רוב ספריו שהכרנו
דנו בעניינים הנוגעים לחברה
הישראלית ,מאבקי התהוותה,
עליה וקליטה ,מלחמות
ישראל ויחסים עם שכנינו במדינות ערב ,אך כאן בספרו זה,
מורגשת תפנית חדה ושונה מנושאי כתיבתו הקודמים .כאן
עוסק סופרנו בנושא כה רציני שהוא לב ליבה של ההוויה
האנושית על כל מרכיביה ,מהות חיי אדם ,עם כל אפיקי
חייו הגשמיים והרוחניים .פילוסופיית חיים עטופה ברזים
אין סוף ,אשר מזכירה לנו את הכתוב בספר "קהלת" באשר
לעמלו של האדם.
דניאל דרורי ,גיבור העלילה ,איש המצליח בעסקים חובקי
עולם ,שותף בחברת נדל"ן גדולה ,הובהל לבית־חולים עקב
התקף לב פתאומי אשר היכה בו כרעם ביום בהיר .הוא מבין
שעליו לשנות את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה .מעתה
אסור לו לעשן ולשתות אלכוהול .בנוסף עליו לצמצם את
שעות עבודתו .הוא חש אכן שיש צורך לעשות חשבון נוקב עם
עצמו ,וכי אימתי אדם עושה חשבון נוקב עם עצמו ,אם לא אחר
איזה אירוע חורג אשר מטלטל אותו טלטלה נפשית גדולה?
אירוע קשה זה התרחש כשדניאל דרורי הגיע לגיל .53
הזוג ניצה ודניאל דרורי הם חשוכי ילדים ,אין בין בני הזוג
רגשות סוחפים של אהבה ,וכל קשר הזוגיות היה אך למראית
עין .לא פעם כשגברו הוויכוחים ביניהם חשב דניאל לעזוב את
הבית" :כמעט הייתי מוכן לעזוב את הבית ,אבל נזכרתי בפרדה
המרה מאביגיל" (עמ' .)18הפרידה ההיא מעכבת בעדו.
וכך מתוארת פגישתו הראשונה עם ניצה" :פגישתנו
הראשונה ,ריחה כניחוח של יין טוב" (עמ' .)19גיבור
העלילה ,רואה בניצה רעייתו ,כמעין קרש הצלה בים הגועש
של רגשות געגועים של אהבות בחרות משכבר ,כמו אותה
אהבה בוערת לאביגיל" :הודיתי למזלי הטוב על שצצה ככה
בחיי ,וחילצה אותי מגעגועי לאביגיל" (עמ' .)25אבל הוא
אינו שוכח את אהובת נעוריו .בתוך לבו פנימה ,הוא עורך
השואות בין הדמות של אביגיל ,אהובתו משכבר ,לבין ניצה
רעייתו.
בהיותו שוכב בבית־חולים הוא מתחיל להבחין בשוני
שבינו לבין ניצה ,מבחינת הגישה לחיים .הוא לא בנוי
למאבקים הציבוריים ,לא כן ניצה אשר מכלה את זמנה
וכישרונותיה למען דברים "תפלים"" :מבזבזת את זמנה
ומכלה את כוחה למען טובת הציבור" (עמ' .)51
הריחוק בין דניאל ובין רעייתו ניצה מתחדד מאז
שנתגלתה לו עקרותה .אך על אף הכול העדיף להישאר
במחיצתה" :אחרי כל טלטלות אביגיל ,היא הביאה לי נוחם
ומרגוע ,והחזירה לי את שמחת החיים .מצאתי בה אהבה
שקטה ,לא מטורפת ולא שורפת" (עמ' .)107
במיטת חוליו בבית־חולים תל־השומר ,הומים געגועיו
לאותם ימי נעורים בם היה ניעור עם שחר ,ובדרכו שואף
את ריחות השוק ,ומלוא אפו שואף את ריחות המאכלים
שנהנה מאכילתם בעבר" :כמה אושר היה אז ,אפילו
התפוחים המסוכרים בלֶ ֶדר ,ובפלפל עם החילבה והסחוג"
(עמ' .)119
ניצה עצמה הייתה שקועה בעניינים הקשורים לעבודתה,
ולא שתה את ליבה שהקשר בינו לבינה הולך ומתרופף,
בנוסף ,היא לא עשתה שום מאמץ להיכנס להיריון ,אף
ניסיונו של דניאל גיבור העלילה ,לשכנע את ניצה ,לאמץ
ילד ,לא צלח כלל .הוא היה משוכנע שכל המתחים שהיו בינו
לבין ניצה ,הם אשר הובילו למחלתו" :התנוון הלב שלי ואולי
מכאן מחלתו" (עמ' .)164
בתקופה קשה זו ,בה נמצא דניאל בבית חולים ,כשהוא
מהרהר באותה הזדמנות שחמקה מידיו ,לבנות משפחה
הראויה לשמה עם רעייתו ניצה ,גואים בו געגועיו לאהובת
ליבו מתקופת הבחרות.דמותה מרחפת מלפניו כענן קל
עובר .כמה חבל שלא ניתן היה למלט מפיה מילים נחרצות
של רצון לזוגיות איתנה" :עכשיו או לעולם לא ,הרי אין מקום
מתאים מזה ואין שעה מתאימה מזו" (עמ' .)188המפגשים
עם אביגיל הלכו והתמעטו" :מאז החלה בדיאטה ,לא רק
גופה שלה הצטמק ,אלא גם אהבתה" (עמ' .)195
דניאל חפץ לראות באביגיל השתקפות של מזיגה
רוחנית" :אהבה גשמית ורוחנית כאחת ,רציתי שיתקיימו
בתוכי שתיהן ביחד" .קשה היה לדניאל לקבל אי הבהירות
בהתנהגותה של אביגיל כלפיו ,מאחר שמדי פעם הייתה
מזכירה את שמו של דובי ,ומפליאה בשבח דמותו ובפאר
למדנותו ,כך שנותר דניאל ספקן לגבי המשך הקשרים שלו
עמה" :לא אחת נראה שאפילו אם אגיש לה את הכוכבים על
מגש — היא תבעט בי" (עמ' .)234
הנה ביום אחד בהיר ,מסרה אביגיל לדניאל את הידיעה
על החלטתה להינשא לדובי .דניאל נזכר בשירו של ביאליק
— "הולכת את מעמי ,לכי לשלום" ,אך בתוך נשמתו קינן
הרצון לתת דרור לרגשותיו ,ובסערת נפשו פנה לאביגיל
ואמר" :אל תעזבי אותי ...אל תלכי" (עמ' .)266אך לשווא
היו דבריו.
בהגיע רגע עזיבתו של דניאל את בית־החולים ,עולים
בליבו הרהורים לפתוח דף חדש בחיים ,שעיקרו הוא לנסות
לחיות באושר לאורך שארית חייו .הוא כמה להתחדש ,אך
הוא גם נזכר במאבקים של ניצה למען צדק חברתי ,בהזדהותה
עם תנועת הפנתרים השחורים ,אשר נקטעה בעיצומה של
מלחמת יום הכיפורים .עם שובו מבית־החולים הוא מוכן
ומזומן לפתוח דף חדש עם רעייתו ניצה ,וכן לרצות אותה
בכל הקשור להגשמת שאיפותיה .כשניגשו לעניין שיפוץ
הבית ,הרגיש דניאל שהוא עומד מותש מול שתי הנשים
שניצבו אל מולו — והפעם לא רק ניצה ,אלא גם האדריכלית
שמטפלת בשיפוץ" :קשה לעמוד בפני אישה עיקשת ,ועוד
יותר קשה לעמוד בפני שתים" (עמ' .)338דניאל נוכח לדעת
שכל ניסיון ללכת לקראת ניצה מוליך לכניעה לרצונותיה.
היא מבקשת לשנות הכול בבית — מהמסד עד הטפחות (עמ'
.)340
אכן הפרידה הסופית מניצה הייתה צפויה .אך כשפרידה זו
באה ,נוצרה בלבו חרטה על שהחמיץ הזדמנות לשינוי באופיו
ובאורח חייו אשר יכול היה למנוע את הפרידה .ההלקאה
העצמית הובילה את דניאל לחשוב שהוא כשל בדרך שבה
נהג ,כשלא יזם בעצמו את הרעיון שהגתה ניצה בעניין אימוץ
ילד .אך מה יועילו לדניאל ,גיבור העלילה ,כל ההלקאות
העצמיות ,כשהוא נמק כעת בבדידותו? פתאום הבזיק במוחו
רעיון לשוב אל אביגיל ,שמא אותה אהבה שהתעממה —
תתחדש .חשב ועשה — אך אביגיל כבר מבוגרת ,ואיבדה את
אותו חן שהיה לה מכבר .בעלה דובי הוא עתה שבר כלי,
חולה הנאבק על חייו — את העבר אין להשיב.
הספר מתאר מציאות אכזרית המשקפת מאבקי אדם
בחברה האנושית ,שעם כל רצונו לבנות קן משפחתי יציב,
לא צלחה דרכו .
סיגל גליל
דברים על ספרה של
סיד ֶרר
ד"ר יונה ֶ
בהשקת ספרה "מכאן ומארצות אחרות“
שירים ורישומים ,1999-2012
בית הסופר 30.4.2014
ב
ספר החדש של יונה
סידרר יש שירים
אישיים ,רשמים ,נגיעות
ברגעים שנחוו במקומות
שונים .הקול של יונה כמו
נע ברוח מרפרף כאיוושה
קלה ,ומעביר לנו את הדי
המחוזות שנחרתו בנפשה,
פעימות של זמן ,צבעים
שנרשמו בליבה.
מצוירות
החוויות
בהתבוננות מרוחקת כמו ממעוף הציפור ,כמו שטות יחד
עם הברבור הלבן שבשירה ,מחליקות בנהרות הזמן .והברבור
הלבן הוא יונה ,שגם לבשה לבן ,בשמלה מן המזרח עדויה
ברקמת חרוזים מעודנת.
שירתה של יונה זורמת ברוגע ,ובה בעת קופצנית,
מפרפרת ,ואוחזת ברגע כמו יונק דבש בצבעיו המרהיבים.
בין מילות שירתה ובין הקווים של רישומיה היפים ,מקפלת
יונה אשת הרנסנס ניחוחות של געגוע ,זיכרונות ומראות מן
העולמות הרבים שממלאים את הווייתה.
הקריאה בספר היא כמו מסע חלומי לארצות אהבתה,
ופגישות במרחבי אבק וזמן עם אהובי ליבה .בתוך התודעה
השירית שלה מתאחדים ומתערבבים גלקסיות ומחוזות
נפש .מילותיה והקווים של רישומיה ,משקפים בבואה רב
ממדית ,כמו יהלום רב צלעות ,כמו מנסרה שדרכה משתקפים
הצבעים היפים של הקשת מן האור הלבן.
בפן אחד של שירתה — משתקף המדע המדויק ,העיסוק
היומיומי שלה כמדענית וחוקרת .ככימאית־פיזיקאית בעלת
שם עולמי ,החוקרת את אנרגיית השמש ,היא מצוידת בכלים
אנליטיים להבנת המציאות ותופעותיה.
בפן שני — משתקף עולם האמנות ,הלא הם ציוריה
47
48
ורישומיה .עולם של אילוזיה ויצירה ,דמיון וזיכרון ,עולם של
נשמה יתירה שמנסה לשמר מזכרות של מקום ,נוף ,אנשים.
כמו גלים נושאי מזכרת.
בפן שלישי — נמצא עולם המילים וסימני הדפוס ,עולם
הלשון בשפות שהיא חוקרת ,בשירים שהיא כותבת ובתרגומי
היצירות הספרותיות שלה .עולם פואטי שמכיל גם כתיבת
פרוזה דוקומנטארית .הסיפור המשפחתי המרתק של חייה:
אישה שגדלה בקיבוץ ,והתבגרה יחד עם המדינה בצל השכול
הכפול על שני אחיה ,אשר ונפתלי ,שנפלו והוכרזו כנעדרים
במלחמת יום כיפור .סיפור אישי ,שמתחבר לנרטיב הלאומי
של מדינת ישראל .שבניה מקדישים את חייהם על מזבח
המלחמות ,והמשפחות כואבות וחוות את השכול יום יום .לא
רק בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל.
בפן רביעי — יונה כטיילת בעולם הגדול ,המתיירת ומשוטטת
בין תרבויותיו ,פוגשת את אנשיו וטועמת מקדירותיו.
כאשת רנסאנס יונה חיה במקביל בין כל העולמות —
חוקרת ויוצרת בהם .היא לומדת את סיפורי המקומות ביבשות
השונות ,בין מזרח למערב ,אליהן נושאות אותן רגליה.
בספר הזה ,יונה פונה לשני קהלי יעד :לבני שתי תרבויות
בני ארץ השמש העולה ,ובני הארץ המובטחת ,ארץ חמדת
אבות .בשיריה הכתובים בעברית וביפנית ,היא מזמינה את
הקורא הישראלי לחוות את המצלול של השפה היפנית
ולחוש אותה דרך האוזניים .ותוך כדי הגיית המילים הזרות
הכתובות בתעתיק עברי ,ניתן להתענג מן המפגש עם הצליל
של השפה ,ולקלוט משהו מן הסימנים המושמעים המסמלים
דברים שנסתרים מידיעתנו.
בכתיבתה המרוחקת ,נותנת המחברת טעימה מן
האסתטיקה היפנית המעודנת ,ומלמדת אותנו על יופיין של
המילים המועטות המחזיקות אוקיאנוסים של רגש ,באיפוק
ובמידה .כמו נגיעות מכחול בציורי דיו יפניים.
יונה סידרר ,המתגוררת ביבנה ,ועל גג ביתה מטפחת
קולטי שמש לאספקת החשמל בביתה ,ועוד מעבירה הלאה
לצריכת האנרגיה של תושבי המדינה ,מעניקה לקוראי הספר
חגיגת תרבות רב־ממדית .כמו קליידוסקופ של מילים ,של
צלילים ,של שפות ,של קווים ,וצורות ,של טעמים וצבעים
של מחשבות וזיכרונות ,של חלום ודמיון .דפי הספר נושאים
אותנו הקוראים למסע פרטי ואישי אל ימים ויבשות .בין
המילים מרחף איזה דוק ערפילי שמשאיר בסופו של דבר גם
חידות ,וכתבי חידות עם סימנים בלתי מפוענחים של אותיות
כתמי צבע מוסכמים שחור על לבן .כמו קואנים יפניים
שמשאירים אותנו סקרנים לפתרון הצופן המוטמן בהם.
תודה רבה ליונה על ספר מיוחד בנוף הישראלי ,הכתוב
בעברית וביפנית ,ומציע התענגות מיוחדת לקורא הישראלי
ולקורא היפני .הספר מהווה גשר תרבותי בין בני שני העמים,
ופותח חלון למזרח הרחוק כמו למזרח התיכון.
יונה סידרר נולדה בקיבוץ משמר השרון ,ומתגוררת ביבנה.
סיימה לימודיה בכימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית
בירושלים ,בעלת תואר דוקטור לכימיה ממכון וייצמן
למדע ,ומוסמך למינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב.
עבדה כחוקרת במוסדות מחקר ואוניברסיטאות בישראל,
יפן ,ארצות הברית ,איטליה ואנגליה .היא חברה בארגונים
ישראליים ובינלאומיים העוסקים במחקר ויישומים של
אנרגיית השמש לייצור חשמל.
במקביל לעבודתה המדעית יונה סידרר משוררת ,מתרגמת
ומציירת .היא פרסמה ספרי שירה בעברית באנגלית ,וספר
תיעודי על קורות משפחתה .תרגמה מאנגלית לעברית את
הרומן היפני "כר הדשא" מאת נאטסומה סוסקי ,ותרגומים
נוספים.
ספר זה "מכאן ומארצות אחרות" כולל רישומים ושירים
בעברית ויפנית .השירים ביפנית נכתבו כשיונה עבדה ביפן
(.)2010-2008
להלן שני שירים מתוך הספר:
ַּב ֲחזָ ָרה ֵמ ָארוֹ נָ ה ֶא ֶמ ׁשִ ,ט ְפ ֵטף ֶ ּג ׁ ֶשם.
לְ יַ ד ַה ָ ּנ ָהר ְּב ֶס ְסטוֹ ָקאלֶ נְ ֶדהִ ,ח ּ ַפ ְ ׂש ִּתי לִ ְראוֹ ת ֶאת ַה ַּב ְר ּבו ִּרים
ַה ְּלבָ נִ יםָ .ר ִא ִיתי ֶא ָחד.
ַּב ְר ּבוּר לָ בָ ן
ַּב ְר ּבוּר לָ בָ ן ֶא ָחד,
ָּכמוֹ נִ י,
ׁ ָשט ַּב ַּמיִ ם.
ַה ִאם יָ ָצא ּכוֹ כָ ב?
ֲענָ נִ ים ְמכַ ִּסים
ָאת ׁ ְש ֵמי ִקיוֹ טוֹ ,
לֹא יָ כוֹ לְ ִתי לִ ְראוֹ ת
ַה ִאם יָ ָצא כּ וֹ כָ ב?
יוֹ ם ִּכ ּפוּר —
ַה ִאם ִה ְס ַּת ֵ ּים?
ּ ַפ ַעם נוֹ ֶס ֶפת
ִה ְס ַּת ַּכלְ ִּתי לַ ׁ ּ ָש ַמיִ ם
ִמ ַּב ַעד לַ ֲענָ נִ ים
ָח ַדר אוֹ ר יָ ֵר ַח.
מו ָּטב.
עדנה מיטווך-מלר
פרס אוגוסט היוקרתי בשוודיה
לסופר יורן רוזנברג
טקס השקת הספר בחסות שגרירות שוודיה
בישראל בבית "עד "120בתל־אביב10.6.2014 ,
א
גודת הסופרים העברים מברכת את הסופר יורן
רוזנברג על ספרו המרגש והחשוב "עצירה קצרה בדרך
לאושוויץ" שראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים"
בתרגומה של הגב' רות שפירא מהלשון השבדית לעברית.
דומה שכל ספר הנכתב בימינו על השואה מוסיף נדבך חשוב
וחיוני להבנת האירוע הנורא ,שככל שחולפות השנים ,ואנו
מוסיפים להתעדכן ,הולך וגובר הצמא והרעב בקרבנו לשמוע,
להתוודע ,להכיר וללמוד בסוגיית האימה הבלתי פתורה הזאת.
רבים מהספרים שנכתבו על השואה הינם יומנים
ביוגראפיים,שלא נכון וראוי לשופטם במשקפת ספרותית
גרידא ,ויחד עם זאת ,ספריהם של טוביה ריבנר ,אסתר
אייזן( ,שנפטרה לא מכבר בבית הזה — "עד )"120ואחרים
נחשבים ליצירות ספרות ממדרגה ראשונה וייוותרו בפנתיאון
הספרות העברית לדורי דורות.
ספר זה נכלל בין אותן יצירות מופת שנכתבו בנושא
השואה ,כאשר מעבר לסיפור הכן והאמיץ המועלה בו ,חובק
הספר אלמנטים רגישים ,קשים — מחד ,ומאידך — מוגשים הללו
באורח אמנותי מאופק ומעודן ,עוצר נשימה ומעורר מחשבה.
יורן רוזנברג חש חובה לעצמו לספר את סיפור אביו
נפתלי רוזנברג מגיל העשרה שלו ועד להתאבדותו שהותירה
את יורן בן ה־ 12בתהום עמוקה .אמנם האב שרד את אימי
התופת ,ואף פגש באהבת נעוריו ,השתקם לכאורה וזכה
להקים משפחה ,אך לא עמד בו כוחו במשוכה הנפשית
הקשה שהותירו בו התלאות והתופת ,לרבות ניסיונות של
הכחשת השואה על ידי הסביבה בה נוהלו חייו החדשים,
והמשכה של האנטישמיות באירופה ,מה שהוביל למעשה
ההתאבדות שנה אחת בלבד טרם בר־המצווה של בנו יורן.
לאחר ספרי שואה רבים שקראנו ,עדיין מצליח ספר זה,
על אימי זיכרונות השואה שאינם כלים ,לעורר צמרמורת
ורעדה בנו כדרכה של ספרות טובה .כוחו של ספר טוב הוא,
שיש בו ממעשה האמנות ,והמבחן הוא האם "האני הדובר"
מסוגל לצאת מסף הדלת האישית של עצמו ,ולפסוע גם
לדלתם של האחרים ,שרובם לא חוו אישית את החוויות.
ספר זה ניחן באותה תכונה מופלאה של מבחן זה ,וזאת מעבר
לאלמנט ההנצחה החשוב.
אכן ,היה זה בוודאי אחד השיקולים להעניק לספר זה את
פרס אוגוסט היוקרתי לספרות בשבדיה.
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל בטוחה כי יורן
רוזנברג ,ימשיך ,יכתוב ויספר ,יפרה את הקוראים במכמני
כישרונו ויתרום להנצחת התרבות ,ההיסטוריה היהודית
וידיעת השואה ,נדבך חשוב בדרכו האמנותית.
יישר כוח וברכה חמה ליורן רוזנברג ,יוצר חשוב
במחוזותינו.
בתום הדברים בטקס קראה עדנה מיטווך-מלר לכבודו
של חתן הפרס את השיר הבא:
חוֹ בָ ה
ַה ָּב ָמה ְמ ׁ ַש ֶּמ ֶרת ֶאת ָה ָא ָּמנִ ים
ְּכמוֹ ָה ֲא ָד ָמה ֶאת ַה ַ ּג ָ ּננִ ים,
ְּכמוֹ ַה ְּתכֵ לֶ ת ֶאת ָה ֲענָ נִ ים
ְּכמוֹ ַה ּמו ִּס ָיקה ֶאת ַה ַּמלְ ִחינִ ים.
ִאם ִּת ָ ּל ַקח ֵמ ֶהם
יָ בוֹ א ּו ָּבם ֵמחו ׁ ִּשים ׁשוֹ נִ ים
וְ יַ ַה ְפכ ּו ִּבן־לַ יְ לָ ה
לְ נַ ָ ּו ִדים ע ּולֵ י יָ ִמים.
לָ כֵ ןָ ,ה ִריע ּו לָ ָא ָּמנִ ים,
זִ כְ רוַּ ,מה ַדּ ל יְ ֵהא יוֹ ָמם ,יוֹ ְמכֶ ם,
ְּבלִ י אוֹ ָתם נִ ּג ּונִ ים.
מימין לשמאל :עדנה מיטווך-מלר שייצגה את אגודת הסופרים העברים,
המשוררת בטין אמיר ,מר אבי קלפא ,מנהל הבית ב"עד מאה ועשרים",
הנספחת התרבותית משגרירות שוודיה ,הסופר יורן רוזנברג ושני נציגים
נוספים מהשגרירות
49
ד"ר אביבה זרקה
אידה פינק :לכתוב מבעד למסווה
ולזהות הבדויה*
ה
סופרת המנוחה אידה פינק חייתה כשלוש שנים
בשואה במסתור ובזהות בדויה .עובדה זו ככל הנראה
הובילה לכך שמקצת מסיפוריה התעצבו במוחה כבר בימי
השואה ,שעה שמבעד למסווה ולזהות הבדויה" ,התבוננה"
פינק במאורעות וכן בזהותה האמיתית ,וסיפרה לעצמה את
סיפור השניים .לא בכדי אפוא בנימוקי "פרס לוסטיג" שניתן
לה בשנת תש"ן ,ציינו השופטים" :דרך חריץ דק ,במחיצת
הזהות הארית כביכול ,היא הציצה החוצה ,ראתה הכול ,זכרה
הכול ותיעדה".
עוד מילדותה שאפה הסופרת הישראלית ,הכותבת
בפולנית וזוכת פרס ישראל ,לכתוב פרוזה .בנעוריה השתתפה
בקורס לכתיבה יוצרת וביקשה להתמחות בלימודי הספרות.
אבל האנטישמיות הגואה באוניברסיטאות שבפולין ערב
מלחמת העולם השנייה ,הניאו אותה מתכניותיה.
בשנת ,2002בראיון שנתנה לעיתונאי אלכס זהבי,
העידה פינק עצמה כי סיפוריה נכתבו תחילה במוחה .דומה
אפוא שהדבר החל עוד בימי השואה ,כשחרדה לגורלה
בעמדת המסתור ,בחנה פינק את המתרחש סביבה ,ומניה
וביה גוללה אותו לעצמה .כן נזקף הדבר לזהות הבדויה
שנאלצה לעטות על עצמה .זו שמבעדה היא התבוננה
בזהותה האמיתית והפכה אותה לאובייקט המתנסח
בתודעתה" :אנו מאמצות ונוטשות שמות ,בודות ומשנות
תולדות חיים ,בוראות דמויות חדשות שהן בשליטתנו
הגמורה ,אנו הממשיות ,אנו כפולות הפנים" ,כתבה פינק
על פרק החיים בזהות בדויה בנובלה האוטוביוגרפית "נלך
בלילות נישן בימים" ,זמן שבו זהותה האמיתית נבלעה בין
סבך דמויות ותבעה במפגיע להכיר בדבר קיומה (תרגם:
דוד וינפלד ,עמ' .)167
פרק החיים במסתור החל בעבור פינק בסתיו ,1942למן
הקמת הגטו ּ
בזבראז' ,עיירת הולדתה שבגליציה המזרחית,
באזור המצוי כיום בשטחי אוקראינה .מסתתרת על נפשה
עם ראשית האימה בבית אביה ,לודוויג לנדאו ,רופא העיירה
50
* פרטים מהמאמר שאובים מעבודת הדוקטורט שכתבה המחברת
בהנחיית ד"ר רחל אלבק-גדרון.
היהודי ,דומה שכבר אז ניסחה במוחה את ראשית הפיסקה
הפותחת את הסיפור הקצר "***"" :מסתתרים באפלולית
דירתנו ,פרצופינו צמודים אל זגוגיות החלונות הלחות מגשם,
נשימותינו מהירות ,צפינו — אנו שניצלנו עד הפעם הבאה —
בנידונים העומדים בכיכר השוק ["( ]...כל הסיפורים" ,תרגם:
דוד וינפלד ,עמ' .)72העין צופה במסתור אל המתרחש אז.
האירוע ההיסטורי שנלכד דרכה וכפי שמעיד על התרחשותו
גם "פנקס הקהילות היהודיות" בהוצאת "יד ושם" הוא "ליל
הזקנים" ביוני ,1942שבו הובלו כ־ 600מזקני ּזבראז' לכיוון
טארנופול ונרצחו .ויותר מסיפור זה ,בולטת בסיפור "החזיר"
פעולת טוויית סיפור המאורעות כפי שנגלים למתחבא על
נפשו מבעד לעמדת המסתור .תוך שמילים כמו' :כאן'' ,זה',
'כבר'' ,עוד' ו'כל יום וכל לילה' ,משייכות את כל האובייקטים
בו ל'אני' כלשהו הנוכח בזמן של פעולת מסירתו (צורן,1997 ,
עמ' .)114
לאחר חיפוש שערכו הנאצים בבית משפחת לנדאו ,החל
בעבור פינק פרק החיים בזהות בדויה .היה זה בחורף .1943
הנאצים הגיעו לחיפוש בבית המשפחה .הם לא הבחינו
במרבית דיירי הבית שהסתתרו בדיר חזירים שכוסה בענפים.
וזאת לאחר ש"אחד מהם ,בעמדו לפני הפתח המכוסה
בענפים ,חיטט בהם בעזרת נשקו ,משלא נתקל במחסום,
משוכנע ככל הנראה שאיש לא יסתתר במבנה לא סגור ,פנה
והלך ".לא כך היה גורל דודתה של פינק ,סבינה שיידמן,
ובתה ברטה בת ה־ ,16שהסתתרו לא הרחק בשובך יונים,
ונלכדו.
בשנת ,1961בעדותה האישית ל"יד ושם" שמובאת
כאן ומתפרסמת כמדומה פרסום ראשון ,מסרה פינק עדות
היסטורית על אודות אותו האירוע .ביטוי לו היא גם נתנה
בסיפור "סבינה מתחת לשקים" .אם כי שונו בסיפור עיקרי
עלילת הדברים ,ומותה של גיבורתו ,סבינה ,מתואר בו כבא
עליה ,כשהסתתרה עם בתה מתחת לערימת שקים במסדרון
היודנראט ,ולא בשובך יונים כפי שהיה הדבר במציאות.
יחד עם זאת ,הרגע הסמוך ללכידת השתיים" ,מוטלות
מתחת לערימה של שקים ריקים" ,מתואר בסיפור בזמן
הווה" ,כתמונה שרירה וקיימת בזיכרון" ("כל הסיפורים",
עמ' .)180
בעזרת מסמכים מזויפים שהשיג אביה של פינק לה
ולאחותה ,נמלטו השתיים מהגטו בחורף .1943עד סוף
המלחמה ,במשך שנתיים ,חייתה פינק בזהות שאולה,
כשהיא מחליפה זהות בדויה אחת באחרת ,עובדה ביוגרפית
המתוארת ביתר הרחבה ב"נלך בלילות נישן בימים" .על
עול משא זהותה הבדויה ,ועל הרצון שחשה לפרוק אותה
מעליה ולחשוף את זהותה האמיתית ,יכול ללמד למשל
הסיפור "מותה של הצארית" .במרכזו נערה יהודייה שחייתה
בזהות בדויה בגרמניה וחרצה עליה את גורלה ,כשלא יכלה
עוד לשאת את עול מטען השקר והבדיה ,ובבת אחת ,החלה
"לספר הכול"" ,לא הייתה חייבת [ ]...אבל סיפרה( ".עמ'
.)129
כפי שסיפרה פינק בשנת 2005לעיתונאי נעם שיזף,
מסע הימלטות אחותה והיא מפולין החל כשיצאו משטחה
כפרובינציאליות קתוליות עם נשים שהתנדבו או נלקחו
לעבודות כפייה בגרמניה .לאחר מכן ,עבדו השתיים במפעל
תעשייתי לתחמושת של ו"פ ברוקלמן בנהים־הוסטן,
( )Neheim-Hustenשבגרמניה ,ואצל איכרים בכפר גרמני.
נראה כי בהשפעת השהות במקום כתבה פינק את "חופשתו
של ארנסט" ,סיפור על אודות איכר גרמני זקן שלחרדתו
מגלה כי בנו החייל קודם בדרגה ,כשנטל על עצמו לרצוח
נערה יהודיה צעירה ויפה במקום עמית ליחידה ,שלא עמד
לו ליבו לעשות כן .וכחלק מרישומו הישיר והמטלטל ככל
הנראה של האירוע ,נפתח הסיפור היישר בהווה הסיפורי,
בשלווה פסטורלית המופרת מיד" .חופשתו של ארנסט
מתקרבת לסופה ,אמיליה אופה עכשיו יום יום עוגת פירות
שפירורי בצק אפויים בזוקים עליה [( "]...כל הסיפורים,
עמ' .)120כך שדומה שאל מול מאורעות מעין אלו ,חייבת
הייתה פינק לכתוב את שראתה ,לכתוב מיד ,והכול ,ו"בנלך
בלילות נישן בימים" ,היא מספרת על החשאיות ,המיידיות
והכפייתיות שהיו כרוכות בפעולת הכתיבה ,שם ,ואז" .היא
כתבה ליד שולחן [ ]...היא כתבה רשימות שאותן החביאה
תחת הקרש הרופף שברצפה [ .]...אחר כך נאלצה להשמיד
רשימות אלה" (עמ' ,125מפולנית :דוד וינפלד) ,שנחקקו מן
הסתם במוחה.
בעקבות חוקרת הספרות שושנה פלמן והפסיכואנליטיקאי
דורי לאוב ,עומדת חוקרת ספרות השואה אלן פיין ,על
יכולתה של פינק לשמש עדה יוצאת דופן לאירועי השואה.
בהיותה מצויה במהלכם הן ב"בפנים" והן "בחוץ" .כלומר הן
בתוך המאורעות והן מחוצה להם .מה שלימים הקנה לה
את היכולת ליצור על אודותם נראטיב ,המצליח להחצין את
הזוועה ,להפוך במידת האפשר את "הפנים" ל"חוץ" .נראה
שהדבר גם אפשר לה לספר את סיפור המאורעות כבר אז,
לעצמה.
אין להוציא מכלל אפשרות שבהשפעת עניין אחרון זה
חש הקורא כאילו הוא מציץ אל המאורעות "שם" באמצעות
סיפוריה.
לזכר אחי ,אלי זרקה.
משה גרנות
התחשבנות (רחומה!) מאוחרת
על ספרו של יוסי אלפי
"בחזקת שלושה — סיפורים על הדרך",
הקיבוץ המאוחד 277 ,2014 ,עמ'
י
יתכן שיוסי אלפי יכעס עליי ,אבל אני בכל זאת
מוכן להסתכן ולומר שהספר הזה הוא אחד הבודדים
שמחבריהם הספרדים ויוצאי ארצות האיסלאם שלא מגיעים
למסקנה שהאשכנזים אשמים איכשהו על משהו ,ושעליהם
לשלם על כך .אני לא מדבר רק על "עסקני קיפוח" מקצועיים
כמו סמי שלום שטרית ,יהודה שנהב ,יוסי סוכרי ,אלא גם
האריות שבחבורה — גדולי הסופרים כמו סמי מיכאל ,ארז
ביטון ואמנון שמוש ,ולא להאמין — גם א"ב יהושע* .ספרו
זה של יוסי אלפי חף מכל טענה כלפי אחיו האשכנזים — הוא
ידע כמוהם סבל במעברה ,הוא ,וגם הם ,כונו בכינויי גנאי,
ולא פעם דווקא האשכנזי מתואר כבעל לב רחום יותר מאשר
בני משפחתו שלו .ליוסי קראו החברים "עיראקי פיז'אמה",
ואילו את שולם הפולני כינו בכינוי הזוועה "סבון" (עמ' ,)93
ולאו דווקא בגלל עורו שלא נשזף בשמש ,אלא משום שאביו
נרצח בשואה ,ובוודאי עשו ממנו סבון .אני זוכר היטב איך
בעיר נעוריי ,בוטושאן שבצפון רומניה ,הקהילה היהודית
הביאה לקבורה ערימה של קוביות סבון ,שהעידו עליה כי
הוכנה משומנם של יהודים מומתים.
יוסי מתבייש בדיבור היהודי־עיראקי של אימו ,בדיוק
כשם ששולם מתבייש ביידיש של אימו .השכן של המשפחה
הוא אדון דויטש ,יהודי דתי שעלה מהונגריה ,וכשיש צרה
כלשהי במשפחה — תמיד מזעיקים אותו ,והוא זמין עבורם
בכל שעה ביממה (עמ' .)72 ,67 ,60המורה של יוסי בכיתה
ג' מכירה בכישרון שלו ללימודים ומבקשת להקפיץ אותו
כיתה (עמ' ,)82והמנהל הופך עולמות כדי לשנות את
הציון שלו בהתנהגות כדי שיוכל להמשיך בלימודים בבית
הספר התיכון (עמ' .)87-86מנהל ביה"ס לאמנויות "רננים",
* ראו ראיון עם א"ב יהושע בספרי "שיחות עם סופרים" ,קווים ,2007
עמ' .37
51
יצחק הירשברג קולט אותו בשמחה ללימודים (עמ' .)237
היחיד בספר שמביע רתיעה מ"אשכנזים מחורבנים" הוא
אורי העורך־דין המטורזן ,שאיננו זוכה לאהדה גדולה מצד
המחבר (עמ' .)117
יש טענה החוזרת אצל הסופרים שמניתי לעיל ,ובעיקר
אצל יוסי סוכרי* ,כי בארצות ערב שררה הרמוניה בין הערבים
ובין היהודים ,שהערבים הם אהובינו ,ואילו האשכנזים הם
האויב האמיתי .גם בספרו זה של יוסי אלפי טוען מילו זמר
יהודי־עיראקי כי בעצם לא היה כל כך רע בעיראק ,והוא
היה בהחלט חוזר לשם (עמ' .)131זה מגוחך להתחיל לתאר
את כל מסכת התלאות שעברו אחינו בארצות האיסלאם,
אבל יוסי אלפי בהחלט מרמז על תלאות אלו :מלבד הפרהוד
שאירע בחג השבועות של שנת ,1941אז נרצחו 179יהודים,
נפצעו מעל אלפיים ,וכ־ 50000נושלו מרכושם ,ואז כידוע,
טרם כבשו הציונים "הקולוניאליסטים" את ארץ ישראל.
מלבד אותו פרהוד ארור מתאר יוסי אלפי כיצד שפיק עדאס,
יהודי עתיר נכסים ומעשים טובים ,נשפט במשפט מבוים
ונתלה אל מול ביתו לעיני ילדיו ,ואחר כך נשאו את גווייתו
במשאית זבל ודרכו עליה (עמ' ,)226-225כיצד בשנת 1950
בוטלו כל הזכויות האזרחיות של היהודים בעיראק ,הרכוש
הוחרם ,והיהודים הוזהרו שאם לא ייצאו מייד מעיראק —
יבוא עליהם אסון (עמ' .)103-100כן מספר יוסי אלפי ,כיצד
ממלא מקום השגריר של מצרים בישראל ,איהב אל־שאריף,
שהיה חברו הטוב ,והעריץ את המוסיקה העיראקית ,התמנה
לשגריר מצרים בעיראק ,יצא לקנות עיתון בלי מאבטח —
נחטף ונרצח (עמ' — )229ממש אידיליה!
52
* ראו אמליה ומלח הארץ — וידוי ,בבל.2002 ,
יוסי אלפי גאה במוצאו ,מתפאר במחתרת הציונית
בעיראק ,שאביו ואחיו דניאל (ויקטור) לקחו בה חלק (עמ'
,)121הוא אוהד את התרבות של יהודי עיראק ,והוא מפרט
מדוע בצורה משכנעת (עמ' ,)147-145אך זה לא מונע ממנו
להתחשבן עם משפחתו שחונכה בתרבות זאת — התחשבנות
רכה ,רחומה ,שהעז לבטא רק לאחר עשרות שנים ,כשהוא
כבר מתדפק על גיל הזקנה :הוא מתחשבן עם אימו שכביכול
בגדה בו — נתנה לסבתא להעלות אותו לארץ ישראל כשהוא
פעוט בן שלוש חסר ישע .אז כמעט הרגו אותו העולים
בעלייה הבלתי ליגאלית ,משום שהוא פרץ בבכי ,בכי שעלול
היה להסגיר את כל קבוצת המעפילים .כשהוריו הגיעו לארץ,
הוא לא הכיר אותם (עמ' .)91כאמור ,הוא מתבייש באימו
שמדברת רק יהודית־עיראקית ,ועוד יותר מכך משום שהיא
אנאלפביתית (עמ' .)141 ,80הוא לא זכה אף פעם לחיבוק
או נשיקה מהוריו (תחליף מבורך היה בסבתא רימה שסוככה
עליו כל ילדותו).
מרומז בספר שהוריו היו עשירים בעיראק (עמ' ,20
,)139ובארץ הייתה לאבא חנות מכולת ,בה שירת תמיד
את לקוחותיו ,כשהוא לבוש בחולצה בוהקת ,עניבה וחליפת
שלושה חלקים (עמ' .)70 ,50אביו גם מגלה גדלות נפש
כלפי יעקב השמן שגונב מהמכולת שלו ,והוא עצמו מתעלם
כדי לא לבייש; אבל יחד עם זאת ,יש ליוסי אלפי טרוניה
גדולה שהוריו לא נתנו לו אף פעם כסף כדי לפדות את
התעודות בסוף השנה ,מעולם לא השתתפו בטיול כמו שאר
ההורים ,לא הגיעו לאסיפת הורים ,גם לא כאשר רצו להודיע
להם שבנם המוכשר מועמד לקפוץ כיתה .הוא משתוקק
ללמוד בישיבת "נחלים" של הרב בא־גד ,אבל ,כצפוי ,אין
בידו כסף לדמי הרשמה .מעולם לא שילמו הוריו עבור טיול,
הוצאות שכפול ,אף פעם לא קנו לו מעולם צעצוע (עמ' ,78
.)109 ,107-106אביו איש גאה ,מסרב לקבל מבן־גוריון 100
לירות כפרס על לידת הילד העשירי במשפחה — כי הוא לא
מביא ילדים לעולם בשביל כסף ,אבל לבן שלו מעולם לא
נתן את המינימום כדי שלא יתבייש בפני מוריו וחבריו ,ויוסי
הילד ממש מובך מכך שאימו תמיד לפני בזמן או אחרי לידה
(עמ' .)140 ,44 ,23
טרוניה אחרת של יוסי אלפי (מרוככת בהומור טוב!)
היא כלפי הוריו שלא שמרו עבורו את תאריך הולדתו ,והוא
איננו יודע אם נולד ב־ 1945או ב־ ,1946ובאיזה יום צום
זה אירע .ברור שמעולם לא חגגו לו יום הולדת כמו לשאר
הילדים .הבלבול הזה גרם לכך שבגיל שתים־עשרה נקרא
להתגייס ,וכיוון שלא התגייס — מבקשים לעוצרו כעריק.
אביו היה צריך לטרוח במשרדים רבים ובבית המשפט ,כדי
שהילד יקבל מהרשויות גיל המתאים להתפתחותו הפיזית
והמנטאלית (עמ' .)36 ,28 ,26הוא מודע לכך כבר בנערותו
שהתנהגויות שונות במשפחתו מצביעות על פרימיטיביות:
אינספור אמונות טפלות ,תרופות אליל ,קמיעות ,מסרים
לעולם האמת (עמ' .)153 ,72 ,63 ,44 ,18אבל מסתבר
שמצוקה זאת והתחושה כי אין מאחוריו גב של הורים —
רק הועילה לו וגרמה לו להיות עצמאי ,להיות הורה של
עצמו .את התובנה הזאת הוא הטמיע כאשר בפעם היחידה
שהוריו נענו להזמנתו ובאו לראות אותו משחק על בימת
בית הספר כהרפגון ב"הקמצן" של מולייר — אביו כעס
עליו שהסכים לשחק בתפקיד של קמצן( ...עמ' — )90 ,88
זאת הייתה הרפליקה שגרמה לו להבין שאין לו מה לצפות
מהוריו.
אני אסיר תודה ליוסי אלפי שאיננו מזייף ואיננו מייפה
מה שאיננו ראוי לכך ,כפי שעשו רבים מתוך כוונת התרסה.
אני גם אסיר תודה על כך שהספר רווי בהומור ,ובעיקר המון
הומור עצמי .היו מקומות בספר שלא חדלתי לחייך ,למשל
בקטע בו הוא מתאר את תקלות שיפוץ הדירה (עמ' ,)179
את הפגישה עם רופא העור ,כשהרופא בלי מכנסיים (נפל לו
כפתור ב"חנות") ,ויוסי בלי חולצה — רק חסר שמישהו ייכנס
ויראה אותם במצב זה (עמ' ,)199-196את תיאור התקלות
בדרך לנופש בים המלח (עמ' ,)203והביזיונות שנוחל מי
שמבקש למצוא חניה בתל־אביב (עמ' .)212
באחד הקטעים תוהה יוסי אלפי — אולי הוא גרפומן (עמ'
,)181ובכן ,הספר הזה מוכיח שיוסי אלפי רחוק מזה — הוא
סופר אמת ,מרתק ומלבב .אני התאהבתי בכתיבתו הכנה,
בהומור העצמי ,וכמובן — בלשון המשובחת.
"...סימן ראשון של ראשית דעת הוא הרצון למות.
חיים אלה נראים בלתי נסבלים ,חיים אחרים בלתי
מושגים .שוב אינך מתבייש ברצון למות .אתה מבקש
לעבור מן התא הישן השנוא עליך ,לחדש ,שעוד
תלמד לשונאו .ומצטרף לכך שריד של אמונה כי
תוך כדי המעבר יופיע במקרה האדון במסדרון
יביט באסיר ויאמר' :את זה אל תחזירו לכלא .הוא
יבוא אלי' ".
פרנץ קפקא
מתוך הספר "מחברות האוקטבו"
אלקסנדרו פוטקואווה
מרומנית :אנני שילון
הגולם
פרק מתוך הרומן "כפריחת התפוחים"
"ב
ן כמה הייתי אז?" מלמל בעל בית־המלאכה
למילוי בלוני מי סודה בזמן ששם את המכלים
המלאים בסלה של אחת הקונות ,קיבל את הכסף והחזיר
לה את העודף .ביקש שאסלח לו עד שיסיים לשרת את
לקוחותיו האחרונים.
"אין בעיה" ,אמרתי ,והמשכתי להביט כיצד הוא עושה
את מלאכתו בצריף העלוב מפח שהקים בחצר ,על יד הגדר
הצמודה לרחוב.
באתי כדי לראיין אותו על מקצועו ,שהולך ונעלם והזקן
הזמין אותי לשתות איתו כוס יין עם מי סודה בחצר ,לצילו
של עץ ענף .כשסיים לעבוד ,וחזר לכוס שלו ,המשיך לדבר
כאילו לא הפסיק בכלל.
"בן שבע ,עכשיו אני יודע ,אבל אחרי שאמרתי לך שאני
במקור מקסג ,הקיטע שסבא־רבא שלך מת שם ב־ ,'45העמיד
קצת את זכרוני במבחן .לא קשה בגילי לחזור לשכל ילדותי,
אבל לוקח לך זמן־מה לזכור את הילד שהיית ,לשוב לזמנים
ללא דאגות ...אחר כך הגיעו הסובייטים ,אבל מה לי ולהם.
רק כשהסובייטים ,חזרו ב־ *'56המצב התחיל להסריח ,וכיוון
שהיו לי כל מיני כתמים בתיק האישי ,מצאתי מפלט כאן,
בארד** ,במקום לברוח לאוסטריה.
בקיצור ,ב־ 1945גרתי עם משפחתי בקסג ,בקרבת בית
החרושת לבירה .זה מה שבאמת היה שם ,למרות שחבית
בירה כבר לא יצאה דרך השער מאז שדחסו בתוך הבניין כמה
אלפי יהודים וביניהם גם את רז'ו שלך.
"נכון" ,אני אומר" ,ולמרות שנטבל לנצרות לפני זמן רב,
בסוף כבר לא הייתה לזה חשיבות ,לקחו אותו והעבירו אותו
למקום שבו נשארו עצמותיו".
"אכן" ,הרים הזקן בכתפיו .ובהקשר לבית החרושת ,אין לי
מושג האם הפעילו אותו מחדש — נסעתי בינתיים לפנימייה
* בשנת 1956הייתה בהונגריה מהפכה אנטי־קומוניסטית קצרה,
הצבא של ברה"מ פלש למדינה והחזיר בכוח הטנקים את המשטר
הקומוניסטי.
** עיר באזור ההונגרי של רומניה.
53
54
לבודפשט ,עוני ,אישה ,מהפיכה ,מתי לחזור הביתה? הוריי
מתו שם ,אחד אחרי השני .ברומניה מצאתי לי עבודה כממלא
מכלים של מי סודה ,ואחרי '89פתחתי את בית המלאכה
הזה ,שייגמר איתי ביחד ,כי הבן שלי רופא נשים ,והנכד
לומד גם הוא רפואה ,ומכניס את אפו לאותם המקומות .אני
אומר לך רק את מה שאני יודע .מאחורי בית החרושת בנו
כמה צריפים כדי שיהיה מקום לכולם ,ושם הייתה החצר
שבה ניסו האומללים לנשום קצת אוויר צח ,אחרי יום שלם
של שבירת סלעים במחצבה .יותר השתעלו מאשר נשמו.
יכולת לחשוב שזה בית הבראה לחולי שחפת .השומרים היו
אספסוף של כל מיני משתמטים מהצבא או כאלה ששוחררו
מהחזית וגם פשיסטים צעירים מארגון הצלב עם החיצים* —
תלמידים שלמדו בבית הספר שלי .ככול שהיו צעירים יותר
ושכלם בשל פחות ,כך היו מטורפים יותר .עם אחד מהם,
עם פרנץ ,הייתי ביחסי ידידות ,כך שיודע אני מה אני מדבר.
בינואר ההוא ירדו שלגים בלי סוף .זה היה פנטסטי .יום
אחד ,ראיתי דרך הגדר כמה ילדים שבנו איש שלג .אני ,עם
מי יכולתי לשחק? השכנים שלי? או שהיו קטנים מדי ,ומשכו
חתולים בזנב בבתיהם ,או שקיבלו רובים גדולים כמוהם עוד
מהמלחמות בטורקים ,וצעדו עם פרצופים חמורי סבר בתוך
מחנה הריכוז .היו מחפשים בחוסר סבלנות רבה הזדמנות
לדקור מישהו בכידונם ,כדי שיהיה להם במה להתפאר.
כך שעד שלא ראיתי את פרנץ ,לא לקחתי סיכון .ביקשתי
ממנו שייתן לי להיכנס ,והבחור הזיז קצת קרש שבגדר כדי
שאתפלח פנימה.
"בעוד שעה אני מסיים את הסיבוב .כשאשרוק אתה כאן,
אחרת אוי ואבוי לך!"
"בסדר!" ,אני אומר — האם יכולתי להגיד משהו אחר?
ורצתי לכיוון קבוצת הילדים.
למרות שהיו חיוורים מאוד ,הם גלגלו שמחים ועליזים גוש
שלג ענק ,אף אחד לא שם לב שהתווסף עוד ילד .לכל אחד
היה על הבגד כוכב צהוב ,ואמרתי שגם אני רוצה .אז צעקו
עליי ,אמרו לי שאם את שלי גנבו ,שאסתדר בלי .רק ילד אחד
רגוע יותר קרא לי לצד והחלפנו מעילים .העמדנו את גוש
השלג ושמנו עליו דלעת ,בתור ראש על כתפיים .דחפנו לו כף
מעץ באמצע בתור אף ושתי אבנים עגולות כעיניים.
"ומה על הראש?" הביט מנהיג החבורה אל האחרים
והמתין שאחד הילדים יחליט.
בסופו של דבר הילד שלבש את המעיל שלי הסכים ושם
את הכיפה שלו על ראש איש השלג.
"ומה עושים עם הכוכב" קפצתי ,כדי לא להראות מחוץ
לעניינים.
"תן לו את שלך" חתך לי איזה ילדון את המילים ,ממילא
אינך יודע לשמור על הדברים שלך!
"לגולם זה לא נחוץ" החליט המנהיג ,וכולם אמרו "כן־כן",
כלומר שככה זה.
בסדר ,קלטתי מה קורה עם איש השלג שלהם ,ושתקתי
כדי לא להיראות טיפש .התחלנו לרקוד הורה מסביב לאיש
השלג עד שאיזה שומר משך את מגפיו לכווננו.
"נו ,מספיק כבר ,עכשיו אנחנו יוצאים לטיול" חייך הזקן
הלבוש במדים ממלחמת העולם הראשונה" .ואתה? מאיפה
הופעת ,לא יוצלח קטן שכמוך? פנה בקול כועס אל הילד
שאיתו החלפתי מעילים" .התגנבת דרך הגדר ,מה? עוף
הביתה מהר ,זה לא משחק ילדים פה!"
הילד נשאר המום ,כמו דחליל .בובת קש .אמרתי לו
מהיכן לצאת ,היכן להמתין לי ורצתי לכיוון המשאיות.
ההורים נדחסו ביחד עם ילדיהם על הפלטפורמות ,מהר־
מהר ,רק סבתא אחת חיפשה את נכדה .השומרים דחפו אותי
אליה ,אבל הזקנה לא נכנעה לגילה ,ולהבדיל ממני היום,
עדיין יכלה להבדיל במבט אחד בין תפוח עץ לאגס .קולה
עדיין מצלצל לי באוזניים:
"זה לא אפרים שלי!"
"לא חשוב ,גם זה יהודון ,עזבי! קחי אותו והופ למעלה!"
צחק אחד מאלה עם צלבים וחצים צחוק רע.
"מה זאת אומרת?" אמר אחר" .אז מי הבן שטרול הזה?"
"אין לי מושג" ,הביטה הזקנה אליי" .המעילון דומה לשל
אפרים ,אבל"...
"איפה ההורים שלך?" משך אותי הראשון בכוח" .התפגרו
או ,"...ובאותו רגע פניו הצהיבו .אולי חשב שהורים יכולים
לברוח ככה ,כאילו הם לבדם בעולם .נער ,מה אתה רוצה?
כנראה חשב על העונש שיקבל ואיך יצחקו עליו כל היתר.
"רגע אחת ,ינצ'י" ,התעורר השני" .תגיד ,אתה לא הילדון
של אנדרה באצ'י**?"
אני התחלתי לגמגם ,שאני לא ,וכל מיני ,אבל קראו
לפרנץ וכאן נגמר לי הסוס.
"הופה!" חזר הצבע ללחייו של החייל האמיץ .מרוב
שמחה שיצא בשלום מהפרשה ,הכניס לי סטירה שסיבבה
אותי במקום ".ומה בשם ישו וכל הקדושים אתה מחפש כאן,
ומה מחפש עליך הכוכב?"
על מנת לא להכניס לחרא את פרנץ ,שממש לא נראה
* ארגון הפשיסטים ההונגרים.
** דוד אנדרה.
שמח מדי ,אמרתי שאני מצאתי את הפרצה בגדר ושהחלפתי
מעילים עם הילד ההוא .והצבעתי לכוון החצר .הילד היה
עדיין שם .לא זז ממקומו .למרות שהבין מה שאמרתי לו ,כי
הרי שנינו היינו הונגרים.
עובדה ,כשקראו לו לבוא ,הוא רץ כמו שד לסבתא שלו.
"מותר לעשות כזה דבר?" משכה הזקנה באוזנו ,והם עלו
אחרונים למשאית.
"אם אני אתפוס אותך שוב כאן ,אני אכניס אותך
למשאית" ,אמר האיש שהכיר אותי וסגר בשרשרת את דלת
הרכב ,ואישר לו לנסוע.
"זה בדיוק מה שרציתי" ,אמרתי ,והתחלתי לבכות מרוב
אכזבה וגם בגלל הגזים המוזרים שנפלטו מהאגזוז.
כולם התחילו לצחוק ואחד מהם הכניס לי בעיטה בתחת
שזרקה אותי מטר קדימה .כשהגעתי הביתה אבא ,זכרונו
לברכה ,קודם כול שרף את המעיל כי במהירות שהדברים
התגלגלו שכחנו להחליף אותם שוב .ואת המכות שקיבלתי
ממנו אחר כך לא אשכח עד קץ הימים .כי רק זה עוד חסר
לי ,אלוהיו של מי שעשה אותך ,לחפש אחריך בקבר אחים!"
ואני ,בתומי ,חשבתי שהיריות שהייתי שומע כל יום באו
מהמגרש שבו החיילים התאמנו בירי אל מטרות עשויות
מקרשים ,כפי שראיתי פעם ,ושהרכבים היו מיועדים להוציא
את היהודים לסיורים אל החיק הטבע — הרי זה מה שהשומר
הזקן אמר ,נכון? וכי מה יכול היה להיות נעים יותר מלסייר
בסביבה? ועוד מפלטפורמה של משאית ,בלי להזיע ומי יודע
מה עוד דברים לא נעימים...
זמן לא רב אחר כך ,העבירו את האסירים שעדיין נותרו
שם לאוסטריה ,ברגל .לדעתי נגמרו להם גם הכדורים ,וגם
הדלק .בקסג התחילו כבר ההפצצות .במרחק של שני בתים
מאיתנו נפלה פצצה על עגלה מלאת שומרים ,שפיזרה להם
את הקרביים על העצים ,כמו קישוטי חג המולד .יצאתי אז
עם אבא ,וביחד עם כמה שכנים חתכנו לחתיכות את הסוסים
ההרוגים שכנראה בילו את שנות צעירותם תחת אוכפו של
בלה קוהן* .אימא ,יהיה זכרה ברוך ,בישלה את בשרם שעות
אחרי שעות ,ובכל זאת זה היה כאילו לעסנו חבלים רטובים.
כאשר החצר התרוקנה ,יצאתי ועשיתי עוד סיבוב .במקום
שהיה איש השלג — שברו אותו ,נעלם ,בלעה אותו האדמה —
מצאתי את הכיפה של אפרים .השארתי אותה שם .מה היה
לי לעשת בה? אני אהבתי את הכוכב הצהוב שלהם .
* בלה קוהן ,מהפכן הונגרי ממוצא יהודי ,שהנהיג את המהפכה
הקומוניסטית ההונגרית משנת .1919
מיכאל פריאנטה
ביקור במלאח הישן של מקנס
א
חרי ההשתטחות על קברה של אימי ,בבית העלמין
היהודי שבמקנס ,הרגשתי צורך לבקר ,בחברת רעייתי,
במלאח .לא הייתה לי שום כוונה להשוות בין שכונת ילדותי
לבין זו שלה ,אותה ביקרתי שנה קודם לכן בבואנוס איירס.
אך באותו יום ,חשתי גם אני זר .קשה היה לי לחצות את
פתח המלאח הישן ,על אף שכבר לא היו בו שערים .חששתי
מאכזבה? פחדתי מדייריו החדשים? נזכרתי פתאום ,בערבי
שהיה תמיד בסביבת אבי .לעתים הוא היה מושיט לו עזרה
בפריקת משאית ולעיתים היה מתרועע עם צעירים יהודים
בגילו .פעם ,הוא אף הגן ,על אחי מוריס ,כשערבי אחר בא
לתקוף אותו .הוא לבש תמיד חולצת טריקו עם שרוולים
קצרים ,מכנסיים בלויים וסנדלים קשורים בחוטי אריזה.
איש מבוגר שידע מי הוא ,הצביע על קיוסק שמכר מיץ
תפוזים סחוטים ומשקאות קרים אחרים .שם הייתי אמור
למצוא אותו .קצת מרוחק מהכניסה למלאח ,מוכרת צעירה
כבת חמש עשרה ,לא ידעה מי הוא אל גני ,עליו שאלתי.
ברגע שפנינו ללכת ,איש לבוש בג'לאביה מבד עבה וסאשייה
על ראשו ,התקרב לעברי" :מוריס!" למרות שלא הכרתי
אותו ,עניתי בהתרגשות" :לא ,אני מכלוף ,אחיו הצעיר" .הוא
חיבק אותי ולחשְ " :ס ְמח לִ י ,גְ לְ ֵתת" (סלח לי ,טעיתי) .ובקול
רועד ,דרש בשלום אבי ,בשלום מוריס ובשלום משפחתי.
דקות ארוכות ,הוא שב ושאל" :לַ ַּבס? בוּק לַ ַּבס? ומוּריס
לַ ַּבס? ְוס ָחה לַ ַּבס?" (מה נשמע? אביך בסדר? ומוריס בסדר?
והבריאות בסדר?) .אחר כך ,הוא התחנן בפנינו שנסכים
להתכבד אצלו בכוס תה .לאמיתו של דבר היססתי ,אך
רעייתי האיצה בי להיענות בחיוב .פסענו אל תוך המלאח
בצעדים איטיים .הוא מתגאה באורחיו ,ואני עדיין המום.
האנשים הביטו בנו בתשומת לב יתרה ,כאילו ניסו לזהות
אותי .כמה מהם עקבו אחרינו ,אחרים מחאו כפיים .למי הם
התכוונו? לי ,יליד השכונה ,או למארחי?
כשלושים וחמש שנים עברו מאז עזבתי את המלאח.
שום דבר לא השתנה ,אם כי הבחנתי בהזנחה שבסמטאות.
בחורים במלוא אונם ישבו שם ,בטלים ומחוסרי מעש .רובם
היו דחוסים בתוך החנויות ובחזיתות שלהן ,שהפכו לבתי
קפה לעת מצוא .חזיתות הבתים ,אותן האמהות שלנו דאגו
לצבוע בסיד לבן בכל ערב חג ,נראו מתקלפות מהצבע הירוק
55
המחבר ליד שער "באב אל כמיס" במקנס
56
שמרחו התושבים החדשים .הגַ ַרה ְדסוֹ ק (הרחבה המרכזית)
נראתה לי פתאום צרה יותר ,מצומצמת מאוד .החנויות
הרבות אשר הציעו ,בעבר ,שפע של ממתקים מכל הטעמים
ובכל הצבעים ,גלידות ,עוגות ,משקאות מרעננים ,פירות
יבשים — היו סגורות ,או כמעט ריקות מסחורה .נזכרתי,
כאן ,בימים שקדמו לחזרה לבית הספר .בכל שנה ,הצטופפנו,
מאות ילדים ונערים ,כדי למכור ולקנות ספרי לימוד ישנים.
הקבצנו כדי להשיג את הספרים שהמורים דרשו מאיתנו.
המחשבה שבסוף השנה נידרש למכור את הספרים ,הפכה
אותם ליקרי ערך במיוחד .תהיתי ,כיצד יכולנו להיות כה
רבים ברחבה כה קטנה? רק הפתגם העממי והיהודי־ערבי
ייטיב להסביר זאת'' :לו ַּסע פי לְ ְאלוּב'' (המרחב בלב).
בטרם הגענו לביתו של אל גני ,נעמדתי ,פתאום ובפה
פעור ,ליד איש שישב בכורסה שניצבה בחנות קטנה ,או יותר
נכון ,בכוך שנחצב בתוך קיר .זיהיתי אותו ללא כל ספק .הוא
נהג לרבוץ ,שפוף על הרצפה וליד הכניסה למלאח ,בתקווה
ליהודי שיבקש ממנו הובלת תיק או משא אחר .קראנו לו
ַת ְר בֵ ן ַעסוֹ (המזנק משנתו) .אך ,ביום זה ,הוא ישב בנחת
על אחת משתי הכורסאות שריהטו בצפיפות את "משרדו".
לבוש ג'לאביה משובחת ,שאשייה מקטיפה רקומה על ראשו,
ובאבושות לבנות מעור לבן וצח כשלג ,כולו אומר אצילות
של חאג' .כעבור שניות אחדות ,העזתי לפנות אליו"ַ :אנַ א
ַקנְ ֵע ֵקל ְעלִ יק" (אני זוכר אותך!) ,אמרתי לו בהתלהבות .הוא
השיב"ִ :איֵ ה! לִ יהוּד ַקנוֹ יִ בְ ְרחוֹ לִ י לְ ע ּויְ ר" (כן! היהודים היו
קוראים לי העיוור) .לאחר מכן ,שאל אותי על זהות משפחתי.
''ת ְע ַרף בוֹ ְמזִ יַ ן'' (אתה מכיר היטב את אביו)
אל גני ענה מידְ :
"כְ ֵד ְמ ִתי ַתנְ ִתין ְענְ דוֹ " (גם אתה עבדת אצלו) .ואכן ,מדי פעם,
נהג אבי לתת לו להוביל ללקוחותיו ,משקאות או בלוקים
של קרח .הוא היה מושך את עגלתו באמצעות חבל אותו
קשר בין כתפיו .כשהתרחקנו ,סיפר לי אל גני שהאיש הפך
למתווך דירות אחרי שהיהודים עזבו.
לאחר הליכה של כרבע שעה ,הגענו לסמטה ללא מוצא
שהייתה בקצה המלאח .הכרתי היטב מקום זה ,בית הכנסת
שלנו "סלאת רבי דאוד בוסידן" שכן שם .אל גני התגורר מולו.
הוא נכנס ראשון ולאחר מכן ביקש מאיתנו לכופף ראש כדי
שלא ניפגע ממשקוף הדלת .בהיותנו בטרקלין הבית ,ראיתי,
מבעד לדלת פתוחה ,עלמה שחפפה את שיערה .החזקתי
בידה של רעייתי ולחשתי לה ,שכך נהגנו לשטוף את עצמנו
בין שני ביקורים בחמאם .הבחורה השתמשה באותה הגיגית
מפח ,באותו השרפרף מעץ ,ואולי אפילו באותו הסבון.
בחדר שבו התגוררו אל גני ומשפחתו ,הרגשתי כאילו
אני חוזר אל ילדותי .שלוש ַק ְת ִרי (מיטה) מסודרות אחת ליד
השנייהְ .ת ַקנַ ה (נישה) ששמשה כ'חדר שינה' של ההורים,
ושולחן אוכל קטן ,המוצב מעל שטיח .בניגוד להזנחה
ששררה בחוץ ,התרשמתי מהסדר המופתי והניקיון שבלטו
בפנים .אך ,הופתעתי למצוא שני גברים ,יפים וצעירים,
האחד בן עשרים וחמש ,והשני בן עשרים ושתיים ,יושבים
על המיטות ,באמצע היום ,ללא כל תעסוקה .הם סיפרו לי
שהבילוי היום יומי שלהם מסתכם ,בבוקר בספורט ומאחר
הצהריים ועד הלילה ,בצפייה בטלוויזיה ,בעיקר צרפתית.
בזמן ששוחחתי איתם אודות מצבם ותסכולם ,נכנס אל גני
וביקש מהבן הבכור להביא את התה .הבנתי ששם נמצא
המטבח ,ושאשתו לא תצא ממנו בנוכחותנו.
בעת שלגמנו תה ,שבושל עם עלי נענע טריים וטעמנו
תערובת של פירות יבשים ,טחונים וטעימים ,הסיר אל גני
מגבת שכרך סביב צווארו כמו צעיף .לאחר מכן ,הוציא מכיס
חולצתו ארנק קטן ,ובידיים רועדות הוא שאל אם אני מכיר את
קלדרון .מבלי לחכות לתשובה ,אל גני הושיט לי מכתב אותו
הוא קיבל מחברו היהודי ,שלושים וחמש שנה קודם למפגש זה.
המכתב היקר מכול ,נשאר קריא למרות שהיה מקופל
בשמונה קיפולים .רעייתי קראה בקול רם ,ואני השתדלתי
לדייק בתרגום לערבית .תוכנו של המכתב ותיאור הפרטים
אודות הגיעו של קלדרון לפנימייה של בית הספר אורט
שבקזבלנקה .מדי פעם המילים היו נתקעות בגרוני ,ודמעות
זלגו מעיני מארחינו .המעמד היה מרגש ביותר בעיני רעייתי,
בעיקר ההיוודעות על החברות בין קלדרון היהודי לבין אל
גני הערבי .אני הרגשתי ,למרות הבדלי המוצא והדת ,כאילו
פגשתי קרוב משפחה אחרי עשרות שנים .אל גני לא ציפה
לפגוש אותנו ,ובכל זאת הוא נשא מכתב זה קרוב לליבו,
כאילו היה זה קמע .
גנזים
גנזים
יצחק בר־יוסף
רשימות מן הגנזך
איזה פזיזה
צ
ירוף מופלא :ציירת ילדים והרפתקנית שיוצאת
לטיול תרמילאים באפריקה ,חמישים שנה לפני
שהמציאו את המושג הזה .והנה ,ארכיון גנזים מגלה :הייתה
כזו — איזה הרשקוביץ ( ,)1997-1907המאיירת ,מעצבת
תפאורות וציירת ספרי ילדים — ובהם לספרי הילדים של
רפאל ספורטה ,שארכיונו הגדול נמסר בשנה שעברה לגנזים.
המראה התמים של ציוריה ,שעליהם גדלו ילדים רבים
בשנותיה הראשונות של המדינה לא מסגיר את אישיותה
הסוערת וההרפתקנית .מ"הדף לקורא" של איתמר לוי אני
למד כי איזה עסקה גם בציור תפאורות לתיאטרון ולאופרה.
בין היתר ציירה את התפאורה לאופרה "ריגולטו" שהוצגה
בתל אביב .קיסרית חבש רעייתו של היילה סלאסה ,שישבה
עם בעלה הגולה בארץ ישראל ,התפעלה מציוריה ,ושנים
רבות אחר כך הזמינה את איזה לחבש כדי לקשט קיר בארמון
הקיסר .ב־ 1951יצאה איזה לטיול בערבה ,התאהבה באילת
והחליטה לעקור אליה .מאז חדרו נופי המקום ליצירתה.
אל ארכיונה של איזה התוודעתי כאשר שתי חוקרות
ואוצרות הגיעו לגנזים לקראת תערוכה שתתקיים בספטמבר
השנה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון —
שבה יוצגו גם יצירות של איזה הרשקוביץ .בתחילת 1955
היא יצאה למסע הרפתקאות באתיופיה — ואת רשמיה תיארה
במכתבים לידידתה העיתונאית ומבקרת הספרות רבקה
כצנלסון שהתגוררה בתל אביב ,שארכיונה הגדול שמור בגנזים.
"המון דברים ראיתי ועברתי במשך הזמן הזה .פשוט איבדתי
את חוש הזמן .עברתי אלפי קילומטרים בארץ יפה להפליא זו.
לא כתיירת — באוטובוסים של מין מאסף שהולך 5-4ימים.
נוסעים ימים וכשמחשיך מסתתרים .הם מפחדים מחשיכה.
ראיתי טיפוסים פנטסטיים ,אספתי מנהגים ,אגדות עם .ראיתי
חיות כמו היפופוטם ,תנים ,מאות קופים .חייתי שבוע ימים
בין פראים לגמרי .וכאן לאישה אין שום פחד לנסוע לבד לכל
מקום .שרידי מלכת שבא נשארו כאן :ישנם מקומות שקיימת
ציור של איזה לשירי הילדים של רפאל ספורטה
מטריארכליות — לאישה כאן חוקים מיוחדים ויחס שונה לגמרי
מכל ארצות אחרות" .וב־ 17.4.55כתבה לידידתה ,באגרת דואר
אוויר עם בול ועליו תמונת הקיסר ,מפל מים אדיר ומטוס מעליו
— מסוג הבולים שאספתי בשקיקה כשהייתי ילד — ובה בישרה
לה" :מחכה לספינת דיג גל עוז .זו ספינה קטנטונת שתביא דגים
לאילת .הנסיעה תימשך 6-5ימים .אחרי ששהיתי במקומות כל
כך מיוחדים ,עליתי לגובה של 5,500מטרים להרים מכוסים
יערות טרופיים ,עברתי נהר מלא היפופוטמים .כדי לגמור
הנסיעה בסגנון — הספינה הזו היא רכב הימים המתאים ביותר.
אתמול התחילה תקופת הגשמים (חורף אפריקני) וזה הזמן
הנכון לחזור הביתה ולהתחיל בחיים יום־יומיים".
סיפור אהבה אפריקאי
ערימת מכתבים ישנים על נייר מצהיב ,שריח חריף של שנים
רבות עלה מהם ,משכה את תשומת לבי .רכנתי מעל כתפו
57
58
של החוקר שהתעמק במכתבים — פרופ' דב־בער קוטלרמאן
מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן —
ונתקלתי בשם לא מוכר :מוריס הופמן .הצצה בדפים הגבירה
את סקרנותי :היו אלה מכתבי אהבה שגם העברית המליצית
שבה נכתבו והזמן הרב שחלף מאז ,יותר ממאה שנה ,לא
עמעמו את יופיים.
מוריס הופמן ,משורר יידי־עברי ,נולד בלטביה ב־1885
(עשור לפני שנולד סבי ,אבי אמי ,ר' מאיר יעקב גרינפעלד
במיכלובצה שבהונגריה דאז) .ב־ 1906עקר הופמן לדרום
אפריקה באותה שנה בדיוק נרשמה "עלייה" לכיוון אחר —
סבי עלה עם סבו וסבתו לירושלים עיר הקודש .שני צעירים
יהודים ,שני מסלולים שונים — אחד משכיל שנהיה לפעיל
ציוני בדרום אפריקה ,והשני חרדי שלא היה לו דבר עם
התנועה הציונית ,אך נהיה בלי דעת לציוני בעלותו לארץ
ישראל .סבי נהיה לבחור ישיבה בירושלים ,וכעבור ארבע
שנים ,והוא בן 15בלבד ,התחתן עם אימי ,צפורה פייגל
לבית הייזלר ,לאחר שאביה ראה אותו מתפלל בדבקות ליד
הכותל המערבי ומיהר לשלוח אליו שדכנים .מסלול האהבה
של מוריס הופמן היה שונה .הוא נהיה לסוחר בדים ועורות
בדרום אפריקה ,אך לא שכח את הנערה שאהב בלטביה,
שרה לבית אייזנשטאט .המרחק והתנגדות ההורים לקשר
בין האוהבים הצעירים לא הפריעו לו .שבע שנים תמימות
חיכה לה מוריס הופמן הצעיר ,ובמשך שנים אלו כתב לה
מאות מכתבי אהבה נרגשים ונמלצים ,וגם היא לא נותרה
חייבת והשיבה לו באגרות אהבה משלה.
אך דרכה רגלו על אדמת דרום אפריקה ,החל מוריס
הופמן לשגר מכתבים לשרה .ב־ 25באוגוסט ,1906כאשר
הוא עדיין מגדיר עצמו כ"רעך המכבדך ודורש טובתך" ואותה
הוא מגדיר כ"רעות ילדותי" ,תיאר את המרחק הפיזי" .מעבר
לאוקיינוס האטלנטי ,מאחרי ארצות רבות ואיים רחוקים,
מהררי אל של סלעים־ענקים ,הנראים לעין כמבצרי־שחק,
כמצודות נפלאות־חוסן ...מאפריקה ארץ השחורים והפראים,
הנפלאות והאגדות — לך דרישת שלום!"
ממכתב למכתב הטמפרטורה עולה .ב־ 12באוקטובר
1910כבר מכנה מוריס הופמן בן ה־ 15את נערתו "שרה
מאוד נאהבה!" .הוא אינו חושש כבר לתת ביטוי לרגשותיו
"לבי רוחש לך מחשבות והרהורים מאוד חמים נוצצים בטהרם
ומלאים חן ,שירי־נוער מזוקקים וצודדי נפש ,הזורמים ממעין
כביר של האהבה האדומה־בוערת — כל אלה אתן לך בקרוב.
וקבלי לעת עתה את פרישות השלום והנשיקות החמות
מאוהבך כל הימים".
ובינתיים הבחור המאוהב מתייסר בבדידותו ,ומקונן על
שרה ומוריס הופמן
מר גורלו בעודו רואה זוגות צעירים סביבו" .מקנא אני בצמד
מאושר כזה ,בראותי אותו מטייל בחוף ובראותם אותו בא
למשל לתיאטרון בגאון ובגיל ,חבוק זרוע ,מתעלס־מתלחש
— מה גדולה אז קנאתי! ואנחנו מה — מה לנו 'בתור הזהב' של
נעורינו ,מלבד ההתבודדות ...מלבד ימים אין־שמש ולילות
אין־שינה של הגה ,אנקות ונהי?"
רק לאחר שניתנה הסכמה הוריה של שרה עת מלאו
לה כנראה 18הפליג מוריס לאירופה .השניים התחתנו
בקניגסברג באפריל ,1914אך מיהרו לחזור לדרום אפריקה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חודשים ספורים לאחר
מכן .מוריס הופמן הסוחר־המשורר ,שהיה אף בין הפעילים
הציוניים הבולטים בדרום אפריקה ,נפטר ב־ 1940והוא בן 55
בלבד .אלמנתו שרה עלתה לישראל ומסרה את כתבי היד של
מוריס ואת מכתביו לאשר ברש ,מייסד ארכיון גנזים .ברש
הוציא לאור קובץ מסיפוריו ,ששניים מהם תרגם לעברית,
שנקרא "תחת שמש אפריקאית" .ב־ 1960העלתה האלמנה
את עצמות בעלה לקבורה בישראל.
שבור ונואש בפאריס
שמחה רבה הייתה במעוננו עת הצליח מנהל הארכיון,
ד"ר משה מוסק ,להביא לגנזים את ארכיונו של המשורר
חתן פרס ישראל טוביה ריבנר .בין האוצרות הרבים ,נמצא
גם מכתב שכתב לו יעקב שבתאי ,ששב ועלה לתודעה
הציבורית עם הקרנת סרטה של בתו ,נועה שבתאי ,על
אביה במסגרת דוקואביב השנה" .איש זר בעיר זרה ,ענקית,
סואנת" ,מתאר שבתאי את פגישתו עם פאריס שאליה נסע,
במכתב מ־ 2לספטמבר 1965לטוביה ולגלילה ריבנר" ,הנחתי
את הדברים במלון ופרצתי החוצה ,לרחובות .תעיתי בהם
עד 2בלילה ולא נעשיתי שמח יותר .כל הימים הראשונים
היו לי ימים קשים ,ולעתים קשים מאוד ,מדכאים .לרגעים
ת
שמחה להזמינכם לערב לכבוד
י שחרור
משוררת והקולאז'יסטית יערה בן דוד
שר רייך
עיתון '77עמית ישראלי–גלעד
ספרותית ורדה גינוסר
ציא לאור יואב איתמר
פשוט נשברתי ונואשתי .בציריך ,דווקא בציריך ,הייתה
לי איזו מין הרגשה ביתית ,הרגשה כאילו זה נוף מוכר לי,
כאילו הרחובות מוכרים לי והאנשים מוכרים לי ,וגם אני
להם .משונה מה? ייתכן שזכיתי לכך הרבה בזכות הבית
שלכם .ופתאום פאריס .ופתאום איזה תוהו של רחובות של
המוני־אדם ,ופתאום איזו אנונימיות וזרות אטומות להחריד,
ופתאום איזה עושר שמהמם אותם ,שמוגיע אותך ,שמשאיר
אותך באפיסת כוחות".
מעל המגדל סביב אש...
ארכיון משעשע כבעליו ,שהגיע באחרונה לגנזים ,הוא
ארכיונו של דידי מנוסי .בין שאר הבדיחמינין לשבת ,ההלצות
והרשימות ,נמצאת גם גלויה של תיירים ששיגר אליו חברו
עמוס קינן כאשר היה בביקור בניו־יורק ב־ 20ביוני .1968
בצדה האחד של הגלויה מופיע תמונת של מרכז רוקפלר
בניו־יורק .מן הצד השני ,בכתב ידו הנמרץ של עמוס קינן,
מופיעה שאלה קיומית שהטרידה אותו כאשר עלה לגגו של
גורד השחקים והביט למטה" :אם משתינים מפה מלמעלה,
אתה חושב שכמה טיפות מגיעות למטה?"
גליון 375-6
בנים חורגים על המדף -
הסיפור הקצר בישראל
על הסיפור הקצר :ירון אביטוב,
אביבה זרקה ,עמוס לויתן ,אלטייב
ע'נאים ,נסים קלדרון ,עדנה שמש,
עמיחי שלו ועוד
סיפורים מאת :אורית אילן ,גונן
נשר ,אורי עגנון ,שירה פנקס ועוד
המשוררת -ליטל שליט ולינור שטיינברג
שי 5.6.14בשעה 20.00
7תל אביב
ביקורת ספרים ,שירה וכל המדורים
הקבועים
59
סקירת ספרים
דוד מלמד
ספרים שהגיעו
למערכת —
אוגוסט 2014
פרוזה
◄ ◄ישראל זמיר ,דייג ברשת ,ספרי מקור,
253 ,2013עמ'.
סיפור־מתח אנושי פרי־עטו של הסופר
הוותיק ,בנו של יצחק בשביס־זינגר.
◄ ◄משה פינטו ,ריאקציה ,עמדה חדשה,
191 ,2014עמ'.
רומן היסטורי בעל אוריינטציה של סיפור מתח
בלשי .ספרו השלישי של המחבר.
◄ ◄עוזי גדור ,אל מקום שהנחלים
הולכים ,כרמל 176 ,2014 ,עמ'.
אסופה של שבעה סיפורים קצרים.
◄ ◄בלהה קלישר ברנר ,לאן נעלם דב
שדה ,ספרי מקור 221 ,2014 ,עמ'.
ספר־מיסתורין פרי עטה של סופרת
ותסריטאית שפרסמה מספר ספרים בעבר.
◄ ◄יוסי אלפי ,בחזקת שלושה ,הקיבוץ
המאוחד 277 ,2014 ,עמ'.
שלושה מחזורי סיפורים קצרים של המחבר,
סופר ,משורר ומייסד פסטיבל מספרי הסיפורים.
◄ ◄אלי בן־יוסף ,הקונכיה והחילזון,
אוריון 450 ,2014 ,עמ'.
רומן שבמרכזו איש שירות הביטחון ונערה צעירה
המשמשת בתפקיד בכיר במשרד הפנים היווני.
◄ ◄שולמית ברונשטיין-זוננברג ,האיכר
מכפר פסגה ,סטימצקי 400 ,2014 ,עמ'.
רומן־אהבה הפרוש על פני השנים 2008-1908
בגרמניה ובישראל.
עיון
60
◄ ◄רזיאל ממט ,פורץ דרך ,הספרייה
הציונית ,תשע"ד 240 ,עמ'.
ספרו השישי של המחבר המתאר במיומנות
דמויות בתולדות א"י ,והפעם על מי שהיה
ראש מח' ההתיישבות בסוכנות היהודית.
שירה
◄ ◄אביב עקרוני ,משירת מקדוניה ,צור
אות 78 ,2012 ,עמ'.
שירים בתרגומו של המשורר ומבקר־הספרות
הוותיק ,שהוסיף מבוא וקורות־חיים של
המשוררים המקדונים.
◄ ◄אביב עקרוני ,שירה רוסית בחרוז
חופשי ,עקד 167 ,2013 ,עמ'.
מבחר תרגומים ומבוא מקיף של המתרגם
על השירה הרוסית המודרנית בשיתוף אסטה
ורזר.
◄ ◄אוקטביו פאס ,שר על גדות הנייר,
קשב לשירה 170 ,2014 ,עמ'.
מבחר שירים מן השנים 1987-1935פרי־
עטו של גדול משוררי מכסיקו ,חתן פרס נובל
לספרות.
◄ ◄רחל הרץ ,על החוף את מתכנפת,
פרדס 41 ,2014 ,עמ'.
שירים שנכתבו לפני שלושה עשורים .ספר
שלישי של המחברת ,פסיכולוגית חברתית
במקצועה.
◄ ◄יונתן ברג ,שעות ליד העולם ,קשב
לשירה 116 ,2014 ,עמ'.
ספר שיריו השני של המחבר" .אני יודע ,לנסות
כל הזמן לגעת /פירושו לעולם להיות צמא".
◄ ◄אורנה וייס ,האוניות שוקעות לאט,
פרדס 79 ,2014 ,עמ'.
שירים העוסקים באובדן ובדידות יחד עם
רישומי ילדות בצל חוויות השואה של ההורים.
◄ ◄גיורא פישר ,צירי חיים ,קשב לשירה,
85 ,2014עמ'.
ספר־שירים שני של המחבר" .הרוח העיף
את כפה שעל ראשי /בדיוק ב'אל של מלא
רחמים'".
◄ ◄חיים א .רכניצר ,משיר הגלות
השלישית ,כרמל 88 ,2014 ,עמ'.
"עכשיו אתה אומר לי לבוא אל תוך הארץ ,לא
רק ליד" .שירי משורר ישראלי החי לאחרונה
בארה"ב.
◄ ◄אורן אגמון ,הכול מיהר לדרכו
הסודית ,פרדס 81 ,2014 ,עמ'.
ספר־שירים ראשון של המחבר שנכתב לאורך
חמש־עשרה שנים בארצות ובתרבויות שונות.
◄ ◄שושנה בן־עדי ,ניסיתי לאחוז בזמן,
נור 90 ,2014 ,עמ'.
ספר־שירים נוסף של המשוררת" .פטישים
הלמו /בראשי מרחב צפוף /למי אכפת".
◄ ◄צבי עצמון ,כחול ,לא כחול ,קשב
לשירה 59 ,2014 ,עמ'.
קובץ־שירים עשירי של המשורר הוותיק.
"כשאדם נעלם /נותר ריק ,חלל /מת ,שלא היה
בעולם /קודם בואו".
◄ ◄גלעד מאירי ,שחרור בתנאים
מגבילים ,קשב לשירה,2014 ,
64עמ'.
"ואנו יושבים הפוכים /בכורסאות הזית/
תלויים באוויר כמו תפילה /לשלום בית".
ספרו העשירי של המשורר.
◄ ◄יעקב ברזילי ,השכן מברגן־בלזן,
כרמל 87 ,2014 ,עמ'.
ספר חדש של המשורר הוותיק ,שירים שהם
תמונה פיוטית של חיים שנגדעו בשואה.
◄ ◄יונתן ברקאי ,באווירה הפסטורלית
של בית העלמין ,אבן חושן,2014 ,
73עמ'.
ספר־שירים שני של המחבר בעברית של
המחבר לאחר שלושה ספרים שתורגמו
לפולנית.
◄ ◄ישראל בר־כוכב ,מחברת השמש,
קשב לשירה 94 ,2014 ,עמ'.
"לימוני שרד נהרו מבעד לזכוכית החורף/
ואפשר היה לנשום לרווחה" .ספר נוסף של
המשורר.
◄ ◄אמוץ דפני ,זרימת הרקפות ,עולם
חדש 98 ,2014 ,עמ'.
ספר חדש של המחבר" .כנפי מלאכים/
בשמורות אישונים /לנצור /מנחת פרחים".
◄ ◄אפרים רחמן ,בין הערביים ,צבעונים,
54 ,2014עמ'.
אסופת סונטות של המחבר לאחר שמונה ספרי
שירה ופרוזה שפרסם עד כה.
◄ ◄אביבה יניב ,סתו נוגה ,צבעונים,
48 ,2014עמ'.
ספר שירים של המחברת" .חורף זגוגי מתדפק/
על הדלת /.לבי מחפש ניחומים".
כתבי עת
◄ ◄סגולה ,מגזין ישראלי להיסטוריה,
גיליון ,48מאי .2014
חוברת שבמרכזה ניתוח קרב אל־עלמיין,
סיפורה של פולינה מולוטובה אשת שר החוץ
הסובייטי בימי סטלין ,ותיאור הקמתה של
עיר־גנים ,היא רמת גן ,לפני מאה שנים.
סיום עם חיוך
יותם לב
איש צעיר עם כנפיים
קטנות מהמצופה
"ל
עזאזל ,ל־ע־זא־זל!" ,קילל בקולניות האיש
שממולי .בכנות ,קצת נבהלתי .בכל זאת ,לא
כל יום נופל לידך איש מהשמיים ומקלל .הוא ניער מעצמו
את הבוץ .היינו בפרדס בצפון ,עזרתי לדודי בקטיף תפוזים.
"אתה בסדר?" שאלתי בטמטום .הוא הביט בי ,ונדמה היה
שהוא עומד לענות לי בכעס ,אבל אז חזר בו .הבחנתי שיש
לו זוג כנפיים צחורות מאחורי גבו" .אני אתקשר לאמבולנס".
התחלתי ,רק כדי להיות מופסק בניפנוף יד .הוא רק שיפשף
את גבו קצת .הוא היה לבוש בטוגה לבנה עם כתמי בוץ
מהפרדס ,סנדלים תנ"כיים שרק קיבוצניקים ומתנחלים
נועלים ,והיה בעל מראה דרום־מזרח אירופאי .אני הייתי
מנחש רומניה.
"אתה ...מלאך?"
אנחה קלה" .כן ,זה די ברור".
"הממ .אני דווקא חילוני".
"אחלה ".ואז ,לאחר ששקל את דבריי לשנייה ,מיהר
להוסיף" :שלא תחשוב שאנחנו מפלים או משהו ,יש לי חבר
אתאיסט ,אנחנו מאוד ליברליים".
"איך יכול להיות מלאך אתאיסט?"
"הוא לא דתי".
"הוא ...לא ...דתי? מה ?..רגע .עיקרי הדברים :יש
אלוהים?"
"כן".
"אז אני הולך לגיהנום?"
"האמת שהוא כרגע בשיפוצים ,אבל נראה לי שלא בכל
מקרה .אתה בחור חביב ,לא?"
"חביב ?..האמת ...אוף אני סוטה מהנושא שוב .לא ככה
תכננתי שאני אדבר עם מלאך".
"זה חורג מהציפיות .אני שמעתי על אברך אחד שהקיא
על מלאך מרוב בהלה".
"אז איך יש אלוהים? גיל היקום ...אבולוציה ...ריצ'ארד
דוקינס"...
"אתה מאוד לא סובלני .לא פגשת דתיים מודרניים? הם
לא כולם טיפשים ,אתה יודע".
"אבל ...מה? תסביר לי איך אתם קיימים".
"אתה בחור דורשני".
"בבקשה?"
"בסדר .אתה מאמין שיש מלאכים?"
"כן — אתה עומד מולי".
"יופי — אז יש מלאכים".
"אבל לא האמנתי לפני שהגעת".
"או ,אל תדאג ,יש הרבה אחרים שכן מאמינים".
"אז ...אני בעצם מתחרפן? אתה לא באמת קיים? אני
הוזה?"
"לא ממש ".הוא אמר ,ולאחר מכן נקש באצבעותיו ,מה
שגרם לרוח חזקה שהעיפה את הכובע מעל ראשו של אחד
העובדים התאילנדים בפרדס.
"אבל איך ייתכן שמשהו קיים רק בגלל שמאמינים
בו?"
"אוך ,נו ,זה דווקא החלק הפשוט .מה אתה עושה כשאתה
רעב ומחוץ לבית?"
"אממ ...הולך לאכול? שווארמה בלי חריף".
"מרתק .ואיך אתה משכנע את אותו מוכר שווארמה לתת
לך אחת?"
"משכנע ?..אני משלם לו"...
"בדיוק".
"מה בדיוק ,חתיכת ציפור אנושית?! אני חווה פה משבר
קיומי ,ואתה מדבר איתי על שווארמה?!"
"אתה העלית שווארמה .אבל בכל מקרה ,אם תיתן
לכבשה שטר נייר ותבקש לאכול אותה בתמורה ,היא לא
בדיוק תסכים .או אם תתן שקלים למקדונלדס בבומבאי ,גם
אז הסיכוי שלך לאכול קטן".
"איך לעזאזל זה קשור?"
"יש לכסף שלך ערך כי גם הקונה וגם המוכר וגם רוב
החברה מאמינים שיש לו ערך — המוכר יודע שסביר מאוד
שלאחר מכן הוא יוכל להשתמש בשטר הנייר הזה כדי להשיג
דברים שהוא רוצה".
61
"אני חושב שאני מתחיל להבין ...אבל אנחנו יודעים איך
מייצרים שטרות .איך נוצרו מלאכים ,מתוך אמונה בלבד?"
"זה ,אני חושש ,החלק המסובך .בני תמותה מתקשים
לתפוס אותו לרוב".
"מה? אבל אנחנו יצרנו אתכם!"
"נכון ,אבל יצרתם אותנו נעלים ומתוחכמים".
"כלומר ,אם אני אאמין במלאכים שמחלקים סוכריות
לכולם ,זה ייקרה?"
"סביר להניח".
"אז למה עוד לא נפתרו כל בעיות העולם? רק נאמין
במלאכים מושלמים שיפתרו את כל בעיותינו"...
"נו באמת ,עכשיו בכנות ,אתה היית מאמין בדבר כזה?
ועכשיו אני חייב ללכת ,הכנפיים שלי נחו מספיק ואתה
מתאושש ממכת החום שלך".
הצטרפו למנויי
אגודת הסופרים העברים
כתב־העת הוותיק בישראל — נוסד לפני
86שנה ע"י חיים נחמן ביאליק .כתב־העת
"מאזנים" מגיש לקוראים מבחר יצירות
במסה ,פרוזה ,שירה וביקורת של היוצרים
בארץ .לצד היוצרים "הוותיקים" ,נותן כתב־
העת במה לכישרונות חדשים וצעירים
ומפרסם אותם לראשונה.
להצטרפות:
טל' 03-6953256/7
כתובת דואר אלקטרוניaguda-sofrim@bezeqint.net :
כתובת אתר אינטרנטwww.hebrew-writers.org.il :
62
אברהם בר־אב
בלט של כרומוזומים
א
ולי אתחיל בזה שקוראים לי דודי ,שאני רזה־שחיף,
עם אף שפיץ וברזלים בשיניים .שום דבר מזה לא
מזיז לי כי הכול ישתנה עד שאגדל .לא אכפת לי ללכלך
עוד על איך שאני נראה .למשל לא אכפת לי לספר שיש לי
פופיק בולט ,וכשאני מראה לילדים “בטן נפוחה“ ,זה מאוד
מצחיק את הבנים .הבנות אומרות שבלעתי אבטיח עגול
עם פיטמה .אני שונא שיעורי התעמלות ,אף פעם לא מביא
נעלי ספורט .כשכולם עושים ריצה מסביב למגרש ,אני עומד
רואה אני מרים
בצד ועושה את הקטע שלי .כשהמורה לא ַ
את הגופייה ומראה “בטן נפוחה“ .למרות שאני לא משתתף
ומפריע ,אני מקבל ממנה ציון “כמעט טוב“ בתעודה .בטח לא
נעים לה לתת לי פחות ,כי זה הכמעט־טוב היחיד שיש לי כל
השנים .כל יתר הציונים הם טוב־מאד ומעולה .אבא בכלל לא
מתרגש מהציון הדפוק שלי בהתעמלות .כשהוא היה בגילי,
גם הוא שנא ריצות חימום וכפיפות־גו מטומטמות לצדדים
וקדימה .הכול השתנה אצלו בהכנה לגיבוש של הסיירת ,מאז
הוא דלוק על מירוצי טריאתלון .כמעט בכל יום הוא מתאמן,
בשבתות נוסע לתחרויות להביא עוד מדליות .בסלון יש ארון
זכוכית מלא בתמונות וגביעים שלו .באחת התמונות רואים
אותו רוכב על אופניים בלי ידיים ומרים בשתי ידיים גביע
ענק .לאבא יש שרירים בכל מקום ,הוא כמו ענק עשוי שיש,
אפילו גומת החן שלו שרירית.
אבא היה בדיוק כמוך אומרת לי אימא“ ,ברווזון מכוער“,
רזה ,שחיף ,עם חצ'קונים .מלך החנונים ,כזה שמסתיר את
הדף שלא יעתיקו ממנו במבחנים .כל התעודה שלו תשיעיות
ועשיריות ,ורק בהתעמלות “מספיק בקושי“ .אתה קולט?
מקום ראשון בטריאתלון של שנת 2000מקבל “מספיק בקושי“
המורה שלו לספורט בטח מתהפך עכשיו בקבר.
בהתעמלותֶ .
אימא שלי גדלה בקיבוץ אושה .למדה יחד עם אבא בבית
הספר המשותף של הגוש .היא אומרת שבקיבוץ אפשר לראות
את “הבלט של הכרומוזומים“ ,זה לא ביטוי שלה ,היא שמעה
את זה מסופר שהיא מעריצה ,שקוראים לו עמוס עוז .בלֶ ט
כרומוזומים הכוונה שאם אתה מסתכל על האבא אתה יכול
לנחש בדיוק איך יגדל הילד .בעניין הזה אין כמעט פספוסים.
ביום שישי ,במטבח ,בזמן האיכות הקבוע שלי ושל
אימא ,אני מערבב בקערה את מה שיהיה לנו בסוף עוגת
תפוזים טעימה .אני שואל מה היא מצאה באבא כשהיה
ברווזון מחוצ'קן? אימא מחייכת לעצמה חיוך חכם ולוקחת
מידי את הקערה .לא היה לי חשוב איך הוא נראה .ילד הוא
מוצר לא גמור .ילד הוא כמו בלילה של עוגה לא אפויה.
היא יוצקת את הבלילה לתבנית משומנת ,ומכניסה לתנור
שחומם מראש ל־ .180היא ממשיכה :אהבתי את השכל שלו
והבדיחות שלו .אם רציתי לדעת איך הוא יראה כשיגדל,
הסתכלתי על אבא שלו .כן ,כן על סבא שלך .כל המורות
של בית הספר התחנחנו וכרכרו סביבו “אפרים פה ,פרויקה
שם “...בקיצור ,כששמתי עין על אבא שלך ,ידעתי בדיוק
במי אני בוחרת ,מאין הוא בא ולאן הוא
הולך .זה הסיפור הכי מתוק שאימא
יכולה לספר לי .אני מוכן לשמוע אותו
אינסוף פעמים .אחרי שהיא מכניסה
את העוגה לתנור ,היא מעבירה לי את
הקערה הריקה והכף שאלקלק.
שיחות הניחומים עם אימא לא
לגמרי עוזרות .נכון שגם אבא היה
פעם ארוך ורזה אבל לא היו לא
ברזלים בשיניים ,לא פופיק בולט .לי,
לעומת זאת ,יש .בגלל הברזלים בפה,
אני מדבר ש...ש...ש ...כשאני אוכל
סנדוויץ' נתפס לי האוכל .כשאני פותח את הפה לדבר,
עפים ממנו פירורים .הבנים בכיתה צוחקים עליי ,וכל
הבנות נגעלות ממני .אחי מסביר לי שהכול מפני שאני
מכוער ודוחה .אפילו דנה נגעלת ממני .דנה השמנה שכולם
שרים לה “דנה־חננה“ .כולם בטוחים שכשנהיה גדולים
אאח ְס ...דוחים כמו הקרום שצף
נתחתן .כי שנינו ממש יַ ְ
בחלב אחרי שחיממו אותו .עדיף לנו לרצות אחד את השני
כי אחרת מי ירצה אותנו? על קיר השירותים של הבנים יש
כתובת שמישהו חרט באולר“ :דודי תפודי ודנה חננה חתן
וכלה“ .לאחי הגדול קוראים עמוס ,על שם הסופר הגדול
שבזכותו ההורים שלי הפכו לזוג .חשוב לו מאוד שלא
יהיו לי אשליות בחיים .הוא מטפטף לי יום־יום שציונים
גבוהים בתעודה זה לא העיקר בחיים .שאני צריך להתרגל
לזה ש“דנה חננה“ תהיה האישה שלי לעולמים.
לפעמים אני תופס את עצמי מסתכל בסתר על דנה ,מנסה
למצוא בה משהו שאוכל לחבב אותו .יש לה צוואר עבה עם
כתם לידה חום בצורת צפרדע .זה הדבר הראשון שאצטרך
להתרגל אליו .הרי נצטרך לחיות שלושתנו ביחד .דנה אני
והצפרדע החומה שלה .אני בטוח שבסוף אצליח להתרגל,
אני עובד על זה חזק .בתנאי שגם היא תעשה מאמץ למצוא
בי משהו .אחר הצהריים אני יורד לנחל ציפורי לתפוס איזו
צפרדע ירוקה וחלקלקה שאשים לה מחר בילקוט.
בכיתה שלנו יש אותי בקצה האחד ,ואת עמרם בקצה
השני .כמה שאני אפס מאופס מבחינה חברתית ככה הוא חתיך
הורס“ .עמרם מורם מעם“ ככה המורה קוראת לו .היא דווקא
מתכוונת לעקוץ אותו על זה שהוא לא לומד ולא מקשיב ורק
עסוק כל הזמן בלהיות מלך הכיתה .לא משנה מה שואלים
אותו בשיעור ,הוא מתאדם קצת ושותק .מחכה שיעברו עם
השאלה למישהו אחר .בהתחלה הייתי מתפרץ ועונה במקומו.
גם כי רציתי לענות וגם כי כולם צריכים לעזור למלך הכיתה.
יום אחד אמרו לעמרם להביא את
אבא שלו לשיחה עם המורה והמנהלת.
הייתי כל־כך נרגש .סיקרן אותי לראות
את האיש שהכרומוזומים שלו עשו את
מלך הכיתה שלנו .מי שהגיע לפגישה ,היה
בשבילי הפתעת השנה — איש נמוך עם
בטן גדולה ורגליים קצרות .השיער שלו
היה מסורק הצידה שיכסה את הקרחת.
עיניים ירוקות ואף קטנטן שבקושי מצליח
להחזיק את המשקפיים העבות שלו .חוץ
מצבע העיניים וצורת האף ,לא היה בו שום
דבר שיזכיר את מלך הכיתה שלנו .עמרם
לא הראה סימנים שהאיש ההוא קשור אליו .פתאום יוצאת
המורה מחדר המנהלת ומבקשת ממנו“ :עמרם ,תואיל להצטרף
לשיחה עם אבא“ .בבת אחת נעלם הספק ואני התחלתי לרוץ
בחצר במעגלים עשיתי “אווירון“ וצעקתי בקול“ :ש...ש...ש...
המלך שלנו ערום ...ש...ש...ש...המלך ערום.“...
המורה סיכמה עם עמרם ועם אביו שמהיום הוא חייב
להשתתף יותר בשיעורים .הדגש על “להשתתף“ פחות
חשובים הציונים .הוא מוכרח להגיש את “עבודת שורשים“
שכולם הגישו כבר כי אחרת לא יהיה לו מה לעשות בבית
הספר בשנה הבאה .עמרם נשאר רגוע .עמרם יודע שאם
יישב רגוע שום דבר רע לא יכול לקרות לו .היה ברור למורה
שעמרם לא מתכוון לעשות את העבודה .בעיקר כי אין לו
מושג איך מתחילים “עבודת שורשים“ ,ובטח לא איך מגישים
אותה בזמן .היא די חכמה המורה שלנו .עוד באותו יום היא
קראה לי לשיחה משותפת עם עמרם .היא יודעת שאנחנו לא
מדברים .יותר נכון שהוא לא מדבר איתי .היא הציעה שאשב
איתו קצת על עבודת השורשים שלו“ .עבודה כזאת אתם
מתקתקים באחר צהרים אחד .בכלל לא יזיק לכם להיות קצת
חברים שניכם“ .המשפט האחרון שלה גרם לשינוי בפנים של
עמרם .השפתיים שלו נעו אחורה בהבעה של גועל.
63
64
מי שלמד היסטוריה ,כמוני ,יודע שאף מלך לא כותב בעצמו
את הקורות שלו .יש לו עבדים חנונים כמוני שיעשו את זה
בשבילו .בשביל המלך זה סידור נוח בשביל העבדים — כבוד
גדול .באמת התרגשתי מאוד לקראת המשימה .עוד באותו
יום באתי אליו הביתה ,הוא בדיוק עמד לצאת לאימון כדורגל.
הוא לא הביט לי בעיניים ולא אמר מילה .באדישות מלכותית,
הוא הוביל אותי לחדר שלו .על השולחן חיכתה לי ערימה של
אלבומי התמונות שאימא שלו הכינה בשבילי .המבט שלו אמר:
“אתה יודע מה לעשות ,תעשה את זה קצר ותתחפף“.
כשנשארתי לבד עם התמונות ,הלב שלי דפק במהירות.
דפדפתי לאחור באלבומי התמונות עד שמצאתי מה
שחיפשתי .תמונה שחור לבן .אבא של עמרם בכיתה ח'
עומד זקוף יפה ומלכותי ,ממש קופי של עמרם שלנו .אותו
אף סולד ,אותה שלווה ,אותן עיניים בהירות ,אותו שיער
חלק ,אותו חיוך חולמני .קילפתי בזהירות את התמונה מן
האלבום והכנסתי לכיס .עוד שתי תמונות לקחתי לפני
שהסתלקתי משם .תמונת פספורט יפה של עמרם ,ועוד
תמונה צבעונית ובה נראה האבא של עמרם כיום .איש
שמן וקרח שמחייך חיוך ירקרק־דהוי מאחורי המשקפים.
השארתי את האלבומים פתוחים וברחתי משם .כל הדרך
הביתה תכננתי איך תהיה עבודת השורשים המשותפת
שלי ושל עמרם .חיטטתי באלבומים המשפחתיים שלנו
עד שמצאתי שלוש תמונות מקבילות :אבא שלי בבית ספר
יסודי .אמנם בלי ברזלים בשיניים ,אבל עם האף הדקיק
שלי ,עם אותן לחיים שקועות ואותן זרועות רזות־מקלות
שיוצאות מהשרוולים .עוד צילום לקחתי ,אבא שלי היום —
שזוף ,גבוה עם לחיים מוצקות ושריריות .בידו האחת גביע
בשנייה מחזיק אותי.
עמרם מכיר על פה את כל הפרקים של הסדרה
“המורדים“ ויודע לשיר את השירים שלהם בספרדית.
כשהוא שר בספרדית ומסדר את השיער עם היד הוא מזכיר
לכולנו כוכב טלוויזיה .אפשר לראות איך כל הבנות נגנבות
עליו .אפילו דנה־חננה השמנה ,זאת עם הצפרדע החומה
על הצוואר ,זאת שכולם יודעים שהיא הכלה המיועדת
שלי .אפילו היא מעיזה לתקוע בו עיניים .מלך הכיתה
יודע יפה מתי מישהי מביטה בו .לא חשוב לו מי ,אפילו
אם זאת דנה ,אפילו אם היא שלי ,בדיוק אז הוא מרים
את האף הסולד ,מעביר יד בשיער ומחייך כאילו נזכר
במשהו נחמד .החלטתי שאני חייב לעשות מעשה .לעבודה
השורשים המשותפת שלי ושל עמרם קראתי — “הבלט של
הכרומוזומים“ .לקחתי דף A4והדבקתי עליו 6תמונות
והכנתי כתב חידה.
“הבלט של הכרומוזומים“ — האבות
אבא של דודי
אבא של עמרם
לפני אבא של עמרם בכיתה אבא של דודי בכיתה
חית .חתיך הורס מדליק חית .רזה דוחה מחוצ'קן
וכו'...
אבא של דודי היום.
אחרי אבא של עמרם היום
אלוף טריאתלון 2000
“הבלט של הכרומוזומים“ — הבנים
דודי
עמרם
לפני עמרם מורם מעם היום .דודי תפודי היום.
רזה דוחה עם ברזלים
חתיך הורס מדליק
בשיניים
וכו'...
השלם את החסר...
אחרי השלם את החסר...
חידה :תסתכלו על התמונות שלמעלה ונחשו איך יראו עמרם
ודודי בעתיד?
סרקתי את הדף במחשב ותליתי עותקים ממנו על לוח
המודעות של הכיתה .המורה רתחה על מה שעשיתי .במיוחד
על זה שתליתי את הדפים על לוח המודעות .זה לדעתה מה
שגרם לעמרם המלך לנפח אותי במכות .כרגיל במקרים של
מכות בבית הספר שולחים את כל מי שרב הביתה .לא חשוב
מי התחיל .שניהם הולכים הביתה ולא חוזרים לבית הספר
בלי אחד מן ההורים.
למחרת ,בהפסקת האוכל ,הגענו ארבעתנו לבית הספר.
עמרם ואבא שלו .אני ואבא שלי .כל התלמידים עמדו לאורך
הקירות במסדרון והסתכלו עלינו בסקרנות כאילו היינו שתי
קבוצות שנכנסות לאצטדיון למשחק הגמר .אבא שלי לבש
בכוונה את חולצת הטריקו הירוקה של “טריאתלון “2000ואני
לבשתי חולצת טריקו לבנה עם הדפס של עבודת השורשים
שהכותרת שלה “הבלט של הכרומוזומים“ .ככה עלינו יד ביד
לחדר המנהלת לפגישה עם המורה .יכולתי להרגיש על הגב
שלי את המבטים .ידעתי להבדיל בין העקצוצים הקטנים של
הבנות לבין הדקירות החדות של הבנים .אפילו דנה השמנה
עצרה את הנשימה שלה והסתכלה עלינו .קלטתי את זה
בבירור בזווית העין.
מן השיחה עם המורה אני לא זוכר דבר כי בכל אותו זמן
גלגלתי במוח רעיון מבריק .מוזר שלא חשבתי עליו קודם.
עוד היום ,אחר הצהרים ,אני חייב לעשות את זה ,לקפוץ אל
דנה הביתה לראות איך האימא שלה נראית.
בר העור
קוראים יקרים,
גיליון אוגוסט בשנה שעברה הוקדש כולו לספרות ילדים ונוער,
כאשר במוקד עמדה יצירתה של דבורה עומר שהלכה לעולמה
ב־ .2.5.2013בגיליון אוגוסט השנה יוקדש החלק הראשון והעיקרי
שבו לספרות ילדים ונוער ,בו ישובצו שירים ,סיפורים וביקורות על
ספרי ילדים .החידוש הפעם הוא בפרסום שני סיפורים של תלמידים
מצטיינים בבית הספר היסודי אשר השתתפו בתחרות "ספר היצירות
של ילדי ישראל" ,מפעלה של הסופרת ריקה ברקוביץ' .בהמשך
הגיליון ייוותר מקום גם לתכנים אחרים — בעיקר שירים וביקורת ,וכן
למדורים הקבועים" :מן הגנזך" של "גנזים"" ,סיום עם חיוך"" ,ספרים
שהגיעו למערכת" .כאן המקום להודות לדוד מלמד וליצחק בר־יוסף
על מסירותם והתמדתם בהכנת המדורים.
עבודתו המסורה והמקצועית של אלי אורן וצוות עובדיו מ־"א' אורן
הפקות דפוס" היא כביכול מובנת מאליה ,אבל אף אם לא בכל גיליון
אנחנו מזכירים את מלוא ההערכה שלנו על פועל ידם — הרי שאין
זאת אומרת שאין אנו לנו רחשי לב חמים של תודה.
העטיפה הקדמית והעטיפה האחורית ,וכן רוב האיורים בתוך הגיליון
הם מעשי ידיה של המאיירת נורית צרפתי ,בוגרת המגמה לעיצוב
גרפי בבצלאל .היא איירה ספרי לימוד ,ספרי ילדים ונוער וכן עיתוני
ילדים ("משמר לילדים"" ,כולנו"" ,פשוש" ועוד) .בשנת 2004זכתה
נורית צרפתי בעיטור אנדרסן על איוריה לספרה של נורית זרחי
"החתונה" .האיורים המופיעים בגיליון זה נלקחו מספרים שונים
שנורית צרפתי איירה .מערכת "מאזנים" מודה לה על תרומתה
לגיליון זה.
חברתנו טניה הדר הלכה לעולמה ( .)2014-1947טניה נולדה במחנה
העקורים שליד פרנקפורט על המיין ,ועלתה ארצה ב־ .1948הייתה
משוררת ומחנכת ,כלת פרס בית יקיר — ירושלים .ספרי שירתה" :אין
רחמים אחרים"" ,בארצות החיים"" ,חלק"" ,שיר מעלות חרוך" .הרצל
ובלפור חקק מכבדים את זכרה בכתבה המשובצת בגיליון זה.
עם סגירת הגיליון הגיעו אלינו עוד שתי בשורות קשות :חברנו
ז'קי ברקן הלך לעולמו ( .)2014-1938הוריו של ז'קי נרצחו על ידי
הנאצים ,והוא הסתתר בימי מלחמת העולם השנייה אצל משפחות
נוצריות .האיש היה בעל כישרונות רבים :שחקן ,פנטומימאי ,רקדן,
קולנוען ,מפיק ובימאי בטלוויזיה .ביים עבור הטלוויזיה קונצרטים
מוסברים ,אופרה וסרטים דוקומנטאריים .היה הבימאי הקבוע
של התכנית בערוץ " 1אינטרמצו עם אריק" .הסרט " 1943השנה
האבודה" ,שהפיק והופיע בו ,עניינו קטע עלום בביוגרפיה שלו .הוא
פרסם רומן אוטוביוגרפי בשם "ז'קי וז'נו" ,וכן שני ספרי שירה" :קראו
לי ואבוא" ו"מגהץ המחשבות" .על ספרו האחרון כתבה דבורה חיץ
רשימה בגיליון יוני 2014של "מאזנים" (עמ' .)31-29
גם חברנו חיים אברהם ,משורר ,סופר ילדים ועיתונאי ,הלך לעולמו
לאחר מאבק במחלה קשה ( .)2014-1949חיים אברהם ידע שכול
בחייו :אחיו בנימין נפל במלחמת יום הכיפורים ,ובנו ,בני ,חייל
03/08/2014 14:22:23
א
בהנדסה קרבית ,נחטף ללבנון באוקטובר ,2000יחד עם עדי אביטן
ועומר סואעד ,וגופות השלושה הוחזרו ארצה ב־ .2004מלבד ספרי
השירה ("אבא ,יצאנו מלבנון" ו"השיבה הביתה") פרסם סדרה שלימה
של ספרי ילדים ("עלילות יופ יופ ,)"...והיה פעיל באיגוד סופרי
הילדים "סומליון".
אנו מבכים את הסתלקותם של חברינו.
אנו מברכים את ד"ר אביבה ברושי ליום הולדתה ה־ .80אביבה
ברושי היא סופרת ,משוררת ,עורכת ומתרגמת .ספריה ותרגומיה
זכו בפרסים נחשבים ,ביניהם פעמיים פרס אקו"ם לספרות בעילום
שם .עבודת הדוקטורט שלה "טבור הארץ וציר העולם" היא מחקר
ממצה על התרבות הלטינו־אמריקנית ,שגשוגה ושקיעתה .על מחקר
קטסו ָּמה הגדול",
זה מתבסס ספרה החדש — "חייו ומותו של המלך מוֹ ֶ
רומן היסטורי ,המתאר את ימיה האחרונים של מלכות האצטקים ואת
האנָ אהו ַּאק ,שהושמדה כמעט כליל עם הכיבוש הספרדי
קץ תרבות ָ
של מקסיקו.
להלן יוזמה ייחודית של מחלקת הספריות בתל־אביב :שני חדרי
כתיבה בספריית מגדל שלום יועמדו לרשות כותבים יוצרים למשך
שישה חודשים ,על מנת לכתוב את היצירה הבאה שלהם .אחד מהם
הוא חדר העבודה של הסופר יעקב כהן (ז"ל) שנתרם לספרייה.
איך מתקבלים? פרטים באתר בית אריאלה והספריות העירוניות:
www.tel-aviv.gov.il/ariela
טל' ,6910141 ;6910146 :שלוחות .222 ,209 ,208
תוך כדי הדפסת הגיליון נחתו עלינו בשורות קשות על נפילת
חיילינו בקרבות הקשים ברצועת עזה ,חיילים אשר בזכות אומץ
ליבם ,תושייתם והנכונות שלהם להקרבה — מתאפשרים חיים בארץ
האהובה שלנו .אנחנו הסופרים אנשי מילים ,אך אלו אינן מסוגלות
לתאר ולו קמצוץ מן הכאב והדאגה שממלאות את ליבותינו.
דבריו הנפלאים של שאול טשרניחובסקי המופנים לאדמת ארצנו
במאורעות תרצ"ט עשויים לרמז גם על רחשי ליבנו" :הא לך הטובים
בבנינו ,נוער טהור חלומות /,ברי לב ,נקיי כפיים ,טרם חלאת אדמות/,
וארג יומם עודו שתי ,ארג תקוות יום יבוא /,אין לנו טובים מכל אלה.
את הראית? ואיפה?"
בתקווה לימים טובים יותר,
שלכם — משה גרנות
החוברת יצאה לאור בסיוע:
רת לחברי
חברות יקרות ,חברים יקרים,
הפעם נצדיע לחברים יקרים וטובים!!
■ אות קסת הזהב
העיתונות אוהבת לא פעם לטפל בצדדים חריגים ,בהבלטת מעשי שחיתות
כמהַ לשמוע מעשים טובים ,להעניק ציון לשבח לאלה שתורמים
— והלב ֵ
ועושים למען אחרים .לנו כאגודת הסופרים העברים חשוב להסיר את הכובע
בפני מי שמסייע לסופרים ,לספרות ,לתרבות.
אגודת הסופרים העברים רואה חשיבות לתחייה העברית בדורנו ,ובעצם שְ מה
היא מבטאת את יחס הכבוד לשפה העברית .החברים בה הם סופרים עברים,
נאמני התרבות העברית לדורותיה.
האגודה מעניקה מדי שנה "אות קסת הזהב" לגופים ואנשים המבטאים
במעשיהם תרומה מיוחדת לתרבות העברית ,כדי לחזק אותה ולשמור על
רציפותה.
בשנים האחרונות זכו גופים ואנשים לכבוד זה :המוזיאון ע"ש באו (האחיות
צלילה והדסה באו) ,מוזיאון חצר היישוב הישן ומנהלת המוזיאון אורה פיקל
צברי ,חבר הכנסת אכרם חסון על מאבקו למען העברית וייזום חוק למען
השפה — ולאישים רבים.
בתחרויות הכתיבה לילדים זיכינו בתואר זה סופרי ילדים:
בשנים עברו זכו בתואר לאה נאור ,שלומית כהן אסיף ,ד"ר מירי ברוך — והשנה
יזכו בתואר יהודה אטלס ,גלילה רון פדר ,ובמחווה מיוחדת יזכה בתואר
המשורר לוין קיפניס ז"ל.
השנה הוחלט להעניק את אות קסת הזהב לדן כנר על מפעליו למען הלשון
העברית ולד"ר צבי מלאכי ,מייסד מכון הברמן — על מפעל חייו בתיעוד
מורשות תרבותיות ובקידום הספרות העברית.
דן כנר ראוי להוקרה :הוא
ראוי לשבח מיוחד על
תרומתו לתרבות העברית
ולחיבור לשושלת העברית
לדורותיה בזכות המיזם שלו
"קול התנ"ך" .לאחר אלף
שעות הקלטה העמיד דן
כנר את המיזם הזה לרשות
הציבור .במיזם יש הקפדה על
ההגייה בעברית ועל נאמנות
לטעמי המקרא .המפעל הזה
דן כנר מקבל את קסת הזהב
היה אתגר חייו של דן כנר,
(לידו — שושנה ויג)
ה"אנדרטה שרציתי להשאיר
אחרי" כלשונו.
ַ
במשך שנים מופיע דן כנר מול
קהל כדי להנחיל את מורשת
הלשון העברית ומסייע
לקריינים בראשית דרכם
בהנחלת העברית כהלכתה,
בהגייה נכונה ,ובהבעת כבוד
ללשון העברית.
חברנו היקר צבי מלאכי קיבל
יחד דן כנר את עיטור קסת
הזהב:
ד"ר צבי מלאכי מקבל את קסת הזהב
(לידו — יעקב ברזילי)
ד"ר צבי מלאכי הוא חוקר
הספרות העברית ,מתמחה במיוחד בספרות של ימי הביניים .הוא הקדיש
את רוב חייו להקמת מוזיאון מכון הברמן ע"ש אברהם מאיר הברמן ,מומחה
לתולדות הפיוט העברי ולתולדות הספר העברי .המוזיאון מתעד ביסודיות
לאורך השנים את מורשתן של הקהילות השונות ,את תרבותן החומרית ואת
כתבי היד שנשמרו במשך הדורות .במוזיאון יש גם דגמים של בתי כנסת מן
הקהילות השונות ,מיצגים אורקוליים אוספי כתבי יד שונים.
בצד התיעוד הקים ד"ר מלאכי הוצאת ספרים של מכון הברמן וכן כתב עת
"מהות" ,ובמשך השנים יצאו לאור ספרי מחקר על מורשת קהילות ישראל.
■ שלושה יקירי ערים
לאחרונה זכו בהמלצת האגודה שלושה חברי אגודת הסופרים העברים בתואר
יקיר העיר :בן ציון יהושע זכה בתואר יקיר העיר ירושלים ,שמאי גולן זכה
בתואר יקיר העיר תל אביב ,יצחק גנוז הוא יקיר העיר רמת גן.
יצחק גנוז — יקיר העיר רמת גן; בן ציון יהושע — יקיר העיר ירושלים;
צילמה ועיצבה תפארת חקק
שמאי גולן — יקיר העיר תל אביב.
הצגנו את המועמדות של שלושת הסופרים לשלוש עיריות שונות —
כמועמדים מטעם האגודה שלנו ,ושמחנו לשמוע שהם נבחרו ליקירי ערים.
חשוב לנו לתת את הכבוד לחברינו שפועלים למען העשרת התרבות ,שתורמים
לכלל ולחברה .יכירו בכל הערים ויצדיעו למחוללי ספרות ,לסופרים שיודעים
לתרום להאדרת התרבות ,לקירוב קהלים לספרות העברית.
בן ציון יהושע :סופר וחוקר ,ניהל את הוצאת מאגנס .שימש מנכ"ל אגודת
הסופרים העברים ללא שכר עד בחירת מנכ"ל חדש ב־ .2005בפעילותו במרכז
אסיה מטעם לשכת הקשר נתיב גאל כתבי יד עבריים רבים וחילץ יהודים
מאזורי מצוקה .היה יו"ר סניף ירושלים של האגודה ועורך מאסף "ירושלים".
שמאי גולן :סופר ונספח תרבות ,היה ממייסדי בית הסופר ע"ש הזז בירושלים
ומנהל הבית ,היה יו"ר אגודת הסופרים העברים ארבע קדנציות ,שליח מטעם
משרד החוץ במקסיקו ,נספח תרבות בשגרירות ישראל במוסקבה וחבר
הנהלת יריד הספרים הבינ"ל .נבחר ליקיר אגודת הסופרים העברים וחבר
מועצת "יד ושם".
יצחק גנוז :סופר ומשורר בעברית וביידיש .ניצול שואה ,ארגן קבוצת ילדים
לעלייה לארץ בזמן השואה ,חצו גבולות ועלו על הספינה "אקסודוס — יציאת
אירופה תש"ז" .חווה את המסע של אקסודוס ,ההחזרה של המעפילים לגרמניה,
העלייה בתש"ח וההתנדבות לגח"ל .מייסד כתב עת "ידע עם" לחקר פולקלור.
ברכותינו לכל יקירי הערים ,כולם היו בנינו.
ברכת יישר כוח לריקה ברקוביץ וליהודית מליק שירן ,על הישגיהן במפעלי
תחרויות הכתיבה לילדים .אגודת הסופרים תמשיך לפעול למען עידוד הדור
הצעיר בשדה הכתיבה .זה המחר שלנו!
הרצל חקק,
יושב ראש אגודת הסופרים העברים
2014.indd All Pagesטסוגוא-תימינפ הפיטע-םינזאמ
דו־ירחון לספרות
| גיליון מס'
| 4כרך פ"ח
| אב תשע"ד |
2014
AUGUST
|
המחיר 40 :ש"ח |
ג י ל י ו ן מ ס ' | 4כ ר ך פ " ח | א ב ת ש ע " ד |
A U G U S T 2 0 1 4
המשתתפים בחוברת:
שרון נחמני • עומר צדקיהו • נאוה סמל • יוסי גמזו • נגה מרון • נורית יובל • פוצ'ו •
צילה דגון • יעל בן-ברוך • נהוראי שטרית • אליעזר שטיינבארג • עדינה בר-אל •
עפרה גלברט-אבני • רות ירדני כץ • שלומית דותן • משה שפריר • אירית שושני •
אביבה גולן • רעיה אדמוני • יהודה אטלס • ברוך תור-רז • זיוה שמיר • ד"ר אביבה
קרינסקי • מלכה נתנזון • רחלי אברהם איתן • לאה טרן • עדה אהרוני • שעיה לזרסון
• שאול פורת • אביחי קמחי • ו .ה .אודן • יהודה גור-אריה • יואל נץ • יונתן גורל •
יעל כהן • ארנה גולן • עידן ירון • גלעד מאירי • אסתר ויתקון • צילה דגון • דורית
זילברמן • דליס • הרצל ובלפור חקק • ירון אביטוב • ד"ר לימור שריר • עמיחי שלו •
יחזקאל מוריאל • סיגל גלילי • עדנה מיטווך-מלר • ד"ר אביבה זרקא • משה גרנות •
אלקסנדרו פוטקואווה • אנני שילון • מיכאל פריאנטה • יצחק בר-יוסף • דוד מלמד •
יותם לב • אברהם בר-אב
ספרות ילדים ונוער -עמ’ 21-2
עטיפה אוגוסט
Sunday, August 03, 2014 11:01:16 AM
© Copyright 2024