מעשה מזבוב ועכביש.pdf
בס"ד על רבי נחמן ,המצב הפוסט מודרני והכמיהה ללאומיות – הרב נתן אופנר חורף תשע"א מעשה ז' מזבוב ועכביש שהָ יָה ִלי: ש ִֻלי ֶ יעה ֶ ָענָה וְ ָא ַמר אֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם ָֻכל הַ ְ ֻנ ִס ָ שהָ י ֻו ָעלָ יו ֻ ַכ ֻ ָמה ִמ ְלחָ מוֹ ת ְ ֻכבֵ דוֹ ת ,וְ כָ בַ ש אוֹ ָתם ,וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים הַ ְר ֵֻבה ַמעֲ ֶשה ְ ֻבמֶ לֶ ְך ֶאחָ ד ֶ שאֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם הַ כֻ ל - אמר ֻו [תחשבו] ֶ שהָ .ענָה וְ ָא ַמר ְ ֻבזוֹ הַ ֻ ָלשוֹ ןֻ :ת ְ ש ִה ְת ִחיל ְלסַ ֻ ֵפר זאת הַ ֻ ַמעֲ ֶ )בתוֹ ְך דְֻ בָ ָריו ֶ ש ָֻכבַ ש שה ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה (שקורין 'באיל') ְ ֻבכָ ל ָשנָה ְ ֻבאוֹ תוֹ הַ יֻוֹ ם ֶ וְ תו ְֻכל ֻו ְלהָ ִבין ).וְ הָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך עוֹ ֶ הַ ֻ ִמ ְלחָ מָ ה ,וְ הָ י ֻו ָשם ַעל הַ ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה ָֻכל הַ ֻ ָש ֵרי ְמלוֻכָ ה וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ְמלָ ִכים וְ הָ י ֻו עוֹ ִשין ִש ָמ ֵעאל ו ִֻמ ָֻכל שח ֲִקים וְ צוֹ ח ֲִקים ִמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת ,מֵ הַ יֻ ְ ָשם ִענְ ְינֵי ְצחוֹ ק ( ֶש ֻקוֹ ִרין 'קומעדיס') ,וְ הָ י ֻו ְמ ַ של ָֻכל אֺ ֻ ָמה; ו ִֻמן הַ ְֻס ָתם הָ אֺ ֻמוֹ ת ,וְ הָ י ֻו עוֹ ִשים ו ְֻמ ַע ְ ֻק ִמים ְ ֻב ֶד ֶר ְך ְשחוֹ ק ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ִ ֻנ ֻמוֻס וְ הַ הַ נְ הָ גָה ֶ שהָ יָה ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ ִֻנ ֻמו ִֻסים ִש ָר ֵאל ֻגַם ֻ ֵכן הָ י ֻו עוֹ ִשין הַ ֻ ְשחוֹ ק .וְ ִצ ֻוָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך ְלהָ ִביא לוֹ הַ ֻ ֵספֶ ר ֶ ִמי ֻ ְ ש ָֻכתוֻב ֻבוֹ שהָ יָה ֻפוֹ ֵתחַ ֶאת הַ ֻ ֵספֶ ר -הָ יָה רוֹ אֶ ה ֶ וְ הַ הַ נְ הָ גָ ה שֶ ל ָֻכל אֺ ֻ ָמה וְ אֺ ֻ ָמה ,ו ְֻבכָ ל ָמקוֹ ם ֶ שה ש ָע ָ שהָ י ֻו עוֹ ִשין ַֻבעֲ לֵ י הַ ֻ ְשחוֹ ק ַמ ֻ ָמש; ִֻכי ִמ ְֻס ָת ָמא ֻגַם זֶה ֶ של הָ אֺ ֻ ָמהְֻ ,כ ֶד ֶר ְך ֶ הַ הַ נְ הָ ָגה וְ הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ הַ ְ ֻצחוֹ ק וְ הַ קומדיה ָר ָאה ֻגַם ֻ ֵכן ֶאת הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ַֻנ"ל. שהָ יָה ְמ ַרחֵ ש ַעל ִצדֵֻ י שהָ יָה ַע ָֻכ ִביש הנקרא 'שפין'ֶ , שב ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר ָר ָאה ֶ שהָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך יוֹ ֵ ך ֶ ו ְּבתוֹ ְְ שנִ י הָ יָה עוֹ מֵ ד זְבוֻב ִ .מן הַ ְֻס ָתם ְלהֵ יכָ ן הוֹ לֵ ְך הָ ַע ָֻכ ִביש ? הַ ֻ ֵספֶ ר ,דְֻ הַ יְנ ֻו ַעל חֺ דֵֻ י הַ דַֻ ֻ ִפין ,ו ִֻמ ַ ֻצד הַ ֻ ֵ שהָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש ְמ ַרחֵ ש וְ הוֹ לֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב ָֻבא רוֻחַ וְ הֵ ִרים ֶאת הַ דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר, ֶאל הַ ז ְֻבוֻב;ו ְֻבתוֹ ְך ֶ וְ לא הָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש יָכוֹ ל לֵ ילֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב,וְ חָ ז ְָרה לַ אֲ חוֹ ֶריהָ ,וְ ָע ְש ָתה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ָע ְר ָמה ְ ֻכ ִא ֻל ֻו ִהיא חוֹ ז ֶֶרת וְ ֵאינ ָֻה רוֹ צֶ ה עוֹ ד לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב וְ חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ ָמ ֻה וְ חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב, מו ,וְ לא ִה ִ ֻניחַ ֶאת הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ְֻזבוֻב) שהַ דַֻ ף חָ זַר וְ הֵ ִרים ֶאת ַע ְצ ֹ וַאֲ זַי ש ֻוב הֵ ִרים הַ דַֻ ף וְ לא ִה ִ ֻניחָ ֻה (הַ יְנ ֻו ֶ שת וְ חָ ז ְָרה ,וְ כֵ ן הָ יָה ֻ ַכ ֻ ָמה ֻ ְפ ָע ִמיםַ .אחַ ר ָֻכ ְך שוֻב חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב ,וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ ש ְ ֻכבָ ר חָ ְטפָ ה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ֶרגֶל אֶ חָ ד ַעל הַ דַֻ ף ,וְ שוֻב הֵ ִרים הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ,וְ ִהיא ְֻכבָ ר וְ הוֹ לֶ כֶ ת ַעד ֶ ש ִ ֻנ ְשאֲ ָרה הָ ַע ָֻכ ִביש ֻ ַת ְח ֻ ָתיו ֻ ֶבחָ לָ ל ֵֻבין הָ י ְָתה ַעל הַ דַֻ ף ְקצָ ת; וַאֲ זַי ִה ִ ֻניחַ הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ְלג ְַמ ֵריַ ,עד ֶ ש ֻלא נִ ְש ַאר ִמ ֻ ֶמ ֻנָה ְֻכלוֻם שת ָשם ,וְ נִ ְשאֲ ָרה מַ ֻ ָטה מַ ֻ ָטה ַעד ֶ דַֻ ף ְל ַדף ,וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ )וְ הַ ְֻזבוֻב -לא אֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם ַמה ֻ ֶשהָ יָה ָֻבה). 1 ש ֻ ַמ ְר ִאין לוֹ ֵאיזֶה שאֵ ין זֶה דָֻ בָ ר ֵריק ַ ,רק ֶ יה ַעצְ מוֹ ,וְ הֵ ִבין ֶ ך הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל זֶה וְ הָ יָה מַ ְת ִמ ֻ ַ וְ הַ ּ ֶמלֶ ְְ יה ַעל זֶה (.וְ ִה ְת ִחיל לַ חֲשב ָֻבזֶה ,מַ ה זֶֻה וְ ַעל ַמה זֶֻה, שהַ ֻ ֶמלֶ ְך ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ו ַֻמ ְת ִמ ֻ ַ דָֻ בָ ר (וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ָרא ֻו ֶ שהָ יָה ְ ֻביָדוֹ אֶ בֶ ן טוֹ ב (שקורין 'דומיט') ,וְ הָ יָה ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ֻבוֹ ,וְ הָ י ֻו יוֹ ְצ ִאין וְ נִ ְתנ ְַמנֵם ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר .וְ חָ לַ ם לוֹ ֶ ָשים; וְ ִה ְש ִל ְ ש ֻתוֹ לֶ ה ַעל ֻג ֵַֻביהֶ ם יך ִמיָדוֹ הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב (דומיט) .וְ הַ דֶֻ ֶר ְך ֵאצֶ ל הַ ְֻמלָ ִכים ֶ ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו ֻ ֺגזְמוֹ ת אֲ נ ִ ָשים ש ֻלוֹ ,וְ ַעל ֻג ֻ ֵַבי הַ תמונת דיוקן ֻתוֹ לֶ ה הַ ֻ ֶכ ֶתר ,וְ הָ י ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ הַ תמונת דיוקן (הפאטרעט) ֶ הַ יֻוֹ ְצ ִאין ִמן הַ אֶ בֶ ן טוֹ ב לוֹ ְק ִחין אֶ ת הַ תמונת דיוקן ,וְ חָ ְתכ ֻו ֶאת ראשוֹ ,וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך לָ ְקח ֻו ֶאת ְ ָשים ָר ִצים אֵ לָ יו ְלהָ ְרגוֹ ,וְ הֵ ִרים ַע ְצמוֹ לו (.וְ הָ י ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ ש ִליכ ֻו ְלתוֹ ך הָ ֶרפֶ ש ) ָֻכל זֶה חָ לַ ם ֹ הַ ֻ ֶכ ֶתר וְ ִה ְ שהָ יָה שוֹ כֵ ב ָעלָ יו וְ הֵ גֵן ְלפָ נָיו ,וְ לא י ְָכל ֻו לַ עֲ שוֹ ת לוֹ ְמאו ָֻמה וְ הָ ְלכ ֻו ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו. דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ַֻנ"ל ֶ וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ מוֹ ,וְ שוֻב הָ י ֻו ָרצִ ים ְלהָ ְרגוֹ ,וְ חָ זַר וְ הֵ ִרים הַ דַֻ ף ֻ ַכ ֻ ַנ"ל ,וְ כֵ ן הָ יָה ַֻכ ֻ ָמה של אֵ יזֶה אֺ ֻ ָמה ָֻכתוֻב ש ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו ,מֵ ֵאיזֶה נִ ֻמו ִֻסים ֶ ֻ ְפ ָע ִמים .וְ הָ יָה ִמ ְש ֻתוֹ ֵקק ְמאד ִל ְראוֹ ת אֵ יזֶה דַֻ ף ֶ שם, שהָ י ֻו יוֹ ְש ִבים ָ ָעלָ יו ,וְ הָ יָה ִמ ְתי ֵָרא ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל .וְ ִה ְת ִחיל ִל ְצעק :חֲבָ ל,חֲבָ ל;וְ ָש ְמע ֻו ָֻכל הַ ֻ ָש ִרים ֶ וְ הָ י ֻו חֲפֵ ִצים לַ ה ֲִקיצוֹ ַ -א ְך ֵאין זֶה נִ ֻמוֻס ְלהָ ִקיץ אֶ ת הַ ֻ ֶמלֶ ְך ,וְ הָ י ֻו ַמ ִ ֻכים ְס ִביבוֹ ָתיו ְ ֻכ ֵדי לַ ה ֲִקיצוֹ ,וְ לא הָ יָה שוֹ מֵ ַע. ָשן וְ לא שאֲ נִ י י ֵ שזֶֻה ז ְַמן ַרב ֶ ך ָֻכ ְך ָֻבא אֵ לָ יו הַ ר ֻגָבוֹ ֻ ַה ,וְ ָש ַאל אוֹ תוֹ ָ :מה ַא ֻ ָתה צוֹ ֵעק ָֻכל ָֻכך; ֶ ְ ּבתוֹ ְְ שהֵ ם ָק ִמים ָעלַ י הֵ ִקיץ אוֹ ִתי ְֻכלוֻם ,שוֻם דָֻ בָ ר ,וְ ַא ֻ ָתה ה ֲִקיצוֹ ָת אוֹ ִתי ָ .אמַ ר לוֹ :וְ לא ֶא ְצ ַעק ? ֶ יך -אֵ ין ַא ֻ ָתה צָ ִר ְ שזֶֻה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י .הֵ ִשיב לוֹ הָ הָ רִ :אם זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלֶ ָ יך ְל ִה ְתי ֵָרא ְלהָ ְרגֵנִ י ; ַרק ֶ ִמ ֻשוֻם דָֻ בָ רֻ ִ ,כי ֻגַם ָעלַ י ָק ִמים הַ ְר ֻ ֵבה שוֹ נְ ִאים ַ ,רק זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י; ֻבוֹ א וְ ַא ְר ֶא ֻ ָך .וְ הֶ ְר ָאה לוֹ ש ְֻס ִביב ֶ הָ הָ ר עוֹ ְמ ִדים אֲ לָ ִפים וְ ִר ְבבוֹ ת שוֹ נְ ִאים, וְ עוֹ ִשים ְסעֺ דֻ וֹ ת ו ְֻשמֵ ִחים, שב אֶ חָ ד ו ָֻבא ַעל ֵאיזֶה חָ ְכ ָמה ש ֵאיזֶה ֻ ַכת מֵ הֶ ם חוֹ ֵ ו ְֻכלֵ י זֶמֶ ר ְמז ֻ ְַמ ִרים ו ְֻמ ַר ְ ֻק ִדין ,וְ הַ ֻ ִש ְמחָ ה ִהיא ֶ ֵא ְ יך לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר ,וַאֲ זַי עוֹ ִשים ִש ְמחָ ה ְ ֻגדוֹ לָ ה ו ְֻסעֺ דָֻ ה ו ְֻמז ֻ ְַמ ִרים וְ כ ֻו' ,וְ כֵ ן ָֻכל ַֻכת וְ כַ ת מֵ הֶ ם; ַרק ש ֻ ֵמגֵן ָעלֶ ָ יך -מֵ גֵן ָעלַ י .ו ְֻבראש הָ הָ ר הָ יָה נֶסֶ ר של אֵ ֻל ֻו הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ שזֶֻה הַ דַֻ ף ֶ ֶ ש ֻקוֹ ִרין לוח - ) ֶ שהָ הָ ר של הַ דַֻ ף הַ ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו מֵ ֵאיזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻאַ ,רק מֵ ח ֲַמת ֶ 'טאבליצע') ,וְ הָ יָה ָֻכתוֻב ָשם הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ שיֵֻש לוֹ ָֻכל ש ֻ ִמי ֶ ֻגָבוֹ ֻ ַה ֵאין יְכוֹ ִלים ִל ְקרוֹ ת אוֹ תוֹ הַ ְֻכ ָתב; ַרק ְל ַמ ֻ ָטה הָ יָה לוח ,וְ הָ יָה ָֻכת ֻוב ָשם ֶ יכין לַ עֲ לוֹ ת ֶאל צ ִר ִ שב ַֻב ֻ ָמקוֹ ם ֶ ש ָ ֻג ֵדל ֵע ֶ שם י ְִת ָֻב ַר ְך ֶ הַ ֻ ִש ֻ ַניִם -יָכוֹ ל לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר .וְ נ ַָתן הַ ֻ ֵ ש ְֻ שהָ יָה רוֹ כֵ ב ,הֵ ן שהָ יָה הוֹ לֵ ְך ְ ֻב ַרגְ לָ יו ,הֵ ן ֶ ש ָֻבא ְל ָשם הָ יָה נוֹ ְפ ִלים לוֹ ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם ,הֵ ן ֶ הָ הָ ר ,ו ִֻמי ֶ של ִש ַֻניִם , שהָ לַ ְך ַֻבעֲ גָלָ ה ִעם ְ ֻבהֵ מוֹ ת-הָ יָה נוֹ ְפ ִלים ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם ,וְ הָ י ֻו מֺ ֻנ ִָחים ָשם ח ֳָמ ִרים ח ֳָמ ִרים ֶ ֶ ְ ֻכמוֹ הָ ִרים הָ ִרים. 2 ָשים הַ ַֻנ"ל וְ חָ זְר ֻו וְ הֶ עֱ ִמיד ֻו יַחַ ד ֶאת הַ תמונת דיוקן (פאטרעט) ך לָ ְקח ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ אַ חַ רָּ -כ ְְ ְ ֻכבָ ִראשוֹ נָה ,וְ ֶאת הַ ֻ ֶכ ֶתר לָ ְקח ֻו וְ ָרחֲצ ֻו אוֹ תוֹ ,וְ חָ זְר ֻו ו ְֻתלָ אוֻם ִ ֻב ְמקוֹ ָמם .וְ הֵ ִקיץ הַ ֻ ֶמלֶ ְך ,וְ ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל של ש ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ ִֻנ ֻמוֻס ֶ של אֵ יזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻא ,וְ ָר ָאה ֶ שהֵ גֵן ָעלָ יו -מֵ ֵאיזֶה נִ ֻמוֻס ֶ ֻ ֵתכֶ ף ַעל הַ דַֻ ף ֶ שהוֻא ִשב ַע ְצמוֹ ֶ ִש ָראֵ ל .וְ ִה ְת ִחיל ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ( ַעל הַ דַֻ ף) ְ ֻב ֶד ֶר ְך אֱ מֶ ת ,וְ הֵ ִבין הָ אֱ מֶ ת לַ אֲ ִמ ֻתוֹ .וְ י ֻ ֵ י ְ ִשב ַע ְצמוֹ יאם ְלהָ אֱ מֶ ת ? וְ י ֻ ֵ ִש ָר ֵאלַ ,רק ָמה עוֹ ִשין ְלהַ ֲחזִיר ְלמוֻטָ ב ֻ ֺכ ָֻלם ,לַ ה ֲִב ָ ַע ְצמוֹ ְ ֻבוַדַֻ אי י ְִהיֶה י ְ ָשים ,וְ נָסַ ע ְלהָ עוֹ לָ ם ,לא שי ְִפ ֻתר לוֹ הַ חֲלוֹ ם ַֻכ ֲה ָויָתוֹ .וְ לָ ַקח ִע ֻמוֹ ְשנֵי אֲ נ ִ שיֵֻלֵ ְך וְ י ֻ ִַסע ְלבַ ֵֻקש חָ כָ ם ֶ ֶ ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ֶמלֶ ְך ַ ,רק ְ ֻכ ִאיש ֻ ָפשוֻט .וְ הָ יָה נוֹ סֵ ַע מֵ ִעיר ְל ִעיר ו ִֻמ ֻ ְמ ִדינָה ִל ְמ ִדינָה ,וְ ָש ַאל אֵ ְ יך נִ ְמצָ א שם נִ ְמצָ א חָ כָ ם ָֻכזֶה ,וְ נָסַ ע ְל ָשם .וֻבָ א ֶאל ש ֻ ָשם וְ ָ שיֻוֻכַ ל ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ ם ַֻכ ֲה ָויָתוֹ ; וְ הוֹ ִדיע ֻו לוֹ ֶ חָ כָ ם ֶ הֶ חָ כָ ם וְ ִס ֻ ֵפר לוֹ הָ אֱ מֶ ת ֵ ,א ְ שהָ יָה ַֻכ ֻ ַנ"ל ,ו ִֻב ֵֻקש ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו שה ֶ מות וְ כָ ל הַ ֻ ַמעֲ ֶ שהוֻא מֶ לֶ ְך וְ כָ בַ ש ִמ ְלחָ ֹ יך ֶ שיֵֻש זְמַ ן ֻ ְ ,באוֹ תוֹ יוֹ ם ְ ֻבאוֹ תוֹ ח ֶֹדש, ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ מוֹ .וְ הֵ ִשיב לוֹ :אֲ נִ י ְ ֻב ַע ְצ ִמי ֵאינִ י יָכוֹ ל ִל ְפ ֻתרַ ,רק ֶ שה מֵ הֶ ם מֺ ְר ָֻכב [הרכבת סממנים] ,ו ְֻמ ַע ֻ ְשנִ ין אֶ ת הָ ָא ָדם טרת וְ עוֹ ֶ וַאֲ זַי אֲ נִ י ְמ ַק ֻ ֵבץ ָֻכל סַ ְמ ָמנֵי הַ ְ ֻק ֶ ִשב ידע ,וַאֲ זַי י ֵַדע הַ כֻ ל .וְ י ֻ ֵ שרוֹ צֶ ה ִל ְראוֹ ת וְ לֵ ַ ֲש ְב ֻתוֹ מַ ה ֻ ֶ שב ְ ֻבמַ ח ַ טרת ,וְ אוֹ תוֹ הָ ָא ָדם חוֹ ֵ ְ ֻבאֵ ֻל ֻו הַ ְ ֻק ֶ תו הַ יֻוֹ ם וְ אוֹ תוֹ הַ ח ֶֹדש, שי ֻ ְַמ ִֻתין עוֹ ד ַעד אוֹ ֹ ש ְֻכבָ ר ִ ֻכ ָֻלה ז ְַמן ַרב ִ ֻב ְש ִביל זֶהֶ . הַ ֻ ֶמלֶ ְך ַע ְצמוֹ :מֵ אֲ חַ ר ֶ טרת ַ ֻ ,כ ֻ ַנ"ל ,וְ ִה ְת ִחיל ִל ְראוֹ ת אֲ ִפ ֻ שהָ יָה יל ֻו מַ ה ֻ ֶ שן אוֹ תוֹ ִעם הַ ְ ֻק ֶ וַאֲ זַי ָע ָשה לוֹ הֶ חָ כָ ם ֻ ֵכן ֻ ַכ ַֻנ"ל וְ ִע ֻ ֵ ש ֻלוֹ יכין הַ ְֻנ ָש ָמה ֶ שהָ י ֻו מוֹ ִל ִ ש ָמה ָֻבעוֹ לָ ם הָ ֶע ְליוֹ ן .וְ ָר ָאה ֶ שהָ יָה הַ ְֻנ ָ קדם הַ ֻ ֵל ָדה ֻ ְ ,ב ֵעת ֶ נַעֲ ָשה ִע ֻמוֹ ֶ שיֵֻש לוֹ ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ַעל זאת הַ ְֻנ ָש ָמה -יָבוֹ א; וְ לא דֶֻ ֶר ְך ָֻכל הָ עוֹ לָ מוֹ ת ,וְ הָ י ֻו מַ ְכ ִריזִין וְ שוֹ אֲ ִליןִ :מי ֶ הָ יָה נִ ְמצָ א אֶ חָ ד ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ָעלֶ יהָ . ָבוא ָלעוֹ לָ ם ַ -מה ִֻלי יל ִתיִ :אם ֶזה י ֹ של עוֹ לָ םְ ,שמַ ע ְֻת ִפ ֻ ָ תו ְך ְ ָֻכ ְך ָֻבא אֶ חָ ד וְ ָרץ וְ צָ ַעק ִ :רבֻ וֹ נוֹ ֶ ְ ּב ֹ אתנִ י ? וְ זֶה הָ יָה הַ ֻ ָסמֶ " ְך-מֵ "ם לַ עֲ שוֹ ת עוֹ ד ,וְ ַעל מַ ה ְ ֻב ָר ַ ש ָֻצ ַעק ָֻכל זֶה הָ יָה הַ ָֻס ֶמ" ְך ֵ -מ"ם (הַ יְנ ֻו זֶה ֶ לו . ְֻב ַע ְצמוֹ ) .וְ הֵ ִשיב ֻו לוֹ :זאת הַ ְ ֻנ ָש ָמה ְצ ִריכָ ה לֵ ֵירד ְלהָ עוֹ לָ ם ְ ֻבוַדַֻ אי ,וְ ַא ֻ ָתה חֲשב ְל ָך ֵעצָ ה ; וְ הָ לַ ְך ֹ יע של ַמעֲ לָ ה ְ ֻכ ֵדי ְלהַ ְש ִ ֻב ַ שהֵ ִביא ֻו אוֹ ָת ֻה ְלהַ ֻ ֵבית-דִֻ ין ֶ וְ הוֹ ִליכ ֻו אֶ ת הַ ְ ֻנ ָש ָמה עוֹ ד דֶֻ ֶר ְך עוֹ לָ מוֹ תַ ,עד ֶ ש ֻ ֵת ֵרד ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ אוֹ תוֹ הָ ִאיש עֲ ַדיִן לא ָֻבא ,וְ ָש ְלח ֻו ַאח ֲָריו ָש ִליחַ ,וֻבָ א וְ הֵ ִביא ִע ֻמוֹ ז ֵָקן אוֹ ָת ֻה ֶ שהָ יָה מַ ִ ֻכיר ִע ֻמוֹ ִמ ְ ֻכבָ ר שהָ יָה ָֻכפוֻף ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ז ֻ ֵָקן ֶ , אֶ חָ ד ֶ שהַ ַֻב ַעל -דָֻ בָ ר הָ יָה לוֹ הֶ ֻ ֵכרוֻת ִעם זֶה הַ ז ֻ ֵָקן )הַ יְנ ֻו ֶ שאי הוֻא לֵ ילֵ ְך ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ ִה ִֻניח ֻו ֶאת הַ ְֻנ ָש ָמה , הַ ָֻכפוֻף ִמ ְ ֻכבָ ר (,וְ ָשחַ ק וְ ָאמַ ר ֻ ְ :כבָ ר נ ַָת ִֻתי ִלי ֵעצָ הַ ,ר ֻ ַ ש ָעבַ ר ָעלָ יו ִמ ְֻת ִח ֻ ָלה וְ ַעד סוֹ ף ,וְ ֵא ְ יך נַעֲ ָשה מֶ לֶ ְך ,וְ הַ ִֻמ ְלחָ מוֹ ת וְ י ְָר ָדה ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל מַ ה ֻ ֶ שהָ יָה לוֹ וְ כ ֻו ' ֶ שזֶֻה הַ חֵ ן לא הָ יָה ש ָֻבעוֹ לָ םַ ,רק ֶ שהָ יָה ָל ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן ֶ (וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים,ו ְֻבתוֹ כָ ם הָ יָה יְפַ ת ֻת ַאר ֶ , מֵ ַע ְצ ָמ ֻהַ ,רק ֶשהָ יָה ֻתוֹ לֶ ה ָעלֶ יהָ דומיט [ ֶאבֶ ן טוֹ ב] ,וְ אוֹ תוֹ הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב הָ יָה לוֹ ָֻכל ִמינֵי חֵ ן ,וֻמֵ ח ֲַמת זֶה 3 שיֵֻש לָ ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן .וְ ַעל אוֹ תוֹ הָ הָ ר אֵ ינָם יְכוֹ ִלים לָ בוֹ א ַרק ֲחכָ ִמים וַעֲ ִש ִירים נִ ְדמֶ ה ֶ לא ִה ִ ֻגיד) וְ יֵש עוֹ ד הַ ְר ֵֻבה ְמאד ָֻבזֶה. וְ כו( '),וְ יוֹ ֵתר ש ִֻס ֻ ֵפר(. ( ִמן "וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים" ַעד הַ ֻסוֹ ף לא נִ ְכ ֻ ַתב ָֻכ ָראוֻי ְ ֻכמוֹ ֶ ראשי " ִ " ִמזְמוֹ ר ְל ָדוִ ד ְ ֻבבָ ְרחוֹ וְ כ ֻו' ,ה' ָמה ַר ֻב ֻו צָ ָרי ַ ,ר ִ ֻבים ָק ִמים ָעלָ י וְ כ ֻו' ,וְ ַא ֻ ָתה ה' ָמגֵן ַֻבעֲ ִדי ֻ ְ ,כבוֹ ִדי וֻמֵ ִרים ישנָה" ַֻ -כ ַֻנ"ל ".ה ֱִקצוֹ ִתי וְ כ ֻו' , (תהלים ג)".קוֹ ִלי ֶאל ה ' ֶא ְק ָרא ַויַֻעֲ נֵנִ י ֵמהַ ר ָק ְדשוֹ סֶ לָ ה" -הַ ר הַ ַֻנ"ל ".אֲ נִ י ָשכַ ְב ִֻתי ו ִָא ָ ש ָרצ ֻו ית ֶאת ָֻכל אוֹ יְבַ י לֶ ִחי ִ ,ש ֻנֵי ְר ָש ִעים ִש ַֻב ְר ֻ ָת" ֻ ִ -כי הָ י ֻו נוֹ ְפ ִלים לָ הֶ ם הַ ֻ ִש ַֻניִם ְ ֻכ ֶ לא ִא ָירא מֵ ִר ְבבוֹ ת ָעם וְ כו' ֻ ִ ,כי ִה ִ ֻכ ָ אות ֵא ֻל ֻו ִאם ַֻב ַעל נֶפֶ ש ַא ֻ ָתה ִֻת ֻ ָשא ְ ֻב ָש ְר ָך ְ ֻב ִש ֻנ ָ ֶיך לַ עֲ לוֹ ת ֶאל הָ הָ ר ַ ".על ַע ְֻמ ָך ִב ְרכָ ֶת ָך ֻ ֶס ָלה" .עֲ מד וְ ִה ְת ֻבוֹ נֵן נִ ְפלָ ֹ ראש ָך ,וְ ָתשוֻב ִֻת ְת ֻ ַפ ֻ ֵלא ַֻבדְֻ בָ ִרים הָ ֵא ֻ ֶלה הָ עוֹ ְמ ִדים ֶ שעֲ רוֹ ת וְ נ ְַפ ְש ָך ֻ ָת ִשים ְ ֻבכַ ֻ ֶפ ָך ַ ֻ ,תעֲ מד ַמ ְר ִעיד ו ִֻמ ְש ֻתוֹ ֵמם ִֻ ,ת ְס ֻ ַמר ַ ְ ֻבגָ ְבהֵ י ְמרוֹ ִמים. פרק א' -החיים כתצריף שאינו מתחבר בתחילתו של הסיפור הבטיח רבינו כי יספר לנו על "כל הנסיעה שלי שהיתה לי" ,הצטרפה לה הבטחה שניה בתחילתו של הסיפור "תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין" ,ולא זו בלבד שאין נקודה להיאחז בה בסיפור ,אין צורה של הבנה ,כי אם הסיפור אינו נגמר ,אלא מסיים "ויש עוד הרבה מאד בזה" כאומר שרב הנסתר מן הגלוי בסיפור .אך גם החלק הגלוי אינו מתגלה בצורה פשוטה -היכן היא הנסיעה ,וכיצד היא מובעת בסיפור? איך מסופר הכל כשיש עוד הרבה בזה? ואיך נוכל להבין משהו מבעד למבנה סיפורי העובר מעלילה לעלילה ללא סיום וללא פתיחה .בדרך כלל סיפוריו של רבי נחמן עם כל נפתלותם בנויים באיזה מתווה ברור עם התחלה אמצע וסוף .סיפור זה מוביל אותנו מסיטואציה לסיטואציה ,כשכל מעבר הופך להיות מוזר מקודמו ,מבלבל ומעלה תהיות ,אמנם שלושת חלקי הסיפור, המשתה ,החלום ופתרונו יוצרים תצריף שחלקיו אינם מותאמים בדיוק ,תצריף המייצר תחושה של חלום בלהות שלא רק שאינו נפתר ,אלא שגם פתרונו החלקי יוצר תחושת אבדון עד ש"אם בעל נפש אתה תשא בשרך בשיניך ונפשך תשים בכפך'' ,אותם חלקים בלתי מובנים של חזיון הזבוב והעכביש מובילים לתודעה בה "תעמוד מרעיד ומשתומם תסמר שערות ראשך ותשוב תתפלא בדברים האלה העומדים בגבהי מרומים". קשה להימנע מהשוואה לספרות פוסטמודרנית החווה את הריק והאבדון עד שהמילה אימה עצמה מתרוקנת מתוכן ממשי והופכת לקיטש ,אלא שהיות והמספר התכוון ליצור מתווה של עבודת ד' חדשה ,עבודת ד' המשתקפת מבעד לסיפור ,נראה כי רק הצורה החיצונה מקבילה אל עולמנו הפוסט מודרני ,ואילו הבערה הפנימית מגיעה ממקומות רחוקים ,מאש תמיד העולה מעלה ,המופיעה מבעד לחוויות חיינו וכל אותה בהלה וסמירת שערות אין בה משום חוויה קיומית פוסטמודרנית כי אם חוויה קיומית מזן אחר ,חוויה המסוגלת לפרנס אותנו גם 4 בשעות קשות ,חוויה המתבוננת על מצבו של האדם באשר הוא וחושפת גלים נסתרים שהם מקור כל תחושת הריק והאבדון .חוויות אלו שבמובן מסוים אנו רחוקים מהם מאד ,יכולות לתת איזהו פשר חלקי למציאות מפורקת שלא ניתן להבנותה בכלים הרגילים ,אך מבעד לשברי מציאותה ניבטות תודעות חדשות המעמידות את בסיס הקיום במקום אחר. פרק ב' עידן פירוק התרבות שהָ י ֻו ָעלָ יו ַֻכ ֻ ָמה ִמ ְלחָ מוֹ ת ְ ֻכבֵ דוֹ ת ,וְ כָ בַ ש אוֹ ָתם ,וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים הַ ְר ֵֻבה " ַמעֲ ֶשה ְ ֻבמֶ לֶ ְך אֶ חָ ד ֶ שאֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם הַ כֻ ל - אמר ֻו [תחשבו] ֶ שהָ .ענָה וְ ָא ַמר ְ ֻבזוֹ הַ ֻ ָלשוֹ ןֻ :ת ְ ש ִה ְת ִחיל ְלסַ ֻ ֵפר זאת הַ ֻ ַמעֲ ֶ )בתוֹ ְך דְֻ בָ ָריו ֶ ש ָֻכבַ ש שה ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה (שקורין 'באיל') ְ ֻבכָ ל ָשנָה ְ ֻבאוֹ תוֹ הַ יֻוֹ ם ֶ וְ תו ְֻכל ֻו ְלהָ ִבין (.וְ הָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך עוֹ ֶ הַ ֻ ִמ ְלחָ מָ ה ,וְ הָ י ֻו ָשם ַעל הַ ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה ָֻכל הַ ֻ ָש ֵרי ְמלוֻכָ ה וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ְמלָ ִכים וְ הָ י ֻו עוֹ ִשין ִש ָמ ֵעאל ו ִֻמ ָֻכל שח ֲִקים וְ צוֹ ח ֲִקים ִמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת ,מֵ הַ יֻ ְ ָשם ִענְ ְינֵי ְצחוֹ ק ( ֶש ֻקוֹ ִרין 'קומעדיס') ,וְ הָ י ֻו ְמ ַ של ָֻכל אֺ ֻ ָמה; ו ִֻמן הַ ְֻס ָתם הָ אֺ ֻמוֹ ת ,וְ הָ י ֻו עוֹ ִשים ו ְֻמ ַע ְ ֻק ִמים ְ ֻב ֶד ֶר ְך ְשחוֹ ק ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ִ ֻנ ֻמוֻס וְ הַ הַ נְ הָ ָגה ֶ ִש ָר ֵאל ֻגַם ֻ ֵכן הָ י ֻו עוֹ ִשין הַ ֻ ְשחוֹ ק". ִמי ֻ ְ מה היה לו למלך זה שכל כך הרבה מלחמות נלחם ,ושבויים הרבה לקח? האם מדובר בטיפוס מיליטריסטי ,מלחמתי בלבד? בכל שנה היה המלך עושה סעודה גדולה ,ומרכזה של הסעודה היא השמחה לאיד ,אבל לא שמחה על הכיבוש ,לא שמחה על הנצחון במלחמה ,כי אם השפלת תרבויות מסורתיות ,השמת כל התרבות הקודמת ,המבדילה בין עם לעם ,באור מגוחך .מה לזה ולמלחמה? האם אין כאן רמז למהותה של המלחמה ולאשליות שבעקבותיה, האם אין כאן נסיון ליצור תרבות חדשה הנבנית על חורבותיהן של הישנות ובזה להן? כשהמלך עּושן בקטורת הוא מגלה על עצמו דברים שמעולם לא ידע . "וְ ִה ְת ִחיל ִל ְראוֹ ת אֲ ִפ ֻ ש ָמה ָֻבעוֹ לָ ם הָ ֶע ְליוֹ ן. שהָ יָה הַ ְֻנ ָ קדם הַ ֻ ֵל ָדה ֻ ְ ,ב ֵעת ֶ שהָ יָה נַעֲ ָשה ִע ֻמוֹ ֶ יל ֻו מַ ה ֻ ֶ שיֵֻש לוֹ ְללַ ֻ ֵמד ש ֻלוֹ דֶֻ ֶר ְך ָֻכל הָ עוֹ לָ מוֹ ת ,וְ הָ י ֻו מַ ְכ ִריזִין וְ שוֹ אֲ ִליןִ :מי ֶ יכין הַ ְ ֻנ ָשמָ ה ֶ שהָ י ֻו מוֹ ִל ִ וְ ָר ָאה ֶ חוֹ ב ַעל זאת הַ ְ ֻנ ָשמָ ה -יָבוֹ א; וְ לא הָ יָה נִ ְמצָ א ֶאחָ ד ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ָעלֶ יהָ . ָבוא ָלעוֹ לָ ם ַ -מה ִֻלי יל ִתיִ :אם זֶה י ֹ של עוֹ לָ םְ ,שמַ ע ְֻת ִפ ֻ ָ תו ְך ְ ָֻכ ְך ָֻבא אֶ חָ ד וְ ָרץ וְ צָ ַעק ִ :רבֻ וֹ נוֹ ֶ ְ ּב ֹ אתנִ י ? וְ זֶה הָ יָה הַ ֻ ָסמֶ " ְך-מֵ "ם לַ עֲ שוֹ ת עוֹ ד ,וְ ַעל מַ ה ְ ֻב ָר ַ ש ָֻצ ַעק ָֻכל זֶה הָ יָה הַ ָֻס ֶמ" ְך ֵ -מ"ם (הַ יְנ ֻו זֶה ֶ לו . ְֻב ַע ְצמוֹ ) .וְ הֵ ִשיב ֻו לוֹ :זאת הַ ְ ֻנ ָש ָמה ְצ ִריכָ ה לֵ ֵירד ְלהָ עוֹ לָ ם ְ ֻבוַדַֻ אי ,וְ ַא ֻ ָתה ֲחשב ְל ָך ֵעצָ ה ; וְ הָ לַ ְך ֹ יע של ַמעֲ לָ ה ְ ֻכ ֵדי ְלהַ ְש ִ ֻב ַ שהֵ ִביא ֻו אוֹ ָת ֻה ְלהַ ֻ ֵבית-דִֻ ין ֶ וְ הוֹ ִליכ ֻו אֶ ת הַ ְ ֻנ ָש ָמה עוֹ ד דֶֻ ֶר ְך עוֹ לָ מוֹ תַ ,עד ֶ ש ֻ ֵת ֵרד ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ אוֹ תוֹ הָ ִאיש עֲ ַדיִן לא ָֻבא ,וְ ָש ְלח ֻו ַאח ֲָריו ָש ִליחַ ,וֻבָ א וְ הֵ ִביא ִע ֻמוֹ ז ֵָקן אוֹ ָת ֻה ֶ שהָ יָה מַ ִ ֻכיר ִע ֻמוֹ ִמ ְ ֻכבָ ר שהָ יָה ָֻכפוֻף ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ז ֻ ֵָקן ֶ , אֶ חָ ד ֶ שהַ ַֻב ַעל -דָֻ בָ ר הָ יָה לוֹ הֶ ֻ ֵכרוֻת ִעם זֶה הַ ז ֻ ֵָקן )הַ יְנ ֻו ֶ שאי הוֻא לֵ ילֵ ְך ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ ִה ִֻניח ֻו ֶאת הַ ְֻנ ָש ָמה , הַ ָֻכפוֻף ִמ ְ ֻכבָ ר (,וְ ָשחַ ק וְ ָאמַ ר ֻ ְ :כבָ ר נ ַָת ִֻתי ִלי ֵעצָ הַ ,ר ֻ ַ וְ י ְָר ָדה ְלהָ עוֹ לָ ם". 5 נשמה גדולה טמונה בו ,תביעה אדירה שהס"מ בעצמו מתיירא ממנה .תביעה שהוא עצמו לא ידע על קיומה ולא הבין את משמעותה עד אותו יום .הס"מ מתיירא עד שהוא מפגיש אותו עם איש זקן" .טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" .חז"ל מסבירים כי הילד הוא היצר הטוב והמלך הזקן הוא היצר הרע .היצר הרע השרוי בתוך לבבו של האדם הוא רק שיקוף של מגמות רוע עמוקות הטבועות במציאות ,אך שלא כאותן מגמות רחבות ,היצר הרע טבוע באדם ,היצר הרע הופך בעזרת כח המדמה את הרוע לחוויה קיומית ,לחוויה אישית העומדת מעבר לשיפוט מוסרי כזה או אחר .כל עוד הנשמה נמצאת בעולם עליון ,תביעותיה מתורגמות בבהירות לעולם ממשי ,כל הרוע העומד מולה נמס ונמוג .אך הרוע הנמסך באישיות יוצר מצב בו אותן תביעות עצמן הופכות להיות מתורגמות באופן מטושטש כשהן באות לידי ביטוי, תרגום המשכיח את המגמה המקורית ,את אותה המיה של הטוב הממלאת את הלב. נשמה מיוחדת כזו אין לשפוט את מעשיה על פי קנה מידה רגיל .לא רגילות הן מלחמותיה ולא רגיל הוא המשתה .עיקרו של המשתה הוא עשיית השחוק שקורין קומעדייסְ . שם ִענְ ְינֵי ש ִרים ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ְמלָ ִכים וְ הָ י ֻו עוֹ ִשין ָ שם ַעל הַ ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה ָֻכל הַ ֻ ָש ֵרי ְמלוֻכָ ה וְ כָ ל הַ ֻ ָ "וְ הָ י ֻו ָ ִש ָמ ֵעאל ו ִֻמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת ,וְ הָ י ֻו שח ֲִקים וְ צוֹ ח ֲִקים ִמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת ,מֵ הַ י ֻ ְ ְצחוֹ ק ( ֶש ֻקוֹ ִרין 'קומעדיס') ,וְ הָ י ֻו ְמ ַ ִש ָר ֵאל ֻגַם ֻ ֵכן של ָֻכל אֺ ֻ ָמה; ו ִֻמן הַ ְֻס ָתם ִמיֻ ְ עוֹ ִשים ו ְֻמ ַע ְ ֻק ִמים ְ ֻב ֶד ֶר ְך ְשחוֹ ק ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ִ ֻנ ֻמוֻס וְ הַ הַ נְ הָ גָה ֶ שהָ יָה ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים וְ הַ הַ נְ הָ גָ ה שֶ ל ָֻכל אֺ ֻ ָמה הָ י ֻו עוֹ ִשין הַ ֻ ְשחוֹ ק .וְ ִצ ֻוָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך ְלהָ ִביא לוֹ הַ ֻ ֵספֶ ר ֶ של הָ אֺ ֻ ָמה, ש ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ הַ נְ הָ גָ ה וְ הַ ִֻנ ֻמו ִֻסים ֶ שהָ ָיה ֻפוֹ ֵתחַ אֶ ת הַ ֻ ֵספֶ ר -הָ יָה רוֹ ֶאה ֶ וְ אֺ ֻ ָמה ,ו ְֻבכָ ל ָמקוֹ ם ֶ שה הַ ְ ֻצחוֹ ק וְ הַ קומדיה ָר ָאה ֻגַם ֻ ֵכן ש ָע ָ שהָ י ֻו עוֹ ִשין ַֻבעֲ לֵ י הַ ֻ ְשחוֹ ק מַ ֻ ָמש; ִ ֻכי ִמ ְֻס ָת ָמא ֻגַם זֶה ֶ ְ ֻכ ֶד ֶר ְך ֶ ֶאת הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ַֻנ"לְ ". הנימוסים וצורות ההתנהגות של אומות הן ביטוי לתרבות ,להקשר מסוים דרכו משקיפים על העולם ואותו מבטאים בעזרת כל מיני סממנים .כשם שאדם ניכר בכל תנועותיו ואפילו בכתב ידו ,כך החן הפנימי של אומה ניכר בתרבותה .אותו חן פנימי הסמוי מן העין הולך ומעצב נימוסים והנהגות .הנימוס והנהגת אומה הוא ביטוי לחיות פנימית המשתקפת בצורות ביטוי אלה .איך עושים שחוק? כשמוציאים דבר מהקשרו .אם אדם יחקה את פעולת האכילה שלנו ויוציא אותה מהקשרה ,זה ייראה מאד מגוחך ,כל פעולת הלעיסה ,הלחיים המתעוותות בכל מיני תנוחות משונות ,ההשפעה העדינה על קווי המתאר של האף ,וכדומה .הליצן לוקח גילויי חיים והופך אותם לטקסים .הליצן מבטא במדויק את הנימוסים ,ההגזמה בתיאורים נובעת מתוך הקונטקסט החדש אליו הוא מכניס את המעשה ,הוא יוצר סיטואציה חדשה שבהיותה חפה מההקשר הקודם ,היא מותירה ביד הצופה פרשנות חדשה ,פרשנות של גוויה נטולת חיים המרקדת על הבמה במעשים שבאמת הינם חסרי חשיבות .סיטואציה זו מעוררת גיחוך, כי אותה חשיבות אליה אנו מתייחסים כשאנו עושים מעשים מסוימים הופכת להיות תיאטרלית ,פתטית ,נטולת משמעות ,וממילא היא הופכת להיות מגוחכת ,היא ויותר מכך החשיבות שאנו מייחסים למעשים .הליצנות היא סוג של 'וואלה' ,המשקפת את הנלעגות שבהוויה האנושית שאיבדה כל הקשר לאיזה עולם מופשט יותר ,ושכל הקונקרטיות שבו 6 הופכת להיות מעשית החיה בצורה חזקה את הכאן ואת העכשיו .נימוסים הם ניסיון לעדן את התרבות כלפי משהו אחר ,כלפי איזה עולם שברגע שהוא אינו קיים ,ניסיון זה הופך להיות טורדני מעיק ,ואין לנו אלא להשיל אותו מעלינו בבוז מופגן. רבינו יונה כותב 1כי הליצנות היא שילוב של אכזריות ויהירות .האכזריות צומחת מזרות ,אדם שמרגיש קרוב הוא אדם שמרחם .הליצן מחמת הזרות שהוא מרגיש כלפי העולם שסביבו יוצר חוסר רגישות כלפי עולם שכל כולו רחוק ממנו .היהירות מקשה על יכולת יצירת הקשר, על היכולת לשבור את המרחק .המרחק של הליצן ממושא לעגו ,הוא מרחק מהחיים שלו, באופן שהוא פוגש רק את הצדדים החיצוניים ,אלו המתגלים וכלפיהם הוא מתאכזר ,לאו דווקא באלימות ,לאו דווקא בצורה לוחמנית ,אפשר גם באדישות .כל כולה של המסיבה היתה סיטואציה בה שמים ללעג ולקלס את כל התרבויות ,את כל הנימוסים של האומות ,כי מהם ערכים לאומיים ,משהו אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח. כשבאים ועושים צחוק כציון לסיום המלחמה ,אנחנו מסייעים לתודעה חדשה לצוץ ,לא עמים שונים כאן ,לא ארצות שונות שחן מקומם שפוך על יושביהן ,כי אם אנשים .סוף סוף ניתן לשחרר את האנשים מהעול המכביד של הקשרים תרבותיים שונים ,של ארצות ועמים, להפוך אותם לחפים מכל הקשר חיצוני העומד מעבר לאני שלהם עצמו .כל אותם נימוסים ותרבויות הם אלה הגורמים לאנשים להיות חסומים ,להיות חסומים ולא מסוגלים להכיל אחרים ,להיות חסומים ולא להקשיב לקול הפנימי שלהם ,במקום להיות אני אתה הופך להיות מייצג של משהו שלא תמיד ברור לך אם אתה חפץ לייצגו .אדם סוף סוף יכול להגיע לפגישה חדשה עם העולם ,עם הסובבים אותו ולהביא את עצמו ,לא להפוך כל שיח בינאישי למין מאבק תרבויות אלא להצמיח איזו אהבה פשוטה ,איזו חווית אמת ולו קטנה משהו שעומד מעבר לניגוד המתמיד. כשאתה בא בתור מסומן של תרבות ,קוראים אותך אחרת ,שומעים אותך אחרת ,ספק גדול אם מקשיבים לך .כשאתה בא בתור מסומן של תרבות אוזניך אינן כרויות לשמוע משהו מחוץ להקשר אותו אתה חי .האדם אינו חושב על עצמו אלא כחלק מקולקטיב המאבד את זהותו שלו עצמו .הצחוק הזה ,הוא היכולת להשתחרר מהנימוס .דרך השחוק והאירוניה אנו מגלים כי כל אותו הקשר תרבותי המאפשר להצמיח את הנימוסים האלה ,כל אותו הקשר יוצר מצב בו אנו מדכאים גם את האני שלנו וגם את יכולת ההקשבה האמיתית למי שהוא אחר במהותו מאיתנו .איננו מסוגלים לחשוב באופן חופשי ,להרגיש בלי ייסורי מצפון ,לחיות באופן ממשי ולא מתוך התניות הנובעות מקודי התנהגות מוכתבים מראש .הנימוסים הם סוג של הגמוניה המשתלטת עלינו ומקבעת אותנו בתוך מחשבה שאינה בהכרח שלנו .תרבויות גורמות לאנשים להיות מנוכרים ,להיות מחויבים למשהו שאינו הם ,למשהו המעמיד את האדם באופן מהותי במקום וחונק את המחשבה החופשית .כל עולם הערכים הלאומי הינו עולם הגורם לאנשים להיות מנוכרים זה לזה ,יוצר איזה פאתוס בכל מערכת היחסים הבין -אישית הנבנית מעבר לגבול הבלתי נראה ,אותו חיץ הנוצר על ידי הנצחת התרבויות השונות .שפה היא סוג 1רבינו יונה משלי כא' כד'. 7 של תרבות ,דרך משקפיה אנו חווים את החיים ,את האהבה ,את הפשטות ,אבל האהבה מתרחשת במקום אחר ,במקום בו נגמרות המילים ,במקום בו יש מפגש אמיתי שספק אם הוא קיים מרוב עומס המילים המובנות בנו ,עד שהכל הופך לעיסת קיטש גדולה. אולי לא יוותר הרבה לאדם אם הוא יוותר על השפה שעד היום חשב שהיא שלו ,על תרבות שבאופן מובהק הצליחה להביע את רגשותיו ,על ערכים לאומיים שנטעו בו כל כך הרבה סיפוק וגאווה .פתאום הוא ייאלץ לעמוד מול עצמו באמת ,רק אז יוכל הוא להביט אל המון האחרים הסובבים אותו .כל עוד אדם נמצא במגבלה של השפה הוא כבר מוגבל לאופן מסוים של תפיסה ,המשקפיים שלו מצומצמות כי כל התפיסה שלו היא כזו .אדם האמון על שפה מתחיל את חייו בהמון ודאויות סמויות המכווננות את מחשבותיו ,רגשותיו ורצונותיו לאפיק מאד מסוים שאפילו הדמיון אינו מסוגל לברוח מהם .בתוך עולם מצומצם זה ,בתוך הגטו הצר שנשאר ,נותר לנו מרווח מאד צר של יצירה ,חרך של דלת הנפתח לעולם ,אשנב צר דרכו אנו מנסים לחוות משהו ממשי החומק ,עובר. המלך שכבש כל כך הרבה ארצות ,ששבה כל כך הרבה שבויים ,נקעה נפשו ממלחמות שרובן נכפו עליו ,אין הוא מוכן 'להכין חומר למלחמה בעתיד' אלא לפרק את כלי הנשק האמיתיים ,את הסיבות למלחמות ,את הניכור .ולכן עושים קומדיה .כשעושים קומדיות יוצרים גירוי לשפה ,מותחים אותה אל הגבול בו היא מגלה במערומיה ,בצורה בה היא אינה מסוגלת לתאר את העולם הממשי עם שלל צבעיו וריחותיו .את העולם הקונקרטי שאינו פחות אמיתי מהעולם הגבוה ה'אמיתי' .העולם מבעד לקומדיה מתגלה כמגוחך .כשאדם נלחם הוא מאד רציני ,הוא מלא כובד ראש ותחושה של שליחות .קשה עד בלתי אפשרי להילחם מתוך אירוניה ,מתוך ציניות ,מתוך קומדיה .השחקנים עושים שחוק והמלך יושב עם הספר .לא תמיד הוא מבין את השחוק ,חסר לו לא רק ההקשר אלא המסגרת עצמה .הוא יושב עם ספר ורואה עד כמה ההצגות מדויקות .דיוק עד לפרטי פרטים ,דיוק שלא מותיר לכל מה שאינו מדויק להופיע ,דיוק המסלק את כל ה'מעבר'. הצחוק משקף באופן מדויק את התרבות ,הצחוק אינו משקר כי אם לוקח זכוכית מגדלת המגדילה חלקים מסוימים ומעלימה אחרים .זו כוחה של כל עיתונאות שיוצרת סדר יום לא במה שהיא אומרת אלא בעיקר במה שהיא לא אומרת .אם הליצן היה לוקח כל מיני דברים לא נכונים זה היה סתם שקר ואפילו לא מצחיק .הצחוק מתחיל מחשיפת המוגבלות המתיימרת להקיף את הכל .הצחוק הוא תהליך משחרר ,האדם מפסיק לייחס חשיבות לדברים פעוטים ,לפעמים הוא מגלה את קטנותו ,אבל לפחות הוא תופס את הדברים בפרופורציות הנכונות .הקומדיה היא הדרך להסיר את המחיצות ,ליצור איזה מגע משחרר חף מכל אשליה של 'מעב ר' ,עולם ריאלי וממשי שסוף סוף ניתן לגעת בו ,שסוף סוף ניתן לחוות אותו אף אם החוויות שבו לא תהיינה 'משמעותיות' 'אמיתיות' 'עמוקות' אבל לפחות נדע שהן ישנן ושהן שלנו ושאנחנו אנחנו בלי התנצלות אל מול אותו ריק שיצר את המלחמות ואת כל הסבל ,שכל כולו מוצדק במילים ואידיאולוגיות .אולי ניתן סיכוי לסתם קשר פשוט שאולי כבר לא ניתן לכנותו אהבה בגלל כל העומסים הרגשיים שמילה זו חוותה במהלך 8 השנים הארוכות בהן עברה גלגולים משונים ,צברה המון זוהר ואיבדה את ממשיותה הפשוטה .עייף המלך ממלחמות ,עייף ממילים גבוהות שמעולם לא אמרו משהו ,עייף מלאומיות ,מ אידיאולוגיות ,מודאויות נוקשות שלא מאפשרות .פעם בשנה הוא חוזר 'אל מקום הפשע' ומייצר אווירה שתמנע מלחמה ,שתמנע את הפשעים הבאים עלינו לרעה. פרק ג' -פירוק מול אימת הרוע שהָ יָה ְמ ַרחֵ ש ַעל ִצדֵֻ י שהָ יָה ַע ָֻכ ִביש הנקרא 'שפין'ֶ , שב ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר ָר ָאה ֶ שהָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך יוֹ ֵ ך ֶ "ו ְּבתוֹ ְְ שנִ י הָ יָה עוֹ מֵ ד זְבוֻב ִ .מן הַ ְֻס ָתם ְלהֵ יכָ ן הוֹ לֵ ְך הָ ַע ָֻכ ִביש ? הַ ֻ ֵספֶ ר ,דְֻ הַ יְנ ֻו ַעל חֺ דֵֻ י הַ דַֻ ֻ ִפין ,ו ִֻמ ַ ֻצד הַ ֻ ֵ שהָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש ְמ ַרחֵ ש וְ הוֹ לֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב ָֻבא רוֻחַ וְ הֵ ִרים ֶאת הַ דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר, ֶאל הַ ז ְֻבוֻב;ו ְֻבתוֹ ְך ֶ וְ לא הָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש יָכוֹ ל לֵ ילֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב,וְ חָ ז ְָרה לַ אֲ חוֹ ֶריהָ ,וְ ָע ְש ָתה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ָע ְר ָמה ְ ֻכ ִא ֻל ֻו ִהיא חוֹ ז ֶֶרת וְ ֵאינ ָֻה רוֹ צֶ ה עוֹ ד לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב וְ חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ ָמ ֻה וְ חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב, מו ,וְ לא ִה ִ ֻניחַ ֶאת הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ְֻזבוֻב) שהַ דַֻ ף חָ זַר וְ הֵ ִרים ֶאת ַע ְצ ֹ וַאֲ זַי שוֻב הֵ ִרים הַ דַֻ ף וְ לא ִה ִ ֻניחָ ֻה (הַ יְנ ֻו ֶ שת וְ חָ ז ְָרה ,וְ כֵ ן הָ יָה ֻ ַכ ֻ ָמה ֻ ְפ ָע ִמיםַ .אחַ ר ָֻכ ְך שוֻב חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב ,וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ ש ְ ֻכבָ ר חָ ְטפָ ה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ֶרגֶל אֶ חָ ד ַעל הַ דַֻ ף ,וְ שוֻב הֵ ִרים הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ,וְ ִהיא ְֻכבָ ר וְ הוֹ לֶ כֶ ת ַעד ֶ ש ִ ֻנ ְשאֲ ָרה הָ ַע ָֻכ ִביש ֻ ַת ְח ֻ ָתיו ֻ ֶבחָ לָ ל ֵֻבין הָ י ְָתה ַעל הַ דַֻ ף ְקצָ ת; וַאֲ זַי ִה ִ ֻניחַ הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ְלג ְַמ ֵריַ ,עד ֶ ש ֻלא נִ ְש ַאר ִמ ֻ ֶמ ֻנָה ְֻכלוֻם שת ָשם ,וְ נִ ְשאֲ ָרה מַ ֻ ָטה מַ ֻ ָטה ַעד ֶ דַֻ ף ְל ַדף ,וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ )וְ הַ ְֻזבוֻב -לא אֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם ַמה ֻ ֶשהָ יָה ָֻבה). ש ֻ ַמ ְר ִאין לוֹ ֵאיזֶה שאֵ ין זֶה דָֻ בָ ר ֵריק ַ ,רק ֶ יה ַעצְ מוֹ ,וְ הֵ ִבין ֶ ך הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל ֶזה וְ הָ יָה מַ ְת ִמ ֻ ַ וְ הַ ּ ֶמלֶ ְְ יה ַעל זֶה"(. שהַ ֻ ֶמלֶ ְך ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ו ַֻמ ְת ִמ ֻ ַ דָֻ בָ ר (וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ָרא ֻו ֶ חכמים ממשילים את היצר הרע לזבוב היושב על מפתחי הלב .הזבוב מגיע לכל מקום שיש בו ריק בון ,כשיש חולשה ,חסרון ,חוסר בריאות .כשבריאות החיים הטבעית קיימת אין מחשבות של ייאוש ,התקווה מפעמת ,האמון הבסיסי בחיים קיים .כשהבריאות נעלמת מתחילות תהיות על עצם הקיום ,מחלחל הייאוש ואז הצורה הקיומית בה האדם תופס את שייכותו לטוב הולכת ונעלמת .כי מהו טוב? הצורה הפשוטה של תפיסת הטוב היא ראיית כל אוסף הפרטים כמכלול אחד הנובע ממקור אחד והולך להביע אותו בצורה מתפתחת ומשתכללת .האדם המאמין בטוב אינו רק מתמיד אותו כי אם חותר כל הזמן להגביר אותו ולהגדיל אותו .כשבריאות החיים נעלמת ,מתראה העולם כאוסף פרטים שבאופן חסר תוחלת ננסה לקשור ביניהם ,אולי פרט לפרט מתחברים -במחוזות רחוקים קוראים לזה אהבה -אבל בעצם אלו שניים שתמיד יישארו שניים ,שניים שישוחחו ביניהם בכל מיני שפות ,שתפציע ביניהם איזו הבנה מהולה בשתיקת היודעים ,אבל אותה בדידות עמוקה שבנפש תישאר, אותה חוויה אקזיסטנציאלית הידועה לו לאדם מתוך חוויתו שלו היא תהיה החוויה המכוננת, שאל מולה עומד עולם שאת משמעותו הוא יוצק ,וכל המשמעות טמונה בנפשו שלו ופונה אל נפשו שלו .לא ,העולם אינו מיותר ,אף אם עיתים נראה שהוא כבד מנשוא ,הוא קיים ומנכיח 9 את עצמו בשיח הנפש הפנימית ,מהווה מין מצע לדיון ,מרחיב את גבולותיה של הנפש, שבסופו של יום מוצאת את עצמה לבד .בשלב זה מופיע היצר הרע בתור חוויה קיומית ממשית ,נאבקים בו ,לא נותנים לו להכניע את תקוותנו מעצמנו ,אבל הוא נמסך עמוק בנפש. העכביש הוא יוזם ,טווה חוטים שלאט לאט מסתבכים בהם גם הזבובים .הזבוב ,אותו זקן כפוף ,הוא רק שיקוף חוור של העכביש ,הס"מ .יש את הזבוב ,היצר הרע הקטן ,המידותי ,ויש את הכוחות האפלים של המציאות ,יש את הרוע העמוק המופיע בעולם .אולי יש לנו יכולת להתגבר על היצר הרע הקטן ,הקיומי ,אבל כשהוא הופך להיות חלק מרוע גדול יותר ,אנו מ בינים את חוסר התוחלת שבתקוות הקטנות שלנו ,את אזלת ידינו אל מול האופל שמסביב, את חוסר יכולתנו בתוך כל העכּור שאנו מתבוססים בו. כשאנחנו מפרקים את כל הנימוסים והתרבויות ,אנחנו חושבים שפתרנו את כל הבעיות, אנחנו יוצרים עולם המפרק את הכל ספק אם מבפנים או מבחוץ ,אמנם לא פתרנו את בעיות הזבובים ,אלא הגדרנו אותם אחרת ,הפכנו אותם עצמם להיותם חפים מכל רגשי אשמה, להיותם גם הם מנותקים מכל הקשר וקונוטציה ,ואפשרנו לעצמנו להסתגל ולחיות ללא שאיפה ,ללא רצון ,בחדר צר בו אנו מרגישים לפחות בנוח .אבל כרגע הזבוב הופך להיות חלק מרוע הרבה יותר גדול .בזנו לעולם של טקסים ,של נימוסים ,של תרבויות .השאלה האמיתית אם באמת יצאנו מזה ,האם הפוזה כשלעצמה לא הפכה להיות 'הדבר האמיתי'. האם איננו ממירים עולם מוגבל בעולם מוגבל לא פחות? האם למשל אותו עולם אירוני אינו בעל צורת הסתכלות וניתוח מסוימים השבויות בקונספציה לא פחות ממושאי פירוקו .האם הוא עצמו אינו סוג של תרבות ,נימוסים וטקסים? במובן מסוים הוא אפילו יותר מסוכן מהעולם הישן .כשפורצים גבולות ויוצרים גבולות אחרים שאיננו מודעים לקיומם ,אנו חיים בצורה של הכחשה עצמית ,שמולו עומד רע ללא גבולות .2במובן האישי אין עידון ואין איפוק, ובמובן התרבותי -אתה עסוק בקומדיות אבל מולך יש הרבה אנשים רציניים עד לאימה ,יש הרבה אנשים המוכנים להרוס מגדלי תאומים ולא מעניינות אותם הקומדיות שלך ,הם לא מבינים את השפה אפילו .בעצם ,משהו כאן התחלף -העולם שהיה פעם רציני הפך לאירוני וציני ,והעולם שאל מולו הוא עומד נהיה טוטאלי לחלוטין ברוע שבו ,טוטאלי עוד מימי צ'מברליין והיטלר .ועמדה זו המחזיקה מטריה סגורה ומשוכנעת שאם היא אומרת משהו אז כנראה לא ירד גשם ,חיה באשליה כל כך גדולה הממשיכה הלאה ורק מתעמקת. מול התרבות העסוקה באופן מתמיד בפירוק המבנים והסטרוקטורות ומגייסת לזה את כל כוחה הליצני ,עומדים אנשים רציניים .אתה עצמך פותח להם את הדלת כשאתה מותיר את המצרים ,את החללים בנפש מלאי הזבובים ,ואותה השלילה הממלאת את הנפש ,אותו מוות מרוקן את הח יים .לא הפכנו את העולם לטוב יותר ,חיינו באשליה מתוקה שאם נטשטש את הזהויות החיצוניות תעלינה אל קדמת הבמה האישיות עצמה ,דלה ככל שתהיה ,ולא תפסנו שלדלות רוח אין כח לעמוד מול משהו בכלל .בעצם יצרנו מצב בו הזבוב והעכביש מתאחדים. " 2בנתיים גרם דג בבל המסכן ,באמצעות הסרתם המוצלחת של כל המחסומים לתקשורת בין גזעים ותרבויות שונים ,למספר רב ועקוב יותר של מלחמות ,יותר מאשר כל דבר אחר בהיסטוריה של הבריאה" מדריך הטרמפיסט לגלקסיה עמוד )!(42 11 כל אותה קומדיה היא חלק מחוטי העכביש .העכביש רק הולך ומתעצם ככל שאותה חווית פירוק מתגברת ,ככל שאנו הופכים את הכל ללא הרף ל'פאסה' .בתוך הנימוס מצוי הזבוב ומעבר לו העכביש .התרבות מצליחה לפחות להפריד בין הכוחות ,היא מותירה את הרע העולמי כעומד מבחוץ ,בדיכוטומיה מאד ברורה ,ואפילו אם היא אינה מצליחה לטפל בשלב הראשון בזבוב ,היא מסוגלת לפחות לנסות ולהתגבר עליו .הפרדת הכוחות שעושה התרבות יכולה לפחות לעדן ,להותיר איזו תמונת עולם ברורה חלקית. אבל המלך הוא נשמה גדולה .מונחת כאן תביעה גדולה שמצאה את עצמה לבסוף מונחת באשליה .הניסיון לפתור יוצר מצב בו אנו בזים גם לחוויות 'אותנטיות' ,בו אנו מבינים כי עולם אקזיסטנציאליסטי מתעלם ועוצם עיניים מול הרוע הממשי ,מנפח את האגו במבט מיוסר (למרות שלעיתים רבות הוא מסתפק במבט מייסר ,אם נוציא כמה אנשי אמת מהסיפור) אבל לא מסוגל להתמודד עם העולם הממשי .האשליה מתבררת כשהכל מתנפץ ,כשהעכביש כמעט בולע את הזבוב .המלך לא יצר שום אפשרות לגדול .רק דף אחד מצליח לטפל בעכביש עד שלא נשאר ממנו כלום ,והזבוב? "הזבוב לא אספר לכם מה שהיה בו" ,כאן מצוי כוחו של האדם ,כאן מתחיל הסיפור האמיתי של החוויות הקיומיות .הסיפור האמיתי של העולם הוא העכ ביש ,ואין זה רק סיפור עולמי ,זהו עומק העומקים של היצר הרע .אנטונינוס שאל את רבי יהודה הנשיא ממתי יצר הרע מופיע באדם .עונה לו רבי -ממעי אימו .אם כך, טוען כנגדו אנטונינוס ,היה העובר מתפרץ מייד והורג את עצמו עם אימו .עומקו של היצר הרע אינו מילוי תשוקות של חיי ההווה אלא יצר הרס ומוות העולה בחלון .ההרס של הקומדיות מתחיל מפוזה של היודע ,המבין ,מבט המתיימר להיות מאד מוסרי ,אבל תוכו רצוף יצר של כליון עצמי לא מודע .אנחנו מכירים יצר מעודן המופיע אחר שהעובר יצא ממעי אימו ,אחרי שיצר החיים הטבעי כבר מתקבע בנפש התינוק ,אבל עומקו של היצר הוא ממעי אימו .זהו העכביש ,לא בתור תמונת עולם אלא בתור עומק המונח במעמקי נפשו של האדם. פרק ד' -כוח המדמה ְש ּ ַמ ְר ִאין ְלוֹ ְ ְריק ַ ,רק ֶ ְדבָ ר ֵ ְע ְצמוְֹ ,וְ הֵ ִבין ֶ יה ַ ְמ ְת ִמ ּ ַ ְכל ְזֶה ְוְ הָ יָה ַ ְרואֶ ה ָּ ך ְהָ יָה ֹ "וְ הַ ּ ֶמלֶ ְְ ְשאֵ ין ְזֶה ָ ּ ְעלְזֶה"(. יה ַ ְמ ְס ּ ַת ּ ֵכלְו ַּמ ְת ִמ ּ ַ ְּשהַ ּ ֶמלֶ ְך ִ יםְראו ֶ ֶהְדבְָר(וְ כָ לְהַ ּ ָש ִר ָ אֵ יז ָ ּ המלך במצוקה .הוא שבוי בספירה תרבותית מתנשאת שאינה מאפשרת לו להבין באמת. אבל כנות שקיימת בו גורמת לו לחשוב שהָ יָה ְ ֻביָדוֹ ֶאבֶ ן טוֹ ב "וְ ִה ְת ִחיל לַ חֲשב ָֻבזֶה ַ ,מה זֶֻה וְ ַעל ַמה זֶֻה ,וְ נִ ְתנ ְַמנֵם ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר .וְ חָ לַ ם לוֹ ֶ ָשים; וְ ִה ְש ִל ְ טוב יך ִמיָדוֹ הַ אֶ בֶ ן ֹ (שקורין 'דומיט') ,וְ הָ יָה ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל בֻ וֹ ,וְ הָ י ֻו יוֹ ְצ ִאין ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו ֻ ֺגזְמוֹ ת אֲ נ ִ ש ֻלוֹ ,וְ ַעל ֻג ֵַֻבי ש ֻתוֹ לֶ ה ַעל ֻג ֻ ֵַביהֶ ם הַ תמונת דיוקן (הפאטרעט) ֶ (דומיט) .וְ הַ דֶֻ ֶר ְך ֵאצֶ ל הַ ֻ ְמלָ ִכים ֶ ָשים הַ יֻוֹ צְ ִאין ִמן הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב לוֹ ְק ִחין ֶאת הַ תמונת הַ תמונת דיוקן ֻתוֹ לֶ ה הַ ֻ ֶכ ֶתר ,וְ הָ י ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ דיוקן ,וְ חָ ְתכ ֻו ֶאת ראשוֹ ,וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך לָ ְקח ֻו ֶאת הַ ֻ ֶכ ֶתר וְ ִה ְש ִליכ ֻו ְלתוֹ ְך הָ ֶרפֶ ש ) ָֻכל זֶה חָ לַ ם לוֹ (.וְ הָ י ֻו שהָ יָה שוֹ כֵ ב ָעלָ יו וְ הֵ גֵן ְלפָ נָיו, ָשים ָרצִ ים אֵ לָ יו ְלהָ ְרגוֹ ,וְ הֵ ִרים ַעצְ מוֹ דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ֻ ַנ"ל ֶ אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ 11 וְ לא י ְָכל ֻו לַ עֲ שוֹ ת לוֹ ְמאו ָֻמה וְ הָ ְלכ ֻו ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו .וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ מוֹ ,וְ שוֻב הָ י ֻו ָר ִצים ְלהָ ְרגוֹ , ש ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו, וְ חָ זַר וְ הֵ ִרים הַ דַֻ ף ֻ ַכ ַֻנ"ל ,וְ כֵ ן הָ יָה ֻ ַכ ֻ ָמה ֻ ְפ ָע ִמים .וְ הָ יָה ִמ ְש ֻתוֹ ֵקק ְמאד ִל ְראוֹ ת ֵאיזֶה דַֻ ף ֶ של אֵ יזֶה אֺ ֻ ָמה ָֻכתוֻב ָעלָ יו ,וְ הָ יָה ִמ ְתי ֵָרא ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל .וְ ִה ְת ִחיל ִל ְצעק : מֵ אֵ יזֶה נִ ֻמו ִֻסים ֶ שהָ י ֻו יוֹ ְש ִבים ָשם ,וְ הָ י ֻו חֲפֵ ִצים לַ ה ֲִקיצוֹ ַ -א ְך ֵאין זֶה נִ ֻמוֻס ְלהָ ִקיץ חֲבָ ל,חֲבָ ל;וְ ָש ְמע ֻו ָֻכל הַ ֻ ָש ִרים ֶ אֶ ת הַ ֻ ֶמלֶ ְך ,וְ הָ י ֻו מַ ִ ֻכים ְס ִביבוֹ ָתיו ְ ֻכ ֵדי לַ ה ֲִקיצוֹ ,וְ לא הָ יָה שוֹ מֵ ַע". בידו של המלך מונחת אבן טובה 'דומיט' ,מאבן זו יוצאות גוזמות של אנשים ,אבן שכל כולה קומדיה ,וקומדיה זו עצמה מכלה אותו מבפנים .מהיכן הגיעה לידו האבן הטובה? בשיאה של אותה התוודעות עצמית הנערכת באמצעות הקטורת ,מתברר לו למלך כי במהלך המלחמות לקח אשת יפת תואר .בזוהר חדש פרשת כי תצא מוסברת יפת תואר זו ,כנשמה שנשבתה בתוך כל עולם השלילה .התשוקה לאשת יפת התואר היא התשוקה לאותו ניצוץ חיים הגנוז וטמון בעזקאין רבים ,הוצאתו לחרות מתוך גילוי ההקשר השלם ,מתוכו החיים שווים את ערכם .אבל מתברר לו כי הוא חי באשליה של אשת יפת תואר ,באשליה של נשמה" .שזה החן לא היה מעצמה ,רק שהיה תולה עליה דומיט ואותו הדומיט היה לו כל מיני חן, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן" .כל אותן תביעות הן נשמתיות -דמה ,הן זיוף עמוק למרות שיצאו מכוונות טהורות ,כל כולן שאולות מבחוץ ואין בשרשן עצמיות .אותו דומיט ממנו יוצאות גוזמות האנשים ,הוא אותו דומיט של יפת התואר. אתה לוקח משהו ,מגדיל אותו ,מוציא אותו מכל ההקשרים ,ולבסוף מתברר שחיית באשליה, שאחרי כל המלחמות הגדולות שבעקבותיהן תקווה לפירוק של הכל של השפה והמחשבה, של הכל באשר לכל ,ובעצם הכל שאול ,אתה כל כולך מובנה מבחוץ ,כל החן אינו שלך .אין ליפת התואר יופי משלה ,הכל בא לה מן החוץ .היא מודדת את עצמה על פי עולמות אחרים. בעצם כל התהליך המניע את תאוות הפירוק של הכל הוא מדידת החיים שלנו דרך משקפיהם של אחרים ,אנחנו מרגישים לא נוח עם זה אז אנו מנסים להוריד את המשקפיים במקום לנסות לבנות משהו עצמי ,בניה שאינה מתאפשרת בתוך המולת התודעה הזו .הליצנות היא אכזריות ,היא מותירה אותנו בזרות בה אנו עומדים ומשקיפים מבחוץ ,כביכול באובייקטיביות ,אבל גם ה'בחוץ' הוא סוג של מקום ,ה'בחוץ' אינו מקום נקי ,אובייקטיבי, המאפשר עמדת שיפוט על המציאות ,כי עצם העמדה הזו בה אנו שמים את עצמנו כבעלי טעם נכון המסוגל לבקר את כל התרבויות ,יוצרת מצב בו אנו לא מבקרים את המתודה שלנו עצמה .זה סוג של עוצמה שמתחיה מהמבט כלפי החוץ ,מבט המאפשר להשאיר ריקבון פנימי על כנו .כשאדם מביט כלפי פנים הוא לא עסוק בלשבור .לשבור הכל זו לא חכמה גדולה ,זה נסיון מר לשחק ב'להיות חפשי' אבל אתה לא באמת חופשי ,אלא אותם גבולות שהפכו להיות בלתי נראים מתחככים בך כל הזמן. אבן החן ,הדומיט ,בונה את הכל בצורה חיצונית "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". חז"ל מתארים תנועה הנראית הפוכה "עין רואה ולב חומד" ,כי באמת יש כאן דו שיח מתמיד. אד ם לא מסוגל לראות את מה שהוא לא רוצה לראות .כמו אדם השומע רק את מה שהוא 12 רוצה לשמוע .אדם שישן שומע ,הלא את השעון המעורר הוא ישמע ,הרעשים שלא מעוררים אותנו הם הרעשים שבאופן פנימי ,בדרך כלל לא מודע ,החלטנו שאיננו חפצים לשמוע ולכן איננו שומעים אותם .יש כאלה שלא מתעוררים משעון מעורר אבל קופצים לשמע קול ציוץ של בכי הבא מכוון תינוקם .כך הוא גם לגבי ראיה .אדם שיש לו חן פנימי לא רואה את מה שחוץ לו .אבל אם הלב כבר תר הרי הוא מאפשר לעיניים לראות ,העיניים רואות משהו ממשי וזה מקרין מחדש ללב היוצר מצב של חמדה ממשית .במקום להפנים ולא לתור אלא ליצור עולם פנימי עשיר הפועל על העולם ,אנו הופכים להיות נפעלים ,קולטים את המציאות ,מאבדים את העצמיות .אותה יפת תואר שואלת את כל מחשבותיה ורצונותיה מבחוץ ,לא שהחוץ הגיע אליה ,אלא היא מבנה את עצמה על פי הקודים של החוץ .היא נראית מלאת רצונות אבל היא כמו ילד שמסתובב בקניון ומתמלא רצונות. הליצנות יצרה מצב של זרות אבל גם של יהירות -היהיר במודעות הגלויה שלו מחשיב את עצמו אבל באמת הוא זקוק כל הזמן לאישורם של אחרים כדי להתקיים ,כדי למצוא את הצידוק לקיומו .היהיר חי בתוך פרדוקס פנימי ,שהלא אם באמת חשוב הא כפי אמירתו, מדוע חשוב לו כל כך שכולם ,כל אותם שפלים ונבזים שמסביבו ,יעריכו אותו ,וכי אדם ייפגע מאזובי הקיר? העמדה המנוכרת הראשונית יוצרת יהירות פנימית המחלישה עוד יותר את האדם ,עד שכל העולם בנוי על ריגושים המובנים באופן כמעט מודע על גירויים מבחוץ ,כי לאדם לא נותר עוד כלום משלו .עושה הוא המלך משתה שכל כולו מבט על החוץ ,אין בו דבר אחד אמיתי .ולפתע בסופו של סיפור -כמעט -מגלה הוא כי הנשמה אותה הוא מביע ,היא לא באמת יפת תואר ,אינה נשמה אלא כל כולה זיוף .וזה עצמו מה שמביא את העכביש. כל יכולתו של הדומיט הוא ליצור גוזמות אנשים ,לקחת מציאות קונקרטית ולהגדיל אותה .זהו כח הדמיון היוצר פער בין המציאות לבין החוויה הדמיונית. כח הדמיון הוא לכאורה הכח האמין ביותר שקיים .כח הדמיון הוא הנותן לנו את יכולת הקליטה החושית .לא העין רואה והאוזן שומעת כי אם הדמיון ,שהוא כח מופשט יותר ,הוא הנותן לכל החושים את יכולת פעולתם .זו הסיבה שאדם יוצר חיבורים בין ראיה לשמיעה למישוש וכדומה .החיבור נובע מכח הדמיון .קליטת החושים זה השלב הראשון של כח הדמיון .קליטה זו מועברת לעיתים אל השכל כדי לעבד ולעכל בצורה שכלית את התוצרים, ומכאן הקריאה בשמות וההגדרות .לעיתים קליטה זו מועברת אל הרגש הפשוט ,הנפעל מאותה קליטה ומגיב אליה בדרכו ,אך תמיד הוא נשאר גם בתוך כח הדמיון עצמו המעביר קליטה זו אל השלב השני ,אל הזכרון .זכרון החושים הוא כח המדמה .ללא כח הדמיון לא היינו מזהים איש את רעהו ואישה את רעותה. השלב השלישי בכח המדמה יוצר אלטרנטיבה לעולם הממשי .כשכח הדמיון 'עובד שעות נוספות' ,נוצר לאדם עולם מקביל לעולם הממשי ,עולם של פנטזיה .אבל הכח של הדמיון הוא ליצור עולם אלטרנטיבי שקיים לא פחות ,או יותר נכון לומר -קיים הרבה יותר מאשר העולם 13 שסביבו של האדם .3אדם שחי בעולם של דמיונות חי בעולם בו כל הזמן הוא נזקק לקלוט את מה שיש בחוץ ,כי הדמיון לא מסוגל ליצור באמת אלא רק לקחת חומרים קיימים ולשנות להם את הפרופורציות .הדמיון אינו כח חושי ,הוא כח רוחני המתרגם את מה שראה לצורה מופשטת יותר .כשהדמיון מעביר את חווית הראיה אל השכל ,השכל יוצר תרגום מופשט של החוויה עד שהיא הופכת להיות פחות קונקרטית ופחות ממשית .ממשותה הופכת להיות חלק מעקרונות כלליים יותר .הדמיון יוצר מצב בו אותה חוויה קטנה ,אותו פירור מציאות ההולך ומיטלטל ,הולך ונמוג ,נשאר באופן קבוע ,מתרחב ויוצא מגבוליותו .כך הופך הדמיון צדדים חושיים לצדדים רוחניים יותר .אנו רואים בחוש שבכל דבר המועצם על ידי הדמיון ,נוצר פער בין ההשתוקקות אליו לבין יכולת המימוש שלו ,נוצר פער מעצם התענוג שיש בדבר עצמו לבין הדמיון אליו .בשעה שאדם מדמיין וחומד למשל אכילה ושתייה ,העוצמות הן הרבה יותר גדולות ממה שמתממש לבסוף באכילה והשתייה הממשיים .התשוקה לממון הרבה יותר גדולה מהתועלת הממשית שלו .אבל בדרך כלל אין האדם חוזר בו כשהוא לא מצליח לממש את דמיונותיו ,כי עולם הדמיון הוא ממשי יותר בחוויתו של האדם ,ויש לו מנה רוצה מאתיים ואין א דם מת וחצי תאוותו בידו .אדם הרודף אחר דמיונו ,רודף להשיג דבר שאינו נמצא כלל, כי באמת אין באותו דבר את ההנאה שהוא משתוקק לה .חוזקו של הדמיון הוא בעת הרצון והחמדה ,אבל אחר שמגיעים לדבר עצמו רואים שאין בו ממש ,הבל הבלים הכל הבל.4 הדמיון הוא כח רוחני ,אבל רוחני -לייט .רוחניות זו מוגבלת אל המציאות הקיימת כבר ,אל העולם כפי שהינו ,ומחמת חוסר המוכנות שלנו לקבל את הגבלתו אנו מנסים ללוש אותו מחדש לייפות אותו ולהפוך אותו למשהו שנעים יותר לחיות בו .אנחנו מתמכרים לאשליה וחושבים שאנו פועלים בתוך עולם ממשי. כשכח הדמיון מגיע אל עולם רוחני באמת ,הוא לא מסוגל להבין אותו .כשהכח הדמיוני מסתכל על הנימוסים וההנהגות של העמים ,הוא רואה רק את הצד החושי שלהם ,את מה שנקלט דרך החושים ,ולכן הוא מנתק אותם מאותו חן פנימי .כח הדמיון ,שלגבי העולם החומרי הוא יוצר העצמה ותרגום רוחני ,כשהוא מגיע לעולם הרוחני ,הוא עובד במהופך .הוא לא מסוגל באמת לשוחח עם עולם רוחני אז הוא קולט רק את גילוייו החושיים ואיתם הוא משוחח ,שיחת חרשים המאירה באופן מגוחך וגרוטסקי את העולם הזה .גם כאן יוצרים אלטרנטיבה ,יוצרים עולם ממשי ,אבל מגוחך" .עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד ,צומות קשים וטבילות קרח ושלג ,כולם דברים שאין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה .והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו 5"...אנו מכירים את העולם הרוחני באופן ראשוני דרך התרגום של כח המדמה. הספרות ,השירה ,הציור ,הפיסול וכל שאר גילויי האומנות הם עולמות חושיים ,דמיוניים .אין כאן כוונה לשפוט אותם ,לתאר את יכולותיהם ,את ההיבט המוסרי הגנוז בעשייה האומנותית, 3סדרת הספרים 'הארי פוטר' עשתה משהו ג אוני .הסופרת יצרה עולם דמיוני לחלוטין שמתפקד כמו עולם רגיל ,יש בו בית ספר ,קשיי לימודים ,מאבק עם רע ,כאומרת שלא יעזור לנו אם ניצור עולם של פנטזיה ,המציאות הממשית תחדור גם אליה. 4השורות האחרונות הן כמעט ציטוט מספר בית הלוי על התורה פרשת בראשית ד"ה 'במסכת סוכה' .שם הוא מאריך לבאר את הדינאמיקה הפנימית של כח המדמה. 5רמח"ל ,הקדמת מסילת ישרים. 14 אלא לציין את היחס שבין האומנות לבין עולם הרוח .האומנות יוצרת אשליה של עולם רוחני. מעטים מאיתנו מכירים את הוגי הדעות החיים היום ,את הגות הרוח אנו מכירים דרך פיהם ושפתם של האומנים ,היוצרים דמיון של רוח ,מספקים את הנפש ההומה ביצירת עולם ממשי המתפקד כאילו הוא עולם רוחני .וככל שמידלדלת הרוח יותר כך שאר הרוח נעלם .עד לפני מאה שנה בערך ,היתה תפיסה בעולם שהעולם האמיתי לבוש בלבושים ,עלינו לפרק את הלבושים ולמצוא את האמת. "דומה הוא הטבע לאישה שאוהבת להתחפש ,והתחפשויותיה השונות מבליטות פעם חלק זה ופעם חלק אחר של גופה ,ומזינות בתוך ליבם את אלה שעוקבים אחריה ללא הפוגה בתקווה שיזכו פעם לראות את דמותה כולה" 6.חתירה זו יצרה מצב בו התודעה עסקה בניסיונות בלתי פוסקים של חשיפה ,אבל היתה מודעת להיות העולם נסתר באמת .פגישה כזו עם העולם יצרה מסר כפול -חתירה ליצירת מצב בו הכל נגלה ,מול תפיסה כי רב הוא הנסתר באופן שהתוצאה יצרה שאר רוח ,איפוק ,תביעה מתמדת לעידון ותרבות שבסיסה הוא המבט כלפי מעלה אל האופק הבלתי נראה .אבל החתירה הבלתי נראית לראות את האמת כולה יצרה מצב בו שאר הרוח הוא רק מתודי ,המבט כלפי מעלה הוא זמני לחלוטין, והתוך והפנים של הנפש נשאר בחתירה לגילוי הכל ,לחוסר הצניעות ,לסבלנות טקטית ולא מהותית .כשגילינו שלא רק שהמלך עירום ,אלא שבאמת אין מלך ,התפרקה בבת אחת התרבות של שאר הרוח ונשארה חוסר הצניעות ,ואותה אלימות חבויה המנסה לגלות הכל הפכה להרבה פחות מעודנת .ממילא אנו עסוקים בפירוק מתמיד של הכל ,בגיחוך ,באירוניה, בחוויית ההשפלה של עולם שחי באשליה שיש שם משהו מאחורי הכל ,שאיבד נקודת משען, והתשובה האמיתית ,כך מתברר לא תגיע ,כי מעולם לא נשאלה שום שאלה. 7 האירוניה מאפשרת לנו להתעלם מהזבובים ומהעכבישים ,אבל אותן גוזמאות של אנשים לוקחים את הפאטרעט שלו וחותכים את ראשו ,ואחר כך לוקחים את הכתר ומשליכים אותו אל תוך הרפש ואחר כך אותן אנשים רצים אליו להרגו. המלך מגלה דרך החלום שהוא עצמו הוא רק דיוקן של הוא עצמו ,וכבר אינו יודע אם חוויותיו הם רק דמות דיוקנו או שייכות אליו באמת .זה כמו החוויה של אדם המגיע למופע ורואה את כולו בעיקר דרך מסכי ענק המושמים ליד הבימה שכבר אינה מרכזית בסיטואציה ,ולפתע על המסך הוא רואה אותו עצמו .ואתה מסתכל בעיקר על המסך ופחות על הממשות שהיא הרבה יותר מוקטנת וחיוורת מההעצמה שבמסכים הכפולים .הכתר של המלך מונח על הפאטרעט ,לא עליו עצמו ,גם הוא עצמו הופך להיות חלק מעולם דמיוני .ואותו עולם דמיוני מוריד את ראשו הדמיוני ,את כל שאיפותיו אל הרפש ,יחד עם הכתר .אם הם היו נעצרים בזה ניחא .הם היו יוצרים מצב בו באמת המלך היה מסוגל להתבונן על עצמו באיזו שתיקה שמעבר לאותה מהומה דמיונית ,אבל הם רצים להרגו ממש' .אדוני המלך ,עסקת בלהרוג את כל מה שסביבך ,התנתקת מעצמך ויצרת דמות דמה של עצמך ,דמות דמה של נשמה ,אבל 6דידרו .מצוטט אצל דוד גורביץ' ,פוסטמודרניזם עמוד .39בכל מסת המבוא יש דיון נרחב על מקומו של הדמיון בתרבות שלנו. 7מדריך הטרמפיסט .משום מה לא בעמוד 42כי אם בעמוד .121 15 יצירה זו אינה פועלת בחלל ריק ,הרגת את עצמך' .ורק דף אחד מן הספר מגן עליו" .והיה משתוקק מאד לראות איזה דף שמגן עליו ,מאיזה נימוסים של איזה אומה כתוב עליו והיה מתיירא להסתכל" .האם פחד זה הוא רק מעולם שנשבר? פחד ממחוייבות ,מאיזו אמת? עד היום עסקת בקומדיות וכשמגיעים אל העולם הממשי אין לך כבר יכולת להסתכל. וכאן יש את הלם ההתפכחות ,שאינו מבין עדיין כלום ,שאינו יודע לקרא בשם למצוקותיו ,של התפתלות שעדיין נשארת בתוך השינה אך צעקתו 'חבל חבל' היא מאד ממשית ,היא כבר משוחררת מהדמיון .בין שמים לתהומות הוא תלוי ,ישן וער ,ישן וער .ולפתע מתברר לנו שיש איזה נימוס שעוד קיים "ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם ,והיו חפצים להקיצו ,אך אין זה נימוס להקיץ את המלך" .הדמיון חייב להישאר ,ואז עושים משהו בכאילו "והיו מכים סביבותיו ולא היה שומע" .הנימוס הזה עצמו הופך לסוג של אירוניה -מעירים אותו אבל לא באמת ,והאירוניה כבר מתחילה להישמע כמשהו לא כל כך נעים ,לסוג של התמכרות שלא מסוגלת להתמודד עם הפחדים הקיומיים של האדם. פרק ה' -הממשות שמעבר ָשן וְ לא שאֲ נִ י י ֵ שזֶֻה זְמַ ן ַרב ֶ ך ָֻכ ְך ָֻבא אֵ לָ יו הַ ר ֻגָבוֹ ֻ ַה ,וְ ָש ַאל אוֹ תוֹ ָ :מה ַא ֻ ָתה צוֹ ֵעק ָֻכל ָֻכך; ֶ " ְ ּבתוֹ ְְ שהֵ ם ָק ִמים ָעלַ י הֵ ִקיץ אוֹ ִתי ְֻכלוֻם ,שוֻם דָֻ בָ ר ,וְ ַא ֻ ָתה ה ֲִקיצוֹ ָת אוֹ ִתי ָ .אמַ ר לוֹ :וְ לא ֶא ְצ ַעק ? ֶ יך ֵ -אין ַא ֻ ָתה צָ ִר ְ שזֶֻה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י .הֵ ִשיב לוֹ הָ הָ רִ :אם זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלֶ ָ יך ְל ִה ְתי ֵָרא ְלהָ ְרגֵנִ י ; ַרק ֶ ִמ ֻשוֻם דָֻ בָ רֻ ִ ,כי ֻגַם ָעלַ י ָק ִמים הַ ְר ֻ ֵבה שוֹ נְ ִאים ַ ,רק זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י; ֻבוֹ א וְ ַא ְר ֶא ֻ ָך .וְ הֶ ְר ָאה לוֹ ש ְֻס ִביב ֶ הָ הָ ר עוֹ ְמ ִדים אֲ לָ ִפים וְ ִר ְבבוֹ ת שוֹ נְ ִאים, וְ עוֹ ִשים ְסעֺ דֻ וֹ ת ו ְֻשמֵ ִחים, שב אֶ חָ ד ו ָֻבא ַעל ֵאיזֶה חָ ְכ ָמה ש ֵאיזֶה ֻ ַכת מֵ הֶ ם חוֹ ֵ ו ְֻכלֵ י ֶזמֶ ר ְמז ֻ ְַמ ִרים ו ְֻמ ַר ְ ֻק ִדין ,וְ הַ ֻ ִש ְמחָ ה ִהיא ֶ ֵא ְ יך לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר ,וַאֲ זַי עוֹ ִשים ִש ְמחָ ה ְ ֻגדוֹ לָ ה ו ְֻסעֺ דָֻ ה ו ְֻמז ֻ ְַמ ִרים וְ כ ֻו' ,וְ כֵ ן ָֻכל ַֻכת וְ כַ ת מֵ הֶ ם; ַרק ש ֻ ֵמגֵן ָעלֶ ָ יך -מֵ גֵן ָעלַ י .ו ְֻבראש הָ הָ ר הָ יָה נֶסֶ ר של אֵ ֻל ֻו הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ שזֶֻה הַ דַֻ ף ֶ ֶ ש ֻקוֹ ִרין לוח - ) ֶ שהָ הָ ר של הַ דַֻ ף הַ ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו מֵ ֵאיזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻאַ ,רק מֵ ח ֲַמת ֶ 'טאבליצע') ,וְ הָ יָה ָֻכתוֻב ָשם הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ שיֵֻש לוֹ ָֻכל ש ֻ ִמי ֶ ֻגָבוֹ ֻ ַה אֵ ין יְכוֹ ִלים ִל ְקרוֹ ת אוֹ תוֹ הַ ְֻכ ָתב; ַרק ְל ַמ ֻ ָטה הָ יָה לוח ,וְ הָ יָה ָֻכתוֻב ָשם ֶ יכין לַ עֲ לוֹ ת ֶאל צ ִר ִ שב ַֻב ֻ ָמקוֹ ם ֶ ש ָ ֻג ֵדל ֵע ֶ שם י ְִת ָֻב ַר ְך ֶ הַ ֻ ִש ֻ ַניִם -יָכוֹ ל לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר .וְ נ ַָתן הַ ֻ ֵ ש ְֻ שהָ יָה רוֹ כֵ ב ,הֵ ן שהָ יָה הוֹ לֵ ְך ְ ֻב ַרגְ לָ יו ,הֵ ן ֶ ש ָֻבא ְל ָשם הָ יָה נוֹ ְפ ִלים לוֹ ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם ,הֵ ן ֶ הָ הָ ר ,ו ִֻמי ֶ של ִש ַֻניִם , שהָ לַ ְך ַֻבעֲ גָלָ ה ִעם ְ ֻבהֵ מוֹ ת-הָ יָה נוֹ ְפ ִלים ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם ,וְ הָ י ֻו מֺ ֻנ ִָחים ָשם ח ֳָמ ִרים ח ֳָמ ִרים ֶ ֶ ְ ֻכמוֹ הָ ִרים הָ ִרים". המשבר הזה מעיר את ההר .ההר אינו איזה פשר קיומי סובייקטיבי למציאות ,פשר המותיר את המציאות כולה בעוורונה ,אלא הר" .מי יעלה בהר ד' '' "ויענני מהר קדשו סלה" .יש נקודה הרבה יותר עליונה בחיים ,יותר מרוממת מהמציאות החומרית אותה אנחנו חיים .אנחנו חיים בתוך ואדי ,שאל תוכו אנו מקבלים רק את הרשמים המאוד נמוכים של עולם הרוח ,רשמים 16 חסרי טווח ואופק .מעבר לעולם המודע יש המון רבדים ,אבל אנו בתוך עמק המילים ,בתוך העולם הצר המלא שפות ,מנסים לפרק אותו כדי לנסות להבין מה עומד שם מאחורי הכל, אבל אנחנו נשארים בתוך רפש .אנחנו משחקים ב'נדמה לי' ,רק כשאנחנו מגיעים למצוקה האמיתית שהיא הרבה מעבר לקיומיות ,אז אנו מגלים שהמלחמה האמיתית היא המלחמה על ההר" ,מי יעלה בהר ד' " .כולם חושבים כיצד ניתן לכבוש את ההר ,כולם חושבים כי מצאו שיטה לעלות אל ההר ,רק שזה הדף המגן עליו ,משמר את טהרתו ,לא נותן לרדד אותו. המלחמה קיימת ,העכבישים מנסים לעלות על ההר ,גם אם נאמר אלף פעמים שהמלחמה לא קיימת ,שהיא רק לוחמה ועוד בעצימות נמוכה ,זה לא יהפוך אותה להיות ללא ממשית. רק אם נכיר בה ,נוכל להתחיל להתמודד איתה. הנימוס עצמו כתוב על דף למעלה ,באופן שרק רישום דל ממנו אנו רואים בוואדי "שמי שיש לו כל השיניים יכול לעלות אל ההר" .ההר נמצא עמוק בתוכנו .דווקא כשאנחנו ישנים ,צפים הדברים העמוקים ביותר ,דווקא כשכוח המדמה עובד בשיאו צפים דברים עמוקים – הרי, שמתברר שגם אותו רוצים להרוג ,המלחמה כנגד המלך והמלחמה כנגד ההר ,אחת היא .אז גם מתברר כי ה דף ,אותו קראנו בגיחוך ,אותו חיקינו בצורה נלעגת ,נסתר הוא מעין כל ,גבוה מעל גבוה .אין אנו מכירים אותו עצמו אלא רק רישום קטן שלו,שרק"-מי שיש לו כל השיניים יכול לעלות אל ההר" .כשעשיו נושק את יעקב נושרות שיניו .השיניים הן המפרידות בין השפתיים ללשון .הלשון שייכת אל הערכים הפנימיים של האדם ,אל הצד הנסתר שאפס קצהו מסוגל להיות מובע .ללשון יש תכונה שירית המגלמת במציאות מרחבים בלתי גבוליים. השפה משמשת אותנו לפגישה החיצונית ,הגלויה עם מציאות ההווה .השפתיים לפעמים לא מאפשרות לללשון להתגלות "ד' שפתי תפתח'' -לכח התפילה יש מחסום ,אותה ראיה חיצונית של העולם ,שלא מאפשרת למרחבים להופיע .אותו עולם של קומדיות חושף רק את השפה החיצונה ,רק איתה הוא מתמודד ,הא לא מכיר את מה שמתרחש מאחורי הכל ,וטוב שכך -התרבות מאפשרת לחיים הפנימיים להתבשל ולהתבכר .כשאדם מרגיש שבאופן מהותי הוא יודע הכל ,אין לו לאן להתפתח ,זו הבעיה של מודעות עצמית יתירה .דווקא החמיקה ,היכולת להשאיר משהו נסתר בעולם היא המשחררת מכבלי השפה .לא פירוק השפה ישחרר אותנו מכבליה ,אלא צד הרוממות שבנפש .פירוק השפה ייצור שפה אחרת, יותר כאובה ,יותר צינית ,יותר מדומיינת ,יותר 'מודעת לעצמה' אבל לעצמה של שפה בלבד, לא לעצמך .מה שנותן לעולם את המימד הצנוע שלו אלו השיניים .המאבק המתמיד לפירוק הכל יוצר טשטוש ,מפיל את השיניים ,אבל לא פותר את בעיית השפה כך שבמקום לעלות אנו מורידים הכל .אלא שהורדה זו היא רק כלפי חוץ ,את ההר עצמו אי אפשר להוריד, הנימוס עצמו יישאר עלום .זה מה שנותן ללב להיות לב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" .אנו יוצרים איזה מחסום -שיניים -מחסום המאפשר לחיים הפנימיים להתפתח. השיניים דוקא ,האיפוק ,העידון ,נותנים לעולם הרבה יותר חופש להיפתח ,להתפתח ורק אז אתה יכול לעלות להר .כל השיניים של כל עם נופלות .כל התרבויות החיצוניות מתפרקות ,כל אותו עידון ואיפוק חיצוני שמשאיר בפנים את זוהמת החיים מתפרק ,וחמרים חמרים של 17 שיניים מונחים כמו הרים הרים .דמיון להר ,דמיון לקדש ,משחק של פירוק שיוצר חוויות אקסטטיות של עוצמה עליה שמים כיפה תוך גלגול עיניים חסוד לשמים והרי לנו תפילה מלאת ריגוש .עולם מלא נצרות ,עולם מלא רומנטיקה זולה ,עולם מלא חושיות .אל הנסתר אי אפשר להסתכל ,את הנסתר אפשר לשמוע ,אל הנסתר אפשר ללכת ,ממעיינו לשאוב והוא הוא 'כבודי ומרים ראשי' .תהליך פירוק התרבות הוא תהליך טוב ביסודו למרות שבצד הנגלה הוא מגביר את החושיות ואת היצריות ,כיוון שהוא חושף את חוסר האפשריות להגיע מתוך הקונספציה בה אנו שרויים אל הר ד' ,הוא חושף את האטמוספרה בה מתרחשת הסצנה ומשקיע אותה עמוק בביבי שופכין .הפירוק אחוז ברוע ,אחוז בשאיפת כליון אבל עומק רע נובע מעומק טוב ,והאנשים הנ"ל האלו בעצמן חוזרים ומעמידים את הפאטרעט ,לוקחים ורוחצים את הכתר וחוזרים ותולים אותו במקומו .אין הם מסוגלים להגיע ליותר מאשר פאטרעט ,דמות דיוקן ,אבל מתחילה מהפכה פנימית שקטה שדווקא מתוכה מתעורר המלך ומתמלא כמיהה ללאומיות ישראלית .לפתע הוא מגלה שההר הגבוה נמצא ממש מול עיניו, אין צורך לטפס גבוה ,יש צורך ליצור מצב של רוממות בעולם ,ליצור מצב בו הטוב המוחלט יופיע לא בתור ערך פרטי שלי ,כביכול מצאתי את אלוקי ,אלא בתור ערך מחבק עולם ,מחבק ומגדל .כל העולם שייך לזה .אין זו מחויבות חיצונית לא אותנטית ,אלא שינוי נקודת הכובד של האישיות ,לא בתור משהו חיצוני כמו השבלונה של כלליות במקום פרטיות ,אלא משהו צנוע יותר ,ללא סיסמאות ומילים ,משהו מנחם ומעודד הנותן ערך לחיים באשר הם. פרק ו' -על פשטות תמימות וחכמה של ֵאיזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻא ,וְ ָר ָאה שהֵ גֵן ָעלָ יו -מֵ ֵאיזֶה נִ ֻמוֻס ֶ וְ הֵ ִקיץ הַ ֻ ֶמלֶ ְך ,וְ ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ֻ ֵתכֶ ף ַעל הַ דַֻ ף ֶ ִש ָר ֵאל .וְ ִה ְת ִחיל ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ( ַעל הַ דַֻ ף) ְ ֻב ֶד ֶר ְך אֱ מֶ ת ,וְ הֵ ִבין הָ אֱ מֶ ת לַ אֲ ִמ ֻתוֹ . של י ְ ש ָֻכתוֻב בֻ וֹ הַ ִֻנ ֻמוֻס ֶ ֶ יאם ִש ָראֵ לַ ,רק ָמה עוֹ ִשין ְלהַ ֲחזִיר ְלמוֻטָ ב ֻ ֺכ ֻ ָלם ,לַ ה ֲִב ָ שהוֻא ַע ְצמוֹ ְ ֻבוַדַֻ אי י ְִהיֶה י ְ ִשב ַע ְצמוֹ ֶ וְ י ֻ ֵ שיִפְ ֻתר לוֹ הַ חֲלוֹ ם ֻ ַכ ֲה ָויָתוֹ .וְ לָ ַקח ִע ֻמוֹ ְשנֵי שיֵֻלֵ ְך וְ י ֻ ִַסע ְלבַ ֵֻקש חָ כָ ם ֶ ִשב ַעצְ מוֹ ֶ ְלהָ אֱ מֶ ת ? וְ י ֻ ֵ ָשים ,וְ נָסַ ע ְלהָ עוֹ לָ ם ,לא ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ֶמלֶ ְך ַ ,רק ְ ֻכ ִאיש ֻ ָפשוֻט .וְ הָ יָה נוֹ סֵ ַע מֵ ִעיר ְל ִעיר ו ִֻמ ְֻמ ִדינָה אֲ נ ִ ִל ְמ ִדינָה ,וְ ָש ַאל אֵ ְ ש ֻ ָשם וְ ָשם נִ ְמצָ א חָ כָ ם שיֻוֻכַ ל ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ ם ַֻכ ֲה ָויָתוֹ ; וְ הוֹ ִדיע ֻו לוֹ ֶ יך נִ ְמצָ א חָ כָ ם ֶ ָֻכזֶה ,וְ נָסַ ע ְל ָשם .וֻבָ א ֶאל הֶ חָ כָ ם וְ ִס ֻ ֵפר לוֹ הָ אֱ מֶ ת ,אֵ ְ שה שהוֻא מֶ לֶ ְך וְ כָ בַ ש ִמ ְלחָ מוֹ ת וְ כָ ל הַ ֻ ַמעֲ ֶ יך ֶ שיֵֻש ז ְַמן , שהָ יָה ֻ ַכ ַֻנ"ל ,ו ִֻב ֵֻקש ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ מוֹ .וְ הֵ ִשיב לוֹ :אֲ נִ י ְ ֻב ַע ְצ ִמי ֵאינִ י יָכוֹ ל ִל ְפ ֻתרַ ,רק ֶ ֶ שה מֵ הֶ ם מֺ ְר ָֻכב [הרכבת סממנים] , טרת וְ עוֹ ֶ ְ ֻבאוֹ תוֹ יוֹ ם ְ ֻבאוֹ תוֹ ח ֶֹדש ,וַאֲ זַי אֲ נִ י ְמ ַק ֵֻבץ ָֻכל סַ ְמ ָמנֵי הַ ְ ֻק ֶ ידע, שרוֹ צֶ ה ִל ְראוֹ ת וְ לֵ ַ ֲש ְב ֻתוֹ מַ ה ֻ ֶ שב ְ ֻב ַמח ַ טרת ,וְ אוֹ תוֹ הָ ָא ָדם חוֹ ֵ ו ְֻמ ַע ֻ ְשנִ ין ֶאת הָ ָא ָדם ְ ֻבאֵ ֻל ֻו הַ ְ ֻק ֶ שי ֻ ְַמ ִֻתין עוֹ ד ַעד אוֹ תוֹ ש ְ ֻכבָ ר ִ ֻכ ֻ ָלה זְמַ ן ַרב ִ ֻב ְש ִביל זֶהֶ . ִשב הַ ֻ ֶמלֶ ְך ַע ְצמוֹ :מֵ אֲ חַ ר ֶ וַאֲ זַי י ֵַדע הַ כֻ ל .וְ י ֻ ֵ הַ יֻוֹ ם תו וְ אוֹ ֹ הַ ח ֶֹדש, טרת ַ ֻ ,כ ֻ ַנ"ל ,וְ ִה ְת ִחיל ִל ְראוֹ ת אֲ ִפ ֻ שהָ יָה יל ֻו מַ ה ֻ ֶ שן אוֹ תוֹ ִעם הַ ְ ֻק ֶ וַאֲ זַי ָע ָשה לוֹ הֶ חָ כָ ם ֻ ֵכן ֻ ַכ ַֻנ"ל וְ ִע ֻ ֵ ש ֻלוֹ יכין הַ ְֻנ ָש ָמה ֶ שהָ י ֻו מוֹ ִל ִ ש ָמה ָֻבעוֹ לָ ם הָ ֶע ְליוֹ ן .וְ ָר ָאה ֶ שהָ יָה הַ ְֻנ ָ קדם הַ ֻ ֵל ָדה ֻ ְ ,ב ֵעת ֶ נַעֲ ָשה ִע ֻמוֹ ֶ 18 שיֵֻש לוֹ ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ַעל זאת הַ ְֻנ ָש ָמה -יָבוֹ א; וְ לא דֶֻ ֶר ְך ָֻכל הָ עוֹ לָ מוֹ ת ,וְ הָ י ֻו מַ ְכ ִריזִין וְ שוֹ אֲ ִליןִ :מי ֶ הָ יָה נִ ְמצָ א אֶ חָ ד ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ָעלֶ יהָ . ָבוא ָלעוֹ לָ ם ַ -מה ִֻלי יל ִתיִ :אם זֶה י ֹ של עוֹ לָ םְ ,שמַ ע ְֻת ִפ ֻ ָ תו ְך ְ ָֻכ ְך ָֻבא אֶ חָ ד וְ ָרץ וְ צָ ַעק ִ :רבֻ וֹ נוֹ ֶ ְ ּב ֹ אתנִ י ? וְ זֶה הָ יָה הַ ֻ ָסמֶ " ְך-מֵ "ם לַ עֲ שוֹ ת עוֹ ד ,וְ ַעל מַ ה ְ ֻב ָר ַ ש ָֻצ ַעק ָֻכל זֶה הָ יָה הַ ָֻס ֶמ" ְך ֵ -מ"ם (הַ יְנ ֻו זֶה ֶ לו . ְֻב ַע ְצמוֹ ) .וְ הֵ ִשיב ֻו לוֹ :זאת הַ ְ ֻנ ָש ָמה ְצ ִריכָ ה לֵ ֵירד ְלהָ עוֹ לָ ם ְ ֻבוַדַֻ אי ,וְ ַא ֻ ָתה חֲשב ְל ָך ֵעצָ ה ; וְ הָ לַ ְך ֹ יע של ַמעֲ לָ ה ְ ֻכ ֵדי ְלהַ ְש ִ ֻב ַ שהֵ ִביא ֻו אוֹ ָת ֻה ְלהַ ֻ ֵבית-דִֻ ין ֶ וְ הוֹ ִליכ ֻו אֶ ת הַ ְ ֻנ ָש ָמה עוֹ ד דֶֻ ֶר ְך עוֹ לָ מוֹ תַ ,עד ֶ ש ֻ ֵת ֵרד ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ אוֹ תוֹ הָ ִאיש עֲ ַדיִן לא ָֻבא ,וְ ָש ְלח ֻו ַאח ֲָריו ָש ִליחַ ,וֻבָ א וְ הֵ ִביא ִע ֻמוֹ ז ֵָקן אוֹ ָת ֻה ֶ שהָ יָה מַ ִ ֻכיר ִע ֻמוֹ ִמ ְ ֻכבָ ר שהָ יָה ָֻכפוֻף ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ז ֻ ֵָקן ֶ , אֶ חָ ד ֶ שהַ ַֻב ַעל -דָֻ בָ ר הָ יָה לוֹ הֶ ֻ ֵכרוֻת ִעם זֶה הַ ז ֻ ֵָקן )הַ יְנ ֻו ֶ שאי הוֻא לֵ ילֵ ְך ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ ִה ִֻניח ֻו ֶאת הַ ְֻנ ָש ָמה , הַ ָֻכפ ֻוף ִמ ְ ֻכבָ ר (,וְ ָשחַ ק וְ ָאמַ ר ֻ ְ :כבָ ר נ ַָת ִֻתי ִלי ֵעצָ הַ ,ר ֻ ַ ש ָעבַ ר ָעלָ יו ִמ ְֻת ִח ֻ ָלה וְ ַעד סוֹ ף ,וְ ֵא ְ יך נַעֲ ָשה מֶ לֶ ְך ,וְ הַ ִֻמ ְלחָ מוֹ ת וְ י ְָר ָדה ְלהָ עוֹ לָ ם .וְ הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל מַ ה ֻ ֶ שהָ יָה לוֹ וְ כ ֻו ' ֶ שזֶֻה הַ חֵ ן לא הָ יָה ש ָֻבעוֹ לָ םַ ,רק ֶ שהָ יָה ָל ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן ֶ (וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים,ו ְֻבתוֹ כָ ם הָ יָה יְפַ ת ֻת ַאר ֶ , מֵ ַע ְצ ָמ ֻהַ ,רק ֶשהָ יָה ֻתוֹ לֶ ה ָעלֶ יהָ דומיט [ ֶאבֶ ן טוֹ ב] ,וְ אוֹ תוֹ הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב הָ יָה לוֹ ָֻכל ִמינֵי חֵ ן ,וֻמֵ חֲמַ ת זֶה שיֵֻש לָ ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן .וְ ַעל אוֹ תוֹ הָ הָ ר אֵ ינָם יְכוֹ ִלים לָ בוֹ א ַרק חֲכָ ִמים וַעֲ ִש ִירים נִ ְדמֶ ה ֶ לא ִה ִ ֻגיד) וְ יֵש עוֹ ד הַ ְר ֵֻבה ְמאד ָֻבזֶה. וְ כו'( )'וְ יוֹ ֵתר ש ִֻס ֻ ֵפר(. ( ִמן "וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים" ַעד הַ ֻסוֹ ף לא נִ ְכ ֻ ַתב ָֻכ ָראוֻי ְ ֻכמוֹ ֶ הנסיעה מתחילה לא כדרך מלכים אלא בשיבה להיותנו איש פשוט .לא איש פשוט אלא כאיש פשוט ,מלובשים בחיים רגילים שאת תוך תוכם מניעות מגמות גדולות בלי פוזה ,בלי תרועות וצלצולים .התמימות והפשטות הן המאפשרות לאדם להתגבר על מחסומי השפה ,בלי להרוס ולשבור ,הן המאפשרות לאדם לא רק להגיע אל הר ד' אלא להביא את כולם לשם .החכם גם הוא אינו עם פוזה של יודע הכל ,גם הוא אינו יודע ,ויחדיו הם מנסים להבין הדברים כהוויתם. אי אפשר לחלוטין להבין את הדברים כהוויתם ,אלא דרך הקטורת .הקטורת היא נגיעה עמוקה מאד בכל רבדי המציאות ,גם ברוע ,בחלבנה שריחה רע ,ויצירת קשר של הכל אל מרום מכל .הקטורת לוקחת את כל כוחות החיים ותוך יצירת הקשר חדש ורחב ,הקשר המופיע מתוך החשאיות ,מתרומם הכל. החכם אומר למלך כי העולם שבו היה חי זה לא העולם שבאמת מתמודד עם המוות ,עם היצרים ועם הרוע ,אי אפשר למוטט דמיון בדמיון .החכם לא מעמיד את עצמו בעמדת היודע, הוא לא עושה קומדיות ,הוא מעשן קטורת ,אבל גם אתה יכול ,ברגע שתעשה זאת תגלה את ההקשר האמיתי שלך ,את התביעות הפנימיות המתנהרות לאיטן ללא אומר ודברים ,בלי נשמע קולם. אז מתחילה הנסיעה המשמעותית ביותר של רבי נחמן ,הנסיעה לארץ ישראל ,נסיעה אפופה בהילה של מסתורין .רבי נחמן מותיר לנו שלוש נקודות בסוף הסיפור לא רק בגלל שבדורו אי אפשר היה לעשות את הנסיעה האמיתית ,לא רק בגלל שבדורו הגלותי הופרד החכם 19 מהתם ,8אלא בגלל שכשמתחבר החכם עם התם ,האיש הפשוט ,נוצרת תביעה פנימית חסרת מילים ,רק כשמספרים הכל ניתן להבין ,ורק כשמספרים לא הכל ניתן להתחיל לחיות, אז הנסיעה כולה מתרחשת ,ואז אנחנו מגיעים באמת לארץ ישראל אל הר ד' .כשאתה נוסע ואתה רוצה באמת להגיע ,אתה צריך להיות אתה ,עם הכוחות שלך .המלחמה כנגד הזיוף לא תעזור אם אתה בעצמך קצת מזויף" .אם בעל נפש אתה תישא בשרך בשיניך" את הבשר עצמו תרים בכח השיניים ,דרך נימוס לא חיצוני "ונפשך תשים בכפך" תהיה אתה ממש "תעמוד מרעיד ומשתומם" תהיה עם היכולת לא להבין הכל ,להתפלא "תשוב תסמר שערות ראשך" בענוה גדולה "ותשוב תתפלא בדברים האלה העומדים בגבהי מרומים" "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו" "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" "אמר הקב"ה -המתינו לי עד שאשב בדין על הריהם ...רבי אחא בשם ריב"ל אמר 'אני ד' בעיתה אחישנה' לא זכיתם בעיתה זכיתם -אחישנה כו יהי רצון במהרה בימינו אמן". 8קשה להימנע מהשוואה למעשה בחכם ותם ,מעשה זה המתאר משבר של גלות -בעלי בתים שירדו מנכסיהם -יוצר מצב בו יש פירוד בין המאורות .החכם גולה ,כל הדעת שבקדושה בגלות ,ומכח זה נוצרת ספקנות ואילו התם גם הוא משלם מחיר, אמנם נשאר הוא במקומו ,אמנם בנקודת סכלותו מחזיק הוא את היחס לעצמיות הדברים אבל חייו אינם חיים שלמים ,יצירותיו עקומות ובעיקר עם הליצנות אין הוא מתמודד ,הוא עצמו אינו שומע אותה למרות שהיא נוכחת .אמנם התמימות יוצרת מצב בו יש תביעה "רק בלי ליצנות" ,אך אין היא מוחקת אותה עצמה .גם הס"מ המופיע בדמות הטייוויל מודחק אך לא נעלם .במעשה שלנו כבר יש כמיהה למצב שלם יותר. 21
© Copyright 2024