לקובץ הביוגרפיות העתק הדבק
העתק הדבק
עורכת ראשית | רותם אלבז
עורכות משנה | מירית ויצמן ,איילת ברדנוב ולימור דמרי
צילום ועיצוב כריכה | עמית מטלון
הפקה | יובל ויזל ,שירה ברודצקי
הדרכה וליווי | פרופסור נורית גרץ ורותם אלבז
הוצאה לאור | המכללה האקדמית ספיר ,המחלקה לתרבות יצירה והפקה
הסיפורים נכתבו במסגרת קורס
:ביוגרפיה -קריאה וכתיבה:
במחלקה לתרבות יצירה והפקה ,מכללת ספיר.
כל הזכויות שמורות ליוצרים
אין לשכפל ,להעתיק ,לצלם ,להקליט ,לתרגם ,לאחסן במאגר מידע ,לשדר או
לקלוט בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני ,אופטי ,מכני או אחר -כל חלק כלשהו
מהחומר שבספר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות
מפורשת בכתב מהיוצרים עצמם.
זכויות שימוש ופרסום שמורים למכללה האקדמית ספיר.
הספר נכתב בהשראת דמויות אמיתיות.
חלק מהפרטים שונו לצורכי העלילה.
תודות:
למנחת הקורס ,פרופ' נורית גרץ.
לד"ר עמרי הרצוג ,ראש המחלקה לתרבות יצירה והפקה
ושירה לפידות יו"ר הלימודים המעשיים במחלקה.
לפרופ' עמרי ידלין ,נשיא המכללה האקדמית ספיר.
למנהל יח' התקשורת והשיווק ,סיימון תמיר.
העתק הדבק
סיפורי חיים מחודשים
צופית אדרי | תו בצלאל | איילת ברדנוב
שירה ברודצקי | יובל דולב | לימור דמרי
יובל ויזל | מירית ויצמן | חן חזיזה
שלמה טולדו | שרון קנטור
מילים לא יוכלו לתאר את התודה,
ההערכה והאהבה שאנו רוחשים לנורית גרץ ורותם אלבז
על הקורס המדהים והמרתק אותו הנחו והובילו,
שספר זה הוא התוצר עליו אנו גאים מאוד.
תוכן עניינים
מסעות על פני הגלובוס | נורית גרץ
7
לוחם חירות | איילת ברדנוב
8
דוד שלי הומו | חן חזיזה
18
הזיכרונות הם הבית | שרון קנטור
30
אלוהים בנצנצים | מירית ויצמן
40
בשביל החיים | יובל דולב
47
סבא :מערכה אחרונה | צופית אדרי
55
נעמי של זהב | יובל ויזל
65
אישה פלדה | לימור דמרי
72
תחנות | שלמה טולדו
81
בין שתי מולדות | שירה ברודצקי
97
נערה על הבר | תו בצלאל
109
אחרית דבר | שלמה טולדו
119
אודות המחלקה לתרבות ,יצירה והפקה
120
5
6
מסעות על פני הגלובוס | נורית גרץ
במבט ראשון בכיתה שלנו כולם ישראלים ולמרות שאנחנו חיים בארץ שסועה
ובכל מקום שדורכים בו האדמה נבקעת ומשני צדיה שני מחנות – מזרחים
ואשכנזים – את הכיתה הזאת קשה לחלק .במבט שני כן ,דמרי וחזיזה הם שמות
מזרחיים ,ללא ספק ,וויזל ,ברודצקי וקנטור הם בוודאי שמות אשכנזים.
בשיעור השני אנחנו מתחילות לחשוב על סיפורי החיים שנכתוב במהלך
הסמסטר ,שתי תלמידות תכתובנה על דמויות שמשכו את תשומת לבן ,נעמי
שמר ,בחור תמהוני מהישוב בני עייש ,אבל כל האחרות תכתובנה על
משפחותיהן .וכך החל מהשיעור השלישי אנחנו כבר בעיצומו של מסע אל העבר,
אל ההורים והסבים והסבתות והדור השני והשלישי .חלק מהבנות פונות מזרחה
וחלקן מערבה ועכשיו אפשר כבר לחלק את הכיתה באופן ברור לשני המחנות
המוכרים .אבל החלוקה הזאת רק הסתמנה ומיד משתבשת ,כי איך נדע לאיזה
צד לשייך את שרון אם הסבא שלה בא מאירלנד ,הסבתא מעיראק ועוד סבא
ממשפחה בוכארית באפגניסטן ועוד סבתא מגרמניה? ואיך נדע אם יובל דולב
היא עיראקית או ארגנטינאית אם המשפחה שלה מחולקת בין שתי הארצות
הללו? ומה נעשה עם צופית שאבא שלה ממוצא הודי ותוניסאי ,אמה היא
שוודית ואיטלקיה ,אדרי הוא שם משפחת בעלה שהוא מרוקאי והגיע
מאמריקה ,את עורה הבהיר היא קיבלה משוודיה ואת עיניה הירוקות דווקא
מהודו.
אם נצטרך לחלק את הכיתה הזאת ,מזרח ואשכנז לא יספיקו לנו ,נצטרך לעבור
בין גרמניה ,אירלנד ,אפגניסטן ,מרוקו ,ארגנטינה ,טורקיה )משם הגיע שלמה,
הגבר היחיד בכיתה( עיראק ,פולניה ,ולהשתהות בכמה ארצות בד בבד ולדלג
מאחת לאחרת ,שלא לדבר על כל מה שספגנו מארצות אחרות ותרבויות אחרות.
כי זה מה שגילינו במהלך הכתיבה :כל אחד ואחת מאתנו מורכב מכל כך הרבה
סבים וסבתות ,אנחנו ערב-רב של ביוגרפיות ותרבויות וזהויות וזכרונות ,אי
אפשר להקציע אף אחד ואף אחת מאיתנו לזהות אחת ויחידה .גם אין צורך .כאן
אין אף אחד שממנו אנחנו צריכות לבדל את עצמו וכנגדו אנחנו צריכות להגדיר
עצמנו .מותר לנו לזרוק את הכותרות והתוויות שנכפו עלינו ולגלות את המגוון
העצום שהוסתר מתחת להן.
הכיתה הזאת היתה למעשה מעבדה שמתוכה אפשר היה לראות איך החברה
הישראלית צריכה להיראות .ספר הביוגרפיות שיוצא לאור בעקבות השיעור הזה,
הוא עדות לכך .
7
לוחם חירות | איילת ברנדוב
היא לא מתערבת ,בכלל .אפילו לא מחלישה את הרדיו שמכוון באופן קבוע
לרשת א' בשעה זו של היום .תוכנית של מוסיקה קלאסית מושמעת תמיד
בחמש ,ואחריה דיונים בנושאי אמנויות הבמה ומחזות .הגב שלו פונה אליה ,אבל
ברור לו שהיא שמה את ידיה על הפה ומכניסה אוויר לריאותיה בנשימה חדה
ועצורה ,בדיוק כשם שברור לו שהמוסיקה שבוקעת מהמכשיר ,היא פרי יצירתו
של מוצרט ,החלק הראשון של הסימפוניה ה ,41-האחרונה מבין שלוש שחיבר
בנחפזות יתרה .זו לא הסימפוניה החביבה עליו .הבדלי העוצמות לא יכולים ליצור
הרמוניה לטעמו .כמו מוצרט ,גם הוא נחפז בתגובה" .חזיר" ,התכוון להטיח באביו,
אבל המילה "חליל" השתרבבה בטעות החוצה .אולי בגלל התחלופה החדה בין
הכינורות והצ'לו שמשמיעים צלילים עמוקים ואציליים לבין הצליל הגבוה,
והחלש שיחסית אליהם מעורר רחמים -הצליל של כלי הנשיפה.
הגרביים הסרוגות בצמר עבה מספיקות לו כדי למנוע מהקור של רצפת הסלון
לחדור לכפות הרגליים .אמא שלו הייתה יכולה להפוך עולמות כדי להשיג את סוג
הצמר המיוחד הזה .היא בחרה את המלחמות שלה יותר מדי בקפידה,
מהנוכחית ,שמתרחשת עכשיו מולה ,היא מתעלמת .היא לא מופתעת מהסטירה
שבעלה נתן לבנם ,אלא מהתגובה הלא שגרתית שהגיעה מיד אחריה .אבל תוך
רגע ידיה חוזרות לסרוג ,הפה נסגר והראש כמובן שקוע ברדיו.
הוא נער בן ,17אבל נראה קצת מבוגר לגילו .הוא מסתכל על מה שנגרם ,על מה
שאבא שלו דחף אותו לעשות לו .זה לא היה מתוכנן והוא לא בהכרח התכוון שזו
תהיה התוצאה ,אבל זה בכל זאת קרה.
***
31שנים לפני
הם היו שניים מאותה שכונה ,זיכרון משה ,ואהבו במיוחד ללכת לאורך רחוב דוד
ילין .האבן הירושלמית שכיסתה את הבתים הנמוכים נראתה נוצצת שם יותר
מבכל שכונה אחרת בעיר ,כאילו יוצרה במלאכת מחשבת מעיסה בצבע ייחודי.
אז היו חורפים קרים באמת ,לא כמו החורפים שבעתיד הבן שלו יחשיב כקשים.
הקור ומי הגשמים שחדרו מבעד לנעלי הבד הדקות כיווצו את הגידים בכפות
הרגלים ולפעמים היה נדמה שהבהונות הופכות לגושי קרח .אבל שם ,בתוך
השכונה ,החורף אף פעם לא הפריע לו ,הוא אהב ללכת בתוכה גם אם ירד גשם.
שני החברים ,עמרם ואודי ,תמיד שרו יחד פזמונים שלמדו בבית הספר בדרכם
הקבועה לתאטרון "אדיסון" .התאטרון שימש גם כקולנוע והיה בעבורם כפנינה
8
בראשה של ערמת אבנים .האולם היה עצום ,המושבים נראו לעמרם דבר בלתי
נתפס ,כל כך הרבה אנשים יושבים יחד וצופים באמנויות שמתעוררות לחיים
ממש מול עיניהם .כהרגלם ,הם התכופפו מעט ,נשפו על שמשת חלון הראווה,
נגבו בקצה השרוול ,וסיככו על העיניים בעזרת כפות הידיים שהוצמדו לזכוכית.
הם תמיד בחנו את המקום עוד מבחוץ ,טרם כניסתם .איזה מעשה טיפשי ,למה
לעשות דבר שכזה אם יכלו פשוט להיכנס פנימה?
הקור הכה בו עוד לפני הכאב .רגע אחד היה שקוע במתרחש מאחורי השמשה,
וברגע שני מכנסיו וחולצתו נרטבו מהרצפה שעליה הוטח בכח .הוא התחיל
להרגיש את הכאב כשהבחין במגפיים השחורים והגבוהים של הקצין הבריטי.
הוא לא הצליח לנחש איזה מבין השניים הוא זה שפגע בו בבעיטה ,שניהם נראו
רעים באותה מידה ,כאילו סיגלו לעצמם את אופיו של הבריטי שעמד מעליו
וצחק .ריח חריף של וויסקי הציף את האוויר .הבריטי הרים את הרגל בפעם
השנייה ,הפעם לעבר אודי וכשהוא מתנדנד קלות .זו כבר לא הייתה הפתעה,
ואודי הצליח להתחמק מהמכה.
אנשים הסתובבו ברחוב ,הלכו בקצב מהיר כדי להתחמם ,נכנסו ויצאו מהבתים
ומאולם התאטרון .משב רוח צונן במיוחד חצה במהירות את כל השכונה וגרר
תגובות מהעוברים והשבים ,גברים סדרו את מעילם ונשים חיבקו את גופן .דווקא
את המשב הזה עמרם לא הרגיש ,גם לא אודי ,הדממה ביניהם היא זו שהקפיאה.
הבריטי כבר הלך משם אבל עקבותיו נשארו ,ויישארו זמן רב בברית השתיקה
שנרקמה בין שני החברים .הם היו המומים ממה שקרה והאשימו את עצמם;
עמרם על כך שלא הגיב למכה ,אלא נשאר כנוע אחריה ,ואודי על כך שלא עשה
כלום ,הסתכל על המתרחש בלי לקחת חלק ,בלי להועיל לחברו ,על כך שהיה
פחדן.
עמרם קם מהרצפה והלך משם ,בלי שהמבט שלו נפגש בזה של אודי .הוא לא
ברח חלילה ,פשוט רצה להתרחק מהמקום .הוא לא יספר לאף אחד ,והם לא
ידברו על זה שוב ,אף פעם .הוא ידע שהבושה לא דבקה רק בו ,אלא ששניהם
חולקים בה כמו בעול משותף.
עם כל צעד בדרכו הביתה ,הרגיש את טמפרטורת הדם שלו עולה ,ואת הלבן
סביב האישונים מתייבש .הוא לא רצה לפתוח כך את דלת הכניסה ,העדיף
להימנע משאלות .רגליו עצרו ליד לוח המודעות והעיניים ניסו להתמקד בכרוזים,
לקרוא כדי להסיח את הדעת .הוא לא הצליח לחבר את המילים שקרא
למשפטים בלי לחשוב על המגף השחור ששרוכיו נקשרו בחוזקה יתרה ,וייחל
בליבו לקצין הבריטי "הלוואי שיגרם לך נמק".
9
הוא קרא כל מילה בנפרד ולא הבין את המסר של הכרוזים ,עד שהבחין במילה
אחת ,שאת משמעותה ידע היטב .לח”י.
***
"אני יכול לעזור לך במשהו?" שאל תולה הכרוזים כשעמרם כבר היה קרוב אליו.
עמרם חיכה למפגש הזה ,גם אודי .בכל יום הוא היה נשען על הקיר ליד דלת ביתו
ומשקיף לעבר לוח המודעות שנמצא מצדו השני של הכביש ,בהצטלבות
הרחובות הקרובה .משהבחין בכרזה שחיכה לה נתלית ,הוא פתח בריצה.
"הכרוז שתלית ,יש לי עניין בו".
"אין כל בעיה" ישראל התולה חייך והתנהג כאילו הוא עצמו הכרוז .הוא שלף עט
וחתיכת נייר מקומטת מכיס מכנסי החאקי שלו .העט לא עבד כמו שצריך ,כמעט
ולא יצא ממנו דיו .עמרם הסתכל איך ישראל מנער את העט שוב ושוב בתנועות
מדודות ,בטוח זה כבר קרה לו ,אפשר לראות שהוא רגיל לזה ,למה שלא יקנה
לעצמו עט חדש? הפתק שהושיט לו אפילו לא קופל לחצי ,מקום המפגש היה
כתוב במרכז ,ומתחתיו שעה" .למה דווקא בחמש אחר הצהרים?"
"אין לי תשובה" ישראל מחק את החיוך לאט לאט "אני רק מעביר מידע ,תגיע".
"זו בדיוק השעה של הצופים"
"הלח"י זאת לא תנועת נוער" ,עמרם יכול היה לזהות את טון הדיבור של ישראל
מתחלף ,רמיזה לכך שהוא צריך להשיל מעצמו את תקופת הנערות ולהפוך לגבר
אם ברצונו לקחת חלק במחתרת.
***
לבית הספר שלו" ,תחכמוני" ,לא הגיע באותו היום ,רק כדי שבצופים לא יחשדו
בתירוץ" :לא הרגשתי טוב ,בליתי את כל היום במיטה" .רק לאודי סיפר ,יום לפני
כן ,לאן ילך במקום לפעולה.
"אל תשכח לזרוק עליי מילה טובה כשתהיה בדרגה נחשבת ,בטח זה יקרה כבר
בעוד יומיים ,מקסימום שלושה ".אודי טפח חזק על השכם של עמרם וצחק.
הצחוק של אודי לא דבק בעמרם ,הוא לא חייך ולא הראה שהמכה על השכם
מעט הכאיבה" .אתה צריך פשוט לחכות ליד לוח המודעות כל היום ,אין סיכוי
שלא תפגוש בו גם .אל תתעצל לעשות את זה ,ואל תתייאש גם אם תחכה הרבה
זמן”.
כמו בכל בוקר ,עמרם יצא מביתו בשעה שבע וחצי יחד עם אחיו הצעיר ,ואחרי
שנפרדו לשלום מאימם .תיק הגב של אושיק תמיד היה עמוס בחומרי לימוד,
עמרם בכל בוקר הציע עזרה ,אך אושיק תמיד סירב ,הוא יכול לעשות הכל לבד.
10
תוך כדי הליכה ,עמרם סטה מהדרך ופנה בפנייה לא נכונה בלי להגיד כלום ,הוא
ניסה לעשות זאת בטבעיות .לאושיק שעמד במקום היה נדמה שאחיו מגביר את
קצב צעדיו ומתרחק ממנו מהר מכפי שציפה .הוא הבין שאין בכוונתו להגיע
לבית הספר אבל לא יכול היה לנחש לאן מועדות פניו ,גם לא היה לו אכפת .זה
בסדר ,הוא ימשיך לבד .בכל מקרה הוא רגיל לזה .עמרם תמיד הולך למקום
כלשהו ,אף פעם הוא לא בבית ,ומשאיר אותו לבד עם האמא המלנכולית הזאת,
ועם סבא וסבתא שחושבים שאפשר לקנות את האהבה שלו עם דברים מתוקים.
עמרם המשיך ללכת בטבעיות מוגזמת והניח שאחרי שאחיו יסתכל עליו
מתרחק ,הוא ימשיך ,זה לא יפריע לו .אושיק לא ישאל אותו שאלות ,ובטח שלא
יספר על כך לאמא.
רגליו של עמרם הובילו אותו דרך שכונת אל-ארזה לכיוון דרום מערב ,עד
לחורשת שנלר .הוא לא אהב את המקום ,אבל הלך לשם תמיד כשהרגיש
שדברים משמעותיים עומדים לקרות .זה התחיל לפני תשע שנים ,כשהיה בכיתה
א' .יום אחד ,סתם כך ,אחת הילדות אמרה לו שערבי לקח סכין כדי לפגוע באבא
שלו ,בגלל שיש איזה מרד גדול של ערבים .הטון של הילדה גרם לשערות שעל
הידיים שלו לסמור ,היא לא ניסתה לנחם ,אמרה זאת בצורה שגרתית ,כאילו
שהדבר ברור מאליו -יש מרד של ערבים אז ברור שיש כמה יהודים שמתים.
השאלות משאר הילדים לא איחרו לבוא" :זה נכון שאבא שלך מת?" הוא לא יכול
היה לסבול את זה.
אביו לא היה בבית כבר כמעט חודשיים ,יצא בוקר אחד לחנות הכובעים
שבבעלותו ברחוב יפו ולא חזר .חודשיים שאמא ,אושיק והוא גרים אצל סבא
וסבתא ואף אחד לא אמר לו דבר על מה שקרה לאבא
חודשיים שעמרם היה מוצא את עצמו מגיע לחורשת שנלר ויושב על האבן
השטוחה שמצא שם .אבן שהפכה למקום הישיבה הקבוע שלו במקום זה
שבכיתה .הוא ישב שם כל יום ,אסף קבוצות של זרדים ומחטי אורן מהאדמה
ושבר אותם ,לפעמים כל אחד בנפרד כי זה לקח יותר זמן .זמן שצריך היה למלא
עד שיחזור הביתה ויענה לאימו "בסדר גמור" לאחר שתשאל "איך היה בבית
הספר?"
האבן הייתה במרכז החורשה .ממקומה ,יכול היה להבחין בגובהם של העצים .אך
מבטו אף פעם לא הופנה למעלה ,גם את קולות מעופן של הציפורים ואת ציוצן
לא הצליח לשמוע .הוא לא ניסה לדבר עם אביו דרך המקום ,ידע שהקרבה
ביניהם אבדה ולא תשוב עוד ,אין לו טעם להתאמץ בניסיונות להשיב אותה .הוא
עם עצמו עכשיו.
11
סיפרו לו שאבא נרצח רק אחרי שאחות בית הספר הגיעה לביתו ואמרה לאימו
שכבר כמעט חודשיים עמרם לא הגיע לכיתה .אמא התיישבה על הרצפה ,סבתא
אמרה לה לקום וסבא השפיל מבט .כשחזר באותו יום הביתה ,הדבר הראשון
שנשאל זה היכן היה .הוא לא שיקר .כולם הבינו כבר שהוא יודע .אמא סגרה את
הפה ,היא ישבה על אחד מכיסאות המטבח ונעזרה ביד אחת שהניחה על
השפתיים הרועדות שלה ומנעה מהקולות המרגיזים שלה לבקוע ממנו החוצה.
ביד השנייה נגבה את העיניים באובססיביות .סבתא חיבקה ועטפה ,גם זה היה
מרגיז ,עכשיו היא מחבקת? חודשיים אחרי שכבר אבא מת? הוא לא חיבק אותה
בחזרה ,את הידיים שלו הניח על הבטן והזיז אותן במעגלים .במקום להיות עצוב,
כעס.
דרכו בלח"י התחילה בראיון שנעשה בעיניים עצומות ,ירו לכיוונו שאלות
שקשורות בעליות לארץ ,בספר הלבן ובמנדט הבריטי ,שאלו אם קרא את
"אלטנוילנד" ומה דעתו על הספר .התשובות שענה היו ציוניות לחלוטין
והחלטיות ,הוא הפגין את הידע הנרחב שלו ואפילו ציטט את שלמה בן יוסף
ואמר שהמשפט "אני הולך למות ,ואני בכלל לא מצטער .מדוע? מפני שאני הולך
למות בעד ארצנו!" השפיע עליו רבות והוא מאמין שצריך להקריב קורבנות
בשמחה למען הארץ שלנו .הוא בעצמו התרשם מהרצינות שהפגין והשתדל
לחרות בראש את השאלות והתשובות ,כדי שיוכל להכין את אודי לראיון .עמרם
ידע שהאימונים שלו ושל אודי יעברו מהר ,ועבודת תליית הכרוזים שהטילו
עליהם תעבור אפילו מהר יותר .הם כבר רצו להתקדם לחזית המחתרת.
***
היום התחיל כמו יום רגיל ,בשעה 7:36הוא עשה את דרכו לבית הספר ,אושיק
צעד אחריו וכשראה את אחיו הגדול עוצר ליד הבחורה ההיא שמעולם לא ראה,
הוא המשיך ללכת .הוא לא שמע מה הבחורה אמרה לעמרם כדי שיעצור ,וזה לא
היה חשוב בעיניו ,הוא ידע שלעמרם יש משפחה חדשה ,אחרת ,כמו שהוא תמיד
רצה .הוא משך את מבטו קדימה והגביר את קצב ההליכה ,בטוח שגם עמרם
הפסיק כבר להסתכל עליו ,עומד שם שקוע בשיחה איתה.
עמרם זיהה את חנה מרחוק והגדיל את הצעדים בכוונה ,להתקדם מהר ,ליצור
פער של מרחק מאושיק .היא עקבה אחריו בעיניה עד שנעצר מולה ,קרוב אליה
עד כדי כך שהרגיש את הנשימות שלה .היא ידעה שהוא עושה את זה בכוונה,
אבל לא הבינה את הסיבה.
"אתה מצחיק אותי בכל פעם מחדש ,אתה יודע?" היא סגרה את הפה אחרי
המשפט הזה ,היא צריכה להראות רצינית בשיחות כאלה ,ואסור לה לתת לקסם
12
החינני של עמרם להשפיע .היא אהבה את השיער החלק שלו שסודר בקפידה
רבה בשביל בצד ,כבר בפעם הראשונה שפגשה בו ,התחשק לה לבלגן אותו.
אהבה יותר את החספוס שבקול שלו ,שבמקום לבגר אותו ,דווקא גרם לו
להראות כמו ילדון .בכל אימון שלה עם עמרם ואודי ,בכל פעם שהיא או מישהו
מוסמך אחר לימד אותם משהו חדש ,היא ראתה את השוני בין השניים ,איך
עמרם רציני ומנסה להבין את הכל לפרטי פרטים ,ואיך אודי מנסה להצחיק אותו
ולגרום לו להתבלבל .היא ניסתה לדמיין את עמרם כילד קטן שמנסה ללמד את
עצמו כיצד לקשור את שרוכי הנעלים .היא חשבה לעצמה שלא משנה מה הוא
יעשה בעתיד ,תמיד היא תזכור לו את המטפחת שכיסתה את עיניו החומות ביום
הראשון שנפגשו ,כשראיינה אותו אז ,לפני שמונה חודשים .תמיד העניין הזה
יעלה אצלה שביב של צחוק ,כיצד ניסה לעשות רושם גברי כשישב על כיסא
מתנדנד ,וענה על שאלותיה כשהוא לא רואה כלום .היא סימנה לו להמשיך
להתקדם והצטרפה אליו ,הלכה לצידו .בתור אשת הקשר עם התא שלו בארגון
הוא ראה אותה הרבה ,כמעט בכל יום.
"תקשיב ,אתה ואודי צריכים להיפגש בערב ברחוב המדרגות בסדר? אתה מכיר
נכון? זה ליד השוק בסדר?" עמרם לא אמר כלום ,חשב שהשקט יבהיר לה שהוא
מבין.
"אז בערב ,בסדר עמרם? קצת אחרי שמחשיך ,אתה מבין? בסדר?”
"בסדר ,בסדר" הוא ענה בלי לשאול שאלות .לפני שחנה הלכה הוא התלבט אם
להגיד לה שהיא אומרת יותר מדי את המילה "בסדר" ,בדרך כלל היא לא
הססנית .הוא לא אמר כלום ,עדיף לו פשוט לשתוק ולעשות את מה שהיא
אומרת.
***
בערב הוא חצה את השוק ,קנה בדרך מדוכן שעמד להיסגר שתי עגבניות .את
האחת ניגב בחולצתו ,ניסה לנקותה כמה שיותר ונגס .העגבנייה הייתה רכה
וברגע שהשיניים חדרו את הקליפה והנוזל פרץ החוצה ,הגרעינים נתזו ולכלכו את
נעליו .הוא רקע ברגליו ,הגרעינים נפלו אך נשאר כתם .אם היה לו זמן היה מחפש
מקור מים ,אבל הוא מיהר לפגוש את אודי .הוא נעמד במקום המפגש ,כשטפיחה
חזקה ,כמעט מכה ,הונחתה על הכתף שלו.
"החלטתי לשנות את השם .שיהיה יותר מתאים" אודי אמר בלי הקדמות
מיותרות.
"מתאים למה?"
“להכל"
13
"מה זה הכל? אני לא מבין אותך”.
"מה אתה אומר על אודי הר הבית? או אודי בית המקדש?”
"אני מעדיף רק אודי" עמרם ענה לו.
"אתה לא מבין כלום .נעזוב את העניין עכשיו ,עוד נדבר עליו .חנה אמרה לך מה
עושים?”
“לא”
"זורקים רימון" אודי חייך .תמיד הוא חייך ,אבל עכשיו זה היה החיוך הכי מרוצה
שעמרם ראה .בסוף המשפט שלו לא הייתה שאלה ,לא היה את ה'בסדר?' של
חנה .בגלל זה הוא אהב את אודי ,ההחלטיות שלו הזכירה לו את עצמו.
הם הלכו זה ליד זה כמו שהלכו ביחד לצופים או לתיאטרון אדיסון ,מבחוץ הכל
נראה רגוע אבל בפנים ההתרגשות גרמה ללבבות שלהם לפעום .לא היה ספק
שעכשיו ,במידה ויקרה משהו ,הם יגנו אחד על השני .אודי לא רצה את העגבנייה
השנייה" ,איך אפשר בכלל לאכול עגבנייה כמו תפוח? אתה ממש מגעיל”.
"אני לא אוכל עגבנייה כמו תפוח ,אני אוכל עגבנייה כמו עגבנייה”.
"בסדר עמרם ,תכף נראה גם אם אתה זורק רימון כמו עגבנייה או זורק רימון כמו
רימון" אודי שוב צחק עם עצמו ,עמרם הבין את הבדיחה ,היא פשוט לא הייתה
מצחיקה בעיניו.
ההליכה לא הייתה ארוכה .הם הגיעו לבית הדגל ,שם היה מחנה צבאי של
הבריטים .אודי הוציא מתיקו שני רימוני יד ,למה חנה נתנה אותם לו? הוא עשה
זאת ללא היסוס ,כאילו מוציא מתוך התיק ספר" .אלה רימוני שפשוף ,אין להם
נצרה ".עמרם ידע את זה" .משפשפים אותם על קופסת גפרורים וזורקים ".גם
את זה הוא ידע ,אבל זה בסדר שאודי מזכיר את זה ,סימן שהוא יודע את זה
בעצמו.
"אתה תזרוק קודם ,ותלך מפה ישר כשתשמע את הפיצוץ ,תלך הביתה”.
"מה איתך?”
"אחרי שתלך אני אכנס למחנה ואשאל את הבריטים אם הם אולי רוצים שאכין
להם לשתות קאפ אוף תי" אודי אמר בציניות "נו באמת ,מה אתה חושב שאני
אעשה עמרם? אני אזרוק את הרימון השני ואחר כך אלך הביתה גם .ככה חנה
אמרה שאנחנו צריכים לעשות”.
עמרם לקח את הרימון ביד .זו הייתה הפעם הראשונה שהחזיק כלי נשק כדי
באמת להשתמש בו" .נו זרוק ,זרוק כבר!" אודי חיכה לתוצאה.
14
עמרם שפשף את הרימון ממש חזק ,רצה להיות בטוח שאכן נדלק ,וזרק אותו.
הוא הצליח לעבור את הגדר הגבוהה ולשמוע את הפיצוץ שהיה אדיר.
"נפגש מחר" אודי לחש לו ונדמה היה שגם קרץ וחייך.
"אודי תזרוק כמוני ,אל תזרוק את זה כמו עגבנייה”
ככל שעמרם התרחק מאודי ,הוא האט את קצב ההליכה .אחרי ששמע את
הפיצוץ השני הרגיש שרק בידיו יש את הכח שבידיעה ,לעוברים ושבים
המבוהלים אין מושג שהוא חלק בלתי נפרד מהרעש המופלא הזה .הוא חייך
לעצמו ,יש לו ולאודי ברית סוד נוספת .העגבנייה שנותרה הייתה רכה יותר
מהראשונה שכבר אכל ,וכשנגס בה ,הרבה מהנוזלים שלה נשפכו .היא לא הייתה
טעימה לו והוא זרק גם אותה רחוק .הידיים שלו היו רטובות מהנוזל השקוף
שנראה לו אדמדם .הוא ניגב את ידיו בחולצתו ,הן התייבשו אך נותרו דביקות ועל
החולצה אפשר היה לראות את הכתמים .זה מצא חן בעיניו.
כמוהו ,האזעקה חצתה את רחובות העיר .היא נשמעה לו כמו מוסיקה ,מוסיקה
שהוא ואודי הלחינו יחד .אימו הסתערה עליו מרוב דאגה כשנכנס "היכן היית?
הכריזו כרגע על עוצר של שלושה ימים .לא שמת לב שהרחובות מתרוקנים?"
עמרם התעלם ממנה ,הוא הלך לשטוף את הידיים ,אבל את הבגדים לא החליף
לפני שנכנס למיטה .הוא תפס את הגיוס ללח"י כתגובה הולמת שלו ושל אודי
למה שקרה אז ,למה שהם לא מדברים עליו ,וזריקת הרימון נתנה לו הרגשה
שרצה להרגיש שוב ,ושוב ושוב .הוא מוכן לכל ההשלכות ולא יצטער עליהן ,הכל
בשביל אותה תחושת עליונות ,כח ושייכות .מעניין אם גם אודי מרגיש ככה,
בעצם זו לא שאלה ,בטוח הוא מרגיש את זה ,אי אפשר שלא .כשיגמר העוצר הוא
בוודאי יאיר את הסיפור באור משעשע כמו שהוא תמיד עושה .הלוואי והעוצר
יסתיים כבר.
הוא לא פגש את אודי עם סיום העוצר ,גם לא בשבועות שלאחר מכן .את חנה
ראה ,היא באה לבדוק מה שלומו ופניה היו צהבהבות ,נראתה כאילו אינה
מצליחה להזין את גופה .היא לא אמרה שום מילה וחצי מילה על אודי ,גם
כששאל .הייתה בפיה בשורה משונה ,הוא צריך להתרחק .מישהו יפגוש אותו
בחיפה .היא חיבקה אותו ,הניחה יד על השיער שלו והזיזה אותה ,אלה לא היו
ליטופים ,היא רצתה לפרע אותו בכוונה.
***
אודי זיהה את עמרם למרות השנים שעברו ולמרות שהוא עמד בגבו אליו .הוא
הופתע מאוד לגלות שכמוהו ,גם עמרם הוא איש פלמ"ח .הוא לא חיפש אותו
אחרי הלילה ההוא ,מילא את הפקודות.
15
אודי שהיה סגן משנה בחטיבה ,8יחידת השריון הראשונה ,התקרב לעמרם ,לוחם
מחטיבת יפתח שהובא לכח התגבור בקרב הזה על לטרון" .התאמנת על לזרוק
רימון? או שאתה עדין זורק אותו כמו תפוח?" הוא צעק כשעוד היו רחוקים .הזמן
גרם לאודי לשכוח את הפרטים הקטנים בשיחתם אבל לא את החברות
שכתוצאה מהלילה ההוא נותקה .עמרם הסתובב הוא זיהה מיד מי מתקרב אליו.
הוא חייך והתחיל לצעוד גם הוא לעבר אודי כשצעק לו בחזרה "מה החלטת
בסוף? זה הר הבית או בית המקדש?”
***
משפחה עם שלוש נפשות .אמא אמירה ,אבא עמרם ובן שקרוי על שם אושיק.
עמרם לא רצה לקרוא לו ככה ,הוא רצה לקרוא לו על שמו של אודי ,החבר שנהרג
בקרב על לטרון .אבל ידע מה תהיה התגובה של אמא שלו אם לא יקרא לבנו,
הנכד שלה ,על שמו של אחיו .היא תשתגע .היא מתקשרת אליו ארבע פעמים
ביום בשעות קבועות ,דורשת שיבוא לבקר ביום ראשון בשעה ,8:16ברביעי
ב 15:16-ובשישי ב ,18:61-כלומר ב.19:01-
עמרם לא רצה להתחתן ,אבל אמירה שכנעה אותו .שנה אחרי החתונה שכנעה
אותו גם שהיא חייבת ילד ,לפחות אחד .היא עקשנית ,יודעת לבחור את
המלחמות שלה בקפידה ולנצח אותן .עמרם עד היום לא חושב שהוא היה צריך
להקים לעצמו תא משפחתי משלו .היה לו פעם תא כזה ,תא שהמוות של האבא
פירק ברגע .הוא התרחק ,לא היה בבית אף פעם ואת מקומו מילא אושיק ,עד
שגם לו נמאס והוא עזב לקיבוץ רחוק בדרום ,התגייס ליחידת 101של הצנחנים
ונהרג בפעולת תגמול .עמרם לא רצה עוד משפחה שעתידה להיהרס.
18שנה שהבן גדל בחינוך הזה של עמרם ,אם כבר יש משפחה ,היא צריכה להיות
מושלמת .בבית יש תמיד מוסיקה קלאסית ברקע ,הספרייה מלאה בספרים
שנחשבים ליצירות קנוניות ,מותר לדבר עם הילד רק בשפה עשירה כדי שלא יעז
להכניס הביתה את שפת הרחוב ,וגם תלויות בו מלא תמונות בצבעי שחור-לבן
עם דיוקנות של גיבורים שמתו ,חברים שעמרם אף פעם לא סיפר את סיפורם.
הכל עטוף באריזה יפה ואם לא מסתכלים פנימה ,לא רואים את סטירות הלחי
שעמרם נתן לבן שלו בכל פעם שלא היה מרוצה.
"פינוק לא יוביל לכלום" תמיד נהג להגיד אחרי שהנחית את הסטירה .אמירה אף
פעם לא התערבה ,אסור לה לקחת חלק בחינוך של הילד ,זה היה התנאי שלו כדי
להכניס אותה להריון .היא תיתן לו לחנך את הילד כמו שהוא מבין .לא חינוך רופס
ובכייני כדי שלא יגדל להיות פושטק שמזלזל בהורים שלו ובמדינה שלו.
16
כמו תמיד ,הרדיו מכוון באופן קבוע לרשת א' בשעה זו של היום ,כי תוכנית של
מוסיקה קלאסית נשמעת תמיד בחמש ,ואחריה דיונים בנושאי אמנויות הבמה
ומחזות .עוד סטירה הולמת בלחי של הנער ,סטירה רגילה לחלוטין .הנער מתקרב
לאביו ,הוא עושה את זה מהר ,בלי לחשוב .מהצד זה יכול להראות כאילו הוא
ממהר כדי ללחוש משהו חשוב שלא סובל דיחוי באוזנו ,אבל המעשים שלו
מדברים במקומו .עמרם מרגיש את הטפיחה על השכם ,טפיחה חזקה מאוד,
טפיחה שהיא יותר מכה .זה מזכיר לו את אודי ,תמיד היה טופח לו על השכם
בעוצמה שהייתה יכולה להכאיב.
הברך של הבן פוגעת בבטן של עמרם והוא צונח על הרצפה .מחזיק את בטנו
ומצייר עליה מעגלים עם כפות הידיים ,כדי לרכך את המכה .אין מקום לפרשנות
וגם אמירה מבינה מה קורה ,היא לא מתערבת ,מסתכלת לכמה שניות במתרחש
וחוזרת לסרוג.
"בפעם הבאה שאתה מרים עלי יד -אני הורג אותך!" הבן של עמרם מטיח בו.
הוא מתלבט אם לבעוט בראשו של אביו ששכוב על הרצפה ,אבל לא עושה זאת.
הוא יוצא דרך הדלת בלי לקחת את המעיל .חורף בחוץ וקר ,אבל בתוך הבית קר
יותר .הוא בטוח שהוא שומע תרועת חצוצרות ,למרות שיודע שבחלק זה של
הסימפוניה ה 41-הן לא מנגנות.
אמירה עדין סורגת ,לא מרימה את מבטה מהצמר ,גם עמרם עדין לא מרים את
עצמו מהרצפה .הוא גרם לבן שלו לנהוג בדיוק כמוהו ולעזוב את התא המשפחתי
בגיל צעיר .אולי כבר אין מחתרות שהוא יכול לפנות אליהן ,אבל לבית הזה הוא
ודאי לא ירצה לחזור ,הוא לא יגור כאן יותר .הילד ידאג לעצמו עכשיו ,יעשה לגבר.
עוד שנה הוא יתגייס ליחידה קרבית ויהיה איש צבא ,בדיוק כמו אבא שלו .עמרם
חייך ,החינוך שלו עבד.
17
מוקדש לאמא שלי ,
שיודעת לאהוב .תמיד.
דוד שלי הומו | חן חזיזה
זו לא מחלה ,זה לא מעשה רע ,ובכל זאת ,מעולם לא ידעתי שדוד שלי הומו.
דודו טסה פעם כתב שעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה .לדוד שלי לא
ניתנה ההזדמנות ,לא לכישלון מפואר ,ובטח שלא לחלום במגירה .הוא הלך
כל כך צעיר ,השאיר אחריו תשעה אחים וזוג הורים .ועם זאת ,לא השאיר
אחריו אפילו לא אחד שיספר את הסיפור שלו.
כמו כל מנוח אהוב ,תמיד מספרים על דוד שלי.
מספרים כמה הוא היה אדם טוב ,חייכן ,מצחיק ומשתטה ,אוהב ,דואג,
ועוזר ,שמח ,מפנק וזה רק ממשיך .תשעה אחים וזוג הורים שמספרים את
כל זה ,ואף לא אחד שיספר את הסיפור האחר ,זה שמעבר .על האהבה שלו.
על הדרך שבחר .אפילו לא אחד שיש בו את הצורך לספר את הסיפור שלו.
דוד שלי הוא לא ליבוביץ ,וגם לא היימן ,וכשכותבים את השם המלא שלו
בוורד יש קו אדום מתחת .דוד שלי הוא המרוקאי שעלה לארץ הקודש,
לאופקים ,עם משפחה גדולה ,מסורתית ,חמה ואוהבת .דוד שלי הומו.
***
אני מסתכלת על התמונות שלך ,רואה את הציורים שהיו תלויים אצלך
בבית ,צופה בסרטונים שבהם אתה מופיע ,שומעת את התקליטים הישנים
שלך ,רואה אותך לצלילי 'שחרחורת' ,ובו בזמן צמאה יותר מכל לדעת למה
זה סוד? מי החליט שצריך לקבור איתך גם את הייחוד שלך? מי קבע שצריך
להטמין את הבחירות שלך? מי בחר להשתיק חלק בלתי נפרד ממך ואת
המניע למלחמה הפרטית שלך?
אני כותבת לך למרות שמעולם לא הכרנו ,כי אני מרגישה שתמיד היית חלק
ממני .עכשיו אני פה כדי להבין מאיפה הכל בא ואיך הכל התחיל .אני פה
בשביל לספר את הסיפור שלך .לכתוב את מה שלעולם לא נאמר .להתגאות
במה שמזמן כבר לא בושה .להוציא את השד הנורא מהארון הגדול.
***
"אין שום דבר מיוחד לספר עליו ,הוא כאילו היה אח רגיל לכל דבר"
"אמא -הוא אח רגיל לכל דבר"
18
"לא בגלל שהוא היה הומו" היא מתעננת" ,אבל זה כמו שאין שום דבר
מיוחד לספר עלי ,אותו דבר גם עליו".
"בכל אדם יש משהו מיוחד אמא ,כולנו יצירה של טאטא ,רק צריך לשאול
שאלות".
"אני לא חושבת שנכון לי לעשות דבר כזה בלי לבקש רשות מאחים שלי.
ואם אחים שלי לא רוצים להיחשף לדבר הזה? לא רוצים שהחברים יגלו.
אפילו הדודים שלי לא יודעים שהוא נפטר מאיידס ,הם חושבים שעבר
התקף לב או חלה בסרטן".
"אמא זה רק כמה עותקים ,ואני לא חושבת שאתם יכולים להחליט בשמו
אם ידעו או לא ידעו ,מי בחר שזה מה שהוא היה רוצה? להסתיר ולשמור
בסוד?"
"עובדה שאימא שלי לא ידעה ,היא חשבה שהוא חולה בסתם מחלה .הוא
גם לא היה ממש הומו ,לא היה לו חבר שהוא הביא הביתה אף פעם" היא
מתאמצת להסביר" ,תאמיני לי חן ,עד שלא אמרו לי שהוא נפטר מאיידס,
לא ידעתי שהוא היה הומו".
"איך גילית?" ,אני מנסה לדלות כל טיפת מידע לפני שתיסגר שוב.
"רק מהסיפורים שסיפרו אחר כך גיליתי ,כי מי שיש לו איידס הוא הומו.
ככה היה אז" ,היא מתחילה להכניס את הכלים למדיח וממשיכה "התפיסה
של אז הייתה שונה מעכשיו ,אם היית הומו -וואוה וואוה ,פדיחה ,ועוד
משפחה כמו של אבא שלי? שהבן של הרב ז'רד יהיה הומו? משפחה מוכרת,
דתית ,מסורתית ,מרוקאית .אז זה היה אחרת ,לא כמו היום ,היום זה
שטויות .מי היה מאמין שכל האלה שבטלוויזיה הם כאלה".
"כאלה? מה זה כאלה אמא? זה לא משהו רע .אם אח שלי היה הומו "-אני
מערערת אותה לרגע" ,היית מתביישת בזה?"
"זה לא משהו טבעי חן" היא מתגוננת" ,אני הייתי מתבאסת מזה ,לא
מתביישת אבל מתבאסת כי זה לא טבעי ,אני יודעת שזה לא משהו טבעי.
יהיה לי קשה לקבל אותו ,יהיה לי קשה עם זה שלא יהיו לו ילדים משל
עצמו .זה לא פשוט להיות אח להומו או ללסבית ,זה לא משהו שהוא טבעי
נקודה".
"אני חושבת שזה משהו שאנחנו מחליטים אם הוא קשה או לא קשה ",אני
דוחקת בה.
"אני לא הייתי מוכנה שחס וחלילה הבן שלי יהיה אחד מ'הזה' או הבת שלי
תהיה אחת מ'הזה' ".היא עונה לי.
19
"מה זה אחד מ'הזה' אמא?"
"או הומו או לסבית ,למה מה? רק אל תפתיעי ותגידי לי שאת לסבית כן?",
היא נבהלת לשנייה ,ובאותו הרגע ניצת בי רצון עז להלום בה עם ידיעה
מרעישה ,רק כדי להראות לה שהשמיים נשארים במקומם ,אבל אני
מתאפסת אחרי רגע ומודה באמת,
"לא אמא ,אני לא לסבית".
"רק זה מה שהיה חסר לי" היא משחררת אנחת רווחה ולא מבינה את כובד
המילים שנזרקות אל חלל המטבח.
"אני יכולה לספר לך באופן כללי בשביל הידע שלך ,אבל אם את שואלת
אותי ,אם את רוצה סיפור מעניין תכתבי על סבא סימון" ומצרפת מספר
טיעונים ושכנועים על למה כדאי לי לשנות את נושא הביוגרפיה.
"מה כבר יש לספר על מישהו שחי שלושים שנה?" היא תוהה ,אבל עמוק
בפנים יודעת בדיוק מה אפשר לספר.
בגלגול עיניים עדין ,בידיעה שהיא לא רואה את זה כמובן ,אני נושמת עמוק
ומסבירה לה שככל שהשיחה מתקדמת ,כך אני מבינה יותר למה אני רוצה
לכתוב דווקא על דוד מיכאל.
אמא שלי ,אודט ,מבינה שאין לה לאן לברוח .היא לא שופכת מיד הכל,
ומנסה לשלוח אותי לדבר עם דודים אחרים בטענה שהם יודעים יותר .אבל
לאט-לאט היא מתקדמת ומציעה לי להכין שאלון שעליו תענה .ובו בזמן,
בלי לדעת שאני מקליטה אותה ,היא מתחילה לספר לי סיפור מהילדות:
"הוא היה מעלף ,לפני כל יציאה לדיסקוטק הוא היה מכין אותי :עושה לי
אבועגלה ,שם לי מסקרה ומפריד את הריסים אחד אחד עם מחט ,וצוחק
עליי שיש לי תריסים ולא ריסים"..
***
משנכנס אדר מרבין בשמחה?
זה היה קצת לפני פורים ,אמא נפרדה מהים האדום לטובת הלחות של תל
אביב .ההיריון המתקדם לא מנע ממנה לעשות סבב אחים כמו בכל ביקור.
תחילה ביקרה את סולונז' ,ומשם המשיכה לאליהו .ברסלבים שרים עם
רעשנים מתחת לחלון תפסו את תשומת ליבה לכמה רגעים ,עד שהוא נכנס
לחדר והחל לדבר" :את יודעת אחותי ,מיכאל מאוד חולה".
"אז בוא נלך לבקר אותו" היא מיהרה לענות בקלילות דעת ,בטוחה שמדובר
באיזו שפעת של עונת מעבר.
20
הכניסה לרחוב עמוס אף פעם לא הייתה מלנכולית כל כך .בחדר המדרגות
הפנים של אליהו מתמלאות תוגה וצמרמורת עולה בגופו מכף רגל ועד
ראש .כשהם נכנסים לדירה של מיכאל ,הם רואים אותו שוכב במיטה ,חסר
צבע ,חסר קול .ההילה שעטפה אותו בדרך כלל התחלפה באופל והאור
שהקרין תמיד התחלף בכתמים.
"מה כפרה עלייך? למה אתה ככה?" היא מתקרבת אליו והוא מתרחק
בחשש.
"אני חולה חיים שלי ,אל תתקרבי אלי יותר מידי ,את בהיריון"
"מה יש לך?"
"אני לא מרגיש טוב אודט ,אני לא מרגיש טוב".
"מה זה הפצעים האלה מיכאל? ממתי זה ככה?" אליהו שואל בפנים
מודאגות.
"זה שום דבר אחי ,מחר אני אלך לרופא ,זה שום דבר".
כשאליהו הולך להכין שתייה חמה ,מיכאל כורך את ידיה של אמא בידיו "אני
צריך שתעשי לי טובה אחותי .למטה ,לא רחוק מכאן ,יש בית מרקחת" הוא
פוסק לרגע וקולו נחלש" ,אני צריך שתלכי לשם ותקני לי טיטולים" .כדור
של הלם מהול חנק חובט לה בלב ומשם עולה לגרון .היא מנסה להתאפק
אבל העיניים לא מצליחות להחזיק את הדמעות.
"למה חיים שלי? קום מהמיטה כפרה עליך ,קום מהמיטה ".היא לוחשת לו
ברוך ,מתחננת ,מתקשה לקבל את הבקשה" ,אני לא יכול אוחתי" הוא עונה
לה בעיניים טרוטות" ,אני לא יכול”.
***
"ולא ידעתם מה זה אמא?" היא לוחצת עוד לחיצה על סבון הכלים,
משפשפת את הסיר ונאנחת.
"לא ,לא חשבנו לרגע .את יודעת ,כשיצאנו משם ,מהבית ,אליהו היה מודאג
בעיקר בגלל הפצעים ,הם לא היו לו לפני כן .הוא חשב שזו איזו מחלת עור,
אולי פסוריאזיס שהזדהם .אבל בחיים לא עלה בדעתנו שזה היה איידס ,מי
בכלל חשב שהוא הומו?"
"הוא לא היה נראה?" הסקרנות שלי קוטעת את רצף הסיפור.
"לא .הוא רק היה נראה ז'ווינטי כזה ,אבל לא הומו".
"ז'ווינטי?" צחקוק קליל על מילון המושגים של אמא גובר על הדמעות של
שתינו.
21
"כן נו ,ז'ווינטי – ז'ווינטי קראנו למי שמדבר כמו ז'אנט ,מהשכונה ".כן אמא,
במילים אחרות קוראים לזה אוחצ'ה .אם רק היית מסכימה לקבל את זה,
אני חושבת לעצמי ונותנת לה להמשיך בהשוואות שלה לדויד ,המרוקאי
ההומו מהסופר שלטענתה ממש לא ז'ווינטי.
"רגע ",שוב הסקרנות שלי קוטעת אותה" ,אם דויד לא ז'ווינטי אז איך ידעת
שהוא הומו?"
"אני לא ידעתי ,הוא סיפר לי ,באיזו פעם אחת כשדיברנו על זוגיות וחתונה"
והרי רק אמא שלי יכולה להגיע לשיחות על זוגיות וחתונה עם המנהל של
הסופר" ,אנחנו מדברים ומדברים ופתאום הוא עוצר ואומר לי 'אל תיבהלי,
אבל את יודעת ,שחברה שלי זה בעצם חבר שלי ,כן? ואת יודעת שהוא
ערבי? ואת זוכרת שאבא שלי רב ,נכון?' אמרתי לו 'וואה וואה ,סחררת אותי
לגמרי עכשיו דויד'' ,למה כפרה ,כל אחד עושה מה שהוא מרגיש' ,אז
אמרתי לו 'מה אני אגיד לך כפרה אתה צודק'".
"אז הנה אותו קיבלת" אני קופצת עליה ,והיא בהתגוננות מנסה להסביר,
"גם את מיכאל אני קיבלתי .אני לא מתביישת בו חס וחלילה ,אבל למה
כולם צריכים לדעת את זה? הדודים שלי ,הילדים שלי ,חוץ ממך אף אחד לא
יודע".
"ואת חושבת שזה בסדר ,להסתיר את זה מאיתנו כל השנים?" אני שואלת
ובאמת מנסה להבין.
"אני לא יודעת ,זה אף פעם לא היה משהו שחשבתי שצריך לספר ,לא בגלל
שרציתי להסתיר ,זה פשוט" ,היא ממשיכה להתבחבש במילים של עצמה
ואני קוטעת אותה:
"זה פשוט יותר נוח אמא .אבל מה שהיה היה ,למה עכשיו לא לספר? מה כל
כך מפריע לך שידעו?"
"לא מפריע לי שידעו ,הוא מת .זה נגמר .אבל אני לא חושבת שזו זכותי
לפרסם משהו על בנאדם שכבר לא בחיים".
"ואני חושבת שזו לא זכותכם להסתיר חיים שלמים של בנאדם".
***
במחלקה הפנימית של איכילוב לא היה אחד שיכול היה לפספס את דוד
מיכאל .לא משנה כמה היה תשוש ועייף ,תמיד הצחיק את האחיות והיה
מוקף באנשים .ביום החינה של רחלי ,האחיינית הראשונה שהתחתנה,
הגיעו אמא ,רחלי ודודה פאני לביקור.
22
"דוד מיכאל ,אתה לא תבוא לחתונה שלי?" רחלי יודעת את התשובה ,אבל
לא יכולה שלא לשאול,
"לא כפרה עלייך ,הלוואי ויכולתי".
"היום החינה אחי ,היום החינה של הלערוסה דיאלי" דודה פאני אומרת
בהתרגשות.
"באמת?" הוא פתאום מתרומם והעיניים שלו מבריקות ,הוא פונה לאימא
ושואל "מה אתם הולכים לחינה אוחתי? ותשירי לה יאנס יאנס?"
"כן" אמא עונה לו בגרון חנוק.
"אז תביאי לי חינה ותמרחי לי ,ותביאי לי גם עוגות" ,פאני רואה את העיניים
של אמא ,ועונה מהר במקומה" ,בטח י'עומרי ,בטח שנביא לך".
למחרת הגיעו שוב אמא ,דודה פאני ,ורחלי בשמלת כלה עם עוגות וחינה
כמו שהבטיחו
.
"רגע רגע ,תקראו לכל האחיות ,אני רוצה שכולן ישמעו את הקול פעמונים
של אודט אחותי ,נו תקראו לכולן" ,הוא מבקש בגאווה .תוך רגע החדר
מתמלא ברופאים ,אחיות ומבקרים.
"עביידי יאנס יאנס ,על הסבח אליום ..עלילה אנו פרחנים ..וולעודו סאבח
מעונו "..אמא שרה למיכאל את מעוואל הפרידה של הכלה מבית הוריה,
ביום החינה שלה ,מורחת לו את החינה והדמעות חונקות בגרון .היא לא
מצליחה לשיר והוא מתחנן שתמשיך "אני לא יכולה מיכאל ,אני לא יכולה"
"אני ואת אחותי ,אני ואת"
"בידנפי אה יאננננס ..הליל ומעה טולור ..עלי פארח מעל לערוסה עקבל מה
נדולור "...הם ממשיכים לשיר יחד ,יודעים ללא מילים שלא תהיה עוד
הזדמנות שאימא תוכל לשיר לו את שיר החינה.
***
מהפגישה עם דודה סולונז' לא יצא דבר מלבד קצת זמן איכות .כשסיפרתי
לה תחילה על המסע האישי שאני עוברת בעקבות הביוגרפיה היא שמחה,
אבל כשהגעתי והבינה על מי אני מעוניינת לשמוע ,היא סיפרה לי שמאז
הניתוח ראש שעברה לפני שנה הזיכרון שלה הלך ,וככל שעובר הזמן זה רק
מחמיר.
יצאתי משם דואגת ומלאה רגשות אשם ,הרגשתי כאילו פיזרתי מלח על
הפצעים .מהר מאוד ,בנסיעה מהבית אל תחנת הרכבת ,ביקש מאיר בעלה
23
שלא ארגיש רע עם עצמי .היא זוכרת יפה מאוד וטפו-טפו הכל בסדר .זה
לא הזיכרון שמקשה עליה ,אלא הגעגוע והכאב.
בשיחה ,אני שותה כל פיסת מידע על דוד מיכאל שמאיר מצליח להעלות.
אנחנו מדברים בעיקר על האמנות שאהב ,הספרים ,המשוררים ,פריק
מטורף של חווה אלברשטיין .כשאנחנו מגיעים לתחנת הרכבת אני מקבלת
ממנו ברכת דרך להמשך החיפוש שלי ויורדת מהאוטו.
***
זהו זה? ככה זה ייגמר?
עוברים שבועות וכלום לא מתקדם .הריחוק מצטמצם .הדוד שלא הכרתי
הפך כבר לחלק בלתי נפרד ממני .התקליטים שלו מסתובבים על הפטפון
בלי הפסקה .שנים שהוא לא היה חי כל כך .חי כל כך בתוכי .יום-יום,
שעה-שעה .ובכל זאת ,יכול להיות שככה זה יגמר? זה מתחיל להיות יותר
ויותר קרוב ,יותר ויותר קשה .כל כך הרבה פגישות שהתבטלו ,כל כך הרבה
שיחות שלא נענו .חלקם לא זוכרים ,לחלקם כואב להיזכר.
***
כמעט עשר בלילה .הילדים במיטות .בדרך כלל בשעות האלה ,כשאני
שומרת על הילדים של השכן אני מעדיפה לקרוא או לשמוע מוזיקה .אלו
בין השעות היחידות שאני יכולה להרשות לעצמי להתבטל וגם להצדיק את
זה .שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון שלה" .אמא אמרה לי שאת
כותבת על מיכאל ,היא אמרה לי שהם לא רוצים לדבר .אני רוצה לדבר".
"חן?
תגידי משהו"
אני לא מצליחה .אולי מפחדת לקלקל משהו רגע לפני שהכול נגמר .אולי
אני פשוט לא מאמינה שיש תקווה לשמוע משהו חדש.
"ידעת שהוא הומו?" אני מתעשתת ושואלת את דודה ציפורה בישירות.
"אני חושבת שכן ,ידעתי שהוא הומו .אני חושבת שכולנו ידענו ,אבל אף
אחד אף פעם לא דיבר על זה .אפילו לא בינינו ,האחים .כשאת יודעת דבר
כזה את נבהלת מהמחשבה ומדחיקה" היא מספרת" ,את לא נותנת לזה
מקום .אף אחד לא נתן לזה מקום .היה לנו נוח עם זה ,נוח במקום הזה של
השתיקה .ואני חושבת שבשביל לתת נחת לסבתא גם הוא לא דיבר על זה.
גם הוא שתק .מדי פעם הוא היה בא לבקר בבית עם בחורה .היא הייתה
שוודית .חתיכה ,רזה ,עם רגליים ארוכות ,עיניים ירוקות ושיער בלונדיני.
24
פשוט אלוהית ,כמוהו .היה נוח לחשוב שזו בת הזוג שלו ,למרות שבפנים
אני חושבת שידעתי שזה רק בשביל לתת נחת לסבתא ,ואולי גם לנו".
"מה את זוכרת ממנו? מהאדם שהוא היה?" אני שואלת בתקווה להשלים
עוד חלק או שניים בפאזל שנקרא מיכאל.
"הוא היה בחור כל כך שמח ,כל כך יפה ומטופח .הייתה סביבו הילה
שהאירה כל מקום שהוא היה בו .אני לא אשכח אותו ביום החתונה שלי.
הוא לבש מכנס אפור ,חולצה אפורה ועליה וסט תואם ,הוא היה מתלבש כל
כך יפה .היה לו קול ערב ומרגיע ,ממש כמו של סבא ,כשהוא היה שר
הנשימה שלנו הייתה נעצרת .בחתונה שלי הוא הפתיע אותי ושר לי
'שחרחורת' ".
שחרחורת .זה מסביר כל כך הרבה .הוא תמיד היה שם ,השיר הזה .בשבילם.
בשבילי .בכל פעם שהתנגן ברדיו ,בכל פעם שהיו שרים אותו .בכל פעם
הופיעה התחושה הזאת בבטן שגורמת להתקפל.
***
באחד הביקורים של ציפורה בבת ים ,היא הלכה עם סולונז' לבקר את
מיכאל בבית החולים .היא הביאה לביקור את בת-אל ,הבכורה שלה ,שרק
נולדה .הוא כל כך אהב תינוקות .בכל פעם שהיה מנשק את בת-אל ,היה
מניח לה מגבת על הראש ורק דרכה מנשק .היא לא באמת הבינה למה ,אבל
גם לא שאלה .היא ידעה שהוא חולה אבל לא ידעה במה .היא פשוט הייתה
שם .דאגה לו ,אבל לא רק היא .הוא היה מוקף חברים ואנשים .בכל פעם
שיצאה מהחדר בבית החולים ,ראתה קבוצת חברים אחרת שבאה לבקר
אותו .היא התרגשה לגלות שהיה אהוד בסביבה שלו ,כמו שהיה אהוד
בבית.
***
"זה היה ביציאה מאיכילוב" היא מספרת "סולונז' לא דיברה הרבה באותו
ביקור' .המצב לא טוב' היא זרקה לאוויר' .את סתם לחוצה' עניתי לה' ,הוא
נראה בסדר גמור .קצת חלש זה הכל' .לא חשבתי הרבה על המחלה עצמה,
לא חשבתי הרבה על מה היא .לא חשבתי ,או שאולי פחדתי לדעת .אבל
פתאום זה הגיע ,בלי שביקשתי' .זה איידס ציפורה ,יש לו איידס' .במכה
אחת הריאות שלי התרוקנו .הרגשתי שהיא תקעה לי סכין בבטן וסובבה
אותה .לא ידעו אז הרבה על המחלה .רק על המהירות בה המוות מגיע.
'אני קשורה אליו .קשה לי' סולונז' אמרה וביקשה שלא אספר לאמא".
*
25
"כמו בכל אחר הצהריים של שישי ,בסיום ההכנות לשבת ,אני וסולונז'
הגענו לבקר" היא מספרת" ,ידעו שהמצב הדרדר ,אבל הוא לא נתן לנו
להרגיש בזה .הוא אמר לי 'את נראית פיגוז אחותי' .לא הפסיק להחמיא
ולצחוק" .זמן קצר לפני כניסת השבת נפרדו בברכת שבת שלום והתקדמו
לכיוון הבית כדי להספיק להדליק נרות .בקצה המסדרון של המחלקה
הפנימית ,הרופא ביקש מסולונז' ללוות אותו לחדר שלו .תיארתי לעצמי
שצריך שוב לעדכן את הטפסים ,והמשכתי להתקדם לכיוון הספסל שהיה
ביציאה הראשית של בית החולים .בזמן שאני מחכה שם ,השמש התחילה
לשקוע ולהכניס את השבת .בלי להתבונן ,הרגשתי בסולונז' יושבת לצידי.
אלו היו רגעים שלווים של התבוננות ,בלי מילים .חשבתי לעצמי שנרות כבר
לא נוכל להדליק היום.
'זהו' ,היא אמרה והוציאה אותי משרעפיי.
'זה נגמר .הוא נפטר' ".
"לא הבנתי מה קרה .נפלתי על הרצפה .נדמה לי שהכיתי את עצמי,
הרגשתי כאחת המקוננות מהלוויה של השכן אברג'ל .התייפחתי .צעקתי.
כעסתי .כשהיא ניסתה להרגיע אותי ולעזור לי לקום זה היה לשווא ,אני
חושבת שאחזתי לה בכתפיים וניערתי אותה חזק .כאב לי .לא הבנתי למה
היא רגועה ,למה היא לא מגיבה' .אח שלי מת' צעקתי 'זה לא יכול להיות
את מבינה אותי סולונז'? זה לא יכול להיות הוא היה בסדר'.
'כן ,הוא היה בסדר ציפורה .אלה הריאות שלו ,הן פשוט קרסו'.
'לא סולונז' .זה לא יכול להיות'".
"איך זה שהיא הייתה רגועה באמת?" אני משחילה בין הנשימות הכבדות,
"הרי היא הייתה כל כך קרובה אליו"
"הרופא הביא לה שני כדורי הרגעה לפני שסיפר לה .היא קיבלה את הבום
אחר כך".
"את זוכרת עוד משהו מאותם הרגעים?" שאלתי
"כן ,החברים שבאו לאכול איתו את ארוחת השבת ראו אותנו בחוץ ,הם
הסתכלו עלי ,הבינו שזה נגמר ואז הקיפו אותנו במעגל של אהבה .הוא מת
בצעקה .בדיוק בכניסת השבת".
***
הם עמדו שם מחובקים דקות ארוכות .לא היה הרבה מה לעשות מאחר
והשבת כבר נכנסה .הן חזרו לבית של סולונז' ולמחרת ,קצת לפני צאת
26
השבת יצאו לכיוון מעלה אדומים .שיירות חוזרות מבית כנסת הופיעו
לאורך הדרך .הן הגיעו בשעת ההבדלה.
"החלון של חדר המגורים פנה לכיוון החניה .מרחוק אפשר היה לראות את
אליהו אחי מברך 'המבדיל בין קודש לחול' ואת אמא שלנו מתנדנדת
ומבקשת 'תברך את מיכאל בן רחל ,תברך אותו חזק' .זה כאב .בנשימה
עמוקה נכנסנו הביתה' .מה קרה' אמא שאלה ,לא הוצאנו מילה .אליהו
החליף מבט עם סולונז' ,זה הספיק .הוא הוריד את הראש ואמר 'אמא ,אני
צריך לקרוע את החולצה שלי .אח שלי נפטר' ".
היא צעקה .היא נשברה .הוא היה התינוק שלה ,הבן האהוב שלה .הוא היה
החיים שלה .גם כשעבר לתל אביב לא התנתק ממנה .הוא היה עובד בכל
סוף שבוע רק כדי שמידי יום שלישי יוכל יהיה לקחת חופש מהעבודה
ולעשות לה יום כיף בתל אביב .בכל יום שלישי היא הייתה מגיעה אליו
באוטובוס ממעלה אדומים ,הם היו אוכלים יחד ארוחת בוקר בקפה דן
ומשם ממשיכים לקניות.
"את חושבת שהיא ידעה?" אני שואלת.
"היא הייתה אישה חכמה חן ,יותר חכמה מכולנו .אם את שואלת אותי? היא
ידעה .היא הבינה אותו בלי מילים .ואהבה אותו בלי תנאים .הכי עצוב לי
שהוא לא יצא מהארון" היא פותחת בפני את הלב שלה בעודה מפוררת
בכאב את הלב שלי" .אני יודעת שהיה לו קשה" היא ממשיכה" ,אני יודעת
שזה ייסר אותו ,ושהוא לא עשה את זה בשבילנו .בשביל הכבוד שלנו,
בשביל האמונה שלנו ,בשביל המסורת שלנו .אבל יותר מכל ,בתוך תוכי ,אני
מאמינה ויודעת שאנחנו אחים מספיק טובים ,חזקים ואוהבים ושהיינו
מקבלים אותו כמו שהוא .נכון ,אולי לא כולם היו יוצאים איתו למועדונים
של הומואים ,כמו סולונז' ,או עושים פיקניקים בגן העצמאות בתל אביב,
אבל בכל זאת ,כואב לי שלא יכולנו לאהוב אותו גם ככה .שלא זכינו לאהוב
אותו גם ככה".
***
"חייתי למה את בוכה כל כך חזק?" אני לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר
ומשחררת התייפחות לא קרואה "תשתי משהו" ציפורה מנסה להרגיע .אני
לא מצליחה לדבר ,לא מצליחה להסדיר את הנשימה .אני שומעת את חוסר
האונים שלה מעבר לקו ,אבל אני לא מצליחה להוסיף עוד מילה" .וועליה,
כואב לי לשמוע אותך ,חשבתי שתשמחי כשאספר לך הכל ,שתוכלי לסיים
לכתוב".
27
ואיך אסביר לה שאני ואתה זו שריטה של שנים?
שנים שאני יודעת שביום שתהיה לי ילדה אקרא לה בשמך,
למרות שאני לא באמת יודעת מה אני יודעת עליך.
שנים שלא היה לי את מי לשאול ,ולא היה מי שיספר.
שנים שלא היה את האומץ לחפור ,ולא היה שום תירוץ שיעזור לי לא
להרפות.
ופתאום היא באה ,אחרי שנים ,ושופכת את הכל.
***
דקות של הקשבה עוברות בעודה רוקמת אל תוך השיחה תובנות ולראשונה
במסע הזה מפזרת עלי טיפות של נחת" .תמיד רציתי לספר לילדים שלי
ולשתף אותם ,כדי שידעו כמה חשוב לקבל בן אדם ,גם אם הוא שונה מהם ,ולא
לסלוד ממנו .צריך לקבל אח גם עם כל נטייה שלא תהיה .מאז שהוא הלך,
השתנתה לי כל תפיסת העולם .זה פתח לי את הלב לאנשים שונים ,זה לימד
אותי לא לשפוט אדם ולקבל באהבה .אם הייתי מרגישה שלאחד הילדים שלי
הייתה נטייה מינית שונה הייתי מקבלת אותו .יותר מזה ,הייתי פונה אליו
ואומרת לו ' -אני יודעת שאתה שונה' -ותומכת בו מהמקום שמגיע לילד
לקבל אהבה ,ללא תנאים .זה לא היה הורס אותי כאם".
"דיברתם על זה פעם? האחים" אני אוספת כוחות ושואלת" ,כי אני מסתכלת
על אמא שלי ורואה בעיניים שלה ,בלי שתוציא מילה ,את האהבה אליו".
"אף פעם לא עשינו את זה ,אבל אני מאמינה שאם נשב היום ונדבר על זה ,כולם
יגידו שהם הרגישו .לא הייתה לנו פתיחות אז ,ואפשר להגיד שהייתה נוחות
במקום הזה .דתית ,עדתית ,מסורתית".
"בתור אחות שאהבה אותו בלי תנאים ,כמו שאני אוהבת ,הייתי צריכה לצאת
מהמקום הנוח שלי" היא מוסיפה לאחר רגעים של שתיקה "הייתי עושה הכל
כדי להגיד שאני יודעת .שידע שאני יודעת וישמע ממני כמה אני אוהבת אותו.
בלי הבדל ,בלי תנאי ,פשוט אוהבת אותו .ואני מאמינה שככה גם אמא שלך
מרגישה .כואב לי שהוא הלך בלי להתמסר בכל כולו לאהבה שלו .בלי לספר עד
הסוף מה יש לו בתוך הלב .בלי לדעת שהאהבה שלנו אליו לא תלויה בדבר".
ואחרי ככלות הכול ,לפעמים אני תוהה ,לפעמים אפילו מקווה ,אולי את כל מה
שלא יכול היה לשמוע וכל מה שלא יכול היה לומר ,הוציא באותה צעקה ,אז,
בבית החולים ,כשהכול נגמר.
28
צעירים ואוהבים ,דוד מיכאל ואמא אודט
לאמא ואבא,
החוזק שלכם הוא השראה לחיים.
הזיכרונות הם הבית | שרון קנטור
אנשים אוספים חפצים :תמונות ,דיסקים ,ספרים ,חמסות והרשימה עוד נמשכת.
אני אוספת זיכרונות .הכל מתויק ומסודר אצלי בראש .תאורטית אני יכולה לצייר
את עץ המשפחה שלי אחורה עד אובדן עשרת השבטים ,גלות בבל והגולם
מפראג .מגיל קטן קיבלתי את הרושם שזיכרונות הם הדבר הכי חשוב שיש לאדם
בחייו ,ואמא תמיד אמרה לי שבית הוא המקום שבו האלבומים שלך נמצאים.
מכיוון שגדלתי לתוך עידן בו כל התמונות שלך נמצאות בכל מקום כל עוד יש לך
סיסמא ושם משתמש ,התחלתי להרגיש שהבית קצת אבד לי.
רק סבא אחד וסבתא אחת הכרתי בחייהם ,דורט ושלמה .את השניים האחרים
לא זכיתי להכיר והם אף פעם לא היו סבא וסבתא אלא שושנה וזבולון.
הזיכרון הראשון שיש לי מסבא שלמה הוא מגיל ארבע .הוא בא עם אמא לאסוף
אותי מהגן .כשנכנס ,כל הילדים רצו אליו וצעקו בשמחה "סבא שלמה ,סבא
שלמה" ,אבל הוא הרים רק אותי ונתן נשיקה רטובה על הלחי רק לי .הרגשתי הכי
מיוחדת.
כשהייתי בת חמש הוא התחיל לקנות לי ולאחים שלי קלטות וידאו של דיסני.
בכל פעם שבא לבקר ,היה מרים אותנו על הידיים ויחד היינו רוקדים לצלילי "סלה
גדול אמנצ'יקפול אבידיבי בבידי בום" .אגדות היו המרכיב הכי חשוב של מערכת
היחסים שלי עם סבא .בצהריים היינו רוקדים דיסני ,ובערב לפני השינה הוא היה
מספר לנו על כיפה אדומה ,הנזל וגרטל וג'אק ואפון הפלא .זה היה ריטואל שלא
נמאס עלינו אף פעם.
אבא היה יוצא מוקדם בבוקר לעבודה ,לכן כשסבא היה מתארח אצלנו ,הוא היה
עוזר לאמא להוציא אותנו מהמיטה ,משימה שאף פעם לא הייתה קלה במיוחד.
אז הוא היה משכנע אותנו לקום ולרקוד איתו" ,מסיבה ,מסיבה ,צריך לקום
למסיבה!" איך אפשר להתעורר זועף כשמחכה לך מסיבה דבר ראשון על הבוקר?
בכל יום שישי סבא שלמה היה מתקשר בדיוק בשעה שש בערב" .ש ָ̇יו ְניָה" הוא
היה אומר באושר כשהייתי עונה לטלפון .אני לא זוכרת אם אי פעם ניהלנו שיחה
רצינית .הוא היה שטוִתניק כזה ,אם היו שיחות רציניות הן היו רק על הלימודים
30
שלי או על מה שקורה לי בחיים .תמיד היה לו אכפת וזה הרגיש כאילו אנחנו
מרכז העולם שלו.
בכל יום הוא היה קם בארבע לפנות בוקר ומסתובב בדממה בבית .תמיד רציתי
לשאול אותו על מה הוא חושב בשעות האלה כשכולם עדיין ישנים .אם הוא היה
בא אלינו כשאמא ואבא לא היו בבית ,הוא לא היה דופק בדלת ,אלא עושה סיבוב
לחצר האחורית ומפתיע אותנו עם פרצופים מצחיקים בחלון.
אני הנכדה הבכורה שלו ,כשנולדתי הוא בכה .תמיד חשבתי שזה מצחיק ,למרות
שסבא שלי היה איש רגיש בצורה יוצאת דופן .אם אחד הנכדים היה בוכה ,הוא
היה רץ בפנים מבועתות לראות מה קרה ואיך הוא יכול לעזור .כמובן שלרוב הבכי
היה בגלל איזה צעצוע ולא מסיבה רצינית ,אבל סבא שלי היה רץ כאילו סוף
העולם הגיע והוא זה שצריך להגן עלינו.
סבא גידל את אבא שלי ואת דוד רמי כמעט לבד .בהתחלה לא חשבתי שזה מוזר,
אבל בשנות ה 60-הורים לא התגרשו וילדים לא גדלו אצל אבא .כשחושבים על
זה ,גם היום זה די חריג .אבא תמיד סיפר לי על הילדות שלו כעל רצף של חוויות
מצחיקות .היה להם מקרן בבית וכל הילדים של השכונה היו באים לראות אצלם
סרטים .היה לי סבא טכנולוגי ,בדיוק כמו אבא והאחים שלי שתמיד נהנים
מחידושים טכנולוגיים .סבא צילם המון סרטוני וידאו של המשפחה ,המון יחסית
לתקופה ההיא .יש סרט ישן שאנחנו שולפים מדי פעם במפגשים משפחתיים.
בסרט רואים את אבא ,רמי ושני בני דודים שלהם הולכים מכות ,הכל מתרחש
בקצב של סרטי צ'רלי צ'פלין ,מהיר ואיטי בו זמנית ,ואז רואים את סבא ,בא
להפריד בין כולם תוך שהוא מנפנף באצבע מאיימת.
סבא שלי מוותיקי העיר אילת .היה לו חוש טכני והוא יכול היה לתקן הכל ,אבל
לא אהב מחשבים ,כנראה בעיקר בגלל שהם החליפו את מכונות הכתיבה שהוא
תיקן בעסק המשפחתי שהקים .לפני זה הוא עבד במכרות של תמנע עד שהם
חוסלו .הוא תמיד קרא עיתונים ועישן המון סיגריות ואכל דג מלוח .אף פעם לא
הרשיתי לו לתת לי נשיקה אחרי שהוא אכל דג מלוח.
האחים שלו קראו לו סולי ,קיצור של סולומון .היה לו מבטא אירי ,קול צרוד ,חיוך
עם המון שיניים חסרות בצדדים ,עיניים כחולות ,סבלנות ואהבה שלא נגמרה.
הוא היה מקשקש משפטים טיפשיים ביידיש ,עובד עלינו עם משחקי מילים,
שורק ושר כל הזמן.
בכלל לא ידעתי שהאיש השמח ,שמחבק אותי חזק כל כך בכל פעם שאנחנו
נפגשים ,חווה את מה שלאף אחד לא מגיע לחוות.
***
31
את סבתא שלי ,דורט ,הוא פגש בתל אביב.
היא נולדה בבגדד ובגיל 20עלתה לארץ במבצע "עזרא ונחמיה" .לא רצו לגייס
אותה לצבא בגלל הגיל .אז היא מצאה עבודה בחנות בגדים כתופרת והתגוררה
בדירה עם שלוש שותפות באלנבי .ערב אחד היא חזרה לדירה עם ספר באנגלית.
ת ְרצָה ,אחת השותפות ,ראתה את הספר והחליטה לקחת אותה למועדון דוברי
@
אנגלית של מח"ל .שם היה סבא שלי .קל לי לדמיין אותה נכנסת לשם :רזה ,יפה,
וקצת חסרת ביטחון .מהעבר השני של החדר יושב סבא שלי עם חברים .הוא
בהיר עם שיער כהה ועיניים כחולות ,היא עם עור כהה ,שיער שחור ועיניים
חומות כל כך כהות ,שהן כמעט שחורות .מבטיהם מצטלבים .הוא ניגש ומציע לה
סיגריה ,היא מקבלת אותה ,מחייכת ,אולי אפילו קצת נבוכה.
הם התחתנו אחרי זמן לא רב ועברו לגור בקיבוץ כיסופים בנגב המערבי .בשנת
'52נולדה להם בת בכורה והם קראו לה רוזלנד או בקיצור רוזי .היא הייתה ילדת
פלא ,כבר בגיל שלוש ידעה עברית ,אנגלית ועיראקית .ילדה חייכנית עם שיער
שטני ועיניים גדולות .כשראש הממשלה בן גוריון הגיע לקיבוץ כשהייתה בת
ארבע ,היא חייכה גם אליו ויחד הם הצטלמו על רקע המדבר .היא הייתה
התגשמות חלום הציונות ,חצי אירית וחצי עיראקית -כור היתוך מושלם .ילדה
שמחה ש ְג ֵדלַה ומתחנכת בקיבוץ.
אבא שלי נולד כשהיא הייתה בת חמש .היא אהבה אותו ושיחקה איתו כל הזמן,
כאילו הוא אחת הבובות שלה.
ביום שני בחודש תשרי ,בין יום כיפור לחג סוכות רוזי לא הרגישה טוב .היה לה
חום גבוה ,כאב לה הראש כל הלילה והיא לא הפסיקה לבכות .דורט לא עזבה
אותה לרגע .בבוקר יום שלישי ,רוזי ביקשה לראות את אחיה הקטן אלי ,אבא
שלי ,אבל בקושי הצליחה לחייך אליו כשדורט הניחה אותו לידה על השמיכה .כל
אותו היום היא לא הצליחה לאכול או לשתות .דורט שרה לה שירים וסיפרה לה
סיפורים כדי להעביר את הזמן עד שהכאבים יעברו .רוזי בכתה בדממה ,לא
רצתה שדורט תראה שכואב לה .היא טמנה את ראשה בכר ללא ניע ,רק כתפיה
רעדו מדי פעם כשהכאב היה קשה מנשוא.
בערב ,רוזי ביקשה לתת לאלי נשיקת לילה טוב" ,איך יירדם אם לא אנשק אותו?",
היא מלמלה חלושות.
בעווית של כאב בשעות הערב המאוחרות ,רוזי נפלה מהמיטה .היא פונתה לבית
החולים "תל-השומר" והוכנסה לניתוח .בבוקר למחרת סולי צעד בשבילי הקיבוץ
בסנטר רועד ובדמעות שזלגו ללא שליטה .הוא צעד לבד ,בלי רוזי .בצעדים
קטנים ,תשושים וכבדים .צעדים של איש זקן ולא של גבר בן .30
32
זה היה בערב סוכות וסבתא שלי רצתה למות .רק שלושה ימים קודם לכן היו לה
שני ילדים בריאים .אחרי המקרה ,הם לא היו מסוגלים להישאר עוד בקיבוץ ועברו
לבאר שבע ,לאחר שנה נולד רמי.
האובדן השפיע על כל אחד מהם אחרת .דורט לא הצליחה לחיות בידיעה שהבת
שלהם מתה ,אבל סולי ידע שעליו להמשיך ,יש להם עוד שני בנים והם חייבים
לחיות בשבילם .שוב הם חיפשו התחלה חדשה והפעם הגיעו לאילת.
כשאבא שלי היה בן שבע ,סולי ודורט אמרו לו ולאחיו רמי שאמא צריכה לנסוע
לכמה זמן כדי לטפל באמה .הם נסעו עם הווספה למסוף של אגד .אבא שלי
ואחיו רמי היו בסירה ,צמודים לאמא ואבא ,נהנים מהנסיעה .לא יודעים שאמא
כבר לא תחזור לגור איתם.
לא ידעתי על רוזי עד שהייתי בת ,15דוד של אבא אמר לידי בתמימות "היא
מזכירה לי את אחותכם" ,והשאיר אותי עם אוזניים מצלצלות ומחשבות
שהתרוצצו לי בראש" :אחות? איזה אחות?" לקח לי חצי שנה עד שאזרתי את
האומץ לשאול את אבא עליה .הוא סיפר לי שגם הוא לא ידע שהייתה לו אחות
עד גיל 13בערך .תמיד כשהיה שואל את סבתא שלי "מי זו בתמונה?" היא הייתה
מספרת לו שזאת היא כשהייתה ילדה קטנה .לא דיברו עליה ,זה היה עצוב מדי
כדי להיזכר.
הסתכלתי באלבומים הישנים לא מזמן ,ביקשתי מאבא שייתן לי לראות את
האלבום שהוא לא רצה שנראה ,זה שהוא מחזיק בעליית הגג.
האלבום בצבע אדום כהה ,בתחילתו יש שירים בחרוזים ,כתובים במכונת כתיבה.
רוב השירים נכתבו שנים רבות אחרי שרוזי נפטרה .חלקם מורכבים מהשם
רוזלנד .כל אות בשמה ,מתחילה שורה חדשה בשיר .כולם חתומים על ידי סבתא
שלי במילים כמו "אמך האומללה"" ,אמך המחכה להתאחד עמך" ו"אמך שליבה
איתך קבור".
כשנולדתי סבא שלי בכה ,וסבתא שלי הניחה יד על הכתף שלו בעיניים נוצצות
מדמעות .הבכי הזה הגיע ממקום הרבה יותר עמוק ממה שחשבתי כל חיי
כשצחקתי על הסבא הרגיש מדי שלי .עוד בת בכורה נולדת במשפחה 31 ,שנים
אחרי בת בכורה אחרת .הבכי הזה הכיל בתוכו המון שמחה ואהבה ,אבל גם
העלה תחושת אובדן וגעגוע .געגוע לילדה הקטנה והיפה שלו שמתה לפני כל כך
הרבה שנים .געגוע ,אולי לחיים שהיו יכולים להיות להם אם היו שורדים את
המשבר.
33
כשהייתי בת קצת פחות משנתיים סבתא דורט נפטרה מסרטן .היא לא האמינה
לרופאים כשהם בישרו לה על המחלה שלה וסירבה לקבל טיפולים .כשכבר
הסכימה ,זה היה מאוחר מדי.
זה היה בפורים ,אמא שלי הייתה בהריון עם אחי האמצעי .היא הלבישה אותי
בתחפושת ליצן שתפרה לי בעצמה ,שלחה אותי לגן ,והלכה להלוויה עם אבא.
לא הכרתי את סבתא דורט .כל מה שאני יודעת עליה גיליתי בשנים האחרונות
כששאלתי קרובי משפחה .גיליתי שהציפורניים שלה תמיד היו משוחות בלק,
אדום בדרך כלל .שהיא תמיד הייתה לבושה "טיפ טופ" ושהיא אהבה תכשיטים
וזהב.
הירושה שלי ממנה היא קופסת תכשיטים ממתכת .בתוכה שעון זהב קטן ,כמה
טבעות עם אבנים גדולות וצבעוניות ,ותליון עגול קטן עם תמונה של ילדה יפה
עם שיער שטני ,שפעם לא ידעתי מי היא.
***
סבא שלי סולי תמיד נראה לי איש שמח .כשגיליתי על המשברים ,הדרמות
והאובדן ,הבנתי למה מתכוונים כשאומרים על מישהו שהוא אדם חזק .למה
מתכוונים כשאומרים "זה הכל בראש".
לא היו לו חיים קלים באירלנד האנטישמית .הוא עלה לארץ כדי להילחם ולשחרר
את ישראל כי הייתה לו מטרה ,אידיאולוגיה .אחרי המלחמה הוא נשאר בלי
עבודה ובלי מקצוע ,אבל הוא הכיר את סבתא שלי ,התאהב והקים משפחה.
בערב אחד בחודש תשרי הוא איבד הכל.
אחרי שנים מעטות מדי של אושר ,הוא מצא את עצמו אב חד הורי ,עם שני בנים
קטנים בעיר מרוחקת ,מבודד מכל המשפחה שלו .היו גם קשיים ,כלכליים
ותרבותיים ,אבל סבא שלי התגבר על כולם .זאת הירושה שאבא שלי קיבל ממנו.
וזאת גם הירושה שאני לוקחת איתי .החוזק להתמודד עם כל דבר שהחיים יטילו,
ועדיין לחייך ולשרוק.
***
את סבא זבולון לא הכרתי ,הוא נהרג כשאמא שלי הייתה בת שש וחצי .יש לאמא
זיכרון אחד ממנו ,זיכרון אחד בלבד .כשהייתה בת שש קנו לה מגפיים בחורף כדי
שתוכל לקפוץ בשלוליות ,אז היא קפצה .הזהירו אותה מהשלולית הגדולה ,אמרו
לה שזו שלולית שאסור להיכנס אליה ,אבל אמא שלי לא הקשיבה .הדבר הבא
שהיא זוכרת זה שהמים הגיעו לה עד לסנטר .בדמעות ובהלה היא אמרה לחברה
שלה רינה "תלכי מהר לבית שלי ,תקראי לאבא שלי שיבוא להציל אותי" .הוא
מיהר אליה ,ואחז בידיה המושטות למעלה" .אבא תוציא אותי ,קר לי" ,היא ייבבה,
34
והוא משך אותה החוצה בזריזות .אני מדמיינת אותה ,ילדה בלונדינית קטנה,
רועדת מקור בחיקו ,ואותו ממהר הביתה בחיוך חצי נוזף חצי משועשע ,מגונן
עליה בזרועותיו ,מחבק אותה .את המגפיים הם הוציאו מהשלולית רק בסוף
אותו חורף ,אחר כך סבא שלי טס לארצות הברית ולא חזר משם לעולם.
סבא זבולון היה אידאליסט .הוא נולד באפגניסטן למשפחה בוכרית שעלתה
לארץ ברגל .הם התמקמו בתל אביב בשכונת נווה צדק והוא הצטרף לנוער
העובד והלומד .כשהיה בן ,16הצטרף לגרעין בקיבוץ בארי.
חיפשתי אנשים שהכירו אותו .הגעתי לזוג שהיו בני גרעין שלו ,חנה וציקי .אני
ודודה שלי נילי ,נסענו אליהם לקיבוץ בארי.
כמה ימים לפני כן נילי שלחה לי צילומים של מכתבים .דברים שסבא זבולון כתב
לסבתא שושנה כשהיה בניו יורק והיא נשארה עם הבנות בבאר שבע .ככה גיליתי
שיש לנו את אותו הכתב ,לי ולזבולון .אנחנו מעגלים אותיות מסוימות באותה
הדרך ,כל ל' ,ש' ו-ף' היו כמו קריצה ,כמו נפנוף לשלום .הידיעה שיש לנו את אותו
הכתב ,השאירה אותי חסרת מילים .אנשים צריכים להשאיר אחריהם מכתבים.
כשהגענו לקיבוץ ,הדבר הראשון שציקי אמר לנילי היה" :את של זבולון ,את שתי
טיפות מים זבולון" .חנה זכרה שלזבולון ולשושנה הייתה "בת שנולדה בחנוכה ,אז
הם קראו לה אורית" .סיפרתי לה שזו אמא שלי ,והחנקתי דמעה.
חנה הראתה לי את האלבום של הגרעין שלהם" ,הנה הם ,בצד של אלה שכבר לא
אתנו" ,היא הושיטה לי את האלבום .בתמונה אחת הוא בפוזה חתיכית של יפה
הבלורית והתואר ,מחייך חיוך קטן ומרוצה ,בתמונה שנייה היא בשמלה ללא
שרוולים מחייכת ,מאושרת .חנה הניחה את שתי התמונות כך שהן פונות אחת
לשנייה ,כך שהם פונים האחד לשנייה .חשבתי לעצמי שלפחות כאן הם נשארו
ביחד ,מאושרים.
בתוך זמן קצר מאוד כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות .כשחנה ניגשה לחבק
אותי ,התפרץ הבכי .היא חיבקה אותי כמו שסבתות מחבקות ואמרה לי" :את
יודעת מה? את צודקת שאת בוכה ,הם היו אנשים נפלאים ואת הפסדת שלא
הכרת אותם .אז מותר לך לבכות".
הם סיפרו לנו עליו שהוא היה איש תרבות ,אהב לקרוא ספרים ,אהב את סבתא
שלי ואת הבנות שלו .הוא היה קיבוצניק "הָארד-קור".
באמצע כל הסיפורים התעורר אצל חנה זיכרון של זבולון ושושנה יושבים על
שלושת המדרגות שהובילו לחדר שלהם ,משחקים עם נילי בת השנתיים ושרים
לה .כששמעתי את הסיפור הזה ,הצלחתי לדמיין אותם בפעם הראשונה.
35
הם עזבו את הקיבוץ לבאר שבע כשסבתא שלי הייתה בהריון עם אמא שלי .היא
לא עמדה בכך שבקיבוץ הילדים גדלים רחוק מהוריהם בבית ילדים.
כמה ימים אחרי כן נסעתי לדודה רבקה ,אחותו הקטנה .רציתי לדעת עליו עוד.
עברו הרבה שנים מאז שהוא נהרג ,אבל עד עכשיו לא תפשתי כמה הוא היה חסר
לעוד אנשים .לא רק לאמא ולנילי כאבא ולי כסבא ,אלא גם לאחים שלו.
דודה רבקה סיפרה לי שהוא תמיד דיבר בשקט ,ברוגע ,ושהוא ידע להקשיב ,לא
כמו כל השאר .הוא היה בחור רציני ,מוצלח ,היה שונה מכולם' .אנחנו רבנו
והרבצנו אחד לשני כל הזמן'" ,היא נזכרה וצחקה "אבל לא זבולון ,הוא היה עסוק
בשלו .הנוער העובד היה כל עולמו ,הוא כל הזמן רצה לעשות ולעזור".
הסיפורים שלה והדרך בה סיפרה אותם היו מלאי חיים .התחלתי לדמיין אותו
שטֵני ועיניים בצבע דבש .הולך ברגל את כל הדרך מנווה
כילד רזה בן 12עם שיער ָ
צדק לרחוב קינג ג'ורג' כדי להגיע לפעולות בתנועה .אני מדמיינת אותו כילד
שכולו קסם ואהבה.
פתאום היא התחילה לחייך וסיפרה" :הגרעין הראשון שלי היה בקיבוץ עין גב,
היה לי שם חבר בשם אלי ,הוא היה האהבה הראשונה שלי ,והוא החליט שהוא
חוזר לירושלים ,להורים שלו .אז הלכתי איתו ,כי אהבתי אותו ,אבל לא הודעתי
לאף אחד .בתקופה ההיא זבולון ניהל את סניף חיפה ,ומסתבר שהתקשרו אליו
בטלפון ואמרו לו 'תשמע אחותך נעלמה ,אנחנו לא יודעים לאן היא הלכה' .הוא
עשה הכל כדי למצוא אותי :הרים טלפונים ושאל אנשים ובירר איפה החבר הזה
שלי גר לפני שהצטרף לגרעין בעין גב .אני לעולם לא אשכח את זה ,ישבנו בסלון
של ההורים של אלי ,פתאום דפיקה בדלת ,והנה זבולון" .הגאווה ,האושר והחיוך
הגדול שנמתח על הפנים שלה ,חיוך שכולו הערצה גם שנים אחרי ,אמרו כל כך
הרבה.
היא גם סיפרה לי על התאונה שקרתה לו בזמן שגר בניו יורק .זה היה ביולי ,הוא
חצה את הכביש בקווינס בדרכו לאחיו ,כנראה טרוד במחשבות ,הוא לא שם לב
לרכב שנסע מהר מדי ,והעיף אותו על רכב אחר .הוא נהרג במקום .אחיו שמע את
רעש החבטה ואת הסירנות ,אבל לא דמיין שזה הוא שנהרג שם.
בין כל הנסיעות והסיפורים התחלתי לחשוב עליו כעל "סבא שלי" .עד אז הוא
היה אבא של אמא ,עכשיו הוא כבר סבא זבולון.
בדרך חזרה מדודה רבקה לבאר שבע ברכבת ,התחלתי לבכות .הלב שלי התכווץ
מכאב ,כאב של ריק .הבנתי שאני מתאבלת .זה לא היה בכי על הצער שלא היה לי
סבא ,בכיתי כי גיליתי עליו דברים .גיליתי על שהפסדתי איש מיוחד ,שלא הספיק
להיות סבא שלי .בכיתי כאילו הוא נהרג עכשיו .זה היה כאב של בור בסרעפת.
36
סבתא שושנה נפטרה הרבה לפני שנולדתי .ועדיין ,היא הייתה דמות נוכחת
בחיים שלי כילדה וכנערה .היא נולדה בברלין ב .1932-בליל הבדולח ,כשהיא
ואחיה התאום פטר היו בני שש ,הם ישנו בבית המשרתים שלהם כי ההורים היו
מחוץ לעיר .בזכות כך לא קרה להם כלום .אחרי כמה חודשים הם ברחו לצ'ילה
במסווה של שיט תענוגות שהוזמן מראש.
כשהייתה בת 23או 24היא באה לארץ כדי להתנדב בקיבוץ .דוד פטר סיפר לי
שזו הייתה ההחלטה הכי גדולה שהיא קיבלה ,החלטה שבזכותה אני קיימת ,כי
בעקבותיה היא פגשה את סבא ונשארה בארץ.
לפעמים הייתי מדמיינת אותה ,את שושנה ,מספרת לי דברים .בכל שלב בחיים
שלי זה היה נראה קצת אחרת .ולפעמים הייתי מגלה פרט חדש והדמיון היה
משתנה בהתאם .במקום הזה של הדמיונות ,יכולתי לקרוא למישהי סבתא.
"סבתא?"" ,סי?" היא אומרת ובעיניה סימן שאלה .במבט הזה ,בעיניים הכחולות
החמות האלה ,אני מדמיינת איך זה כשסבתא מסתכלת עלי" .את יכולה לספר לי
שוב על גרמניה?"" ,אוה ,זה היה כל כך מזמן ,למה את תמיד שואלת על זה?" אבל
היא לא כועסת ,היא משועשעת שאני סקרנית לגבי דברים שקרו לפני שנים.
ותמיד שם ,בדמיונות שלי ,אני משיבה לה "כי לא הכרתי אותך סבתא .ואני צריכה
לדעת הכל".
רק במקום הזה אני יכולה לדבר עם האישה הזו שלא זכתה להיות סבתא .לדבר
איתה כאילו היא כאן איתי בחיים ,אבל בו זמן היא האישה שנפטרה הרבה לפני
שסיימה לגדל את אמא שלי.
לא מזמן אמא שלי נזכרה בנסיעה לצ'ילה כשהייתה בת תשע .זה היה שלוש
שנים אחרי שסבא שלי נהרג בתאונה בניו יורק .אמא מספרת שכשהם הגיעו
לבית של סבא וסבתא שלה ,שושנה התחילה לבכות ונעלמה עם אמא שלה
לחדר .כשאני חושבת על זה ,נשמע כאילו היא החזיקה את הבכי הזה כמה שנים.
קשה לי לדמיין מה זה לאבד אהוב ,בעל ,את האבא של בנותיך ,במיוחד כשאת
לבד ,רחוקה מההורים שלך ומאחיך.
את דוד פטר פגשתי פעם אחת .כשהייתי בערך בת תשע ,הוא בא מצ'ילה לביקור
בארץ והתארח בבית שלנו באילת .הוא לא דיבר עברית ,רק ספרדית ,גרמנית
ואנגלית .הוא היה יושב שעות ,מסתכל עלינו ומחייך .זה בטח קשה לראות את
הנכדים של אחותך ולדעת שהיא מעולם לא הכירה אותם .לא מזמן הוא שלח לי
תמונות שלה .היא נראתה כמו מלאך; בת ,14עם תלתלי זהב ועיניים כחולות.
37
כשאמא שלי הייתה בערך בת ,16סבתא שלי הרגישה גוש בחזה .הרופא שלה
חשב בהתחלה שמדובר בגוש שומן .כשכבר הבינו שזה גידול סרטני ,שום טיפולי
כימותרפיה או הקרנות לא עזרו.
המצב החמיר כשאמא הייתה בת פחות מ ,18-ילדה לפי כל אמת מידה .היא
הוציאה רישיון נהיגה לבד ,כדי שתוכל לנסוע לבקר את סבתא בבית החולים
הדסה בירושלים .היא סיימה את הלימודים בתיכון לבד ,כדי שסבתא שלי תראה
שהיא בסדר .ב -ג' בתשרי ,בשנת '78סבתא נפטרה .בגיל 21הפכה אחותה
הגדולה נילי ,להיות לה לאפוטרופוסית.
תמיד חייתי בתחושה לא רציונלית שמשהו רע עומד לקרות להורים שלי,
שהמציאות עומדת לחזור על עצמה וההורים שלי ייהרגו בתאונת דרכים או
ממחלה .הם אף פעם לא שכחו אותי בגן ,לא השאירו אותי לבד בבית בתור ילדה
קטנה ולא הלכתי לאיבוד בחוף הים או בפסטיבל כלשהו .אבל תמיד הייתה בי
חרדה להישאר לבד.
יש שני סיפורים שתמיד חוזרים אלי .הראשון הוא זיכרון של אמא שלי מהצבא.
ביום שהתגייסה ,היא בכתה כמו הרבה חיילות .אחת המפקדות שלה פנתה אליה
בשמץ לעג בשאלה "כן? מה את בוכה?" אמא ענתה לה בין הדמעות והמחנק "כי
אמא שלי מתה לפני חודש".
השני הוא זיכרון שלי מגיל העשרה .באותה תקופה אמא האשימה את עצמה
בחרדת הנטישה הזו שהייתה לי מאז ומתמיד .ניסיתי לגרום לה להבין שהיא
טועה .למה בכלל שהיא תאשים את עצמה במשהו כל כך טיפשי? אז היא סיפרה
לי שמגיל מאוד צעיר ,כשהייתה מלמדת אותי איך לעשות דברים ,היא תמיד
הייתה מוסיפה "שתדעי ,למקרה שאני לא אהיה כאן".
ביקשתי מאמא זיכרון שיש לה מסבתא שלי .סיפור כלשהו .אבל היא זכרה רק
בליל של זיכרונות קטנים .היא הייתה הולכת פעם בשבוע לספרית שגרה קומה
אחת מעליהם כדי לסדר את השיער ברולים .היה לה חשוב להיראות "טיפ -טופ".
היא תפרה לעצמה את הבגדים לפי צו האופנה .היא תמיד דאגה שלאמא ולנילי
יהיו את כל הספרים והמחברות הנדרשים ללימודים ,ושיהיו עטופים הכי יפה
שאפשר .בפורים היא תפרה להן את התחפושות הכי מושקעות .אמא לא
הרגישה מחסור בילדותה.
סבתא שלי אהבה מאוד קונצרטים ,אופרות ותאטרון .כשאמא שלי הכריזה שהיא
לא אוהבת מוזיקה קלאסית ,סבתא שלי לקחה אותה לקונצרט כי "איך את יכולה
לדעת אם לא הקשבת אף פעם?".
38
אמא שלי זוכרת שסבתא הייתה רוקדת סלסה וטנגו בחתונות ,אבל את הקול
שלה היא לא מצליחה לזכור.
כשביקרנו את חנה וציקי בבארי כדי לשאול אותם על סבא זבולון ,חנה סיפרה גם
על שושנה .היא חיבבה אותה מאוד .בעיקר אהבה שאפשר היה לדבר איתה על
נושאים שמעבר לקיבוץ ולסוציאליזם .שושנה והיא דיברו על החיים ועל דברים
שאינם ברומו של עולם .חנה וציקי סיפרו שאחרי שסבא זבולון נהרג רצו בקיבוץ
ששושנה תחזור .הם לא רצו שתישאר לבד עם שתי ילדות .אבל היא החליטה
להישאר בבאר שבע .היא לא יכלה לדמיין שהבנות שלה ,לא יחיו איתה באותו
הבית.
כשאני מדמיינת את סבתא שלי ,היא מספרת לי סיפורים .היא מספרת לי שאמא
שלי עשתה לה צרות כמו שאני עשיתי לאמא שלי ,למרות שזה לא נכון .היא
מספרת לי שהיא מחכה שאבוא לבקר אותה בשבת בצהריים .בכל הסיפורים היא
לא באמת מחדשת לי דבר ,היא פשוט שָם ,סבתא שלי.
בדמיונות האלה שלי ,סבתא וסבא חיים באושר בקיבוץ ,או מקסימום במושב.
סבא מזועזע במובן מסוים מהנכדה הקפיטליסטית שנולדה להם .לסבתא שלי
ולי יש את אותו החיוך ,וכשהיא צוחקת כולם יודעים שהיא צוחקת .היא מכינה לי
אמפנדס בכל פעם שאני מבקשת ,בזמן שסבא מספר לי על החיים בקיבוץ ,עד
שנמאס לי לשמוע.
***
עד היום היה לי סבא אחד .כל השאר היו ההורים של ההורים שלי .היום כבר יש לי
שני סבים ושתי סבתות .אני יכולה לדמיין את כולם מחייכים אלי ,גאים בי
ואוהבים אותי .פעם ראשונה שאני מכירה אותם ,אוהבת אותם .את כולם .פעם
ראשונה שאני מתגעגעת אליהם ,ופעם ראשונה שאני קוראת להם סבא וסבתא.
אמשיך מכאן לאסוף זיכרונות .כבר לא אכפת לי שאי אפשר לשמור אותם על ענן
וירטואלי עם סיסמה ושם משתמש ,או לנגב מהם אבק שהצטבר בעליית הגג.
העיקר ,שהם גורמים לי להרגיש בבית.
39
אלוהים בנצנצים | מירית ויצמן
אומרים שיש איזושהי הרגשה לפני שיום גורלי בחיינו עומד להתרחש ,משהו
שבא להכין אותנו מראש .אנחנו לא נוכל לעצור זאת ,או לנסות למנוע משהו רע
מלקרות ,אך כשנסתכל בדיעבד על איך אותו יום גורלי התחיל ,נגיד שהרגשנו
משהו .אייל לא ידע שאותו היום אליו התעורר הולך להיות כזה שישנה את כל
חייו .הוא פקח את עיניו ,ניחוחות הקפה התפזרו בכל פינה בחדר החנוק .זה
הדבר היחיד שיכול להקים אותו מהמיטה" ,אייל אני יורד לקפה ,אתה בא?" שאל
אותו טל שבדיוק התעורר .אייל התיישב במיטה ,הניע את ראשו מצד לצד .אחר
כך הוא קם על רגליו ,פתח את תריסי העץ העבים ,ואור חזק חדר אל תוך החדר.
הוא לקח נשימה עמוקה ומילא את ריאותיו .במקום לנשוף ,צעק לכיוון החוף
"איך אני אוהב את גואה".
אייל פגש את טל לראשונה על החוף של ארמבול .השעה הייתה שש בבוקר ואייל
חזר מאחת המסיבות בחוף הצפוני .הוא נפרד מכמה חברים שהיו איתו ,וצעד
לכיוון הגסט האוס בו שכר חדר .מול הגסט האוס ישב טל .הוא עישן משהו
והסתכל לכיוון השמש שיצאה מהמים .טל נראה חסר דאגות ,כאילו כל מה
שצריך בחיים זה לשבת ולהסתכל על השמש .הוא משך את תשומת הלב של
אייל שידע שמדובר בישראלי .תמיד מזהים ישראלים בחו"ל גם מבלי לשמוע
מילים יוצאות מפיהם ,בהודו זה אפילו קל יותר .אייל התיישב בסמוך לטל על
החוף "מה קורה גבר?" טל חייך אליו וענה "וואלה גבר -גואה ,חוף הים ,שמש,
סמים .מה יכול להיות יותר טוב מזה?" הם בהו בשמש עד שעלתה למרכז
השמיים וניהלו את השיחה הקבועה על החיים בישראל ,השירות הצבאי ,ניסו
למצוא מכרים משותפים ועל החוויות שעברו בהודו .מאז הם ביחד.
במשך חודש הם קמו לאותו יום שגרתי בגואה – בבוקר הם ירדו אל הרחוב
שצמוד לחלון החדר שלהם וקנו קפה שחור מאחת הדאבות .הם פגשו עוד
תיירים -חלקם ישראלים ,חלקם ממדינות אחרות .אחר כך היו מתיישבים באחת
המסעדות בארמבול ,מזמינים טאלי ואוכלים ב"ריפיל" עד שהיו שבעים .בלילות
התקדמו לחוף וגאטור ,עישנו ,שתו ורקדו כל הלילה.
באותו יום אחרי ארוחת הצהריים ,אייל וטל פגשו כמה חברים ישראלים ,הם
שמעו שבערב יש מסיבה בחוף אנג'ונה וש"יהיה שם חומר טוב" .בעבר אייל לא
הגדיר את עצמו כמישהו שאוהב לעשן .בארץ הוא אף פעם לא עישן ,גם לא
סיגריות .לפני שפגש את טל בגואה ,ניסה לעשן גראס ,אבל לא יותר מזה .טל
הכיר לו את עולם הסמים .את הקוק ואת ההרואין ,אפילו חומרי הרגעה לסוסים.
40
הוא למד על הצורות בהן הסם מגיע -כדורים ,קפסולות אבקה וטיפות .הוא
חשב שכבר ניסה את כל הסוגים ושהכל קטן עליו .בהתחלה כשעישן ,הרגיש
תופעות כמו דופק מהיר ,דיכאון ,בחילות וחלימה בהקיץ .אך מהר מאוד זה עבר
לו והוא התחיל ליהנות מזה .לכן באותו לילה ,לא הייתה לו בעיה לזרום עם טל
והחברים ולצאת איתם למסיבה.
אייל לא ידע ,שבאותה מסיבה הוא יכיר סם חדש ,אחד שעדיין לא ניסה .טל הגיש
לאייל כדור "מה זה?" שאל כשהוא צועק ,מנסה להתגבר על צלילי המוזיקה
החזקה .הם רקדו על החוף ,ללא חולצות ,מזיעים אחרי שכבר שתו כמה שוטים
של וודקה ועישנו גראס" .משהו טוב ,יאללה בוא ננסה" .צעק טל באוזנו של אייל.
"לחיים" .טל אחז את הכדור בין שתי אצבעותיו ,וכיוון אותו לכדור שאחז עכשיו
אייל .הם בלעו את הכדורים והמשיכו לרקוד.
***
"אתה בטוח שארזת את הסדינים? אומרים שממש מלוכלך שם בהודו .המזרנים
מלאים בשתן ובכתמים .השם יודע מי ישן שם לפניך .תבדוק שוב איילי" .אמרה
שרה לפני שיצא לשדה התעופה" .די אימא אל תדאגי ,הלכתי לפי הרשימה .הנה,
רואה? סדינים מחוק .שמתי כבר בתיק" .הוא סגר את התיק ויצא מהחדר לסלון
"טוב ,מאור מגיע בעוד שתי דקות עם אבא שלו ,אז יאללה בלי יותר מדי דרמות,
תביאו חיבוקים ונסיים עם זה"" .אני אתגעגע אליך קוף קטן" .אמרה אחותו עדי
וחיבקה אותו חיבוק חזק .לאחר מכן אייל חיבק את אמו ,והיא החלה לדמוע" .זה
חזק ממני ,מצטערת" .התנצלה בחצי בכי-חצי צחוק" .זה בסדר אימא ,אל
תדאגי" .נשק לה וניסה להרגיע" .גג חצי שנה ואני פה .זה יעבור מהר ,מבטיח".
מאור צפר לו מהחנייה והוא יצא החוצה.
מאור ואייל הכירו בצבא .שניהם עברו יחד קורס קצינים.
אייל נולד באשקלון אך לאחר שאביו נהרג הוא ,אמו ואחותו עברו לראשון לציון,
לגור עם סבא וסבתא .את מאור הוא הכיר בקורס קצינים ,וגילה שגם הוא
מראשון לציון .תוך שבוע מהרגע שהכירו ,דיברו על כך שיטוסו ביחד להודו ותכננו
כל פרט בטיול .כשהשתחררו מהצבא ,עבדו יחד בפיצרייה ליד הבית ,הצליחו
לחסוך מספיק כסף וקנו כרטיס להודו .הם טיילו ביחד חודשיים באזור צפון הודו:
סיקים ,ג'אמו וקשמיר וכשהגיעו לדרמאסלה ,מאור פגש את דפנה .הם התאהבו,
ואייל מצא את עצמו מתפצל מהם וממשיך לבדו לכיוון הדרום.
***
אייל לא זכר דבר מאותה מסיבה על החוף של אנג'ונה .כשהתעורר ,ידיו היו
קשורות בחבל והוא שכב על מיטה ,אור לבן חזק סנוור אותו .הוא פקח את
41
העיניים לאט ,מנסה להתרגל לצריבה מהאור .הסתכל מסביבו אך לא הכיר את
החדר .המכשירים וחוט העירוי המחובר אל הווריד שלו הבהילו אותו ,הדבר
האחרון שהצליח להיזכר בו היה הקפה ששתה עם טל בבוקר .הוא לא הבין מדוע
ידיו קשורות וראה שהחבל ההדוק גרם לשפשוף על עורו" .היי? יש פה מישהו?
מה קורה פה?" רופא הודי נכנס אל תוך החדר ,אמר לו באנגלית "גו טו סליפ",
הזריק לו משהו אל תוך שקית העירוי .ואז הכל נהיה שחור.
כשאייל התעורר שוב ,אחותו עדי ישבה ליד מיטתו ודיברה אליו "היי מותק מה
קורה?" .היא הייתה מודאגת ,נראה שלא ישנה כל הטיסה .אך אייל לא שם לב
לכך ,הוא רק רצה שישחררו ממנו את החבל .אז עדי ניסתה שוב":משהו קרה לך
במסיבה איילי ,אתה שומע אותי?" מבטו לא היה אותו המבט .הוא הסתכל על
עדי ,הכיר אותה ,אך לא התעניין מה היא עושה שם .חום עטף את גופו ,הוא צעק
ונע במיטה מצד לצד ,ניסה לקום כשחבל לבן הידק אותו בחזרה אל המיטה.
"שחררו אותי! אתם נורמליים?" עדי הסתכלה על הרופא שעמד לידה ,ואז על
אייל והבינה ,שהוא כבר לא באמת רואה אותה.
כשהגיעו לשדה התעופה בן גוריון ,חיכה להם אמבולנס שלקח אותם לבת-ים.
כשחנו בחנייה של אברבנאל ,במחלקה של אשפוזית ארצית ,אייל התעורר ,לא
הבין היכן הוא נמצא .את אימא שלו ואת עדי זיהה .אך חשב שהוא עדיין בהודו
ושהן הצטרפו אליו .הרופא שקיבל את אייל ניסה להסביר לו מה קרה ,אך ללא
הצלחה .הרופא ביקש מהאחות לקחת אותו לחדר צדדי לאחר שעשה לו מספר
בדיקות" .זה יעבור לו דוקטור? מה אפשר לעשות?" אמרה שרה בדאגה " .זאת
לא פעם ראשונה שנתקלנו במקרה כמו של אייל .בבדיקות הדם שלקחו ממנו
בהודו מצאו אל .אס .די ,זה משפיע על כל בן אדם בצורה אחרת .הסם הזה לצערי
יכול לעורר סימפטומים פסיכוטיים" "יש לזה טיפול נכון דוקטור? הבן שלי יהיה
בסדר?" שאלה שרה ,בציפייה לקבל תשובה חיובית" .אנחנו נשאיר אותו פה
במחלקה וננסה לראות איך אפשר לעזור לו .חשוב לי שתבינו ,בדרך כלל לאחר
התקף פסיכוטי מתפרצת מחלת נפש .אבל רק אחרי כל הבדיקות ,נוכל לקבל
תשובות ברורות".
עברו שבועיים ומצבו של אייל החמיר .הוא סבל מהתקפים בכל לילה ובקושי ישן.
הוא ירד שבעה קילוגרמים ומתחת לעיניו היו שקיות שחורות .זריקות ההרגעה
הרבות שהזריקו לו החלישו את גופו .בכל פעם שלא זיהה דבר מהנוף סביבו:
החדרים ,הריחות ,האנשים ,האמין שחטפו אותו ואיים":כולם ישלמו על כך ".אייל
לא שמע לרופאים וגם לא לאחותו ולאמו שבאו לבקר אותו בכל יום ,הוא היה
מנותק .לאחר חודש אשפוז ,המליץ הרופא על העברתו ל"כפר איזון" .שם יוכלו
לנסות ,באמצעות טיפולים קבוצתיים של צעירים נוספים שנפגעו מסמים ,לעודד
42
אותו להחלים .אייל שהה ארבעה חודשים בכפר איזון .אך דבר לא עזר ,הוא
השתנה לגמרי ,התבודד והאמין שכל הסביבה מאיימת עליו .בכל פעם
שמאושפזים אחרים פנו אליו ,בכוונה להתיידד עמו ,ירק עליהם ושרט אותם.
הרופאים הגיעו למסקנה שיש לבודד אותו בתא נפרד ,שם צילמו ועקבו אחריו 24
שעות ביממה .רוב השעות בילה אייל על המיטה בישיבה ,לא זכר אפילו את ריח
הקפה ,הוא נע קדימה ואחורה ומלמל לעצמו מילים :פה -צריך – אני – אבא.
הרופאים קישרו את התפרצות מחלת הנפש ואת התקפי הפסיכוזה למות אביו.
לאחר ארבעה חודשים בהם מצבו לא השתפר ,הוחלט לשחרר את אייל לביתו.
***
זה קרה כשהיה בן .14שנה לאחר שחגג בר מצווה .אביו ,ירון ,שהיה איש קבע
בצנחנים ,נהרג בתאונת דרכים .אייל היה בשיעור אנגלית כשלפתע אחותו עדי
פתחה את דלת הכיתה .אייל ניגש אליה ושאל בפחד "מה קרה?" אבל היא לא
הצליחה לענות לו ,רק גררה אותו אחריה מחוץ לבית הספר .כשעלו לאוטו שלה
היא חיבקה אותו ומיד התחילה לבכות .היא התאמנה כל הדרך איך תבשר לו את
החדשות הרעות ,איך אומרים דבר כזה לאח קטן .כשהגיע הרגע זה פשוט נפלט
לה ,בלי ריכוך ובלי מחשבות" :אבא עבר תאונה" .את יתר המשפט היא לא
הצליחה להשלים .אייל לא בכה ,רק הסתכל על החלון מבעד לכתפה של עדי
שחיבקה אותו .הוא שמע את הצלצול שמכריז על הפסקת עשר וראה איך כל
הילדים יוצאים לדשא ,משחקים בכדורגל ובגומי ,ואוכלים את הכריכים שהכינו
להם הוריהם.
כשאייל התגייס היה לו ברור שיהיה קצין בצנחנים ,כמו אביו .הוא לא הרבה לדבר
עליו ,או על מותו ,אך בכל פעם שהזכירו אותו ,הרגיש כאילו מישהו בעט לו בחזה.
חנק התפשט לאורך כל הגרון שלו ,ועלה עד שהגיע לעיניים – שם זה נפסק .הוא
לא בכה בהלוויה ,גם לא בשבעה וגם לא כשעלה לקבר .לכן ,כששרה שמעה את
אייל מדבר אל אביו לאחר ששוחרר מהאשפוז ,היא לא ידעה איך להגיב לכך.
הרופאים אמרו לה להיות סבלנית ולהשגיח עליו.
כשאייל שוחרר לביתו ,התמודד עם גורם נוסף – משה ,בן הזוג של אמו .הם יצאו
יחד שנה וכשאייל טייל בהודו ,הם עברו לגור יחד .אייל לא אהב את משה גם לפני
שטס ,ואחרי שחזר ,היה יורק ומקלל אותו בכל פעם שנתקל בו .בשנים
הראשונות ,משה ושרה ניסו בכל כוחם להסתדר עם אייל ,אך מצבו רק הלך
והתדרדר .בכל ערב היה תופס טרמפים למסיבות בדרום תל אביב ,וחוזר הביתה
לפנות בוקר ,מסומם ומסריח מאלכוהול .שרה לא נתנה לו כסף ,מכיוון שידעה
שיבזבז אותו על סמים .לכן אייל קיבץ נדבות עם נרקומנים והומלסים ברחובות.
43
עשרות פעמים שוטרים העירו את שרה לפנות בוקר כשדפקו על דלת ביתה,
לאחר שמצאו את אייל חסר הכרה בסמטאות.
אייל פגש את לולה ,תמיר לשעבר ,באחת המסיבות בתל אביב .לולה הכירה לו
את הקהילה הגאה וכמוה ,גם הוא אימץ לעצמו זהות טרנסג'נדרית .תחילה שינה
את שמו ל"מוניקה" ,והתחיל לדבר בלשון נקבה .אחר כך האריך את שערו עד
שהגיע לכתפיים .כשמצא במכולות הבגדים המשומשים שמלה או חולצה
מנצנצת ,מיד אימץ אותן לעצמו .בהמשך גם נעל נעלי פלטפורמה גבוהות ואף
שינה את דרך הדיבור שלו ואת שפת גופו לנשיים יותר.
לאחר שאימץ את תדמיתו הנשית ,אייל הצהיר שהוא המשיח .בכל טקס או
אירוע בעיר ,היה מגיע לפארקים וצועק בקול שהוא אלוהים ושהגאולה בידיו.
הוא הזכיר אירועים שלטענתו אחראי אליהם ,כמו השואה והודיע "זה כלום
לעומת מה שאני מסוגל לעשות לעם שלנו" .אנשים נרתעו ממנו .ילדים קטנים
פחדו להתקרב אליו מכיוון שפניו ורגליו הרזות דימו אותו למעין שלד מהלך ,וגופו
הדיף ריח רע של אלכוהול ולכלוך .כולם הכירו אותו ,אך הוא לא הכיר ולא זכר
איש .מבוגרים לא לקחו אותו ברצינות והתייחסו אליו כאל "המשוגע וההומו" של
העיר .ובני נוער שנתקלו בו היו צוחקים עליו ומקללים אותו.
ככל שהמצב החמיר ,שרה חשה יותר בושה ומבוכה מעצם היותו בנה .למכרים
חדשים שפגשה ,לא סיפרה שיש לה בן ,אלא רק בת .ולאלה שהכירו את אייל,
סיפרה שהיא כבר לא בקשר אתו .אחותו עדי התחתנה והקימה משפחה בעיר
אחרת ,לילדיה היא לא הכירה את אייל מעולם .שרה ומשה הסכימו לשכן את
אייל בחדר קטן בביתם ,אך הוא לא בא במגע עם חדרים אחרים בבית וגם לא
איתם .היא לא נתנה לו מפתח ,ורק אם מישהו מהם היה בבית ,הוא יכול היה
להיכנס לחדר שלו .פעמים רבות אייל הגיע בשעות מאוחרות הביתה ,ושרה
ומשה לא פתחו לו את הדלת ,לכן הוא התחיל לישון על ספסלים ברחובות העיר.
***
בכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ,היה מגיע אייל אל רחבת המועצה של העיר,
שם התקיים הטקס השנתי .כשהיה נעמד בין ההמון וצופה על תלמידי כיתה ו'
של בית הספר היסודי מציגים את שמות הנופלים ,היה נזכר בילדותו ,בטקסים
בבית הספר היסודי באשקלון ,כשאמו הייתה מכינה לו ערב לפני מכנסיים
כחולים ומגהצת לו את חולצת החג הלבנה המכופתרת .אביו הסביר לו בכל שנה
את חשיבות היום הזה ואת הכבוד שיש לתת לנופלים .גם שנים אחרי ,עם חולצה
צהובה ומלוכלכת ,עמד אייל ונתן כבוד לאותו היום ולאותם חיילים .כשאחד
הילדים עלה לשיר את "התקווה" ,כל הקהל עמד על רגליו.
44
אייל הזיז את פיו ,אך לא יצא ממנו קול ,גרונו היה חנוק .הוא חשב על אביו ובכה.
זהבה פגשה לראשונה את אייל כשעשתה פטרול במשמרת שלה באחד הגנים
בעיר לפנות בוקר .הוא שכב על ספסל ומתחתיו נעלי הפלטפורמה הלבנות שלו.
ידיו היו שמוטות לצדדים ,והלק האדום שהיה מרוח על ציפורניו זהר באור פנס
הרחוב .זהבה הייתה בטוחה שמדובר באישה ,אך ככל שהתקרבה אליו ,זיהתה
את הזיפים על פניו .היא העירה אותו ולקחה אותו לתחנת המשטרה .היא שמעה
משאר השוטרים את הסיפור שלו ,הם כינו אותו משוגע ,חולה נפש ואמרו
שמשהו נדפק אצלו בקופסא .כשהסתכלה על חפציו האישיים ,ראתה שיש לו
שקית ניילון ובתוכה מזרק ,צינור וצנצנת עם דם .כששאלה את אייל מה הוא
עושה עם זה ,הסביר שמצא חיות דרוסות ברחוב ולקח להן את הדם" .אני
אלוהים והחלטתי שהן צריכות למות ,אז הדם שלהן צריך לחזור אליי".
זהבה הבינה שאת הדם הזה הוא מזריק לתוך הוורידים שלו כתחליף לסם שאין
לו כסף לקנות .הוא סיפר לה שאימא שלו לא מכניסה אותו לבית בלילות ,ועל
החדר הקטן בו הוא ישן לפעמים .הוא סיפר לה שאסור לצאת מהחדר ,רק
לשירותים וחזרה לתוכו .היא נתנה לו את מספר הטלפון האישי שלה וביקשה
שבכל פעם שאמו לא פותחת לו את הדלת שיצור אתה קשר .היא שיכנה אותו
בכל פעם שיכלה במעונות ודאגה לו לארוחות חמות.
***
צלצול הטלפון העיר את אייל .זאת הייתה זהבה" .בוקר טוב אייל ,אתה צריך
לפנות את החדר עד שמונה ,אני מקווה בשבילך שלא שברת כלום ושלא הכנסת
אף אחד לחדר .לך הביתה ,אני אבוא בערב לראות שאתה בסדר"" .אל תדאגי
כפרה ,הכל מעולה .ביי נשמה" ,הוא ניתק את השיחה ,לבש את מכנסי העור שלו,
סרק את שערו ונעל את נעלי העקב האדומות שמצא באחת המכולות .אחר כך
ניגש למראה והחל להתאפר באיפור שלקח פעם מחדרה של אמו .קו העיפרון
השחור שצייר תחת עיניו היה עקום ,וכמות הצללית הכחולה שמרח על עפעפיו,
לא הייתה שווה בין שתי העיניים .הוא דחס את חפציו האישיים שהסתכמו בנייר
גלגול ,מוצרי איפור ,שקית עם צמחים ובקבוק עם דם בתוכו ,לתוך תיק מתפרק,
יצא מהחדר וירד במדרגות.
"היי יפה כפרה מה נשמע?" פנה אל האישה המבוגרת בקבלה "מקווה שהפעם
לא עשית לי בלגאן בחדר אייל ".אמרה בכעס .אייל חייך אליה ואמר "לאלוהים לא
מדברים ככה .את עוד תקבלי עונש" ויצא מהבניין .הוא הלך ברחוב עד שהגיע
לתחנה המרכזית של ראשון לציון ,התיישב על הרצפה והשעין את ראשו על קיר
המבנה .בצד ימין הוא ראה את השלט "פתוח" אבל ידע שלא בשבילו .אם ינסה
45
להיכנס ,המנהל שוב יאיים עליו עם מטאטא ויסלק אותו מהמקום .פעם זה היה
המקום האהוב עליו ,לכן נהג לשבת שם כל יום ,הכי קרוב לדלת ההזזה של בית
הקפה .כדי שבכל פעם שמישהו יכנס ,הדלת הנפתחת תוציא עמה משב ריח של
קפה שכל כך אהב .
46
לאמא וסבא שלי,
תודה על הזכות לנווט את דרכי דרך שבילי חייכם.
אתם מודל לחיקוי עבורי.
בשביל החיים | יובל דולב
כאשר שבה הביתה ,מותשת מיומה הארוך בעיר הקודש הצפופה ,ראתה
את כל משפחתה יושבת בסלון .מיד הבינה שמשהו לא בסדר .אפילו
דודתה ,אחות של אביה ,ישבה שם .והיא ואמה כלל לא מדברות ,אז מדוע
היא שם?
באותו הבוקר ענת יצאה להשתלמות .היא נפרדה לשלום מאמה ,ג'נט,
צעדה ברגל לכיוון התחנה המרכזית בראשון לציון ולקחה אוטובוס
לירושלים .היא תפסה ספסל יחיד פנוי באוטובוס הצפוף ונסעה כשעה
וחצי .כשהגיעה לתחנה המרכזית בירושלים ,לקחה אוטובוס נוסף אל מחנה
שנלר ,שבו התקיים יום עיון גדול לכל משקיות הת"ש .היא עברה מהרצאה
להרצאה ,וכתבה נקודות וכללים שונים :חוקי תשמ"ש ,טפסי העברה
מבסיס לבסיס ,זכויות חיילים בודדים ,חוקי שלישות ראשית ,תלושי שכר,
כיצד לערוך ביקורי בתים ,ללוות את החייל ומשפחתו ועוד .באותה תקופה
הייתה עלייה גדולה מגרוזיה ומרוסיה .הרבה חיילים בודדים ומשפחות
נזקקו לתמיכה מהצבא ,ולכן היה לה חשוב לדעת את כל הפרטים לעומק.
יום ההשתלמות הארוך הסתיים בשלוש בצהריים והיא לקחה אוטובוס
חזרה אל התחנה המרכזית .כשהגיעה ,הריחה מן הדוכן בתחנה ריח
שווארמה חזק .דבר מוזר קרה ,עוד לפני שהספיקה לעצור ולחשוב ,כבר
ניגשה לדלפק וביקשה מנה .התחשק לה לאכול שווארמה למרות ששנים
עברו מאז אותו יום ,כשהייתה בת עשר ,שאחריו לא נגעה עוד בבשר.
מאותו היום שבו ריח הבשר התחיל להגעיל אותה ,וכך גם המחשבה על
אכילתו.
כשהייתה בכיתה ג' ,עברה משפחתה מנס ציונה לראשון לציון
וההתאקלמות הייתה לה קשה .בבית הספר הקודם היא הייתה מצטיינת
בכיתתה ואילו בבית הספר החדש ,רמת החומר הנלמד הייתה גבוהה יותר
וענת הרגישה שהיא מפגרת אחרי כולם .הם כבר למדו עם המחברת "תמר
עץ הדר" וידעו את לוח הכפל עד מאה ,בעוד שבבית ספרה הקודם הם
הספיקו ללמוד רק עד עשר.
47
בתקופת המעבר היא רצתה חיית מחמד אך הוריה לא הסכימו .לכן סבא
שלה ,על מנת לשמח אותה ,הביא לה אפרוח .היא שמחה וגידלה אותו
בקופסת נעליים במרפסת שבביתה .לאט לאט הפך האפרוח לפרגית קטנה
עם כרבולת ,ולא היה אפשר עוד להסתובב איתה ברחובות ראשון .לכן היא
החזירה אותה לבית סבה וסבתה ובכל פעם שהגיעה לביקור ,הייתה
שורקת לפרגית שבאה אליה בריצה ויחד הן היו משחקות .יום אחד היא
הגיעה עם אמה ,שרקה לפרגית והפרגית לא באה .היא ניסתה שוב ושוב
לשרוק לה ,יותר ויותר חזק ,אך ללא הואיל .היא החלה לחפש ,נכנסה
הביתה ושאלה את סבתה איפה היא ,מדוע היא לא באה אליה? סבתה
ענתה לה שמדי פעם היא הולכת לשכנים וייתכן כי היא שם .אז היא הלכה
וחיפשה אותה בין עצי העינב והשסק ,שרקה ושרקה עד שאמה וסבתה
קראו לה לאכול ארוחת צהריים.
היא התיישבה ליד השולחן ומן המטבח עלה ריח של מרק .סבתה הגישה
לה קערת מרק עוף ותוך כדי אכילה ,היא חשה בדבר מוזר .המבטים של
אמא וסבתא שלה סימנו לה שמשהו לא בסדר .ענת הבינה .היא אכלה את
הפרגית שלה .היא רצה בבכי לשירותים והקיאה ,נסערת ,התחילה לצעוק
על אמה וסבתה והן ניסו להרגיע אותה ,אך ענת לא הייתה מוכנה לשמוע.
הן ניסו ולהסביר לה שזו דרך הטבע ,הרי גם בפסח סבה היה שוחט כבש
לאחר שכל השבוע הייתה משחקת איתו בחצר .זו הייתה התרבות
הדתית-עיראקית ,לפיה החיה לוקחת את חטאיך ואתה מעלה אותה כפרה.
מאותו היום היא הפכה צמחונית ,עד אותו הרגע בתחנה המרכזית .היא
התקרבה אל עבר הדוכן ומבלי לחשוב יותר מדי קנתה לה מנת פיתה עם
שווארמה .באוטובוס חזרה מירושלים הביתה ,היא אכלה את השווארמה
תוך שהיא מביטה מהחלון בעננים האפורים של פברואר שמכסים את
השמים .כאשר הגיעה אל התחנה המרכזית בראשון ,היא צעדה ברגל עד
לביתה ,בדרך חלפה על פני שדרת העצים האהובה עליה ,עצרה להביט
בשתי ציפורים שרבו ביניהן על חתיכת לחם קטנה ,קטפה לימון מהעץ של
השכנים והתענגה על ריחו .תמיד אהבה לעצור וליהנות מהטבע .בין השאר
היא גם חלפה על לוח המודעות השכונתי ,אך לא נתנה דעתה למודעות
האבל שהיו תלויות שם.
באותו הבוקר הלכה ג'נט לפתוח את החנות שלה לעבודות יד מרקמות
וצמר .ג'נט הגיעה לחנות ,סידרה מעט והניחה על הדלפק את המחברת
שלה .במחברת זו הייתה רושמת חובות של אנשים שהגיעו לחנות ורצו
לקנות דבר מה ,אך לא היה להם די כסף" .זה בסדר ,תיקח וארשום
48
במחברת" ,הייתה אומרת ,אך מעולם לא חזרה לדרוש את כספה .היא
הרגישה ששורף לה מעט בחזה וביקשה מהעוזרת שלה שתלך להביא לה
משהו לאכול כי יש לה צרבת .כאשר שבה העוזרת לחנות עם מגש הפיצה,
ראתה את ג'נט שוכבת בפינה כשספק דברי הצמר לצידה ,מנסה לעזור לה.
העוזרת המודאגת הניחה את הפיצה על הדלפק וניגשה אליהם ,היא ראתה
איך ג'נט מחווירה אל מול בדי הרקמה והצמר הצבעוניים שמילאו את
החדר .ג'נט אמרה שיש לה לחץ בחזה ושהיא חושבת שמוטב שתלך לקופת
החולים .איש לא חשב לעצור אותה מללכת לבד ,או להזמין בעבורה
אמבולנס .היא הלכה כקילומטר וחצי עד לקופת החולים ,עלתה במדרגות
וברגע שהגיעה לחדר האחיות ,התמוטטה .בגיל 46בלבד היא הלכה
לעולמה.
ענת עשתה עוד צעד אל עבר הסלון עמוס האנשים ,הבחינה באורלי אחותה
הגדולה שרועה בבכי על השטיח ,וטובה חברתה יושבת לידה ומלטפת
אותה .היא עמדה ,התבוננה בכולם ,הורידה את הכומתה ואת תיקה הגדול
הניחה על שולחן .לפני שהספיקה לפצות פה ניגשה אליה אחת מדודותיה
ואמרה לה בשקט "ענת ,ג'נט לא מרגישה טוב" .היא לא הבינה מה קרה ,לא
היה שום סימן מקדים .בן דודה שמע זאת ולא יכול היה שלא להתערב "מה
את מבלבלת לה את המוח? ענת אמא שלך נפטרה" .היא שתקה .לא שאלה
דבר .הביטה באביה וראתה שהוא מתקשה לעמוד על רגליו .ענת הרגישה
בחילה .בלי לומר מילה לאיש היא נכנסה למקלחת והקיאה .היא שטפה
פנים ויצאה אל הסלון.
מכיוון שהיחסים בין המשפחות לא היו קלים ,משפחתה של אמה האשימה
את אביה במותה .במהלך ההלוויה ,בעודה מתמודדת עם אובדן אמה,
נאלצה להתמודד גם עם צעקות וריבים מעל קברה .המשפחה של אמה
הטיחה האשמות באביה ומשפחתו תקפה אותם בחזרה .אחיותיה שתקו,
אך היא לא .ענת התפרצה ודרשה שישתקו ,לא הסכימה שיטיחו באביה
דברים קשים כאלה .תמיד ניסתה לגשר ולפשר .במהלך השבעה נאמרו
אמירות קשות של צער וכאב ,אף אחד לא ידע כיצד להתמודד עם האובדן
הפתאומי הזה .בסוף השבעה היא חזרה לכלא 4שם שירתה ,וכאשר לבשה
את המדים שבבוקר ההשתלמות נסגרו עליה בקושי ,הרגישה כיצד הם
נופלים ממנה .בשבוע אחד היא ירדה כמעט עשרה קילו.
הימים לאחר מכן לא היו קלים .רמית אחותה הקטנה הייתה בת ,13בדיוק
עלתה לכיתה ח' .אורלי אחותה הבכורה ששירתה בוינגייט בצבא קבע ,גרה
בנתניה ולכן לא הייתה בבית .אביה יצחק לקח תפקוד מלא על הבית .הוא
49
היה מבשל ,עושה קניות ,ודואג לכל .היא שמחה שהיא משרתת קרוב
לביתה ויכולה לחזור כל ערב .היא לקחה אחריות על רמית ,דאגה לה כמו
אמא .הייתה מסתובבת בעיר וקונה לה ממשכורתה הצבאית טרנינגים
צבעוניים וחמים מפוטר כדי שיהיה לה נעים ,וכל לילה לפני השינה הייתה
יושבת לידה ומלטפת את ראשה.
***
שוכב על הכורסה הנפתחת שבסלון ביתו ,מחובר למכשיר חמצן ,הוא מביט
בנו במבט מתנצל" .אבא תראה מי באו לבקר אותך" ,אמא שלי אומרת לו.
אני ניגשת לחבק אותו ואחרי גם אחיותיי ואחי .הבעה של אושר שטוף
בצער וכאב מציפה את פניו .הוא מתרגש לראות את אחי במדים .סבא שלי
החזק שכל שבת מנפנף לנו על המנגל פתאום שוכב מולי חסר אונים.
שנת 1933הייתה שנת מפנה ביחס אל היהודים בעיראק .המלך גאזי עלה
לשלטון ומעמד היהודים הורע .בממלכה החלה תעמולה אנטישמית
ואנטי-ציונית של הנאצים ושל המופתי של ירושלים .שנה קודם לכן הוא
נולד למשפחה יהודית .הוא לא הכיר דבר אחר מלבד היותו יהודי בחברה
אנטישמית .הוא נזכר כיצד היה רואה חבורות עוברות ברחוב ומסמנות
חנויות של יהודים באיקסים .כיצד היה מתבונן בהם בשקט ובתוכו ידע,
גורל העסק נחרץ .אם לבעל המקום יהיה מזל ,הלילה לא יקרה כלום ,אך
את הלילה הבא הוא כבר לא ישרוד .הערבים היו מסתובבים בלילות וכאשר
היו מבחינים בחנות מסומנת היו פורצים אליה ,גונבים את סחורתה
ושוברים את השאר ,מחריבים את המקום לחלוטין.
הוא כעס .לא הצליח להבין ,למה? למה הם שופטים אותו על לא עוול בכפו?
למה הם פוסלים את אחיו רק בשל גזעם? הוא רצה לרוץ לעצור אותם,
לצעוק עליהם שזה לא מוסרי ,שהם פוגעים באדם שרק מנסה להתפרנס
בכבוד .הוא רצה להרביץ להם ,לפגוע בהם חזרה .אך תמיד היה קופא
במקומו וממשיך להתבונן באיקסים שרק הלכו והתווספו .ככל שגדל ,היחס
ליהודי עיראק רק הלך והחמיר .בחג השבועות בשנת ,1941בעודו בן תשע,
התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד" ,בפוגרום נרצחו
יהודים רבים ,אלפים נפצעו וילדים הפכו ליתומים .מאותו הרגע המצב רק
הדרדר ,הוא חי בפחד יומיומי אבל נשבע להיות חזק בשביל חמשת אחיו.
יום אחד ,כאשר היה בן ,17חבורה של נערים עיראקים חיכו לו ולחבריו
מחוץ לבית הספר ותקפו אותם באלימות .הם קיללו ,הטיחו אותם ברצפה
ובעטו בהם .הוא נפצע ,אך ידע שאם ינסה להחזיר המצב רק יחמיר .פתאום
50
קלט את אחד הנערים שולף סכין מכיסו ומניף אותו לעבר חברו ,הוא
הספיק להתנפל על הנער וכך מנע את הפגיעה .החל להתפתח עימות בינו
לבין הנער העיראקי ,הוא צעק לחבריו שיברחו ובעודו מנסה להרחיק מגופו
את הסכין ,ראה מברג זרוק על האדמה .הוא לקח את המברג ,שרט את
הנער שתקף אותו ובשארית כוחותיו ברח לביתו .מלבד כרזות אנטישמיות
עליהן חלף בדרך ,הוא לא זכר הרבה מן הריצה הביתה ,הוא רק זכר שהגיע
מתנשף ורועד וסיפר להוריו מה קרה .הוא לא האמין שיינצל .הוריו הבינו
שהמצב לא יכול להימשך כך וברור כי חבורה הנערים תחזור לנקום .לכן כבר
באותו שבוע ,הם הבריחו אותו לישראל.
"קדימה בחור! לרדת מהאנייה" .הקריאה הזו סדקה את רחש הגלים לו
האזין ,תוך שהוא בוהה בהם כאילו מתארים את הסערה המתחוללת בתוכו.
מפוחד ומבולבל הוא צעד לאורך הרציף כשלפניו טור ארוך של אנשים
ובשני צדדיו מחסנים ששימשו לאחסנה ופריקה של מטענים .הוא ניסה
להצטרף לקבוצת אנשים שצעדה בקרבתו מפני שלא ידע לאן עליו ללכת או
מה עליו לעשות .הוא ניסה להקשיב לשיחות ולזהות מהמבטים ,האם כולם
חוששים כמוהו? או שאולי עליו להיות שמח כי הגיע לארץ ישראל? אך
הניסיונות הללו רק בלבלו אותו יותר .זוג צעירים עם תינוק נראו לו
מתרגשים ושמחים ,בעוד שלידם בחורה צעירה שאחזה ביד של קשיש,
שלחה מבטים מבוהלים לכל עבר .מאחוריו צעד אדם מבוגר שלא הפסיק
למלמל משפטים שלא הבין ,ולידו אישה שהייתה אדישה אליו.
הוא נשלח אל עבר אוהל מאולתר בו ישבו ארבעה פקידים שהנפיקו
תעודות אזרח לעולים .הוא נדרש לענות על מספר שאלות וכאשר נשאל
מהו שם משפחתו ,במקום לענות "עזרא" ,השיב מבלבול את שם סבו
יחזקאל וכך נרשם בתעודה .משם הוא נשלח ל"שער העלייה" שהיה יישוב
קליטה במערב חיפה ,ושימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל
חיפה .יצחק העביר שם ימים ולילות על מיטת ברזל ומזרן קש ,בהמתנה
להוריו שיעלו ארצה .אחותו ,שעלתה כשנתיים לפניו ,הייתה מגיעה מדי
פעם לעודד אותו ולהביא לו שוקולדים שבשבילו ,היו אז כמו יהלומים.
כשהוריו ואחיו עלו ארצה ,הם עברו יחד למעברה בנס ציונה .יצחק ניסה
למצוא עבודה על מנת לעזור להוריו ,אך צבע עורו הכהה הקשה עליו.
אחותו הייתה מיודדת עם משפחה של אשכנזים ,להם היו הקשרים הנכונים
באותה תקופה ,וכך היא סידרה לו עבודה בטיח .הוא עבד בקבוצת "סולל
בונה" ,התחבר עם העובדים והשתלב בסביבתם.
51
בעודו צועד לעבר המכולה ,למלא טיח בדלי ,הוא נתקל באחראי העבודה
שהיה אמור לתת לעובדים את שכרם .יצחק ביקש את המשכורת והאחראי
קרא למנהל הראשי .המנהל ,שתיאר לעצמו שיצחק אינו דובר יידיש בשל
צבע עורו ,אמר לאחראי העבודה "תגיד לו שאנחנו לא יכולים לתת להם
היום ,ניתן להם פעם הבאה .את הכסף שלהם אני מעדיף לתת לנגרים
האשכנזים ולא לשחורים האלה" .יצחק התעלם .כאשר האחראי כינס את
העובדים ואמר להם שלצערו גם הפעם לא יוכלו לקבל משכורת ,יצחק
התפרץ ואמר "או שאתם מביאים לנו היום את הכסף או שכולנו לוקחים את
הכלים והולכים" ,האחראי שלא הבין מדוע יצחק מגיב כך ניסה להרגיע
אותו ,אך יצחק ענה לו ביידיש שהוא יודע שהם משקרים ושיש כסף ,פשוט
הוא לא מגיע אליהם .האחראי הנבוך נכנס לחדר המנהל ולאחר כמה דקות
יצא עם הצ'קים .כולם הריעו ליצחק ומינו אותו לראש הקבוצה שדואג
לצרכי העובדים.
באחד הימים ,לאחר שש שנים שעבד שם ,יצחק עשה את דרכו הקבועה
חזרה מהעבודה במשאית עם עוד כמה עובדים וחיילים .באמצע הדרך
המשאית התהפכה ,תאונה שגרמה למותו של חייל אחד ולפציעתו של
יצחק שלא אפשרה לו להמשיך לעבוד יותר בטיח .כמה ימים לאחר מכן,
הוא ראה שמחפשים עובד דובר יידיש בביטוח לאומי .יצחק ,שלמד את
השפה מחבריו לעבודה בטיח ,הגיש את מועמדותו .כאשר נכנס לחדר
המנהל לראיון עבודה הוא הביט בו במבט מוזר" .יש בעיה?" הוא שאל" .אני
מחפש דובר יידיש"" .אני יודע" ,הוא השיב .המנהל שלח לעברו מבט מזלזל
והצביע על ארץ המוצא בטופס שיצחק מילא .יצחק התעקש כי הוא דובר
יידיש והמנהל שלא השתכנע החליט לבחון אותו .הוא זרק ליצחק מספר
מילים ביידיש וביקש שיתרגם לו אותן .יצחק סירב" .אם אתה יודע יידיש
אתה חייב לדעת את המילים האלה" ,הוא אמר .יצחק שנעלב מחוסר אמונו
של המנהל ענה לו ביידיש "אתה צוחק עליי? דבר איתי במשפטים ארוכים,
תנהל איתי שיחה" .המנהל ההמום הגיב בצחוק מובך וקיבל אותו לעבודה,
שם התקדם ונשאר עד שיצא לפנסיה.
אני מביטה כיצד אמא שלי ,שהתייתמה מאמה כאשר הייתה רק בת ,19
סועדת את אביה בגיל 53בנאמנות ובכוח מעוררים הערצה .תוך שהיא
מלטפת את ראשו ביד אחת ומפוררת לו עוגייה בידה השנייה ,הוא נזכר
בילד שהיה ,שכל כך פחד ,אבל נשבע להיות חזק בשביל אחיו .ושוב ,הוא
פוחד אבל מנסה בכל כוחותיו להיות חזק בשביל אחיו ,בנותיו ונכדיו
שיושבים מולו" .אבא אתה זוכר שסיפרתי לך שיובל כותבת ביוגרפיה? רוצה
52
לספר לה קצת?" ראיתי כמה שהוא רוצה ,כמה חשוב לו לעזור לי ,ולספר
על עברו .אבל הוא כבר לא יכול היה .הוא נאבק בעצמו .אחזתי בידו
וליטפתי אותה "סבי ,זה בסדר ,לא צריך .אל תתאמץ" .הוא לא דיבר .ישבנו
כולנו ודיברנו בינינו ,חיכיתי שהוא ישתלב בשיחה אבל הוא המשיך לשתוק
ומדי פעם פקח את עיניו והביט בנו.
כל הזמן הזה היא לא זזה ממנו ,כיסתה אותו ,ניקתה את הפירורים ומרחה
לו שפתון על השפתיים .קולות הטלוויזיה מילאו את החדר ולרגע היה
נדמה לי שסבא ממלמל משהו" .אני מצטער"" .על מה אתה מצטער אבא?"
היא שאלה אותו ,אבל הוא רק הביט בה מבלי להשיב ,כאומר אתם יודעים
לבד על מה .אני ידעתי ,על כך שהוא כה חלש מולנו בעל כורחו ,על כך
שלמרות שכל כך נאחז בחיים וכל כך התאמץ ,לא הצליח לנצח את המחלה.
אבל גם אמא שלי ידעה בתוכה על מה הוא מצטער ,על כך שהוא משאיר
אותן לבד.
"אבא אהוב ויקר שלנו" ,רמית עומדת מול ארונו וקוראת מבעד לדמעות,
"מאיפה נתחיל לדבר בשבחך? מהיום שבו עלית ארצה למעברה ,נער צעיר
לבדך? לסחוב בצלים משדות בית עובד ,לטגן ולחשוב שזה המעדן
האולטימטיבי? כך היית .אנין טעם ,מדייק בבישוליך ומפליא בעשייתך .על
תהפוכות הגורל ,ההתמודדות והסבל המתמשך שפקדו אותך אין ברצוננו
להכביר מילים .זוכרות אבא שנשאר לצדינו כשהתייתמנו מאמנו ודאג לביתו
בצורה מעוררת הערצה מצד כל הבריות מסביב .דרך ארץ ,צדק חברתי,
היושר והאמת הפנימית שלך ,הם שעשו אותך למנהל מחלקת חקירות
נפלא בביטוח לאומי ,אוהב אדם ורודף צדק" .אני עומדת ליד אמי ומחבקת
אותה ,היא חזקה כמו תמיד ,מביטה ברמית במבט תומך ואוהב" .אנחנו
גאות בך אבא ,היית סבא נהדר .או כמו שהנכדים נוהגים לקרוא לך' ,סבי'.
'נפנוף נעים ושישליק טעים' .על צנצנות העמבות והריבות ,קופסאות
הקובות והעוגיות ,שקיות הממתקים שנים על גבי שנים בכל יום שבת לכל
נכד מהגדולים ועד הקטנות בלי לפספס אף פעם ,והדף קצר מלהכיל ,עוד
ידובר רבות .זכינו להיות איתך ,לחבק אותך ולכבד את רצונך בדרכך
האחרונה .תנוח אבא ,תנוח בשלום על משכבך .יהי זכרך ברוך".
53
)מימין לשמאל( יצחק וענת
)מימין לשמאל( יצחק וג#נט
)מימין לשמאל( יובל ויצחק
)מימין לשמאל( ג#נט ,ענת ,רמית ,אורלי ויצחק
)מימין לשמאל( יצחק ,אורלי ,אסף ,ענת ורמית
סבא :מערכה אחרונה | צופית אדרי
צפירת מכונית הדהדה בין הבניינים .ריצ'ארד דיק האס התעורר על הכורסא
הכחולה ברוגז קל ,הטלוויזיה הבהבה על עדשות משקפיו השמוטות במורד
אפו .הוא ניסה להתיישב ,אך מאז הניתוח הבטן התחתונה כאבה לו וגם הגב
הקשה על תנועתו .הוא נאנח והרפה .סידר את משקפיו כשצפירה נוספת
הטרידה את מנוחתו "רק הוא יכול לעשות כזה רעש כשהוא מגיע" חשב
לעצמו.
כשנשמעה הדפיקה בדלת ,הוא לא טרח לענות או למהר אליה .רק המשיך
ללגום בשאננות שמנת רותחת עם תמצית דבש שהשרה בגרגירי וניל.
ריצ'ארד התקדם לכיוון הכניסה ואז נעצר "אני יודע שאתה עומד שם דיקי,
בבקשה תפתח לי" שמע את קול אחיו .הוא קרא לו דיקי ,כמה מעצבן .הוא
פתח את המנעול העליון וסובב את המפתח ,נעמד ליד הארון בכניסה ולגם
לגימה איטית נוספת .פתח את הדלת ,הסתיר את החיוך ואמר" :למה אתה
מחכה? היכנס כבר".
פטר הסתכל על אחיו הקטן ולא הצליח לחייך .הוא ניסה לומר את שמו,
אבל יצא לו רק "די "..חלוש .ריצ'ארד הסתכל על פטר במבט עייף ושתק,
הוא לא התכוון להתעניין בשלומו .הוא הסתובב ,צעד באיטיות אל עבר
השולחן הכהה שהואר במנורת שולחן גדולה מעץ והתיישב על הכיסא
הנוקשה.
פטר התבונן בו כשהלך והרגיש שהאדם הזה לא מזכיר את הילד השובב
שהיה .אפילו לא את האיש הנמרץ והזועם שראה בו עד כה .עכשיו דיקי
שלו ,האהוב יותר ממנו ,הצוחק והחכם ,היה כבד .אז ,היה ריצ'רד פורק
מעליו את תסכולו ,חובט בו ללא הרף ,ומקלל בלי סוף את רזונו .כעת ,כמה
עשורים שלמים אחרי ,הוא נראה סובל ועם זאת חסין יותר .כאילו לא ראה
כלל את אחיו העומד חסר מילים ליד הדלת .פטר הכריח את עצמו להתגבר
על אופיו ולעשות את הצעד שלשמו טס מרחק רב של קילומטרים .הוא
הרים את כיסא העץ ומיקם אותו בעדינות לצד השולחן .נשם נשימה חדה
ואמר" :דיקי ,אני מצטער" .ריצ'ארד הגיב בצרידות חלשה אך בטוחה" :על
מה אתה מצטער?"
פטר הרכין את ראשו והתחיל לדבר .נראה היה שהתכונן לרגע הזה לא
מעט" :ריצ'ארד ,דיק .אני מרגיש שלא הייתי הוגן כלפייך .את השנים
האחרונות הצלחתי להעביר בלי להחליף איתך מילה"
55
"אתה רוצה להתנצל שרק עכשיו באת לבקר אותי?"
"רק עכשיו הבנתי כמה קשה המצב שלך".
"אז אתה לא מצטער שהתרחקנו לפני שנים ,אתה מפחד להישאר עם
ייסורי מצפון כשאני אמות".
"אני לא"-
"אתה לא חושב שההתנצלות הזאת מגיעה מאוחר מדי?"
"עוד לא מאוחר מדי דיקי ,אני באמת רוצה שתסלח לי"
"למה עכשיו? למה אכפת לך פתאום?"
"דיברתי עם חבר ,הוא אמר שאני חייב להתחנן על ברכיי לסליחתך".
עיניו החומות של ריצ'ארד נפערו בתדהמה .הוא הרגיש שידו רועדת ללא שליטה
וחיפש את כוס השמנת .הוא הרים אותה במהירות והתכוון לשפוך את תוכנה על
אחיו ,אך היא הייתה ריקה .הוא הניח אותה בזהירות והתעצבן עוד יותר על כך
שכמעט שבר חפץ יקר לליבו בגלל האח הטיפש הזה שלו" .מה לעזאזל אפשר
עוד להגיד?" חשב לעצמו "אני יכול לגרש אותו אל הרחוב .הו ,כן .להשאיר אותו
בשמש החמה להישרף ושיחזור את כל הדרך הביתה ברגל מצדי" .ריצ'ארד נהנה
להסתכל על פטר ולקלל בליבו כל חלק שיכול להינזק בגופו.
פטר הוציא אולר מכיס מכנסי הג'ינס שלו .הוא פתח להב חד וקיפל אותו
במיומנות כזאת שריצ'ארד נאלם והצליח לעקוב בעיניו רק אחר ידו השמאלית
של פטר .הוא הניח אותו על השולחן ואמר" :אימא נתנה לי את האולר הזה בחג
המולד ,כשהייתי בן ."13ריצ'ארד לא אמר דבר" .אתה זוכר? לך היא קנתה מעיל
פרווה לבן כמו שלג והיית מאושר .לא שמת לב שאני קיבלתי קופסא קטנה מעץ
שכלל לא הייתה עטופה" .ריצ'ארד הרים את עיניו וחקר את פניו של אחיו הגדול.
"אני זוכר את המעיל הלבן" ,אמר.
פטר שלף שוב את הלהב מתוך האולר ,הפעם ריצ'ארד לא הניד עפעף .הוא חשב
שעדיף למות מסכין מלמות במיטת חולה בלי יכולת לזוז .פטר קירב את הסכין
לעיניו של ריצ'ארד ,הטה את הלהב ימינה וחשב שראה חיוך מבליח על שפתיו
של אחיו הגוסס .אז אמר כמעט בלחש" ,ראה ,כתוב כאן 'שמור על עצמך' ומאחור
'אימא ואבא אוהבים אותך' בכתב מחובר .אני לא שמחתי בכלל ,חשבתי שמגיע
לי יותר מהאח הקטן והמפונק שלי".
"אימא נתנה לך אותו בחג המולד ההוא?"
"זה מה שזכרתי .יכול להיות שהיא לא הביאה לי אלא שאני לקחתי את הקופסא
שהייתה שם בעצמי .חשבתי שזה בשבילי ,והיא בטח לא רצתה לתקן אותי כדי
56
שלא אתבייש" .פטר נגע בידו של ריצ'ארד ,והניח בה את האולר" .תסתכל
מקרוב ",הוא אמר" .מעל החריטה האחורית"
"סתם ציור קטן ,בטח הסמל של החברה ",ריצ'ארד נאנח" .על זה כל
העניין?" הוא התכוון לדחוף את האולר חזרה לידיו של פטר ,אך פטר
המשיך להפציר בו.
"מה כתוב פה?" הוא התנשם ,והאור שצמצם את אישוניו הבליט את צבע
עיני התכלת המתכתיות שלו .ריצ'ארד התלבט עד שלבסוף אמר שנראה
כמו Lהפוכה.
"ומתי גילית שאימא יהודייה?" ,פטר שאל וחייך.
"אחרי שהיא מתה ",ריצ'ארד אמר "ומתי למדת לקרוא עברית?" שאל
ריצ'ארד המופתע את פטר ,שהרי מעולם הוא לא הזדהה לפני כן עם
יהדותו.
חיוכו של פטר הפך מריר ,והוא סובב את האולר "לא למדתי לקרוא עברית,
אני פשוט זוכר את השם שלך .זאת לא Lאלא ר' על שם ריצ'ארד ,זאת ד'
בשביל דיק ,וכאן ",הוא סובב שוב את האולר ,וריצ'ארד הצטרף" ,האות ה'
של האס".
"אז אתה אומר שהם לא קנו לך שום דבר?" ריצ'ארד לקח את האולר
והסתכל בו בחיבה" .ולכן קינאת בי ושנאת אותי כל כך?"
"לא ",פטר הביט בו בצמא אדיר להכרה "איך יכולתי לדעת שזאת קנאה?
חשבתי שמפנקים אותך כפי שלא פינקו אותי מעולם .זה נכון ,קיבלתי
מתנות .אבל לא כאלה .תמיד חיבקו ואהבו אותי ,אבל הרגשתי שאני לא
יכול להיות אהוב בידי שני ההורים באותו הזמן".
פטר נאנח .הוא קם ,הלך למטבח וחזר עם שתי כוסות זכוכית מלאות במים
ובתוכן צפו קוביות קרח קטנות .ריצ'ארד לקח כוס אחת והריח .היה למים
ריח מתוק .כנראה מסירופ האננס שהיה על השיש .הוא הניח אותה על
השולחן ושאל" ,אתה חושב שאבא שלך לא אהב אותך?"
פטר שתק ,ואחרי רגע שאל את ריצ'ארד למה הוא לא שותה.
"כבר אין לי מקום בקיבה ,ואני רעב .אם אשתה את המיץ לא אוכל לאכול.
או שאקיא .וזה קורה לי הרבה לאחרונה אז אני מעדיף לא לשתות".
"מה אתה רוצה לאכול?"
"גלידה".
57
פטר הלך למטבח וחזר עם גלידת שוקולד בראוניז" ,טעם טוב" הוא העיר
בנימה מתנגנת .ריצ'ארד חייך חיוך מלא שיניים "זה הדבר היחיד שנשאר לי
לבחור ,אז שיהיה טעים”.
פטר המשיך "אבא אהב אותי .אבל כשנולדת והוא אמר שהוא לא אבא שלך,
לא הבנתי איך הוא יכול לאהוב גם אותך .אימא כעסה עליו שאמר לי,
ואמרה שזה בכלל לא משנה .אני לא הבנתי מה זה אומר ואיך אפשר לבחור
לא להיות אבא של התינוק שנולד .הוא לקח אותי לסיבוב בבית החולים
ואמר לי' ,העניינים משתנים' ,הוא אמר שאני צריך להראות לאח הקטן שלי
איך הדברים עובדים במשפחה ,ולדאוג שאימא תהיה שמחה ולא תעזוב
אותנו .אני חזרתי לחדר ואמרתי שאני רוצה להכיר את אחי הקטן .הייתי בן
תשע ואתה בן יום ,וברגע שראיתי אותך הבנתי שאתה מוצלח יותר .היית
כהה .לא היו לך שום פיגמנטים חלשים ,והיית נראה כמו גור קואלה בלי
פרווה".
"אולי בגלל זה היא קנתה לי מעיל פרווה".
פטר חייך" ,אני בספק אם היא זכרה את זה ,היית בן ארבע עם המעיל
ההוא".
"אני מצטער לשמוע שחשבת שלא אוהבים אותך ,אבל התנהגת כמו חמור
משתולל ,לא היה אכפת לך שאני אחיך הקטן .תמיד אחים גדולים נכנסים
להלם כשנולד להם אח קטן".
"אתה היית כזה מעצבן במתיקות שלך ,ולמדת הכל כל כך מהר .ידעת לצייר
ולכתוב ,לרקוד ,לשחק עם חברים .ואני הייתי"-
"-פוזל .לזה התכוונת?"
"אה ,כן .רציתי להגיד עוף מוזר ,אבל בחדות אופיינית לך אתה מגדיר את זה
הכי טוב".
"אתה לימדת אותי איך מעליבים ונוגעים בנקודה הכי רגישה .אתה אמללת
אותי".
"אל תגזים ,הפסקתי בסוף".
"הפסקת? אתה לא הפסקת .אני הפסקתי אותך .זה היה בגיל 17
כשהתנפלתי עליך וכמעט שברתי לך את היד".
"אולי הבאתי לך את הסרטן בכבד מרוב תפילות שתמות"
"אני לא חושב שאלוהים מקשיב לתפילות שלך".
58
"אני מסכים איתך ,הגעתי עד לכאן בשביל ביף-בורגיניו ואלוהים לקח לך
את הקיבה אז אתה לא אוכל כלום .זה צדק? אני חושב שהכוונות שלו
הובהרו ,וכמו שאני מכיר אותך אתה יכול להסביר לו שזאת טעות לקיים
אדם בלי טעם לאכול והוא יקשיב לך .ממחר אלוהים פוקד על האוכל
להתפוגג בוושט".
"לצערי גם מהוושט הורידו שבעים אחוזים".
"אין אלוהים"
"כשאדבר אתו אגיד לו לצלצל אליך".
"אז אם הצלצול יהיה שיר של ג'יימס בראון אני אדע לענות".
"אתה מתכוון לשיר ' 'I feel goodנכון?" ריצ'ארד צחק.
הם עזרו אחד לשני לקום ולקחו את הכלים למטבח .פטר נעמד ליד הכיור
ופתח את הברז ,ריצ'ארד הוציא שני גזרים ויין לבן מהמקרר .הניח אותם על
השיש והביא סיר" .אני מכין לך ביף-בורגיניו .ידעתי שתבקש".
"אז קנית את הבשר והירקות בשבילי?"
"אל תגזים ,אני אוהב לראות אותם במקרר".
"עוד יש לך כוח לרדת ולעלות את כל המדרגות? בטח כאב לך נורא",
"קניתי גם בשבילי דברים .כמו השימורים המסריחים בטעם וניל ,דייסה
וגלידה .אני אוהב לרדת למטה ,לעלות למעלה זה לוקח יותר זמן".
"אתה רוצה שנטחן את הסיר בסוף שגם אתה תוכל לאכול?" שאל פטר,
והוציא את הבשר מהקערה על השולחן .הוא לא ידע מה לעשות אז הוא
פשוט החזיק אותו והסתובב לכיוון הסיר .ריצ'ארד אמר לו" ,תטגן אותו
קצת לפני שנשרה אותו ביין .ואז תוסיף גזר .ותעשה לי טובה ,אל תזכיר את
המילה 'לטחון' בהקשר של אוכל .מספיק גרוע לא לעכל שום דבר .אם אני
אהרוס גם את המראה של המאכלים האהובים עליי ,לא יישאר דבר ששווה
להתעורר בשבילו".
"או נזכרתי ".אמר פטר" .פר שלח איתי פתק שהוא מצא על השולחן".
"פר שלח לי פתק? הוא מתכתב איתי במייל כל שבוע ,למה הוא שלח
פתק?"
"זה לא פתק שהוא כתב .הוא מצא פתק שאתה כתבת לו ביום שרות שלך
נולדה".
"אני לא זוכר את זה".
59
פטר הניח את הסיר על הגז .הוא אחז בריצ'ארד מאחור ועזר לו ללכת אל
הכורסא הכחולה .ריצ'ארד ביקש את הפתק ונח תוך שהוא קורא אותו ונותן
הוראות לבישול .פטר נהנה מהריצות בין הכורסא לבין המטבח .הוא הרגיש
שהוא עושה משהו ,עוזר .נוכח במציאות שאח שלו חי בה .פתאום היה
שקט.
"ריצ'ארד?"
פטר עזב את כף העץ ורץ לסלון .דפיקות ליבו הרעישו באוזניו .הוא לא
שמע נחירות או חרחורים .הוא רק ראה את ריצ'ארד מחזיק את הפתק בידו.
דמעות כיסו את לחייו והרטיבו את שפמו וזקנו .פטר נשם נשימה עמוקה.
הוא עצם את עיניו ,והניח את ידו על חזהו וחיכה שהדפיקות יירגעו" .זה מה
שהיה חסר לי ,שיחשבו שמתת כשאני כאן" אמר לעצמו.
"ריצ'ארד הכל בסדר?" פטר הניח יד על כתפו של ריצ'ארד שהנהן בראשו
לאט" :אנחנו חייבים לנסוע לרות .היא כל כך תשמח לראות את המכתב
הזה".
**
איציק ,בעלה של רותי ,פתח את הדלת "שלום ,מה שלומך?" בחיוך גדול
החתן שלו ,הודי-תוניסאי כהה ושמן ,חיבק את ריצ'ארד וחילץ ממנו צחוק
כנה .הוא הוליך אותו לספה ודיבר עם פטר עד שרותי יצאה מהחדר .היא
חיבקה את פטר ונתנה לו נשיקה" .אחותי נעמי בדרך עם הילדים" ,אמרה
רותי ,התיישבה ליד אביה והחזיקה את ידו "היי אבא ,איך אתה מרגיש?"
הם התחבקו רגעים אחדים .איציק צעק" ,ילדים סבא ופטר כאן" ומיד
נשמעה צהלה מהחדר הקרוב .ראשונה יצאה בפריצת דלת איילת-חן בת
החמש עשרה" .סבא .איזה כיף שבאת" היא מיד התכופפה אליו והצחיקה
אותו בריצה שלה .אחריה הגיעו נועם ובעז ,ברעש אופייני לבנים אחרי
משחק מחשב .צופית התיישבה ליד סבא והסתכלה עליו בכאב .רפאל נכנס
בדלת המרפסת עם קאי ,הכלב הלבן שניגש מיד לריצ'ארד ושעשע אותו
כשליקק את רגליו.
"היידו .מה נשמע דוד פטר?" נשמע קולה של נעמי .אחריה נכנסו דני בעלה,
אליה הבן הקטן ואחרונים נחשון וישי נאבקים על מסירת כדור .רותי ונעמי
התחבקו .נעמי הרימה שקית בד ופתחה אותה .רותי צחקה תוך שהיא
מוציאה מהשקית מילקשייק בבקבוק ,קופסא עם מרק וגלידה" .תמיד את
מצילה את העניינים ,איך חשבת על זה?"
60
כולם נכנסו לסלון הקטן .ריצ'ארד לא הבין איך יש מקום לכולם ואיך אוכלים
בלי שולחן .אבל הפעם הוא החליט לא להעיר ולא לקלקל את האווירה .הוא
שמח לראות את כל הנכדים וסיפר להם על רומא ועל ההפלגה הקצרה
ביותר שהפליג בה .הם היו מרותקים וגם איציק הקשיב וצחק במקומות
הנכונים .זאת הסיבה שכל כך אהב אותו .הוא הבין את הבדיחות שלו.
ריצ'ארד סיפר בפרץ אנרגיה על החבר רב החובל שלו ,ואיך הוא החליט
בשבילו איפה לעצור בשביל שיצלם.
פטר הוציא מתיק הצד הקטן שלו צרור מכתבים מבנות הדוד בשוודיה
והביא לנעמי .רותי והיא התיישבו ליד השולחן והחלו לתרגם את המכתבים
לילדים .ריצ'ארד סיים את סיפור ההפלגה במילים" ,לכן קוראים לי סבא
דיק המצחיק" .אחר כך הוציא פתק מכיס חולצתו והקריא אותו בשוודית.
נעמי ורותי הסתובבו למשמע שפת אימן .רותי קמה ,החזיקה את הפתק
שהגיש לה אביה וחיבקה אותו.
נעמי תרגמה את הכתוב על דף ורותי הקריאה:
"שלום פר ,בשעה אחת ושבע דקות קיבלת אחות .לא היינו הרבה בבית
החולים וכבר היא הגיעה .לאימא לא כאב הרבה זמן והיא מרגישה בסדר,
היא מוסרת לך ד"ש חם ומחבקת אותך .אחותך הקטנה צרחה מיד לאחר
כמה שניות .היא הייתה כל כך ערנית ומצמצה עם עינייה הקטנות מול
האור .אימא ורות היו שתיהן חרוצות מאוד ,אמרו כל האחיות .כל התהליך
קרה ממש מהר ,ועכשיו שתיהן ישנות בזמן שאני כותב לך .כן זה היה מאוד
מרגש .וביום שני בערך שתיהן יחזרו הביתה .הכסף על השולחן הוא בשביל
שתוכל לנסוע לאבא שלך במשך השבוע .כל טוב! אני הולך לישון עכשיו כי
אני ממש מותש .ביי ,דיקי".
"כבר אז קיבלת את פר כבן ,זה ממש מיוחד .אתה יודע?" אמר פטר.
נעמי ורותי החליפו מבטים והיססו .הן ידעו שיש דברים כואבים מהעבר בין
האחים ולא הבינו למה פטר פתח את הנושא .להפתעתן ,אביהן צחק" :אני
לא כמוך ,לי לא הפריע שהיה לו אבא אחר".
פטר וריצ'ארד המשיכו לדבר ביניהם ,כמו שעשו תמיד ,בשוודית .אם הייתה
טינה ,היא הייתה מהולה בצחוק ,בחיוכים ולא נשמעה לאוזני הצעירים.
"אתה מבין שאבא שלי היה צריך לחיות עם הידיעה שלאימא היו גברים
אחרים?"
"בסדר ,הבנתי אבל ההתנהגות שלה הייתה תוצאה של סבל ממושך".
"זה שהיא מתה בסוף מסרטן הרחם ,מוכיח את הטענה שלי".
61
"נפטרה".
"מה?"
"נפטרה ,היא יהודייה".
"אז נפטרה ,שיהיה .לפחות היה לה טעם טוב".
"למען האמת אתה צודק .אבא שלי היה חתיך איטלקי עם סגנון .ולדעתי
הוא רצה להתחתן אתה".
"אתה בטח לא זוכר ,אבא הוציא אקדח כשהוא הגיע".
"מתי הוא הגיע? איך אני לא יודע על זה?"
"הוא בא כשהייתי בן ,15אז אתה היית בן שש בערך .אימא הייתה שולחת לו
מכתבים ופתאום היא הפסיקה ,אז הוא בא לבדוק שהכול בסדר איתה".
"ואז מה קרה?"
"אבא שלי אמר לאיטלקי שהוא העלים עין עד עכשיו והוא לא מסכים לוותר
על אימא .היא עמדה ללכת אתו כשאבא שלי הטיח בה את כל הסבל שגרמה
לו ואת נאמנותו אליה כל השנים .היא בכתה ,ידעה שהוא צודק .הוא היה
רחום מספיק כדי לגדל שלושה ילדים שרק אחד מהם שלו".
"ואדמונדו פשוט הלך?"
"הוא הלך באזהרה שלא יתקרב אליך עד שתתבגר .הוא רצה לקחת אותך
אתו ולגדל אותך .אימא הבינה שעם אבא שלי כל הילדים יגדלו תחת קורת גג
אחת .היא בחרה בו .ואדמונדו התחתן עם מישהי אחרת".
ריח עשן מבושם נכנס כשנפתחה מעט דלת המרפסת .ריצ'ארד הסתכל
בגעגועים על איציק שנכנס לבית וסיגריה בידו .איציק ראה את מבטו,ושאל
"אתה רוצה סיגריה?"
"כן".
"אבא ,לא .זה לא בריא לך" אמרה נעמי
"אני כולי כבר לא בריא לי".
"איציק ,למה אתה עושה שטויות?" רותי התערבה
"אז אבא שלך יחייך קצת ,מה קרה?"
"פטר ,תעזור לי לקום ".אמר ריצ'ארד
"קח סיגריה ושלא יהיו לך ייסורי מצפון",
"אולי לך יהיו כשאני איחנק".
"טוב ,לי יהיו".
62
שאיפה ,שיעול.
"פנטסטי".
הבנות הסתכלו מחוייכות .מזמן לא שמעו אותו רגוע ומרוצה .הוא השתעל
שוב" .אתה רוצה לחזור הביתה?" שאל פטר" .לא ,בוא ניסע לים".
"תבואו אתנו?" פטר הפנה מבט לנעמי ,ואחר כך לרותי .נעמי ראתה את המבט
של אביה ואמרה לפטר" ,לא ,זה בסדר .תיהנו ונפגש מחר ,אבוא להגיד שלום".
הן ליוו את פטר לרכב והתחבקו ,ריצ'ארד צעד באיטיות לפתח הבית .שם הוא
נעצר ,הוציא מכיסו אולר והסתכל עליו ,זרק אותו לפח ויצא.
63
)מימין לשמאל( ריצ+רד ופטר בילדותם
נעמי של זהב | יובל ויזל
לכבוד החג אמא קנתה לי שמלה לבנה עם פרחים כתומים וורודים .היא קשרה
סרט פרחוני לשערי החום ,הקצר עם התספורת של הבנים .השולחן היה ערוך
בצלחות גדולות ,עליהן קטנות יותר ועליהן קעריות מרק .הקעריות היו מעוטרות
בפס טורקיז נוצץ ומוזהב ולצד הסכו"ם היה מונח שירון קשור בסרט עם מדבקת
תפוח .באותו ראש השנה הייתי כמעט בת שש וידעתי לקרוא קצת ,אבל לפני
הכול ידעתי לשיר את כל שירי החג שלמדתי בגן בשנה שעברה .פתחתי את
השירון והתחלתי לשיר עם אח שלי שלא היה בקצב והפריע לי באוזן "על הדבש
ועל העוקץ ,על המר והמתוק ,על בתנו התינוקת שמור אלי הטוב ".בכלל לא
הבנתי מי זה אלי ואת האמת גם לא כל כך אהבתי דבש אבל משהו בשיר הזה
גרם לי להתאהב.
***
היא גרה בבית קטן על הר .כשהייתה פותחת את החלון ,הצבע של הכינרת היה
מתערבב עם ריח הקפה שעלה מן המטבח .בסוף ההרים ,אפשר היה לראות את
הקצה הלבן של החרמון .היא נשמה את האוויר וחזרה לפסנתר שהיה אתה מגיל
שש והוציאה מתוכה עוד רצף של מילים שיהפכו לנכס צאן ברזל .הבית הזה היה
הראשון בקבוצת כנרת והוריה הגיעו אליו ב ,1929-שנה לפני שנולדה .נעמי ספיר
היה שמה .אחר כך ,נעמי שמר.
"שם הרי גולן ,הושט היד וגע בם!
בדממה בוטחת מצווים :עצור .
בבדידות קורנת נם חרמון הסבא
וצינה נושבת מפסגת הצחור".
***
בציור שלי ,הגג נצבע בצבעים של אדום וחום שייראה כמו רעפים של פעם .הייתי
רואה גגות כאלה בתמונות ,לא בישראל .כאן אין מספיק שלג כדי לבנות רעפים
כאלה .בקצה הקיר של הבית ציירתי עם שבלונה עלי גפן עדינים ואשכול ענבים
עגולים בצבע טורקיז .על הספה הכחולה שליד הפסנתר ,דמיינתי את האהוב שלי
יושב .מסתכל בהערצה על הילד שלנו שלמד לנגן את השיר הראשון שלו .המורה
לאמנות ביקשה שנצייר את בית החלומות שלנו ,וכך ציירתי .זה היה באותו היום
שבו לימדה אותנו המורה למוסיקה רחלי את השיר של נעמי שמר "בית
חלומותיי”.
65
"בבית חלומותי אשר בראש גבעה
תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער
וחלונות שבעה וארובה גבוהה
בבית חלומותי אשר בראש גבעה
אני תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער
בבית חלומותי שלי אשר אבנה בראש גבעה
אל בית חלומותי המסויד לבן
הגפן תטפס ישר מן הבוסתן
חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן
בבית חלומותי המסויד לבן”
אני לא יודעת איך ייראה הבית שלי בעתיד אבל אני יודעת שיהיה סביבו טבע,
דשא ושמש.
***
בית החלומות של נעמי שמר היה ביתם של סבה וסבתה בקבוצת כנרת .הם
עלו לישראל והתיישבו בחיפה .בעשור השלישי לחייהם ,רצו השניים
להתקרב למשפחתם ,ועברו לגור בקבוצה לצד ביתה הראשון של נעמי.
הבית היה בית אירופאי .הוא נבנה על ידי סבא שלה שעלה מוילנה ולכן
הכיר את הסגנון .זה היה בית החלומות שלה ,בית שיכול להסביר את מילות
השיר ,כי הרי מי בכלל צריך תנור שאש תמיד תבער בו וגג נגד שלג בעמק
הירדן? זה כלל לא הגיוני אבל זה הבית שנעמי אהבה .בית שלימים הפך
למרכז מוסיקה על שם אמה רבקה ספיר לבית שפרירי.
"על בית חלומותי איני יודעת כלום
ככל חלומותי אפל הוא וחתום
ולי הוא מחכה בסבלנות אי שם
אולי בראש הרים ,אולי על חוף הים
66
אולי הוא בית חומה נטוש ונעזב
אולי הוא צריף קטן ,אולי מגדל שנהב
דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו
-
יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב”
***
"הניחו לילדה ,אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?" צעקה שרה מאירוב כאשר
העלו להצבעת החברים את האפשרות לשלוח את נעמי הצעירה ללימודי מוזיקה
מחוץ לקיבוץ .זה היה בשנות הארבעים ,ונעמי יצאה ללמוד במה שיהפוך
לאקדמיה למוזיקה בתל אביב .משם עברה לאקדמיה למוזיקה בירושלים.
כשסיימה את לימודיה בהצטיינות ,והוסמכה על ידי האקדמיה למוזיקאית מן
השורה הראשונה ,החליטה נעמי ספיר לחזור לקיבוץ עם נוף הטורקיז שלה,
וללמד מוזיקה את ילדי הגן.
על הפסנתר היה מונח מטרונום ,זה שסופר את קצב הנגינה ,טה-טה-טה,
טה-טה-טה ,המחט של המטרונום זזה בקצב תנועת הרגל של נעמי .או אולי
הייתה זאת הרגל של נעמי שהקישה על הרצפה בקצב המטרונום .הקצב
והמוזיקה ,ושיעורי הריתמיקה שלמדו הילדים ,הביאו את נעמי להבנה שיש
מחסור בשירי ילדים .אז היא התחילה לכתוב שירים ,שמונה שירים קלילים
לילדים היה קובץ השירים הראשון שלה.
"הדואר בא היום
באוטו האדום
ולי נתן
מיכתב קטן
מכתב עם בול
אולי הוא מאבי ?
אולי מתל אביב ?
אולי האח
כתב לי כך
מן הטיול?"
***
67
את אותם שירי ילדים שלמדו הילדים בקיבוץ כינרת ,למדתי אני בגן .בשיעורי
המוסיקה בבית הספר היסודי ,התפלאה המורה רחלי איך אני עומדת בקצב
שהיא מכתיבה לנו .ממש כמו המטרונום שמונח לה על הפסנתר החום שבפינת
החדר .חדר שהריח מאבק שמעלה בי זכרונות וגעגועים למוסיקה שהיא קצת
אחרת ,תמימה.
***
הגעגוע של אמא שלי :תמיד כשהיא חושבת על שיר שהיא אוהבת או מתרגשת
ממנו ,העיניים שלה מתכווצות והיא מאבדת ריכוז במה שעשתה שניה לפני כן.
היא נחנקת קצת ,הקול שלה נהיה עמום והיא מתחילה לדבר על אמא שלה .כך
מצאתי את עצמי מדברת עם אמא שלי על אמא שלה שלימדה אותה את כל מה
שהיא מלמדת אותי" .חורשת האקליפטוס" הוא השיר של נעמי שמר שהיא הכי
אוהבת .ניסיתי להבין למה ,תמיד כשאני מנסה לשיר את השיר הזה אני
מתעצבנת בפזמון כי אי אפשר להגיע לתווים הגבוהים שבו .אמא שלה חינכה
אותה להתחבר ולהעריך את המקום בו אנחנו חיים והשיר הזה מסביר לה את
החיבור של האדם למקום.
שוב פעם היא נחנקת ומנסה להראות לי שהלב שלה חזק אבל אני שומעת את
הסדקים במילים שהיא אומרת.
"כשאמא באה הנה יפה וצעירה
,
אז אבא על גבעה בנה לה בית
.
חלפו האביבים ,חצי מאה עברה
ותלתלים הפכו שיבה בינתיים
.
אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה ,
אותה הדומיה וגם אותה התפאורה :
חורשת האקליפטוס ,הגשר ,הסירה
וריח המלוח על המים
.
בשביל הנה יורדת עדת התינוקות
,
הם בירדן ישכשכו רגליים
גדלו הילדים וכבר למדו לשחות
ובני הנעורים חותרים בשניים”.
68
חורשת האקליפטוס הייתה מקום מוגן שבו הרגישה נעמי שמר בבית .מעל נהר
הירדן שבקרבת הכנרת נשתלו עצים גבוהים וירוקים שבימי השמש החמים,
שימשו לצל קריר לילדים .החורשה הייתה חלק מהנוף המקומי בקבוצת כנרת
בה גדלה .בשנת 1962היא כתבה את השיר .תחילה הוא נקרא "על חוף הירדן"
ונועד לטקס סמלי סביב משמעות העץ והאווירה בקבוצה .אך בשנת ,1967קיבל
השיר משמעות חדשה כאשר בוצע על ידי צוות ההווי של הנח"ל והפך לחלק
נוסף בפאזל של מלחמות ישראל.
***
במלחמת ששת הימים ,אמא הייתה בת שבע .לא היה שקט ,ויחד עם הוריה
ואחיה ,היא הייתה כל היום במקלט .בערב המשפחה רצתה לצאת לרגע ולנשום
אויר .אז הם טיפסו על גג המקלט ,והביטו קדימה .שובלים של אש ואור צבעו את
השמיים הכחולים-שחורים שמעל שדות המושב .אמא אחזה בידה של אחותה
התאומה ושאלה את סבתא בחשש" :אם אנחנו יורים עליהם והם יורים עלינו אז
בעצם גם אנחנו וגם הם מפסידים לא?" סבתא לא ענתה ,רק קירבה אותה אליה.
באותו רגע היא חשבה על עודד ,אחיה הבכור של אמא שהיה בדרך לגבעת
התחמושת ,אבל את זה אף אחד לא ידע.
אוויר ההרים הצלול שעליו כתבה נעמי בתחילתה של אותה שנה השתנה קצת.
כבר אז ,כשהושמע לראשונה ,התחילו לנשוב רוחות מלחמה ,מלחמה שגבתה חיי
רבים שהקריבו עצמם למען בית בישראל .עודד חזר הביתה אחרי שאיבד את
חברו הטוב ביותר .ובמקביל לשינוי גבולות המדינה ,נבנה גם בית נוסף בשיר
"ירושלים של זהב”:
"חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
בעיר העתיקה
.
ירושלים של זהב”
***
"נעמי נמחקה ואיננה .יש רק 250567העטוף בבגדי-החקי הנוקשים שלו .היד
מתקשה מאחיזת הנשק הבלתי פוסקת" .כך כתבה נעמי לאמה לאחר גיוסה
לצה"ל בשנת .1952בגלל לימודי המוזיקה ,היא התגייסה ארבע שנים מאוחר
יותר מתאריך הגיוס המקורי שלה.
69
באותה תקופה לא רק המספר האישי החליף את שמה של נעמי ,אלא שלפעמים
קראו לה "אליפז" או "ש .כרמל" .אחרי שהצטרפה ללהקת הנח"ל ,זכתה נעמי
לכינוי חדש“ ,התרבותניקית".
שם ,בבגדי החאקי הנוקשים ,נעמי שרה והייתה מאושרת ,היא הייתה יותר
ממספר אישי .היא העדיפה להחזיק בכוח של המוסיקה מאשר בכוח של הנשק.
כשהיא וגדעון נפגשו ,הם כבר היו מאוהבים .לא זה בזאת ,אלא ביצירה ,באמנות,
במוסיקה ובתווים .נוצר ביניהם דואט מושלם .הם התחתנו ב ,1954-ובלב
המלחמה הביאו את ללי )הללי( לעולם .אבל עם הזמן האהבה נמוגה וגדעון
שהיה בעל ,הפך להיות רק האבא של הבת של נעמי ,אבא של ללי.
***
יובל :שרגא ,למה כל שנה מחדש אתה מתעקש לנגן דווקא את השיר הזה? אתה
לא מפחד שלאנשים יימאס? שרגא :את עוד ילדה .לא היית פה כשהקיבוץ היה
רק קרחת יער בין האלונים .נולדת לבית ,לקהילה ,למשק ,למגרשים וכבישים.
יובל :השנה אני מארגנת את הטקס ואני רוצה לדעת .אם לא תסביר לי או לנכדים
שלך ,מי ידע את הסיפור שלך ושל הקיבוץ? שרגא :הבת של חגית ,את כמו אמא
שלך את .היינו קבוצה ,באנו ,עבדנו והקמנו .חיינו כולנו יחד באותו הקיבוץ ואז
פרצה מלחמה ,ועוד אחת ואחריה מלחמה נוספת.
שרגא נאנח בקול שקט ,לוקח נשימה עמוקה כאילו נזכר בתמונה שלא עוזבת את
הזכרונות שלו וממשיך :הם כולם הלכו אחד אחרי השני .תחשבי מי ממקימי
הקיבוץ עודנו בחיים ,נשארנו חמישה ונהרגו יותר מעשרים.
יובל :אז למה דווקא השיר הזה?
שרגא :השמות שלהם חצובים על אבן השיש ואני עומד עם המפוחית שלי
לצידם ,מול דור ההמשך שאולי קצת מצדיק את מותם .אני נזכר שכולם מאותו
הכפר או הקיבוץ ,תקראי לזה איך שתרצי .היינו אז ולעד נהיה ,אני סוגר את
המעגל שלהם.
בטקס ,שרגא נעמד והתקרב באטיות רבה אל המיקרופון ,הוא אף פעם לא עומד
עם כל משתתפי הטקס ,קשה לו .כל שנה המסע מהכיסא אל הבמה נהיה איטי
יותר וארוך יותר .מהצד השני ,אפשר לשמוע את הדממה של הקהל .לצד אבן
השיש עם השמות החרותים של חבריו ,הוא מצמיד את המפוחית הישנה
לשפתיו ,מתחיל לנגן וכולם שרים איתו .לוקח נשימות כבדות ,ולא עוצר לרגע.
"אנחנו שנינו מאותו הכפר
אותה קומה ,אותה בלורית שיער
אותו חיתוך דיבור מה יש לומר
70
הן אנחנו מאותו הכפר
אנחנו שנינו מאותו הכפר
שדה ירוק חצינו עד צוואר
בערב שבנו יחד לכיכר
כי אנחנו מאותו הכפר ”
כבר שנים שהוא לא מנגן את המנגינה נכון וכל פעם מחדש מדלג על איזה בית
בשיר או על פזמון .אבל כל הכפר של שרגא שר אתו .הוא מסיים ,נושם ,חוזר
לכיסא הריק שלו ואף אחד לא מוחא כפיים.
"לשירת התקווה הקהל מתבקש לקום".
"תם הטקס".
הטקס האישי של שרגא חוזר על עצמו כל שנה מחדש ,הוא קם מהכיסא ,נעמד
ליד אבן השיש המבריקה ומנגן במפוחית .יום אחד ,ואולי היום הזה לא רחוק כל
כך ,שרגא יסגור מעגל עם החברים שלו.
***
נעמי הכירה את יוס'לה וזאב'לה דרך חברה משותפת .הם גדלו יחד בנהלל של
שנות השלושים .יוסף היה גדול מזאב בשנתיים אבל הם היו צמודים זה לזה כל
הזמן וכל הכפר ידע זאת .כבר בשנת 1955כתב יצחק שלו על החברות המיוחדת
שלהם שהפכה לסמל של ההתיישבות החקלאית והישראלית .אבא של זאב'לה
נפטר וזה היה צריך לשאת את ביתו על כתפיו כאילו היה צב .יוס'לה היה לצדו
ועזר לו לשאת את השריון הכבד .הם גדלו והתבגרו יחד ,התגייסו זה אחר זה
לגולני .עם כומתה חומה ,שלושה ארונות על הכתף ויותר מידי ארונות באדמה
הם השתחררו וחזרו לכפר העגול והשלם שלהם .במעגל שלהם היה גורן ועוד
גורן שסגרו מעגל מושלם ,הם נישאו והולידו ילדים ואלו הלכו בדרכם.
שמש חורפית צבעה את השמיים בצבעים של בין ערביים ,נעמי ישבה לשולחן
קטן בבית קפה פריזאי .היא לא הייתה עוד נעמי שמר שכן רק לא מזמן התגרשה
מגדעון .לצידה ישבו יוס'לה וזאב'לה .היא התבוננה בהם ובמעט ציניות אמרה:
"אתם ממש מאותו הכפר" .המפגש הזה הוליד בשנת 1966את השיר "אנחנו
מאותו הכפר" .שיר שקיבל משמעות ארץ ישראלית ,חלוצית ,של אחוות לוחמים
כשהתפרסם בשנת 1967לאחר מלחמת ששת הימים
***
71
אישה פלדה | לימור דמרי
כשאדם נפטר ביום חג או ביום השבת ,אומרים שהיה צדיק במיוחד .סבתי ,ורדה
פיטוסי ,לא הייתה יוצאת מן הכלל ,טוב ליבה וערכיותה ניכרו כל ימי חייה.
היא הייתה בת ,16אלמנה ועם ילד בן שלוש .ובעצם בגילה היא הייתה ילדה
בעצמה .בגיל 13היא התחתנה ומיד הרתה עם בנה הבכור אהרון .כשנתיים לאחר
מכן הרתה שוב .לצד הבשורה המשמחת קרה אסון :בעלה נפטר כשהיא בת 15
בלבד ובחודשים הראשונים של הריונה השני .בזמן האבל על בעלה ,כשכולם בכו
וצעקו ,מחשבותיה נדדו למקום אחר .היא התחילה לתכנן הלאה ,איך תדאג
לחיים טובים יותר לעובר שבדרך ,לבנה אהרון ולה .היא לא הייתה בטוחה איך
תעשה זאת ,אבל דבר אחד היה בטוח :במטמטה היא לא תמצא את העתיד.
מטמטה היא עיירה מבודדת בתוניסיה .עיירה שהבתים בה נחצבו בקרקע :דגם
מיוחד של התיישבות הנועד להגנה מפני פשיטות וכמענה לאקלים הקיצוני של
האזור המדברי בתוניסיה .בשל כך תושביה נקראו "אנשי המערות" .אזור מטמטה
הוא היום אזור ארכיאולוגי ונמצאו בו כבר שרידים שונים מהעת העתיקה :בתים
הבנויים בצורת שובך שנקראים "קסור" ומסביבם חומות ועמדות מגן" ,גורפס",
אשר שימשו כמקום מחבוא לברברים .בניית הבתים בצורת מערות שימשה
להגנה על התושבים הן מהחום והן מפני פלישת אויב .גם מבקרים זרים לא יכלו
להיכנס אליהם כי נדרש לרדת בחבלים או בסולמות.
מאי ,2014אלפיים שנה לאחר מכן ,והבתים עדיין נשתמרו .כחלק מטיול שורשים
בתוניסיה ביקרנו שם אמי ,דודתי ואני .הן אמנם נולדו בתוניסיה ,אך כמוני ,מעולם
לא ביקרו במטמטה .הן הכירו אותה רק מסיפורים של סבתא על "עיירת מערות
פרימיטיבית" .ועדיין ,רק כשהן הגיעו לשם ידעו עד כמה התיאור הזה מדויק ,גם
שבעים וחמש שנים אחרי שסבתא עזבה אותה .מטמטה נראתה כאילו המודרנה
פסחה עליה :מפעלים או אזורי תעשיה לא קיימים שם ,כך גם לגבי חנויות
למיניהן או תשתיות חשמל ומים ראויות .המערות נותרו במקומן ,וגם היום הן
משמשות כבתי המקומיים שממשיכים להתקיים שם כמו בתקופת הברברים,
כמו בתקופה שסבתא חיה שם .מטמטה נותרה בתקופת האבן ,תרתי משמע.
אבל דבר אחד השתנה מאז :מבקרים זרים רשאים להיכנס לבתי המקומיים.
והכניסה אפשרה מעין הצצה לחיים של סבתא שם .באחד מבתי המערות
שנכנסו אליהם ,ישבה אישה תוניסאית מבוגרת והכינה סולת מחיטה על ידי אבן
רחיים" ,ארחה" בתוניסאית .מיד החלפנו בדמיוננו את פניה של האישה הזו בפניה
של סבתא .בדיוק כך סבתא תיארה לנו כיצד הייתה מכינה סולת למשפחתה
72
כשהייתה קטנה .ובכלל ,רוב ילדותה היא עזרה לאמה במטלות הבית .אמי ודודתי
הסתכלו על הנוף ההררי שנגלה לפניהן מגג אחת המערות" ,בטח בהרים האלה
אמא המסכנה ילדה את אחותנו" ,אמרו.
סבתא ילדה אותה בהרים בעזרת מיילדת .לא מפתיע שבמטמטה לא היו בתי
חולים או כל מוסד רפואי אחר ,ובטח שלא רפואה מתקדמת .התינוקת שנולדה
הייתה בריאה ויפיפייה כמו אמה .סבתא קרנה מאושר ,לידתה שמחה אותה
במקצת אחרי אובדן בעלה .אך השמחה לא החזיקה מעמד ,ולאחר ימים ספורים
התינוקת נפטרה ממחלה שלימים תקרא "שחפת".
בשנת 1935התאלמנה ,בשנת 1936שכלה את בתה .הוריה ,כחלק מהתרבות של
אז "התחתנת ,את כבר לא תחת חסותנו" ,לא סייעו לה .היא הרגישה בודדה ,איש
לא יעזור לה או לבנה .לכן עוד באותה שנה עזבה את מטמטה עם בנה אהרון אל
עבר עתיד טוב יותר עבורם.
***
הם הגיעו לעיר גאבס.
שם קיוותה לחיות טוב יותר מאשר בעיירה הקטנה בה נולדה והתאלמנה .היא
עבדה בשטיפת בתים ,הניקה ילדי עשירים והייתה מכבסת בעבור משפחות
עשירות .לעיתים עשתה זאת לא בשביל כסף ,אלא למען ארוחה שתשביע אותה
ואת בנה .בשעות היום הם שהו ברחוב ,ובלילות היו לנים בבית הכנסת .לא היו
להם בגדים והם הסתפקו בלבישת שקי יוטה כדי לכסות את גופם .לעיתים ,בן
דודה שגר בעיר היה מרחם עליה ונותן לה פרוטה ומעט אוכל .הוא היה עני
בעצמו ,אבל עזר לה במה שיכול היה להרשות לעצמו.
סוף שנת ,1942פלישת הגרמנים לתוניסיה כתגובה לכך שהכוחות הגרמנים
והאיטלקים נכשלו בכיבוש ארץ ישראל .יהודי תוניסיה היו ליהודים היחידים
בצפון אפריקה שחוו כיבוש גרמני ישיר .בתוך זמן קצר האס-אס החל לנקוט
צעדים חריפים נגד האוכלוסייה ,בין היתר הוקמו מחנות מעצר וכפייה ,שאליהם
נשלחו יהודים בלבד .הם איימו על היהודים שאם לא יצטרפו לעבודות כפייה או
לא יעניקו להם זהב ,בית הכנסת המרכזי בתוניס ייהרס ,בני ערובה יהודים יוצאו
להורג וכל הגברים יגויסו לעבודות כפיה .התנאים הקשים באותם מחנות,
המחסור במים ,התזונה הלקויה והמחלות הרבות הביאו למותם של רבים .רק
במאי 1943הצליחו בעלות הברית לכבוש את תוניסיה ,ובכך תם הכיבוש הגרמני.
באותה תקופה של המלחמה ,אחד ממטוסי הנאצים פגע בבית של בן דודה של
סבתא .הפיצוץ לא הותיר זכר לבית ,בן הדוד נהרג .העזרה המועטה שקיבלה
ממנו פסקה.
73
היא עדיין הייתה צעירה ויפיפייה .רבים מעשירי גאבס חיזרו אחריה ורצו להינשא
לה ,אך היא שללה אותם אחד אחר השני מפני שרצו אותה ללא בנה .היא לא
הייתה מוכנה לכך והמשיכה לחיות עם בנה מהיד אל הפה.
בשנת ,1944בגיל ,25גיל שנחשב די מבוגר אז לנישואים בשביל נשים ,היא נשאה
לבעלה השני ,רבי חיים פיטוסי ,שהיה גדול ממנה בעשרים שנה .הם הכירו
בשידוך על ידי משפחה יהודית .הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים .הוא קיבל
היתר מצד הרבנות להינשא לאישה נוספת כיוון שאשתו לא הייתה יכולה לתפקד
כרעייה .סבתא ידעה שאולי הוא לא הגבר האידיאלי עבורה ,אבל חיים ראויים
יותר לאהרון היו בראש מעיינה.
אך החיים עדיין המשיכו להיות לא קלים בעבורה .סבא חיים לא יצא לעבוד ,הוא
הקדיש את חייו ללימודי דת ולפיוטים .נטל הפרנסה נפל שוב על כתפיה ,אך כעת
היה עליה לפרנס עוד שתי נפשות.
היחסים עם האישה השנייה היו שונים מכל מה שניתן לתאר .שרה הייתה אישה
שקטה .פער הגילים בינה לבין סבתא היה גדול ,כך שהבת הבכורה של שרה
הייתה מבוגרת מסבתי בשש שנים .היחסים ביניהן היו כמו יחסים של אמא ובת.
שרה הייתה מופנמת מאוד ,יושבת לבד בבית ומדברת לעצמה .היא הייתה
יוצאת מהבית ונעלמת ,עד שאחד השכנים או מישהו מהמשפחה היה מוצא
אותה .אומרים אצלנו במשפחה שהסיבה לכך היא שהיה לה ידע רב ,המוח לא
יכול היה להכיל אותו והיא לקתה בנפשה .היא לא הפריעה לסבתי לחיות את
חייה עם סבא ,ואפילו סייעה בכל מטלה שסבתא ביקשה ממנה למלא.
***
מאז מות בתה ,לא הצליחה סבתא להביא שוב ילדים שהגיעו לגיל בגרות .בנה
הבכור מסבא ,מישאל ,נפטר כשהיה בן שלוש ,זה קרה בין לילה ,מבלי שהיה
חולה .שני תאומים ,בן ובת ,נפטרו בגיל שנה וחצי ועוד בן ובת נפטרו כשהיו
פעוטים .מוות של ילד אחד קשה מנשוא ,מוות של חמישה קשה פי כמה
ודיכאונות קשים ליוו אותה לעיתים קרובות .פרטים על מותם ושמותיהם אינם
ידועים לנו ,היא כמעט ולא דיברה או שיתפה על נסיבות מותם .רק על מותו של
מישאל שיתפה את ילדיה ,כנראה בגלל הכאב הכבד על המוות הפתאומי שלו.
מאז שאני יודעת לדבר ,כששאלו אותי איך קוראים לאמי ,הייתי עונה בלי להסס -
"ברוריה" .יום אחד כשהייתי קטנה שמעתי את אבי קורא לאמא בשם אחר,
"בחריה" .לא הבנתי מאיפה השם הזה הגיע ,הייתי בטוחה שאני לא שומעת טוב
או שהוא התבלבל .לא מעט זמן לאחר מכן הוא שוב קרא לה באותו שם ,הייתי
חייבת להבין מה פירוש השם ואיך הוא קשור לאמא שלי .אחרי התעקשויות,
74
אמא נכנעה" :טוב ,לימור ,השם בחריה הוא מהמילה 'בחר' ,ים בתוניסאית.
הסיפור למה קראו לי ככה הוא ארוך ,אבל אספר לך".
אמא סיפרה שלסבתא מתו הרבה ילדים .אז ,לא כמו עכשיו ,לא היו פסיכולוגים
או פסיכיאטריים ,היא התמודדה עם זה לבד .כדי לנסות למצוא פתרון למוות של
ילדיה היא פנתה לשיח' המקומי שהיה ידוע ביכולותיו לעשות ניסים ,ללא הבדל
של דת ,מין או גזע .היא ידעה שאין לה מה להפסיד" .אם את רוצה ילדים
בריאים" ,הוא אמר לה" ,עלייך לרחוץ עצמך כל שבוע בשבעה חופים שונים של
שבע ערים שונות בתוניסיה .הגלים הם שאמורים לקחת את כל הצרות והמחלות
שדבקו בך ולהעביר אותן לים" .עוד הוא הוסיף כי אסור לה לאכול מעץ הפרי
הקרוב ביותר לביתה ,אלא להתבונן בו או לקחת ענף בלבד.
זמן קצר לאחר מכן ,נולדה אמי .סבתא בחרה לקרוא לה בחריה על הנס שקרה
לה בחופי תוניסיה .במשך שנים ,סבתא וילדיה לא אכלו מעץ המשמש הקרוב
לביתם ,רק לאחר שהגיעו לגיל בגרות ,דודיי ואמי טעמו מטעמו של פרי העץ.
סבתא ,לעומת זאת ,המשיכה לעמוד בהבטחתה.
בשנת 1953נולדה דודה יהודית .בשנת 1956נולד דוד משה.
***
גאבס שוכנת בחופה הדרומי של תוניסיה ,במוצאו של נהר הנשפך למפרץ רחב
ידיים .המפרץ והנהר קרויים על שמה של העיר – מפרץ גאבס ונהר גאבס .גאבס
קיימת מאז ימי הפיניקים ,אז הייתה אוסף של נאות מדבר נפרדות ששכנו זו
בסמוך לזו :מנזל ג'ארה ,הדכלנייא וג'ארה אלברנייא .במאה השביעית נכבש
האזור על ידי המוסלמים .הם חיברו את שלושת נאות המדבר יחדיו ,כך שגאבס
הפכה לנווה מדבר אחד גדול .כל שכונה בגאבס סובבת סביב וואדי .בקיץ רוחצים
התושבים בוואדיות כדי להתקרר ,ואילו בחורף הם נהנים ממראה המים
השופעים .אך אף חורף לא הכין את סבתא לסערה של שנת .1961
האקלים בתוניסיה הוא ים תיכוני -בקיץ חם מאוד ואילו בחורף לא קשה או קר
במיוחד .אך חורף שנת 1961היה שונה באופיו :סערה קשה הכתה את תוניסיה,
שני הוואדיות הסובבים את שכונת מנזל בה גרה סבתא עלו על גדותיהם ,בתי
השכונה הוצפו במים שהגיעו עד לגובה של שני מטרים .סוסים ,עגלות וחנויות
שקעו בתוך המים ותושבי השכונה עלו על הגגות כדי להציל את חייהם.
בדרך פלא ,השיטפון דילג על בניין המגורים שבו שהו סבתא ומשפחתה .גם
טיפת מים אחת לא חדרה לבניין ,וכך גם לבית הכנסת הסמוך לו .בנס או במזל,
היא שוב היא שרדה.
***
75
לאחר שילדיה נולדו ,סבתא ידעה שהעבודות הקודמות בהן עבדה לא יספיקו כדי
לפרנס שבע נפשות ,לכן היה עליה למצוא מקורות פרנסה חדשים.
לכל מי שהכיר אותה היא הציעה לקרוא בכף היד בעד גרושים או בעד מזון כמו
פירות ,ירקות או חיטה .היא הייתה לוקחת בידה שעורה אחת מקולפת ואחת
חצי מקולפת ,קומץ מלח עבה וחתיכות פחם .היא ניערה את אלה בכף היד שלה
וזרקה את הכל על רשת .כל רכיב סימל דבר מה :שעורה מקולפת -אישה ,חצי
מקולפת -גבר ,מלח -מכתב ,פחם -עפרון .השילוב הנרקם ביניהם על הרשת
בישר על העתיד .אמי לא זוכרת מה הסיבה לסמלים ואיך סבתא חיברה את כל
לידי חזיון אחד ,אבל היא יודעת שהיו לה לקוחות רבים שפקדו את ביתה כדי
לשמוע על עתידם.
סבתא הקפידה לבשר בשורות טובות ללקוחותיה .יותר מאשר חיזוי העתיד ,היא
הפיחה בפני לקוחותיה אופטימיות שיצרה אצלם פתח לעתיד הטוב שהם
חיפשו.
כך למשל ,במקרה של אישה בשנות השלושים לחייה ששנים חיפשה חתן ולא
מצאה .לאחר שסבתא קראה לה בעתיד ,היא בישרה לה כי באותה השנה היא
תתחתן .חזיון זה התגשם במלואו .כך גם היה עם ילד שחלה במחלה קשה מאוד,
סבתא חזתה לאימו שהוא יבריא ,אך תהליך ההחלמה יהיה קשה וארוך .שנה
וחצי לאחר מכן שבה האם עם בנה הבריא להודות לסבתא.
לא בכל המקרים חזיונותיה צלחו .יום אחד הגיעה אליה אישה ערביה שרצתה
לשאול מה שלום אחיה שגר בחוץ לארץ .היא סיפרה לסבתא שלא דיברה איתו
שנים והיא רוצה להיעזר בה כדי לדעת מה קורה איתו .מקריאת העתיד עלה
שהאח בריא ומאושר ,וכי בעוד זמן לא רב הוא יגיע לתוניסיה לבקרה .אך ביקורה
של אותה אישה התברר כניסוי לערער את אמיתות חזיונותיה של סבתא –
התברר כי האח מת לפני שנים רבות ואותה אישה ידעה על כך .היא צעקה על
סבתא וכינתה אותה בנוכחות שכניה "נוכלת".
סבתא ,לא התרגשה ,והשיבה לה משפט קצר" :תאמיני לאלוהים ואל תאמיני לי".
***
בסוף שנה 1963סבתא ומשפחתה עלו לעיר תוניס ,בירת תוניסיה .הם עברו לגור
בשכונת "אל חפציה" ,שכונה לא עשירה או מטופחת ,אך טובה יותר ממקום
מגוריהם בגאבס .סבתא חשבה שהמגורים בעיר הבירה המפותחת ,יהוו פתח
להזדמנויות חדשות בעבורה ובעבור משפחתה.
בתוניס היא ידעה קצת יותר נחת .קריאת עתידות היו מאחוריה ,וכך גם לגבי
עיסוקה במשכון חפצים .היא לא עבדה ,אלא קיבלה קצבאות מהסוכנות
76
היהודית .בנוסף ,בן דוד של סבא שהיה אחד מבעלי מפעל "נסטלה" המקומי,
סייע גם הוא בקצבה חודשית .אמא מספרת שבאותה תקופה שוקולדים ושאר
ממתקים לא היו חסרים בבית.
שנת ,1967מלחמת ששת הימים .מחשבותיה של סבתא היו על בנה אהרון שחי
בישראל .פרטים של ממש לגבי הלחימה והמצב של בנה היו מועטים -היא
שמעה מהערבים המקומיים שהיהודים נלחמים באחיהם ,ואילו היא ,לא שמעה
מבנה הבכור שנים .היא הייתה סבורה שבנה נלחם גם הוא.
תשע שנים לפני כן אהרון עלה לארץ עם אשתו ריחנה ובנו הרצל .סבתא ושאר
המשפחה נותרו בתוניסיה .להבדיל מהמדיניות באירופה ,הסוכנות היהודית לא
אישרה למבוגרים ולחולים מצפון אפריקה לעלות ארצה ,אלא אם יהיה אדם מעל
גיל 18שידאג להם במקרה של מחסור .לסבתא ,שהייתה בת ,39הייתה אפשרות
לעלות לישראל ביחד עם בעלה וילדיהם כשהיא הערבה להם ,אך היא לא קיבלה
אישור להיות ערבה גם לאשתו הראשונה של בעלה ,שרה .להשאיר אותה
בתוניסיה לא הייתה אופציה מבחינתה ,ולכן היא חיכתה שאמי תגיע לגיל בגרות
ותיקח את האחריות על המשפחה כולה.
סבתא לא הראתה את הגעגועים לאהרון ,בכל זאת יש לה משפחה להחזיק .אבל
ברגעים שלא היה סביבה אף אחד ,היא הייתה בוכה ומדמיינת את חייו ,הרי כבר
בתוניסיה נולד לו ילד .היא חשבה איך נכדה הבכור נראה ,אם יש עוד נכדים ,איך
הם חיים בלי סבתא ואיך אהרון מסתדר בלי אמא שלו .היא חשבה שתזכה ממנו
לנחת בתוניסיה ,אבל הוא עזב אותה עם משפחתו הצעירה .נכון ,היו לה עוד
ילדים ,אבל הוא היה בבת עינה .העובדה שלא הייתה לה דרך ליצור איתו קשר,
הציתה את הגעגועים והמחשבות עוד יותר .אמי מספרת שכשסבתא הייתה
נשבעת בדבר יקר ,היא הייתה נשבעת תמיד באהרון.
מלבד הגעגועים לאהרון ,סבתא ומשפחתה סבלו מאלימות קשה מצד
התוניסאים המקומיים .המקומיים ששמעו על המלחמה התנכלו ליהודים .הם
היו מגיעים לשכונות היהודיות עם סכינים ,פטישים ואבנים במטרה לפגוע בהם
פיזית ואף לנסות להורגם .בתי כנסת הוצתו .באותו זמן השלטון בראשותו של
הנשיא חביב בורגיבה ,שדווקא תמך ביהודים המקומיים ,המליץ להם לא לצאת
מביתם" .מה אתם נלחמים ביהודים פה ,מה הם עשו לכם? הם חלק מהעם שלנו.
אתם רוצים להילחם -לכו לפלסטין" ,נאם הנשיא בנאום מיוחד לרדיו התוניסאי
לנוכח האלימות הגוברת נגד היהודים.
ערב אחד ,קבוצה של ערבים הגיעו לביתה של סבתא .הם באו עם נשק קר כדי
להעניש את משפחתה ואותה על מה שקורה בישראל .בזמן שכולם היו מפוחדים
77
בבית ,סבתא הרגיעה את כולם .רגע לפני שהצליחו לפרוץ את דלת הבית ,שכנים
ערבים שלה הגיעו וחסמו את הכניסה לבית בגופם" .אם אתם רוצים להיכנס
לבית הזה אין בעיה ,אבל קודם תצטרכו להרוג אותי" ,צעק לעברם אחד השכנים.
זאת הייתה הפעם האחרונה שבה חוותה איומים מצד המקומיים.
***
רבים ביקשו את ידה של אמי ,היא הייתה יפיפייה וצנועה .אך סבתא שללה אותם
אחד אחר השני :כולם רצו לעזוב לצרפת ,ואילו לסבתא חיכה אהרון בישראל.
בנוסף ,היא השתוקקה כל-כך לירושלים ולמדינת היהודים .המחזרים לא רצו
לעמוד בהתחייבות לעלות ארצה ,רק אבא שלי ,שגם לו חיכה אח בארץ ,הסכים
לעלות לישראל .במרץ 1968אמא והוא התחתנו בבית הכנסת המקומי.
חודש לאחר מכן כולם כבר היו בדרך לישראל בעלייה חשאית .כשהם נשאלו
בתוניסיה לאן הם טסים ,הם השיבו" :לצרפת ,לבקר בני משפחה" ,ונתנו כתובת
פיקטיבית במרסיי בה ישהו .הם קבעו שכשיעלו ארצה הם ישתכנו בעיר
באר-שבע ,היכן שאחיו של אבי התגורר .שבועיים לפני הוריי ,סבתא ומשפחתה
עלו גם הם.
אך כשסבתא הגיעה ארצה ,אמרו לה בסוכנות שאין מקום בבאר-שבע וגם לא
בעפולה ,היכן שדוד אהרון גר .אז הם הציעו לה לגור באמצע ,בין באר-שבע לבין
עפולה ,כך שתהיה קרובה לשני ילדיה ,בעיר חדרה .בפועל ,המרחק היה חצי
שעה נסיעה בין עפולה לבין חדרה ,ואילו בין באר-שבע לבין עפולה כשעתיים
לפחות.
לאחר שנה וחצי היא התאלמנה בפעם השניה .סבא נפטר בין לילה ,בוקר אחד
הוא פשוט לא התעורר" .הבדידות בארץ הרגה אותו" ,אמא מספרת .אומנם הוא
הספיק לבקר בירושלים ,עליה הוא חלם וראה את בנו החורג ,אך הגעגועים לאמי,
כמו גם הזרות ,היו קשים לו מנשוא.
ארבע שנים אחרי ומצבה של שרה הדרדר גם הוא .סבתא ,שהייתה אחראית לה,
לקחה אותה ל"למבין" ,בית חולים פסיכיאטרי בפרדס חנה .היא הקפידה לבקר
אותה שם בכל שבוע ,לא זנחה אותה שם .כך עשתה במשך חמש שנים ,עד
שבשנת 1975שרה נפטרה.
***
הזיכרונות שלי מסבתא הם בעיקר מימי החופש הגדול .בכל קיץ היינו נוסעים
אמא ,אחי ואני לחדרה לנפוש בבית סבתי במשך שבוע .בממלכה הקטנה שלה -
בית שלושה חדרים בבניין מיושן ,אותו הבית אשר השתכנה בו מיום עלייתה
ארצה -הרגשנו מלכים .היא פינקה אותנו ,בישלה לנו וקנתה לנו ,למרות שחיה
78
רק מקצבאות של ביטוח לאומי .בכל ביקור הייתה מביאה לאחי ולי דמי כיס.
בהתחלה סירבנו ,כי הוריי לא הסכימו ,אבל כשראינו את העצב על פניה ,הסכמנו
לקבל .ידענו שהנתינה היא זו שמסבה לה אושר.
באחד הלילות כשישנתי אצלה ,היא הציעה לבשל בשבילי .כבר הייתי מספיק
גדולה כדי להכין לעצמי אוכל ,אז סירבתי .לא אשכח את העלבון שהרגישה ,היא
רצתה לפנק אותי" .את יודעת מה סבתא? תכיני לי ביצת עין ,נהייתי טיפה רעבה"
אמרתי לה .לפתע עינייה נצצו והיא חייכה חיוך גדול "את לא רוצה שניצ'ל או
משהו אחר? עז’יזה )יקרה -בתוניסאית("" ,לא סבתא ,תודה" לא רציתי להטריח.
חמש עשרה דקות אחר כך ,ובשולחן חיכתה לי צלחת עם ביצת עין וצ'יפס.
"טעים לך ,נכון?" ,שאלה בעודה רואה אותי אוכלת בהנאה" .כן סבתא ,תודה",
השבתי ונשקתי לה.
את המוות ואת החיים הקשים שסבתא עברה לא היה אפשר לזהות
בהתנהגותה .להפך ,סבתא הייתה מצחיקה במיוחד ,על אף שחלק מהמילים
שאמרה לא הבנתי כלל .עד מותה היא נותרה חדה וחריפת שכל .בלילות ,כשכולם
ישנו ,היא הייתה מספרת לי מעשיות .כדי שאבין ,היא שילבה בין עברית
משובשת לערבית ,את ההקשר הבנתי מההיגיון .כל המעשיות היו בעלות מוסר
השכל וסבתא בחרה במעשייה מסוימת לא בכדי ,אלא כדי ללמד אותי שיעור
לחיים .אני נדהמתי מחוכמתה .לעיתים באותם לילות הייתה חולקת איתי סודות
שלא חלקה עם איש" ,אל תספרי לאמא ולאף אחד" ,ביקשה .אולי מבין כל
העצות שנתנה לילדיה ולנכדיה ,אצלי מצאה מקום לפורקן.
***
כשהגיעה לגיל 90היא עשתה חגיגה גדולה .היא נתנה כסף לבן דודי כדי שיקנה
כל מה שצריך כך שיום הולדתה יהיה חגיגי ככל האפשר :בשר ,שתייה קלה
וחריפה ,חטיפים ודברי מתיקה .לאמא היא סיפרה שהיא יודעת שזה יהיה יום
ההולדת האחרון שלה בחיים ,לכן חשוב לה לחגוג אותו כמו שצריך .היא הרגישה
שזו מסיבת פרידה יותר מאשר יום הולדת.
כחצי שנה לאחר מכן מצבה של סבתא הדרדר .מאישה עצמאית היא הפכה
להיות תלויה בכיסא גלגלים .פעולות שהיו פשוטות בעבורה ,כמו בישול ,הפכו
לקשות ביותר .הוצמדה לה מטפלת כדי להשלים את הפעולות שלא הייתה
יכולה לעשות .היה קשה לראות את סבתא ,האישה הכל כך חזקה שלא תלויה
באיש ,נזקקת כל-כך .אני זוכרת את המבוכה על פניה כשאמי החליפה לה חיתול.
היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים בחדרה .כשהחלה לחוש טוב יותר
ושבה לביתה ,שוב התקיפו אותה כאבים עזים ושוב היא אושפזה בבית החולים.
79
למרות גופה החלש ,מוחה היה צלול כשהיה .בביקורנו בבית החולים ,כשגופה
כואב ,קראה לאבי לגשת אליה .היא אמרה לו כמה מילים בתוניסאית וליטפה את
ידו .לדעתי היא הוקירה לו תודה על שעלה עם בתה ארצה.
***
ערב פסח .2010שולחן גדול הוצב במרכז הסלון של בית דודי .סבתא התפעלה
ממראה השולחן החגיגי" .ברוך השם" ,אמרה בעודה מסתכלת מעלה .למחרת
בבוקר צלצל הטלפון" ,בחריה" ,אמרה דודתי" ,אמא מאושפזת ,המצב שלה לא
טוב" .תחילה אמא היססה אם לנסוע לבקרה ,היא הרי לא נוסעת בחג .אך לאחר
כמה שכנועים מצידי ,היינו בדרכנו לחדרה .בלילה היא נפטרה ,חודשים ספורים
לפני יום הולדתה ה.91-
ארבעה עשורים אחרי מות סבי ,קברה כרוי באותו טור שבו כרוי קברו ובמרחק
ארבע שורות בלבד .זה הרגיש שמשמים היא לא רצתה שמשפחתה תתעייף
בביקור בבתי קברות.
המצבה ,הלוויה והאזכרות מומנו מכספי סבתא .לאחר מותה התברר שהיא
שמרה כמה אלפי שקלים בצד להוצאות על מותה ,כך שילדיה ומשפחתה לא
יריבו ביניהם מי ישלם מה .כמו חייה ,גם במותה לא רצתה להיות נטל על אף
אחד.
לאחר שנגמרה השבעה ,התברר שצוואתה האחרונה של סבתא היתה לקנות
ספר תורה מחסכונותיה לבית הכנסת המקומי .מבלי עזרה מאיש ,היא הצליחה
לחסוך 100,000שקל לקניית ספר תורה .יום לפני אזכרת השנה של סבתא ,ספר
התורה היה מוכן .את האזכרה ציינו בבית הכנסת המקומי ,אותו בית כנסת שהיא
וסבא היו מתפללים בו מידי שבוע.
80
תחנות | שלמה טולדו
תחנה אחרונה -לב אבות ,רחובות
בפחד לא מוסבר נכנסתי לחדר האוכל של המוסד הסיעודי "לב אבות" .לפני
שלושה ימים העברנו את אבא לשם .הוא לא יכול היה להישאר בבית החולים,
ולנו היה ברור שזה לא יהיה נכון לאימא שהוא יחזור הביתה .נסעתי איתו אל
התחנה האחרונה ,המקום בו יאלץ לחיות את שארית חייו.
הדרך מבית החולים "הרצפלד" בגדרה ל"לב אבות" בשיכון סלע ברחובות ,מעולם
לא הייתה ארוכה יותר ,או יותר נכון -הזויה יותר .זוהי השכונה בה נולדתי וגדלתי,
היא נבנתה בשנות החמישים כשכונת פועלים .בתים דו-משפחתיים על עמודים,
חצרות בהן ניתן היה לשתול דשא רחב ידיים מקדימה ועצי פרי מאחור .ריח עצי
שזיף "הסנטרוזה" ,ממנו נהגה סבתי לעשות ריבה ,עדיין צרוב בזיכרון ילדותי .אז,
דלתות הבתים היו פתוחות לרווחה ובערבי הקיץ החמים היו מביאים השכנים
כסאות אל החצרות שבחזית .מישהי הייתה מורידה פיצוחים ,שכנתה עוגה
והאחרת קנקן לימונדה צונן .היו יושבים ומדברים על הא ודא ולעיתים אף
משחקים ב"רמי" .זו הייתה שכונה שבליל שפות נשמע בה -גרו בה עולים
מטורקיה ,עירק ותימן לצד ניצולי שואה ממזרח אירופה .בקצה שדרת "וולקני"
שתחמה את השכונה ממזרח ,היה פרדס אליו היינו הולכים כדי לקטוף תפוזים.
בשנות השבעים ,כשענף ההדרים הלך ונמוג ,נעקר הפרדס ממנו יללו התנים
שהפחידו ולא נתנו לישון .יזמים זריזים בנו על השטח בית גיל זהב גדול ומפואר
שבו גם מחלקה סיעודית .אל אותה מחלקה העדפנו להעביר את אבי עת הדרדר
מצבו.
הוא שוכב על המיטה בחלק האחורי של האמבולנס ,קשור ברצועות ,שלא ייפול.
אני יושב ומביט בו .איך הגענו למצב שבו התחלפו היוצרות ,שאני שומר עליך
אבא? הרי אתם תמיד הגנתם עלי .האם זה נכון להעביר אותך למוסד סיעודי ולא
לקחת אותך הביתה? אני ילד טוב? אני עושה נכון לך? לאימא? ניסיתי לדובב אותו
לשיחה "אנחנו נוסעים לשיכון סלע אבא" ,אולי שמה של השכונה בה החל את
צעדיו הראשונים כאיש משפחה ,יסייעו במשהו לחדד את הזיכרון שהולך
ומתפורר" .לשדרה ,אבא" ,אני מנסה שוב" .אתה זוכר? לשיכון ,ליד הבית הישן.
אתה זוכר את 'לב אבות' ,נכון? היית נוסע לשם לשחק ברידג' ,ללמד עברית" .הוא
אינו עונה ,בוהה באוויר או שנרדם .אולי הוא כועס? על מה הוא חושב? תמיד
אותה שאלה .אנחנו נכנסים בדלת האחורית לחדר האוכל .כל דיירי המוסד
יושבים סביב השולחנות ,נראים כמו "זומבים" במוסד סגור .אבא יושב כפוף על
81
כיסא הגלגלים .זהו .כיסא גלגלים .הוא כבר לא ילך יותר .לא בעזרת מקל וגם לא
בעזרת הליכון.
***
"יחצ'ו!" ,הוא צועק לפתע ומרים את ראשו השמוט“ .יחצ'ו!"
"מה זה יחצ'ו ,אבא?" ,אני שואל בסבלנות,
"אני רוצה" ,הוא עונה.
"מה אתה רוצה?”
"אני רוצה" ,ושוב נשמט ראשו לפנים.
אני מביט סביב .מהצד השני של השולחן בו ישב אבי מספר לי יעקב" ,איש
המוסד" מגדרה" ,סודות מדינה" .הוא לוחש על עלילות גבורה מדומיינות כאילו
התרחשו רק אתמול .ממלמל ,מחייך ,לעיתים נוזף בבנו הדמיוני שלידו או בחבר
לנשק שמרגיז אותו .בקצה האחר של החדר ,זקנה אתיופית ממלמלת לחלל
האוויר את סיפור עלייתה כל הדרך ברגל לישראל .דמעה זולגת מקצה עינה.
***
"אייודו" ,זועקת הקשישה האיטלקית המטופחת .עזרה? למי היא קוראת לעזרה?
מהצד האחר עונה לה חברתה הרוסייה" :אידי-סודה" ,האיטלקייה קוראת לעזרה
והרוסייה עונה לה -בואי הנה .דיאלוג ורב שיח בלתי אפשרי ,בלתי הגיוני.
קשישה אחרת חותמת את התמונה "אוי אוי אוי" ,מבכה על מר גורלה ,על גורלם,
על גורלנו ,על העולם.
אימא ,האישה שאיתו מאז נישאו לפני כשישים שנה ,באה איתי .היא משחררת
אנחת רווחה" :אם זה לא היה עצוב ,זה היה מצחיק" .היא ,שנושאת על גבה
הכפוף את משא החיים ,שטיפלה לאורך כל חייה בהוריה ,בבעלה ,בי ובאחותי,
באחיה ,בנכדיה ,המטפלת האולטימטיבית ,הדאגנית ,האובססיבית ,נאלצת
להפקיר את בעלה בידי אנשים זרים שיטפלו בו .המטפלות הפיליפיניות מביאות
את ארוחת הערב .הוא מנסה לאכול את הדייסה והכף בידו ,הבלתי יציבה ,נופלת.
זהו ,אני מהרהר ,ככה? זוהי התחנה סופית .אני יושב מולו ומנסה לגלות מה עובר
לו בראש .מה הוא יודע ,מה הוא זוכר? הוא מזהה אותי.
"שלומיקו" ,הוא קורא לי כפי שקרא לי בילדותי" .שלומיקו".
לאף אחד לא הרשיתי לכנות אותי כך,
שלומיקו" ,הוא ממלמל שוב" ,קח אותי הביתה".
הביתה .בית .מה זה בית בשבילך אבא? מיטה? חצר? גינה? או הספה עליה היית
רובץ שעות ,לעיתים יושב ,לעיתים שוכב ,לזה אתה קורא "בית"? איפה הבית
82
שלך אבא? מה אתה זוכר? מה אתה יודע? איפה אתה? ראשו נשמט שוב קדימה
והוא עובר לתחנה השנייה של חייו.
תחנה שלישית -נמל חיפה
הנער שמעון מביט מהסיפון אל החוף.
"הנה ארץ ישראל שימוניקו! זוהי ארץ ישראל .אתה רואה שם ,זאת העיר חיפה",
מראה לו אביו שלמה את רצועת החוף .צליל הכינור של אמו ,מרגריט ,מנעים
לנוסעים את ההפלגה .פיקו ,אחיו הצעיר ,מקיא ובוכה" .יהיה בסדר אבא" ,מרגיע
שמעון את אביו" ,ג'ני כתבה לי במכתב שחיים סידר כבר הכל ,אני אלך לקיבוץ,
ואתם תלכו למחנה עולים עם פיקו" .אחותו הגדולה ,ג'ני ,שבישראל עברתו את
שמה ל"ציונה" ,עלתה כשנה לפני כן לקיבוץ אשדות יעקב .שם היא הכירה את בן
זוגה הפלמחניק חיים .הם חיכו לעליית משפחותיהם לפני שיינשאו.
"לא רוצה" ,בוכה פיקו וחוזר להקיא" ,למה רק שימוניקו לקיבוץ? גם אני רוצה".
אבא תמיד היה מספר שפיקו היה השובב והחוצפן .דוד פיקו היה צועק ,נוזף
באבי כאילו לקח את אהבת ההורים כולה אליו .הוא היה סונט באבא ומעליב
אותו ,בסוף היה מחבק ומנשק ,קם והולך .אבא היה נעלב .לא מבין למה תמיד
הרגיש אחיו הצעיר מקופח ומתוסכל.
"די פיקו" ,נוזפת בו אמו מרגריט .היא מפסיקה את נגינתה על מנת להרגיע את
בנה הצעיר וחוזרת לנגן מנגינה יהודית עליזה לקול המהומם של הנוסעים.
"זהו ,הגענו" ,מכריז שמעון בהתרגשות" ,בואו אחרי".
הם אוספים את התיקים והמזוודות ומסתדרים בשורה כדי לרדת אל החוף.
שמעון מחזיק חזק את מזוודתו הכחולה הקטנה ,המזוודה שדודה ברטה ,אחות
אביו ,קנתה לו במיוחד להפלגה .הנוסעים דוחפים וצועקים ,הוא כמעט מאבד את
היד של פיקו שממשיך להתלונן ולקטר .שלמה ומרגריט פוסעים באיטיות אחריו
ויחד הם יורדים אל הרציף .נוסעים רבים כורעים ברך ,מנשקים את אדמת
המולדת .שמעון רוצה לעשות כמותם .ככה ,סיפרו לו ,נוהגים לעשות כשמגיעים
לארץ הקודש ,אבל הוא מתבייש .אדמת המולדת היא כרגע משטח בטון מפויח
ומשומן והוא לא רוצה ללכלך את המכנסיים היפות שאמו קנתה לו לפני
ההפלגה .שוטרי הנמל דוחקים בהם להיכנס אל אולם הנתיבות .בטנו מתהפכת
בקרבו .הם מתקדמים באיטיות לעבר פקיד הסוכנות שמרעים בקולו:
"כן ,מי אתם?"
"טולדו" ,עונה האב שלמה בקול חלוש ,תוך שהוא פוסע ונעמד לצידו של שמעון
בנו.
83
"טולדו?" מגחך הפקיד" ,מספרד הא?"
"אינני מבין" לוחש בלדינו שלמה.
"אספניה?" שואג הפקיד.
"נו" ,עונה שלמה" ,טורקיה"
"אה" ,מחייך הפקיד" ,טורקיה ,אתא טורק".
"סי ,אווט ,טורקיה ,טורקיה" ,שלמה מחווה בידיו על בני משפחתו.
שמעון היה נבוך .הוא הבין ולא הבין ,מבולבל ונסער .הכעס וההתנהגות
המתנשאת של הפקיד היו לצנינים בעניו" .אני אבין" ,הוא אמר לעצמו" ,אני אבין
מה הם אומרים ,למה הם אומרים ,ואיך .אני רוצה לדעת ואני אדע".
"פיניטו?" שאל את הפקיד שהעניק להם את התעודות לאחר שחתם בדפיקה.
הפקיד קימט את אפו ,החזיר להם את התעודות ,וקרא" :הלאה!" הם יצאו
מאולם הנתיבות אל המשאיות שהסיעו אותם ל"בית העולים" .ברגע הראשון
שבו דרכה כף רגלו על אדמת מדינת ישראל ,הוא הבין שהוא צריך לדעת את
השפה ,את המנהגים ,את האנשים .אם הוא רוצה להיות ישראלי ,עליו לדעת,
עליו ללמוד.
"יחצ'ו" ,הוא חוזר פתאום להרעים בקולו וכל יושבי חדר האוכל של המוסד
הסיעודי "לב אבות" נדרכים .האחיות מגחכות.
"אני רוצה”
"ששש" ,מהסה אותו אימא" .אל תצעק שמעון .אל תצעק .מה אתה רוצה? אתה
מתנהג כמו ילד ,בחיי”.
שוב נשמט ראשו והוא חוזר להפליג .לאן?
תחנה ראשונה -איסטנבול ,טורקיה
היה קר ואפור באותו בוקר של נובמבר 1938בעיר הגדולה איסטנבול .שמעון בן
התשע יצא מהבית ,מיהר אל התחנה ועלה על החשמלית ,הרכבת העירונית
הציבורית .הוא היה רזה ושדוף ,משקפי קריאה עגולים על חוטמו ומעיל כיסה
את גופו עד ברכיו .אנשים דחפו אותו והוא היטלטל מצד לצד .החשמלית עצרה
בתחנה שליד בית הספר .הוא הספיק לשמוע את השרת מצלצל בפעמון ,ורץ
לכיתה שהייתה ממוקמת בקומה השנייה .הדלת הייתה פתוחה והוא מיהר
להיכנס .זה לא נראה כמו כל יום ,חשב לעצמו .בדרך כלל עד שהייתה המורה
המרשעת ,כך קראו לה ,נכנסת לכיתה ,היה רעש והמולה ,צעקות ,דחיפות
והתקוטטויות בין הילדים .הפעם השקט היה כמעט מוחלט .שמעון הבחין
84
בחבריו יושבים ,מישהו קינח אף ,וכמה בנות התייפחו חרש .חלק מהתלמידים
בהו בחצר דרך החלון הסגור .סוזט ,התלמידה הטובה בכיתה ,חביבת המורה
שישבה בשולחן הצמוד לשולחן המורה ,יבבה בקול גדול בעוד שכנתה מחבקת
ומלטפת בעדינות את ראשה .אפילו סלים ,המופרע של הכיתה שיושב בשולחן
האחרון ונוהג להתנדנד על הכיסא ,ישב יציב ,ידיו שעונות על סנטרו והוא מביט
קדימה כשפיו קפוץ בכעס .או שמא כאב? שמעון לא הבין.
"מה קרה ליאון?" ,פנה אל חברו שישב לידו ,ידידו היהודי היחיד בכיתה.
"לא שמעת?" לחש ליאון" ,אבא מת".
"אבא שלך"? נדהם שמעון .אבותיהם היו חברים טובים ,ישבו זה ליד זה בבית
הכנסת ולעיתים אף נהגו להיפגש ולשחק בקלפים או בשש-בש.
"לא" ,כעס ליאון" ,האבא שלנו .של כולנו .אתא טורק ,אתא טורק מת .אתה לא
שומע רדיו? מה אתה לונסו?"
לא ,לא היה להם רדיו .את החדשות היה שומע מפי אביו שהיה קורא את העיתון
שהביא כל ערב מהמפעל בו עבד כמנהל חשבונות .בחדשות של אותו הבוקר
הודיע שדר הרדיו הטורקי תוך כדי שדמעות חונקות את גרונו על מותו של "אבי
האומה" ,כמאל פחה אתה-טורק .הגנרל האמיץ ,ראש הממשלה והנשיא ,שפיתח
וקידם את מדינתו אל המערב .הוא נכנע למחלת כבד עקב שתייה מרובה ועבודה
מאומצת .על העם הטורקי ירד אבל כבד.
שמעון השתתק והתכנס בעצמו .הוא הביט על חבריו לכיתה ,שנראו לו אחרת,
אבל הוא לא ממש הבין למה? הוא לא הרגיש כלום" .מה אני אמור לעשות?" חשב
לעצמו" ,מה אני מרגיש? אם כולם עצובים או בוכים ,אז כנראה שכך צריך גם אני".
הוא הניח את הידיים על השולחן ואת ראשו עליהן והניע קלות את גבו" ,שיחשבו
שאני בוכה" חשב" .אבל מה לי ולאתא טורק? זה לא גורם לי לבכות או מעציב
אותי" התנצל בפני עצמו .לאחר מספר דקות המורה נכנסה לכיתה .התלמידים
נעמדו מיד על רגליהם ,אבל המורה הקשוחה שנהגה להרביץ להם עם הסרגל
הארוך על כפות הידיים ,נראתה שבורה לחלוטין" .שבו ,שבו ילדים" ,אמרה ברוך
בניגוד להרגלה" .שמעתם בוודאי מה קרה לנו ,לעם שלנו .איזה אסון נורא" היא
פרצה בבכי "לכו הביתה ילדים ,לכו ללוויה של האבא שלנו .אל תבואו מחר ,לא
נלמד ,כולנו נתאבל עליו ,על האבא שלנו" ,המשיכה להתייפח .שמעון וליאון עלו
על החשמלית בחזרה לשכונת מגוריהם .גם הנוסעים נראו לו שונים -עגומים,
עצובים ,ספונים במעיליהם ,נשים מליטות אפן במטפחות ,דומעות ונאנחות,
וגברים חמורי סבר מנענעים ראשם כלא מאמינים ,חלקם אף מכים בכף ידם על
85
המצח .לפתע נעצרה החשמלית .חריקת בלמיה על המסילה הייתה צורמת
ומעיקה .הנהג מיהר לרדת והנוסעים הסקרנים אחריו.
"מה קרה?" שאל בבהלה שמעון את ליאון שמיהר גם הוא לרדת .צווחה מקפיאת
דם נשמעה מבחוץ ,אישה בבכי היסטרי מלווה באיש צעיר עלו בחזרה והתיישבו,
מישהו רץ להביא לה מים.
"מה קרה?" שאל שוב שמעון את חברו שעלה גם הוא בפנים מבועתות.
ליאון לא הצליח להוציא מילה מפיו ,הוא הניד בראשו מצד לצד כאילו מסרב
לעכל את מה שראה .הוא חפן את פניו בכפות ידיו ולחש לעצמו:
"אוי ,אמא'לה ,זה נורא"
"מה קרה?" חזר שמעון על השאלה בעודו רואה את חברו הנסער" ,מה ראית?"
"איש אחד זרק את עצמו לתוך המסילה" ליאון הישיר אליו מבט ולא המשיך.
"ומה קרה לו?" חקר שמעון "הוא נדרס? מת?"
ליאון הנהן לחיוב בראשו "הגלגלים חתכו לו את הראש" פניו היו חיוורות כסיד,
הוא נראה המום.
"למה?" שאל שמעון בתדהמה.
"לא יודע" ענה ליאון" ,לא יודע"
שמעון שמע את הקשישים מדברים ביניהם ואומרים שאין בשביל מה לחיות
"האבא שלנו" מלמלו הנוסעים" ,הלך" .הוא לא הבין מדוע אדם ישאף לקחת את
חייו במו ידיו ,זה היה בלתי נתפס מבחינתו.
"איי הלכה טורקיה .מת האבא שלנו" ,קוננה בקול בוכים אישה שמנה שישבה
ממש מולם .היא החלה לסטור על פניה ובעלה חיבק אותה ברכות וניסה
להרגיעה" :די פורטונה .די".
החשמלית המשיכה בנסיעתה ושמעון ירד בתחנה הקרובה לביתו .אימא מרגריט
כהרגלה ,ישבה בפתח הבית וניגנה בכינור .הפעם הייתה זו נעימה טורקית ישנה
של אבל וצער.
"איפה אבא?" שאל שמעון בדאגה.
"בחנות של דוד סמי" ענתה אמו .שמעון מיהר לחדר האמבטיה והקיא לתוך
האסלה .הוא שטף את פניו ונכנס למיטה.
"שמעת קירידו?" שאלה אותו אמו "איזה אסון".
הוא הנהן בחיוב.
"אתה מרגיש לא טוב ,איז'ו?"
86
"כן" מלמל בעוד גופו רועד "אני לא מרגיש טוב".
"אל תדאג ,שימוניקו" ,ליטפה את ראשו ופניו" ,אני אכין לך כוס תה ,תישן
ובבוקר תרגיש יותר טוב".
הוא עצם את עיניו ונרדם.
"שמעון ,שמעון תפתח את העיניים ",קוראת לו אמא "כל הזמן אתה מבקש את
שלומיקו ,הנה הוא פה ,ואתה לא מסתכל עליו בכלל" היא נוזפת בו.
"עיזבי אותו אימא" אני מתחנן“ ,עזבי"
"שלומיקו" הוא ממלמל "שלומיקו ,קח אותי הביתה”.
"עכשיו ,אבא ,זה הבית שלך" .אני עונה לו ביובש" .זה המצב ,אבא".
הוא חוזר אל הבית שלו שם ,באיסטנבול.
תחנה שניה -גימנסיה למסחר ,איסטנבול
כשהיה שמעון בן ,13אחרי שחגגו לו בבית הכנסת "עדת שלום" בר מצווה ,הוא
עבר ללמוד ב"גימנסיה למסחר" של איסטנבול .בית ספר תיכון ברמה גבוהה
שהכשיר פקידים ,מנהלי חשבונות ועוד" .שיהיה לו מקצוע" חשב לעצמו אביו.
הוא היה תלמיד נבון ושקדן ,ניחן בסקרנות טבעית לדעת ,לחקור ולהבין .הוא
הצטיין בלימודיו ,אף פעם לא קרה שלא הכין שיעורי בית ,מלבד פעם אחת
כשאורחים פקדו את ביתם הקטן ולא היה לו היכן לשבת .אלא שהוא לא דאג יתר
על המידה .הוא זכר שהמורה למתמטיקה נהגה לומר" :תלמיד שלא הכין
שעורים ייגש אלי ,ויאמר' :מורתי ,לא הכנתי שעורים בגלל הסיבות האלו והאלו,
ואפילו אם התלמיד הלך לצפות במשחק כדורגל ,אסלח לו .הוא לא ייענש ולא
אתן לו ציון שלילי' .כך נהגה במשך שלוש שנים .כל תלמיד שלא הכין שיעורי בית
קיבל ממנה ארכה ,ובמקרה הרע ,מכתב להורים או הערה ביומנו האישי.
הוא הרים בהיסוס את ידו.
"המורה ",לחש שמעון "לא הכנתי שיעורים ,כי ",גמגם במבוכה.
"בוא הנה ",הרעימה המורה "גש אלי בבקשה".
שמעון התקדם פסיעה אחת לעברה.
"יותר מהר .אין לנו זמן בשבילך" .הוא כבר נגע קלות עם רגלו בשולחנה ולא
הספיק למצמץ כשסרגל העץ היכה בכפות ידיו הפשוטות .כאב חד פילח אותן.
הוא נשך את שפתיו ועצר את הדמעות שביקשו לפרוץ מתוך עיניו.
"ויש לך גם אפס בחשבון" נזפה בו המורה" ,תתבייש לך .רק אתם היהודים
חושבים שהכול מותר לכם ".שמעון לא הבין את הקשר בין יהדותו לשיעורי הבית
87
שלא טרח להכין ,אבל אז נזכר בהערותיה הציניות כל אימת שהיה נעדר בימי חג
כגון ראש השנה או יום הכיפורים .הוא שיחזר איך הייתה מקפידה עמו יותר
מתלמידים אחרים ,ומידי פעם ,כשמישהו לא הבין היטב את החומר שלימדה,
הייתה מסננת" ,תשאלו את היהודי ,הוא מבין טוב יותר מכולם".
חבריו הטורקים גיחכו .הוא נפגע מהשמחה לאיד והתיישב דומע על כסאו .בסיום
אותו יום מיהר לחזור הביתה .אימא מרגריט הייתה טרודה בהכנת ארוחת הערב.
הוא נכנס ונשכב על המיטה שבור ומיואש .אימו ניגשה וחיבקה אותו" ,מה קרה
שימוניקו?" שאלה.
הוא הראה לה את כף ידו ועליה סימן פס אדום-כחול במרכז .היא לא ידעה מה
לומר.
סבתא שלי מרגריט ,קראנו לה "מזל-טוב" היות וככה עברתו בארץ את שמה ,לא
הרימה יד או קול על אף יצור חי ,בוודאי שלא על ילדיה .היא לא יכלה להבין או
לעכל רוע ,קיבלה עליה בשקט כל גזרה או פורענות.
חלפו שבועות ספורים מאז אותו מקרה .שמעון חזר בחוסר חשק מופגן
לגימנסיה והשתדל להצטיין יותר מכל חבריו לכיתה .לא קרה עוד שלא הכין
שיעורים ,הוא לא יתן למורה את האפשרות להכותו או להענישו יותר" .אם אהיה
פעם מורה ",הבטיח לעצמו" ,לא אעז להכות תלמיד ".אני נזכר כשכבר היה מורה
בכיר ועסק בהדרכת מורים ובייעוץ ,תמיד היה מסביר לי בפשטות" :אין דבר כזה
תלמיד או ילד רע .יש ילד שרע לו ושצריך לעזור לו" ,תורת חינוך וקבלת התלמיד
כאדם על רגל אחת .לקראת סוף שנת הלימודים ,הגיע יום אחד האב שלמה
וסיפר להם בארוחת הערב כי פוטר מהמפעל בו עבד.
"למה?" שאלו אותו בני המשפחה.
"אולי בגלל שאני יהודי" ניסה שלמה להסביר "אולי בגלל שיש טורקים שאין להם
עבודה ובעל הבית רוצה לקבל אותם במקומי ,אולי בגלל שאין לו הרבה עבודה,
אני לא יודע .הוא הודיע לי שהוא מצטער ושבסוף החודש לא אוכל להמשיך
לעבוד שם יותר".
"מה נעשה?" נבהלה מרגריט.
"אל תדאגי" השיב בביטחון" ,אחרי העבודה הלכתי למשרד של הסוכנות היהודית
ונרשמתי .אין ברירה ,נצטרך לעזוב פה ,הרבה יהודים עולים עכשיו לישראל .מה
את אומרת?"
"בסדר ,שלמה" השיבה בהכנעה מרגריט "מה שתחליט .אתה יודע מה טוב לנו".
"אבל זכרי מרגריט" הזהיר שלמה "אסור לך לדבר על זה עם אף אחד ,אנחנו רק
נוסעים לטיול בישראל ,הבנת?"
88
שמעון היה לפני גיוסו לצבא הטורקי .אם היה נודע לשלטונות על עזיבתם ,הוא
היה נחשב לעריק .שמעון הקשיב לשיחה בדממה.
"באמת אבא?" שאל "באמת?"
למרות החשש מהמעבר ומהלא נודע ,הוא היה מאושר .הוא לא האמין שתוך
מספר חודשים הוא יהיה על אוניה בדרך למדינת ישראל.
תחנה רביעית -קיבוץ כפר גלעדי
הם חיו יחדיו בקיבוץ ,נערים ונערות שהגיעו מטורקיה לישראל במסגרת עליית
הנוער ונשלחו למוסדות חינוך בקיבוצים שונים .שמעון וחבריו נשלחו לכפר
גלעדי .הוא לא ידע מילה בעברית .אומנם בילדותו ה"חכם" לימד אותו כמה
מילים ,אבל הוא לא הבין את פירושם .ביום הם עבדו בעבודות שונות בקיבוץ
ובלילות חגגו .היו להם "אספות מזכירות" ,ומכיוון שרוב חברי הקיבוץ עלו
מטורקיה ,הם ניהלו את הפגישות בשפה הטורקית .הבנות מרומניה ,שהשפה
הטורקית נשמעה להם כשפת סתרים ,היו באות ככה סתם בשביל להעביר את
הזמן .שמעון לקח על עצמו להקים "עיתון קיר" בטורקית ובו הוא היה כותב על
המתרחש בארץ ובעולם .הוא היה מקשיב ל"קול ישראל" בלדינו שעה בשבוע,
ומספר לחברים.
הם עבדו בכל עבודה שהקיבוץ הכתיב להם ,שמעון נשלח למכבסה ומכיוון
שהיה גבוה ,הטילו עליו הכובסות את המלאכה החשובה של התליה .הן היו
מביאות לו את הגיגיות עמוסות הכבסים והוא היה תולה .הן היו יפות הכובסות
הרומניות .שמעון רצה לשוחח עימן ,לקשור קשרים .הוא ניסה בלדינו" :איך
קוראים לך?" שאל בביישנות את הגבוהה מבין השלוש והחווה בידו עלייה" ,אני
שמעון"
"אנה" החזירה לו.
"והיכן את עובדת?" המשיך.
היא צחקקה ושאלה את חברותיה ברומנית "מה הוא רוצה ממני?"
גם הוא היה נבוך" .אתן חברות שלה? מאיפה אתן מכירות?" המשיך לפלרטט
בלדינו.
"אנחנו חברות ,מרומניה" ענו.
הרומנית והלדינו הן שפות לטיניות "אני מתחיל להבין" ,חשב לעצמו" ,אני יכול
גם ללמוד" .מהר מאוד הפך שמעון להיות הדמות הדומיננטית של החבורה
הטורקית .הוא היה כותב למסיבות עיתונים היתוליים ,שירים ומקאמות .הכל,
89
כמובן ,בשפה הטורקית .בעוד שחבריו עבדו בחקלאות ,בבינוי או בנגריה ,הבינו
סדרני העבודה שכדאי לשלוח את הבחור הרזה הזה לעבודות קלות יותר כמו
מכבסה או חדר אוכל.
"חבל שהוא לא יודע לכתוב בעברית" ,אמר יום אחד שרגא המזכיר" ,היינו עושים
אותו פקיד במזכירות ,כי בחשבון הוא דווקא מצוין".
ברוניה ,המדריכה של "הנוער העולה" ,נזפה בשרגא" :שמעון יכול להיות מורה או
סופר ,אל תזלזל בו".
באחת החופשות הגיע שמעון למחנה העולים בבית-ליד שם שהו הוריו יחד עם
אחיו הקטן .הוא ירד מהאוטובוס ומיהר עם מזוודתו הכחולה הקטנה לבית
ההורים .הבית בו גרו היה קטן ודל עשרות מונים מביתם בטורקיה :חדר הכניסה
שימש גם כסלון אירוח ובקצהו מטבחון עם מקרר קטן .בקצה השני של החדר
סידרו לפיקו מיטת סוכנות קטנה ,בעוד שחדר השינה של ההורים היה מצויד
בשתי מיטות שחוברו יחדיו למיטה זוגית .בימי החורף הם היו מחממים את
הצריף עם תנור נפט שריחו הדיף בכל המחנה .אמו ,כהרגלה ,ישבה בפתח מנגנת
מנגינת געגועים למולדת הישנה טורקיה ,לחברים ולמשפחה שהשאירו שם
באיסטנבול .שלמה אביו שכב על הספה בהוֹל" .שימוניקו" קרא בהתלהבות
כשנכנס וחיבקו באושר "אה ,איזה יופי שבאת ,יש לי משהו חשוב לספר לך,
דיברתי עם רכז התרבות שלנו שמואל .סיפרתי לו עליך ,שלמדת בגימנסיה
בטורקיה ,שאתה אוהב ללמוד ,והוא סיפר לי שמחפשים בוגרי גימנסיות מחו"ל
כדי להכשיר אותם כמורים לעברית .הוא הבטיח לשלוח אותך לירושלים להבחן,
ואם תצליח ,תצטרך לעזוב את הקיבוץ" .שמעון שתק ,הביט במבוכה באביו
ואמר:
"אבל פאפא ,אני עוד לא יודע עברית מספיק טוב ,איך אני אהיה מורה?"
"אל תדאג" השיב אביו בבטחה "שמואל אמר שישלחו אותך לבחינה ובטוח
תתקבל ,הם ילמדו אותך שם הכל".
שמעון לא ידע להתווכח .אם אבא ושמואל החליטו בשבילו ,אז זה בסדר ,הוא
ייסע להיבחן ,הרי הוא רצה ללמוד .אמנם החיים בקיבוץ היו מהנים ,אבל עדיין
היה בו הרצון ללמוד ,בעיקר את השפה העברית .בערב ,הגיע שמואל לבקרם.
הוא סיפר לשמעון כי פילוסוף ומורה חשוב מאוד ,פרופסור מרטין בובר ,הוא זה
שהקים את בית המדרש המיוחד הזה למורים שבו ינחילו את השפה העברית
למבוגרים ברחבי הארץ.
"ראה שמעון" ,אמר לו שמואל בלדינו מעורבת בצרפתית "זוהי שליחות ציונית
להנחיל את הלשון העברית לעם ישראל .אם תימצא ראוי ,אתה תפגוש את מיטב
90
המורים בארץ .אבא שלך מספר שאתה אוהב את זה" .סקרנותו גדלה והוא הביע
נכונות להיבחן.
ביום ראשון בבוקר כשעלה על האוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב ,פגש
שלושה בחורים שעלו מעיראק .השלושה למדו בבית ספר יהודי בבגדאד על ידי
רב ולכן שלטו בתנ"ך .שמעון הרגיש מתוסכל" ,אני לא זוכר כמעט כלום" חשב
לעצמו" ,גם בקושי למדתי תנ"ך ,ובכלל אני לא יודע עברית טוב" .לו היה לו
האומץ ,הוא היה פוקד על נהג האוטובוס לעצור ,ורץ בחזרה לחבריו בקיבוץ.
"הלו! טורקו" צחקו העיראקים" ,מי זה אברהם? אתה יודע?"
"כן" ענה שמעון" ,למנהל המכבסה בקיבוץ שלי קוראים אברהם".
העירקים פרצו בצחוק מתגלגל" ,אברהם אבינו! יא תורקו" ,והתחילו לשיר:
"אברהם אבינו ,אברהם אבינו"
הם הגיעו לירושלים .ירדו בתחנה המרכזית ולקחו אוטובוס לבית המדרש בבית
הכרם .מזכירתו של פרופסור מרטין בובר הכניסה אותם אחד אחד לחדר עבודתו.
לאחר שיחת חולין והיכרות קצרה ,החל הפרופסור לשאול שאלות.
"יה" שאל הפרופסור בהיגוי גרמני כבד והחל להמטיר על שמעון הצעיר מטר
שאלות מסובכות .אחר-כך הגיש לו מבחן בכתב .שמעון ביקש להיבחן בצרפתית
כיוון שלמד ספרות צרפתית בתיכון .מסתבר שהוא ידע את התשובות לשאלותיו
של פרופסור בובר ,שהתרשם משמעון והודיע לו בו במקום ,כי הוא מקבל אותו
כתלמיד לבית המדרש למורי עם.
בדרך חזרה לתל אביב פגש שוב באוטובוס את השלישייה העיראקית .הם היו
נסערים וכעוסים.
"נו?" שאל שמעון" ,התקבלתם? נלמד ביחד?"
"לא קיבל אותנו היקה פוץ" התרגז אחד מהם.
"איך אותך ,שאתה לא יודע מי זה אברהם אבינו ,הוא קיבל הא?" הוסיף השני.
"אני לא יודע מי זה אברהם אבינו?" הפעם ענה להם שמעון בהתרסה כשביטחונו
העצמי שב אליו" ,אני כן יודע מי הם אברהם ,יצחק ויעקב" עתה החל להראות
להם את בקיאותו,
"אתם יודעים מי היה נשיא טורקיה במלחמת העולם הראשונה והשנייה?"
העיראקים נאלמו דום.
"אתם יודעים איך קוראים לראש הממשלה שלנו?"
הם לא ידעו.
91
"אני יודע צרפתית ואני אלמד גם עברית וגם תנ"ך .ופרופסור בובר הוא לא פוץ.
הוא היהודי הכי חכם בעולם .ואיזה מזל יש לי שאני לא אלמד עם בחורים רעים
כמוכם" כך הוסיף וגם תבע את עלבונו של המורה הדגול.
לימים יכתוב פרופסור בובר מאמר על בית המדרש ויכנה את התלמיד מטורקיה:
"המתמיד" כאותו תלמיד חכם משירו של ביאליק .אבא תמיד היה גאה באותה
מחמאה של פרופסור בובר.
"שלומיקו" הוא חוזר להרים את קולו
"כן אבא”
"קח אותי”
"לאן אבא?”
"קח אותי הביתה”
"כאן זה הבית" אני עונה לו וליבי נחמץ .אני לא אומר לו את האמת .הוא אף פעם
לא נתן לי לשקר .ועכשיו אני משקר לו .איך אפשר לקרוא למקום הזה "בית"?
***
בערב הגיע לקיבוץ .החברים ישבו כבר במועדון ,מחכים ל"פיליטון" השבועי של
שמעון .דמעות חנקו את גרונו" ,התקבלתי" אמר להם" ,אני עוזב בסוף החודש
לירושלים ,קיבלו אותי .אתם מאמינים? אני כל כך אתגעגע אליכם" הוא צחק,
חייך והזיל דמעה חליפות.
בסוף החודש הוא ארז את המזוודה הכחולה הקטנה ,קשר את המיטה
המתקפלת וצעד אל השער.
בקיץ 1951עזב שמעון את הקיבוץ ולא חזר אליו יותר.
תחנה חמישית -בית המדרש למורי עם ,ירושלים
"אבא ,אבא ,מה נשמע?”
"אבא ,אתה שומע? איך אתה מרגיש”
"אבא ,תרים את הראש ,אתה רואה אותי? תראה מי פה" אני מראה לו את בני
אור ,שבא איתי.
אין קול ואין עונה .אני מביט בו ,האיש הזה ,אבא שלי ,שהיה כל כך ורבלי,
שהמילים והשפות היו כה חשובות לו ,לא מדבר עכשיו.
הוא שותק.
שם בבית המדרש למורי עם בירושלים הוא לא יכול היה לשתוק.
***
92
שמעון עמד עם מזוודתו הכחולה הקטנה מול בית האבן היפה בשכונת בית
הכרם .הוא יישר את משקפיו העגולים על אפו וניסה לקרוא את שלט השיש
הקטן שהיה תלוי על עמוד הבטון" ,בית המדרש למורי עם" .איש מבוגר ,כפוף גב
עם שיער לבן ,חולצה לבנה ומכנסי חאקי ,ירד בזריזות במדרגות ,חייך אליו
במאור פנים ובמבטא יקה כבד אמר" :בבקשה ,בבקשה ,בוא היכנס ,חלק כבר
הגיעו ,איזה יופי ,ואתה ,מי אתה?"
"שמעון ,שמעון טולדו"
"אה .מטורקיה ,נכון? כן ,כן ,שמעתי עליך ,אני גדעון פרויינד ,אני מנהל את
הפנימיה .אה ,איזה בחור נאה אתה .יופי יופי בוא ,בוא" זירז אותו דוקטור פרויינד
להיכנס לחדר האוכל שם כבר חיכו חלק מחבריו לבית המדרש.
הם היו עשרים .מחצית מהם ילידי הארץ ,ומחצית מהם עולים מעיראק,
מתוניסיה ,מהונגריה ,מסוריה ,ועוד ארצות שלא כל כך ידע .הוא היה היחיד
מטורקיה .כיוון שזכה ב"סטיפנדיה" ,מלגת לימודים ומחייה הכוללת דמי כיס
ו"תמיכת הורים" ,הוא היה מסודר כלכלית .שמעון הרגיש כי הגיע למקום הראוי
לו ,ומכיוון שהיה חביב וחברותי ,הוא השתלב במהרה בחבורה המיוחדת הזו.
בשיעורים הראשונים הכל נשמע לו קשה ,לא ברור" ,מה הם רוצים ממני" ,חשב,
"כמה שזה מסובך ,אני בחיים לא אבין מה זו השפה הקשה הזו" .בובר לא חסך
מהם .הם למדו מפי המורים הטובים ביותר.
יותר מכל ,אהב שמעון ללמוד תנ"ך .שיעוריה הראשונים של פרופסור נחמה
ליבוביץ' ,לימים כלת פרס ישראל לחינוך ,היו כמו סינית בעבורו .הוא החליט
לעשות מעשה ושלח מכתב לדודתו בטורקיה וביקש ממנה לשלוח לו תנ"ך
בטורקית .הוא נסע לעיר ורכש מילון צרפתי – טורקי .יחד איתו ,עם המילון
הצרפתי-עברי שהשאיל לו ד"ר פרויינד ושני ספרי התנ"ך ,העברי והטורקי ,הוא
היה יושב בשיעורי התנ"ך ולומד .הוא היה משנן בחדרו הצנוע שבפנימייה עד
השעות מאוחרות ומהר מאוד התחיל להבין את השפה המקראית הקשה .הוא
הפך לסוג של תופעה מיוחדת בחבורת המורים הצעירים בפוטנציה .מידי פעם
היה קורא להם פסוקים בטורקית ומתרגם לעברית .ליבוביץ' העריכה מאוד את
הנער השקדן שעלה אך לפני שנה מטורקיה ונחוש היה ללמוד.
ב"ערבי ההווי" של ימי שישי מנהל הפנימייה ,ד"ר פרונייד ,היה משמיע להם
מוסיקה קלאסית" ,קצת קולטורה" היה אומר בחיוך .שמעון היה כותב ומקריא
לחבורה מקאמות היתוליות שהיה כותב בסגנון תנכ"י" :ויהי בימי המנהל דוקטור
פרויינד ,ויבואו באי בית המדרש לדרוש – מה לנו כי נצייר והלא אנו בורים ועמי
ארצות"...
93
חבריו אהבו את כתיבתו .כך גם את צניעותו ,נועם הליכותיו ואת חוש ההומור
המיוחד שלו .הצברים תיקנו את שגיאות הכתיב שלו ,והוא הרגיש שהוא מתחיל
לשלוט בשפה העברית .ערב אחד הקריא סאטירה חביבה על תערוכה שהקימו
בבית המדרש ביוזמת פרויינד" :אבוי לנו ,התלמידים ,כי מוכרים את בית המדרש,
היכן נלמד?"
פרוינד התלהב מהמקאמה וביקש אותו ללכת לביתה של ד"ר לייבוביץ' ולהקריא
בפניה את מה שכתב .שמעון לא יכול היה לסרב לו .הוא הגיע לביתה נרגש
ומבויש ונקש על הדלת.
"או ,שלום שמעון" ,קידמה נחמה את פניו" ,מה שלומך?"
"חן חן ,פרופסור לייבוביץ'" ,ענה שמעון והרכין ראשו,
"נחמה ,קרא לי נחמה"
"כן ,המורה נחמה .ד"ר פרויינד ביקש אותי לקרוא לך מקאמה שכתבתי".
"יפה שמעון" שיבחה אותו פרופסור לייבוביץ' "קרא נא".
שמעון הקריא בפניה .היא הקשיבה בעניין ואף צחקה מידי פעם .בסיום אמרה
לו:
"שמעון ,תבוא עליך ברכה"
והוא ,הנער הנבון והביישן שטרם הכיר את משמעות הביטוי ,ענה לה בראש
מורכן:
"סליחה ,פרופסור ליבוביץ' ,אינני מכיר את ברכה".
נחמה צחקה בכל פה ,כיבדה אותו בפרוסת עוגה ובכוס תה ושילחה אותו חזרה
לפנימייה.
בתום שנת הלימודים ,דיברו כולם עברית רהוטה ,אפילו יותר מהצברים .שמעון
היה מאושר" .כאשר אדע טוב יותר עברית ",נדר "אערוך מילון עברי – טורקי
לטובת עולי טורקיה בישראל”.
***
אבא הפך לפעיל ב"התאחדות יוצאי טורקיה בישראל" .שם סייע בהתנדבות
לעליית יהודים מטורקיה ולקליטתם בארץ .הוא חש את מצוקת לימוד העברית
שלהם והזדהה עימם .בשנת 1965חיבר מילון עברי-טורקי בעל 1000ערכים.
"הצלחתי לממש את נדרי" התגאה תמיד "אך לא נחתי על זרי הדפנה".
במשך שנים הוא נענה להפצרות עמיתיו בהתאחדות עולי טורקיה ,לעמיתי
העולים ,כמו גם למשפחתו ,ובשנת ,1978לאחר חצי שנה של עבודה מאומצת,
94
יצא לאור מילון עברי-טורקי משודרג בן 6,000ערכים ,ראשון מסוגו בעולם .הוא
קיים את נדרו ומימש את חלומו הגדול.
תחנה מרכזית ולא סופית
הם מדברים בכל השפות ,יותר נכון ממלמלים .קוראים קריאות ביניים ,מקללים
ובוכים ,אחת באיטלקית ,השנייה ברוסית ,ההוא דופק על מצחו ומקלל בתימנית.
את כל השפות הוא ידע ,פטפט ,למד .לימד עברית ולמד מהם את שפתם .חקר,
השווה שפות ,ניבים ושורשים.
ועכשיו הוא שותק .אני מביט עליו ורואה אותו מתרחק ,מתפורר ,נמוג.
בתום שנת הלימודים בסמינר למורים יצאו התלמידים הנבחרים לחודש של
סטאז' בבתי עולים ,וישנו שם באוהלים .שמעון בחר להורוֹת במלב"ן ,מושב
זקנים .לימים ,כשהייתי מתבדח עמו למה בחר דווקא בכיתת התלמידים
הראשונה שלו קבוצת זקנים ,הוא לא היסס להסביר:
"מה זאת אומרת" ,גיחך" ,ראשית זה היה בימי הצנע ,ורק זקנים קיבלו מנות בשר.
כשהיינו הולכים להפסקת צהרים גם אני אכלתי בשר"
אוכל תמיד היה משמעותי בעבור אבא.
"שנית" ,קרץ לי" ,ידעתי שהזקנים לא יפריעו לי כשאלמדם עברית ,מקסימום
יירדמו”.
ועכשיו אתה נרדם כל הזמן אבא.
"אבא ,אל תירדם ,תיכף יביאו אוכל”
"אני רוצה לישון" הוא אומר בפשטות" ,אני רוצה לאכול”
זה מה שהוא עושה כל היום ,ישן .אוכל .ישן .אוכל וחוזר חלילה.
בראשית הקריירה המקצועית שלך דאגת לאכול טוב ,ולא היה אכפת לך
שתלמידיך ירדמו.
ועכשיו בערוב ימיך אתה ישן ואוכל ,אוכל וישן.
אתה רק לא מדבר ,אבא.
95
חבריו של אבי ל!בית המדרש למורי עם!
בין שתי מולדות | שירה ברודצקי
שעת דמדומים .לאה שותה תה חזק ומר .סוף סוף יש לה הזדמנות לנוח מהיום
הארוך שעבר עליה .היא קמה בבוקר ,הכינה אוכל לשלומית ,בתה הצעירה
ושלחה אותה לגן הילדים .מהגן המשיכה לבית החרושת "בלום" שבו עבדה.
עכשיו ,לפנות ערב ,שלומית כבר ישנה ,וזאב בעלה מבלה עם חבריו מחוץ לבית.
הבית שקט .לאה מנצלת רגעים אלה לקריאה בספר האהוב עליה "בית טיבו" של
רוז'ה מרטן די גאר .היא אוהבת לקרוא דרמות ,כשם שבעתיד תאהב לצפות
בסדרה "היפים והאמיצים" .היא שקועה כולה בוויכוח הסוער המתנהל בין ז'אק
הרופא ואנטואן הסוציאליסט .השניים מתפלמסים על נושאים אידיאולוגיים:
האם החברה הראויה צריכה להיות סוציאליסטית או קפיטליסטית.
לאה מרימה את עיניה מהספר וחושבת לעצמה שמעולם ,שום אידיאולוגיה לא
הניעה אותה .הפוליטיקה מאוסה בעיניה .היא תמיד טוענת שפוליטיקה ומצפון
אינם מתיישבים זו עם זה .מחשבותיה נקטעות לקול נקישה בדלת .לאה
מופתעת וניגשת בחשש קל ,פותחת חריץ קטן וזהרור של אור כתום ואדום חודר
לחדר.
הדמות שמעבר לדלת אינה נראית בבהירות .לאה תוהה" :מי זה יכול להיות?"
היא חוששת ומחליטה להגיף את הדלת ולנעול אותה.
הדמות באפלה ממלמלת" :לאה ,לאה ,זה אני שלויימה ,פתחי את הדלת יש בפי
ידיעה".
"שלויימה? מדוע אתה מגיע בשעה כזו אל ביתי? כבר מאוחר".
לאחר המתנת מה היא נושמת עמוקות ופותחת את הדלת.
"שלויימה ,מה הביא אותך אלי בשעה כזו?"
שלויימה נראה מבוהל ולבן כסיד.
“זה זליג .הוא נפצע בתאונה לא רחוק מכאן ,עלה על אי תנועה עם האופנוע שלו
והתהפך .את מוכרחה לבוא".
***
זליג אינו שוכח את החורף ברוסיה .הצלילים של רגליו השוקעות בשלג נעמו
לאוזניו ,ההחלקה על הקרח הייתה הספורט החביב עליו.
כשהגיע לפלשתינה גמלה בליבו ההחלטה לפתוח במסורת ,לפיה -בכל יום
ראשון של חודשי החורף ישחה בים במשך חצי שעה וכשיצא לחוף ,הקור
שיעטוף אותו יזכיר לו את מולדתו.
97
בזמן מלחמת העולם הראשונה ,לאחר שדווינסק הופצצה על ידי הגרמנים ,בחרו
רוב היהודים לעזוב את העיר ולחפש מקלט במקומות מרוחקים .גם סבו של זליג,
אהרון ,הצטרף לשיירת הפליטים יחד עם בני משפחתו .היעד של השיירה היה
רוסיה .זליג בן החמש ,נשא בתוך תיק עור קטן שסבתו הכינה לו את תצלומי
ביתו .תוך כדי הליכה הוא התבונן בצמרות העצים ,עקב אחר העורבים שניסו
לנקר בשאריות המזון ,כשלפתע חש בסחרחורת ונפל ארצה .ההמון המבוהל
רמס אותו וכשהצליח לקום ,הוריו כבר נעלמו .השיירה המשיכה וזליג נשאר
במקומו ,מקווה שמישהו יחזור לאסוף אותו.
הלילה ירד הקור היה עז .זליג חש רעב ונרדם כשבטנו מקרקרת .עם בוקר הוא
התעורר למשמע קולות של ילדים .הוא קם ,וראה שבקרבת מקום מתכנסת
חבורה של ילדים מבוגרים ממנו .הם נראו לו כבני עשר .זליג התקרב אליהם והחל
לבכות .הילדים ,שזיהו את מצוקתו וראו את הבהלה שבעיניו ,החליטו לספח
אותו אליהם .גם הם אבדו למשפחותיהם ,ועתה נאלצו לדאוג לעצמם על מנת
לשרוד .בדרכם ,נהגו לגנוב מחצרות של איכרים דברי מאכל .מידי פעם היו נעזרים
בכפות ידיו הקטנות של זליג כדי לפרוץ שערים ולחטוף תרנגולות.
לאחר מספר שבועות פגשו בדרכם ילד כבן עשר שנראה אבוד ,רזה ומלוכלך.
הילדים שדיברו בינם לבין עצמם ביידיש לא יכלו לתקשר אתו .רק זליג הקטן
שדיבר ברוסית עילגת שלמד בבית סבו ,פנה אליו ושאל אם הוא רוצה להצטרף
אליהם.
"מאין אתה מגיע?" שאל זליג.
"מרחוק .מים הקרח הצפוני .אני הולך בדרכים כבר ימים רבים" ענה הילד והצביע
על הכיוון ממנו הגיע.
"ולאן אתה ממשיך?"
"לחפש את הוריי"
"אולי אתה בכיוון הנכון ,תצטרף אלינו ונדאג לך .מה שמך?"
"סאנקה".
הם המשיכו את המסע .כשהמזון אזל והחבורה נחה בצד הדרך ,סאנקה לקח
פיסות קטנות של בצק ,הרטיב והידק אותן בין אצבעותיו .לאחר מכן ,הוא לקח
ענף ,הסיר את החוט שקשר את מכנסיו ,ליפף את הבצק סביב הענף והלך אל
האגם הסמוך .הוא הסיר את מכנסיו ונכנס למים הקפואים .כעבור זמן מה חזר
אל החבורה כשבידיו שלל של חמישה דגים שהצליח להעלות בחכתו .האושר
היה גדול ,הודלקה מדורה והדגים נצלו באש .סאנקה הפגין גם את כישוריי הציד
שלו והצליח לצוד סנאי וארנבת .אחרי כל פעם היה מברך ואומר "ספאסיבו
98
דאדושקה" )תודה לסבא(.
לאחר מספר שבועות ,הגיעה החבורה לאזור כפרי מיושב .לסאנקה שחיפש את
הוריו ,הייתה תחושה שהוא נמצא במקום הנכון .המראות של הבתים הקטנים
והריחות שהריח הציתו דבר מה בזכרונו .הוא החליט לעזוב את החבורה ,נפרד
מכולם בהתרגשות רבה והמשיך לכיוון הכפר שנדמה היה לו שמשפחתו
התגוררה בו.
חבורת הילדים הצטערה על הליכתו של סאנקה ,אבל הם המשיכו בדרכם .הימים
הפכו להיות רגועים יותר ,הרשויות שמצאו קבוצות של ילדים ,הכניסו אותם
לבית יתומים.
אף לא אחד מהילדים אהב את המסגרת החדשה .הם התרגלו לעצמאות ורצו
להמשיך בכוחות עצמם בדרכם .זליג שמלאו לו כבר שמונה שנים ,התקשה
להתמודד עם המציאות החדשה בבית היתומים .היחס של המטפלות היה
נוקשה ולעיתים קרובות מצא עצמו נעול בתא קטן מתחת לגרם המדרגות.
כשנכשל בלימודיו ,אם הבית נהגה להכותו בעזרת סרגל או חגורה .הוא התפלל
בכל יום שמישהו יוציא אותו מהמקום הנורא הזה .כל יום לפני השינה הוא קרא
בלבו להוריו שיבואו ויקחו אותו.
יום אחד ,בזמן הלימודים ,המורה גרגורי שהטיל אימה על התלמידים ,נכנס
לשיעור וביקש מזליג לצאת .זליג המבוהל יצא מהכיתה כשברכיו נוקשות זו בזו.
הוא ראה איש זר עומד מולו במסדרון .המורה שאל אותו אם הוא מכיר את
האיש .זליג העיף מבט באדם שקרא אליו בהתרגשות" :זליג ,סוף סוף מצאתי
אותך" וקפא על מקומו .הוא הרים את מבטו ולפתע צעק "סבא ,סבא שלי".
אהרון לחש בקול חנוק" :אסוף את חפצייך ונלך מפה" .זליג לא ידע שסבו אהרון,
שהיה סוחר בעצים והיה רגיל למסעות ארוכים ,חיפש את נכדו מזה זמן רב.
במהלך חיפושיו הוא חזר על מסלול ההליכה שלהם ,ניגש אל הרשויות וניסה
לברר פרטים לגבי ילדים אבודים .מבחינתו ,ייעודו היה למצוא את נכדו האהוב
ולהשיבו למשפחתו.
השנים חלפו וזליג כבר נער .הוא למד בגימנסיה "תרבות" בריגה ,שלט באופן
חלקי בשפה העברית והלך לתנועת נוער ציונית .עם סיום הלימודים הצטרף
לקיבוץ הכשרה בגרוכוב הסמוכה לוורשה .הקיבוץ השתייך לתנועת "החלוץ"
בפולין .בתקופה זו ,עסק בעבודות חקלאיות .המטרה הייתה להוכיח ליהודים
ולגויים שיש בכוחם של יהודים לחרוש ולזרוע ,לשתול ולקצור כגויים אשר
מסביבם .את המפגש הראשון שלו עם חוות גרוכוב תיעד מאוחר יותר בספר
בשם "בשדמות גרוכוב" כך:
99
"אפריל .ירדתי בתחנה שלפני האחרונה ,והטראם המשיך לדהור בטרטור מתכתי
מחריש אוזניים .נשארתי בודד על המסילה ותרמילי בידי ..מעבר לכביש השחירו
כמה בתי עץ שחוחים .האמנם זאת חוות גרוכוב? פסעתי בהיסוס מה לעבר
הבתים .צחוקן של נערות וקול זמר עליז קידמו את פניי" :בין איך מיר א חלוצ'ל
פון פולין" ...הרגשתי עצמי כתייר ,שהגיע ממרחקים .כעבור שעה קלה ,נתברר לי
פישרה של קבלת הפנים הזו :הייתי "ליטוואק צלם קאפ" ראשון ,שראו בחייהן
הקצרים".
בינואר 1929קיבל סוף סוף את הסרטיפיקט ,רישיון העלייה לפלשתינה.
כשהאנייה עגנה סוף סוף בנמל יפו הוא ירד לחוף מותש ,אך נרגש .למרות החודש
החורפי השמש זרחה והמעיל שלבש הכביד עליו .הוא נזכר בשלג הצחור שכיסה
את הרחובות כשעלה על האנייה .דמעות הציפו את עיניו .מצד אחד היה
המאושר באדם ,אך מצד אחר ,הגעגועים והתחושה שלא יחזור יותר לארץ
מולדתו הקשו עליו.
במעבורת שמע על קבוצה בשם "שחר" מישוב שנקרא "רחובות" .הקבוצה
התיישבה על אדמת קיבוץ רוחמה וניסתה לבסס התיישבות חקלאית .הוא הגיע
לשם ,בחר בקפידה את המילים המדויקות ביותר שיכול היה לומר בעברית,
והציע את עצמו כעובד בכל תחום שיידרש .בשל המחסור הרב של פועלים נענו
לבקשתו ולקחוהו.
זליג התחיל לעבוד במרץ .בעבר שמע שבפלשתינה חם ,אבל לא שיער בנפשו
במה מדובר .בכל יום עבד שעות על גבי שעות והיה מסופק מהעבודה .שריריו
התחזקו וגופו השחים .יום אחד הגיע בחור חדש לחבורה .כולם כינו אותו "רודף
השמלות".
הבחור -יותר משאהב לעבוד -היה עסוק בהתבוננות בבחורות שהיו עוברות
לידו ,בהצגת שריריו המפותחים ובתרגול קרבות אגרוף .כשחבריו שאלו אותו
מדוע עלה לארץ נהג לענות" :אם אני נאשם בציונות וכך רוצים לכפות עלי משהו
– אין מה לעשות .פלשתינה? שיהיה פלשתינה!".
כולם ידעו שהוא נכלא ברוסיה בשל הפעילות הציונית שהיה שותף לה ושהוא
עלה לפלשתינה עם גרעין נלהב של ציונים .בכלא היה ידוע כסורר שלא אחת
התעמת עם שלטונות הכלא ואף עם עמיתיו לתא .למזלו ,נשים אהבו אותו בשל
יופיו ופישקובה ,אשתו של הסופר הידוע -מקסים גורקי ,עזרה לו להימלט
מברית המועצות לפלשתינה ודאגה לו לסרטיפיקט.
בשיחות הקבוצה אמר לא אחת שהיחס שלו לפלשתינה אמביוולנטי .הוא
התגעגע לנופי מולדתו ברוסיה ,קשה היה לו להסתגל לחבל ארץ כל כך שונה
100
מארץ ילדותו .השרב גרם לו לסבל ,הנופים לא היו מרהיבים בעיניו .האדמה יבשה
ושיחי הצבר היו קוצניים.
הוא רצה להיות חלק מהמולדת החדשה ,אבל הרגיש שהדבר אינו עולה בידו.
הוא נהג להתהלך בשדות ולצעוק" :אני זורק לך בגלוי :אינני יכול" .בלילות כשהיה
מנסה להירדם ,קולותיו של האוח הטריפו את דעתו והזכירו לו את בדידותו .ערב
אחד כשישב סביב המדורה עם חבריו ששיבחו את הציונות ואת תפארתה של
פלשתינה ,ציטט בית משיר שכתב:
"אזי שירה פראית,
אחרת ונבדלת אל חול ליבך אזרוק,
כי היא גורל חיי
הן לא לשווא פרזלתי את הדלת
בין שתי המולדות”.
באחד הימים ,החליטו לייעל את העבודה וחילקו את הפועלים לזוגות .זליג נבחר
באקראי להיות בן זוגו של הבחור החדש .מנהל העבודה הצביע על המקום שבו
יעבדו כבנאים ,בניין מספר שלוש מצד ימין .הם הלכו ביחד בשתיקה .זליג ניסה
פעם נוספת לאמץ את העברית שלמד בגימנסיה "תרבות" ושאל את הבחור
לשמו.
"אני אלכסנדר פן ,ומי אתה?"
זליג הבחין במבטא הרוסי של אלכסנדר ועבר לשוחח עמו ברוסית ,שפה שהייתה
נוחה יותר לשניהם.
"אני זלי ..זאב" הוא ניסה לתקן את שם ילדותו לשם העברי החדש שלו" .הגעתי
הנה לפני זמן מה מרוסיה .לא ייאמן השינוי במזג האוויר ,קשה להתרגל".
פן שלא שמע זמן רב את שפת ילדותו ,התרגש ופתח בשיחה ארוכה .תחילה
סיפר על חייו בארץ החדשה ,אחר כך התלהב מהנשים היפות שפגש ,בהמשך
הרחיב ופירט על דרכי חיזור שונות המותאמות למוצאה של הבחורה המיועדת:
אם היא הגיעה מרוסיה ,צריך תחילה לנשק את ידה ,ואם מפולין ,מומלץ לכרוע
ברך ,לעומת זאת אם היא נולדה פה ,רצוי להגיש לה פרח ולומר שעיניה נראות
כמו הלבנה וגופה מריח כמו ורד.
כשיום העבודה הגיע לסיומו ,פן הציע לזליג לצאת אתו לשתות כוסית לחיי
רוסיה .הם יצאו ביחד לפונדק הקרוב והרימו כוסית של וודקה לחיי הרוסים,
101
המשיכו בכוסית קוניאק לחיי הקוניאק האיכותי שהרוסים מייצרים .בין כוסית
לכוסית פן העלה זכרונות מילדותו שברוסיה .הוא סיפר שפעם דוב כמעט הרג
אותו וסבא שלו הצייד הציל אותו .בעקבות הסיפור הם הרימו כוסית נוספת
לזכרו של הסבא .אחר כך סיפר כיצד חבורת ילדים צירפה אותו כששוטט אבוד
בדרכים ,ועכשיו הכוסית הייתה לכבוד הילדים .זליג שהיה בגילופין הקשיב בחצי
אוזן לסיפורים שהזכירו לו את ילדותו .הנופים וחבורת הילדים היו מוכרים לו
כזכרון שהוא חווה בעצמו.
פן מיצה את החלום החקלאי ועבר לתל אביב .שם עסק באגרוף ב"הפועל תל
אביב" ובמקביל הקים יחד עם נתן אקסלרוד את הסטודיה לראינוע בשם
"מולדת" .הקשר עם זליג דעך .זליג המשיך בעבודות בניין ,בעבודה בפרדסים
ובשמירה .בין עבודה לעבודה הוא קרא הרבה ,בעיקר ספרות רוסית :טולסטוי,
גורקי ,אבל אהבתו הגדולה הייתה דווקא הסופרים והמשוררים האידיים :שלום
עליכם ואיציק מאנגר .בנוסף הוא הצטרף לקבוצה שקראה ביחד מכתביו של
קארל מארקס ונסחף אחרי הרעיונות המהפכניים שדגלו בשוויון ובאחדות של
פועלי כל העולם .הוא החליט שבמדינה שלו הוא ילחם למען מימושם של
עקרונות אלו .יום אחד הוא שמע מאחד החברים שעומדת להתקיים בתל אביב
הפגנה מטעם המפלגה הקומוניסטית ,הוא עזב את רוחמה ונסע .בהפגנה הם
מחו נגד ניצול הפועלים היהודים והערבים וחילקו דגלים אדומים .זליג לקח את
הדגל והריע בהתלהבות בכל כוחו.
בהמולה הגדולה ,הבחין לפתע בפנים מוכרות בקהל .הוא התקרב וזיהה את ידידו
הוותיק פן .ידו של פן הייתה חבושה ומוכתמת בדם .זליג ניגש אליו בשמחה.
לאחר שהתחבקו והתנשקו בשתי הלחיים ,שאל בדאגה מדוע ידו חבושה .פן ענה
בקצרה שהוא ירה בעצמו בגלל בחורה בשם בלה דון" ,אתה מבין זאב? אם אתה
מאיים על בחורה שתירה בעצמך אם היא לא תיענה לחיזוריך ,כך תעשה ,אל
תאיים סתם" .זליג התרשם מאוד מהמחווה הרומנטית של פן שהזכירה לו את
המשורר הרוסי פושקין שנהרג בדו קרב על רקע רומנטי .הם קבעו שימשיכו את
שיחתם וכמובן ירימו כוסית לכבוד הרומנטיקה.
המפגש המחודש נטע בהם תחושת אחדות וכוח ,ויחד הם פצחו בשירת
האינטרנציונל:
ח ֵלכָה"
ערָה עַם ֵ
ת ַנ ֵ
ה ְ
קוּם ִ
מזֵי ָרעָב
ע ָבדִים וּ ְ
עַם ֲ
חכַה
הלַּב ִל ֵ
ה ְנּקָמוֹת ַ
ש ַ
א H
ֵ
קרָב”.
הכּוֹן ַל ְ
קרַאת אוֹיַב ִ
ִל ְ
102
אחרי השורה הראשונה הקהל הרב הצטרף אליהם .הם התמוגגו מאושר .זליג
הנלהב לקח את המושכות לידיו ,השיג מגפון מאחד האנשים ,עלה על הבמה
ובאופן ספונטני דיקלם שיר:
"אחים לחיים ולמוות ,כרתנו בריתנו לעד,
יחדיו ,חברים נלחמה .ודגל היום תוך היד!
ואם מוצצי דם עמנו,
יגבירו עלינו העול,
כתף אל כתף נסתערה,
החופש נביא והדרור!”
ההפגנה התפזרה לה לאטה ,ופן וזליג המשיכו ל"שלג הלבנון" .הם החלו לשתות
אפופי אושר ,הרבו לדבר על הדעות הפוליטיות המשותפות ,לאחר מכן חזרו
לספר את סיפורי הילדות של כל אחד מהם .פן שהיה רב מג של מילים תיאר את
ילדותו בצורה לירית שכבשה את לבו של זליג.
"עודי בן תשע נסתי מדממה
גורל יחפן עלי :מדחי אל דחי -
האם לא מפני זה קולי כה גס נשמע
בערב זה -קול צחוק מרקיע בכי?”
הוא סיפר על סבו האהוב שגידלו ונפטר כשהיה בן עשר ושלאחר מותו נותר בודד
בעולם ויצא לחפש את הוריו .הוא המשיך ותיאר איך הלך במשך ימים ארוכים,
התגנב וישן באסמים של איכרים ללא ידיעתם ,כשהשכם בבוקר היה קם וממשיך
במסע" .יום אחד פגשתי קבוצת ילדים בתחנת הרכבת ,והתחלתי ללכת
בעקבותיהם .אחד הילדים מהחבורה התגרה בי וניסה לגרש אותי .לא פחדתי
ממנו והמשכתי ללכת יחד איתם .הילדים התרגזו עלי והחלו להכות אותי .הם לא
ידעו שאני ילד קשוח ,שסבי חינך אותי להשיב מלחמה .לאחר שניצחתי את
מנהיג החבורה היחס כלפי השתנה ,ילדי הקבוצה פנו אלי ביראת כבוד ובהערכה,
והזמינו אותי להצטרף אליהם .מאחר שלא הייתה לנו שפה משותפת ,שהרי
דיברתי ברוסית והם דיברו ביידיש ,פיתחתי קשר עם אחד הילדים הקטנים
שדיבר מעט רוסית .אף על פי שהתלוויתי אליהם לזמן קצר ,הייתה זו הפעם
103
הראשונה בה הרגשתי תחושת שייכות לקבוצה ,ולכן אני זוכר אותם לטובה
לאורך כל השנים שעברו .לאחר שנפרדתי מהם ,המשכתי את מסעי לבד אך
בתחושת ביטחון .עברתי בין כפרים שהיו דומים זה לזה .בכל כפר חיפשתי חצר
עם עץ דובדבנים גדול .זה היה הזיכרון היחיד שהיה לי מהימים בבית הוריי .באחד
הכפרים זיהיתי בהתרגשות את העץ ,רצתי לבית שהיה בחצר ,אך לגודל אכזבתי
האנשים שפתחו לי את הדלת היו זרים .הייתי מיואש וחששתי שלעולם לא
אמצא את הוריי".
הוא המשיך וסיפר על היום שבו הגיע לכפר קטן ,שבתיו עטפו אגם קפוא .לפתע
הכל היה מוכר .רגליו נשאו אותו לבית שעמד בקצה רחוב .הוא ניגש בהיסוס
לפתח הבית ונקש בדלת שלוש נקישות חזקות ,כפי שסבו לימד אותו כשהתלווה
אליו בזמן שסחר בעצים מבית לבית.
"את הדלת פתח גבר שהיה זר לי .התבוננו זה בזה ואז שמעתי" :סאנקה ,האם
באמת זה אתה?"
כששמע זליג את אזכור שמו של פן כסאנקה ,נזכר באותו ילד כחוש ומלוכלך
שהתלווה אליהם בילדותו .הזכרונות הציפו אותו והוא הבין שהם נפגשו כבר
בעבר .לנוכח הידיעה הם התחבקו והחליטו שהם מוכרחים להישאר יחדיו.
זליג הוזמן כאורח הכבוד לחתונה של פן ובלה .כעבור זמן קצר נולדה ביתם
הבכורה ,זרובבלה .הקשר בין פן לבלה דון החזיק מעמד שלוש שנים ,שבמהלכן
הכיר את השחקנית חנה רובינא .בתקופה זו ,פן וזליג בילו בצוותא ערבים רבים
ושתו לשכרה להנאתם .כשלא היו באחד מבתי המרזח ,השתתפו בפעילות
הקבוצה הקומוניסטית ,חיברו עלונים וכרוזים שקראו לפועלים לצאת כנגד
הניצול של מעבידיהם .בנוסף ,הרבו לדבר על שירה וספרות רוסית ואף לכתוב
שירה לירית וסיפורים קצרים ,כל אחד בשפתו שלו .פן בעברית וזליג ביידיש.
באחד הימים ,פגש זליג בחורה שמשכה את תשומת ליבו באופן מיוחד ,הוא
הפעיל בפנייה את כל קסמיו ,כפי שלמד ממורו ,להפתעתו ,היא לא התרשמה
ממנו .בפעם הראשונה הוא התאהב .לשערה השחור העבה היה ריח של פרחים,
עיניה הכחולות מחויכות ,ואפה סולד .היא הייתה קטנת קומה ,אך בעלת גזרה
נאה .למרות שלא נענתה לחיזוריו של זליג היא אהבה לבלות איתו ועם פן .אמנם
היא לא הייתה שתיינית גדולה ,אבל חובבת שיחות הייתה בהחלט .לאה ,הייתה
מחוזרת על ידי צעירים רבים וקשה היה לה לבחור מביניהם .האם לבחור בצייר
המפורסם עמירם תמרי מקיבוץ מרחביה ,או במנהל המשמרת בעבודה שהיה
איש סודה ,ואולי במשורר החולמני שכתב לה שירים והביא לה פרחים .באחד
הימים הצטרפה למפגש גם חנה רובינא שהוצגה בפני החברים כאהבת חייו
104
הבלעדית של פן .הם קיבלו אותה בחום ,אך המשיכו בענייניהם .שהרי ידעו כי
מדובר ברומן סוער אך זמני.
הימים חלפו .זליג החליט שהוא רוצה לחוות מקרוב את פלאי המשטר
הקומוניסטי ברוסיה ובהזדמנות זו גם לבקר את משפחתו .המחשבה על המרחק
מזליג גרמה ללאה לתזוזה בלב ,היא לא יכלה לחשוב על הזמן שבו לא תתראה
עמו .היא הבינה שהיא מאוהבת בו .הפגישות ביניהם החלו להיות אינטימיות ,הם
החלו לדבר על עתיד משותף ,על המשפחה שתהיה להם .זליג שאהב בעלי חיים
דמיין את חצר ביתם עם כלבים ובעלי כנף למיניהם .לאה דמיינה את הבית עטוף
בצמחים רבים .בחודשים הסמוכים לנסיעה הקשר ביניהם הלך והעמיק .זליג
הבטיח שיחזור כעבור זמן קצר והאמין בכל ליבו שהיא תחכה לו.
***
השנה .1934חלפה שנה מאז שזליג הפליג למשפחתו ברוסיה ולאה עדיין
המתינה לשובו .פשקה אמה ,לחצה עליה להתחתן "מצאתי לך זיווג משמיים,
בחור נהדר ,יהודל'ה ,הוא ממשפחה אמידה ,מהעיר שלנו בפולניה וכולם יודעים
שהם אנשים טובים עוד משם" .לאה שתקה ,ניסתה להתחמק מהנושא ולספר
במקום זאת על העבודה שלה בבית החרושת ,אבל פשקה המשיכה
"לייקל'ה ,תאמיני לי ,אני מכירה אותם עוד מאוסטרולנקה ,תתני לזה הזדמנות".
בפעמים הראשונות היא לא הסכימה שידברו איתה על השידוך ,בשלב מסוים
היא רק הנהנה ולבסוף הקשיבה .היא ויהודה יצאו לשתות "בגלי אביב" שנמצא
על החוף .הוא סיפר לה בהתלהבות על ניסויים כימיים שהוא עורך ,על פיתוח
המצאה שלו בנושא של ייצור שיש מלאכותי ועל הימים שבהם יהיה עשיר:
"הכסף מניע את העולם ,רק לכלכלה קפיטליסטית יש סיכוי .הקומוניזם הוא
חלום רומנטי של גיל הנעורים".
לאה נישאה ליהודה וכעבור זמן קצר נולד בנם הבכור .היא לא הייתה מאושרת
בנישואיה ,שמחה על כך שיהודה עבד באזור ים המלח וחזר לביתם רק פעם
בשבועיים .יום אחד כשישבה לבדה ב"שלג הלבנון" ,שמעה קולות מריבה העולים
מהרחוב .היא סובבה את ראשה וראתה את פן ורובינא רבים בלהט" :נמאס לי
מהשכרות שלך ,אתה בלתי נסבל וחסר אחריות .צא מביתי ומחיי" והוא בתגובה:
"וכתפיי הקרות רעדו משמחה ..גם למוות קיללתני לא פעם" .לאה נזכרה בפגישה
הראשונה שלהם ובעוצמת האהבה שהופגנה בה .היא המשיכה לבהות בחלון ,פן
שהיה שיכור כלוט עבר ולפתע זיהה אותה .הוא ניגש אליה בשמחה ,חיבק אותה
בעוצמה ושאל אותה האם כבר פגשה את זליג שחזר בשבוע שעבר לארץ.
לאה חשה שברכיה רועדות מהתרגשות .היא חפנה את פניה בידיה ומלמלה:
105
"היכן הוא נמצא? האם הוא שאל עלי?" היא חזרה לביתה בלב כבד ובידיעה
ברורה שלא משנה מה יקרה היא לא רוצה להמשיך יותר את נישואיה ליהודה.
כעבור ימים מספר ,בצאתה ממקום עבודתה ,ראתה את זליג עומד בקרן הרחוב
כשבידיו זר פרחים גדול .הוא ניגש ללאה בהיסוס ,הגיש לה את הפרחים ואמר
בנימה מתנצלת" :שמעתי מפן שנפגשתם .לא יצרתי איתך קשר משום שנודע לי
על נישואייך .טעיתי כשלא קיימתי את הבטחתי .אני אוהב אותך ורוצה לחזור
ולחיות איתך".
נסיונותיה של לאה לשכנע את יהודה לתת לה גט נכשלו .יהודה היה פגוע
והתבצר בעמדתו .לעולם היא לא תזכה לגט שאליו היא מייחלת .השינוי המבורך
התרחש לאחר שבן דודה של לאה שהיה רופא וגם בשותפות עסקית עם יהודה,
בא לעזרתה .הוא ניצל את העובדה שיהודה היה היפוכונדר והאמין ברופאים
וסיפר לו שעל פי מחקרים חדשים שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים ,אנשים
הנתונים במתח רגשי עלולים לחלות בסרטן .יהודה נבהל מאוד ,נכנע ונתן את
הגט .לאחר זמן מה לאה וזליג התחתנו וכעבור שנתיים נולדה בתם.
***
זליג שחזר מרוסיה נלהב מהרעיונות הקומוניסטים ,שיתף בחוויותיו ובתחושותיו
את ידידו הוותיק פן .שניהם היו פעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י,
ונרתמו במרץ לפעילות פוליטית במטרה ליצור שינוי חברתי .פן שכבר היה
מפורסם בזכות שיריו ,נבחר להיות העורך הראשי של המוסף לספרות ולאמנות
של עיתון המפלגה "קול העם" .הוא האמין ביכולותיו הספרותיות של זליג ומידי
פעם פרסם במדור סיפורים שכתב .לעיתים תכופות הם נהגו לשתות בצוותא.
לאה לא אהבה את הבילויים המשותפים שלהם .לדעתה ,פן היווה גורם שלילי
שמשפיע לרעה על זליג .היא לחצה עליו להפסיק להיפגש עמו.
***
כששלויימה הגיע לביתה חיוור ומבוהל וסיפר על התאונה שקרתה לזליג,
החליטה לאה להודיע לבעלה המרותק למיטת בית החולים שעליו לבחור בינה
לבין פן .הקשר נותק .כעבור שנים ,כשנודע לזליג על מחלתו הקשה של פן ועל
תנאי חייו הקשים ,הוא החליט לבקרו .פן נראה זקן ,תשוש וקטוע רגליים עקב
מחלת הסכרת שסבל ממנה .הפגישה הייתה מרגשת .פן אמר לזליג:
106
“הייתי
והנני
ואם אוסיף להיות –
אהיה אשר הייתי
והנני”.
כעבור מספר ימים ,פן הלך לעולמו.
* השירים לקוחים מתוך הספר "אלכסנדר פן :היה או לא היה -מבחר כתובים" .ליקט וערך יוסי גמזו .הוצאת
צ'ריקובר תל אביב תשל"ה.
107
)מימין לשמאל( אלכסנדר פן ,סבתא לאה וסבא זאב )זליג( בחצר ביתם
נערה על הבר | תו בצלאל
חושך.
באמת יש משהו מאיים בחושך .עכשיו אני מרגיש את זה יותר מתמיד.
אני מנסה לפקוח עיניים ולא מצליח .זה מוזר .יש רחשים ,אני שומע אותם מדברים מסביבי,
ואני לא מצליח להבין מי אלה .מי מדבר עלי ,מעלי? אני לא מבין מה אומרים .יש לי הרגשה
מוזרה .כאילו אני לא אני .מחוץ לעצמי .בין לבין .לא שייך לשום מקום.
אני מתאמץ ,מנסה בכל הכוח ,למה זה כל כך קשה? אני מרגיש לכוד ,כלוא בתוך הגוף.
עיניי נפקחות מעט ואני רואה מטושטש .עוד לא ממש ברור לי מה קורה ולמה יש צינורות
שמחוברים אלי.
ולרגע אני כועס.
על הגוף שלי .הגוף הזה שהיה פעם צעיר ובריא ,הגוף הזה שליווה אותי כל חיי ,בכל
מסעותיי ,בכל עבודותיי ,בכל מערכת יחסים .פתאום אני מבין איך הוא בוגד בי .איך הוא
האט את קצב החיים שלי ,החיים שאני נורא אוהב .הוא זה האשם בזקנה .בחוסר התפקוד.
במחלה.
עיניי מצליחות לזהות את דמותה מבעד לצללים השחורים .ואז אני רואה אותה יושבת לידי,
מסתכלת.
אני מצליח להסתכל עליה בחזרה ,לחייך בשבילה ,ושוב הוא נכנס .הבחור עם המשקפיים
והחלוק הלבן שאותו ראיתי בשנייה לפני שנרדמתי ,לפני שהכל הפך לחושך.
"איך אתה מרגיש אהרן?" אני מנסה לענות לו אבל מצליח רק להנהן.
"תראה ",הוא אומר לי בטון נמוך" ,אנחנו נשאיר אותך כאן לעוד לילה .אני לא בטוח שזה
רעיון חכם לשחרר אותך הביתה היום .זה ייקח עוד זמן .אין מה לעשות .צריך הרבה
סבלנות".
היא מחזיקה לי את היד ומלטפת אותי .היא תמיד ידעה איך להרגיע אותי .אבל אני יודע
שקשה לה .אני מרגיש את זה.
"אל תדאג ,הכול יהיה בסדר ואנחנו נחזור הביתה בקרוב" היא אומרת .היא יודעת כמה אני
שונא להיות כאן ,בבית החולים הנוראי הזה ,עם הרעשים של המכונות והקולות המבחילים
של החולים מסביב ,שכל מה שמפריד ביני לבינם זה וילון מעופש בצבע ירוק חיוור .כל מה
שאני רוצה עכשיו זה להיות בבית .בסביבה המוכרת שלי .לשמוע את פריטת העוד
שבוקעת מהמערכת ,למזוג לעצמי כוסית ערק ולשבת על כיסא הבמאים האדום ,להסתכל
על ההולכים ושבים ברחובות עין כרם.
***
109
"היי!" שמעתי מישהו צועק" ,היי! אתה! בוא ,בוא לפה רגע"
"אני?" שאלתי
"כן ,אתה .בוא ,בוא רגע .אני צריך את העזרה שלך"
האיש הזה היה מבוגר ממני בהרבה שנים .התקרבתי אליו ,ואז זיהיתי .זה הסגאב )שואב
המים(.
"תראה ילד ,המשפחה שם הזמינה ממני מים לשתייה וליד הקוזה )הכד הגדול( קשור כלב.
תוכל לעזור לי למלא את הקוזה? אני מפחד מהכלב"
התחלתי ללכת לכיוון הבית .השמש הייתה חזקה מאוד ונדמה היה שהאדמה מעלה עשן.
הלכתי לאט .נזהר עם כל צעד שחורק באבני החצץ .העובדה שהסגאב פחד מהכלב הלחיצה
אותי קצת ,אם כי אף פעם לא פחדתי מכלבים .למרות מאמצי ,כל צעד שעשיתי הרעיש
תחת עור סנדליי וחשבתי מה יקרה אם אעיר את הכלב משנתו.
כשהגעתי לקוזה ,הסתכלתי עליו .הוא היה נראה נינוח לגמרי .שרוי בשינה עמוקה .סימנתי
לסגאב שהוא יכול להתקרב ,שזה בטוח.
הוא התקרב באיטיות ולא הוריד את מבטו מהכלב ,שנראה שכלל לא משנה לו מי עובר ליד
ביתו .סיימנו למלא את הקוזה והתרחקנו בזהירות מהבית.
"תודה רבה ילד .איך קוראים לך?"
"אהרן" עניתי
"אהרן .איפה אתה גר ?"
הצבעתי על קצה הרחוב ,על הבית של משפחתי.הבית היה בנוי בצורה המנצלת כל קרן
שמש לחימום בחורף וכל פיסת צל לקירור בקיץ.
"שם אתה גר?" הוא התפלא "אז התמזל מזלך .לא כל אחד נולד למשפחה אמידה בהראת".
"הייתי מציע לך שתעבוד איתי קצת ,תעזור לי מדי פעם למלא מים בבתים עם כלבים אבל
אני מבין עכשיו שאין לך צורך בעבודה כזאת .אתה ,נראה שיהיו לך הצעות טובות מאלה.
תתפוס כל הזדמנות שיש לך ילד .אל תשכח את זה".
ובאמת לא שכחתי.
***
"אהרן"
)שקט (
"אהרן? תתעורר"
מגע היד שלה על שלי כל כך חם ונעים .עורה הרך מלטף את עורי הפצוע והמדמם ובכל
נגיעה נדמה לי שהוא מחלים ,מתרפא .אני שומע אותה ממשיכה לקרוא לי .ואני מתלבט
עוד רגע.
110
אני לא רוצה שהיא תפסיק .קולה ערב לאוזניי אבל אני מבין שאני צריך .בשבילה.
אני פוקח את עיני לאט ,מסתכל עליה .כמה שהיא יפה.
אני לא מצליח לדבר .רק מסתכל.
"אני מניחה שישנת עמוק .כבר שלוש שעות אני מחכה שתתעורר"
היא מעבירה יד על ראשי הקירח ,שערי הלבן כבר כמעט נעלם .ושוב ,המגע שלה .כל כך
מרגיע וממכר.
באמת היה נדמה לי שחלמתי .השינה הייתה כה חזקה ,אך גם כאשר נדמה שכל מה שהגוף
צריך זה מנוחה ואז הוא יקום בריא וחזק ,גם לאחר שינה שכזאת ,הוא נשאר עייף ,רפוי,
מחוסר כוחות.
המבט שלי מוסת הצידה .אני בוהה דרך החלון .ברקע קולות החולים ששוכבים לידי .חלקם
משתעלים ,חלקם מדברים עם קרובים להם וחלקם ,כנראה שחלקם כמוני .בוהים בחלל
בחוסר הבנה גמורה איך הגענו למצב הזה.
השמש חזקה בחוץ ,זהו חודש אוגוסט החם ואנשים מסתובבים עם גופיות .הלוואי ויכולתי
לשמוע את החוץ .את קולות ההולכים ושבים ,את דיבורם בטלפון או צחוקם של אנשים
שאיני מכיר.
"תכף הם יבואו לבקר אותך .אתה זוכר?"
אני משתהה לרגע ,מנסה להיזכר.
"תכף יבואו שני האחים שלך"
אני מהנהן בראשי להסכמה ועדיין מביט החוצה .אחיי ,שניהם צעירים ממני .ואני מפחד .אני
מפחד מהתגובה שלהם .מהמבט שלהם כשיכנסו ,יעברו במסדרון דרך כל האחיות
והרופאים ,ימצאו את חדרי ,יחלפו על פני שני החולים ששוכבים בחדרי ,וילון ליד וילון ,ויראו
אותי .יביטו בי ,בגופי ,בנפשי.
***
המוסיקה מהרדיו נעימה בשעות המוקדמות של הבוקר .אני אחרי כף שמן זית ,שחייה של
שעה בבריכה השכונתית וארוחת בוקר מזינה.
המדרגות מובילות אותי מהבית למטה .היא מחכה לי שם .בסטודיו.
אני ניגש אליה מיד ,בלי להסס .שולח את ידיי ומרגיש אותה .היא נעימה וחלקה .יושבת
זקופה ,רגליה משולבות והמבט שלה חומק ממני .אני תוהה .החזרתי את משקפיי הגדולות
עם המסגרת החומה לעיניי ולקחתי צעד לאחור.
היא כמעט מושלמת.
'הנערה על הבר' אני אקרא לה .עוד כמה שיופים אחרונים וסידור צבע קטן והיא מוכנה.
111
הפעלתי את מכונת השיוף .היא הרעישה אבל משהו הרגיע אותי .הרעש שנוצר במפגש של
המתכת ונייר השיוף העבה צרם וגבר על המוסיקה מהרדיו .הייתי חייב לעבוד מהר כדי לא
להפריע לה למעלה.
סיימתי את עבודתי והנחתי אותה על המדרגות בכניסה למשרד ,ליד הדואר שהנחתי יום
קודם.
העלייה במדרגות חזרה לבית הפכה להיות קשה יותר ויותר .חשבתי לעצמי שבטח לא אוכל
להמשיך כך עוד זמן רב .בטח שלא עם הרגל המקובעת.
בקושי רב עליתי את המדרגה האחרונה והגעתי לדירה .תליתי את הווסט שלי בכניסה
והלכתי לכיוון המטבח .היא ישבה שם ,ליד השולחן מול המחשב הנייד שלה.
"את רוצה לשתות? אני מכין לי תה"
היא הורידה את משקפיה והביטה בי בעיניה הכחולות
"כן ,אני אשמח" ענתה.
מילאתי מים בקומקום החשמלי ולקחתי את קנקן החרסינה הלבן מהארון .שמתי בו עלי
ארל גריי ,כמה עלי יסמין וחציתי את זרעי ההל לשניים.
"אני חושב שכדאי לבנות מעלית בבית .מעלית שתעלה אותנו מהסטודיו למטה ,לדירה
ולמעלה למרפסת הגג .מה את חושבת?"
"זה רעיון מצוין" היא אמרה" .אני חושבת שזה ישמש אותנו הרבה בעתיד"
הנחתי את כוס התה לידה והתיישבתי על הכורסא הנפתחת ,מול הטלוויזיה כשכוס התה
בידי.
הרכבתי על אוזניי את אוזניות השמע שלי והדלקתי את הטלוויזיה" .לונדון וקירשנבאום".
"כן?" אני שומע אותה אומרת דרך האוזניות
"שלום לך נכדתי היפה"
הפניתי את מבטי ומיד ראיתי את נכדתי השישית.
"סבאסא ,מה שלומך?"
"אני בסדר ,מה אתך?"
"סבא ,מה זה הפסל היפה הזה למטה? אני רוצה אותו .הוא כל כך יפה!"
"שלך"
"מה באמת?"
"קחי אותו .הוא שלך”
***
112
אביגדור ישב לידי .הוא פתח את העיתון של היום והקריא לי כתבה.
הרגשתי שמחשבותיי מוסחות למקום אחר.
"אתה בכלל מקשיב לי אהרן?"
לא עניתי
הוא המשיך בקריאתו שהתנגנה לי ברקע בעוד אני ניסיתי להבין לאן נודדות מחשבותיי.
חשבתי על הנכדים שלי .על הבנות שלי .חשבתי על כך שאני חייב להבריא .אני חייב
להבריא.
אני רוצה .אני רוצה לקום מהמיטה הזאת ,ללכת ,לרוץ.
פתאום תקף אותי שיעול עז וכמעט נחנקתי.
יוסי שעמד ליד אביגדור ,הגיש לי כוס מים ועזר לי ללגום לגימה קטנה.
הרגשתי מבוכה.
"בסדר אהרן?" שאל יוסי
הנהנתי
כאשר פקחתי את עיניי ,יוסי ואביגדור כבר לא היו בחדר .הרגשתי הקלה מסוימת .אני מניח
שמשהו העיק עלי בנוכחות של שני אחיי הקטנים.
נשארתי לבד .זה לא קרה הרבה.
הבטתי מחוץ לחלון .היה כבר חשוך .עוד יום עבר חשבתי .עוד יום.
***
הלב שלי דפק במהירות .התרגשתי.
ברגע הנחיתה ,החזקתי את הפסל העטוף בניילון מתפוצץ ושאריות עיתון ,צמוד לגופי.
הוצאתי את המזוודה הקטנה מהתא שמעלי וחיכיתי שטור האנשים יצא מהמטוס.
עמדתי בדלפק להחתמת הדרכון וחשבתי .מעניין אם היא כמו בסרטים .כמו בתמונות .כמו
שדמיינתי אותה.
יצאתי החוצה כשרעש הגלגלים של המזוודה מלווה אותי .חיפשתי את היציאה והלכתי
לתפוס מונית.
השמים היו צבועים צהוב כתום ושעון המחוגים המשולש שלי הורה על השעה שש בבוקר.
זמן ניו יורק.
יופייה היה עוצר נשימה .הבניינים הגדולים המרשימים נדמים כאין סופיים .ואת מגדלי
התאומים זיהיתי מרחוק.
"לאן בבקשה?" שאל אותי באנגלית נהג המונית הפקיסטני
"ברודווי 103מערב" עניתי.
113
המשכנו לנסוע ובדקתי אם הפסל העטוף עודנו אצלי .בתוך התיק.
נכנסנו לתוך מנהטן והרגשתי שאני בעולם אחר.
אני יכול לחיות כאן חשבתי.
נהג המונית עצר לי במקום ושילמתי לו מהדולרים שהמרתי בטרמינל.
עמדתי בחוץ .על המדרכה .והבטתי למעלה.
את סוף הבניין לא ראיתי .וגם את סופם של שאר הבניינים מסביבי .המוני אנשים עברו אותי
מכל עבר.
תחבתי את ידי לכיס מכנסיי והוצאתי את הפתק' .קומה ,23דירה מספר .'2
הדורמן בכניסה בירך אותי לשלום ופתח למעני את דלת המעלית.
"לאן אדוני?" שאל באנגלית
"קומה "23השבתי .הרגשתי כמו אדם חשוב.
המעלית הייתה מוזהבת ועל הרצפה היה מונח שטיח אדום .הבטתי במראה מאחורי
וסידרתי מעט את שערי .זיהיתי בשפמי השחור שערה ארוכה יותר שבלטה משאר
השערות ,אך כבר לא יכולתי לעשות דבר .קיוויתי שהוא לא יראה את זה.
המעלית נעצרה ובדקתי פעם נוספת שהפסל העטוף נמצא.
על הקיר מולי היה שלט ובו הסבר על מיקומי הדירות .פניתי ימינה וחיפשתי את דירה
מספר .2
נעמדתי מול דלת הדירה ודפקתי בדלת.
"אהרן .כמה טוב לראות אותך"
הוא הושיט יד ללחוץ את ידי .הוא היה נראה מרשים במיוחד .חליפתו השחורה ועניבתו
הכחולה העידו על התפקיד החשוב.
"גם אותך ,מר אייזן" אמרתי ולחצתי את ידו.
ביתו היה יפיפה .מעודי לא ראיתי בית כזה .הסלון היה גדול ועל רצפת הפרקט היה שטיח
פרסי ארוג.
"בבקשה שב"
התיישבתי.
"תרצה לשתות משהו?"
"רק מים בבקשה"
מר אייזן הלך למטבח והביא לי כוס מים .הוצאתי את הפסל העטוף מהתיק והנחתי אותו
על השולחן שמולנו.
"איך הייתה הטיסה?" שאל תוך סקירת הפסל
114
"בסדר גמור .אני רק קצת עייף"
"זאת פעם ראשונה שלך בניו יורק?"
"כן" עניתי
"טוב ,לדעתי זאת לא תהיה הפעם האחרונה שלך" הוא אמר" .מכרים רבים שאלו אותי על
עבודותיך .אני חושב שתצליח למכור פה לא מעט פסלים אם תרצה .ואני אשמח לעזור לך"
רציתי.
***
הרגשתי אי נוחות .כאב לי הגב .עוד כמה זמן אשאר על המיטה הזאת? חשבתי לעצמי.
ניסיתי לזוז .לשנות תנוחה .להקל על הכאב .אך ללא הועיל.
"מה אבא? רוצה שאביא לך עוד כרית?"
"כן" לחשתי .חיככתי בגרוני" .כן" אמרתי.
ניסיתי להישען קצת קדימה כך שבתי תוכל להוסיף לי עוד כרית.
"ככה יותר טוב?"
הפעם כבר לא היה בכוחי לענות .הנהנתי.
הרגשתי את אותה ההרגשה .מוכרת ,כואבת .הרגשה שפשוט בא לי לצרוח .בא לי לצרוח.
לפתוח את הפה הכי גדול שאני יכול ולהוציא את הצרחה הכי חזקה שיש .שכולם ישמעו.
זעקה שתחריש את אוזניי כולם.
אבל לא יכולתי .ההרגשה הזאת נשארה בתוכי .תקועה .בלי יכולת הבעה .האם כך ארגיש כל
שאר ימי חיי? האם ארגיש כך תמיד? שלא אוכל יותר להביע את הרגשותיי ,שלא אוכל
לשתף עוד במחשבותיי?
"אבא? אבא ,אתה נראה קצת חיוור"
"בסדר" לחשתי ,החזקתי לה את היד "אני בסדר"
***
ביום שזה קרה הפסקתי להאמין' .אין אלוהים' חשבתי לעצמי .לא יכול להיות .לא יכול
להיות שזה קורה לי .שזה מגיע לי .לנו.
ניתקתי את הטלפון והדממה הייתה חזקה יותר מתמיד.
לא ידעתי מה לעשות.
ישבתי על קצה המיטה .עדיין מסתכל על הטלפון ,משחזר את המילים.
"הוא מת"
"הוא מת"
הסתכלתי על השעון .ארבע אחר הצהריים.
115
קמתי מהמיטה והתלבשתי.
ירדתי מחדר השינה למטה ,לקחתי את המפתחות ונסעתי.
אני לא מאמין.
הוא היה הבן שלי .אהבתי אותו כמו בן .למה? לא יכולתי להפסיק לחשוב על המילה הזאת
'למה'.
כשהגעתי לשם הם עוד לא הגיעו.
תחילה התיישבתי ליד שולחן העץ הגדול והרחב ,אך מיד הרגשתי חוסר נוחות ויצאתי
לנשום אוויר .הסתובבתי קצת בפטיו ,מביט לכל עבר ,מסתכל על הצפרדע הגדולה שהוא
עשה .היא הייתה מלאה מים כך ששני הכלבים השחורים יכלו ללגום מתוכה.
אני לא רוצה לראות אף אחד .אף אחד.
אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב ,אולי אני צריך לנסוע חזרה הביתה ,להיות לבד.
נכנסתי חזרה פנימה ,לקחתי את המפתחות והתקדמתי לכיוון הדלת.
"אבא" הסתכלנו אחד על השניה.
חיבקתי אותה .דמעות עלו מגרוני ופרצו החוצה דרך עיניי.
כשהרפיתי ,נכדיי כבר לא היו שם .התהלכתי בעקבות רעש הטלוויזיה לעבר חדר
המשחקים .הם ישבו שם ,שלושת הגדולים .התקרבתי אליהם ונתתי לכל אחד מהם נשיקה
על הלחי.
הבטחתי לעצמי שאדאג להם .לא רק להם .אדאג גם לשני אחיהם הקטנים ,אדאג לכל נכדיי,
לכל עשרת נכדיי.
***
"אהרון" היא נעמדה מולי.
"הפסיכולוגית כאן .היא רוצה לדבר אתך .אני אחכה לך ממש כאן מחוץ לחדר בסדר?" היא
ליטפה לי את הראש.
הנהנתי" .בסדר" אמרתי.
מחשבותיי לא הפסיקו להתרוצץ .למה היא כאן ,מה היא רוצה להגיד .פחדתי.
"מה שלומך אהרן?" קולה היה נעים.
לא הבנתי איך דווקא היא ,שואלת לשלומי .הרי זה ברור .כבר נמאס לי לענות על זה' .שלומי
לא טוב' צעקתי בתוך עצמי.
"בסדר תודה" המתנתי לתגובתה.
"אהרון ,אתה כבר יודע מה אני רוצה להגיד לך נכון?" ידעתי.
116
"אין לך הרבה זמן" היא המשיכה "כולנו דואגים לך ורוצים בטובתך .ואני יודעת ,אני יודעת
שזה מפחיד .אנחנו לא יודעים מה קורה אחרי אבל אנחנו חייבים להשלים עם מה שקורה
עכשיו ,לקבל את זה .תראה איזה חיים יפים היו לך ,כמה נהנית ,כמה טיילת ,איזה חברה
נהדרת יש לך ,איזה בנות מדהימות ומשפחה יוצאת מן הכלל ,תומכת ואוהבת .זה בכלל לא
מובן מאליו"
לא ידעתי מה להגיד .חשבתי על כל אלה .על משפחתי ובנותיי ,אבל גם על עבודותיי.
היצירות מעץ ,מברונזה ,מברזל ,מזכוכית ,מקלקר .עבודותיי הן אלה שימשיכו את דרכי,
יזכירו למשפחתי את מי שאני.
"אהרן .אהרן .תסתכל עלי"
בכוח הפניתי את מבטי אליה .עיניי צורבות ומגורות
"זהו .זה הסוף .אני חושבת שכדאי שתיפרד”
***
חושך
117
(נערה על הבר( | אהרן בצלאל
אחרית דבר | שלמה טולדו
"עד היום היה לי סבא אחד .כל השאר היו ההורים של ההורים שלי .היום כבר יש לי שני
סבים ושתי סבתות .אני יכולה לדמיין את כולם מחייכים אלי ,גאים בי ואוהבים אותי .פעם
ראשונה שאני מכירה אותם ,אוהבת אותם .את כולם .פעם ראשונה שאני מתגעגעת אליהם,
ופעם ראשונה שאני קוראת להם סבא וסבתא .אמשיך מכאן לאסוף זיכרונות .כבר לא
אכפת לי שאי אפשר לשמור אותם על ענן וירטואלי עם סיסמה ושם משתמש ,או לנגב
מהם אבק שהצטבר בעליית הגג .העיקר ,שהם גורמים לי להרגיש בבית) ".שרון קנטור(
קובץ הביוגרפיות שנכתבו על ידי תשע סטודנטיות צעירות ואחד ותיק ,הן אסופה של
סיפורי הארץ הזאת ,אנשיה ושורשיה ,סיפורי הכמיהה אליה ,העליות והמלחמות .דרך
סיפורי הדמויות התגלו בפנינו משפחות מרתקות ,שורשיות ומוזרות .אמנים מטורפים,
מטורפים אומללים ,אומללים שמחים וכולם כולם מבני הארץ שלנו שנולדו בה או עלו אליה.
קובץ הביוגרפיות שלנו מספר בדרכו שלו את סיפורה ושירתה של המדינה שלנו ושל
המרקם האנושי המרכיב אותה.
אני תקווה שעבור הקוראים היה זה מסע מרגש ומשמח ,מנחם ומסעיר כפי שזה היה
עבורנו.
119
אודות המחלקה לתרבות ,יצירה והפקה
התוכנית ללימודי תואר ראשון במחלקה לתרבות ,יצירה והפקה במכללה האקדמית
ספיר ,הוקמה במטרה לתת מענה לצורך שעלה מהשטח :הכשרת אנשי התרבות
והתוכן של המחר; אנשי מקצוע איכותיים שיוכלו להשתלב במגוון רחב של תחומים
ומקצועות – מחקר אקדמי ,ניהול תוכן במוסדות תרבות ,יזמות תרבותית וכתיבה על
תרבות בגופי תקשורת.
במסגרת התוכנית התלת שנתית ,מקבלים הסטודנטים הכשרה מגוונת ובין תחומית.
בדרך למטרה זו לומדים הסטודנטים קורסים בין-תחומיים בפסיכולוגיה,
אנתרופולוגיה ,סוציולוגיה ,אמנות ,מגדר ,ספרות ,תקשורת והיסטוריה ,ובמקביל
מתנסים במגוון מטלות מעשיות המעמיקות את הידע שלהם ומאפשרות להם ניסיון
מקצועי בשדה התרבות.
במסגרת הלימודים המעשיים ,כל תלמיד בוחר התמחות מעשית באחד משני
המסלולים:
ניהול תרבות :יזום ,ניהול ,שיווק ,תקצוב והפקה של תרבות על כל גווניה.
עריכה וכתיבה :רכישת מיומנויות של סיקור אירועי תרבות וכתיבת ביקורות ,מסות,
טורי דעה ,פרוזה ושירה בסוגי מדיה שונים.
המחלקה ממוקמת במרכז צומת של עשייה יזמית ,מאתגרת ומגוונת .במהלך
הלימודים ,הסטודנטים מפתחים ומפעילים פרוייקטים חדשניים בתחום התרבות,
שחוצים את גבולות האקדמיה ופונים לקהל הרחב.
בהתאם להכשרה המקיפה ,ובעקבות הפעילויות הרבות שמקיימת המחלקה
בשיתוף הקהילה וגופים מרכזיים בתחום החברה והתרבות בישראל ,מצליחים בוגרי
המחלקה להשתלב בתום תקופת הכשרתם בתעשיית התרבות בארץ ובעולם במגוון
תפקידים וגופים כגון :ניהול לקוחות בחברות הפקה ,ניהול מוסדות תרבות ,כתיבה
במגזיני תרבות מקוונים ומודפסים ,ייזום פרויקטים קהילתיים-תרבותיים ,ניהול
פסטיבלים ברחבי הארץ ועוד.
פרטים נוספים על מחלקה אפשר למצוא באתר המכללה האקדמית ספיר .ניתן ליצור
קשר בכתובת ccp@sapir.ac.il :או בטלפון למשרד המחלקה077-9802423 :
120
© Copyright 2024